כתובות נז ע"ב

אֵין הָאִשָּׁה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחוּפָּה
גְּמָ' מְנָא הָנֵי מִילֵּי אָמַר רַב חִסְדָּא דְּאָמַר קְרָא וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָה אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר
מַאי יָמִים אִילֵימָא תְּרֵי יוֹמֵי מִשְׁתַּעֵי אִינִישׁ הָכִי אֲמַרוּ לֵיהּ תְּרֵי יוֹמֵי אֲמַר לְהוּ לָא אֲמַרוּ לֵיהּ עַשְׂרָה יוֹמֵי אֶלָּא מַאי יָמִים שָׁנָה דִּכְתִיב יָמִים תִּהְיֶה גְּאוּלָּתוֹ
וְאֵימָא חֹדֶשׁ דִּכְתִיב עַד חֹדֶשׁ יָמִים אָמְרִי דָּנִין יָמִים סְתָם מִיָּמִים סְתָם וְאֵין דָּנִין יָמִים סְתָם מִיָּמִים שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן חֹדֶשׁ
אָמַר רַבִּי זֵירָא תָּנָא קְטַנָּה בֵּין הִיא וּבֵין אָבִיהָ יְכוֹלִין לְעַכֵּב בִּשְׁלָמָא אִיהִי מָצֵי מְעַכְּבָא אֶלָּא אָבִיהָ אִי אִיהִי נִיחָא לַהּ אָבִיהָ מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינַּהּ סָבַר הַשְׁתָּא לָא יָדְעָה לִמְחַר מִימַּרְדָא וְנָפְקָא וְאָתְיָא וְנָפְלָה עִילָּוַאי
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר לֵוִי אֵין פּוֹסְקִין עַל הַקְּטַנָּה לְהַשִּׂיאָהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה אֲבָל פּוֹסְקִין עַל הַקְּטַנָּה לְהַשִּׂיאָהּ כְּשֶׁהִיא גְּדוֹלָה פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא לֵיחוּשׁ דִּלְמָא מְעַיְּילָא פַּחְדָּא מֵהַשְׁתָּא וְחָלְשָׁה קָא מַשְׁמַע לַן
אָמַר רַב הוּנָא בָּגְרָה יוֹם אֶחָד וְנִתְקַדְּשָׁה נוֹתְנִין לָהּ שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּאַלְמָנָה מֵיתִיבִי בָּגְרָה הֲרֵי הִיא כִּתְבוּעָה מַאי לָאו כִּתְבוּעָה דִּבְתוּלָה לָא כִּתְבוּעָה דְּאַלְמָנָה
תָּא שְׁמַע בּוֹגֶרֶת שֶׁשָּׁהֲתָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הוֹאִיל וְחַיָּיב בַּעְלָהּ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ יָפֵר אֵימָא בּוֹגֶרֶת וְשֶׁשָּׁהֲתָה שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הוֹאִיל וּבַעְלָהּ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ יָפֵר
תָּא שְׁמַע הַמְאָרֵס אֶת הַבְּתוּלָה בֵּין שֶׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל וְהִיא מְעַכֶּבֶת וּבֵין שֶׁתָּבְעָה הִיא וּבַעַל מְעַכֵּב נוֹתְנִין לָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִשְּׁעַת תְּבִיעָה אֲבָל לֹא מִשְּׁעַת אֵירוּסִין וּבָגְרָה הֲרֵי הִיא כִּתְבוּעָה כֵּיצַד בָּגְרָה יוֹם אֶחָד וְנִתְקַדְּשָׁה נוֹתְנִין לָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלַאֲרוּסָה שְׁלֹשִׁים יוֹם תְּיוּבְתָּא דְרַב הוּנָא תְּיוּבְתָּא
מַאי וְלַאֲרוּסָה שְׁלֹשִׁים יוֹם אָמַר רַב פָּפָּא הָכִי קָאָמַר בּוֹגֶרֶת שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּבַגְרוּת וְנִתְקַדְּשָׁה נוֹתְנִין לָהּ שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּאַלְמָנָה
הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִישְּׂאוּ אָמַר עוּלָּא דְּבַר תּוֹרָה אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה שֶׁנֶּאֱמַר וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ וְהַאי נָמֵי קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא מָה טַעַם אָמְרוּ אֵינָהּ אוֹכֶלֶת שֶׁמָּא יִמְזְגוּ לָהּ כּוֹס בְּבֵית אָבִיהָ וְתַשְׁקֶה לְאָחִיהָ וְלַאֲחוֹתָהּ
אִי הָכִי הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִישְּׂאוּ נָמֵי הָתָם דּוּכְתָּא מְיַיחֵד לַהּ
אֶלָּא מֵעַתָּה לָקִיט כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל לָא לֵיכוֹל בִּתְרוּמָה דִּלְמָא אָתוּ לְמֵיכַל בַּהֲדֵיהּ הַשְׁתָּא מִדִּידְהוּ סָפוּ לֵיהּ מִדִּידֵיהּ אָכְלִי
רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יְהוּדָה אָמַר מִשּׁוּם סִימְפּוֹן
אִי הָכִי נִכְנְסָה לְחוּפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה נָמֵי הָתָם מִיבְדָּק בָּדֵיק לַהּ וַהֲדַר מְעַיֵּיל
אֶלָּא מֵעַתָּה עֶבֶד כֹּהֵן שֶׁלְּקָחוֹ מִיִּשְׂרָאֵל לָא לֵיכוֹל בִּתְרוּמָה מִשּׁוּם סִימְפּוֹן סִימְפּוֹן בַּעֲבָדִים לֵיכָּא דְּאִי דְּאַבָּרַאי הָא קָחָזֵי לֵיהּ וְאִי דְּגַוַּאי לִמְלָאכָה קָא בָּעֵי וְשֶׁבַּסֵּתֶר לָא אִיכְפַּת לֵיהּ נִמְצָא גַּנָּב אוֹ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נז - ב

אבל בית דין של אחריהן אמרו: אין האשה אוכלת בתרומה אפילו לאחר שהגיע זמנה, עד שתכנס לחופה.

גמרא:

שנינו במשנה: נותנין לבתולה שנים עשר חודש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה:

מפרשת הגמרא: מנא הני מילי שזה הוא הזמן שיש ליתן לבתולה?

אמר פירש רב חסדא:

דאמר קרא אצל רבקה כשרצה אליעזר עבד אברהם לקחתה להיות אשה ליצחק: "ויאמר אחיה ואמה [של רבקה], תשב הנערה אתנו ימים או עשור" -

והרי מאי "ימים"? אילימא: תרי יומי [שני ימים], ^[1] ו"עשור" היינו עשרה ימים?

כך אי אפשר לומר, שהרי: וכי משתעי איניש הכי, וכי כך הוא דרך דיבורם של אנשים!?

שמתחלה אמרו ליה אחיה ואמה לאליעזר: תשב אתנו תרי יומי, ואמר להו אליעזר: לא, ושוב אמרו ליה אחיה ואמה לאליעזר: תשב אתנו עשרה יומי!?

הרי ודאי אי אפשר שאם סירב אליעזר לשני ימים שיסכים לעשרה ימים, ומה טעם יש להם לומר כן!?

אלא ודאי מאי "ימים"? היינו שנה -

וכמו דכתיב בגאולת בתי ערי חומה: "ימים תהיה גאולתו", ו"עשור" היינו עשרה חדשים, כי מאחר שסירב אליעזר לשנה תמימה, שבו ובקשו שתשב עמם לפחות עשרה חדשים.

הרי למדנו שנותנין לבתולה שנה שהיא שנים עשר חודש. ^[2]

ומקשינן: ואימא "ימים" היינו חדש, וכמו דכתיב גבי שליו: "עד חדש ימים", ו"עשור" היינו עשרה ימים!? אמרי בני הישיבה ליישב: דנין "ימים" סתם כמו שנאמר אצל רבקה "תשב הנערה אתנו ימים" - מ"ימים" סתם, דהיינו "ימים תהיה גאולתו".

ואין דנין "ימים" סתם מ"ימים" שנאמר בהן "חדש", דהיינו "עד חדש ימים"!

אמר רבי זירא:

תנא בברייתא: ארוסה קטנה, בין היא ובין אביה יכולין לעכב שלא תינשא עד שתגדל, ואין אנו קונסין את הכתובה כשם שקנסו את ה"מורדת" על בעלה.

ומפרשת הגמרא טעמו של דבר:

בשלמא איהי הבת עצמה מצי מעכבא [יכולה לעכב] -

אלא אביה למה יוכל לעכב, והרי אי איהי הבת עצמה ניחא לה לינשא מיד, אביה מאי נפקא ליה מינה!? ^[3]

ומפרשינן: כי סבר האב: השתא לא ידעה [אין מבינה] הבת, ואולם למחר מימרדא על בעלה ונפקא בגט מבעלה ואתיא ונפלה עילואי [תמרוד בבעלה ותצא ממנו בגט ותבוא אלי ותפול עלי] ליתן לה תכשיטין אחרים לכשתינשא.

אמר רבי אבא בר לוי:

אין פוסקין על הקטנה [כלומר: משדכין] להשיאה כשהיא קטנה כי טורח הוא לה -

אבל פוסקין [משדכין] ^[4] על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה.

ומקשינן: הרי פשיטא היא, שאפשר לשדכה כשהיא קטנה על דעת להשיאה רק כשתגדל!?

ומשנינן: חידוש יש בדבר, כי מהו דתימא: ליחוש דלמא מעיילא פחדא מהשתא וחלשה [שמא ייכנס בקטנה הפחד מן הנשואין כבר מעכשיו ותיחלש] -

קא משמע לן!

אמר רב הונא: בגרה אפילו רק יום אחד בלבד, ואחר כך ^[5] נתקדשה, אין נותנין לה אלא שלשים יום משעת אירוסין ^[6] כאלמנה, שכיון שבגרה היא מכינה תכשיטין קודם בגרות שאינה רוצה לשהות עוד מלהנשא.

מיתיבי לרב הונא מברייתא ששנינו בה: בגרה הרי היא כתבועה ועומדת, כלומר: חשובה היא כאילו כבר תבעה הבעל להכין עצמה לנישואין, ומונין לה מיד משעת אירוסין! ^[7]

ומאי לאו האם אין פירוש הברייתא שהיא כתבועה דבתולה, ונותנין לה שנים עשר חודש משעת אירוסין!? ^[8] ומשנינן: לא כתבועה דבתולה היא שיש לה שנים עשר חודש, אלא כתבועה דאלמנה, שאין נותנין לה אלא שלשים יום. ^[9]

תא שמע להקשות על רב הונא מהמשנה בנדרים [עג ב]:

בוגרת ששהתה שנים עשר חדש ואלמנה שלשים יום:

רבי אליעזר אומר: הואיל וחייב בעלה במזונותיה, הרי הבעל יפר את נדריה וכדין אשה נשואה שבעלה לבדו [בלא האב] מיפר את נדריה!

הרי שנותנין לבוגרת שנים עשר חודש עד שיהא חייב במזונותיה!? ^[10] ומשנינן: אימא שני דינים נאמרו בברייתא זו:

א. בוגרת לסוף שלשים יום.

ב. ובתולה ששהתה שנים עשר חודש -

בשתי נשים אלו רבי אליעזר אומר: הואיל ובעלה חייב במזונותיה - יפר.

תא שמע פירכא לדברי רב הונא: ^[11]

דתניא: המארס את הבתולה, בין שתבעה הבעל להנשא והיא מעכבת, ובין שתבעה היא להנשא ובעל מעכב ^[12] - נותנין לה שנים עשר חדש משעת תביעה, אבל לא משעת אירוסין - ובגרה הרי היא כתבועה ומונין לה משעת אירוסין.

כיצד?

בגרה יום אחד ונתקדשה, נותנין לה שנים עשר חדש משעת אירוסין שהרי כבר תבועה היא.

ולארוסה כלומר: ויש ארוסה שאין נותנין לה אלא שלשים יום, ולקמן מפרש לה.

הרי בהדיא שנותנין לבוגרת שנים עשר חודש, ותיובתא דרב הונא!?

ומסקינן: אכן תיובתא דרב הונא היא.

ומפרשת הגמרא את הברייתא הזאת: מאי "ולארוסה שלשים יום"?

אמר רב פפא: הכי קאמר: יש ארוסה שאין נותנין לה אלא שלשים יום, ואיזו היא: זו בוגרת שעברו עליה שנים עשר חדש בבגרות, ורק אחר כך נתקדשה, נותנין לה משעת אירוסין שלשים יום בלבד, כאלמנה שנותנין לה שלשים יום.

שנינו במשנה: הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה:

אמר עולא: דבר תורה הוא שהארוסה בת ישראל המאורסת לכהן הרי זו אוכלת בתרומה, ואף שעדיין לא נכנסה לחופה -

שנאמר: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו" -

והאי ארוסתו נמי "קנין כספו" הוא, שהרי קנאה בכסף הקדושין! ^[13]

ומה טעם אמרו חכמים אינה אוכלת ארוסה בתרומה עד שיגיע זמנה [למשנה ראשונה], או עד שתכנס לחופה [למשנה אחרונה]?

כי אם אתה אומר שתאכל בתרומה, יש לחוש שמא ימזגו לה כוס של תרומה בבית אביה שם היא עדיין נמצאת כל זמן שהיא ארוסה, ותשקה בשוגג ^[14] לאחיה ולאחותה שהם זרים האסורים בתרומה.

ומקשינן: אי הכי אפילו אם "הגיע זמן ולא נישאו" נמי לא יאכלו בתרומה מאותו טעם!?

ומפרשינן: התם - כשהגיע זמן, כיון שהוא נותן לה מזונות תמיד - דוכתא מייחד לה [מיחד הוא לה מקום] חוץ לבית אביה וכדי שלא תחלק את מזונותיו לקרוביה, ^[15] ושוב אין לחוש שתשקה לאחיה ואחותה שאינם עמה.

ואכתי מקשינן על גזירתו של עולא: אלא מעתה שאתה אוסר לאכול בתרומה לאשת כהן כיון שהיא בבית ישראל - אם כן לקיט [פועל ללקיטת תבואה] שהוא כהן ונשכר לישראל, נמי לא ליכול אצל אדונו בתרומה שהוא מביא אתו, דלמא אתו למיכל בהדיה [שמא יבואו הבעלים לאכול אתו בתרומה, והרי זרים הם]!? ^[16]

ודחינן: אין לחוש שיבואו הבעלים לאכול עם הלקיט, כי השתא מדידהו ספו ליה מדידיה אכלי, אם נותנים הם ללקיט לאכול משלהם, לא כל שכן שלא יקחו משלו לאכול!?

רב שמואל בר ^[17] יהודה אמר טעם אחר מטעמו של עולא, למה אין הארוסה אוכלת בתרומה מיד כעשנתארסה:

משום שמא יימצא בה סימפון ^[18] [מום באשה המבטל את הקדושין], ובטלו קדושיה לכהן, ונמצא שאכלה אשה זרה בתרומה.

ומקשינן על טעמו של רב שמואל בר יהודה:

אי הכי שאתה חושש שמא יימצא בה סימפון, תיקשי משנתנו ששנינו לפי משנה אחרונה:

"אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה", הא משנכנסה לחופה הרי היא אוכלת - והרי יש לך לומר שאפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה נמי לא תאכל בתרומה!?

כלומר: הניחא שהיא אוכלת בתרומה כשנישאה וכבר נבעלה לו שהוא מכיר במומין שבה; אבל קודם שנבעלה הרי עדיין יש לחוש שמא יימצא בה מום המבטל את הקדושין, והאיך היא אוכלת בתרומה!? ^[19]

ומשנינן: התם כשהוא כונסה לחופה מיבדק בדיק לה תחילה ביד קרובותיו, והדר מעייל לה [ואחר כך מכניסה] לחופה. ^[20]

ואכתי מקשינן על חששו של רב שמואל בר יהודה:

אלא מעתה שאתה חושש לשמא יימצא סימפון, תיקשי:

אף עבד כנעני של כהן שלקחו הכהן מישראל שהוא אוכל בתרומה מכח אדוניו הכהן כיון שהוא קנין כספו - לא ליכול בתרומה [שלא יאכל בתרומה] -

ומשום שמא יימצא בעבד סימפון [מום כלשהוא המבטל את המקח], ונמצא שאינו עבד של כהן, ואסור הוא בתרומה!?

ומשנינן: סימפון בעבדים ליכא, אין מום הנמצא בעבדים מבטל את המקח, ומפרש לה ואזיל.

דאי מום דאבראי [מום חיצוני] -

זה אינו מבטל את המקח דהא קחזי ליה, הרי רואה האדון את המום בשעת קנייתו את העבד, וסבר וקיבל.

ואי מום דגואי [מום פנימי] -

הרי למלאכה קא בעי ליה [למלאכה נצרך] האדון לעבד, ומום שבסתר לא איכפת ליה -

שמא תאמר: שמא יימצא העבד שהוא גנב של ממון או גונב נפשות -

הערות

^[1] שהרי מיעוט רבים שנים.

^[2] לגבי בתי ערי חומה מבואר במשנה בערכין לא א, שאם היתה השנה מעוברת, נמשך זמן הגאולה שלושה עשר חודש, ודעת רבי שם ששנה של בתי ערי חומה היא שנת חמה היתירה על שנת לבנה ביא יום ועוד, ראה שם; עוד מבואר שם שמחשבין מעת לעת ומשעה לשעה [שלא כמו בכל התורה שאין מחשבין אלא מיום ליום ולא משעה לשעה]. ובכל זה יש לדון לענין הגעת זמן נישואין כיצד מונים שנים עשר חודש, ובפרט לענין מעת לעת, לפי מה שכתב בשו"ת הרשב"א חלק א סימן תרנ ש"ימים תהיה גאולתו" משמעות הכתוב הוא שיהיה מעת לעת, ולא מיתור לשון הוא נלמד.

^[3] ביארו התוספות את קושיית הגמרא, שהיה לנו לומר היות והאב מעכב [ובכחו לעכב שהרי אין יכולה קטנה לינשא בלא דעת האב], אם כן יש לקונסו כמו שקונסים את המורדת שפוחתין לה מכתובתה, וכאן שהוא המעכב וכתובת קטנה היא לאב יש לנו לקנוס את האב ש"מרד".

^[4] אבל לקדשה כשהיא קטנה - לא, עד שתגדל ותאמר: בפלוני אני רוצה, רש"י. וברש"י [בראשית כד נז] על מה שאמרו לבן ובתואל לאליעזר "נקרא לנערה ונשאלה את פיה" כתב: מכאן שאין משיאין את האשה אלא מדעתה, וכתב במהר"ם שיף, דזה הוא הקשר בין המימרות בענין הקטנה שאין משיאין אותה עד שתגדל, למה שאמרה הגמרא לעיל שמרבקה אנו לומדים שנותנין לבתולה שנים עשר חודש.

^[5] כך הכריחו התוספות בד"ה בגרה, שא לא כן אלא אפילו נתקדשה ואחר כך בגרה אין נותנין לה אלא שלשים יום, תיקשי משנתנו ששנינו: נותנין לבתולה שנים עשר חודש", שהרי מסתמא אין המשנה מדברתאי אפשר לפרש שקידשה כשהיא קטנה, כי אסור לקדש את הקטנה, ובהכרח שקידשה כשהיא נערה ונמצא שבעבור ששה חדשים כבר נעשית בוגרת ואין לה אלא שלשים יום [משעת אירוסין או משעת תביעה], ולא תמצא שנים עשר חודש. וביארו התוספות את טעם החילוק, דכשבגרה קודם שנתקדשה אין לה שנים עשר חודש, דמסתמא הכינה כל תכשיטיה, שאם ימצא לה בעל יהא הכל מוכן, אבל נתקדשה קודם בגרות אינה מקפדת שכבר היא מקודשת. אלא שעדיין צריך ביאור, שהרי זמן הכנת התכשיטין הוא שנים עשר חודש שמשום כך נותנין לנערה שנתקדשה שנים עשר חודש, ואם כן, אם אתה אומר דכשבגרה די לה בשלשים יום בהכרח שכבר התחילה להכין תכשיטיה קודם שנעשית נערה שהרי אין משך זמן הנערות אלא ששה חדשים, ואם כן אפילו נתקדשה כשהיא נערה למה לי שנים עשר חודש! ? לקושיא זו נתכוין הריטב"א בחידושיו, וראה שם מה שיישב, ולכאורה אין ישובו מתיישב עם דברי רש"י שכתב שהיא מכינה "קודם בגרות", ולפי ישובו של הריטב"א אינו כן.

^[6] כן היא שיטת רש"י שנותנין לה שלשים יום "משעת אירוסין", ויש ראשונים שנחלקו עליו, ראה בנושאי כלי הטור באבן העזר סימן נו. וכתב הב"ח שם, שדעת רש"י היא שגם באלמנה נותנין לה שלשים יום משעת אירוסין ולא משעת תביעה כבתולה [שהרי אמרו "נותנין לה שלשים יום כאלמנה"], וראה גם בפרישה שם שהקשה: "למה לא כתב רש"י כן באלמנה". ואולם לפי המבואר בהערות בהמשך הסוגיא מתפרשים דברי רש"י באופן אחר, והוא, דמלבד שאין נותנין לבוגרת אלא שלשים יום כאלמנה, יש בה עוד דין, שמיד כשבגרה הרי היא כתבועה ודינה הוא כאלמנה שנתארסה ונתבעה, וזה הוא שכתב רש"י שמונין לה שלשים יום משעת אירוסין, אבל אלמנה עצמה נותנין לה שלשים יום משעת תביעה, וראה אריכות במהר"ם שיף, אם לדעת רש"י הוא דוקא בבוגרת או אף באלמנה.

^[7] ראה בהערות הבאות.

^[8] א. פירש רש"י, שמשעת אירוסין מונין לה שנים עשר חודש, וכתב המהרש"ל לפרש [וראה גם במהרש"א] דזה הוא דוקא בבוגרת; והיינו משום דמשבגרה הרי היא כתבועה, ונמצא דבשעת אירוסין - שהיו אחר שבגרה - הרי היא כבתולה שנתארסה ונתבעה ולכן נותנין לה מאותה שעה שנים עשר חודש. ב. ביאור ה"מאי לאו" הוא, כי אם תמצי לומר שהיא כתבועה דאלמנה בהכרח שיש שני דינים בבוגרת שהיא כתבועה וגם דינה כאלמנה [וכמו שנתבאר בהערות בתירוץ הגמרא], ולכן מדייקת הגמרא מהברייתא שלא הזכירה אלא שהיא כתבועה, דמזה משמע שלענין זה בלבד שונה הבוגרת מבתולה, אבל למנין הימים דינה שוה.

^[9] הב"ח - הנזכר בהערה לעיל, שהבין בדעת רש"י, דאף אלמנה אינה צריכה תביעה ומונין לה שלשים יום משעת אירוסין - הוכיח מכאן שאף אלמנה צריכה תביעה ושלא כדעת רש"י [לפי הבנתו בדבריו], שהרי אמרו "כתבועה דאלמנה". וכל זה הוא לפי הבנתו בדעת רש"י שאף אלמנה עצמה אינה צריכה תביעה, אבל כבר נזכר לעיל שיש לפרש דדוקא בבוגרת הוא שאמר רש"י שמונין לה שלשים יום משעת אירוסין, וכעין שכתב רש"י עצמו שאם בוגרת הרי היא כתבועה דבתולה - מונין לה משעת אירוסין, והיינו משום דבבוגרת יש דין נוסף שהיא כתבועה ועומדת, ולכן מונין לה לעולם משעת אירוסין, בין אם דינה כבתולה ובין אם דינה כאלמנה.

^[10] הקשה הפני יהושע: איך עלה על דעת הגמרא לפרש הברייתא כפשוטה "בוגרת ששהתה שנים עשר חודש", והרי אם כן למה נזכרה הבוגרת כאן, והרי כן הוא הדין גם בבתולה ששהתה שנים עשר חודש! ? וראה שם מה שכתב בזה.

^[11] ראה תוספת ביאור בברייתא זו בהערות על משנתנו.

^[12] כתב רש"י: "בעל נמי יהבו ליה רבנן זימנא, כדתנן במתניתין לפרנס את עצמו בצרכי חופה"; וכתב זאת רש"י כדי לפרש מה שאמרו בברייתא: ובין שתבעה היא והבעל מעכב, והמדפיסים טעו ועשו מהמילים "בעל נמי יהבו ליה רבנן זימנא" ראש דיבור.

^[13] א. נתבאר על פי רש"י במהדורא קמא הובא בשיטה מקובצת; וכתב עוד רש"י לקמן נח א ד"ה והאי "דקדושי ביאה מאכילין בתרומה, דאיתקוש הויות להדדי", כלומר: כל אופני הקדושין בין בכסף בין בשטר ובין בביאה הוקשו זה לזה, שהרי אמרה תורה [דברים כד ב]: "ויצאה והיתה - בכל מיני הויות - לאיש אחר", וכשם שקדושי כסף מאכילין בתרומה כך שאר אופני הקדושין. וב"משמר הלוי" כאן, הביא מתוספות הרא"ש בקדושין ה א ד"ה והאי קנין כספו הוא, שכתב: "כיון שמושלת עליה ומשועבדת לו מיקרי קנין כספו אפילו קנאה בשטר וביאה", וראה מה שהביא עוד שם. ב. מלשון הגמרא "שנאמר: וכהן כי יקנה נפש קנין כספו", משמע שעולא הוא שחידש את הדרשה מ"וכהן כי יקנה וגו"', ואם כן משמע שנשואה אינה צריכה לדרשה זו, שאם לא כן היה לו לעולא לומר: אשת כהן מאי טעמא אכלה משום שנאמר "וכהן וגו"', והאי ארוסה נמי קנין כספו הוא, ועוד, שאם תמצי לומר שכבר היתה ידועה הדרשה לענין נשואה, מה צריכים אנו לומר" והאי נמי קנין כספו הוא", והרי מילתא דפשיטא היא, שהרי משום קנין הכסף שנעשה באירוסין היא אוכלת, ומהיכי תיתי לחלק בין ארוסה לנשואה! ? ולפי מה שכתב רש"י בקדושין י ב, דנשואה יותר פשוט שהיא אוכלת כיון שנאמר "כל טהור בביתך יאכל אותו", וכמבואר בספרי; אכן נשואה אינה צריכה לדרשה זו, ועולא הוא שחידש את הדרשה הזו; ואולם התוספות ביבמות סח א כתבו, שריבוי זה של הספרי אינו אלא אסמכתא, ויתכן שלא אמרו התוספות כן אלא אחר דרשתו של עולא. ג. לשון הגמרא "והאי נמי קנין כספו הוא", אין הכוונה [לפי מה שנתבאר באות ב] להוסיף את הארוסה על הנשואה, אלא שפשטות הפסוק לענין עבד נאמר, ובא עולא להוסיף שאף אשה לבעלה "קנין כספו" הוא.

^[14] ריטב"א; והוסיף: "או שיטלו הן מעצמן בשוגג איידי דרגילי בה". וביאר עוד הריטב"א, כי הטעם שגזר עולא משום שתיה ולא משום אכילה, הוא משום "שהשתיה קלה לעשות בשוגג יותר מן האכילה".

^[15] משמע, שאם אכן תחלק את מזונותיו לקרוביה יהא הוא צריך להוסיף לה על מזונותיה, וצריך תלמוד.

^[16] כתב הריטב"א, שלקיט כהן בבית ישראל דומה הוא לארוסה בבית אביה, שהארוסה מחנפת לאחיה ואחיותיה שעובדין אותה, וכן הלקיט מחניף לאדוניו, ואין האדון בדל ממנו מליגע בשל לקיט.

^[17] על פי גירסת מסורת הש"ס.

^[18] לשון סימפון הוא ביטול, כגון שובר המבטל את השטר קרוי סימפון, ומום באשה או בבהמה שמבטל המקח קרוי סימפון, וכאן גזרו שמא ימצא בה מום ונמצאו קידושי טעות ובטלים, ונמצא שאכלה זרה בתרומה, רש"י.

^[19] סגנון קושיית הגמרא הוא לפי משנה אחרונה שאינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ואינה אוכלת בהגעת זמן; ואולם כל שכן דתיקשי לפי משנה ראשונה שהיא אוכלת אף קודם שנכנסה לחופה בהגעת זמן, רש"י.

^[20] וכן מיושבת הקושיא למשנה ראשונה למה היא אוכלת בהגעת זמן, ומשום שלפני שהוא מוציא את כספו על מזונותיה הרי הוא בודקה בידי קרובותיו, רש"י נח ריש עמוד ב, וראה מה שנתבאר שם בהערות בביאור לשון רש"י כאן שכתב "מיבדק בדיק לה ביד קרובותיו".

אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס בפועל לחופה.

א גמרא שואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה] שנותנים לבתולה שנים עשר חודש להכנות? אמר רב חסדא: שאמר קרא [הכתוב]: "ויאמר אחיה ואמה תשב הנער אתנו ימים או עשור" (בראשית כד, נה).

וקודם מבררים את הלשון: מאי [מה פירוש] "ימים"? אילימא תרי יומי [אם תאמר שני ימים] שהם מיעוט "ימים", וכי משתעי איניש הכי [מדבר אדם כך]? שהם אמרו ליה [לו]: תרי יומי [שני ימים] תמתין, והוא אמר להו [להם]: לא, שרצה שלא תמתין הנערה אפילו יומיים. אם כן הייתכן שאמרו ליה [לו] אחר סירובו לעיכובה יומיים שתתעכב עשרה יומי [ימים]?! ולכן אי אפשר לפרש "ימים" — שני ימים, "עשור" — עשרה ימים, שאם כן היו צריכים לומר להיפך "עשור או ימים". אלא מאי [מה הפירוש] שם "ימים" — שנה, כמו דכתיב [שנאמר]: "ימים תהיה גאלתו" (ויקרא כה, כט), ומפורש שם (פרק ל) שהוא שנה, ולכן יש לפרש שאמרו לו שתתעכב הנערה שנה או לפחות עשרה חודשים.

ומקשים: ואימא [ואמור] ש"ימים" פירושו חדש, דכתיב [שנאמר] "עד חדש ימים" (במדבר יא, כ), וכוונתם היתה שתתעכב חודש או לפחות עשרה ימים. אמרי [אומרים]: דנין (למדים) "ימים" סתם מ"ימים" סתם, שפירושם שנה, ואין דנין "ימים" סתם מ"ימים" שנאמר בהן חדש. ומכתוב זה ("תשב הנערה איתנו ימים...") למדים שהזמן הרגיל להכנה לנישואין הוא שנים עשר חודש.

ב אמר ר' זירא: תנא [שנה החכם]: קטנה, בין היא ובין אביה יכולין לעכב, ששניהם יכולים לומר שלא תינשא עד שתגדל. ושואלים: בשלמא איהי מצי מעכבא [נניח היא יכולה לעכב] ומובן הדבר. אלא אביה, מדוע יעכב — אי איהי ניחא [אם היא נוח] לה, אביה מאי נפקא ליה מינה [מה יוצא לו מזה] שמעכבה? ומסבירים: סבר [סבור הוא], השתא לא ידעה [עכשיו אינה יודעת] מה היא עושה, ומסכימה להתחתן, למחר, לאחר זמן, מימרדא ונפקא, ואתיא ונפלה עילואי [תמרוד בבעלה ותצא, והיא באה ונופלת עלי למשא], ולכן הוא מעונין בעצמו שתמתין עד שתגדל, ותינשא בדעה שלימה.

אמר ר' אבא בר לוי: אין פוסקין (קובעים, מסכימים) על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה, אבל פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה. על ההלכה האחרונה שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], וכי מדוע לא יעשו כן? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ליחוש דלמא מעיילא פחדא מהשתא וחלשה [נחשוש שמא ייכנס בה פחד מן הנישואין מעכשיו ותיחלש] ולכן גם כשתהיה גדולה יהיו לה עיכובים בדבר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לכך, ואפשר לפסוק עליה כשהיא קטנה שתינשא לכשתגדל.

ג אמר רב הונא: בגרה יום אחד ונתקדשה — נותנין לה להכין צרכי החתונה שלשים יום מיום האירוסין, כאלמנה. שאנו מניחים שלפני שבגרה כבר הכינה לה את כל צרכי הנישואין כדי שלא לעכב את מועד הנישואין. מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: בגרה — הרי היא כתבועה להינשא. מאי לאו [האם לא] הכוונה כתבועה שהיא בתולה, שיש לה שנים עשר חודש? ודוחים: לא, מה שאמרו בגרה דינה כתבועה, הכוונה היא כתבועה שהיא אלמנה שיש לה רק שלושים יום.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: בוגרת ששהתה שנים עשר חדש, ר' אליעזר אומר: הואיל וחייב בעלה במזונותיה לאחר שנים עשר חודש — יפר גם את נדריה. על כל פנים רואים כאן שבוגרת גם היא שוהה שנים עשר חודש! ומתקנים: אימא [אמור] בוגרת ששהתה שלושים יום, וכן נערה ששהתה שנים עשר חודש, ועל כך ר' אליעזר אומר: הואיל ובעלה חייב במזונותיה — יפר.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: המארס את הבתולה, בין שתבעה הבעל להינשא והיא מעכבת, שאומרת שדרוש לה יותר זמן, ובין שתבעה היא להינשא ובעל מעכב, שאיננו מוכן עדיין — בכל מקרה נותנין לה שנים עשר חדש משעת תביעה, אבל לא משעת אירוסין, גם אם היו האירוסין זמן רב קודם לכן, שהזמן הקובע לענין זה הוא זמן התביעה. וזו שבגרה, הרי היא כתבועה. כיצד, בגרה יום אחד ונתקדשה — נותנין לה שנים עשר חדש משעה שנתקדשה, ולארוסה נותנים שלשים יום. הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רב הונא הסובר כי זו שבגרה יום אחד ונתקדשה אין נותנים לה אלא שלושים יום כאלמנה, שהרי הברייתא הזו ממש נגד דבריו! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונידחו דבריו.

ושואלים: מאי [מה פירוש] "ולארוסה שלשים יום"? אמר רב פפא: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: בוגרת שעברו עליה שנים עשר חדש בבגרות ונתקדשה — נותנין לה שלשים יום כאלמנה, ולא עוד שנים עשר חודש.

ד שנינו במשנה: הגיע זמן שקבעו להינשא ולא נישאו — אוכלות בתרומה. אמר עולא: דבר תורה אפילו ארוסה בת ישראל אוכלת מיד עם אירוסיה לכהן בתרומה, גם לפני שהגיע זמן הנישואין, שנאמר: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו" (ויקרא כב, יא), והאי נמי [וזו, האשה, גם כן] קנין כספו הוא על ידי הקידושין, ומן הדין היתה צריכה לאכול בתרומה. ומה טעם אמרו חכמים שאינה אוכלת — שמא ימזגו לה כוס יין של תרומה בבית אביה, שאם היא נחשבת כאשת כהן יכולה היא לשתותו, אך כיון שהיא עדיין בבית אביה עד הנישואין יש חשש שתשקה לאחיה ולאחותה מיין התרומה, והרי הם זרים לכהונה ואסורים בתרומה.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה חושש, אם כן, אף כשהגיע זמן ולא נישאו נמי [גם כן] יש לחשוש שתיתן לבני משפחתה שעדיין היא בבית אביה! ומשיבים: התם, דוכתא [שם, מקום] הוא מייחד לה, שכיון שהוא חייב במזונותיה הריהו דואג שתקבל את מזונותיה במקום מיוחד, כדי שלא תוציא מהם לבני משפחתה ותפסידו.

ומקשים: אלא מעתה, שאתה חושש שאדם מאכיל משלו לאנשים הקרובים לו, אם כן לקיט (שכיר) שהוא כהן הנמצא בבית ישראל שלא ליכול [יאכל] בתרומה דלמא אתו למיכל בהדיה [שמא יבואו לאכול בני הבית הישראלים יחד איתו] מן התרומה! ודוחים: השתא מדידהו ספו ליה [עכשיו, הרי, משלהם הם מאכילים אותו], שהרי הוא שכיר שלהם — וכי מדידיה אכלי [משלו הם אוכלים]?! ובודאי אין כלל לחשוש שיאכיל אותם משלו. זה היה טעמו של עולא.

ואילו רב שמואל בר רב יהודה אמר: הטעם לגזירת חכמים הוא משום סימפון (ביטול תנאי), שמא יתברר אחר זמן האירוסין שיש בה מומים, ויתבטלו הנישואין ונמצא שאכלה בתרומה שלא כדין.

ומקשים: אי הכי [אם כך] גם אם נכנסה לחופה ולא נבעלה נמי [גם כן] לא תאכל בתרומה, שהרי אינו יודע אם יש בה מומים! ומשיבים: התם, מיבדק בדיק לה והדר מעייל [שם, בודק הוא אותה על ידי קרובותיו ואחר כך מכניסה לחופה], ולכן אין חשש לסימפון.

ומקשים: אלא מעתה, לפי טעם זה, עבד של כהן שלקחו (קנאו) מישראל לא ליכול [יאכל] בתרומה, משום חשש של סימפון, והקנין יהיה קנין בטעות, ויחזור העבד לידי ישראל לאחר שכבר אכל תרומה שלא כדין! ומשיבים: סימפון בעבדים ליכא [אין] שאין מקום למציאת פגם כזה שיבטל את המכירה. וטעמו של דבר: דאי [שאם] המום הוא דאבראי [מבחוץ] — הא קחזי ליה [הרי הוא רואה אותו] בשעת קניה ובוודאי נתרצה בו. ואי דגואי [ואם מום שבפנים] — הלא למלאכה קא בעי [צריך אותו], ומומים שבסתר לא איכפת ליה [לו]. ואם תאמר שנמצא בו מום מסוג אחר, וכגון שנמצא העבד שהוא גנב או

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

A woman may not partake of teruma until she has actually entered the wedding canopy.

GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters derived, that a virgin is given twelve months to prepare for her wedding? Rav Ḥisda said it is based on the fact that the verse states with regard to Rebecca: “And her brother and mother said: Let the damsel abide with us for days, or ten” (Genesis 24:55).

The Gemara first analyzes the language of the verse: What is the meaning of “days”? If we say two days, the minimum number justifying the use of the plural, does a person really speak like this? Rebecca’s relatives said to Abraham’s servant that they wanted her to stay for two days, after which he said to them no, as he did not want to wait even that long. If so, is it possible that after that they said to him that they wanted her to stay for ten days? Consequently, it is impossible to explain the word “days” as two days and “ten” as ten days. Rather, what is the meaning of “days”? It means: A year, as it is written: “For days he shall have redemption” (Leviticus 25:29), and there it is explained that “days” is referring to a year. Consequently, in the verse “And her brother and mother said: Let the damsel abide with us for days, or ten” (Genesis 24:55), “days” refers to a year, and “ten” refers to a shorter period of similar magnitude, i.e. ten months, in order to prepare for her wedding.

The Gemara asks: And let us say that “days” means a month, as it is written: “But a whole month of days” (Numbers 11:20), and the verse about Rebecca might then have meant that her family wanted to wait for a month, or at least for ten days. They say: One derives the meaning of an unspecified use of the term “days” from another unspecified instance of the term “days,” which means a year. And one does not derive the meaning of an unspecified use of the term “days” from an instance of the term “days,” about which the term “month” is stated. Consequently, it can be derived from the verse that the ordinary amount of time required for a virgin to prepare for marriage is twelve months.

§ Rabbi Zeira said: It was taught in the Tosefta (Ketubot 5:1) with regard to a minor girl: Either she or her father may delay the wedding until she has reached majority. The Gemara asks: Granted, she, the girl herself, may delay the wedding if she feels she is not ready, as she is the one who will be directly affected, but why should her father be allowed to delay her wedding? If it is suitable for her to get married, what difference does it make to her father? The Gemara answers: He thinks: Perhaps she agrees to get married now because she does not fully know what she is doing. But tomorrow, she will realize the marriage was a mistake, rebel, and leave her husband, and then she will come back and become a burden to me. Therefore, her father prefers that she wait until she has reached majority and marry when she is completely aware of what is involved.

Rabbi Abba bar Levi said: One may not finalize an agreement to marry a minor girl in order to marry her while she is still a minor, but one may finalize an agreement to marry a minor girl in order to marry her when she becomes an adult woman. With regard to the latter halakha, the Gemara asks: Isn’t that obvious? If he will marry her when she becomes an adult woman, there is nothing unusual about this case. The Gemara answers: Lest you say that one should be concerned that she might become afraid of marriage from making plans now, and this will cause her resolve to weaken, and then even when she becomes an adult she will maintain reservations about the matter, Rabbi Abba bar Levi therefore teaches us that one need not be concerned about this. One may finalize an agreement to marry her as an adult even when she is a minor girl.

§ Rav Huna said: If she has reached her majority, even for just one day, and then she is betrothed, she is given her thirty days to prepare for her wedding, like a widow, since prior to reaching adulthood she presumably had already prepared everything needed for her marriage. The Gemara raises an objection from a baraita: If she grew up, she is similar to a betrothed woman who has been asked to marry her betrothed. What, is it not that she is similar to a virgin who has been asked to marry, and she has twelve months to prepare? The Gemara answers: No, it means that she is similar to a widow who has been asked to marry her betrothed, who gets only thirty days to prepare. Only young women who have not reached majority and who are virgins get a year to prepare; after majority, all women, regardless of whether they are virgins, get thirty days.

The Gemara attempts another refutation of Rav Huna’s statement: Come and hear a proof from a mishna (Nedarim 73b): If a grown woman waited twelve months since betrothal and is still not married, Rabbi Eliezer says: Since her husband is obligated to provide for her sustenance, he may also nullify her vows (see Numbers, chapter 30). It can be inferred from this that the waiting period for a grown woman is also twelve months. The Gemara responds by emending the text of the mishna: Say that if a grown woman waited thirty days or a young woman waited twelve months, Rabbi Eliezer says: Since her husband is obligated to provide for her sustenance, he may nullify her vows.

The Gemara attempts another refutation of Rav Huna’s statement: Come and hear a baraita: If someone betrothed a virgin, whether the husband asks to marry her and she delays the process because she says that she requires more time or whether she asks to marry him and the husband delays the process because he is not yet ready, she is given twelve months from the time the request was issued but not from the time of the betrothal, even if that was much earlier, and a grown woman is similar to one who has been asked to marry. How is this so? If she has reached her majority for one day, and she is then betrothed, she is given twelve months from the day of her betrothal, because it is the same as the day of her majority. One who was already a betrothed woman when she reached majority is given thirty days. Therefore, the refutation of the opinion of Rav Huna is a conclusive refutation.

The Gemara asks: What is meant by the words: And one who was already a betrothed woman is given thirty days? Rav Pappa said: This is what it is saying: With regard to a grown woman who has been an adult for twelve months and is then betrothed, she is given thirty days, like a widow, and not another twelve months.

§ The mishna states: If the appointed time for the wedding arrived and they did not get married, she may partake of teruma. Ulla said: By Torah law, the daughter of a non-priest betrothed to a priest may partake of teruma immediately, even before the wedding date arrives, as it is stated: “If a priest buy any soul, the acquisition of his money, he may eat of it” (Leviticus 22:11), and this woman is also an acquisition of his money through the betrothal. Therefore, she is entitled to partake of teruma. What, then, is the reason the Sages said that she may not partake? It is lest someone pour her a cup of teruma wine while she is in her father’s house. Although she may drink it as the betrothed of a priest, since she is still living in her father’s house there is a concern that she will give her brother or sister to drink from the wine, which is prohibited, as they are non-priests.

The Gemara asks: If so, then if the time arrived and they did not get married, there should also be concern that she might give it to members of her family, as she is still in her father’s house. Why, then, does the mishna say that she is permitted to partake of teruma at that time? The Gemara answers: There, after the time for the wedding has arrived, he designates a specific place for her. Since her husband is obligated to provide for her sustenance, he will want to ensure that she receives her food in a particular place so that she not use it to feed her family. This mitigates the concern that she may inadvertently give it to her brother or sister to drink.

The Gemara asks: However, if that is so, then the halakha should also be that a gleaner who is a priest and is employed by an Israelite may not partake of teruma, lest the other members of the household come to eat with him from the teruma. The Gemara rejects this: Now, even though the members of the Israelite household feed the priest from their food, as he is their employee, would they eat from his food? They would not. Therefore, there is no reason for concern and no reason to prohibit him from eating teruma. This is Ulla’s opinion.

However, Rav Shmuel bar Rav Yehuda said: The reason for the rabbinic decree is due to abrogation [simfon], cancellation of the contract. It may become known after the betrothal that she has blemishes that can retroactively annul the betrothal, and it would then become apparent that she had partaken of teruma unlawfully.

The Gemara asks: If so, if the rabbinic decree that prohibits a woman betrothed to a priest from partaking of teruma is due to concern for possible abrogation of the marriage, then a woman who entered the wedding canopy but has not yet engaged in sexual intercourse should also be prohibited from partaking of teruma, as the husband does not yet know whether she has blemishes. The Gemara answers: There, in that situation, he investigates her through the agency of his female relatives and only then enters the wedding canopy. Consequently, there is no longer any concern about abrogation.

The Gemara asks: However, if that is so, then according to this rationale, a priest’s slave whom the priest purchased from an Israelite should not partake of teruma, due to concern of abrogation. Perhaps the priest will discover a defect in the slave, resulting in the retroactive cancellation of the acquisition and causing the slave to return to his Israelite master after he had mistakenly eaten teruma. The Gemara answers: There is no abrogation with regard to slaves, since no type of defect could cause the cancellation of the transaction. The reason for this is that if the defect is external, then he sees it at the point of sale and accepts it. And if the defect is internal, since he needs him for labor, concealed defects do not concern him. With regard to other types of defects, e.g., if he was discovered to be a thief or

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא: קטנה בין היא בין אביה יכולים לעכב. יש מפרשים מלינשא עד שתגדיל, ואין כותבים עליה אגרת מרד אף על פי שכתב לה כתובה, ומיהו, אינה אוכלת ויגיד עליו ריעו דאמר רבא בר ליואי תנא, אין פוסקים על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה. וקשיא לי, דאם כן בפיסקא דמורדת הוה ליה לאיתנויא ולא בהאי פיסקא דנותנין לבתולה י"ב חודש. ונראין דברי מי שפירש לה כעין משנתינו, לומר, יכולים לעכב מלינשא עד שנים עשר חדש משעת תביעה, ומשום דמפרשינן טעמא השתא לא ידעה למחר ממרדה ונפקא, אייתי בעל הגמרא סמוך לה הא דתני תנא אין פוסקין על הקטנה. ומיהו בירושלמי (בפרקין ה"ג) משמע כפירושא קמא, דגרסינן התם, היא קטנה והיא רוצה להגדיל, שומעין לה.

בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה שנים עשר חדש. ומשום הכי נקט יום אחד, שאלו בגרה יותר מיום אחד אין נותנין לה אלא לתשלום י"ב חודש, ובלבד שיהו לה שלשים יום, דלעולם פחות משלשים יום אין נותנין לשום אשה, וכדאמרינן עברו עליה י"ב חדש בבגרותה ונתקדשה נותנין לה שלשים יום. ולענין אלמנה מן האירוסין מיבעיא לי אם עברו עליה ששה חדשים בפני הראשון משתבעה לינשא ומת ונתקדשה לאחר, אם נותנים לה עוד שנים עשר חדש לתביעת השני, או אם יעלו לה מה שפירנסה בפני הראשון ונראין היו הדברים, שעולין לה כבוגרת. אלא שמצאתי בירושלמי (בפרקין ה"ג), עשתה י"ב חדש לפניה ראשון ואחר כך בא השני, אמרינן לה לא כבר המתנת, יכלה היא מימר חבתו יתר עלי מן הראשון. ויש לפרש, דשנים עשר חדש דוקא קאמר, ולומר, שנותנים לה עוד שלשים יום כמו שנותנים לבוגרת שעברו עליה שנים עשר חדש.

(גמר' מ"מ כללא אהיכא סמכו' רבנן) קטנ' בין היא בין אביה יכולין לעכב פי' שלא תנשא עד שתגדיל כדפי' רש"י ז"ל וכן נראה בירושלמי שאמר היא קטנה ורוצה שתגדיל שומעין לה ולא כדברי מי שפי' יכולים לעכב שלא תנשא עד י"ב חודש משעת תביעה ומסתברא אפי' כשקבע זמן לנשואין ג"כ בפי' יכולה היא לעכב ואין קביעתו של אב כלום לגבי דידה ואינו יכול למחול זכות' זה כשם שבזה יכול' לעכב ואע"פ שהוא רוצה וכן הלכה הלכך אם נתחייב האב בזה בשום קנסא הרי הוא פטור כיון דפייסה ולא פייסה הוא ויש טענת אונס לענין שבועה ולענין ממון ואין לו לתת הנדוניא שפסק על עצמו שהרי לא פסק [אלא] ע"מ לכנוס כדאיתא בירושלמי שמעתי שאף ארוס יכול לעכב משום דיכול לומר ממרדא ונפקא מינאי ונראי' אלו דברים כשלא קבעו זמן אבל קבעו זמן כבר קבל על עצמו ומחילתו מחילה דגדול הוא ואין פוסקין וכו':

אבל פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה פי' רש"י ז"ל פוסקין בשדוכין בלב' [דהא] אמרינן בפרק שני דקדושין אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה ואחרים פירשו דהתם כשיש לה אב שאם לא יקדשנה עכשיו יהיה דואג לקדשה כשתגדיל אבל כשאין לה אב שאין האחים דואגין עליה הלכך אין לנו לאחר קדושיה ולא נהירא:

אמר רב הונא בגרה יום אחד ונתקדשה נותנים לה שלושים יום כאלמנה פירש רש"י ז"ל דכיון דבגרה היא מכינה תכשיטיה קודם בוגרת שאינה רוצה להשהות עוד וכתבו בתוספות דדוקא נקט בגרה ואח"כ נתקדשה אבל נתקדשה ואח"כ בגרה יש לה י"ב חודש משעת תביעה [א) דאי לא מתני' דתקני נותנים שנים עשר חודש משעת תביעה. כ"ז חסר. (המו"ל):] היכא משכחת לה אי כשקדשה בקטנותה הא אסור לעשות כן ובאיסורא לא איירי תנא ואי בשקדשה כשהיא נערה אין בין נער' לבוגרת אלא ו' חדשים בלבד [ב) והרי אין לה אלא ז' חדשים בלבד כצ"ל.: (המו"ל)] אל בא דרב הונא אלא ודאי כדאמרן דכל שנתקדשה ואח"כ בגרה יש לה י"ב חודש משעת תביעה וטעמא דמילתא דכיון שנתקדשה כשהיא נערה לא חששא להכין תכשיטיה אבל כשהיתה רואה שהולכה לבוגרת ולא היתה מתקדשת היתה מכינה עצמה ומכ"מ עדיין תימא איך חסרו ממנו כל כך שאפילו הכינו עצמה ככל הנערות אין לה אלא ששה חדשים. וי"ל דיותר היא מכינה לעצמה ביום א' ממה שהיתה מכין על ידי תביעת הבעל בזמן מרובה אפילו לא תכין אין לחוש לה לכך דכיון דבגרה קודם קדושין נעשה כבעולה ודי לה בתכשיטין כזמן אלמנה כנ"ל:

ת"ש בגרה הרי הוא כתביעה מאי לאו כתביעה דבתולה פי' ולא מצי' לאוקמא כשנתקדשה ואח"כ בגרה דא"כ אין הבגר תביעה ומשעת תביעה [נותנין לה י"ב חדש] והיינו נמי קושיין מהבוגרת ששהתה משום [דמשמע] דמשעת בוגרת שהתה י"ב חודש ואוקימנא בבוגרת או ששהתה דליתא לרב וכיון הונא דהא איתותב בסמוך משמע דאהדר ליה מתני' כפשטה ומיהו במסכת נדרים אוקימנא הבוגרת או ששהתה משום דמשמע לן דלית לן למפסק הבוגרת כיון ששהתה כיון דאיכא בוגרת שנותן לה ל' יום אם עברו י"ב חודש כדאיתא לקמן ובדוכתא דתלמוד' ה"ק ארוסה בוגרת ששהתה י"ב חודש נותנין ל' יום כאלמנה פי' ואם עדיין לא עברו על י"ב חודש ונשארו בהם פחות משלשים יום משלימן עליהם ל' יום כדי שיהיה לה שלושים יום לכל הפחות משעת תביעה. ה"ג וכן גירסת רש"י ז"ל שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ולא גרסי' בבית תמיה דאיהי בבית אביה קיימא ותשקה לאחיה ולאחיותיה פי' לא תשקה במזיד אלא שתשקה בשוגג או שיאכלו הם בעצמם בשוגג איידי דרגילו בה ונקטינן השקאה מפני שהשתיה קלה לעשות יותר מאכילה:

אי הכי הגיע זמן ולא נשאו לאו אי אמרת בשלמא הוא דהא א"א טעמא הוא משום סמפון. [כל שכן] דקשיא לן טפי דאפילו משנכנסה לחופה ולא נבעלה קשיא לן עלה לקמן ודוחק הוא לומר דהשתא סבירא לן דאפילו [ג) משהגיע זמן ליכא למיחש לסמפון ולקמן ס"ל דאפילו משנכנסה לחופה אם לא נבעלה איכא למיחש כו' כצ"ל. (המו"ל):] משנכנסה לחופה ולא נבעלה ליכא למיחש לסמפון שאין זו שיטת התלמוד אלא ודאי כדאמרן:

אלא מעתה לקיט [כהן] לישראל לא יאכל בתרומה. פי' בתוס' ולא מצי לאקשויי לקיט ישראל [כהן] לא יאכל הכהן בתרומה שמא יאכיל לישראל לקוטו דהא ליתא שהלקיט בדיל הוא מנכסי האדון ולא יגע בלי רשותו ולא האדון מחניף לו ולא דמי לארוסה זו שמחנפת לאחיה ולאחיותיה שעובדין אותה וליכא לדמויי לה אלא לקיט [כהן] לישראל שהלקיט מחטף לאריסו ולא בדיל האדון מליגע בשל לקיט ואפילו בהא [שנינן] דמדידיה ספו ליה ולא אכלו מדידיה:

כבר ביארנו במסכת קדושין שאסור לאדם שיקדש את בתו עד שתגדיל ותאמר בפלני אני רוצה מכל מקום אם עבר וקדש ותבעה הארוס לינשא בין היא בין אביה יכולין לעכב שלא תנשא עד שתגדיל ותעשה נערה ולא אמרו דמצי מסר לה לחפה על כרחה אלא בנערה אי נמי מדינא קאמר והכא מחמת איסור אתינן בה אי נמי שלא לכתוב עליה אגרת מרד אם כתב לה כתבה ויש מפרשין יכולים לעכב עד לאחר שנים עשר חדש של תביעה הא מזמן זה ואילך לא ואין נראה כן ואם התנה בקביעות זמן היא יכולה לעכב ולא אביה ומכל מקום רשאי הבעל לכופם לקבוע זמן בקטנותה בכדי שיכלו ימי הפרנסה לכשתגדיל ואין אומרין שמא מעכשו תכנס פחד בלבה מחמת יראתה והוא שאמרו פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה:

שיעור נתינת זמן שהזכרנו ענינו בין שהארוס תובע והיא מעכבת בין שהיא תובעת והוא מעכב נותנין לה מיום התביעה שיעור זמנה אם שנים עשר חדש אם שלשים יום:

בוגרת אין נותנין לה זמן גדול כל כך לפרנס את עצמה שסתמה אינה רוצה להשהות את עצמה ומשהגיעה לפרקה השתדלה לזמן תכשיטיה וכיצד הוא הדין בענינה אם נתארסה ביום הבגר או קודם לבגר ותבעה אחר הבגר נותנין לה שנים עשר חדש מיום הבגר ובלבד שיהא מיום התביעה שלשים או יותר ואם נתארסה לאחר הבגר אם עברה שנים עשר חדש בבגרותה ואחר כך נתארסה אין נותנין לה אלא שלשים יום מיום התביעה הא כל שלא עברו עליה שנים עשר חדש בבגרותה ונתארסה מונין לה מיום הבגר שנים עשר חדש:

נערה המאורסה אפילו הגיע זמנה לינשא ושהיה הארוס מעלה לה מזונות אין הארוס מפר נדריה לבדו אלא אביה ובעלה מפירין נדריה וכן משבגרה אין האב מיפר לה אלא הרי נדריה כנדר אלמנה וגרושה שאין אדם מיפר בהן כלל אלא אם כן נדרה בנשואיה שיפר לה הבעל ומה שאמרו כאן הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר אע"פ שלא נשאה אין הלכה כן כמו שיתבאר במקומו:

כהן שהשכיר עצמו לעבודתו של ישראל אוכל תרומתו בביתו של ישראל ואין חוששין שמא יאכל הישראל עמו דהשתא מדידהו ספו ליה מדידיה אכלי אבל ישראל שהשכיר עצמו אצל כהן אינו אוכל בתרומה שלא הותר אלא בעבדו הכנעני שגופו קנוי אפילו עבד עברי ואפילו נרצע אינו אוכל אבל עבד כנעני של כהן אוכל בתרומה ואפילו לקחו עכשו מישראל ואין אומרין שמא סימפון יש בו ומקח טעות הוא שאף לענין הדין אין טענת מום בעבד שאם בגלוי הוא הרי ראה וניפס ואם בסתר כגון שומא או נשיכת כלב מה לו בכך והרי למלאכה הוא רוצהו ואין בזה בטול מלאכה נמצא גנב או קביוסתוס הגיעו שסתם עבדים כך הם וסבר וקביל ואם מחשש ליסטים מזויין ומוכתב למלכות אף אלו קול יש בדבר וודאי כבר נתפרסם ואי אפשר שלא ידע וסבר וקביל הוא ומה שיש להקשות בזו ממה שאמרו בבתרא פרק פירות ליסטים מזויין ומוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך כבר ביארנוהו במקומו בראשון של קדושין:

נותנין לבתולה י"ב חודש וכו' מנה"מ אר"ח דאמר קרא תשב הנערה אתנו ימים או עשור מאי ימים אי נימא תרי יומא מישתעי אינשי הכי דאמרי תרי יומא ואי לא עשרה יומא אלא מאי ימים שנה דכתיב ימים תהיה גאולתו ואימא ימים דחודש דכתיב עד חודש ימים דנין ימים סתם מימים סתם ואין דנין ימים סתם מימים שנאמר בהן חודש:

אר"ז קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב פי' שאם נתארסה יכולים לעכב יותר מי"ב חודש שלא להשיאה לו עד שתגדיל בשלמא איהי מצי מעכבא ע"י שקטנה היא ותשמיש קשה לה ואם תנשא לו היום ולמחר כשאינה יכולה לסבול תשמיש וטורח הבית תמרוד בו עד שיגרשנה ותחזור לביתה ונמצאת צריך תכשיטין אחרים ומפני טענה זו יש בידה לעכב אלא אביה אי איהי ניחא לה אביה מאי נפקא ליה מיניה סבר השתא לא ידעא למחר מימרדא ואתיא ונפלה עלי:

א"ר [אבא] בר לוי תנא אין פוסקים על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה. פי' משום טעמא דאמרן אבל פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה פשיטא מ"ד ניחוש דלמא מעיילא בלבה פחד (או חלשא) [מהשתא וחלשא] קמ"ל. פי' מעכשיו נותנין אל לבה פחד תשמיש וטורח הבית הואיל ומזכירה לה בקוטנה ואימא דאין פוסקין קמ"ל דפוסקין:

ת"ר המארס את הבתולה בין שתבעה היא והבעל מעכב בין שתבע הבעל והיא מעכבת נותנים לה י"ב חודש משעת תביעה אבל לא משעת האירוסין ובגר ה"ה כתביעה כיצד בגרה יום א' ונתקדשה נותנים לה י"ב חודש. פי' כבתולה:

ולארוסה ל' יום מאי ולארוסה ל' יום אמר ר"פ ה"ק (ארוסה) בוגרת שעברו עליה י"ב חודש בבגרותה ונתקדשה נותנים לה ל' יום כאלמנה. פי' אפי' לא בגרה אלא יום א' נותנים לה ל' יום כאלמנה וא"צ להמתין עד י"ב חודש לפרנסה שמאחר שבגרה אין רצויה לשהות עוד ומשעה שקירב זמנה לעמוד על פירקה זמנה תכשיטיה. לפיכך נותנים לה ל' יום שהוא זמן מועט כדי לתקן שאר דברים קטנים:

הגיע זמן ולא נישאו וכו' אמר עולא ארוסה בת ישראל ד"ת אוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ומ"ט אמרו אינה אוכלת פי' הואיל ומה"ת אוכלת גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית חמי' ותשקה לאחי' ולאחיותי' עי' פתרון זה בשמעתא קמייתא דקידושין א"ה אפילו הגיע זמן ולא נשאו נמי התם דוכתא מייחד לה. פי' מאחר שהוא זן אותה תמיד מוציאה מבית אביה ומייחד לה מקום שלא תפסיד מזונותיו. פי' כי היכי דלא ליכול אינש בהדה:

גמ' אמר ר' זירא תנא קטנה כו' אמ' רבא בר לוי אין פוסקין כו' עד והא דאמרי' אבל פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה פרש"י ז"ל דווק' פוסקין בלא קידושין. אבל בקידושין לא כדאמרי' במסכת קידושין אסור לו להאדם לקדש את בתו עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. ולא נהיר דאם כן הא דאמרי' אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה מאי ארי' להשיאה כשהיא קטנה הא אפי' לקבל בה קידושין אסור עד שתגדיל ותאמר במי אני רוצה. וטעמא דהא נמי משמע דלא הוי אלא משום דתשמיש קשה לה ולפיכך הוצרכו לומר שפוסקין עליה כשהיא קטנה ולא חיישינן דילמא מעייל בה פחדא וחלש' אלא מחוורתא דהא פליגא אההיא. תניא המארס את הבתולה בין שתבעה היא והבעל מעכב בין שתבע הבעל והיא מעכבת נותנין לה שנים עשר חדש משע' תביעה אבל לא משעת אירוסין ואע"פ שלא אמרו י"ב חדשים אלא לקשט את עצמה אע"פ שהיא רוצה יכול הוא לעכב כדי שתפרכס את עצמה יפה. בגרה הרי היא כתבועה כיצד בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה שנים עשרה חדש ואם עברו עליה י"ב חדש אחר בגרות ונתארסה אין נותנין לה אלא שלשי' יום ואלו נתארסה בתוך י"ב חודש לבגרותה ויש לתשלום י"ב חדש שלשים יום או יותר הרי זו נותנין לה כל תשלום י"ב חדש ולא עוד. ואם לא היה לתשלום י"ב חדש כדי שלשים יום נותנין לה תשלום י"ב חדש ואחר כך תשלום שלשים יום וכגון היה לתשלום י"ב חדש ט"ו ימים נותנין לה אותן ט"ו ימים ואח"כ ט"ו ימים אחרים לתשלום שלשים יו' וזה פשוט. ודין יבם צ"ת בטעם הגיע זמן ולא נישאו אוכלת משלו ואוכל' בתרומה:

אמר עולא דבר תורה כו' עד אלא מעתה לקיט כהן בישראל לא ליכול בתרומה דילמא אתו למיכל בהדי' איכא דקשיא לי' ולימא לקיט ישראל בכהן. ותו ליכא לפרוקי כדפרקינן בהא השתא מדידהי ספו לי' מדידי' אכלו. ולית' דאנן אפי' בלקיט כהן לא חיישינן דילמא יהיב להו איהו דכהן מיזה' זהיר בתרומה אלא דקס"ד משום דהוי אגירייהו גייסי בי' ואתו למינסב ממאי דאכיל ולאו אדעתי' אי נמי דלא חזי ואהדר לי' דהא לאו מילתא דשכיחא הוא דהשתא אינהו ספו לי' כל דכן דלא נסבי מדידי' אבל לקיט ישראל בכהן למאי ניחוש לה דליספי לי' בעל הבית ליכא למיחש דכהן מזהר זהיר בתרומה לקיט נמי לא עביד דנסיב מבעל הבית אי איהו לא יהיב לי'. ולעיל נמי דאמרינן שמא תשקה ואפשר דלאו דווקא אלא שמא יטלו הן מעצמן ממנה כוס. א"נ אפשר דשניא בת ישראל שאינה בקיאה בתרומה:

גמרא מה"מ ואיכא למידק מאי בעי והלא חדש כדי שנבעי עלה מה"מ אלא מסתבר להו לרבנן לתקוני זמן כדי לפרנסה את עצמה ומסתבר להו דלבעולה צריך שנים עשר חדש ולאלמנה סגי בשלשים יום. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מה"מ כלומר אהיכא אסמכוה רבנן ע"כ. ואפשר דמשום דחלק המשנה הבתולה מהאלמנה ולא תני להו בהדדי אלמא דהבתולה יש לה סמך מן התורה ולהכי תני להו באפי נפשה וכדפרישנא במתני' ולהכי בעי מה"מ כנ"ל:
אלא מאי ימים שנה ועשור אלו עשרה חדשים שכן דרך בני אדם לשאול זמן קטן אחר זמן גדול. רש"י במהדורא קמא:
קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב י"מ מלינשא עד שתגדיל ואין כותבין עליה אגרת מרד אע"פ שכתב לה כתובה ומיהו אינה אוכלת ויגיד עליו ריעו דאמר רבה בר ליואי תנא אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה וקשיא לי דאם כן בפסקא דמורדת הוה ליה לאתויי ולא בהאי פסקא דנותנין לה שנים עשר חדש ונראין דברי מי שפירש לה כעין משנתנו לומר יכולין לעכב מלינשא עד שנים עשר חדש משעת תביעה ומשום דמפרשי' טעמא השתא דלא ידעה למחר ממרדה ונפקא אייתי בעל הגמ' סמוך לה הא דתני תנא אין פוסקין על הקטנה ומיהו בירוש' משמע כפירושא קמא דגרסינן התם היא קטנה והיא רוצה להגדיל שומעין לה. הרשב"א ז"ל וכן פרש"י ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא יכולין לעכב שאם נתארסה יכולין לעכב משנים עשר חדש להשיאה לו עד שתגדיל ע"כ:

וז"ל הרמב"ן זלה"ה הא דתניא קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב לאו למימרא דאית לה מזוני דלעולם לית לה מזוני אלא בדמעכבן אינהו אלא לומר שאין כותבין עליה אגרת מרד אפי' כתב לה כתובה ומשנתנו נמי דקתני נותנין לבתולה וכו'. הכי נמי קאמר לומר שבתוך הזמן אינו יכול לכופה לינשא כך שמעתי ומ"ד מזונות נמי אית לה דתקנתא דידיה היא דלא תמרוד ותיפוק ואע"ג דקי"ל דהכא דאיתנוס אינהי כגון חלה וחלתה א"נ פירסה נדה לית להו מזוני הכא אית לה דהתם איכא למימר מן שמיא קנסוה אבל קטנה לאו בת נשואין היא משתבעה שהרי אם הן רוצות לינשא והבעל מעכב אין להם מזונות ואע"פ שתקנה שלו היא ועוד דבין היא בין אביה קאמרינן דיכולין לעכב אבל הוא לא מצי מעכב ולא אמרינן ליעכב כדמעכבן אינהי ע"כ. ובסמוך אכתוב לשון הר' יהוסף הלוי בזה בס"ד.
וז"ל הריטב"א ז"ל קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב פי' שלא תנשא עד שתגדיל כדפרש"י ז"ל וכן נראה בירוש' שאמרו היא קטנה ורוצה להגדיל שומעין לה ושלא כדברי מי שפירש יכולין לעכב שלא תנשא עד שנים עשר חודש משעת תביעה ומסתברא דאפי' כשקבעו זמן לנישואין ג"כ בפי' יכולה היא לעכב ואין קביעותו של אב כלום לגבי דידה שאינו יכול למחול זכותה זה כשם שבזה יכולה לעכב ואע"פ שהוא רוצה וכן הלכה הילכך אם נתחייב האב בזה בשום קנס הרי הוא פטור כיון דפייסה ולא איפייסה דאנוס הוא ויש טענת אונס לענין שבועה ולענין ממון ואין לו לתת הנדוני' שפסק על עצמו שהרי לא פסק אלא ע"מ לכנוס כדאיתא בירושלמי ושמעתי שאף ארוס יכול לעכב משום דיכול למימר מימרדה ונפקא מינאי ונראין הדברים כשלא קבעו זמן אבל קבעו זמן כבר קבל על עצמו ומחילתו מחילה דגדול הוא. ע"כ:
מציא מעכבא שקטנה היא ותשמיש קשה לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
אי איהי ניחא לה אביה מאי נפקא מינה פירשו בתוספות דכיון דלא נפקא ליה מינה הוי מרידה ופוחתין מכתובתה וכן פירש הרא"ש דיכתוב עליה אגרת מרד. פי' לפי' ואפי' אם תרצה לכשתגדיל הרי כתובתה נפחתה ועומדת. ואזיל לשיטת דפירשו הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל בסמוך מתוך הירוש' ומיהו למאן דפריש יכולין לעכב מלינשא עד י"ב חדש אין הפירוש כן והקשו בתוספות אמאי ותפחות כתובתה ותכתוב עליה אגרת מרד ואפי' אם תרצה לכשתגדיל דמה היא יכולה לעשות אם אין אביה רוצה למוסרה לחופה כי בו תלוי הדבר דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ומה פשעה היא לקונסה בכתובתה אם היה האב רוצה וי"ל דהוה לן למימר יגרשנה בלא כתובה שהרי כתובתה לאב ומיהו לא אמרינן שתדון כמורדת שיגיע הנזק לדידה וכדכתיבנא:
השתא לא ידעה עכשיו אינה יודעת מנהג אשה וענין תשמיש ואי תנשא לו היום ולמחר כשאינה יכולה לסבול תשמיש וטורח הבית תמרוד בו עד שיגרשנה ותחזור בביתי ומפני טענה זו יש בידו לעכב. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל בין היא בין אביה יכולין לעכב פי' שלא תכנס לחופה עד שתגדיל כלומר שאם אמרו חוששין אנו שמא תמות ולא נכניס אותה עד שתגדיל יכולין לעכב בשלמא איהי מציא מעכבה פי' מליכנס לחופה עד שתגדיל ואע"פ שאביה רוצה למסור אותה לבעלה כשהיא קטנה מציא מעכבא עליה וטעמא מאי משום דכי זכי ליה רחמנא לאב למימסרה לחופה הני מילי כשהיא נערה דבת מסירה לחופה היא אבל כשהיא קטנה דלאו בת מסירה היא לאו כל כמיניה הוא אבל אביה אי איהי ניחא לה במסירתה לבעלה כשהיא קטנה אביה מאי נפיק ליה מיניה פי' אילו לא קבל בה אביה קדושין מהאי בעל הוה יכול לעכובי עליה מאסובי ליה דהא לדידיה הוא דזכי רחמנא לאנסוב' לבעל השתא דאיהו הוא דקביל בה קדושי מהאי בעל שאשתכח דהני קידושין מדעתיה הוו כי ניחא לה לדידה השתא לאמסורי לה לבעלה כשהיא איהו היכי מצי לעכובי עלה ומאי נפקא מיניה ולאחר מימרדה פי' שלא תוכל לסבול ונפלה עילואי ומ"ה לא מסירנה לה לבעלה אלא עד דגדלה כי היכי דלא תמרוד עליו ותהדר לביתי ותצטרך לנשואין אחרים ותכשיטין אחרים ושמעינן מינה דהיכא דניחא להו לתרוויייהו לאמסורה לבעלה כשהיא קטנה שפיר דמי וליכא איסורא:
אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה ואומרים רבני צרפת ז"ל שבזמן הזה שאנחנו בגלות וישראל מפוזרים מותר הוא כי שמא אם לא יקח כשיזדמן לו לא יזדמן לו אח"כ כי זה לא נאמר אלא בימיהם שהיו רוב המקומות ישראל והיו דרים ביחד. תלמידי הר"י ז"ל:

אבל פוסקין על הקטנה וכו'. פירש"י ז"ל פוסקין בשדוכין בלבד דהא דאמרינן בפ"ב דקידושין אסור לאדם שיקדש לבתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה ואחרים פירשו דהא פליגא אההיא ולא נהירא מדלא פירשו כן בגמרא ואחרים פירשו דהתם כשיש לה אב שאם לא יקדשנה עכשו יהא דואג לקדשה כשתגדיל אבל כשאין לה אב שאין האחין דואגין עליה כל כך אין לנו לאחר קדושיה. ולא נהירא. הריטב"א ז"ל:

פשיטא וכו'. אסיפא קאי מעייל לה מהשתא פחדא בלבה מעכשו נותנת בלבה פחד תשמיש וטורח הבית הואיל ומזכירין לה בקטנותה נשואין קמ"ל. רש"י במ"ק:

בגרה יום אחד ונתקדשה וכו'. הקשו בתוספות ומתניתין דקתני דמשתבעה נותנין לה שנים עשר חודש היכי משכחת לה כיון דאין נותנין לעולם אלא שלשים יום בבגרות דמסתמא לא איירי בשקדשה כשהיא קטנה דאסור לקדש בתו קטנה. ואין לומר דאיירי מתניתין כגון שעבר וקדש את בתו כשהיא קטנה דהא קתני נותנין לבתולה שנים עשר חדש וכו' וקא פסיק ותני אפילו כשנגמרו השנים עשר חדש ועדיין היא קטנה וקי"ל דאין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה והיכי קא פסיק ותני נותנין לבתולה וכו' ואפילו לכתחלה ואפילו כשכלו שנים עשר חדש ועדיין היא קטנה ותירצו בתוס' דדוקא בבגרה ואח"כ נתקדשה קאמר רב הונא דאין לה אלא שלשים יום אבל נתקדשה קודם בגרות יש לה שנים עשר חדש משעת תביעה וטעמא דמילתא דמסתמא היא מכינה כל תכשיטיה מקודם שיגיע ימי הבגרות שאם יהיה לה בעל שתהיה מזומנת ומסתמא נמי כל עוד שמקרבת לימי הבגרות היא ממהרת להכין יותר ואפשר שביום אחד לפני הבגרות היא מכינה יותר מכל הימים שעברו לפניה ולכך כשנתקדשה אפילו יום אחד או שנים לפני הבגרות אינה מקפדת להכין כיון שכבר היא מקודשת ואפי' מה שהכינה כבר על הספק היא מקלקלת אותו כדי להכין תכשיטין אחרים בענין אחר לפי האיש שנתקדשה לו ולפי הזמן ולפי שכבר נתקדשה אינה מקפדת להכין ואפילו לקלקל מה שהכינה כבר כנ"ל פי' לפי' התוס' ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל בגרה יום אחד ונתקדשה וכו'. פרש"י דכיון שבגרה היא מכינה תכשיטיה קודם בגרות שאינה רוצה לשהות עוד וכתבו התוס' דדוקא נקט שבגרה ואח"כ נתקדשה אבל נתקדשה ואח"כ בגרה יש לה שנים עשר חדש משעת תביעה דאי לא מתני' דקתני נותנין שנים עשר חדש משעת תביעה היכי משכחת לה אי כשקדשה בקטנותה הרי אסור לעשות כן ובאיסורא לא מיירי תנא ועוד דהא תניא דקטנה יכולה לעכב וליתא בדינא דמתניתין ואם כשנתקדשה כשהיא נערה אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד והרי אין לה אלא ז' חדשים בלבד אליבא דרב הונא אלא ודאי כדאמרן דכל שנתקדשה ואח"כ בגרה יש לה שנים עשר חדש משעת תביעה וטעמא דמלתא דכיון שנתקדשה כשהיא נערה לא חששה להכין תכשיטיה אבל כשרואה שהולכת ליבגר ולא היתה מתקדשת היתה מכינה עצמה. ומ"מ עדיין הדבר תימה איך חסרו ממנה כל כך שאפילו תכין עצמה ככל הנערות אין לה אלא ששה חדשים וי"ל דיותר היא מכינה לעצמה ביום אחד ממה שתכין ע"י תביעת הבעל בזמן מרובה ואפילו לא תכין אין לה לחוש לכך דכיון שבגרה קודם נשואין נעשית כבעולה ודי לה בתכשיטין כזמן אלמנה כנ"ל. ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא בגרה יום אחד כלומר אפילו לא בגרה אלא יום אחד נותנים לה שלשים יום כאלמנה ואינה צריכה להמתין י"ב חדשים לפרנסה דמאחר שבגרה שוב אינה רוצה לשהות עוד ומשעת קריבת זמנה לעמוד על פרקה זימנה תכשיטיה לפיכך אין נותנין לה אלא זמן מועט משבגרה כדי לתקן שאר דברים קטנים ע"כ:
והרשב"א כתב וז"ל בגרה יום אחד ונתקדשה נותנים לה שנים עשר חדש ומש"ה נקט יום אחד שאלו בגרה יותר מיום אחד אין נותנין לה אלא לתשלום י"ב חדש ובלבד שיהו לה שלשים יום דלעולם פחות משלשים יום אין נותנין לשום אשה וכדאמרינן עברו עליה שנים עשר חדש בבגרותה ונתקדשה נותנין לה שלשים יום ולענין אלמנה מן האירוסין מבעיא לי אם עברו עליה ששה חדשים בפני הראשון משתבעה לינשא ומת ונתקדשה לאחר אם נותנין לה עוד שנים עשר חדש לתביעת השני או אם יעלו לה מה שפרנסה בפני הראשון ונראין היו הדברים שעולין לה כבוגרת אלא שמצאתי בירושלמי עשתה שנים עשר חדש בפני הראשון ואח"כ בא השני אומרים לה כבר המתנת יכולה היא למימר חבתו יתר עלי מן הראשון ויש לפרש דשנים עשר חדש דוקא קאמר ולומר דנותנין לה עוד שלשים יום כמו שנותנין לבוגרת שעברו עליה י"ב חדש. ע"כ:
ת"ש בגר הרי היא כתביעה מאי לאו כתביעה דבתולה פי' ולא מצינן לאוקמה כשנתקדשה ואחר כך בגרה דאם כן אין הבגרות כתביעה כלל ומשעת תביעה נותנין לה שנים עשר חדשים והיינו נמי קושיין מהבוגרת ששהת' משום דמשמע דמשעת בגרות שהתה י"ב חדש. הריטב"א ז"ל. ובתוספות כתבו בשם ר"ת דסתם האי לישנא דבגרה משמע דנתקדשה בבגר ולא קודם ולא ידעתי מהו דאדרבא לישנא דבגרה משמע דנתקדשה קודם ושוב בגרה ואי גריס בגר הרי היא כתביעה כדגרי' הריטב"א ניחא טפי ומ"מ הויא לה שינויא דחיקא. וז"ל רש"י במהדורא קמא הרי היא כתביעה שאם בגרה ונתקדשה בגרות כתביעה דבתולה כשם שמונין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל כך מונין משבגרה שנים עשר חדש וקשיא לרב הונא כתביעה דאלמנה שלשים יום משבגרה ואי בגרה שלשים יום קודם קדושין לרב הונא לא יהבינן מידי דבוגרת אין דעתה לשהות. ע"כ:
ת"ש בוגרת ששהתה שנים עשר חדש ואיכא למידק ומאי פריך דילמא ה"ק בוגרת שכבר שהתה י"ב חדש ר' אליעזר אומר יפר ומיהו משעה שבגרה ואילך לא בעינן שתשהה וי"ל דרבי אלעזר הא אתא לאשמועינן דיפר בלא שותפות דאב מעתה טפי הוה אשמועינן רבותא בנערה ששהתה שנים עשר חדש דעדיין כח אביה עליה ממאי דאשמועינן בבוגרת ששהתה כבר והלכך תיקשי למה ליה למנקט בוגרת כלל אי לאו לאשמועינן דבוגרת נמי אינו חייב במזונותיה עד שתשהה י"ב חדש וזהו שכתב רש"י יפר נדריה בלא שותפות דאב שמעינן מינה דבוגרת נמי אינו חייב במזונותיה עד שתשהה י"ב חדש ודוק. והשתא ניחא נמי דליכא לאקשויי הכא מה שהקשו התוספות לעיל על ההיא דבגרה הרי היא כתביעה ודלא כהריטב"א וק"ל כנ"ל ומיהו במהדורא קמא כתב רש"י יפר דאע"ג דגבי אירוסין קי"ל דאביה ובעלה מפירין נדריה זו כיון שהגיע זמנה לינשא ואוכלת משלו הרי היא ברשות בעלה ומפר נדריה אלמא משבגרה מונין לה י"ב חדש כתביעה דבתולה דקתני הואיל ובעלה חיב במזונותיה הא מקמי הכי לא מחייב דאכתי לא מטא זמנה ע"כ. ומ"מ מאי דכתיבנא ניחא וניחא נמי קושיא אחריתי דאיכא לאקשויי מאי פריך ולדידיה מי ניחא והא לכ"ע בוגרת שעברו עליה י"ב חדש בבגרות ונתקדשה נותנין לה שלשים יום כאלמנה ולא משכחת לה שיתנו לה י"ב חדש אלא בנתקדשה ביום שהתחילה להבגר והכי פסיק ותני בוגרת ששהתה שנים עשר חדש דבוגרת אין לה זמן קצוב שאי אפשר לפחות ממנו אלא שלשים יום אבל לא משכחת לה כל שקדשה כשהיא בוגרת שתהא צריכה י"ב חדש אלא כשנתקדשה ביום ראשון לבגרותה ומשום האי אנפא דחיקא לא הוה ליה למיתני בבוגרת י"ב חדש ובמאי דכתיבנא ניחא דהא לא קשיא דה"ק בוגרת ששהתה י"ב חדש פי' אם נתקדשה ביום ראשון לבגרותה בעינן שתשהה שנים עשר חדשים מיום בגרותה ואי נתקדשה לאחר שבגרה חדש או שנים מונין מימי בגרותה הי"ב חדש ומ"מ הא אשמועינן רבותא במאי דנקט בוגרת ששהתה יב"ח דבוגרת נמי אינו חייב במזונותיה עד שתשהה יב"ח אבל לרב הונא קשיא טובא ותו דלכ"ע פריך תלמודא הכי בפרק נערה המאורסה וכדכתיבנא ומשני תני בוגרת וששהתה יב"ח ומיהו לדידן בקל משנינן הכי דה"ק בוגרת כדינה שזמנה בחסר ויתר כדכתי' והנערה ששהתה זמן הקצוב לה דהיינו י"ב חדש הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר אבל לרב הונא לא סגי במאי דמשני בוגרת וששהתה יב"ח דאכתי איכא לאקשויי דזמן הבוגרת לא ידעינן ובמתניתין הכי תניא בוגרת ששהתה יב"ח ואלמנה ל' יום ר' אליעזר אומר יפר וכו' וכיון שכן אי זמן הבוגרת קצוב כזמן האלמנה הוה ליה למנקט להדיא זמן הקצוב לה ולדידן ניחא כיון דאין זמן להבוגרת להכי סתים ליה תנא וכדכתיבנא אבל לרב הונא קשיא וצריכינן לדחוקי ולשנויי דה"ק אימא בוגרת וששהתה כו' פי' ומגיהי' ודחקי' נמי דה"ק בוגרת לסוף ל' והנערה ששהתה יב"ח ואפשר דלהכי כתב רש"י וששהתה. והכי קאמר בוגרת לסוף שלשים והנערה ששהתה י"ב חדש. ודוק ותשכח. ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל אימא בוגרת או ששהתה כו' דמשמע בוגרת ששהתה ל' יום או נערה ששהתה י"ב חדש יפר ע"כ. ובמאי דכתיבנא ניחא מאי דקשיא להו לכל המפרשים ז"ל דהא לכ"ע נצטרך להגיה כן ומאי פריך לרב הונא טפי ועיין בתוס' לקמן והר"ן שם בנדרים בפרק נערה המאורסה. וז"ל הריטב"א ואוקימנא הבוגרת או ששהתה וכיון דליתא לדרב הונא דהא איתותב בסמוך דמשמע דהדרא לה מתני' כפשטה ומיהו בנדרים אוקימנא הבוגרת או ששהתה משום דמשמע לן דלית לן למפסק ולמתני הבוגרת ששהתה כיון דאיכא בוגרת שנותנין לה ל' יום אם עברו עליה יב"ח וכדאי' לקמן ודכותה בתלמודא. עד כאן:
המארס את הבתולה בין שתבעה הבעל כו' ובין שתבעה היא כו' נותנין לה יב"ח
ואע"פ שלא אמרו יב"ח אלא לקשט את עצמה אע"פ שהיא רוצה יכול הוא לעכב כדי שתפרנס את עצמה. הרא"ה:
תיובתא דרב הונא דהא דינא קתני בהדיא בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין יב"ח. רש"י במ"ק:
ולארוסה ל' יום אין להקשות אטו עד השתא לאו בארוסה מיירי ולאו היינו דפריך תלמודא מאי ולארוסה וכו' דא"כ ה"ל לשנויי רב פפא ה"ק ויש ארוסה בוגרת כגון שעברו עליה כו' אלא ודאי פשיטא ליה דה"ק ויש ארוסה שאין נותנין וכו' ותלמודא מפרש הי ניהו וכן פרש"י ז"ל:

ה"ק ארוסה בוגרת שעברו עליה וכו'. פי' אם עברו עליה יב"ח אחר בוגרת ונתארסה אין נותנין לה אלא שלשים יום ואלו נתארסה בתוך יב"ח לבגרותה ויש לתשלום יב"ח ל' יום או יותר הרי זו נותנים לה כל תשלום יב"ח ולא עוד אם לא היה לתשלום יב"ח כדי שלשים יום נותנין לה תשלום יב"ח ואח"כ תשלום שלשים יום וכגון שהיה לתשלום יב"ח חמשה עשר ימים נותנים לה אותן חמשה עשר ימים ואח"כ ט"ו ימים אחרים לתשלום ל' יום וזה פשוט. הרא"ה ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל ה"ק ארוסה בוגרת וכו'. פי' ואם עדיין לא עברו כל י"ב חדש ונשארו מהם פחות משלשים יום משלימין עליהם לשלשים יום כדי שיהיו לה לכל הפחות שלשים יום משעת תביעה ע"כ. וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ארוסה בוגרת שעברו עליה וכו' ארוסה שהיתה בוגרת כל שנים עשר חדש עד שלא נתקדשה נותנין לה משנתקדשה שלשים יום כאלמנה דכיון דעמדה כל כך בבגרות זימנה הכל ואינה צריכה להמתין לארוסין אלא זמן מועט אבל אם לא עברו עליה בבגרותה אלא חודש או שנים או שלשה נותנין לה שנים עשר חדש. עד כאן:
וז"ל ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגאש ז"ל מסקנא דשמעתא המארס את הבתולה נותנין לה שנים עשר חדש משעת תביעה ואם היתה בוגרת בין שהיתה בוגרת ואח"כ נתקדשה בין נתקדשה ואחר כך בגרה אין נותנין לה אלא שנים עשר חדש משעת הבגר ואע"פ שהתביעה לאחר הבגר היתה אין נותנין לה אלא תשלום שנים עשר חדש משעת הבגר לפי שהבגר הרי הוא כתביעה ואם לא תבעה אלא לאחר שנים עשר חדש משעת הבגר אין נותנין לה אלא ל' יום כאלמנה. והאי דאמרינן בבוגרת דבין שהיתה בוגרת ואח"כ נתקדשה ובין נתקדשה ואחר כך בגרה אין נותנין לה אלא יב"ח משעת הבגר והוא שיש באותו תשלום שלשים יום אבל אם אין בו ל' יום כגון שתבעה לאחר שעברו עליה משעת הבגר י"א חדש ומחצה נותנין לה זמן לא פחות משלשים יום תדע שהרי ארוסה שעברו עליה י"ב חדש בבגרותה נותנין לה שלשים יום וכ"ש אם לא שלמו לה עדיין יב"ח שנותנין לה שלשים יום לימים שעברו עליה בבגרותה כו' יתר מיב"ח אין נותנים זמן פחות מל' יום משעת תביעה ע"כ. ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל ה"ק ארוסה בוגרת וכו' נראה למ"ה נ"ר דדוקא שנתקדשה אחר שעברו עליה יב"ח של בגרות הוא דאמרינן בגר הרי היא כתביעה אבל אם בגרה ולסוף חדש אחד או שני חדשים של בגרות נתקדשה אין אומרים נמנה שנים עשר חדש משעת הבגרות אלא מונין אותה משעה שנתקדשה ואם נתקדשה תחלה ואח"כ התחילה לבגור אין מונין לה אלא משעת תביעה שלא אמר בגר הרי היא כתביעה אלא כשהקדושין אחר הבגרות. ע"כ:

פסקא אמר עולא דבר תורה בת ישראל אוכלת וכו'. איכא דקשיא ליה הא דאמרינן בנדרים פרק נערה אמר רבא ר' אלעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד דתנן זו משנה ראשונה כו' ואי דבר תורה אוכלת בתרומה וליכא אלא משום שמא ימזגו לה כוס מה ענין נדרים לתרומה ולדידי לא קשיא דלמשנה אחרונה דחייש לסמפון היא נמי לא סמכה דעתה שמא לא תמצא חן בעיניו ואינה נודרת על דעת בעלה שכל טעמו של דבר אינו אלא משום שאמרו כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת כדאיתא התם. ורבותי מפרשים דרבה ס"ל דארוסה לא תאכל בתרומה אלא בהגיע זמן היינו בחופה ונשואה היא כדקס"ד בשמעתין דאקשינן אי הכי הגיע זמן ולא נשאו נמי אלמא קס"ד דארוסה לא אכלה והגיע זמן אכלה מדאורייתא ואיכא תנא דס"ל דארוסה לא אכלה בתרומה מדאורייתא פ"ק דקדושין וליתא. ואיכא למידק נמי דאמר אביי התם בפרק נערה לא היא ע"כ לא אשמועינן משנה ראשונה אלא למיכל בתרומה דרבנן וכו' ולפוס סוגיין אף בתרומה דאורייתא כן ושמעתי דהתם ה"פ בתרומה דאיכא חששא דרבנן דאלו מדאורייתא כל ארוסה אכלה ולא חיישינן שמא תשקה לאחיה ולאחיותיה ולא משום סמפון אבל נדרים דאורייתא הוא שלא זכתה לו תורה אלא עד שעת נישואין שאפי' בהגיע זמן אינה נודרת על דעת בעלה. ואינו מחוור. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו וקשיא לן הא דתנן בנדרים ומייתינן לה הכא בוגרת ששהתה יב"ח ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה ואמרינן עלה בגמרא אמר רבה ר' אלעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד דתנן נותנין לבתולה וכו'. וא"ל אביי דילמא לא היא עד כאן לא אשמועינן משנה ראשונה אלא בתרומה דרבנן וכו' ואם איתא להא דעולא דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה משעת אירוסין א"כ היכי קא ס"ד דרבה למימר דר' אלעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד וכו'. וי"ל דהיינו הא דמהדר ליה אביי דלמא לא היא ע"כ לא אשמועינן משנה ראשונה אלא למיכל בתרומה דרבנן פי' מדרבנן הוא דאסירא ארוסה למיכל בתרומה דאורייתא דאי מן התורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה אלא דרבנן גזרו בה משום שמא תשקה או משום סמפון וכיון דהגיע זמן ואוכלת משלו חשבינן לה כנשואה ותו ליכא למגזר בה לשמא תשקה דדוכתא מייחד לה ולא משום סמפון דבדיקת חוץ שמה בדיקה אבל נדרים דאורייתא כלומר דמדאורייתא אין ארוס מפר אלא בעל לא חשבינן לה נשואה עד שתכנס לחופה ועד כאן לא שמעת ליה לר' אליעזר אלא גבי נדרים כדרב פנחס משמיה דרבא דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת כלומר בנדרים דאיכפת ליה כגון עינוי נפש ושבינו לבינה וכיון דכן הכא נמי כיון דאוכרלת משלו בהגעת זמן סמכה דעתה ועל דעתו היא נודרת ושפיר מפר ואף על גב דמשתכח סמפון בתר הכי אבל תרומה אפילו מדרבנן לא אכלה דאיתא לחששא דרבנן שמא תשקה או משום סמפון ונמצאת זרה למפרע. והא דאמרינן אי הכי הגיע זמן ולא נישאו נמי אי הכי לאו דוקא דלדידן מי ניחמא לדידן נמי מ"ש דעד השתא לא אכלה והשתא אכלה והא דכ"ע הוא דארוסה מן הדין אוכלת בתרומה מן התורה כדמוכח בקדושין וליכא תנא דפליג עליה ואפילו אם ת"ל דקסבר דארוסה אינה אוכלת בתרומה אפילו מדין תורה אם כן אכתי קשיא כי הגיע זמן אמאי אכלה ואיכא דאמרי הגיע זמן כנכנסה לחופה דמי וליתא אלא ודאי מחוורתא דאי הכי לאו דוקא וכדאמרן. ע"כ:
והאי נמי קנין כספו הוא שקנאה בכסף קדושין ומהאי טעמא אמרו במשנתנו אינה אוכלת בתרומה עד לאחר י"ב חדש משנתארסה הואיל ודבר תורה אוכלת משנתארסה לכהן דמדקתני ואוכלת בתורמה מכלל דעד השתא לא אכלה. ימזגו לה כוס של תרומה. רש"י במהדורא קמא:

שמא ימזגו לה כוס וכו'. ואיכא למידק למה ליה לאדכורי מזיגה כלל הוה ליה למינקט בקוצר שמא תשקה לאחיה ולאחיותיה. ויש לומר דהא ודאי אם היו מוזגין לה בבית חמיה והיו שולחין אותו לה מזוג מבית חמיה לבית אביה לא היינו חוששין שמא תשקה דשולחין לה מה שצריכה לשתות בצמצום ואין לה כדי לחלק לאחרים אבל אם שולחים אותו חי מבית חמיה והיא מוזגת אותו בבית אביה אינם מצמצמים כולי האי כדי צרכה לאחר המזיגה דודאי יוסיפו לה וא"א לצמצם ולא כל היינות שוין אי נמי אגב דמזגי לה בבית אביה יטעו אחיה ואחיותיה ויטעמו אם הוא מזוג יפה ודאי אין לחוש שמא תשקה במזיד אלא שישכחו ותשקה בשוגג וכדבעינן למכתב בס"ד והילכך אגב המזיגה משכח שכיח לאטעויי וכדכתיבנא. ואם תאמר אמאי נקט כוס דמשמע דבר מועט והא כשאין כאן אלא דבר מועט לא שכיח למטעי וכדכתיבנא. ויש לומר דלאו דוקא נקט כוס אלא כלומר תרומה ואפשר דלהכי כתב רש"י שמא ימזגו לה כוס של תרומה דהא ודאי פשיטא דבתרומה איירי ולמה ליה להרב ז"ל לפרושי כן. ואפשר עוד לומר דקשיא ליה לרש"י מאי שמא ימזגו לה כוס בבית אביה דקאמר הא ודאי בבית אביה היא יושבת ושם אוכלת ושותה ושמא מוזגין לה ומאי שמא דקאמר דבשלמא המזיגה בבית חמיה הוא במקרה אבל בבית אביה לעולם הוא כן ובשלמא שמא תשקה ניחא אבל שמא ימזגו כו' קשיא ודוחק לומר דשמא קאי אתשקה לאחיה לבד. ותירץ רש"י דלהכי נקט שמא ימזגו משום דבתרומה איירי וה"ק מ"ט אמרו אינה אוכלת פי' תינח לאכול התרומה בבית אביה ליתסר שמא יאכלו ממנה בבית אביה אבל כשתלך בבית חמיה תאכל בתרומה דאז ודאי ליכא למיחש למידי ואמאי אמרו חכמים שלא תאכל תרומה כלל ואפילו בבית חמיה ומהדר שמא ימזגו לה כוס בבית אביה וכו' פי' אף על גב דהם נזהרין שלא להאכילה תרומה בבית אביה איכא למיחש שמא יפול במקרה וימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאביה וכו'. וברוב הספרים כתיבת יד גרסינן שמא ימזגו לה בבית חמיה ותשקה לאחיה וכו' ואפשר דה"פ דהא ודאי בבית אביה אין נותנין לה תרומה כלל. ומיהו איכא למיחש שמא תלך לבית חמיה עם אחיה ואחיותיה ושמה בבית חמיה ימזגו לה כוס של תרומה ותשקה לאחיה ולאחיותיה א"נ בבית אביה הכל בדלין מן התרומה ויש לה כלים בפני עצמן מפני שהזר חייב עליה מיתה ולא אתו למטעי אבל בבית חמיה שהכל אוכלין שם תרומה ואינן בדלין ממנה איכא למיחש דילמא אתו למטעי ולהכי נקט בבית חמיה. ורש"י ז"ל הכא לא גריס בבית חמיה ובדוכתא אחריתי גריס לה. וז"ל הריטב"א ז"ל ה"ג וכן גרש"י ז"ל שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ול"ג בבית חמיה דאיהי בבית אביה קיימא. ע"כ:
ותשקה לאחיה ולאחיותיה פי' לא שתשקה במזיד אלא שתשקה בשוגג או שיטלו הן מעצמן בשוגג איידי דרגילי בהו ונקטינן השקאה שהשתיה קלה לעשות בשוגג יותר מן האכילה. הריטב"א ז"ל. א"כ במקום יין ושכר שכיח טעותא כנ"ל:
אי הכי הגיע זמן ולא נשאו לאו אי אמרת בשלמא הוא דהא אי אמרת טעמא משום סמפון כל שכן דקשיא לן טפי דאפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה קשיא לן עלה לקמן ודוחק הוא לומר דהשתא סבירא לן דמשהגיע זמן ליכא למיחש לסמפון ולקמן ס"ל דאפילו משנכנסה לחופה אם לא נבעלה איכא למיחש לסמפון שאין זו שיטת התלמוד אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א ז"ל:
והא כתיבנא לעיל בסמוך מה שכתבו הרמב"ן והרא"ה ז"ל בזה:
והרא"ש ז"ל כתב וז"ל אי הכי הגיע זמן ולא נשאו נמי אא"ב משום סמפון איכא למימר דהיינו טעמא כיון שחייב במזונותיה בהגעת זמן בדיק לה דלא שדי איניש זוזי בכדי אבל משום הכוס איכא למיחש עד שתבא לרשותו. ע"כ:

אלא מעתה לקיט כהן וכו'. איכא דקשיא ליה ולימא לקיט ישראל בכהן ותו ליכא לפרוקי כדפרקינן בהא השתא מדידהו ספו ליה מדידיה אכלי. וליתא דאנן אפילו בלקיט כהן לא חיישינן דילמא יהיב להו איהו דכהן מיזהר זהיר בתרומה אלא דקס"ד דהוי אגירייהו גייסי ביה ואתו למנסב ממאי דאכיל ולא אדעתיה אי נמי דלא חזי ואהדר ליה דהא לאו מילתא דשכיח הוא דהשתא אינהו סזפו ליה כל שכן דלא נסבי מדידיה אבל לקיט ישראל בכהן למאי ניחוש לה דליספי ליה בע"ה ליכא למיחש דכהן מזהר זהיר בתרומה לקיט נמי לא עביד דנסיב מבע"ה אי איהו לא יהיב ליה ולעיל נמי דאמרי' שמא תשקה ואפשר דלאו דוקא אלא שמא יטלו הן מעצמן ממנה כוס אי נמי אפשר דשניא בת ישראל שאינה בקיאה בתרומה. הרא"ה ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל פירשו בתוס' דלא מצי לאקשויי לקיט ישראל בכהן לא ליכול הכהן בתרומה שמא יאכיל לישראל לקיטו דהא ליתא שהלקיט בדיל הוא מנכסי האדון ולא יגע בו בלא רשותו וגם אין האדון מחניף לו ולא דמי לארוסה זו שמחנפת לאחיה ולאחיותיה שעובדין אותה וליכא לדמויי לה אלא ללקיט כהן בישראל שהלקיט מחניף לאדונו ולא בדיל האדון מיגע בשל לקיט ואפילו בהא שנינן דמדידיה ספי ליה ולא אכיל מדידיה. ע"כ:
אי הכי נכנסה לחופה ולא נבעלה נמי אא"ב שמא תשקה ליכא כיון שיצאת מבית אביה אא"א משום סמפון נכנסה לחופה ולא נבעלה נמי משהגיע זמן ולא נשאו לא קשיא ליה דכיון שחייב במזונותיה בדיק לה אבל נכנסה לחופה ס"ד דלא בדיק לה עד שעת בעילה שהוא בודקה בעצמו. הרא"ש ז"ל:
והרשב"א כתב וז"ל הא דפרקינן התם מבדק בדיק לה ה"פ למשנה אחרונה איהו בדיק לה משעת כניסתה לחופה ולמשנה ראשונה בדיק לה על ידי קרובות כיון שהגיע זמנה לינשא משום דכיון דיהיב לה מזונות לא שדי איניש זוזי בכדי. ע"כ:
סמפון בעבדים ליכא גבי עבדים לא חשבינן מקח טעות משום סמפון דהא קא חזי ליה וסבר וקביל נמצא גנב או קוביוסטוס גונב נפשות הגיעו ומקחו קיים ואינו חוזר דסתם עבדים גנבים הם ולא הוי מקח טעות. ליסטים מזויין שמפורסם לכל העולם כל מוצאו יהרגנו מוכתב למלכות שצוה המלך להרגו דנכתב ונגזר ונחתם למיתה דגברא קטילא זבין ליה ומקח טעות הוא. כיון דקלא אית להו סבר וקביל. רש"י במהדורא קמא:

בד"ה בגרה יום כו' דאסור לקדש את בתו קטנה ואין פוסקין נמי כו' עכ"ל הא דאסור לקדש בתו קטנה הכי אמרינן בר"פ האיש מקדש אבל מההיא דאין פוסקין נמי על הקטנה להשיאה דאמרינן הכא אין ראיה לכאורה דאימא פוסקין ומקדשין אותה כשהיא קטנה להשיאה כשהיא גדולה לאחר י"ב בנערותה קודם בגרות ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה מאי לאו כו' דאז לא הוי בגר כתבועה ור"ת מפרש דסתם האי כו' עכ"ל נראה מדבריהם האי דקאמר כתבועה דבתולה היינו גבי בגרה יום א' ונתקדשה כו' דנותנין לה י"ב חדש משעה שבגרה וכ"ה ברא"ש אבל מפרש"י נראה דנותנין לה י"ב חדש משעת אירוסין כמ"ש מהרש"ל ודו"ק:

בא"ד ור"ת מפרש דסתם האי לישנא דבגרה כו' עכ"ל הוצרך להאי תירוצא לפי סברתו דבגרה כתבועה אפילו נתקדשה קודם בגר כמ"ש בהגהת אשר"י ועיין במהרש"ל:

בד"ה תיובתא כו' דה"ק בוגרת בשלשים יום סגי כו' דמשמע דבוגרת לא סגי לה כו' עכ"ל ק"ק (א) המקשה דהכא דאכתי לא ידע למימר דתרתי קתני בוגרת וששהתה י"ב כו' תקשי ליה הך קושיא דמקשה התם דמשמע דבוגרת לא סגי בלא י"ב חדש כו' ודו"ק:

גמ' ת"ש בוגרת ששהתה שנים עשר חדש ואלמנה ל' יום רבי אליעזר אומר וכו' כך צ"ל וכן הוא במתני' דנדרים וכן מוכח בתוס' ד"ה תיובתא דרב הונא:

רש"י בד"ה דבתולה כו' משעת אירוסין. נ"ב פי' בבוגרת:

תוס' ד"ה ואין דנין כו' משום דכתיב אצל ירח. נ"ב ואין זה דומה לחדש ימים דהתם הוא שם התואר לפי שהוא מתחדש כל שלשים יום והיינו חידוש שלשים ימים משא"כ בירח שהוא שם העצם וק"ל:

בד"ה מאי לאו כתבועה דבתולה כו' דאז לא הוי בגר כתבועה כו'. נ"ב פי' הוא סברת ר"י בעל התוס' דס"ל היכא דנתקדשה קודם שבגרה דדינה כשאר בתולה ויש לה י"ב חדש מעת התביעה אפילו שהתה כמה שנים בבוגרת קודם שתבעה אבל ר"ת ס"ל לעולם בגר כתבועה ואם התביעה קודם מונין י"ב חדש מן התביעה ואם בגרה קודם מונין י"ב חדש משעה שנתבגרה וכן דעת הרמב"ם והטור. (עיין במהרש"א):

גמ' בקישור דאין פוסקין על הקטנה להשיאה כו' וקטנה בין היא ובין אביה כו' [עם הך דלעיל מניה] אפשר לומר לרווחא דמקושר למאי דמייתי לימוד מרבקה דנותנין זמן לבתולה י"ב חודש וכפירש"י בחומש אח"כ פירש"י התלכי עם האיש הלזה מכאן שאין משיאין אשה יתומה אלא מדעתה וכו' ע"ש ויש להקשות מנ"ל לרש"י מכאן כו' דלמא שאלה אם מבקשת זמן י"ב חודש ותדע דהא לא שאלו אותה מקודם כשאמרו הנה רבקה לפניך קח ולך. דא"ל בתחלה לא היה אלא קידושין ואף דאין מקדשין את הקטנה היינו רק מדרבנן ואין ראיה מבתואל מה שלא קיים משא"כ עתה שהיה להשיאה דהא מעיקרא נמי אמרו הנה רבקה לפניך קח ולך אלא ודאי משום זמן. וי"ל דא"כ הול"ל התלכי עתה לא התלכי סתם משום זמן ועוד דהיא לא היתה צריכה להכין ואליעזר לא ביקש ממנה כלום והאי דלא שאלה באמת מקודם לכאורה משום הכי דקדק רש"י בחומש שאין משיאין את היתומה כו' דמתחלה לא היתה יתומה שבתואל היה חי משא"כ עתה שמת כמ"ש רש"י אבל בשמעתין אינו נראה כן [דמשמע אפילו בחיי אב יכולה לעכב] ועיין במפרשי רש"י ודו"ק:

גמ' ת"ש בוגרת ששהתה י"ב חודש כו' יפר. קשה לישני דבעי י"ב חודש משום דידיה דכי היכי דנותנין לה נותנין לו כדאיתא במתני' ובברייתא הסמוך וא"כ מקודם י"ב חודש לא היה יכול ר"א למימר הואיל וחייב במזונותיה כו'. מיהו הלשון משמע ששהתה תלוי בדידה. ואין זה דקדוק כ"כ. וי"ל דבמתני' קתני שם נמי ואלמנה ששהתה ל' יום כמו שהביאו ג"כ התוס' ואי איירי מדידיה הו"ל למיתני באלמנה נמי י"ב חודש משום דידיה וכ"ת היכא שנשא אלמנה גם לו אין נותנין י"ב חודש דבתר דידה גריר א"כ ה"נ בבוגרת א"כ צ"ל ששהתה משום דידה. וראיתי בר"ן שכתב ודאמרי' כך נותנין לאיש היינו לבחור י"ב חודש אפי' נשא אלמנה ולאלמן ל' יום אפילו נשא בתולה כל שהיא מוכנת וכן נראה מן הירושלמי אבל הרמב"ם ז"ל כתב כו' שהזמן שנותנין לאיש הוא כפי הזמן שנותנין לאשה שאם נושא נערה בתולה נותנין לו י"ב חודש ואם נושא אלמנה אפילו הוא בחור אין נותנין לו אלא ל' יום וכדבריו נ"ל מדמקשה בגמרא אר"ה. ואם איתא כו'. וכמ"ש לעיל [כתובות ל' וכמ"ש לעיל הוא מדברי הגאון בתוך דברי הר"ן] אלא ודאי משמע דאיהו בתרה גריר ועוד מדקתני לקמן המארס את הבתולה בין שתבע הוא ובין שתבעה היא נותנין לה שנים עשר חודש ומדלא מפליג בתבעה היא והבעל מעכב בין בחור לאלמן וכמו דקתני המארס הבתולה הול"ל בחור המארס את הבתולה ש"מ דאפילו אלמן שנשא בתולה נותנין לה י"ב חודש עכ"ל הר"ן ודו"ק:

גמ' דבר תורה ארוסה כו'. אבל מ"מ אין לה מזונות מן התורה דאל"כ אמאי תקנו רבנן דלא תאכל בתרומה הא דוכתא מיחד לה (ב):

גמ' א"ה נכנסה לחופה כו'. אף דאכתי לא ידע טעם דמשנה אחרונה מ"מ מאי עבדי לחשש סמפון:

גמ' אלא מעתה עבד כו'. אין להקשות נימא נמי דלא שדי אינש זוזי בכדי לזונו ובדיק לי' קודם כי היכי דבדיק לארוסתו כשהגיע זמן נזונה למשנה הראשונה ועיין ברש"י סוף הסוגיא ע"ב וי"ל דמעבד כנעני פריך דקנין כספו הוא ואוכל בתרומה ויכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך כדבסמוך ע"ב ועיין וק"ל:

ברש"י בד"ה להשיאה כשהיא קטנה שטורח הוא לה. אף דאפילו קידושין אסור כמ"ש בסמוך אע"ג דלאו טורח הוא לה שיכול להשיאה בגדלותה אפ"ה אסור מטעם עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה י"ל דמשמע לי' מדלא קאמר אין פוסקין על הקטנה לקדשה כשהיא קטנה וכ"ש נישואין דהא קושטא דאפילו קידושין אסורין ואי משום סיפא דאבל פוסקין אפילו להשיאה כו' הול"ל אמר רבי אבא בר לוי פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה משמע דאיירי בכל ענין אין פוסקין לעולם אפילו נתקדשה מקודם דעבר וקידשה ובהכי איירי נמי קטנה בין היא ובין אביה יכולין לעכב דאזדא לה טעמא דבפלוני אני רוצה אפ"ה אין פוסקין להשיאה מטעם שטורח הוא לה אבל פוסקין כו' איירי נמי בכל ענין בין נתקדשה בין לא נתקדשה וע"ז פי' והא דפוסקין בלא נתקדשה דוקא פסיקה בלא קידושין כו' כך י"ל. אבל הר"ן כתב בענין אחר ע"ש ומה שכתבתי נ"ל:

ברש"י בד"ה נותנין לה שלשים יום כאלמנה משעת אירוסין וכו'. ודאי לכאורה אירוסין היא כשבגרה וכמו שאמר בגרה יום א' ונתקדשה [לכך פי' משעת אירוסין] אבל אם האירוסין זמן רב אחר שבגרה שמא נותנין ל' יום מזמן שבגרה. אבל אין זה סברא כלל. והכלל העולה דלעולם אין בוצרין משעת אירוסין מל' יום. ובסוף הברייתא דבסמוך עברה עליה י"ב חודש בבוגרת נותנין לה ל' יום. וכן הוא הסברא אף שמוכנת כבר מ"מ נותנין לה חודש ימים אחר אירוסין ואפילו באלמנה שכבר מוכנת נותנין לה ל' יום כ"ש בבוגרת אע"פ שבאלמנה נותנין לה משעת תביעה לאחר אירוסין לא משעת אירוסין כמשמעות לישנא דמתני' דאין בין בתולה לאלמנה אלא משך זמן אבל משעת התחלת הזמן שוין וכמו שאמר בסמוך לא כתבועה דאלמנה דש"מ אלמנה נמי בעי תביעה. ואילו נאמר שבאלמנה נמי משעת אירוסין היה ניחא טפי המאי לאו כתבועה דבתולה [ומהי תיתי לומר כתבועה דבתולה ולהקשות] משום דבאלמנה לא הול"ל לישנא דכתבועה ומשני כתבועה דאלמנה דאלמנה בעצמה היא כתבועה ונותנין לה משעת אירוסין. והיה ניחא דשוה בוגרת ואלמנה לגמרי. וכן היא הסברא דמסתמא אלמנה היא בוגרת. אבל לא משמע כן דודאי ע"כ איירי בלא בוגרת דאל"כ מאי איריא אלמנה [וא"כ טפי י"ל דבאלמנה משעת תביעה כמשמעות לישנא דמתני' וברייתא כנ"ל]. ולהכי נמי לא פירש משעת תביעה לאחר אירוסין משום דבגרה הרי היא כתבועה משמע כל אימת שנתקדשה בבוגרת הרי הוא כתבועה מצד שהיא גדולה ובוגרת היא ואילו היו נותנין לה זמן משעת תביעה מאי בוגרת הרי היא כתבועה וכן הלשון בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה ל' יום משמע קצת מעתה משעה שנתקדשה. ובסמוך למסקנא דברייתא דאיתותב בה רב הונא ובוגרת הרי היא כתבועה דבתולה היינו תיכף משעה שנתבגרה אף שלא נתקדשה עדיין והיינו לענין זמן י"ב חודש ואם עברו עליה חודש או שתים בבגרות ונתקדשה נותנין לה לתשלומין י"ב חידש משעה שבגרה אבל לעולם אין פוחתין מל' יום משעת אירוסין וכן משמע בר"ן בהדיא ולא משעת תביעה דבוגרת לעולם כתבועה וכל אימת שנתארסה הרי היא כאלו תבעה בפירוש משעת אירוסין. ובה"א מאי לאו כתבועה דבתולה זמן י"ב חודש היא משעת בגרות וכברייתא דלקמן. אבל יש לראות דרש"י פירש כתבועה דבתולה משעת אירוסין דא"ל דהכי פירושו כתבועה דבתולה י"ב חודש מאירוסין [ומ"ש רש"י מאירוסין קאי אבתולה] נותנין לה י"ב חודש מבגרות שזה הבל. ועוד לבתולה נמי לא יהבינן משעת אירוסין אלא משעת תביעה. מ"מ נראה [דרש"י ג"כ כוונתו משעת בגרות רק] משום דהשתא שעת אירוסין ובגרות זמן יום א' הוא לכך פי' כן ולא לאפוקי שעת בגרות פי' כן. ואף שבסמוך ולארוסה שלשים יום שפירש"י משעת אירוסין היינו לאפוקי שעת בגרה אבל כאן איירי בבגרה ונתקדשה תיכף. וצ"ל כן בהכרח דלמה יפרש רש"י בהמקשה מאי לאו שידע הברייתא בסמוך משעת בגרות דלא כברייתא וק"ל. ולמאי דמשני כתבועה דאלמנה הל' יום משעת אירוסין. וכן מ"ש התוס' בד"ה מאי לאו ולא מצי לשנויי אין כתבועה דבתולה וכשקידשה וכו' ע"כ לפי"ז י"ב חודש משעת בגרות אבל ל' יום לעולם משעת אירוסין לא פחות ובאלמנה פעמים יותר אם תבעה ימים הרבה אחר אירוסין נותנין לה משעת תביעה ודו"ק:

ברש"י בדבור הנ"ל כיון שבגרה היא מכינה תכשיטיה קודם בגרות. הסברא מגומגם קצת מנא ידעה שלא תתקדש עד אחר בגרות [דהא בנתקדשה מקודם יש לה י"ב חודש משעת תביעה דאינה מכינה כמ"ש התוס'] ואי משום שרואה כי קרוב ימי בגרות מכינה מקודם א"כ גם נתקדשה בנערות לא יתן לה י"ב חודש. מיהו אין הכי נמי לעולם מתחלת להכין מקרוב ימי בגרותה ואם נתקדשה בנערות סמוך תיכף לבגרות [שכבר התחילה להכין מקרוב ימי בגרות] אין נותנין כי אם ל' יום. אבל לפירוש התוס' אם נתקדשה בסוף ו' חדשים שבין נערות לבגרות יש לה י"ב חודש במילואם ובנתקדשה לאחר אותו יום אין לה כי אם ל' יום אימתי הכינה וצ"ל כל שעורי רבנן כך הוא אתיא קודם שקיעת החמה גובה כתובתה לאחר שקיעת החמה אין לה [לקמן (כתובות דף ק"ד)] בארבעים סאה טובל כו' ודו"ק:

ברש"י בד"ה יפר נדרה בלא שותפות דאב כו'. לכאורה כיון שבגרה יצאה מרשות האב וכדאיתא לעיל האב זכאי בבתו וכו' ובהפרת נדריה ובגמרא שנאמר בנעוריה בית אביה ופירש רש"י אע"ג דכתיב בהדיא כי הניא אביה אותה וכו' איצטריך לנערה כו' ודוקא נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה. ובלא פירושו י"ל יפר דלא תימא עכ"פ לא נתרוקנה רשות לבעל כיון שלא כנסה עדיין. ואפשר דהכי נמי כוונתו שלא תימא כיון דבמת אביה בעודה נערה המאורסה אין הפרה לנדריה כי אם ע"פ חכם שלא נתרוקן רשות לבעל וכיון שבגרה יצאה מרשות אב והוי כמת שותף אחד ה"א שאינו יכול להפר כיון שאין לו הפרה כי אם בשותפת והשותף האחד הלך לו לז"א יפר בלא שותפות הואיל וניזונת ובזה מיושב דנקיט דינו בבגרה ולא בבתולה שהגיע זמנה שחייב במזונותיה יפר משום דהתם ודאי משום מזונות שניתוקן מדרבנן לא מפקינן כח האב שיש לו שותפות בה (ג) ודו"ק:

ברש"י בד"ה מיבדק בדיק לה ביד קרובותיו. למשנה הראשונה כתב זה דבי' קיימינן עדיין אף שהקושיא היא אף למשנה אחרונה דלמשנה אחרונה בדיקת חוץ ע"י קרובותיו לא הוי בדיקה ודו"ק:
בתד"ה ואין דנין ימים כו' ולא אמרינן התם ימים י"ב חודש כו'. פירוש כיון דדרשינן ימים באפי נפשיה נילף מסתם ימים:

בא"ד משום דכתיב אצלו ירח. כתב בח"ש ואין זה דומה לחודש ימים דהתם הוא שם התואר לפי שהוא מתחדש כל ל' יום דהיינו חידוש ל' יום משא"כ בירח שהוא שם העצם עכ"ל. נראה שבא לתרץ אמאי לא דרשינן בחודש ימים נמי חודש שלשים וימים שלשי' ותי' לפי שמדובק יחד חודש של ימים משא"כ בירח עומד בעצמו ואע"ג דמצינו חודש לבד אינו דבוק מחר חודש עולת חודש וכו' והרבה כהם וברבוי חדשים י"ל מ"מ יש לפרשו ג"כ דבוק משא"כ ירח אף שלבנה נקרא ירח אין שייך לומר ירח של ימים או משום דודאי ראש חודש יום חידוש חודש קרוי חודש לבד משא"כ אם אין המכוון על ראש חודש ממש רק זמן של חודש קאמר חודש ימים ולכן בבשר שליו שאכלו שאין המכוון רק על הזמן [כתיב חודש ימים] מיהו לפי"ז בירח ימים נמי לא ניחא כל כך [דכיון דעכ"פ ירח משמע שלשים דהיינו היקף הירח הוא שלשים א"כ כי היכי דחודש ימים היינו זמן של חודש כאילו כתיב ימים של חודש ה"נ ירח ימים נפרש ימים של ירח ימי הקיפו] ודו"ק:
בתד"ה אי איהי ניחא לה כו' משמע כו' הוי מרידה ופוחתין מכתובתה כו'. צריך הסברה קצת מנ"ל להתוס' המשמע בפשיטות ולהקשות עליה הא אפשר לפרש מאי נפקא ליה מניה וכיון דלא נפקא ליה מניה נכוף אותו שלא יעכב עליה בנשואין כפירש"י ודו"ק:
בתד"ה בגרה וכו' ואין פוסקין נמי על הקטנה להשיאה כו'. יש לראות מאי ראיה מזה דהא פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה ואיירי מתני' בפסק עליה בקטנותה להשיאה בנערותה לאחר י"ב חודש קודם שבגרה. וא"ל דא"כ צ"ל במכוון שפסק עליה להשיאה יום ראשון דנערות (ד) דאין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים זה הבל דאיירי בפסק עליה להשיאה בנערות אימת שיהיה והתביעה היה קודם נערות ואף שתבע קודם נערות ו' חדשים נותנין לה ו' חדשים לאותן ו' חדשים דהיינו י"ב חודש אף שראויה להשיאה בתחלת נערות. מיהו ז"א דמתני' קתני חכמים תקנו זמן י"ב חדשים משעת תביעה משמע דזמן י"ב חודש תקנו מטעם לפרנס עצמה וכל מה שקודם נערות אותו זמן יש לה בלא"ה [מטעם] דאין פוסקין על הקטנה להשיאה קודם נערות לא מטעם פרנסה וא"כ לא הול"ל רק נותנין לה ו' חדשים שו' חדשים נותנין לפרנסה אף משעה שראויה להשיאה דהיינו מתחלת נערותה ונותנין לבתולה י"ב חודש משתבעה כו' משמע משראויה להשיאה דתביעה קודם שראויה להשיאה לאו כלום הוא ודו"ק. ואולם כבר כתבתי שפירוש אין פוסקין להשיאה אף שכבר עבר וקידשה א"כ מאי כוונת התוס' בזה ואין פוסקין נמי כו' דודאי מתני' לא איירי באיסור שהתקנה של י"ב חודש בסתם איירי כמ"ש התוס' ואפ"ל כי התוס' לא ס"ל ליתד קיים הא דאסור לקדש כשהיא קטנה ולהכי קאמר אין פוסקין על הקטנה להשיאה כו' אבל לקדש כשהיא קטנה אין בו איסורא דרבנן. עיין בהג"א ובמרדכי דר"ת לא ס"ל להלכתא ולזה כתבו דאף באם תאמר שמותר לקדש מ"מ אמרי בשמעתין דאין פוסקין על הקטנה כו' וק"ל:
בתד"ה מאי לאו כו' ור"ת מפרש כו'. ר"ל בוגרת הוי לעולם כתבועה [אף נתקדשה קודם] ועיין בהג"א [דס"ל לר"ת כן דלא כתי' ראשון] ומ"מ מתני' [דנותנין לה כו' משתבעה כו'] א"ש בנתקדשה קודם ובוגרת הוי כתבועה ליתן לה משעת בוגרת י"ב חודש [ומתני' קאמרה בתבעה קודם בגרות נותנין לה משעת תביעה]:
בתד"ה תיובתא דר"ה כו' ונראה לפרש כו' כגון שקידשה לאחר ששהתה י"ב חודש כו'. ואין להקשות [מאי פריך] דלמא בוגרת ששהתה י"ב חודש ר"ל בבגרותה קודם שנתקדשה [דלעולם חשבינן י"ב חודש משעת בגרות] דהא אכתי נותנין לה ל' יום כדבסמוך ולארוסה ל' יום [א"כ היאך קתני סתם ששהתה י"ב חודש הא היכא ששהתה כל הי"ב חודש קודם שנתקדשה נותנין לה עוד ל' יום משנתארסה]. וצ"ל דהמקשה דהכא בשמעתין [דאכתי לא ידע להגיה וששהתה] לא משמע ליה הך לקושיא בלא ר"ה הא דמצינו פעם אחת בוגרת דסגי בל' יום דמשום דקתני בוגרת ששהתה י"ב חודש לא יחויב מזה שאינו בוגרת דסגי לה בל' יום ותנא מלתא פסיקא נקיט רק הא ודאי קשה ליה [אר"ה] הא לא מצינו כלל בוגרת שצריכה לשהות י"ב חודש וק"ל:

בא"ד והשתא כו'. דלא תקשה א"כ קשה איפכא ע"כ בוגרת סגי לה בל' יום מדקתני סתם בוגרת וק"ל:

בא"ד ובהדי אלמנה ששהתה וכו'. שם בסדר המשנה:

שם עד שתכנס לחופה. התוי"ט הביא בשם הר"ן לדחות פי' הרמב"ם דחופה היינו יחוד מהא דתניא בברייתא נכנסה לחופה אפי' לא נסתרה. וכן העתיקה לעיל בפ"ק מ"ד. ול"ד דהברייתא היא לעיל (סוף דף יא) ולא גרסינן שם חופה אלא כנסה ראשון לשם נשואין כו' (וכן הר"ן גופיה לא העתיק בה מלת חופה). ויל"פ דהיינו מסר האב לשלוחי הבעל וכר"ל לעיל (מח ב) וכדפריש רבינא לומר דכתובתה מאחר מנה. וגם שאר אמוראי ל"פ עליו בזה ודלא כהא"נ שבתוס' שם. גם י"ל דכנסה היינו שמסרה האב לרשות הבעל ממש ובזה נראה דלכ"ע הויא כנשואה לכל מילי. ולפ"ז א"ש הגי' במשנה שם עד שתכנס לרשות הבעל דהיינו רשותו ממש. ודיוקא דרנב"י שם הוא מלשון כיון כמש"כ התוס' שם במתניתין ד"ה לעולם. ועמש"כ בנדרים (עג ב):

ול"נ ראיה לפי' הרמב"ם דחופה היינו יחוד מיבמות (קז) "לא ניחא ליה דתהוי חופה דאיסורא" ומאי איסורא איכא אם לא היחוד דפנויה:

גמרא והאי נמי קנין כספו הוא. ואיתקוש הווייות להדדי רש"י לקמן (נח) ד"ה והאי קנין אחיו הוא:

גמ' שם רב שמואל בר"י אמר משום סמפון. כצ"ל ולמחוק הו':

גמ' מימים שנאמר בהן חדש. נ"ב היינו כי הא דכתיב חודש חד וימים אבתריה אבל כי ימים מקמי חדשים אז פירושו שנה כדכתיב כמה זימני בנביאים:

שם אבל פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה. נ"ב לאו גדולה. אלא סמוך לגדלות דאמר מר המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך כדאי' פרק הבע"י (ס"ג ב'):

שם ואי דגואי כו'. נ"ב ואע"ג דאיכא בגואי דלא חזי למלאכה. שנחלש ונחלה מחמתם. סבר תלמודא כה"ג נמי חזי ליה דחליש לב שמח ייטיב גהה (משלי יז):

גמרא מנה"מ אמר רב חסדא דאמר קרא כו' תשב הנערה אתנו כו'. ואע"ג דלכאורה לא נתקדשה רבקה עדיין באותה שעה דאין העבד נעשה שליח לדעת האומרים דעדיין לא נשתחרר אליעזר ועוד דלשיטת התוספות ביבמות דף ס"א דרבקה בת י"ד שנה היתה וא"כ בוגרת הויא וכבר עברו י"ב חדש בבגרות ומסקינן בסמוך דאין נותנין לה אלא שלשים יום מ"מ מייתי שפיר דודאי קודם מ"ת לא שייך לגבי לבן ובתואל כל הני חילוקי דינים אלא דעיקר הראייה דאורחא דמילתא דתכשיטי כלה לפרנס עצמה צריכה י"ב חדש ומהא ילפינן שפיר לחלק בכל חילוקי דינים דשמעתין דלאחר שניתנה תורה ונתחדשה הלכה בדיני קידושין וענייני נערות ובגרו' ממילא נשתנה בכ"א לפי מה שצריך מיהו בתוספות פ"ק דף ז' ע"ב בד"ה ויקח בועז משמע דגבי רבקה קדושין גמורים היו אלא שאין צורך לדקדק בכך למאי דפרישית:

תוספות בד"ה אי איהי ניחא לה כו' משמע כיון דלא נפקא ליה מידי הוי מרידה כו' ותימא דאטו משום כו' עכ"ל. לכאורה אין זה מוכרח דנהי דמשמע להו דהא דקתני בברייתא דקטנה היא ואביה יכולין לעכב אדינא דמתני' דקביעא י"ב חדש קאי וכדאיתא להדיא בתוס' דפרקין. מ"מ איכא למימר דלענין מזונות קאי וא"כ מקשה הש"ס שפיר כיון דאיהי ניחא לה אביה מאי נפקא ליה מינה ולמה תפסיד מזונות בהגיע זמנה אלא דמשמע להו דהא דהיא יכולה לעכב ע"כ לא איירי אלא לענין מרידה מסתמא אביה יכול לעכב נמי לא איירי אלא בכה"ג שהבעל רוצה וק"ל:

בד"ה בגרה יום א' ונתקדשה וא"ת ומתניתין כו' ואין פוסקין נמי על הקטנה להשיאה עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דאכתי איכא לאוקמי מתני' בנתקדשה כשהיא קטנה ופסקו להשיאה כשהיא גדולה עכ"ל ע"ש. ולע"ד נראה דמשמע להו להתוספות דמאי דקתני במתניתין משתבעה הבעל היינו משתבעה הבעל לנשואין כמ"ש הרמב"ם ז"ל ודלא כפירוש רש"י:

בא"ד וי"ל דדוקא כו' אבל נתקדשה קודם בגרות יש לה י"ב חדש משעת תביעה עכ"ל. לכאורה אפי' אם נאמר דנתקדשה קודם בגרות יש לה יב"ח משעת הבגר כשיטת הרמב"ם ז"ל וכמ"ש מהרש"ל ומהרש"א ז"ל שהיא ג"כ שיטת התוספות בדבור הסמוך. נתיישבה נמי קושיית התוספות דהא איכא לאוקמי מתני' בהכי והא דקתני במתני' משעת התביעה היינו אם התביעה היתה קודם בגרות אלא דהשתא משמע להו לתוספות בפשיטות כיון דרב הונא מודה בנתקדשה קודם בגרות משום דמסתמא אינה מקפדת א"כ יש להשוותה לגמרי לנערה וקטנה דנותנין י"ב חדש משעת התביעה והיינו כתירוץ הראשון בדבור הסמוך ועיין בסמוך ודו"ק:

בד"ה מאי לאו כתבועה דבתולה כו' עד סוף הדבור. וכתב מהרש"א ז"ל דמדברי התוספות משמע דלא כפירש"י דמפרש כתבועה דבתולה היינו משעת אירוסין ולהתוספות משעת הבגר כשיטת הרמב"ם ז"ל. ולענ"ד אין זה מוכרח לומר דהתוספות לא מפרשי כפרש"י כיון שלא השיגו על פירושו. ועוד דפשטא דלישנא הכי משמע דבגרה הוי כתבועה דבתולה א"כ כי היכי דלא מהני בבתולה תביעה דקודם קידושין ה"נ לא מהני בגרות דקודם קידושין ורש"י ז"ל גופא לא כתב כן אלא בסברת המקשה והיינו כמסקנא דליתא לדרב הונא ולא אמרינן דסתם בוגרת מכינה עצמה קודם קידושין אלא דוקא לאחר שנתקדשה מהני בה בגרות להא מילתא לחוד דלא בעינן תביעה. כיון דבשעת קידושין עומדת לינשא והרי היא כתבועה משא"כ התוספות דבעי למימר דאיתא לדרב הונא אלא דמודה רב הונא בנתקדשה ואח"כ בגרה ע"ז כתבו שפיר בתירוצם הראשון דהא דלא מוקי ברייתא בהכי היינו משום דפשיטא ליה לתלמודא דבהא מודה רב הונא לגמרי דבגר אינה כתבועה אלא נותנין לה י"ב חדש משעת תביעה כנערה והיינו כמ"ש בדבריהם בדבור הקודם. ור"ת סובר דאליבא דרב הונא בנתקדשה ואח"כ בגרה הוי בוגרת כתבועה ומונין י"ב חדש מיום הבגר ובהא אפשר דרש"י נמי מודה אליבא דרב הונא ומ"ש רש"י ז"ל כתבועה דבתולה היינו משעת אירוסין היינו לסברת המקשה דליתא לדרב הונא כדפרישית ואם כן איירי ברייתא בבגרה ואחר כך נתקדשה על זה פירש"י שפיר דהיינו משעת אירוסין וזה דלא כשיטת הרמב"ם ז"ל שהביא מהרש"ל אלא דמהרש"ל ז"ל לא נחית לדקדק בשיטת רש"י משא"כ דברי מהרש"א ז"ל צריכין עיון, ואפשר דלישנא דתוספות גופא הכריחו למהרש"א ז"ל לפרש כן מדכתבו דאז לא הוי בגר כתבועה ולא כתבו דלא הוי בוגרת כתבועה אלמא דלשון בגר לעולם משמע להו דאיום הבגר קאי וכמו כן כתב הב"י דהרמב"ם ז"ל דקדק דבריו מלשון בגרה הרי היא כתבועה אלא דאכתי אין זה מספיק ליישב שיטת מהרש"א ז"ל ועדיין צ"ע ודוק היטיב:

בגמרא ת"ש בוגרת ששהתה י"ב חדש ר"א אומר הואיל ובעלה חייב במזונותי' יפר. ויש לדקדק מאי ס"ד דבוגרת ששהתה קאמר א"כ מאי איריא בוגרת אפילו נערה נמי ודוחק לומר דמשום רבותא דחכמים דפליגי נקיט בוגרת ואפשר משום דבנערה לא פסיקא ליה כיון דבעינן תביעה משא"כ בבוגרת. ובזה נתיישב ג"כ הא דלא מוקי מתניתין דהכא בנתקדשה ואח"כ בגרה דא"כ ע"כ צריך תביעה וכתירוץ הראשון של תוספות והדרא קושיא לדוכתא מאי איריא בוגרת אפילו נערה נמי וראיתי בהגהת אשר"י דשמעתין בנתקדשה ואח"כ בגרה אין הבעל מיפר ולכאורה לישנא דגמרא דנדרים דף ס"ח ע"ב הכי דייק אילימא דמקדשה והדר בגרה אלא דהתם בלא שהתה איירי ובלא"ה לשון הגהת אשר"י תמוה דהא אנן כחכמים קי"ל ולדידהו לא שייכי כל הני דיני לענין נדרים. ויותר נ"ל דלמאי דס"ד דבוגרת ששהתה קתני הוי דוקא והיינו לסברא דרבה בנדרים שם דטעמא דר"א כמשנה ראשונה דהכא וכפי' הר"ן שם משום דמשעה שנתחייב במזונותיה קרינן בה בית אישה והיינו ע"כ משום דס"ל מזונות דאורייתא אפילו בהגיע זמנה כמ"ש אלא דאפ"ה בנערה ששהתה לא סגי בהאי טעמא שיפר לבדו דנהי דקרינא בה בית אישה אפ"ה אכתי לא יצאה מרשות האב לשום דבר בהגיע זמנה ואם כן דקרינן בה נמי בית אביה אין הבעל יכול להפר לבדו משא"כ בבוגרת ששהתה ס"ל לר"א דמיפר לבדו דקרינן בה בית אשה כל זה לסברת המקשה דהכא משא"כ התרצן דהכא דקאמר בוגרת וששהתה ס"ל כאביי התם דטעמא דר"א משום דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת אם כן לא שני לן בין בוגרת לנערה כן נראה לי נכון ודו"ק:

קונטרס אחרון
גמרא ובתוס' בענין בוגרת ששהת' י"ב חדש כו'. וכתבתי שיש לתמוה בתמיה קיימת על לשון הגה"ת אשר"י שכתב דלרש"י ור"י לענין הפרת נדרים משעה שהבעל חייב במזונות מיפר לבדו בלא אב ולרבינו תם אם נתקדשה ברשות האב אע"ג דבגרה והזקינה אפ"ה אין הבעל מיפר אלא לאחר נישואין ויש לתמוה בתרתי חדא דכל השקלא וטריא בנדרים בענין בוגרת ששהת' יב"ח היינו אליבא דרבי אליעזר מיהו הלכה פסוקה היא דלא קי"ל כר"א אלא כחכמים דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דאע"ג דלכאורה סתם משנה דנדרים דף ע' דבעל מיפר בבגר ואפ"ה בדף ע"ב שנינו פלוגתא דר"א וחכמים והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם וא"כ היאך אפשר לומר דלרש"י ור"י הבעל מיפר לבדו משהגיע זמן חיוב במזונות. ועוד קשה דאפילו את"ל דהגה"א סובר דהל' כר"א אפ"ה מאי ענין מחלוקת רש"י ור"י ור"ת לכאן דהא בנדרים ד' ע' ע"ב מקשה הגמ' בפשיטות אהא דאמרי' הבעל מיפר בבגר ה"ד אילימא כשקדשה כשהיא נערה ובגרה מכדי מיתה מוציאה מרשות אב ובגרות מוציאה מה מיתה לא נתרוקנה רשות לבעל אף בגרות לא נתרוקנ' רשות לבעל וא"כ היאך אפשר לומר דרש"י ור"י פליגי אמאי דפשיטא לי' לגמ' טובא אע"כ היה מההכרח לומר דהא דמקשה בפשיטות אילימא דקדשה ואח"כ בגרה מכדי בגרות מוציאה היינו למאי דמשמע ליה לישנא דמתני' מעיקרא דבעל מיפר בבגר איירי מסתמא אף בלא שהתה מקמי דאסיק אדעתא ברייתא דבוגרת ששהתה דמייתי בתר הכי אז אף דאסיק אדעתא אפ"ה קס"ד דבקידשה ואח"כ בגרה עדיף טפי דמשקידשה היה מיפר בשותפות עם האב ולכשהגיע זמנו למזונות נתרוקן לו רשות האב כיון שע"י קידושי האב זכה בהפרת נדרים ואחר כך מקשה שפיר מכדי מיתה מוציאה ובגרות מוציאה מרשות האב ואפ"ה בתרוייהו לא נתרוקן רשות האב לבעל ובתר הכי קאמר ואלא דקידשה בבגרות ומקשה תנינא דבלא הגעת זמן אפילו ר"א מודה דאינו מיפר ואי בהגיע זמן פלוגתא דר"א וחכמים היא נמצא דלפ"ז נראה בעליל דכל הסוגיא דנדרים ע"כ הוי למאי דס"ד מעיקרא דמתני' דבעל מיפר בבגר דינא אתי לאשמעינן במה שיש חילוק בין בגרות לנערות לענין הפרת נדרים וכיוצא בזה והיינו אליבא דרב הונא דשמעתין משא"כ למאי דאיתותב רב הונא דנערה ובוגרת לענין שהתה י"ב חודש שוין וא"כ ע"כ בטעמא דרבה ואביי בנדרים דף ע"ג ע"ב דלרבה הטעם דר"א כמשנה ראשונה ס"ל ולאביי משום דנודרת על דעת בעלה נודרת וכיון דאפילו בנערה הדין כן תו ליכא לחלק כלל בין נתקדשה בבגרות או שקידשה ואח"כ בגרה דבשהתה י"ב חדש הבעל מיפר לבדו לר"א הא לא שייך להקשות כלל מיתה מוציאה ובגרות מוציאה דהא אין הטעם כלל משום בגרות אלא משום דהגיע זמנה הו"ל כנשואה לענין הפרת נדרים ולא דמי כלל למיתה דמיתה נהי דמוציאה מרשות האב אפ"ה אין מכניסה לרשות הבעל טפי ממעיקרא ולא קרינן בה בית אישה משא"כ בהגיע זמן קרינן בה בית אישה לרבה כדאית ליה ולאביי כדאית ליה וא"כ לא ידעתי ליישב סברת רבינו תם שהביא הגה"ת אשר"י דבנתקדשה ואחר כך בגרה ושהתה אפילו הכי אין הבעל מיפר וע"כ דאליבא דרבי אליעזר איירי והיאך אפשר לומר כן כיון דאפילו בנערה ששהתה הדין כן למאי דאיתותב רב הונא ותו לא שייך כלל שקלא וטריא דמכדי מיתה מוציאה ובגרות מוציאה. העולה מכל מה שכתבתי דלשון הגה"ת אשר"י נשאר אצלי בתימה גדולה וחזרתי על כמה צדדים לומר דאפשר דהגה"ת אשר"י סובר כיון דמסקינן נמי בנדרים דבוגרת וששהתה קתני וא"כ איכא למימר דלא פליגי ר"א ורבנן אלא בהנך דוקא מה שא"כ בבוגרת ששהתה י"ב חדש נמי מודו ועלה בלבי לפרש דפלוגתת רש"י ור"י ור"ת היינו בענין פירושא דשמעתין אלא דעם כל זה לא עלה לי כהוגן. ועיין בלשון הרא"ש ור"ן ז"ל בנדרים ותראה ג"כ דמשמע להו דהא דקאמר מעיקרא אילימא בנתקדשה ואח"כ בגרה היינו בלא שהתה דלא מפרשי שהתה אלא לבתר דמוקי לה בנתקדשה כשהיא בוגרת. ומתוך כך יבא הכל על נכון בכל מה שכתבתי בפנים ויש ליישב ג"כ קושיית התוס' בד"ה תיובתא בענין אחר כמ"ש בפנים אלא שקצרתי קצת במובן והעיקר חסר דלמסקנא דשמעתין דאיתותב רב הונא מפרשינן המשנה דבעל מיפר בבגר כפשטיה והיינו כמסקנא דהתם דלא אתי לאשמעינן שום רבותא לענין הפרת נדרים דבעל בבגרות אלא איידי דנסיב רישא בזה קתני נמי סיפא בזה יפה כח הבעל ואפי' לענין בגרות דנשואה ממש הוי אתי שפיר דקתני מיהא דיפה כח הבעל ואליבא דכ"ע וכמדומה לי שכן הוא לפי פירוש הרמב"ם ז"ל במשניות אלא דשפיר מיתוקמא נמי בבוגרת ששהתה י"ב חודש אע"ג דבנערה נמי הכי הוא אפ"ה נקט בוגרת דיפה כח הבעל מכח האב שאין האב מיפר בבגרות לעולם ובאידך מתניתין דפליגי ר"א וחכמים אף אם נאמר דלמסקנא דנדרים קתני בוגרת ששהתה כגירסת הרא"ש ז"ל בנדרים ע"ש אפ"ה אתי שפיר דאע"ג דשייך פלוגתא דר"א ורבנן נמי בנערה ששהתה אפ"ה קתני בוגרת כי היכי דלא ליהוי רישא דמתני' בבוגרת סתם משנה נקיט לה בהאי לישנא דליהוי סתם ואח"כ מחלוקת ועוד להודיעך כחן דרבנן כנ"ל נכון וברור בעזה"י ודוק היטב:

בתוספות בד"ה תיובתא דרב הונא ותימא דהכא קאי בתיובתא כו' עד סוף הדבור וכ"כ הר"ן ז"ל בנדרים. מיהו לולי דבריהם יש ליישב בע"א לפי מאי דפרישית בסמוך דהתם בנדרים אמאי דבעי לאוקמי מתניתין דיפה כח הבעל מכח האב שמיפר בבגר והיינו בקידשה כשהיא בוגרת מקשה שפיר תנינא בוגרת ששהתה יב"ח בוגרת בל' יום סגי פירוש דע"כ כרב הונא מיבעי לך לאוקמי דאל"כ מאי יפה כח הבעל בבגר תיפוק ליה דאפי' בנערה שהגיע זמנה נמי מיפר וא"כ אין זה יפוי כח בבגר אלא בהגעת הזמן תליא מילתא משום דנודרת על דעתו כאביי דהכי קושטא דמילתא אע"כ דיפוי כח דבגר היינו בלא שהתה מטעם דרב הונא א"כ מקשה שפיר תנינא כיון דע"כ בוגרת ששהתה קתני משא"כ הכא מסיק שפיר בתיובתא והא דקס"ד הכא דקתני בוגרת ששהתה ולא קתני נערה היינו משום דכרבה ס"ל כדפרישית ודוק היטיב שנתיישב' ג"כ קושיית מהרש"א ז"ל:

בגמרא הגיע זמן ולא נישאו אמר עולא דבר תורה ארוסה אוכלת כו' והאי נמי קנין כספו הוא. לכאורה משמע דעולא אמתני' קאי וטעמא דמשנה ראשונה מפרש אלא דלפ"ז ע"כ דעולא ס"ל כאוקימתא דרבינא בפ"ק דקידושין דבן בג בג ור"י בן בתירה מדרבנן פליגי דאי לאוקימתא דר"נ בר יצחק דמדאורייתא פליגי דלבן בג בג לא אכלה ולר"י ב"ב אכלה מק"ו דשפחה כנענית וא"כ עולא דיליף לה מגופא דקרא מדקאמר האי נמי קנין כספו הוא הוי דלא כמאן לשיטת רש"י ותוספות שם דק"ו גמור קאמר ר"י ב"ב אע"כ כדפרישית ובלא"ה משמע הכי לקמן בשמעתין למאן דמתני משמיה דעולא טעמא דמשנה אחרונה משום סימפון. ואי לאוקימתא דר"נ ב"י בקידושין הו"מ לפרש טעמא דמשנה אחרונה דמדאורייתא אינה אוכלת וכמ"ש בחידושי לקידושין ע"ש אלא דאכתי איכא למידק אי עולא כרבינא ס"ל א"כ היאך אפשר לומר דעולא מפרש טעמא דמשנה אחרונה משום סימפון הא לאוקימתא דרבינא משמע התם להדיא טעמא דאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום דעולא ולא חיישינן לסימפון. ובשלמא לפירוש התוספות שם איכא למימר דריב"ב אליבא דמשנה ראשונה איירי אלא לפירש"י שם קשה. ובלא"ה סוגיא דשמעתין לא אתי שפיר לפירוש התוספות שם דלפירושם פליגי עולא ורבי שמואל בר יצחק ממש בפלוגתא דבן בג בג ור"י ב"ב דפליגי נמי בטעמא דמשנה ראשונה מיהו לשיטת רש"י יש ליישב דבלא"ה שפיר קאמר עולא דטעמא דמתני' דידן דמדאורייתא אכלה היינו מפשטא דקרא והיינו דרש"י לשיטתו במשנתינו דיבם שאינו מאכיל כלל אפילו לאחר יב"ח מדאורייתא וע"כ היינו משום דדרשא דקנין כספו ולא קנין אחיו דרשא גמורה היא וא"כ ממילא שמעינן דאשה מקרי קנין כספו וכמו שאפרש עוד בזה לקמן ודו"ק ועיין בחידושי לקידושין שכתבתי דביבמות דף ס"ח כתבו התוספות דאיכא תנא דיליף ארוסה מפשטא דקרא דקנין כספו:

בגמרא רבי יהודא בן בתירה אומר נותנין לה שתי ידות. משמע דלריב"ב איכא ארוסה דאוכלת בתרומה דהא אמר אביי לעיל מחלוקת בארוסה ולפ"ז משמע דהא דקאמר ריב"ב גופא בפ"ק דקידושין דף יו"ד ע"ב אבל אמרו חכמים אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה היינו כפירוש התוספות שם דה"ה בהגיע זמנה נמי אכלה או כמו שכתבתי שם דבאותו הדור גופא נתקנה התקנה ואפשר ג"כ דריב"ב נחלק על בני דורו כמו שדקדקתי שם ועי"ל דתרי ריב"ב הוי א' בימי ר"ע ור"ט כדמשמע הכא וא' בדורות הקדמונים שהיה נשיא בימי הלל כדאיתא בפ"ק דתענית:

רש"י ד"ה אבל פוסקין וכו'. הא דקאמר אין פוסקין להשיאה כשהיא קטנה. אין לדקדק הא אפילו קדושין אסורים יש לומר בשכבר עבר וקידש קאמר. אבל בהא דפוסקין להשיאה כשהיא גדולה ל"ל בעבר וקידש דפשיטא כיון שקידשה צריכה להינשא לו עכ"פ בגדלות. וע"כ בלא קידושין. ובזה א"ש הא דהוצרך לומר אבל פוסקין אע"ג דממילא משמע כן מדקאמר ברישא להשיאה כשהיא קטנה. דקמ"ל אפילו בלא קידושין עדיין. עוד יש לומר הא דלא נקט אין לקדשה משום דה"א דקידושין לבד גרע טפי דאם לא תרצה בו יש לחוש שמא תתפתה עליו כדאיתא כה"ג ביבמות דף ס' אבל בנשואין בעלה משמרה טפי דלהכי תיקנו חז"ל ביתומה קטנה נשואין ועמ"ש לקמן בתוס' ד"ה בגרה וכו'. וק"ל: ובהג"א בשם ר"ת כתב מאן לימא לן דהלכתא כוותיה דרב וכו'. ולכאורה קשה דהא מסייעא ליה שם בר"פ האיש מקדש ממתניתין שם דנקט האיש מקדש את בתו כשהיא נערה ונראה דיש לומר דבלא דעתה בודאי אסור אבל מלשון רב דאמר עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. משמע בקטנות אפילו שואלין את פיה אסור. ובזה לא מסייעא דמתניתין בלא דעתה קאמר דבנערה ליכא איסורא משום דטב למיתב טן דו כדקאמר התם בר"פ האיש מקדש אף דמסתמא אינו פוסק אלא להשיאה כשהיא גדולה מ"מ בלא דעתה דילמא השתא לא ניחא לה בזה ומעיילא פחדא משום דלא ניחא לה. אבל כשהיא מתרצית לא מעיילא פחדא. וק"ל:

פירש"י ד"ה נותנין לה ל" יום וכו' משעת אירוסין וכו'. משמע דא"צ תביעה. דאל"כ הל"ל ל' יום משעת תביעה ונראה דנפקא ליה מלשון הברייתא בגרה ה"ה כתביעה דאלמנה. דר"ל כמו תביעה דאלמנה דחשבינן ל' יום משעת תביעה ה"נ כשבגרה חשבינן ל' יום משעת אירוסין דאל"כ הל"ל בגרה ה"ה כאלמנה וכן צ"ל ע"כ כדקאמר הש"ס מאי לאו כתביעה דבתולה וכן הוא לפי האמת ע"כ דהבגרות מועיל כאילו כבר תבעה וכן הוא בברייתא דלקמן כיצד בגרה יום א' וכו'. ובזה נראה ליישב הא דמקשה בתחלה מברייתא ואח"כ ממתניתין דנדרים משום דהמ"ל דהא דקאמר רב הונא ל' יום כאלמנה היינו מ"מ כאלמנה דמשעת התביעה נותנין לה ל' יום וא"כ המ"ל דמתניתין דקאמר בוגרת ששהתה י"ב חודש היינו בלא תביעה דאחר י"ב חודש משעת אירוסין מפר נדריה דא"צ למיהב לה משעת תביעה ל' יום להכי מקדים הש"ס בתחלה דצ"ל כתביעה דאלמנה. והא דלא משני באמת כן דכתביעה דבתולה י"ב חודש היינו בלא תביעה וכשתבעה אין לה אלא ל' יום ולא תקשה לא מברייתא ולא ממתניתין. זה אינו דפשיטא ליה דמשמעות כתבועה משמע דאין חילוק בין בוגרת לתבועה דסתמא קאמר כתבועה משמע כאלו תבעה ממש ואין חילוק בין תבעה ללא תבעה ובתבעה גם כן י"ב חודש כבתולה וע"כ צריך לומר כתביעה דאלמנה וא"צ תביעה ומקשה שפיר ממתניתין דנדרים כן נראה לע"ד. וק"ל:

פירש"י ד"ה דבתולה י"ב חודש משעת אירוסין וכו'. ודעת הרמב"ם והש"ע דחשבינן י"ב חודש משעת בגרות. ולכאורה משמע כדבריהם דהא ע"כ משעת בגרות מתחילה להכין. כדאמר לקמן דאם עבר י"ב חודש משבגרה ונתקדשה אין לה אלא ל' יום ובזה א"ש הלשון דברייתא ולארוסה ל' יום. דבתחלה קאמר הברייתא דאם נתקדשה לאחר שבגרה מחשבים י"ב חודש משעה שבגרה. וה"א נתארסה לסוף י"ב חודש דאין נותנין לה כלל לכך קאמר ולארוסה דעכ"פ יהבינן לארוסה ל' יום. וא"צ לדחוקי כפירש"י בסמוך דיש ארוסה שאין נותנין וכו'. ודעת רש"י ז"ל נראה דמדייק ליה מלישנא דברייתא דמדקתני בגרה יום אחד ולא קאמר סתם בגרה ונתקדשה. דבשלמא ר' הונא נקט יום א' לרבותא דתיכף משבגרה לא יהבינן לה זמן אבל ברייתא דקמ"ל דבגרות הוא כתביעה הוי יותר רבותא אפילו נתקדשה אח"כ דמחשבים משבגרה. ותו דלישנא דמתניתין בנדרים בוגרת ששהתה י"ב חודש. משמעותו ששהתה היינו משנתארסה דאל"ה הל"ל בוגרת לאחר י"ב חודש. ותו דאי איירי ששהתה משנתבגרה הא משכחת זימנין שנתקדשה בחדש י"ב או אחריו. דבעינן אכתי ל" יום כדקאמר ולארוסה ל' יום ואיך פסיק דמשעברו י"ב חודש מיפר נדריה. אלא ודאי דשהתה משנתארסה קאמר. ואין לתמוה על הסברא דכיון דמשבגרה מכינה תכשיטים דהא ע"כ צריך לחלק כן כמ"ש התוספות ד"ה בגרה וכו'. לר' הונא דאף דבלא נתארסה כבר הכינה תכשיטים קודם בגרות אבל בנתארסה אפילו זמן מועט קודם בגרות יהבינן לה י"ב חודש וה"נ לדידן נהי דאם לא נתארסה עד לאחר י"ב חודש משנתבגרה אין לה אלא ל' יום מ"מ בנתארסה קודם יהבינן לה י"ב חודש משנתארסה. וק"ל:

תוס' ד"ה בגרה וכו'. ואין פוסקין וכו'. עיין קושית מהרש"א דהא פוסקים להשיאה כשהיא גדולה. ולפמ"ש לעיל דהא דקאמר אין פוסקין אע"ג דקידושין אסור משום דה"א דכשנישאת עדיף טפי דבעלה משמרה הוצרכו שפיר לזה דה"א דכשמקדשה כשהיא בת ג' או ד' שנים דאין בה אז חשש הפקר וזנות דהא מהאי טעמא אינה מתקדשת למיאון עד שתגיע לעונת הפעוטות משום דאין בה חשש זנות ופוסק עליה להשיאה בקטנות קודם לזמן הפעוטות אין איסור והא דאסור לקדש היינו להשיאה בגדלות להכי הוצרכו דאין פוסקים להשיאה כשהיא קטנה וק"ל:

בגמרא מאי ולארוסה וכו' בספר פני יהושע הקשה לפמ"ש התוס' ביבמות דף ס"א ע"ב ד"ה וכן הוא אומר וכו' בשם הר"ר שמואל חסיד שהיתה רבקה ע"כ בת י"ד שנה כשנשאה ע"ש. א"כ מוכח מקרא דתשב הנערה וגו' דאף כשעברו כבר י"ב חודש משבגרה אפ"ה נותנין לה י"ב חודש. ולע"ד אין כאן מקום קושיא דודאי א"א להוציא מפשטיה דקרא דמפורש ביה נערה ולא בוגרת. וע"כ צ"ל שלא הביאה ב' שערות עד השתא והר"ר שמואל חסיד לא קאמר אלא לאפוקי מן המדרש שהיתה בת ג' שנים. וז"פ. (ולפ"ז נראה דיש לומר הא דקאמר ימים או עשור היינו עשרה ימים. והטעם בזה דכיון דנערה שהגיעה לכלל שנותיה קיימא לן דחיישינן שמא נשרו שערות. והיא בספק גדולה. דמסתמא לא בדק אותה תחלה באותו שעה אם יש לה סמני בגרות לכך קאמר תשב הנערה אתנו וגו'. דבאמת היא נערה רק אם אתה חושבה לגדולה כיון שהגיעה לכלל שנותיה עכ"פ בעינן זמן שלשים יום עד הנשואין. א"כ יכולה עוד לעכב כאן עשרה ימים דאי' במדרש שהיה מהלך לחרן מהלך שבעה עשר יום וקפץ לו הדרך ובודאי לא ילכו בשבת דאברהם שמר שבת ושביתת בהמתו ועבדו וכיון שכבר היה יום אחר הקידושין כמשמעות הפסוק נמצא העיכוב בכאן עשרה ימים ומהלך הדרך הוא ל' יום עד הנשואין ומזה יש אסמכתא לשיעור שלשים יום שאמרו חז"ל באלמנה ובבוגרות י"ב חדש) ועוד נ"ל בקושית הפני יהושע הנ"ל דלא קשה מידי חדא דמאן נימא לן דיצחק לא שהה באמת בביתו י"ב חודש עד שנשאה ואז כשנשאה היתה בת י"ד שנה רק שלא רצה שתהיה בבית לבן ושהתה בביתו י"ב חודש נמצא באותו הפעם לא היתה אלא בת י"ג ולא היה אלא חצי שנה אחר הבגרות אפילו אם היתה נערה כשהיתה בת י"ב שנה. ותו דבל"ז הא שכתבו התוס' בת י"ד ע"כ אינן שנים שלימות תדע דלפי החשבון שכתבו התוס' שם אין השנים מכוונין ע"כ שהרי בפסח נולד יצחק ויעקב נולד בתשרי כדאיתא בר"ה נמצא כשנתברך היה בן ס"ג וחצי וכשמתה רבקה היה בן צ"ט וחצי נמצא שלא היתה רבקה כשנשאה אלא בת י"ג וחצי ואפשר פחות מזה ואפילו יום א' בשנה חשוב שנה ולפמ"ש דיש לומר שהמתין לה י"ב חדש בביתו נמצא שהיתה נערה ממש כשהיה אליעזר מקדשה נמצא דלק"מ אף לר' הונא דס"ל בגרה יום א' ונתקדשה וכו' דיש לומר כשקידשה היתה עדיין נערה ובאמת המתין אח"כ כנ"ל. גם יש לומר בקושי' הפני יהושע הנ"ל דהי"ב חדשים היו בשביל יצחק עצמו לפרנס עצמו י"ב חדש כדאיתא במתניתין. וק"ל:

תוס' ד"ה השתא מדידהו וכו' ולקיט ישראל וכו'. לכאורה יותר ה"ל להקשות מארוסה בת כהן לישראל האסורה לאכול בתרומה. והיא בבית אביה הכהן ולא חיישינן שמא ישקוה צ"ל דפשיטא להו דהתם כיון דקביעותה עד עתה בבית אביה לא גזרו חז"ל שתצא מבית אביה משא"כ בלקיט ישראל שישכור את עצמו לכתחלה לכהן. וכן נראה דצ"ל בכה"ג לפמ"ש הרא"ש בס"פ נערה דלקיט היינו עני הדר בבית ישראל ובעה"ב מהנהו לפעמים במאכל ומשתה א"כ לפירושו לא שייך תירוץ התוס' כשפרנסתו עליו בשעת אכילה מדקדק עמו היטיב מה הוא נותן לו דהא לפירושו אין פרנסתו עליו אלא מהנהו לפעמים וצ"ל דלא גזרו חז"ל הדירה בשביל גזרה זו וכ"ש דאין לגזור שהבעה"ב לא יאכל בתרומה בשבילו אלא דקושית הש"ס שהיה ראוי שהלקיט לא יאכל בתרומה כי היכי דגזרו בארוסה דלא תאכל. וק"ל:

תוס' ד"ה קלא אית להו וכו'. ור"א מקיים פי' הקונטרס וכו'. וקצת משמע וכו'. ר"ל דקשה דמנ"ל להמקשן שם באמת דמיירי בשהלוקח מוחזק. אלא דהוכרח מסיפא דאמר הרי שלך לפניך אע"ג דקלא אית ליה כדקאמר הכא צ"ל שלא נתן מעות והיינו דמייתי שם המקשה סיפא דברייתא דלסטים וכו'. הרי דמזה סייעתא לפירש"י ז"ל. אך הרמב"ן ומהרש"ל פירשו שם דמשמע להמקשה מלשון הרי שלך לפניך דמיירי שלא נתן מעות. אמנם סברת הר' אליהו אינו מובן דלא מצינו כה"ג שיחקור קודם נתינת המעות ולא יחקור בשעת קנין. ותו למ"ד משום סימפון אין העבד אוכל בתרומה עד נתינת המעות. והוא מלתא דתמיה. ותו דהל"ל להש"ס האי איכא בינייהו. בין מ"ד משום שמא תשקה ובין מ"ד משום סימפון. ויותר נראה ליישב ע"פ שיטתו דיש לומר דהא דקלא אית להו היינו מסתמא דרוב ליסטים מזוין או מוכתב למלכות קלא את ליה. אבל איכא מיעוטא דל"ל. א"כ כיון דקי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב כשלא נתן מעות אין המוכר יכול להוציא ממנו המעות שיכול לומר שהוא מן המיעוט א"כ ממילא לענין תרומה דה"ל איסורא אזלינן בתר רובא דאית להו קלא וסבר וקיבל. מיהו לפ"ז קשה לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב מסיפא דברייתא דאומר הרי שלך לפניך וכן קשה לדעת המקשה דרצה לדייק מהאי ברייתא דאזלינן בתר רובא. א"כ מ"ט דסיפא. ולכאורה היה נראה דהיינו דפי' רשב"ם שם דקושית הש"ס דלסטים מזוין הוי גברא קטילא נראה דס"ל דלא שייך ביה שום מכירה ולא מיקרי שם בעליו עליו והוי כמוכר דבר שאינו שלו כדאיתא בכריתות שור שנגמר דינו ליסקל כל הקודם בו זכה כהפקירא. מיהו אכתי צריך להבין דמנ"ל להמקשה דאיירי בשהלוקח מוחזק כיון דהוי סבר הטעם משום דגברא קטילא. וצ"ל לכאורה כפי' הרמב"ן ומהרש"ל דלשון הרי שלך לפניך הכי משמע. והוי סבר דנקט הכי לרבותא דרישא דהולכין אחר הרוב להוציא. אך הנלפענ"ד דא"צ לזה דשפיר הוכיח שם מסיפא אפילו הטעם משום גברא קטילא ע"כ צ"ל שלא נתן המעות דהא ס"ל לשמואל בב"מ דף ט"ו ע"ב בהכיר בו שאינו שלו דהמעות מתנה א"כ כיון דהני קלא אית להו והכיר בו אינו יכול להוציא המעות. דמסתמא לשם מתנה נתן וע"כ דלא נתן המעות. ושפיר הקשה שם לשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב וכ"ז הוא לפי הס"ד. אבל לפי מה דמשני שם הכי אתנייהו תו א"צ לזה הטעם משום דגברא קטילא הוא אלא מטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב. ותו דלפי מאי דקי"ל התם כשמואל ובהכיר בו שאינו שלו בב"מ שם קי"ל כרב דמעות פקדון א"כ אי מטעם גברא קטילא אפילו נתן מעות צריך להחזיר לו ולשון הרי שלך לפניך משמע כשלא נתן מעות וה"ל למתני רבותא יותר. משא"כ לפי מה שפירשנו לעיל דסיפא לאו מטעם גברא קטילא אלא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב א"ש לשון הרי שלך לפניך וא"כ סוגיא דידן הוא אליבא דהלכתא מיהו לפ"ז לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב וע"כ מפרש הברייתא משום גברא קטילא א"כ איכא חשש סימפון בעבדים. דאם ימצא ליסטים מזוין או מוכתב למלכות ותבטל המקח. א"כ תקשה מזה לדעת רש"ל ז"ל שפירש לעיל דף מ"ח ע"ב ד"ה חוץ מאכילת תרומה דטעמא דרב הוא משום דס"ל משום סימפון תקשה עליו קושית הש"ס בכאן אלא מעתה עבד כהן לא יאכל בתרומה. כיון דלדידיה שייך סימפון בעבדים וכן בקידושין דף י' ע"ב משמע דאי הוי חשש סימפון בעבדים ילפינן מיניה ק"ו דלא חיישינן לסימפון. אבל לפי' התוס' לעיל דף מ"ח דרב ס"ל כעולא א"ש אע"ג דלמשנה אחרונה לכ"ע הוא משום סימפון כבר תירצו בתוס' בקידושין שם דכיון דכבר חששו משום דעולא הוסיפו לגזור משום סימפון. מיהו נראה ליישב פי' רש"י דאע"ג דס"ל לרב במוכר שור ונמצא נגחן דאזלינן בתר רובא יש לומר דהכא גרע טפי דהתם אין המוכר יכול לידע דעת הלוקח לטעון ברי שלקחו לשחיטה שפיר ס"ל דאזלינן בתר רובא. אבל בנמצא ליסטים מזוין אע"ג דרובא אית להו קלא מ"מ כשלא נתן המעות והלוקח טוען ברי שלא שמע א"י להוציא ממנו. אבל בתרומה דהוא איסורא לא חיישינן כנ"ל. ודוק:

אין האשה אוכלת כו'. טעמא מפרש בגמרא: גמ' ואימא. מאי ימים חודש ועשור עשרה ימים: יכולין לעכב. מלינשא עד שתגדל: מימרדא ונפקא. תמרוד בבעלה שלא תוכל לסבול ותצא ותבא אלי עד שתגדל ונמצאתי צריך לתכשיטין אחרים: להשיאה כשהיא קטנה. שטורח הוא לה: אבל פוסקין כו'. ודוקא בלא קידושין אבל קידושין בקטנות לא עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה: נותנין לה שלשים יום כאלמנה. משעת אירוסין שכיון שבגרה היא מכינה תכשיטין קודם בגרות שאינה רוצה לשהות עוד: כתבועה. כאילו תבעה להכין עצמה לנישואין: דבתולה. שנים עשר חודש משעת אירוסין: יפר. נדריה בלא שותפות דאב שמעינן מיניה דבוגרת נמי אינו חייב במזונותיה עד שתשהה י''ב חודש: וששהתה. והכי קאמר בוגרת לסוף שלשים והנערה ששהתה שנים עשר חודש: בעל נמי יהבו ליה רבנן זימנא. כדתנן במתני' לפרנס עצמו בצרכי חופה: ולארוסה שלשים יום. ויש ארוסה שאין נותנים לה אלא שלשים יום ולקמן מפרש לה: נותנין לה שלשים יום. משעת אירוסין: שמא ימזגו לה כוס. של תרומה: בבית אביה גרסינן: דוכתא מייחד לה. מאחר שהוא זן אותה תמיד מוציאה מבית אביה ומייחד לה מקום שלא תפסיד מזונותיו לחלקם לקרוביה: לקיט. ששוכרו ללקוט תבואתו: לקיט כהן. לקיט שהוא כהן ונשכר לישראל: משום סימפון. הוא דאמר ארוסה לא תאכל תרומה עד שיגיע זמן שחייב במזונותיה ולשון סימפון הוא ביטול כגון שובר המבטל שטר קרוי סימפון ומום באשה או בבהמה שמבטל המקח קרוי סימפון והכא גזור בה שמא ימצא בה מום ונמצאו קידושי טעות ובטלים ונמצא שאכלה זרה בתרומה: אי הכי נכנסה לחופה ולא נבעלה. קס''ד שעדיין אינו מכיר במומין שבה ואמאי תני מתני' אפילו למשנה אחרונה עד שתכנס לחופה וכ''ש דקשיא משהגיע זמן דמשנה ראשונה: מיבדק בדיק לה. ביד קרובותיו: סימפון בעבדים ליכא. אין מומין מבטל מקח:

ואין דנין ימים סתם מימים שנאמר בהם חדש. והא דכתיב ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ודרשינן בשילהי החולץ (יבמות דף מח:) ירח שלשים ימים שלשים ולא אמר התם ימים שנים עשר חודש משום דכתיב אצל ירח: אי איהי ניחא לה אביה מאי. נפקא ליה מינה. משמע כיון דלא נפקא ליה מינה הוי מרידה ופוחתין מכתובתה ותימה דאטו משום דאין האב רוצה נקנוס הקטנה בכתובתה היא מה פשעה וי''ל דהוה לן למימר יגרשנה בלא כתובה שהרי כתובתה לאב: בגרה יום אחד ונתקדשה כו'. וא''ת ומתני' דקתני דמשתבעה נותנין לה י''ב חודש היכי משכחת לה כיון דאין נותנין לעולם אלא ל' יום בבגרות דמסתמא איירי בנתקדשה כשהיא נערה כמו שדרך בני אדם דאסור לקדש את בתו קטנה ואין פוסקין נמי על הקטנה להשיאה וי''ל דדוקא בבגרה ואח''כ נתקדשה קאמר רב הונא דאין לה אלא ל' יום אבל נתקדשה קודם בגרות יש לה י''ב חודש משעת תביעה וטעמא דכשבגרה קודם שנתקדשה אין לה י''ב חודש דמסתמא הכינה כל תכשיטיה שאם ימצא לה בעל יהא הכל מוכן אבל נתקדשה קודם בגרות אינה מקפדת שכבר היא מקודשת: מאי לאו כתבועה דבתולה. ולא מצי לשנויי אין כתבועה דבתולה ובשקידשה ואח''כ בגרה דפשיטא ליה דאז לא הוי בגר כתבועה ור''ת מפרש דסתם האי לישנא דבגרה משמע שנתקדשה בבגר ולא קודם: תיובתא דרב הונא תיובתא. תימה דהכא קאי בתיובתא ובפ' נערה המאורסה (נדרים דף ע:) אתיא סוגיא סתמא דהש''ס כוותיה דקאמר אמילתיה דרבי אליעזר [ההיא דבוגרת ששהתה י''ב חודש] דמייתי לעיל בוגרת בל' יום סגי אימא בוגרת וששהתה והיינו כרב הונא ונראה לפרש דה''ק בוגרת בל' יום סגי והיכי קתני במתני' בוגרת ששהתה שנים עשר חודש דמשמע דבוגרת לא סגי לה בשום ענין בלא שנים עשר חודש בל' יום סגי כגון שקידשה לאחר ששהתה י''ב חודש בבגרות ומשני תני בוגרת וששהתה והשתא קתני סתם בוגרת בהדי נערה ששהתה שנים עשר חודש ובהדי אלמנה ששהתה שלשים יום משום דיש בוגרת שדינה כנערה בשנים עשר חודש כגון בגרה יום אחד ונתקדשה ויש בוגרת שדינה כאלמנה כגון עמדה י''ב חודש בבגרותה ונתקדשה והשתא אתיא דלא כרב הונא ובפירוש דסוגיא דהתם אין להאריך כאן: לקיט כהן כו'. מעשיר לא פריך דלא שכיח שיאכל בבית ישראל וגם אין רגילין להוליך תרומה עמהם אבל לקוטות רגילין להשתכר עם ישראל ופעמים מתפרנסים משל עצמם: השתא מדידהו ספו ליה כו'. ולקיט ישראל בבית כה לא חיישינן כלל דדוקא מלקיט כהן בבית ישראל הוא דפריך לפי שדרך האכסנאי להשקות לבני הבית כדי למצוא חן בעיניהם וכשהוא מושיט להם אינו מדקדק מה הוא נותן אבל ללקיט ישראל בבית כהן כשפרנסתו עליו בשעת אכילה מדקדק היטב מה הוא נותן לו: