כתובות נח ע"ב

אֶלָּא לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה קַמַּיְיתָא מִשּׁוּם סִימְפּוֹן וּבָתְרָיְיתָא מִשּׁוּם סִימְפּוֹן מַאי בֵּינַיְיהוּ
אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ בְּדִיקַת חוּץ מָר סָבַר בְּדִיקַת חוּץ שְׁמָהּ בְּדִיקָה וּמָר סָבַר בְּדִיקַת חוּץ לֹא שְׁמָהּ בְּדִיקָה
מַתְנִי' הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי אִשְׁתּוֹ הֲרֵי זוֹ עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת הַמּוֹתָר רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר הֶקְדֵּשׁ רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר חוּלִּין
גְּמָ' אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב יְכוֹלָה אִשָּׁה לוֹמַר לְבַעְלָהּ אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה קָסָבַר כִּי תַּקִּינוּ רַבָּנַן מְזוֹנֵי עִיקָּר וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ מִשּׁוּם אֵיבָה וְכִי אָמְרָה אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ
מֵיתִיבִי תִּקְּנוּ מְזוֹנוֹת תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ אֵימָא תִּקְּנוּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ תַּחַת מְזוֹנוֹת
לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי אִשְׁתּוֹ הֲרֵי הִיא עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת מַאי לָאו בְּנִיזּוֹנֶת לָא בְּשֶׁאֵינָהּ נִיזּוֹנֶת
אִי בְּשֶׁאֵינָהּ נִיזּוֹנֶת מַאי לְמֵימְרָא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר יָכוֹל הָרַב לוֹמַר לָעֶבֶד עֲשֵׂה עִמִּי וְאֵינִי זָנָךְ הָנֵי מִילֵּי בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ עִמָּךְ אֲבָל עֶבֶד עִבְרִי דִּכְתִיב בֵּיהּ עִמָּךְ לָא וְכׇל שֶׁכֵּן אִשְׁתּוֹ
סֵיפָא אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ מוֹתָר רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר הֶקְדֵּשׁ רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר חוּלִּין
וּפְלִיגָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ לָא תֵּימָא טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר מִשּׁוּם דְּקָסָבַר אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם אֶלָּא טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לְכוּפָּהּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר לָהּ יִקְדְּשׁוּ יָדֶיךָ לְעוֹשֵׂיהֶם
וְהָא לָא אֲמַר לַהּ הָכִי כֵּיוָן דְּשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר אֵין אָדָם מוֹצִיא דְּבָרָיו לְבַטָּלָה נַעֲשֶׂה כְּאוֹמֵר לָהּ יִקְדְּשׁוּ יָדַיִךְ לְעוֹשֵׂיהֶם
וְסָבַר רַבִּי מֵאִיר אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם וְהָתַנְיָא הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שֶׁאֶתְגַּיֵּיר אוֹ לְאַחַר שֶׁתִּתְגַּיְּירִי לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעְלִיךְ אוֹ שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתִיךְ אוֹ לְאַחַר שֶׁיַּחְלוֹץ לִיךְ יְבָמִיךְ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מְקוּדֶּשֶׁת
מֵהַהִיא אִין מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ
הַמּוֹתָר רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר הֶקְדֵּשׁ אִימַּת קָדוֹשׁ רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ מוֹתָר לְאַחַר מִיתָה קָדוֹשׁ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר מוֹתָר מֵחַיִּים קָדוֹשׁ
הָוֵי בַּהּ רַב פָּפָּא בְּמַאי אִילֵימָא בְּמַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת וּמַעֲלֶה לָהּ מָעָה כֶּסֶף לִצְרָכֶיהָ מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר לְאַחַר מִיתָה קָדוֹשׁ
וְאֶלָּא כְּשֶׁאֵין מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת וְלֹא מַעֲלֶה לָהּ מָעָה כֶּסֶף לִצְרָכֶיהָ מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר מֵחַיִּים קָדוֹשׁ
לְעוֹלָם בְּמַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת וְאֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מָעָה כֶּסֶף לִצְרָכֶיהָ רַב וּשְׁמוּאֵל סָבְרִי תִּקְּנוּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נח - ב

א. חיוב הבעל לזון את אשתו, נחלקו בו חכמים אם הוא מן התורה, או מדרבנן.

המשנה והסוגיה בגמרא להלן, הם לפי דעת הסובר שחיוב מזונות הבעל לאשתו הוא מדרבנן [המאירי].

וכן תיקנו חכמים, שיתן הבעל לאשתו מעה כסף מידי שבוע בשבוע, שתוכל להוציאו לצרכיה.

ב. תקנה נוספת תיקנו חכמים, שתעשה האשה לבעלה את המלאכות לצורך שימושו, כמו שנתבארו במשנה לקמן סד ב.

וכן תיקנו שתעסוק האשה במלאכה שתביא לבעלה הכנסה של ממון, שתהיה טווה חוטי צמר בשיעור שנתבאר לקמן במשנה סד ב.

ג. עוד אמרו חכמים, שאפילו אם תעסוק או תרוויח במלאכתה יותר ממה שחייבוה חכמים, יהיה גם "מותר מעשה ידיה" שייך לבעל, והוא הנקרא "מותר" או "העדפה".

במה דברים אמורים שאפילו "מותר מעשה ידיה" שייך לבעל, כאשר לא התאמצה במלאכה זאת.

אך אם דחקה את עצמה והתאמצה במלאכתה, ומחמת כן העדיפה במלאכתה ["העדפה על ידי הדחק"] - נחלקו תנאים במשנה במסכת נדרים [המובאת להלן בסוגייתנו], האם הם שלה או של בעלה.

ד. נחלקו אמוראים בסוגייה להלן, כיצד העמידו חכמים את התקנות הללו -

האם יסוד התקנה שלהם היה שיתן הבעל מזונות לאשתו, ושיתן לה מעה כסף לצרכיה, אלא שתיקנו כי בתמורה למזונותיה יהיו מעשה ידיה שייכים לבעלה, ^[1] כי אם לא תיתנם לו, תהיה איבה ביניהם, שהוא נותן לה מזונות והיא אינה נותנת לו את מעשה ידיה.

או שעיקר תקנת חכמים היה שתעסוק האשה במלאכה המכניסה רווח ממון לבעלה, ויהיו מעשה ידיה שייכים לו [וגם אם תעדיף במלאכתה על השיעור שחייבוה חכמים תהא אף ההעדפה שייכת לבעל]. אלא, שבתמורה למעשה ידיה, תיקנו חכמים שיתן לה הבעל מזונות, ומעה כסף בכל שבוע.

ד. ולפי הצד השני, נחלקו אמוראים בסוגייה להלן, האם את המזונות תיקנו חכמים "תמורת מעשה הידים, ואת מעת הכסף תיקנו חכמים תחת "מותר מעשה ידיה ["העדפה "].

או שהמזונות הם תמורת מותר מעשה ידיה, ומעת הכסף השבועית היא תחת עיקר מעשה ידיה.

מתניתין:

המקדיש את מעשה ידי אשתו שהאשה חייבת לעשות לבעלה [כמבואר במשנה לקמן נט ב, "ועושה בצמר"] לפני שעשתה אותם - אין מעשה ידיה קדוש על פיו. אלא, הרי זו עושה מעשה ידיה לעצמה, ואוכלת, וכפי שיתבאר הטעם בגמרא. ^[2]

אך אם הקדיש את ה"מותר" של מעשה ידיה, מעבר לשיעור שקבעו חכמים ^[3] [ואף הוא שייך לבעל] -

רבי מאיר אומר: הרי זה הקדש. ^[4]

רבי יוחנן הסנדלר אומר: הרי זה חולין. ^[5] והמשנה כולה מתבארת בגמרא.

גמרא:

אמר רב הונא אמר רב:

יכולה אשה לומר לבעלה: איני ניזונת ממך, ואיני עושה לך כלום, אלא עושה אני רק לעצמי, ומתפרנסת בעצמי. ^[6]

ומבארת הגמרא: קסבר רב, כי תקינו רבנן מזונות ומעשה ידים זה תחת זה, תקנת מזוני היא עיקר התקנה, ולטובת האשה תיקנוה, שמא לא יספיקו לה מעשה ידיה כדי מזונותיה.

ואילו את התקנה שיהיו מעשה ידיה לבעלה, תקנו חכמים רק בתמורה למזונות שהוא נותן לה.

ותיקנוה משום "איבה", כדי למנוע שנאה ביניהם אם הוא יתן לה מזונות [מכח תקנתם] ואילו היא לא תיתן לו את מעשה ידיה. ^[7]

ולפיכך, כי אמרה האשה: איני ניזונת ממך, לפי שלא נוח לי בטובה זו שתיקנו לי חכמים, ולכן גם איני עושה עבורך מעשה ידים בתמורה! - הרשות בידה.

מיתיבי לרב, מדברי הברייתא, ששנינו בה להיפך מדבריו:

דתניא: תקנו חכמים שיתן הבעל לאשה מזונות - תחת מעשה ידיה.

ואילו רב סובר שתקנו את מעשה ידיה - תחת מזונותיה!?

ומשנינן: אימא, כך צריך לשנות בברייתא: תקנו מעשה ידיה תחת מזונות.

ודנה הגמרא: לימא מסייע ליה, האם נאמר שי סיוע לדברי רב, ממשנתנו:

דתנן: המקדיש מעשה ידי אשתו, לא חל הקדשו, והרי היא עושה את מלאכתה, ואוכלת, מתפרנסת ממנה, משום שאין מעשה הידים שלו שיוכל להקדישו ולאסרם על אשתו.

ומוכיחה הגמרא מכך שהמשנה אומרת שהאשה הזאת מתפרנסת ממעשה ידיה, ולא ממזונות שנותן לה הבעל, ומכך שאין הבעל יכול להקדיש את מעשה ידיה, על אף שהם שייכים לו:

מאי לאו, האם אין משנתנו עוסקת, באשה שהיא ניזונת על ידי בעלה, שיש לו נכסים ומבקש הוא לזונה, אלא שהיא זאת שאינה רוצה להיות ניזונית ממנו, ואמרה לבעלה "איני ניזונית ואיני עושה".

ולכן אין הבעל יכול להקדיש את מעשה הידים, לפי שאם אמרה לו כך, הם אינם שלו.

ומוכח כדברי רב הונא בשם רב, שיכולה האשה לוותר על התקנה שהיא לטובתה, ולומר "איני ניזונית ואיני עושה". ^[8] ודחינן: לא כאשר אמרת, שמשנתנו עוסקת באשה שבעלה רוצה לזונה, אלא שהיא מסרבת ורוצה לזון את עצמה ממלאכתה.

אלא, לעולם אין אשה יכולה לומר "איני ניזונית ואיני עושה". כי תקנת חכמים היתה בצורה הפוכה, שיהיו מעשה ידיה שייכים לבעל, אלא שתמורתם תיקנו לה שיזון אותה הבעל, ולא תיקנו את מעשה ידיה תחת מזונותיה כמו שסובר רב.

והטעם שאין מעשה ידיה קדוש, על אף שמעשה ידיה שייך לבעלה, הוא משום שמשנתנו עוסקת באשה שאינה ניזונת על ידי בעלה היות ואין לו נכסים, ואין לו אפשרות לזונה. ^[9] ובמקרה שכזה אין מעשה ידיה שייכים לו, אלא היא זכאית להתפרנס ממעשה ידיה, ולפיכך אינו יכול הבעל להקדישם.

ותמהה הגמרא על העמדת המשנה במקרה שכזה:

והרי אי משנתנו עוסקת באשה שאינה ניזונת על ידי בעלה, אם כן, מאי למימרא!?

מה חידוש יש בדבר שאין לו זכות במעשה ידיה להקדישם כאשר הוא אינו נותן לה מזונות, ולמה הוצרך התנא לשנות דין זה? והרי דבר פשוט הוא, שאם אין לה מזונות מבעלה, אין היא צריכה לחזור על הפתחים, אלא תתפרנס ממעשה ידיה! שהרי -

אפילו למאן דאמר ^[10] יכול הרב [האדון של עבד], לומר לעבד שלו "עשה עמי מלאכה, ואולם אני איני זנך, אלא צא וחזר על הפתחים", הני מילי בעבד כנעני, דלא כתיב ביה [דברים טו טז] "כי טוב לו עמך" [כמו שכתוב בעבד עברי], ולכן אין רבו חייב לנהוג עמו ב"תנאי חיים" השוים לו [כמו שחייב לנהוג עם עבד עברי] -

אבל עבד עברי, דכתיב ביה "והיה כי יאמר אליך [העבד העברי] לא אצא מעמך, כי טוב לו עמך" - לא!

אין יכול בעליו לומר לו איני נותן לך מזונות, ומאידך מעשה ידיך שלי, ואתה צא וחזר על הפתחים. כי אם יאמר כך הרב לעבדו, לא יהיו תנאי החיים של העבד העברי שוים לתנאי החיים של רבו, ואילו התורה חייבה את האדון של עבד עברי "וטוב לו עמך", שיהיו תנאי חייו דומים לשלך -

וכל שכן שאין יכול לומר כך הבעל לאשתו, שאין היא שפחתו.

ומשנינן: לעולם משנתנו מדברת באשה שאינה ניזונית מבעלה.

ומה ששאלת, אם כן, מהו החידוש של המשנה -

תשובתך: סיפא של משנתנו - איצטריך ליה לתנא להשמיענו, שיש בה חידוש. ואגב הסיפא נקט גם את הרישא, על אף שאין בה חידוש.

דתנן בסיפא: בעל המקדיש את מותר מעשה ידיה של האשה - רבי מאיר אומר: הקדש. רבי יוחנן הסנדלר אומר: חולין.

ולקמן יתבאר מדוע לדעת רבי מאיר חל ההקדש על המותר, למרות שהבעל לא זן אותה, ומסתבר שגם אינו מעלה לה את מעה הכסף השבועית שתמורתו תקנו לו שיזכה במותר [ועיין ברש"י שהוסיף, שיחול ההקדש על המותר רק לאחר שתמות האשה, ויירשנה בעלה].

וכאן שבה הגמרא לעיקר דברי רב הונא בשם רב, ומבארת:

ופליגא דין זה של רב הונא אמר רב, הסובר שיכולה אשה לומר לבעלה "איני ניזונית ואיני עושה", על הא דאמר ריש לקיש!

דאמר ריש לקיש: לא תימא, אל תאמר שטעמא דרבי מאיר במשנתנו, שאמר יכול הבעל להקדיש את מותר מעשה ידיה של אשתו, ואף על גב שעדיין לא עשתה אותם, והם "דבר שלא בא לעולם" ^[11] -

הוא משום דקסבר רבי מאיר: אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. כי יתכן וגם לרבי מאיר אין אדם מקדיש דבר של בא לעולם.

אלא טעמא דרבי מאיר, הסובר שיכול להקדיש את מעשה ידיה של אשתו, הוא:

מתוך שיכול הבעל לכופה לאשתו, שיהיה אפילו מותר מעשה ידיה שלו, ^[12] נמצא כאילו יש לו זכות בידיה עצמן.

ולכן, כאשר הוא מקדיש את מעשה ידיה, נעשה כאילו אומר לה: "יקדשו ידיך - לעושיהם"! כאילו אמר: ידיך עצמם יקדשו להקב"ה, שעשאן לידיך!

ולכן חל ההקדש. שהרי ידיה של אשתו הם אכן בעולם. ^[13] וכיון שאמר ריש לקיש שהוא יכול לכופה על כך, שמע מינה שהאשה אינה יכולה להפקיע את זכותו ממעשה ידיה על ידי שתאמר "איני ניזונית ואיני עושה". ^[14]

אך תמהה הגמרא על פירושו של ריש לקיש בדברי רבי מאיר:

והא לא אמר לה הבעל לאשתו הכי! שהרי לא את הידים עצמן הקדיש, אלא את מעשה הידים!?

ומשנינן: כיון דשמעינן ליה לרבי מאיר, דאמר: אין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכשאומר אדם דבר שידוע לו שאינו יכול לחול כמו שהוא מדבר, יש לנו לבאר דבריו שנתכוין לאופן שיחולו דבריו ^[15] -

לכן, גם כשהקדיש את מעשה הידים עצמן, כיון שיודע הוא שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, נעשה כאומר לה "יקדשו ידיך לעושיהם". כי רק באופן זה יתקיימו דבריו!

ומקשה הגמרא על דברי ריש לקיש:

וכי סבר רבי מאיר שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, עד שהוצרך ריש לקיש לומר "לא תימא" שטעמו של רבי מאיר הוא משום שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם!?

והתניא: האומר לאשה שאינו יכול לקדשה כעת -

"הרי את מקודשת לי" -

א. "לאחר שאתגייר"! כגון שהיה גוי, ומקדש בת ישראל, כדי שיחולו קידושיה לאחר שיתגייר. כי בהיותו גוי הוא אינו ראוי לקדש אשה מישראל. ^[16]

או "לאחר שתתגיירי". כגון ישראל שקידש גויה, ואמר לה שיחולו קידושיה לאחר שתתגייר.

ב. או שהיה עבד ומקדש בת ישראל, ואומר לה שיחולו קידושיו "לאחר שאשתחרר" ואהיה ראוי לקדש בת ישראל.

או שהיא היתה שפחה, והבעל היה ישראל בן חורין, וקידשה כדי שיחולו קידושיה "לאחר שתשתחררי", ותהיי ראויה להתקדש לי -

ג. או שקידש אשת איש, "לאחר שימות בעליך", ותהיי פנויה וראויה להתקדש לי -

ד. או כ"שתמות אחותיך" הנשואה לי עכשיו, שאז לא תהיי אסורה עלי באיסור "אחות אשה", ותהיי ראויה להתקדש לי -

ה. או המקדש יבמה כשהיא "שומרת יבם", ואומר לה שיחולו קידושיו בה "לאחר שיחלוץ ליך יבמיך", ושוב לא תהיי שומרת יבם, ותהיי ראויה להתקדש לי -

בכל האופנים האלו -

רבי מאיר אומר: אף שאי אפשר שיחולו הקדושין עכשיו אלא רק לאחר שיהיו בני הזוג ראויים לקידושין, ונמצאו קדושין אלו עתה שהם קדושין בדבר שלא בא לעולם - בכל זאת הרי זו מקודשת! ואם כן תיקשי: כיון שסובר רבי מאיר שאדם יכול לעשות מעשה שיחול אף על דבר שלא בא לעולם, נמצאו דברי רבי מאיר במשנתנו כפשוטם, כי אף על גב שאין מותר מעשה הידים נמצא בעולם, הרי אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם לפי דעת רבי מאיר. ואם כן, למה הוצרך ריש לקיש לבאר את דברי רבי מאיר באופן אחר!?

ומשנינן: כך אמר ריש לקיש:

מההיא ברייתא, אין, אכן מוכח שסובר רבי מאיר "אדם מקנה דבר שלא בא לעולם" -

אלא שריש לקיש אמר, כי מהא, ממשנתנו, גבי מותר מעשה ידים - ליכא למשמע מינה שרבי מאיר סובר שאדם יכול לעשות מעשה שיחול על דבר שלא בא לעולם, היות ויתכן לפרש את טעמו כפי שפירש ריש לקיש, ויהיה דין זה נכון אפילו אם נאמר שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

שנינו במשנה: אם הקדיש הבעל את המותר - רבי מאיר אומר: הקדש.

ודנה הגמרא: אימת קדוש המותר ^[17] -

האם מותר מעשה הידים קדוש מיד לכשתעשנו, ומשום שמשנתנו עוסקת בבעל שיש לו זכות במותר מעשה הידים [על אף שאין לו זכות בעיקר מעשה ידיה, ואינו יכול להקדישם, כמבואר ברישא].

או שמא אין המותר שלו, כשם שמעשה הידים אינן שלו. ואכן עתה לא יחול עליו ההקדש, אלא הוא יהיה קדוש רק לאחר מיתת האשה, שאז יורש הבעל את אשתו, ונעשה המותר קדוש כאשר הוא מגיע לרשותו.

רב ושמואל, דאמרי תרווייהו:

מותר מעשה ידיה - רק לאחר מיתה הוא קדוש. כשתמות אשתו, ויירש הבעל את המותר. ^[18] אבל מחיים אינו קדוש, שהרי משנתנו עוסקת במי שאינה ניזונית מבעלה, וכמבואר ברישא. ומסתמא בעלה אף אינו מעלה לה מעה כסף, שהוא תמורת המותר.

רב אדא בר אהבה אמר: מותר - אפילו מחיים הוא קדוש, מיד כשתעשנו. ומשום שיש לו במותר זכות, אף שבמעשה הידים עצמו אין לו זכות. וכדמפרש הגמרא ואזיל את טעם הדבר.

הוי בה תמה רב פפא: במאי, באיזה אופן עוסקת משנתנו?

אילימא, אם נאמר במעלה לה הבעל מזונות, ומעלה לה גם מעה כסף לצרכיה, ובתמורה לשני הדברים הללו זוכה הבעל הן בעיקר מעשה ידיה והן במותר מעשה ידיה -

אי אפשר לומר כך. כי תיקשי -

מאי טעמא דמאן דאמר [רב ושמואל] שרק לאחר מיתה בלבד קדוש המותר!? והרי כיון שמעלה לה גם מזונות וגם מעה כסף שבועית, הרי מעשה ידיה ומותר מעשה ידיה הוא שלו כבר מחיים, ולמה לא יוכל להקדישו!? ^[19]

ואלא, שמא תאמר, שמשנתנו עוסקת כשאין הבעל מעלה לה מזונות, ולא מעלה לה מעה כסף לצרכיה -

גם כך אי אפשר לומר. כי תיקשי - אם כן, מאי טעמא דמאן דאמר [רב אדא בר אהבה] כבר מחיים הוא קדוש!? והרי ודאי אין מותר מעשה ידיו שלו, כשאינו מעלה לה את מה שמגיע לה תמורת המותר!? ^[20]

ומשנינן: לרב ושמואל, הסוברים שאין מותר מעשה הידים קדוש מחיים, הנידון במשנתנו הוא בבעל שאינו מעלה לאשתו לא מזונות ולא מעה כסף. ^[21] ולכן, אין לבעל זכות לא במעשה ידיה ולא במותר מעשה ידיה. וכשם שהיא עושה ואוכלת את עיקר מעשה ידיה מחיים, כך היא נוטלת את מותר מעשה ידיה, ואוכלת. ומה ששנינו שהמותר קדוש, היינו דוקא לאחר מיתה.

ואילו לרב אדא בר אהבה, נידון משנתנו הוא באופן אחר:

לעולם ^[22] במעלה לה מזונות, שלדעת רב אדא בר אהבה הוא תמורת "מותר מעשה ידיה" ולא תמורת "מעשה ידים". וכיון שהוא מעלה לה את התמורה ל"מותר מעשה ידיה", יכול הוא להקדיש את המותר גם מחיים.

ואולם, אינו מעלה לה מעה כסף לצרכיה, שהיא תמורת עיקר מעשה ידיה.

ולכן, את עיקר מעשה ידיה הוא אינו יכול להקדיש מחיים, אלא היא עושה ואוכלת, וכמו ששנינו ברישא.

ומבארת הגמרא את טעם המחלוקת בין רב ושמואל לבין רב אדא בר אהבה:

רב ושמואל - שאינם מפרשים את המשנה כמו רב אדא בר אהבה - טעמם הוא, משום שהם סברי, שאין המזונות שהבעל נותן לה, תחת המותר. אלא:

הערות

^[1] האם "מעשה ידיה" האמורים כאן, הכונה היא למלאכת האשה בצמר בלבד, או אף לשאר המלאכות כגון טחינה ואפיה, ראה בהערות בסוגיא.

^[2] טעם דין זה הוא משום שמשנתנו עוסקת באשה שאינה ניזונית על ידי בעלה, ולכן אין מעשה ידיה ברשותו להקדישם. ובגמרא יתבאר למה אינה ניזונית ממנו, האם משום שהיא אינה רוצה לזון מהבעל כדי שמעשה ידיה יהיו שלה, או שהבעל אין לו במה לזונה, ויתבאר כל זה יותר בגמרא.

^[3] כן פירש רש"י שמדובר במקרה שונה, בכגון שהקדיש רק את המותר, ולא את מעשה הידים עצמם. והרש"ש נתקשה, למה פירש רש"י כן, ומדוע לא ביאר שמדובר באותו מקרה, שהקדיש הבעל את כל מעשה ידיה, שהעיקר אינו מתקדש לפי כולם, ורק במותר נחלקו.

^[4] ביאור דין משנתנו שהמותר הרי זה הקדש נחלקו בו אמוראים בגמרא [ובפנים נתבאר כשיטה הראשונה]: יש המפרש שמשנתנו עוסקת באשה שבעלה נותן לה את המגיע לה בתמורת המותר ואינו נותן לה את המגיע לה בתמורת מעשה הידים, ולכן מעשה הידים אינו קדוש ואילו המותר הרי הוא קדוש. ויש המפרש [לפי ביאור התוספות], שמשנתנו עוסקת במי שאינו נותן לאשתו מזונות ולא מעה כסף, ואין לו זכות לא בעיקר מעשה ידיה ולא במותר. ומה ששנינו שהמותר קדוש, הכוונה היא לכשתמות האשה ויזכה בו הבעל מדין ירושה, שאז חל הקדשו. ומה שנקטה המשנה "מותר" ולא עיקר מעשה ידיה, ראה בזה בהמשך, בהערות שבגמרא.

^[5] טעמו של רבי יוחנן הסנדלר הוא משום שאין אדם יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם, שהרי עדיין לא עשאתן [ולשיטתו גם עיקר מעשה ידיה אינו קדוש ואפילו בניזונית ממנו, שהרי הן דבר שלא בא לעולם]. וטעמו של רבי מאיר החולק עליו מתבאר בגמרא.

^[6] כן הוא לשון רש"י. ונחלקו הראשונים, אם כשאומרת איני ניזונית ואיני עושה, היא פטורה מכל מלאכה שהאשה חייבת לעשות לבעלה, כולל טחינה ואפייה, וכאשר הסיקו התוספות לקמן סג א ד"ה רב. או שאין היא פטורה אלא ממלאכת עשייה בצמר, שהיא לרווח ממון לבעל, ולא משאר מלאכות שהם לשירות הבעל, וכמבואר בר"ן בסוגייתנו ובעוד מקומות. [וראה היטב בתוספות שם אם כוונתם לומר שמזונות ומעשה ידים, שהן זה בתמורת זה, היינו כל מה שאשה עושה לבעלה. וראה בתוספות נט ב ד"ה תני, דפשיטא להו שרק עשייה בצמר היא תחת מזונות].

^[7] דברי רב הם כדעת הסובר: מעשה ידים תחת מזונות ולא תחת מעה כסף [וכן היא בהדיא שיטתו של רב בהמשך הגמרא], ולכן כשהיא אומרת "איני ניזונית" אין היא חייבת ליתן את מעשה ידיה.

^[8] נתבאר על פי התוספות. ולשון הריטב"א: "מאי לאו, דמתניתין מילתא פסיקתא קתני, ואפילו כשמעלה לה מזונות, וקתני שהיא עושה ואוכלת. והיינו מפני שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה". דהיינו, לכן אין מעשה ידיה שלו, ולא חל הקדשו, אפילו אם לא אמרה איני ניזונית ואיני עושה. והמאירי [במשנה] כתב: שעל ידי ההקדש נמצא הבעל מפסיד. והמשנה נותנת עצה, שהיא תאמר איני ניזונית ואיני עושה. והר"ן [במשנה] כתב: אם רצתה, מפקעת הקדשו, שתאמר לו איני ניזונית ואיני עושה, והרי זו עושה ואוכלת.

^[9] א. כן פירש רש"י. וראה בריטב"א שביאר הטעם שכתב רש"י כן, שהוא כדי לחדש שאין הבעל יכול לומר "איני נוטל מעשה ידים ואיני זן", ראה שם.

^[10] ענין זה מתבאר בגיטין יב א.

^[11] ומטעם זה נחלק רבי יוחנן הסנדלר, ואמר שאין המותר קדוש.

^[12] לשון הגמרא "מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה" לפי פשוטו צריך ביאור, שהרי אנו דנים על מותר מעשה ידיה, שאינה חייבת לעשות לו. ולכן פירש הריטב"א: "אנן הכי קאמרינן, שיכול לכופה על המותר ההוא שיהא שלו, ויעלה לה מעה כסף שלו כשטרחה והותירה, שכך ידיה משועבדות לבעל למותר ההוא כשתעדיף, כמו שמשועבדות לעיקר מעשה ידיה, וזה ברור". ועל פי דבריו נתבאר בפנים.

^[13] מתוך שיכול לכופה, לכן בכחו להקדיש את ידיה לענין המותר. אבל אין די בכך, כיון שסוף סוף לא אמר שהוא מקדיש את ידיה אלא את המותר עצמו, שעדיין לא בא לעולם. ואת הטעם ש"נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן" מבארת הגמרא בהמשך. וכבר נתבאר בהערה לעיל שנחלקו אמוראים בביאור הסיפא, יש המפרש שהנדון הוא על קדושת מותר מעשה ידיה בחייה של האשה, משום שיש לבעל בהם זכות. ויש המפרש שהנדון הוא על קדושת מותר מעשה הידים לאחר מיתה של האשה, לאחר שהבעל זוכה בהם מדין ירושה. וריש לקיש, המפרש את טעמו של רבי מאיר שהוא משום שיש לו זכות בידיה ובמעשה ידיה, בהכרח שהוא מפרש שהנדון במשנתנו הוא על מותר מעשה ידיה מחיים. וכן נראה מלשונו של רש"י שכתב: "דבר שלא בא לעולם, כגון מעשה ידיה, שהקדישן עד שלא עשאתן". ואילו היה הנדון משום שמקדישם לאחר המיתה של אשתו, היה לרש"י להוסיף שעדיין לא מתה האשה ואינו יורשה עדיין, ומטעם זה נמי הוי ליה דבר שלא בא לעולם. וראה תוספות וריטב"א.

^[14] בריטב"א מבואר שאין ראיית הגמרא מגוף דינו של ריש לקיש, אלא מלשונו שאמר לכופה, "מכלל שאינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה, דאי כשאוכלת משלו מה כפייה צריך, פשיטא, שאין כפייה אלא במרד שאומרת איני ניזונית ואיני עושה".

^[15] עיקר דברי רבי מאיר נאמרו במסכת ערכין [ה א] לענין מי ש"העריך" תינוק פחות מבן חודש [שאמר "ערכו עלי"], ואין דיבורו זה דיבור היכול להתקיים, לפי שמן התורה אין "ערך" לתינוק כשהוא פחות מבן חודש. כי בפרשת ערכין האמורה בתורה יכול אדם להתחייב להקדש לפי ה"ערך" הקצוב בתורה, לאיש או לאשה, לפי גילם, והגיל הפחות ביותר בפרשת ערכין הוא בן חודש. ולכן, סובר רבי מאיר, היות ויודע המעריך שאין "ערך" בתורה לפחות מבן חודש, ודאי שנתכוין להתחייב ב"דמי התינוק" להקדש [לפי שוויו של התינוק, הראוי להמכר בשוק כעבד], ולא את "ערכו" [שאינו קיים בפרשת ערכין]. והרי זה נותן להקדש את דמיו.

^[16] גוי ועבד אינם ראויים לקדש אשה, ואין גויה ושפחה ראויות לקדושי אישות.

^[17] שמועה זו מתבארת על פי שיטת התוספות, ושיטת רש"י צריכה לימוד, וראה מהרש"א קרני ראם וריטב"א.

^[18] אף שהוא דבר שלא בא לעולם, שהרי אינו יכול להקדישו אלא לאחר מיתה, רבי מאיר הולך לשיטתו, שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ראשונים. ואם תאמר, אם כן, למה נקטה המשנה "מותר" מעשה ידיה, והרי אף מעשה ידיה עצמן אם נותרו לה עד מיתתה הרי הוא יורשם ויכול להקדישם! ? וכתב הרש"ש: "מותר", לדעת רב ושמואל, אין הכוונה למותר מעשה ידים שעשתה מעבר לתקנת חכמים, אלא מה שניתותר במיתתה כמו [תהלים יז] "והניחו יתרם לעולליהם", ראה שם בפירוש רש"י. והיינו מה שנותר הן ממעשה ידיה עצמן והן ממותר מעשה ידיה [וכדברי הרש"ש נראה מתוספות בנדרים פה ב]. והר"ן הבין מלת "מותר" כפשטו, דהיינו המותר על מעשה ידיה קדוש לאחר מיתה, ונדחק ליישב מדוע נקטה הגמרא "המותר", והרי אפילו מעשה ידיה עצמן תיקדש לאחר מיתה, עכ"ד. ומדברי רש"י נט א ד"ה מי אמר שמואל הכי, מוכח בהדיא, שרש"י אינו מבין כהרש"ש אלא כהר"ן, ראה שם.

^[19] והוא הדין שיכלה הגמרא להקשות לכולי עלמא: אם מעלה לה מזונות וגם מעה כסף, למה שנינו ברישא שהיא עושה ואוכלת, והרי אם כן אף עיקר מעשה ידיה שלו הן ויכול הוא להקדישם. תוספות. וראה מה שביארו למה לא הקשתה הגמרא כן.

^[20] וכמבואר במשנה לקמן סד ב [הובאה לקמן נט א], שאם אין הבעל נותן לאשתו מעה כסף אין הוא מקבל את מעשה ידיה המגיעים לו בתמורה.

^[21] וכגון שאמרה "איני ניזונית ואיני עושה, איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר", וכפי שנתבאר בגמרא לעיל לדעת רב עצמו.

^[22] לשון "לעולם" כאן אינו כלשון זה בכל הש"ס, שבכל מקום נאמר לשון זה כשאוקימתת הגמרא בתירוצה היא כאחת האפשרויות שהועלו בקושיא, אבל כאן אפשרות זו של התרצן לא היתה אחת מהאפשרויות שהעלה המקשן.

אלא לדעת רב שמואל בר יהודה, קמייתא [התקנה הראשונה] משום סימפון ובתרייתא [והאחרונה] גם כן משום סימפון, ואם כן מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין טעמם של הראשונים לטעמם של האחרונים?

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת לענין בדיקת חוץ, כלומר, הבדיקה הראשונה שבדק ביד קרובותיו, והן יכלו לבדוק רק בדיקה שטחית. שמר [חכם זה] של המשנה הראשונה סבר כי בדיקת חוץ שמה בדיקה, ולכן כיון שתבעה להינשא והגיע הזמן, הרי היא כאשתו, ומאחר שבדקה על ידי קרובותיו אין לחשוש עוד לסימפון. ומר [וחכם] זה, בית דין אחרון, סבר שבדיקת חוץ לא שמה בדיקה ועדיין יש לחשוש שמא, כאשר יתייחד איתה, ימצא בה מום ויתחרט על הנישואין.

א משנה המקדיש מעשה ידי אשתו, כלומר, מה שאשתו "עושה" (עובדת) בבית כתקנת חכמים — הרי זו האשה עושה (עובדת) ואוכלת ממה שעושה, ואין מעשה ידיה קדושים. ולא נחלקו אלא לגבי המותר, כלומר, אם עשתה יותר מן השיעור הקצוב, מה יהיה דינו, שר' מאיר אומר: המותר הוא הקדש, ור' יוחנן הסנדלר אומר: אף המותר הוא חולין.

ב גמרא אמר רב הונא אמר רב, יכולה אשה לומר לבעלה: "איני ניזונת משלך ואיני עושה (ואינני עובדת עבורך) ". וטעם הדבר: מכיון שקסבר [סבור הוא]: כי תקינו רבנן [כאשר תיקנו חכמים] את החובות והזכויות בין הבעל והאשה, תקנת מזוני (מזונות), עיקר, שהתקנה שהבעל יפרנס היא עיקר התקנה, וחזרו ותיקנו שמעשה ידיה יהיו שלו, משום איבה, שאם הוא יפרנסנה, והיא תעבוד ולא תתן לו את שכר עבודתה, תהיה לו איבה כלפיה. ומשום כך כי אמרה [כאשר היא אומרת] "איני ניזונת ואיני עושה" — הרשות בידה, שיכולה האשה לוותר על עיקר התקנה שהיתה לטובתה.

על סברה זו מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: תקנו מזונות תחת (במקום) מעשה ידיה, משמע שמעשה ידיה היא החובה הבסיסית, וכיון שחייבת בעבודה תיקנו כנגד זה שיפרנסנה בעלה! ומשיבים: אימא [אמור, תקן] ושנה שתקנו מעשה ידיה תחת מזונות.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם אפשר לומר שמסייע לו] לרב הונא ממה ששנינו במשנתנו: המקדיש מעשה ידי אשתו — הרי היא עושה ואוכלת. מאי לאו [האם לא מדובר] בניזונת משל בעלה, כלומר, שהוא רוצה לזונה והיא מוותרת על כך ולכן אין מעשה ידיה ברשותו שיוכל להקדישם? ודוחים: לא, מדובר פה בשאינה ניזונת מבעלה.

ומקשים: אי [אם מדובר] בשאינה ניזונת — מאי למימרא [מה יש לומר] בזה שאין הוא יכול להקדיש את מעשה ידיה? אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] יכול הרב (האדון) לומר לעבד הכנעני: "עשה עמי (עבוד בשבילי) ואיני זנך", שאין חובה עלי לפרנסך — הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בעבד כנעני, שלא כתיב ביה [נאמר בו] "עמך", אבל עבד עברי דכתיב ביה [שנאמר בו] "כי טוב לו עמך" (דברים טו, טז) — לא, שחייב לפרנסו כשם שמפרנס את בני ביתו, וכל שכן אשתו שחייב לפרנסה. ואם כן, כיון שאינו יכול לומר לאשתו שתעבוד ולא תיזון משלו, הרי כאשר אינו זן אותה — ודאי שאין לו זכות במעשה ידיה ובודאי לא זאת באה משנתנו לומר!

ומשיבים: אמנם דין זה לא היה צורך לשנותו אבל סיפא איצטריך ליה [הסוף הוצרך לו] שיש בו חידוש לגבי מותר, שר' מאיר אומר: הקדש, ור' יוחנן הסנדלר אומר: חולין.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] שיטה זו של רב הונא על דברי ריש לקיש. שאמר ריש לקיש: לא תימא [אל תאמר] טעמא [שהטעם] של ר' מאיר משום דקסבר [שהוא סבור] אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ולכן חל ההקדש על מעשה ידיה אף על פי שעדיין לא עשתה אותם. אלא טעמא [הטעם] של ר' מאיר: מתוך שיכול לכופה (לכפות אותה) למעשה ידיה — הרי יש לו זכות מסויימת על ידיה, ולכן נעשה באותה שעה כאומר לה "יקדשו ידיך לעושיהם", שהידיים בנוגע למה שהן עושות תהיינה כהקדש, ונמצא שההקדש חל על דבר הקיים כבר בעולם (הידיים עצמן). ומכיון שאמר ריש לקיש "שיכול לכופה למעשה ידיה" משמע שאינה יכולה לומר "איני נזונית ואינה עושה".

על עצם דבריו של ריש לקיש מקשים: והא [והרי] לא אמר לה הכי [כך], אלא אמר: "מעשה ידיך יקדשו"! ומשיבים: כיון דשמעינן ליה [ששמענו אותו], את ר' מאיר שאמר כלל: אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ולפי הכלל הזה, כאשר אדם אומר דבר שמבחינת ההלכה אין לו משמעות, אנו נותנים לו פירוש שיהיה לו תוקף הלכתי — אף כאן, מה שאמר שמעשה ידיה יקדשו — לא אמר דבר שיש בו ממש, ולכן אנו מפרשים את דבריו באופן אחר, ונעשה כאומר לה: "יקדשו ידיך לעושיהם".

ושואלים: וסבר [והאם סבור] ר' מאיר בדרך כלל כי אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם? והתניא [והרי שנינו בברייתא], גוי האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר", או שהיא גוייה, ואומר לה: "לאחר שתתגיירי את ", או שהיה עבד ואמר לה שהיא מקודשת "לאחר שאשתחרר", או שהיתה שפחה ואמר לה: "לאחר שתשתחררי", או שהיתה אשת איש ואמר לה: "לאחר שימות בעליך", או שהוא בעל אחותה ואמר לה שתתקדש לו "לאחר שתמות אחותיך" שאז יוכלו הקידושין לחול עליה, או שהיתה שומרת יבם ואמר לה: "לאחר שיחלוץ ליך יבמיך", ר' מאיר אומר: אם אירעו כל הדברים הללו — מקודשת. ומשמע שר' מאיר סבור שהקידושין חלים גם על דבר שאיננו עתה בעולם!

ואומרים: אכן, מההיא מאותה ברייתא — אין [כן] אפשר ללמוד שר' מאיר אמנם סבור כך, אלא שריש לקיש רצה לומר כי מהא ליכא למשמע מינה [מזו, שלנו, אין לשמוע ממנה]. דבר זה, שהרי אפשר לפרש דבריו גם באופן אחר, מצד שאין אדם מוציא דבריו לבטלה.

ג שנינו במשנה שאם הקדיש את המותר מהקיצבה הקבועה למעשה ידיה, ר' מאיר אומר שהוא הקדש. ושואלים: לשיטה זו, אימת (מתי) נעשה המותר קדוש? רב ושמואל דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם]: מותר רק לאחר מיתה של האשה הוא קדוש. רב אדא בר אהבה אמר: מותר כבר מחיים הוא קדוש.

הוי [עסק, התקשה] בה רב פפא: במאי [במה, באיזה מקרה מדובר]? אילימא [אם תאמר] כי מדובר במקרה שבעלה מעלה (נותן) לה מזונות, ומעלה לה גם מעה כסף לשבוע לשאר צרכיה — אם כן מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר] שרק לאחר מיתה קדוש? שהרי יש מותר ניכר בכל שבוע ושבוע!

ואלא תאמר שמדובר כשאין מעלה לה מזונות, ולא מעלה לה מעה כסף לצרכיה והיא צריכה לפרנס את עצמה לגמרי — אם כן מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר] שמחיים קדוש? הלא ייתכן שבשבוע אחד או שניים לא תמצא עבודה, וכיון שאינו נותן לה מזונות תצטרך לכסף, ואין כאן מותר כלל!

ומשיבים: לעולם תפרש שמדובר במקרה שמעלה לה מזונות, ואולם אינו מעלה לה מעה כסף לצרכיה, ובכך נחלקו: רב ושמואל סברי [סבורים] שעיקר התקנה היא שתקנו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

However, according to Rav Shmuel bar Yehuda, the first ruling was due to abrogation and the latter ruling was also due to abrogation. If so, what is the difference between the reasoning of the initial version of the mishna and the decision of the court that convened after them?

The Gemara answers: The practical difference between them is with regard to superficial investigation, i.e., the investigation that could have been conducted on his behalf by his female relatives, which could have been only a superficial investigation. One Sage holds that superficial investigation is considered a valid investigation, and therefore once he requested to marry her and the marriage date arrived, there is no concern of a later abrogation, and one Sage holds that superficial investigation is not considered a valid investigation, and consequently there is still concern that when he consummates the marriage he will find some blemish on her and abrogate the marriage.

MISHNA: If one consecrates his wife’s earnings, meaning anything she produces, such as thread that she spins from wool, which, according to the Sages’ ordinance, belongs to her husband, she may work and sustain herself from her earnings, as the consecration is ineffective. However, there is a dispute with regard to the surplus, meaning any earnings she produces in excess of the amount she is required to produce for her husband. Rabbi Meir says: The surplus is consecrated property, and Rabbi Yoḥanan the Cobbler says: The surplus is also non-sacred.

GEMARA: Rav Huna said that Rav said: A woman may say to her husband: I will not be sustained by you and, in turn, I will not work, i.e., you will not keep my earnings. He holds that when the Sages instituted the various obligations and rights of a husband and wife, the husband’s obligation to provide for the wife’s sustenance was the primary one, and they then decreed that her earnings belong to him in return, due to concern about animosity. If he would be obligated to provide for her sustenance but she would be allowed to work and keep her earnings, he would resent her. Since her right to sustenance is the primary one, if she says: I will not be sustained by you and, in turn, I will not work, i.e., you will not keep my earnings, she has permission to do so. As the arrangement was established for her benefit, she may cancel it if it is not suitable for her.

The Gemara raises an objection from a baraita: They instituted the husband’s responsibility for her sustenance in exchange for his right to her earnings. This indicates that the primary enactment is the husband’s right to his wife’s earnings, and the ordinance that requires him to provide her with sustenance comes as a result. According to this, the wife would not be allowed to waive the arrangement, contrary to Rav Huna’s statement. The Gemara responds: Emend the text of the baraita and say instead: They instituted her earnings in exchange for the husband’s responsibility for her sustenance.

The Gemara raises an objection: Let us say that the mishna supports Rav Huna’s opinion, as it is taught: If one consecrates his wife’s earnings, she may work and sustain herself from her earnings. What, is it not discussing a woman who is sustained by her husband, meaning that he is willing to sustain her, although she relinquishes her right to sustenance in accordance with Rav Huna’s principle? Therefore, her earnings do not belong to him to consecrate. The Gemara answers: No, it is discussing a woman who is not sustained by her husband, as he does not have sufficient funds to sustain her. Consequently, there is no proof with regard to Rav Huna’s statement.

The Gemara asks: If it is discussing a woman who is not sustained, what is the purpose of stating that he may not consecrate her earnings? Even according to the one who says that a master can say to his slave: Work for me but I will not sustain you, this applies only to a Canaanite slave, about whom it is not written: “With you.” But with regard to a Hebrew slave about whom it is written: “It is good for him with you” (Deuteronomy 15:16), this does not apply, and the master must sustain him just as he sustains the members of his own household. And this is true all the more so with regard to his wife, as there is a specific obligation of sustenance. Consequently, if he does not do so, he certainly has no right to her earnings.

The Gemara answers: This halakha did not need to be stated, but the latter clause was necessary, as it contains a novelty with regard to the surplus: Rabbi Meir says that the surplus is consecrated property, and Rabbi Yoḥanan the Cobbler says it is non-sacred.

The Gemara comments: This opinion of Rav Huna disputes that of Reish Lakish, as Reish Lakish said: Do not say that the reason for the opinion of Rabbi Meir is that since he maintains that a person may consecrate an object that has not yet come into the world, the consecration can take effect even on her future earnings. Rather, say that the reason for the opinion of Rabbi Meir is that since he can compel her to produce her earnings for him, it is as if he had a certain legal claim to the products of her hands, i.e., her earnings. Consequently, he is considered as if he had said to her: Your hands are consecrated to the One Who made them, and the consecration can therefore take effect on something that already exists. Since Reish Lakish said that he may compel her to produce earnings for him, the implication is that she may not say: I will not be sustained and I will not work.

With regard to Reish Lakish’s statement, the Gemara asks: But he did not say this to her; rather, he said that he was consecrating her earnings. The Gemara answers: Since we heard that Rabbi Meir said: A person does not say things for naught, and according to this principle, when one says something that has no halakhic meaning, it is interpreted as if he had said something that does have halakhic relevance, he is considered as if he had said to her: Your hands are consecrated to the One Who made them.

The Gemara asks: Does Rabbi Meir hold that a person may not consecrate an object that has not yet come into the world? Isn’t it taught in a baraita that if a gentile says to a woman: You are hereby betrothed to me after I convert; or if she was a gentile and he said to her: You are hereby betrothed to me after you convert; or if he was a slave and said to her: After I am emancipated; or if she was a maidservant and he said to her: After you are emancipated; or if she was married and he said to her: After your husband dies; or if he was married to her sister and he said: After your sister dies, as at that point the betrothal could take effect; or if she was a widow waiting for her yavam and he said to her: After your yavam performs ḥalitza with you, Rabbi Meir says: If any of these cases occurred, she is betrothed. Apparently Rabbi Meir maintains that betrothal can take effect even on something that has not yet come into being.

The Gemara answers: Actually, from that baraita, one can learn that this is Rabbi Meir’s opinion, but Reish Lakish merely wanted to say that no inference is to be learned from this mishna, as it is possible to explain Rabbi Meir’s words in another way, based on the principle that a person does not say things for naught.

§ The mishna states that with regard to the surplus, Rabbi Meir says: It is consecrated property. The Gemara asks: According to this opinion, when does the surplus amount become consecrated? Rav and Shmuel both said: The surplus is consecrated only after the woman’s death. Rav Adda bar Ahava said: The surplus is consecrated while she is still alive.

Rav Pappa discussed it, as he was perplexed by this dispute: With regard to what do they argue? If we say that the husband provides for her sustenance and additionally provides her with a silver ma’a coin every week for the rest of her needs, as he is obligated to do (see 64b), then what is the reason for the opinion of the one who said it is consecrated only after her death? As the husband has fulfilled all of his obligations and is consequently the owner of his wife’s earnings, he should be capable of consecrating them.

And if we rather say that he does not provide for her sustenance and does not provide her with a silver ma’a for her needs, and she must consequently support herself entirely, then what is the reason for the opinion of the one who said that it is consecrated in her lifetime? It is possible that at some point she will not find sufficient employment, and since her husband does not provide for her sustenance or her other needs, she will need the money for herself and there will not be any surplus at all.

The Gemara answers: Actually, one must explain that they are discussing a situation where he provides for her sustenance, but does not provide her with a silver ma’a for her needs, and this is their dispute: Rav and Shmuel maintain that the main enactment was that they established

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איכא בינייהו בדיקת חוץ. מר סבר בדיקת חוץ שמה בדיקה ומר סבר כלומר, בית דין של אחריהם אמרו בדיקת חוץ לא שמה בדיקה, פירוש: בדיקה שעל ידי קרובות ובאין שם מרחץ בעיר, אבל אם יש שם מרחץ בעיר בדיקת חוץ בדיקה מעליא היא ועדיפה מכניסה לחופה, דשפיר בדקי לה קרובות על ידי מרחץ, וכדאמרינן בפרק המדיר (כתובות עה, ב) היו בה מומין בעודה בבית אביה וכו' נכנסה לרשות הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים במה דברים אמורים במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון, ואם יש עמו מרחץ באותה העיר אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שבודקה ביד קרובותיו. אלא מיהו לענין אכילת תרומה אינה אוכלת עד שתכנס לחופה, כדי שלא תחלוק בארוסה. עד כאן הראב"ד ז"ל.

אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה. כלומר, איני נוטלת כלום לא מזונות ולא מעה כסף, ואיני עושה כלל לעצמך, לא עיקר מעשה ולא מותר. וכן כתב רב אחא גאון ז"ל בשאלתות בפרשת ואלה המשפטים (סימן ס) דיכולה היא לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר.

כי תקינו רבנן מזוני עיקר. כלומר, עיקר התקנה לא היתה אלא על מעשה ידיה שיהו תחת מזונותיה, ועל המזונות לא הוצרכו לתקן, שהן העיקר לפי שהוא מחוייב לה מדין תורה, דלמאן דאמר מזונות עיקר מן התורה הן ונפקא ליה משארה כסותה ועונתה כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מז, ב), ורבנן הוא דתקון ליה לבעל מעשה ידיה משום איבה, ואם תאמר, אם כן אף לקמן למאן דאמר מזוני דאורייתא מעשה ידיה עיקר התקנה, והאיך היא יכולה לבטל תקנת הבעל, יש לומר, דעיקר התקנה מכל מקום לא לתקנת הבעל היתה אלא לתקנתה, כדי שיתן לה מזונותיה בלא איבה, ויכולה היא לומר איני רוצה בתקנת חכמים. ומיהו אלמוה רבנן לתקנתן דכל שאינה עושה אפקעינהו למזונותיה ממנה, ומדין הפקר נגעו בה. כן נראה לי.

מאי לאו בנזונת. ואשמעינן דאפילו הכי יכולה היא להפקיע הקדשו ואומרת איני נזונת ואיני עושה, ואף על פי שהיתה נזונת בשעת הקדשו, לפי שאין מעשה ידיה עיקר.
אלא טעמא דר' מאיר, משום דקסבר שמתוך שיכול לכופה במעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן וידים איתנהו בעולם, והוה ליה כמקדיש דקל לפירותיו דקדשי, אלמא, מדקאמר מתוך שיכול לכופה, שמע מינה דמעשה ידיה עיקר ותקינו מזונות תחת מעשה ידיה. ותמיהא לי, דהא על כרחך מזונות לר' מאיר מזונות דאורייתא הן, כדתניא (לעיל כתובות נו, א) האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי היא מקודשת ותנאו בטל דברי ר' מאיר, כלומר, דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. ואי אפשר לומר דמדרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, דלית ליה לרבי מאיר הכי, מדאמרינן בריש פרקין (כתובות נו, ב) כל הפוחת ואפילו בתנאי, אלמא קסבר תנאו בטל וכו' והא שמעינן ליה לרבי מאיר דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל בדאורייתא אין, הא מדרבנן קיים, אלמא לרבי מאיר שאר כסות ועונה דאורייתא הן.
ויש לומר דריש לקיש דריש ליה לקרא כר' אליעזר בן יעקב, דדריש כסותה ועונתה לפום שארה תן כסותה, שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה כדאיתא לעיל בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מח, א), אבל מזוני דרבן נינהו, ולית ליה קל וחומר דדרשינן במכילתא (משפטים פ״ג), ומה דברים שאין בהם חיי נפש ולא נשאת עליהן מתחלה כגון כסות אי אתה רשאי למנוע ממנה, מזונות ועונה, שהמזונות חיי נפש והעונה עליה נשאת מתחלה לא כל שכן. אי נמי יש לומר, דכיון שלא תקנו אלא על מעשה ידיה והן היו תקנה לבד, אם כן אינה יכולה לבטל תקנתן, ודלא כרב הונא.

מתוך שיכול לכופה על מעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן. איכא למידק, היכי דמי, אי בשאין מעלה מזונות אינו יכול לכופה, ואי משום שיכול לכופה לכשירצה, השתא מיהא ידיה לא משעבדן ליה, ולכשיעלה לה הוה ליה דבר שלא בא לעולם, ואי בשמעלה לה מזונות היכי קתני רישא הרי זו עושה ואוכלת. והראב"ד ז"ל העמידה כשאינה נזונת, ומשום הכי עושה ואוכלת כל זמן שאינו מעלה. ומיהו כיון דמשעבדא ליה כל אימת דבעי איהו כי זכי במעשה ידיה לאלתר קדשי, והיינו מותר מזונותיה לאחר מיתה, וליכא למיחש הכא לדבר שלא בא לעולם, דכל שבידו לאו כמחוסר דמי.
ותמיהא לי טובא, חדא, דלא אמרו כל שבידו וכו' אלא באומר לכשיהיה הדבר שבידו לעשותו, כאותה שאמרו בפרק האומר בקדושין (סב, א), בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן, אמר פירות ערוגה זו מחוברין יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ונתלשו, מהו, אמר ליה כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, וכדקתני בברייתא בהדיא, אין תורמין מן התלוש על המחובר וכו' כיצד, אמר פירות ערוגה זו תלושין יהו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין, או פירות ערוגה זו מחוברין יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום, אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין. ועוד, דאפילו באומר לכשיתלשו קודם שיתלשו אינן תרומה ואין הפירות התלושין מתוקנין, וכדקתני ונתלשו, ור' אסי נמי ונתלשו קאמר, וכיון שכן, הכא אינו קדוש, חדא, דלא קאמר לכשאזונך, ועוד, דאפילו באומר, הא לא זנה, ולאחר מיתה מחמת ירושה באו לו ולא מחמת כפייתו ומזונותיו, ודבר שלא בא לעולם הוא.
אלא נראה לי דאם יש לומר כך יש לומר, דמותר מחמש סלעים ומחיים דוקא קאמר ולא לאחר מיתה, דכיון דשמעינן ליה לרבי מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה לכשאזונך ואעלה לך מעה כסף, וכיון שיכול לכופה הוה ליה כאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנו ממך תקדוש דקדשי, דבעל כלוקח הוי, והלכך לכשיעלה לה מעה כסף לצורכה דמותר דידיה הוא ההיא שעתה קדיש, ואף על גב דאינו יכול לכופה על המותר, מכל מקום כיון דיכול לכופה על מעשה ידיה אלמא ידיה דידיה הוי, ויכול הוא להקדישן לכל מה שיעשו. אלא דכל שאין מעלה לה אינו יכול לכופה, שאינו יכול לומר לה עשי עמי ואיני זנך. ומותר לריבותא נקטיה, דאף על גב דאינו יכול לכופה על המותר עצמו. ועוד דלא שכיח כולי האי, אפילו הכי יכול להקדישו וקדיש לכשיעלה לה מעה כסף, וכל שכן מעשה ידיה עצמו דקדוש לכשיזונה דיכול לכופו עליו, ושכיח כן נראה לי. ומיהו לעיקר קושיין אין אנו צריכין לכך, אלא ריש לקיש מוקי לה למתניתין במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצורכה, וקסבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה כרב אדא דלקמן בסוגיין, ומותר מחיים קדיש, ועושה ואוכלת דקתני, פירושו, עושה ומספקת צרכיה.
והכין מפורש בירושלמי (פ"ה ה"ה), דגרסינן התם: ריש לקיש אמר במותר מחיים מחמש סלעים פליגין, דופתר לה במעלה לה מזונות ואינו נותן לה מעה כסף לצורכיה, ותנינן אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה, ושמעינן מיהא, דלרב הונא אפילו במעלה לה מזונות ואפילו אמר לה בהדיא יקדשו ידיך לעושיה, לא קדיש, דהא ריש לקיש סתמא כמאן דאמר לה בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן, ואפילו הכי טעמא דיכול לכופה הא אינו יכול לכופה לא קדוש, ואף על גב דמעלה לה מזונות שהן כנגד המותר, וטעמא דמלתא, משום דלרב הונא כיון דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, נמצא שאין לבעל בידי אשתו אלא שעבוד לבד, וקיימא לן כרבא (פסחים לא, א) דאמר הקדיש מלוה וזבין מלוה אינו מכור ואינו קדוש, אבל לריש לקיש הוה ליה שעבודו של בעל כמקח, והלכך יכול להקדיש ידיה לעושיהן, כן נראה לי.

הוי בה רב פפא במאי, אילימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצורכה. האי מעלה לה מזונות כדי נסבה, דהא עיקר קושיא אינו אלא ממעה כסף שהוא כנגד המותר, ומאי דקא סלקא דעתך השתא. וכן נמי במאי דקאמר אלא בשאין מעלה מזונות, לאו דוקא, אלא עיקרא משום דאין מעלה לה מעה כסף לצורכה, ומעלה לה מזונות ואין מעלה משום דבעי לאוקמה כולה בחד גוונא. וראיתי מי שפירש, משום דאכתי לא ידעינן אי מזונות תחת מעשה ידיה או תחת מותר. ונכון הוא, ואיכא למידק, אמאי לא אוקמה בניזונת ורב לטעמיה דאמר יכולה האשה שתאמר איני נזונת ואיני עושה ואיני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר, ומיהו לאחר מיתה קדוש משום דקסבר ר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ורב אדא סבר אינה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה כריש לקיש, ומתוך שיכול לכופה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן. אי נמי, משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ואם תאמר אם כן לרב אדא היכי קתני רישא הרי זו עושה ואוכלת.
יש לומר, דלצדדין קתני, ורישא כשאינה ניזונת, ויש מתרצים, דסיפא גופא לא מצית לאוקמה בדאמרה איני ניזונת ואיני עושה ומאי קדיש לאחר מיתה, דאם כן, ליתני המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ועושה צרכיה, ומה שהותירה ממזונותיה ר' מאיר אומר הקדש, מאי האי דקתני המותר, דמשמע כשהקדישו את המותר נוהג הדין הזה אבל מעשה ידיה עצמן דין אחר יש להן, שמע מינה, כשאינה אומרת איני ניזונת ואיני עושה עסקינן, להכי קתני המקדיש את המותר, סלקא דעתך אמינא כיון שאינו יכול לכופה לעשות מותר אפילו היכא דאינה אומרת איני ניזונת ואיני עושה לאו דידיה הוי, קא משמע לן. ולא ירדתי לסוף דעתם בתירוץ זה, דאפילו באומרת נמי איני ניזונת ואיני עושה סיפא דמתניתין שפיר קא אתיא, והכי קאמר, ובמקדיש אפילו המותר דלא שכיח ואינו יכול לכופה אף במעלה לה קדוש לאחר מיתה וכל שכן מעשה ידיה עצמן, ורישא דקתני עושה ואוכלת, הכל בכלל אוכלת לומר מספקת כל צרכי מזונות וקישוטים. ונראה לי, דטעמא דמילתא לפי שלא רצה להעמיד משנתינו לצדדין כל שהוא יכול להעמידה כולה בחד גוונא ובחד טעמא, או ברוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל, או בשאינו רוצה לזונה, ואוקימנא סיפא במעלה לה מזונות, כלומר והיא מקבלת, אבל אין מעלה לה מעה כסף לצרכה. ואפשר לפרש כולה רישא וסיפא במעלה והיא אינה רוצה לקבל. וזה נראה עיקר.
ולרב ושמואל הוא הדין שהיה יכול להעמיד סיפא ברוצה ליטול מזונות ואינה רוצה ליטול מעה כסף, אלא מכיון שאין עיקר הענין תלוי כאן בין אין מעלה ממש למעלה והיא אינה רוצה לקבל, ועוד, דלרב אדא הוצרך לומר כשאינו מעלה דוקא, אבל במעלה והיא אינה רוצה לקבל, לא כל כמיניה, כטעמיה דריש לקיש דבחד שיטתא קיימי, משום הכי נקט בשאין מעלה לה מעה כסף לצרכה. ואם תאמר, רב ושמואל אמאי מוקמי לה במעלה לה מזונות ואין מעלה מעה כסף ולאחר מיתה קדוש, לוקמה איפכא, במעלה לה מעה כסף ואינו מעלה מזונות, והילכך עושה ואוכלת והמותר קדוש מחיים.ומסתברא, משום דלכולהו אמוראי מתניתין בחד גוונא מתוקמה, ולא איפליגו באוקימתא דמתניתין, דלכולהו או בנזונת או בשאינה נזונת, ולרב אדא אי אפשר להעמידה באין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף, והילכך לרב ושמואל נמי לא מוקמי לה בהכי.
ועוד יש לי לפרש, דכולה מתניתין בדבר מוכרח קא מיירי, כלומר, במה שאינו הקדש אלא מדעת האשה ומה שהוא מוקדש שלא מדעתה, והלכך לרב ושמואל אין כאן הקדש מוכרח אלא לאחר מיתה דמחיים דאשה הרי היא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ואיני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר, אבל לאחר מיתה אפילו המותר דלא שכיחי קדוש, משום דקסבר ר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכל שכן מעשה ידיה עצמן דשכיחי טפי, ומותר לרבותא נקטיה כדאמרן. ורב אדא סבר, דאפילו מחיים דאשה קדוש בעל כרחה ואפילו מותר דאין יכול לכופה עליו. ועוד, דלא שכיחי, משום דמעלה לה מזונות, ועל כרחה יהבה ליה מותר כי איתיה, וכל שכן מעשה ידיה עצמן במעלה לה מזונות. ורב ושמואל הכי מפרשי לה למתניתין, המקדיש מעשה ידי אשתו אפילו ברוצה לזונה, הרי היא יכולה להפקיע הקדשו כמה שתרצה, אילו רצתה אינה נוטלת מזונות אלא עושה לעצמה ואוכלת, וכל שכן שאינה נוטלת מעה כסף ואינה עושה מותר, משום דלכולי עלמא אינו יכול לכופה עליו, ועוד דלא שכיחי, אבל לאחר מיתה על כרחך קדוש ואפילו המותר, משום דקסבר ר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואפילו בזה דלא שכיח כולי האי.
ורישא נקט עושה ואוכלת לרבותא, לומר, דאפילו ממעשה ידיה עצמן יכולה להפקיע הקדשו מחיים. וסיפא נקט מותר לרבותא כדאמרן, והוא הדין למותר בדינא דרישא ולמעשה ידיה עצמן בדינא דסיפא וכל שכן. וכן אלו רצתה נוטלת מזונות, דמזוני עיקר ומעשה ידיה עצמן קדושין, ואינה נוטלת מעה כסף, ואין המותר קדוש עד לאחר מיתה. ולרב אדא הכי קתני, המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זה מקדיש מהן כמה שרוצה, ואלו רצה לזונה ואינו רוצה להעלות לה מעשה כסף לצרכה הרי זו עושה ואוכלת, כלומר מספקת ומתקנת צרכיה, ולומר דאף על פי שאינו מעלה לה מעה כסף שהוא כנגד עיקר מעשה ידיה דשכיחי ויכול לכופה עליהן, כיון שהוא מעלה לה מזונות שהן כנגד המותר, הרי המותר קדוש מחיים, ואף על פי שאינו שכיח ואינו יכול לכופה עליו, משום דמעשה ידיה עיקר ונעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן וידים איתנהו בעולם, וכל שכן מעשה ידיה במעלה לה מעה כסף לצורכה, וריש לקיש כרב אדא כדמפרש בירושלמי (בפירקין ה"ה) אמר ריש לקיש במותר מחמש סלעים פליגין, דופתר לה במעלה לה מזונות ואינו נותן לה מעה כסף לצרכיה, ותנינן אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה, הרי ריש לקיש מוקי לה לגמרי כרב אדא דגמרין.
ור' יוחנן הסנדלר סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, וקסבר שאדם מוציא לפעמים דבריו לבטלה, וכיון דלא קאמר בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן לא אמרינן נעשה כאומר, ופליג במותר והוא הדין במעשה ידיה עצמן, ואפילו במעלה לה מעה כסף ומעלה לה מזונות, ואיכא למימר דאפילו יקדשו ידיך לעושיהן, נמי לר' יוחנן הסנדלר אינו קדוש, דכיון שהוא אינו יכול לכופה על מעשה ידיה לא עדיף קנינו בה להקדיש גוף ידיה, והיינו דאיצטריך ריש לקיש לפרש ולומר מתוך שיכול לכופה, דאלמא אי לאו שיכול לכופה, אף על גב דאית ליה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והוה ליה כמפרש יקדשו ידיך לעושיהן לא קדוש, והילכך לר' יוחנן הסנדלר נמי אפשר דלא קדוש וכמו שכתבתי למעלה. ור' יוחנן הסנדלר נמי בדין ההכרח קא מיירי, כלומר, שאין כאן לעולם הקדש לא מחיים ולא לאחר מיתה ואפילו במעלה לה מזונות ומעה כסף, ואפילו באומר יקדשו ידיך לעושיהן.
אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב (פ"ו מהל' ערכין הלכ"ח) שאם אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן, הואיל והן משועבדים לו הרי כל מעשה ידיה קדשי ואפשר שהוא ז"ל סובר, דאף על גב שהיא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, כל שלא אמרה הרי ידיה משועבדים לו, ואלמוה רבנן לשעבודיה, ואינו מחוור בעיני, וכמו שכתבתי למעלה.
ומה שכתב רש"י ז"ל, והוא הדין דהוה מצי לאוקמה בשאינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכה, ורב ושמואל סברי תקינו מזונות תחת מותר הלכך לאחר מיתה קדוש, ורב אדא סבר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר, וכיון דקא יהיב לה מעה כסף מותר דידיה הוי, אלא משום דרב אית ליה יכולה האשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה, ואוקי רישא דמתניתין בשנזונת אוקי סיפא נמי בנזונת. ואינו מחוור, דרישא ברוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל, וסיפא בנזונת ממש, אלא דאי אפשר להעמיד בכך, דעל כרחך לרב מעשה ידיה ממש תחת מזונות ולא תחת מעה כסף, דהא אמר יכולה האשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ולא קאמר איני מתפרנסת ואיני עושה. ומיהו זה אינו קשה כל כך, שהוא ז"ל יפרש כולה במעלה לה מזונות ואינה רוצה לקבל, וכפי הפירוש השני שכתבתי למעלה. אלא קשה לי עוד דודאי משמע דעיקר הדין הזה ידוע היה אצלם, וקבלה בידם דרב ושמואל סברי תקינו מזונות תחת מעשה ידיה, ורב אדא סבר תקינו מזונות תחת מותר, ולישנא דגמרא דאמר רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, לאו דוקא ולא דק, דלרב ושמואל מזוני עיקר, והוה ליה למימר רב ושמואל סברי תקנו מעשה ידיה תחת מזונות, אלא דלא דק, משום דלישנא דברייתא נקט ואף על גב דמפכין לה כך היתה שגורה בפיהם. אי נמי, משום דלרב אדא דוקא ועיקר מחלוקת אינו תלוי כאן, בכך לא דק.

מתני' המקדיש מעשה ידיה וכו' כול' מפרש בתלמודא אר"י א"ר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונית ואיני עושה פי' וכיון שאמר כן בעלה (חייב) [פטור] במזונותיה וכסותה ופרנסה אבל ברפואתה חייב למאי דפי' לעיל רפואתה תקנתא באנפי נפשי' היא מפני שהיא חייבת לשמש וכי אמרה הכי שעושה לעצמה דוקא לענין מלאכת צמר וכיוצא בו משאר מלאכות שמרווחת לעצמה אבל חייבת היא לשמשו בשאר מלאכות להיות אופה ומבשלת ומצעת המטה ומניקה שאין מלאכות אלו תחת מזונות אלא משועבדת היא למלאכות אלו בין נזונית בין שאינה נזונית וכ"כ הר"ר אפרים ז"ל בתשוב' שאלה ותדע לה דהא אמרינן בפירקין דרב הונא אמר מורדת מתשמיש אבל מלאכה לא אי איתא דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה מלאכות אלו פשיטא דאינה מורדת וה"ל לומר דרב הונא לטעמיה דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה אלא ודאי כדאמרן:

ועוד כתב הר"ר אהרן בתשובה דאלמנה ודאי יכולה לומר ליתומים כן דלא משתעבדי להו אלא מחמת מזונות ויכולה היא לומר אינו מניקה אלא בשכר ויכולת היא לתבוע כתובתה לאלתר אע"פ שהיא אסורה להנשא כשהיא מניקה ולא אמרינן בהא לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי שזו אינ' מעוכב' מחמ' הבעל אלא מחמ' סכנ' הולד ואין התנאי ההוא אלא כשהיא מעוכבת מחמת איסור הבעל וכן כתב הראב"ד ז"ל בתשובה ובפרק ב' דייני גזירות אפסיקא הלכתא כההיא דרב הונא ודעת התוספת כי אע"פ שאמר שאם אומר אשה איני נזונית ואיני עושה אם רצה למחר או כשרצתה לומר הריני עושה לך ונזונת משלך בידה דמזונות דכל יומא חוב הוא באנפי נפשה אבל מורי הרב רבי לוי היה אומר דכיון שאומר כן פעם בב"ד פקעה תקנת מזונות אינה דלא להוי מילי דרבנן ונראין דבריו ז"ל. וכיון שיכולה לומר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה כ"ש שיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר והא פשיטא כי אמרה הכי הרשות בידה שהאומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו כדאיתא בפרק הכותב:

מאי לאו בנזונות מאי לאו דמתני' מלתא פסיקתא קתני אפילו כשמעלה לה מזונות וקתני שהיא עושה ואוכלת והיינו מפני [שיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ומהדרי' דמתני'] כשאינה ניזונית דוקא ופירש רש"י ז"ל כשאינה ניזוניה אין לו נכסיו לזונה ע"כ ואשמעינן מר"ן ז"ל דאפילו מאי דסבירא לן השתא דמעשה ידיה עיקר התקנה אלו היה לו נכסי' זן [לזון] אות' בע"כ וא"י לומ' איני נוטל מעש' ידיה ואיני זן והטע' מפני שיש עליה לעשות לו כל המלאכות ואם לא יכול להספיק עליה מעשה ידיה למזונותיה אינו בדין שעושה לו מלאכות ותשאל על הפתחים וכבר פי' כן לעיל וכן פי' שחייב לזונה כשיש לו וכשאין לו שאין להקדי' מעשה ידיה

ופליגא דריש לקיש דאמ' לא תימ' טעמא דר"מ דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא מתוך שיכול להספיק לה מעשה ידיה נעשה כאומר יקדשו מעשה ידיה לעושיהן פי' וכיון דאמר ריש לקיש שיכול לכופה על מעשה ידיה מכלל שאינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה דאי כשאוכלת משלו מה כפי' צריך פשיטא ואין כפי' אלא במורדת שאומרת איני ניזונית ואיני עושה ולריש לקיש מתני' בשאינה נזונית ואינה עושה כדדחינן לעיל שאם הוא מעלה לה מזונות האיך היא עושה ואוכלת אלא ודאי כדאמרן וא"כ לא אתו רישא וסיפא כחדא גונא דרישא בשאינה ניזונית וסיפא בניזונית כדדחינן ויש מתרצים דסיפא בשאינה ניזונית כשאינו מעלה לה מעה כסף ור"ל (שכתב) כרב ושמואל סבירא ליה בפי' דסיפא דלר"מ משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דהא לדידהו כיון שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה שאינה ניזונית פקע קניינו לגמרי ואינו יכול לומר שיקדשו מעשה ידיה לעושיה' אבל לריש לקיש כיון שכל שיש לו נכסים יכול לכופה על מעשה ידיה ואינה יכולה להפקיע זכותו דידיה [קנויין לבעל וכשאין לו נכסים לזונה שהיא עושה ואוכלת לא משום] דפקעה זכותו דבעל אלא מפני שהיא ממשכנתו למזונותיה כאלו תפסה מנכסיו דהוה מעשה ידיה אצלה כאלו הם אפותיקי מפורש למשכנו בהם יותר משאר נכסיו שעל מנת כן נישאו הלכך כשמתה ויש שם מותר שהוא קדוש אין קדושתו חלה לאחר מיתה אלא מחיים חל למפרע כל מה שלא משכנתו בהם דבעל הוא וקדיש קדושה גמורה וכ"ת הניחא אלו אמר בפירוש יקדשו ידיה לעושיהן הא אמרי' דלר"מ כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר כך הלכך לריש לקיש מותר מחיים קדוש אלא שאין קדושתו מתבררת אלא לאחר מיתה ובחייה הרי עושה ואוכלה דקתני רישא ולקמן נפרש אמאי נקט תנא האי דינא במותר דהיינו העדפה [דה"ה] במה שלא אכלה מעיקר מעשה ידיה:

ועוד י"ל דלריש לקיש מותר מחיים קדוש ממש כסברא דר' אדא וכשמעלה לה מזונות ואינו מעלה לה [מעה] כסף וקסבר תקנו מזונות תחת מותר ותקנו מעה כסף תחת מעשה ידיה הלכך מותר קדוש מחיים ממש דהא יהיב לה מזונות ומעשה ידיה היא עושה ואוכלת שמשכנתו על מעה כסף וכמו שאמרה וה"ק הכא דכיון שיכול לכופה למעשה ידיה ידיה קנויות לו ויכול לומר יקדשו ידיה לעושיהן וה"ל מקדיש דבר שהוא בעולם משא"כ לר' הונא דכיון שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה לא אלים שעבודיה שיכול להקדיש ידי' בשעבוד גרידא הוא וקי"ל דאקדיש מלוה וזבין מלוה אינו מכר ואינו קדוש אבל לריש לקיש הוה שיעבודי' לבעל כלוקח. אי נמי דלר' הונא אלו אמר בפירוש כן יכול לומר יקדשו ידיה לעושיהן אבל כל שלא אמר כן לא אמרי' נעשה כאומר דלא אלים שעבודיה ויכולה היא להפקיע ובכי האי מוציא דבריו לבטלה כיון שאין הממון קנוי לו לגמרי וזה יותר נכון לפי התירוץ הזה האחרון וכן דעת הרמב"ן ז"ל דאפילו לרב הונא כל שאמר יקדשו ידיך לעושיהן מהני אעפי"כ בירושלמי נראה תירוץ הראשון והא דאמר ריש לקיש שיכול לכופה על מעשה ידיה משמע אפילו על המותר דהיינו העדפה [וא"ת האיך יכול לכופה לעשות העדפה וי"ל] (דאין הדין) שיכול לכופה על המותר ההוא שיהא שלו ויעלה לה מעה כסף (לא) כשטרחה והותירה שכך ידיה משועבדת לבעל למותר ההוא שהעדיף כמדו שמשועבדת על עיקר מעשה ידיה וזה ברור כיון דשמעינן לר' מאיר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה פי' גבי הקדש [כדפירש"י ז"ל ודוקא כשא"א. לקיים פשט דבריו בשום ענין אבל כשאפשר לקיים דבריו בשום ענין לא מסרסינן לישני' גבי הקדש] וכדפרשינן במסכת גיטין גבי המקדיש עבדו יצא לחירות דאמרינן לדמי לא קאמר דלהוי עם קדוש קאמר וההיא אפילו לר"מ איתמרה וכדכתיב' התם בס"ד:

מההיא ליכא למשמע מינה. פי' ונפקא לן מיניה דאי טעמא דר"מ משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הא וודאי לית הלכתא כוותיה אבל אי טעמא דידיה משום דנעשה כאומר יקדשו ידי' לעושיהן אפשר דהלכתא כוותיה ואע"ג דלא קי"ל כוותיה במעריך פחות מבן חודש התם הוא שאתה משנה לשונו מערך לדמים אבל הכא כי אמר שהוא מקדיש מעשה ידי אשתו י"ל דה"ק שהוא מקדיש אותם בדין חכמים ובדין תורה דהוי כאלו אמר בפי' יקדשו ידיה לעושיהן וכאלו המוכר פירות דקל לחבירו שיזכה כתיקון חכמים ז"ל הא ודאי זכה כאלו אמר גוף לפירות כך נראה לי:

הוי בה רב פפא במאי עסקינן אילימא במעלה לה מזונות וכו' קשיא לן למה ליה לרב פפא למנקט מזונות בפירכי' כלל דהשתא אסיפא קיימינן שאין בה אלא דין מותר מעה כסף ויש לומר משום דלא קים לן איזה מהם תחת מותר אם מזונות אם מעה כסף נקטינהו לתרווייהו ולעולם במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף לצרכה:

רב ושמואל סברי פי' רש"י ז"ל דבדין הוא דמצי לאוקמי בשאין עעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף אלא משום דרב אוקים רישא דמתני' דהרי זו עושה ואוכלת במזונות כדאיתא לעיל להכי אוקי סיפא נמי במזונות ואינו מחוור דרישא מיירי כשרוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל וסיפא מיירי במזונות ממש לפיכך קדוש מחיים לרבי אדא והא דאוקמא הכא במעלה לה מזונות משום דר' אדא נקט לה כי היכא דנקיט שאין מעלה לה מעה כסף משום רב ושמואל ומיהו תמיהא האיך נעלם זה מרבינו והאיך ס"ד דיכול לאוקמי בשאינה מעלה לה מזונות [ואפשר שרבינו כך ר"ל דאפשר לאוקמי בשאינו מעלה לה] מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכה פי' לפירושו דרב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מותר וכיון דלא יהיב לה מזונות לא קדוש מחיים הלכך לאחר מיתה קדוש ורב אדא בר אהבה [סבר מעה כסף תחת מותר וכיון דיהיב לה מעה כסף קדוש מחייב כו' ויעוין בשמ"ק] כולה בחדא גונא שמעלה לה מה שהוא כנגד מה שהקדיש בלבד וברישא (בשאינה) מעלה לה מעה כסף שהוא כנגד מעשה ידי' ואפי' הכי קתני רבותא שעושה ואינו מעלה לה מזונות ואכלה מפני שיכולה למשכנה במעשה ידיה מפני שמזונותיה דידה אפותיקי מפורש הם לה למזונותיה ובסיפא מעלה לה מזונות שהוא תחת מותר אלא שאינו מעלה לה מעה כסף וכיון דכן והוא לא הקדיש אלא המותר הרי הוא קדוש מחיים ואינה יכולה למשכנו (בחיים) במותר [וא"ת השתא נמי לרב ושמואל לא אתי רישא וסיפא בחד גונא] דאלו רישא מיירי כשמעלה לה מזונות שהוא כנגד מה שהקדיש כדאיתא לעיל וסיפא מיירי בשאינו מעלה לה מעה כסף שהוא כנגד מה שהקדיש ויש לומר דלרב ושמואל כולא מתני' בחדא גונא וכלא מתני' בין נזונות בין אינה נזונות ורישא דאפי' נזונת כלומר שמעלה לה מזונות אינו יכול להקדיש מעשה ידיה מחיים שלא ברצונה והרי היא עושה ואוכלת ואפי' עיקר מעשה ידיה דשכיח טפי יכולה לעקור זכותו של בעל לומר איני ניזונית ואיני עושה וכ"ש שיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר אבל לאחר מיתה המותר קדוש ואפי' בע"כ ואפי' כשאינה ניזונת כלל דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ונקט בסיפא מותר לרבותא דאפי' מותר דלא עביד דאתי כולי האי יכול. להקדישו לאחר מיתה ונקט ברישא (משום) מעשה ידי' דאפי' הנהו אינם קדושים מחיים בע"כ ובזה נסתלקה קושיא גדולה שהי' מקשי' כאן רב ושמואל אמאי מוקמי [לה במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף ולאחר מיתה קדוש לוקמי] איפכא כשמעלה לה מעה כסף ואינו מעלה לה מזונות וכיון שכן עושה ואוכלת מפני מזונה והמותר קדוש מחיים כיון שנותן לה מעה כסף ולא הוה צריכן למימר דטעמא דר"מ מפני שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ומתרצי' לזה דאין הכי נמי דזה דאין הכי נמי אבל ר' אדא בר אהבה לא מצי לאוקמי באינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף כדאמרן דכיון שמעלה מעה כסף שהוא תחת מעשה ידיה היכי קתני רישא שהיא עושה ואוכלת הא ודאי לא אפשר ואנן לכולהו אמוראי בעינן לאוקמי מתני' בחדא אוקימתא שאם אין אתה אומר כן נימא דר' אדא כרב ושמואל סבירא לה דמעה כסף תחת מותר ובמשנתינו במעלה לה מעה כסף אלא הטעם כמו שאמרנו דבחדא אוקימתא אית לן לאוקמי למתני' אליבא דכולהו וזה הנכון אבל עם מה שכתבנו אין זה קושיא כלל דלכ"ע בעינן לפרושי דקתני המותר הקדש שיהא הקדש מוכרח דהרי דייק לישנא ואלו לרב ושמואל אין לך שום הקדש מוכרח מחיים דאפילו מעלה לה מה שהוא כנגד מה שהקדיש יכולה היא לומר איני רוצה בו ותעקור הקדישו ולכן לא מצאו הקדש מוכרח מחיים אלא לאחר מיתה ור"מ לטעמיה דאמר מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא לרב אדא ההקדש מוכרח אפי' מחיים כל שיש לו נכסים לזונה ורישא דקתני עושה ואוכלת כשאינה ניזונת ואשמעינן רבותא שאפי' מעלה לה מעה כסף יכול למשכנה בהן על מזונות וכפי' לעיל ויש בשמועה זו כמה וכמה שיטת ואני כתבתי מה שנראה יותר מחוור מתרומת התוס' ומשאר המפרשים ז"ל:

המשנה השלישית והכונה במה שנתגלגל בה לבאר עם החלק השני והוא שאמר המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת והמותר ר' מאיר אומר הקדש ר' יוחנן הסנדלר אומר חולין אמר הר"ם ומהעקר הנעשה על זה אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולזה הלכה כר' יוחנן הסנדלר:

אמר המאירי צריך שתדע שהמזונות שאדם חייב לזון את אשתו ומעשי ידיה נתקן אחד מהם כנגד חברו ולדעת האומר ששניהם מדברי סופרים נחלקו בהם אם המזונות עקר ומעשי ידיה נתקנו תחתיהם אם מעשי ידיה עקר והמזונות נתקנו תחתיהם ואף לשיטה זו נפסקה הלכה שהמזונות עקר ומכל מקום לענין פסק אין אנו צריכין לכך שהמזונות אנו סוברים בהם שהם מן התורה וכמו שדרשו בפרק נערה שנתפתתה שארה אלו מזונות ומאחר שהם מן התורה אין צריך לומר שהם עיקר ומעשי ידיה תקנו לו סופרים תחתיהם משום איבה שלא תהא נזונת משלו ועושה לעצמה הא מכל מקום כל שאינה רוצה ליזון ממנו מעשי ידיה שלה ומתוך כך יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אע"פ שמרוחת בכך אבל בעל אינו יכול לומר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך אלא אם כן היא מספקת בכך וחכמי התנאים שבמשנה זו כלם סוברים לדעת זה ואחר שתדע הקדמה זו צריך אתה לאחרת והוא שתדע שחכמי התנאים שבמשנה זו נחלקו אם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אם לאו והוא הדין למקדיש ומשנה זו סובבת על שני דברים אלו והוא שאמר המקדיש מעשי ידי אשתו ר"ל מה שהיא עתידה לעשות כגון שיאמר הריני מקדיש מעתה כל מה שאשתי מרווחת במעשי ידיה עושה ואוכלת והוא לדעת ר' מאיר שסובר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והילכך שם ההקדש חל על מעשי ידיה ונמצא הבעל מפסיד ומתוך כך הוא נותן עצה שתהא האשה עושה ואוכלת ר"ל שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אלא לעצמי ומתוך כך אין הקדש חל במעשי ידיה בכדי מה שהיא צריכה בהם למזונותיה ועושה ואוכלת ואלו היו מעשי ידיה עקר לא היינו יכולים לומר כן שהרי את שלו הוא מקדיש ומזונותיה חוב הן עליו ומצד אחר ולא היה חיוב מזונותיה מפקיע את ההקדש כל שהיה הוא רוצה לזונה שאם לא היה רוצה לזונה ודאי אף לכשתאמר מעשי ידיה עקר אין הקדש חל בהם ונזונת ממעשי ידיה שאין אומרין לאשה עשי עמי ואיני זנך כמו שיתבאר בגמרא אבל כל שהיה הוא רוצה לזונה היה שם הקדש חל על מעשי ידיה הא מכיון שהמזונות עיקר אף כשהיה הוא רוצה לזונה היא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ונמצא שאין מעשי ידיה שלו ומכל מקום דוקא כשהיא אומרת כן ר"ל איני נזונת ואיני עושה הא כל שאינה אומרת כן אין אומרין מתוך שהיא יכולה לומר כן נעשית כאומרת והמותר ר"ל מה שהיא מרוחת במעשי ידיה יותר על השיעור הקצוב לה והוא שיתבאר במשנה אחרונה ששיעורה בכל שבוע ושבוע במלאכת המטוה ביהודה משקל חמש סלעים שתי שטויתו דקה ויש טורח בטויתו שהם עשר סלעים בגליל או משקל עשר סלעים ערב שטויתו גסה ביהודה שהם עשרים בגליל ושיעור זה הוא בכדי שיעור מזונותיה ומה שעושה יותר משיעור זה נקרא מותר ואותו מותר ודאי שלו ור' מאיר אומר הקדש הן שהוקדש בכלל כל מעשי ידיה הן שהקדיש המותר בפרט ופירשו בגמרא לדעת ר' מאיר קידוש לאחר מיתה אבל לא בחייה שמכל מקום אע"פ שהיא עודפת עכשו שמא בשבוע האחרת מחסרת וצריך שיהא אחריות חסרונה של עכשו על העדפה שלפניה ומעתה אין הקדש חל על המותר עד שתמות הא לאחר מיתה מיהא קדיש ואע"פ שתקנו לה מעה כסף תחת מותר בזו מיהא מותר עיקר ואינה יכולה לומר איני נוטלת מעה ולא נותנת מותר והילכך המותר קדוש והוא חייב ליתן לה מעה כך היא שיטתנו וכן כתבוה גאוני ספרד וגדולי המפרשים נסכמים בה ומכל מקום מגדולי הראשונים כתבו שאף במותר יכולה לומר כן ואף בשאלתות נכתבה כן בפרשת משפטים ואם כן במשנתנו היה לו ליתן עצה להפקיע הקדש מן המותר גם כן אלא שעקר הדברים כדעת ראשון וגאוני ספרד כתבו בו הטעם מפני שהמותר ויתור הוא וכן מעה כסף ויתור הוא ואינו דומה למעשי ידיה שמעשה ידיה הוא דבר שהוא יכול לכופה שיעשה לה שיעור מעשי ידיה הואיל ונזונת ממנו וכשהיא אומרת איני נזונת ואיני עושה פקע שיעבודו של בעל אבל המותר אינו דבר שיהא הוא יכול לכופה אלא כשנשאר לה מותר יהא של בעל ואם לאו לאו ואין זכייה לבעל עד שיהא המותר בעין ואין כאן מקום לומר איני נוטלת מעה ואיני עושה עד שיהא בידי מותר שהרי אין אדם יכול לכופה עליו אלא שתכף שעשאו זכה בו הבעל ומתוך כך הוא קדוש ר' יוחנן הסנדלר אומר חולין פירוש ר' יוחנן הסנדלר אכולה מתניתין פליג מפני שהוא סובר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והילכך בעיקר מעשי ידיה אינה צריכה לומר איני נזונת ואיני עושה עד שתהא עושה ואוכלת שאף כשיעלה לה בעל מזונות אין שם הקדש חל עליו והמותר אף לאחר מיתה אינו קדוש והלכה כר' יוחנן הסנדלר והילכך אין הקדש חל לא על מעשי ידיה הקצובים לה ולא על המותר ואפילו במעלה לה מזונות ומעה כסף וכן אם הקדיש מעשי ידיו של עצמו אינו כלום עד שיאמר יקדשו ידים לעושיהם כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שאמרנו שיכולה אשה לומר איני נזונת ואיני עושה פירושו שהיא יכולה לומר איני נוטלת מזונות ולא מעה ואיני עושה כלום לעצמך לא מותר ולא עיקר מעשה וכתבו בה גדולי הדור שמיד שאמרה כן נתבטלה התקנה ושוב אינה יכולה לחזור וכן כתבו שאף הפרנסה לענין זה בכלל מזונות וכל שאמרה כן אינו חייב בכסותה שהרי כל שהגיע זמן שחייב להעלות לה מזונות אף בכסות הוא חייב שהכסות בכלל המזונות הוא:

יכול אדם לומר לעבד כנעני שלו עשה עמי ואיני זנך אלא התפרנס מן הצדקה או חזר על הפתחים אבל עבד עברי לא סוף שאין יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך אלא שחייב להשוותו במאכל ובמשתה שנאמר כי טוב לו עמך כמו שביארנו בראשון של קדושין:

אע"פ שהמקדיש מעשי ידי אשתו אין שם הקדש חל עליהם מצד שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם מכל מקום כל שאמר יקדשו ידים לעושיהן כל מעשי ידיה קדש שהידים משועבדות לו והרי הידים בעולם ואין זה אלא כאומר אילן זה קדש שהיוצא ממנו קדש ומכל מקום צריך שבשעת ההקדש יהא הוא מעלה לה מזונות ואם אינו מעלה עושה ואוכלת ויש פוסקים אף בזו שאם היא אומרת בשעת ההקדש איני נזונת ואיני עושה לצרכך הרי היא עושה ואוכלת:

הערכין קצובים בתורה מבן חדש ולמעלה במדרגות הכתובות בתורה עד בן חמש ועד בן עשרים ועד ששים ומששים ולמעלה עד יום מותו ופחות מבן חדש אין לו ערך וכל שאמר על פחות מבן חדש ערכו עלי הרי הוא כמי שאמר ערך כלי זה עלי ולא אמר כלום ואין אומרין אין אדם מוציא דבריו לבטלה וישלם מיהא את דמיו אלא לא אמר כלום:

האומר לאשה הרי את מקדשת לי לאחר שאתגייר או לאחר שתתגיירי או לאחר שאשתחרר או לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך או לאחר שתמות אחותיך אינה מקדשת שהרי אין אדם קונה דבר שלא בא לעולם לאחר שיחלוץ ליך יבמיך קדושיה ספק שמא אחר שאין בה אלא לאו קדושין תופסין בה והואיל ואף חלין בה קדושין מקדשת או שמא אין קדושין תופסין בה (או שמא) מדכתיב בה לא תהיה אשת המת ונדרש לא תהא בה הויה ומתוך כך קדושיה ספק ומה שצריך בביאורה של שמועה זו כבר ביארנוהו בשלישי של קדושין במשנה הששית:

מתני' המקדיש מעשה ידי אשתו ה"ז עושה ואוכלת והמותר ר"מ אומר הקדש ור"י הסנדלר אומר חולין. פי' אפי' למ"ד שאין האשה יכולה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה אתיא מתני' וטעמא דמילתא מפני שיכול להערים ולומר איני רוצה לזונך והיא זקוקה להתפרנס ממעשה ידיה הלכך ה"ז עושה ואוכלת ואין ההקדש על מע"י חל מפני שהוא שלה. שאם לא יפרנסה בעלה תתפרנס היא ממנו והמותר מה שעשת יתר על מזונותיה של בעל [והכי תניא בתוספתא המקדיש מע"י אשתו ה"ז מעלה לה מתוכן פרנסה והשאר הקדש] ר"מ אומר הקדש דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אר"ה א"ר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה. פי' להאי סברא אפי' אותו המותר שעושה יתר על מזונותי' הוא שלה דאל"ה מאי מרווחת האשה בכך. א"ו הכל שלה ומפני שעושה יתר על מזונותי' מפני זה אומרת לבעלה איני ניזונת ואיני עושה:

ואי קשיא והאמרינן לקמן קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר אלמא שמעשה ידיה הוא משועבד לבעל ואין הנדר חל עליו ואי אמרת יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה אמאי לא חייל. תשובה אע"ג דמציא למימר כ"ז שלא אמרה משועבד הוא מע"י לבעל והילכך א"צ להפר מיתיבי תיקנו מזונות תחת מע"י וקסבר מזוני עיקר ומע"י משום איבה וכך הלכה דהכי פסיק תלמודא כר"ה א"ר דאמר יכולה אשה שתאמר וכו'. נימא מסייע ליה המקדיש ידי אשתו ה"ז עושה ואוכלת מאי לאו דניזונית. פי' שהבעל חפץ לזונה ואפ"ה היא עושה ואוכלת וטעמא דמילתא משום דמצי למימר א"נ וא"ע וכל מע"י שלה ואין ההקדש חל עליו ואפילו המותר שלה כדפי' והאי והמותר ר"מ אומר הקדש (שהוא) [היינו] לאחר מיתה שמה שנשאר לה ממע"י יורשה הבעל לאחר מיתתה והלכך ההקדש חל עליו שאדם מקדיש דשלב"ל:

לא כשאינה ניזונית. פי' מהכא לא תסייע ולעולם לא מצי למימר הכי וטעמא דמערים ואינה רוצה לזונו והלכך ניזונית ממע"י. ולא חייל הקדש עילווי' כדפרישית והמותר שעשת יותר על מזונותיה הוא של בעל וקדוש מחיים אליבא דר"מ:

אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה וכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה הרשות בידה. פירש והוא הדין למותר וכל דכן הוא דהשתא במעשה ידיה דעיקר יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה כל שכן במותר דלא עביד דאתי ויש אומרים דכיון דאמרה הכי לאלתר נתבטלה התקנה ושוב אינה יכולה לחזור בה ונראין דבריהם. ומסתבר' דדווקא אליבא דרב הונא אבל אליבא דריש לקיש דפליג עליה דרב הונא דסבר דאינה יכולה שניהם אינן יכולין לבטל התקנ' בין הוא בין היא דלא אתי ריש לקיש למימר אלא שאין מזונות בלבד עיקר לומר שתהא ברשותה בלבד. וכן מוכיח מהא דתנן ארבע יושבת בקתדרא ואמרינן עלה בגמרא לא הכניסה לו ממש אלא כיון שראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה כלומר שדרך בנות משפחתה להכניס כן. וכן מוכיח בירושלמי ואמרינן נמי אחד שהכניסה לו ואחד שמצאה לו בתוך ביתו. והא תמיהא מילתא כיון דקיימא לן מזונות תחת מעשה ידיה היאך תהא ניזונת משל בעלה ואינה נותנת לו מעשה ידיה והא לית לה קיום אליבא דריש לקיש דאם איתה דלריש לקיש יהא הוא יכול לומר איני נוטל מעשה ידיה ואיני זנך אם כן אמאי לא אמר לה הכי ואפילו כשמצאתה לו בתוך ביתו כמה. אלא משמע דאפילו לריש לקיש אין הדבר ברשותו אשתכח השתא דבין לרב הונא בין לריש לקיש על כרחו הוא חייב במזונות. ואין הדבר ברשות. אבל מחלוקת רב הונא וריש לקיש אינו אלא על מעשה ידיה דאליבא דרב הונא היא יכולה לבטל מעשה ידיה ממנו. ואליבא דריש לקיש אינה יכולה לבטל ולפיכך אם הכניסה לו שפחות או ראויה להכניס. או מצאתה לו בתוך ביתו פטורה ממעשה ידיה. ומכל מקום מזונות במקומן הן עומדין. ומסתברא דפרנסה בכלל מזונות והאומרת אינה ניזונת ואיני עושה שניזונת לעצמה מתפרנסת לעצמה דכסות בכלל מזונות. וארוסה הניזונת כגון שהגיע זמן בוודאי חייב בכסותה וצריך תלמוד. והמותר ר' מאיר אומר הקדש ר"י הסנדלר אומר חולין. מותר אימת קדוש רב ושמואל דאמרי תרווייהו מותר לאחר מיתה קדוש. רב אדא בר אהבה אמ' מותר מחיים קדוש הוי בה רב פפא במאי אילימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכה מאי טעמא דמ"ד לאחר מיתה קדוש. אלא בשאין מעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף לצרכ' מ"ט דמ"ד מחיים קדוש. וכי תימא רב אדא בר אהבה מוקים לה במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף והיינו דאמר מחיים קדוש. ורב ושמואל מוקמי לה בשאין מעלה לה מזונות ולא מעה כסף והיינו דאמרי לאחר מיתה קדוש. הא ליתה דאם כן במאי פליגי. ומפרקינן לעולם במעלה לה מזונות ואין מעלה מעה כסף לצרכה. רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידי' ומע' כסף תחת מותר וכיון דלא יהיב לה מעה כסף מותר דידי' הוי פי' ומתני' אתיא שפיר וכולה בחדא גוונא קתני. והכי קאמר המקדיש מעשה ידי אשתו ואינו מעלה לה מה שכנגד מעשה ידיה שהקדיש דהיינו מזונות דאינה ניזונת הרי זו אוכלת ונוטלת מעשה ידיה למזונותיה. והמותר כלומר אם הקדיש מותר מעש' ידיה דהיינו מותר חמש סלעים ואינו מעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מע' כסף שהוא מותר דומיא דרישא דאינו מעלה לה מה שכנגד מה שהקדיש דהיינו מזונות שהם כנגד מעשה ידיה רבי מאיר אומר הקדש לאח' מיתה דכיון דאין מעלה לה מעה כסף אינו זוכה בו מחיים. ומיהו האי דקאמר במעלה לה מזונות אליבא דרב ושמואל לאו דוקא דהוא הדין אינו מעלה לה לא מזונות ולא מעלה לה מעה כסף. אלא לרב ושמואל אתי' סיפא דמתני' בין בשמעל' לה מזונו' בין שאינו מעלה לה דלא איכפת לי' דמ"מ מתני' במאי דתני בחדא שיטתא אתי' דריש' מיירי בשאינו מעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מזונות דהוא תחת מעש' ידי' בין שהוא אינו רוצה להעלות לה בין שהוא רוצה להעלות לה והיא אינה רוצה לקבל כרב הונא דא' משמי' דרב יכול' אש' שתאמר לבעל' איני ניזונת ואיני עושה ולהאי סברא בוודאי כל היכא דאמרי' אינו מעלה לה מזונ' כלומ' אינ' ניזונת אפי' הוא רוצה להעלות לה וסיפא מיירי בשאינו מעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מעה כסף שהוא תחת מותר שהקדיש ואי ניזונת או אינה ניזונת לא איכפת לן:

מאי בינייהו כלומר מאי פלוגתייהו דמשנה ראשונה וב"ד של אחריהם בדיקת חוץ כשהגיע זמן עדיין לא בדקה אלא מבחוץ הכיר בה במשנה ראשונה סברי בדיקת חוץ שמה בדיקה ומהשתא ליכא למיחש לסמפון ואוכלת וב"ד של אחריהם סברי לא שמה בדיקה עד שתכנס לחופה ולבדקה שפיר. בדיקת חוץ שבדק ע"י קרובותיה לידע אם יש באשתו מום מסתמא. כך שמעתי רש"י במ"ק:

וכתב הרשב"א ז"ל איכא בינייהו בדיקת חוץ מ"ס בדיקת חוץ שמה בדיקה ומ"ס כלומר ב"ד של אחריהם אמרו בדיקת חוץ לא שמה בדיקה פי' בדיקה שעל ידי קרובות וכשאין שם מרחץ בעיר אבל אם יש שם מרחץ בדיקה מעליא היא ועדיפא מכניסה לחופה דשפיר בדקי לה קרובות על ידי מרחץ וכדתנן בפ' המדיר היו בה מומין בעודה בית אביה וכו'. נכנסה לרשו' הבעל הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין והיא מקח טעות דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בד"א במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון ואם יש עמו מרחץ באותה העיר אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שבודקה ביד קרובותיה אלא מיהו לענין אכילת תרומה אינה אוכלת עד שתכנס לחופה כדי שלא נחלוק בארוסה. הראב"ד ז"ל. עכ"ל הרשב"א ז"ל:
מתני' המקדיש מעשה ידי אשתו שהיא עתידה לעשות אפי' קי"ל אדם מקדיש דשלב"ל אין הקדשו הקדש והרי היא עושה ואוכלת אי לרב הונא דאמר בגמרא אפי' הבעל רוצה להעלות לה מזונות יכולה היא שתאמר לו איני נזונת משלך ואיני עושה לצרכך דמעשה ידיה לא משתעבדי אלא משום איבה הלכך לא חייל עלה הקדש והרשות בידה לעשות לעצמה אי לריש לקיש דמוקים לה כשאינה נזונת דהשתא לא שייך כלל במעשה ידיה דניחול עלה הקדש דהא מזונות תקנו תחת מעשה ידיה. והמותר לאו אמקדיש מעשה ידי אשתו קאי אלא מילתא באפי נפשה היא כדמוכח בגמרא וה"ק אם לא הקדיש מעשה ידי אשתו אלא המותר שהקדיש מה שהיא עושה יותר על שיעור חכמים שפסקו עליה לעשות לו בשדה דאמרינן לקמן מה היא עושה לו וכו' ובעל שייך ביה באותו מותר שתחת אותו מעה שהיה נותן לה לצרכיה כדלקמן במתני' תקנו לו מותר מעשה ידיה כדאמרן לקמן בגמרא. פלוגתא דר"מ ור' יוחנן מפרש בגמרא. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכן פי' במהדורא בתרא וז"ל מעשה ידי אשתו. במתני' מפני מה היא עושה לו משקל חמש סלעים וכו'. הרי זו עושה ואוכלת. אין מעשה ידיה קדוש על פיו ובגמרא מפרש לה. המותר הקדיש את מותר ידי אשתו מה שהיא עושה לו יותר על הראוי שפסקו חכמים ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן והמותר קנוי לו במעה כסף שתקנו לה חכמים שיתן לה בכל שבת מעה כסף לצרכיה לבד המזונות כדתנן במתני'. ר"מ אומר הקדש וכו'. מפרש בגמרא. ע"כ פירוש לפירושו אי נפרש דכי קתני המותר וכו' קאי אמקדיש מעשה ידי אשתו ניחא דהכי קתני המקדיש מעשה ידי אשתו פירוש שהקדיש כל מעשה ידיה אבל למאי דבעי לפרושי ז"ל דהמותר לא קאי אמקדיש אלא מילתא באפי נפשה קתני צריך לדחוק ולפרש דכי קתני המקדיש מעשה ידי אשתו לאו היינו כל מעשה ידי אשתו אלא שיעור אחד מוגבל וזה דוחק דלישנא דמתניתין משמע דכל מעשה ידי אשתו קאמר ותירץ רש"י ז"ל דכיון דבמתני' קא מפרש מה היא עושה לו וכו' הוה ליה כמאן דמפרש הכא מהו הקדשו וכאלו קאמר המקדיש מעשה ידי אשתו המפורש בדוכתיה וכ"ש דבמתני' דבפרקין קא מפרש לה. וא"ת ולשיטת רש"י למה ליה למיתני הרי זו עושה ואוכלת הוה ליה למיתני אינו הקדש ואי נפרש דכי קתני המותר וכו' קאי אמקדיש מעשה ידי אשתו ניחא אבל לשיטת רש"י קשיא ולמאי דכתבו התוספות לקמן בגמרא בסמוך דאי זן אותה ממש בשעה שמקדיש הרי מעשה ידיה קדוש וכדבעינן למכתב קמן בס"ד א"ש דלהכי לא קתני אין הקדשו הקדש דלא לישתמע דאפי' בזן אותה קאמר אבל השתא דקתני הרי זו עושה ואוכלת משמע שפיר דמשום מזונותיה קא אתינן עליה ואי זן אותה הויא הקדשו הקדש ומיהו משמע לו דרש"י סבירא ליה כדבעינן למכתב בס"ד ומ"מ י"ל דאי לרב הונא הרי טעמא דמתני' משום דמציא למימר איני ניזונת ואיני עושה ואי לר"ל משום דאינה נזונת וכדהאריך הרב ז"ל במהדורא קמא וכיון דמכל מקום משום מזונותיה אתינן עליה להכי קתני הרי זו עושה ואוכלת וזהו מ"ש במהדורא בתרא ה"ז עושה ואוכלת. אין מעשה ידיה קדוש על פיו ובגמרא מפרש לה. ע"כ:
כתב הרא"ש וז"ל והמותר פרש"י הקדיש מותר מעשה ידיה ולא הקדיש מעשה ידיה ממש ופשטא דמתני' לא משמע הכי אלא ארישא קאי שהקדיש מעשה ידיה ועושה ואוכלת כשיעור המפורש במשנה שזה נתקן תחת מזונותיה והמותר שאינו תחת מזונות בו נחלקו ומה שפרש"י ז"ל כן כדי לתקן לישנא דגמרין כמו שאפרש בס"ד. ע"כ:

והתוספות ז"ל מפרשין משנתנו דארישא קאי ונדחקו הרבה בפירוש הסוגיא וכדבעינן למיכתב בס"ד וכן פירש ה"ר ישעיה מטראני וז"ל המקדיש מעשה ידי אשתו וכו'. פי' אפילו למאן דאמר שאין האשה יכולה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה אתיא מתני' וטעמא דמלתא מפני שיכול להערים ולומר איני רוצה לזונך והיא זקוקה להתפרנס ממעשה ידיה הלכך הרי זו עושה ואוכלת ואין ההקדש חל על מעשה ידיה מפני שמעשה ידיה הרי שלה שאם לא יפרנסנה בעלה שתתפרנס ממנו והמותר מה שעשתה יתר על מזונותיה שאותו המותר הוא של בעל והכי תניא בתוספתא המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זה מעלה לה מתוכן פרנסה והשאר הקדש. ר"מ אומר הקדש דקסבר אדם מקדיש דשלב"ל ר' יוחנן הסנדלר אומר חולין דקסבר אין אדם מקדיש דשלב"ל ע"כ. אזיל בשיטת הרא"ש ואינו כפירושו ממש דוק ותשכח:
ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל מעשה ידי אשתו פי' מעשה ידיה של אשה הם של בעל כדאמרינן תקנו מזונות תחת מעשה ידיה שהבעל חייב לתת לאשתו מזונות וכל מה שתעשה האשה של הבעל והיאך לא יחול ההקדש עליהן י"ל דכיון שהאשה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ושוב אין לבעל זכות במעשה ידיה והכא כמי שאמרה דמי ואין ההקדש חל עליהן ואפי' ר"מ דאמר אדם מקדיש דבר שלב"ל מודה דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והכא אין לו שום זכות במעשה ידיה ומש"ה קתני הרי זו עושה ואוכלת. והמותר ר"מ אומר הקדש לכאורה נראה שר"ל מה שתותיר ממעשה ידיה על מה שצריכה למזונות יהיה הקדש וצריך לשאול מאי קאמר דכיון שעיקר מעשה ידיה אינם של בעל ואינם של הקדש שלא חל עליהן שם הקדש היאך נאמר שעל המותר יחול הקדש ומתרץ בגמרא רב ושמואל דאמרי תרווייהו במותר לאחר מיתה כלומר כשתמות האשה יורש את אשר הותירה משבעה יהיה קדוש וצריך לדקדק על זה התירוץ שעושין בגמרא שהיאך אפשר שנאמר שאין הקדש חל על מעשה ידיה כלל שאינם של בעל ולכשתמות וזכה הבעל בהן יחול עליהן הקדש והוא לא הקדיש אלא מעשה ידיה בשעתן כלומר אם אומר אדם שדה שלי מקודשת תרצה לומר שאם יקחנה ממנו יחול עליה ההקדש נהי שאם היה אומר שדה של חברי קדושה לכשאקחנה ממנו אז ודאי אם יקח אותה תהיה קדושה אך נהי נמי שאם היה יד מעשה אשתו קדוש לאחר מיתה אז ודאי יהיה קדוש אבל הוא לא הקדיש אלא מעשה ידיה וכיון שלא זכה בהן מן הטעם שכתבנו לא חל הקדש עליהן אף על פי שזכה בהן אח"כ וכתב רש"י בפירושיו והמותר הקדיש המותר נראה שר"ל כי ודאי כשאמר אני מקדיש המותר לאחר מיתה רצה לומר וכמו שפירש ואמר אני מקדיש המותר מעשה ידי אשתי לאחר מיתה ואם תאמר והרי בגמרא מעמיד משנתנו במעלה לה מזונות י"ל דלאו דוקא במעלה לה מזונות אלא רוצה לעלות והיא אינה רוצה לקבל הרי זו עושה ואוכלת ועדיין דברים הללו צריכים לעיין בסוגיית הגמרא. עד כאן:

וז"ל ה"ר יהונתן הכהן ז"ל המקדיש מעשה וכו'. שהיא עתידה לעשות וסבירא ליה לר"מ דאדם מקדיש דשלב"ל הלכך היה חל שם הקדש ויפסיד מעשה ידיה וכיצד תעשה האשה שלא יפסיד הבעל תאמר לבעל איני רוצה להתפרנס מנכסיך וגם לא תזכה במעשה ידי אלא ממה שאשתכר מאחרים אוציא בפרנסתי. המותר כלומר ואם היא מרווחת יותר ממה שהיא מוציאה במזונות ובאותו מותר זכה בו הבעל מיד והלכך חל שם הקדש עליו כיון דס"ל לר"מ אדם מקדיש דשלב"ל ומפרש בגמ' דלא קדיש אלא עד מיתתה אבל מחיים לא דשמא תחלה היא חדש או שנה ולא תוכל לעשות מלאכה ולא יהיה בידה ממה שתתפרנס לכך לא מיקרי מותר אלא עד שתמות ור' יוחנן הסנדלר ברישא נמי פליג דלדעתיה אפי' יעלה לה הבעל מזונות אינו חל עליו שם הקדש כלל דאינו בעולם בשעה שיצא הקדש מפיו אלא נטר ליה לר"מ עד דסליק מילתיה והדר פליג אכולה מילתא ותרווייהו ס"ל דמזונות עיקר ומעשה ידיה לבעל משום איבה הלכך אם רוצה לומר לבעל איני ניזונת ואיני עושה הרשות בידה דתו ליכא איבה עלה כיון שלא תתפרנס ממנו דאי הוה ס"ל דמעשה ידיה לבעל מן התורה ומזונות תקנת חכמים דתקינו לה לטובתה לא הוה יכולה למימר לבעלה איני עושה וכיון דס"ל לר' מאיר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הלכך חייל מיד הקדש על מעשה ידיה בעל כרחה כיון שהוא רוצה לזונה אע"פ שהיא אינה רוצה עכ"ל במשנה.

ושוב כתב בגמרא וז"ל המשנה שפרשתיה המותר ר"מ אומר הקדש כו'. ובמה שהיא אינה יכולה לאכול והיא מותירה משבעה ובשאין מעלה לה הבעל לא מזונות ולא מעה כסף מיהו אליבא דגמרא אינה מתפרשת כן דבגמרא משמע כך דהאי המותר לאו אמקדיש ידי אשתו קאי אלא מלתא באפי נפשה היא וה"ק אם לא הקדיש ידי אשתו אלא המותר שהקדיש מה שהיא עושה יותר על שיעור חכמים שפסקו עליה לעשות בשבת דאמרינן לקמן וכמה היא עושה לו ובעל שייך ביה במותר שתחת מעה כסף שהיה נותן לצורכה כדלקמן במתני' ומוקי לה בגמרא במעלה לה מזונות חוץ ממעה כסף ופשיטא לן דמחיים לא קדיש אותו מותר אפילו לר"מ דס"ל אדם מקדיש דשלב"ל דכיון דלא יהיב לה מעה כסף דין הוא שיהא אותו המותר שלה כל ימי חייה לעשות ממנה צורכיה אלא לאחר מיתה פליגי דלר"מ קדיש דסבר אדם מקדיש דשלב"ל ואע"פ דכשבא לעולם נמי אינו יכול כי הכא דמחיים אין לו בו כלום אלא עד שתמות היא ויירשנה אפ"ה חייל ביה הקדש וקדיש לאחר מיתתה ור' יוחנן סבר אין אדם מקדיש דשלב"ל וכ"ש הכא דאיכא תרתי דאפי' כשיבוא לעולם אינו שלו מיד אלא לכשתמות היא ויירשנה הלכך לא חייל באותו מותר הקדש כלל. ע"כ:
ועוד מצינן לפרושי מתני' בענין אחר המקדיש ידי אשתו פי' דהקדיש כל מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת פי' לא חל ההקדש כלל דלעולם היא עושה ואוכלת ואפילו מה שיותר נמי ממעשה ידיה שכנגד מזונותיה לא קדיש דכיון דאיהו הקדיש מעשה ידיה סתם והרי עיקר מעשה ידיה משועבדים למזונותיה ולא חל עליהן שם הקדש הרי נסתלק מכאן שם הקדש מכל וכל ועוד דאין כאן מותר דשמא מה שהותירה היום תצטרך אותו למחר שלא תוכל לעשות מלאכה כל כך ואפילו כנגד מזונותיה וכמו שכתב רבי יהונתן ז"ל בפירוש המשנה וכדכתיבנא ולאחר מיתה נמי לא קדיש דאיהו לא נתכוון להקדיש אלא מעשה ידיה בשעתן וכיון דלא קדישי בשעתן היאך יקדישו לאחר מיתה. המותר פירוש אם הקדיש בפירוש מה שיותיר ממעשה ידיה שכנגד מזונותיה ר' מאיר אומר הקדש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לרב ושמואל דסברי דמעה כסף תחת מותר והוא אינו מעלה לה מעה כסף הרי כל ימי חייה הם שלה ומיהו לאחר מיתה הוא קדוש דהוה ליה כמי שקדיש בפי' מה שיותיר לאחר מיתה דלא הויא מותר עד ההיא שעתא וכמו שכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל וכדכתיבנא לעיל ולרב אדא בר אהבה מחיים קדיש דכיון שמעלה לה מזונות הרי המותר שלו. כך היה נראה לפרש על פי דרכו של רש"י ז"ל דפירש דכי קתני המותר מילתא באפי נפשה קאמר ומיהו רש"י ז"ל לא פי' כן והדין עמו וכדבעינן למיכתב לקמן בגמרא. בס"ד:
גמרא יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת כתבו התוס' לעיל בפ' נערה גבי הא דתניא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה בדבור המתחיל זימנין דלא מלו וז"ל טעמא דרב הונא משום דאינה מפקעת התקנה לגמרי שאם אמרה היום איני ניזונת ואיני עושה אם רצתה למחר או כשתרצה לומר הריני עושה הרשות בידה.
וכן כתב הריטב"א ז"ל בשמם וז"ל דעת התוספות כי אף ע"פ שאמרה האשה בבית דין איני ניזונת ואיני עושה אם רצתה למחר או כשתרצה לומר הריני עושה לך וניזונית משלך הרשות בידה דמזונות דכל יומא חוב הוא באפי נפשה אבל מורי הרא"ה ז"ל היה אומר דכיון שאמרה כן בפעם אחד בב"ד פקעה מינה תקנת מזונות דלא ליהוו מילי דרבנן כי חוכא ונראין דבריו ז"ל. עד כאן:

ורש"י כתב איני נזונת. משלך. ואיני עושה. לך כלום אלא לעצמי. פי' הוקשה לו דלכאורה משמע דאינה רוצה ליזון כלל לא משלה ולא משלו ולא לעשות לא לו ולא לעצמה והא ודאי לא מהניא לבטל תקנתא דרבנן וע"כ תעשה לבעל ותזון משל בעלה ואפי' ביום ראשון ולא נפרש למילתא דודאי משל בעלה קאמרה דהא אי אפשר לה בלא מזונות אלא הויא לה כמי שלא אמרה מידי כיון שאי אפשר לה בלא מזונות לעולם תדע דכתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות הכא בשמעתין ולקמן בפרק המדיר דדוקא כדאמרה איני נזונת ואיני עושה הא אמרה איני עושה בלבד לא אמרינן דמהני ולא יהא בעל חייב לזונה דהא כו' אלמא לא מבטלה תקנתא לעולם עד דאמרה בהדיא איני ניזונת ע"כ. הכא נמי דכותה בעינן דתאמר בהדיא לישנא דמהני וכי אמרה איני נזונת כלל ואיני עושה כלל עד שתפרש להדיא איני נזונת משלך ואיני עושה לך כלום אלא לעצמי וכדפי' רש"י ז"ל. ואי ס"ל לרש"י ז"ל כדעת התוס' דמציא למימר לחדא יומא איני נזונת ואיני עושה ולמחר תהדר ותאמר איני נזונת ועושה לבעלי שפיר הוה מצינן לפרושי דאיני נזונת כלל קאמרה דלחדא יומא מציא שפיר למיתב בתעניתא וליקח לעצמה מעשה ידיה ומדכתב הרב ז"ל דאיני נזונת משלך קאמרה אלמא דס"ל כדעת הרא"ה ז"ל. כנ"ל:
איני נזונת ואיני עושה פי' וכיון שאמרה כן אין הבעל חייב במזונותיה וכסותה ופרנסתה אבל ברפואתה חייב למאי דפריש לעיל דרפואתה תקנתא באפי נפשה מפני שהיא חייב לשמשו וכי אמרה הכי שעושה לעצמה דוקא לענין מלאכת צמר וכיוצא משאר מלאכות שמרווחת לעצמה וזנה אבל חייבת היא לשמשו בשאר מלאכות להיות אופה ומבשלת ומצעת מטה ומניקה שאין מלאכות אלו תחת המזונות אלא משועבדת היא למלאכות אלו בין נזונת לשאין נזונת וכן כתב ה"ר אפרים ז"ל בתשובת שאלה ותדע לך דהא דאמרינן לקמן בפירקין דרב הונא אמר מורדת מתשמיש אבל מלאכה לא ואם איתא דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה מלאכות אלו פשיטא דאינה מורדת. וליכא למימר דרב הונא מהאי טעמא הוא דאמר עלה דאם כן הוה לן למימר דרב הונא לטעמיה דאמר יכולה אשה לומר לבעלה וכו' אלא ודאי כדאמרן.
ועוד כתב הר"א ז"ל בתשובה דאלמנה ודאי יכולה לומר ליתומים כן דלא משתעבדא להו אלא מחמת מזונות ויכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר אף ע"פ שהיא אסורה לינשא כשהיא מניקה ולא אמרינן בהא לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי שזו אינה מעוכבת מחמת הבעל אלא מחמת סכנת הולד ואין התנאי ההוא אלא כשהיא מעוכבת מחמת איסור הבעל וכן כתב הראב"ד ז"ל בתשובה. ובפרק שני דייני גזרות אפסיקא הלכתא בהדיא כרב הונא. וכיון שיכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה כ"ש שיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר והא פשיטא דכי אמרה הכי הרשות בידה (פי') שהאומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעים לה כדאיתא בפרק הכותב. הריטב"א ז"ל.
וכן כתב הרא"ה ז"ל דה"ה למותר וכל שכן הוא דהשתא במעשה ידיה דעיקר יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה כל שכן במותר דלא עביד דאתיא. עד כאן:

וז"ל הרב ר' ישעיה מטראני ז"ל יכולה האשה שתאמר לבעלה וכו'. פי' דהאי סברא אפי' אותו המותר שהיא עושה יתר על מזונותיה הוא שלה דאי לאו הכי מה מרווחת האשה בכך אלא ודאי הכל שלה ומפני שהיא עושה יתר על מזונותיה מפני זה היא אומרת לבעלה איני נזונת ואיני עושה ואי קשיא והא אמרינן לקמן קונם שאיני עושה לפיך אינו צריך להפר אלמא שמעשה ידיה הוא משועבד לבעל ואין הנדר חל עליו ואי אמרת יכולה האשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אמאי לא חייל. תשובה אע"ג דמציא למימר כ"ז שלא אמרה משועבדת היא ומעשה ידיה לבעל והלכך אינו צריך להפר. ע"כ:

וז"ל הרמב"ן ז"ל וכו'. פי' איני נזונת ואיני עושה לא נוטלת כלום משל בעל בין מזונות בין מעה כסף ולא עושה לפיו כלום בכל שומעין לה וכן כתב רב אחא בשאלה ופשוט הוא וחכמי הצרפתים ז"ל מפקפקים בה בחנם ולקמן אפרש. ע"כ:

אבל ה"ר יוסף בן מיגאש ז"ל כתב וז"ל הא דאמר רב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת וכו'. מסתברא לן דדוקא עיקר מעשה ידיה שהוא חמש סלעים אבל היכא דעבדה והותירה יותר מחמש סלעים דבעל הוי ולא מציא אמרה ליה איני נוטלת ממך מעה כסף ואיני נותנת לך המותר ע"כ.
ואפשר דעד דלא עבדה והותירה יותר מחמש סלעים מציא אמרה ליה איני נזונת ולא נוטלת מעה כסף וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל ומ"מ אכתי יש לחלק בין מזונות ומעשה ידיה ולמותר ומעה כסף וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. ע"כ:
קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר הקשה רבינו מאיר מדקאמר קסבר אלמא אין זו מדברי רב הונא אלא תלמודא הוא דמפיק הכי טעמא דרב הונא מנא ליה לתלמודא דילמא קסבר רב הונא מזוני דאורייתא כתנאי לעיל בפ' נערה ולהכי יכולה לומר איני נזונת אבל למאן דאמר מזוני דרבנן לעולם איכא למימר דמעשה ידיה עיקר ולא תיקשי ברייתא דבסמוך דקתני מזונות תחת מעשה ידיה דנימא דההיא ברייתא כמ"ד מזוני דרבנן. ותירץ משום דתלמודא ס"ל דמזוני דרבנן להכי לא בעי לאוקמי למילתא דרב הונא דאמר רב דלא כותיה ועוד תירץ דהאי קסבר דקאמר מסקנא דמילתיה דרב הונא היא דמסיק לפרש דברי רב רבו כלומר כך קבלתי ממנו דמזוני עיקר. הרא"ש ז"ל:
אבל הרשב"א ז"ל כתב וז"ל כי תקינו רבנן מזוני עיקר. כלומר עיקר התקנה לא היתה אלא על מעשה ידיה שיהיו תחת מזונותיה ועל המזונות לא הצריכו לתקן שהן עיקר לפי שהוא מחויב לה מדין תורה דלמ"ד מזוני עיקר מן התורה הן ונפקא ליה משארה כסותה ועונתה כדאיתא בפרק נערה ורבנן הוא דתקון ליה לבעל מעשה ידיה משום איבה. ואם תאמר אם כן אף למאן דאמר מזוני דאורייתא מעשה ידיה עיקר התקנה והיאך היא יכולה לבטל תקנת הבעל. יש לומר דעיקר התקנה מכל מקום לא לתקנת הבעל היתה אלא לתקנתה כדי שיתן לה מזונותיה בלא איבה ויכולה היא לומר איני רוצה בתקנת חכמים ומיהו אלמוה רבנן לתקנתן דכל שאינה עושה אפקעינהו למזונותיה ממנו ומדין הפקר נגעו בה כנ"ל ע"כ.
וקשיא על פירושו ז"ל דאם כן מאי פריך מהברייתא דבסמוך נימא דההיא ברייתא כמ"ד מזוני דרבנן ואיהו דאמר כמאן דאמר מזוני דאורייתא ולעיל בפרק נערה אמר רבא האי תנא סבר מזונות דאורייתא דתניא כו' ולפי' רשב"ם דלעיל כולהו תנאי ס"ל מזונות דאורייתא וקשיא להו לתוספות ז"ל לעיל דברייתא דקתני תקנו מזונות תחת מעשה ידיה דמשמע דמזונות דרבנן כמאן אתיא ושמא משמע ליה לתלמודא דההיא ברייתא עיקר תדע דקתני לה בלשון תנו רבנן וכל כי האי לישנא עיקרית כמו משנה כמו שכתבו בתוס' שאנץ בבא קמא פרק קמא ומדקאמר רבא לעיל בפרק נערה האי תנא סבר מזונות דאורייתא משמע שהיא יחידאה ואין לסמוך עליה ואף על גב דאדכר כמה תנאי כולהו כיחידאה חשיבי ואין לסמוך עלייהו ודוחק ופי' הרא"ש ז"ל עיקר וכן פי' רש"י ז"ל:
אבל תלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל כי תקינו רבנן מזוני עיקר כלומר עיקר תקנת חכמים לא היתה אלא בעבורה שתקנתן שתקנו שתתן מעשה ידיה לבעלה משום שאם לא תתן מעשה ידיה יכעוס ויאמר אני זן אותה והיא לוקחת מה שמרווחת וכיון שחכמים תקנו לתועלתה זה במקום המזונות אם היא אומרת איני רוצה בתקנה זו ואף על פי שהוא חייב לזון אותי מדין תורה אני רוצה להניח לו המזונות ושיהיו מעשה ידי לעצמי הרשות בידה אבל אם היינו אומרים דמעשה ידיה עיקר שהיא היתה משועבדת במעשה ידיה לכ"ע והמזונות שהבעל נותן לה כנגד מעשה ידיה אינם אלא תקנת חכמים שחששו לטרחא לא היתה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה מפני שהבעל יכול לטעון ולומר איני רוצה להניח השעבוד שיש לי עליך בעבור הנחת המזונות אלא קחי המזונות וע"ש ע"כ:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מזוני עיקר ואפילו לא עבדא מידי יהבי לה מזוני ומעשה ידיה לבעל משום איבה וכיון דלא תקינו ליה מעשה ידיה אלא משום איבה בעלמא יהבי ליה דכיון דמתזני מדידיה לא ניחא ליה דהוי מעשה ידיה שלה הלכך הרשות בידה לומר אעשה לעצמי ואזון משלי תחת מעשה ידי אלמא דמעשה ידיה עיקר ובעל כרחה הוי לבעל כל זמן שרוצה להעלות לה מזונות עושה ולא מציא למימר איני ניזונת ואיני עושה דלאו כל כמינה לאפקועי מבעל מלתא דמשעבדא ליה לגמרי. ע"כ:
אימא מעשה ידיה כו' וקצת קשה היכי משני אימא תקינו מעשה ידיה וכו' פי' דהכי קאמר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה כלומר תקנו מזונות ותחתם מעשה ידיה ולהכי הפך ועקם הלשון ולא קאמר להדיא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות משום דעיקר מאי דאתא לאשמועינן היינו לאפוקי מהני תנאי דסברי מזונות דאורייתא וכיון דכן להכי פתח ותני תקנו מזונות לומר דמזונות דרבנן כנ"ל:

לימא מסייע ליה וכו' אם תאמר מעיקרא פריך עליה דרב הונא ושוב קא מסייע ליה אטו המקשן גופיה היכי הוה מיישב הברייתא עם המשנה ויש לומר דהמקשן הוה משמע ליה דשניהם שוים ובבת אחת נתקנו זה על זה ואין שום רבותא זה על זה והיא יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ואיהו נמי יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך דחכמים לטובת שניהם נתכוונו ולתקנתם והלכך כל חד מצי למימר אי איפשי בתקנת חכמים כגון זו והשתא ליכא לאקשויי לא מהברייתא ולא לסייעי מהמשנה דהברייתא חדא מינייהו נקט תקנו מזונות תחת מ"י וה"ה מ"י תחת מזונות כלומר זה כנגד זה נתקן וליכא חדא אחברתה שום יתרון ומהמשנה נמי ליכא סייעתא דאי ממתניתין הוה אמינא הרי זו עושה ואוכלת משום דמזוני עיקר וקמ"ל דשניהם שוים ובעל נמי יכול למימר צאי מעשה וכו'. ומשום דאיהי נמי מציא למימר איני נזונת ואיני עושה להכי אין לו כח להקדישן והרי היא עושה ואוכלת. ואין להקשות השתא נמי מאי סיעתא דילמא הא קמ"ל דאי ממתני' הוה אמינא דשניהם עיקר קמ"ל רב הונא דמזוני עיקר ודוקא איהי מציא אמרה איני ניזונת ואיני עושה אבל איהו לא מצי למימר צאי מעשה ידיך במזונותיך דהא ודאי ליכא לאקשויי כלל דא"כ לא הוה ליה לרב הונא לאשמועינן אלא דאין הבעל יכול לומר צאי מעשה ידיך וכו' ולמה ליה לאשמועינן דיכולה אשה לומר איני ניזונת כו' היינו מתניתין. כנ"ל:
מאי לאו בנזונת פרש"י ז"ל שיש לו נכסים ומבקש לזונה ואפי' הכי תנן אין מעשה ידיה ברשותו להקדישן. כשאינה נזונת. שאין לו במה לזונה. ע"כ. פי' לפירושו הא ודאי בשעה שהקדיש ויצא ההקדש מפיו היה זן אותה ובזה ליכא קפידא כלל ומיהו לאחר שהקדיש ובאנו לגזור הדין מה יעשה במעשה ידיה ואנו פוסקין דהרי זו עושה ואוכלת שקיל וטרי תלמודא אי מיירי בנזונת ולא בעי למימר דנזונת ממש דאם כן היכי קתני הרי זו עושה ואוכלת והרי היא אוכלת משל בעל אלא ודאי בעי למימר דיש לו נכסים ומבקש לזונה כבתחלה בשעה שנדר ואפילו הכי תנן דאין מעשה ידיה ברשותו להקדישן דאף על גב דהיתה נזונת עד השתא ועכשיו נמי בעי לזונה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה שמעת מינה דיכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ומשני כשאינה נזונת ולא בעי למימר דלא בעי לזונה דאטו איערומי קא מערים על ההקדש כיון דבשעה שהקדיש היתה נזונת ואיהי נמי בעיא לאתזוני חל ההקדש והיכי קאמרינן הרי זו עושה ואוכלת כיון דאין העכבה באה אלא ממנו אלא ודאי ה"ק כשאינה נזונת דאין לו במה לזונה. כנ"ל פירוש לפירושו של רש"י ז"ל:
והתוספות לא פירשו כן אלא דבעינן דבשעה שהקדיש לא היתה נזונת דאי היתה נזונת אמאי לא קדשי מעשה ידיה הרי חל קדושה על מעשה ידיה דברשותו הוו קיימי כיון דהיתה מתזנה מיניה תדע דבהכי מיירי התוספות ולא אתו לדחויי דלא מיירי בזן אותה לאחר שהקדיש וכדפרי' לדעת רש"י ז"ל דאי הכי לא הוה להו לדחויי אלא ממתניתין דקתני הרי זו עושה ואוכלת והיכי מצי מיירי בנזונת והולכת אלא דאינהו אתו למימר דלא מיירי בנזונת בשעת הקדשו וכדכתיבנא ומייתי ראיה מדקאמר לקמן אי במעלה לה מזונות מ"ט דלמ"ד לאחר מיתה קדוש פי' גם מחיים יהא קדוש הילכך פי' בנזונית שהוא חפץ לזונה והיא אינה רוצה.

ודע ששיטת התו' בכולה סוגיין דמתניתין חדא קתני וכי קתני המותר עלה דרישא קאי וה"ק המקדיש מעשה ידי אשתו פי' כל מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת פי' מה שכנגד מזונותיה לא קדשי ומה שיותיר על כנגד מזונותיה ר' מאיר אומר הקדש וכו'. רב ושמואל ס"ל דלא מיקרי מותר אלא מה שישתייר לה לאחר מותה אבל כל עוד שהיא בחיים לא מיקרי מותר דאפשר שיצטרך לה וכדכתיבנא לעיל וכדבעיא למכתב עוד בס"ד. וכי פריך רב פפא אי לימא במעלה לה מזונות כו' מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש ה"פ כיון דמעלה לה מזונות אמאי קתני רישא הרי זו עושה ואוכלת אמאי קאמר דכל עוד שהיא בחיים תעשה ותאכל עד שתמות ותותיר גם מחיים יהא קדוש ואמאי תני במתני' הרי זו עושה ואוכלת והלכך שמעינן מינה דבנזונת ממש בשעת ההקדש קדשי מעשה ידיה דשלו הם. אבל רש"י ז"ל קא מפ' דסוגיא דלקמן לא קאי אלא אמותר לחוד וה"ק אי במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף בין שיהיה המזונות תחת המותר בין שיהיה המעה כסף תחת המותר אמאי לא קדיש המותר עד לאחר מיתה והא מחיים קדוש וכן פי' רש"י ז"ל להדיא במהדורא קמא וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. והלכך איכא למימר דדוקא המותר הוא דקנוי לו בשעה שנותן לה מעה כסף או מזונות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה שכך תקנו לו חכמים כדתנן במתניתין וזהו שכתב רש"י במתניתין והמותר קנוי לו במעה כסף שתקנו לה חכמים שיתן לה בכל שבת מעה כסף לצרכה לבד המזונות כדתנן במתניתין. ע"כ:
ואפשר דס"ל לרש"י כדעת הרב יהוסף הלוי ן' מיגש דהיכא דעבדה והותירה יותר מה' סלעים לא מציא אמרה איני נוטלת ממך מעה כסף ואיני נותנת לך המותר מפני שכבר הקנו לו חכמים המותר ולכך פריך תלמודא לקמן אמותר דבמעלה לה מזונות או מעה כסף דליקדיש המותר מחיים שכבר קנוי לו המותר אבל אמעשה ידיה אפילו בנזונת בשעה שהקדיש הרי יכולה לומר מכאן ולהבא איני נזונת ואיני עושה ואין מעשה ידיה קנויין לו אלא משום איבה דקא מתזנא מיניה אמרו חכמים שתתן היא לו דבר כנגד המזונות וכשהיא אומרת איני נזונת ואיני עושה הרי אין כאן איבה ואפילו עשתה נמי כשיעור חמש סלעים אי לא זנה כנגדן מציא אמרה איני נוטלת ממך מזונות ואיני נותנת לך שיעור ה' סלעים שעשיתי מפני שאין מעשה ידיה קנויין לו אלא משום איבה בעלמא דקא מתזנא מיניה הוא דתקון הכין וכדכתי' ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד כנ"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל מאי לאו בנזונת ואשמועינן דאפ"ה יכולה היא להפקיע הקדשו ואומרת איני נזונת ואיני עושה ואפילו היכא שהיתה נזונת בשעת הקדשו לפי שאין מעשה ידיה עיקר. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל מאי לאו בנזונת פי' מאי לאו דמתני' מילתא פסיקת' קתני ואפילו כשמעלה לה מזונות וקתני שהיא עושה ואוכלת והיינו מפני שיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ומהדרינן דמתני' כשאינה נזונת דוקא ופי' רש"י כשאינה נזונת שאין לו נכסים לזונה ע"כ. ואשמעינן מרן ז"ל דאפילו למאי דסבירא לן השתא דמעשה ידיה עיקר התקנה אלו היו לו נכסים לזון זן אותה על כרחו ואינו יכול לומר איני נוטל מעשה ידיה ואיני זן והטעם מפני שיש עליה לעשות לו כל אותן המלאכות ואם לא יוכלו להספיק מעשה ידיה למזונותיה אינו בדין שתעשה לו מלאכות ותשאל על הפתחים וכבר פירשנו כן לעיל ע"כ:
וה"ר ישעיה מטראני ז"ל כתב וז"ל מאי לאו בנזונת פי' שהבעל רוצה לזונה ואפ"ה היא עושה ואוכלת וטעמא דמילתא משום דמציא למימר איני נזונת ואיני עושה וכל מעשה ידיה שלה ואין ההקדש חל עליו ואפי' המותר שלה כדפרישית והאי דתני והמותר ר"מ אומר הקדש הוא לאחר מיתה שמה שנשאר לה ממעשה ידיה ירש הבעל אחר מיתתה והלכך ההקדש חל עליו שאדם מקדיש דשלב"ל. לא כשאינה נזונת פי' מהכא לא תסייעיה דלעולם לא מציא למימר הכי וטעמא דמתני' מפני שמערים ואינו רוצה לזונה והלכך היא נזונת ממעשה ידיה ולא חייל הקדש עילויה כדפרישית והמותר שעשה יותר על מזונותיה הוא של בעל וקדוש מהיום אליבא דר"מ. ע"כ:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא לימא מסייע ליה לרב הונא מאי לאו בנזונת דאיהו מצי למיתב לה מזוני ואפי' הכי תנן דאין מעשה ידיה ברשותו להקדישו ואע"פ שהוא מבקש לזונה ואיהי אמרה לא בעינא אלמא מציא אמרה איני נזונת ואיני עושה לצורכך אלא לעצמי. לא כשאינה נזונת שלא רצה להעלות לה מזונות לפיכך נתנו לה חכמים רשות שתהא עושה ואוכלת בכדי חייה אע"ג דמעשה ידיה עיקר ואי הוה בעי למיתב לה מזוני לאו כל כמינה למימר איני נזונת ואיני עושה דעל כרחה משעבדא ליה מעשה ידיה ולא מסייעיה לרב הונא. עד כאן:

אפי' למ"ד יכול הרב כו'. לכך האריך כל כך ולא קצר לומר דבעבד עברי אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך וכ"ש אשתו משום דפלוגתא דעבד כנעני מפורש בהדיא במסכת גיטין פ"א ולא מפרש בהדיא דין עבד עברי אלא מכללא דעבד כנעני שמעינן לה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל אפילו למאן דאמר וכו'. פלוגתא במסכת גיטין פרק א'. וכיוצא בזה כתב רש"י ז"ל לעיל בפרק נערה ובפרק החובל ועוד לכך האריך לאלומי ופירש דאפילו עבד כנעני איכא מ"ד דאינו יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך ולכך כתב נמי רש"י פלוגתא במסכת גיטין ודוק כנ"ל:
וכל שכן אשתו פי' שחייב לזונה כשיש לו וכשאין לו שאין לו להקדיש מעשה ידיה. הריטב"א ז"ל:

סיפא איצטריך ליה וא"ת ולשיטת רש"י דפריש במתני' דכי קתני המותר וכו'. דמילתא באפי נפשה קאמר מאי קא משני סיפא איצטריך ליה אטו לא הוה יכול למתני סיפא בלא רישא וכי מי תלאן זה בזה ולשיטת התוס' ניחא דמתני' הכי קתני המקדיש כל מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ומה שיותיר ר"מ אומר הקדש כו' והלכך רישא וסיפא חדא קתני ומשום סיפא איצטריך אבל לשיטת רש"י קשה דהא בבא באפי נפשה היא ואין לה ענין עם הרישא ויש לומר דהך סיפא איצטריך ליה פירוש להכי קתני רישא דמיירי באינה נזונת לאשמועינן דהמותר לא תליא במזונות ואע"ג דאינה נזונת חל עליה שם הקדש אלא דהיא תופסת בו משום מעה כסף ולא פקעה זכותא דבעל וכמו שכתב הריטב"א ז"ל וכדבעינן למיכתב קמן בס"ד. והלכך כשמתה וירשנה קדישי אבל מעשה ידיה דהיינו חמשה סלעים מתלא תלו במזונותיה וכל שלא זן אותה אין מעשה ידיה שלו ולא חל עליה קדושה כלל דאין מעשה ידיה קדוש על פיו כיון שאינה נזונת דלא תקינו לה חכמים מעשה ידיה אלא כשנזונת ממנו והלכך אפילו לאחר מיתה לא קדיש מה שיותיר ממעשה ידיה אבל המקדיש המותר פירוש מותר מעשה ידי אשתו מה שהיא עושה לו יותר על הראוי שפסקו חכמים ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן אע"ג דאינו מעלה לה מעה כסף קדיש לאחר מיתה לדעת ר"מ. והיינו טעמא דהמותר לא שייך במה שכנגדו שחכמים הקנו לו המותר ואמרו לו שיתן כנגד המותר מעה כסף והרי קנוי לו במעה וכשאינו נותן המעה כסף דמים הוא חייס לה ותחת חוב זה היא אוכלת המותר ולא משום דפקעה זכות דבעל אלא שהיא ממשכנת המותר תחת מעה כסף והלכך כשמתה דפקעה חיוב' דילה והוא יורש אותה חל ההקדש על המותר אבל מעשה ידיה מעולם לא נתקן כי אם תחת מזונותיה דאינו בדין שתמות ברעב והוא יזכה במעשה ידיה הלכך כשאינה נזונת אין לו שום זכות במעשה ידיה ולא חל עליה שם הקדש כלל ואפילו לאחר מיתה לא קדיש.

וזהו שכתב רש"י סיפא איצטריך ליה. לאשמועינן פלוגתא במותר דלא שייך במזונותיה ואף על גב דאינה נזונת איכא למ"ד קדיש לאחר מיתה כשיירשנה וכדלקמן. ע"כ. קצר במהדורא זו ובמהדורא בתרא פירש יותר וכדכתי' ומיהו לקמן כתבינן דבמהדורא קמא אזיל בשיטה אחרינא וכדבעינן למכתב ומ"מ מאחר דאשמועינן סיפא דקדיש לאחר מיתה אף על גב דאינה נזונת רישא נמי אשמועינן רבותא דאע"ג דבמותר קדיש לאחר מיתה מעשה ידיה לא קדשו. לקמן בס"ד פרישנא לשון זה של רש"י ז"ל בענין אחר יותר פשוט כלל כשאינה נזונת ומיהו אי לאו סיפא לא הוה רבותא כלל ברישא דפשיטא ודאי דלא קדשי כלל אפילו לאחר מיתה אבל השתא דאשמועינן דבמותר קדיש לאחר מיתה רבותא אשמועינן ברישא דאפ"ה לגבי מעשה ידיה לא קדיש כלל ואפילו לאחר מיתה וכדכתיבנן וזו היא שיטת ריש לקיש וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:

ופליגא דר"ל פירוש לא קאי אמאי דקאמר קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר וכו'. נימא דכי היכי דהיא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה הכי נמי איהו יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך דשוי' הם מעשה ידיה ומזונותיה להכי קאמר קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר כו' הלכך ודאי דוקא איהי מציא למימר איני נזונת ואיני עושה אבל איהו לא מצי למימר צאי מעשה ידיך וכו' וכי פליג ר"ל אדרב הונא לא פליג עליה אלא במאי דקאמר דמציא אמרה איני נזונת ואיני עושה אבל במאי דקא פריש קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר וכו' לומר דאיהו לא מצי למימר צאי מעשה ידיך במזונותיך ר"ל נמי מודה. וכן כתבו התוס' ז"ל לעיל פרק נערה דר"ל נמי ס"ל דאין הבעל יכול לומר לאשתו צאי מעשה ידיך וכו' וכמו שהאריכו התוס' לעיל בדבור המתחיל תקנו מזונות כו' ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ופליגא. דרב הונא אר"ש בן לקיש. פי' ההיא דרב הונא גופא דאמר יכולה אשה לומר הוא דפליגא אר"ל מיהו ההיא דקא פריש וקאמר קסבר כי תקינו כו' לומר דאין הבעל יכול לומר צאי מעשה ידיך כו' בהא לא פליג ר"ל תדע דלא אמרינן ופליגא דר"ל אלא מאי דמשתמע בהדיא מדברי ר"ל דפליג ולא שמעינן דקאמר ר"ל אלא דיכול לכופה כו' ומיהו לא שמעי' מיניה אי איהי יכולה לכופו או לא הלכך לא קאי הא דקאמר ופליגא דר"ל אלא אמאי דקאמר רב הונא יכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת כו' וכן כתוב במהדורא קמא הא דרב הונא דאמר יכולה אשה לומר לבעלה כו' פליגא אדר' דאמר לא תימא וכו':

וכן כתב הרא"ה ז"ל וז"ל יכולה אשה לומר כו'. יש אומרים דכיון דאמרה הכי לאלתר נתבטלה התקנה ושוב אינה יכולה לחזור בה ונראין דבריהם. ומסתברא דדוקא אליבא דרב הונא אבל אליבא דר"ל דפליג עליה דרב הונא דסבר דאינה יכולה לבטל התקנה בין הוא בין היא דלא אתי ר"ל למימר אלא שאין מזונות בלבד עיקר לומר שתהא ברשותה בלבד וכן מוכיח מהא דתנן ארבע יושבת בקתדרא ואמרינן עלה בגמ' לא הכניסה לו ממש אלא כיון שראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה כלומר שדרך משפחתו להכניס כן וכן מוכיח בירו'.
ואמרינן נמי אחר שהכניסה לו ואחר שמצאתה לו בתוך ביתו והא תמיה מלתא כיון דקי"ל מזונות תחת מעשה ידיה היאך תהא נזונת משל בעלה ואינה נותנת לו מעשה ידיה והא לית לה קיום אליבא דר"ל אם איתא דלר"ל יהא הוא יכול לומר איני נוטל מעשה ידיה ואיני זנך א"כ אמאי לא אמר לה הכי ואפילו כשנמצאת לו בתוך ביתו כמה אלא משמע דאפילו לר"ל אין הדבר ברשותו אשתכח השתא דאליבא דרב הונא היא יכולה לבטל מעשה ידיה ממנו ואליבא דר"ל אינה יכולה לבטל ולפיכך אם הכניסה לו שפחות או ראויה להכניס או מצאת לו בתוך ביתו פוטרה ממעשה ידיה ומ"מ מזונות במקומן הן עומדין.
ומסתברא דפרנסה בכלל מזונות והאומרת איני נזונית ואיני עושה שנזונית לעצמה מתפרנסת לעצמה דכסות בכלל מזונות וארוסה הנזונת כגון שהגיע זמן בודאי חייב בכסותה וצ"ע. עכ"ל הרא"ה ז"ל:

אלא טעמא דר"מ מתוך שיכול לכופה כו'. פי' וכיון דאמר ר"ל שיכול לכופה על מעשה ידיה מכלל שאינה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה דאי כשאוכלת משלו מה כפייה צריך פשיטא שאין כפייה אלא במרד שאומרת שאיני נזונת ואיני עושה ולר"ל מתני' כשאינה נזונת כדאיתא לעיל שאם הוא מעלה לה מזונות האיך היא אינה עושה ואוכלת אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א ז"ל. ורש"י ז"ל כתב לעושיהם. למי שבראן וידים איתנהו בעולם אלמא קסבר יכול לכופה ואינה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה. ע"כ. פי' לפי' הוקשה לו דדילמא יכול לכופה כל עוד שלא אמרה איני נזונת כו' וכיון דלא מציא אמרה איני נזונית כו' ומ"ה מצי קדיש דידיה ברשותו הווין דאי מציא אמרה איני נזונת וכו' היכי מצי קדיש לידיה והרי ידיה לא הוו ברשותו דהא מציא אמרה איני נזונית ואיני עושה אלא ודאי כדכתי' כנ"ל. ומה שכתב הריטב"א ז"ל לא דייק שפיר:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל אלא טעמא דר"מ משום דקסבר מתוך שיכול לכופה במעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן וידים איתנהו בעולם והוה ליה כמקדיש דקל לפירותיו דקדשי אלמא מדקאמר מתוך שיכול לכופה שמעינן מיניה דמעשה ידיה עיקר ותקנו מזונות תחת מעשה ידיה. ותמיה לי דהא ע"כ מזונות לר"מ דאורייתא הן כדתני' האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו הרי זה בטל דברי ר"מ כלומר דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ואי אפשר לומר מדרבנן ועשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה דלית ליה לר"מ הכי מדאמרינן בריש פרקין כל הפוחת אפילו בתנאי אלמא קסבר תנאו בטל וכו' והא שמעינן לר"מ דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל בדאורייתא אין בדרבנן תנאו קיים אלמא לר"מ שאר כסות ועונה דאורייתא הן וי"ל דר"ל דריש ליה לקרא כרבי אליעזר בן יעקב דדריש כסותה ועונתה לפום שארה תן כסותה שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה כדאיתא לעיל בפרק נערה אבל מזוני דרבנן נינהו ולית להו ק"ו דדרשינן במכילתא ומה דברים שאין חיי נפש ולא נשאת עליהן מתחילה כגון כסות אי אתה רשאי למנוע ממנה מזונות ועונה שהמזונות חיי נפש והעונה נשאת עליה מתחילה לא כל שכן. א"נ י"ל דכיון דלא תקנו אלא מעשה ידיה והן היו תקנה לבד א"כ אינה יכולה לבטל תקנתא ודלא כרב הונא ע"כ.
והרא"ש ז"ל כתב מה שתירץ הרשב"א ז"ל דכיון דלא תיקנו אלא מעשה ידיה והם היו תקנה לבד לתקנת הבעל אם כן אינה יכולה לבטל תקנתם לא נהירא דכי היכי דאמרינן למ"ד מזוני עיקר דמעשה ידיה [תקנו לבעל משום איבה ה"ה למאן דאית לי' מזוני דאורייתא דמע"י] היתה לטובת האשה משום איבה ונראה הא דכייל ר"מ לעיל שאר כסות ועונה לא משום דאית ליה שלשתן דאורייתא אלא עונה לכ"ע ושאר וכסות למאן דאית ליה ע"כ.

ופי' הרשב"א ז"ל לאו משום תקנת הבעל קא אתי עלה אלא משום דהיתה תקנה יחידה פירוש דבשלמא כשהיתה התקנה במזונות ומעשה ידיה ניחא שפיר דמציא אמרה איני נזונת ואיני עושה דאגב דמציא למעקר תקנת מזונות קא מצית למעקר נמי תקנת מעשה ידיה דמילתא תליא בהא אבל אם לא היתה תקנת חכמים אלא במעשה ידיה לבד היכי כו'. מציא עקרה תקנת חכמים תדע דבעינן דתימא איני נזונת ואיני עושה ואילו אמרה איני עושה לבד לא מהני וכדכתיבנא לעיל. (עכ"ל):

מתוך שיכול לכופה וכו'. איכא למידק היכי דמי אי כשאין מעלה לה מזונות אינו יכול לכופה ואי משום שיכול לכופה לכשירצה השתא מיהא ידיה לא משעבדן ליה ולכשיעלה לה הוה ליה דשלב"ל ואי כשמעלה לה מזונות היכי קתני רישא הרי זו עושה ואוכלת. והראב"ד ז"ל העמידה כשאינה נזונת ומ"ה עושה ואוכלת כל זמן שאינו מעלה ומיהו כיון דמשעבדא ליה כל אימת דבעי איהו וכי זכה במעשה ידיה לאלתר קדישי והיינו מותר מזונותיה לאחר מיתה וליכא למיחש הכא בדבר שלב"ל דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ותמיה לי טובא חדא דלא אמרו כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי אלא באומר לכשיהיה הדבר שבידו לעשות כאותה שאמרו בפרק האומר בקדושין [סב א'] בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן אמר פירות ערוגה זו מחוברין יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ונתלשו מהו א"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וכדקתני בברייתא בהדיא אין תורמין מן התלוש על המחובר וכו' כיצד אמר פירות ערוגה זו תלושין יהו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין או פירות ערוגה זו מחוברין יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין ועוד דאפילו באומר לכשיתלשו קודם שנתלשו אינה תרומה ואין הפירות התלושין מתוקנין וכדקתני ונתלשו ור' אסי נמי ונתלשו קאמר וכיון שכן הכא אינו קדוש חדא דלא קאמר לכשאזונך ועוד דאפי' באומר הא לא זנה ולאחר מיתה מחמת ירושה באו ולא מחמת כפייתו ומזונותיו ודבר שב"ל הוא.
אלא נראה לי כך י"ל מותר מה' סלעים ומחיים דוקא קאמר ולא לאחר מיתה דכיון דשמעינן ליה לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה לכשאזונך ואעלה לך מעה כסף וכיון שיכול לכופה הוה ליה כאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנו ממך תקדוש דקדשי דבעל כלוקח הוי והילכך לכשיעלה לה מעה כסף לצרכ' דמותר דידיה הוי ההיא שעתא קדיש דאין יכול לכופה על המותר מ"מ כיון דיכול לכופה על מעשה ידיה דידיה הוו ויכול הוא להקדישו דכל מה שיעשו אלא דכל שאין מעלה לה אינו יכול לכופה שאינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך ומותר לרבותא נקטיה דאע"ג דאינו יכול לכופה על המותר עצמו ועוד דלא שכיח כולי האי אפילו הכי יכול להקדישו וקדיש לכשיעלה לו מעה כסף וכ"ש מעשה ידיה דקדיש לכשיזונה דיכול לכופה עליו ושכיח כנ"ל.
ומיהו לעיקר קושיין אין אנו צריכין לכך אלא ר"ל מוקי לה למתני' במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצורכה וקסבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה כדרב אדא דלקמן ומותר מחיים קדיש ועושה ואוכלת דקתני פירושו עושה ומספקת צורכיה והכין מפורש בירו' [ה"ה] דגרסי התם ר"ל אמר במותר מחיים מה' סלעים פליגין לה כשמעלה לה מזונות ואינו נותן לה מעה כסף לצרכיה ותנינן אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה.
ושמעינן מיהא דלרב הונא אפי' במעלה לה מזונות ואפי' אמר לה בהדיא יקדשו ידיך לעושיהן לא קדיש דהא לר"ל סתמא כמאן דאמר לה בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן ואפ"ה טעמא דיכול לכופה הא אינו יכול לכופה לא קדוש ואע"ג דמעלה לה מזונות שהן כנגד המותר וטעמא דמלתא משום דלרב הונא כיון דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה נמצא שאין לבעל בידי אשתו אלא שעבוד לבד וקי"ל כרבא [פסחים לא א'] דאמר אקדי' מלוה וזבין מלוה אינו מכור ואינו קדוש אבל לר"ל הוה ליה שעבודו של בעל כמקח והלכך יכול להקדיש ידיה לעושיהן כנ"ל. הרשב"א ז"ל:
וכתב הרא"ש וז"ל דקדק הרשב"א ז"ל היכי דמי מתני' לר"ל אי כשאין מעלה לה מזונות אינו יכול לכופה ואי כשמעלה לה מזונות היכי קתני רישא עושה ואוכלת ואין לומר כשאין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף דהא מלתא דלא שכיח היא כדמוכח לקמן ותירץ דלר"ל מוקי למתני' במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף וקסברי תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה כרב אדא דלקמן ולפי' רש"י ז"ל שפי' מתני' דסיפא לא קיימא ארישא ניחא דסיפא איירי במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ורישא איירי באין מעלה לה. ע"כ:

והתוספות ז"ל פירשו כשיטת הרשב"א ואזלי לשיטתייהו דמפרשי דכולה מתניתין חדא קתני וכי קתני המותר עליה דרישא וה"ק מה שיותיר רב אומר וכו'. ואיכא למידק אמאי האריך וקאמר נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן הוה ליה לקצר ולמימר נעשה כאומר לה יקדשו ידיך ולמה ליה למינקט לעושיהן. ועוד אי נפרש לעושיהן למלאכתן תיקשי לשיטת התוס' דמשמע דקאי אהקדיש כל מלאכת ידיה וכיון דאוקימנא לר"ל דמוקי מתני' כרב אדא במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף וקסבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה הרי ע"כ אין לו כח בידו להקדיש מעשה ידיה כיון דאינו מעלה לה מעה כסף והיכי קאמרינן נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן פי' למלאכתן כיון דבעיקר מעשה ידיה אין לו רשות ומגו דלא חל הקדשו אעיקר מעשה ידיה לא חל נמי אמותר ומתניתין חדא קתני המקדיש ידי אשתו פי' כל מעשה ידי אשתו וכו' וכדפרישית לשיטת התוס'. ויש לומר דלשיטת התוספות אין פי' לעושיהן למלאכתן אלא להקב"ה שעשאן והילכך חייל הקדשו אמאי דאית ליה ביה רשות ולהכי נקט לעושיהן שלא נפרש למלאכתן דכי בעי תלמודא למימר למלאכתן נקיט למעשיהן כדאמרינן בספ"ק דנדרים והילכך משום דאיירי ר"ל במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף וכדכתיבנא. וזהו שכתבו התוס' יקדשו ידיך לעושיהן פי' להקב"ה שעשאן אבל אין לפרש למלאכתן דאם כן היל"ל למעשיהן כדאמרינן בספ"ק דנדרים ע"כ. ולכאורה הם דברים פשוטים ורש"י ז"ל פירש כן להדיא ואין דרך התוס' כן ובמאי דכתיבנא ניחא דוק ותשכח.
ולשיטת רש"י שפיר מצינן לפרושי לעושיהן למלאכתן דהא פריך דאיירי במעלה לה מזונות ומעה כסף וכדכתב הרא"ש ומיהו לשון מיותר הוא וכדכתיבנא. אבל אי נפרש לעושיהן למי שבראן ניחא טפי דאורחא דמילתא נקיט דנוח לו לאדם להזכיר בוראו בהקדשו וכ"כ להדיא במהדורא קמא וז"ל לא תימא טעמא דר"מ דמתניתין משום דקסבר כו' דודאי סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כגון מותר והכא היינו טעמא מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה כלומר מתוך שהמותר שלו תחת המעה כסף שהוא נותן לה ויכול לכופה על המותר לעשות שאינה יכולה לומר איני מקבלתו ואיני עושה אלמא דידים גופייהו דידיה נינהו וברשותיה קיימי ואמרינן דכמאן דאקדיש ידים דמי וידים הא איתנהו בעולם וחייל הקדש עלייהו אבל רישא דמתני' להכי אין הקדשו הקדש דהא אוקימנא בשאינה נזונת דכיון דאינו מעלה לה מזונות אינו יכול לכופה למעשה ידיה ועושה לעצמה ואוכלת ורבי יוחנן הסנדלר סבר כיון דלא אמר לה בהדיא יקדשו ידיך לעושיהן לא אמרינן נעשה כאומר לה מדקאמר שיכול לכופה אלמא לא מציא למימר איני נזונת ואיני עושה. לעושיהן למי שבראן ואורחא דמילתא נקט דנוח לו לאדם להזכיר בוראו בהקדשו. ע"כ. ואיברא דמאי דפריש לעושיהן למי שבראן הכי נמי פי' במהדורא בתרא מיהו משמע לי דבמהדורא בתרא לא פי' סברת ר"ל ושיטתו כדפרי' במהדורא קמא:
ודע דבמשנתנו כתב ז"ל במהדורא בתרא וז"ל המותר. הקדיש את מותר מעשה ידי אשתו וכו' והמותר קנוי לו במעה כסף כו' ע"כ. ולעיל גבי מאי לאו בנזונת פרישנא דדעת רש"י לחלק בין מותר לעיקר מעשה ידיה דהמותר קנוי לו במעה כסף שתקנו לה חכמים ולהכי אפשר דס"ל לרש"י כדעת ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל דהיכא דעבדה והותירה יותר מה' סלעים דלא מציא אמרה איני נוטלת ממך מעה כסף ואיני נותנת לך המותר מה שאין לומר כן במעשה ידיה דאין מעשה ידיה קנוין לו אלא משום איבה וכדאמרן לעיל מעתה תיקשי היכי מוכח תלמודא מדקאמר ר"ל שיכול לכופה למעשה ידיה פי' המותר וכדכתב ז"ל במהדורא קמא דר"ל פליג אדרב הונא דילמא ע"כ לא קאמר ר"ל דיכול לכופה אלא מותר דוקא משום דהמותר קנוי לו וכדכתי' ולהכי לא מציא למימר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר אבל מעשה ידיה ממש דילמא ס"ל כרב הונא דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה.

ואיכא למידק דלעיל פריך תלמודא שאינה נזונת מאי למימרא ומשנינן סיפא אצטריך ליה. וקשיא לן עליה דלשיטת רש"י ז"ל דפי' במשנתנו דכי קתני המותר ר' מאיר אומר וכו' מילתא באפי נפשה קאמר ולא קאי ארישא מאי קא משני סיפא אצטריך ליה אטו לא מצי למיתני סיפא בלא רישא אכתי רישא למה לי ולעיל משנינן דלהכי קתני רישא לאורויי דסיפא אף על גב דאינה נזונית קדיש לאחר מיתה דמותר לא שייך אמזונות מה שאין כן במעשה ידיה וכדכתיבנא לעיל ודייקנא הכין מלשונו של רש"י ז"ל שכתב סיפא אצטריך ליה. לאשמועינן פלוגתא במותר דלא שייך אמזונות ואע"ג דאינה נזונת איכא למ"ד קדוש לאחר מיתה כשיירשנה וכדלקמן. ע"כ:
וכיון שכן היכי מצינן למימר דר"ל מוקי רישא דמתני' באינה נזונת וסיפא במעלה לה מעה כסף אם כן הדרא קושיין לדוכתא אי כשאינה נזונת מאי למימרא וליכא לשנויי סיפא אצטריכא ליה דהא סיפא מיירי במעלה לה מעה כסף. ויש לפרש לשונו של רש"י ז"ל דלעיל דה"ק סיפא אצטריך ליה לאשמועינן פלוגתא במותר דלא שייך אמזונות כו' פי' דברישא אמרינן משום דאינה נזונת אין הקדשו הקדש והרי היא עושה ואוכלת להכי קתני סיפא לאשמועינן דדוקא בעיקר מעשה ידיה דשייך אמזונות דתקח מזונות תחת מעשה ידיה אבל המותר לא שייך אמזונות ואף על גב דאינו מעלה לה מזונות אם הקדיש המותר קדוש אם מעלה לה מעה כסף דמעה כסף תחת מזונות ולא מזונות תחת מותר ולדעת רב אדא דאמר מחיים קדוש וס"ל תקנו מזונות תחת מותר אפילו לאחר מיתה ומעה כסף תחת מעשה ידיה דוקא בנזונת הוא דקדוש המותר מחיים אבל באינה נזונת לא קדיש כלל המותר אפילו לאחר מיתה דהא איהו לאלתר בעי לאקדושי וכיון דלא חל לאלתר היכי בו ניחול לאחר מיתה הילכך לא מצי לשנויי אליבא דידיה סיפא אצטריך ליה וכו' דאי מיירי סיפא באינה נזונת אמאי המותר הקדש ואי מיירי סיפא בנזונת והכי קאמר המותר הקדש מחיים ורישא מיירי באינו מעלה לה מעה כסף ולהכי עושה ואוכלת דמעה כסף תחת מעשה ידיה והא דקאמר תלמודא באינה נזונת פירושו העלה מעה כסף לצורכיה אם כן תיקשי מאי למימרא וליכא לשנויי סיפא אצטריכא ליה פי' ללמדך פלוגתא במותר דלא שייך אמעה כסף דאף על גב דאינו מעלה לה מעה המותר הקדש משום דלא שייך מותר אמעה כסף דהא פשיטא דכיון דמעלה לה מזונות אף על גב דאינו מעלה לה מעה כסף סגי אטו מעה כסף דהויא לה מילתא זוטרתי לא סגי ליה דיהבינן כנגדו מעשה ידיה אלא דליהב נמי מותר ואף על גב דלא יהיב לה מעה כסף שכנגד המותר ס"ל דלאחר מיתה מיהא קדוש הילכך לדידהו מצינן לאוקמי שפיר מתניתין באינה נזונת ולהכי הרי זו עושה ואוכלת וסיפא אשמועינן דאף על גב דאינה נזונת כלל דאפילו מעה כסף לא קדיש לאחר מיתה וזהו דסיים רש"י ואזיל ואף על גב דאינה נזונת איכא למ"ד קדיש לאחר מיתה כשיירשנה וכדלקמן. פי' ולא סגי ליה דנימא דרישא באינה נזונת ולהכי עושה ואוכלת ואף על גב דמעלה לה מעה כסף דמזונות תחת מעשה ידיה וסיפא אשמועינן דאף על גב דאינה נזונת המותר קדיש מחיים כיון דמעלה לה מעה כסף דאכתי תקשי מאי למימרא אי לאו דאתא לאשמועינן דאף על גב דאינו מעלה לה נמי מעה כסף קדיש לאחר מיתה דהא ודאי הויא רבותא ואפשר דה"ה במעשה ידיה וכדבעינן למכתב בס"ד ובמהדורא קמא קצר וכתב סיפא אצטריך לאשמועינן פלוגתא דר"מ ורבי יוחנן הסנדלר במותר דלא שייך אמזונות. ע"כ. ופירושו כדכתיבנא דלא אתא לאשמועינן אלא דמותר לא שייך אמזונות ובמהדורא בתרא דק טפי מרנא נר ישראל ז"ל ומכל מקום לפי הא דפרישנא השתא איכא למימר דאין בין המותר לעיקר מעשה ידיה מידי דבעיקר מעשה ידיה נמי אף על גב דאינה נזונת אי מייתא קדיש לאחר מיתה דדוקא מחיים קאמר דהרי היא עושה ואוכלת אלא דאשמועינן רבותא במותר דאפילו מותר דלא עביד דאתי ואינו מעלה מזונות ולא מעה כסף קדיש לאחר מיתה ואפשר דמה שכתב רש"י ואע"ג דאינה נזונת איכא למ"ד קדיש וכו' לא קאי אמותר לחוד אלא גם אמעשה ידיה ומכל מקום מה שכתב הרא"ש לעיל דלשיטת רש"י ז"ל שפירש מתני' דסיפא לא קיימא ארישא ניחא דסיפא איירי דמעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ורישא איירי דאין מעלה לה כו' ליתא כלל דאם כן תיקשי מאי למימרא וליכא לשנויי סיפא אצטריכא ליה וכדדייקנא לה מלשונו של רש"י ז"ל כך היה נראה לי לפרש.
אבל מה שנ"ל נכון בלשונו של רש"י ז"ל דיש חילוק בין מעשה ידיה למותר דדוקא מותר הוא דקדיש לאחר מיתה ואף על גב דאינה נזונת אבל מעשה ידיה כשאינה נזונת כיון דלא חל עליה קדושה מחיים גם לאחר מיתה לא קדיש וכדכתיבנא לעיל דדוקא מותר הוא דקנוי לו אבל מעשה ידיה לא נתקנו לו אלא תחת מזונותיה וכדכתיבנא לעיל בארוכה והכי משמע מלשונו של רש"י ז"ל בפרק ואלו נדרים דמייתי התם הך משנה וכתב שם ז"ל הרי זו עושה ואוכלת לדברי הכל ואמרינן התם במסכת כתובות בפי' אף על גב דכשאין מעלה לה מזונות קא מיירי ואמרינן עושה ואוכלת פשיטא דכיון דאין מעלה לה מזונות ודאי עושה ואוכלת דממאי מתפרנסת. ואמרינן סיפא אצטריכא ליה למתני המותר ר"מ אומר הקדש דסבר אף על גב דמעשה ידיה אינו יכול להקדיש הואיל ואינה ניזונת משלו מכל מקום מותר על מזונותיה יכול להקדיש שיהא קדוש לאחר מיתה ע"כ. ואין לך לפרש דרש"י ז"ל שם בעי לפרושי דמתניתין חדא קתני וכי קתני המותר קאי עלה דרישא דבהדיא פירש כאן במשנתנו דמילתא באפי נפשה קתני וכדכתיבנא לעיל. ומכל מקום יש לדקדק דהתם בנדרים קרי רש"י ז"ל מותר מה שיותיר על המזונות שלה והכא במתני' לא פי' כן אלא דמותר היינו מה שהיא עושה לו יותר על הראוי שפסקו חכמים כו' ואפשר לומר דלדעת ר"ל תתפרש המשנה כך המקדיש מעשה ידי אשתו פי' דהקדיש כל מעשה ידי אשתו והיא אינה נזונת הרי עושה ואוכלת כיון דאינה נזונת לא קדיש כלל ואפילו לאחר מיתה דאיהו לכל מעשה ידיה אכוון וכיון דעיקר מעשה ידיה לא קדישי הרי לא חל אמעשה ידיה שם קדושה אבל אם הקדיש בפי' מה שיותר על מזונותיה קדיש לאחר מיתה ועד ההיא שעתא לא הויא מותר דדילמא תצטרך לה וכדפרישית במתני' נמצא דאיהו מעשה ידיה קא קדיש דשייך שפיר למימר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה אבל אי נפרש דמותר היינו מה שהיא עושה יותר על מה שפסקו לה חכמים היכי קאמר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה אטו מי מצי לכופה לעשות יותר על מה שפסקו לה חכמים ומה שתירצו המפרשים בזה דוחק וכדבעינן למכתב קמן בס"ד.
אלא הנכון ודאי דאיהו ה"ק מה שיותירו יותר על מזונותיה מעשה ידיה יהיו קדושים דאיהו אינו מעלה לה מזונות ובעי לאקדושי מעשה ידיה לכך מניח לה ממעשה ידיה כנגד מזונותיה ומה שיותיר תקדוש ואך ע"ג דאינו מעלה לה מזונותיה ואינו יכול לכופה וכדכתב הרשב"א וכדכתיבנא לעיל מכל מקום אפשר דה"ק מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה פי' דאי בעי הוי מיהב לה מזוני וכייף לה על מעשה ידיה ולא מציא אמרה איני נזונת ואיני עושה השתא נמי דמניח לה ממעשה ידיה כנגד מזונותיה ומקדיש המותר הוה ליה כאלו אמר יקדשו ידיך לעושיהן וידיה משועבדין לו והוה ליה כאילו מעלה מזונות כיון דלא קא קדיש אלא מותר מזונותיה אי נמי דמיירי סיפא במעלה לה מעה כסף ואינו מעלה לה מזונות דכיון דמעלה לה מעה כסף ואיהו נמי מניח ממעשה ידיה כנגד מזונותיה שפיר מצינו למימר מתוך שיכול לכופה כנ"ל שיטת רש"י ז"ל במהדורא בתרא ודוק שכתב רש"י ז"ל דשב"ל. כגון מעשה ידיה שהקדישה עד שלא עשאתן. ע"כ. אלמא דס"ל ז"ל דשקלא וטריא דר"ל היינו על עיקר מעשה ידיה אבל במהדורא קמא כתב דשב"ל כגון מותר וכדכתיבנא לעיל. ונדחק לפרש סיפא באינה נזונת וכדכתיבנא כדי לתרוצי קושיית מאי למימרא דפריך תלמודא דלא מתרצא שפיר אלא אי מוקמת לה סיפא נמי באינה נזונת וכדפרישנא ולא מתוקמיה ר"ל שפיר אלא כשיטת רב ושמואל דקא מפרשי' למתניתין דקדוש לאחר מיתה קאמר וכדכתיבנא והשתא ניחא קושיא אחריתי לקמן וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל לר"ל מתניתין בשאינה נזונת דאיתא לעיל שאם הוא מעלה לה מזונות האיך היא עושה ואוכלת אלא ודאי כדאמר' ואם כן לא אתי רישא וסיפא בחדא גוונא דרישא בשאינה ניזונת וסיפא בניזונת ויש מתרצים דסיפא כשאינו מעלה לה מעה כסף ור"ל כרב ושמואל ס"ל בפי' דסיפא דלר"מ מותר לאחר מיתה קדיש ולא מחיים ומיהו לרב ושמואל ע"כ טעמא דר"מ משום דאדם מקדיש דשב"ל דהא לדידהו כיון שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה כל שאינה ניזונת פקע קניניה לגמרי ואינו יכול לומר שיקדשו ידיה לעושיהן אבל לר"ל כיון שכל שיש לו נכסים יכול לכופה על מעשה ידיה ואינה יכולה להפקיע זכותו ידיה קנויין לבעל וכשאין לו נכסים לזונה שהיא עושה ואוכלת לא משום דפקעה זכותה דבעל אלא מפני שהיא ממשכנתו למזונותיה כאילו תפסה מנכסיו דהוו ידיה אצלה כאילו הם אפותיקי מפורש למשכנו בהם יותר משאר נכסיו שעל מנת כן נישאו הילכך כשמתה ויש שם מותר שהוא קדוש אין קדושתו חלה לאחר מיתה אלא מחיים חל למפרע כי כל מה שלא משכנתו מהם דבעל היא וקדיש קדושה גמורה.
וכ"ת הניחא אילו אמר בפירוש יקדשו ידיך לעושיהם הא אמרינן דלר"מ כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר כן הילכך לר"ל מותר מחיים קדוש אלא שאין קדושתו מתבררת אלא לאחר מיתה ובחייה הרי היא עושה ואוכלת כדקתני רישא ולקמן נפרש אמאי נקט תנא האי דינא במותר דהיינו העדפה דה"ה במה שלא אכלה מעיקר מעשה ידיה. ועוד י"ל דלר"ל מותר מחיים קדוש ממש כסברא דרב אדא וכשמעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף וקסבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה הילכך מותר קדוש מחיים ממש דהא יהיב לה מזונות ומעשה ידיה היא עושה ואוכלת שמשכנתו על מעה כסף כמו שאמרה והכא הקשה דכיון שיכול לכופה למעשה ידיה ידיה קנויות לו ויכול לומר יקדשו ידיה לעושיהן וה"ל מקדיש דבר שבא לעולם משא"כ לרב הונא דכיון דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה לא אלים שעבודא של בעל [שיוכל להקדיש דשעבוד גרידא היא וה"ל כמקדיש מלוה וזבין מלוה שאינו מכור ואינו קדוש אבל לר"ל הוי שעבודן לבעל] כלוקח אי נמי לרב הונא אילו אמר בפירוש כן יכול לומר יקדשו ידיה לעושיהן אבל כל שלא אמר כן לא אמרינן נעשה כאומר מכיון שלא אלים שעבודיה ויכולה היא להפקיעו ובכי האי מוציא דבריו לבטלה כיון שאין הממון קנוי לו לגמרי וזה יותר נכון לפי התירוץ הזה האחרון וכן דעת הרמב"ם דאפילו לרב הונא כל שלא אמר יקדשו ידיך לעושיהן מהני ואף על פי כן בירושלמי נראה כתירוץ הראשון והא דאמר ר"ל שיכול לכופה על מעשה ידיה משמע אפילו על המותר דהיינו העדפה דהא סיפא דמתני' אמרה. ואם תאמר האיך יכול לכופה לעשות העדפה י"ל דאנן ה"ק שיכול לכופה על המותר ההוא שיהא שלו ויעלה לה מעה כסף שלה כשטרחה והותירה שכך ידיה משועבדות לבעל למותר ההוא כשהעדיף כמו שמשועבדות לעיקר מעשה ידיה וזה ברור.ע"כ:

והא לא אמר ליה הכי. ואם תאמר ואמאי בעי והא איהו נמי נעשה קאמר ואי קאי אמותר שפיר דפריך דהיכי מצי אמרה דהא לא מצי למימר כאילו קאמר יקדישו ידיך כו' והא לא קדיש אלא המותר על חמשה סלעים וכן כתוב במהדורא קמא והא לא אמר לה יקדישו ידים לעושיהן פי' שלא קדיש הידים אלא המותר לבד אבל אי קאי אמעשה ידיה הרי קאמר נעשה כאומר לה כו' ואף על גב דלא קאמר נעשה כמי שאמר. ותירץ רש"י במהדורא בתרא דה"ק דכיון דאיהו לא קאמר אלא מעשה ידיה היכי מצינן למימר אנן דידים קאמר וזהו שכתב רש"י ז"ל והא לא אמר. יקדשו ידיך אלא מעשה ידיה. ומשני דכיון דשמעינן ליה לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה כו'. פי' דה"נ אשכחן דאית ליה לר"מ גבי המעריך פחות מבן חדש דאף על גב דהוציא ערך מפיו כיון דאין ערך לפחות מבן חדש אית ליה לר"מ דגמר ואמר לשם דמים הכא נמי דכותה ואע"ג דשניא ההיא דערכין דכ"ע ידעין דאין ערך לפחות מבן חדש וזיל קריב רב הוא ולהכי אמרינן דאדם יודע דאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים אבל הא דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם לאו כ"ע בקיאים ביה ואיכא למימר דמעשה ידיה ממש קאמר ולא ידים מכל מקום איכא למימר דכיון דאין השנוי כל כך וכדכתיבנא מתקנינן לשנויי כיון דלא אפשר בענין אחר לדברי ר"מ אבל מערך לדמים שינוי גדול ומשום דידוע לכל אמרינן דלשם דמים קאמר:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה במסכת ערכין בפרק האומר משקלי גבי האומר ערך כלי עלי והמעריך פחות מבן חדש ר"מ אומר יתן דמיו אדם יודע שאין ערך לכלי ולפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים והכא נמי אליבא דר' מאיר כיון שאדם יודע שאינו יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם יקדשו ידיך קאמר לה דלא הוציא דברים אלא על דבר שאפשר ע"כ. האריך ומייתי נמי האומר ערך כלי עלי והא ודאי לא דמי כלל להא דהכא דכ"ע בקיאי דאין ערך לכלי ובודאי דדמים קאמר מה שאין לומר כן בהא דמקדיש דבר שלא בא לעולם ואפשר דה"ק דלעולם אין דעת מקדיש להוציא דברים אלא על דבר שאפשר ואף ע"ג דבשעת הקדשו לא היה יודע דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם מ"מ איהו לדבר שאפשר איכוון וכל היכא דמצי למיחל ליחול וכיון דאי אפשר בלא ידים מתקנינן לישניה דה"נ קאמר ובמהדורא בתרא לא הביא רש"י ז"ל ההיא דהאומר ערך כלי עלי אלא ההיא דהמעריך פחות מבן חדש ואפשר דס"ל דההיא דפחות מבן חדש נמי לאו כולי עלמא בקיאי ביה אי נמי כגון דאמר ערך תנוק זה עלי ואף על גב דלא היה יודע אי חייב פחות מבן חדש אפילו הכי סבירא ליה לר' מאיר דמסרסים לישניה וגמר ואמר לשם דמים וזה פשוט כנ"ל:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל כיון דשמעינן ליה לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה פי' גבי הקדש כדפרש"י ז"ל ודוקא כשאי אפשר לקיים פשט דבריו בשום ענין אבל אם אפשר לקיים דבריו בשום ענין לא מסרסינן לישניה לגבי הקדש וכדפרישנא במסכת גיטין גבי המקדיש עבדו יצא לחירות דאמרינן לדמי לא קאמר להוי עם קדוש קאמר וההיא אפילו לרבי מאיר איתמרה וכדכתיבנא התם בס"ד. עד כאן:

וסבר ר"מ אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אי ר"ל במותר על חמש סלעים קאמר לא תימא טעמא דרבי מאיר כו'. וכדמשמע ממהדורא קמא שכתב רש"י וכדכתיבנא לעיל מסקנת ר"ל היינו דר"מ סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכדפתח וקאמר לא תימא טעמא דר"מ משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו' פי' דודאי סבר אין אדם מקדיש דשלב"ל וכן כתוב במהדורא קמא וכדכתיבנא לעיל. והכי פירושו דשמעתין וסבר ר"מ אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם פי' דלעולם ס"ל לר"מ אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואפילו במידי דעבידי דאתי דכיון דקא אמרת אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלמא דס"ל לר"מ דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואפילו במידי דעבידי דאתי דאי אית ליה לר"מ בשום מידי דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ליכא למימר אדם יודע דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דאטו כולי עלמא בקיאי לחלק בין מידי דעביד דאתי למידי דלא עביד דאתי עד דנימא אדם יודע דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואין מוציא דבריו לבטלה אלא ודאי משמע דסבירא לך דאית ליה לרבי מאיר דלעולם אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולהכי קאמרת אין אדם מוציא דבריו לבטלה ופריך והתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו' דהכא כיון דהגוף בעולם הוה ליה כמידי דעבידי דאתי ולא בעינן בהו דלהוו עבידי דאתי ומשני מההיא אין מהא ליכא למשמע מינה פי' אנן הכי קאמרינן דממתניתין לא תשמע מינה דס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דאם כן נשמע מיניה דס"ל לר"מ דאפילו במידי דלא עבידי דאתו אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דמותר לא עביד דאתי הוא ומיהו מהא איכא למשמע דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ומעתה תחלק ותאמר דבמידי דעבידי דאתו ס"ל לר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דההיא דלאחר שאתגייר חשיבי דעבידי דאתו כיון שהגוף בעולם וכמו שכתבו התוספות אבל מידי דלא עבידי דאתו כגון מותר הא ודאי דס"ל לר"מ דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והילכך טעמא דמתניתין לאו משום דס"ל לר"מ אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא מתוך שיכול לכופה כו' וכדקאמר ר"ל בתחלת דבריו:

עוד יש לפרש דהכי פריך וסבר ר"מ אין אדם מקדיש כו'. מדקאמרת דטעמא דר"מ משום דכיון דיכול לכופה למעשה ידיה כו' אלא דסבירא לך דסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והתניא האומר לאשה הרי את מקודשת כו' ואהדר ליה מההיא אין כו' פי' מהך ברייתא שמעינן שפיר דטעמא דר"מ דמתניתין משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ומיהו ממתניתין גופא ליכא למשמע ונפקא מינה דאי שמעת ליה ממתניתין גופא הילכך נשמע מינה דאפילו לא עבידי דאתי אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דלכאורה מותר מעשה ידיה לא עבידי דאתו אבל השתא דנשמע פי' משנתנו מכח ההיא ברייתא הילכך נחלק ונאמר דדוקא כעין ההוא ברייתא היא משנתנו וההיא ברייתא עבידי דאתי מקרי כיון דהגוף בעולם ומשנתנו נמי עבידי דאתי מקרי כיון דבידה לעשות מלאכה ולהזדרז בה ולעשות יותר מדאי ולא מקרי לא עביד דאתי אלא כגון כפלא דפרק המפקיד דאיכא כמה מי יימר מ"י דמגנבא ואת"ל דמגנבא מי יימר דמשתכח גנב ואי משתכח גנב מי יימר דמשלם דילמא מודי ומיפטר וכדאיתא התם נמצא דלמסקנא טעמא משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ועיין לקמן ולשון הרא"ה ז"ל גבי הוי בה רב פפא.

וכן פרש"י ז"ל במהדורא קמא וז"ל מההיא אין מהך מתניתין דהאומר לאשה שמעינן שפיר דס"ל לר"מ אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל מתניתין ליכא למשמע מינה דהא איכא לאוקמי טעמא דר"מ לפי שנעשה כאומר לה כו'. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל מההיא אין מהא ליכא למשמע מינה פי' ונפקא לן מינה דאי טעמא דר"מ משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הא ודאי לית הלכתא כותיה אבל אי טעמא דידיה משום דנעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן אפשר דהלכתא כותיה ואף ע"ג דלא קי"ל כותיה במעריך פחות מבן חדש התם הוא שאתה משנה לשונו מערך לדמים אבל הכא כי אמר שהוא מקדיש מעשה ידי אשתו יש לומר דה"ק שהוא מקדיש אותם בדין חכמים ובדין תורה דהוי כאלו אמר בפי' יקדשו ידיה לעושיהן ואלו המוכר פירות דקל לחברו שיזכה כתיקון חז"ל הא ודאי זכה כאילו אמר גוף לפירות כנ"ל. ע"כ:

לאחר שאתגייר וכו'. כי האי לישנא גופא קתני במתני' פרק האומר דקידושין וקא סתים ותני אינה מקודשת ולפי זה לא זו אף זו קתני לא מיבעיא שאתגייר דמקרי דבר שלא בא לעולם ואינה מקודשת דהא מחוסר מילה אלא אפילו לאחר שתתגיירי נמי מקרי דבר שלא בא לעולם ולא מבעיא גירות דהא ודאי בריה חדשה בא לעולם אלא אפילו שחרור דמסתמא כשנתגייר כבר מיירי אלא דמחוסר שחרור דאכתי הוו עבדים דהא אסור להשהות עבד כנעני גוי בתוך ביתו יותר מי"ב חדש דמגלגל עמו עד י"ב חדש. וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים פ"ח ובהלכות מילה פרק ראשון ולא מבעיא איהו דמקרי דבר שלא בא לעולם דכל עוד שלא נשתחרר לא שייך במצות שהזמן גרמא והרי הוא כאשה ושוב הרי הוא כישראל גמור אבל האשה אין שום שינוי בין קודם שחרור בין לאחר שחרור לענין המצות ולא מבעיא כל הני דהא ודאי איכא חסרון בגופייהו דהוו להו גוים או עבדים אבל לאחר שימות בעליך אין שום שינוי בגופא אלא דמעלמא קא אתי ולא מבעיא לאחר שימות בעליך דמכל מקום הרי בעלה עמה וקא מעכבא לה מלהנשא אלא אפילו לאחר שתמות אחותיך דהרי היא פנויה וראויה להתקדש אלא דמעלמא קא אתי לה עכובא ולא מבעיא לאחר שתמות אחותיך דמכל מקום הרי עכוב הקדושין ביה וקאי עלה בכרת אלא אפילו לאחר שיחלוץ ליך יבמיך דלא קאי עלה אלא בלאו והרי היא פנויה והוא פנוי אפ"ה מקרי דבר שלא בא לעולם ולא הויא מתקדשת כנ"ל:

לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי. ואם תאמר הא דאמרינן בפרק א' דגיטין [יג ב'] אפילו ר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ לדבר שישנו בעולם אבל לדבר שאינו בעולם לא אמר והא שמעינן ליה הכא דאפילו לדבר שלא בא לעולם קאמר כגון לאחר שאתגייר. ויש לומר דלא חשיב לאחר שאתגייר כ"כ דבר שלא בא לעולם כיון שהגוף בעולם אלא שמחוסר גירות אבל התם בנולדים איירי דאכתי לא בא לעולם כלל וכענין זה תירץ ה"ר אלעזר משונא אהא דקאמר בריש המפקיד ע"כ לא קאמר רבי מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתו. וקשה דהא כל הני דהכא לא עבידי דאתו דמי יימר שישחררנו רבו וימות בעלה ואחותה. ותירץ דלא בעינן דעבידי דאתו בדבר שאינו בעולם כלל אבל הנך שהגוף בעולם אף על גב דלא עבידי דאתו. ואם תאמר אם כן אמאי קאמר מההיא אין מההוא נמי לא שמעינן שיוכל להקדיש דבר שלא בא לעולם כלל כגון מעשה ידיה ואכתי מצינן למימר דלא הוה מעשה ידיה אי לאו משום דנעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן. ויש לומר כיון דשמעינן לר' מאיר דס"ל כר' אליעזר בן יעקב בדבר שלא בא לעולם מסתמא סבר לגמרי כותיה ושמעינן לרבי אליעזר בן יעקב דקסבר אף על פי שלא בא לעולם כלל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בפרק האשה רבה [יבמות צג ב']. ועוד מתרצים דאפשר דהני דעבידי דאתו כגון ששמע מרבו שישחררנו לאחר שימות בעליך ואחותיך בגוססין לאחר שיחלוץ ליך יבמיך כגון שפסלה עליו בגט ומיהו מקדיש ידי אשתו דאמר ר"מ דקדוש לאחר מיתה לא אפשר לאוקמיה בגוססת כיון דעושה מלאכה אלא בזקנה. לשון הרא"ש.
ואין צורך לאוקמה בזקנה דכיון דבידו להעלות לה מעה כסף ויהיה המותר שלו אפילו מחיים חשיב עביד דאתו ולא דמי לאחר שימות בעליך ואחותיך כנ"ל. ובמאי דכתיבנא לעיל ניחא כל הני קושיות דקשיא להו לתוספות ז"ל ודוק ותשכח:
אימת קדוש אליבא דר"מ לאחר מיתה לכשתמות חל הקדש עליו שאותה שעה הוא יורשה וכל הנמצא בידה שלו הוא הכל נקרא מותר במותה אבל מחיים לא חל הקדש אמותר מעשה ידיה וטעמא דלקמן מותר אפילו מדחיים קדיש וטעמא לקמן. רש"י ז"ל במהדורא קמא ולקמן נפרש לשונו ז"ל בס"ד:
הוי בה רב פפא במאי אילימא במעלה לה מזונות ומעה כסף לצרכה רב פפא לא אתי למידק אי מעלה לה תרווייהו דהא הני אמוראין רב ושמואל ורב אדא לא אפליגו בעיקר מעשה ידיה אלא במותר בלחודיה אלא משום דאכתי לא קים לן הי מינייהו תקינו תחת מותר אי מזונות אי מעה כסף הילכך בעי בתרווייהו וה"ק במאי מתוקמא סיפא דמתניתין אי מזונות תקינו תחת מותר והוא העלה מזונות אי מעה כסף תחת מותר והוא העלה לה מעה כסף ורישא חד טעמא וסיפא חד טעמא דהא רישא אוקימנא לה במעלה לה מזונות תחת מעשה ידיה אם כן מ"ט דמ"ד לאחר מיתה הא כיון דיהיב לה מה שתחת המותר הויא ליה מותר דידיה ואף מחיים קדיש לר"מ דהא הוא דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא כשאין מעלה לה מזונות:

ואין וכו'. כלומר בין דליהוו מזונות תחת מותר בין דליהוו תחת מעה כסף מתוקמא סיפא דמתניתין כשאין מעלה לה כלום ורישא וסיפא בחד טעמא הוא. מ"ט דמ"ד מחיים כיון דלא יהיב לה מידי מותר דידה הוא ואין לבעלה רשות בה עד שתמות ויירשנה לעולם רישא וסיפא בחד טעמא דסיפא דמתוקמא דמעלה לה מזונות משתמעה וכדרב דמוקים לה בנזונת להא דקתני הרי זו עושה ואוכלת וה"ה נמי דמצי מוקים כשאין מעלה לה מזונות ושאין מעלה לה מעה כסף אלא משום דרב דאית ליה יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואוקי רישא דמתני' דקתני עושה ואוכלת בניזונת להכי מוקי סיפא בניזונת ובהא הוי פלוגתייהו דרב ושמואל ורב אדא אי הני מזונות דמעלה לה הוי תחת מותר או לא רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה לאו דוקא נמי הכא תחת מעשה ידיה דמעשה ידיה להוו עיקר דהא הוא דאמר לעיל מזוני עיקר ויכולה אשה שתאמר לבעלה כו' וכיון דלא יהיב לה מעה כסף מותר דידה הוי ולא חייל הקדש עלייהו עד לאחר מיתה שיירשנה תחול איסור הקדש עליו ורבי יוחנן הסנדלר סבר אף על גב דבעלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הכא שאני דאף על גב דבשלא בא אינו שלו דהא לעולם מחיים אין לו חלק באותו מותר לכשיבא לעולם אינו שלו לאו כל כמיניה לאקדושי דתרתי איכא דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו שלו וכיון דקא יהיב לה מזונא אינו מקדיש דבר שלא בא לעולם וה"ה דמצי לשנויי איפכא לעולם בשאין מעלה לה מזוני ומעלה לה מעה כסף וליפוך נמי למילתייהו דרב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון דלא יהיב לה מזוני מותר דידה הוי ורב אדא סבר תקנו מעה כסף תחת מותר ומזונות תחת מעשה ידיה וכיון דיהיב לה מעה כסף מותר דידיה הוי אלא אורחא דמילתא נקט דדרך בני אדם להעלות לה שתי מזונות ואין דרך להעלות לה מעה כסף. רש"י במהדורא קמא ולקמן נפרש שיטתו ז"ל שבמהדורא זו בס"ד:
וז"ל הרמב"ן ז"ל לאחר מיתה קדוש דהא ירית לה ואתא לידיה וקא סברי טעמיה דר"מ משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ודלא כר"ל. הוי בה רב פפא כו' מאי טעמיה דמ"ד לאחר מיתה קדוש איכא למידק דילמא בהא פליגי דרב אזיל לטעמיה דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ורב אדא דאמר מחיים קדוש משום דסבר לה כר"ל דאינה יכולה הילכך מחיים קדוש. ואם תאמר אי הכי רישא הכי קתני הרי זו עושה ואוכלת אליבא דרב אדא הא לאו מילתא היא דרישא כשאינה ניזונת ומשום הכי אפילו מעשה ידיה אינן קדושין וסיפא בניזונת ואפילו מותר נמי קדוש דהשתא נמי בכה"ג מתרצי לה בגמרא איכא למימר סיפא גופא לא מצית לאוקמה בדאמרה איני ניזונת ואיני עושה ומאי קדוש קדוש לאחר מיתה דאם כן ליתני המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ועושה צרכיה ומה שהותירה ממזונותיה ר' מאיר אומר הקדש מאי האי דקתני המותר דמשמע בשהקדיש את המותר נוהג הדין הזה אבל מעשה ידיה עצמן דין אחר יש להן ש"מ בשאינה אומרת איני ניזונת ואיני עושה עסקינן ולהכי קתני המקדיש את המותר סד"א כיון שאינו יכול לכופה לעשות מותר אפילו היכא דאינה אומרת איני ניזונת ואיני עושה לאו דידיה הוי קמ"ל.
וכן היא הצעה של משנה לרב ושמואל רישא אפילו בניזונת כלומר שרוצה ליתן לה מזונות והיא אומרת איני ניזונת ואיני עושה וסיפא בניזונת ממש הילכך מעשה ידיה קדוש אם הוא מקדיש אותן אבל אם הוא הקדיש את המותר אינו קדוש אלא לאחר מיתה וה"ה למעשה ידיה עצמן בשאינה ניזונת ממש אלא דרבותא קא משמע לן ולרב אדא כולה מתניתין מתוקמא בחד גוונא והכי קתני הזן את אשתו ואינו מעלה לה מעה כסף והקדיש עיקר מעשה ידיה הרי זו עושה ואוכלת כלומר עושה צרכיה ואם הקדיש את המותר קדוש מחיים ובדין הוא דהוה ליה למתנייה במעלה לה מעה כסף ולמעשה ידיה ממש דמחיים קדישי אלא דרבותא קמ"ל אף על גב דלא שכיח דאתי ור"ל ע"כ לא מוקי לה כשמואל דקדוש לאחר מיתה דאי אינו מעלה לה האיך יכול לכופה אלא כרב אדא מוקי לה דקדוש מחיים וכשמעלה לה מה שתחת המותר או מעה כסף או מזונות ומפורש נמי בירושל' ר"ל אמר במותר מחיים מחמש סלעין פליגי בו פתר לה כשמעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף והיינו כרב אדא לגמרי והיינו טעמא דקתני מותר דאף על גב דאינו יכול לכופה לכך כיון דכי עבדא דידיה הוי וידיה דידיה נינהו נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן דהא הקדיש מעשה ידיה כלן אלא שאין הקדש חל על מה שאינו מעלה לה כנגדו וטעמיה דרבי יוחנן הסנדלר דאמר חולין משום דס"ל כיון שאינו יכול לכופה למותר הוה ליה מקדיש דבר שאינו שלו ובמותר דוקא הוא דפליג אבל במקדיש מעשה ידיה והוא מעלה לה מעה כסף או מזונות אפשר דס"ל דהקדשו הקדש ואפשר דטעמיה משום דלית ליה נעשה כאמר לה שאדם מוציא דבריו לבטלה ולרב ושמואל דאמרי לאחר מיתה קדוש ע"כ פלוגתייהו דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וזהו הדרך שכתבו המפרשים.
ומיהו תמיה לי רב ושמואל אמאי מוקי מתניתין במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף ולאחר מיתה קדוש ורישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא לוקמיה במעלה לה מעה כסף אינו מעלה לה מזונות או שאינה רוצה לקבל או שאינו רוצה ליתן לה רישא וסיפא בחד טעמא וכדפרישית לרב אדא ואי איכא מאן דדחי לי משום דאורחא דמילתא הכי לא מדחינא בגילא דחטה שיותר היה ראוי בדין להעמיד משנתנו כפשטא לפרושי בחד טעמא אף על גב דלאו אורח ארעא הכי מלהעמידה בב' טעמי. ועוד שאין זה מנהג רחוק כל כך שלא נעמיד משנה בו.
לפיכך נ"ל לומר דרב ושמואל ודאי בהכי מוקמי לה למתני' כשאינה נוטלת מזונות ונוטלת מעה כסף וכולה חדא קתני ופלוגתייהו לאו אאוקמתא דמתניתין אלא דאיתמר מי שמעלה לאשתו מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף והקדיש המותר לרבי מאיר לאחר מיתה קדוש. ואם תאמר לפלגו בעלמא איכא למימר משום רב אדא דמוקי לה למתניתין כהאי גוונא במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף ורב ושמואל אמר אי הכי לא הוה קדוש אלא לאחר מיתה ולא מתוקמה מתני' אלא במעלה לה מעה כסף ולא מזונות ולא תיקשי לך מאי דאמרינן בגמרא אמתניתין מותר מאימת קדוש דלאו מותר דקתני מתניתין קאמרינן אלא משום שיטה דרב אדא קאמר הכי כדפרישית ומעיקרא נמי הכי אקשינן אי בנוטלת הכל מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש ואי כשאינה נוטלת כלום מ"ט דמ"ד מחיים דאם כן באומרת איני נוטלת ואיני עושה מאי שנא מותר דפליגי ומ"ש מעשה ידיה דלא פליגי להכי מוקי פלוגתייהו בנוטלת מקצת ופליגי במותר דוקא ומתניתין נמי מותר דוקא קתני כדפרישי'.
וי"ל נמי דה"פ דמתניתין לרב ושמואל המקדיש מעשה ידי אשתו אף על פי שהוא מעלה לה מזונות אם רצתה עושה ואוכלת שתאמר איני ניזונת ואיני עושה ולאחר המיתה אפילו זה מותר הקדש ואף על גב דלא עביד דאתי ולא יהיב לה מעה כסף כלל ולרב אדא קתני הרי זו עושה ואוכלת שמעשה ידיה שלה כיון שאינו מעלה לה מעה כסף והמותר הקדש לפי שהוא שלו כיון שמעלה לה מזונות וגם זה הלשון הגון ואוקמתא דגמרא קיימא אמתניתין ומכל מקום לרב ושמואל כל שכן דמתוקמא במעלה לה הכל והיא אינה רוצה אלא שיטה דפלוגתייהו מפרש בגמרא ומוקמי מתני' בהכי וכולה חד גוונא הוא זה נ"ל ועולה יפה.
ובפרש"י ז"ל כך כתוב וה"ה דמצי לאוקמה כשאינו מעלה לה מזונות אבל מעלה לה מעה כסף ורב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מותר וכיון דקא יהיב לה מעה כסף מותר דידיה הוי אלא משום רב דאית ליה יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואוקי רישא דמתניתין בניזונת אוקי סיפא בניזונת ואין זה נכון דלא דמי ההוא ניזונת להאי דאילו התם מאי ניזונת שרוצה לזונה והיא אומרת איני ניזונת והרי הרב אומר כן ואילו האי ניזונת שהוא נותן לה והיא מקבלת מזונות דאי לאו הכי לא הוה רב פפא הוי מ"ט דמ"ד מחיים קדוש ועיקר קושיא מתרצה במאי דאמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה אלמא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ולא תיקשי לך לישנא דגמרא דקאמרינן רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מ"י ואילו לרב הוה ליה למימר תקנו מעשה ידיה תחת מזונות דלישנא דגמרא הוא ולאו דוקא אלא לומר לך זה תחת זה ולאפוקי מדרב אדא וללשון ראשון שפי' למעלה משום שמואל לא קפיד בה דלא שמעינן ליה דסבירא ליה כרב בההיא ולפי' תפס לו לשון הברייתא דקתני מזונות תחת מעשה ידיה ועוד דאין קושיא זו צריכה לתרץ דמאי נפקא לן מינה אי אפיך סברא דרב ושמואל לרב אדא וסברא דרב אדא לשמואל הא לא מתרצא שמעתא שפיר ועוד דנקט ליה אורחא דמילתא שכל אדם מעלה לאשתו מזונות ויש כמה שאין מעלין לה מעה כסף. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה תלמידו הוי בה רב פפא כו'. וכי תימא רב אדא בר אהבה מוקים לה במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף והיינו דאמר מחיים קדוש ורב ושמואל מוקמי לה בשאין מעלה לה מזונות ולא מעה כסף והיינו דאמרי לאחר מיתה קדוש. הא ליתא דאם כן במאי פליגי ומפרקינן לעולם במעלה לה מזונות ואין מעלה מעה כסף לצרכה רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר. וכיון דלא יהיב לה מעה כסף מותר דידה הוי פי' ומתני' אתיא שפיר וכולה בחדא גונא קתני והכי קאמר המקדיש מעשה ידי אשתו ואינו מעלה לה מה שכנגד מעשה ידיה שהקדיש דהיינו מזונות דאינה ניזונת הרי זו אוכלת ונוטלת מעשה ידיה למזונותיה. והמותר כלומר אם הקדיש מותר מעשה ידיה דהיינו מותר חמש סלעים ואינו מעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מעה כסף שהוא מותר דומיא דרישא דאינו מעלה לה מה שכנגד מה שהקדיש דהיינו מזונות שהם כנגד מעשה ידיה רבי מאיר אומר הקדש לאחר מיתה דכיון דאין מעלה לה מעה כסף אינו זוכה בו מחיים.
ומיהו האי דקאמר במעלה לה מזונות אליבא דרב ושמואל לאו דוקא דהוא הדין אינו מעלה לה לא מזונות ולא מעלה לה מעה כסף. אלא לרב ושמואל אתיא סיפא דמתני' בין בשמעלה לה מזונות בין שאינו מעלה לה דלא איכפת ליה דמ"מ מתני' במאי דתני בחדא שיטתא אתיא דרישא מיירי בשאינו מעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מזונות דהוא תחת מעשה ידיה בין שהוא אינו רוצה להעלות לה בין שהוא רוצה להעלות לה והיא אינה רוצה לקבל כרב הונא דאמר משמיה דרב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ולהאי סברא בוודאי כל היכא דאמרינן אינו מעלה לה מזונות כלומר אינה ניזונת אפילו הוא רוצה להעלות לה וסיפא מיירי בשאינו מעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מעה כסף שהוא תחת מותר שהקדיש ואי ניזונת או אינה ניזונת לא איכפת לן:

בפרש"י בד"ה לעולם במעלה כו' וה"ה נמי דמצי לאוקמא כשאין מעלה לה מזונות ומעלה כו' עכ"ל ביאור דבריו דמצי לאוקמא כשאין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ורב סבר מזונות תחת מותר ומעה תחת מעשה ידיה ורב אדא סבר מזונות תחת מעשה ידיה ומעה תחת מותר והא דקאמר לעיל לרב תקנו מזונות תחת מעשה ידיה היינו תחת מותר מעשה ידיה כדקאמר לקמן לרב אדא אלא משום דאוקי רישא בניזונת לרב להכי אוקי סיפא נמי בניזונת (ב) זהו שיטת רש"י אבל התוס' לא ניחא להו פירוש רש"י דא"נ דמוקי לה רישא לרב בניזונת לאו במעלה לה מזונות איירי דא"כ אמאי עושה ואוכלת אלא בניזונת שחפץ לזונה והיא אינה רוצה והייט דאינו מעלה לה מזונות ולא מעה כסף כמ"ש התוספות לקמן בהדיא לרב ולא מוקי הכא בכה"ג דמעלה לה מזונות ולא מעה כסף אלא לרב אדא ודו"ק:

תוס' בד"ה מתוך שיכול לכופה כו' ומתני' כו' מוקי לה כרב אדא כו' עכ"ל דע"כ כיון דס"ל שיכול לכופה למעשה ידיה ולמותר הא דמותר קדוש לר' מאיר היינו אפילו מחיים כדקאמר רב אדא וא"כ ברישא דקתני עושה ואוכלת מוקי לה נמי כרב אדא כמו שיתבאר לקמן לרב אדא וק"ל:

בד"ה במעלה לה מזונות כו' לא מצי מוקמי לה במעלה כו' אלא כו' בשאין מעלה כו' עכ"ל ודלא כפרש"י שפי' דלרב ושמואל נמי מוקמי לה במעלה כו' כמ"ש לעיל ואין להקשות לדברי התוס' כיון דלא מוקמינן לה במעלה כו' אלא לרב אדא אמאי לא מוקי לה לרב אדא באין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה וסבר נמי דמזונות תחת מעשה ידיה ומעה תחת מותר די"ל כמ"ש התוס' לרב דדוחקיה לאוקמא בלאחר מיתה משום דאין רגילות שיעלה לה מעה ולא יעלה לה מזונות ומיהו מדלא הקשו כן התוס' בפשיטות לרב אדא אלא לרב נראה דלרב אדא ניחא להו דלא מוקמינן לה בהכי דאם כן במאי פליג רב אדא עליה דרב דהא לרב נמי אי הוה מעלה לה מעה כסף הוה המותר מחיים קדוש ודו"ק:

גמ' אימת קדוש וכו' עד לעולם במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף וכו' ופרש"י וה"ה דמצי לאוקומי כשאין מעלה לה מזונות וכו'. ר"ל מאי דוחקיה דרב ושמואל דאוקי לה לאחר מיתה לוקמה מחיים והסיפא איירי דמעלה לה מעה כסף ולכך המותר הקדש והרישא איירי בשאינו מעלה לה מזונות ולכך עושה ואוכלת אלא משום דרב אית ליה יכולה וכו' ואוקי רישא דמתני' בניזונת וכו' פי' דברישא אפילו היכא דניזונת עושה ואוכלת דיכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה ולכך מוקי מתני' במעלה לה מזונות והסיפא איירי בשאין מעלה לה מעה כסף ולכך המותר דוקא קדוש לאחר מיתה ולא מחיים משמע דאי הוה מעלה לה מעה כסף הוי המותר הקדש אפילו לרב אפילו מחיים ולפי זה צ"ל לפי' רש"י דבמותר מורה רב דאינה יכולה לומר איני ניזונת ר"ל איני נוטלת ממך המעה כסף ואיני עושה דהמותר תקנו ליה רבנן משום חינא כמו שכתב הטור אבן העזר סי' פ"א בשם רבינו יונה ע"ש וא"ת לפי זה האי דקאמר לעיל בגמרא ופליגא דריש לקיש וכו' מנלן דפליג רב הונא אריש לקיש והא ריש לקיש במותר איירי ובמותר אפילו רב הונא מודה דאינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ויש לתרץ בדוחק דדייק בגמרא מדקאמר ריש לקיש מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה ולא קאמר מותר מעשה ידיה וכו' משמע דאפילו בעיקר מעשה ידיה יכול לכופה ואינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה אבל צ"ע לפי זה מאי דוחקא דרב ושמואל לפרש הסיפא לאחר מיתה ובמעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לוקמא במחיים וכגון במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ובמעשה ידיה דיכולה לומד איני ניזונת ואיני עושה ולכך תני ברישא רעושה ואוכלת אבל במותר דאינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר ולכך תני בסיפא דהוי הקדש לרבי מאיר ורבי יוחנן פליג ואמר חולין משום דהוי דבר שלא בא לעולם דמעשה ידיה אינם בעולם שעדיין לא נעשו ולא ס"ל לר"י הסנדלר מתוך שיכול לכופה נעשה כאומר יקדשו ידיך וכו' דהא לא אמר הכי כמו שאנו צריכים לומר לר"ל לעיל דבהכי פליג דלא ס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה וי"ל דלא מסתבר ליה לרב ושמואל דליפלוג בהא ד"י הסנדלר דא"כ ליפלוג גבי המעריך פחות מבן חדש ולכך מוקי הסיפא בשאינו מעלה לה מעה כסף ולאחר מיתה דהשתא א"א לאוקומי טעמא דר"י הסנדלר אלא משום דבר שלא בא לעולם ושמואל פסק לקמן הלכה כר"י הסנדלר בדבר שלא בא לעולם ולכך מוקי לה בלאחר מיתה דהשתא ע"כ טעמא דר"י הסנדלר משום דבר שלא בא לעולם וכמו שפירש רש"י בסמוך בד"ה מי אמר שמואל הכי ועכ"פ צ"ל לפרש"י הא דקאמר לעולם במעלה לה מזונות וכו' רצה לומר שהוא חפץ לזונה ואפילו הכי תני ברישא עושה ואוכלת משום דסבירא ליה לרב ושמואל דיכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה אבל לפי' התוס' א"א לומר כן דהרי כתבו התוס' לעיל בד"ה מאי לאו בנזונית וכו' לא כשהוא זן קאמר וכו' עד כדקאמר לקמן אי במעלה לה מזונות וכו' וכאן נמי בד"ה במעלה לה מזונות וכו' כתבו אליבא דרב אדא בר אהבה מוקי לה הכי אבל לרב ושמואל לא מצי מוקמי מתני' א"כ ע"כ צ"ל דהתוס' מפרשין הא דקאמר הכא לעולם במעלה לה מזונות וכו' היינו כשהוא זן אותה ממש קאמר וא"כ ע"כ צ"ל דפירוש סוגיית השיטה מתחלפת לפרש"י ולפירוש התוס' וכדי לברר הענין ולמעט העיון אציע שיטת רש"י ושיטת התוס' לפרש"י כך הוא פי' השיטה אימת קדוש וכו' במאי אילימא במעלה וכו' מ"ט דמ"ד לאחר מיתה פי' אי בחפץ להעלות לה מזונות ומעה כסף מ"ט דמ"ד לאחר מיתה הא במותר לכ"ע אינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ואלא כשאינו מעלה וכו' לעולם במעלה וכו' ורב ושמואל סברי מזונות תחת מעשה ידיה ואפ"ה ברישא עושה ואוכלת דיכולה אשה לומר וכו' ומעה תחת מותר וכיון דלא יהיב פי' שאינו חפץ ליתן לה כגון שאין לו נכסים מותר דידה הוי ואינו קדוש מחיים אבל אי הוה חפץ למיהב הוי קדוש דבמותר אינה יכולה לומר וכו' אפילו לרב אדא בר אהבה דסבר תקנו מזונות תחת מותר וכו' וברישא כיון דלא יהיב לה מעה כסף עושה ואוכלת משמע אבל אי הוה חפץ ליתן מעה כסף השייך לה תחת מעשה ידיה אינה עושה ואוכלת והוי הקדש דאין אשה יכולה לומר וכו' כריש לקיש ולפי' התוס' כך הוא פי' השיטה במאי אילימא במעלה לה מזונות ר"ל שזן אותה מ"ט דמ"ד וכו' ואי כשאין מעלה לה מזונות פי' שאינו זן אותה מ"ט דמ"ד מחיים ואלא כשאינו מעלה וכו' פירוש שאינו זן אותה אעפ"י שחפץ לזונה מ"ט דמ"ד מחיים ולא מסתבר ליה למימר לעולם שאינו זן אותה אלא שחפץ לזונה ולכך הוי הקדש מחיים משום דס"ל דאינה יכולה לומר וכו' דא"כ ברישא אמאי עושה ואוכלת דס"ל דאין חילוק בין מותר למעשה ידיה לעולם במעלה לה מזונות פי' שזן אותה ואינו מעלה לה מעה כסף ורב אדא סבר תקנו מזונות תחת מותר וכו' לפי זה גם רב יוכל להיות דסבר כרב הונא יכולה אשה לומר וכו' והא דמותר הקדש מחיים מיירי כשזן אותה ולרב ושמואל צ"ל דמיירי כשאינו זן אותה וגם אינו מעלה לה מעה כסף כמו שכתבו התוס' ולפי סברת ד"ל מנקי שאינו זן אותה אלא כשחפץ לזונה ואינו חפץ להעלות לה מעה כסף וס"ל דמזונות תחת מותר ואשה אינה יכולה לומר וכו' ולכך המותר קדוש והא דברישא עושה ואוכלת משום דאינו רוצה להעלות לה מעה כסף כך נראה בעיני שיטת הסוגיא לפרש"י ותוס' ובכל מה שכתבנו דוק היטב:

תוס' ד"ה מאי לאו בניזונת לא כשהוא זן אותה קאמר דא"כ יקדשו וכו'. פי' אפי' לרב הונא יהא קדוש וא"ת א"כ דאפילו לרב הונא משכחת לה דקדשו א"כ מנלן דפליג ריש לקיש ארב הונא דלמא ריש לקיש איירי כשהוא זן אותה ממש ויש לתרץ דגמרא דייק מדקאמר ריש לקיש מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה משמע אפילו היכא שהיא אינה רוצה לזון רק אומרת איני ניזונת ואיני עושה אפ"ה הוא יכול לכופה למעשה ידיה בעל כרחה דס"ל מעשה ידיה עיקר:

בד"ה מתוך שיכול לכופה וכו' במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף. פי' וס"ל דמזונות תחת מותר ולכך המותר קדוש כיון שהוא מעלה לה מזונות ומעה כסף תחת מעשה ידיה הלכך קתני רישא עושה ואוכלת כיון שאינו מעלה לה מעה כסף ואיפכא לא מצי לאוקמי דס"ל מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר ומיירי כשמעלה לה מעה כסף ואינו מעלה לה מזונות ולכך תנא ברישא עושה ואוכלת משום דאין רגילות שיעלה מעה כסף ולא יעלה מזונות כמו שכתבו התוס' לקמן בסוף ד"ה במעלה לה מזונות ופי' במעלה לה מזונות וכו' דקאמרי התוס' ר"ל שהוא חפץ לזונה אע"פ שהיא אינה רוצה ויש להקשות לריש לקיש דס"ל דמעה כסף תחת מעשה ידיה ורישא דמתניתין איירי כשאינו מעלה לה מעה כסף א"כ פשיטא דלא קדשו מעשה ידיה כדפריך בגמרא אי בשאינה ניזונת מאי למימרא וכו' והשתא לא מצי לשנויי סיפא אצטריכא וכו' דבשלמא לפי שיטת התרצן דלפירושו דהסיפא דמתניתין איירי נמי בשאינו מעלה לה כלום בעד המותר ולכך משני שפיר לעולם כשאינו מעלה לה מזונות ואפילו הכי לא תקשה מאי למימרא דסיפא איצטריכא ליה דאפילו היכי דאינו מעלה לה כלום המותר קדוש ולכך תנא נמי הרישא דאיירי נמי בשאינה ניזונית שעושה ואוכלת אע"פ שאין בה רבותא משום דסיפא אצטריכא ליה אבל לפי סברת ריש לקיש דהסיפא איירי במעלה לה בעד המותר והרישא איירי כשאינו מעלה לה בעד המזונות א"כ לא שייך למימר סיפא איצטריכא ליה וק"ל וי"ל דאפ"ה איכא למימר תני רישא איידי דסיפא א"נ י"ל דהיא גופא קמ"ל דמזונות תחת מותר ולכך המותר קדוש כיון שמעלה לה מזונות ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון שאינו מעלה לה מעה כסף לכך ברישא עושה ואוכלת ולפי זה בגמרא כשהקשה אי בשאינה ניזונית מאי למימרא ה"נ הוי מצי לשנויי דמיירי כשמעלח לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף והיא גופה קמ"ל דמזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה כדפירשנו לפי סברת ריש לקיש אלא דבלאו הכי משני שפיר. כללא דמלתא לפי סברת המקשן דפריך מאי לאו בניזונית פי' שרוצה לזונה (בניזונת) והרישא והסיפא איירי במעלה לה תחת מעשה ידיה ותחת מותר ואפ"ה קתני ברישא עושה ואוכלת דיכולה היא לומר איני ניזונית ואיני עושה והסיפא דקתני המותר קדוש פי' לאחר מיתה כשיורשה ואפ"ה פליג ר"י הסנדלר משום דהוי דבר שלא בא לעולם ורישא רבותא קמ"ל וסיפא רבותא קמ"ל דבחיים אפילו עיקר מעשה ידיה במידי דשכיח כדלקמן אפ"ה אינו קדוש מחיים וכ"ש מותר ולאחר מיתה אפילו מותר קדוש וכ"ש עיקר מעשה ידיה ולפי סברת התרצן רישא וסיפא תרוייהו איירי בשאינו מעלה לה ולכך תני ברישא עושה ואוכלת פי' מחיים וכ"ש מותר וסיפא איצטריכא ליה דאפ"ה מותר הקדש לאחר מיתה וכ"ש מעשה ידיה דס"ל לרבי מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל כשמעלה לה מזונות אין ה"נ דתרוייהו הקדש אפילו מחיים ואינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה ולפי סברת ריש לקיש הרישא איירי כשאינו מעלה לה מזונות תחת מעשה ידיה ולכך עושה ואוכלת מחיים והסיפא מיירי כשמעלה לה תחת המותר ולכך המותר הקדש אפילו מחיים דמתוך שיכול לכופה למעשה ידיה וכו' דס"ל דאשה אינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה:

גמ' בשאינה ניזונת אי בשאינה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה עיקר כו' שיזון איש את אשתו והדר תקון להו מעשה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לאחר שאתגייר כו' והא לאחר שאתגייר כו'. נ"ב נ"ל דלאו דוקא מאתגייר פריך דהא בידו הוא כל שעה ומיד נעשה אלא מאשתחרר קפריך ודו"ק:

גמ' ופליגי דר"ל וכו'. אף דר"ל אמותר קאי ומפרש טעמא דר"מ בסיפא ושמא במותר ניתקן לטובת הבעל ולא מצי כפי' לבעל שיתן לה מעה בעד המותר [אבל במזונות ומעשה ידיה אפשר דסבר כר"ה דניתקן לטובתה וכשיטת רבינו יונה החולק על הר"ן המובא לקמן] ז"א דר"ל ע"כ איפכא ס"ל [כרב אדא בר אהבה] דמזונות נגד המותר כמ"ש התוספות ועלה קאמר מתוך שיכול לכופה כו' ש"מ דלא מצי' למימר איני ניזונת כו'. ואין צורך לומר [דמוכח דע"כ פליג דדוקא] מתוך שיכול לכופה לגוף מעשה ידיה אז הידים שלו אבל למותר [אי יכולה לומר על גוף מעשה ידיה איני עושה] אין סברא שיהיה יכול לכופה וק"ל:
במעה כסף שתחת מותר אם האשה יכולה ג"כ לומר איני נוטלת ואיני עושה. דעת הר"ן פשוט וז"ל אינו ניזונת וכו' ומשמע נמי דה"ה דיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר וכ"כ רב אחאי גאון בשאילתות כו' ודבר ברור הוא שאם במעשה ידיה דשכיחא יכולה לומר איני ניזונת כו' כ"ש במותר דלא שכיח עכ"ל. ובאה"ע סוף סימן פ' הביא בטור ב' דיעות בזה ולא הכריע. והנה אשר אני אחזה לי קצת הכרעה מדברי רש"י כפוסקים דבמותר לא מצי' לומר כן ודוקא במזונות מזוני עיקר לטובתה שלא תהא מוטלת ברעב דזימנין דלא ספקה אבל מעה כסף אין צריך לה כולי האי וכן הסברא ולשון המשנה דסוף פרקין משמע קצת כן [ע"ש במ"ש לא נתן לה מעה כסף מעשה ידיה שלה]. הא' ממ"ש רש"י לקמן (כתובות דף נ"ט ע"א) בד"ה באומרת יקדשו ידי כו' ומתניתין באומר מעשי ידיך הקדש ומי הכריחו לזה אף שיפורש משנתינו כמשנה דהתם [באומר יקדשו ידיך] מ"מ הוי דבר שלא בא לעולם דס"ל כרב שיכולה לומר איני ניזונת כו' וא"כ לא יכול לכופה למעשה ידיה דע"כ ר"ל הוכרח לומר לא תימא טעמא דר"מ כו' (אלא) אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא מתוך שיכול לכופה כו' והשתא ע"כ ר"ל כרב אדא מוקי מתניתין וכמ"ש התוס' בד"ה מתוך שיכול כו' וטעמייהו דא"ל דמוקי מתניתין דמעלה לה מזונות ולא מעה כסף וס"ל כרב ושמואל שתיקנו מזונות תחת מעשה ידיה דא"כ ברישא למה עושה ואוכלת כיון דמעלה לה מזונות שהם כנגד מעשה ידיה. ואף לרש"י שמחלק הסיפא מרישא לבבא בפני עצמה מ"מ אם אינו מעלה לה מעה כסף למה קדוש בסיפא דא"ל לאחר מיתה וכרב ושמואל הא הוי דבר שלא בא לעולם א"כ ע"כ טעמא דר"מ משום דבר שלא בא לעולם [ור"ל אמר לא תימא וכו'] ועוד דהא קאמר מתוך שיכול לכופה ובאין מעלה אינו יכול לכופה ואי במעלה לה שתיהן א"כ ברישא אמאי עושה ואוכלת [לפירוש התוס' דרישא וסיפא חד בבא] ובמעלה לה מעה ולא מזונות אין רגילות כמ"ש התוס' בסמוך וכ"ש שאין לומר שאינו מעלה לה שתיהן דלמה קדוש בסיפא דא"ל דרוצה להעלות לה מעה ואינו רוצה להעלות לה מזונות ולהכי ברישא עושה ואוכלת ובסיפא הקדש מחיים דזה אין רגילות. רק לפירש"י שמחלק הסיפא מרישא י"ל דסיפא ברוצה להעלות לה שתיהן ולעולם [דאפשר דס"ל] מזונות תחת מעשה ידיה ומעה נגד מותר [דלא כרב אדא] אך דא"כ היה אוקימתא שלישית בסיפא הקדש מחיים ע"כ כרב אדא וסברא דרב ושמואל [דמזונות תחת מעשה ידיה] וק"ל אבל אי מוקי לגמרי כרב אדא ניחא וברישא עושה ואוכלת שאינו מעלה לה מעה כסף ובסיפא הקדש מחיים במעלה לה מזונות וק"ל. נחזור לענינינו דאף דלר"ל איירי מתני' במעלה לה מזונות דהשתא המותר שלו דאל"כ לא היה יכול לכופה למעשה ידיה אם אינו מעלה מה שניתקן לה כנגדו מ"מ קאמר ופליגא דר"ה א"כ ע"כ צ"ל דאילו ס"ל שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה מה שכנגד המזונות לא היה מקרי שיכול לכוף אותה כו' דאף שמעלה לה השתא מ"מ כל שעה ושעה יכולה לומר איני ניזונית כו' וא"כ לא היו גוף הידים שלו והוי דבר שלא בא לעולם (ה) משא"כ אם ס"ל דאינה יכולה לומר איני ניזונית כו' א"כ ידים שלו דהא דנעשה כאומר כו' (ו) הוא מטעם דס"ל לר"מ שאינו מוציא דבריו לבטלה ולא מטעם שיכול לכופה ועיין כעין זה בר"ן שהקשה כך להרמב"ם ודוחק לומר דאף אם יכולה לומר כן [ולא מיקרי יכול לכוף] מ"מ כל זמן שהוא מעלה לה מזונות יכול להקדיש הידים [אף בלא טעם דיכול לכוף] ור"ל אגב אורחא קושטא נקיט למאי דס"ל בלא"ה שיכול לכופה באמת ולא מציא לומר איני ניזונת גם י"ל עוד בענין אחר אבל כ"ז דוחק ומ"ש בתחלה נ"ל וא"כ אף דשמואל היה מוקי למתני' דהכא במקדיש ידיה (ז) מ"מ הוי דבר שלא בא בעולם שיכולה לומר איני כו' משא"כ בקונם שאני עושה שהיא הקדישה הוי דבר שבא לעולם לענין מלאכה רק הגירושין זה מקשה באמת אח"כ אבל אם ס"ל לרש"י דבמעה כסף אין יכולה לומר כן ושמואל ס"ל מעה תחת מותר א"ש וק"ל. ואפ"ל דבאומר יקדשו ידיך [לא מיתוקמא מתני'] אף אם יכולה לומר איני וכו' דאפילו לר"מ לא הוי הקדש דידים לעולם לא הוי שלו דלעולם יכולה לומר איני נוטלת מה שאין כן באומר מעשה ידיך [ואדם מקדיש דבר שלא בא לעולם לר"מ] ודו"ק. הב' ממ"ש רש"י בד"ה לעולם במעלה כו' אלא משום רב כו' ואוקי רישא בניזונת כו' דיש לדקדק דהא ודאי ארב גופיה לא מקשה דלוקמי הכי וקדוש מחיים דבזה לא משני מידי דאכתי לוקי סיפא בניזונת ובמעלה מעה וקדוש מחיים אע"כ כוונתו דלוקי תלמודא פלוגתא בהכי ובהיפך רב ושמואל סברי מזונות תחת מותר ומעה תחת מעשה ידיה א"כ מאי משני אלא משום כו' ומוקי רישא כו' בניזונת כו' והא למאי דאפיך ע"כ הא דאמר רב איני ניזונת ואיני עושה פירוש מותר והיינו ואיני עושה מלאכה הבאה תחת מזונות ורישא דמתני' איירי ע"כ בגוף מעשה ידיה [ולפי ההיפוך] מוקי לה במעלה לה מעה כסף ואפ"ה עושה ואוכלת ואינו הקדש (ח) מטעם שיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף וא"כ רישא לא איירי בניזונת וגם הסיפא נוקמי כן אבל אי ס"ל לרש"י דבמעה כסף אינה יכולה לומר כן יש לישב רש"י בדוחק שר"ל דניחא ליה לתלמודא לאוקמי הכי משום דרב ס"ל שיכולה לומר איני ניזונת כו' ומגיה הברייתא תני תקנו מעשה ידיה כו' כדי לישב המשנה דניחא ליה לאוקמי מתניתין בניזונת [למאי דאוקי השתא סברא דרב דמעשה ידיה תחת מזונות] דאי לא"ה מאי למימרא דדחיקא ליה לומר נקיט רישא משום סיפא בפרט לפירש"י שסיפא הוא בבא בפני עצמה משא"כ אילו אוקמא בהיפך [דמעה כסף תחת מעשה ידיה] לא היה רישא צריכא למימר דלא מצי לאוקמי במעלה לה מעה א"כ אמאי עושה ואוכלת דלא מצי למימר איני נוטלת כו' ודו"ק:

ברש"י בד"ה המותר כו' ולא הקדיש כו'. מחלק הסיפא מרישא אף שמשמעות המשנה המקדיש מעשה ידי אשתו בכלל הרי עושה ואוכלת מה שכנגד המזונות המותר שכנגד המעה ר"מ אומר הקדש כו' וכן מפרשים התוס' ומשמעות לשון הגמרא מדקאמר אי במעלה לה מזונות ומעה כו' ואלא כו' י"ל דרש"י מפרש נמי במעלה לה מזונות מעלה ממש כמ"ש תוס' וא"כ אי חד בבא הוא קשה לקמן דקאמר אי במעלה לה מזונות ומעה מ"ט כו' גם למ"ד מחיים הוא קדוש הו"מ למיפרך וכמ"ש התוס' (ט) גם לפי האמת לרב ושמואל אמאי ברישא עושה ואוכלת כיון שזן אותה ואין לך דוחק גדול מפירוש התוס' שכתבו דלרב אדא משני כן ולרב ושמואל מוקי בענין אחר והגמ' מסיים הך אוקימתא גם לרב ושמואל אבל אם הסיפא לא קאי ארישא ניחא והרישא איירי בניזונת וכל הפלפול לקמן אי במעלה מזונות ומעלה לה מעה כסף כו' הכל קאי אסיפא לבדה והשתא אתיא כפשטיה לרש"י והא דנקיט ר"פ בקושיתו תרוייהו אפשר דמסופק נמי איזה מתוקן זה נגד זה [לכך נקיט או במעלה מזונות או מעלה לה מעה כסף] ואע"ג דרישא דאוקמה בניזונת פירוש שרצה לזונה וסיפא איירי במעלה לה מזונות ממש מ"מ כתב ואוקי רישא בניזונת להכי אוקמה סיפא כו'. דמ"מ הא אפשר לאוקמי סיפא נמי בשרוצה להעלות לה מזונות דלא מעלה ומוריד בזה כיון דלרב אדא אינה יכולה לומר איני ניזונת וקדוש מחיים [אף בשאינו מעלה ממש רק שרוצה להעלות]. אפשר כן. אבל אינו מוכח דאפשר דרב אדא נמי ס"ל יכולה לומר איני ניזונת ולכך צריך במעלה ממש וקדוש לר"מ מחיים דמקדיש דבר שלא בא לעולם [דאף דר"ל דס"ל כרב אדא דקדוש מחיים הוצרך לומר מתוך שיכול לכופה היינו אי נימא לר"מ אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כדקאמר לא תימא כו' וצ"ל דהוי כאומר יקדשו ידיך לעושיהן ואז צ"ל מתוך שיכול לכופה משא"כ לפי האמת דסובר ר"מ אדם מקדיש כו'] ודו"ק:

ברש"י בד"ה בשאינה ניזונת שאין לו כו'. דביש לו אף דקיימינן השתא בדיחוי הסיוע ומעשה ידיה עיקר מ"מ אף שהיא אינה יכולה לומר איני ניזונת מ"מ גם הוא אינו יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך כמ"ש התוס' לעיל פרק נערה דף מ"ז ע"ב בד"ה תיקנו (כתובות י) ודו"ק:

ברש"י בד"ה סיפא איצטריכא ליה כו' קדוש לאחר מיתה כו'. דבאינה ניזונת ליכא למ"ד קדוש מחיים ובסמוך דמוקי לה בניזונת לרב היינו לפי קושטא דמלתא דס"ל יכולה אשה לומר כו' ואיירי רישא אף בניזונת אוקי סיפא נמי בניזונת [כמו שפירש"י לקמן] אבל השתא בדיחוי הסיוע דאיירי רישא באינה ניזונת קאמר סיפא איצטריכא ליה דאף באינה ניזונת דומיא דרישא קדוש מיהת לאחר מיתה. ועוד דברב קיימא השתא דמוקי לה לקמן לאחר מיתה:
בתד"ה מאי לאו כו' כדאמר לקמן (כתובות כו'.) אם הוצרכו לראיה שלא תימא כיון שיכולה לומר איני ניזונת אין הקדישו חל אף שמעלה א"כ מאי ראיה מלקמן בפרט לשיטתן דסיפא ארישא קאי א"כ מקשה אף מחיים יהא קדוש כיון שמעלה לה מעה כסף ובמעה אינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת אלא משמע דס"ל לתוס' שאף במעה שכנגד המותר יכולה לומר כן וכדעת הרמ"ה והר"ן:
בתד"ה מתוך שיכול כו' במעלה לה מזונות כו'. ואף דמוקי למתני' במעלה לה מזונות מ"מ דייק דפליג אר"ה דאילו יכולה לומר אינה ניזונת וכו' לא מקרי שיכול הוא לכופה למעשה ידיה אף שמעלה לה מזונות מ"מ הא כל שעה בידה לומר איני וכו' ור"ל גופיה תלאה בזה דאי לא"ה הוי דבר שלא בא לעולם שאין גוף הידים שלו וכבר כתבתי בזה לעיל וק"ל:
בתד"ה לאחר שאתגייר כו' לאחר שאתגייר הוי לדבר שלא בא לעולם וכו'. עיקר קושיא מאינך שאין בידו שיחרור וכה"ג (כ) ודו"ק:
בתד"ה אי במעלה כו' גם למ"ד מחיים כו'. אפשר לומר דלא ניחא ליה לסתור כן משום דאכתי י"ל ברוצה להעלות לה מזונות ומעה מש"ה ברישא עושה ואוכלת דיכולה לומר איני ניזונת כו' ואף רב אדא מצי לסבור כן ובסיפא קדוש מחיים שאינה יכולה לומר איני נוטלת וכו' ולהכי פריך מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש אף מחיים יהיה קדוש בסיפא דאינה יכולה לומר איני נוטלת. ולמ"ש לעיל דס"ל להתוס' דמזונות ומעה שוין בזה ובתרוייהו יכולה לומר כן ניחא:
בתד"ה במעלה כו' וא"ת ומאי דוחקיה דרב כו'. ולרב אדא לא תקשי מאי דוחקא דתלמודא לאוקמי בהכי וס"ל בהיפך לימא לרב אדא במעלה לה מעה ולא מזונות ומעה תחת מותר כמו לרב ושמואל דא"כ במאי פליגי רב ורב אדא וק"ל. אבל קשה דלוקמי פלוגתייהו בהא דאיני ניזונת ואיני עושה דלרב ושמואל בסיפא נמי במחיים הרי היא עושה לעצמה כמו ברישא שיכולה לומר איני נותנת ואיני נוטלת ולכן דוקא לאחר מיתה קדוש ואיירי דומיא דרישא ממש שרוצה לזונה וליתן לה מעה ורב אדא ס"ל נמי מעה תחת מותר אבל אינה יכולה לומר איני נותנת ואיני נוטלת ולכן אם רצה להעלות לה מעה קדוש מחיים ואוקי רישא באינה ניזונת [ר"ל שאינו רוצה לזונה לכך עושה ואוכלת ברישא וכ"ז למאי דמקשו ארב הו"מ להקשות מאי דוחקא דתלמודא לרב אדא] או אף בניזונת [שרוצה ליתן לה] ובמעה הוא דפליג [שאינה יכולה לומר איני נוטלת] דכן דעת איזה פוסקים והסברא [וזה קשה אף לתירוצם]. ובלאו הכי ק"ל לתוס' מאי דוחקיה דרב לאוקמא קדוש לאחר מיתה ולא מיושב כ"כ היאך תלוי במקדיש מותר ועושה ואוכלת בגוף מעשה ידיה ולמה השמיענו מתני' בסגנון זה [באינו רוצה להעלות מעה כסף] לוקמי קדוש מחיים ורוצה להעלות לה מזונות ומעה ולא במעלה ממש וברישא אינו קדוש שיכולה לומר איני ניזונת ובסיפא קדוש מחיים שאינה יכולה לומר איני נוטלת כו' והוי מיושב מתני' היטב. ומכאן נסתיים מ"ש לתוס' מותר וגוף מעשה ידיה שוין בזה דבשניהם יכולה לומר איני וכו' ועוד אכתוב הוכחות לקמן (כתובות דף ס"ג) בתוס' בד"ה ר"ה אמר מתשמיש ועיין לפירש"י ודו"ק:

גמרא רו"ש דאמרי תרוייהו מותר לאחר מיתה קדוש. לענ"ד נראה דר"ל מותר דקתני פירושו לאחר מיתה דהיינו מה שניתותר במיתתה כמו והניחו יתרם לעולליהם (תהילים י״ז:י״ד) ע"ש פרש"י. הן ממעשה ידיה עצמן והן ממותר מעשה ידיה והר"ן הבין מלת מותר שבדבריהם כפשטיה דהיינו המותר על מעשה ידיה קדוש לאחר מיתה ונדחק ליישב דמאי איריא המותר דאפי' מעשה ידיה עצמן תיקדש לאחר מיתה לר"מ:

רש"י (במשנה) ד"ה המותר. ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן. ל"י כוונתו בזה. דא"ל דס"ל דאם הקדיש מעשה ידיה בכלל מיגו דלא חייל על עיקר מע"י לא חל נמי על המותר כמו בקדושין (נא) באומר לה' נשים כולכן מקודשות לי והיו בהן ב' אחיות דאף הנכריות אינן מקודשות וע"ש ברא"ש וכמש"כ שם בס"ד. דהא לקמן אר"ע יפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו. ודברי התוי"ט בזה דחוקים:

רש"י ד"ה סיפא איצטריך ליה. דלא שייך אמזונות ואע"ג דא"נ. ואיכא למ"ד כו'. כ"נ דצ"ל בו'. וכוונתו לפלוגתת רב ושמואל וראב"א לקמן בפירושא דהמותר ובמש"כ שם דה"ה דמצי לאוקמי כו':

תד"ה לאחר. והא לאחר שאתגייר כו'. מש"כ מהרש"ל דל"ד מאתגייר פריך כו' אלא מאשתחרר קפריך. הוא דוחק שהרי גם בתירוצם כתבו אלא שמחוסר גירות. ובדבריהם ביבמות (צג ב) מוכח טפי דבדוקא נקטי ע"ש. ומש"כ דהא בידו הוא כל שעה. אישתמיטתיה במחכתה"ג הגמרא דקדושין (סב ע"א) דגר מקרי נמי לאו בידו ע"ש:

בסה"ד ומיהו ק"ק כו' לאחר מיתה אע"ג דלא עביד דאתי. עמש"כ בב"ב (עט ב) בתד"ה אימור:

גמ' מההיא אין. עירובין דף צה ע"א שבועות דף לא ע"ב:

גמרא, מיתבי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה (אאב"ה אאמ"ו זצוק"ל הקשה דהא הברייתא ס"ל דמזונות דרבנן כדקתני תקנו מזונות וא"כ דלמא רב סבר כמ"ד מזונות דאורייתא דהוי ודאי חיוב מזונות, ותקנו מע"י תחת מזונות, והברייתא סבר מזונות דרבנן תקנו מזונות תחת מע"י, ותירץ אאמ"ו זה בארוכה ותמצא בחלק הדרושים בפרק המדיר):

מערכה חמשה עשר במסכת כתובות
גמרא המקדיש מעשה ידי אשתו:
א)
רמב"ם (פ"ז הכ"ח מהל' ערכין) וכן המקדיש מעשה ידי אשתו הר"ז עושה ואוכלת והמותר חולין, אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן, הואיל והן משועבדים לו, כל מעשה ידיה הקדש. ותמה הר"ן דהא מסוגיין מדאמרינן ופליגי דר"ל, מוכח דלר"ה דקיי"ל כוותיה דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה א"י לומר יקדשו ידיך, דאין הידים שלו להקדישם, כיון דיכולה להפקיע מע"י ממנו ע"י איני נזונית ואיני עושה:
ב)
רמב"ם (פי"ב הלכה יו"ד מהלכות נדרים) אמרה יקדשו ידי לעושיהן, או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה, אינו נאסר במע"י מפני שמשועבדים לו, אע"פ שאמרו חכמים הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד, חכמים עשו חיזוק לשעבודא דבעל דאינו יכול להפקיע, אבל צריך להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו לעולם.
הנה בהקדש נקט הרמב"ם יקדשו ידי, דאלו יקדשו מע"י לא חל, דהוי דשלב"ל, אבל בנדרה נקט שלא יהנה במע"י, צ"ל כמ"ש הכ"מ, דלמסקנא דמשנינן קונמת קדושת הגוף ומפקיע מידי שעבוד, לא צריך תו לשנויא דאמרה יקדשו ידי, דכיון דקדושת הגוף אלים דמפקיע מידי שעבוד, ה"נ אלים לחול על דבר שלב"ל עיי"ש, אבל ביקדשו דמיירי בהקדש דעלמא דהוי קדושת דמים לא חל על דבר שלב"ל, מש"ה נקט הרמב"ם יקדשו ידי, אלא דהר"ן לא ניחא ליה בסברת הכ"מ, ותמה באמת על הרמב"ם, דמה בכך דהוי קדה"ג מ"מ המע"י דהוי דשלב"ל ולא חל אא"כ דאמרה יקדשו ידי.
והנה כדברי הכ"מ הנ"ל מבואר בתוס' קדושין (דף סג ע"א) בד"ה וידים איתנהו שכתבו דה"מ לשנויי קונמת קדוה"ג הוא, הרי דס"ל בפשיטות דמכח זה חל על דשלב"ל, ולא צריך לאוקמי ביקדשו ידי.
ונראה דתוס' והר"ן לשיטתייהו אזלי, דהנה בפשוטו במה דניחא להו לתוס' דהו"מ לשנויי קונמת קדה"ג הוא, לכאורה תמוה, דהתינח אם אין הפרש בין שינויא דיקדשו ידי ובין שינויא דקונמת קדושת הגוף הוא, אבל הא באמת הך שינויא דיקדשו ידי עדיין אינו מספיק, דמ"מ יקשה דלחשביה ר"י בן נורי דהא הגירושין לא בא לעולם ומוכח דס"ל אדם מקנה דשלב"ל וצריכין לשינויא דקונמת קדוה"ג הוא, וא"כ אמאי נקט שינויא דיקדשו ידי דמספיק רק על רע"ק ולא על ריב"צ, לישני יותר דקונמת קדוה"ג הוא, דהוי תירוץ כללי על רע"ק ועל ריב"נ:
אמנם באמת לא קשה מידי דתוס' לשיטתייהו, דכתבו בשמעתין דפרכת הש"ס דאין בידה לגרש זהו רק לר"ל, אבל לר"ה דיכולה לומר א"נ ואיני עושה הוי בידה, וא"כ י"ל דאביי בקדושין ס"ל כר"ה א"ר דיכולה לומר א"נ וא"ע, ומספיק שינויא דיקדשו ידי גם על ריב"נ. דמצד המע"י לא הוי דשלב"ל, כיון דאמרה יקדשו ידי, ומצד גירושין בלא"ה לא הוי דשלב"ל, דבידה לומר איני נזונית וא"ע, ולזה שפיר יכולים לומר דקה"ג חל על דבר שלב"ל ובאמת הו"מ לשנויי דקונמת קדה"ג הוא.
אבל הר"ן לשיטתי' דכ' דפרכת הש"ס היא גם לר"ה א"ר, דעל טחינה ואפיה לא מהני איני נזונית וא"ע. מוכח כשיטתיה דקדה"ג לא חל על דשלב"ל, וקיימא שינויא דיקדשו ידי גם למסקנא. דאל"כ יקשה אדמשני בקדושין יקדשו ידי דמספיק רק על פרכת דלחשבי' לדרע"ק ולא יספיק על ריב"נ, עדיפא הו"ל לשנויא דקונמת קדה"ג דמספיק על רע"ק וריב"נ אע"כ דמ"מ צריך לאוקימתא דיקדשו ידי.
ונוסיף עוד לומר דנהי דלתוס' לשיטתיה אפשר לומר דלמסקנא דקונמת קדה"ג הוא, צ"ל יקדשו ידי, מ"מ מנ"ל לתוס' זה, דהא בפשוטו משמע דלענין דבר שלב"ל לא מהני קדה"ג וקיימא גם למסקנא אוקימתא דיקדשו ידי (ובמקום אחר כתבתי, דיותר מרווח לומר הכי, דלכאורה מה דפרכינן בסוגיין ויקדשו מהשתא לכאורה מוקשה איך מדמה זה לקונמת מפקיע מידי שעבוד הא המע"י הם עצמם של בעל דהבעל זוכה בהם כמו שזוכה במציאתה ומה ענין זה לשעבוד, ולזה היה נראה דקיימא אוקימתא דיקדשו ידי, והידים אינם בעצמם שלו רק שמשועבדין לו למע"י, מש"ה שפיר פרכינן ויקדשו מהשתא ובזה מרווח לן סוגיא דר"פ המדיר, ואם איתא לדר"ה אמר רב וכו', ולכאורה תמוה, למאי נקט בלשון ואם איתא, לנקוט בדרך קושיא על רב, דלדידיה דמוכח דלא אמרינן נעשה כאומרת איני ניזונית וא"ע ישאר רומיא דמתני' דר"פ המדיר אמתני' דקונם שאני עושה לפיך, ולפי הנ"ל י"ל דפרכת הש"ס רומיא דמתני' אמתני', זהו רק לפי אוקימתא דשמואל דריב"נ מיירי ביקדשו ידי, וא"כ מדלא אמרינן ביה קונמת מפקיע מידי שעבוד ומטעם אלמוה ה"נ בהמדיר את אשתו לא לחול מטעם אלמוה, וא"כ על רב עצמו ליכא קושיא, די"ל דרב ס"ל דריב"נ סבור דאדם מקדיש דבר שלב"ל ובפרט דרב ס"ל להלכה דאדם מקדיש דבר שלב"ל, ולא מוקמינן כלל באמרה יקדשו ידי, ליכא פירכא כלל דהמדיר את אשתו מלהנות לו דהוי רק שעבוד קונמות מפקיע מידי שעבוד, אבל באמרה קונם שאני עושה דמע"י הם בעצמם של הבעל לא חל קונמת, ולזה קאמר ואם איתא, היינו אם איתא דשמואל יסבור כר"ה אמר רב בזה יקשה).
ונראה לענ"ד דתוס' הוכיחו שיטתם דבגיטין כתבו תוס' הא דלא חשיב רבא גם אצטלא דפרסוה אמיתנא דמפקיע מידי שעבוד דחשיב רק הנך דמפורשין במתניתין. והיינו דהקדש מבואר ממתניתין דקונם שאני עושה. דמוכרחים למסקנא לשינויא דהש"ס דקונמת קדה"ג ומפקיע מידי שעבוד, ולכאורה דהא לפי ההלכה דקיי"ל דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה. ליתא לפרכת הש"ס דהוי בידה כמ"ש תוס' הנ"ל, וא"כ אין הכרח ממתני' דהקדש מוציא מידי שעבוד [ודוחק לומר דרבא ס"ל כר"ל דא"י לומר איני נזונית וא"ע] ומתוך קושיא זו הכריחו שיטתם. דאם קדה"ג מפקיע מידי שעבוד אלים ג"כ לחול על דבר שלב"ל. וא"כ י"ל דרבא ס"ל דקונם שאני עושה לא משמע דמיירי באמרה יקדשו ידי. וא"כ קשה דהוי דבר שלב"ל. אע"כ דקונמת מפקיע מידי שעבוד. ואלים ג"כ לחול על דשלב"ל.
וכל זה לתוס' לשיטתם דלר"ה ליתא לפרכת הש"ס אבל להר"ן לשיטתיה דגם לר"ה איתא לפרכת הש"ס דעל טחינה ואפיה לא מהני איני נזונית וא"ע. אזדא להוכחה זו כמובן:
באופן דתוס' לשיטתייהו הוי אפילו הוכחה דקדה"ג חל על דשלב"ל ולהר"ן לשיטתיה הוי אפילו סתירה לזה. מדלא משני בקידושין דקונמת קדושת הגוף כיון דבלא"ה צריכין לזה מכח קושיא דלחשביה לדריב"נ ודוק:
ולפ"ז עולים יפה דברי הכ"מ הנ"ל בישוב דברי הרמב"ם. דהרי בלא"ה יקשה איך כתב הרמב"ם דביקדשו ידי חל על מע"י דאחר גירושין הא הוי דבר שלב"ל. דאין בידה לגרשה ושנוייא דהש"ס קונמות קדוה"ג ומפקיע מידי שעבוד, הא בהקדש סתם דהוא הקדש בד"ה ל"ש כן. וצ"ל דהרמב"ם ס"ל כדברי תוס' דלר"ה דקיי"ל דיכולה לומר איני נזונית וא"ע. לא מקרי דבר שלב"ל דהוי בידה. וכיון דמוכרחין כן בדעת הרמב"ם ממילא עולים שפיר דברי הכ"מ. דס"ל להרמב"ם דכיון דקונמות קדה"ג אלים לחול על דבר שלב"ל. דמוכח כן מדלא חשיב רבא גם אצטלא דפרסוה אמיתנא וע"כ קחשיב רק מה דקתני במתניתין וכדביארנו לעיל בארוכה בעזה"י ונכון:
ג)
שיטת רבינו יונה בטור (סי' פ') דהא דקיי"ל דיכולה לומר א"נ ואיני עושה דוקא בעיקר מע"י. אבל המותר על ה' סלעים שהוא שלו ותקנו לה כנגדו מעה כסף. א"י לומר איני נוטלת מ"כ ואיני נותן לך המותר. לפי שתקנו לו מותר משום חינא. ובתר הכי תקנו לה כנגד זה המעה כסף, והרב מהר"ם לובלין תמה. דא"כ אמאי מוקי רב ושמואל דמותר לאחר מיתה קדיש ולא אוקמי במחיים ובפשוטו. דכולה מתניתין בעעלה לה מזונות ומ"כ. דהיינו שרוצה להעלות לה. וקתני במתני' דעל העיקר עושה ואוכלת. דאומרת א"נ וא"ע אבל המותר דא"י לומר כן הוי הקדש. והמהר"ם לובלין תירץ דא"כ אמאי סבר ריה"ס חולין. ונהי דא"א מקדיש דבר שלב"ל. נימא דהוי כאומר יקדשו ידיך. ולא ניחא להו לרב ושמואל לומר דר' יוחנן הסנדלר סבירא ליה דאדם מוציא דבריו לבטלה, דהו"ל לפלוגי בההיא דערכין עיי"ש.
ובפשוטו תמוה לי. דהא מ"מ לרב אדא דמוקי במעלה לה מזונות תחת מותר ומחיים קדיש, ע"כ דריה"ס לא ס"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, ולא חש לדקדוק זה דהו"ל לפלוגי בההיא דערכין וא"כ עיקר פלוגתייהו דרב ושמואל ור"א בדקדוק הזה, אם אפשר לומר דריה"ס ס"ל אדם מוציא דבריו לבטלה או לא, וא"כ מה צריכין להאריכות דפליגי אם תקנו מזונות תחת מותר או מעה כסף תחת מותר, הו"ל להש"ס לפרש בפשוטו דרב ושמואל ס"ל דע"כ מתני' באינו מעלה לה מה שתחת המותר, דאל"כ אמאי סבר ריה"ס חולין, נימא דהו"ל כאומר יקדשו ידיך, ורב אדא ס"ל דרבי יוחנן הסנדלר ס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה, ושפיר מיירי במעלה לה תחת המותר ומחיים קדיש.
ואולי י"ל דסברת רב"י רק באם מעה כסף תחת מותר, כיון דמ"כ אינו הכרח לה כ"כ. מסתבר יותר דתחילה תקנו לו המותר משום איבה, ואח"כ תקנו לה ממנו מ"כ. אבל אם מזונות תחת מותר דמזונות הכרח לה, אמרינן דתחילת תקנה היה מזונות, ויכולה לומר גם על המותר א"נ ואיני נותנת המותר, וא"כ י"ל דס"ל להש"ס בהחלט דקדוק זה. דא"א לומר בטעמא דר' יוחנן הסנדלר דאדם מוציא דבריו לבטלה, דלפלוג בערכין. ובהא פליגי רב ושמואל ורב אדא. רב ושמואל סברי דמ"כ תחת מותר. ממילא ח"י לומר בזה איני נוטלת מ"כ וא"ע מותר, וא"כ אלו מיירי במעלה לה מ"כ. מ"ט דריה"ס. נימא דהוי כאומר יקדשו ידיך. ור"א ס"ל דמזונות תחת מותר. וא"י לכופה דהא יכולה לומר גם על המותר א"נ וא"ע מותר. ול"ש לומר בזה יקדשו ידיך. מש"ה שפיר מיירי מתני' דמחיים קדיש.
ועדיין צ"ע דהא חזינן דאין זה הדקדוק מוחלט. דהא לפי דאר"ל לא תימא טעמא דר"מ וכו' אלא מתוך שיכול לכופה, מוכח דטעמא דריה"ס דס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה וא"כ מנ"ל להש"ס דרב אדא חושש לדקדוק זה. דלמא ר"א סבר ג"כ כרב ושמואל בזה. דמזונות תחת מע"י ומ"כ תחת מותר. ומוקי ברוצה להעלות לה הכל, והיא אומרת על הכל א"נ וא"ע. וברישא בעיקר מע"י יכולה לומר כן, ובסיפא א"י לומר כן, וטעמא דריה"ס דא"א מקדיש דבר שלא בא לעולם. וס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה. כיון דמצינו דר"ל לא חש לדקדוק הזה.
וביותר דלר"ל הוי הדקדוק יותר חזק. כיון דפלוגתייהו דר"מ וריה"ס רק בהא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. א"כ לפלגו בערכין אבל לר"א אם נימא כן אין הדקדוק חזק כל כך. דהא באמת ס"ל לר"מ דאדם מקדיש דבר שלב"ל, ול"צ לר"מ לטעמא דא"א מוציא דבריו לבטלה. וא"כ עיקר פלוגתייהו בדין מקדיש דבר שלב"ל, אלא דממילא מוכח דריה"ס ס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה וליכא דקדוק כל כך לפלוג בההיא דערכין. וזה קושיא גדולה על המהר"ם לובלין לעניית דעתי:
ד)
קושיית המהר"ם לובלין על רב"י דאיך אמרינן דפליגי דר"ל. והא ר"ל דקאי אסיפא על מותר. דבזה א"י לומר גם לרב א"נ ואיני עושה מותר. שפיר אמר דיכול לכופה. וזה באמת תמיה עצומה דאף אם נימא כמש"ל (באות ג') דתליא זה באם מזונות תחת מותר או מ"כ תחת מותר. וכיון דלר"ל מזונות תחת מותר. בזה ליתא לסברת ר"י, ומוכח שפיר דפליגי, מ"מ דלמא באמת סבר ר"ל דמ"כ תחת מותר. וכולה מתני' ברוצה להעלות הכל. והיא אומרת א"נ וא"ע וממילא בסיפא כיון דמ"כ תחת מותר אי"ל איני ניזונית וא"ע. ושפיר שייך יכול לכופה וכקושיית המהר"ם לובלין על רב ושמואל הנ"ל. ובזה ל"ש תירוצו דהמהר"ם לובלין הנ"ל, דא"כ מאי טעמא דריה"ס. דהא לר"ל בהכרח אמרינן דטעמא דריס"ס דס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה:
ה)
ולענ"ד אפשר לתרץ, דהא מדקתני עושה ואוכלת משמע ודאי אם באינו מעלה לה מזונות או באם אמרה א"נ וא"ע. כדדייקו לישנא ואוכלת. אבל במעלה והיא נוטלת מזונות משמע דקדיש. מדלא קתני סתם חולין. וממילא מוכח דלר"ל דטעמא דר"מ דיכול לכופה. זהו שייך גם ברישא דבניזונית מבטלה דקדיש מה"ט הוא דהוי כאומר יקדשו ידיך. וא"כ מוכח דאפילו ברישא במה שהוא תחת מע"י ג"כ א"י לומר א"נ וא"ע, ושפיר אמרינן ופליגי דר"ל [ודוחק לומר דלישנא דעושה ואוכלת היינו להסביר הטעם כיון דיכולה לומר א"ע ואזון משלי מש"ה אין הידים שלו וא"י לומר יקדשו ידיך דלישנא ואוכלת משמע דוקא היכא דבאמת אוכלת ממע"י] והוא נכון מאד בעזה"י:
ו)
והנלע"ד ומתחלה נבא ליישב שיטת תוספות קידושין, והכ"מ אליבא דרמב"ם דקונמות חל על דבר שלב"ל, דהנה הר"ן בנדרים כתב הא דת"ק לא חש לשמא יגרשנה, משום דס"ל דא"י להפר דלא הוי בינו לבינה, או דס"ל דאין הנדר חל על אחר גירושין כיון דהשתא לא חייל לקמיה נמי לא חייל, ביאור דברים אלו נ"ל בשני אופנים (אב"ה סיום הדברים לקמן אות י') דהנה הר"ן בשמעתין בכתובות כתב והקשו כיון דנדר לא חל עד אחר גירושין אמאי יכול להפר הא א"י להפר רק נדרי ע"נ או בינו לבינה (ונראה לענ"ד דבודאי לא נעלם מהם מתניתין ערוכה דהריני נזירה לאחר שאתגרש דס"ל לרע"ק דיכול להפר, דאזלינן בתר אמירת הנדר, גם מדלא נקטו הקושיא איך יכול להפר. הא בשעת חלות הנדר דהיינו אחר גירושין אינו בעלה. א"ו דמ"מ יכול להפר דבשעת הנדר הוא בעלה, אלא דקושייתם נהי דבהריני נזירה לאחר שאתגרש יכול להפר, היינו דמ"מ הוא נדר ע"נ אבל לענין בינו לבינה נהי דאם חל הנדר מיד מועיל גם אחר גירושין עד שתנשא לאחר, כדאיתא בר"פ א"נ, מ"מ היכא דלא חל עד אחר גירושין אין זה בשם בינו לבינה) וכתב הר"ן דתירצו כיון דמדינא חל הנדר מיד דקונמות מפקיע מידי שעבוד אלא דאלמוה לא אלמוה רק לטובתו אבל לא לגריעותא דידיה, שלא יהיה יכול להפר, והר"ן לעצמו תירץ דכמו דהריני נזירה וכו' מצי להפר ה"ה בנדרים בינו לבינה עיי"ש.
ולכאורה תמוה לי, דמה יענו הנך רבוואתא בתירוצם כיון דמדינא מהשתא חל, הא מוקמינן באומרת לכי מגרשא, ואף די"ל דלמסקנא ל"צ לאוקמי בהכי כיון דמדינא חל מיד אלא דאלמוה, מש"ה אחר הגירושין אוקמי אדינא כאלו חלה מיד, מ"מ יקשה לסלקא דעתא דמוקמי באמרה לכי מגרשא איך יכול להפר.
ואולם בזה י"ל דס"ל להנך רבוואתא דמה דאמרי' דאמרה לכי מגרשה, לא שאמרה כן בפירוש, אלא דמפרשינן כוונתה שיחול לזמן שיבאו הידים לרשותה וכמ"ש מהרש"א בכוונת התוספות (ודברי מהרש"א אלו תמוהים לענ"ד דכתב דתוס' הוכיחו כן, דאלו במפרשה כן אמאי לא חש לת"ק ליגרשנה, הא נדרה היה במפורש ע"ז, וקשה לי דלוכיח בקיצור, דאיך אמר רע"ק שמא תעדיף הא לא אסרה עליו רק מע"י דאחר הגירושין, ובהכרח דזה ליכא הוכחה, והיינו דשורש פלוגתייהו הכי, דרע"ק אמר דענין נדר דקונם שאני עושה לפיך, משכחת בה הפרה בנדרה סתם דשמא תעדיף, וריב"נ אמר דבסתם לית ביה הפרה דהעדפה לבעל, אלא דמשכחת הפרה בנדר זה היכא דאמרה לכי מגרשא, וכיון שכן גם הוכחת המהרש"א ליתא, דדלמא הת"ק ס"ל כר' ישמעאל. דבאמרה הריני נזירה לאחר שאתגרש לא מצי להפר, דאזלינן בתר שעת חלות הנדר ואז אינו בעלה, ואי דאמאי קאמר ת"ק א"צ להפר הא א"י להפר, י"ל דת"ק אמר דבהך נדר לא משכחת בה הפרה, דבנדרה סתם א"צ להפרה דלא חייש לשמא יגרשנה, דלא שכיח, ובאמרה לכי מגרשא בלא"ה א"י להפר ולישנא דא"צ משום נדרה סתם, (ואפשר דכוונת המהרש"א דמ"מ לרע"ק דאמר שמא תעדיף דמשמע דמשום עיקר לא משכחת דיצטרך להפר, ונ"מ בנדרה רק בעיקר מע"י, ואמאי לא משכחת ג"כ משום עיקר היכא דפירשה לכי מגרשא, דהא רע"ק לשיטתיה בהריני נזירה דיכול להפר דאזלינן בתר אמירת הנדר ודוחק) וא"כ מ"מ קשיא הא לס"ד מדינא לא חל מהשתא קודם שנתחדש הסברא דקונמות מפקיע מידי שעבוד, וא"כ אף בנדרה סתם הא לא חל עד אחר גירושין, ואיך יכול להפר האלא הוי בינו לבינה, והוא תמוה מאד:
ז)
והנלע"ד דהנה תוספות בסוגיין ד"ה א"צ להפר ואין לפרש וכו' ועיין מהרש"א דפירש דכוונתם לבאר, דמנ"ל דמיירי במעלה לה מזונות דלמא בא"מ, ות"ק ס"ל דאין אדם מקדיש דבר שלב"ל, והקשה ע"ז דא"כ איך אמר ת"ק א"צ להפר, הא כיון דאינו מעלה מזונות לא הוי בינו לבינה ע"ש, והיינו דבשלמא גבי העדפה כתבו תוס' דהוי בינו לבינה דא"י ליזהר, זה אם מעשה ידיה שלו א"י ליזהר ליקח מעט יותר, אבל בא"מ דהכל שלה לא הוי בינו לבינה:
ואולם באמת תמוה. דמלבד די"ל דדבריהם אלו לפי אידך תירוצא בההיא דשמא תעדיף, דהוי בינו לבינה דהוי נ"מ, וזה שייך גם באין מעלה לה כלל, גם הא לתוס' דבאיני ניזונית וא"ע גם טחינה ואפיה בכלל, ובזה א"י ליזהר, דהא מה"ט אסורה לחזור לו, ופשיטא דהוי בינו לבינה, והכי מוכח נמי מתוך קושית תוס' דאמאי לא חש לשמא תאמר איני נזונית וא"ע, והא בזה לא הוי בינו לבינה אלא על כרחך כנ"ל.
גם יסוד פירושו דמהרש"א לא נהירא, דהא פשיטא דלא מיירי באינו מעלה לה מזונות דא"כ איך אמר רבי עקיבא שמא תעדיף והא גם עיקר שלה וצריך להפר.
אבל נראה דכוונת תוס' בהא שהקדימו דלת"ק העדפה לבעל, וזה מפורש בסוגיא דר"פ מציאת האשה, ע"ז באו לבאר דמנ"ל להש"ס כן, דלמא גם ת"ק ס"ל דלעצמה, אלא דס"ל דאין אדם מקדיש דבר שלב"ל, ואי דסוגיא דלקמן קאי למסקנא דאמרה יקדשו ידי, הא מ"מ מוכח דגם בס"ד דהכא אמרינן כן, מדפרכינן ולימא הלכה כת"ק להעדפה לגירסת תוס' ובזה יקשה להך ס"ד הא לא מוכח מת"ק דהעדפה להבעל, דשמא הטעם דאין אדם מקדיש דבר שלב"ל. גם הא אמרינן בפרק האשה רבה (יבמות דף צב) דא"ל ר"י לר' ינאי ולאו משנתינו היא זו, והיינו דס"ל דע"כ מתני' לאו כרע"ק, דהא רע"ק ס"ל דאדם מקנה דבר שלב"ל, מדס"ל יפר שמא תעדיף עיי"ש היטב. הרי דר"י לא ס"ל דמיירי ביקדשו ידי, וכיון שכן מנ"ל לר"י בר"פ מציאת האשה דת"ק ס"ל דהעדפה לבעל, דלמא טעמא דת"ק דא"א מקדיש דבר שלא בא לעולם, והוא נכון מאד בעזה"י:
ח)
ולפ"ז יש לעיין על קושית תוס' בההיא דשמא תעדיף דלא הוי בינו לבינה הא מקרי בינו לבינה דשמא תאמר איני נזונית וא"ע, וא"י ליזהר בטחינה ואפיה, ונהי דהוא אינו מיפר מה"ט. דאינו חושש שתאמר כן כמ"ש תוס' מ"מ אם רצה יכול להפר דהוי בינו לבינה, מש"ה שפיר קאמר רע"ק דראוי לו להפר משום שמא תעדיף, וצ"ל דקושית תוס באמת דלר"ל יקשה דהעדפה לא הוי בינו לבינה, ואי דמכל מקום יש לומר דהוי בינו לבינה, משום הגירושין דיאסור אחר כך בטחינה ואפיה, אלא דת"ק ורע"ק ל"ח לשמא יגרשנה כמ"ש המהרש"א, אבל מ"מ יכול להפר דמקרי משום זה בינו לבינה. יש לומר דס"ל דמטעמא דשמא תעדיף משמע דאף באשת כהן יפר וזה לא הוי בינו לבינה וק"ל:
ט)
ולפ"ז מיושבת התמיה על הרבוואתא שבר"ן (באות וי"ו) והיינו די"ל דבאמת קושייתם לא היה רק לר"ל, דאלו לר"ה דיכולה לומר איני נזונית וא"ע. נהי דהוא מיפר מטעם שמא יגרשנה ואינו חושש לשמא תאמר א"נ וא"ע, מ"מ מהני ההפרה דהוי בינו לבינה משום שמא תאמר א"נ וא"ע, ולזה תירצו די"ל דר"ל ס"ל כמסקנא דקונמות מפקיע מידי שעבוד ואלמוה לטובתו דוקא, ולס"ד קודם דאמרינן דקונמות מפקיע מידי שעבוד אזיל באמת רק לר"ה, והא דפרכינן דאין בידה לגרש קאי גם לר"ה, דעל טחינה ואפיה לא מהני א"נ וא"ע וכמו שכתב הר"ן. ומכל מקום מקרי לר"ה בינו לבינה מטעם דהוי נ"מ, ונכון מאד בעזה"י:
ולשיטת תוס' דפרכת הש"ס דאין בידה לגרש קאי לר"ל, באמת ליתא לתירוצא דהנך רבוואתא, דא"כ דלהך ס"ד ממילא לית ליה קיום לדר"ל דלדידיה היאך יכול להפר הא לא הוי בינו לבינה, וצ"ל דס"ל כהר"ן דאף בשביל אחר גירושין לחוד מקרי גם כן בינו לבינה:
י)
ומעתה נבא לקיים הבטחתנו אשר יעדנו (באות וי"ו לבאר דברי הר"ן נדרים בב' אופנים, הא' דכ"ע ס"ל דקונמות מפקיע מידי שעבוד ואלמוה, אלא דת"ק ס"ל דל"ח לשמא יגרשנה, דעל זה לא מהני הפרה, דמשום אחר גירושין לא מקרי בינו לבינה, וריב"נ ס"ל דמקרי בינו לבינה, ופליגי בקושיא דרבוואתא ותירוצו דהר"ן בכתובות הנ"ל, והא דבאמת דחק הר"ן לעשות מזה פלוגתא, ולא בפשוטו דטעמא דת"ק דס"ל כר' ישמעאל בההיא דהריני נזירה דאזלינן בתר חלות נדר ואז לא הוי בעל, י"ל דבזה כיון דמדינא מיד חל רק דאלמוה. ואחר הגירושין אוקמי אדינא כאלו חלה מיד. ומה"ט לא הוי דבר שלב"ל, לפ"מ דקאי הר"ן השתא בטעמא דת"ק ממילא הוי ג"כ בעל להפר, דכיון דדנין ליה כאלו חל הנדר מיד, אע"כ דהטעם משום דלא הוי בינו לבינה, דאף דהוי כאלו חל מיד מכל מקום הא אינו נפסד דבר על ידי דאלמוה, ולא נפסד בנדרה רק אחר גירושין זה לא מקרי בינו לבינה.
גם י"ל דמ"מ היה קשה מדברי רע"ק. דמשמע דרק משום העדפה צריך להפר אבל משום עיקר לא, כגון באמרה קונם עיקר מע"י לפיך, ואמאי ל"ח לשמא תתגרש, דהא רע"ק ס"ל גבי הריני נזירה דאזלינן בתר אמירת הנדר, מש"ה הוצרך הר"ן לומר דפליגי בזה אם משום אחר גירושין לחוד מקרי בינו לבינה, ולשיטת הרבוואתא שבר"ן כתובות דכיון דחייל מיד אלא דאלמוה לא אלמוה לגריעותא דא"י להפר, דבזה עצמו פליגי, דת"ק ס"ל דמ"מ כיון דלבתר דאלמוה לא נפסד הוא בדבר רק משום אחר גירושין לא מקרי בינו לבינה, ואח"כ הוסיף הר"ן א"כ דטעמא דת"ק כיון דהשתא לא חייל לקמיה נמי לא חייל, והיינו כיון דאלמוה והשתא לא חל מקרי דבר שלב"ל, וריב"נ ס"ל כיון דמדינא חייל השתא, אלא דאלמוה ולגבי בתר גירושין אוקמוה אדינא לא הוי דבר שלב"ל, ומ"מ לס"ד דהש"ס דלא מיירי ביקדשו ידי מוכח דת"ק ורע"ק ס"ל ג"כ דאדם מקדיש דבשלב"ל צריכין לטעמא קמא דהר"ן, דטעמא דת"ק דלא הוי בינו לבינה, או דטעמא דת"ק דס"ל כר"י גבי הריני נזירה, דכיון דמדינא לא חייל מעתה וכשיחול דהיינו אחר גירושין לא הוי בעל, הדרך הב' דזה ודאי דאם מדינא חייל מיד רק דאלמוה לא מקרי דבר שלב"ל וגם אפשר דמקרי בינו לבינה אלא דבזה עצמו פליגי דת"ק ס"ל דקונמות אינו מפקיע מידי שעבוד, מש"ה הוי דבר שלא בא לעולם, וגם יש לומר דלא הוי בינו לבינה:
יא)
והנה מתוך דברינו יש לתמוה לכאורה על הר"ן ר"פ המדיר במ"ש שם לתרץ דברי הרמב"ם, דס"ל דמה דפרכינן ומדמין המדיר את אשתו לקונם שאני עושה, דלענין אלמוה ליכא דמיון, אלא דפריך מת"ק דלא מצינו מי שיסבור דקונמות מפקיע רק ריב"נ אבל לת"ק לא מצינו עיי"ש, והא זה דחוק מאד מה בכך דלא מצינו, וכי מזה הטעם ליכא למימר דגם ת"ק ס"ל דקונמות מפקיע מידי שעבוד, וכללא הוא בכל הש"ס דלא משוינן פלוגתא היכן דלא מצינו מפורש כן, והא יש מקום להר"ן לפרש ברווחא, דהרי חזינן להר"ן דיש לו צידי הסברות אם משום אחר גירושין לחוד מקרי בינו לבינה, וגם צדדי הסברות אם משום אלמוה מקרי דבר שלב"ל או לא, א"כ ממילא י"ל דהיה זה סברא מוחלטת להש"ס דמשום אלמוה לא מקרי דבר שלב"ל וגם סברא חלוטה דמשום חלות אחר גירושין מ"מ מקרי בינו לבינה, וא"כ מוכח מדת"ק דלא חש לשמא יגרשנה והטעם משום דהוי דבר שלב"ל מוכח דס"ל קונמות אין מפקיע מידי שעבוד, ומדינא לא חל מהשתא וזו תמיה גדולה לכאורה:
יב)
אמנם י"ל דהר"ן ראה דהרמב"ם ס"ל ע"כ דאיני נזונית וא"ע מהני גם לטחינה ואפיה. מדס"ל ביקדשו ידי חל אחר הגירושין ואסורה לחזור לו לעולם, ולא מקרי דבר שלב"ל, מוכח דס"ל כתוס', דלר"ה לא הוי לב"ל, דבידה לומר א"נ וא"ע, וא"כ לר"ה לא נשאר לן טעמא לת"ק, אף אי לא ס"ל לת"ק דקונמות מפקיע, דהא בינו לבינה הוי, דשמא תאמר א"נ וא"ע וא"י ליזהר בטחינה ואפיה, וגם דבר שלב"ל לא הוי, כיון דבידה לומר א"נ וא"ע, אע"כ דטעמא דת"ק דאין לו לחוש שיגרשנה דחשש רחוק הוא, וכמ"ש מהרש"א וכמו דביארנו כל הנ"ל היטב, וא"כ אזדא הוכחה זו, ושפיר הוכרח הר"ן לדחוק דלא מצינו לת"ק דיסבור קונמות מפקיע מידי שעבוד, ודברינו הנ"ל הכל להר"ן לשיטתיה דלר"ה א"נ וא"ע לא מהני לטחינה ואפיה, מש"ה הסביר הר"ן דטעמא דת"ק אי משום דלא הוי בינו לבינה או משום דמקרי דבר שלב"ל, אבל לומר כן דרך ביאור להרמב"ם אי אפשר בכך, דלהרמב"ם מוכח דטעמא דת"ק דהוא חשש רחוק שיגרשנה, ודוק היטב.
ולפ"ז י"ל בפסק הרמב"ם דאם קונמות מפקיע מידי שעבוד חל ג"כ על דבשלב"ל כמ"ש הכ"מ אליביה היה לרמב"ם לזה הוכחה מסוגיא דיבמות, דרנב"י חשיב לכולהו דסבר אדם מקנה דבר שלב"ל, וחשיב בהדייהו רע"ק דקונם שאני עושה לפיך, ולכאורם תמוה אמאי לא חשיב ג"כ לריב"נ דמוכח ג"כ דס"ל דאדם מקדיש דבר שלב"ל.
ולפי הנ"ל ניחא די"ל דרנב"י סבר טעמא דת"ק ורע"ק דל"ח ליגרשנה משום דלא מקרי בינו לבינה, והיינו דס"ל כר"ל דא"י לומר א"נ וא"ע, ולזה ס"ל דליכא הוכחה דריב"נ ס"ל אדם מקדיש דבר שלב"ל, די"ל דקונמות מפקיע מידי שעבוד וה"נ חל על דבר שלב"ל, אבל רע"ק מדלא חייש ליגרשנה דהטעם משום דלא הוי בינו לבינה, אלו ס"ל דקונמות מפקיע מידי שעבוד ומדינא חייל מיד אלא אלמוה, לא אמרינן כן לגריעותא שלא יהיה יכול להפר וכסברת הרבוואתא שבר"ן הנ"ל, אע"כ דלא ס"ל דקונמות מפקיע מידי שעבוד ומוכח שפיר דסבירא ליה דאדם מקדיש דשלב"ל, ומכל מקום אי אפשר לומר דהמקשן ר"פ המדיר ס"ל ג"כ הכי, והוכיח מזה דת"ק לא ס"ל דקונמות מפקיע מידי שעבוד. דמ"מ מדאמרינן שם ואם איתא לדר"ה א"ר יכולה אשה והא לר"ה דע"כ טעמא דת"ק לא הוי משום דאינו בינו לבינה, דהא הוי בינו לבינה, דשמא תאמר א"נ וא"ע, ומוכח דטעמא דת"ק דאין לו לחוש לגירושין וממילא ליכא ראיה דלת"ק קונמות אינו מפקיע מידי שעבוד, וליכא רומיא דהמדיר את אשתו לקונם שא"ע, אע"כ כדדחק הר"ן דפרכת הש"ס בדרך לא מצינו דת"ק יסבור דקונמות קדוה"ג וק"ל:

יד) אמנם קשה לי. דגם דברי הר"ן אינם מספיקים בביאור הרמב"ם, דלשיטת הרמב"ם דאם קדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד חל ג"כ על לב"ל א"כ היכי פריך דלא מצינו דת"ק יסבור. הא י"ל דשפיר מצינו ומצינו דקונם שאני עושה לפיך קתני ולא מיירי ביקדשו ידי, וא"כ מדנקט דוקא שאני עושה לפיך. הא למעלה קדוש והרי המע"י לא בא לעולם ע"כ משום דקונמות מפקיע מידי שעבוד וחל על דבר שלב"ל, וצ"ע:
טו)
ועתה נבא ליישב ב' קושיות דמהר"ם לובלין על רבינו יונה (באות ג' וד') דהנה במה דכתבו תוס' דר"ל דאמר לא תימא טעמא דר"מ, וס"ל דמותר קדוש היינו מחיים ע"כ ס"ל כר"א דמזונות תחת מותר. ובמהר"ם לובלין הקשה דישאר קושית הש"ס ברישא פשיטא ול"ש שינויא דהש"ס סיפא אצטריך ליה. דהא בסיפא מיירי במעלה.
ולענ"ד י"ל כך. דהנה תוס' והר"ן פליגי, דדעת תוס' לעיל (דף מו) דגרוע יותר לעקור תקנת חכמים לגמרי, לומר א"נ וא"ע לעולם, דזהו אפשר דלא מהני, ועדיף יותר סתם א"נ וא"ע ובידה לומר למחר אטול מזונותי ואתן המע"י. דלא נעקר התקנה לגמרי. והר"ן בסוגיין כתב בהיפוך דדוקא א"נ וא"ע לעולם יכולה לומר, אבל לומר היום כך ומחר כך לא, ובב"ש (סימן פא) הסביר למ"ש הר"ן דכסות בכלל מזונות. א"כ כיון דכסות שנותן פ"א בשנה וכדומה הוא נגד מע"י של כל השנה. מש"ה לא מצית לומר היום א"נ וא"ע דאינו ענין דבר יום ביומו וכמ"ש תוס' לעיל לענין פרקונה, ולפ"ז י"ל כך. דמה שהוא נגד מ"כ דיש לזה שייכות דבר יום ביומו לכ"ע מצי אמרה כיון דאינה עוקרת תק"ח לגמרי. אבל מה שהוא נגד מזונות דל"ש לומר כן על לפי שעה. כיון דגם כסות בכלל מזונות ותצטרך לומר א"נ וא"ע לעולם. בזה פליגי דרב ס"ל דיכולה לומר כן, ור"ל ס"ל דא"י. כיון דנעקר תק"ח לגמרי.
ולפ"ז י"ל דר"ל מוקי רישא וסיפא במעלה לה הכל, דהיינו דהוא רוצה ליתן הכל, וברישא בעיקר מע"י שהוא תחת מעה כסף לר"ל יכולה לומר א"נ מע"כ וא"ע. וסיפא במותר שהוא תחת מזונות א"י לומר כך כיון דתצטרך לעקור תק"ח לגמרי. [ואך יקשה בזה לישנא דעושה ואוכלת הא גם בנוטלת המע"כ הוי חולין, כיון דיכולה לומר א"נ המ"כ אין לו שעבוד על הידים. ולא יכול לומר יקדשו ידיך. וממילא לא הוי דבר שלב"ל וכמ"ש לעיל באות ד]:
טז)
והנה לכאורה ביסוד דברי תוס' אלו י"ל דאין הכרח לומר דר"ל ס"ל כר"א דמזונות תחת מותר. והיינו דלכאורה קשה בסוגיין דאמרינן אר"ה אמר רב יכולה אשה וכו' קסבר כי תקינו רבנן וכו' ומקשינן עלה מברייתא דתקנו מזונות תחת מע"י. דלמא טעמא דרב דסבר מזונות דאורייתא מש"ה מזוני עיקר וחז"ל תקנו מע"י תחת מזונות, והברייתא דס"ל דמזונות דרבנן וחז"ל תקנו לתרווייהו בזה תקנתא דידה עיקר, ומצאתי בשיטה מקובצת שהקשה כן, ותירץ דהא דאמרינן קסבר רב הוא מדברי ר"ה ששמע כן מרב, ולפ"ז י"ל דר"ל דפליג על רב. היינו לתנא דס"ל מזונות דרבנן. אבל לתנא דס"ל דמזונות דאורייתא דודאי מזוני עיקר יכולה לומר א"נ וא"ע:
ולפ"ז שפיר י"ל דר"ל ס"ל דמזונות תחת מע"י. והיינו דבפשטא דמלתא משמע דר"מ ס"ל דמזונות דאורייתא. ממה דאמר בההיא דהרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה. דתנאו בטל. והיינו דלהסוברים דאם כסות דאורייתא הוי מזונות ק"ו. אלא דמאן דס"ל מזונות דרבנן ס"ל דשאר כסות ועונה בקרא מיירי הכל מעונה. וכסותה היינו שלא יאמר אני בכסותי והיא בכסותה, א"כ בודאי ליכא למימר דשאר כסות ועונה דנקט ר"מ היינו לישנא דקרא והכל בעונה, דא"כ איך אמר ר"י עלה דבר שבממון תנאו קיים הא ר"מ לא מיירי מדבר שבממון, ואך לאינך שיטות דס"ל דמ"ד מזונות דרבנן, ס"ל דשאר וכסות הכל מיירי מכסות. בזה שפיר אפשר לומר דר"מ ס"ל מזונות דרבנן. ושאר וכסות דנקט היינו כסות לחוד כלישנא דקרא. מ"מ נהי דהוכחה ליכא מ"מ י"ל דר"מ סבר מזונות דאורייתא. וכיון שכן י"ל דברישא בעיקר מע"י שהוא תחת מזונות יכולה לומר א"נ וא"ע. כיון דמזוני דאורייתא ממילא מזוני עיקר ובסיפא במותר שהוא תחת מעה כסף, דתרווייהו דרבנן תקנתא חיוב דידה עיקר, והא דאמרינן ופליגי דר"ל אף דגם לר"ל יכולה לומר א"נ וא"ע, מ"מ פליג בהך סברא עם רב, דרב סבר מזוני דרבנן וס"ל דמ"מ תקנתא דחיובא דבעל עיקר, וממילא יכולה לומר ג"כ א"נ מע"כ ואיני עושה מותר, ולר"ל א"י לומר כן היכא דב' מילי הוי דרבנן, והוא נכון מאד לכאורה:
יז)
ובזה נתיישב היטב הא דאמרינן ר"פ המדיר ואם איתא לדר"ה. מלשון זה משמע דלא קיי"ל כר"ה והא באמת איתא לקמן דהלכה כר"ה א"ר, ובתוס' שבועות (דף מו ע"א) עמדו בזה. ולפי הנ"ל ניחא. דמה דפסקינן הלכה כר"ה א"ר היינו הלכה ולאו מטעמיה, דאנן פסקינן מזונות דאורייתא וממילא מזוני עיקר מש"ה יכולה לומר, אבל לא מטעמיה דרב דאלו היה מזונות דרבנן היה תקנתא דידה עיקר, ואז לא היה קשה אההיא דא"ע לפיך דנימא נעשה כאלו אמרה א"נ וא"ע. די"ל דהנך תנאי ס"ל מזונות דרבנן ואינה יכולה לומר א"נ וא"ע, לזה פריך רק אם איתא לדר"ה א"ר דהיינו דס"ל מזונות דרבנן, ואפ"ה יכולה לומר א"נ וא"ע ונכון מאד בעזה"י:
יח)
ואולם נראה דתוס' ניידו מזה, דלשיטתם א"א לומר כך, דאם איתא דלמ"ד מזונות דאורייתא גם ריש לקיש מודה דיכולה לומר, ישאר קושייתם בהא דפרכינן אין בידה לגרש עצמה הא הוי בידה לומר איני ניזונית וא"ע. ותירוצם דפריך לר"ל. מ"מ דלמא ריב"נ ס"ל מזונות דאורייתא ויכולה לומר א"נ וא"ע, אבל לשיטת הר"ן דפרכת הש"ס גם לר"ה א"ר דעל טחינה ואפיה לא מהני א"נ וא"ע שפיר יש לקיים דברינו הנ"ל:
יט)
ולפ"ז מיושבים דברי רבינו יונה די"ל דטעמא דידיה דפסק דבמ"כ אי"ל א"נ וא"ע מותר, היינו דלמד כן מלישנא דאם איתא לדר"ה א"ר דמשמע דאינו הלכה כן, לזה פירש כדברינו הנ"ל דמה דפסקינן הלכה כר"ה א"ר, היינו דלאו מטעמיה אלא משום דמזונות דאורייתא וממילא מזוני עיקר, וא"כ ממילא במ"כ דהוא דרבנן תקנתא דידה עיקר, אבל ר"ה א"ר דסבר מזונות דרבנן ואפ"ה יכולה לומר א"נ וא"ע. ממילא יכולה לומר ג"כ איני נוטלת מ"כ וא"ע מותר. אלא דאנן לא קיי"ל הכי, ונסתלקו היטב ב' קושיות דמהר"ם לובלין, ודוק היטב:
כ)
והנה בקושיא הנ"ל (באות טז) דדלמא רב סבר מזונות דאורייתא, נלענ"ד ליישב לשיטת הר"ן הנ"ל דצריכי דוקא א"נ וא"ע לעולם דנפטר הבעל לגמרי מחיובו דלכאורה תמוה לי לרב לשיטתיה דסבר ר"פ הכותב דבדבר שבממון תנאו בטל. ואף בירושת הבעל דרבנן דאז"ל עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, ותוספות שם הקשו אמאי בפירות תנאו קיים ולא עשו חיזוק ותירצו כיון דהוא לא שכיח דליכא בכל הנשים לא עשו חיזוק, וא"כ במזונות דישנו בכל הנשים אף אם מסלקת עצמה מחיובו לא מהני, וא"כ לא שייך כלל לומר א"נ לעולם, דע"מ מחר יכולה לחזור מדבריה:
בשלמא לתוס' דא"צ לומר א"נ וא"ע לעולם ניחא דמ"מ אומרת איני אוכלת עתה, ואי אפשר להאכילה בע"כ, וכמ"ש תוס' ר"פ הכותב לענין לא בא לעולם, אבל להר"ן דזהו דוקא בא"נ לעולם, הא אמירתה לא מהני לפטרו לעולם, וצ"ל דהר"ן סבירא ליה כתירוצא דתוס' ב"ב (דף מט) ד"ה וכדרב כהנא לחלק דבפירות דעיקרו דרבנן לא עשו חיזוק רק בירושת הבעל דשם ירושה בעלמא דאורייתא, ואם כן במזונות דעיקרו דרבנן לא עשו חיזוק. ולפ"ז ניחא דהוכרחו הש"ס לפרש טעמא דרב דקסבר כי תיקנו וכו', דע"כ סבר דמזונות דרבנן, דאלו מזונות דאורייתא לא נפטר הבעל מחיובו ממנה, דהא רב סבר כר"מ דבדבר שבממון תנאו בטל, ונכון בעזה"י.
והא דאמרינן לימא מסייע ליה אף דמתניתין ר"מ צריך לומר באמת דר"מ סבר מזונות דרבנן וכמו שצדדנו לעיל (באות טז) והא דאמרינן ופליגי דר"ל הא יש לומר דר"ל יאמר דר"מ סבר מזונות דאורייתא. וכיון דסבירא ליה לר"מ בדבר שבממון תנאו בטל. לא מהני א"נ, כיון דהבעל לא נפטר מחיובו, דאם כן ברישא במע"י שתחת מ"כ יכולה לומר איני נוטלת מ"כ וא"ע מותר, ממילא א"י לומר יקדשו ידיך, ואמאי קתני עושה ואוכלת, הא גם בנוטלת המעה כסף יהיה חולין, דהוי דבר שלב"ל, וכמ"ש לעיל (באות ד').
ובזה מיושב היטב מה שכתב רש"י ד"ה ומי אמר שמואל הכי, הא אמר שמואל לעיל מותר לאחר מיתה קדוש, והוא תמוה, דגם אלו היה אמר מחיים קדוש היה מוכח דס"ל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.
ולפי הנזכר לעיל דהיה מקום לומר, דמתניתין ברוצה להעלות מזונות שתחת מותר והיא אינה רוצה ליקח, ור"מ לטעמיה דסבירא ליה מזונות דאורייתא ודבר שבממון תנאו בטל, ולא נפטר מחיובו, אינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה מותר, וריה"ס סבירא ליה דמזונות דרבנן או בדבר שבממון תנאו קיים ויכולה לומר א"נ וא"ע מותר, משום הכי סבירא ליה חולין, אבל בניזונית מודו דקדוש, דאדם מקדיש דבר שלב"ל, משום הכי הוצרך לומר דהראיה מדס"ל מותר לאחר מיתה קדוש, ונכון בעזה"י:
כא)
ולפ"ז מיושב קושיית תוספות בההיא דקונם שא"ע לפיך, אמאי לא יפר מחשש שתאמר א"נ וא"ע, דיש לומר דהנך סבירי להו מזונות דאורייתא, ובדבר שבממון תנאו בטל ואינה יכולה לומר א"נ וא"ע, ואי דמ"מ יפר דשמא תאמר אינה נוטלת מ"כ ואינה עושה מותר, יש לומר דזה לא הוי בינו לבינה, דדוקא בעיקר מע"י דטחינה ואפיה בכלל ואינו יכול ליזהר בזה, אבל לגבי מותר לא הוי בינו לבינה, ורע"ק דאמר שמא תעדיף היינו בלוקח מותר מע"י דאינו קצוב אינו יכול ליזהר מליקח גם מהעדפה שע"י הדחק, אבל היכא דרק מע"י שלו שהוא קצוב ה' סלעים ל"ש כן וכ"ז להך תירוצם בהעדפה משום דא"י ליזהר אבל לאידך תירוצם דהוי נ"מ ליתא לדברינו:
כב)
ולפ"ז יש עוד ליישב פסקא דר"י מקושיות המהר"ם לובלין (באות ג' וד'), דיש לומר דרב"י סבירא ליה לעיקר על קושיית תוס' זו, דהעדפה לא הוי בינו לבינה כאידך תירוצם דהוי נ"מ, ומה שהקשו תוס' דאם כן לא חל הנדר דמשועבדים לו לפירות. ותירוצם דבנ"מ לא אלמוה תמוה לי, דהא סוגיא מפורשת בב"ק גבי שן ועין לא לאיש ולא לאשה משום דאלמוה. ואף לאידך תנא דלאשה ולא לאיש היינו משום דשחרור דהוי כהקדש כלל לא אלמוה כמ"ש תוס' לקמן.
אבל לענ"ד יש לומר בישוב קושייתם, למה דמבואר ברפ"ח דכתובות דר"ש חולק בין נכסים לנכסים, נכסים שאין ידועים לבעל אם מכרה ונתנה קיים, ומסקינן שם דנכסים שא"י היינו שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדה"י ולדעת רוב הפוסקים מדה"י לאו דוקא אלא כ"ז שלא נודע לו שנפלו לה מקרי נכסים שא"י, א"כ הכי נמי שעדיין לא נעשה המע"י, אלא לכשתעשה יהיה להם דין נ"מ, הוי עכ"פ נכסים שא"י לבעל ולא אלים שעבודה כיון דאפילו מכרה ונתנה קיים. מהני ג"כ הקדש דידה, והוא נכון בסברא מאד בעזה"י:
ואך לפ"ז ישאר קושיית תוס' דאמאי לא יפר שמא תאמר א"נ וא"ע, ואי כנ"ל דסבירא ליה מזונות דאורייתא ובדבר שבממון תנאו בטל, מכל מקום שמא תאמר א"נ מ"כ וא"ע מותר, ואי דלא הוי בינו לבינה הא מכל הוי מקום נ"מ, מזה הוכיח רבינו שיטתיה דאינה יכולה לומר א"נ מ"כ וא"ע מותר:
ולפ"ז ניחא דבאמת ממה דאמרו רב ושמואל מותר לאחר מיתה קדוש, ולא מוקי במחיים ומעלה לה הכל, וברישא יכולה לומר א"נ וא"ע ובסיפא במ"כ אי"ל כן כקושיית מהר"ם לובלין, מוכח דס"ל גם במותר יכולה לומר א"נ מ"כ וא"ע מותר, ואי דקשה אמאי לא יפר מחשש שתאמר א"נ וא"ע, צ"ל דסבירא ליה לת"ק כרבנן דר"ש דאף בנכסים שא"י לבעל לא מהני מכירתה, וא"כ שייך בי' אלמוה, ורע"ק דאמר שמא תעדיף ס"ל כר"ש בנכסים שא"י, ובאמת הכי קאמר שמא תאמר א"נ מ"כ וא"ע מותר ויהיה ההעדפה לה, ולפ"ז אין הכרח דרע"ק ס"ל דהעדפה שע"י הדחק לדידה, די"ל דס"ל דהוי דהבעל, אלא דהחשש שתאמר א"נ מ"כ וא"ע המותר, אבל אנן דחזינן בסוגיא דר"פ מציאת האשה דמוקי פלוגתייהו דרע"ק ורבנן בהעדפה שע"י הדחק, ומוכח דת"ק ורע"ק ס"ל כר"ש, וא"כ יקשה דיפר שמא תאמר א"נ וא"ע, מוכח דא"י לומר, ומה דאנן פסקינן בפ' שני דייני גזירות כר"ה אמר רב, היינו לעיקר מימריה דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה, אבל לא לענין מ"כ ומותר, אבל רב ושמואל מוכח דסבירי להו דגם במ"כ ומותר י"ל כן, ושפיר אמרינן ופליגי דר"ל, ודו"ק היטב:
כג)
והנה במ"ש תוס' דפירכת הש"ס דאין בידה לגרש, דרצה לאסוקי גם לר"ל, הי' נ"ל לומר ברווחא, והיינו לפמ"ש [באות ב' תוך ב' חצאי מרובעים], דמה דפרכינן ונקדשו מהשתא, היינו למה דמוקמי ביקדשו ידי, דהם רק משועבדים לו, ושייך בי' קונמות מפקיע מידי שעבוד, אבל באמרה קונם מע"י ל"ש כן, דהמע"י הם עצמם שלו, ונקדים עוד סברא במה דאמרינן אלמוה, לכאורה י"ל דזהו רק לר"ל דאלמוה לבעל שלא תפקיע ממנו מע"י, אבל לר"ה א"ר למאי אלמוה, הא כשלא תתן לו מע"י ממילא לא יתן לה מזונות וזהו בלא"ה יכולה לומר כן א"נ וא"ע, וא"כ ל"ש לומר דאלמוה דהטעם דאלמוה דכל אשה תאמר כן, דהרי כיון דרצונה לסבול שלא תזון ממנו ממילא יכול' לעשות כן, [ועיין כעין זה בהר"ן ר"פ המדיר], וא"כ דלרב ל"ש אלמוה ישאר קושיית הש"ס ונקדשו מהשתא, וצ"ל דרב לא מוקי ביקדשו ידי אלא בקונם מע"י דלא הוי שיעבוד, דהם עצמם שלו, ובאמת לרב ס' ריב"נ דאדם מקדיש דבר שלב"ל, ובפרט דרב סבר כן לדינא ביבמות, וכיון שכן ניחא, דהש"ס רצה לתרץ דשמואל יסבור כר"ל, כיון דלקושטא דמלתא כן הוא, כיון דמוקי ביקדשו ידי, ואמאי אין מפקיעין מידי שעבוד ונקדשו מהשתא, וצ"ל דאלמוה, וזה רק לר"ל, ודו"ק:
כד)
והנראה לענ"ד עוד ליישב ברווחא דהנה למה שכתב הר"ן בנדרים בההיא דמוקמינן דאמרה לכי מגרשה דהיינו דאמרה כן במפורש, דבכל דבר שלב"ל אף לר"מ דמהני, מכל מקום דוקא באומר לכשיבאו לעולם, ואני מסתפק אם הקנה ראובן לשמעון שדה של לוי, ואמר הרי קנוי לך לאחר ל', והוא קנה מלוי תוך ל', אם נימא דלא מהני דצריך דוקח להזכיר בדבריו לכשאקנה. או דהעיקר דיפרש לזמן פלוני, ולאותו שעה דבאמת הוא שלו מהני, דדוקא בסתם, דמשמע דיקנה מיד לאותו שעה שאינו שלו הוא דלא מהני, ונ"מ טובא לדידן בדבר שבידו, דמכל מקום צ"ל לכשיבא לעולם, אם מהני כה"ג באמר לאחר שלשים יום ובנתיים זכה בו:
כה)
ונלענ"ד להביא ראיה דבזה מהני, דהנה בשטחיות הסוגיא תמוה לכאורה דלבתר דמשני ביקדשו ידי פרכינן והא משעבדא ליה, ומשני דאמרה לכי מגרשא, אמאי לא פריך כן מיד על מתני' דשמא יגרשנה הא לא אמר הכי, ואיך תליא קושיא זו בשינויא דיקדשו ידי.
ונראה לענ"ד דהא ודאי בלישנא דקונם מע"י לא בעינן שתפרש לכשאעשה, דמע"י היינו כשיהיה בשם מע"י שיהיה בעולם, וכאמרה דבכל רגע ורגע שיהא נעשה דבר יהי' אותו מעשה קדוש, מש"ה לא הו"מ למפרך על הגירושין דלא אמרה הכי, כיון דבכלל דבריה הזמן של עשיית מלאכתה, וא"כ במה שעשתה אחר הגירושין חלה הקונם, דהא מצד אמירתה הוי הזמן דהקדש עתה בשעה שעושות המלאכה, וכיון דאז מגורשת והוי ברשותה חל ההקדש, והוי ממש כמו נדון הנ"ל, באמר לאחר ל' ובנתיים נעשה שלו, אבל לבתר דמשני באמרה יקדשו ידי, בזה שפיר פריך דיקדשו ידי סתם משמע מיד, ונפשט הספק הנזכר לעיל והסוגיא מרווחת ודו"ק.
כו)
והנה כבר הביאנו (באות וי"ו) דברי הר"ן נדרים דת"ק דלא חייש לשמא יגרשנה, אי משום דלא הוי בינו לבינה אי משום דהוי דבר שלב"ל וכבר כתבנו (באות ו') דלתוס' דבא"נ וא"ע גם טחינה ואפיה בכלל, לר"ה דאמר א"נ וא"ע נסתרו ב' טעמים, דהא הוי בינו לבינה דשמא תאמר א"נ וא"ע וטחינה בכלל וא"י ליזהר, וגם לא הוי דבר שלב"ל דהא בידה לומר א"נ וא"ע.
אך י"ל דרך אחרת, דהא למסקנא ל"צ לאוקימתא דאמרה לכי מגרשא, כיון דקונמות מפקיע מידי שעבוד ומדינא חל מיד, אלא דאלמוה לגבי', ובתר גירושין אוקמי אדינא, א"כ י"ל דטעמא דת"ק אי דלא ס"ל דקונמות מפקיע מידי שעבוד ומדינא לא חל מיד, מש"ה אף דלא הוי דבר שלב"ל משום דבידה לומר א"נ וא"ע, מכל מקום בדבר שבידה לדידן, הוי לדידן כמו לר"מ ובעינן שיאמר לכשיבא לידי, והכא לא אמרה לכשאתגרש ולא לכשתאמר א"נ וא"ע, או דסבירא ליה לת"ק גם כן דקונמות מפקיע מידי שעבוד, אלא דלבתר דאלמוה דלא חייל מהשתא הוי דבר שלב"ל, אלא משום דבידה מהני, מ"מ בעינן שתאמר לכשיבא לעולם:
כז)
ומעתה י"ל דבאמת זהו סברא חלוטה, דמשום אחר גירושין מקרי בינו לבינה, אלא דטעמא דת"ק דלא חל הנדר אחר גירושין דהוי דשלב"ל, ואף לר"ה דיכולה לומר א"נ וא"ע והיא בידה מ"מ הא לא אמרה לכשאתגרש, אך יקשה לס"ד דלא מיירי באמרה יקדשו ידי, דבזה דהגבילה זמן לכשיעשה המעשה והוי כמו לכשאתגרש, כיון דבשעת עשיית מעשה לאחר גירושין הוי ברשותה וכנ"ל (באות כד) ובזה י"ל דת"ק ורע"ק ס"ל אין אדם מקדיש דבר שלב"ל, אלא כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה הוי כאומרת יקדשו ידי וממילא משמע מיד. מש"ה לא הוי כאמרה לכשאתגרש ולא חל אחר הגירושין, וריב"נ ס"ל דאדם מקדיש, ולא מפרשינן לדבריה דכוונתה ליקדשו ידי, וממילא ל"צ לומר לכשאתגרש וכנ"ל.
אך כל זה לס"ד בתחלת הסוגיא, וכן בסוף דמסקינן קונמות, אבל לפי האוקימתא דגם ריב"נ ס"ל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אלא דמיירי באמרה יקדשו ידי, ובעינן דאמרה לכי מגרשה, בזה יקשה מ"ט דת"ק דלא חש לשמא יגרשנה, וע"כ דסבר כר"ל, והוי דבר שלא בא לעולם, ולזה פרכינן דא"כ אמאי ס"ל לריב"נ דקדוש כיון דע"כ שמואל כר"ל ס"ל (אב"ה דוק היטב כי הדברים יפים וחריפים):

מתני' המקדיש מ"י אשתו וכו'. לשון הרמב"ם פי"ב מהל' נדרים. האשה שאמרה יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה במע"י וכו' ואע"ג בהקדש וכו'. והנה במה שכ' הרמב"ם דיקדשו ידי' צריך להפר מטעם שמא יגרשנה. אף דהוא רק קד"ד. י"ל כמ"ש הב"ש (סי' פא) דלדידן דקיי"ל כר"ה דבידה לומר איני נזונית וא"ע לא מקרי גרושין לב"ל. או דהרמב"ם לטעמו דמשמעות דבריו בהל' ערכין לפ"מ דפסק כר"ת דק"ד ג"כ מפקיע מידי שעבוד, וכמ"ש הה"מ לדעת הרמב"ם בהל' לוה.
אולם במ"ש הרמב"ם דנדר שלא יהנה במע"י צריך הפרה. הוא תמוה דהא המלאכה לב"ל. וכן תמה הר"ן בשמעתין. הכ"מ תירץ דס"ל להרמב"ם הואיל דמצינו בקה"ג מפקיע מידי שעבוד אף דהוי קצת אינו ברשותו. משום הכי חל קדה"ג על דשלב"ל ע"ש ודבריו תמוהים לענ"ד לשיטת הרמב"ם דק"ד ג"כ מפקיע מידי שעבוד הרי אף דמפקיע מידי שעבוד אפ"ה לא חל עליו לב"ל. וא"כ אימא אף קדה"ג כן. וכן כ' בשיטה מקובצת בשם הרבה ראשונים דלמסקנא נשאר ממילא תירוצא דר"י קונמות קאמרת שאני קונמות מתוך שאדם אוסר פירות חבירו עליו וכו' דהא דדחי ליה אביי יאסר דשלב"ל על חבירו שכן א"א אוסר פירות חבירו על חבירו. היינו בלא בא לעולם דגרושין דעכשיו הוא ממש פירות חבירו. אבל בפירותיו ממש יכול לאסור בקונמות אף בדשלב"ל. ומש"ה למסקנא דגרושין לא הוי לב"ל כיון דמדינא מפקיע מידי שעבוד הוי פירותיו ויכולה לאסור אף מע"י שלב"ל, ולא צריכים לשנויי דיקדשו ידי ע"ש:
אמנם עדיין יקשה לשיטת הרמב"ם דפסק כר"ת קשה לישנא דש"ס שאני קונמות דקה"ג נינהו הא באמת אף ק"ד מפקיע מד"ש, בשלמא על שיטת ר"ת לחוד לק"מ דיש לומר כתירוץ הרשב"א דגיטין דקה"ג היינו שחל על גוף ידים דלא הוי מע"י דשלב"ל ע"ש. אבל לשיטת הרמב"ם ליתא להך תירוצא דהרי דקונמות דמיני' מיירי הש"ס לא בעי דליחול על גוף ידים וסגי באוסרה מע"י. ואם כן לשיטת הרמב"ם דפסק כר"ת וגס פסק דקונמות חל על דשלב"ל קשה דברי הש"ס דקדה"ג הוא. גם יש לע' מאין הוציא הרמב"ם דלמסקנא לא צריכין לשנויי דיקדשו ידי.
ונראה עפמ"ש תוס' בשמעתין ד"ה ר' עקיבא, וא"ת והאיך יכולה להדירו וכו' וי"ל דוקא בעיקר מע"י וכו'. ויש לע' בשורש סברת תוס'. כי מדברי תוס' בשמעתין ד"ה קונמות וכו' נראה דפשיטא להו דבקונם פרטי בודאי בנ"מ ג"כ אלמוה רק בקונם כללי פליגי בב"ק לחד תנא אף בקונם כללי ובנ"מ אלמוה. ואם נאמר דר"ע לנפשי' ס"ל לחלק דבנ"מ לא אלמוה אף בקונם פרטי. מ"מ יקשה מנ"ל להש"ס ר"פ מציאת האשה דת"ק סבר העדפה לבעל. אימא דהוא לעצמה וא"צ להפר דמשועבדת לו ואלמוה לשעבודי'. ונ"ל להסביר סברת תוס' וממילא יתורץ הקושי'. עפמ"ש תוס' בב"ק (דף נא ע"ב) ד"ה השותפים שנדרו הנאה וכו'. וי"ל דשאני הכא שהוא זוכה בגוף הקרקע, תוכן כוונתם דשאני ב"ח דמשעת טריפא הוא זוכה:
ובט"ז שם י"ד (ססי' רלד) ודעת הגאונים ז"ל דמתרצים מצית לסלקו בזוזי ליתן תחת מע"י. או לר"ה כיון דיכולה לומר א"נ וא"ע ע"ש, ודבריהם תמוהים דא"כ הוי ג"כ בידו לפדותו ודמי ממש למשכנתא והיכי קאמר הכא אין בידה לגרשה. וע' בתוס' שהקשו באמת לר"ה דיכולה לומר א"נ וא"ע הוי בידה. ותירצו דרוצה לאסוקי גם לר"ל, והרי עכ"פ מדברי הש"ס מבואר דאין בידו לסלק. גם בר"ן נדרים גבי קונם תשמישי מבואר דתשמיש הוי רק משועבד ומדינא מפקיע אף דלא מצי לסלק בזוזי. וצ"ע על הגאונים ז"ל. ולכן נ"ל ליישב קושייתם בפשוטו דאף דל"ש מכאן ולהבא מ"מ אין כאן יותר משעבוד דאין גוף ידים שלב"ל ושאני ב"ח דאם אמרי' למפרע הוא גובה. י"ל דלמפרע הוא קנין ולא היה שעבוד. אבל הכא דע"כ אין לבעל רק שעבוד וכן בתשמיש מש"ה מדינא קונמות מפקיע מד"ש, והוא נכון לדעתי.
אמנם כ"ז בידים אין ליתן לבעל כח יותר משעבוד, אבל בגוף הצמר שפיר י"ל דמיד שנגמר ובא לעולם הוא של בעל כיון דלא מצית לסלקו בזוזי וה"ה ברור לדעתי אם אמר' על הצמר לאחר שבא לעולם קונם הצמר וכו' דלא מהני מדינא דהיא כמוכרת ממש, ונראה להוסיף אף אם קודם שבא לעולם אמרה יוקדשו מע"י, אף לר"י דאדם מקדיש דשלב"ל, מ"מ בעודה תחתיו מדינא לא חל דמיד שיבא לעולם היא של בעל והמכר קודם להקדש, ושאני לוה ולוה וקנה דיחלוקו היינו משום דמצי לחזור אבל הכא דבע"כ מכרה כבר לבעל ואנן סהדי דמיד שיבוא לעולם הוא של בעל, ומש"ה לא מצי לחול ההקדש על הצמר. וראי' לזה מדברי הר"ן ר"פ המדיר שכת' בהא דאמרינן עד השתא מגלגלינן עמך וכו' אף דנדר ושעבוד באים כא' מ"מ לא אלמוה בכה"ג משמע דוקא היכא דמטעם אלמוה קאתינן, אבל אם היה מדינא דהקדש אינו מפקיע מד"ש אף בבאים כא' לא היה מהני, ואם כן בנ"ד לפי סברתינו מדינא אין מפקיע דהיא כמכורה. גם בבאים כא' לא מפקיע. והא דאמרינן בשמעתין קונמות מפקיע מד"ש היינו כיון שמקדשת גוף הידים ומע"י אגידי בי' ומתחלת ההקדש מן הידים ונגרר למע"י. ועל הידים לא היה רק שעבוד. מש"ה חל ההקדש מקודם כנלפע"ד.
ומעתה יש לפרש בדברי הרשב"א דהא דמשני קדה"ג נינהו היינו דחל על גוף הידים דל"ת להיכא שהקדיש מע"י דמי', ואם כן מלבד לב"ל דמלאכה הי' הגרושין ג"כ לב"ל דמדינא לא חל מהשתא דעדיף משעבוד דהוי כמכורה. ולזה קאמר הש"ס דקדה"ג הוא היינו משמתחיל מידים ומע"י אגידי בי' ואז הוא רק שעבוד ומדינא מפקיע מד"ש. כנלפע"ד.
ועפ"ז מבואר דברי הרמב"ם שהתחלנו ויתיישב ג"כ דברי הש"ס דקדה"ג נינהו והוא לכאור' ראי' ברורה לדברי הרמב"ם דאליב' דאמת מיירי רק במקדשת מע"י ולא גוף ידים. והיינו עפ"י היסוד הנ"ל דשמא יגרשנה הוא חשש טובה, רק דטעמא דת"ק דמי איכא מידי. ואם כן קשה לכאורה לר"ה דיכולה לומר א"נ וא"ע מה טעמא דת"ק דל"ח שמא יגרשנה. כיון דע"כ מיירי ביקדשו ידים דאל"כ מה טעמא דריב"נ. ואם כן המלאכה לא הוי לב"ל כיון דבידה לומר א"נ וא"ע הוי כמו בידו לפרנסה וכקו' תוס'. אע"כ מוכח דלמסקנא לא צריכנא ליקדשו ידים. אמנם לכאורה עדיין אינו מעלה ארוכה כיון דע"כ קונמות חל על לב"ל אם כן עדיין קשה מ"ט דת"ק. ודוחק לומר דפליגי בזה. ומאיזה סברא פליגי. בשלמא לפי סברת הכ"מ דהטעם דקונמות חל על דשלב"ל כיון דחומר מפקיע מד"ש שפיר פליגי. כיון דת"ק לא סבירא ליה קונמות מפקיע מד"ש וכמ"ש הר"ן ר"פ המדיר. אם כן לא חל על לב"ל ומש"ה א"צ להפר דהמלאכה גופא לב"ל. אמנם כבר כתבנו בתחלת דברינו לדחות דברי הכ"מ דק"ד ג"כ מפקיע מד"ש. ואפ"ה לא חל על לב"ל ע"ש, וא"כ הטעם כסברת השיטה מקובצת דקונמות יכול לאסור פירותיו בדשלב"ל כיון דאדם אוסר פירות חבירו עולמית. א"כ יקשה מ"ט דת"ק. ובאיזה סברא פליגי:
ויותר קשה אם מוקמי בקונם מע"י לבד ע"כ גם הת"ק סבירא ליה דחל על לב"ל כדקתני ברישא דמתניתין קונם שאני עושה ע"פ אבא וכו' ואם כן עדיין יקשה על ת"ק אמאי לא חייש לשמא יגרשנה ולא הוי דשלב"ל כיון דבידה לומר א"נ וא"ע אם כן הוי פירותיו של חבירו דמצי לאסור על דשלב"ל. ולזה נראה עפמ"ש הר"ן דמה דאמרינן לכי מגרשי היינו שתאמר כן בפירוש כמו לאחר שאתגייר ע"ש. אבל למסקנא דמדינא חל מהשתא רק דאלמוה. לא בעי שתאמר לכי מגרשה. ומעתה יש לומר דלר"ה בזה פליגי ר' עקיבא וריב"נ עפ"י יסוד שיסדנו דמע"י גופא הוי כמכירה כיון דלא מצית לסלוקי, וכ"ז לר"ל דלא מצית לומר א"נ וא"ע, אבל לר"ה כיון דיכולה לומר א"נ וא"ע לא הוי כמכורה, רק כל יום ויום כשיתן מזונות יש לו שעבוד, ומה שאומרת א"נ וא"ע הוי כמו פרעון וכסברת הט"ז על גוף ידים, וא"כ יש לומר דבזה פליגי דמיירי שלא אמר לכי מגרשה ואמרה קונם מע"י, ות"ק סבירא ליה אף דיכול לאסור פירותיו על חבירו בקונם מ"מ הכא משועבדת לו, ואף דבידה לומר א"נ וא"ע מ"מ הא לא אמרה לכשאפדה, ולענין זה לא מהני מה שבידה כמו דבעי בקידושין שיאמר פירות ערוגה וכשיתלשו וכו' הרי אף דבידו סבירא ליה וכשיתלשו. וכ"כ הר"ן בחידושי גיטין (דף מה) ע"ש, וכיון שלא אמרה לכשאפדה לא חל ההקדש כיין שמשועבדת, וח"ק סבירא ליה דמדינא קונמות אינו מפקיע מד"ש כמ"ש הר"ן בר"פ המדיר לשיטת המאור, ולא חל ההקדש, אבל רוב"נ קסבר מדינא מפקיע מד"ש, מ"מ לא בעי שתאמר לכשאפדה דהרי מדינא לא חל מהשתא דלר"ל הוי כמכורה ממש, אע"כ באמרה יקדשו ידים דאז לא הוי רק שעבוד ומדינא חל מהשתא. מש"ה ל"צ לומר לכשאתגרש, ולזה הוצרך הש"ס לומר קדה"ג היינו שחל על גוף ומשום דקאי לר"ל כמ"ש תוס', אבל לדידן כר"ה מרווח שפיר אף בלא יקדשו ידים. ועולים דברי הרמב"ם לנכון, ודוק היטב, ולפענ"ד ברור ונכון הוא:
במ"ש תוי"ט בנדרים (פי"א מ"ד) קונם שאיני עושה ע"פ כו', ליישב קושית הר"ן על הרמב"ם דנדר שלא יהנה במע"י חל משום דס"ל להרמב"ם כמ"ש הר"ן ע"ש תוס' (פ"ב מ"ב) דנדרים, דישיבת סוכה הוי כמו סוכה לישיבתה, וכן מע"י הוי פמו ידים לעושיהם ול"ד דאמרה יקדשו ידים, אלא שתמה דלפ"ז למה כ' הרמב"ם גבי בעל שאם אמר יקדשו ידיך לעושיהם לא מהני. גם באומר יקדשו מע"י לא מהני דהוי כמו ידים לעושיהם ע"ש. ובאמת יותר יש להפליא על דברי הר"ן בשם תוס' ל"ד באמרה יקדשו ידי'. אם כן מה פריך הש"ס אר"ל והא ל"א הכי הא מע"י הוי כמו ידים לעושיהם.
ולפע"ד עפמ"ש הרשב"א (והובא בשיטה מקובצת) שהקשה על פירוש דיקדשו ידי לעושיהן היינו כמו דקל לפירות. ומה שייכות יש למע"י לידים בשלמא דקל לפירות שייך שיהי' הדקל לענין זה קדש. שפירותיו יהיו הקדש כמו שאם הי' מקדיש כל הדקל היו הפירות הקדש. אבל במע"י אטו אם היא גופא הי' קדוש הי' המלאכה קדוש. מה"ת לומר כן. והוא הוי רק כמו בקרדום של הקדש דאין המעשה קדוש. ואם כן איך שייך לומר דהידים יהיו קדוש שיהיו מע"י קדוש ג"כ. ונדחק דגם בידים, כח הידים הוא במע"י ע"ש. לכאורה יש ליישב קושית הרשב"א והיינו דגבי קונם ידי שאני עושה לפיך פשיטא דלק"מ דיש לומר דידים אסורי' ליה בהנאה לענין זה דלא יהנה במע"י. דשפיר נהנה במע"י מן הידים. וגם לעיל בזה שאמר יקדשו ידיך. יש לומר דה"ק דהשעבוד שיש עליהם לעשות מלאכה יהי' גופא להקדש ויהיו הידים משועבדים להקדש היינו לעשות מלאכה להקדש, וכן המקדיש ידי עבדו בגיטין, נמצא דאין שוים הפירוש של יקדשו ידיך עם יקדשו ידי. דיקדשו ידי של אשה דמיירי בקונם שפיר שייך ידיהם לעושיהם כמו דקל לפירות, אבל גבי בעל בהקדש ממש ל"ש דקל לפירות, והפירוש יקדשו ידיך היינו שיעשה מלאכה להקדש.
ומעתה מיושב דברי הר"ן והיינו דוקא באשה ביקדשו ידי הוא ל"ד דמע"י היינו ג"כ ידים לעושיהן, אבל ביקדשו ידיך שפיר פריך הש"ע והא לא אמר הכי דאין לפרש מע"י לעושיהן, דזה לא מהני ולעשות פירוש חדש שיהי' משועבד להקדש זהו פי' חדש ולא נזכר בלשון מע"י וק"ל:

המקדיש מעשי ידי אשתו כו' ריב"נ אומר חולין. בפני יהושע דקדק בלשון הרמב"ם וש"ע דה"ל למינקט במקדיש מעשי ידי אשתו והמותר הכל חולין. ומ"ט לחלוק בין הפרקי' למינקט במעשי ידי' עושה ואוכלת ובמותר נקטו לשון חולין. והנלע"ד דלכמה פוסקי' המקדיש דבר שלא ב"ל נהי דאינו קדוש מאליו כשבא לעולם והרי הוא חולין ואין בו שום קדושה. מ"מ איהו מחוייב לקיים נדרו ולהקדישו ואי לאו עבר בבל תאחר עיי' סי' רי"ב סעי' ד'. ואפי' להחולקי' שם מ"מ מודים באומר אתננו להקדש ע"ש. ונ"ל דברישא שהיא עושה ואוכלת אזי בכל אופן ובכל לשון שאמר אין מחייבי' אותו לקיים דבריו שהרי לא בא הדבר לידו מעולם והיא לא תתן לו מעשי ידי' ותיזון מהם כדי להפקיע נדרו. משא"כ בסיפא המותר דלאחר מיתה שהכל שלו רק שהי' דבר שלב"ל א"כ כופי' אותו לקיים נדרו. אינו אלא חולין שהחפצים הם חולין מ"מ הוא לא נפטר מנדרו:

אימא תיקנו מעשי ידיה תחת מזונות. הרמב"ם בפי' המשנה והרע"ב כ' תקנו מזונו' תחת מעשי ידי'. והרגיש בתוי"ט שהוא נגד הש"ס. ולע"ד לפמ"ש רמב"ם דמזונות דאורייתא וכ' בפי"ב מהל' אישות הלכה ד' ועוד תקנו חכמי' שיהי' מ"י האשה נגד מזונות וכו' לפיכך אם אמרה האשה איני ניזוני' ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה וכו' ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה עכ"ל. מבואר מדבריו שמזונו' אינם מתנאי כתובה שהרי הם דאורייתא ומעשי ידי' לבעלה תקנת חכמי' בפ"ע הוא. ושוב תקנו שיהי' רשות בידה להפקיע תקנת חכמי' של מ"י ע"י שתמחול לו חיובו דאורייתא לזון אותה וזה שאמרו תקנו מזונות תחת מ"י פי' שזה הי' תקנת חכמי' שיעלו המזונות במ"י ואין צריך להגי' הברייתא אלא אי מזונות דרבנן אבל אי מזונות דאוריי' לא צריך להגיה:

ובהכי ניחא לי פסק הרמב"ם דאי אמר יקדשו ידיך לעושיהם קדשו. והקשה הר"ן בשמעתין דלמאי דקיי"ל דיכולה לומר איני ניזונית אינו יכול לכופה למעשי ידי' וממילא אינו יכול להקדיש ידי' לעושיהן ודברי כ"מ בזה מאוד דחוקי' כמבואר למבין ודברי לח"מ וב"ח עולים בקנה א' דרמב"ם מיירי באשה הניזונית ממש מבעלה ואוכלת משלו שזו אינה יכולה לומר איני ניזונית וכמ"ש תוס' ד"ה מאי לאו וכו' וא"כ יכול הוא לכופה למ"י וממילא יכול להקדיש ידי' לעושיהן. אלו דבריהם. ואפשר שהם נכוני' לדינא. מ"מ הרמב"ם לא כיון לכך. דאיך שביק דינא דש"ס דמיירי בשלא זן אותה והיא טוענת איני ניזוני' ונקט מילתא חדתא. ולדבריהם הכי ה"ל למכתב אפי' אמר יקדשו ידיך לעושיהם נמי עושה ואוכלת במה דברי' אמורים בשאינו זן אותה ממש. אבל זן אותה ממש יראה לי שיכול להקדיש הידים:

ע"כ נלע"ד נהי אם מזונות דרבנן תלי' אי מזונות עיקר לא יכול להקדיש ידי' לעושיהן ודוקא אי מעשי ידי' עיקר ויכול לכופה אז יכול להקדיש. מ"מ אי מזונות דאורייתא. ומעשי ידי' לבעלה תקנה בעלמא בפ"ע הוא. הרי הידים משועבדי' וממושכרי' לבעל. אלא שוב תקנו שבידה לפדות ידי' ולהוציאם משיעבוד שלהם ע"י שתמחול לו מזונותי' שמחויב לה מן התורה. מ"מ כל זמן שלא אמרה הכי ולא פדתה ידי' הרי הם לבעל ואלים שיעבודי' ויכול להקדישם לעושיהם. ולא דמי למ"ד מזונות דרבנן והם עיקר ותקנת מ"י תחת מזונות א"כ מעולם לא נשתעבדו הידי' להבעל עד שתחילה תקבל מזונותי' ממנו. וא"כ אין הידי' שלו. אבל אי תקנת מעשי ידי' תקנה בפ"ע הוא. והרי הקנו אותם להבעל ושוב תקנו שתוכל לפדותם ע"י שתאמר איני ניזונית. מ"מ כל זמן שלא אמרה הכי יכול לומר יקדשו ידיך לעושיהם ועיי' ט"ז יו"ד סי' רל"ד סקס"ג במ"ש לענין שיעבוד הידי' לרחוץ פניו ע"ש. והדברים נראי' לי ברורים בעזהי"ת. אלא שיש להקשות א"כ מנ"ל להש"ס דרב הונא לא ס"ל הכי דמזונות דאוריי' וכדעת הרמב"ם וכבר עמד בזה בכ"מ בלאו הכי והארכתי ג"כ בישובו. והואיל והוא ע"ד פלפול לא כתבתי:

והפשוט דר"ה ס"ל מזונות לאו דאורייתא לעיל מ"ח ע"א תני' ר' יוסף וכו' וכ' רמב"ן פ' משפטים דהאי תנא ס"ל מזונו' לאו דאורייתא וכולי' קרא בתשמיש איירי וקאמר התם מסייע לי' לר"ה וא"כ ר"ה ס"ל מזונו' לאו דאורייתא וכן פסק רמב"ן שם. ואמנם רמב"ם פסק כשארי תנאי' דמזונות דאורייתא וא"ש לשון מזונו' תחת מ"י כנ"ל. וש"ס דשמעתין רוצה לתרץ אליבא דר"ה הוצרך להגיה מ"י תחת מזונות. והנה אמת נכון הדבר בעזהי"ת לפע"ד והראי' דרמב"ם לא מייתי הא דר"ה הוא בבגדה יוציא ויתן כתובה:

מתוך שיכול לכופה למעשי ידי'. מהר"מ לובלין הקשה מכאן על שיטת ר' יונה שבטור סס"י פ' שאין אשה יכולה לומר איני נוטל מעה כסף ואיני נותן מותר. דא"כ בסיפא דמתני' דמיירי במותר. לכ"ע יכול לכופה ויכול להקדיש ידי' לעושיהן ומנ"ל דר"ה פליג אדר"ל. ולפע"ד צ"ל דברי ר"ל מתוך שיכול לכופה למ"י וה"ל למימר למותר מעשי ידי' דבי' איירי אע"כ למ"ד יכולה לומר איני ניזוני' ואיני עושה נהי שאם עשתה מלאכה לבעלה ואירע מקרה שהי' מותר לא תוכל לומר לא אטול מעה כסף ולא אתן מותר כמ"ש רבינו יונה. מ"מ כיון שאינו יכול לכופה לעיקר מ"י שתוכל להפקיע ע"י אמירת איני ניזונית וא"כ ממילא לא יהי' מותר כי אם אין עיקר מ"י מותר מנין ע"כ לא מצי למימר יקדשו ידיך לעושיהן. משום הכי הוצרך ר"ל לומר מתוך שיכול לכופה לעיקר מעשי ידי' שהרי לא תוכל לומר איני ניזונית ואיני עושה. ועי"ז יהי' מותר ממילא משו"ה יכול להקדיש ידי' לעושיהן. אבל לר"ה כיון שאינו יכול לכופה לעיקר מעשי ידי' אעפ"י שאם יש מותר לא תוכל לומר איני נוטל מעה כסף ואיני נותן. ועל כרחה יהי' המותר לבעל. מ"מ כיון שתוכל להפקיע עיקר מ"י וממילא לא יהי' שום מותר. אינו יכול להקדיש ידי' לעושיהן והדברים פשוטי':

מההיא אין מהא ליכא למשמע מיני'. עיי' גיטין מ"ב ע"ב בפלוגתא דר"ה ור"נ במוכר פירות דקל לחבירו. פירש"י אליבא דר"מ פליגי משמע דלר"נ לית לי' לר"מ אדם מקנה פירות דקל. וע"כ משום דס"ל דוקא בלאחר שתתגיירי שהגוף בעולם אמר ר"מ אדם מקנה ולא בפירות דקל אע"ג דעבידי דאתי. וצריך לומר דס"ל לר"נ כריש לקיש דטעמא דר"מ דמתני' משום אין אדם מוציא דבריו לבטלה. דאל"ה תיקשי הא במתני' אין הגוף בעולם רק דמעשי ידי' עבידי דאתי ואפ"ה ס"ל אדם מקנה דשלב"ל. אע"כ ס"ל לר"נ כריש לקיש וכרב אדא בר אהבה ופליג אדשמואל רבי' וצ"ע קצת:

משנה המקדיש מעשה ידי אשתו כו' ופירש"י במתניתין מפרש מה היא עושה לו משקל ה' סלעים כו' עכ"ל. ונראה לכאורה מפירושו דהאי בבא דרישא איירי שלא הקדיש אלא עיקר מעשה ידיה בלבד ולא המותר מה' סלעים כי היכי דמפרש רש"י נמי בסיפא דאיירי שלא הקדיש אלא המותר בלבד. ובאמת שפירושו בהאי בבא דרישא מוכח אליבא דרב אדא בר אהבה דלקמן דמפרש למתניתין במעלה לה מזונות ואין מעלה מעה כסף וקסבר תיקנו מזונות תחת מותר וא"כ ע"כ הא דקתני עושה ואוכלת שאין הקדישו חל אע"ג דמותר דידיה הוי דהא יהיב לה מזונות מיירי ע"כ שלא הקדיש המותר כלל ומש"ה קפסיק ותני עושה ואוכלת דהכל חולין כמו שאפרש בסמוך משא"כ למאי דמפרש רש"י סיפא דמתניתין אליבא דרב ושמואל דהכי הילכתא א"כ מצינן לפרש מתני' בפשיטות דרישא דקתני המקדיש מעשה ידי אשתו היינו שהקדיש הכל ואפ"ה עושה ואוכלת דהכל חולין כיון שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה ואיני נוטלת מעה כסף כמו שאבאר בסמוך דמציא למימר הכי לשיטת רש"י ואפשר דכל הפוסקים מודים בזה. לכך נראה דאפ"ה הוצרך רש"י כאן לפרש מה היא עושה לו כדי ליישב שפיר לשון המותר דקתני בסיפא דהיינו מותר מה' סלעים כן נ"ל ודו"ק ועיין בסמוך:

שם הרי זו עושה ואוכלת. גם בלשון זה יש לדקדק אמאי נקיט לה בהאי לישנא ולא קתני הרי זה חולין דומיא דסיפא ובשלמא לאוקימתא דרב ושמואל א"ש דקתני עושה ואוכלת דוקא לאשמעינן דדוקא בהכי הוי חולין אפילו לר"מ כיון שאומרת איני ניזונית ואיני עושה אבל אם אינה עושה ואוכלת שאינה רוצה לומר איני ניזונית ואיני עושה הוי שפיר הקדש כדמשמע להדיא מלשון הר"ן ז"ל וכמו שאפרש בסמוך בלשון התוס' אלא אליבא דרב אדא בר אהבה דמזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה ובמעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף איירי א"כ לא אתי שפיר הא דקתני עושה ואוכלת והו"ל למיתני הרי זה חולין ועוד דמשמע דהא דקתני עושה ואוכלת היינו דדוקא מכאן ואילך הוי חולין אבל מה שכבר עשתה בשעת הקדש הוי הקדש ולרב אדא בר אהבה עיקר מעשה ידיה שהוא משקל ה' סלעים אפילו מה שעשתה קודם הקדישו נמי חולין כיון דלא יהיב לה מעה כסף דידה הוי ויש ליישב בדוחק דהא דקתני עושה ואוכלת היינו דדוקא לצורכה רשאי לעשות משא"כ אותן המלאכות שצריכה לעשות לבעלה כגון מכבסת ואופה ומבשלת אסור וכשיטת הר"ן ז"ל בזה דלא שייך בהני איני ניזונית ואיני עושה וה"ה למעה כסף לרב אדא ובזה יש ליישב לשון הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות ערכין שכתב המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת והמותר חולין ולכאורה שפת יתר הוא דהו"ל למימר הכל חולין ולמאי דפרישית אתי שפיר ודו"ק:

קונטרס אחרון
משנה המקדיש מעשה ידי אשתו. כתבתי ליישב לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ערכין שכתב ה"ז עושה ואוכלת והמותר חולין דנראה מזה דס"ל כשיטת הר"ן ז"ל דאף אשה שאמרה איני ניזונית ואיני עושה אפ"ה צריכה לעשות צרכי הבית:

פירש"י בד"ה המותר הקדיש את מותר מעשה ידי אשתו כו' ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן כו' עכ"ל. למאי דמפרש מתני' אליבא דרב ושמואל הי' באפשר לפרש הא דקתני במתני' המותר היינו מה שנשאר לאחר מיתה דכל ימי חייה הכל משועבד למזונותיה ולא שייך מותר אלא לאחר מיתה והכי משמע להדיא בירושלמי דריש לקיש אמר מותר מה' סלעים ור' יוחנן אמר מותר לאחר מיתה אלמא דלר"י דקאי כרב ושמואל לא איירי במותר מה' סלעים והכי איתא נמי להדיא בתוספתא דפירקין המקדיש מעשה ידי אשתו מוציא לה פרנסה מתוכן והשאר חולין והיינו לאחר מיתה כדפרישית דאטו מי ידעה כמה חייה ולשון סוגיא דשמעתין נמי מצינן לפרש על זה הדרך כמו שאבאר אלא דלרש"י ותוספות לא משמע להו לפרש כן אי מצד לשון המשנה דקתני המותר ולא קתני והמותר או משום דלישנא דשמעתין דלקמן לכאורה הכי ריהטא ואזלא והנלע"ד לפי שיטת הירושלמי והתוספתא כתבתי ודו"ק:

גמרא אמר רב הונא אמר רב כו' קסבר כי תקנו רבנן מזוני עיקר. וקשי' לי לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק מזונות דאורייתא א"כ אמאי מוקי סתמא דתלמודא הכא מילתא דרב דלא כהילכתא הו"ל למימר דרב סבר מזונות דאורייתא ותקנו מעשה ידיה תחת מזונות משום איבה דמזונות ומש"ה מציא למימר איני ניזונית ואיני עושה וליכא למימר דאין ה"נ ולרווחא דמילתא מסיק הש"ס דאפילו אי סבר כמ"ד מזונות דרבנן אפ"ה א"ש דקסבר מזוני עיקר וכ"ש אי סבר מזונות דאורייתא דא"כ מאי מקשה הש"ס בסמוך מיתיבי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ואיצטריך לשנויי תני איפכא ומאי קושיא ותיפוק ליה דהאי ברייתא ע"כ סברה דמזונות דרבנן ורב מצי סבר כמ"ד דאורייתא דהכי הילכתא ובשלמא לפרש"י דלעיל בפרק נערה דף מ"ג דהיכא דבע"כ מיתזנא לא שייך איבה דמזונות וא"כ למ"ד מזונות דאורייתא לא שייך לומר תקנו מעשה ידיה משום איבה דמזונות אע"כ משום איבה דקטטה או כדי שלא תבריח מנכסי בעלה וכדאיתא בירושלמי ר"פ מציאת האשה אם כן לפ"ז תו לא מצי למימר אי אפשי בתקנת חכמים כיון שאין הדבר לתקנה דידה אלא לתקנת הבעל וא"כ ע"כ סבר רב מזונות דרבנן אלא דלפ"ז קשה על פסק הרמב"ם ז"ל דפסק מזונות דאורייתא ואפ"ה פסק נמי כרב דמציא למימר איני ניזונת ואיני עושה ולשיטת התוספות לעיל דף מ"ז דאפילו היכא דבע"כ מיתזנא שייך נמי איבה דמזונות קשיא נמי סוגיא דשמעתא ועוד דאפילו את"ל דלמ"ד מזונות מדאורייתא לא שייך מילתא דרב הונא אמר רב אם כן מאי קאמר בסמוך ופליגא דריש לקיש דקאמר מתוך שיכול לכופה ומאי פלוגתא שייך הכא כיון דלרב גופא פלוגתא דתנאי היא ור"ל גופיה לא קאמר אלא אליבא דרבי מאיר ועוד דלכאורה ר"מ ודאי סובר מזונות דאורייתא מדקאמר לעיל המקדש ע"מ שאין לה עליו שאר כסות ועונה הוי מתנה על מ"ש בתורה ולמ"ד מזונות דרבנן ומפרש לקרא דשאר כסות ועונה הכל לענין כסות א"כ בלשון בני אדם לא הו"ל למימר אלא כסות לחוד. והנלע"ד בזה דאף למ"ד מזונות דאורייתא היינו באשה שאין לה ממה להתפרנס כלל וא"כ החיוב על הבעל ליתן לה מזונות להחיות את נפשה וכן משמע מדבריהם שהביאו התוספות לעיל ריש דף מ"ח ע"ש וכה"ג הן דברי הרמב"ן ז"ל לענין כסות ע"ש משא"כ בענין קצבת המזונות היכא שאין מעשה ידיה מספיקין כגוונא דמימרא דרב דבאשה שיכולה להתפרנס ממעשה ידיה לכ"ע הוי מדרבנן כן נראה לי אלא דלעיל בגמרא דף מ"ח לכאורה לא משמע הכי וצ"ע ודו"ק:

קונטרס אחרון
גמרא אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר איני ניזונית ואיני עושה כו' קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר. והקשיתי לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שפוסק מזונות דאורייתא א"כ לא הוי צריך לאוקמי הכי מילתא דרב דלא כהילכתא וטפי הו"ל למימר דקסבר רב מזוני דאורייתא כמ"ש בפנים והעליתי מזה דאע"ג דהרמב"ם ז"ל סובר מזונות דאורייתא היינו עיקר מזונות היכא שאין לה כלל ממה להתפרנס אבל לענין קצבת מזונות שצריך להשלים לה אם אין מעשה ידיה מספיקין כ"ע מודו דהוי מדרבנן ועדיין צ"ע כמ"ש בפנים:

תוספות בד"ה מאי לאו בניזונת לא כשהוא זן אותה קאמר דא"כ כו' כדקאמר לקמן עכ"ל. לכאורה היה נ"ל לפרש דמאי דקאמרי לא כשהוא זן אותה היינו כשזן אותה תמיד משלו אף לאחר שהקדיש ואע"ג דקתני עושה ואוכלת היינו לענין התירא דרשאה לאכול או כגון שנותן לה דמי מזונות ואפילו בכה"ג הוצרכו להביא ראיה דהוי הקדש מדלקמן דאי מסברא היה אפשר לומר דאפילו היכא שזן אותה ממש ומעשה ידיה שלו מתקנת חכמים אפ"ה אין בידו להקדישן מעיקרא כיון שאין לו בהן זכייה גמורה מאחר שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה אבל מדמקשה לקמן בפשיטות מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש הוכיחו שפיר דבכה"ג שזן אותה אח"כ וזכה במעשה ידיה פשיטא ליה לגמרא דמחיים קדוש אלא דאחר העיון יראה לי דלא נתכוונו התוס' לזה אלא מה שכתבו לא כשהוא זן אותה אשעת ההקדש קאי דבהאי שעתא תליא מילתא ואפ"ה פשיטא להו דהוי הקדש כשזן אותה בשעת הקדישו ולא אמרה איני ניזונת ואיני עושה חל ההקדש ותו לא פקע ועל זה כתבו כדקאמר לקמן מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש ומדלא מוקי לה בכה"ג אלמא דאפילו בהא פשיטא ליה לתלמודא דהוי הקדש זה מה שנ"ל בכוונתן מדבריהם לקמן כמו שאבאר מיהו שיטת הר"ן ז"ל היא בודאי דאע"ג שזן אותה בשעה שהקדיש אפ"ה מצי לאפקועי אח"כ ע"י שתאמר איני ניזונת ואיני עושה ובזה נתיישב שפיר לישנא דמתני' דקתני עושה ואוכלת כדפרישית:

פירש"י בד"ה סיפא איצטריכא לאשמעינן פלוגתא במותר דלא שייך אמזונות ואע"ג דאינה ניזונית איכא למ"ד קדוש לאחר מיתה כו' עכ"ל. ולכאורה כל דבריו תמוהין דהא סיפא דמתני' לשיטת רש"י בסמוך לכ"ע מוקמינן לה במעלה לה מזונות והאיך כתב כאן ואע"ג דאינה ניזונית וכן במה שכתב במותר דלא תליא במזונות נמי תמוה דהא לרב אדא אדרבה מותר תחת מזונות ועוד דאדרבה למאי דבעינן עכשיו לאוקמי רישא דמתניתין באינה ניזונית היינו אי ליתא לדרב הונא אמר רב אלא כר"ל דפליג וס"ל דמעשה ידיה עיקר ויכול לכופה א"כ ע"כ סבר כרב אדא בסמוך כמ"ש התוספות וא"כ ע"כ דמותר מחיים קדוש. והנלע"ד בזה דרש"י ז"ל לא ס"ל כשיטת התוספות בהא אי משום דכל שקלא וטריא דהכא משמע דסובר בפשיטות דמעשה ידיה תחת מזונות או איפכא מזונות תחת מעשה ידיה ודלא כרב אדא דמעשה ידיה תחת מותר והיינו דקאמר לימא מסייע ליה והתרצן דדחי ע"כ נמי בהאי שיטה קאי אלא דמוקי למתניתין בשאינה ניזונית ולשיטת התוס' בפשיטות הו"מ למידחי דאפילו אי איירי בניזונית אפ"ה לא תסייעי' לרב מרישא דמתניתין דכיון דלא יהיב לה מעה כסף אשמעינן דעושה ואוכלת ותו לא שייך לאקשויי מאי למימרא. ועוד דלישנא דר"ל גופיה דאמר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה ולא קתני למותר מעשה ידיה אע"כ דעיקר מעשה ידיה קאמר וכלישנא דברייתא דקתני תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ולרב אדא ע"כ ברייתא גופא קתני מותר ועוד דלמאי דבעי לאוקמי עכשיו מתניתין באינה ניזונית תו ליכא לאוקמי כרב אדא דלדידיה ע"כ סיפא דמתני' איירי במעלה לה מזונות דמש"ה הוי הקדש מחיים וא"כ לא הוי סיפא דומיא דרישא ולזה בעצמו נתכוון רש"י ז"ל וכתב ואע"ג דאינה ניזונית וא"כ סיפא גופא תיקשי אמאי הוי קדוש לרבי מאיר דאע"ג דמעשה ידיה עיקר אפ"ה כיון דלא יהיב לה מזונות פשיטא שתוכל לעכב אפילו המותר מה' סלעים על דמי המזונות דאטו משום מעה כסף יזכה במותר ושלא לזונה ואי במותר על דמי המזונות איירי א"כ אמאי קתני פלוגתא דר"מ במותר מה' סלעים הו"ל למתני במעשה ידיה גופיה ועוד דלא שייך העדפה מחיים דזימנין דלא ספקה לכך מסיק דלמאי דבעי לאוקמא מתניתין באינה נזונית ע"כ מוקי לה כרב ושמואל דלאחר מיתה קדוש. ולפ"ז לשיטת רש"י ז"ל מצינן לפרש מילתא דר"ל נמי בכה"ג דמוקי למתניתין באינה ניזונית כיון דלא ס"ל הא דרב הונא אמר רב ומש"ה עושה ואוכלת ובסיפא דהקדיש המותר ס"ל לר"מ דקדוש ולא מטעם דאדם מקדיש דשלב"ל אלא מתוך שיכול לכופה כו' ואע"ג דבאינה ניזונית לכ"ע לא זכה במעשה ידיה אפילו למ"ד מעשה ידיה עיקר היינו משום דמשועבדים לה כל ימי חייה דלא גרעה מע"ע אבל מ"מ כיון שניזונית יש לו חלק בגוף הידים תו לא מיקרי דשלב"ל והו"ל כאומר יקדשו ידיך לעושיהן לענין דקדשי לאחר מיתה ולא שייך לאקשויי מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולבתר הכי קדיש כיון דמעשה ידיה עיקר אלא שהיא יכולה לעכבן למשכון עבור המזונות שכך היתה התקנה דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה שיהיה זה תחת זה כמ"ש לעיל דף מ"ז ע"ב ולסברא זו נראה שהסכים הרא"ה ז"ל בחידושיו אלא שמפרש הסוגיא בע"א והנלע"ד כתבתי אלא דלפ"ז מה שכתב רש"י לאשמעינן פלוגתא במותר דלא שייך אמזונות שפת יתר הוא ומתוך דבריו אלה היה נראה לכאורה להיפך דדוקא כיון דמותר לא תליא במזונות מש"ה איכא למ"ד דקדיש לאחר מיתה בשאינה ניזונית והיינו לאוקימתא דריש לקיש משא"כ במידי דתלוי במזונות כגון עיקר מעשה ידיה לא קדשי אפילו לאחר מיתה כיון שאינו זוכה ומשום האי טעמא דמי איכא מידי והענין מוכרע ועדיין צריך עיון ודוק ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה מתוך שיכול לכופה כו' ומתניתין דקתני עושה ואוכלת מוקי לה כרב אדא כו' עכ"ל. כבר פירשתי שיחתי בסמוך שאין זה מוכרע אלא דהתוספות לא משמע להו האי סברא אלא הא דקאמר ר"ל מתוך שיכול לכופה היינו דוקא בניזונית ותו לא מצי לאוקמי רישא דמתניתין באינה ניזונית ובניזונית נמי לא מצי לאוקמי דא"כ אמאי עושה ואוכלת אע"כ דהא דעושה ואוכלת היינו משום דלא יהיב לה מעה כסף וקסבר מעשה ידיה תחת מעה כסף והיינו כרב אדא ומהרש"א ז"ל כתב בע"א וכן בספר המאור כתב כדברי התוספות ולא מטעמייהו אלא כיון דאמר ר"ל דלר"מ אע"ג דהוי ס"ל אין אדם מקדיש דשלב"ל אפ"ה הוי שפיר הקדש וא"כ תו לא מצי סבר ר"ל דלאחר מיתה קדוש ע"ש ולענ"ד גם זה אינו מוכרע דכיון דיכול לכופה כדפרישית אלא שמשועבד לה למזונות הו"ל שפיר כא"ל יקדשו ידיך וקדוש מיהא לאחר מיתה וכמ"ש בשיטת הרא"ה ז"ל ותיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי מיהו בירושלמי מבואר להדיא דר"ל מוקי לה כרב אדא כמ"ש התוס' ע"ש אלא דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתא דלעיל דדחי דרישא באינה ניזונת וסיפא איצטריך ליה ואכתי סיפא גופיה תיקשי האיך מוקי לה לא כרב ושמואל ולא כרב אדא מיהו בשיטת בעל המאור אפשר דדוקא אליבא דר"ל כתבו התוס' דלא מיתוקמא לאחר מיתה אבל למסקנא דר"מ אית ליה אדם מקדיש דשלב"ל שפיר מצי לאוקמי באינה ניזונית וסיפא מותר לאחר מיתה קדוש ודוק היטיב:

בד"ה לאחר שאתגייר כו' ומיהו ק"ק מותר דקדוש לאחר מיתה אע"ג דלא עביד דאתי כו' עכ"ל. נראה שהקשו כן לפי שיטתם אליבא דרב דאמר לאחר מיתה קדוש אע"ג דמחיים לא חל הקדש כלל בשעה שהקדיש כיון שאינו זן אותה משא"כ למאי דפרישית בשיטת הר"ן ז"ל דודאי חל הקדש אלא שהיא יכולה להפקיע ע"י שאומרת איני ניזונת ואיני עושה א"כ כיון שחל מיהא עיקר הקדש מחיים ממילא הוי קדוש נמי לאחר מיתה כיון דפקע שיעבודא כדמוכח לקמן גבי שמא יגרשנה ומהכא נמי מוכח דהתוספות לא ס"ל כשיטת הר"ן ז"ל כדפרישית ודו"ק:

גמרא הוי בה רב פפא במאי אילימא במעלה וכו' עד לעולם במעלה כו'. הסוגיא תמוה מאד כמו שהקשו התוס' דמאי ס"ד לאוקמי במעלה מזונות דאם כן אמאי עושה ואוכלת ותירוצם דחוק וכן במה שכתבו דהא דמוקמינן לעולם במעלה מזונות היינו אליבא דרב אדא לחוד הוא יותר דחוק ולישנא דתלמודא לא משמע הכי וכן הא דמשני לעולם במעלה לשון לעולם תמוה כיון דאוקימתא חדשה היא והנלע"ד בענין זה הוא עפמ"ש לעיל כפי שהבנתי משיטת הר"ן ז"ל משום דלעיל בעינן לאוקמי רישא דמתני' אליבא דרב הונא אמר רב בניזונית והיינו שמבקש לזונה כפירש"י ותוספות אלא שהר"ן ז"ל הוסיף אפילו בניזונית ממש וכתבתי בביאורו דע"כ כוונת הר"ן ז"ל דאע"ג שכבר זן אותה בשעת הקדישו וגם עכשיו רוצה לזונה אפ"ה לא הוי הקדש אם היא אינה רוצית בכך ויכולה להפקיע ההקדש על ידי שתאמר איני ניזונית ואיני עושה והיינו דקתני עושה ואוכלת משום דמסתמא בהכי ניחא לה משום רווח ביתה להפקיע ההקדש ממעשה ידיה ודחי הש"ס דאיירי באינה ניזונית וליתא לדרב הונא אמר רב והיינו שאין לו במה לזונה וכמ"ש והיינו נמי אוקימתא דר"ל והיינו דקשיא ליה הכא לרב פפא במאי אילימא במעלה כו' והיינו כאוקימתא קמייתא אליבא דרב הונא אמר רב דרישא איירי נמי במעלה מזונות שמבקש לזונה גם עכשיו כמו שזן אותה מקודם ואפ"ה עושה ואוכלת דלא ניחא לה בהקדש ואומרת איני נזונית כו' ובכה"ג מוקמינן נמי סיפא במעלה שיש לו במה לזונה ואם כן ממילא שזן אותה באמת שגם היא מסתמא רוצית בכך כיון שלא הקדיש מעשה ידיה וא"כ דאיירי סיפא במעלה מזונות ממש ויש לו אם כן מסתמא איירי נמי במעלה לה מעה כסף ממש דהא יש לו והיא אינה יכולה להפקיע ולומר איני נוטלת מעה כסף ואיני עושה המותר דכיון שרוצית ליזון מנכסיו ע"כ שצריכה ליתן המותר וליטול מעה כסף ונראה שלזה נתכוון רבינו יונה שהביא הטור באה"ע סי' פ"א והביאו מהר"ם ז"ל מלובלין בחידושיו בשמעתין אלא שהם הבינו בדבריו משום דתקנת מותר עדיף מעיקר מזונות ולכך השיג עליו הטור בשם הרמ"ה והב"י בשם השאלתות ולענ"ד הקלושה יכילנא לעשות כל דבריהם אחד דאף רבינו יונה לא קאמר אלא היכא שרוצית בתקנת מזונות ולא במעה כסף בהא כתב שפיר דאינה יכולה דכיון שזן אותה ממילא זוכה בכל אפילו במציאתה דגרע ממותר והיינו משום איבה דמזונות או משום איבה דקטטה כדפרישית לעיל וזה ענין החינא שכתב רבינו יונה אבל היכא דאומרת איני ניזונית ואיני נוטלת מעה כסף ואיני עושה כלל נראה דפשיטא דרבינו יונה מודה דמצי' למימר הכי. ולפי זה החולקים שהביא הטור והב"י נמי אית לן למימר דהכי ס"ל. ותדע שהרי הר"ן ז"ל כתב בפשיטות דכי היכי דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה כ"ש דיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר ואפ"ה כתב בלשון משנתינו דאליבא דרב עושה ואוכלת משום שיכולה להפקיע ולומר איני ניזונית כו' ואילו בסיפא גבי מותר כתב דלרב אינו קדוש מחיים כיון דאין מעלה מעה כסף משמע דבמעלה מעה כסף היה קדוש מחיים ואמאי ות"ל דאפ"ה אינו קדוש מחיים דיכולה להפקיע ולומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר אע"כ דבסיפא כיון דמסתמא ניזונית ממנו כדפרישית תו לא מציא למימר איני נוטלת מעה כסף ואיני כו'. ולפ"ז היינו דמקשה הכא אי במעלה מזונות ממש איירי סיפא וא"כ ממילא ג"כ במעלה לה מעה כסף ממש כיון דיש לו והיא אינה יכולה להפקיע המותר אם לא שלא תיזון והיא אינה רוצית בכך א"כ מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש ואלא כשאין מעלה לה מזונות פירוש דהיינו כדדחינן לעיל באינה ניזונית שאין לו במה לזונה וא"כ סיפא נמי איירי בכה"ג שאין לו לא לזונה ולא ליתן מעה כסף וכמ"ש התוספות דאין רגילין כו' א"כ מ"ט דמ"ד מחיים הוא קדוש ועוד דכיון שאין לו מזונות מסתמא יכולה להפקיע הכל וע"ז משני שפיר לעולם במעלה מזונות לשון לעולם היינו כדאוקימנא מעיקרא אליבא דר"ה אמר רב ואיירי שיש לו במה לזונה אלא שאין לו ליתן מעה כסף ובהכי מיתוקמא שפיר כדמסיק הש"ס כן נראה לי נכון בעזה"י בסוגית הש"ס ותו לא מידי ואף שהתוספות ובעל המאור והרא"ה ז"ל לא כתבו כן מ"מ תורה היא ולענ"ד הדבר ברור שכן עולה שיטת הר"ן ז"ל ובזה עולין דבריו כהוגן במה שהקשה על שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ערכין ומה שביקש בעל לחם משנה ליישב אין זה מציל מיד האר"י לפי שיטת הר"ן ז"ל בשיטת הגמרא ודו"ק:

קונטרס אחרון
באותה סוגיא שכתבתי דמה שהביא הטור שני דיעות באה"ע סי' פ"א מחלוקת הרב רבינו יונה והרמ"ה ז"ל אם האשה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר ולענ"ד אפשר בלא מחלוקת דנראה דרבנו יונה גופא לא קאמר אלא כשרוצית לזון מבעלה ואינה רוצית במעה כסף בהא קאמר דלא מצית למימר הכי משא"כ היכא דאינה רוצית לא במזונות ולא במעה כסף נראה דמודה רבינו יונה ואם כן איכא למימר דהחולקים נמי הכי סבירא להו:

תוספות בד"ה אי במעלה כו' גם למ"ד מחיים הוא קדוש הו"מ למיפרך אמאי עושה ואוכלת כו' עכ"ל. כבר כתבתי ליישב בעזה"י אלא דאף לשיטת התוס' ופירושם יש לדקדק מאי פשיטא להו דהמקשה בעי לאוקמי רישא וסיפא בחד גוונא דשפיר מצינן למימר דקושיא דר"פ אסיפא לחוד קאי ורישא ודאי מוקי לה במבקש לזונה ואין מעלה לה וכן משמע להדיא מלשון רש"י דכולה מילתא אסיפא קאי אלא דהתרצן ניחא ליה לאוקמי סיפא דומיא דרישא ובזה אין להם הכרח ג"כ לפרש בדבור הסמוך דאמילתא דרב אדא לחוד קאי אלא אפי' לרב ושמואל ואסיפא לחוד קאי וצ"ע ודו"ק:

בד"ה במעלה כו' וא"ת ומאי דוחקיה דרב כו' עכ"ל. לולי דבריהם היה נ"ל ליישב דהא דלא מוקי רב בהכי ומחיים דא"כ בסיפא גופא מאי למימרא דליכא למימר משום דפליגי במקדיש דשלב"ל א"כ ליפלגו בעלמא ובמקדיש מעשה ידי עצמו וכעין שהקשו תוספות לקמן בשמעתין אבל במאי דמוקי לה לאחר מיתה א"ש דאפ"ה ס"ל לר"מ דהוי הקדש אע"ג דלאחר מיתה לא עביד דאתי כן נ"ל אלא דבלא"ה משני שפיר:

רש"י בד"ה לעולם במעלה לה מזונות כו' וה"ה נמי דמצי לאוקמי כשאין מעלה כו' אלא משום רב דס"ל כו' עכ"ל. וכל מפרשי דבריו נלאו למצוא פתח דברי רש"י ז"ל ומהרש"א ז"ל כתב דכוונתו דהו"מ למימר איפכא דרב סובר מזונות תחת מותר ע"ש ולענ"ד הוא תמוה ביותר דהיאך אפשר לומר כן כיון דנקיט רב במילתיה איני ניזונית ואיני עושה אלמא דמזונות תליא במעשה ידיה ואם נפרש מילתא דרב איני ניזונית ואיני עושה המותר א"כ מה כתב רש"י ז"ל על זה משום דרב ס"ל כו' ואוקי רישא דמתניתין בניזונית כו' דהיא גופא תיקשי אמאי מוקי סתמא דתלמודא לעיל בהכי דודאי אי הוה מפרשינן מילתא דרב אמותר מעיקרא לא הוי צריך לאוקמי רישא דמתניתין בניזונית דוקא אלא אפילו באינה ניזונית דהא לא במזונות תליא מילתא אלא במעה כסף עד שאני תמה על פה קדוש המהרש"א ז"ל. וכן מה שכתב מהר"ם ז"ל בחידושיו דכוונת רש"י ז"ל דרב הו"מ לאוקמי מתני' מחיים והאריך לפרש שיטת רש"י ז"ל לדעת רבינו יונה ע"ש ואף בזה קשיא ליה למהר"ם ז"ל גופא אכתי אמאי לא מוקי לה רב במעלה מזונות ומעלה מעה כסף וכשיטת רבינו יונה ותירץ דא"כ לא הוי שייך פלוגתא דר"י הסנדלר וא"כ בהא מילתא גופא הו"ל לרש"י לפרש דלא מצינן נמי לאוקמי מילתא דרב מחיים כלל דא"כ מ"ט דר"י הסנדלר ועוד דלפמ"ש אין מקום לקושיית מהר"ם ז"ל דרבינו יונה גופיה מודה דיכולה לומר איני ניזונית ואיני נוטלת מעה כסף ואיני עושה. והנלע"ד לפרש שיטת רש"י ז"ל דודאי לא מצי רב לאוקמי דמחיים קדוש דא"כ ליפלגו בעלמא ועוד דודאי מצי לאפקועי כמו שאבאר אלא דאדרבה הא גופא קשיא ליה לרש"י ז"ל דאליבא דרב ושמואל אין צורך לאוקמי דוקא בהכי אלא אפילו באין מעלה מזונות ומעלה לה מעה כסף דבהא נמי סברי דאין קדוש מחיים אי משום דמציא לאפקועי ולומר איני ניזונית ואיני נוטלת מעה כסף ואיני עושה כיון דבלא"ה אין לו במה לזונה ועוד דאפילו בלא מימרא דרב דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה נמי לא הוי הקדש מחיים אפילו במעלה לה מ"כ דסוף סוף יכולה לעכב המותר עבור דמי המזונות כדפרישית דאי אינו זנה אין לו זכייה אפילו במותר וכל נכסיו משועבדים למזונות דזימנין דלא ספקא ורב אדא הוי מוקי לה במעלה מזונות ואין מעלה מ"כ ופליגי שפיר לענין דינא כדמסקינן וע"ז כתב שפיר כיון דרב ס"ל כו' ומוקי רישא במבקש לזונה שיש לו ומש"ה מוקמינן מילתא דשמואל נמי בהכי כן נ"ל נכון:

גמרא מר סבר בדיקת חוץ. כבר בארנו בס"ד בדף מ"ח ע"ב ע"ש:

רש"י ד"ה המותר וכו'. נראה דמפרש כרב ושמואל וכללות המשנה הוא דבהקדיש מעשה ידי אשתו אף דהם שלו דמיירי בניזונת וההקדש חל עליהם. אפ"ה אין הם קדושים קדושה גמורה על פיו מפני שיכולה אח"כ לומר איני ניזונת ואיני עושה. והדר נקט המותר שאינו שלו כלל מפני שהוא מותר מה' סלעים שתקנו לו ומיירי באינו מעלה לה מעה כסף. אפ"ה הוא הקדש לאחר מיתתה אף דהוי דשבלב"ל. והא דלא נשמע זה מרישא. דמשמע דוקא משום שהיא אומרת איני ניזונת. ועושה ואוכלת הא לאו הכי הוא קדוש אע"ג דכל מעשה ידיה הוי דבר שלא בא לעולם. דמ"מ לאחר מיתה גרע טפי דלא עבידי דאתו. וה"ה דה"מ לאשמעינן במעשה ידיה עצמן כשאינה ניזונית בשעת הקדש אלא דכולא בניזונית מיירי כמו שפי' רש"י לקמן ויבואר שם בס"ד. מיהו מה שפירש"י ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן ולא פי' שהקדיש הכל אלא דקמ"ל דמותר שאינו שלו אפ"ה קדוש לאחר מיתה. נראה מזה דס"ל לרש"י כשיטת הפוסקים בח"מ סימן ר"ט וסימן ר"ג דהקונה דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם קנה שניהם (ועיין לעיל בר"פ דף ל"ה ע"ב שכתבנו שם דזו היא שיטת רש"י שם ג"כ) ואם כן אם הקדיש מעשה ידיה עצמן והם קדושים בחייו חייל נמי ממילא אף על המותר אחר כך וע"כ צריך לומר שלא הקדיש מעשה ידיה עצמן ועיין עוד לקמן בסוגיא מבואר יותר. וק"ל:

רש"י ד"ה בשאינה ניזונית וכו'. שאין לו וכו'. לכאורה הוי מצי לפרש כפשטיה שאינו מבקש לזונה ואומר לה צאי מעשה ידיך וכו'. כדקאמר ר"פ המדיר ובגיטין דף י"ג. דבמספקת יוכל לומר לה צאי נראה מזה כדעת הג"א בשיטת רש"י לקמן דף ק"ז והביאו הב"ש בסימן ס"ט דאינו יכול לומר לה צאי אפילו במספקת ועיין מ"ש שם ובקונטרס אחרון מ"מ יש לומר דהיינו למאי דקי"ל כר' הונא דעיקר המתנה הוא לטובתה דמעשה ידיה תחת מזונות. אבל למאי דדחי השתא וסבר דתקנתא דידיה הוא. יש לומר דיכול לומר איני רוצה בתקנת חז"ל וצ"ל דאפ"ה כיון דבאינה מספקת מודה ר"ל דתקנו לה מזונות ה"ה במספקת א"י לומר צאי. ולכאורה היה נלענ"ד לישב דס"ל לרש"י ז"ל דכיון דקיימינן השתא דתקנתא דידיה הוא. ויכול לכופה למעשה ידיה. תו א"י להפקיע כח הקדש ולומר צאי ואנן כפינן ליה שיתן לה מזונת וממילא מעשה ידיה נשארת בקדושה. ולא דמי להא דקאמר בר"פ המדיר. במדיר אשתו מליהנות לו דלא אמרינן נעשה כאומר צאי מעשה ידיך למזונותיך. ותו קאמרינן שם בקונם שאני עושה לפיך וכו'. ואם איתא להא דאמר ר"ה אמר רב יכולה אשה וכו'. אלא לא תימא נעשה וכו'. ולא כפינן להו לקיים הנדר אף במה שיכולין לומר. זה אינו דהתם הוא להפקיע תקנת חז"ל בודאי לא כפינן. אבל הכא דרוצה לעקור תקנת חז"ל ולומר צאי. א"י להפקיע כח הקדש והוי הקדש לכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש שאין לו. מיהו לע"ד זה אינו דהא איתא בפרק איזהו נשך דמודה ר"מ במוכר דבר שלא בא לעולם דיכול לחזור בו עד שלא בא לעולם וכיון דיכול לחזור בו לגמרי כ"ש שיכול לומר צאי מעשה ידיה למזונותיך והא דלא משני הכי בר"פ המדיר בקונם שאני עושה לפיך דלא אמרינן נעשה כאלו אומר וכו'. משום שיכולה לחזור בה. זה אינו דהא מסקינן לקמן דברייתא זו מיירי באומרת יקדשו ידי לעושיהם דידים אתנהו בעולם. אבל הכא כיון דהוי דבר שלא בא לעולם. ודאי דיכול לחזור בו ואפילו לדעת הפוסקים דס"ל דכייפינן ליה מדין נדר. מ"מ אין ההקדש חל כמבואר בח"מ סוף סימן רי"ב. וצריך להקדישו אח"כ וצריך לומר כמ"ש לעיל בשם הג"א. ועיין לקמן בסמוך. וק"ל:

בגמרא ופליגי דר"ל וכו'. הקשה מהר"ם ז"ל לדעת הטור בשם רבינו יונה דרב מודה ביותר משיעור מעשה ידיה דא"י לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני עושה. אם כן מנ"ל דפליג דהא סיפא מיירי במותר ויכול לכופה. ונלענ"ד דא"ש דהא כתבו התוס' בד"ה מתוך וכו'. דריש לקיש ס"ל כרב אדא בר אהבה דמותר הוא תחת מזונות. א"כ יש לומר דכי היכי דס"ל לרב דמזוני עיקר לפי שיטתו דמזונות הם נגד ה' סלעים אלא דתקנת מעה כסף לאו עיקר. כן הוא לריש לקיש להיפך דמזוני עיקר נגד מותר. ואינו יכול לכופה במותר. ושפיר קאמר דע"כ ס"ל דלאו מזוני עיקר ופליגא אדרב. מיהו אכתי קשם דהא צריך להבין מה שהוכרחו התוס' דר"ל ס"ל כרב אדא. היינו משום דמוקי ר"ל פלוגתא דר"מ ור"י הסנדלר במותר אי קדוש מחיים ומדפליגי במותר ולא בעיקר מעשה ידיה ע"כ דמותר הוא לבעל ועיקר מעשה ידיה דידה. וכיון שכתבו התוס' לקמן ד"ה במעלה וכו' דאין רגילות שיעלה לה מעה כסף ולא יעלה מזונות וצ"ל במעלה מזונות ולא מעשה כסף ומותר הוא תחת מזונות כראב"א. אם כן קשה דהא לדעת הטור בשם רבינו יונה לפי מאי דקאמר ר"ל לא תימא וכו' וטעמא דר"מ לאו משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אין צריך לאוקמי כראב"א אלא דמעלה לה מזונות ומעה כסף ובשיעור מעשה ידיה כיון דאינו יכול לכופה הוי ליה דבר שלא בא לעולם ובמותר דיכול לכופה נעשה כאומר יקדשו ידיך ואצ"ל דפליגא. ונלענ"ד דיש לומר דס"ל להרבינו יונה כשיטת הפוסקים בח"מ סימן ר"ג שהביאנו לעיל דמקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר שלא בא לעולם שקנה שניהן זה אגב זה א"כ אכתי קשה דלמה פליגי במותר ולא פליגי נמי בגוף מעשה ידיה דכיון דיכול לכופה על מותר ה"ל דבר שבא לעולם דנעשה כאומר יקדשו ידיך וממילא גם שיעור מעשה ידיה קדושים אגב המותר וע"כ נצטרך לומר דאינו מעלה לה נגד גוף מעשה ידיה. וכיון דאין רגילות שיעלה לה מעשה כסף ולא יעלה מזונות ע"כ צ"ל דס"ל דמזונות תחת מותר כראב"א וממילא מוכח דפליג ריש לקיש על רב וס"ל דלאו מזונות עיקר ויכול לכופה א"נ יש לומר דהא דקאמר ופליגא היינו משום דאליבא דאמת דס"ל לר"מ בעלמא דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם א"כ ליכא למימר דמיירי במעלה מזונות ומעה כסף דא"כ גוף מעשה ידיה נמי. וע"כ דס"ל כראב"א ואפ"ה קאמר מתוך שיכול לכופה ע"כ דפליג. ודוק:

ולכאורה יש להקשות אכתי לפמ"ש לעיל בפירש"י ז"ל דהיכא דהברירה ביד הבעל לכופה אם יש לו ואינה רוצה לזונה כפינן ליה לזונה א"כ אכתי יש לומר דלא פליגי ור"ל נמי ס"ל דמעשה ידיה תחת מזונות ומותר תחת מעשה כסף ומיירי במעלה לה מעשה כסף ואינו מעלה לה מזונות ואף דאין רגילות בזה כמ"ש התוס' לקמן יש לומר דזהו כשהוא מעלה לה מרצונו אבל אכתי יש לומר דהוא אינו רוצה ליתן כלל רק במותר כיון שהברירה בידו כמ"ש הטור בשם רבינו יונה שפיר כפינן ליה ואף שכתבנו לעיל דכיון שיכול לחזור קודם שבא לעולם כ"ש דא"א לכופו מ"מ הכא דקאמר ר"ל דמתוך שיכול לכופה דנעשה כאומר יקדשו ידיך וכו' וכיון דידים איתנהו בעולם באמת אינו יכול לחזור משא"כ בגוף מעשה ידיה דיכול לחזור בו כיון דא"י לכופה דפשיטא דאפילו לדעת הפוסקים הנ"ל דמקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם קונה שניהם. מ"מ אותו דבר שלא בא לעולם יכול לחזור בו קודם שבא לעולם דלא עדיף מלר' מאיר וממילא דלא כפינן ליה ועיין מ"ש לקמן בישוב קושיא זו ודוק:

שם ר' מאיר וכו.' הא דהקדים הש"ס בתחלה והא לא אמר הכי וכו' ולא הקשה מיד על תחלת דברי ר"ל אהא דקאמר ר"ל לא תימא וכו' משום דהמ"ל כנ"ל דר"ל נמי סבירא ליה כרב ושמואל דמזונות תחת מעשה ידיה ומעשה כסף תחת מותר. ומיירי במעלה לה מעשה כסף ואינו מעלה לה מזונות ולא שייך בזה משום דאינו רגילות כנ"ל דבמותר כפינן ליה ואף דיכול לחזור בו בדבר שלב"ל מ"מ מתוך שיכול לכופה ה"ל כמקדיש ידיה דאתנהו בעולם ולעולם אף ריש לקיש ס"ל דר"מ ס"ל דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם רק דהכא הוצרך לומר נעשה דמטעם זה ס"ל דה"ל כבא לעולם וא"י לחזור בו אבל כיון שהקדים תחילה להקשות והא לא אמר הכי ומשני משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. והיינו אי ס"ל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם שפיר אמר נעשה כדי שלא יהיו דבריו לבטלה. אבל כיון דס"ל דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם א"כ אין דבריו לבטלה דעכ"פ יועיל כשיבא לעולם ולא אמר נעשה ושפיר יכול לחזור בו וא"א לפרש כוונת ר"ל הכי. ודוק: ולפ"ז יש לומר דממילא מתורץ קושיא הנ"ל דקאמר ופליגא ולא משני הכי לשיטת הטור והר"ר יונה דכיון דחזינן דר"ל מפרש למתניתין דהקדש מחיים א"כ אליבא דאמת דס"ל לר"מ אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולא שייך נעשה ע"כ דסבירא ליה כראב"א דמזונות תחת מותר ומדאמר דיכול לכופה במותר ע"כ דפליג ארב. וק"ל:

וע"פ הדברים האלה נלענ"ד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות ערכין פ"ו דין נ"ח וז"ל המקדיש מעשה ידיה אשתו הרי זו עושה ואוכלת והמותר חולין ואם אמר הבעל יקדשו ידי לעושיהן הואיל והם משועבדים לו הרי כל מעשה ידיה קודש ותמה עליו הר"ן ז"ל דהא הם דברי ר"ל דס"ל דיכול לכופה ואנן קי"ל כרב דיכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה. ולפמ"ש הדברים נכונים דהרמב"ם ז"ל ס"ל כטור ור"י ז"ל דבמותר מ"י עיקר ואינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני עושה וס"ל נמי כדעת הפוסקים הנ"ל במקדיש דבר שלב"ל עם דבר דב"ל הכל קדוש א"כ כיון דבמותר יכול לכופה קדוש הכל והש"ס דקאמר ופליגא היינו משום דמתניתין נקט רק מותר ולא בגוף מעשה ידיה ע"כ כראב"א ס"ל וא"י לכופה במותר. ודוק:

עוד נלענ"ד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דיש לומר דס"ל כדעת הר"ן שיבואר לקמן בס"ד דאפילו יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה מ"מ מחויבת לעשות המלאכות שהאשה עושה לבעלה וא"כ ידיה משועבדים וחל על המלאכות וס"ל כדעת הפוסקים הנ"ל דאגב חל נמי על מעשה ידיה והא דקאמר הש"ס ופליגא דר"ל היינו משום דמתניתין דהקדיש מותר לבד והמלאכות שהיא מחויבת הם בכלל גוף מעשה ידיה. משא"כ הרמב"ם ז"ל דמיירי בהקדיש הכל. ובזה א"ש טפי לפרש דברי הרמב"ם ז"ל דאפילו אי סבירא ליה כדעת הר' יונה וטור כמ"ש בסמוך. מ"מ לא א"ש דהוי ליה להרמב"ם ז"ל לפרש דוקא היכא דאיכא מותר אלא דמשועבדת אפילו בעיקר מ"י למלאכות ועמ"ש לקמן בדברי התוס' ד"ה במעלה וכו'. ודוק: ועיין קונטרס אחרון מה שכתבתי שם בזה:

תוס' ד"ה מאי לאו בניזונית וכו' לא כשהוא זן אותה וכו'. לכאורה יש לפרש דבריהם דכשהוא זן אותה בשעה שהקדיש כבר חל ההקדש ושוב א"י לומר אח"כ איני ניזונת ואיני עושה וכן הבין בדבריהם הב"ש בסימן פ"א. אלא דלע"ד א"א לומר כן. דאיך יוכל לאסור דבר שאינו שלו כיון שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה. ותו דהא אפילו לר"מ דס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם מ"מ יכול לחזור בו קודם שבא לעולם כדאמרינן בפ' איזהו נשך וכמ"ש בפירש"י. וא"כ כ"ש שהיא יכולה לומר קודם שעושה. איני ניזונת ואיני עושה שלא חל ההקדש אלא משבא לעולם. והעיקר בדבריהם דכשהוא זן אותה באותו שעה מ"י קדושים. דלא נימא דכיון שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה אין ההקדש חל כלל כיון דאינו ברשותו כל שעה ושעה. כנראה לכאורה מלשון הטור שם והוכיח זה מדקאמר מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש. והא רב דס"ל דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה. ואפ"ה קדוש מחיים. ואף דאיכא למידחי לדעת הטור בשם רבינו יונה דבמותר מודה רב דיכול לכופה. וא"כ יש לומר דהקושיא הוא מ"ט דבמותר לאחר מיתה ולא מחיים. מ"מ משמע להו דקאי על הכל. ואפשר דהתוס' לא ס"ל בהא כטור ורבינו יונה ויבואר לקמן. וק"ל ועיין קונטרס אחרון:

תוס' ד"ה לאחר שאתגייר וכו' ומיהו ק"ק מותר וכו'. הנה בתחלה נלענ"ד לפרש דבריהם דהאי ומיהו ק"ק הוא דוקא לתירוץ בתרא שכתבו התוס' אבל לתירוץ קמא שכתבו דכשהגוף בעולם לא בעינן עבידי דאתי. א"כ יש לומר כיון דעכ"פ מעשה ידיה בעין קודם מיתה ור"מ ס"ל דיכול להקדיש דבר שלב"ל ואף שאינו מעלה לה מעשה כסף ואינן קדושים אלא לאחר מיתה. מ"מ הגוף בעין קודם מיתה וכיון דגוף מעשה ידיה כבר בעולם לא בעינן עבידי דאתי ואפילו נימא דבעינן דוקא שיהיה הגוף בעולם בשעת הקדש מ"מ יש לומר דמיירי דאיכא באמת מותר בעין בשעת הקדש ואף שאינו מעלה מעשה כסף מ"מ קדושים לאחר מיתה כיון דהגוף בעין ולפי שיטת הפוסקים שכתבנו לעיל במקדיש דבר שלב"ל עם דבר שבא לעולם הכל קדוש יש לומר כיון דאיכא מותר בשעת הקדש חל נמי על מותר שיהיה אחר ההקדש אגב זה המותר. ועפ"י הדברים האלה נלענ"ד דיש ליישב יותר הסוגיא מה שדקדקנו לעיל דמקשה בתחלה והא לא אמר לה הכי וכו' והדר מקשה על תחלת דבריו וסבר ר"מ וכו' ולפמ"ש יש לומר דהמ"ל דר"ל פי' ממש כדברי רב ושמואל דמתניתין לאחר מיתה ובמעלה מזונות ואינו מעלה מעשה כסף ומזונות תחת מעשה ידיה ומ"כ תחת מותר רק דקשה ליה לר"ל דלאחר מיתה לא עבידי דאתי. ודוחק ליה לפרש במעשה ידיה בעין כמ"ש לכך מפרש דכיון דיכול לכופה ה"ל כאומר יקדשו ידיך לעושיהן וכיון דידים אתנהו בעולם אף שאינו מעלה מעשה כסף כיון דהגוף בעולם ממילא חל ההקדש על מעשה ידיה לאחר מיתה אף דלא עבידי דאתי להכי מקדים בתחלה והא לא אמר לה הכי וצ"ל משום דאין מוציא דבריו לבטלה וכיון דס"ל לר"מ באמת דאדם מקדיש דבר שלב"ל הרי אין דבריו לבטלה דהא יכול לכופה בחייה לעלות לה מעשה כסף ויהיה המותר קדוש בחייה ולמה נימא נעשה וכו' וע"כ אי אפשר לפרש הכי שפיר מקשה וסבר ר"מ ודוק:

אך לסברת התוס' לקמן דף נ"ט ד"ה הכא אין וכו' דכיון דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה הוי בידה א"כ לסברת הטור ורבינו יונה דבמותר מודה רב דיכול לכופה לפ"ז אין מקום לקושית התוס' דמותר לאחר מיתה לא עבידי דאתי דכיון דס"ל דאדם מקדיש דבר שלב"ל הרי בידו לכופה ולהעלות לה מעה כסף וכל היכא דבידו לא הוי כלל דבר שלא בא לעולם אף בלא עבידי דאתי כדמוכח מדבריהם שם דהא גירושין נמי לא עבידי דאתי ואפ"ה הקשו שם דהוי בידה לומר איני ניזונת ואיני עושה. ולפ"ז א"ש טפי הא דפליגי במתניתין במותר ולא במעשה ידיה עצמן. דהא לפמ"ש התוס' בסמוך דלרב מיירי מתניתין באינו מעלה מזונות א"כ הוא קדוש לאחר מיתה. ולפמ"ש א"ש דבמזונות כיון דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ואין בידו לכופה אין קדוש לאחר מיתה משום דלא עבידי דאתי. אך הרא"ה ושאר מפרשים חולקים על סברת התוס' לקמן דזה לא מיקרי בידו כיון דגוף הגירושין אין בידו אף דבידו להקדיש מצד אחר זה לא מיקרי בידו וה"נ יש לומר במיתה דלא הוי בידו. ונראה דמש"ה כתבו התוס' לשון קצת קשה משום דס"ל גם כן באמת דיכול לשנוי דרב מודה במותר כסברת הטור ורבינו יונה ועיין מ"ש לקמן בד"ה במעלה וכו' ודוק:

תוס' ד"ה במעלה וכו' וא"ת ומאי דוחקיה דרב וכו'. הנה לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה לאחר שאתגייר וכו' לתרץ קושייתם דלא הוי עבידי דאתי משום דבמותר מודה רב דיכול לכופה וה"ל בידו כסברת הטור ורבינו יונה הנ"ל. ממילא מתרצא קושית התוס' הכא לרב. דמזה עצמו הוכיח רב דמיירי לאחר מיתה מדלא פליגי במעשה ידיה היכא דמעלה לה מזונות. אלא על כרחך פליגי לאחר מיתה והוצרכו לאפלוגי במותר דבמזונות דס"ל לרב דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה הוי לא עבידי דאתי ומודה ר"מ משא"כ במותר דהוי בידו דיכול לכופה. והא גופה קמ"ל דבמותר יכול לכופה. והיכא דהוא בידו מועיל אפילו לא עבידי דאתי. מיהו יש לומר דהתוס' סמכו דבריהם במ"ש תחלה דהא דמוקי במעלה מזונות ואינו מעלה מעה כסף הוא לרב אדא. ואע"ג דהוי מצי לאפלוגי במעשה ידיה עצמו היכא דמעלה מ"כ. אלא דנקט בגוונא דרישא דאינו מעלה מעה כסף. ונקט במעלה מזונות. ה"נ הל"ל לרב ושמואל. ומאי דוחקיה דרב יותר מרב אדא. וע"ז שייך יותר תירוצם דלרב אדא באמת נקט הכי משום דכן הוא רגילות. אבל לרב ושמואל כיון דאין רגילות יותר ה"ל לאפלוגי במעשה ידיה היכא דמעלה מזונות וק"ל:

ומ"ש מאי דוחקיה דרב ולא הקשו נמי על שמואל. נראה דלשמואל יש לומר כיון דאמר ר"ל לעיל דמהא ליכא למשמע דר"מ ס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דיש לומר משום דנעשה כאומר וכו' אלא דנשמע מברייתא דהאומר לאשה וכו' א"כ אי נימא מחיים צ"ל דר"י הסנדלר פליג בתרתי דאיו אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולא אמרינן ג"כ נעשה וכו' ויש למעט פלוגתיה דמיירי לאחר מיתה דל"ל נעשה דאכתי דבר שלא בא לעולם הוא. ותו דר"מ עצמו למה קאמר במילתא דליכא למשמע מיניה. ורב אדא יש לומר דס"ל דאינו יכול לכופה ולא שייך לומר נעשה. אלא דלרב עצמו קשה דלדידיה דס"ל דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה לא שייך לומר נעשה וה"ל לאוקמי מחיים. וק"ל:

עוד נלענ"ד דיש לומר דיש חילוק בין עיקר מעשה ידיה למותר למאי דמוקי לעיל רישא באינה ניזונת. ופי' רש"י שאין לו. א"כ נראה דכיון דמעשה ידיה יש להם קצבה שיעור ה' סלעים אם מספקת בפחות המותר הוא לבעל לריש לקיש דמעשה ידיה עיקר לתקנת הבעל הוא אבל מותר כיון דאין לו קצבה אם מעט ואם הרבה ונתנוהו חז"ל לבעל תחת מעה כסף. אם אם אינו נותן לה ממילא זה הדבר שאינו קצוב הוא שלה. א"כ יש לומר לשמואל דס"ל מדלא פליגי במעשה ידיה עצמה ע"כ משום דאף באינה ניזונת אם נשאר משיעור ה' סלעים הוא אפילו בחיים לבעל. ור"מ קמ"ל דאפילו לאחר מיתה דלא עבידי דאתי. אי נמי דבחייה איכא למימר משום נעשה. ואפשר דר"י הסנדלר מודה כנ"ל. אבל לרב דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה. ודאי דבאינה ניזונת הכל שלה ואין חילוק ל"ל הכי. וק"ל:

פירש"י ד"ה לעולם במעלה וכו". פשטות דברי רש"י ז"ל כבר כתבנו לעיל דמ"ש דרישא בניזונת היינו דברישא לא קאמר אלא דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ואז עושה ואוכלת דלא כסברת התוספות שכתבו דלרב ושמואל מיירי הכל באינה ניזונת. ולפ"ז ממילא נכון מה שהקשו התוס' דלא קאמר רב ושמואל דפליגי מחיים דמוקי דומיא דרישא. ותו דלמה לר"מ לפלוגי במותר ולא במילתא קמייתא במעשה ידיה עצמן ובניזונת דמיירי ביה רישא ע"כ במותר לאחר מיתה והתוס' לא הקשו אלא לפי מה שהקדימו דלרב ושמואל מיירי באין מעלה מזונות. ומה שכתב רש"י דה"ה דהוי מצי לאוקמא וכו'. ר"ל דהוי מצי לומר דראב"א ס"ל דמזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר. ורב ושמואל ס"ל איפכא. א"כ מוקי רב בין רישא ובין סיפא במעלה לה מעה כסף ואין מעלה לה מזונות. אלא דאם נימא כן נצטרך לומר דהא דקאמר רב דיכולה לומר איני ניזונת וא"ע קאי על מותר. ורישא בהקדיש מעשה ידיה אשתו ע"כ נצטרך לומר דקמ"ל דיכולה לומר איני רוצה מ"כ א"כ אין סייעתא לרב בעיקר דבריו דיש לומר דמותר גרע טפי כמ"ש הר"ן דיש לומר סברא להיפך מדעת הטור ורבינו יונה. וק"ל:

אלא לרב שמואל בר יהודה. דאמר לעיל נמי טעם משנה ראשונה משום סימפון והשתא נמי מוקי טעם ב''ד של אחריהם משום סימפון: מאי בינייהו. כלומר מה ראו ראשונים להתירה מהגיע זמן ואילך ומה ראו אחרונים לומר עד שתכנס לחופה: מר סבר. משנה ראשונה: בדיקת חוץ. שבדקה ביד קרובותיו: שמה בדיקה. וקודם שיוציא מעותיו במזונותיה כבר בדקה הלכך תו לא חיישינן לסימפון וב''ד של אחריהם סברי אינה בדיקה עד שמתייחד עמה הוא עצמו ובודקה: מתני' מעשה ידי אשתו. במתני' (לקמן דף סד:) מפרש מה היא עושה לו משקל חמש סלעים כו': הרי זו עושה ואוכלת. אין מעשה ידיה קדוש על פיו ובגמרא מפרש לה: המותר. הקדיש את מותר מעשה ידי אשתו מה שהיא עושה לו יותר על הראוי שפסקו חכמים ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן והמותר קנוי לו במעה כסף שתקנו לה חכמים שיתן לה בכל שבת מעה כסף לצורכיה לבד המזונות כדתנן במתניתין: רבי מאיר אומר הקדש כו'. מפרש בגמרא: גמ' איני ניזונית. משלך: ואיני עושה. לך כלום אלא לעצמי: מזוני עיקר. תחילת תקנתא לטובתה תקנוה משום דזמנין דלא ספקה במעשה ידיה למזונות ותקנו תחילה עיקר תקנתא שיזון את אשתו והדר תקון לו מעשה ידיה משום איבה וכיון דעיקר תקנתא לטובתה ומשום דידה הואי כי אמרה לא ניחא לי בהאי טיבותא שומעין לה: מאי לאו בניזונת. שיש לו נכסים ומבקש לזונה ואפי' הכי תנן אין מעשה ידיה ברשותו להקדישן: בשאינה ניזונת. שאין לו במה לזונה: אפי' למאן דאמר כו'. פלוגתא במסכת גיטין: סיפא איצטריך ליה. לאשמועינן פלוגתא במותר דלא שייך אמזונות ואע''ג דאינה נזונת איכא למ''ד קדוש לאחר מיתה כשיירשנה וכדלקמן: ופליגא. דרב הונא אר''ש בן לקיש: דבר שלא בא לעולם. כגון מעשה ידיה שהקדישן עד שלא עשאתן: לעושיהן. למי שבראן וידים איתנהו בעולם אלמא קסבר יכול לכופה ואינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה: והא לא אמר. יקדשו ידיך אלא מעשה ידיך: שמעינן ליה לרבי מאיר. במסכת ערכין (דף ה.) דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה דתנן המעריך פחות מבן חדש ר''מ אומר נותן דמיו דאדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים הכא נמי אדם יודע שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וגמר ואמר לשם ידים עצמן: לאחר מיתה. כשתמות היא ויירשנה: מחיים. כשתעשנו: לעולם במעלה לה מזונות כו'. וה''ה נמי דמצי לאוקמא כשאין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה אלא משום רב דאית ליה יכולה אשה שתאמר איני ניזונית ואיני עושה ואוקי רישא דמתני' דתני עושה ואוכלת בניזונת להכי אוקי סיפא בניזונת:

מאי לאו בניזונת. לא כשהוא זן אותה קאמר דאם כן יקדשו מעשה ידיה ואמאי עושה ואוכלת כדקאמר לקמן אי במעלה לה מזונות מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה קדוש פירוש גם מחיים יהא קדוש אלא בניזונת כלומר שהוא חפץ לזונה והיא אינה רוצה: מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה כו'. ומתני' דקתני עושה ואוכלת מוקי לה כרב אדא בר אהבה דבסמוך במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף: יקדשו ידיך לעושיהן. פירוש להקב''ה שעשאן אבל אין לפרש למלאכתן דא''כ הל''ל למעשיהן כדאמרינן בסוף פ''ק דנדרים (דף יג:): לאחר שאתגייר. וא''ת דבסוף פ''ק דגיטין (דף יג:) אמרינן דאפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה''מ לדבר שהוא בעולם אבל לדבר שלא בא לעולם לא והא לאחר שאתגייר הוי לדבר שלא בא לעולם ואומר ר''י דלאחר שאתגייר לא חשיב כל כך דבר שלא בא לעולם כיון שהגוף בעולם אלא שמחוסר גירות ולא דמי לנולדים דהתם לא באו לעולם כלל וכעין זה תירץ ה''ר אליעזר משנז''א מה שמקשין אהא דאמר בריש המפקיד (ב''מ דף לג:) אימור דאמר ר''מ אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כגון פירות דקל דעבידי דאתו כו' והא כל הנהו דהכא לא עבידי דאתו אלא הכא כיון שהגוף בעולם לא בעינן עבידי. דאתו וא''ת אם כן מאי פריך הכא וקאמר נמי מההיא אין הא מההיא נמי לא שמעינן מעשה ידיה שאינם בעולם כלל ואכתי מצי למימר דלא קדשי מעשה ידיה אלא דנעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן וי''ל כיון דבמקצת סבר רבי מאיר כרבי אליעזר בן יעקב אית לן למימר דאף בדבר שלא בא לעולם כלל סבר כוותיה דאית ליה בהאשה רבה (יבמות צג: ושם) ובהאומר (קידושין דף סב:) דאדם מקנה ועוד מתרץ דכל הני דהכא איכא לאוקמא בדעבידי דאתו כגון ששמע מרבו שישחררנו ולאחר שימות בעליך ואחותיך כגון בגוססת ולאחר שיחלוץ ליך יבמיך באין דעתו של יבם לייבם ומיהו ק''ק מותר דקדוש לאחר מיתה אע''ג דלא עביד דאתי דליכא לאוקמא בגוססת דהא עושה מלאכה.: אי במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף מ''ט דמ''ד לאחר מיתה הוא קדוש. גם למ''ד מחיים הוא קדוש ה''מ למיפרך כיון דמעלה מזונות ומעה כסף אמאי עושה ואוכלת אלא משום דבעי למימר אי אין מעלה לה מזונות ולא מעה כסף מ''ט דמאן דאמר מחיים הוא קדוש נקט נמי הכא מ''ט דמ''ד לאחר מיתה הוא קדוש: במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף. אליבא דרב אדא בר אהבה מוקי לה הכי אבל רב ושמואל לא מצי מוקמי לה במעלה לה מזונות דכיון דסברי דתיקנו מזונות תחת מעשה ידיה א''כ אמאי עושה ואוכלת אלא רב ושמואל מוקמי מתניתין בשאין מעלה לה מזונות ולא מעה כסף ואם תאמר ומאי דוחקיה דרב לאוקמא מתני' לאחר מיתה לוקמה מחיים וכגון דמעלה לה מעה כסף ואין מעלה לה מזונות ויש לומר דאין רגילות שיעלה לה מעה כסף ולא יעלה לה מזונות: