בעי ר' אבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה. כתב ר"ח ז"ל: ואיפשטא חיבת חופה קונה, מדתני רב יוסף שלא כתב לה אלא לחיבת לילה הראשון, ואף על גב דאקשו עליה פרקינן לההיא קושיא, אבל בעיא דרב אשי נכנסה לחופה ופרסה נדה עלתה בתיקו. ומדבעי ר' אשי דהוא בתרא, שמע מינה דחיבת חופה קונה סבירא ליה ואף על גב דתני אם תמצי לומר. וכן פסק רבנו אלפסי ז"ל.

וסבר ר' יהודה כותבין שובר וכו'. תמיהא לי, וכי מה קאמר ר' יהודה, דאלו נתרצו שניהם לכתוב שובר דלא מצי כתבי, ומתניתין לאו בדיני כפייה קמיירי אלא בדינא דפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אם תנאו קיים אם לאו, ולא בדיני השובר אם כופהו לקבל שובר על כרחו אם לאו. ויש לי לפרש דהכי קאמר מדקאמר רבי יהודה רצה כותב והיא כותבת לו התקבלתי, אלמא תקנה התקין ולמד לכתוב שובר, ואמאי והא ר' יהודה אין כותבין שובר סבירא ליה משום דנפיק מיניה חורבא, והכא נמי אף על גב דמדעת שניהם קאמר מכל מקום אנן לא מתקנינן מידי דנפיק מיניה חורבא בעלמא, דמאן דחזי סבר בעלמא כותבין שובר, ואיכא למיחש או לבית דין טועין או משום דטעו בה אינשי ולא יהו נזהרים מלכתוב שובר בעלמא, וכדאמר ר' ירמיה גזרה שובר דהכא אטו שובר דעלמא, והלכך לא הוה ליה למימר והיא כותבת לו התקבלתי אלא והיא מחזרת לו את השטר וכותב לה שטר אחר. ופריק ר' ירמיה, כששוברתה מתוכה דלא אתו למילף מיניה, דהא הכא ליכא משום חשש העכברים. ואביי אמר אפילו בשאין שוברתו מתוכה ואפילו הכי ליכא למיחש, דלא אתו למילף מיניה בעלמא דמידע ידעי דלא דמי לשובר דעלמא, דהכא מלתא בעלמא הוא דעבדה בהדיה, ואי מזדהר מזדהר ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה. והא דאמרינן ר' ירמיה לא אמר כאביי גזרה שובר דהכא אטו שובר בעלמא, לאו למימרא דאביי לית ליה נמי גזרה אטו שובר דעלמא, דהיינו עיקר קושיין דאקשינן וסבר ר' יהודה כותבין שובר אלא הכי קאמר, ר' ירמיה לא אמר כאביי משום דקסבר דאף על גב דהכא מלתא בעלמא הוא דקא עבדה בהדיה, מכל מקום הרי הוא כשאר שוברים דעלמא, ולא רמו אינשי אנפשייהו למימר התם ודאי פרעיה והכא מילתא בעלמא הוא דעבדה בהדיה, ואכתי איכא למיגזר אטו שובר דעלמא, ואביי סבר בכל כי הא ליכא למיגזר, כן נראה לי.

טעמא דכתבה ליה הא בעל פה לא וכו'. קשיא לי, אמאי לא אקשי ליה מרישא רצה כותב לה, טעמא דכתב לה הא לא כתב לה ואפילו בתנאי לא והא שמעינן ליה לר' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים, ויש לומר, דמשום דכל עיקרו של דבר בדכתבה ליה התקבלתי הוא, לר' יהודה ניחאליה טפלי לאקשוי מינה, והוא הדין דהוה מצי לאקשויי מרישא.

הרי זה מקודשת ותנאו בטל. ואף על גב דעל מנת קאמר לה, כיון דמתנה על הכתוב לאו בדוקא קא מתנה ואינו אלא כמפליגה בדברים. ור' יהודה דאמר דדבר שבממון תנאו קיים לאו למימרא דסבר דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים, דהא קיימא לן (קידושין יט, ב ) כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, וקיימא לן (ב"מ נא, א) נמי כר' יהודה דאמר בדבר של ממון תנאו קיים, אלא דר' מאיר סבר דעל מנת שאין לך עלי דין שאר וכסות קאמר, ועל כרחך יש לה עליו דין שאר וכסות דהכתוב חייבו, וכן באומר על מנת שאין לך עלי אונאה כאומר שאין לך עלי דין אונאה, ור' יהודה סבר דלאו דין שאר ודין אונאה קאמר, אלא מחילת ממון יש כאן, כלומר, שתמחול לי ממון האונאה שיש לך עלי, או שתמחול לי ממון דשאר והכסות שיש לך עלי וממון ניתן הוא למחילה, והרי זה כאומר לחבירו קרע את כסותי והפטר דמחילת ממון יש כאן וקיים, אבל אלו אמר לו קרע את כסותי על מנת שאין לך עלי דין נזקין, תנאו בטל, דעל כרחו הכתוב רמיא עליה דין נזק, וזהו דרכן של רבותינו בעלי התוספות ז"ל שכתבו במסכת גיטין (פד, א) והיינו נמי דבממון דוקא תנאו קיים מפני שניתן למחילה, אבל דבר שאינו של ממון כגון עונה דצערא דגופא הוא ולא ניתן למחילה, אינו מחול, ולא התנה עמה אלא להפליגה בדברים, וכל שכן כשהתנה עמה בדבר שאינו בידה למחול, כגון על מנת שלא תהא זקוקה ליבם, שזו מקודשת ותנאו בטל. וכן מצאתיה מפורשת בירושלמי בפרק השוכר את הפועלין (ב"מ פ"ז ה"ז) דגרסינן התם,כל המתנה על מה שכתוב בתורה אם של ממון תנאו קיים שאינו של ממון תנאו בטל, כיצד, התנה עמה ואמר לה הריאת מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו קיים, על מנת שאם מתי לא תהא זקוקה ליבם הרי זו מקודשת ותנאו בטל. תניא, זה הכלל שאמר ר' יהודה בן תימא, כל דבר שאי אפשר להתקיים והתנה עמה, לא נתכוון זה אלא להפליגה בדברים בין שאמר בפה בין שאמר בכתב, כל המתקיים בפה מתקיים בכתב, עד כאן גירסת ירושלמי.

אמר רבי יצחק בר אבדימי משום רבינו ז"ל פירש רש"י ז"ל דהיינו רב והקשו בתוס' דא"כ תסתיים הא דלעיל דרב הונא דאמר אין הלכה כר"א בן עזריה לכן פי' דרבינו היינו רבי ותרי ר' יצחק בר אבדימי הוה אחד שהיה תלמידו של רבי ואחד שהיה תלמידו של רבי יוחנן. בעי [רבין] נכנסה [לחופה] ולא נבעלה מהו. כתב רבינו חננאל ז"ל דחיבת חופה קונה מדתני רבי יוסף שלא כתב אלא מפני חיבת לילה ראשון ואע"ג דאקשי עליה פירקא לההוא קושיא ומדבעי רב אשי דהוא בתרא. פירסה נדה מהו. [ש"מ דחבת חופה קונה ס"ל אע"ג דנקט את"ל וכן פסק רבינו אלפסי כ"ז חסר] (המו"ל) ויש שפירש דלהכי נקט נכנסה לחופה ואח"כ פרסה נדה דאלו פרסה נדה קודם [שנכנסה לחופה] אינו חופה לשום דבר [וכארוסה] הוא דחופה דחזי' [לביאה] בעינן וליכא וליתא כדפירש רש"י ז"ל בשמעתא דפרקין אבל הכא נקח נכנסה לחופה ופרסה נדה משום דאלו פרסה קודם לכן פשיטא דלא אקנו לה התוספת לר"א בן עזריה ומיהו שמעתי בשם הרב ר' פרץ ז"ל שאם היא נדה בשעת כניסה לחופה צריך להודיעו לחתן שאם לא הודיעוהו אסור לעשות לו חופה דהוה חופה וקדושין בטעות וראוי לחוש לדבריו ז"ל:

רבי יהודא אומר רצה כותב לבתולה שטר של מאתיים והיא כותבת לו התקבלתי ואע"ג דידעה ודאי שלא נתקבלה הודאתה זה הוא שוברה כאלו נתקבלה ואינה צריכה לומר הריני כאלו נתקבלתי וכן הדין בכל החוב אע"ג דיש עליו שבועה. התקבלתי ממך מנה [ולאלמנה התקבלתי ממך [נ'] גרסינן בירושלמי מסבר סבר רבי יהודא דאין פוחתין לבתולה ממנה ולאלמנה מחמשים ופריק בפוחת והולך הוא מתניתין וליתני התקבלתי ממך כך וכך אשכח בר קפרא תני התקבלתי ממך כך ע"כ פי':

וסבר רבי יהודא כותבין שובר והתנן מי שפרע מקצת חובו וכו' כבר פרשנוה במקומו ואיכא למידק מאי קושיא דפרכינן הכא דע"כ לא קאמר ר"י שאין כותבין שובר אלא בע"כ של לוה אבל ברצון כותבין והכא מדעתו של בעל הוא. וי"ל דקס"ד דכיון דלר"י אין כותבין שובר ויש חשש הפסד ללוה לא הוה לתקוני הכא דלעבד הכא דמפיק מיניה חורב' דמאן דחזי סבר בעלמא כותבין שובר וכדאמר ר' ירמיה גזירה שובר דהכא אטו שובר דעלמא וכך היה לו לומר כותב לזה מאתיים והיא מחזרת לו את השטר וכותב לה שטר של מנה שנשארו מכתובתה:

אמר רבי כששוברתה מתוכה פירש"י ז"ל בתוך הכתובה עצמה יכתוב הסופר והיא אומרה בפנינו התקבלתי חציו ע"כ ונ"ל מלשונו ז"ל אמתתן של דברים כי בתוך השטר יכתוב כן השובר קודם חתימת העדים וכן הדין שאל"כ הוה [גייזה] ליה או מחקה ליה משום גז זה ומחיקה כי הא לא מפסלא שטרא וכדכתי' בב"מ וא"ת מ"מ ניחוש דלמא כבשה לשטר כתובה ותבע לי' מאתיים בעל פה והטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. וי"ל דמתני' במקום שכותבים כתובה עסקינן דאי במקום שאין כותבין כתובה כיון דאין לומר פרעתי או מחלה ליה דאלו במקום שאין כותבין לא סגיא אלא בשובר ובמקום דלא אפשר דכ"ע כותבין שובר כדאיתא בפרק בתרא ויש מתרצין דליכא למיחוש דכבשה ליה משום דאית ביה תוספ' ונדוניא דלא גביא אלא בשטרא וליתא דרב יהודא סתם קאמר ואפילו היכא דליכא תוספת ונדוניא דלא גביא אלא בשטר ולא עוד אלא דמסתמא אין כאן תוספת שהרי מעיקר כתובה הוא פוחת לה. טעמא מטעמא דכתבה בה אבל ע"פ לא לפי פשוטו של לשון זה משמע דבעינן לומר אע"ג דאמרה ע"פ התקבלתי כך וכך לא מהני דהוה לה תנאי והיינו דפרקי' מינה מהא דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי וכו':

אבל בתוספות כתבו כי אפשר לפרש כן דכיון שהודה שנתקבלה ממנו באמירה בעלמא סגי ליה והשטר אינו אלא לראי' ומשום דהוה ע"פ לא חשיב טפי מתנה על מה שכתוב בתורה דא"כ לר"מ דאם כתב בשטר ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה תנאי קיים דמה לי ע"פ ומה לי בשטר הרי מ"מ מתנה הוא על מה שכתוב בתורה ועוד מאי קושיא לימא [מה כותבת אומרת וכדתני רבי חייא מאי כותב אומר כ"ז חסר]. (המו"ל) אלא וודאי ה"ק טעמא דכתבה ליה שובר כי הוה כתובה שלימה כתב לה ובכתובה שלימה כנסה הא בעל פה שהתנה עמה מעיקרא לפחות לה מכתובה אפילו לרב יהודא תנאה [בטל] וקרי ליה לתנאה בע"פ משום דכל היכא דאמרה תנאי קיים ואפשר לכנסה בתנאי זה אין הבעל צריך לכתוב אלא שיכתוב לה כתובה כפי מה שהתנו דהא במקום שכותבין אם כתבה לשטר כתובה לא גבי' ואפשר דאפילו במקום שאין כותבין הוא נאמן לטעון [כך] כיון שאפשר להתנות ואין חיוב כתובה ברור והמוציא מחבירו עליו הראייה. ורש"י ז"ל כתב אבל ע"פ דה"ל [תנאה] בעלמא לא הוי תנאי ומתנה על מה שכתוב בתורה הוא ולשונו סתום (על מה שכתוב כתורה) שאם כוונתו לומר שאם אמרה לו ע"פ התקבלתי תנאי בעלמא הוא ולא מהני אמאי דהא מחילה באמירה סגי ליה בכל דוכתא ובהודאה לא צריך שטרא ולא קנין ואולי רבינו ז"ל סובר דכיון דהכא ודאי לא פרעה אלא מלתא בעלמא קאמרה ליה כי כתב מהודאה דילה שטרא אז חשבינן ליה כהודאה גמורה וכפרעון אלא כשלא עשו כן אלא באמירה מוכחא מלתא לערמה הוא דעביד [ודינו] בזה כאלו לא כנסה [אלא בכתובה חסרה וע"מ שאין לה מעיקרא כך כ"ז חסר]. (המו"ל). וגם [זה] נראה לי נכון ויבא לשון התלמוד כפשוטו. וא"ת ולימא לי' מאי כותבת אומרת וי"ל כיון דתקנתא דהכי עבד ר"י מסתמא לישנא דנקיט דוקא הוא משא"כ בההיא דתנן הכותב לאשתו דאיכא למימר מאי כותב אומר וכו':

הרי זו מקודשת ותנאי בטל ואם תאמר תנאי בטל היאך מקודשת וכו' עד סוף הנדון אחריות נמי והא [הני] תנאי בתר שמעון בן שטח הוה ותרצו דאמר לך ת"ק דרבי יוסי דר"ש בן שטח כשלא קבל עליו אחרית הוא דכיון שכן אף היא אינה מנחת לו ליגע בהן והיו מיוחדין לה בכל עת אבל כשקבל עליו אחריות היינו מקפדת אם הבעל משתמש בהן ואינה (מקבלת) קלה בעיניו להוציאה והא דשרי ת"ק בשקיבל עלו אחריות היינו אחריות גניבה ואבידה ואע"ג דלא קבל עליו פחיתא או יקרא או זולא והיינו דאמר ליה רבי יוסי הרי קבל עליו אחריות מאי היה שהרי אין פוחתין והולכין והוא אינו חייב בפחת וזולא אבל אם קיבל עליו פחותא וזולא אפילו רבי יוסי שרי וכן פירש רש"י ז"ל. התם לא ידעה דתחיל פירש ואיכא למימר מחילה בטעות הוה מחילה לא שרי לה בכתובתה כי היכא דלא שרי ר"מ ורבי יהודה תנאי:

אע"פ שאמרו נדה י"ז א' ישראל קדושים הם ואסור להם לשמש מטותיהם ביום אם מפני שיראה דבר מגונה באשתו ותתגנה עליו וכתיב אל תחרוש על רעך רעה אי משום צניעות בבית אפל מיהא מותר כמו שיתבאר במקומו:

מי שפרע מקצת חובו ואינם נסכמים להשליש את השטר וכן אינו רוצה לקרוע את שטרו ולכתוב שטר שני מן הנשאר שלא להפקיע זכות קדימתו כותב לו שובר על מה שפרעו ושטר הראשון מונח בידו על הנשאר ואין צריך שיכתוב השובר בתוך השטר או מגבו אלא אף בשטר אחר שאע"פ שצריך לשמור שוברו מן העכברים כך הוא יפה לו כדי שלא יפקע כח קדימתו ויש שואלים ותהא התקנה להיות שוברו מתוכו או מגבו ואין כאן צורך לשמור מן העכברים איפשר שרוב שטרות אין הנייר בשאר שם מרווח כל כך שיהא מקום הריוח מחזיק את השובר ועוד שהרי יש לחוש דדילמא גייז ליה לתברא מתתאי ומפיק שטריה ואע"פ שאיפשר לסמכה כל כך בחתימת העדים שהגזיזה תהא ניכרת הכל מפקפקין בכך ואם מצד גבו הרי רוב שטרות בקלף והצד השחור שבה שהוא גבו עשוי להזדייף ואף כשלא תחוש בו לזייף מתוך שאדם עשוי למשמש בה עשוי להטשטש ויש חולקים שלא לתרץ כן בזו שעל גבה ולמדים מזו שמאחר שלא תקנו השובר לכתבו על גב השטר שכל שעל גבה אינו קרוי שובר ומה שנהגו לכתוב בדלא כתוב על גבו שהוא פרוע אינו אלא לענין נאמנות ר"ל שכל שכתוב על גבה שהוא פרוע אין נאמנות מועיל בו ליפרע שלא בשבועה הא לענין שיהא שובר שלא ליגבות אף בשבועה לא ואין הדברים נראין ולפי מה שתירצנו אין צורך בכך ושמא תאמר אם כן היאך תירצו כאן בששוברתה מתוכה ותירצו שבזו הואיל ובשעת הכתיבה נעשה השובר כותבין אותו קודם חתימת העדים:

האומר לאשתו הרי את מקדשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקדשת ותנאו בטל בעונה וקיים בשאר וכסות שכל המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים ואע"פ שבפוחת מכתבת מנה מאתים אמרו שאין תנאו מועיל כבר ביארנו שחכמים עשו חזוק בה יותר משל תורה וכבר ביארנו ששלשה דברים הם שאין תנאו מועיל בעקירתם והם עונה ועקר כתבה שהזכרנו ועוד ירשת הבעל שהתנה בה לאחר נשואין אפילו קנו מידו אבל שאר תנאי כתבה כל שהתנה בעקירתם קיים אף לאחר נשואין בשקנו מידו מעתה התנה עמה אף לאחר נשואין ובקנין שלא יהא לה דין ודברים בנכסיה ולא בפירותיהן ולא בפירי פירותיהן אינו אוכל פירות ולא סוף דבר בשכתב לה אלא אף בתנאי שבעל פה וכמו שאמרו מאי כותב אומר כמו שיתבאר:

ראב"ע [וכו']. אמר ר"נ א"ש הל' כראב"ע ואע"ג דר"נ לייט דאמר כל דיין דדאין כראב"ע כו':

בעי רבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה. בעי ר"א נכנסה לחופה ופרסה נדה מהו מי אמרינן חיבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה אבל חופה דלא חזיא לביאה לא א"ד ל"ש תיקו ומספיקא אינה קונה:

מתני' ר"י אומר אם רוצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה ולאלמנה מנה והיא כותבת לו התקבלתי ממך ג' וכו' ר"מ אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זה בעילת זנות קסבר ר"י דבהדיא אסור לפחות לבתולה ממאתים כדי שלא יעבור על תנאי ב"ד אבל בענין זה ע"י תחבולה מותר שכותב לה מאתים זוז והיא כותבת לו שובר שהתקבלה מנה ור"מ סבר אפי' ע"י תחבולה אסור לפחות:

ר' יצחק בר אבדימי אמר כו' הלכה כרבי אלעזר בן עזריה והלכתא כר' אלעזר בן עזרי' כו' בעי ר' אבין נכנסה לחופה כו' בעי רב נכנסה לחופה כו':

ר' יהודה אומר רצו כותב לבתולה שטר של מאתים זוז והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה ולאלמנה מנה והיא כותבת לו התקבלתי ממך חמשים זוז ר' מאיר אומר כל הפוחת כו' עד בעילת זנות. אפשר דהתקבלתי לאו דוקא דהא שקר' הוא ואם בא לצאת ידי שמים חייב לתת לה הכל אלא כלומר כאלו התקבלתי ומחילה הוא דקאמר דמחלה לי'. ומסתברא דאפי' מאן דכתב לי' לחברי' בעלמא נמי כי האי לישנא פטור אפי' מדיני שמים דהיינו מחילה דכיון דאודי לי' באפיי סהדי דפרעיה דעתיה נמי דקא מחיל לי'. ולר' יהודה דווקא בדמחלה לי' בתר דאיחייב לי'. אבל אם התנה עמה מתחלה בשכנס' שלא תהא כתובתה כדינא הראוי תנאו בטל כדאיתה בגמרא. מיהו תמיהא מילתא ולר' יהודה נמי דלא יכול לאתנויי בהדה מעיקרא והיא עבדא הכי תנאו בטל אכתי למה לי למעבד הכי ליחייב נפשי' לדיד' במאתי' ותימחול איהי לדידי' מנה ולכתבי לה כתובה במנה ותו לא. ולית' כדאסיקנא בפרקין דלעיל דאליבא דר' יהודה כיון דקסבר דליכא בתולה דבצירא ממאתים ואלמנה ממנה והיכא דלא כתב כמי שכתב דמי ואפי' היכא דכתב לה נמי ולא כתב לה אלא מנה אלו קא טעין דמחלה לי' מידי עליו להביא ראי' אליבא דגאונים ז"ל דקסברי דכי אמרינן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הוא הדין אפי' במקום שכותבין כתובה ואפי' אין שטר כתוב' יוצא מתחת ידה. ואפי' לדידן אפשר דאתיא דשאני הת' דכיון דהוה לה סתם שטר כתובה דלא מפיק לי' אמרינן מהדר אהדריה ואירכיס לי' אבל הכא דאיתה לשטר כתובה ולא כתיב בי' אלא מנה אמרינן דאיהו הוא דלא בעא למיכת' לה טפי ולא מפסדא בהכי ואי אמר דמחלה לי' ליתי ראי' וליזכי הלכך לא סגיא לי' אלא דכתב לה שטר של מאתים ואיהי כתבה לי' שובר דמנה והוא הדין כתב לה שטר של של מנה והיא כותבת לו שובר של מנה שנתקבלה מנה אבל לא נפקא לי' מינה מידי. והאי דקאמר והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה ולאלמנה חמשים לאו דווקא דהוא הדין נמי בציר מהכי והכי אמרי' בירושל' מסבר סבר ר' יהודה שאין פוחתין לבתולה ממנה ולאלמנה מחמשים וליכתוב כן משעה ראשונה אלא בפוח' והולך וליכתוב שנתקבלתי ממך כך וכך אשכח תני בר קפרא שנתקבלתי ממך כך וכך. פי' מאי האי דקאמר ר' יהודה כלישני' דלכתוב התקבלת בבתולה במנה ולאלמנה בחמשים כלום סבר ר' יהודה שכך דין עיקר כתובה לבתולה מנה ולאלמנה חמשים. וכי תימא אין הכי נמי אם כן ליכתוב כן משעה ראשונה שלא ליכתוב לבתולה מנה ולאלמנה חמשים ותו לא ליכתוב מידי אחריתי אלא וודאי מדלא כתב הכי משעה ראשונה סובר ר' יהודה שכך דין עיקר כתובה לבתולה מאתי' ולאלמנה מנה אלא שהוא פוחת לה מדינאוכיון דכן אמאי סיים לי' שיעורה לבתולה מנה ולאלמנה חמשים זוז לא הוה לי' למיתני הכי אלא רצה כותב לבתולה שטר של מאתים זוז והיא כותבת לו התקבלתי ממך כך וכך. ולאלמנה מנה והיא כותבת לו התקבלתי ממך כך וכך. אשכח תני בר קפרא והיא כותבת לו התקבלתי ממך כך וכך:

וקסבר ר"י כותבין שובר ורמינהי מי שפרע מקצ' חובו ר"י אומר יחליף ר' יוסי אומר יכתוב שובר ואע"ג דקיימא לן דכל היכא דלא איפשר וודאי כותבין שובר. יש לומר אי הוה סביר' לי' לר"י אין כותבין שובר לא הוה קאמר הכי כדקתני מתני' למימר' דליכתוב לי' שטר כתובה של מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה ולאלמנה מנה והיא כותבי לו התקבלתי ממך חמשים זוז. אלא לא היה כותב לה אלא שטר של מנה לבתולה ולאלמנה שטר של חמשים וכותבת לו התקבלתי ממך חמשים זוז. וכי תימא השתא נמי כביש לה לשטר כתובה ותבע לי' אם איתא דמירכס תבריה מיחיי' למפרע' אליבא דגאונים ז"ל דקסברי הטועין אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואפי' במקום שכותבין כתובה ואף על גב דלא נקיטא כתובה. ולדידן נמי אם איתא דמירכס תבריה מפיק לה לכתובה דכתב לה בבתולה מנה ובאלמנה חמשים זוז וגבי לה מאתים בבתולה ובאלמנה מנה דהא לא מהימן למטעון עלה כלל אי לאו דקא מייתי ראיה דאע"ג דלא כתי' בכתובה אלא מנה או חמשים הא לאו ראיה הוא דאמר' איהו הוא דלא בעא למיכתב לי' טפי ולא מפסדא בהכי כדפרי' יש לומר מכל מקום אלו הוה סבירא לן דאין כותבין שובר דחיישינן לעכברים הכי עדיפא לי' דלא ליכתוב לה כתובה אלא מנה בבתולה או חמשים באלמנה דאף על גב דסוף סוף הא יכלה למתבעי' מכל מקום קילא לה מילתא טפי למתבע בשטר כתובתה והכי עדיפא לה דכתיב בה בהדיא מאתים בבתולה ומנה באלמנה. ועדיפא ליה נמי בדשנין כרבי ירמיה דאמר בששוברתה מתוכה. מיהו קשיא לן אליבא דגאונים ז"ל דקסברי דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אפילו בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה בששוברתה מתוכה מאי אהני לן דילמא כביש לה לשטר כתובתה ותבעה לי' בדינא. ואפשר דאליבא דגאונים ז"ל בהא אף על גב דשוברתה מתוכה כותבין לו שובר אחר. ולהא ליכא למיחש למידי דאי כביש לה לשטר כתובה ותבעה לי' על פה מפיק לי' לשובר מאי אמרת דילמא מירכס תברא ותכבוש לשטר כתובה לגבי הא לא אפשר וכל היכא דלא אפשר קיימא לן כותבין שובר:

טעמא דכתבי לי' אבל בעל פה לא הא שמעינן לי' לר' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים. דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר וכסות ועונ' הרי זו מקודשת ותנאו בטל. איכא דקשיא לי' מכדי שמעינן לי' לרבי מאיר דבעי תנאי כפול. ואם כן האי גברא הכי קאמר אם אין לך עלי שאר וכסות ועונה הרי את מקודשת ואם לאו לא תהא מקודשת וכיון דכן כיון דלא מקיים תנאה קידושין היכי חיילי והא בהדיא אמר לה ואם לאו לא תהא מקודשת. ונרא' לומר דקסבר רבי מאיר דכל תנאי בעולם כל היכא דלא מקיים לא אלים ליה לבטולי למעשה אלא התנאי בטל והמעשה קיים. תדע דהא שמעינן לי' לרבי מאיר בעלמא נמי דאית לי' דבעינן תנאי קודם למעשה. ולפום הא האומר לאשה הרי את מקודשת לי אם תתני לי מאתים זוז ואם לא תתני לי מאתים זוז לא תהא מקודשת דוודאי כיון שהזכיר מעשה קודם לתנאי התנאי בטל והמעשה קיים דכל היכא דלא מקיים תנאה לא אלים לי' ומבטיל לי' והוה לי' תנאי בטל ומעשה קיים. והא דדייקינן טעמא דכתבה לי' אבל על פה לא. הכי פירושא כלומר טעמא דכתבה לי' וכדאמרן במתני' דכתב לה תחילה שטר של מאתים זוז והיא זוכה בו ואחר שזכתה בהן מוחלת לו מקצת. אבל על פה לא כלומר על פה שלא כתבה לו שטר של מאתים זוז ולא זכתה בהן אלא שכנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה ולא כתב לה אלא מנה ובאין לבית דין ושניהן מודים שכך היה מעשה לא מהני כלל. דאם לא כן למה לי' לרבי יהודה למימר הכי ליתני רצה כותב לבתולה שטר של מנה ולאלמנה של חמשים ותו לא אלו היה יכול מתחילה לכונסה על מנת כן והיינו על פה דליכא לי' לבעל שובר מינייהו כלל אלא שאין לה כתובה אלא של חמשים או מנה בבתולה אלא וודאי מודה רבי יהודה דלא מצי לאתנויי בהדה מעיקר' ואלו אתני נמי תנאו בטל. ומיהו האי לישנא דאמרינן אבל על פה לא מוכרע כההוא לישנא דכתיבנא לעיל. למימרא דאליבא דר"י כיון דלא סגיא דאיכא בתולה דלית לה מאתים ואלמנה מנה בשעת נישואין אפי' שטר כתובת' יוצא מתחת ידה ואין כת' בה אלא מנה לבתול' ולאלמנה חמשי' ואין ביד הבעל שובר הרי היא גובה כל כתובת' בתולה ר' ואלמנה מנה דכיון דלא סגיא דלא הויא כתובתה מעיקרא הכי אלו הוא אומר שמחל' לו עליו להביא ראי' ואין כתובה זו ראי' שאין כתוב בה אלא מנה או חמשי' לאלמנ'. דאימר בעל הוא דלא בעא למכתב לה טפי ואמטו הכי איהי לא מפסדא מדינ' כלל:

ואם אית' אישתכח דלא סגיא לי' לבעל לעולם בלא שובר והיינו דקאמר אבל על פה לא אבל לאו היכרחא הוא כדאמרן. ומהדרינן במסקנא קסבר רבי יהודה כתובה דרבנן והויא מילתא דשכיחא וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה בכתובה דשכיחא דאף ע"ג דבעלמא אפי' בדאורייתא בדבר שבממון תנאו קיים הכא תנאו בטל. ומיהו דווקא בתנאה וכדפרי'. והא דקאמר ר' יהודה בדבר שבממון תנאו קיים פירש"י ז"ל דהיינו שאר וכסות. ובשם רבינו חננאל ז"ל פירשו דאפי' עונ' וכן הוא בירושלמי. ולא אתא ר' יהודה למעוטי מדינ' דהכא כלל. אלא לאפוקי ע"מ שלא תהא זקוקה ליבם כמבואר בירושלמי:

תרווייהו רב ור' נתן אזלי בתר אומדנא הא נמי דשקלא תוספת מן הארוסין אומדנא היא דהא משום איקרובי דעתא שישא חן בעיניה הוא מוסיף לה אפילו בארוסין. ר' חנינא קרי כו' בקי במקראות רב אבדימי משום רבינו רב. ואע"ג דלט לא ידענא מנו לט. נראה שיש טעות בספר. הכי והכי תהוי קללה הוא והלכה למעשה דלא תימא הלכה ואין מורין כן אלא אי אתי עובדא קמן דנינן כותיה. רש"י במהדורא קמא:

בעי רבין נכנסה לחופה וכו'. אין לפרש דלענין הלכה קא בעי דמפשט פשיטא ליה דרבי אלעזר בן עזריה ס"ל דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה פי' ביאה דחיבת ביאה קונה אלא דמבעיא ליה אנן לענין מעשה היכי עבדינן כשנכנסה לחופה ולא נבעלה מי עבדינן כרבנן בהא מיהת ומשום דמסתבר מיהא כותייהו דחיבת חופה קונה. או דילמא חיבת ביאה קונה פי' ופסקינן כותיה דרבי אלעזר בן עזריה לגמרי והיינו דפשטינן מדתני רב יוסף וכו' דהא ודאי ליתא להא פירושא כלל דהא פסיק תלמודא כרבי אלעזר בן עזריה להלכה למעשה אלא ודאי אליבא דרבי אלעזר בן עזריה קא בעי לפרושי מלתיה וכן פרש"י והלכה למעשה וכו' תלמודא קא פסיק שכך נמנו לגמרי בני הישיבה. מהו לר"א בן עזריה. ע"כ. וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא נכנסה לחופה ולא נבעלה אליבא דרבי אלעזר מהו יש לה תוספת או לא חיבת חופה קונה וגובה את הכל או חיבת ביאה קונה ואינה גובה אלא מנה מאתים:

דתני רב יוסף כלשון הזה היה שונה בברייתא דבריו של ר"א ראב"ע אומר מן הנשואין וכו'. שלא כתב לה אלא לחיבת לילה הראשונה. היינו דאמר לילה הראשון דכניסת חופה אינה אלא לילה הראשון בלילה הראשון איתא מכאן ואילך ליתא כלומר אמאי פסיק ותני לילה הראשון כלום איכא בלילה הראשון הכי הוה ליה למיתני שכך לא כתב לה אלא לחיבת ביאה על אימת דהואי. הא לא קשיא כלומר אי משום פירכא קמייתא פרכינן אלא אי אמרת וכו' הא פירכא מיהא לא קשיא דלהכי קתני חיבת לילה הראשון דאורח ארעא קמ"ל אלא חופה קשיא דאי אמרת מאי חיבת לילה הראשון חיבת חופה איכא למפרך כדפרכינן חופה בלילה איתא ביממא ליתא דסתם חופה לביאה קיימא כדאמרת וביאה בלילה היא. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וכתב ר"ח ז"ל ואיפשיטא דחיבת חופה קונה מדתני רב יוסף שלא כתב לה אלא מפני חיבת לילה הראשון אע"ג דאקשינן עלה פרקה לההוא קושיא ומדבעי רב אשי דהוא בתרא ופירסה נדה מהו ש"מ דחיבת חופה קונה ס"ל ואע"ג דנקט את"ל וכן פסק רבינו אלפסי. הריטב"א ז"ל:
נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו יש (לפרש) שפירשו דלהכי נקט שנכנסה לחופה ופירסה נדה משום דאילו פירסה נדה קודם שנכנסה לחופה אינה חופה לשום דבר וכארוסה היא דחופה דחזיא לביאה בעינן וליכא וליתא כדפרישנא בשמעתתא קמייתא דפרקין אבל הכא נקט נכנסה לחופה ופירסה נדה משום שאילו פירסה נדה קודם לכן פשיטא דלא אקני לה תוספת לר"א בן עזריה ומיהו שמעתי בשם הרב ר' פרץ ז"ל שאם היא נדה בשעת כניסה לחופה צריך להודיע לחתן כן שאם לא הודיעוהו אסור לעשות חופה דהוו חופה וקידושין בטעות וראוי לחוש לדבריו ז"ל לכתחלה. הריטב"א ז"ל. ולי היה אפשר לומר דדוקא נכנסה לחופה ופירסה נדה אבל פירסה נדה קודם והודיעוהו ואפ"ה כנסה לחופה הא ודאי דגמר ויהיב דאדעתא דהכי כנסה לחופה וחיבת חופה קונה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ופרסה נדה. ופירש ממנה ומת. ע"כ. ולא פירש כיוצא בזה לעיל גבי נכנסה לחופה ולא נבעלה אלא דבעי למימר כדכתי' דדוקא כשנכנסה לחופה אדעתא דביאה ופרסה נדה ופירש ממנה ומת אבל פרסה נדה ושוב נכנסה לחופה ומת לא מבעיא לן וכדכתי'. כנ"ל והרא"ש בפסקיו האריך בבעיא זו:

מתני' רבי יהודה אומר רצה כותב וכו'. פי' קסבר ר' יהודה דבהדיא אסור לפחות לבתולה ממאתים שלא יעבור על תנאי ב"ד אבל בענין זה ע"י תחבולה מותר שכותב לה מאתים והיא כותבת לו שובר שהתקבלתי ממך מנה ואע"פ שלא נתן לה כלום ור"מ סבר דכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אפי' ע"י תחבולה זו הרי זו בעילת זנות. ר' ישעיה מטראני ז"ל:

רצה וכו'. ואע"פ דידעי ודאי שלא נתקבלה הודאתה זהו שוברה כאלו נתקבלה ואינה צריכה לומר הריני כאלו נתקבלתי וכן הדין בכל חוב אע"פ שיש עליו שבועה. התקבלתי ממך מנה ולאלמנה התקבלתי ממך חמשים גרסינן בירושלמי מסבר סבר רבי יהודה שאין פוחתין לבתולה ממנה ולאלמנה מחמשים ופריק בפוחת והולך היא מתניתא וליתני התקבלתי ממך כך וכך אשכח בר קפרא תני נתקבלתי ממך כך וכך ע"כ ופירושו ברור הריטב"א ז"ל. וז"ל הרא"ה ז"ל והיא כותבת לו התקבלתי אפשר דהתקבלתי לאו דוקא דהא שקרא הוי ואם בא לצאת ידי שמים חייב לתת לה הכל אלא כלומר כאלו התקבלתי ומחילה הוא דקאמר דמחלה ליה ומסתברא דאפי' מאן דכתב ליה לחבריה בעלמא נמי כי האי לישנא פטור אפילו מדיני שמים דהיינו מחילה דכיון דאודי ליה באפי סהדי דפרעי' דעתיה נמי דקא מחיל ליה ולרבי יהודה דוקא בדמחל ליה בתר דאיחייב ליה אבל אם התנה מתחלה כשנכנסה שלא תהא כתובה כדינה הראוי תנאו בטל כדאיתא בגמרא מיהו תמיה מלתא ולרבי יהודה נהי נמי דלא יכול לאתנויי בהדה מעיקרא ואי עבדא הכי תנאו בטל אכתי למה ליה למעבד הכי לחייב נפשיה אדידיה במאתים ותמחול איהי לדידיה מנה ולכתוב לה כתובה במנה ותו לא וליתא כדאסיקנא בפרקין דלעיל דאליבא דר' יהודה כיון דקסבר דליכא בתולה דבצירא ממאתים ואלמנה ממנה והיכא דלא כתיבי כמו שכתב דמי ואפילו היכא דכתב לה נמי ולא כתב לה אלא מנה אלו קא טעין דמחלה ליה מידי עליו להביא ראיה אליבא דגאונים ז"ל דקא סברי דכי אמרינן הטוען אחר המעשה ב"ד לא אמר כלום ה"ה אפי' במקום שכותבין ואפילו אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה ואפילו לדידן אפשר דאתיא דשאני התם דכיון דהוה ליה כסתם שאר כתובה ולא מפיק ליה אמרינן מהדר אהדריה ואירכס ליה אבל הכא דאיתא לשטר כתובה ולא כתיב ביה אלא מנה אמרינן דאיהו הוא דלא בעי למכתב לה טפי ולא מפסדה בהכי ואי אמר דמחלה ליה ליתי ראיה ולזכי הלכך לא סגיא ליה אלא דכתיב לה שטר של מאתים ואיהי כתבה ליה שובר דמנה וה"ה כתב לה שטר של מנה והיא כותבה לו שובר של מנה שנתקבלה מנה אבל לא נפקא ליה מינה מידי והאי דקאמר והיא כותבת לו התקבלתי מינך מנה וכו' לאו דוקא דה"ה בציר מהכי והכי אמרינן בירושלמי מסבר סבר רבי יהודה שאין פוחתין לבתולה ממנה ולאלמנה מחמשים ולכתוב כן משעה ראשונה אלא בפוחת והולך ולכתוב כך שנתקבלתי ממך כך וכך אשכח תני בר קפרא שנתקבלתי ממך כך וכך פי' מאי האי דקאמר ר' יהודה מי סגיא דלכתוב התקבלתי בבתולה מנה ולאלמנה בחמשים כלום סבור ר' יהודה שכך דין עיקר כתובה לבתולה מנה ולאלמנה חמשים וכ "ת אה"נ א"כ לכתוב כן משעה ראשונה לכתוב לבתולה מנה ולאלמנה חמשים ותו לא לכתוב מיד אחריתי אלא ודאי מדלא כתיב הכי משעה ראשונה סובר ר' יהודה שכך דין עיקר כתובה לבתולה מאתים ולאלמנה מנה אלא שה מוא פוחת לה מדינא וכיון דכן אמאי סיים ליה שיעורא לאלמנה חמשים ולבתולה מנה לא הוה ליה למיתני אלא רצה כותב לבתולה וכו' והיא כותבת לו התקבלתי ממך כך וכך ולאלמנה וכו' אשכח תני בר קפרא והיא כותבת לו וכו' כך וכך. עכ"ל הרא"ה ז"ל:

גמרא וסבר רבי יהודה כותבין שובר וכו'. תמיה לי וכי מה קאמר רבי יהודה באלו נתרצו שניהם לכתוב שובר דלא מצו כתבי ומתרצי' לאו בדיני כפייה קמיירי אלא בדינא דפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אם תנאו קיים ואם לאו ולא בדיני השובר אם כופהו לקבל שובר על כרחו אם לאו. ויש לי לפרש דהכי קאמר מדקאמר רבי יהודה רצה כותב והיא כותבת לו התקבלתי אלמא תקנה התקין ולמד לכתוב שובר ואמאי והא רבי יהודה אין כותבין שובר ס"ל משום דנפיק מיניה חורבא והכא נמי אע"ג דמדעת שניהם קאמר מ"מ אנן לא מתקנינן מידי דנפיק מיניה חורבא בעלמא דמאן דחזי סבר בעלמא כותבין שובר ואיכא למיחש או לב"ד טועין או משום דטעו בה אינשי ולא יהו נזהרין מלכתוב שובר דעלמא והלכך לא הוה ליה למימר והיא כותבת לו התקבלתי אלא והיא מחזרת לו את השטר וכותב לה שטר אחר ופריק ר' ירמיה כששוברתה מתוכה דלא אתו למילף מיניה דהא הכא ליכא משום חשש העכברים ואביי אמר אפי' כשאין שוברתה מתוכה ואפ"ה ליכא למיחש דלא אתו למילף מיניה בעלמא דמידע ידעי דלא דמי לשובר דעלמא דהכא מלתא בעלמא הוא דעבדה בהדיה ואי מזדהר מזדהר ואי לא איהו דאפסיד. והא דאמרינן ר' ירמיה לא אמר כאביי גזרה שובר דהכא אטו שובר דעלמא לאו למימרא דאביי לית ליה נמי גזרה אטו שובר דעלמא דהיינו עיקר קושיין דאקשינן וסבר ר' יהודה כותבין שובר ור' ירמיה לא אמר כאביי משום דקסבר דאע"ג דהכא מלתא בעלמא דקא עבדא בהדיה מ"מ הרי הוא כשאר שוברין דעלמא ולא רמו אינשי אנפשייהו ולמימר התם ודאי פרעי והכא מלתא בעלמא הוא דקא עבדה בהדיה ואכתי איכא למיגזר אטו שובר דעלמא ואביי סבר בכל כי הא ליכא למיגזר כנ"ל. הרשב"א ז"ל וכן תירץ הריטב"א דקס"ד דכיון דלר' יהודה אין כותבין שובר ויש בו חשש הפסד ללוה לא הוה ליה לתקוני הכא דליעבדו הכי דנפיק מיניה חורבא דמאן דחזא סבר בעלמא כותבין שובר וכדקאמר ר' ירמיה גזרה שובר וכו' וכך היה לו לומר כותב לה מאתים והיא מחזרת לו את השטר וכותב לה שטר על מנה שנשארו מכתובתה. ע"כ:

וז"ל הרא"ש ז"ל וסבר רבי יהודה וכו'. וא"ת מאי קא פריך שאני הכא שנתרצו שניהם לכתוב שובר דמתניתין לאו בדין שובר איירי אלא בדין פחיתת כתובה לאשמועינן דאינו מועיל אלא בכתיבת שובר. וי"ל דדייק מדלא קתני בדברי ר' יהודה לאחר מחילת התקבלתי שיכתוב לה כתובה אחרת של מנה וירמוז לה שהיא כתובה שנייה שנכתב' לאחר הנשואין אלא קאמר והיא כותבת התקבלתי ממך חמשים זוז אלמא משמע דדינא הכי למכתב שובר ע"כ.

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל וסבר ר' יהודה כותבין שובר ורמינהי מי שפרע וכו'. ואע"ג דקי"ל דכל היכא דלא אפשר ודאי כותבין שובר י"ל אי הוה ס"ל לר' יהודה אין כותבין שובר לא הוה קאמר הכי כדקתני מתני' למימר דלכתוב ליה שטר של מאתים והיא כותבת לו שהתקבלתי ממך מנה ולאלמנה מנה וכו' אלא לא היה כותב לה אלא שטר של מנה לבתולה ולאלמנה שטר של חמשים וכותבת לו התקבלתי ממך חמשים ולבתולה התקבלתי מנה וכ"ת השתא נמי כביש ליה לשטר כתובתה ותבעה ליה ואם איתא דמרכס תברי' מחייב למפרעי' אליבא דגאונים דקסברי הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואפי' במקום שכותבין כתובה ואע"ג דלא נקיטא כתובה ולדידן נמי אי איתא דמרכס תברי מפיק לה לכתובה דכתיב לה בבתולה מנה ובאלמנה חמשים וגם לה מאתים בבתולה ובאלמנה מנה דהא לא מהימן למטען עלה כלל אי לאו דקא מייתי ראיה דאע"ג דלא כתיב לכתובה אלא מנה או חמשים הא לאו ראיה היא דאמרה איהו הוא דלא בעי למכתב לה טפי ולא מפסדה בהכי כדפי' ויש לומר מ"מ אלו הוה סבירא לן דאין כותבין שטר דחיישינן לעכברים הרי עדיפא ליה דלא לכתוב לה כתובה אלא מנה בבתולה או חמשים באלמנה דאע"ג דסוף סוף הא יכלה למתבעיה מ"מ קילא לה מלתא טפי למתבעיה בשטר כתובתה והכי עדיפא ליה דכתיב בה בהדיא מאתים בבתולה ומנה באלמנה ועדיפא ליה נמי כדשני כרבי ירמיה דאמר כששוברתה בתוכה. מיהו קשיא לן אליבא דגאונים דקסברי דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אפילו כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה כששוברתה בתוכה מאי אהני לן דלמא כביש לה לשטר כתובתה ותבעה ליה בדינא. ואפשר דאליבא דהגאונים ז"ל בהא אע"ג דשוברתה מתוכה כותבין לה שובר אחר ולהא ליכא למיחש למידי דאי כביש לה לשטר כתובתה ותבעה ליה על פה מפיק ליה לשובר מאי אמרת דלמא מרכס תברא וכבישת לשטר כתובה לגבי' הא לא אפשר וכל היכא דלא אפשר כותבין לה שובר ע"כ. ולי אפשר דקס"ד דמקשה דמדקתני רצה כותב וכו' והיא כותבת וכו' אלמא דשובר באפי נפשה הוא דכתבה ואי ס"ל לר' יהודה אין כותבין שובר דעלמא משום דחייש לעכברים הכא נמי הוה ליה למיחש דלא לכתוב שובר באפי נפשה אלא בכתובה עצמה לכתוב הסופר והיא אמרה בפנינו התקבלתי ובזה מתוקן הכל אבל מדקתני רצה כותב וכו' והיא כותבת וכו' אלמא דלא חייש לעכברים וס"ל דכותבין שובר ומשני ר' ירמיה דאין הכי נמי דמתני' כששוברתה מתוכה ותדחוק ותפרש מתני' בהכי ואביי מאוקמתיה משום דמתני' לא קתני הכי וכדקאמר בגמרא בסמוך ובשלמא אביי לא אמר כר' ירמיה לא קתני שוברתה מתוכה כנ"ל לפרש שמעתתא כפשטא ולא דחיקא כלל:
רבי יוסי אומר יכתוב שובר פירש רש"י ז"ל דהיינו טעמא דלא מרעינן כח המלוה לגבות מזמן שני ולא פירש לפי המסקנא בגט פשוט דמפרש האי טעמא כדי שיכוף לפרוע לפי שיש עליו שטר גדול. לשון הרא"ש ז"ל. ולכך פירש רש"י ז"ל כן כדי לאלומי פירכא דתלמודא דהא קמן דס"ל לר' יהודה יחליף ומרע כח המלוה להדיא למחול שעבודו מזמן הראשון משום ספק פסידא דלוה דאפשר דיזדהר בתבריה ולא מירכס ליה כ"ש הכא בכתובה דאין כאן ריעותא כלל ואפשר דאתי פסידא לבעל בשובר פשיטא ודאי דהא היה לנו לומר דלא יכתבו שובר ולהכי אלים לפירכיה משום דאסיק אדעתיה חילוקיה דאביי ואלו למסקנא דהתם כי קאמר ר' יהודה יחליף היינו מזמן ראשון ואפשר דס"ל לרש"י ז"ל דלא מכרעא מלתא בגט פשוט דליהוי הכין מסקנא עיין שם כנ"ל:
כששוברתה מתוכה אין לפרש כגון שתכתוב האשה אחורי הכתובה התקבלתי והיינו דקתני מתני' והיא כותבת דאם כן התם נמי גבי מי שפרע מקצת חובו ליעביד הכין ואמאי קאמר ר' יהודה יחליף ומרע כח המלוה וכדכתיבנא אלא ודאי דאין זו תקנה כלל דהא אפשר לגרור ולמחוק והנכון כדפי' רש"י כששוברתה בתוכה. בתוך הכתובה עצמה יכתוב הסופר והיא אמרה בפנינו התקבלתי חציה ע"כ. וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל כששוברתה בתוכה פירש"י בתוך הכתובה עצמה יכתוב הסופר והיא אמרה התקבלתי חציה וכו' ע"כ. ונראה לי מלשונו ז"ל אמתתן של דברים כי בתוך השטר יכתוב כן הסופר קודם חתימת העדים וכן בדין דאם לא כן הא גייזא ליה ומחקה ליה ומשום גזיזא או מחיקה כי הא לא מיפסל שטרא וכדכתי' בבבא מציעא בס"ד. ע"כ:
ומיהו רש"י ז"ל במהדורא קמא כתב וז"ל כששוברתה בתוכה בתוך הכתובה עצמה כתבה התקבלתי ממך מנה דהשתא ליכא למיחש דילמא מרכס והדר גביא מאתים ע"כ. ואם תאמר לרבי יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מאי נפקא מינה ששוברתה בתוכה תשרוף כתובתה ותגבה מאתים בעדי הינומא. ויש לומר דלדידיה ודאי כותבין שובר היכא דלא אפשר כדכתבינן לעיל בפ"ב. הרא"ש ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל. ויש לומר דמתני' במקום שכותבין כתובה עסקינן וכיון שכן יכול לומר פרעתי או מחלה לי דאילו במקום שאין כותבין לא סגיא אלא בשובר ובמקום דלא אפשר דכ"ע כותבין שובר כדאיתא בפ"ב. ויש מתרצין דליכא למיחש דכבשא ליה משום דאית ביה תוספת ונדוניא דלא גביא אלא בשטרא וליתא דר' יהודה סתמא קאמר ואפילו היכא דליכא תוספת ונדוניא ולא עוד אלא דמסתמא אין בהם תוספת שהרי מעיקר כתובה הוא פוחת לה ע"כ. ויש לי לתרץ עוד דבשלמא כשאין דרך להנצל מהמעשה ב"ד הא ודאי דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אבל הכא כיון דאפשר לר' יהודה לכתוב בתוך הכתובה והיא אמרה בפנינו התקבלתי חציה הא ודאי לא כבשה לה לכתובתה דהא יכול למטען דבתוך הכתובה היה כתוב שובר דהא יכול למעבד הכין ועוד דבשלמא התם גבי מי שפרע מקצת חובו חייש ר' יהודה שלא יכתוב שובר משום דילמא מרכס ואפיק שטריה וגבי ליה לכוליה דאלים כחו דשטריה בידיה אבל הכא לא חייש ר' יהודה למידי דאי כביש שטריה הרי גם זכותיה לא הוה בידיה ומרתתא דילמא גם המנה לא תגבה דיטעון דפרע לה כולה כתובתה ונשי לאו דינא גמירי דהטוען אחר מעשה ב"ד וכו' והכין דייק לשון רש"י שהאריך וכתב וז"ל דטעמא מאי אמר ר' יהודה אין כותבין שובר משום דלא יצטרך ליה לשמרו וכו' כנ"ל:

טעמא דכתבה ליה וכו'. פי' לר' ירמיה לא תיקשי ולא מידי דמ"ה נקט ר' יהודה והיא כותבת משום דחייש לפסידיה דבעל ולכך הוצרך לכתוב השובר בתוכו אבל על פה חייש דילמא ימותו העדים והדרא וגבתה לכתובתה כולה אבל לאביי דלא חייש לפסידא דבעל דהא אף על גב דבעלמא אין כותבין שובר הכא ס"ל דכותבין שובר באפי נפשה משום מילתא בעלמא היא דאמרה ליה וכו' וכדקאמר אביי מעתה למה לי דנקט והיא כותבת הוה ליה למנקט אומרת להדיא לאשמועינן דלא חיישינן הכא לפסידא דבעל ומיהו בעלמא אין כותבין שובר ולא הוה ליה למנקט והיא כותבת דאיכא למטעי דס"ל לר' יהודה דכותבין שובר אלא ודאי מדנקט והיא כותבת ש"מ דוקא דכתבה ליה אבל ע"פ לא מהני דהוה מתנה על מה שכתוב בתורה כנ"ל. וניחא מאי דקשיא ליה לתוס' אמאי לא משני מאי כותבת אומרת וכיוצא בזה כתב הריטב"א וכדבעינן למכתב בסייעתא דשמיא:

אבל על פה לא. פרש"י אבל על פה דהוה ליה תנאה בעלמא לא הוי תנאה דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא משמע מתוך לשונו דבכתיבה לא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה ולא מסתברא דלר"מ מהני תנאי בקדושין על ידי כתיבה דכיון שאין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה מה לי בכתב מה לי בעל פה וכן משמע דלר"מ לא מהני תנאי אפילו בכתיבה דר"מ קאי אהא דקאמר רבי יהודה והיא כותבת לו התקבלתי וקאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים וקאמר בגמרא כל הפוחת אפילו בתנאי כלומר אפילו בתנאי זה שאמרה אף על גב דתנאי בטל כיון דלא סמכה דעתה הויא בעילת זנות ונ"ל לפרש טעמא דכתבה ליה כלומר שמתחלה היה התנאי מאתים וכתבה ליה התקבלתי אבל על פה כלומר שהתנאי היה מתחלה מנה לא משום דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא והאי דפריך לר' יהודה מפירות מוקמינן לקמן בכותב לה בעודה ארוסה ומתנה שלא יזכה בפירות בשעת נשואין ומתנה לעבור על תקנת חכמים שתקנו לו הפירות. ומה שכתוב בספרים וקי"ל מאי כותב אומר לאו דוקא אלא משום דגרסינן לעיל טעמא דכתבה ליה אבל על פה לא טעו לחלק בתנאי בין בכתב לעל פה. הרא"ש ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל טעמא דכתבה ליה אבל על פה לא לפי פשוטו של לשון זה משמע דבעינן לומר דאף על גב דאמרה ליה בעל פה התקבלתי כך וכך לא מהני ליה דהוה ליה תנאה והיינו דפרכינן מהא דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי וכו'. אבל בתוספות כתבו כי אי אפשר לפרש כן דכיון שהודה שנתקבלה ממנו באמירה בעלמא סגי ליה ואין השטר אלא לראיה ומשום דהוי ע"פ לא חשיב טפי מתנה על מה שכתוב בתורה דא"כ לר"מ אם כתב בשטר ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה תנאו קיים והא ליתא דמה לי על פה מה לי בשטר הרי מכל מקום מתנה הוא על מה שכתוב בתורה ועוד מאי קשיא לימא מאי כותבת אומרת וכדתני ר' חייא מאי כותב אומר אלא ודאי ה"ק דטעמא דכתבה ליה שובר כי הוא כתובה שלימה כתב לה ובכתובה שלמה כנסה הא בעל פה שהתנה עמה מעיקרא לפחות לה מכתובתה אפילו לר' יהודה תנאו בטל וקרי ליה לתנאה בעל פה משום דכל היכא דאמרת תנאו קיים ואפשר לכנסה בתנאי זה אין הבעל צריך לכתוב בזה שטר אלא שיכתוב לה כתובה כפי מה שהתנו דהא במקום שכותבין אי כבשה לשטר כתובתה לא גביא ואפשר דאפילו במקום שאין כותבין הוא נאמן לטעון כך כיון שאפשר להתנות כן ואין חיוב כתובה ברור והמע"ה. ורש"י כתב אבל על פה דהוה ליה תנאה בעלמא לא הוי תנאה ומתנה על מה שכתוב בתורה הוא ולשונו סתום שאם כונתו לומר שאם אמרה לו על פה התקבלתי תנאה בעלמא הוא ולא מהני אמאי דהא מחילה באמירה סגי לה בכל דוכתא ובהודאה לא צריך שטרא ולא קנין. ואולי רבינו ז"ל סובר דכיון דהכא ודאי לא פרעה אלא מילתא בעלמא קאמרה ליה כי כתב מהודאתה דילה שטרא אז חשבינן לה כהודאה גמורה וכפרעון אבל כשלא עשו כן אלא באמירה מוכחא מילתא דהערמה הוא דעבוד בינייהו ודינו בזה כאילו לא כנסה אלא בכתובה חסרה וע"מ שאין לה מעיקרא אלא כך וגם זה נ"ל נכון ויבא לשון הגמרא כפשוט. ואם תאמר ולימא ליה מאי כותבת אומרת. ויש לומר דהכא כיון דתקנתא עביד ר' יהודה מסתמא לישנא דנקיט דוקא הוא משא"כ בההיא דתנן הכותב לאשתו דאיכא למימר דמאי כותב אומר כנ"ל ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא טעמא דכתבה דלאו היינו מתנה ע"מ שכתוב בתורה דכיון דכתבה ליה התקבלתי אחולי אחלה ליה ומעלה היא לו כאילו קבלתה אבל בעל פה שהתנית עמו באמירה שאינה מתקדשת לו אלא על מנת שאין לה עליו אלא מנה תנאה בטל ויש לה מאתים. ע"כ:
וז"ל ה"ר יוסף הלוי ן' מיגש דייקינן כר' מאיר לר' יהודה טעמא דכתבה ליה התקבלתי הא אמרה ליה על פה התקבלתי ממך מנה ולא נשאר לי אצלך אלא מנה כיון שהדבר ידוע שלא נתקבלה ממנו כלום ההיא אמירה לאו כלום היא ואית לה מאתים. והא שמעינן ליה לר' יהודה דאמר כל דבר שבממון תנאו קיים דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת על מנת שאין ליך עלי וכו' פירוש והכא נמי כיון דעל מנת כן בא עליה שלא ישאר עליו אלא מנה תנאו קיים ואמאי אית לה מאתים ומהדרינן קסבר ר' יהודה כתובה דרבנן היא וחכמים עשו חזוק וכו' הילכך אף על פי שעל תנאי זה בא עליה שלא יהא לה אצלו אלא מנה ההוא תנאה ולא כלום הוא ואית לה מאתים אבל ודאי אי כתבה ליה דלית לי עלך אלא מנה בלחוד קני ליה לההוא מנה בההיא כתיבה ולית לה גביה אלא מנה בלחוד כדכתב ליה. ואקשינן והרי פירות לבעל מדרבנן הם ולא עבדו להו רבנן חזוק אלא כי אמר לה מקמי דלכנוס דין ודברים אין לי בפירות זו שהן מנכסיך מהניא אמירתו ואין לו בפירות נכסיה ומבטלת תקנתא דרבנן באמירתו דתנן הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן וכו' וקי"ל מאי הכותב האומר כדקתני עלה תני ר' חייא האומר ואמאי התם נמי לימא כיון דפירות לבעל מדרבנן היא באמירה בלחוד לא מיעקרא האי תקנתא אלא עד דכתיב ליה. ופריק אביי לכל יש כתובה ולא לכל יש פירות ומילתא דשכיח עבדו רבנן חזוק ומילתא דלא שכיח וכו' נמצא עכשיו שסובר ר' יהודה שבאמירה בלחוד לא מיעקרא תקנתא דרבנן אלא התקנה מתקיימת ואותו התנאי בטל הוא ובכתיבה מיעקרא ואם תשאל כיון דס"ל לר' יהודה דכתיבה מהניא מדרבנן ומתקיים התנאי שבו לבטל תקנתא דרבנן אפילו כתבה לו התקבלתי ממך מאתים נמי ליהוי התנאי קיים הואיל ובכתיבה הוא ואמאי קתני רצה כותב לבתולה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ממך הכל ולית לי ממך מידי אחר דלאו כלום הוא יש להשיב כי אמת דכתיבה מהניא מדרבנן ומתקיים התנאי ובטלה התקנה של רבנן כולה הני מילי כגון פירות דלא שייכי בבעילה כלל הילכך כי כתיב לה דאין לי פירות שתקנו לי רבנן בנכסיך מתקיים התנאי ובטלה התקנה אבל גבי כתובה דשייכא בבעילה שהרי דמי הבתולים היא אם תכתוב לו שובר שכבר התקבלתי ממך הכל ואין לי עליך כלום והיא לא נתקבלה נמצאת בעילתו בלא כתובה כלל והויא לה בעילתו בעילת זנות הואיל והכתובה דמי הבתולים היא הילכך לא אפשר שלא ישאר לה עליו מנה שהיא דמי הבתולים כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות ואם התנית שלא ישאר לה עליו כלום תנאו בטל הוא ואפילו כתבה לו דבמנה האחר הוא שיש לה לכתוב לו התקבלתי ותמחול לו עליו הואיל ודבר שבממון הוא. עכ"ל ה"ר יוסף הלוי ז"ל:

וכתב הרשב"א וז"ל דטעמא דכתבה ליה הא בעל פה וכו'. קשיא לי אמאי לא אקשי ליה מרישא רצה כותב לה טעמא דכתב לה הא לא כתב לה ואפילו בתנאי לא והא שמעינן ליה לר' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים. ויש לומר דמשום דכל עיקרו של דבר בדכתבה ליה התקבלתי הוא לר' יהודה ניחא ליה לאקשויי טפי מינה וה"ה דהוה מצי לאקשויי מרישא ע"כ. ועיין במה שכתב הרא"ש ז"ל לעיל:
: וז"ל הרא"ה ז"ל טעמא דכתבה ליה וכדאמרן במתני' דכתב לה תחלה שטר של מאתים והיא זוכה בו ואחר שזכתה בהן מוחלת לו מקצת אבל ע"פ לא כלומר ע"פ שלא כתבה ליה שטר של מאתים ולא זכתה בהן אלא שכנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה ולא כתב לה אלא מנה ובאין לב"ד ושניהם מודים שכך היה מעשה לא מהני כלל דאי לא כן למה לו לר' יהודה למימר הכי ליתני רצה כותב לבתולה שטר של מנה ולאלמנה של חמשים ותו לא אלו היה יכול מתחלה לכנסה על מנת כן והיינו על פה דליכא ליה לבעל שובר מינייהו כלל אלא שאין לה כתובה אלא של חמשים או מנה בבתולה אלא ודאי מודה רבי יהודה דלא מצי לאתנויי בהדה מעיקרא ואילו אתני נמי תנאו בטל. ומיהו האי לישנא דאמרינן אבל על פה לא מכרע בההוא לישנא דכתיבנא לעיל למימרא דאליבא דרבי יהודה כיון דלא סגיא דאיכא בתולה דלית לה מאתים ואלמנה מנה בשעת נשואין אפילו שטר כתובתה יוצא מתחת ידה ואין כתוב בה אלא מנה לבתולה ולאלמנה חמשים ואין ביד הבעל שובר הרי היא גובה כל כתובת' בתולה מאתים ואלמנה מנה דכיון דלא סגיא דלא הויא כתובתה מעיקרא הכי אילו הוא אומר שמחלה לו עליו להביא ראיה ואין כתובה זו ראיה לפי שאין כתוב בה אלא מנה לבתולה או חמשים לאלמנה דאימר בעל הוא דלא בעי למכתב לה טפי ואמטו הכי איהי לא מפסדא מדינא כלל ואם איתא אשתכח דלא סגיא ליה לבעל לעולם בלא שובר והיינו דקאמר אבל על פה לא אבל לאו הכרחא הוא כדאמרן. ע"כ:

הרי את מקודשת ותנאו בטל כתבו בתו' ע"כ בדכפליה לתנאיה איירי דאמר לה אם אין ליך עלי שאר כסות ועונה וכו'. ותימא דאם כן אמאי היא מקודשת וכו' ואין לומר דלכך מקודשת לפי שמקדשה על מנת שתמחול וכו' דהא תניא בפרק ב' דנזיר הריני נזיר על מנת שאשתה יין וכו' הרי זה נזיר ואסור בכולן מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה והתם לא שייך לשנויי הכי ואומר ר"י דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן הוה אמינא וכו' ע"כ. משמע מתוך לשונם ז"ל מדאקשו מההיא דנזיר על מנת שאשתה יין והוצרך ר"י ז"ל לתרץ דאי לאו דילפינן וכו' אלמא משמע דס"ל ז"ל דבההיא דנזיר נמי בעי תנאי כפול דאלת"ה מאי מקשה מההיא דנזיר שניא ההיא דנזיר דמיירי בדלא כפליה לתנאיה ואיכא למימר דה"ק אם אפשר להיות נזיר ולהטמא למתים אטמא ואם לאו אהא נזיר לגמרי תדע דעיקר קושיית התוס' בההיא דשאר כסות כו' לא הויא אלא משום דבע"כ מיירי בדכפליה לתנאיה וכמו שהקדימו ואמרו ע"כ בדכפליה וכו' ובלשון קושייתם נמי כתבו ז"ל ותימא א"כ אמאי היא מקודשת הרי התנה בפירוש שאם יהיה לה עליו שאר כסות ועונה שאינה מקודשת אלמא דעיקר קושייתם היינו משום דכפליה לתנאיה ואם איתא דבנזיר לא בעינן תנאי כפול אם כן לא קשיא מינה ולא מידי אלא ודאי משמע דס"ל ז"ל דההיא נמי מיירי בדכפליה לתנאיה מההוא הכרחא גופיה דקא מכריח מההיא דשאר כסות דשמעתין דסתם מתני' ר"מ ומשנה היא בפ"ב דנזיר וס"ל ז"ל דבנדרי עצמו נמי בעינן תנאי כפול. אם תשאל אמאי כיון דאזלינן בתר כוונתו ופיו ולבו שוין בעינן בגלוי דעת כל שהוא סגי ולמה לי תנאי כפול תשובתך הרי הרב בעל מגיד משנה כתב בפ"ו מהלכות אישות דלדעת הרמב"ם והגאונים הראשונים יותר הוא מועיל בדיני ממונות גלוי דעת או אומדנא דמוכח מתנאי שלא נעשה כתיקונו. וכ"כ התוספות וזה מוכרח ע"כ. ובנדרי עצמו איכא למימר דכוותה דעדיפא גלוי דעת או אומדנא מתנאי שלא נעשה כתקונו כנ"ל מלשון התוספות ז"ל וכך השבתי בתשובת שאלה בארוכה ומיהו בפרק יש נוחלין מייתי נמי תלמודא ההיא דהרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות וכו' ועלה נמי מייתי הרמב"ן בחידושיו שם הא דתנן הרי אני נזיר על מנת שאטמא למתים וכתב ז"ל דכי גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן הני מילי דהתנה ורוצה לקיים תנאו ע"כ. ועיקר הטעם היינו דבנדרים הולכים אחר כוונתו דבעינן פיו ולבו שוין הילכך בגלוי דעת כל דהו שמגלה לומר אדעתא דהכי נדרתי סגי. וכ"כ הריב"ש ז"ל בתשובותיו סימן קס"ה ומייתי ההיא דהרמב"ן ע"ש. ויש לפרש דהתוס' נמי הכי סברי דבנדרים שנודר אדם בינו לבין עצמו לא בעי תנאי כפול דכיון דבעינן פיו ולבו שוין בתנאי כל דהו סגי וכדכתיבנא והיכא דאמר הריני נזיר ע"מ שאשתה יין אף על פי שלא כפל הרי הוא שוה ממש להאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות כו' וכפל ואמר ואם יהא ליך לא תהיה מקודשת ואם כן כי היכי דאיכא לאקשויי עלה דההיא דאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך וכו' וכפל תנאו דאמאי מקודשת הרי התנה בפירוש שאם יהיה לה שאר וכו' לא תהיה מקודשת הכי נמי איכא לאקשויי בההיא דנזיר אע"פ שלא כפל דהא אמרינן דלא בעי תנאי כפול פיו ולבו שוין בעינן ולכך בתנאי כל דהו סגי משום הכי קשיא דאמאי הויא נזיר הרי התנה וקאמר על מנת שאשתה יין ובנדרים שבינו לבין עצמו בתנאי כזה סגי והו"ל כאלו כפל וכדכתיבנא והיינו קושית התוס' ז"ל ואף על גב דמלשון הרמב"ן בחידושיו פרק יש נוחלין משמע בהדיא דאי אמרינן גבי נזיר דלא בעי תנאי כפול תו לא קשיא לן בה ולא מידי דעיקר קושיין היינו היכא דכפליה לתנאיה מכל מקום איכא למימר דמאי דניחא ליה להרמב"ן קשיא להו לתוספות וכדכתיבנא כנ"ל. תדע דלא ערבו התוס' בקושייתם דלעיל ההוא דנזיר אלא דאקשו מיניה לדחויי דלא נפרש דה"ק על מנת שתמחול וכו'. ע"כ ודוק:
וז"ל הריטב"א ז"ל הרי זו מקודשת ותנאו בטל. ואם תאמר כיון דתנאי בטל האיך מקודשת שהרי תלה הקידושין בתנאי זה ולא עוד אלא דלר"מ בתנאי כפול אמר כן. ויש לומר דכיון דמתנה על מה שכתוב בתורה אינו אלא כמפליגה בדברים וכו' ע"כ. והכריחו התוספות דמיירי בדכפליה לתנאיה מדקאמר לקמן דטעמא דרבי מאיר דתנאי בטל משום דמתנה על מה שכתוב בתורה וכו' ולא הכריחו מדפריך תלמודא הכא ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר דבר שבממון תנאי קיים כו' משום דאיכא למימר דאף על גב דר' יהודה לא מיירי אלא בענין מעמש"ב מכל מקום אפשר דר"מ חד מתרי טעמי קאמר תנאי בטל חדא משום דלא כפליה לתנאיה ועוד משום דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה ומיהו מדקאמר תלמודא לקמן והא שמעינן ליה לר"מ וכו' תנאי בטל ודייקינן הא בדרבנן תנאי קיים אלמא משמע דלית ליה לר"מ טעמא אחרינא בברייתא דמשום הכי להוי תנאי בטל אלא משום דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה ולהכי דייקינן הא בדרבנן תנאי קיים דאלו ר"מ חד מתרי טעמי קאמר לא הוה מצינן לדיוקי הכי דע"כ מטעמא דכפילא כך לי בדרבנן כדאורייתא כנ"ל:
וז"ל הרא"ש ז"ל הרי זו מקודשת ותנאי בטל ע"כ בדכפליה לתנאיה ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו מיירי כגון שא"ל אם אין לך עלי שאר כסות ועונה הרי את מקודשת לי ואם יש לך לא תהיה מקודשת מדמסקינן לקמן טעמא דר"מ משום דמתנה על מה שכתוב בתורה ואי לא כפליה לתנאיה תיפוק ליה דבטל דשמעינן ליה לר"מ דבעי תנאי כפול בקדושין פרק האומר. ותימה האיך היא מקודשת הרי התנה בפי' שאם יהיה לה שאינה מקודשת ואין לפרש שאמר לה הרי את מקודשת ע"מ שתמחלי לי שאר כסות ועונה ואם לא תמחלי לא תהוי מקודשת משום הכי מקודשת שהרי מחלה וחלו הקדושין ומכל מקום אין מחילתו מחילה דהא תנן בפרק שני דמסכת נזיר הריני נזיר על מנת שאשתה יין ושאטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה והתם לא שייך מחילה ואומר ר"ת דהיינו טעמא דכל תנאי שאדם עושה להתנות על מה שכתוב בתורה אין דעתו שיהא התנאי קיים אלא כמפליג בדברים בעלמא בדרך ליצנות ודמיא להא דגיטין הרי זה גיטך ע"מ שתרדי לתהום שתעלי לרקיע וכו' אינו אלא כמפליגה בדברים בעלמא וכשר ומאן דפליג התם מודה הכא מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה. ועוד נראה לומר משום דכל תנאי גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן ובעינן שיהא דומה לאותו תנאי בכל ענין שיכפול התנאי ושיהא התנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר וגמרינן נמי מיניה שלא יהא לעבור על דברי תורה. וא"ת הא דתנן פרק החובל קרע כסותי על מנת לפטור פטור ואמאי הרי מתנה לעבור על דברי תורה דניזקין כתיבי בתורה. ויש לומר דלא דמי לקידושין דקידושין היינו טעמא דאין קדושין לחצאין שאין לך קדושין שאין בהן שאר כסות ועונה וכן גבי נזיר אבל בניזקין דממונא שייך ביה לחצאין. ולא נהירא דהא לקמן בפרק הכותב גבי ירושת הבעל דהיינו דבר של ממון קרי ליה מתנה על מה שכתוב בתורה והר"ר אלחנן תירץ דההיא דחובל לא קאמר קרע כסותי ע"מ שאין ליך עלי דין נזיקין כי הכא דאמר על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה דהיינו מתנה על מה שכתוב בתורה שהתורה חייבתו והוא מתנה שלא יתחייב אבל קאמר על מנת לפטור דמשמע לאחר שאתחייב תפטרני הילכך לא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה. ואם תאמר הא דתנן בפרק השוכר את הפועלים מתנה ש"ח להיות פטור מלישבע ש"ש להיות פטור מלשלם ופריך והא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא ומסיק לה כר' יהודה אי נמי אפילו כר"מ שאני הכא דמעיקרא לא שעביד נפשיה ומאי שינויא מכל מקום אין לך ש"ח פטור מן השבועה ואין ש"ח לחצאין ואי משום דמעיקרא לא שעבד נפשיה הכא נמי לא קדשה אלא על מנת כך ולא שעבד נפשיה. ויש לומר דלא דמי דהכא ובכל דוכתא דחשיב מתנה על מה שכתוב בתורה היינו דחייבתו תורה ממון על ידי דבר אחר ולא מחמת שהעלה בדעתו לתתו כגון שאר כסות ועונה שחייבתו תורה מחמת שקדשה סתם וכן כתובה אבל שומרין ריבתה תורה שומרין הרבה שומר חנם ושואל נושא שכר ושוכר והדבר תלוי בדעת עצמן ולפי הנאתן משעבדים עצמן כאדם הקונה מקח ומתנה מה שירצה הילכך במקום שאין משעבדין עצמן פטורים ותנאי קיים. ע"כ:
והרא"ה ז"ל תירץ עיקר קושיין דשמעתין דקסבר ר"מ דכל תנאי בעולם כל היכא דלא מקיים לא אלים ליה לבטולי מעשה אלא התנאי בטל והמעשה קיים תדע דהא שמעינן ליה לר"מ בעלמא נמי דאי"ל דבעינן תנאי קודם למעשה ולפום הא האומר לאשה הרי את מקודשת לי אם תתני לי מאתים זוז ואם לא תתני לי מאתים זוז לא תהוי מקודשת דודאי כיון שהזכיר מעשה קודם לתנאי התנאי בטל והמעשה קיים דכל היכא דלא מקיים תנאה לא אלים ליה ומבטיל ליה והוה ליה תנאי בטל ומעשה קיים. ע"כ:
וז"ל הרשב"א הרי זו מקודשת ותנאי בטל ואף על גב דע"מ קאמר לה כיון דמתנה על הכתוב לאו בדוקא קא מתנה ואינו אלא כמפליגה בדברים ור' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים לאו למימרא דסבר דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל וקי"ל נמי כר' יהודה דאמר בדבר של ממון תנאו קיים אלא דר"מ סבר דעל מנת שאין ליך דין שאר כסות ועונה קאמר ועל כרחו יש לה עליו דין שאר כסות ועונה דהכתוב חייבו וכן באומר על מנת שאין לך עלי אונאה כאומר שאין לך עלי דין אונאה ור' יהודה סבר דלאו דין שאר ודין אונאה קאמר אלא מחילת ממון יש כאן כלומר שתמחול לי ממון האונאה שיש לך עלי או שתמחלי ממון השאר והכסות שיש לך עלי וממון ניתן הוא למחילה והרי זה כאומר לחברו קרע את כסותי והפטר דמחילת ממון יש כאן וקיים אבל אלו אמר לו קרע את כסותי על מנת שאין לי עליך דין נזיקין תנאו בטל דע"כ הכתוב רמיא עליו דין נזק. זהו דרכן של רבותינו בעלי התוס' שכתבו במס' גיטין. והיינו נמי דבממון דוקא תנאו קיים מפני שניתן למחילה אבל דבר שאינו של ממון כגון צערא דגופא דהיינו עונה לא ניתן למחילה ולא התנה עמה אלא להפליגה בדברים וכ"ש כשהתנה עמה בדבר שאינו בידה למחול כגון ע"מ שלא תהא זקוקה ליבם שזו מקודשת ותנאי בטל וכן מצאתיה מפורשת בירושלמי בפרק האומנין דגרסינן התם כל המתנה על מה שהוא כתוב בתורה את שהוא של ממון תנאו קיים שאינו של ממון תנאו בטל כיצד התנה עמה ואמר לה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו קיים ע"מ שאם מתי לא תהא זקוקה ליבם הרי זו מקודשת ותנאו בטל תניא זה הכלל שאמר ר' יהודה בן תימא כל דבר שאי אפשר להתקיים והתנה עמה לא נתכווין זה אלא להפליגה בדברים בין שאמר בפה בין שאמר בכתב כל המתקיים בפה מתקיים בכתב. ע"כ גירסת ירושלמי:
רבי יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים פרש"י בדבר שבממון כגון שאר וכסות וכן פי' הרמב"ם ז"ל דעונה לאו דבר שבממון הוא ואינו נכון דכל הנאת הגוף כממון חשוב לענין זה. ועוד דבירושלמי אמרו על זה ועונה לא דבר של ממון הוא הי ניהו דבר שאינו של ממון שלא תצטרכי גט שלא תהי זקוקה ליבם ע"כ. והא דאוריך רבי יהודה בלישניה בדבר של ממון תנאו קיים היינו משום דבעי לאשמועינן דמודה הוא בדבר של איסור שתנאו בטל. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא בדבר של ממון שאר כסות תנאו קיים דממון עשוי לימחל אבל צער הגוף כגון עונה לא מחלה ליה ותנאו בטל. ע"כ:

והרי פירות דרבנן תקינו ליה לבעל דניכול פירות תחת פרקונה כדאמרן בפירקין דלעיל ולא עבדו להו רבנן חזוק אלא בשל תורה דכי היכי דבדאורייתא תנאו קיים בדבר של ממון לר' יהודה הכי נמי בפירות דרבנן דמצי לאתנויי בהדה בעל פה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ותנאי קיים דקאמר ר' יהודה עד שיכתוב דין ודברים וכו'. מכלל דאי כתב הכי תנאו קיים וקי"ל לקמן בריש פרק הכותב דכתיבה זו היינו אמירה בעל פה דתנאי מעליא ולא מחלה להו פירי פירות והיכי קאמר רבי יהודה לעולם אפילו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ותו לא נהי דפירי לא אכיל הרי הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב. רש"י במהדורא קמא:

בד"ה כששוברתה מתוכה ואם תאמר ולר"י דאמר הטוען כו' היא תטמין כו' עכ"ל ובפשיטות יש לדקדק בזה לר"י דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כל אשה תטמין כתובתה ומפקא עידי הינומא ואח"כ מפקא הכתובה ותגבה שנית וכה"ג פרכינן בר"פ האשה שנתארמלה וי"ל וע"ש בתוס' ובחידושינו שם וק"ל:

בד"ה הרי זו מקודשת כו' אבל קשה דלענין נזקין ופדיון הבן נימא שלא כו' עכ"ל כצ"ל:

ד"ה טעמא דכתבה וכו' עד דהא פליג ארבי יוסי דאמר רשאי. פי' דרבי יוסי אמר רשאי ר"ל דאפילו בע"פ תנאו קיים מכלל דרבי יהודה דפליג עליה ס"ל דוקא כתבה אבל ע"פ לא וברייתא היא בדף זה ע"ב:

תוס' בד"ה הרי זו מקודשת כו' מכוין אמר אם סגי כו' ואין מתכוין לעקור אית לן כו' כצ"ל:

גמ' נכנסה לחופה ולא נבעלה כו' חיבת חופה קונה כו'. אבל בא על ארוסתו בלא חופה פשיטא דיש לה דחיבת ביאה עכ"פ קונה דלא מספקא ליה רק אי חופה קונה בלא ביאה. או מסתבר בהיפך דאביאה באיסור ודאי לא כתב לה גם ראב"ע קאמר שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה דוקא לא אביאה בלא כניסה:

גמ' דסתם חופה לביאה קיימא אורח ארעא קמ"ל דבלילה. צ"ל אורח ארעא דביאה בלילה לא דחופה בלילה כדמשמע לעיל בתוס' ריש פ"ק בד"ה ליום רביעי וכו' וקורא החופה ביאה כיון דחופה לביאה קיימא וכו' ונפשטה האיבעיא דחיבת חופה קונה:

גמ' בעי רב אשי. עיין ברי"ף ואשר"י:

גמ' כששוברתה מתוכה. יש לראות א"כ למה ליה לר"י יחליף ומרעין כח המלוה לטרוף מזמן שני [לפירש"י] יכתוב שובר על השטר דהשתא לא נגרע כח המלוה או הלוה. וי"ל שלא ירצה המלוה לפגום שטרו לכתוב פרעון על שטרו דאז לא יפרע אלא בשבועה אע"פ שראינו שדק לכתוב הפרעון ע"ג השטר וכן נראה הדין עיין בח"מ רישן סי' פ"ד כמדומה (נ) ולפי מ"ש התוס' דביחליף לא גרע כח המלוה שכותבין מזמן ראשון וטעמא דר"י כדי שיכוף הלוה ניחא נמי דמה לי יחליף או שובר מתוכו:

גמ' טעמא דכתבה ליה כו'. אף דבתחלת העיון היה נראה שהקשה ממתני' דקתני רצה כותב לבתולה מאתים כו' דמשמע דצריך לכתוב לה כתובה שלימה עכ"פ רק אח"כ מוחלת היא בין בכתב בין בעל פה או אפשר בע"פ לא אלים לבטל הכתובה דאל"כ הו"ל למיתני אם רצה מתנה עמה בתחלה וכותב לה לבתולה ק' ולאלמנה נ' ולפי"ז לא היה מקום למ"ש התוס' בד"ה טעמא דכתבה כו' [דאף דכותב אומר עכ"פ מוכח דתנאי בתחלה לכתוב על ק' אינו מועיל]. אבל אי אפשר לומר כן כדמשמע כל הסוגיא ובסמוך דפריך והרי פירות כו' וקי"ל מאי כותב אומר דמשמע דתלוי הכל במאי דנקיט ר"י כותבת כו'. וכן משמע הל' טעמא דכתבה כו' דאל"כ הול"ל טעמא דמוחלת אח"כ אבל בתחלה כו' [ע"כ דטעמא כו' היינו דיש חילוק בין כותבת לאומרת. הגם דלכאורה חוץ מהסברא שיהיה חילוק לענין מתנה על מ"ש בתורה בין כותב לאומר. וצ"ל דמתני' איירי הכל שהתנה כן עמה בתחלה דבלא תנאי [ומוחלת אח"כ] למה לא יועיל אף אם כתובה דרבנן מטעם חיזוק וא"כ צריך יישוב למה תנא בכה"ג כותב לה ר' כו' [יכתוב לה מתחלה כתובה על ק'] ודוחק לומר לאשמועינן נמי דמהני כתיבה אף שלא קיבלה באמת יכולה למחול ולכתוב התקבלתי וכן משמעות לשון רש"י במתני' ואילו אמר לא מהני אח"כ או (ס) כיון דבעי כתבה דוקא א"כ צריך לכתוב לה בתחלה שטר של מאתים דאי של ק' כיון שהיא כותבת לו כנגד התקבלתי מנה א"כ קאי השובר על הנזכר בשטר אבל ודאי אם היה מועיל [תנאי בע"פ] לא היה תני לה בכה"ג רק כותב לה כתובה של ק' ולפי"ז לא היה מקום למ"ש התוס' וליכא למימר מאי כותבת אומרת כו' דא"כ לא הו"ל למינקט בכה"ג דכותב לה ר' כו' ודו"ק:
בתד"ה כששוברתה כו'. לכאורה אין כוונתן להקשות דלפי הנראה הסוגיא דמקשה בתחלה וסבר כו' לא מקשה רק למ"ד שיכול לטעון אחר מעשה ב"ד דלמ"ד לא אמר כלום מעיקרא לא קשה דהכא לא אפשר ובמקום דלא אפשר ודאי כתבינן שובר דיחליף אינו תקון בכתובה שתטמין הכתובה הקטנה ותתבע ר' ואי משום שהכתובה של ר' צריכין ליתן בידו נגד הקטנה א"כ סוף סוף יצטרך לשמור הכתובה מן העכברים ומה לי כתובה או שובר ועוד דאין ראיה שהכתובה בידו דכותבין כתובה לאיש בלא אשה (ע) דכותבין שטר ללוה אע"פ כו' ובכל כתובה ע"כ כותבין שובר לר"י דס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכדלעיל ריש פרק ב' דלמא מפקא עידי הינומא בהאי בי דינא וגביא כו' וא"כ גם התירוץ לא אזיל רק למ"ד שהקשה וצ"ל שאין כוונת התוס' רק ליישב הסוגיא אף לאידך מ"ד וק"ל:

בא"ד הואיל ויכול לבא לידי הפסד אם יפסיד שוברו כו'. להכי תקנו היכא שנכתב לה כתובה שלא תגבה בלא כתובה דהשתא לא יבא לידי הפסד שאם יפסיד הכתובה מה בכך ס"ס לא תוכל היא לגבות בלא כתובה דלעולם אינו נותן לה כתובה עד שתוציא כתובה ולא ישלם לה בלא כתובה וליקח שובר דא"כ יצטרך לשמור שוברו מן העכברים:

בא"ד היא תשרוף הכתובה בעדים כו'. ומ"מ בכל אשה דעלמא למ"ד לא אמר כלום אף במקום שכותבין או אין כותבין וכתב לה תשרוף כתובתה בעדים והלה צריך שישמור שוברו דתביא עידי שריפה בהך בי דינא וגביא והדר תביא עידי שריפה אחרינא כו' וא"כ צריך שישמור שוברו מן העכברים מ"מ כ"ז דליכא עדים ששרפה כתובתה אינו משלם לה שיכול לבא לידי הפסד במה שהכתובה בידה במקום שאין מכירין אותו או ליכא עידי הינומא דבאין לה כתובה אף שהפסיד שוברו יכול לטעון פרעתי במגו של אין את אשתי אף שיש עידי שריפה (פ) ודו"ק:
ואין להקשות במאי איירי פלוגתא דאלו מ"ד אי במקום שאין כותבין וסומכין על תנאי ב"ד מ"ט דמ"ד יכול לטעון פרעתי ואי במקום שכותבין או שכתב לה ס"ס אף לר"י לא נביא אם לא שתביא הכתובה י"ל דר"י ס"ל בפרק ג"פ דכותבין שובר וכמ"ש התוס' לקמן סוף הכותב ודוקא למ"ד אין כותבין שובר כתבו התוס' כן ואף למ"ד אין כותבין מ"מ נ"מ אם שרפה כתובתה בעדים ולאחר זמן תבעה כתובתה למ"ד יכול לטעון אחר מעשה ב"ד לא גביא אם טוען פרעתיך ולר"י אינו נאמן לטעון פרעתיך וכיון שיש עדים שאין כתובה בידה גובה מיהו למ"ש לעיל דעדיין יכול לבא לידי הפסד כו' (צ) ודו"ק:
בתד"ה טעמא דכתבה לו כו' דהא פליג אר' יוסי כו'. לפי מ"ש התוס' לעיל (כתובות דף נ"א) בד"ה מני ר"מ דס"ד לר' יהודה אין חילוק בין כותב לאומר ומאי כותבת אומרת א"כ מה בין ר"י לר' יוסי כמ"ש התוס' הכא. וצ"ל דבס"ד סבר דלר' יוסי רשאי אפילו בסוף ביאה וכה"ג [וא"ל מנ"ל לר"מ כל הפוחת אפילו בתנאי דלמא בסוף ביאה כבר כתבו התוס' שם פוחת משמע הוא פוחת וכו'. הוא הגה"ה מגוף דברי המחבר]:
בתד"ה ה"ז מקודשת וכו'. לא עיינתיו כראוי:

גמרא יתיב ר' חנינא קרא קמיה דר' ינאי כו'. כצ"ל כמו בברכות וביבמות וא"ש לשון המליצה עליו קרי קראך:

גמ' שם נהרדעי משמיה דר"נ אמרי הלכה כראב"ע ואע"ג דלט ר"נ כו'. נ"ל דר"נ השני שהוזכר כאן הוא ר"נ בר אבא שנקרא ג"כ ר"נ סתם בקדושין לג (סע"א) וכש"כ ר"נ גופיה ודאי שפיר קרי ליה סתם דלא אתי למיטעי. ולהכי אני אומר על השני ולא על הראשון. כיון דנהרדעי אמרי בשמיה ור"נ בר יעקב הוא דהוה שם לראש כמו שהבאתי בב"ב (סוף דף קכד):

תד"ה הרי זו. דא"ל אם אין ליך עלי שאר כו' הרי את מקודשת כו'. הוא משום דר"מ בעי ג"כ תנאי קודם למעשה ועי' בסוכה (מא ב) תד"ה הילך. ועי' בר"ן בפ' האומר דעת הרמב"ם בזה:

בא"ד (ע"ב) ותירץ הר"א כו' ע"מ שאין לי עליך דין נזק כו' אבל למחול יכול. הן חילוק זה מבואר בגמרא מכות (ג ב) בדברי שמואל לפי' התוס' שם בד"ה על מנת ע"ש:

בא"ד וכן גבי נזיר אין נזיר לחצאין. מש"כ בת"י ואתא כר"ש כו'. תמוה דאדרבה לרבנן א"ש טפי דנוזר במקצת הוה נזיר בכל. וי"ל:

גמ' יתיב ר' חנינא. נ"ב היינו ר"ח קרא דס"פ (תפלת השחר) לא ר"ח דיתיב ברישא אחר רבי דהוא גדול מר"י וכדמוכח פא"ד. וכן נראה ממאי דא"ל פוק קרי קראך:

שם קמ"ל דבלילה. נ"ב משמע דהוו עבדי חופה בליליא וקצת משמע נמי הכי לקמן (דף נז א') סוף חופה היא תחלת ביאה:

שם האומר לאשה כו' דברי ר"מ. נ"ב עמש"ל ר"פ. וק"ל הא קרא כתיב (ישעיה ד) והחזיקו שבע נשים וגו'. ודלמא ס"ל נמי בפילגש איירי קרא:

גמרא בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו.
זה ודאי דפירסה נדה בשעת חופה אלא דהוא לא ידע כמ"ש הרא"ש.
ומסתפקנא אם החופה ביום ז' לנקיים שלה דתטבול בלילה אם מקרי חזיא לביאה כיון דממילא ביום לאו אורח ארעא ובלילה הא תהיה חזי לביאה ומדברי הפוסקים משמע דג"ז מיקרי א"ר לביאה ואולם מסתפקנא בחופה דל"ח לביאה ואח"כ טבלה לנדתה ומת קוד' שבא עלי' אם נימ' דכל דשעת חופ' ל"ח לביא' לא אקני לה עד שעת ביאה ממש או דמשעה שנעשית חזי' לביאה זכתה בכתובת':

תד"ה ה"ז, ע"כ בדכפליה איירי דאמר לה כו' ואם לאו אל תהי מקודשת.
ואלולי שאיני כדאי היה נ"ל דע"מ אינו בדרך תנאי רק שמקדש אותה בלי התחייבות שאר כסות ועונה והיא נתקדשה לו על אופן זה וכמו על מנת שאין לך אונאה דלא שייך לומר דהוא ענין תנאי דאם יהיה בו דין אונאה לא יהיה המכר מכר דא"כ אם יהיה אונאה יאמר הלוקח רוצה אני שיהיה בו דין אונאה ויתבטל באמת המכר א"ו דאינו בדרך תנאי אלא דמוכר בענין שלא יהיה ללוקח עליו דין אונאה והלוקח שמתרצה הוי כקנה בלי זכות זה דאונאה וסילק זכותו בזה:

בא"ד עשה עמי היום וחובך מחול.
לשון זה אינו מובן דזה לא מקרי מתנה על מש"ב אלא דהוי תשלומין על מה שעושה עמו, ואמאי לא נקטו בסתם לא יהא יכול למחול חוב כדנקטו אח"כ בנזיקין נימא שלא יהיה יכול למחול:

תד"ה הר"ז מקודשת. אבל גבי נזקין ל"ש למימר הכי וכו'. ויש לעיין דא"כ בע"מ שאין לך עלי אונאה ג"כ כן. דהוא ממש אין לך עלי דין נזק:

כיון דסתם חופה לביאה קיימא אורח ארעא קמ"ל דבלילה. נראה דאי חופה דחזי' לביאה בעי' קמ"ל רב יוסף דאם תהי' בלילה חזי' לביאה אע"ג דביום עדיין לא חזי' מ"מ כיון דאורח ארעא דביאה בלילה וסתם כלה נכנסת לחופה ע"ד ביאה דלילה כיון שאין שום עיכוב אחר אותה חופה קונה אפי' לרמב"ם דחופת נדה אינו קונה. ומשמע אפי' ביום שביעי שתטבול בלילה מ"מ אינו קונה. היינו משום דעכ"פ מחוסר מעשה דטבילה וגם אפשר תראה ותסתור. אבל אי לא הי' מחוסר מעשה רק מחוסר זמן מודה רמב"ם דאותה חופה קונה ולזה רמז ר' יוסף תיבת לילה. והרווחנו בזה קו' שער המלך דבירושלמי משמע דכהן הגדול מכניס אשתו לחופה ביוה"כ אע"ג דלרמב"ם איסור תשמיש ביוה"כ דאוריי' ואפ"ה קונה אותה למיקרי ביתו. ולהנ"ל ניחא כיון דבלילה חזי' ויממא ממילא אידחי לי' שפיר קונה החופה:

והנה הרמב"ם פי"ז מאיסורי ביאה פסק דכה"ג אינו נושא ב' נשי' לעולם וביאר ה"ה דס"ל והוא אשה בבתולי' אשה א' ולא ב' נשים. וצריכי' לבאר א"כ מה בין יום כיפור דדרשי' בית א' ולא ב' בתים ובין כל השנה. ותו צ"ע הא מבואר פ"ק דיומא לגמ' דילן דבעיוה"כ מכניס לחופה אשה אחרת שמתקינין לו לר' יהודה אלא שחוזר ומגרשה על תנאי. ועכ"פ יש לו שעה א' ב' נשי' בעיוה"כ והתורה אמרה אשה א' ולא ב' נשים. ולכאורה יש לומר ולחלק דנכנסה לחופה ולא נבעלה בית איקרי אשה לא מיקרי. ומשו"ה בכל השנה כתי' והוא אשה ולא ב' נשי' לא מיתסר אלא לבעול ב' נשים אבל מותר להכניסה לחופה. וביה"כ דכתי' בית א' ולא ב' בתים אסור אפי' בכניסה לחופה. משו"ה בעיוה"כ מכניס השני' לחופה ומגרשה על תנאי שלא יהי' לו ביה"כ ב' בתים. אבל בעיה"כ מותר בב' בתים אבל לא בשתי נשי' וא"ש. אך הא קשי' לרמב"ם דחופה דלא חזי' לביאה לא קנה א"כ כיון דבעיוה"כ אסור לבעול אותה משום ב' נשי' מה יועיל כניסה לחופה דלא חזי' לביאה וצ"ע לכאורה:

ומופלג א' השיב לי דבידו לגרש אשתו הראשונה ולבעול את זו ושלא לשמש בכהונה גדולה בזה יוה"כ. וכיון דבידו לא מיקרי מחוסר מעשה והוי חופה הראוי לביאה. ואפשר שכדבריו כן הוא:

והיותר נלע"ד לפי המבואר מהנ"ל דעכ"פ מ"ש רמב"ם דחופה שאינה ראוי לביאה היא כארוסה הוא לאו דוקא דהרי ארוסה לא מיקרי ביתו כמבואר פ"ק דיומא שם וחופה מיקרי ביתו. ומוכח נמי דעכ"פ אינו קונה קנין גמור כמו ביאה דא"כ ה"ל בעיה"כ ב' נשי'. אע"כ נהי דביתו מיקרי אשתו לא מיקרי. ובזה נראי' דברי לח"מ בתי' השני לענין חופה לפסולות דלענין תרומה מיקרי חופה ולא לענין שארי קניני'. ועיי' ס' בית מאיר סי' ס"א דהחזיק בדיעה הזאת ועיין עליו ובדברינו הנ"ל תמצא עזר לזה:

נכנסה לחופה ופירסה נדה פירש"י ופירש ממנה ומת עכ"ל ושביק גירושי'. וכ' חכם צבי סי' קכ"ד דס"ל ופירסה נדה אח"כ ודלא תקשי קו' הרא"ש הרי כבר קנתה התוספת בחופה טרם שפירסה נדה. ע"כ פירש"י דמיירי שמת אח"כ ואיגלי מילתא למפרע דלא הוה חזי' לביאה מעולם. משא"כ גרשה שמרצונו ובבחירתו גרשה והרי הי' יכול לבוא עלי' אחר שתטהר ומת בלא פריסת נדה נמי הרי הי' יכול לבעול קודם מיתה אך הואיל ובין חופה למיתה פרסה נדה משמי' עכבוהו ולא קנתה ע"ש והוספתי נופך וביאור לדבריו:

ומדברי המרדכי נראה דס"ל דמיירי בפרסה אחר החופה אך בשעת וסתה וכיון דחזקה אורח בזמנו בא הרי מעיקרא היתה ראוי שתפרוס נדה היום ולא קנתה חופה כלל. משא"כ שלא בשעת וסתה לא נימא איגלי מילתא למפרע וכיון שהיתה ראוי בשעת חופה כבר קנתה תוספת כתובתה ותו לא פקע קנינה ובזה נסתלקה תלונת חלקת מחוקק מעליו:

והנה עיי' לעיל מ"ז ע"ב תוס' ד"ה שלא וכו' ושם ביארתי ליישב קו' תוס' דבשלמא פרה אין אחר קנין משיכה כלום. משא"כ הכא בהא גופי' פליגי דראב"ע סבר אירוסי' אינו קונה אלא חופה קונה נמצא אם מת קודם חופה הוי כקודם משיכה ועמ"ש לעיל בביאור. וא"כ לפ"ז רב אשי דבעי אי חופת נדה מועיל להקנות לה התוספת. אי ס"ד דהוא קונה אותה ע"י חופה זו לכל מילי קנין גמור א"כ איך נימא אם מת לא תגבה תוספת. שלא כ' לה אלא ע"מ לכונסה כניסה הראוי לביאה. א"כ תיקשי קו' תוס' כיון שכבר קנה אותה וגמרה המשיכה מה בין זה לקונה פרה ונטרפה ומתה. אע"כ בכלל איבעי' של רב אשי הוא לומר שחופה שאינו ראוי לביאה לא תיקנו כלל להיות כאשתו ומוכח כהרמב"ם:

גמרא ר' יהודה אומר רצה כותב וסבר ר' יהודא כותבין שובר והתנן כו' וקשיא לי הא לקמן סוף פ' הכותב (דף פ"ט ע"ב) מסקינן דהיכא דלא אפשר לכ"ע כותבין שובר וא"כ מאי מקשה הכא הא לר' יהודא לא אפשר למאי דמסקינן בסמוך דלא מהני תנאי לר' יהודא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם. ונ"ל ליישב דבמסקנא גופא איכא למידק מאי חיזוק שייך בזה דסוף סוף מה הועילו בתקנתן כיון דאכתי מצי למיפחת לה מכתובתה ע"י שתצטרך לכתוב לו שובר התקבלתי אע"כ דאפ"ה ניחא להו בהאי תקנה ממה שתיקנו דליהני תנאי והיינו לפי המסקנא משא"כ למאי דס"ד עכשיו דלר' יהודה אין כותבין שובר א"כ טפי הו"ל לתקן דליהני תנאי ממה שתקנו שיכתוב התקבלתי דלא מהני בעלמא כן נ"ל אלא דמלשון התוספות בסמוך א"א לפרש כן כמו שאבאר בסמוך:

תוספות בד"ה כששוברתה מתוכה וא"ת לרבי יוחנן דאמר הטוען כו' עכ"ל. ויש לתמוה טובא על קושייתם דהא לר' יוחנן בלא"ה כל הנשים דעלמא א"א להן לגבות אלא ע"י שובר דאע"ג דקרעה לכתובתה אפ"ה מציא למיהדר ולמיגבי בעידי הינומא אע"כ דלרבי יוחנן כיון דלא אפשר ודאי כותבין שובר אפילו לר' יהודא וא"כ ע"כ דהאי שקלא וטרי' דשמעתין אינו אלא אליבא דמאן דלית ליה דרבי יוחנן ובהכי מיתוקמא שפיר שינויי' דרבי ירמיה ואפילו אם נאמר דבכולהו כתובה דעלמא לא חייש ר' יוחנן דילמא גביא והדר גביא דקלא אית ליה אבל הכא שפיר יש לחוש שתטמין הכתובה ותגבה ע"י עידי הינומא דסוף סוף לר' יהודא אליבא דר' יוחנן הו"ל לא אפשר דאף אם יתנה מעיקרא לכתוב לה כתובה מנה תטמין הכתובה ותגבה ע"י עידי הינומא ואפשר דהתוספות סברי דהסוגיא דהכא לא שני להו בין היכא דאפשר או לא אפשר דאל"כ לא הוי מקשה מידי לר' יהודא דשאני הכא דלא איפשר ולא משמע להו להתוספות לפרש כדפרישית בסמוך ועי"ל דהאי שינוייא דאפשר ולא אפשר היינו כשינויי' דאביי אבל לר' ירמיה דלא אמר כאביי משום דגזר אטו שובר דעלמא א"כ מה"ט גופא לא מפליג בין אפשר או לא אפשר וכל הנשים שגובות ע"כ היינו משום דלר' יוחנן לא חיישינן דילמא גביא והדר גביא כדפרישית ולקמן דף פ"ט נבאר באריכות ודו"ק:

בא"ד ועי"ל דבמקום שכותבין כו' ואע"ג דרבי יוחנן גופא ודאי סבר דאפילו במקום שכותבין גבי במעב"ד לחוד כדמוכח פ"ק דמציעא וכמ"ש התוספות לקמן במתניתין דהוציאה גט סוף פרק הכותב היינו משום דר"י סבר דכותבין שובר משא"כ ר' יוחנן אליבא דר' יהודא דוקא במקום שאין כותבין גביא בתנאי ב"ד וק"ל:

גמרא טעמא דכתבה ליה אבל ע"פ לא כו' לכאורה משמע דהאי דיוקא הוי דוקא אליבא דר' ירמיה דמוקי לה כששוברתה מתוכה א"כ לא מהני ליה האי שובר אם תכחישו אלא דעיקר מילתא דרבי יהודא היינו דשניהם מודים ולענין אי מהני איירי א"כ מדייק שפיר משא"כ לאוקימתא דאביי דהיינו שובר גמור לא הוי מדייק מידי דהא ודאי שובר עדיף דמהני אפילו אם תכחישנו. אלא כד דייקת בה ליתא דהא אפילו לר' ירמיה נמי מהני בשוברתה מתוכה אפילו לענין הכחשה כמ"ש התוספות אליבא דרבי יוחנן דצריכה להראות הכתובה ועוד דא"כ לא הוי משני הש"ס מידי דנהי דלרבי יהודא חכמים עשו חיזוק לדבריהם דלא אהני לשון תנאי אכתי אמאי קאמר ר' יהודא כותב תמחול לו בע"פ בלשון התקבלתי כיון דבלא"ה לא מיירי בענין הכחשה אע"כ דהא דקאמר הכא אבל בע"פ לא לאו בע"פ ממש אלא שיתנו כן מעיקרא ויכתוב לה כתובה מנה או חמישים דבכה"ג לא תוכל להכחישו למאן דלית ליה דר' יוחנן ואפילו לר' יוחנן כמ"ש התוספות אלא דלפ"ז קשיא לי איפכא מאי מקשה אבל בע"פ לא דילמא ר' יהודא נקיט התקבלתי לרבותא וכ"ש תנאי דמעיקרא כיון דאית ליה תנאו קיים תדע דהא לעיל דף נ"א מקשה הש"ס בפשיטות דלר' יהודא דהתקבלתי מהני ע"כ תנאה נמי מהני ולחד שינוייא דהתם נמי משמע שכך הסברא שאין חילוק לר' יהודא ונהי דהתוספות שם הרגישו בזה וכתבו דהסוגיי' דהכא היינו לפי המסקנא דהתם לשינוייא בתרא. ומלבד שהוא דוחק. אלא לפי מה שכתבו התוס' כאן דדיוקא דש"ס הכא היינו מדפליג ר' יהודא בברייתא דלקמן עליה דרבי יוסי וא"כ נראה דזה דוחק יותר לומר דהמקשה דלעיל דף נ"א והתרצן דשינוייא קמא לא הוו ידעי הברייתא דלקמן בשמעתין ובלא"ה אפרש בסמוך שאין דברי התוס' מוכרחין בזו הסברא דברייתא דלקמן לכך נלע"ד לפרש להיפך דהא דדייק הש"ס טעמא דכתבה ליה היינו לשינוייא דאביי דווקא דכיון דלר' יהודא בעלמא אין כותבין שובר אלא דוקא הכא ס"ל דכותבין והיינו כדפרישית דשינוייא דאביי גופא היינו דהו"ל כלא אפשר ולכ"ע כותבין וא"כ ממילא מוכח דתנאי דמעיקרא לא מהני דאל"כ לא הוי קאמר ר' יהודא דכותבין שובר כנ"ל. ועוד נ"ל דמלישנא דמתני' גופא קא דייק והיינו למאי דפרישית בריש פירקין דהא דקתני אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים היינו שאינו יכול לפחות כלום על ידי תנאי אפ"ה מוסיף ואהא קאמר ר' יהודא דלפחות מעיקרא נמי יש תקנה ע"י כתיבת התקבלתי אם כן ממילא שמעינן דתנאי לר' יהודא לא מהני ועיין בזה בחדושינו בדף נ"א ודו"ק:

תוספות בד"ה טעמא דכתבה ליה כו' וליכא למימר מאי כותבת אומרת כדאמר בסמוך כו' עכ"ל. ולכאורה אין דבריהם מובנים בזה דודאי בסמוך מסיק שפיר מאי כותב אומר דאין ה"נ דאומר בזה הלשון שכותב מהני אלא דנקיט כותב משום דהכי אורחא דמילתא לכתוב לראייה משא"כ הכא אפי' אי הוי קתני רצה אומרת התקבלתי ממך הוי מדייק שפיר טעמא דאמרה התקבלתי הא תנאי דמעיקרא בלא התקבלתי לא מהני דהא ע"כ כל השקלא וטריא דהכא היינו במאי דמצריך ר' יהודא ל' התקבלתי דמיחזי כשקרא ולא קאמר דמהני בלשון תנאי ויש ליישב דבריהם דאהא גופא מייתי ראיה כיון דאמרינן בסמוך מאי כותב אומר וע"כ נקיט כותב משום דאורחא דמילתא לכתוב דמהני לענין הכחשה אע"ג דעיקר מילתא התם במתניתין דהכותב לא איירי לענין הכחשה אלא אי מהני א"כ ה"נ מצינן למימר דאע"ג דמהני תנאי דמעיקרא אפילו בע"פ אפ"ה ניחא ליה לר' יהודא למימר תקנתא דכותב התקבלתי דמהני נמי לענין הכחשה כן נ"ל ליישב דבריהם בדוחק אלא דאכתי קשה למאי דפרישית דע"כ בתנאי דמעיקרא לא שייך הכחשה דלעולם צריכה להראות הכתובה כמ"ש התוס' בד"ה כששוברתה מתוכה וצ"ע:

בא"ד דהא פליג אדר' יוסי דאמר רשאי כו' עכ"ל. לכאורה אין זה מוכרח דהא לקמן דף הסמוך איכא למ"ד דלא פליג ר' יהודא אלא בסוף דלר' יוסי מצית מחלה אפילו בע"פ ולר' יהודא דוקא בעינן כותבת וכמו שפירש"י לקמן אבל בתחלה מודה ר' יהודא דמוחלת אפילו בע"פ וא"כ כי היכי דמודה ר' יהודא בתחילה דמוחלת ה"נ מצינן למימר דמודה בתנאי דמעיקרא ולא פליג אלא בלשון התקבלתי אי מהני בסוף בע"פ אלא דבעיקר דבריהם כבר פירשתי מה שנלע"ד לפרש קושיית הש"ס אאוקימתא דאביי ובזה נתיישב הכל ודו"ק:

בד"ה הרי זה מקודשת ע"כ בדכפליה לתנאיה איירי כו' ותימא א"כ אמאי מקודשת כו' עכ"ל. משמע דעיקר קושייתם כיון דאמר בהדיא ואם לאו לא תהיה מקודשת וא"כ יש לדקדק מאי קשיא להו מההיא דפרק ב' דנזיר דהתם לאו ר' מאיר איירי בה ואפשר דמשמע להו דסתם מתני' ר' מאיר היא ואזלי לשיטתייהו דבעל מנת נמי בעינן תנאי כפול כמ"ש בחידושי לגיטין פרק מי שאחזו:

בא"ד ואור"י דאי לאו דילפינן מתנאי דב"ג וב"ר הו"א דשום תנאי אינו מבטל את המעשה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק אכתי האיך מיתרצא ההיא דנזיר דנהי דלענין קידושין איכא למימר כיון שמסר לה הקידושין הוי מעשה ולא אתי דבור דתנאי ומבטל המעשה מה שאין כן לענין נזיר דדבור ודבור הוא ואכתי הדרא קושיא לדוכתא אפילו אם תמצא לומר מתנה על מה שכתוב בתורה לא שייך למילף מתנאי ב"ג וב"ר אכתי מה סברא יש לומר דלא ליהוי נזיר כיון דתוך כ"ד גמר דבריו ואמר שאינו רוצה להיות נזיר אם יאסר ביין וקי"ל דתוך כ"ד כדבור דמי אפי' לענין חזרה גמורה חוץ מקדשים וגירושין וכ"ש דקשה יותר לפי מאי שהוכחתי בחידושי לגיטין דבנדרים ושבועות לא איצטריך למילף דין תנאי מב"ג וב"ר אלא מסברא דאלת"ה האיך מהני בהו תנאי הא אי אפשר לקיים נזירות ושבועה ע"י שליח וקי"ל לקמן דף ע"ג דלא מהני תנאי בכה"ג וא"כ הדרא קושיית התוספות לדוכתא. מיהו בתוספות פ"ב דנזיר מצאתי קושיא זו דא"א לקיים על ידי שליח ותירצו בע"א ולולי דברי התוס' דהכא היה נראה לי דמתנה על מה שכתוב בתורה טעמא רבה אית ביה דהו"ל כמפליג בדברים ואנן סהדי דאין פיו ולבו שוין בזה דהכי משמע להדיא במשנה בס"פ הפועלים ע"ש בתוס'. ועוד נ"ל דבנזירות לא מהני חזרה אפילו תוך כ"ד משום דמיד כשאמר הריני נזיר מתחייב בקרבן ובהקדש לא אמרינן תוך כ"ד כדבור דמי אלא לפרש דבריו אבל לא לענין חזרה כמ"ש בחידושי פרק מרובה דף ע"ג ע"ש וא"כ ה"נ כיון שהתנה בדבר שא"א לקיימו אמרינן דמיהדר קא הדר ביה מש"ה לא מהני והוי נזיר וכן משמע ג"כ ברפ"ב דנזיר דאליבא דב"ש דאין שאלה בהקדש ה"ה בנזיר ופירש"י שם משום דכתיב קדוש יהיה וא"כ ה"נ דכוותיה דהא ב"ה לא פליגי התם אלא משום דס"ל יש שאלה בהקדש כנ"ל נכון ודו"ק. אח"ז מצאתי סברא זו דהו"ל כמפליג בדברים בחידושי הרמב"ן פרק יש נוחלין בשם ר"ת אהך קושיא דנזיר גופא גם קושיא דתנאי שא"א לקיים ע"י שליח מצאתי שם ות"ל ית' שכוונתי לדעת הגדולים והוספתי בהן נופך משלי וה' יורינו נפלאות מתורתו:

קונטרס אחרון
ע"ב תוספות בד"ה הרי זו מקודשת כו' ואור"י דאי לאו דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר ה"א דשום תנאי אינו מבטל המעשה כו'. והקשיתי א"כ בנדרים ונזירות אמאי אמרינן דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ומעשה קיים הא דיבור ודיבור הוא ומתוך מה שתירצתי יצא לי ענין מחודש לתרץ מה שהקשו התוס' בפ' שני דנזיר דתנאי הנזירות א"א לקיים ע"י שליח עיין בפנים ותמצא כמה דברים מחודשים בענין זה:

בא"ד ואור"י דלא אמרינן מתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל אלא היכא שמתכוין לעקור וכו' אבל התם סבור היה כו' עכ"ל. וכסברא זו מבואר להדיא בהאי משנה גופא דהריני נזיר ע"מ שאהא שותה יין דקתני סיפא יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי כו' ופליגי ר"ש ורבנן ומסקינן התם דברישא לא פליגי משום דהו"ל מתנה על מ"ש בתורה א"כ מוכח להדיא דבסיפא דסבר שאינו עובר לא חשיב כמתנה על מ"ש בתורה וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דמשמע דמתנה על מ"ש בתורה היינו משום דהו"ל כמפליג בדברים ואם כן פשיטא דהיכא שאינו מתכוון לעקור לא שייך האי טעמא וק"ל:

ע"א מ"ד אין הלכה ה"נ אומדן דעת' וכו'. יש לדקדק דהל"ל הלכה כחכמים. ואפשר דס"ל דכיון דאיכא אומדנא להכי ולהכי אין להוציא מיד המוחזק דלא עדיפא אומדנא דאקרובי דעתא יותר מאומדנא דראב"ע אלא דראב"ע ס"ל בפשיטות דאינו גובה וקרעינן לשטרא ואפילו תפסה מוציאין מידה לכך אמר אין הלכה כראב"ע באומדנא זו אבל כשהבעל מוחזק אינה גובה ממנו דלא כחכמים. ואפשר לומר דרבנן ס"ל דגובה הכל משמע שמוציאה דלא אזלי בתר אומדנא כלל והני אמוראי ס"ל בעלמא דאזלינן בתר אומדנא כר"ש שזורי וכסתם מתניתין דב"ב. אלא דבאומדנא זו כיון דלא ברירא כולי האי לא מפרקינן ממונא. והיינו דלא קאמר טעמא דחכמים נמי משום אומדנא הוא. ובזה מיושב מה שהקש' התוס' לעיל דף מ"ז ע"ב על הר"ת דרבנן דראב"ע נמי אזלי בתר אומדנא ועמ"ש שם. ולפי מ"ש רבנן גופייהו דס"ל שהיא מוציאה ע"כ לא אזלי בתר אומדנא כלל והיינו דקאמר במסקנה והלכה למעשה כראב"ע פי' אפילו מעשה להוציא. אפילו אם תפסה. וק"ל:

ואין לומר דאיך שייך תפיסה בבכתובה למאי דקי"ל לעיל דתוספת כתובה ככתובה לגבות מן הקרקע ולא ממטלטליה ובקרקע לא שייך תפיסה כמ"ש הרא"ש בפ' הכותב דף פ"ו. זה אינו חדא דנראה דבכתובה מהני תפיסה מיני' במטלטלי ודוקא לגבי יורשים נחלקו התוס' לקמן דף פ"ה ע"ב אי מהני תפיסה מחיים משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים (ועיין קונטרס אחרון ריש סימן ק'). ותו דאף בקרקע מהני תפיסה אם הגביה ע"פ בית דין כמ"ש הרא"ש ז"ל בפרק הכותב שם. וק"ל

שם בעי רב אשי נכנסה לחופה ופרסה נדה נראה דנקט הכי משום דס"ל דחופה היא יחוד גמור הראוי' לביאה ואי פרסה נדה קודם החופה אסור לייחד כדאיתא ר"פ קמא וכן חתן וכו'. לכך צריך לומר שבשעה שנכנסה לחופה פירסה נדה. ועיין לעיל דף ד' בזה בפי' רש"י שם.

תוס' ד"ה ר' יוסי וכו'. ולא פי' לפי המסקנא וכו'. נלענ"ד דס"ל לרש"י ז"ל דטעמא דיכוף לפורעו לא שייך בכתובה חדא דהא לא ניתנה לגבות מחיי' וע"כ יצטרך לשמור שוברו. ועוד דבמלוה דניגביה ממטלטלי שיכול להבריחם א"כ לא מיבעי' היכא דל"ל קרקע דאיכא חשש שיבריח המטלטליה ואפילו באית ליה קרקע מ"מ המלוה רוצה יותר שיפרע במעות וחושש שמא יבריח שפיר שייך דמחשש אבדת השובר יבא. בעצמו לפרוע. אבל בכתובה דאינה ניגבת אפילו מיני' אלא מקרקעות בל"ז יכולה לכופו דאין להבריחם ומדמקשה הכא וסבר ר' יהודה משמע דלר' יוסי א"ש אף דלא פליגי הכא אלא בתחלת נשואין כדקאמר לקמן. אבל לאחר הנשואין מודה ר' יוסי לר' יהודה דכותבת לו התקבלתי והיינו משום דס"ל בעלמא נמי כותבין שובר דאף דלא שייך הכא טעמא דיכוף לפורעו מ"מ לאחר הנשואין שייך משום השעבוד מזמן שני דלא מיבעי' כשלא יכתבו עדים קמאי צריך ליכתוב מזמן שני ואפילו עדים קמאי של לומר דסבריא ליה לר"י דעשו שליחותן. וק"ל:

ואפשר דהתוס' ס"ל דודאי אף המקשה ידע תירוצא דאביי דהכא לא שייך אין כותבין שובר דהא לא קיבלה ממנו. אלא. דגם המקשה סבר דגזרינן שובר דהכא אטו שובר דעלמא. וכיון דבעלמא ס"ל דכותבין שובר משום שיכוף לפרעו אין כאן מקום לגזור אף דהכא לא שייך יכוף לפרעו. ועיין בסמוך כתבתי עוד טעם לפירש"י דלא שייך דהכא יכוף לפרעו. וק"ל:

תוס' כששוברתה וכו'. וא"ת וכו'. הקשו המפרשים דלמ"ד הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. לא מקשה מידי דה"ל במקום דלא אפשר דדילמא גביה בעידי הנומא גם מ"ש בתירץ שני דיכול לבא לידי הפסד כוונתם למה שכתב בדף פ"ח ע"ב דבמקום שלא יהיה לה עידי הנומא יהיה נאמן במיגו דאלמנה נשאתיך. אבל אכתי לפמ"ש שם דבאלמנה לא שייך דיבא לידי הפסד במקום שיוכל לומר אין את אשתי דא"כ יוכל נמי לומר לא גרשתיך ולית להו סברת רש"י שם דהפסד הוא לגבי יורשים. א"כ מתניתין דמיירי נמי באלמנה דכותבת התקבלתי חמשים וכו' לא מתרצא ואף שהתוס' לעיל דף ט"ו ע"ב כתבו סתמא דיכול לבא לידי הפסד דמשמע אפילו באלמנה כבר תירצנו שם דהתם קאי אליבא דר"מ דס"ל דמחילה אינו מועיל בשאר וכסות נמצא אם יאמר לא גרשתיך יתחייב בשאר וכסות כמ"ש תוס' דף פ"ט ולא שייך תירוץ התוס' שם דה"ל טענו חיטין והודה לו בשעורין דנא הטעם משום מחילה והכא אפילו מחלה לא מהני. אבל הכא דקיימי' אליבא דר' יהודה דמחילה והכא אפילו מחלה לא מהני. אבל הכא דקיימי' אליבא דר' יהודה דמחילה מועיל בשאר וכסות כדקאמר בשמעתי' וא"כ יוכל לומר לא גרשתיך ומאי הפסד איכא באלמנה. והנה בפשטות נלענ"ד דס"ל דהסוגיא אזלא אף למ"ד הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום ואי משום דלא אפשר מ"מ כיון דס"ל לר' יהודה אין כותביה שובר הי' להם לתקן לכתוב בתחלה הכתובה על מנה כדי שיועיל לו אכ"פ אם יאבד שוברו במקום דליכא עידי הנומא ויפריש בשובר דהוא על מנה שני' דלא נזכר בכתובתה דודאי כל שאפשר לעשות לטובת הבעל נוכל לעשות כדקאמר התם יחליף. נמצא על המקשן לא קשה מידי (ולפ"ז א"ש טפי מ"ש לעיל דלא שייך הכא טעמא דיכוף לפורעו דכיון דיכול' להטמין כתובתה דהא הטוען לאחר מבית דין לא אמר כלום אלא דמועיל במה שתפחית הכתובה במקום דליכא עידי הנומא וזהו במנה שני' אבל מה שייך יכוף לפורעו דהיינו משום שיירא שמא יאבד שוברו. וכדי שיוציא הכתובה מתחת ידה לכך ימהר לשלם מנה שני' הא בזה לא יועיל אף אם יוציא ממנה הכתובה אם יאבד שוברו דהא במנה אחת א"צ כתובה דה"ל טוען אחר מעשה בית דין. ודוק) רק על ר' ירמי' קשה להו דמשמע להו כדמשני כששוברתה מתוכ' דבזה לבדו בסימן חדא דלא רמיזא במתניתין שני שוברין. ותו כיון דטעמא דר' יהודה דס"ל דכותב מאתים וכותבת התקבלתי ולא אמר שיכתוב רק על מנה. משום דלא מהני מחילה כדקאמר בסמוך וצריך לכתוב דווקא התקבלתי דהוי כמו קיבלה מעות כמו שיבואר בס"ד ואס"ד שכותבת לבעל שובר גם כן. הרי כבר מחלה בכתב ול"ל שטר ושוברו עמו יכתוב רק על מנה. וע"כ ס"ל לר' ירמי' דסגי בשובר שבתוך מכתובה לבד שכותבת בתוך הכתובה התקבלתי ושפיר קשה לוה דאמאי הא למ"ד הטוען אחר מבית דין לא אמר כלום אתי ריעות' במקום דאיכא עידי הנומא ועל זה תירצו בתחלה דיש לומר דמתניתין מיירי במקום נדוני' דסגי בשוברתו מתוכו א"נ במקום דאיכא פסידא כגון בבתולה במקום דאיכא עידי הנומא באמת אינו גובה בלא כתובה ולא תוכל להטמין וסגי' בשוברתו מתוכו ובאלמנה למ"ד הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום לא קשה מידי דכיון דבאלמנה אי אפשר כותבין שובר אפילו לר' יהודה ותני' ליד הבעל. ודוק:

מיהו אלולי דבריהם ז"ל היה נלענ"ד דבאמת כוונת ר' ירמי' כן דהא בל"ז יש לדקדק בלשון הברייתא לקמן דנקט והיא כותבת לו שובר וכן ראיתי הגירסא באלפסי. משמע שנותנת לו שובר וגם לישנא דכותבת דמשמע מכ"י או מעדים ע"פ צווי' לא שייך בפרעון שבתוך שט"ח עצמו דאפילו אינו מכתב ידה או ע"פ צווי' כיון שנכתב קבלה בתוך הכתובה אפילו מכתב יד הבעל עצמו כגון שכותב שנתן מהני: ותו קשה לי דלפמ"ש בתירוץ שני של התוס' דר' ירמי' מיירי בבתולה דא"י לגבות בלא כתובה מחמת שיבא לידי הפסד אבל באלמנה כיון דלא אפשר כותבין שובר ליד הבעל א"כ תהיה לישנא דמתניתין חלוק. באלמנה שובר ממש. ובבתולה שובר בתוך הכתובה. ותו דלפמ"ש לקמן דהא דמועיל התקבלתי בכתב לר' יהודה לאו מטעיין מחילה אלא דהוי קבל' ממש כאילו קיבלה באמת מעו' דקי"ל בחייב אני לך מעות בשטר אף שלא לוה מעולם מתחייב במסירת השטר וזהו בשובר ליד הבעל אבל כשכותבת בכותבתה אין זה אלא מחילה ומה מועיל לשון התקבלתי כיון דלא קיבלה ואין הבעל זוכה כיון שלא נמסר לידו. מיהו התוס' לשיטתי' אזלי דל"ל הך סברא וכמ"ש לעיל דף נ"א ע"ש ונראה דיש לומר דס"ל לר' ירמי' דודאי מתני מיירי בשובר ליד הבעל שמועיל על ידי המחילה כאילו קיבלה מעות ושלא תתבע הכתובה על ידי עידי הנומא וכ"ש באלמנה דאי אפשר כנ"ל אלא דלתרץ קושי' הש"ס דשמא יאבד השובר ע"ז קאמר כששוברתו מתוכו ר"ל דכותבת גם כן על הכתובה שנפרעת מנה. וזה אינו מרומז באמת במתניתין דלא מיירי אלא בתועלת המחילה. ובזה נכון לשון הש"ס דקאמר לאביי שוברתה מתוכה לא קתני ר"ל דלר' ירמי' צ"ל דלא מיירי התנ' דמתניתין מזה וזה לא ניחא לי לאביי. ודוק:

אמנם נלפענ"ד בהבנת קושי' הש"ס דר"י אר"י וקושי' התוס' יותר נכון. והוא דאף למ"ד הטוען אחר מבית דין לא אמר כלום אפ"ה מקשה שפיר דהא כתב הרא"ה לעיל דף נ"א דדייק הש"ס התם דלא מהני מחילה דאל"ה היה נאמן הבעל לומר מחלת לי באין כתובה יוצא מתחת ידה דהא דהטוען לאחר מבית דין לא אמר כלום היינו כשידוע שנתחייב בתנאי בית דין וה"ל כשטר ואין לומר פרעתי אבל כשטוען שלא נתחייב מתחלה מהני וכמו שהארכנו שם. א"כ לפי מאי דמקשה דר"י אר"י דאין כותבין שובר היינו שיתקנו חכמים שיועיל המחילה ולא יכתוב רק על מנה א"כ אם יועיל המחילה באמת יהיה נאמן לומר פרעתי והא דס"ל לר"י הטוען אחר מבית דין לא אמר כלום וגובה בלא כתובה ואינו נאמן במיגו שלא נתחייב היינו לפי המסקנא דמחילה אינו מועיל. ובזה נלענ"ד דממילא נכון מ"ש לעיל דה"ל אפילו לר"י דמודה לאחר הנשואין אף דס"ל כותבין שובר לא שייך טעמי' משום דיכוף לפורעו בכתובה כנ"ל דבאמת לאחר הנשואין כיון דכבר נתחייב תו הוי במקום דלא אפשר דהא תוכל להטמין הכתובה ובודאי כותבין שורב. ועוד נלענ"ד דיותר נכון אפילו הא דמשמע דלא מקשה אדר' יהודה אלא משום דס"ל בב"ב דאין כותבין שובר. ואמאי הא בתחלת הנשואין לא שייך. משום מחילת השיעבוד מזמן ראשון ולא משום יכוף לפורעו וא"כ לכ"ע אין כותבין שובר. ולפמ"ש א"ש דכיון דעיקר הקושי' דאם יועיל מחילה באמת יוכל הבעל לטעון מחלתני א"כ לפ"ז אתי ריעותא לאשה דתצטרך לשמור כתובתה לעולם א"כ למה ניחוש לתקנת הבעל שלא יאבד שוברו ולא ניחוש לתקנת אשה שלא תאבד כתובה אלא דהקושי' לר' יהודה כיון דחזינן התם בשט"ח דחייש יותר לתקנת הלוה דאין כותבין שובר אף דאיכא תקנת המלוה כדס"ל לר' יוסי משום מחילת השיעבד ומשום שיכוף לפורעו אפ"ה חייש יותר לתקנת הלוה ה"נ ניחוש לתקנת הבעל יותר. ובזה א"ש שינויא דאביי דהכא חיישינן לתקנת אשה יותר דלכאורה קשה מה בכך דמרצונה מוחלת אפ"ה כיון דאיכא טיבותא לבעל ואין ריעותא לאשה למה לא ניחוש לטובתו ולפמ"ש א"ש דאתי ריעותא לאשה שתצטרך לשמור כתובתה. מיהו נראה דמה שהקשו התוספ' על רבי ירמי' הוא משום דס"ל לתירוץ ר' ירמי' דמחילה תחלה לא מהני אלא בשוברתו מתוכו. אם כן זה בודאי אין לומר דאם תטמין הכתובה יהא נאמן שהיה בו שובר. דעל כרחך זה אינו דאליבא דאמת אי אפשר לפרש כן. תדע דא"כ איך אמר ר' יוחנן דהטוען אחר מבית דין ל"א כלום הא יהיה נאמן במיגו דנכתוב בו שובר. אלא ודאי דזה אינו דבשלמא אם היה מועיל מחילה בלא כתובה כלל היה הבעל נאמן דלא נתחייב כלל אבל כיון דס"ל לר' יהודה דצריך הבעל להתחייב רק שהיא כתובת קבלה תו ה"ל טוען אחר מבית דין שהוא תחלת החיוב. ושפיר הקשו התוס'דתטמין הכתובה דוקא על ר' ירמי' ולא על המקשה ועיין בסמוך מ"ש בזה. ודוק

בגמרא טעמא דכתבה לו וכו' לכאורה נראה דהקושי' לר' ירמי' דבשוברתו מתוכו לא קמ"ל מידי אבל לאביי דס"ל דהכא שאני משאר ב"ח דס"ל לר"י אין כותבין שובר א"כ מנ"ל דלימא ע"פ נמי דמהני וקמ"ל מתניתין דהכא כותבין שובר ולא גזרינן אטו שובר דעלמא אלא דזה דוחק דהא אביי משני לקמן לכל יש וכו'. (מיהו לפמ"ש התוס' ד"ה טעמא וכו' דהא פליג ארבי יוסי וכו' יש לומר דברייתא סמיך דא"כ היינו ר' יוסי וא"ל דר' יוסי ס"ל דהכא אין כותבין שובר וכמ,ש לעיל משום דליכא משום מחילת השיעבוד ומשום יכוף לפורעו כנ"ל דא"כ במאי פלוגי הכא בהפוך פלוגתי' שם). ולפמ"ש לעיל דקושי' הש"ס לעיל מדר' יהודה דאין כותבין שובר אינו אלא בבתולה דאתי ריעותא לבעל במקום דליכא עידי הנומא אבל באלמנה כיון דאי אפשר בודאי כותבין שובר א"כ שפיר מדייק דמאי קמ"ל באלמנה אם לא לאשמעי' דבע"פ לא מהני. וא"ל דא"כ למה הוצרך לשנוי קסבר ר"י כתובה דרבנן הוא באלמנה לכ"ע הוא מדרבנן. וזה אינו דכיון דע"כ פי' המתניתין באלמנה דע"פ לא מהני מסתמא גם בבתולה הפי' כן. ותו דלפמ"ש בסמוך דבל"ז ס"ל לר"י בעלמא דכתובה דרבנן שפיר קאמר דבכ"מ עשו חיזוק וכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל בסברת אביי דשאני שובר דהכא משום דאיכא ריעותא לאשה אם נימא דמחילה ע"פ מועיל דתצטרך לשמור כתובתה דיכול לטעון מחלת לי מעיקרא כסברת הרא"ה א"כ ממילא דלא קשה מידי דעכ"פ מוכח דמחילה ע"פ לא מהני. ודוק:

שם ושמעי' ליה לר"י וכו' וסבר ר"י כתובה דרבנן. לכאורה נראה דגם המקשה ידע דס"ל לר"י כתובה דרבנן דהא ס"ל בריש הנזקי' דכתובת אשה בזבורי' ואי' לעיל דףף י' דטעמא משום דתקנת חכמים היא. ומזה הכריח הרא"ש לעיל שם דקי"ל כתובה דרבנן מדגובה מן הזבורי' אלא דהוי סבר כיון דבדאוריי' תנאו' קיים כ"ש בדרבנן. אף דלפ"ז הוי מצי להקשות מפירו' מיד מדרבנן אדרבנן וכ"ש לפמ"ש דעיקר הקושיא הוא מכתובת אלמנה דלכ"ע מדרבנן ועמ"ש לקמן ע"ב מ"מ עדיפא ליה להקשות מדברי ר"י בפירוש בסבר שבממון תנאו קיים אפילו בשל תורה. ובלימוד הישיבה אמרנו דניחא ליה להקשות מהא לפמ"ש לעיל דעיקר קושיתו מאלמנה דלא קמ"ל מידי דהא במקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר וטעמא דלא אפשר באלמנה כתבנו לעיל ורפ"ב כמ"ש התוס' בדף פ"Y דאינו יכול לבא לידי הפסד במקום דליכא סבדי שהיא אשתו משום דיכול לומר לא גרשתיך ולא יתחייב באר וכסות משום דמחלה לו א"כ הוצרך לאתוי דמחילה מהני בשאר וכסות דאורייתא. ודוק:

אך לפמ"ש לקמן בדף נ"ז ע"א דע"כ צ"ל דהמקשה הוי סבר דס"ל לר"י כתובה דאורייתא צ"ל טעמא אחרינ' דהוי בזיבורית. וצ"ע.

שם ר"י אומר בדבר שבממון וכו' כבר כתבתי לעיל דף מ"ח הא דלא קאמר בפירוש בשאר וכסות כמו ר"מ משום דבאמת כמה תנאי' פליגי בפירוש שאר וכסות כמ"ש לעיל דאיכא תנא דשאר הוא עינה וא"ד דאף כסות הוא מדרבנן להכי קאמר בהדי' בדבר שבממון ובזה נלענ"ד דא"ש הא דכתבו התוס' דף פ"ט דיכול לומר לא גרשתיך ויפטר משאר וכסות משום דהוי טענו חיטין והודה לו בשעורין דפטור משעורים. קשה הא כתבו הפוסקים משום מחילה והתם קאי אליבא דרשב"ג ס"ל דמזונות וכסות הוא מדרבנן. ודוק:

תוס' ד"ה טעמא וכו'. לולי דבריהם ז"ל נראה דודאי אין הוכחת המקשן דע"פ לא מהני מדנקט והיא כותבת. דהא כמה פוסקים ס"ל בכל שטר אינו מועיל מחילה ע"פ כדאיתא בח"מ סימן י"ב וסימן רמ"א ואפילו להחולקים יש לומר במעשה בית דין בשטר כתובה עדיף טפי וכמ"ש לעיל דף נ"א דזה הוא דעת המקשן שם אלא דעיקר ההוכחא דקשיא ליה למה באמת יכתוב מאתים וע"כ צריך לכתוב שובר בכתיבה ממש מוטב היה שלא יכתוב רק על מנה. ותו דלפמ"ש לעיל דף נ"א דמשמע מלשון ר' יהודה במתניתין דר"י בעי דוקא לשון התקבלתי דהוי כאלו קיבלה ממון. א"כ יש לומר דבעינן דוקא כתיבה כמו חייב אני לך בשטר כמ"ש לעיל אלא דעיקר הקושיא דלמה באמת ס"ל כן. מיהו קשה דנהי דל"ל להתוס' סברא הנ"ל דבעינן כתובה ממש מ"מ מנ"ל להקשות דילמא עיקר הקושיא הוא דלא יכתוב לכתחלה הכתובה על מנה. וראיתי בספר פני יהושע שנתקשה נמי בדבריהם ז"ל ותירץ דעיקר קושית התוס' דילמא ר' יהודה כוונתו בכתיבה כדי שיהא לראיה ביד הבעל כלשון כותב דר"פ הכותב אלא שהניח בצ"ע דהא כתבו התוס' לעיל דצריכה להראות שטר הכתובה. ולפמ"ש לעיל דעיקר קושית הש"ס מאלמנה דבבתולה יש לומר דהא גופא קמ"ל כדאביי דכותבין שובר הכא. אלא דבאלמנה כיון דאי אפשר כותבין שובר בודאי. א"כ יש לומר שפיר דקשה להו דילמא הא גופא קמ"ל בבתולה דהכא כותבין שובר אע"ג דאיכא רעותא לבעל כנ"ל ובאלמנה באמת נקט לשון כתיבה דאם יכתוב על חמשים לא יועיל כראיה דתוכל להטמין ונקט לשון המועיל לראיה כדנקט ר"פ הכותב והוא הנכון נעל"ד בדבריהם ולא ניחא להו לאוקמי שלא כאביי דהא חזינן דאביי משני לקמן בדמאי הקילו כנ"ל וכ"ש לפמ"ש לקמן דכל הקושיא מפירות הוא לאביי דוקא ע"ש. וק"ל:

תוס' ד"ה ה"ז מקודשת וכו'. ותימה א"כ אמאי וכו'. כתב בספר פני יהושע משמע דעיקר קושיתם משום דכפליה לתנאי ואמרינן בהדיא ואם לאו לא תהא מקודשת א"כ מאי קשיא להו מהך דנזיר דילמא לאו רבי מאיר היא ונדחק שם משום דסתם מתניתין ר' מאיר. לשיטתייהו אזלי דבעי בעל מנת תנאי כפול ולע"ד א"צ לכל זה דודאי כ"ש אי לא בעינן תנאי כפול דתקשה למה היא מקודשת אלא דכוונתם דלא נימא דמיירי הכא ר"מ בלא כפליה וא"כ פשיטא ליה בכל מקום דהמעשה קיים אפילו אי לא קיימא לתנאה אלא דקמ"ל הכא דלא נימא דאפ"ה עכ"פ נתרצה ומחלה ע"ז קאמר דלא מהני מחילה בדאורייתא ואפ"ה מקודשת משום דלא כפליה. וע"ז הקדימו דמדקאמר לקמן דטעמא דר"מ משום כל המתנה וכו' ולא קאמר כל המוחל מה שכתוב בתורה משמע דאל"ה היה קיים התנאי שפיר קשה להו דנהי דבטל המחילה מ"מ לא יתקיימו הקידושין כיון דאדעתא דהכא קידשה וא"כ כ"ש למ"ד דלא בעי תנאי כפול אי נמי אי נימא לר"מ בעל מנת א"צ תנאי כפול פשיטא דקשה דלמה לא יתבטלו הקידושין כנלענ"ד בפירוש דבריהם ז"ל. ומיהו לפ"ז קושיתם על ר' יהודה ג"כ דאע"ג דלדידיה לא בעי תנאי כפול מ"מ כיון שהתנה למה תהי' מקודשת בעונה דמשמע דבעונה לא פליג על ר"מ וקשה דעל זה לא שייך תירוצם משום דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן דהא ר"י לא יליף בתנאי כפול מבני גד ובני ראובן. וצ"ל דכוונתם דלענין זה אפילו ר"י יליף. וכן משמע מלשונם שכתבו דאי לאו דילפינן. ולא כתבו כפשטיה דהא ס"ל לר"מ כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן וכו'. אלא כתבו דאפילו ר"י מודה דעכ"פ צריך ללמוד מבני גד ובני ראובן אלא דלא משמע ליה לדמות לכל מילי וכן צ"ל אפילו למה שפירש בספר פני יהושע דקושיתם אינו אלא משום דכפליה לתנאיה אפ"ה קשה ג"כ על ר"י דכיון דר"מ ע"כ מיירי בכפליה לתנאיה וע"ז פליג ר"י בדבר שבממון משמע בעונה מודה לר"מ אפילו בדכפליה. אלא דאכתי קשה לי דהא משמע דהכא בכתיבה לא מהני לר"י אפילו בתנאה ואפילו בקידשה על תנאי שלא יהיה לה כתובה. דדוקא קאמר התקבלתי מהני. ואין בזה פלוגתא בין ר"מ ור"י כדקאמר לקמן כל הפוחת אפילו בתנאה. ובזה לא שייך מ"ש דבעינן דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן כיון דלר"י אינו מן התורה. וצ"ל דאפ"ה כיון דעבוד רבנן חיזוק הוי כדבר שאי אפשר לקיימו ולא דמי לבני גד ובני ראובן א"נ דבזה קיימי התוס' בסברתם שכתבו תחלה דלכך מקודשת לפי שמקדשה ע"מ שתמחול והרי מחלה אלא דאינו מועיל. וק"ל: אלא דלע"ד זה דחוק. והעיקר נראה בזה דהא דתנאי אינו מועיל בכתובה אפילו בקידשה על תנאי הוא משום דאמרינן לקמן דף ע"ד בקידשה על תנאי וכנסה צריכה הימנו גט לכ"ע משום דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ואע"ג דהתם אמרינן דאין לה כתובה היינו דלענין זה קאי בתנאי. אבל הכא דעשו חיזוק לדבריהם שאין מועיל מחילה. אלא דנימא דהקידושין בטילין בזה שפיר אמרינן דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וממילא דיש לה כתובה. ועיין לקמן דף נ"ז מ"ש בזה. וק"ל:

בא"ד שם לפי שמקדשה ע"מ שתמחול לו והרי מחלה וצ"ע. דלכאורה יש לדמות לפלוגתא דרשב"ג ור"מ בגיטין ע"ו דף ע"א דס"ל לר"מ דאפילו עכבה שאינה ממנו מגורשת. ואפילו אם יש לחלק ביניהם מ"מ קשה לי דודאי אפילו בעונה מהני מחילה כמ"ש בכמה דוכתין כדאיתא בדף ס"א ע"ב ברשות כמה דבעינן. אלא שהחיזוק הוא שיכולה לחזור בה. א"כ שפיר העיכוב ממנה אם היה דעתו שתמחול ולא תחזור בה. ועמ"ש לקמן בא"ד בשיטת הר' אלחנן בסמוך:

בא"ד ואור"י דאי לאו דילפינן וכו'. לכאורה אין דבריהם מובנים דהא בנזיר דבור ודבור הוא ואין צריך לדמות לתנאי בני גד ובני ראובן (ולפמ"ש דמה שהוצרכו לסברא זו אינו אלא לר"י אבל לר"מ בל"ז מדמי כל התנאי לבני גד ובני ראובן יש לומר דמתניתין דנזיר אתיא כר"מ). וכן מקשה בספר פני יהושע. ומפרש משום דבנזיר ה"ל כהקדש דלא מהני חזרה תוך כדי דיבור משום דמתחייב בקרבן ומשום דכתיב קדוש יהיה וכיון דא"י להתנות לעקור ד"ת ה"ל כחזרה. וצ"ע דלא גרע מן הריני נזיר מן הגרוגרת ומן הדבילה דיותר הוא דומה לחזרה אפ"ה אמרינן בנזיר דף ט' דב"ה ס"ל דלא הוי נזיר משום דנזיר ופתחו הוא. אפילו לר"מ דס"ל דבתחילת דבריו אדם נתפס מ"מ כולי חדא דבורא הוא. א"כ כ"ש הכא אי משום חזרה ודאי היה מועיל. ותו קשה דהא לפ"ז אם אמר בתחלה התנאי ע"מ שישתה יין ודאי היה מועיל. ולדברי התוס' דלא מחלקים בין תנאי ע"מ לתנאי אם. לעולם צריך שיקדים התנאי דבעינן תנאי קודם למעשה וא"כ למה אינו מועיל. והעיקר נלענ"ד בדברי תוס' כיון דנזיר איכא חיוב קרבן ה"ל כמעשה דקי"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ובזה נכון מה שהקשה התוס' בנזיר דף י"א דאינו יכול לקיים נזירות על ידי שליח. וכל תנאי שאינו יכול לקיים על ידי שליח התנאי בטל דבעינן דומיא דבני גד ובני ראובן ותירצו שם דכיון דאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו חשיב כאילו הכל נעשה על ידי שליח. ואינו מובן. ולפמ"ש דבאמת הדבור של נזירות א"צ ללמוד מתנאי בני גד ובני ראובן דאתי דבור ומבטל דבור. אלא משום קרבן דה"ל כמעשה. וקרבן באמת יכול להביא ע"י שליח וזהו שכתבו התוס' כאן דאף בנזירות צריך למילף מתנאי בני גד ובני ראובן. ובדאורייתא לא מהני התנאי. ודוק:

בא"ד וא"ת הא דתנן וכו' ואומר ר"י וכו'. קשה לי דא"כ יהיה הדין בטועה בשאר וכסות שהוא מן התורה או בכתובה נימא ג"כ הכי. ותו דא"כ באין לך עלי אונאה אם המוכר טועה ג"כ נימא הכי. ואפשר לחלק. מ"מ לולי דבריהם היה נלענ"ד דהתם אינו מתנה דוקא על בית חוניו. אלא אם לא יהיה טורח הוא מקבל עליו אפילו בבה"מ. ואם יהיה טורח לא יהיה נזיר. אף שמה שאמר שיהיה נזיר להקריב בבית חוניו הוא בטל. מ"מ הא אין כוונתו אלא אם יהיה טורח לבה"מ לא יהיה נזיר וזה מועיל. כיון דאם לא יהיה טורח יקריב לבה"מ אינו אלא תנאי בעלמא. וק"ל:

ר"י אומר רצה כותב כו' והיא כותבת לו התקבלתי ק' ולאלמנה ק' והיא כ' לו ה"נ כו'. וסבר ר"י כותבין שובר ורמינהו מי שפרע מקצת חובו ר"י אומר יחליף כו' ופירש"י ז"ל לר"י ולא מרעין כח המלוה לגבות מזמן שני. ותמהו תוס' דלמסקנא בב"ב אינו כן רק יחליף מזמן ראשון רק כדי שיכוף לפרעו כו'. ונראה דהא לכאורה תמוה מה פריך אמתניתין הא אמר לקמן דלר"י דוקא כתבה התקבלתי כו' אבל ע"פ לא מהני מחילה. וא"כ איך נימא יחליף הא זה יהי' מחילה בע"פ ובמה שתקח שטר על ק' עכ"פ על הק' האחרים אינו רק מחילה ע"פ ולא יועיל כלום וע"כ צריכה לכתוב התקבלתי ק' ושוב ע"כ צריך ליתן לה שטר על ר' דאל"ה לא תגבה כלום שיהי' לו שובר על ק' דבשלמא התם בפירעון עכ"פ נפרע ומהני יחליף משא"כ כאן כשמוחלת לו אחר נשואין ק' צריכה לכתוב לו כנ"ל. והי' אפשר לומר דדוקא כשכותב לה שטר על ר' אז לא מהני מחילה ע"פ אבל כשלא יהי' לה רק על ק' מהני המחילה בע"פ כמו להפ' בכל שטר דלא מהני מחילה ע"פ רק בדנקיט שטרא כו'. אך דז"א דלעיל בש"ס נ"א לא כ' לה כו' גובה ר' דמוקי בש"ס כר"י ומשום דלא כתבה התקבלתי אינו מועיל המחילה כמ"ש רש"י ותוס' שם דמיירי במחלה לו ומש"ה לא כ' ע"ש והא כיון דלא כתב שוב מהני המחילה ע"פ. וע"כ דעל התנאי ב"ד לחוד ג"כ לא מהני מחילה ע"פ רק כתיבת התקבלתי כנ"ל ומאי פריך דיחליף. וי"ל למאי דאמר לעיל מ"ד בב' כתובות ביטל השני' את הראשונה כו' בלא אוסיף ולחד מ"ד משום אודויי אודי וחד מ"ד דאחולי אחליה לשיעבודא קמא ע"ש. ולהפ' דלא מהני מחילה ע"פ בכתובה מה מהני אחולי כו' וע"כ דזה עצמו הוי ככתיבת התקבלתי מה שכתוב בכתובה שני' מזמן שני שההודאה מחילה הן בכתב דמוכח ממה שכתוב מזמן שני והוי ככתוב המחילה בפירוש בכתב כנ"ל. וא"כ פריך שפיר דנימא יחליף מזמן שני ושפיר יהי' זה ככתיבת התקבלתי ולא הוי ע"פ דמה שתהי' נכתבת הכתובה מזמן ב' על ק' הוי מחילה על כתובה הראשונה של ר' ופריך שפיר וא"כ שפיר פירש"י ז"ל דע"כ קושיית הש"ס רק לכתוב מזמן שני דאי למסקנא דהתם יחליף מזמן ראשון לא קשה כלל כאן אמתני' דנימא יחליף דמזמן ראשון לא יהי' רק מחילה ע"פ על ק' האחרים וכמו לעיל בלא כתב לה שאין זה הוכחה כלל מהכתב של ק' שמחלה ק' האחרים רק שלא רצה ליתן לה שטר רק על ק' ולא יועיל כלל כנ"ל. אך יש לדחות דזה לא מיקרי בכתב כיון שאינה נותנת לו השובר. ושם אמר שפיר בטל שני כו' דאחולי אחלי' כו' דאף להפוסקים דלא מהני מחילה ע"פ מ"מ כשכותב כתובה אחרת על ר' מהני המחילה על הראשונה דלענין השיעבוד נכסים לחוד מהניהמחילה בכתובה כשאינו פוחת מר' או ק' משא"כ כאן דפוחת מר' וק' ולא מהני ע"פ י"ל דלא מהני מה שכתוב מזמן שני ג"כ ואינו מוכרח. ורש"י לא פי' טעמא שיכוף לפרעו דלא שייך כאן בכתובה דלא ניתנה ליגבות מחיים רק על ספק דגט ומיתה וזה לא מוכח משם דניחוש לספק שיכוף אחר גירושין כ' ועוד דמה תועלת לו שיכוף כו' שלא יצטרך לשמור השובר הא אף שיפרע הכל צריך לשמור שלא תגבה בעידי הינומא. ואף שיש חילוק לענין מקום שאין מכירין. אבל מ"מ שיכוף לפרוע אינו מוכח שיהי' שייך בשביל זה כיון דעדיין צריך לשמור בשביל מקום שמכירין משא"כ התם דא"צ לשמור כלל כשיפרע הכל כנ"ל. אך זה שפיר למ"ד דטוען אמב"ד לא אמר כלום אף במקום שכותבין ואין לה. אבל להפ' דנאמן שייך יכוף לפרוע אחר גירושין דכשיקח הכתובה לא יצטרך לשמור דלא תוכל לגבות בלא כתובה כנ"ל:

הנה תמוה קושיית הש"ס מאי ענין זה למי שפרע מקצת. הא כאן מיירי בתחילת החיוב בשעת נשואין דרוצה לפחות לה מר' דאהא פליג ר"מ כל הפוחת כו' ור"י סבר דיכול לפחות לה באופן זה שכותב ר' וכותבת התקבלתי ק' והא ודאי דבתחילת חיוב כשלוה ק' אינו נותן שטר רק על ק' לכ"ע ואינו רשאי ליתן על ר' ולכתוב שובר רק כשפרע מקצת אין מגרעין זכותו מהק' לר' יוסי. משא"כ במתני' לכ"ע ראוי להיות יחליף. וע"כ משום דר"י סבר דתנאי לא מהני רק מחיוב ר' רק כשמרוצים שניהם אף שכותב לה ר' יכולה למחול אח"כ וליתן שובר התקבלתי. וא"כ מה פריך דיחליף כו' הא התם כשפרע מקצת לא מרעין כח הלוה שפרע. משא"כ כאן שברצונה מוחלת ואין יכול לכוף יותר ממה שהיא מרוצית למחול וליתן שובר ולא להפקיע זכותה שעל הק' הנשארים ממה שיהי'. ואף דנראה מה תירוץ הש"ס התם ודאי פרעי' הכא דיבורא בעלמא כו' מ"מ קשה במאי נחלקו המקשה והמתרץ ואביי ור"י:

ונראה למאי דבעי הש"ס ב"ב פ' מ"ש קמ"ט ש"מ שהודה מאי. ועיקר הבעי' אי כיון דהודאות בע"ד כק' עדים ואם הי' באמת חייב לא הי' מהני חזרה שלו שוב אף דש"מ יכול לחזור ממתנה מ"מ הא הודה שחייב ואף שאינו חייב מהני גם על זה ההודאה שאינו יכול לחזור בו כמו אם הי' חייב או דנימא דכיון שאינו חייב באמת גם הודאה זו מתקנה הוי ויכול לחזור ע"ש בתוס' ד"ה ש"מ שהודה כו'. וא"כ אף דנימא במחילה שמוחל מקצת חובו לכ"ע כותבין שובר ולא אמרינן יחליף די"ל כמו דאמר ב"ב קל"ט גבי אחריך לו וב"ב קמ"ח גבי דקל לאחר ושייר פירות לפניו דלכ"ע לגבי נפשי' בעין יפה משייר ע"ש דעכ"פ מה שנשאר לו יהי' שלו לגמרי כמקודם שנתן המתנה לאחר ע"ש וכן כאן אף דמי שפרע מקצת חובו הדין דיחליף ומגרע זכות הנשאר ג"כ שאינו גובה רק מזמן שני ושלא יכול לכוף כו' אבל כשמוחל מקצת חובו שפיר אמרינן דבעין יפה משייר ומחל רק שעכ"פ על הנשאר ישאר זכותו כמו קודם המחילה. ושפיר הדין דכותבין שובר כנ"ל. אמנם כאן שכותבת לו התקבלתי ק' כו' ויש כאן הודאה שפרע לה שפיר תלי' באיבעי' דש"מ שהודה כנ"ל דהא אם נתקבלה באמת ק' הי' הדין דיחליף וא"כ ממילא אף שלא נתקבלה מהני ההודאה ע"ז עצמו שיהי' הדין יחליף דהודאה כעדים שפרע מקצת. וזה הוי ס"ד דהש"ס ופריך שפיר. ולא קשה מ"ש לעיל דהא מחילה בע"פ לא מהני כנ"ל דפריך מ"מ עכשיו שכבר כתבה לו התקבלתי כו' יכוף אותה להחליף הכתובה על ק' דכבר הועיל ההודאה ויהי' כתוב בהכתובה דק' שבשביל שכבר קיבלה ק' כתב לה כתובה אחרת. או דכיון דמזמן שני לא תפסיד בשביל שובר המוקדם כתובה המאוחרת ולמסקנא מתרץ אביי דהודאה ג"כ הוי כמתנה כיון שבאמת לא נתקבלה ושוב לא אמרינן יחליף כיון דמלתא בעלמא היא דאמרה אי נטרי' נטרי' כו' ושייר בעין יפה שלא לגרוע זכות הנשאר ושפיר כותבין שובר כמו מחילה כנ"ל:

ובזה י"ל מה דתמוה דאמר גזירה שובר דהכא אטו שובר דעלמא. ומהו זה ממ"נ אי סבר דבכל שטר יש חילוק בין פירעון למחילה דכשמוחל מקצת הדין דכותבין שובר ולא יחליף. א"כ מה שייך הכא אטו דעלמא הול"ל גזירה שובר דמחילה אטו שובר דפירעון. ואי סבר דגם במוחל מקצת הדין יחליף כמו בפרעון א"כ למה לא יהי' גם הכא יחליף מה שייך מלתא בעלמא הא הוי כשאר מחילה כנ"ל:

ולמ"ש י"ל דבאמת במחילה סבר דכ' שובר דאינו מגרע זכותו. רק בהודאה בכל שטר שפיר מחזיקינן דבאמת נפרע דהא גם מטעם נאמנות מהני הודאה וכשיש לו שובר הודאה שפיר כופין אותו להחליף ואפשר דגם אם הלוה מודה שלא פרע מ"מ לא שייך שוב בעין יפה משייר. דהא יודע שמחזיקין ההודאה שנפרע ויגרע זכות הנשאר ג"כ כנ"ל ושפיר יחליף דאין לנו ראי' שלא נפרע. משא"כ כתובה דלא ניתנה לגבות מחיים וגרע משאר תוך זמנו לענין פירעון א"כ מורה זה עצמו שלא נפרעת רק שמחלה ואף דההודאה בעדים נגד החזקה מ"מ לענין זה אינו בירור שאף שלא נפרעת מחלה לו ואמרה הריני כאלו התקבלתי ואינו בירור שקיבלה באמת או מחלה. ומהני החזקה ע"ז כנ"ל. ובפרט כאן בכתובה דיודעין שלא רצה להתחייב רק ק' אלא שא"א לפחות בענין אחר רק בכתיבת התקבלתי ושפיר מחשבין ההודאה רק למחילה והדין דכותבין שובר ושייך שפיר גזירה שובר דהכא אטו שובר דעלמא היינו אטו שובר הודאה דעלמא דבכה"ג בעלמא שפיר יחליף דמחזיקין שנפרע באמת כנ"ל:

גם י"ל דע"כ לא בעי בש"מ שהודה רק משום דאפשר לו ליתן במתנה והודה י"ל דכן הוא. וכן בכל שטר דהי' אפשר לו למחול ומ"מ הודה אמרינן דכק' עדים שבאמת כן משא"כ בכתובה כפי פשטא דהש"ס לא מהני מחילה רק בלשון הודאה ועיין מ"ש לקמן בעז"ה וא"כ אינו ראי' כלל שבאמת פרע במה שהודית דגם אם מחלה לא הי' מהני רק לכתוב בתורת הודאה ושפיר דינו כמחילה דלא יחליף ושייך גזירה אטו דעלמא שאומרים שנפרע דמהני ההודאה כנ"ל:

אך למ"ש הי' הדין במחלה לכ"ע כותבין שובר ולא יחליף ומשמעות הש"ס אינו כן. ונראה לישב החילוק בין הכא לדעלמא דאף שמוחל מקצת סתם הא ודאי שיש לומר שדעתו שלא לגרע זכותו. אך מ"מ י"ל כיון שהדין בפרע ובטל מקצת דיחליף ממילא בסתמא דלא אתני דעתו כפי הדין בבטל מקצת החוב. ואף דהא אמרינן במקח וכה"ג במום וכה"ג דהמוחזק א"צ להתנות רק על המוציא איבעי' לי' לאתנויי וכאן לענין להחליף הוא להוציא ממנו השטר המוחזק בו. מ"מ זה דוקא כשא"צ לעשות עוד כלום איזה מעשה אבל בזה שנמחל מקצת החוב דאי אפשר לישאר כמו שהוא דאסור לשהות שטר פרוע ומחול ושטר שבידך זכות יש לי בו מחויב להוציאו. וע"כ צריך עוד או לכתוב שובר על מקצתו או להחליף. וכיון שהדין בפרוע דיחליף ממילא אם הי' דעתו שלא להחליף רק לכתוב שובר הוי לי' לאתנויי במחילה ולא שייך בשבילשמוחזק כו' כיון שע"כ צריכין עוד למעשה אחרת וממילא אם דעתו שלא כפי הדין בבטל מוקצתו הי' לו להתנות כנ"ל ולכך שפיר גם במחילה סתם יחליף כנ"ל. אבל הכא בכתובה כיון דמחילה בע"פ לא מהני וא"כ לא מהני יחליף כמ"ש רק ע"כ בכתיבת התקבלתי בזה נגמר המחילה רק דנימא דאחר שכתבה התקבלתי שוב נכוף אותה להחליף כנ"ל. וא"כ בזה שפיר אמרינן להיפוך דדעתה ודאי שלא לגרעות זכותה מן הק'. דבמה שמחלה היינו בכתיבת השובר שוב א"צ עוד לכלום ואינה צריכה להתנות כלל דהא אם ישאר המחילה כמו שהוא א"צ עוד למעשה אחרת. ושפיר המוחזק א"צ להתנות ולא מחלה רק בשובר זה ולא להחליף ולגרע ולא שייך איבעי' לאתנויי כמו בכל מוחזק כנ"ל. ושפיר הלשון מלתא בעלמא הוא דאמרה כו' היינו דבאמירתה לחוד לא נמחל כלום רק בכתיבת השובר ושוב לא הי' דעתה כלל על גירעון יותר מהכתיבת השובר ולא לעשות עוד מעשה להחליף כנ"ל. משא"כ בשאר שטר דמהני מחילה בע"פ כרוב הפוסקים וממילא יצטרך או להחליף או שובר ושוב הדין יחליף מדלא אתני כנ"ל. ומיושב שפיר דר"י סבר גזירה שובר דהכא אטו שובר דעלמא והיינו אטו מחילה דעלמא דנימא ג"כ כותבין שובר ובשאר חוב דמהני ע"פ המחילה שפיר הדין יחליף וא"ש כנ"ל. עוד י"ל דשאר מחילה דינו כפרעון דהא קי"ל מתנה כמכר דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוי יהיב לי'. משא"כ כאן בכתובה דאנו יודעין שלא רצה להתחייב יותר מק' רק דא"א אלא ע"י המחילה ושוב אינו כפרעון ומיושב ג"כ הנ"ל:

תוס' ד"ה ששוברתה מתוכה כו' תמוה דהי' להם להקשות קושייתם אפירכא דש"ס דמה פריך הא לא אפשר ביחליף דתטמין ותגבה בעידי הינומא וטוב לו יותר השובר ולא שייך תרוצם הב' שהנדוניא כתובה בהכתובה דמנ"ל להקשות. וא"ל דקושיית הש"ס דנעשה שניהם להחליף ולכתוב שובר ג"כ מנ"ל זה הא תבוא היא לידי הפסד כיון דלשיטת תוס' יחליף מזמן ראשון על ק' והוא יהי' לו שובר שנתקבלה ק' לא תגבה כלום כשתראה הכתובה וצ"ל שיהי' מפורש בהשובר שנתקבלה ק' על הר' שהי' מגיע לה אך מ"מ מנ"ל להקשות דכיון דע"כ צריך לשמור השובר מחשש דתטמין שוב י"ל דא"צ להחליף. ודוקא התם דאי יחליף לא יצטרך לשמור השובר כלל משא"כ כאן. אף דיש קצת חשש וחילוק. מ"מ הא אמר שם אבד שטרי יאכל הלוה וחדי רק משום דאבד שוברו יאכל הלה כו' והיינו היכא דחששות שמת משא"כ כאן כיון דבל"ז צריך לשמור כנ"ל:

וי"ל דהא לכאורה למה באמת לפוסקים הנ"ל לא מהימן פרעתי כשאין לה כתובה במקום שכותבין וטוענת נאבדה וכה"ג הא אף תוך זמנו קי"ל בהי' לו שטר ואין לו ואבד וכה"ג דנאמן פרעתי. ובכתובה קי"ל ג"כ פ"ק דב"מ ד' ז' ע"ב כרבנן דר"י במצא שטר כתובה לא יחזיר אף בעודה תחת בעלה משום דאיתרע:

אך עיקר הטעם דהא בהא תלי' כיון דהדין דטוען א' מעב"ד לא אמר כלום לא מיקרי כ"כ איתרע בנפילה כלל דא"צ לה לשמור הכתובה כיון דיש לה בתנאי ב"ד. אך אם יהי' הדין דכשאין לה הכתובה במקום שכותבין לא גבי' משום שיכול לבוא לידי הפסד כמ"ש תוס' כשיאבד השובר יהי' נאמן במקום שאין מכירין כו' משא"כ כשתוציא הכתובה. א"כ אם יהי' הדין כן ממילא שוב מדינא כשאין לה הכתובה אינה גובה דאיתרע בנפילה דהיתה צריכה לשמור דלא תוכל לגבות מחשש הנ"ל. ושוב י"ל דבאמת נפרעת כנ"ל. וא"כ זה עצמו תלי' אי הדין דכותבין שובר וחוששין יותר לחשש הפסד המלוה מחשש הלוה ופסקינן דכשטוען אבד השטר כותבין שובר אף דיש חשש הפסד ללוה. משום דאיך נימא אין כותבין יהי' חשש הפסד למלוה כשיאבד באמת כנ"ל והכי קי"ל. ולכך שפיר הדין בטוען אחר מעב"ד דאינו נאמן אף שאין לה כתובה ואומרת שאבד. דאף שיש חשש הפסד כותבין שובר. וממילא לא אמרינן דנפל איתרע שנחוש לפרעון דאמרינן דהדין דאינו נאמן וממילא לא איתרע כלל דגם אבד יכולה לגבות. ואף דאי נימא הדין דנאמן יהי' כדין דאיתרע מ"מ כיון דהדין דטוען אמב"ד לא"כ רק מחמת דאיתרע יהי' נאמן. ולא איתרע כיון דאינו נאמן כנ"ל. אבל אי כר"י דאמר אין כותבין שובר וחוששין יותר לחשש הפסד הלוה. שוב לא אמרינן כלל דלא יהי' נאמן כשאין לה הכתובה ולא יהי' מיקרי איתרע. דאם יהי' הדין כן יצטרך לעולם לשמור השובר או הכתובה ויהי' לא אפשר כיון דיכולה לגבות מחמת המעב"ד. ושוב אמרינן להיפוך דהדין דנאמן כשאין לה הכתובה וממילא צריכה היא לשמור הכתובה וכשאבדה שוב באמת הדין דנאמן דאיתרע כיון שהדין כן ושוב לא יצטרך לשמור כנ"ל. ופריך שפיר לר"י דהדין יחליף גם כאן יחליף ולא יצטרך לשמור כלל השובר דאם לא תראה הכתובה לא תוכל לגבות כלום דהא דאמרינן דאינו נאמן אף במקום שכותבין היינו משום דקי"ל כ' שובר משא"כ לר"י כנ"ל:

אך למאי דאמר ריש ב"מ ח' דלפירעון לא חיישינן בעוד' תחת בעלה דגרע מתוך זמנו רק אומר צררי אתפס' למשכון כמו שפירש"י ז"ל. וא"כ הא ע"כ קיבל עליו אחריות דאל"ה אסור מתקנת שב"ש שלא יאמר טלי כתובתך וצאי וכדאמר לקמן. וא"כ שוב נאמנת דלא אתפסה צררי במיגו דנגנבה או נאנסה כשאר מלוה על המשכון דנשבע וגובה. וא"כ אף דמה שאבדה הכתובה מורה דאתפסה צררי ולכך לא נזהרה ואבדה מ"מ כיון דלפירעון אין חשש ממילא אם תודה דאתפסה משכון ונאבד ג"כ תגבה בשבועה שנאבד אחר שאבדה הכתובה וממילא נאמנת בשבועה דלא אתפסה. אך מ"מ התם הכתובה אין מחזירין לה. אך א"כ לכאורה לא איתרע כלל דשוב א"צ לשמור דתהי' נאמנת כנ"ל אף אי נימא דהוי איתרע במיגו כנ"ל. אך ז"א דצריכה לשמור דאחר גירושין ומיתה לא תוכל לגבות מחשש פירעון שיהי' אחר זמנו וממילא צריכה לשמור ואיתרע ושייך גם תוך זמנו צררי כו'. (דרך פלפול) וממילא על פירכת הש"ס לא קשה קושיות תוס' דפריך שפיר לר"י דיחליף א"צ:

עוד י"ל על קושית תוס'. דהטעם דלא מהימן פרעתי אף דאיתרע שאין לה הכתובה. דכיון דהדין דטוען אחר מעב"ד לא"כ א"כ מאי דאיתרע אף דלמה לה הכתוב' ע"כ משום דמ"מ טוב לה יותר לתבוע בראי' ברורה ולהיות לה הכתובה כנ"ל וא"כ שוב ריעותא זו ג"כ עליו דאיך מוכיח מזה שפרע והחזירה לו הכתובה א"כ למה לא שמר הוא הכתובה אף דהדין יהי' דנאמן משום דאיתרע מ"מ היה לו לשמור הכתובה להיות לו ראי' שפרע. דגם נגדה אין ריעותא יותר רק דאף דנאמנת גם בלי הכתובה מ"מ הי' לה לשמרה כנ"ל. וריעותא זו עצמה גם עליו אף יהי' הדין דנאמן. א"כ שפיר אינו נאמן דממ"נ כו' ולא מיקרי איתרע כלל שיהיה הוכחה מזה שפרע והחזירה לו ואי כתבה לו שובר ג"כ היה לו לשמור ואיתרע כנ"ל ואינו נאמן. אמנם בטוען שפרע מקצת. א"ל בשלמא לדידן דכותבין שובר שפיר שייך ג"כ כנ"ל דנימא דאיתרע שאיןלה הכתובה והא בודאי לא החזירה לו כשפרע מקצת רק שכתבה שובר והי' לו לשמור להראות כנ"ל. ושוב אין ריעותא גם לגבי דידה ואינו נאמן ואף דלמא החליף. דלמה תעשה כן לגרוע זכותה כנ"ל. משא"כ לר"י דיחליף ממילא כיון דהדין כן שפיר כשלא יהי' לה הכתובה יהי' נאמן פרעתי ק' דאיתרע מדאין לה הכתובה זה ראי' שפרע מקצת והחליף הכתובה על ק' ולכך אינה מראית הכתובה. ונגדו אין ריעותא כלל כיון דהדין יחליף ושפיר יהי' נאמן. ופריך שפיר כיון דסבר יחליף סגי גם כאן דאם תטמין לא תגבה ג"כ כנ"ל. וכן משני שפיר שוברתה מתוכו מהני ג"כ לר"י. וגם כן לא שייך דתטמין דיהי' נאמן למפרע ק' וכ' השובר בתוכו ולכך אינה מראית דג"כ לא איתרע לגבי' דידי' כיון דהדין כנ"ל. משא"כ לדידן דא"צ להחליף ולא לכתוב השובר בתוך השטר ואין יכול לכוף להמלוה רק ליתן לו שובר ושפיר אינו נאמן אח"כ אף שאין לה הכתובה כנ"ל:

תוס' ד"ה הנ"ל תירצו דכיון שיכול לבוא להפסד אם הכתובה בידה שוב לא תוכל לגבות ממנו. ואף דאי באמת נאבד לא היתה מפסדת בשביל זה והיו כותבין שובר רק דלא מהימנינן שאבד וא"צ לשלם שמא יש לה הכתובה ויש חשש הפסד וכן בש"ס ב"ב דף קע"א ע"ב. ולכאורה תמוה למה לא יהי' נאמן בשבועה שאבד לגבות החוב וכי עדיף ממשכון דכשהמשכון בידו ודאי דא"צ לשלם עד שמחזיר לו משכונו אעפ"כ נאמן המלוה שאבד המשכון ואף באונס וגובה חובו כמבואר במשנה דמלוה על המשכון ואף דודאי מפסיד אם המשכון בידו. ולמה בשטר אף אם היה באמת בידו לא היה צריך לשלם מחשש הפסד מ"מ למה לא יהי' נאמן בשבועה שאבד וליטול מי גרע החשש הפסד מהפסד ודאי של משכונו כיון שהחיוב ודאי וזה מסופק. נאמן בשבועה כנ"ל. וא"ל דדוקא במשכון דאית בי' דין שומרין והתורה האמינה לשומר בשבועה לכך ממילא כיון דנאמן לפטור עצמו נוטל ממילא חובו. משא"כ בשטר דלית ביה דין שומרין רק ממילא נאמן משום דאין להוציא ממנו דהמע"ה ולכך ליטול אינו נאמן. ז"א דגם בהקדשות אמר ב"מ פ' הזהב דנשבעין ליטול שכרן אף דמטעם הקדש מדין שומרין השבועה רק ליטול אעפ"כ נאמן שנאנסה בשבועה. אך הא שם באמת הוי א"י אם נתחייבתי אם שמר כראוי ולמה באמת יהי' נאמן ליטול וע"כ דהוי כמוציא הוצאות ברשות דנשבע ונוטל וכתב הר"ן שם הטעם כיון דצוה אותו והוא דבר שא"א לו לידע רק זה סמך על נאמנותו וממילא לענין השמירה אם ישמור כראוי הא סמך עליו דא"א לו לידע אם ישמור כראוי ושפיר נאמן על זה. ותביעה על המעות אין לו דפטור בהקדשות. אך במשכון משמע אף היכא שהוא בבעלים וכה"ג ג"כ נאמן המלוה בשבועה שאינו ברשותו ליטול אף שהתורה מיעטה מדין שומרים. אך לענין שבועה שאינו ברשותו איכא פלוגת' בירושלמי אם חייב לישבע אף שבבעלי' א"כ לענין נאמנות זה שאינו ברשותו האמינתו התורה בשבועה גם בבעלים ולכך נוטל או דאפשר דהוא תקנת חכמים גבי מוציא הוצאות ליש פוסקים ע"ש דהי' התקנה ליטול בשבועה. וי"ל גם בשומר מתקנה כנ"ל. אך לדעת הראב"ד דגם שטרות דאימעטי מדין שומרים מ"מ שבועה שאינו ברשותו חייב לישבע ולא אימעוט וא"כ הא מבואר בח"מ סי' נ"ד דאף דכותבין שובר מ"מ כשהשט' בידו א"צ לשלם לו ע"י שובר ובטוען ברי שבידו יכול לוה להשביעו היסת דמיקרי ממון ששוה אצלו פרוטה חזרת השטר שלא יתבענו ע"ש. רק בשמא אין נשבעין בטענת ספק. וא"כ לראב"ד הי' נראה דגם בשמא משביעו שאינו ברשותו מדין שומרים כיון דלא אמעטי שטרות מדין שבועה שא"ב להשביע אף בטענת ספק. והא גוף הנייר של לוה רק כמשכון. וא"כ ג"כ האמינתו התורה שנאבד השטר וממילא יטול ככל משכון. אך נראה דהראב"ד מודה דאין להשביעו בשטר אם אבד מתורת שומרין בספק דהא קי"ל דבר הגורם לאו כממון דלא כר"ש רק בשטרות כ' תוס' פרק החובל דלכך חייב שורף דלא מיקרי גורם דהא שוה למכור לכל אדם דוקא גורם שאינו רק לגבי דידיה כמו גזל חמץ ובא אחר ושרפו כו' שאינו גורם רק נגדו ע"ש. וא"כ ממילא בשטר זה שנפרע רק ששוה אצלו פרוטה שלא יצטרך לשמור שוברו מחשש שיתבענו פעם אחרת זה רק גורם לממון לגבי דידי' דלאו כממון כלל ואין כאן ש"פ מה"ת להשביע שבועה שא"ב. רק בברי היסת שייך אף על תביעה כזו משא"כ בספק מתורת שומרין. ועוד הא ס' מקנה בעינן והלוה מקנה למלוה הנייר כמבואר פ"ב דגיטין ד"כ ע"ש רק לזמן ואחר פירעון נעשה של הלוה. וא"כ איך נימא שבשביל שנאמן בשבועה יטול ויצטרך לפרוע הא כל זמן שלא פרע הנייר דמלוה ואין שבועה עליו שנאבד מדין שומרין כנ"ל ולמה יתחייב לפרוע. אך כל הנ"ל דוחק דא"כ במלוה על המשכון שטרות לרמב"ם ושאר פוס' דאין דין שבועה כלל מה"ת לא יהי' נאמן שנאבדו ליטול דלא האמינתו התורה כלל בשבועה רק משום המע"ה ומשמעות הפוסקים אינו כן. ע"ש גבי איתתא דתפסי מלוגי דשטרא כו' וס' ס"ו וע"ב. וע"כ דנאמן ליטול בשבועה. וא"כ גם למ"ד כותבין שובר למה לא יהי' נאמן כנ"ל:

הר"ן שבועות במתניתין דבמלוה על המשכון שהוכיח דלא כרמב"ן שכתב דכל שאינו מחזיר המשכון אין עליו חיוב לשלם דא"כ לא הי' חייב שבועה דהוי רק גורם לממון ע"ש אבל עכ"פ בגוף הדין מודה להרמב"ן דאף דאם המשכון בידו היה הדין דאינו צריך לשלם עד שיחזיר משכון מ"מ הי' המלוה נאמן בשבועה שאבד ליטול כיון שוודאי חייב רק ספק אם יכול לגבות חובו ע"ש וממילא גם בשטר כן כנ"ל. אמנם נראה דהא טעמא בעי למה יהי' נאמן ליטול. ולהר"ן ז"ל דאף שהמשכון בידו חייב הוא ע"ש א"ש דגרע מא"י אם פרעתיך דאף דשם להרב' פ' בלה"ל למידע פטור היינו דיש ספק שמא נפטר מחיובו משא"כ כאן דוודאי חייב עדיין דהא קי"ל זה גובה וזה גובה רק בתורת תפיסה ואינו נאמן יש לי בידך כנגדו רק במיגו דפרעתיך וכשטוען ספק שאין כאן מיגו אינו נאמן. אך באיכא דררא דממונא א"צ למיגו ולהרמב"ן ודאי קשה. אך הטעם כדאמר ב"ב כ"ד ע"ב בספק אינן קדם ספק עיר קדם קוצץ ואינו נותן דמים כיון דב"כ וב"כ למיקץ קאי והספק על הדמים אמרינן אייתי ראי' ושקול. ומייתי לה הש"ס ג"כ ב"מ ק"י איתומים אמרי אנו השבחנו ובע"ח אומר אביכן השביח כו' כיון דב"כ וב"כ גוף השבח דבע"ח רק אם הן השביחו צריך לשלם להם ע"ש דגם התם בתורת תפיסה יכולין לעכב השבח עד שישלם להם ואעפ"כ כיון דאין הספק על הגוף אמרינן ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא ע"ש. ואף דבע"ח מכאן ולהבא גובה כו' מ"מ כיון שזה ודאי דלגוביינא רק הספק בחיוב דמים משכנגדו כנ"ל. וגם בהנ"ל דעל החיוב אין ספק רק על שמא יכול לתפוס בשביל שחייב לו דאמרינן אייתי ראי' כו'. אך ז"א דאדרבה מוכח משם להיפוך. דע"כ לא אמר התם רק משום דא"א לתפוס בתורת משכון. דהא אין שום חיוב על שכנגדו כל זמן שאינו קוצץ דהא החיוב דמים בא אחר שקצץ. ואיך שייך לין שיעכב מלקצוץ מספק שמא צריך ליתן דמים הא כל שלא קצץ א"צ כלל ליתן דמים. וא"כ מחויב בודאי לקצץ קודם ושוב התביעה שעל דמים דאח"כ הוי ממע"ה.וכן גבי שבח דכל שלא גבה השבח א"צ ליתן דמים ואיך יעכבו מלגבות השבח בשביל הדמים ומדמי שפיר משא"כ המשכון שכבר נתחייב לו. אמנם שוב נראה דזה עצמו הטעם דבשאר חוב דזה גובה וזה גובה ועכ"פ חייב הוא לו ג"כ קודם שגובה שפיר בדררא דממונא כשיש ספק ג"כ פטור דשמא א"צ לשלם לו משום שחייב לו שכנגדו ג"כ וממילא א"צ הוא לשלם ולא דמי להא דאילן קדם כנ"ל. אבל במשכון דקי"ל בע"ח קונה משכון עכ"פ לענין זה שא"צ להחזיר המשכון עד שישלם לו חובו זה לכ"ע גם משכון בשעת הלואתו כמ"ש תוס'. וא"כ שוב כשא"י אם אבד המשכון או ישנו בידו. לא שייך ג"כ לעכב פירעון מספק שמא משכונו בידו. דהא גם שהוא בידו אין שום חיוב עליו להחזירו עד שישלם ואיך לא ישלם בשביל זה. וע"כ צריך לשלם ושוב הספק על המשכון הוי מוציא ממנו שא"י מספק ודמי שפיר להא דאילן קדם כנ"ל. וגם להרמב"ן ג"כ כנ"ל דכשהמשכון ודאי בידו א"צ להחזיר כשאין זה רוצה להחזיר המשכון אחר שיפרענו אבל מ"מ חיוב חזרת המשכון הוא אחר שפרע זה כנ"ל. ושפיר חייב לשלם בספק אם נאבד כמו בהא דאילן וגבי שבח כנ"ל. וממילא מיושב כאן בשטר. דדוקא התם שיש לו תביעת ממון מהמשכון ואחר הפירעון צריך להחזיר המשכון והתפיסה רק כנ"ל. משא"כ בשטר הא מבואר בח"מ סי' ע"ב סע' י"ז דא"י לטעון על מה שת"י רק כשאומר שכנגדו חייב לו ממון אבל א"י להחזיק עד שחבירו יתן לו פטורים וכה"ג ע"ש. וא"כ אף אי כ' שובר ע"כ מה שא"צ לשלם עד שיתן לו השטר אינו בשביל תפיסה דהא דמי להנ"ל עד שיתן פטורים שאינו תביעת ממון. וע"כ דתליא גוף חיוב הפרעון בזה כמו קביעת זמן שא"צ לשלם קודם הזמן כן נכלל בקביעת הזמן עד שיחזיר לו שטרו שלא יהי' לו חשש הפסד ולכך יכול לעכב כנ"ל. ולכך שפיר אינו נאמן שאבד ליטול דהספק אם הגיע הזמן או לא כיון שהספק אם צריך לשלם כלל דאם השטר בידו א"צ לשלם כלל כנ"ל אינו נאמן ליטול בשבועה:

עוד י"ל דהא קי"ל מנה אין כאן משכון אין כאן והוא ממש כמו גבי שעבוד נכסים דאמרינן נכסוהי ערבין בי' וכשפקע שעבוד הגוף אין כאן שעבוד נכסים. וא"כ כדאמ' בכורות פ' יש בכור גבי שני יב"ש שקנה א' מהב' או ירש דאינו יכול לגבות בתורת ממ"נ כיון דאין שיעבוד הגוף עליו מספק הי' פטור ממילא אין כאן שעבוד מתורת ערבות אף דלענין הערבות ממ"נ ע"ש. וכן במשכון ממילא כיון דאין לו תביעה עליו מספק אינו יכול לתפוס המשכון מספק דכיון שאין שיעבוד הגוף מנה אין כאן משכון אין כאן אף אם הי' הדין בס' בכור אין מוציאין תקפו מ"מ במשכון לא מהני תפיסה מספק חיוב. ולכך ביש לו כנגדו או במשכון שהוא ודאי חייב רק לתפוס חובו בתורת תפיס' משכון שמא יש משכונו ביד זה והא מסופק שמא אבד. וא"י לתפוס חובו בתורת משכון מספק כיון דאין כאן שיעבוד הגוף מספק כנ"ל ולכך חייב משא"כ בשטר אי אין כותבין שובר דספק אם צריך לשלם ולא מטעם תביעה עליו כנ"ל. אמנם זה שפיר הכל בלא ידעינן אם אבד אבל באבר באמת דמשמע ב"ב ד' קס"ט דג"כ א"ל לשלם לו אי אין כותבין שובר דאמר אבד שטרי יאכל הלה וחדי כו'. והרשב"א שם גבי מי שבא ואמר אבד כו' שמא ימצאנו כו' בזה עדיין קשה למה יפסיד יותר מגבי משכון שאבד דשייך ג"כ שמא ימצאנו ולא יחזיר לו ומה חילוק בין חשש דימצא המשכון ולא יחזיר לו שלא כדין או שמא ימצא השטר ויתבע ממנו שלא כדין. גם תי' תוס' שיכול לבוא לידי הפסד קצת כשיהי' בידו בשביל זה לא ישלם לו שהוא נגד הסברא קצת:

ונראה די"ל דהנה שמואל סבר דאבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ולמ"ד התם דקתא ונסכא או תרי קתא כו' כשחסר א' מקצת מן המשכון ג"כ א"צ לשלם ע"ש דהוי כמפרש כו' שאם לא יחזיר המשכון לגמרי לא יצטרך לשלם לו. והנה במשכון לו שטרות שעל אחר ודאי ג"כ הדין כן בנאבדו דאבד חובו דמאי חילוק. וא"כ למאי דאמר ריש קדושין (דף ט"ז פ"א) בעבד או דכ' ליה שטרא אדמי' היינו כסף דאין חילוק בין השטר על עצמו או על אחרים ע"ש. וא"כ לכאורה במלוה בשטר דהנייר עצמו ג"כ כמשכון כמבואר ש"ע סי' ס"ו. וכן שהוא שט"ח עליו כשטר על אחרים וא"כ נימא ג"כ דאבד המשכון אבדו מעותיו כמו אם הי' ממשכון שטר על אחרים כנ"ל. אך זה טעות דאף דשטר חשוב גורם לממון הוא מצד הראי' שבו. וא"כ בשלמא במשכון השוה מצד עצמו שפיר כל שאינו מחזיר לו והי' נאבד וכה"ג א"צ לשלם לו. אבל בשטר על החוב דלא קבלו לנייר בתורת משכון (רק) בתורת שלו הנייר מצד הראי' על החוב וא"כ כשאבד השטר הוי כאלו החזירו לו דהא לא יוכל עוד לגבות ממנו בו ואין שום חילוק בין החזירו לו או שנאבד דשוב אין לו עליו תביעה בשטר זה ואותו הגורם לממון שהי' לו עליו מצד ראי' שבו כבר הוחזר ללוה במה שנאבד. ולכך לא דמי כלל למשכון דשט"ח דאחרים ולא אבד מעותיו החוב דע"פ כנ"ל:

אמנם אי אין כותבין שובר משום דיש חשש עדיין כשיאבד השובר וכה"ג שימצא השטר ויוכל לגבות בו שוב באמת הדין כן דאבד חובו מצד אבד המשכון אבד מעותיו דזה השטר כמשכון שהי' בידו לענין גביות החוב וזה קיבל בעד חובו דהוי כפירש שכל שלא יחזיר לו לא יצטרך לשלם לו והא עדיין לא הוחזר לו במה שנאבד כיון דעדיין נשאר חשש שיוכל לגבות בשטרו כשימצאנו. נמצא שלא הוחזר לו כל ראי' של השטר והוי כתרי קתא או קתא ונסכא ולא החזיר מקצת דג"כ א"צ לשלם. כיון שעדיין נשאר מקצת מן הגורם לממון של השטר שלא הוחזר לו במה שנאבד ושפיר א"צ לשלם לו כלום כנ"ל. וכן בכתובה אף שהוא חשש רחוק מ"מ לא הוחזר לו הכל וכיון שנשאר קצת שלא הוחזר לו ממילא אבד מעותיו כנ"ל וא"צ לשלם ובשלמא אם הדין דכותבין שובר א"כ הוי כהוחזר לו דהא מה שצריך לשמור שוברו הא הדין כן שצריך לשמור כנ"ל משא"כ אם אין כותבין שובר דאין מוטל עליו לשמור כו' ממילא כיון שעדיין חשש הפסד א"צ לשלם כלל שלא הוחזר כנ"ל. ואף דבמלוה בשטר מודה שמואל היינו לענין אבידת המשכון דעיקר הי' השטר ע"ש משא"כ לענין אבידת השטר גופי' כנ"ל. ואף מאן דפליג בתרי קתא או בנסכא שם וכן גם לר"נ ונהרדעי אינו מפסיד רק מחצה היינו דאמרינן שקבלו כשוויו בדבר השוה ואפשר לשום דמי שווי' משא"כ בשטר לענין ראי' שבו שיוכל לגבות ממנו ולבוא לידי הפסד כיון שעדיין נשאר חשש על הפסד מכל חובו י"ל שפיר דלכ"ע כשמואל דאבד חובו כנ"ל וגם חשיב כמו כנגד המשכון דהוי כמפרש אף לשיטת תוס' דשם כיון דא"א לשום החשש הפסד שנשאר עדיין כנ"ל. והא מטעם זה חשיב ממון נגד הלוה שיכול להשביעו אם אינו בידו ששוה אצלו שלא יהי' לו חשש שיתבענו עוד כמבואר בש"ע. וזה לא החזיר לו כנ"ל. עוד נראה דמטעם זה מיושב דאף דבנשרף השטר חייב לשלם לו מ"מ אינו נאמן בשבועה שנאנס או נשרף כנ"ל. דהא חזינן לר"י דבע"ח קונה משכון חייב אף באונסין לפירש"י ז"ל. וע"כ כיון דהוא שלו לענין זה שכל שאינו מחזיר לו המשכון לא יצטרך לשלםחובו שוב לא שייך לומר אונס רחמנא פטרי' דהוי כנאנס דבר שהוא שלו דנסתחפה שדהו. ומה"ט שואל חייב באונסין דאוקמי רחמנא ברשותו דהפסד זה דבאונס כמו שלו נפסד וכמו לוקח כנ"ל. וכן במשכון כיון שיש לו קנין זה שאם אינו מחזיר אינו צריך לשלם שוב האונס הפסד שלו ועדיין א"צ לשלם כנ"ל. רק דקי"ל בשעת הלואה לא קני משכון לגמרי ולכך פטור מאונסין ע"ש ובתוס'. וא"כ בשטר דהוי גורם לממון. וגם שוה נגד הלוה כשמוחזר שטרו שנפרע שלא יוכל לתובעו ומיקרי שיוי ממון כנ"ל. ובשטר הא בעינן ספר מקנה כדאמר פ"ב דגטין שהלוה מקנה לו השטר למלוה רק כשמשלם חוזר ונותנו לו וא"כ כיון דהדין דכל שאינו מחזיר לו השטר א"צ לשלם לו שוב לכאורה גם באונסין יתחייב המלוה דלא יצטרך לשלם לו כמו אי בע"ח קונה משכון לר"י כנ"ל. דהא המלוה קונה השטר והפירעון תלוי בזה כשאינו מחזיר לו השטר אינו מחויב לשלם כיון דאין כ' שובר. א"כ שוב שלו נאנס וההפסד על המלוה ועדיין לא יצטרך לשלם אף שאבד באונס שאין זה מתורת שומרין רק מטעם שלו כנ"ל. אך ז"א דאם באמת נשרף א"כ אין עוד חשש שיחזור ויתבענו שוב הוי כהחזיר לו השטר ואין עוד שיוי בשטר גם נגד הלוה. דמה שתלוי הפרעון בהשטר הוא רק מחמת החשש שיחזור ויתבענו כנ"ל. ושפיר לא שייך שיתחייב המלוה בנשרף השטר שלא ישלם לו דבנשרף הוי כהחזיר כנ"ל. וא"כ בנאבד אף באונס דשייך שמא ימצאנו או אף בטוען שנשרף ואין עדים לא שייך שיהי' נאמן בשבועה. דבשלמא היכא שפטור באונסין שייך שנאמן בשבועה ופטור משא"כ כאן דגם באונס חייב רק דכשיש עדים שנשרף אין עוד חשש אצל הלוה והוי כהחזיר לו השטר אבל כשאין עדים ועדיין החשש אצל הלוה שמא לא נשרף ויחזור ויתבענו ושוב לא הוי כהחזיר לו ושוב חייב באונסין ושוב איך יהי' נאמן בשבועה שנאנס הא גם אם נאנס רק שאינו מבורר אצל הלוה ויש לו לחוש שמא משקר שוב א"צ לשלם לו שאינו כמוחזר ושפיר אינו נאמן ופטור כנ"ל אי הדין דאין כותבין שובר כנ"ל וא"ש:

בתוס' הנ"ל שוברתה מתוכה כו' תטמין הכתובה כו' ותגבה בתנאי ב"ד כו'. לכאורה אי ליתא לדשמואל דמוכר שע"ח כו' מחול א"כ אף אי כותבין שובר בפרע מקצת מ"מ באינו מראה השטר וטוען אבד אינו יכול לגבות דלמא מכר השטר לאחר ויחזור הלוקח ויגבה ממנו ומה יועיל שובר שלו כיון דמוכר כו' אינו מחול. וכן בכתובה כיון שאין הכתובה בידה ויש ריעותא חוששין דלמא זבנה כו'. וא"כ שפיר גם בכתובה במקצת פריך שפיר יחליף ומשני שפיר שוברתה מתוכה דלא שייך שתטמין ותגבה דלא תוכל לגבות כלל מחשש הנ"ל. ואף לדידן דקי"ל כשמואל מ"מ לדעת הי"א בח"מ סי' ט"ו ס' ט"ז דכשפרע ללוה צריך לחזור ולפרוע ללוקח אף שלא ידע שמכר השטר ולא דמי למחל ע"ש. א"כ גם לדידן לא יצטרך לפרוע וליקח שובר שפרע דמה יועיל שמא מכר השטר ויצטרך לחזור לשלם. וע"ז מורה הריעותא שאין השטר בידו שמכרו בכתיבה ומסירה. ולהפ' הנ"ל הא דבאבד קי"ל ג"כ דכ' שובר דוקא ביש עדים שאבד דאין חשש כנ"ל. משא"כ בטוען אבד דיש חשש כנ"ל וממילא לא שייך תטמין דאז לא תוכל לגבות כנ"ל. ואפשר דלמה דקי"ל כ' שובר ואף שיכול לבוא להפסד א"כ אין חיוב הפרעון תלוי בחזרת השטר שוב שפיר צריך לשלם בטוען אבד ג"כ ע"י שובר ואף שיש חשש שמא מכר נאמן ע"ז בשבועה שלא מכר ואבד כשאר טענה במשכון כנ"ל שזה טענה אחרת שמא מכרת השטר ויש חשש הפסד. וכיון שהחיוב ודאי וטענה זו ספק שמא מכר אין ס' מוציא כו' כמו א"י אם פ'. משא"כ לר"י דאין כותבין שובר וחיוב הפירעון תלוי בזה אם יכול לבוא להפסד א"צ לשלם שוב לא יוכל לגבות כלל באבד כשא"י בעדים אף בכתובה דשמא מכרה כנ"ל. וי"ל אף לדיעה קמייתא דבפרע ללוה פטר מלוקח היינו משום דגם מחילה הוי ע"ש דכשפרע לו מחל המלוה השיעבוד ומהני בתורת מחילה וא"כ בכתובה דלא מהני מחילה רק כתיבת התקבלתי הודאה לפירעון שפרע א"כ כשמכרה מקודם י"ל דלא מהני דהא ההודאה חב לאחריני ולא שייך מיגו דאי בעי מחיל דהא בתורת מחילה לא מהני ואיך תועיל ההודאה ואי דהוי כאלו באמת פרע והא בפרע באמת לא נפטר מהלוקח כלל וכיון דמצד מחילתה לא מהני שוב כשפרע יצטרך לחזור ולשלם ללוקח כנ"ל. וא"כ א"ש בשאר שטר באבד צריך לפרוע ע"י שובר דאף שמכר מהני בתורת מחילה משא"כ בכתובה:

ואף דא"כ בהא דמצא שובר ושאר דוכתי בכתובה דמהני מהא דשמואל איך מועיל. לא קשה להפ' דלדידן מהני מחילה בע"פ בכתובה וא"צ לכתיבת התקבלתי. משא"כ לר"י דבעי דוקא כ' התקבלתי. אך לתוס' ושאר פ' א"א לומר כן. וגם מהא דהחובל דעבד ואשה כו' תזבין כו' מחלה כו' מוכח דלא כהנ"ל. אך שם י"ל כשכותב כתובה אחרת מהני מחילה בע"פ על כתובה הראשונה כמו אם רוצה לגרשה דמהני כמבואר ברמב"ם וש"ע. משא"כ לר"י דחכמים עשו חיזוק כו' ולא מטעם האיסור דאסור לשהות כו' דר"י לא ס"ל הא דאסור כו'. ואין חילוק לדידי' בין רוצה לקיימה או לגרשה ב"כ וב"כ אינו מועיל מחילה בע"פ. וממילא אין חילוק בין כותב לה כתובה אחרת או לא אינו מועיל ע"פ ממילא דוקא התקבלתי ושייך כשמכרה יצטרך לשלם. ובאמת אינו מועיל כלל כ' התקבלתי כשמכרה דהודאה לא מהני כחב לאחרים ומיגו דמחיל ליכא כנ"ל. ובהחובל מוקי כר"מ ומטעם אסור לשהות כו' מהני בכותב כתובה אחר מחילה בע"פ על הראשונה. ויש לדחות לכאורה שמא מכר במעמ"ש שאינו מועיל המחילה. אך א"כ צריך לידע למי מכר השט"ח כיון שהי' בפניו א"כ כשאינו טוען כן לא חיישינן להכי. ובטוען באמת כן אפשר דנאמן וא"צ לפרוע ע"י שובר. אך כשזה שטוען שמכר לו מודה שלא מכר לו צריך לשלם. דאז לא יוכל עוד לגבות ואין חשש כנ"ל:

בגמ' טעמא דכתבה לי' הא ע"פ לא כו'. ואינו מובן דגם מתנה עמ"ש בתורה בכתב ודאי דבטל ואם כונת הש"ס דוקא בתורת מחילה ולא בתנאי הי' לו לומר טעמא דמחלה כו'. ונראה לפרש דלהפ' דלא מהני על חוב שבשטר מחילה ע"פ [כשלא החזיר השטר] רק בכתב ע"ש בח"מ סי' רמ"א ס"ב א"כ י"ל בפשיטות דהא למה לי' לר"י באופן זה שיכתוב ר' כו' ולמה לא יכתוב מיד רק על ק'. וע"כ דהא מ"מ יהי' מגיע לה ר' בתנאי ב"ד כמו לא כ' כלל [לעיל דף נ"א ע"א וע"ב לר"י ג"כ] רק שיתנה בע"פ שלא יתחייב יותר מק' וזה הוי מתנה עמש"ב ובטל. ואם נאמר שיועיל מטעם ריצוי דידה ז"א דמטעם מחילה לא מהני דהא קי"ל (בח"מ סי' ר"ז סעי' ד' ברמ"א) שאין יכולין למחול דבר שלא בא לעולם ג"כ וא"כ קודם כתיבת הכתובה והחופה שאין כאן חיוב כלל לא מהני מחילתה שלא יגיע לה אח"כ רק ק' דהוי דשלב"ל רק דנימא שיועיל מצד שהוא חייב דרבנן ויכולה לומר אי אפשי בתקנם חכמים וזה מהני גם מקודם שמרוצה שלא יהי' חייב כלל מתק"חכמו בפירות בדין ודברים כו'. אך זה לא מהני מטעם מעמש"ב דחכמים עשו חיזוק כו' כדמסיק ולא מהני מה שאינה רוצה החיוב ומצד מחילה ג"כ לא מהני. ולכך אין תקנה לר"י רק שיכתוב מקודם על מה וכיון שכבר מגיע לה שוב מהני מצד מחילה ולא הוי מתנה עמש"ב ולכך שוב צריך ע"כ בכתב שתכתוב התקבלתי דבע"פ לא מהני מחילה על שטר כנ"ל כיון שכבר מחויב. משא"כ אם הי' הדין דמתנה עמש"ב תנאו קיים שפיר הי' מהני שלא יכתוב רק על ק' ויתנה ע"פ שלא יתחייב יותר. או מצד ריצוי דידה ומטעם אי אפשי בתקנ"ח דזה מהני קודם החיוב ג"כ וממילא מהני ע"פ דעדיין אין כאן שטר כנ"ל. ולכך דייק הש"ס שפיר טעמא דכתבה היינו ע"כ אח"כ דוקא ובעי כתיבה ממילא אבל ע"פ לא היינו קודם דאז הי' סגי ע"פ ג"כ ומוכח דמתנה עמש"ב תנאו בטל וא"ש:

ולהפ' דגם בשטר מהני מחילה ע"פ יש לפרש דבאמת אחר החופה כמו דמהני המחילה בכתב ולא מיקרי מתנה עמש"ב כמו כן מהני ע"פ רק דאיירי קודם החופה ועדיין אין כאן חיוב וא"כ לכאורה לא מהני מצד מחילה דהוי דשלב"ל גם לא מטעם אי אפשי דהוי מעמש"ב וא"כ גם בכתב לא יועיל. אך כתיבת התקבלתי י"ל דמועיל מצד הודאה שקיבלה עכ"פ וכמו מחייב בדבר שאינו חייב ולכך אינו מגיע לה אח"כ (רק) מנה. אך לזה שפיר צריך בכתב כמו חייב אני לך מנה בשטר ע"ש בש"ס פ' הנושא ד' ק"א ובפ'. כיון שאינו מטעם מחילה רק הודאה וחיוב צריך שפיר בשטר. ומיושב דאמר ר"י כותבת ודוקא התקבלתי ולא שמוחלת לו דכיון שהוא קודם חופה לא הי' מהני אף בכתב דהוי דשלב"ל רק התקבלתי וצריך בכתב כנ"ל. ודייק הש"ס שפיר טעמא דכתבה אבל ע"פ לא היינו דהא סגי באמירת אי אפשר בתקנת חכמים וזה מהני גם קודם החופה וע"פ או משום תנאי. וע"כ דתנאי בטל כנ"ל> ועיין לקמן בש"ס. או י"ל דגם להפ' הנ"ל דמהני מחילה ע"פ מ"מ איירי כאן אחר החופה ואף דמהני ע"פ מכל מקום תני כותבת לראי' כדי שלא תגבה בתנאי ב"ד ר'. אך א"כ מה דייק הש"ס הא ע"פ לא דלמא מהני ע"פ ג"כ ואעפ"כ כותבת לראי' כנ"ל. אך י"ל דלכאורה איך גבי' בתנאי ב"ד שמא לא התנה ליתן לה אלא ק'. אך אי תנאי בטל לא שייך זה וגבי'. אמנם לר"י דמהני מחילה למה גובה שמא מחלה. אך ז"א כמו בכל השטרות דלא חיישינן שמא מחל (בסי' פ"ב בחו"מ סעי' מ"א). אמנם זה שפיר אי מתנה עמש"ב תנאו בטל א"כ ע"כ הי' בודאי כאן שטר כתובה על ר' שנתחייב רק הספק שמא מחלה זה לא חיישינן דאין ס' מוציא כו' וצריך השובר לראי'. אבל אי נימא דתנאי קיים לא תוכל לגבות כלל לר"י דשמא לא נתחייב כלל ר' מעולם. וא"כ שוב אין צריך לכתוב גם לראי' התקבלתי. ופריך שפיר טעמא דכתבה כו' דאי תנאי קיים הי' סגי בע"פ דבל"ז לא תגבה בלא ראי' כנ"ל. ויש לדחות:

או י"ל דהא אף דכותבת לראי' מ"מ למה לי' למינקט זה כאן. ואפשר לומר לר"י דמוקי בשוברתה מתוכה דוקא נקיט אף ששניהם מרוצים לא סגי במה שאומרת בע"פ לפני עדים התקבלתי. למאי דאיתא בירושלמי לחד מ"ד דאינה רשאי לומר על הכל התקבלתי שלא ישאר כלום רק צריך להשאר דוקא מהכתובה ע"ש. וכיון דבלא כתובה (לר"מ) אף שמגיע לה בתנאי ב"ד מ"מ לא סמכה דעתה וכ' רש"י ז"ל שמא יטעון פרעתי ע"ש. וא"כ י"ל לר"י צריך ג"כ שעל הנשאר יהי' סמכה דעתה שלא יוכל לכפור. וכיון דמודה מיד שקיבלה מקצת א"כ תהי' פוגמת כתובתה דלא תפרע אלא בשבועה ואף דמיתומים בל"ז תצטרך לישבע מ"מ קלה בעיניו להוציאה ולא ס"ד. ולכך צריך שתכתוב שובר מתוכה ובזה אין צריך לישבע בפוגם ע"ש ח"מ [פ"ד סעי' ג' בש"ך שם] כדי שלא תגרע זכות מהנשאר מהכתובה ולכך דוקא כותבת ולא ע"פ. אך כל זה אי תנאי בטל ונתחייב לה ר' רק שכותבת התקבלתי והוי פוגמת. אבל אי תנאי קיים א"כ לא נתחייב רק ק' והוי פוחתת דתפר שלא בשבועה וסגי ע כ גם בעדים דלא מגרע מהנשאר כנ"ל ופריך טעמא דכתבה כו' ומוכח דתנאי בטל כנ"ל. ויש לדחות דהא יכול לטעון אישתבע לי [בא"ע סי' צ"ו סעי' ז'] כשירצה להשביעה. ואינו מוכרח:

תוס' הרי זו מקודשת כו' ע"כ בדכפלי' לתנאי' איירי דאל"ה בל"ז לר"מ בטל כו' [ותימה א"כ כו'] ותמוה דאם כרבנן ובלא כפלי' הוי ככפלי' לר"מ ומה חילוק. וגם מה קשיא להו מנזיר דלמא שם כרבנן ובלא כפלי' והי' אפשר דהיינו יכולין לפרש דכאן לא משום תנאי שיהי' הקדושין תלוין בזה אם לא יהא לה שאר כסות רק שמקדשה בין כך ובין כך רק שמתנה שלא יתחייב בש"כ ואינו מקבל עליו זה החיוב ופליגי אם מהני התנאי או לא וכמו בדין ודברים בפירות דהוי מתנה עמש"ב אף שאינו דרך תנאי. ולכך כ' תוס' דאיירי בכפלי'. אך א"כ אינו מובן מה שהוכיחו תוס' דא"כ למה לי' לר"מ משום מעמש"ב בלא זה בטל דלא כפלי' ע"ש ומה ראי' הא אין זה ענין כלל לתנאי כפול הא מ"מ לא קיבל עליו החיוב וצריך לטעמא דמתנה עמש"ב. וע"כ דהוי פשיטא להתוס' דאיירי כאן בתנאי גמור שהתנה שהקדושין יהי' תלוין בזה. ולשון ע"מ דייק להו הכי. או משום דתני התנאי בקדושין ובאמת החיוב ש"כ הוא משעת חופה ואם הי' רק שלא יתחייב הי' לו למנקוט בנשואין ע"מ כו'. וע"כ דהוא כשאר ההה תנאי בקדושין והוכיחו שפיר מדר"מ דאיירי בכפלי'. וא"כ קשה כנ"ל למה להו כלל דוקא בכפלי' הא לרבנן דלא בעינן תנאי כפול ג"כ קשה קושיתם שיתבטלו הקדושין כיון שלא נתקיים התנאי. וי"ל בדוחק דאף דבכל מקום סברי רבנן דלא בעי ת"כ ואמרינן מכלל לאו אתה שומע הן מ"מ היכא דמתנה עמש"ב י"ל דמודים דלא אמרינן מכלל לאו כו' ולכך סוברים בלא כפלי' דתנאי בטל. ולכך הוכיחו מר"מ דבעי בכל דוכתי תנאי כפול ודוחק. ונראה דהנה לכאורה י"ל דקושית תוס' דהנה הגאונים פסקו (באבן העזר סי' ל"ח סעי' ג') דמעכשיו לא בעי דיני תנאי רק תנאי דאם. וא"כ י"ל שפיר כאן בלא כפלי' ואעפ"כ כיון דע"מ כאומר מעכשיו הי' מהני התנאי גם בלא כפלי' אי לאו טעמא דמעמש"ב. אמנם מבואר בפוסקים שם די"ל הטעם דמעכשיו לא בעי ד"ת משום דדוקא תנאי דאם שמבטל המעשה דאף שיתקיים התנאי מ"מ מבטל המעשה שלא יחול רק מקיום התנאי ואילך לכך בעי דיני תנאי אבל מעכשיו שאינו מבטל דאם יתקיים יחול למפרע לא בעי ד"ת ע"ש. וא"כ כאן במתנה ע"מ שלא יהא לך שאר כסות ואם יהי' לה לא יהי' קדושין א"כ כיון דהדין דמתנה עמש"ב תנאו בעל וממילא יש לה שאר כסות ואי נימא דהתנאי מהני [כקו' תוס'] א"כ ממילא בטלו הקדושין שלא יתקיים התנאי וא"כ שוב גם במעכשיו בעי דיני תנאי דבזה מבטל המעשה אף במעכשיו וגרע מתנאי דאם וממילא כיון דלא כפלי' לתנאי' התנאי בטל והמעשה קיים משום דלא הי' דיני תנאי. ולכך סבר ר"מ מקודשת ותנאי בטל.ור"י פליג וסבר דמתנה עמש"ב תנאו קיים וא"כ שפיר אין לה ש"כ והקדושין קיימין ושוב מהני התנאי אף בלא כפלי' דהוי מעכשיו ולא בעי ד"ת כיון שאינו מבטל המעשה. ולא קשה קושית תוס' (הראשונה) דלמה לי' לר"מ דבטל מטעם מעמש"ב הא בל"ז בטל משום דלא כפלי' כו'. ולמ"ש לא קשה דאם הי' הדין דמתנה עמש"ב תנאו קיים לא הי' בעי כאן כלל תנאי כפול דהוי מעכשיו וכיון שאינו מבטל לא בעי ד"ת. אמנם י"ל למ"ש הפ' דאף דשאר דיני תנאי לא בעי במעכשיו מ"מ לר' מאיר כפילא בעי כיון דסבר בכל דוכתי' דלא אמרינן כלל מכלל לאו אתה שומע הן ע"ש בש"ס קדושין [ברשב"א וריטבא] וא"צ למילף זה מתנאי ב"ג וב"ר. וא"כ כ' תוס' שפיר לדחות תירוץ הנ"ל דהוי מצינן למימר בלא כפלי' ואעפ"כ רק משום דמעמש"ב בטל לדידן כנ"ל. וכ' תוס' דע"כ בדכפלי' איירי דאל"כ למה לי' לר"מ דבטל משום מעמש"ב הא לדידי' דלא אמרינן מכלל לאו כו' בל"ז אף דתנאי קיים במעמש"ב ונהי דהוי מעכשיו מ"מ בטל משום דלא כפלי' כו' וע"כ איירי דכפלי' והקשו שפיר דיתבטלו הקדושין כיון דלא יתקיים התנאי דיש לה ש"כ:

ואח"כ הקשו מנזיר כו' די"ל דתוס' סוברים ג"כ כמ"ש הרמב"ן [ב"ב בחידושיו ד' קכ"ו ע"ב] דבנזירות לא בעי דיני תנאי לס"ד של התוס' דמסברא לא הוי צריך ד"ת בכל מקום רק דילפינן מתנאי דב"ג וב"ר דניבעי ד"ת וא"כ נזירות דדיבור הוא ליכא למילף וא"צ ד"ת. וא"כ הקשו שפיר אף דנימא דאתי כרבנן התם מ"מ קשה דאף בלא כפלי' הוי ככפלי' לרבנן ואי"ל דאיירי בלא דיני תנאי ומטעם הנ"ל שמבטל המעשה כו' דז"א דכיון דבנזירות לא בעי ד"ת א"כ שפיר ליבטל כנ"ל. ותירצו דמסברא לא הוי אמרינן שיועיל תנאי כלל רק דיליף מב"ג וב"ר. וממילא למאי דתירצו סברי תוס' שפיר דגם בנזיר בעי ד"ת דג"כ לא הוי ידעינן מסברא רק דילפינן מב"ג כו' וליכא למילף רק דומיא דהתם כנ"ל:

אמנם אעפ"כ י"ל קושית תוס' כנ"ל דכיון דתני הרי את מקודשת ע"מ כו' והוי מעשה קודם לתנאי דבטל התנאי ובזה שפיר במעכשיו לא בעי ד"ת ולכך מהני משא"כ אי מעמש"ב בטל ויתבטל המעשה שוב בעי ד"ת ובטל מטעם מעשה קודם לתנאי. וכן בנזירות כו' וי"ל דאי באמת הי' ד"ת שפיר בטל המעשה כיון שלא נתקיים והתנאי הי' כדין. ותוס' לטעמייהו [בגיטין ד' ע"ה] דגם מעכשיו בעי ד"ת:

עוד י"ל דהא קי"ל גיטין דף ע"ה] דתנאי ומעשה בדבר א' התנאי בטל והמעשה קיים כמו הר"ז גיטך ע"מ שתחזירי את הנייר כו'. וכ' תוס' שם דדוקא היכא דהתנאי סותר למעשה אז מיקרי תנאי ומעשה בדבר א'. ואף דקשה מהא (שם ע"ב ע"א) דה"ז גיטך אם מתי דסותר למעשה ואעפ"כ קיים ומשאר דוכתי' שמבטל המעשה ודוחק לחלק בין סותר מצד הלשון או מן הדין. ונראה החילוק דצריך להיות שניהם דוקא שיהי' בדבר אחד כפשטא דש"ס וגם שיהי' סותר למעשה ולכך בהנך תנאים אף דסותר מ"מ אינו בדבר א' כנ"ל. וא"כ כאן י"ל למ"ש תוס' דאין קדושין לחצאין. וממילא כשאומר הרי את מקודשת היינו גם לענין חיוב שאר כסות וא"כ במה שמתנה ע"מ שלא יהא לך ש"כ הוי לענין זה תנאי ומעשה בדבר א' שהמעשה היינו הקדושין הוא שיהי' לך ש"כ והוי תנאי ומעשה בדבר א' ובטל התנאי וכאן שפיר סותר למעשה דכיון דמעמש"ב תנאי בטל יתבטלו הקדושין ולכך לר"מ מקודשת משא"כ אי מעמש"ב תנאי קיים אינו סותר למעשה דלא יתבטלו הקדושין. ואף דסותר לענין זה שלא יהי' לה ש"כ מ"מ אם תנאו קיים א"כ אינו תלוי כלל זה בזה ואינו נכלל כלל במה שאומר הרי את מקודשת שיהי' לה ש"כ ולא הוי כדבר א' כנ"ל:

עוד יש לפרש דברי תוס' למאי דאמר בש"ס נזיר י"א ריב"ל האי ע"מ כאומר חוץ דמי ולא הוי מתנה עמש"ב. והקשו תוס' שם דגם בע"מ שאין לך עלי ש"כ נימא ג"כ כאומר חוץ דמי ולמה בטל כו'. ותירצו דאף אם אומר בפירוש חוץ מש"כ לא מהני כיון דאין קדושין לחצאין משא"כ בנזיר דגזה"כ שאינו נזיר עד שיזיר מכולן. וא"כ לכאורה לא קשה כאן קושית תוס' הנ"ל דיתבטלו הקדושין כיון שיש לה ש"כ דהא באמת האי דיתבטלו הקדושין כיון שיש לה ש"כ דהא באמת האי ע"מ הוי כחוץ רק דאף שהוא חוץ לא מהני אבל מ"מ אין הקדושין תליין בזה כיון שהוא רק חוץ. לאפשר לומר דבאמת בסתם שאומר על מנת משמע תנאי ולא חוץ רק התם כיון דהדין דמתנה עמש"ב תנאו בטל וא"כ אם כונתו דרך תנאי בטל לגמרי ולכך אמרינן דכונתו חוץ ואז קיים וכמו לר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. וא"כ זה שפיר בנזיר דחוץ מהני אבל כאן בשאר כסות דגם חוץ לא מהני כמ"ש תוס' דאין קדושין לחצאין וג"כ בטל שוב אמרינן דכונתו על מנת דרך תנאי ממש וקשה שפיר. אך הא י"ל דממ"נ אין דיבורו קיים דאם כונתו חוץ בנזיר א"כ אינו נזיר כלל דצריך שיזיר מכולן. ויש לדחות וי"ל דבלא כפלי' לתנאו אמרינן ודאי דכאומר חוץ דמי דאם כוונתו לתנאי הי' לו לכפול כיון דבעי ת"כ. ובכפלי' ודאי לא שייך דכונתו חוץ כיון שאמר בפירוש אם יהא לה ש"כ לא יהי' קדושין. ולכך כ' תוס' ע"כ בדכפלי' כו' דהי' אפשר לפרש דאיירי בלא כפלי' והטעם דהוי כאומר חוץ ופליגי אי בטל משום דאין קדושין לחצאין ואעפ"כ מקודשת כיון דלא הוי תנאי ור"י סבר קיים ולא הוי קשה כלל. ודייקי תוס' מדאמר טעמא דר"מ דמתנה עמש"ב בטל דמשמע דאף שהוא תנאי גמור ואי כנ"ל י"ל משום דלא כפלי' והוי כונתו חוץ ובטל משום דאין קדושין לחצאין אבל בתנאי גמור שפיר הקדושין בטלין. וע"כ דאף בכפלי' דלאו חוץ והקשו שפיר. ולכך הקשו אח"כ שפיר מהא דנזיר דאי"ל דלא אתיא כר"מ והטעם דלא כפלי' דז"א דאי"ל שם דהוי כאומר חוץ דא"כ אינו נזיר כלל דאינו נזיר עד שיזיר מכולן דהא כל הטעם דאמר התם דהוי מתנה עמש"ב ובטל הוא משום דסבר דלאו כאומר חוץ דמי וא"כ אף בלא כפלי' ממילא הוי תנאי גמור לרבנן כמו בכפלי' ויתבטל הנזירות כיון שהתנה ולא אמרינן כחוץ וא"ש. ואפשר לומר דלמ"ד בנזיר כאומר חוץ דמי באמת לא קשה קושית תוס' כאן רק קושיתם למ"ד התם לאו כאומר חוץ דמי. עוד אפשר דסברי דאף למ"ד התם כחוץ דמי אין הפירוש שאינו תנאי כלל. רק דכיון שאומר ע"מ שאהא שותה יין א"כ אינו מקבל עליו נזירות יין כלל ומה שאומר על מנת היינו שמתנה תנאי ג"כ ששאר הנזירות שמקבל עליו אינו מקבל רק על תנאי שלא יהא אסור ביין ויהי' מועיל החוץ ואם לא יועיל השיור חוץ מיין לא יהי' נזיר כלל. ולכך שפיר אינו נזיר ולא הוי מתנה עמש"ב דהא כיון דהוי חוץ ג"כ ולא קיבל נזירות יין שוב אינו נזיר כלל. וא"צ להתנאי. וא"כ ממילא כאן הוי כנ"ל שמשייר חוץ משאר כסות ואעפ"כ הוי תנאי ג"כ שאם לא יועיל השיור ויהי' לה ש"כ לא יהי' קדושין כלל. וממילא כיון שאין השיור מועיל מטעם דאין קדושין לחצאין שוב יהי' הקדושין בטלין מחמת התנאי ומקשה תוס' שפיר גם למ"ד כאומר חוץ דמי:

הנה יש לעיין בתירוץ תוס' דנזיר דחוץ מש"כ לא מהני דאין קדושין לחצאין. הא בש"ס גיטין ריש פ' המגרש ד' פ"ב מיבעיא לי' לש"ס בקדושין חוץ מפלוני אי מקשי' ויצאה והיתה ובטלין הקדושין כשמשייר או לא מקשי' ומהני שיורא. וא"כ קשה ממ"נ אי מקשי' לגט כשמשייר לא הוי קדושין כלל א"כ באומר חוץ מש"כ יתבטלו הקדושין לגמרי ומה זה שתירצו דאין קדושין לחצאין הא דומה ממש לנזיר באינו נזיר עד שיזיר מכולן וכשמשייר לא מהני כלל וממילא בקדושין כיון דלא מהני ואומר חוץ בטלו הקדושין לגמרי כנ"ל ואי לא מקשי' ומהני שיורא בקדושין א"כ כמו התם דמותרת לאותו פלוני גם כאן יהי' מהני החוץ ולא יהי' לה ש"כ ולמה יהי' זה נקרא מתנה עמש"ב. הא גם התם במקדשה על מנת שתהי' מותרת לפלוני הוי ג"כ מעמש"ב כמ"ש הרמב"ם (פ"ז מה"א) וש"ע (סי' ל"ח סעי' ל"ט) ע"ש דהא התורה אמרה שאשה מקודשת אסורה לעלמא. ואעפ"כ באומר חוץ מהני כיון דשייר זה בגוף האישות שאינו מקדשה נגד זה וזה לא מיקרי מעמש"ב דהתורה לא אמרה כלל שלא יוכל לשייר כיון דלא מקשי' לגט וכן כאן שמשייר בגוף הקדושין דלענין שיהי' לה ש"כ אינו מקדשה כלל לא הוי כלל מעמש"ב ולא יהי' לה כנ"ל. וקשה ממ"נ. והי' אפשר לומר דאמרינן להיפך דדוקא התם כיון שגוף הקדושין הם מה שאוסרה לעלמא והוא משייר בגוף הקדושין ואינו מקדשה נגד פלוני לא שייך מעמש"ב דהא לא אמרה תורה כשמקדשה נגד זה שתהי' מקודשת גם נגד זה. אבל ש"כ דאמרה תורה כשמקודשת לגמרי חייב בש"כ ואין זה שיור בגוף הקדושין א"כ כשמקדשה לכל הדברים ומתנה שלא יהי' לה ש"כ שפיר הוי מעמש"ב. אמנם הא בעי התם בש"ס פ' המגרש (ד' פ"ה ע"א) גבי גט כשמגרשה חוץ מירושתך מהו אי כיון דכ' שארו וירש כו' הוי זה שיור בגוף האישות דלענין זה שיירשנה עדיין אשתו הוא ולא הוי גט או דלמא לא מיקרי זה שיור וסלקא בתיקו ע"ש. וא"כ נראה דגם לענין חיוב שאר כסות כשמשייר בגט שעדיין יהי' חייב בשאר כ' ואינו מגרשה לענין זה שייך ג"כ ספק הש"ס כיון דאיקרי שאר. וא"כ להיפוך לענין קדושין כשאינו מקדשה לענין חיוב דש"כ הוי ג"כ שיור בגוף הקדושין דלענין זה אינה מקודשת לו. וא"כ שוב הוי כחוץ לפלוני ולא הוי מעמש"ב כיון שלא קדשה לענין זה והתורה אמרה דוקא כשמקדשה לגמרי חייב בש"כ ואי לא מהני שיור בקדושין א"כ אינה מקודשת כלל כנ"ל. דאל"כ גם שם בחוץ מירושתך נימא דהוי מתנה עמש"ב דהתורה אמרה כשאינה אשתו אינו יורשה וכיון שגירשה לכל הדברים ממילא אינו יורשה וע"כ דכיון דלא גרשה לזה הוי שיור וגם כנ"ל. אך אפשר דגם שם הפי' בש"ס כן אי נימא דחוץ מירושתך הוי שיור ולא הוי גט דלא הוי מעמש"ב כיון ששייר בגוף הגט או לא הוי שיור ושוב באמת תנאו בטל דהוי מעמש"ב כיון שמגורשת לגמרי. וריב"ל דסבר כאומר חוץ דמי סבר באמת דלא מיקרי שיור. או אפשר דסבר התם ירושה דאורייתא ובדבר שבממון תנאי קיים. או דיש לחלק בין ירושה לש"כ דהתם לא אמרה תורה על גוף הגירושין דין זה דכשמגרשה לא ירשנה רק ממילא הוא כן כיון שאינה שארו איך ירשנה ולא מיקרי מעמש"ב כמ"ש תוס' כאן לענין מלוה כיון שאינו מלוה הכתובה בתורה רק מסברא לא הוי מעמש"ב ע"ש. ואף דהוי כאומר פלוני יירש במקום שיש בן [בב"ב ד' ק"ל ע"א] מ"מ מהני השיור בגט לענין זה. משא"כ כאן בקדושין דע"ז עצמו אמרה התורה כשמקדשה צריך שיהי' לה ש"כ והוא מקדשה לגמרי לכל הדברים ומשייר שלא יהא לה ש"כ הוי מעמש"ב אף שמשייר בגוף הקדושין דמבטל מ"ש תורה על ענין זה בעצמו ועדיין יש להסתפק דאפשר דוקא כשמקדשה לכל הדברים ומתנה שאינו מקבל עליו חיוב זה דש"כ אז הוי מעמש"ב שאמרה דחייב במקדשה לגמרי. אבל במשייר בגוף הקדושין שלא תהי' מקודשת לענין ש"כ י"ל דתלוי בבעיא הנ"ל אי הוי שיור ואינה מקודשת כלל או מקשינן לגט או לא הוי שיור כנ"ל ובטל משום מעמש"ב:

הנה יש לישב קושית תוס' הנ"ל שיהיו הקדושין בטלין כו'. דהא קי"ל (כתובות ע"ד) בקדש על תנאי ובעל דחזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות ובעל לשם קדושין כנ"ל. והנה הה"מ כתב [סופ"ח מהל' גירושין] בהרי זה גיטך אם לא באתי עד אחר י"ב חודש ומת תוך י"ב חודש דמ"מ אסורה מחמת הגט עד אחר י"ב חודש דצריך שיתקיים התנאי בפועל ואף שמת וממילא לא יבא עוד תוך י"ב חודש מ"מ לא נתקיים בפועל עד אחר י"ב חודש שלא בא ע"ש. וא"כ הי' נראה בזה כאן דהתנה שמקדשה ע"מ שלא יהי' לה ש"כ והא בקידושין הוי ארוסה ועדיין אינו חייב בש"כ וע"כ דאיירי שהתנה דמקדשה ע"מ שאחר הנשואין לא יהי' לה ש"כ. וא"כ אף לקושית תוס' דנימא דיתבטלו הקדושין משום שלא נתקיים התנאי דיש לה ש"כ מ"מ נראה דאין הקדושין בטלין עד אחר הנשואין ואף דהא יודעין מיד שיהי' לה ש"כ אחר הנשואין כיון דמתנה עמש"ב בטל מ"מ עדיין לא נתקיים בפועל וכמו במת להה"מ הנ"ל. רק אחר הנשואין יתבטלו הקדושין למפרע ואז שוב מקודשת משום אין אדם בב"ז ונתרצה שאף אם יהי' לה ש"כ תהי' מקודשת או משום אחולי אחלי' לתנאה. ולכך שפיר תני מקודשת ותנאי בטל דממ"נ קודם הנשואין מקודשת דעדיין לא נתבטל התנאי בפועל ואחר הנשואין שוב מקודשת מחמת חזקה ובפרט אי אחולי אחלי' לתנאי א"כ שוב מקודשת למפרע וכיון שמקודשת למפרע והוי נשואה שוב יש לה שאר כסות ממילא דמתנה עמש"ב בטל והוא נתרצה שיהי' קדושין אף אם יהי' לה ש"כ כנ"ל. אך לטעמא דאין אדם עושה בעילתו ב"ז ובעל לשם קדושין א"כ למה בטל ויש לה ש"כ הא ביאה אירוסין עושה וארוסה לית לה ש"כ. וי"ל דאי חופה קודם קדושין גומר ג"כ כמ"ש הרמב"ן ז"ל (בחידושיו קידושין דף יוד) א"כ שפיר חייב בש"כ כיון דאין תנאי בחופה כנ"ל. או י"ל דכיון דביאה שאחר קדושין גומר וכאן קודם הביאה שלא נתבטל התנאי בפועל הי' קדושין עדיין רק דנימא דאחר הביאה נתבטל הקדושין למפרע ונשאר ביאה לחודא דהוי ארוסה. וי"ל דאיך נאמר שהיא ארוסה א"כ עדיין לא נתבטל בפועל התנאי וקיימין קדושין הראשונים ושוב הוי ביאה שאחר קדושין והיא נשואה. ואף דגם להיפוך איך תהי' נשואה א"כ נתבטל מ"מ אי אפשר לומר ג"כ שהיא ארוסה דא"כ הוי נשואה כנ"ל ולכך יש לה ש"כ. וזה יש לדחות דא"כ לא יהי' משכחת כלל שיתבטל התנאי בפועל. עוד י"ל דכאן לא שייך כלל שיתבטלו הקידושין דהא כיון שאומר סתם ע"מ שאין לך עלי ש"כ ואם הקידושין בטלין א"כ באמת אין לה עליו ש"כ ותהי' מקודשת. וא"כ איך שייך דנאמר כאן דהוי מעמש"ב כו' ויש לה עליו ש"כ ולא נתקיים התנאי לא תהי' מקודשת. הא אם לא תהא מקודשת שוב נתקיים התנאי ומקודשת ואף שכוונתו הי' שמקדשה ע"מ שגם שתהי' מקודשת לא יהי' לה ש"כ מ"מ ע"כ מה שנאמר שלא נתקיים התנאי הוא בשביל דנימא שמקודשת ויש לה ש"כ ואיך נאמר בשביל זה שאינה מקודשת הא כשרוצין לומר שלא נתקיים התנאי צריכין מקודם לומר שמקודשת. ואין זה דומה כלל לכל התנאיםשבש"ס שהוא תלוי במעשה אחרת שאינו בדבר זה עצמו כגון ע"מ שתתן לי כו' שאעשה דבר זה שאין קיום התנאי וביטולו תלוי בחלות המעשה וגם אם לא יהיה קדושין נתבטל התנאי או נתקיים משא"כ כאן שא"א לומר שנתבטל התנאי עד שנאמר מקודם שהיא מקודשת. וכן הריני נזיר ע"מ שאהא שותה יין כנ"ל דג"כ אם נבטל הנזירות משום שנתבטל התנאי דאסור ביין הוא שנצרך לומר שהוא נזיר ואסור ביין ולא נתקיים התנאי ואיך נאמר בשביל זה שאינו נזיר כיון שכל הביטול מצד שהוא נזיר כנ"ל. וכן בכל מעמש"ב הוא כן. ואם תולה הקידושין בהדין שאומר אם הדין הוא דחייבין בשאר כסות כשמקדשין אינו רוצה לקדשה ולא יהי' קדושין רק אם הדין דאין חייבין בש"כ הוא מקדשה נראה דלא הוי קדושין ומהני התנאי. ולא חשיב מעמש"ב שאינו רוצה לבטל כלל מ"ש בתורה רק דבאופן זה אינו רוצה לקדש כלל. וכמו שמבואר במשנה דנזיר י"א סבור הייתי שנזיר מותר ביין דלא הוי נזיר ע"ש. וזהו כונת התוס' ג"כ בהא דבית חוניו שהי' סבור דסגי לנזיר בבית חוניו כנ"ל. ודוקא כשמקדשה לגמרי ורוצה שיתבטל מ"ש בתורה שלא יהי' לה ש"כ אף שחייבין בכל קידושין הוא רוצה לפטור מה שאין כן בהנ"ל:

התוס' תירצו דמסברא לא הי' שום תנאי מבטל המעש' או לאו מב"ג וב"ר. פי' דהי' אפשר לומר להיפוך דמסברא לא בעי דיני תנאי כלל. רק מדחזינן בתנאי ב"ג וב"ר שהוצרך לכפול ושאר דברים גלי קרא שלא יועיל תנאי רק באופנים אלו ואי הוי אמרינן כן לא הי' אפשר ללמוד מב"ג וב"ר רק מה שכתוב שם ולא הי' צריך כגון כפילא ותנאי תודם למעשה וכה"ג. אבל לענין מתנה עמש"ב א"א ללמוד משם שלא יועיל משום דשם לא היה מעמש"ב אבל איך מוכח שלא הי' מועיל. ולכך כתב להיפוך דמסברא לא הי' מהני כלל ולכך א"א ללמוד משם רק דומיא דהתם ממש. אמנם אינו מובן דלמה באמת לא יועיל מסברא תנאי הא כיון שאומר בפירוש שאינו רוצה לקדש כי אם באופן זה והא לא מהני בע"כ רק מה שרוצה רוצה ועל תנאי דלהבא אפשר לומר למאי דאמר בש"ס גבי ע"מ שירצה אבא דאי אין ברירה לא אמרינן הוברר למפרע שאז הי' רוצה או לא רוצה ע"ש. [גטין ד' כ"ו ע"א] וא"כ כיון שמקדשה ע"מ שתעשה דבר פלוני ואם הי' הקידושין אז ברצון נגמרו לגמרי וכיון שרצה לקדשה רק אח"כ כשלא נתקיים התנאי נימא דהוברר למפרע דאז לא היה רוצה בשעת קדושין וכיון דאין ברירה לא אמרינן כנ"ל ונגמרו הקידושין. רק משום דגלי קרא דמהני תנאי':

אך הא ר"מ סבר יש ברירה גם בתנאי דנשעבר קשה. וי"ל כיון דגוף הקידושין והמעשה רוצה רק שרוצה ג"כ קיום התנאי. אבל לא מיקרי אינו רוצה בגוף הדבר בלא קיום התנאי. וכמו באסמכתא דאמרינן דלא מיקרי רצון על גוף הדבר אף שמפרש אם לא אעש' דבר פלוני אתן לך כך וכך אמרינן דאין רצונו ליתן באמת רק שלא יעשה הדבר כו'. וכן בתנאי ע"מ שתתן לי ר' זוז אמרינן שאין רצונו באמת על ביטול הקדושין רק על הר' זוז. ורק משום דגלי קרא בב"ג וב"ר שיהי' מהני תנאי ובעינין דומי' דהתם כנ"ל:

בא"ד הקשו מהא דקרע כסותי ע"מ לפטור כו' שיה' מעמש"ב. ולכאורה הא פריך פ"ב דקדושין (מ"ב ע"ב) שולח את הבערה ביד פיקח הפיקח חייב נימא שלוחו של אדם כמותו ומשני אין שליח לדבר עבירה כיון שהוא איסור להזיק ולגזול שלא ברשות ע"ש וא"כ כאן כשהוא עצמו מצוה קרע כסותי דאין כאן עבירה שהוא ברשות א"כ שוב שלוחו כמותו והוי כאלו הוא בעצמו קרעו וממילא פטור. אך ז"א דאיירי אפילו היכא שאינו רשאי אף ברשות ועובר על בל תשחית דג"כ שייך אין שליח לדבר עבירה. או דאומר לו קרע ולא בתורת שליחות דא"כ גם בלא אמר ע"מ לפטור רק קרע כסותי לחוד יהי' ג"כ פטור ומבואר במשנה שם דחייב וע"כ דלא משום שליחות אתינן עלה רק מחמת התנאי דע"מ לפטור והקשו שפיר:

בא"ד דוקא בממון דמהני מחילה הוא משום דאין אישות נחצאין אבל באיסור שלא תאכלו חזיר וכו' ע"ש. היינו דבממון אי אפשר לומר שהקפידה תורה שיהי' לה דוקא ש"כ דהא מהני מחילה. רק ע"כ לא הקפיד' תורה אלא שלא יהי' הקדושין בלי חיוב ש"כ ולכך כשמתנה שיהי' הקידושין בלי חיוב הוי מעמש"ב. אבל שה ע"מ לפטור לא שייך שהקפידה שישלם דוקא דהא מהני מחילה וגם לא שייך שהקפידה שיהי' ההיזק דוקא ע"מ שישלם דזה לא מצינו ולכך לא הוי מעמש"ב כלל. אבל ע"מ שתאכלי חזיר בזה חזינן דהקפידה התורה מצד עצמו שלא יעשה הדבר והוי שפיר מעמש"ב אף היכא דלא שייך לחצאין גבי ע"מ לפטור אי נימא מטעם מחילה והא אין יכולין למחול דבר שלא בא לעולם וכיון שאומר קודם ההיזק עדיין אין חיוב כלל והוי דשב"ל רק מצד התנאי וכנ"ל. ויש לדחות:

גמר' והא שמעינן לר"מ מש"ב תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים. ותמוה כמ"ש תוס' דלמא כ"ש בדרבנן דעשו חיזוק כיון דגם ר"י מודה ולמה נעשה פלוגתא מהיפוך להיפוך. וי"ל כיון דהטעם דעשו חיזוק כדי שלא יתבטל התקנה וכל א' יפחות מהכתובה. וזה דוקא לרבנן דמותר לשהות בלא כתובה. אבל לר"מ דכל הפוחת הוי ביאת זנות לא שייך כנ"ל חיזוק דהא כשיפחות יהיה ביאת זנות ושפיר הוי כפירות דמהני תנאי. דגם בזה הוי מילתא דלא שכיחא שיפחות לה דהא יהי' ביאת זנות. ובמה דלא שכיח לא עבדו רבנן חיזוק כנ"ל. או י"ל דקושית הש"ס הי' רק מכתובת אלמנה דבבתולה ידע דאי"ל דכתובה דאורייתא דהא סבר ר"מ דגבי ממטלטלין רק מאלמנה דנקיט כל הפוחת ג"כ פריך הא בדרבנן תנאו קיים וע"ז אי"ל דעבדו חיזוק דהא כל החילוק בין פירות הוא דלכל יש כתובה ולא פירות וא"כ כיון דסבר ר"מ באורייתא תנאו בטל א"כ שוב אין התנאי מועיל רק בדרבנן היינו באלמנה ושוב אינו בכל הנשים והוי כמו פירות וליכא חיזוק. ולא היה התירוץ דלכל יש כתובה רק לר"י דסבר גם בדאורייתא תנאו קיים. ומשני דסבר כתיבת אלמנה ג"כ כדעת קצת פוסקים ע"ש. ויש לדחות: