דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

כתובות נט ע"א - טקסט הדף מנוקד

מְזוֹנוֹת תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמָעָה כֶּסֶף תַּחַת מוֹתָר וְכֵיוָן דְּלָא קָא יָהֵיב לַהּ מָעָה כֶּסֶף מוֹתָר דִּידַהּ הָוֵי רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה סָבַר תִּקְּנוּ מְזוֹנוֹת תַּחַת מוֹתָר וּמָעָה כֶּסֶף תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וְכֵיוָן דְּקָא יָהֵיב לַהּ מְזוֹנֵי מוֹתָר דִּידֵיהּ הָוֵי
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר מִידֵּי דִּשְׁכִיחַ מִמִּידֵּי דִּשְׁכִיחַ וּמָר סָבַר מִידֵּי דְּקִייץ מִמִּידֵּי דְּקִייץ
מֵיתִיבִי תִּקְּנוּ מְזוֹנוֹת תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ אֵימָא תַּחַת מוֹתַר מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ
תָּא שְׁמַע אִם אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶּסֶף לִצְרָכֶיהָ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ אֵימָא מוֹתַר מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ וְהָא עֲלַהּ קָתָנֵי מָה הִיא עוֹשָׂה לוֹ מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים שְׁתִי בִּיהוּדָה
הָכִי קָאָמַר מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ כַּמָּה הָוֵי דְּלִידַּע מוֹתָר דִּידַהּ כַּמָּה מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים שְׁתִי בִּיהוּדָה שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל
אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר
וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי וְהָתְנַן קוּנָּם שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה לְפִיךָ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר יָפֵר שֶׁמָּא תַּעֲדִיף עָלָיו יָתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אָמַר יָפֵר שֶׁמָּא יְגָרְשֶׁנָּה וּתְהֵא אֲסוּרָה לַחֲזוֹר
וְאָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי כִּי אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי לְהַעְדָּפָה
וְלֵימָא הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי לְהַעְדָּפָה אִי נָמֵי אֵין הֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא אִי נָמֵי הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא
אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף קוּנָּמוֹת קָאָמְרַתְּ שָׁאנֵי קוּנָּמוֹת מִתּוֹךְ שֶׁאָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עָלָיו אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי בִּשְׁלָמָא אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עָלָיו שֶׁכֵּן אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹתָיו עַל חֲבֵירוֹ יֶאֱסֹר דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם עַל חֲבֵירוֹ שֶׁכֵּן אֵין אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עַל חֲבֵירוֹ
אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ בְּאוֹמֶרֶת יִקְדְּשׁוּ יָדַי לְעוֹשֵׂיהֶם דְּיָדַיִם אִיתַנְהוּ בָּעוֹלָם
וְכִי קָאָמְרָה הָכִי מִי מַקְדְּשָׁה הָא מְשַׁעְבְּדָא לֵיהּ דְּאָמְרָה לְכִי מִיגָּרְשָׁה
וּמִי אִיכָּא מִידֵּי דְּאִילּוּ הַשְׁתָּא לָא קַדִּישׁ וּלְקַמֵּיהּ קַדִּישׁ אָמַר רַבִּי אִלְעַאי אַלְּמָה לָא אִילּוּ הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי מוֹכֵר לְךָ לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה מִמְּךָ תִּיקְדַּשׁ מִי לָא קָדְשָׁה
מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יִרְמְיָה מִי דָּמֵי הָתָם בְּיָדוֹ לְהַקְדִּישָׁהּ הָכָא אֵין בְּיָדָהּ לְגָרֵשׁ אֶת עַצְמָהּ הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ שָׂדֶה זוֹ שֶׁמָּכַרְתִּי לְךָ לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה מִמְּךָ תִּיקְדַּשׁ דְּלָא קָדְשָׁה
מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא מִי דָּמֵי הָתָם גּוּפָא וּפֵירוֹת בִּידָא דְלוֹקֵחַ הָכָא גּוּפַהּ בִּידַהּ הוּא הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נט - א

תקנו חכמים  מזונות תחת עיקר מעשה ידיה. [1] ומעה כסף הוא שתקנו לה חכמים תחת מותר מעשה ידיה -

ואם נפרש כרב אדא בר אהבה, שמשנתנו עוסקת באופן שהוא נותן לה מזונות ואינו נותן לה מעה כסף, הרי כיון דלא קא יהיב לה [שאינו נותן לה] מעה כסף, הרי המותר - דידה הוי [שלה הוא]! כי המותר הוא זה שתקנוהו חכמים תחת מעת הכסף, וכיון שכאן המותר הוא שלה, הוא אינו יכול להקדישו. [2]

אבל רב אדא בר אהבה סבר, שתקנו מזונות תחת מותר, ומעה כסף תחת מעשה ידיה -

וכיון דקא יהיב לה מזוני [שנתן לה מזונות], הרי המותר - דידיה הוי [של הבעל הוא], ולכן הוא יכול להקדישו.

ודנה הגמרא:

במאי קמיפלגי? מה היא סברת מחלוקתם?

מר, רב ושמואל סברי: מידי דשכיח [דבר מצוי], דהיינו מזונות, ממידי דשכיח, תיקנוהו תחת דבר המצוי, שהוא מעשה ידיה. ולא תיקנו מזונות תחת מותר, לפי שהמותר אינו מצוי.

ומר, רב אדא בר אהבה סבר: מידי דקייץ [דבר שיש לו שיעור קצוב] דהיינו מעה כסף, ממידי דקייץ תחת דבר קצוב. דהיינו עיקר מעשה ידיה שהם קצובים כמה היא חייבת לעשות לו. [3] ולא מעה כסף תחת מותר, שהוא אינו קצוב. ואילו תחת המותר שאינו קצוב, תיקנו חכמים את המזונות, שאף הן אינן דבר קצוב.

מיתיבי לרב אדא בר אהבה מהא דתניא: תקנו מזונות תחת מעשה ידיה.

ותיקשי לרב אדא בר אהבה, הסובר שהמזונות הם תחת המותר!?

ומשנינן: אימא, כך יש לך לשנות בברייתא: תקנו מזונות תחת מותר מעשה ידיה.

תא שמע כדברי רב אדא בר אהבה, ודלא כרב ושמואל:

מהא דתנן [לקמן סד ב]: "ואם אינו נותן לה מעה כסף לצורכיה - מעשה ידיה שלה". ומוכח, שהמעה כסף היא תחת מעשה הידים. ותיקשי לרב ושמואל!?

ומשנינן אימא, אמור במשנה כך: אם אינו נותן לו מעה כסף לצורכיה - מותר מעשה ידיה שלה. [4]

ותמהה הגמרא על התירוץ:

והא עלה, על דברי המשנה הללו, קתני, שנה התנא בהמשך המשנה [בדף סד ב]: מה היא עושה לו [במלאכת הטויה]? משקל חמש סלעים [חוטי צמר של] שתי ביהודה, שהן [משקל] עשר סלעים בגליל".

ומוכח מהמשנה, שאנו דנים במשנה על מעשה ידיה, ולא על המותר!?

ומשנינן: הכי קאמר התנא במשנה ההיא: מעשה ידיה - כמה הוי, כדי דלידע מותר דידה, כמה? [מה הוא שיעור מעשה ידיה, כדי שנדע מה הוא המותר על מעשה ידיה]? - משקל חמש סלעים של חוטי שתי [שמלאכת טוויתם קשה ממלאכת הטוויה של חוטי הערב], ביהודה. שהן משקל עשר סלעים בגליל [היות ומשקל הסלע ביהודה הוא כפול ממשקלו בגליל].

ומה שעושה האשה יותר מהשיעור הזה הוא ה"מותר", ובו עוסקת המשנה.

אמר שמואל: הלכה כרבי יוחנן הסנדלר במשנתנו, שאין המותר קדוש, משום שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם!

ותמהה הגמרא: ומי אמר שמואל הכי, שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם!? [5]

והתנן במסכת נדרים [פה א]:

אשה האומרת לבעלה: קונם מה שאני עושה לפיך [מעשה ידי שאעשה, יהיו אסורים עליך כקרבן] [6] -

אינו צריך בעלה להפר את נדרה!

אין הבעל, שיכול להפר את נדרי אשתו, צריך להפר נדר זה, כיון שאין הנדר חל כלל, היות ומעשה ידיה הם שלו, ואין היא יכולה לאסור עליו דבר שהוא שלו ולא שלה.

רבי עקיבא אומר: [7] יפר. כי אף על פי שעל עיקר מעשה ידיה אין הנדר חל, מכל מקום, יש לנו לחוש שמא תדחוק את עצמה, ותעדיף עליו, תתאמץ ותעשה במלאכתה יתר מן הראוי לו [יותר מן השעור שקבעו חכמים לאשה לעשות לבעלה]. ואותה "העדפה על ידי הדחק" סובר רבי עקיבא שאין היא של הבעל, אלא של האשה, ויכול נדרה לחול על אותה העדפה, ולכן יש לו להפר את נדרה האוסר עליו את העדפתה.

רבי יוחנן בן נורי אמר: אף את נדרה האוסר על בעלה את עיקר מעשה ידיה - יפר הבעל.

ואף על פי שכל זמן שהוא נשואה לו אין הנדר חל כלל, מכל מקום, יש לחוש שמא יגרשנה בעתיד, ואז יחול הנדר, כיון ששוב אינה משועבדת לו למעשה ידיה, ותהא אסורה לחזור לו, לפי שאסרה הנאתה עליו, ואי אפשר לבעל להזהר שלא תטחן ולא תאפה לו, וכן כל שאר מלאכות שהאשה עושה לבעלה. [8] ואף על גב שעדיין לא גירשה, ואי אפשר לנדר שיחול היום אלא לאחר שיגרשנה, וזה הרי חשוב דבר שלא בא לעולם, סובר רבי יוחנן בן נורי שאדם אוסר בקונם דבר שלא בא לעולם.

ואמר שמואל: הלכה כרבי יוחנן בן נורי!

ומוכח, שלדעת שמואל אדם אוסר בקונם, שהוא דומה להקדש, דבר שלא בא לעולם. שהרי פסק שמואל, שיחול הנדר בעתיד, לכשיגרשנה.

וזה סותר את דברי שמואל כאן, שאמר: הלכה כרבי יוחנן הסנדלר, שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם!?

ומשנינן: כי אמר שמואל "הלכה כרבי יוחנן בן נורי" - רק לענין העדפה!

כוונת שמואל באומרו הלכה כרבי יוחנן בן נורי, היא רק לענין זה שיש לו להפר את הנדר, אבל לא מטעמו.

כי לרבי יוחנן בן נורי, הנדר שאסרה בו את עיקר מעשה ידיה, צריך הפרה. ואילו שמואל סובר, שהנדר על עיקר מעשה ידיה אינו צריך הפרה, לפי שאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם. אלא לכך יפר, שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו. [9] ותמהה הגמרא על התירוץ:

והרי אם כן, לימא שמואל: הלכה כרבי יוחנן בן נורי - להעדפה.

אי נמי, יאמר: אין הלכה כתנא קמא, הסובר שאינו צריך להפר, אלא יפר.

אי נמי, יאמר: הלכה כרבי עקיבא!? [10]

אלא, אמר רב יוסף: כך יש לתרץ את הסתירה בדברי שמואל, שמצד אחד, גבי משנתנו, אמר שהלכה כרבי יוחנן הסנדלר, שאין הקדש חל על דבר שלא בא לעולם, ואילו מצד שני, אמר שמואל שהקונם חל אפילו על דבר שלא בא לעולם:

קונמות קאמרת! וכי מדין קונמות אתה בא להקשות על דין הקדש!?

אין לדמותם זה לזה, כי שאני שונה הוא דין קונמות מדין הקדש! [11]

כי מתוך, כיון שמצינו בקונמות שאדם אוסר אפילו פירות חבירו עליו [על עצמו] אף על פי שאין הפירות הללו שייכים לו אלא לחברו -

כך גם אדם "מקדיש", דהיינו, אוסר בקונם, שהוא כהקדש [אך הקונם עצמו הוא לא הקדש!], אפילו דבר שלא בא לעולם.

שהרי אדם הנודר הנאה מפירות חבירו, נחשבים לגביו פירות חבירו כדבר שלא בא לעולם. שהרי אין לו לנודר כל זכות שהיא בפירות חבירו, כמו שאין לו כל זכות בדבר שלא בא לעולם.

ואם מצאנו שיכול אדם לאסור עליו בקונם אפילו את פירות חבירו, על אף שאין לו בהם כל זכות, הרי כך יש בכוחו של אדם לאסור על עצמו באיסור קונם אפילו דבר שלא בא לעולם, על אף שאין לו בהם דבר.

אך המקדיש דבר לבדק הבית, יכול הוא להקדיש רק את הפירות שלו, אך אין הוא יכול להקדיש את פירות חבירו, כיון שאין לו בהם זכות. ולכן גם אין אדם יכול להקדיש לבדק הבית דבר שלא בא לעולם כיון שאין לו בהם זכות.

אמר תמה ליה אביי לרב יוסף:

אכן צודק אתה שאדם האוסר על עצמו פירות חבירו בקונם, נחשבים הפירות של החבר לגבי הנודר כדבר שלא בא לעולם, בכך שהן אינם ברשותו, כמו שדבר שלא בא לעולם אינו ברשותו.

מיהו, מאותו מקום שאתה בא ללמוד, יש לך ללמוד להיפך!

שהרי מצאנו בקונמות, שיכול אדם לאסור דבר בקונם רק כאשר [לפחות] אחד משני דברים הוא "ברשותו" -

א. הפירות ברשותו. ואז יכול הוא לאוסרם אפילו על חבירו, על אף שחבירו "אינו ברשותו".

ב. האדם הנודר, הוא עצמו, "ברשותו".

ולכן, יכול אדם לאסור פירות חבירו על עצמו בקונם, כי אע"פ שהפירות של חבירו אינם ברשותו, אבל הוא עצמו, הרי הוא "ברשותו".

ואם כן, בשלמא זה שאדם אוסר פירות חבירו עליו, על עצמו, אף על פי שהפירות של חבירו אינם ברשותו של הנודר, מובן הדבר.

שכן מצינו, שאדם אוסר פירותיו - על חבירו, אף על פי שחבירו אינו ברשותו של האדם הנודר.

והיינו, ממה שאדם אוסר פירות חבירו עליו, אע"פ שחבירו אינו ברשותו, כיון שהפירות הן ברשותו - יש לך ללמוד שאדם אוסר דבר שלא בא לעולם על עצמו.

כי דבר שלא בא לעולם - כפירותיו של חבירו הן, ששניהם אינם ברשותו של האדם האוסר.

אבל, האיך אתה אומר שיכולה האשה לאסור את מעשה ידיה שעדיין לא בא לעולם על בעלה?

וכי יאסר אדם בקונם דבר שלא בא לעולם - על חבירו!?

והרי במקרה זה, הן הפירות והן חבירו - אינם ברשותו!?

ואדרבה, ממקום שבאת ללמוד, יש לך ללמוד שאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו -

שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו!

והרי לאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו, הרי זה כמו לאסור "פירות חבירו על חבירו" הוא. ששניהם אינם ברשותו, לא הוא עצמו, ולא הפירות.

ואם כן, כיצד יכולה האשה לאסור על בעלה בקונם את מעשה ידיה, שלא באו לעולם, והרי לא בעלה ברשותה ולא מעשה ידיה שלא באו עדיין לעולם ברשותה!?

אלא, אמר רב הונא בריה דרב יהושע: יש לומר, כי אין אשה האומרת "קונם שאני עושה לפיך" נחשבת כמי שאוסרת דבר שלא בא לעולם, ואף על פי שמעשה הידים שהיא אוסרת על בעלה אינם עדיין בעולם. [12] כי המשנה במסכת נדרים עוסקת באשה האומרת לבעלה:

"יקדשו [יאסרו בקונם, כקדושת קרבן] ידי

- לעושיהם" [כשם שהקרבן קדוש להקב"ה].

ולכן חל הקונם, היות דידים עצמן הרי איתנהו נמצאות הן בעולם, ואותן היא אוסרת על בעלה בקונם, שלא יהנה מהן, ואין כאן חסרון של "דבר שלא בא לעולם" מצד מעשה הידים שאינם בעולם.

אך מקשה הגמרא על דברי רב הונא בריה דרב יהושע:

וכי קאמרה הכי - מי מקדש!?

וכי אם היא אומרת בעודה נשואה "יקדשו ידי לעושיהם" יאסרו ידיה באיסור קונם על בעלה!?

הא, הרי משעבדא האשה ליה [משועבדת היא האשה לבעל, למעשה ידיה], והידים עצמן חשובות כשלו, לגבי הנאתו ממעשה ידיה, וכיצד יכולה היא לאסור עליו את ההנאה מידיה!?

ומשנינן: אכן עתה אין הידים ברשותה, ואינה יכולה לאסור את הנאת הידים על בעלה, כל עוד היא נשואה לו.

אבל המשנה עוסקת, בכגון דאמרה האשה: "יקדשו ידי לעושיהם - לכי מיגרשה [לאחר הגירושין] ", שאז לא יהיו ידיה שייכים לבעלה.

ותמהה הגמרא: עדיין תיקשי, כיון דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם - ומי איכא מידי, וכי יש כדבר הזה, דאילו השתא, כשהיא נשואה, לא קדיש, לא נאסרים ידיה על הבעל בקונם, ואילו לקמיה, לכשתתגרש, קדיש!?

וכי יש דבר שאינו יכול להיות אסור בקונם כל עוד שהיא נשואה, ויהיה אסור בקונם לאחר שיגרשנה? והרי זה עצמו סיבה להחשיב את נדרה כנדר על דבר שלא בא לעולם!?

אמר תירץ רבי אלעאי: אלמה, למה לא!?

והרי סברא היא [13] -

אילו האומר לחבירו בשעה שמוכר לו את שדהו: שדה זו, שאני מוכר לך [אמנם לכשאמכרנה לא יהיה בידי להקדישה], אך לכשאקחנה ממך, אז תיקדש השדה! -

מי לא קדשה, כאשר חזר המוכר ולקחה מן הקונה? והרי ודאי קדשה השדה, כיון שבשעה שהוא מקדיש את השדה היא עדיין ברשותו!? [14]

מתקיף לה רבי ירמיה על תירוצו של רבי אלעאי: מי דמי!?

התם בידו להקדישה עכשיו, שהרי שלו היא השדה, וכיון שבידו עכשיו להקדישה, גם אם הקדישה לאחר שימכרנה ויחזור ויקחנה, יכול הוא עתה להקדישה לכשתבוא לידו חזרה מהקונה אותה -

אבל הכא, הרי אין בידה של האשה לגרש את עצמה.

וכל זמן שאינה מגורשת, הרי אינה יכולה להקדיש או לאסור בקונם את מעשה ידיה, והוי ליה דבר שלא בא לעולם!? [15]

וממשיך רבי ירמיה בקושייתו:

הא, דברי המשנה "קונם שאני עושה לפיך", שהיא אוסרת את ידיה בשעה שאינה יכולה לאוסרם או להקדישם - לא דמיא, אין זה דומה, אלא לאומר לחבירו: שדה זו שכבר מכרתי לך, לכשאקחנה ממך, תיקדש - דלא קדשה השדה כשיקחנה, כיון שהוא הקדיש דבר שלא בא לעולם!? מתקיף לה רב פפא לרבי ירמיה:

אכן צודק אתה בקושייתך, שאין להשוות שדה זו שאני מוכר לך, לנידון משנתנו. כי ודאי חילוק יש בין הנידונים, שבשדה יכול בעל השדה עכשו להקדיש, ואילו את ידיה של האשה, כאשר היא נשואה, אין היא יכולה להקדיש.

אבל מאידך גיסא, מה שאתה מדמה את נידון משנתנו ל"שדה זו שמכרתי לך, לכשאקחנה ממך תיקדש", שאינה קדושה - על דמיון זה יש לי להקשות: [16]

מי דמי "קונם שאני עושה לפיך" ל"שדה זו שמכרתי לך, לכשאקחנה ממך תקדש"!?

והרי התם, באומר "שדה זו שמכרתי לך, לכשאקחנה ממך תקדש", גופא ופירות בידא דלוקח, גוף השדה ופירותיה, ביד הלוקח הם, ולא בידו.

אבל הכא - במשנת "קונם שאני עושה לפיך" - הרי גופה, הידים, בידה הוא, ברשותה הוא, ולא תיקנו שיהא לבעל אלא את פירותיהן, דהיינו מעשה ידיה!? [17]

וממשיך רב פפא בקושייתו:

הא, קונם שאני עושה לפיך, שהגוף שלה הוא - לא דמיא אלא לאומר לחבירו:

הערות

[1] מהלשון "תקנו מזונות תחת מעשה ידיה" משמע שעיקר תקנת חכמים היה שמעשה הידים של האשה יהיה שייך לבעל, אלא שתקנו מזונות לאשה תחתיהם, וכמפורש בגמרא לעיל. אך אין זו כוונת הגמרא כאן, שהרי רב עצמו סובר לעיל שתקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה. ואין כוונת הגמרא כאן אלא לומר שהמזונות ומעשה הידים הם זה תמורת זה, ולא המזונות ומעת הכסף, כמו שסובר רב אדא בר אהבה. ריטב"א.

[2] והקשו התוס', סוף סוף, אף לשיטתם יכולים הם לפרש את משנתנו על דרך שפירשה רב אדא בר אהבה, וכגון שהוא נותן לה מעה כסף תחת המותר, ולכן יכול הוא להקדישו, ואילו מזונות אינו נותן לה, ולכן אין הוא יכול להקדיש את עיקר מעשה ידיה! ? ותירצו, שאין זו הדרך שיתן לה מעה כסף לצרכיה ולא יתן לה מזונות. ובהכרח שאינו נותן לה לא את המזונות ולא את מעת הכסף. ולכן מפרשים רב ושמואל שאין המותר קדוש אלא לאחר מיתה.

[3] מכאן משמע שמזונות או מעה כסף שהן בתמורת מעשה ידים, היינו תמורת מלאכתה שהיא "עושה בצמר" כדי להרויח לבעלה, שהוא "מידי דקייץ", ואין הנידון על המלאכות האחרות שהאשה עושה לבעלה, כגון טחינה ואפייה. וכן דקדק מזה הר"ן. והתוספות לקמן סג א ד"ה רב דקדקו אף הם דקדוק זה, וראה שם היטב, ובמה שצויין לעיל בעמוד קודם הערה מספר 6.

[4] בגמרא לעיל בעמוד ב מבואר, כי למאן דאמר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, אם הוא אינו זן אותה, הרי מעשה ידיה שלה רק משום שאינו יכול לומר "עשה עמי ואיני זנך".

[5] כתב רש"י: "והאמר שמואל לעיל, במותר לאחר מיתה פליגי. ועלה אמר רבי יוחנן הסנדלר חולין, ואע"פ דהשתא [לאחר מיתת אשתו] דידיה הוא, אלמא טעמא דרבי יוחנן משום דבר שלא בא לעולם הוא, שעדיין לא מתה ואין לו רשות במותר הואיל ואינו מעלה לה מעה כסף, ובהא אמר שמואל הלכה". נראה מדברי רש"י, שרק לפי פירושם של רב ושמואל במחלוקת רבי מאיר ורבי יוחנן הסנדלר, דהיינו במותר לאחר מיתה, אז מוכרח בטעמו של רבי יוחנן הסנדלר שהוא משום דבר שלא בא לעולם. אבל אם ביאור מחלוקתם הוא במותר מחיים, אז אינו מוכרח שטעמו של רבי יוחנן הסנדלר הוא משום דבר שלא בא לעולם. וראה היטב בשיטה מקובצת ד"ה ומי אמר שמואל.

[6] לשון רש"י: מה שאני עושה יהא קונם לפיך - יהי עליך כהקדש מליהנות לו. והטעם שפירש כ"הקדש", אע"ג ש"קונם" הוא כינוי ל"קרבן", כמבואר בריש מסכת נדרים, הוא משום שהגמרא מקשה על שמואל שדיבר בענין הקדש, ולכן מדגיש רש"י שאף הנדר הוא כמו הקדש. וכתב הר"ן במסכת נדרים פו א, שאין היא אוסרת עליו רק את מעשה ידיה שהיא עושה לו תחת מזונות, אלא מדובר שהיא אוסרת על בעלה כל הנאה שלה, אפילו אותן מלאכות שחייבת לעשות לו. דהיינו, טוחנת ואופה ומכבסת וכיוצא בזה. וכן מבואר ברש"י בד"ה ותהא אסורה.

[7] דברי רבי עקיבא מתבארים על פי דברי התוספות כאן והר"ן בנדרים פה א, שביארו דבריו על פי הגמרא לקמן סו א. ועיין ברש"י כאן שביאר שמדובר במותר גרידא.

[8] לשון המשנה הן בדברי רבי עקיבא והן בדברי רבי יוחנן בן נורי משמע, שלא די שיכול הוא להפר, אלא שמשום חששות אלו חייב הוא להפר, וזו היא ששנינו: "שמא:. ותהא אסורה לחזור לו". ובראשונים לא נזכר זה [וראה לשון הר"ב]. וראה היטב תוספות ד"ה רבי עקיבא, ובמאירי על המשנה בנדרים שם בענין "בינו לבינה", שזו היא סיבת ההפרה.

[9] רש"י מבאר, שאין בדברים הללו תירוץ על הסתירה כיצד הוא מקדיש את מה שלא בא לעולם, אלא שהגמרא מקשה על תירוץ זה קושיה אחרת. [ובפשוטו קושיא זו קשה אפילו אם לא היה אומר שמואל שהלכה כרבי יוחנן בן נורי, כי מדברי כל התנאים מוכח שיכולה לאסור את מעשה ידיה, ואע"ג שעדיין לא עשתה אותם]. והתוספות כתבו שפירוש זה הוא "מגומגם". ולכן נראה להם פירושו של רבינו תם, שתירוץ הגמרא הוא, שלא נתכוין שמואל לומר שהלכה כרבי יוחנן בן נורי לגמרי, אלא רק לענין זכות העדפה על ידי הדחק, שלדעת רבי יוחנן בן נורי העדפה על ידי הדחק היא לבעל, ולא סבר שמואל כרבי עקיבא שהעדפה על ידי הדחק היא לאשה. אך לענין הקדשת ההעדפה חולק שמואל, ואינו סובר כרבי יוחנן בן נורי. ולדעתו, אין הבעל יכול להקדיש לא את מעשה הידים ולא את ההעדפה, לפי שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

[10] לפי שיטת רבינו תם בביאור דברי הגמרא, הגירסא היא: הלכה כתנא קמא, ואין הלכה כרבי עקיבא.

[11] דברי הגמרא מתבארים על פי דברי הר"ן בנדרים פה ב.

[12] ואם תאמר, והרי יש בדברי רבי יוחנן בן נורי סיבה נוספת שהנדר הוא ב"דבר שלא בא לעולם", כי הנדר אינו יכול לחול כל זמן שהיא נשואה לבעלה, ורק לאחר שתתגרש יש באפשרות הנדר לחול, ואם כן הרי זה חשוב "דבר שלא בא לעולם"! ? קושיא זו מקשה הגמרא בהמשך הסוגיא.

[13] כן כתב הר"ן בנדרים פו א, שמסברא הוא שאמר כן ואין לדין זה מקור ממשנה או ברייתא.

[14] דברי הגמרא צריכים ביאור, והרי הטעם שאכן קדשה השדה הוא משום שעכשיו השדה היא ברשותו, ומה ענין זה לנידון שלנו, שהאשה מקדישה את ידיה שהם עכשיו ברשות הבעל! ? וראה בר"ן נדרים פו א, שהאריך להסביר את סברת רבי אלעאי.

[15] לשון הגמרא בנדרים פו א הוא: מי דמי שדה זו שאני מוכר לך השתא בידיה היא, אשה בידה להקדיש מעשה ידיה [עכשיו]! ? ולא נזכר שם שאשה אין בידה לגרש את עצמה, אלא בהמשך הסוגיא בחילוק בין נידון משנתנו לשדה זו "שמשכנתי" לך. ולשון הסוגיא בנדרים מובן יותר, ומשום שאין אנו דנים משום סברת "כל בידו לאו כמחוסר מעשה דמי", אלא שגבי שדה אין זה דבר שלא בא לעולם, כיון שעכשיו יכול הוא להקדיש ואף שבינתיים תצא השדה מרשותו [וכנראה מדברי הר"ן בנדרים פו א], ואילו סברת "בידה לגרש את עצמה" הוא נידון של "כל בידו לאו כמחוסר מעשה דמי", ואינו ענין לכאן, אלא לקמן גבי פדיון השדה שהוא אכן משום סברת "כל בידו לאו כמחוסר מעשה דמי", וכמבואר בר"ן נדרים פו א.

[16] נתבאר על פי הר"ן בנדרים פו א.

[17] לשון הגמרא בנדרים פו א הוא: מי דמי, גבי זביני פסיקא מילתייהו, גבי אשה מי פסיקא מילתא! ? והן הן הדברים שאומרת הגמרא כאן, כמבואר בר"ן שם.

מזונות תחת מעשה ידיה, ומעה כסף שנותן לה תחת (במקום) מותר שמוסיפה לעשות יותר מן השיעור, וכיון דלא קא יהיב [שאינו נותן] לה מעה כסף — המותר דידה הוי [שלה הוא], אלא אם כן נשאר ממנו לאחר מותה והבעל יורש אותה. רב אדא בר אהבה סבר: תקנו מזונות תחת מותר, ומעה כסף תחת מעשה ידיה, וכיון דקא יהיב [שהוא נותן] לה מזוני [מזונות], אם כן המותר דידיה הוי [שלו הוא] ולכן חלה עליו קדושה מיד כשהותירה.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים] ומה טעמם? ומסבירים: מר סבר [חכם זה, רב ושמואל סבורים] שתיקנו מידי דשכיח ממידי דשכיח [דבר מצוי מדבר מצוי] ולכן תיקנו מזונות שהם מצויים, תחת מעשה ידיה שהוא מצוי. ומר סבר [וחכם זה, רב אדא בר אהבה, סבור] כי תיקנו מידי דקייץ ממידי דקייץ [דבר קצוב מדבר קצוב] וכיון שיש קיצבה במעה כסף, וקיצבה כמה היא צריכה לעשות במעשה ידיה, תיקנו זה כנגד זה.

מיתיבי [מקשים] על רב אדא בר אהבה, הלא אמרו: "תקנו מזונות תחת מעשה ידיה", ולא "תחת מותר"! ומשיבים: אימא [אמור, תקן] ושנה: "תחת מותר מעשה ידיה".

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, ממה ששנינו: אם אינו נותן לה מעה כסף לצורכיה — מעשה ידיה שלה. משמע שמעשה ידיה תיקנו כנגד המעה, וכדעת רב אדא! ודוחים: אימא [אמור, תקן]: מותר מעשה ידיה שלה. ומקשים: והא עלה קתני [והרי עליה שנה] והסביר באותה משנה: מה היא עושה לו, מה שיעור ההתחייבות שלה לעשות עבורו — משקל חמש סלעים שתי שהיא טווה ביהודה, שהן משקל עשר סלעים במשקל של גליל, ששם היו הסלעים קטנים יותר. משמע מכאן שהברייתא אינה מדברת במותר אלא במעשה ידיה עצמם!

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: מעשה ידיה כמה הוי [הם] דלידע [כדי שנדע] את המותר דידה [שלה] כמה הוא, לכן אמרו שמעשה ידיה הקצוב הוא משקל חמש סלעים שתי ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל.

א אמר שמואל: הלכה כר' יוחנן הסנדלר, שאף את המותר אינו יכול להקדיש. ולפי זה יוצא שאינו יכול כלל להקדיש את מעשה ידי אשתו לפי שאינם עתה בעולם.

ושואלים: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אמרה אשה "קונם אסור בנדר כל מה שאני עושה לפיך (עבורך) "— אינו צריך הבעל להפר כלל נדר זה, משום שיש לה התחייבות מוקדמת לעשות עבורו ולכן אין הקונם חל על דבר שאינו שלה. ר' עקיבא אומר: אף על פי כן יפר הבעל, שמא תעדיף (תוסיף) עליו על מעשה ידיה יתר מן הראוי לו, ונמצא הקונם חל על המותר. ר' יוחנן בן נורי אמר: יפר, ומטעם אחר: שמא יגרשנה ויחול הנדר מן הגירושין ואילך, וכיון שאסרה עליו את מעשה ידיה תהא אסורה לחזור לו לאחר גירושיה, שלא יוכל לחזור ולשאתה לאשה, שאי אפשר שלא יהנה כלל ממעשה ידי אשתו.

ואמר שמואל: הלכה כר' יוחנן בן נורי. ואם הלכה כר' יוחנן בן נורי בזה שיכולה לאסור מעשה ידיה לעולם גם לאחר גירושין אף שלא באו לעולם — משמע שיש אפשרות להקדיש דבר שלא בא לעולם, ובניגוד לדברי ר' יוחנן הסנדלר! ומשיבים: כי [כאשר] אמר שמואל כי הלכה כר' יוחנן בן נורי, הרי זה רק לענין העדפה, שהנדר חל רק על מותר מעשי ידיה.

ומקשים: אם כן, ולימא [ושיאמר במפורש]: הלכה כר' יוחנן בן נורי להעדפה! אי נמי [או גם כן] יאמר: אין הלכה כשיטת התנא קמא [הראשון]! אי נמי [או גם כן] יאמר באופן פשוט: הלכה כר' עקיבא שהוא־הוא החושש להעדפה!

אלא יש לחזור מתירוץ זה ולהסביר באופן אחר, שאמר רב יוסף: קונמות קאמרת [אומר אתה] להוכיח משם את דבריך שאדם יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם? — שאני [שונים] קונמות שיש להם דין מיוחד, מתוך שבדין קונמות אדם אוסר פירות חבירו עליו. שאם אמר אדם "קונם פירותיך עלי" נאסר בהם, אף שפירות אלה אינם שלו, ויחול האיסור עליהם רק כאשר יגיעו לרשותו, ולכן יש בקונם גם כוח שאדם מקדיש ואוסר גם דבר שלא בא לעולם אף שעדיין לא בא לרשותו.

אמר ליה [לו] אביי: אין השוואה זו מוכיחה, בשלמא [נניח] זה שאדם אוסר פירות חבירו עליו, מדוע יכול הוא לעשות כן — שכן ידוע הדין שאדם אוסר פירותיו שלו על חבירו שבשני המקרים יש לפחות צד אחד באיסור שהוא ברשותו, אם כשאוסר דבר על עצמו, או שאוסר דבר שברשותו על אחרים. אולם, וכי יאסר דבר שלא בא לעולם על חבירו, שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו, שכשם שאינו יכול לאסור בקונם פירות שאינם ברשותו על אדם שאינו ברשותו, כך אינו יכול לאסור פירות שלא באו לעולם (שאינם עדיין ברשותו) על אדם אחר. ואם כן, כיצד יכולה האשה לאסור מעשי ידיה שעדיין לא באו לעולם, על בעלה?

אלא אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: יש לחזור מהסבר זה ולומר כי מדובר שם לא כשאמרה "קונם מעשה ידיה", אלא באומרת "יקדשו ידי לעושיהם", שהידים עצמן איתנהו [מצויות] בעולם, ולכן חל עליהן ההקדש.

ושואלים: וכי קאמרה הכי מי מקדשן [וכאשר היא אומרת כך, בסגנון זה, האם הן מתקדשות]? הא משעבדא ליה [הרי היא משועבדת לו] לבעלה, למעשה ידיה, ואיך היא יכולה להקדיש דבר שאינו שלה! ומשיבים: דאמרה לכי מיגרשה [שהיא אומרת, שכאשר תתגרש מבעלה] אז יחול ההקדש.

ומקשים: ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדיש ולקמיה קדיש [והאם יש דבר שאילו היה עושה אותו עכשיו אין חלה עליו קדושה ולאחר מכן יתקדש]? אמר ר' אלעאי: אלמה [מדוע] לא? הרי מוצאים אנו מקרים כאלה, אילו האומר לחבירו "שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך (כשאקנה אותה ממך בחזרה) תיקדש" — מי [האם] לא קדשה [תתקדש] אותה שדה כאשר יחזור ויקחנה? משמע שאדם יכול להקדיש לאחר זמן, לעתיד, דבר שעתה אינו יכול להקדישו.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' ירמיה: מי דמי [האם הדבר דומה]? התם [שם] בענין השדה, כיון שהשדה שהוא מוכר, הוא עדיין שלו בזמן המכירה, ובידו להקדישה כעת, לכן יכול להחיל עליו קדושה גם לאחר זמן. אבל הכא [כאן] הלא אין בידה לגרש את עצמה, ואין אפשרות להקדיש עכשיו את מעשי ידיה, וכיון שאין בידה לעשות כן הא לא דמיא [זו אינה דומה] אלא למקרה אחר, לאומר לחבירו "שדה זו שמכרתי לך כבר, לכשאקחנה (אקנה אותה) ממך — תיקדש". שבמקרה כזה לא קדשה, משום שעכשיו כשאומר זאת אין השדה שלו, ואינו יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: מי דמי [האם הענין הזה שאמר ר' ירמיה דומה]? התם, גופא [שם גוף השדה עצמו] וגם הפירות בידא דלוקח [בידי הקונה] ולכן איננו יכול להקדיש, הכא [כאן] גופה בידה הוא ויש לה בעלות על ידיה, הא לא דמיא [זו אינו דומה] אלא לאומר לחבירו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

sustenance in exchange for her earnings, and the silver ma’a coin that he must give her in exchange for the surplus that she continues to make beyond her quota. And since he does not give her a silver ma’a the surplus is hers, unless some of it is left after her death, in which case the husband inherits it. Rav Adda bar Ahava maintains that they established sustenance in exchange for the surplus, and a silver ma’a in exchange for her earnings. And since he provides her with sustenance, the surplus is his, and therefore the sanctity takes effect on it immediately when she produces the surplus.

The Gemara asks: With regard to what do they disagree? The Gemara explains: One Sage, i.e., Rav and Shmuel, holds that they established something common in exchange for something common. Consequently, they established sustenance, which is common, in exchange for earnings, which are also common. And one Sage, Rav Adda bar Ahava, holds that they established something with a fixed amount in exchange for something with a fixed amount. Consequently, since a silver ma’a is a fixed amount and the quota of a woman’s earnings is also fixed, they established one in exchange for the other.

The Gemara raises an objection to Rav Adda bar Ahava’s opinion from a baraita: They established sustenance in exchange for her earnings. Apparently, sustenance is not in exchange for the surplus. The Gemara answers by emending the text of the baraita: Say: They established sustenance in exchange for the surplus of her earnings.

The Gemara attempts another proof from a mishna (64b): Come and hear: If he does not give her a silver ma’a for her needs, her earnings belong to her. This indicates that the earnings were established in exchange for the silver ma’a, as Rav Adda bar Ahava contended. The Gemara rejects this by emending the text of the mishna: Say: The surplus of her earnings belongs to her. The Gemara challenges the emendation: But it is taught in the continuation of this mishna: What is the fixed amount that she must earn for him? She must spin the weight of five sela of threads of the warp in Judea, which is the equivalent of ten sela according to the measurements of the Galilee. This clause implies that the mishna is not discussing the surplus but rather the quota of her required earnings.

The Gemara answers: This is what it is saying: How much is the required amount of her earnings, so that one can know how much of what she produces constitutes the surplus, and to this the mishna replied: The weight of five sela of threads of the warp in Judea, which is the equivalent of ten sela according to the measurements of the Galilee.

§ Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan the Cobbler. A husband may not consecrate his wife’s earnings at all, as they have not yet come into being.

The Gemara asks: And did Shmuel actually say this? But didn’t we learn in a mishna (Nedarim 85a): If a woman said: What I make to feed you, i.e., what I earn for you, is forbidden like an offering [konam], the husband does not need to nullify this vow. She has a prior obligation to work for him, and therefore the konam cannot take effect on something that does not belong to her. Rabbi Akiva says: Even so, the husband should nullify the vow, lest she produce more earnings than is appropriate for him, and the konam will then take effect on the surplus amount. Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: He should nullify the vow for a different reason, lest he divorce her. Since she rendered her earnings forbidden to him, she will be prohibited from remarrying him after her divorce, as it would then be impossible for him to avoid benefiting from his wife’s earnings.

And Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, who maintains that the wife can render her future earnings prohibited to her husband before these earnings have come into being, with the prohibition to go into effect after she divorces. This would imply that Shmuel holds that it is possible to consecrate an object that has not yet come into the world, contrary to what Rabbi Yoḥanan the Cobbler said. The Gemara answers: When Shmuel said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, he was referring only to the surplus.

The Gemara asks: If so, let him say explicitly that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri with regard to the surplus, or alternatively, he should say that the halakha is not in accordance with the first tanna, or alternatively, he should simply say: The halakha is in accordance with Rabbi Akiva, who is concerned about the surplus amount.

Rather, explain it differently, as Rav Yosef said: Did you speak about konamot to prove your contention that one can consecrate objects that have not yet come into the world? Konamot are different, as they have a special status, since a person can prohibit another’s produce to himself. If one says to another: Your produce is konam to me, it is prohibited for him to eat that produce, although it does not belong to him and the prohibition will apply to it only when it reaches his domain. This indicates that a konam has unique power that enables a person to consecrate an object that has not yet come into the world, which according to Rabbi Yoḥanan the Cobbler is an exception to the principle. Consequently, Shmuel’s ruling in accordance with Rabbi Yoḥanan ben Nuri with regard to konamot is not relevant to his opinion on the issue of a wife’s earnings.

Abaye said to him: This analogy cannot serve as a proof. Granted, a person can prohibit another’s produce to himself, but this is possible because a person can prohibit his own produce to another. In both cases there is at least one aspect of the prohibition that is in his domain, either when he forbids another’s produce to himself, or when he forbids produce in his own possession to others. However, one cannot prohibit an object that has not yet come into the world to another, since a person cannot prohibit another’s produce to another. Just as he cannot make a konam and render prohibited to another person produce that is not in his possession, he also cannot render prohibited to another person produce that has not yet come into the world. If so, how can a woman render her earnings prohibited to her husband by a konam if those earnings have not yet come into the world?

Rather, the Gemara rejects that explanation and instead explains as Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: The mishna does not refer to a case where she said: My earnings are konam to you, but rather to one when she says: My hands are consecrated to the One Who made them, and this konam can take effect because the hands do exist in the world.

The Gemara asks: When she says this in such terms does it become consecrated? She is subjugated to her husband with regard to her earnings, so how can she consecrate that which is not hers? The Gemara answers: She says that the consecration will take effect when she will get divorced from her husband.

The Gemara asks: Is there anything one would do that if done at present, the consecration could not take effect and in the future the consecration could take effect? Rabbi Elai said: Why not? If one told another: This field that I am selling to you will be consecrated when I buy it back from you, doesn’t that field become consecrated when he buys it back? It appears that one can cause an item to become consecrated in the future although at present he cannot consecrate it.

Rabbi Yirmeya objects to this: Are these cases comparable? There, with regard to a field, since the field that he is selling belongs to him at the time of the sale, it is in his power to consecrate it now. Therefore, he can effect sanctity on it at a later point as well. But here, it is not in her power to divorce herself. Consequently, the analogy is invalid. Rather, this is comparable only to a different case, when one says to another: This field that I already sold to you will be consecrated when I buy it back from you. In that case the field is not consecrated, as, when he said this the field was not in his possession, and one cannot consecrate an object that has not yet come into the world.

Rav Pappa objects to this: Is Rav Yirmeya’s analogy comparable? There, the field itself and its produce are in the possession of the buyer, and therefore the seller cannot consecrate them. Here, her body is in her possession, as she owns her hands. Rather, this is comparable only to a case where one says to another:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מידי דקיץ ממידי דקיץ. ואם תאמר, והא מזונות נמי מיקץ קייצי, כדתנן (לקמן כתובות סד, ב) המשרה אשתו על ידי שליש לא יפחות לה משני קבין חטין וכו', ואי משום דמכובד הכל לפי כבודו במעה כסף נמי הכל לפי כבודו, ויש לומר, דמזונות זילי ויקירי, אי נמי, באוכלת על שלחנו לא קיצי, ומעה כסף בין משרה על ידי שליש בין באוכלת על שלחנו נותן לה דבר קצוב דהיינו מעה כסף.

קונם שאיני עושה לפיך אינו צריך להפר. כלומר, דמעשה ידיה ואפילו העדפה שעל ידי הדחק דבעל הוי, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ואפילו לרב הונא דאמר (לעיל כתובות נח, ב) יכולה האשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה, הני מילי כשאמרה בפירוש, אבל זו שאוכלת אף על פי שהקדישה מעשה ידיה לא אמרינן נעשה כאומרת איני נזונת ואיני עושה. וטעמא דתנא קמא משום דאפילו העדפה שלא על ידי הדחק דבעל הוי כדאמרן, ולא משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, דהא קתני רישא (נדרים קז, ב) קונם שאיני עושה לפיך על פי אבא ועל פי אביך אינו יכול להפר, אלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, סבירא ליה, ואם תאמר, לתנא קמא יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו כר' יוחנן בן נורי, יש לומר, דתנא קמא לא חייש לגרושין, דגרושין לא שכיחי. אי נמי יש לומר, דלמאי דקא סלקא דעתך השתא דלא אמרה לכי מגרשה, לא קשיא ולא מידי דכיון דמתקדשת מעכשיו והשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש, והיינו נמי דלא חייש תנא קמא לשמא תאמר למחר איני נזונת ואיני עושה, דכיון דהקדישה מעכשיו והשתא לא קדוש, לקמיה נמי לא קדוש. ולמסקנא נמי דאסקה רב אשי דטעמא דר' יוחנן בן נורי משום דקונמות כקדושת הגוף דמי, לתנא קמא נמי לא צריך, דקסבר תנא קמא דיש מעילה בקונמות ולאו כקדושת הגוף דמי, והלכך אי משום גירושין לא צריך דלא חלה קדושה דבהקדש דמים הוא דאינו מפקיע מידי שעבוד.

ר' עקיבא אומר יפר, שמא תעדיף יתר מן הראוי לו. וקסבר דהעדפה שעל ידי הדחק דידה הוי, ואית ליה נמי אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ואף על גב דרבי עקיבא ורבי מאיר בדבר שלא בא לעולם בחדא שיטתא קיימי כדאמרינן ביבמות (צג, א) ר' מאיר כר' עקיבא, ואמרינן בעלמא אימר דשמעת ליה לר' מאיר כגון פירות דקל דעבידי דאתו והעדפה שעל ידי הדחק לא עבידא דאתיא. יש לומר, דהעדפה נמי עבידא דאתיא כי היכי דקרי פירות דקל עבידי דאתו ואף על פי שהוציא יתר מאד מן הראוי לדקל זה להוציא, אלא דהכא והכא לא שכיח, ודבר שלא שכיח כיון דעביד דאתי קדוש לר' מאיר ולר' עקיבא.

ר' יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה. ואם תאמר, והלא אין הבעל מפיר אלא בדברים שיש בהם ענוי נפש ודברים שבינו לבינה, וכאן אין בו ענוי נפש לה, ודברים שבינו לבינה אין כאן דהא בעודנה תחתיו אינה אסורה לו, דאילו באוסרת מעכשיו הוה ליה דברים שבינו לבינה, ואף על פי שאין בהם עינוי נפש מפר, כדאמרינן בנדרים (עט, ב) פירות חנוני עלי יפר. איכא למימר דכל נדר שתדור בעודנה תחתיו שיוכל להגיע לו לידי חסרון הנאה, אפילו לכשתצא מתחתיו יפר, שהרי מחסרתו הנאת אשה אחת, ואף על פי שאינו מתחסר עכשיו עד שתתגרש, כיון שהנדר כשהיא תחתיו בין איש לאשתו קרינא ביה. כך תירץ הראב"ד ז"ל. ומדבריו נראה שהפרתו תועיל אפילו לאחר שתתגרש ותנשא לאחר, שהיא מחסרתו הנאת אשה אחת לאחר שתתגרש ותנשא. ואינו נראה כן, מדקתני ותהא אסורה לחזור לו, ואם כן למה ליה משום שתהא אסורה לחזור, ליתני שמא יגרשנה ויהא אסור במעשה ידיה.
אלא נראה כמו שפירשו בתוספות בריש פרק ואלו נדרים (נדרים עט, ב, ד"ה אלא) שהוא מפר, דכשהבעל מפר לעצמו דברים שבינו לבינה, היינו כל זמן שאנו קורין בהם בין איש לאשתו, כלומר כל זמן שהיא תחתיו, והלכך כשהוא מגרשה ומחזירה לאחר מכאן, הרי הנדר לגבי דידיה אפילו לאחר גרושין וחזרה דעכשיו בין איש לאשתו וגזירת הכתוב הוא, ובדין היה שנאמר דימים שבינתים כלומר בין גרושין לחזרה שיחול הנדר, דעכשיו לא הוי בין איש לאשתו, אלא שלא מצינו נדר שחל ואחר כך מסתלק, ואחר כך כשתתגרש חוזר וניעור ואחר כך כשתחזור ותנשא לו יסתלק, אלא כל שהיא ראויה לקרות בה עדיין בין איש ואשתו ריבה הכתוב להפר, אבל מכל מקום היכא דנתגרשה ונשאת לאחר, דמעתה אינה ראויה להיות אשתו חל הנדר אפילו לגבי דיליה, דלא קרינא להו מעתה בין איש לאשתו.
וזה קרוב יותר לפי שמועתינו כמו שכתבתי, היאך הנדר שהופר על ידי הבעל חוזר וניעור, והא טעמא דהפרה כדרב פנחס דאמר (נדרים עג, ב) כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, ואם כן הרי הופר לגמרי. ושמא נאמר דבעל מיגז גייז ולא עקר אף הוא אינו מופר לגמרי, ואף היא אינה תולה בו אלא במה שצריך לו.

כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי בהעדפה. כלומר, משום העדפה הוא דצריך להפר כר' יוחנן בן נורי, ולא כטעמיה משום שמא יגרשנה ולא משום שמא תעדיף יותר מן הראוי, כטעמיה דר' עקיבא, ואף על גב דהשתא נמי דבר שלא בא לעולם הוא, הוא הדין דהוה ליה לאקשויי עליה הכין אלא דניחא ליה לאקשויי מצד אחר ונימא הלכה כר' יוחנן בן נורי בהעדפה, כלומר משום העדפה. אי נמי הלכה כר' עקיבא דהיינו כוותיה וכטעמיה. אי נמי אין הלכה כתנא קמא דאמר אינו צריך להפר, ולומר דהעדפה שעל ידי הדחק דבעל הוי, כך פירש רש"י ז"ל. ואינו מחוור, דמי איכא למיתלי בגמרא כי האי דאתיא לאקשויי מינה לשמואל ולומר דשמואל בהא אית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ואתי לפרוקי דלית ליה, ופריק פרוקא דטעותא, דמינה נמי אית ליה לשמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ועוד, מאי קא מהדר ומגבב קושיא לימא הכי ולימא הכי, לא הוה ליה לאקשויי אלא לימא הלכה כר' עקיבא בלבד דהיא היא עיקר פסקיה דשמואל.
אלא מחוורתא כדפירש ר"ח ז"ל: כי אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי בהעדפה, כלומר, לא הלכה שצריך להפר קאמר וכדר' יוחנן בן נורי, אלא הלכה כר' יוחנן בן נורי דאית ליה דהעדפה דבעל הוי, דמתלי טעמא בשמא יגרשנה, אלמא הא משום העדפה ליכא דהיא דבעל הויא, ואינה יכולה להקדישה, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ובזה הוא דקא פסיק שמואל כר' יוחנן בן נורי, אבל לעולם אינו צריך להפר כלל ואפילו משום גירושין דדבר שלא בא לעולם הוא. ואקשינן, ולימא הלכה כר' יוחנן בן נורי בהעדפה, אי נמי, אין הלכה כר' עקיבא. ולא גרסינן הלכה כר' עקיבא, אי נמי הלכה כתנא קמא, דאיהו נמי סבירא ליה דהעדפה שעל ידי הדחק דבעל הוי.

אמר ליה אביי, בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו אלא יאסור דבר שלא בא לעולם שאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו. דדבר שלא בא לעולם דכותה הוא דמה שאינו בעולם אינו שלו, ואיך הוא אוסר על חבירו, כלומר, ובשלמא עליה דידיה מצית למימר לפום מאי דמדמית להו דמצי למיסרי לפי שאדם אוסר פירות חבירו עליו, אבל על חבירו אי אפשר. ומיהו לדידן אפילו עליה דידיה לא מצי אוסר מה שלא בא לעולם, דלא דמי לפירות חבירו דהתם איתנהו הכא ליתנהו. כך פירש הר' שלמה בר אברהם דמינפשליר ז"ל. ואינו מחוור בעיני, דכולה מכילתין דנדרים מוכחא הכין, דאדם אוסר עליו דבר שלא בא לעולם, ובהדיא תנן (נדרים נז, א) האומר לאשתו קונם מעשה ידיך לפי, אסור בחלופיהן ובגדוליהן ותנן (שם ל, ב) הנודר מן הנולדים, והרבה שם מלבד אלו, וכבר כתבתי שם בנדרים בריש פרק ואלו נדרים מותרים, בסיעתא דשמיא.

וכי אמרה הכי מי מקדשן, הא משעבדן ליה לבעל. ואף על גב דר' יוחנן בן נורי שמא יגרשנה קאמר, וההיא שעתא לא משעבדא ליה לבעל, הכי קאמר: והא משעבדן ליה לבעל, והשתא ודאי לא קדשן, ואפילו אמר לכי מגרשנא, כיון דהשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש, דמי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש, וכולה חדא קושיא היא. כתב הראב"ד ז"ל: ולכי מגרשה גרסינן, כלומר, קונם שאיני עושה לפיך מעתה ולכשאתגרש, הילכך לכי מגרשה חייל נדרה כמו שנדרה. ותמיה לי,דהא כל היכא דליכא למימר גופא מהיום ופירא לאחר מיתה מעכשיו ולאחר זמן פלוני ספוקי מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי, והלכך הכא נמי אי תנאה הוי כל שכן דמיגרע גרעא, דהא השתא לא קדיש, וכיון דהשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש, ואי חזרה הוי הרי מעכשיו בטל וכמי שאינו. ועוד, דיגיד עליו ריעו מה שהביא עליו דמיון דר' אילא, והרי האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה, והתם הא לא קאמר מעכשיו ולכשאקחנה. אלא מסתברא דלכשאתגרש גרסינן. ואם תאמר, למאי דאוקימנא דאמרה לכי מגרשנה, מאי האי דקאמר ר' עקיבא יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי, דהא כל היכא דלא מגרשה לא הקדישה כלום, ולכשתתגרש מאי שנא העדפה, אפילו כל מעשה ידיה נמי אסורין עליו.
ויש לומר, דלכי מגרשנא לר' יוחנן בן נורי בלבד הוא דמוקמינן ליה הכי, אבל לר' עקיבא במקדשת סתם, כך שמעתי משמו של רש"י ז"ל. ומסתברא דמילתא פסיקתא קתני, דלר' יוחנן בן נורי בין באומרת מעכשיו בין באומרת לכשאתגרש אינו צריך להפר אלא משום שמא יגרשנה, אבל משום העדפה לא, ור' עקיבא אמר דאפילו בסתם נמי צריך להפר משום דהעדפה דדידה הוי, והכי קתני, ר' עקיבא אומר לעולם יפר, דאפילו בסתם נמי איכא משום העדפה, ור' יוחנן בן נורי אומר אינו מפר אלא משום גרושין, והיינו באומרת לכשאתגרש, כן נראה לי.

מר סבר מידי דקיץ ממידי דקיץ. ואיכא דקשיא ליה והא מזונות מיקץ קייץ כדתנן במשרה אשתו ע"י שליש ואי משום דבמכובד הכל לפי כבודה [כפי כבודה] גבי מעה כסף נמי הכל ותירצו דמזונות יקירי וזילי ותו דבאוכלת על שלחנו אינו נותן לה אלא מעה כסף כסתם נשים:

ומי אמר שמואל פי' רש"י ז"ל ומי אמר שמואל הכי והא אמר שמואל במותר לאחר מיתה פליגי ולר"מ דקדוש משום דאדם מקדיש דבר שלב"ל. ותנן קונם שאני עושה לפיך כך הוא הגירסא ולא שאיני עושה שאין הקונם חל על לא תעשה דקונם איסור חפצא הוא. אינו צריך להפר. פירוש דסבר ת"ק דאפי' העדפה דע"י הדחק דבעל הוא ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואפי' לרב הונא דאמר יכולה היא שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ה"מ כשאמרה כן בפירוש אבל זו שאוכלת אע"פ שהקדיש' לא אמרינן נעשית כאומרת דהא בב"ד צריכה לומר כן:

ר"ע אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי. פי' דסבר ר"ע דהעדפה שע"י הדחק דידה הוה ואית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דר"ע כר"מ סבירא ליה דההיא דיבמות. וא"ת והא אמרינן בעלמא דע"כ לא קאמר ר"י ור"מ אלא פירות דקל דעבידי דאתו והעדפה שע"י הדחק לא עבידא דאתיא י"ל דהעדפה נמי עבידא דאתיא כי היכי דקרי פירות דקל דעבידא דאתי כשהוציא הדקל יותר מן הראוי להוציא. ובודאי דלר"ע הבעל ממש מיפר אע"ג דאין כאן עינוי נפש לאשה הרי זה מדברים שבינו לבינה שלא יהא אסור בשום דבר משלה בעודה תחתיו שהרי לא יוכל לצמצם בין מעשה ידיה להעדפה וכדפירש רש"י ז"ל:

ר"י בן נורי אומר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו פי' אבל בעודה תחתיו לא קדוש כלל דקסבר דאפי' העדפה ע"י הדחק דבעל הוי הלכך צריך להפר מעכשיו שבאותה שעה אינו יכול להפר שאין הבעל מיפר בקודמין כלומר שום נדר שנעשה קודם אותה הויה שהוא מיפר מכחה אפי' נעשה תחתיו וכן פי' בתוס' אבל יש אומרים שיכול הוא להפר באותה שעה ואין זה נקרא קודמין כיון דבעודה תחתיו נדד אלא דחיישינן שמא ישכח ולא יפר באותה שעה אלא לאחר שיהנה ויכשל בדבר והראשון יותר נכון וכדכתיבנא בס"ד במס' נדרים ומיהו איכא למידק כיצד הבעל מיפר ענשיו דהא כיון דלא חייל עכשיו בעודה תחתיו הרי אין כאן לא נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה ויש מפרשים דהכא מיפר ע"י חכם קאמר ואשכחן דקרא להתרה דחכם הפרה בשותף הלשון כדאמרינן על דעת הרבים יש לו הפרה ולא נהירא. והראב"ד ז"ל תירץ כיון דבנדר זה אפשר לבא ע"י חסרון שיגרשנה ויהיה מחוסר שלא יוכל האשה זו לשמשו דברים שבינו לבינה הוא ולפי' יש לנו לומר דבדין הוא דמסתייע דדלמא שמא יגרשנה ותהא אסורה לו ולא היה צריך לומר ותהא אסורה לחזור לו אלא דלאלומי מלתא נקטי' דאפי' לאשות שיהא אפשר שיבא בנדר זה אסור וחסרון לו כך נראה לי אבל זה אינו מחוור. ובתוספות כתבו בריש פרק אלו נדרים כיון דרחמנא אמר בין איש לאשתו והנדר הוא בעודה תחתיו והוא ראוי ג"כ לבוא בדברים שבינו לבינה שתהא תחתיו בשום ענין ואף על פי שבנתיים הוא מחוסר מעשה מכ"מ דברים שבינו לבינה הוי ובין איש לאשתו קרינא ביה והבעל מיפר ואע"פ שלא חל עדיין הנדר כדאיתא בפרק אלו נדרים ואפי' בכי הא נודרת ע"ד בעלה לרב פנחס דאמר טעמא דהפרת נדרים משום דכל הנודרת ע"ד בעלה נודרת ומיהו אם נתגרשה ונשאת לאחר דמדעתה אינו ראוי להיות אשתו חל נדר (לאלתר) [אפי'] לגביה דידיה דלא קרינא בי' מעתה בין איש לאשתו ובדין הוא דכשיגרשה יחול הנדר לאלתר לגבי דידי' נמי אלא שלא מצינו נדר שנעקר ואח"כ נעור ואח"כ חוזר ונעקר (נמי אלא שלא מצינו נדר שעוקר ואח"כ חוזר ועוקר) כך פי' שם בתוס' ואין הדברים אלו מתישבים על הלב כל הצורך ויותר נראה לומר השתא דהוה ס"ל דכיון שאם מחלה לו מעשה ידיה הוא אסור בהם או אם תאמר איני ניזונית ואיני עושה אליבא דרב הונא כדברים שבינו לבינה חשיב' אלא דר' יוחנן נקט סוף דינא שהוא אסור בה כשיגרשנה ותחזור לו ואמסקנא דסוגין ל"ק ולא מידי דהא פרישנא טעמא דהא אי לאו דאלמוה רבנן לשיעבודי' דבעל הוי נדרה חל מעכשיו לגמרי מדאורייתא וכיון דכן נהי דאלמוה רבנן לטובתו שלא תוכל להפקיע שעבודו לא אלמוה לחובתו שלא יהא לו כח להפר בדין תורה ולא עוד אלא דאפי' למאי דקס"ד השתא שאין מוציא מידי שעבודו ס"ס שעבודו גורם שאין הנדר חל אבל יגרום לענין שלא יוכל להפר והרי הוא כאלו מוחל לשעבודיה לענין שתהא הפרתו הפרה כדי שאם יגרשנה לא תהא אסורה לחזור לו וזה תירוץ נכון ועיקר:

[כי] אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי להעדפה. כתב רש"י ז"ל דשמואל פוסק הלכה כר"י בן נורי ולא מטעמיה ומה שהוא צריך להכר אינו אלא משום העדפה דהוה דידה וחייל עלה נדרה מהשתא ובודאי דהשתא נמי העדפה דבר שלא בא לעולם הוא ובדין הוא דיכול לאקשויי עליה הכי אלא דניחא ליה לאקשווי מצד אחר ופרכינן ולימא הלכה כר"י בן נורי להעדפה אי נמי אין הלכה [כת"ק] דאמר א"צ להפר לומר דהעדפה דבעל הוה אי נמי הלכה כר"ע דהוה כהלכתי' וכטעמי' זו שיטת רש"י ואינו מחוור חדא דכיון דאכתי להאי פרוקא יש בהעדפה דבר שלא בא לעולם א"כ מאי פרוקא עבדינן לקושיין דהא אנן לפרוקי אתיין דלשמואל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ובהא לא שנינן מידי ועוד מאי האי דעבדינן קושיא [לימא הכי] ולימא הכי לא הו"ל למימר אלא דלימא הלכ' כר"ע דאיהו פסק כהלכתי' וכטעמיה לגמרי לפיכך הנכון כדפירש ר' חננאל ז"ל כי אמר שמואל הלכה כר"י בן נורי לאו בכל הלכתי' ולענין הפרה אלא לענין העדפה בלחוד דמשמע מתוך דבריו דהעדפה דבעל ופרכ"נן ולימא הלכה כר"י בן נורי להעדפה א"נ אין הלכה כר"ע א"נ הלכה כת"ק פי' דהא ת"ק נמי הכי ס"ל דהעדפה דבעל כיון דאמר אין צריך להכר. וא"ת הא דקאמר א"צ להפר היינו משום דסבירא ליה אין אדם מקדיש דשלב"ל וי"ל דהא ליכא למימר דהא קתני רישא קונם שאני עושה על פי אבא ואביך צריך להפר אלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם סבירא ליה ותו דאי משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הל"ל לא אמר כלום:

אלא אמר ר' יוסף קונמות קאמרת וכו'. פי' אלא אמר רבי יוסף דלעולם לגמרי פסק שמואל הלכה כר"י ושאני קונמות שאינו הקדש לכל אדם אלא איסור חפצא למי שנדר בהם ומתוך שאדם אוסר פירות חבירו עליו אדם מקדיש כו' אמר ליה אביי בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו כיון שהפירות ברשותו אבל כאן יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו שהרי אין ברשותו לא האדם הנאסר ולא הדבר הנאסר והא דמשמע הכא שאדם אוסר עליו דבר שלא שלא בא לעולם פי' הרשב"א מן הר"ר ז"ל דאליבא דרב יוסף הוא דאמר לה אביי דאפי' לדידך דמדמית דבר שלא בא לעולם לדבר שאינו ברשותו נהי דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם על עצמו לא יאסר דבר שלא בא לעולם על חבירו אבל לאביי אפילו על עצמו אין יכול לאסור דבר שלא בא לעולם ולא דמי לפירות חבירו דהתם איתנהו והכא ליתנהו ודבריו אלו אין נכונים דבכולא מכילתא דנדרים מוכח דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם וכדתנן האומר לאשתו קונם מעשה ידיך אסור בחלופיהן ובגדוליהן וכדתנן הנודר מן הנולדים וכו' והרבה כיוצא באלו וכדפרשינן בס"ד בדוכתא וכן פירש הרשב"א ז"ל: באומרת יקדשו ידי לעושיהן וידים אתנהו בעולם פירוש והוה כמקדיש דקל לפירותיו דחייל עליה הקדש הכא נמי חייל עליה אסור קונם ואע"פ שאין המלאכה יוצאת מגוף הידים כשם שפירות באים מגוף הדקל קים להו לרבנן דכיון שידים טורחות לתקון הרי הוא לדין זה כדקל לפירותיו ולא כמקדיש מצודה לפירותיו דלא חשיב כלום דמצודה לא עבדה אלא מעשה עץ בעלמא והכי גמר לה ופרכינן והא משעבדי' ידיה לבעל כלומר דאכתי היכי מצי מקדשה דבר שאינו שלה כלום אדם מקדיש פירות חבירו ואע"ג דר' יוחנן בן נורי שמא יגרשנה קאמר וההיא שעתה לא משתעבדי ידיה לבעל אנן ה"ק דכל שמקדיש שום דבר סתם ולא חייל הקדשא לשעת' לא חייל נמי לקמיה ופרקינן לכי מגרשה תמיהא מילתא אי אמר הכי היכי אמר ר"ע יפיר שמא תעדיף עליו דהא בעודה תחתיו דהעדפה דידה לא אסרה כלום וכי מגרשה אפילו עיקר מעשה ידיה נמי אסורים לו. ויש מתרצים משמו של רש"י ז"ל דהא אוקימתא לר"י בן נורי ז"ל אבל לר"ע לא מיירי אלא במקדשה סתם ואינו מחוור דמסתמא כולה תנאי דפליגי בחדא גוונא מיירי והנכון דמתני' סתמא היא בין בסתם ובין באומרת מעכשיו ובין באומרת לכשאתגרש ור"ע אמר דאפי' סתם נמי צריך להפר משום העדפה דהוי דידה וריב"נ אמר דלעולם א"צ להפר משום העדפה אלא משום גירושין ובאומרת לכשאגרשנה וכן פי' רבותי ופרכינן ומי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולבסוף קדוש אפי' באומר כן בפירוש ומתמה אלמה לא האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך ופירש ואומר כן בעוד שעוסקים בענין המכר לכשאקחנה ממך תקדיש מי לא קדשה כיון דאמר הכי בהדיא:

ה"ג מי דמי התם בידו לקדשה הכא אין בידו לקדשה ולא גרסינן אין בידו לגרש את עצמה דהשתא לא איירינן בהכי אלא לקמן כלומר כשאמר כן בידו להקדישו מעכשיו שהרי עדיין לא נגמר המקח אבל הכא בשעת שמקדשת ידי' לכשתתגרש אין בידה להקדיש מעכשיו והרי הוא כמוכר לגמרי ואחר שנגמר המכר לגמרי אמר שדה שמכרתי לכשאקחנה תקדוש שלא קדש למ"ד אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

מתקיף לה רב פפא הא לא דמיא אלא לאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה מתקיף לה רב ששת מי דמי התם בידו לפדות וכו' ושמעינן דהממשכן שדה לחבירו והקדיש מעתה אינו מקודש אלא באומר לכשאפדנה תקדוש ואיכא דקשיא ליה דהא אמרינן בפרק כל שעה דכל היכא דקדייש ליה וזבין ליה מוקדש כל שיש לו נכסים אחרים לגבות אבל אין לו נכסים אחרים אין הקדישו מוציא מידי שיעבוד ותירצו דהכי ודאי גבי שדה אם הקדישה מעכשיו (התם) קדוש לכתפדה והכא משום דאתי (לן) לדמויי' למקדיש ידי אשה שאין עיקר הקדשה לגוף הידים אלא למעשיהם כמקדיש הגוף לפירות מעתה לא קדשו דהא משעבדין ליה לב"ה ואפ"ה באומר לכשאפדנה תקדיש לפירותיו קדשה ומיהו אלו להקדיש כל השדה מעכשיו הרי הקדש חייל למה שהוא יתר על החוב אבל כנגד החוב לא חייל והיינו דאמרי' בערכין המשכיר ביתו והקדישו השוכר מעלה השכר להקדש לפי שההקדש חל על מה שהוא יתר על החוב מעתה ולפיכך צריך להעלות לו שכר להקדש מפני מראית עין וכן פירשו בתוס' במס' נדרים וכן דעת רבותי ואחרים פירשו דמשכנתא דנחית בה מלוה ואכיל פירי אי אקדשה ליה מהשתא אינה מקודשת כלל ואפילו יש לה נכסים וכאפותיקי מפורש הוא לענין זה ואינו נכון:

אע"פ שבלשון הקדש אמרו שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם בלשון קנס מיהא ר"ל כשבא לאסור בלשון נדר אדם יכול לאסור דבר שלא בא לעולם שהקנס הואיל ויש בו מעילה הקדש הוא והואיל ואין לו פדיון קדשת הגוף הוא וחל על גוף הדבר שהוא בעולם והרי הוא כמקדיש את היד או הדבר שהפעולה עתידה לצאת הימנו מעתה כל שאמר לחברו קנס מה שאני עושה לפיך או שהדיר פלוני שלא יהנה במעשה ידיו נאסר ובאשה מיהא שאמרה לבעלה קנס מה שאני עושה לפיך אפילו אמרה יקדשו ידים לעושיהן הואיל ומשועבדת היא לו במעשי ידיה לא נאסר במעשי ידיה אלא אם כן קיים לה נדרה בפירוש שמורה שהוא רוצה בכך אבל בשתיקה של כל היום לא ויש חולקין אף בקיים כמו שיתבאר למטה ואפילו בהעדפה שעל ידי הדחק שאף העדפה שעל ידי הדחק של בעל הוא ואין כאן איסור לבעל אלא אם כן אמרה בשעת הקנס איני נזונת ואיני עושה וקנס שאני עושה לפיך או איני נזונת ואיני עושה יקדשו ידי לעושיהן שכל שלא אמרה כן בשעת הנדר אפילו אמרה כן אחר הנדר הואיל ולא חל בשעת הקדש אינו כלום ואין כאן איסור לבעל ואע"פ שאמרו שכל שמקדישו קדשת הגוף אותו הקדש מפקיע מידי שעבוד וקנס קדשת הגוף הוא כמו שביארנו חכמים עשו חזוק בשיעבוד הבעל יותר משל תורה ומכל מקום ראוי לו להפר שמא יגרשנה והקנס חל על העתיד ר"ל לכשתתגרש מצד שהגוף קדוש מעכשו ותהא אסורה לחזור כדי שלא יבא לידי מכשול ליהנות במעשי ידיה ואף הוא מיפר אע"פ שאין הנדר חל עדין שהבעל מיפר אף בנדר שלא חל ומכל מקום אם אמרה יקדשו ידי לבד צריך להפר מצד אחר שהרי בכל דבר יאסרו לו אלא לעושיהן כלומר למעשיהן ויש מפרשים בה שיקדשו לגבוה ואינו נראה ולפי דרכך למדת שקנס שאיני עושה לפיך בכלל הדברים שבינו לבינה הם שהרי מחסרתו הנאתה שאם לא כן לא היה יכול להפר ואף הנאת פלוני עלי הוא מדברים שבינו לבינה שהרי היא היתה לווה ממנו בשעת הצורך ועכשו גורמת לו להתבייש ולטרוח ולהביא מאחר וכן התבאר בהדיא באחרון של נדרים ע"ט ב' כמו שיתבאר שם בע"ה:

יפה כח הקנס מכח ההקדש לענין איסור שהקנס אדם אוסר בו פירות חבירו עליו ואלו הקדיש פירות חבירו אינן אסורות כלל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אפילו לאסרו לעצמו ואם תאמר שיכול לאסור בשיאמר הקדש עלי דבר זה אף זה כל שאומר עלי קונם הוא ולשון נדר ומכיון שהקנס אוסר מה שאינו שלו אף הוא חל על מה שלא בא לעולם מצד שהקנס חל על גוף הדבר כמו שביארנו:

האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך ר"ל שלא מכרה עדין אלא שהוא רוצה עכשו למכרה ואומר לכשאקחנה ממך תהא קדושה הרי זו מוקדשת כשיקחנה הואיל ועכשו בידו להקדישה אבל אם מכרה ואמר שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תהא קדושה אינו כלום ובמשכון אינו כן אלא אפילו משכנה ואמר שדה זו שמשכנתי לכשאפדנה תהא קדושה הרי היא קדושה לכשיפדה שהרי בידו לפדותה ולהקדישה מעכשו ואפילו משכנה לזמן קצוב שאין בידו לפדותה עכשו כגון שמשכנה לעשר שנים אם אמר שדה זו לכשאפדנה תהא קדושה הרי היא קדושה הואיל ומכל מקום בידו לפדותה לאחר זמן ואפילו לא אמר לכשאפדנה אלא שאמר שדה זו תהא קדושה מעכשו הרי היא קדושה לכשתפדה כך כתבוה גדולי הדורות וקצת רבני צרפת חולקין לומר דוקא כשאמר לכשאפדנה ומכל מקום לדברי הכל קודם שפדאה מיהא אינה מוקדשת וכן במשכנה לעשר שנים אינה קדושה תוך אותם העשר שנים ויש מקשים בה ממה שאמרו בערכין פרק האומר כ' ב' המשכיר בית לחבירו ונתנגע אע"פ שהחליטו כהן אומר לו הרי שלך לפניך ר"ל אע"פ שהחליטו כהן לטומאה כל שלא נתצו הרי המשכיר אומר לשוכר הרי שלך לפניך ואיני שוכר לך בית אחר נתצו חייב המשכיר להעמיד לשוכר בית אחר ופירושה בשהשכיר לו בית סתם הקדישו הדר בו ר"ל השוכר מעלה שכר להקדש והקשה הדר בו ר"ל השוכר היכי מצי מקדיש ליה ביתו אמר רחמנא מה ביתו שלו וכו' ובדרך שיטפא גרסו שם מה ביתו ברשותו דהא הכא לאו לברשותו אנו צריכים דהא לאו שלו הוא והיכי מצי מקדיש ליה ותירץ הכי קאמר הקדישו משכיר הרי הדר בו ר"ל השוכר מעלה שכר להקדש והקשה היכי מצי שוכר דיר ביה במעילה קאי ותו דהא כיון דמעל נפיק לחלין ר"ל השכר ויש מפרשים הבית ותירצה כשאמר לכשיבא שכרי יהא קדוש ולר' מאיר שסובר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הא לרבנן הקדישה משכיר הרי היא קדושה ופקע השכירות והדר בו מעל אלמא משכיר יכול להקדיש מעכשו אף לתוך זמן שכירות ואע"פ שאותה שמועה שלא כהלכה נאמרה שהרי אין מעילה בקרקעות ואם הקדיש בית בנוי אין בו מעילה מכל מקום למדנו הימנה שהמשכיר יכול להקדיש אף לתוך זמן שכירותו ומאי שנא ממושכן והלא אף ממשכן יכול למכור והלה גובה משאר נכסים כדאיתא פרק השולח מ"א א' במשנת העושה שדהו אפותיקי ואף באפותיקי מפורש לדעת קצת כמו שביארנו שם עד שפירשו מתוך כך שכל שיש לו נכסים קדיש מהשתא וגובה משאר נכסים הא לא נמצא שאר נכסים אינו קדוש עד שיפדה וקאמר דכיון שבידו לפדותה אע"פ שאין לו שאר נכסים קדיש מיהא מעכשו לכשתפדה ובתוספתא של מציעא פרק תשיעי אמרו השוכר שדה מחברו ועמד השוכר והשכירה לאחר רשאי בעל הבית שיאמר לו אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך עמד בעל הבית ומכרה מחשבין על בעל הבית ובדרך שהאריס השני נהנה כך משלם לראשון עמד בעל הבית והקדישה אינה מוקדשת עד שתחזור לו וכל מה שנהנה ממנה הרי הוא הקדש עמד שוכר והקדישה מוקדשת עד שתצא מרשותו ומעלה שכר לבעלים ולהקדש והרי זו נראית כחולקת עם אותה של ערכין אלא שזו הסכימו חכמי הדורות שאע"פ שנאמרה בלשון שכירות אריסות הוא ואמר שאם הקדישה בעל השדה קדוש אלא שאין אריס מפסיד אריסותו וחלקו של בעל הבית הקדש ואם הקדישה שוכר חלקו מוקדש ומעלה לבעלים חלקם ולהקדש חלק שלו וכגון שכבר עלו העשבים שהוא דבר שבא לעולם וכל אחד זוכה בשלו ופירוש הדברים אינה מוקדשת לגמרי להפסיד חלקו של אריס אלא שחלקו הקדש ולענין זו שבערכין יש מתרצים שאף במשכון מהשתא קדיש אלא אין כלה הקדש אלא תמכר והמלוה גובה שיעור חובו והשאר להקדש הא לכשיפדנה קדשה כלה וכן הדין במשכיר שאם הקדישה מעכשו תמכר ושוכר גובה שיעור שכרו הא אם דר בה קודם שנמכרה במעילה קאי ואע"פ שיש לשוכר בה זכות דירה שנה או שנתים חלק הקדש אוסרה ובין משכיר ובין ממשכן ומכרה מעכשו מכור ושוכר דר כל ימי שכירותו ומקבל המשכון אוכל פירות עד שישלמו ימי המשכונה ומה שאמרו באפותיקי סתם אם מכרה גובה משאר נכסים אם בסתם משכונה לאלתר ואם לעשר שנים אוכלה עד עשר שנים ולסוף עשר שנים גובה חובו משאר נכסים והוא שאמרו במציעא פרק השואל ק"א ב' זבנה או יהבה אמר ליה לא עדיפת מגברא דאתית מיניה ובפרק נשך ע"ג ב' רב מרי בר רחל משכין ליה ההוא גוי ביתא זבנה לרבא נטר שתא ואמטי ליה אגר ביתא לרבא ואמר ליה הא דלא אמטיי לך עד האידנא דסתם משכנתא שתא ולא מצי גוי מסלק לי אלמא שאין המכירה מפקיעה זכות מקבל המשכון אע"ג דמהשתא חיילא מכירה והוא הדין להקדש והילכך זו שאמרו לכשאפדנה תקדוש מהשתא קדושה לגופה ואם יפרע חובו כלו להקדש הא כל שלא יפרע וכן מלוה אינו מפסיד חובו מצד ההקדש שלא לגבות מן המשכונה אם אין שם שאר נכסים וכדתנן ערכין כ"ג ב' מוסיף עוד דינר וכו' ואם כן קשה לפרש זו שבערכין כ"א א' שנראה ממנה שהמלוה אסור ליהנות מן המשכונה עד שתמכר משום חלק הקדש וכן השוכר אסור לדור בה ואף בתוך ימי שכירותו אע"פ שזכה לכל זמן שכירותו והרי בפרק השואל נראה בשמועת השואל קרדום של הקדש מחברו שהמשאיל קרדום של הקדש לחברו אע"פ שלא יצא הקרדום לחלין הואיל ושיעור הנאת הבקוע כפי זמן השאלה יצא לחלין מותר לבקע בו בזמן השאלה והוא הדין לשוכר בית לשנה והקדישו משכיר שהשוכר דר בו כל זמן שכירותו וכן כתבו במשכיר בית סתם שאע"פ שהוא חייב להעמיד לו בית מכל מקום אין המשכיר יכול להוציאו מבית לבית אלא דר בתוכו כל זמן שכירותו אלא שבנפל חייב להעמיד לו בית ומתוך כך אם מכרו יוצא משם השוכר ומשכיר חייב להעמיד לו בית וכן אם הקדישו פקע זכות שוכר והוא במעילה הואיל ובית סתם השכיר לו ואף זו יש מפרשים אותה בשלא הקדים השכר ונמצא שיש להקדש חלק בבית אף בימי השכירות וחייב להעלות לו שכר להקדש אבל אם הקדים את השכר אין כאן הקדש בימי השכירות והדר בו אינו במעילה וכן הוא בתלמוד המערב שבפסחים פרק מקום אלא שיש לפרשה בבית זה דר בו לכל ימי שכירותו אלא שמעלה שכר להקדש ויש לדון שהמשכונה קנויה למלוה לאכילת פירות עד שיפרע מחובו כמו שהוא קנויה לו במשכונה עד עשר שנים עד שיכלו ימי המשכונה ואין מכר והקדש מפקיעין קנינו של מלוה אלא במקום שאין מפסיד כלום כגון שיש לו שאר נכסים והילכך אף במשכונה סתם שמכרה שיכול לוה להגבותו משאר נכסים מלוה אוכל פירות עד שיפרעוהו או מקרקע זה או משאר נכסים וזהו שאמרו כאן לכשאפדנה וכו' שמכל מקום אין להקדש בה אלא במה שיש לו בה אם הקדישה לכשיפדנה:

ומכיון שהגענו לכך ראוי לנו לדבר בשוכר אם יכול לאסרו על אחרים אם לאו יש אומרין שרשאי בכך והם מפרשים זו של ערכין איש כי יקדיש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו וכו' כלומר היכי מצי מקדיש ליה ויפסיד שכרו לבעל הבית וליתנו להקדש הא לאסור לאחרים רשאי ויראה אף למשכיר אם אינו צריך ליכנס בה לתקון ביתו וודאי אין זה פירוש נכון דודאי שוכר יכול להקדיש זכות שיש לו בבית שהרי אין המשכיר יכול להוציאו לא במכר ולא במתנה ולא בהקדש והשכר חוב עליו בין ידור בו בין לא ידור בו הילכך אם הקדישו שוכר דין הוא שהדר בו יהא מעלה שכר להקדש והשוכר לבעליו וכן רשאי להשאילה לאחר והוא מעלה שכרה ואין המשכיר יכול לתבוע כלום לשואל אלא הכי קשיא ליה הואיל ובית סתם השכיר לו ודאי שוכר אין יכול להקדישו שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו הא בית זה שלו הוא לזמן שכירותו ולענין קנס ושוכר ובעל משכון יכולים לאסרו שאף הם קנו גוף הקרקע לפירות וזה אינו נראה שאלו כן היה לו להקשות בערכין כיון דאמר ליה בית סתם מי מצי מקדיש ליה ולא הוי ליה למימר סתם מי מצי מקדיש ליה וזהו מה ביתו ברשותו וכו' דאלו שלו ודאי הואיל ואין משכיר יכול להוציאו אפילו על יד מכר ומתנה שלו הוא לכל הזמן אלא שברשות בעלים הוא עומד ואף בשוכר מטלטלין כן ר"ל שאינו יכול להקדיש את זכותו ומשכיר יכול להקדישה והשוכר במעילה אף בבית זה וכיון שלא הקדים את השכר ובנדרים פרק שתוף מ"ו ב' כתבנו בקצת דברים שכתבנו שיטה אחרת והעמדנו זו של ערכין בבית זה וכן כתבנו שם שאין שוכר יכול להקדיש אף בבית זה ולא לאסור והדברים עמוקים ואין להורות בהם במוחלט אלא שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

גדולי המחברים כתבו שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר מכל מקום הרי עלי להקדיש דבר פלוני כשיבוא לעולם חייב לקיים את נדרו ואם לא קיימו עובר משום בל תאחר ומשום בל יחל ומשום כל היוצא מפיו יעשה כשאר הדברים וראיה לדבר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר בו אשר נדרת לי שם נדר והדברים נראין:

רב אדא בר אהבה סבר תקינו מזוני תחת מותר ומע' כסף תחת מעשה ידי' וכיון דיהיב לה מזוני מותר דידי' הוי. קשיא לן ולרב אדא אם כן היכי תני מתני' המקדיש מעש' ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ע"כ אמות' קאי דהא לרב אדא מותר תחת מזונות ובשאינה ניזונת סיפא דקתני והמותר בניזונ' ר' מאיר אומר הקדש מחיים והא קשי' טוב' כיון דרישא דמתני' איירינן ג"כ במותר מאי איכא דברישא קרי לי' מעשה ידי' ובסיפא מותר ותו דמיירי רישא בשאינה ניזונת וסיפא בנזונת. ויש לומר דמתני' נמי לרב אדא בר אהב' כול' בחדא גוונ' נמי אתיא ומעש' ידי' דרישא דמתני' דוקא וכולה מתני' אליבא דרב אדא בשהוא מקדיש מה שכנגד מה שהוא מעלה לה שהוא סבור לזכות בו. והכי קאמר המקדיש מעש' ידי אשתו. ומעל' לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מעה כסף. וכיון שכן הוא סבור שיזכה בהן ויהא יכול להקדישן והיא אינה ניזונת הרי זו עושה ואוכלת ונוטלת הכל לצורך מזונותי' אפי' עיקר מעש' ידי' שהן כנגד מעה כסף כיון שהוא צריך להן דלא גרע' מעבד עברי דקיימא לן דאין הרב יכול לומר לעבד עש' עמי ואיני זנך. והמותר כלומר אם הקדיש המותר ומעל' לה מה שכנגדו כדפרישית דמתני' הכי קאמר שמעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מזונות שהן תחת מותר אליבא דרב אדא בר אהב' בין שמעל' לה מעה כסף בין שאינו מעל' לה דהשתא לא אכפת לן דאליבא דרב אדא בר אהב' כול' מתני' אפשר דמיירי במעל' לה מעה כסף. ולא קאמר לעיל דאינו מעל' לה מע' כסף אלא משום רב ושמואל כדפרי' ולא קאמר במעל' לה מזונות אלא משום רב אדא בר אהב'. ומיהו אסיפא הוא דאמרינן דאליבא דתרוייהו מיירי בניזונת ואינו מעל' לה מעה כסף אבל רישא אתיא וודאי באינ' ניזונת לכ"ע ואליבא דרב אדא במעלה לה מעה כסף. והאי דאשמעינן מתני' דין הקדש במותר רבותא קמ"ל ואפילו במותר דלא עביד דאתי קאמר ר' מאיר דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכל דכן אליבא דרב אדא דקמ"ל רבותא דאפי' מעשה ידי' שאינן תחת מזונות נוטלת אותן בשאינ' ניזונת והוא שצריכ' להן. ואיכא דקשיא לי' ואמאי לא אוקמו פלוגתייהו דרב ושמואל ורב אדא בר אהב' בפלוגתא דרב וריש לקיש דלעיל. דרב ושמואל לטעמייהו דהיינו כרב דאמר יכול' אשה שתאמר לבעל' איני ניזונת ואיני עושה. ומתני' רישא בשאינה ניזונת בין שהבעל אינו רוצה או שהיא אינה רוצה. וסיפא באינו מעל' לה מעה כסף ומותר לאחר מיתה קדוש כדמוקמי לה השתא. ורב אדא סבר לה כריש לקישדל"ל דר' הונא ומפר' טעמי' דר"א מתוך שיכול לכופה במעשה ידי' נעש' כאומ' לה יקדשו ידי לעושיה'. וכיון דהכי קאמ' וודאי בניזונת מוקים לה לסיפא ובמעלה לה מעה כסף דלא סגיא לי' בלאו הכי דאי בשאינ' ניזונת ליכא למימר שיכול לכופ' במעש' ידי' כו' אם אינו מעל' לה מע' כסף. אלא לאו וודאי דהכי אתיא בניזונת ובמעל' לה מע' כסף ומוקים לה רישא בשאינה ניזונת וסיפא בניזונת ובמעל' לה מע' כסף. ואפשר דרב אדא בר אהב סבר לה כוותי' ולא איכפת לי' אי אתיא כול' מתני' בחדא שיטתא כריש לקיש דלדידי' וודאי לא סגי' אלא הכי. והשתא אפשר דכלהו אית להו מזונות תחת מעש' ידי' ומעה כסף תחת מותר ואפי' הכי אמר רב אדא מחיים משום דמוקים לה לסיפא בניזונת ובמעל' לה מע' כסף כריש לקיש. וא"ת ומאי טעמא מוקמינן פלוגתא אחריתי בינייהו בכדי ולא פלוגתא דמשמע מדרב וריש לקיש. יש לומר דהתם הוא דאתי מעיקר' למימר ריש לקיש דמהא ליכא היכריח' דקסבר ר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דאיפשר דסיפא בניזונת ובמעלה לה מעה כסף והיינו טעמא דר"מ דאמר הקדש. אבל כיון דאית לן בוודאי הכי דסבר לה כר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעול' ריש לקיש כולה בשאין ניזונת מוקים לה בחדא שיטתא ומפרש לה כרב ושמואל דר' מאיר דאמר הקדש לאחר מיתה קאמר. והילכך ליכא לפרושי לרב אדא מתני' אלא בחדא שיטת' כול' דהא לא חזינן מאן דמפרש לה הכי אי נמי אפשר דוודאי ר"ל אפי' מעיקר' מוקים לה לכולה מתני' באינה ניזונת וסיפא בשאין מעלה לה מעה כסף. והאי דקאמר מתוך שיכול לכופה לאפוקי מדרב הונא דקסב' יכולה אשה שתאמ' לבעל' איני ניזונת ואיני עושה. ואם איתא להא דרב הונא וודאי כל היכא דאינ' ניזונת ואין מעלה לה מעה כסף לא אפשר לי' לר' מאיר למימר הקדש לאח' מית' אלא משו' טעמא דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. אבל השת' דקסבר ריש לקיש שתקנה קבועה היא ואין אחד מהן יכול להפקיע' נמצא שמעש' ידיה של אשה כשעוש' אותן ראשון זוכה בהם הבעל והם שלו בכל מקום שהן והוא חייב גם כן במזונותיה ואם אינו נותן לה מזונות גוזל אותה. ואע"פ כן הוא זוכה בוודאי במעשה ידי' אלא שהיא יכול' ליטול אותן כשהיא צריכ' להם כשאר נכסי הבעל שהרי הוא חייב במזונותיה כמו שפירשתי שאין אחד מהם יכול להפקיע את עצמו. וכיון שכן ראוי הוא שיהא יכול לכופה במעשה ידיה שהרי מעשה ידיה שלו הם לעולם. ולפום האי סברא הקדש דקאמ' ר' מאיר לאחר מיתה קאמר וחאיל עליה ואע"ג דלית ליה לר"מ אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. וא"ת והאי כיון דלא חאיל מחיים היכי חאיל לאחר מית' דבר שלא בא לעולם הוא כדאמרי' לקמן מי איכא מידי דאלו השת' לא קדוש לקמיה קדוש הא לית' דלא דמיאן דלקמן הוא דאיכא למימר הכי משום דמדינ' השתא לא חאיל עולייהו הקד' אלא לאחר מיתת הבעל או אחר גירושין וכיון דמדינ' השת' לא קדיש לקמיה נמי לא קדוש כיון דאית לן אין אדם מקדי' דבר שלא בא לעולם. אבל הכא מדינ' מהשתא קדוש אלא שהאשה כבעלת חוב במזונותיה והיא מוקדמת. וקיימא לן דקדושת דמים אינו מפקיע ושיעבודה עדיף והיא כטורפת מן ההקדש כשם שהיתה טורפת שאר נכס הבעל וגובה מאלו אע"פ שיש שאר נכסים בני חורין משום דהוי לה אפותיקי מפורש שמעשה ידיה כאפותיקי מפורש למזונותיה ולא שייך ביה למימר פדיון מפני מראית העין כדאמרינן בההיא דערכין מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו גזרה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. משום דהכא אגופייהו דידיה לא שייך פדיון ואמעש' ידיה נמי לא מפני שאינן מסויימין ותו ליכא בהו מפני מראית העין. וכיון דכן לאחר מיתתה דתו ליכא שיעבודי' דידה גבי לי' הקדש כדיניה דהא מדינ' הקדש הוא. ואע"ג דמותר זמנין דאתי וזימנין דלא אתי ואין עיקר חיובא אלא בעיקר מעשה ידיה. וכיון שכן היכי קאמר שתהא יכול לכופ' על המותר יש לומר בשהשלימה מעשה ידיה בתוך השבת כופה אות' שלא תבטל לא מדין משנתינו שהבטל' מביאה לידי שיעמום או זמה אלא מפני מעשה ידיה שהם שלו אבל וודאי יכולה הי' להוציא כל ימי השבוע בעיקר מעשה ידי' מתחילה אבל השלימ' בתוך השבוע כופה אות' לעשות. ואיכא דקשיא לי' אכתי אמאי לא אמר פלוגתייהו איפכא ולימ' הכי לעולם במעלה לה מעה כסף לצרכה ואינו מעלה מזונות. רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון דלא יהיב לה מזונות מותר דידה הוי. ורב אדא בר אהבה סבר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה מעה כסף תחת מות' וכיון דיהיב לה מעה כסף מותר דידה הוי וקדוש. ויש לומר דהא לא ניחא לי' למימר דאם כן לא אתיא מתני' בחדא שיטתא לא לרב ושמואל ולא לרב אדא בר אהבה. לא לרב ושמואל דאליבייהו רישא בשאינה ניזונת ומעלה לה מעה כסף מדקתני הרי זו עושה ואוכלת ואי בשאין מעל' לה מעה כסף אמאי עושה ואוכלת אפי' בניזונת נוטלת מעש' ידיה לעצמה משום מעה כסף נמצא שהקדיש מה שכנגד מה שהוא מעלה לה. וסיפא מיירי נמי בשאינ' ניזונת ומקדיש המותר שהוא תחת מזונות נמצא שמקדיש מה שכנגד שאינו מעלה לה. ואליבא דרב אדא בר אהבה נמי רישא בשאינה ניזונת והקדיש מעשה ידיה שהקדיש מה שכנגד מה שאינו מעלה לה. וסיפא במעלה לה מעה כסף שהוא תחת מותר לדעתו וזהו שקדוש מחיים נמצא שמקדיש מה שכנגד מה שהוא מעלה לה. ותו דרב אדא בר אהב' לפום האי אוקמתא וודאי סיפא לא סגיא לי' אלא בניזונת דאי בשאינה ניזונות וודאי מות' לאו קדוש מחיים שהיא נוטלת הכל לצורך מזונותי' דלא גרע מעבד עברי כדפרי' לעיל ותיתי רישא בשאינה ניזונת סיפא בניזונת סיפא במעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש ורישא בשאינו מעלה לה ומשום הכי מחוורתא כדאוקימנא. והא דאמרינן מידי דקיץ ממידי דקיץ כלומר מעה כסף דקיץ בעני בישראל תחת מעשה ידיה דקיצי:

הרי את מקודשת כשתתגיירי כו' אבל המקדש א"י או שפח' סתם ונשתחרר' או נתגיירה בזו אין ספק שאין קדושיי קידושין. ונרא' לומר דכיון דשמעינן לר"מ גבי הקדש אין אדם מוציא דבריו לבטלה הוה לי' כמ"ד לכשיבואו לעולם:

אמר שמואל הלכה כר"י הסנדלר ומי אמר שמואל הכי והתנן ה"ג קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר. ולא גרסינן שאיני עושה לפיך דהו' לי' דבר שאין בו ממש וקיי"ל דאין הנדרים חלין אלא על דבר שיש בו ממש ר' עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו ר' יוחנן בן נורי אומר צריך להפר שמא יגרשנה ותהא אסור' לחזור לו ואמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי. קשיא לן ולר"י בן נורי כיון שאין הנדר חל אלא לכשיגרשנה היאך הוא יכול להפר עכשיו ויש אומרי' דאמסקנה לא קשיא דהא אמרינן האי הקדש (לא) חאיל אלא משום דאלמוה רבנן לשיעבודי' דבעל. וכיון דכן לא אלמוה רבנן אלא לזכותיה ולאו לאפקועה זכותיה אלא לענין הפרה כדקאי קאי ויכול להפר. ואפשר גם כן דאפי' אם תמצא לומר דמדאורייתא לא חאיל מצי מיפר דטעמא מאי לא חאיל משום שיעבודיה דבעל דאלו מדינ' וודאי חאיל אי לאו משום טעמא דשיעבוד' דבעל וכיון דכן דהא אמטולתיה מיפקע נדר' אכתי אית' לזכותי' דמצי לאפקועי בהפרה. והא דאמרי' כי קאמר שמואל הלכה כר"י בן נורי להעדפא. פי' לאו במאי דקאמר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא במאי דקאמר דהעדפ' דבעל דמפרש טעמא משום שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו הא לאו הכי אינו צריך להפר. ופרכינן ונימא הלכה כר"י בן נורי בהעדפ' פי' דכיון דבעיקר מילתא כר"י בן נורי לית ליה היכי פסיק הילכת' כוותי' סתמא לימא בהדיא דקאי אהעדפ' א"נ אין הלכה כר"ע דקסבר דהעדפה לאו דבעל דקאמר יפר שמא תעדיף. אי נמי הלכה כתנא קמא דקסבר העדפה דבעל דקאמר אינו צריך להפר ומפרשינן הכי טעמיה לקמן. ואע"ג דאפשר דטעמיה דת"ק משו' דקסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. איכ' למימ' דמשמע להו דהיינו טעמיה משום לישנא דקאמר אינו צריך להפר ואם איתא הוה לי למימר לא אמר כלום. אבל השתא משמע דנדר' וודאי נדר' הוא אלא דלא חאיל משום טעמא אחרינא:

אמר רב יוסף קונמות כו' עד בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו כו'. פי' דלעולם בעינן שיהאהאחד ברשותו או האוסר או הנאסר. ושמעי' מינה שאדם יכול לאסו' על עצמו פירות שלא באו לעולם:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידיך לעושיהן דידים איתנהו בעולם. פי' אלא קאמרינן דתו לא בעינן טעמא דרב יוסף וכיוצא בה בתלמוד'. ופרכינן וכי קאמרה הכי מי מקדש' והא קא משתעבדן ידי' לבעל. ומהדרי' דאמ' דכי מיגרש' ולאו דווקא דאם כן היכי קאמר רבי עקיבא יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו. והא לא אמרה אלא לכי מיגרש' אלא וודאי ה"ק השתא ולכי מיגרש'. ואיכא נסחי דלא כתיב בהו האי קושיא מי איכא מידי כו' ופירוקא. ומסתברא דהיינו טעמיה משום דליכ' לאקשויי לי' השתא דהא מעיקר' נמי דקס"ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אית לן הכי דאפילו מאן דאית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ה"מ דקאמ' לכשיבואו לעולם כדקתני בההיא דר"מ לכשתתגיירי לכשתשחררי וכדאמרי' בעלמא לכשאקחנה קנויה לך. וכיון דכן הכי אית לן למימר לעיל דקאמר לכשאזכה בהן דהיינו לכי מיגרש' ויבואו עולם. ומיהו איכא למימר דאפילו הכי קשיא לי' הכא דקס"ד השתא דכיון דמוקים לה רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידיך לעושיהן דתו לא צריך לתירוצי דלעיל והיינו דפריך אכתי היכי מיקדשה דהא משתעבדין ידיה לבעלה. ופרקינן דאמרה לי מיגרש' וכו' ומי איכא מידי דאלו השתא כו' עד הח' בידו להקדישה הכא אין בידה לגרש את עצמה לעולם. קשיא לן והא קי"ל יכולה אשה שתאמ' לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואם כן אף היא הרי בידה לגרש את עצמה. ויש מתרצים אי אמרה הכי נמי אבל כל היכא דלא אמרה הרי ידיה לבעל ואינן שלה להקדישן מה שאין כן בשדה זו שאני מוכר לך שהרי בידו להקדישה. וליתיה מדקאמ' אין בידה לגרש את עצמה והרי בידה הוא. תו קשיא נמי מהא דאמרינן לקמן מי דמו התם בידו לפדותה הכא אין בידה לגרש את עצמה והכא וודאי בידה לפדות את עצמ' שהרי יכול' לומר איני ניזונת ואיני עושה וי"א אפ"ה כיון דאוקימנא באומרת לכי מיגרשא והרי אין בידה לגרש את עצמה לא חאיל. ולא נהיר דמכל מקום כיון שבידה להפקיעה את עצמה עכשו וודאי דין הוא שתהא יכול' להקדיש לכשתתגרש דהא וודאי עדיפ' משדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים דקיימא לן דקדשה כיון שיש זמן קצוב שהו' יכול לפדותה. וכל שכן בזו שבידה לפדות את עצמה עכשו. ואפשר לומר דלישנא וודאי לאו דווקא במאי דקאמ' אין בידה לגרש את עצמה שהרי בידה בוודאי להפקיעה את עצמה. אלא מיהו איברא דלא דמיא לשדה שמשכנתי דהתם ברשות הבעל' היא דודאי לפדות' עומד' אבל הכא ניהו דמציא אמר' אבל וודאי אינה עומדת לכך אלא שיהו מעשה ידיה לבעל ושתהא היא ניזונת ולא נהיר. ובתוספות תירצו דהכא הכי מקשי' אם תמצא לומר לית' לדרב הונ'. ויש אומרי' דסוגיין לרב פפא מרי דאתקפתא ולדידיה וודאי לית לי' לדרב הונא אלא כר"ל והכי מוכח לקמן בפרק שני דייני גזירות כדבעינן למימר התם בס"ד. והאי נמי ליתה חדא דהא מקמי רב פפא אקשי לי' ר' ירמי' לר' אילא התם בידו להקדישה הכא אין בידה לגרש את עצמה. ותו היכי אפשר דתיתי כולה סוגיין דלא כהלכתא ורב אשי וכולהו אמוראי שקלי וטרו בה. ונראה לומר דאפי' לרב הונא לא קאמר אלא על מעשה ידיה שהם תחת מזונות ומינייהו קאמר שיכולת לה להפקיעה את עצמה לומר איני ניזונת ואיני עושה. אבל שאר מלאכות השנויות במשנתינו כגון טוחנת ואופה דוודאי הרי היא חייבת עליהן ואין בידה להפקיע את עצמה לעולם בלא גירושין. ואלו ר"י בן נורי קאמר יפר שמא יגרשנ' ותהא אסורה לחזו' לו לפי שאסר' עליו כל מעשה ידיה ואי אפשר לה לעשות שום מלאכ' והיינו דקשיא לן בהא דוודאי דהא אינה יוכלת להפקיעה את עצמה לעולם בלא גירושין והרי אין בידה לגרש את עצמה וזהו הנכון:

רב אדא בר אהבה סבר תקינו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון דיהיב לה מזוני מותר דידיה הוי. קשיא לן ולרב אדא אם כן היכי תני מתניתין המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ע"כ אמותר קאי דהא לרב אדא מותר תחת מזונות ובשאינה ניזונת סיפא דקתני והמותר בניזונת רבי מאיר אומר הקדש מחיים והא קשיא טובא כיון דרישא דמתניתין איירי גם כן במותר מאי איכא דברישא קרי ליה מעשה ידיה ובסיפא מותר. ותו דמיירי רישא בשאינה ניזונת וסיפא בניזונת ויש לומר דמתני' נמי לרב אדא בר אהבה כולה בחדא גוונא נמי אתיא ומעשה ידיה דרישא דמתניתין דוקא וכולה מתניתין אליבא דרב אדא כשהוא מקדיש מה שכנגד מה שהוא מעלה לה שהוא סבור לזכות בו והכי קאמר המקדיש מעשה ידי אשתו ומעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מעה כסף. וכיון שכן הוא סבור שיזכה בהן ויהא יכול להקדישן והיא אינה נזונת הרי זו עושה ואוכלת ונוטלת הכל לצורך מזונותיה אפי' עיקר מעשה ידיה שהן כנגד מעה כסף כיון שהיא צריכה להן דלא גרעה מעבד עברי דקיימא לן דאין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך והמותר כלומר אם הקדיש המותר ומעלה לה מה שכנגדו כדפי' דמתני' הכי קאמר שמעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מזונות שהן תחת מותר אליבא דרב אדא בר אהבה בין שמעלה לה מעה כסף בין שאינו מעלה לה דהשתא לא איכפת לן דאליבא דרב אדא בר אהבה כולה מתני' אפשר דמיירי במעלה לה מעה כסף. ולא קאמר לעיל דאינו מעלה לה מעה כסף אלא משום רב ושמואל כדפרישית ולא קאמר במעלה לה מזונות אלא משום רב אדא בר אהבה. ומיהו אסיפא הוא דאמרינן דאליבא דתרווייהו מיירי בניזונת ואינו מעלה לה מעה כסף אבל רישא אתא ודאי באינה ניזונת לכ"ע ואליבא דרב אדא במעלה לה מעה כסף. והאי דאשמעינן מתני' דין הקדש במותר רבותא קמ"ל דאפי' במותר דלא עביד דאתי קאמר ר"מ דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. וכל שכן אליבא דרב אדא דקמ"ל רבותא דאפילו מעשה ידיה שאינן תחת מזונות נוטלת אותן בשאינה ניזונת והוא שצריכה להן.
ואיכא דקשיא ליה ואמאי לא אוקמי פלוגתייהו דרב ושמואל ורב אדא בר אהבה בפלוגתא דרב וריש לקיש דלעיל דרב ושמואל לטעמייהו דהיינו כרב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונית ואיני עושה. ומתני' רישא בשאינה נזונת בין שהבעל אינו רוצה או שהיא אינה רוצה וסיפא באינו מעלה לה מעה כסף ומותר לאחר מיתה קדוש כדמוקמי לה השתא. ורב אדא סבר לה כריש לקיש דל"ל דרב הונא ומפרש טעמיה דר"מ מתוך שיכול לכופה במעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיה לעושיהן. וכיון דהכי קאמר ודאי בניזונת מוקים לה לסיפא ובמעלה לה מעה כסף דלא סגיא ליה בלאו הכי דאי בשאינה ניזונת ליכא למימר שיכול לכופה במעשה ידיה כו' אם אינו מעלה לה מעה כסף. אלא לאו ודאי דהכא אתיא בניזונת ובמעלה לה מעה כסף ומוקים לה רישא בשאינה ניזונת וסיפא בניזונת ובמעלה לה מעה כסף. ואיפשר דרב אדא סבר לה כוותיה ולא איכפת ליה אי אתיא כולה מתני' בחדא שיטתא כריש לקיש דלדידיה ודאי לא סגי אלא הכי והשתא אפשר דכלהו אית להו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר ואפי' הכי אמר רב אדא מחיים משום דמוקים לה לסיפא בניזונת ובמעלה לה מעה כסף כריש לקיש.

ואם תאמר ומאי טעמא מוקמינן פלוגתא אחריתי בינייהו בכדי ולא פלוגתא דמשמע מדרב וריש לקיש. יש לומר דהתם הוא דאתי מעיקרא למימר ריש לקיש דמהא ליכא הכרחה דקסבר ר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דאיפשר דסיפא בניזונת ובמעלה לה מעה כסף והיינו טעמא דר"מ דאמר הקדש. אבל כיון דאית לן בודאי הכי דסבר לה רבי מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ריש לקיש כולה בשאין ניזונת מוקים לה בחדא שיטתא ומפרש לה כרב ושמואל דרבי מאיר דאמר הקדש לאחר מיתה קאמר. והלכך ליכא לפרושי לרב אדא מתני' אלא בחדא שיטתא כולה דהא לא חזינן מאן דמפרש לה הכי אי נמי אפשר דודאי ר"ל אפילו מעיקרא מוקים לה לכולה מתני' באינה ניזונת וסיפא בשאין מעלה לה מעה כסף. והאי דקאמר מתוך שיכול לכופה לאפוקי מדרב הונא דקסבר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה. ואם איתא להא דרב הונא ודאי כל היכא דאינה ניזונת ואין מעלה לה מעה כסף לא אפשר ליה לר"מ למימר הקדש לאחר מיתה אלא משום טעמא דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל השתא דקסבר ריש לקיש שתקנה קבועה היא ואין אחד מהן יכול להפקיע נמצאת שמעשה ידיה של אשה כשעושה אותן ראשון זוכה בהם הבעל והם שלו בכל מקום שהן והוא חייב גם כן במזונותיה ואם אינו נותן לה מזונות גוזל אותה ואע"פ כן הוא זוכה בודאי במעשה ידיה אלא שהיא יכולה ליטול אותן כשהיא צריכה להם כשאר נכסי הבעל שהרי הוא חייב במזונותיה כמו שפרשתי שאין אחד מהם יכול להפקיע את עצמו וכיון שכן ראוי הוא שיהא יכול לכופה במעשה ידיה שהרי מעשה ידיה שלו הם לעולם. ולפום האי סברא הקדש דקאמר רבי מאיר לאחר מיתה קאמר וחייל עליה ואף על גב דלית ליה לר"מ אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וא"ת והאי כיון דלא חייל מחיים היכי חייל לאחר מיתה דבר שלא בא לעולם הוא כדאמרינן לקמן מי איכא מידי דאלו השתא לא קדוש לקמיה קדוש הא ליתא דלא דמיא דלקמן הוא דאיכא למימר הכי משום דמדינא השתא לא חייל עלייהו הקדש אלא לאחר מיתת הבעל או אחר גירושין. וכיון דמדינא השתא לא קדיש לקמיה נמי לא קדיש כיון דאית לן אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. אבל הכא מדינא מהשתא קדוש אלא שהאשה כבעלת חוב במזונותיה והיא מוקדמת. וקיימא לן דקדושת דמים אינו מפקיע ושיעבודה עדיף והיא הטורפת מן ההקדש כשם שהיתה טורפת שאר נכסי הבעל וגובה מאלו אע"פ שיש שאר נכסים בני חורין משום דהוי לה אפותיקי מפורש שמעשה ידיה כאפותיקי מפורש למזונותיה ולא שייך ביה למימר פדיון מפני מראית העין כדאמרינן בההיא דערכין מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו גזרה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. משום דהכא אגופייהו דידיה לא שייך פדיון ואמעשה ידיה נמי לא מפני שאינן מסוימין ותו ליכא בהו מפני מראית העין וכיון דכן לאחר מיתתה דתו ליכא שיעבודא דידה גבי ליה הקדש בדיניה דהא מדינא הקדש הוא ואע"ג דמותר זמנין דאתי וזמנין דלא אתי ואין עיקר חיובא אלא בעיקר מעשה ידיה. וכיון שכן היכי קאמר שיהא יכול לכופה על המותר יש לומר בשהשלימה מעשה ידיה בתוך השבת כופה אותה שלא תבטל לא מדין משנתנו שהבטלה מביאה לידי שיעמום או זמה אלא מפני מעשה ידיה שהם שלו אבל ודאי יכולה היא להוציא כל ימי השבוע בעיקר מעשה ידיה מתחילה אבל השלימה בתוך השבוע כופה אותה לעשות.
ואיכא דקשיא ליה אכתי אמאי לא אמר פלוגתייהו איפכא ונימא הכי לעולם במעלה לה מעה כסף לצרכה ואינו מעלה לה מזונות. רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון דלא יהיב לה מזונות מותר דידה הוי. ורב אדא בר אהבה סבר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה מעה כסף תחת מותר וכיון דיהיב לה מעה כסף מותר דידיה הוי וקדוש. ויש לומר דהא לא ניחא ליה למימר דאם כן לא אתיא מתני' בחדא שיטתא לא לרב ושמואל ולא לרב אדא בר אהבה לא לרב ושמואל דאליבייהו רישא בשאינה ניזונת ומעלה לה מעה כסף מדקתני הרי זו עושה ואוכלת ואי בשאין מעלה לה מעה כסף אמאי עושה ואוכלת אפי' בניזונת נוטלת מעשה ידיה לעצמה משום מעה כסף נמצא שהקדיש כנגד מה שהוא מעלה לה וסיפא מיירי נמי בשאינה נזונת ומקדיש המותר שהוא תחת מזונות נמצא שמקדיש כנגד מה שאינו מעלה לה. ואליבא דרב אדא בר אהבה נמי רישא בשאינה ניזונת והקדיש מעשה ידיה שהקדיש מה שכנגד מה שאינו מעלה לה. וסיפא במעלה לה מעה כסף שהוא תחת מותר לדעתו וזהו שקדוש מחיים נמצא שמקדיש מה שכנגד מה שהוא מעלה לה ותו דרב אדא בר אהבה לפום האי אוקימתא ודאי סיפא לא סגי ליה אלא בנזונת דאי בשאינה נזונת ודאי מותר לאו קדוש מחיים שהיא נוטלת הכל לצורך מזונותיה דלא גרעה מעבד עברי כדפרי' לעיל ותיתי רישא בשאינה ניזונת סיפא בניזונת סיפא במעלה לה כנגד מה שהוא מקדיש ורישא בשאינו מעלה לה ומשום הכי מחוורתא כדאוקימנא. עכ"ל הרא"ה ז"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל. הוי בה רב פפא במאי אילימא במעלה לה וכו' האי מעלה לה מזונות כדי נסבה דהא עיקר קושיא אינו אלא ממעה כסף שהוא כנגד המותר למאי דקס"ד השתא וכן נמי במאי דקאמר אלא כשאין מעלה לה מזונות לאו דוקא אלא עיקרה משום שאין מעלה לה מעה כסף לצרכה ומעלה לה מזונות ואין מעלה לה משום דבעי לאוקמא כולה בחד גונא. וראיתי מי שפירש משום דאכתי לא ידעינן אי מזונות תחת מעשה ידיה או תחת מותר ונכון הוא ואיכא למידק אמאי לא אוקמא בנזונת ורב לטעמיה דאמר יכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ואיני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר ומיהו לאחר מיתה קדוש משום דקסבר שאין אדם מקדיש דשב"ל ורב אדא סבר אינה יכולה לומר איני נזונת כו' כר"ל ומתוך שיכול לכופה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן א"נ משום דאדם מקדיש דשב"ל. ואם תאמר אם כן לרב אדא היכי קתני רישא הרי זו עושה ואוכלת. ויש לומר דלצדדין קתני ורישא כשאינה נזונת.
ויש מתרצין דסיפא גופה לא מצית לאוקמה בדאמרה איני נזונת ואיני עושה ומאי קדוש לאחר מיתה דאם כן ליתני המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ועושה צרכיה ומה שהותירה ממזונותיה ר"מ אומר הקדש מאי האי דקתני המותר דמשמע כשהקדיש את המותר נוהג הדין הזה אבל מעשה ידיה עצמן דין אחר יש להם שמע מינה כשאינה אומרת איני נזונת ואיני עושה עסקינן להכי קתני המקדיש את המותר סד"א כיון שאינו יכול לכופה לעשות מותר אפילו היכא דאינה אומרת איני נזונת ואיני עושה לאו דידיה הוי קמ"ל. ולא ירדתי לסוף דעתם בתירוץ זה דאפילו באומרת איני נזונת ואיני עושה סיפא דמתני' שפיר קא אתיא וה"ק במקדיש אפילו המותר דלא שכיח ואינו יכול לכופה אף במעלה לה קדיש לאחר מיתה וכל שכן מעשה ידיה עצמן ורישא דקתני עושה ואוכלת הכל בכלל אוכלת לומר מספקת צרכי מזונות וקשוטין.
ונ"ל דטעמא דמילתא לפי שלא רצה להעמיד משנתנו לצדדין כל שהוא יכול להעמיד כולה בחד גונא ובחד טעמא אי ברוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל או דשאינו רוצה לזונה ואוקימנא סיפא במעלה לה מזונות כלומר והיא מקבלת אבל אין מעלה לה מעה כסף לצורכה ואי אפשר לפרש רישא וסיפא במעלה לה והיא אינה רוצה לקבל וכן נראה עיקר ולרב ושמואל הוא הדין שהיא יכול להעמיד סיפא ברוצה לקבל מזונות ואינה רוצה לקבל מעה כסף אלא מכיון שאין עיקר תלוי כאן בין אין מעלה ממש למעלה והיא אינה רוצה לקבל ועוד דלרב אדא הוצרך לומר כשאינו מעלה דוקא אבל במעלה והיא אינה רוצה לקבל לאו כל כמיניה כטעמיה דר"ל דבחד שיטתא קיימי ומ"ה נקט בשאין מעלה מעה כסף לצרכה ואם תאמר רב ושמואל אמאי מוקמי לה במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף ולאחר מיתה קדוש לוקמוה איפכא במעלה לה מעה כסף ואינו מעלה מזונות הילכך עושה ואוכלת והמותר קדוש מחיים ומסתברא משום דלכולהו אמוראי מתני' בחד גוונא מתוקמא ולא אפליגו באוקימתא דמתני' דלכולהו אי בנזונת אי בשאינה נזונת ולרב אדא אי אפשר להעמידה באין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף והילכך לרב ושמואל נמי לא מוקמי לה בהכי.
ועוד יש לי לפרש דכולה מתניתין בדבר מוכרח קא מיירי כלומר במה שאינו הקדש אלא מדעת האשה ומה שהוא מוקדש שלא מדעתה והלכך לרב ושמואל אין כאן הקדש מוכרח אלא לאחר מיתה דמחיים דאשה הרי היא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ואיני נוטלת מעה ואיני עושה מותר אבל לאחר מיתה אפילו המותר דלא שכיחי קדוש משום דקסבר ר"מ אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכ"ש מעשה ידיה עצמן דשכיחי טפי ומותר לרבותא נקטיה כדאמרן ורב אדא סבר דאפילו מחיים דאשה קדוש ואפילו מותר ואינו יכול לכופה עליו ועוד דלא שכיחי משום דמעלה לה מזונות וע"כ יהבה ליה מותר כי איתיה וכ"ש מעשה ידיה עצמן במעלה לה מזונות ורב ושמואל הכי מפרשי לה למתני' המקדיש מעשה ידי אשתו אפילו הרוצה לזונה הרי יכולה להפקיע הקדשו במה שתרצה אילו רצתה אינה נוטלת מזונות אלא עושה לעצמה ואוכלת וכ"ש שאינה נוטלת מעה כסף ואינה עושה מותר דלכ"ע אינו יכול לכופה עליו ועוד דלא שכיחי אבל לאחר מיתה ע"כ קדוש ואפילו המותר משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואפילו בזה דלא שכיח כוליה האי ורישא נקט עושה ואוכלת לרבותא לומר דאפילו מעשה ידיה עצמן יכולה להפקיע הקדשו מחיים וסיפא נקט לרבותא כדאמרן וה"ה למותר בדינא דרישא ולמע"י עצמן בדינא דסיפא וכ"ש וכן אילו רצתה נוטלת מזונות דמזוני עיקר ומעשה ידיה עצמן קדושין ואינה נוטלת מעה כסף ואין המותר קדוש עד לאחר מיתה ולרב אדא הכי קתני המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זה מקדיש מהן ואילו רצה לזונה ואינו מעלה לה מעה כסף לצרכה הרי זו עושה ואוכלת כלומר מספקת ומתקנת צרכיה ולומר דאפילו שאין מעלה לה מעה כסף שהוא כנגד עיקר מעשה ידיה דשכיחי ויכול לכופה עליהן כיון שהוא מעלה מזונות שהן כנגד המותר הרי המותר קדוש מחיים אע"פ שאינו שכיח ואינו יכול לכופה עליו דמשום דמ"י עיקר ונעשה כאומר לה יקדשו מעשה ידיך לעושיהן וידים איתנהו בעולם וכ"ש מעשה ידיה במעלה לה מעה כסף לצרכה ור"ל כרב אדא כדמפרש בירושלמי אמר ר"ל במותר בחמשה סלעין פליגי בו פתר לה במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצרכה ותנינן אם אינו מעלה לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה הרי ר"ל מוקי לה לגמרי כרב אדא דגמרין ורבי יוחנן הסנדלר סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וקסבר שאדם מוציא לפעמים דבריו לבטלה וכיון דלא קאמר בפי' יקדשו ידיך לעושיהן [לא אמרינן נעשה כאומר ופליג במותר וה"ה במעשה ידיה עצמן ואפי' במעלה לה מעה כסף ומעלה לה מזונות ואיכא למימר דאפי' יקדשו ידיך לעושיהן] נמי לר"י הסנדלר אינו קדוש דכיון שהוא אינו יכול לכופה על מעשה ידיה לא עדיף קנינו בה להקדיש גוף ידיה והיינו דאיצטריך ר"ל לפרש מתוך שיכול לכופה דאלמא אי לאו שיכול לכופה אע"ג דאית ליה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והוה ליה כמפרש יקדשו ידיך לעושיהן לא קדוש והלכך לרבי יוחנן הסנדלר אפשר דלא קדוש וכמו שכתבתי למעלה ור' יוחנן הסנדלר נמי בדין ההכרח קא מיירי כלומר שאין כאן לעולם הקדש לא מחיים ולא לאחר מיתה ואפילו במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ואפילו באומר יקדשו ידיך לעושיהן. אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שאם אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והן משועבדין לו הרי כל מעשה ידיה קדוש ואפשר שהוא ז"ל סבר שאע"פ שיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה כל שלא אמרה הרי ידיה משועבדין לו ואלמוה רבנן לשעבודא ואינו מחוור בעיני כמו שכתבתי למעלה.

ומה שכתב רש"י ז"ל וה"ה דמצי לאוקמה בשאינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף וכו'. אלא משום דרב אית ליה וכו' ע"כ אינו מחוור דרישא ברוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל וסיפא בנזונית ממש אלא דאי אפשר להעמידה בכך דע"כ לרב מעשה ידיה ממש תחת מזונות ולא תחת מעה כסף דהא אמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ולא קאמר איני מתפרנסת ואיני עושה מיהו זה אינו קשה כל כך שהוא ז"ל יפרש כולה במעלה מזונות ואינה רוצה לקבל וכפי הפי' השני שכתבתי למעלה אלא דקשיא לי עוד דודאי משמע דעיקר הדין הזה היה ידוע אצלם וקבלה בידם דרב ושמואל סברי תקנו מזונות תמ"י ורב אדא סבר תקנו מזונות תחת מותר ולישנא דגמרא דאמר רב ושמואל סברי תקנו מזונות תמ"י לאו דוקא ולא דק דלרב ושמואל מזוני עיקר והל"ל רב ושמואל סברי תקינו תחת מעשה ידיה מזונות אלא דלא דק משום דלישנא דברייתא נקט ואע"ג דמפרכינן לה כך היתה שגורה בפיהם א"נ משום דלרב אדא דוקא ועיקר מחלוקתן אינו תלוי כאן לא דק. עכ"ל הרשב"א:

וז"ל הריטב"א ז"ל הוי בה רב פפא במאי עסקינן אילימא במעלה כו'. ק"ל למה ליה לרב פפא למנקט מזונות בפירכיה כלל דהשתא אסיפא קיימינן שאין בה אלא דין מותר ומעה כסף ויש לומר דמשום דלא קים לן איזה מהם תחת מותר אם מזונות או מעה כסף נקטינהו לתרווייהו.

לעולם במעלה לה מזונות ואין מעלה מעה כסף לצרכה רב ושמואל סברי וכו'. פרש"י דבדין הוא דמצי לאוקמה כשאין מעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף אלא משום דרב אוקי רישא דמתני' הרי זו עושה ואוכלת בנזונת כדאיתא לעיל להכי אוקי סיפא נמי בנזונת ואינו מחוור דרישא מיירי כשרוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל וסיפא מיירי בנזונת ממש ולפירושו קדוש מחיים לרב אדא והא דאוקמוה הכא במעלה לה מזונות משום דרב אדא נקט לה כי היכי דנקט שאין מעלה לה מעה כסף משום רב ושמואל ומיהו תמיה מלתא היאך נעלם זה מרבינו ז"ל והיאך ס"ד דיכול לאוקמה כשאינו מעלה מזונות ואפשר שרבינו כך רצה לומר דאפשר לאוקמי בשאינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכיה פי' לפירושו דרב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מותר וכיון דלא יהיב לה מזונותיה לא קדיש מחיים הלכך לאחר מיתה קדיש ורב אדא סבר מעה כסף תחת מותר וכיון דיהיב לה מעה כסף קדיש מחיים וכן מצאתי בפירוש במדויקים ואף בזה י"ל דהא דלא אוקימנא בהכי משום דמיקם קים להו דלרב מזונות תחת מעשה ידיה ממש ולא תחת מותר וכדאמרי' לעיל בדרב הונא אמר רב והא דאמר רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה לא דייקינן בלישנא דהא לרב מזונות עיקר ומעשה ידיה תחת מזונות ולא דייקינן בהכי משום דהשתא לא נחתינן להכי.
ואיכא למידק אמאי לא אוקימנא בשמעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף והיא אינה רוצה לקבל שאומרת איני נזונת ואיני עושה ואיני מתפרנסת ואיני נוטלת מעה כסף הלכך בחייה עושה ואוכלת כדרב הונא אמר רב אבל לאחר מיתה אפילו המותר דלא שכיח קדוש לר"מ דסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולרב אדא מותר מחיים קדוש שיכול לכופה על מותר מעשה ידיה וכיון דיהיב לה מעה כסף הרי קדוש מחיים בע"כ ויש לומר דאם כן אתיא מתני' לרב אדא לצדדין דהא ע"כ לדידיה רישא דקתני הרי זו עושה ואוכלת בשאינו נותן לה מזונות היא שאלו היה נותן לה לא כל הימנה לומר איני נזונת ואיני עושה כדאיתא לעיל ואילו סיפא הוה מיירי בשמעלה לה ואינה רוצה לקבל ולא אתיא רישא וסיפא בחד גונא אבל השתא לרב אדא כולה בחד גונא שמעלה לה מה שהוא כנגד מה שהקדיש בלבד וברישא מעלה לה מעה כסף כנגד מעשה ידיה ואפ"ה קתני רבותא שעושה ואינו מעלה לה מזונות ואוכלת מפני שיכולה למשכנו במעשה ידיה מפני מזונותיה כי ידיה אפותיקי מפורש הם לה למזונותיה ובסיפא מעלה לה מזונות שהוא תחת מותר אלא שאינו מעלה לה מעה כסף וכיון שכן והוא לא הקדיש אלא המותר הרי הוא קדוש מחיים ואינה יכולה למשכנו במותר מפני המעה כסף כי דיה שתמשכנו עליהם בעיקר מזונותיה. ואם תאמר השתא נמי לרב ושמואל לא אתו רישא וסיפא בחד גונא דאילו רישא מיירי במעלה לה מזונות שהוא כנגד מה שהקדיש כדאיתא לעיל וסיפא מיירי בשאינו מעלה לה מעה כסף שהוא כנגד מה שהקדיש ויש לומר דלרב ושמואל כולה מתני' בחד גונא וכולה מתני' בין בנזונת בין בשאינה נזונת ורישא אשמועינן שאפילו בנזונת כלומר שמעלה לה מזונות אינו יכול להקדיש מעשה ידיה מחיים שלא ברצונה והרי היא עושה ואוכלת ואפילו עיקר מעשה ידיה דשכיח טפי יכולה לעקור זכותו של בעל לומר איני נזונת ואיני עושה וכל שכן שיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר אבל לאחר מיתה המותר קדוש ואפילו בע"כ ואפילו בשאינה נזונת כלל דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ונקט בסיפא מותר לרבותא דאפי' מותר דלא עביד דאתי כולי האי יכול להקדישו לאחר מיתה ונקט ברישא מעשה ידיה דאפילו בהנהו אינם קדושים מחיים בע"כ.
ובזה נסתלקה קושיא גדולה שמקשין כאן רב ושמואל אמאי מוקמי לה במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף ולאחר מיתה קדוש לוקמה איפכא בשמעלה לה מעה כסף ואינו מעלה לה מזונות וכיון שכן עושה ואוכלת מפני המזונות ומותר קדוש מחיים כיון שנותן מעה כסף ולא הוו צריכי למימר דטעמא דרבי מאיר מפני שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.
ומתרצינן ליה דאין הכי נמי אבל לרב אדא לא מצי לאוקמה באינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף כדאמרת דכיון דמעלה לה מעה כסף שהוא תחת מעשה ידיה היכי קתני רישא שהיא עושה ואוכלת הא ודאי לא אפשר ואנן לכולהו אמוראי בעינן לאוקמה מתני' בחדא אוקימתא שאם אין אתה אומר כן נימא דרב אדא כרב ושמואל ס"ל דמעה כסף תחת מותר ומשנתנו במעלה לה מעה כסף אלא הטעם כמו שאמרנו דבחדא אוקימתא אית לן לאוקמה למתני' אליבא דכולהו וזה נכון הוא אבל עם מה שכתבנו אין זו קושיא כלל דלכולי עלמא בעינן לפרש הא דקתני המותר הקדש שיהא הקדש מוכרח דהכי דייקי לישנא ואילו לרב ושמואל אין לך שום הקדש מוכרח מחיים דאפילו מעלה לה מה שהוא כנגד מה שהקדיש יכולה היא לומר איני רוצה בו ותעקור הקדשו ולכן לא מצאו הקדש מוכרח אלא לאחר מיתה ור"מ לטעמיה דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל לרב אדא דהקדש מוכרח אפילו מחיים כל שיש לו נכסים לזונה ורישא דקתני עושה ואוכלת כשאינה נזונת ואשמועינן רבותא שאפילו מעלה לה מעה כסף יכולה למשכנו בהם על המזונות וכדפרישנא לעיל. ויש בשמועה זו כמה פי' וכמה שיטות ואני כתבתי מה שנראה יותר מחוור מתרומות התוספות ושאר המפרשים ז"ל. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
ושיטת התוספות בכולה סוגיין היינו דמתני' חדא קתני וכדפרישנא במתני' וכי קתני המותר רבי מאיר וכו' עלה דרישא קאי ומה שיותיר קאמר ולהכי בעי תלמודא אימת קדוש והא כל ימי חייה אפשר דתצטרך לה ולא יותיר כלל וכדפרישנא במתניתין משמע דמחיים קאמר דקדיש ועוד כיון דבדעתו הוא להקדישו בחיים אי לא חל ההקדש בדעתו ורצונו אימת הוא יהיה קדוש ומשני רב ושמואל דאמרי תרווייהו מותר לאחר מיתה קדוש פירוש לא מיקרי מותר אלא לאחר מיתה והוה ליה כאלו פירש התנא להדיא לאחר מיתה ואיהו נעשה כאילו אמר מה שיהיה שלו ויותיר משלה יהיה קדוש ואף על גב דאיהו סתים וקאמר דמעשה ידי אשתו יהיו קדש דאדם יודע שאינו יכול להקדיש שאינו שלו דהיינו מעשה ידי אשתו כל עוד שהיא בחיים וגמר ואמר מה שיותיר לאחר מיתה ולכך הדר וקאמר מותר לאחר כו' רב אדא בר אהבה מותר מחיים קדוש מה שיותיר על מעשה ידיה שפסקו חכמים מחיים קדוש:

הוי בה רב פפא במאי אילימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף כו'. ואם תאמר ומאי פריך כיון דמתני' חדא קתני דילמא ה"ה המקדיש מעשה ידי אשתו והוא מעלה לה עד עתה מזונות ומעה כסף הרי זו עושה ואוכלת פי' דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ומיהו מה שיותיר על מזונותיה דהיינו לאחר מיתה הרי הוא הקדש דלא הויא מותר כי אם לאחר מיתה דבחיים חיותה דילמא תצטרך ליה וכדכתיבנא במתניתין אבל לאחר מיתה מה שישתייר לה הרי הוא שלו וחל עליה הקדש ופירשו בתוספות דהכי פריך דאי במעלה לה מזונות וכו' פירוש דבשעת הקדשו היה מעלה לה מעה כסף ומזונות הרי חל ההקדש כבר ואע"ג דשוב תאמר היא איני נזונת ואיני עושה אף על גב דמצי אמרה הכי הרי קדשו כבר מעשה ידיה ואם כן מ"ט דמאן דאמר לאחר מיתה קדוש אבל מחיים הרי היא עושה ואוכלת אמאי עושה ואוכלת הרי קדשו מעשה ידיה כבר ולא מציא למימר איני נזונת ואיני עושה כן כתבו בתוספות לעיל גבי האי דאמרי' מאי לאו בנזונת דאפי' למ"ד יכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה בשעה שהקדיש היה זן אותה כבר חל ההקדש ושוב לא מהניא מה שתאמר איני נזונת ואיני עושה להפקיע מידי הקדש.
וקשיא להו לתוספות ז"ל כיון דעיקר קושיין היינו אמאי קתני במתניתין עושה ואוכלת וכדפרישנא אמאי לא פריך אלא למאן דאמר לאחר מיתה קדוש גם למאן דאמר מחיים קדוש מצי למפרך כיון דמעלה לה מזונות ומעה כסף וחל ההקדש אמאי עושה ואוכלת ומיהו מאן דפריש מתניתין דסיפא לא קיימא ארישא ניחא אבל לשיטת התוספות קשיא דהוה ליה למפרך אמאי קתני רישא עושה ואוכלת והוה קשיא לתרווייהו ותירצו בתוספות דאיידי דבעי למימר אי אין מעלה לה מזונות ומעה כסף מאי טעמא דמאן דאמר מחיים הוא קדוש נקט נמי הכא מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה הוא קדוש. ומשמע לי פי' לפירושם דאי הוה פריך מעיקרא אי במעלה כו' אמאי עושה ואוכלת ושוב הוה פריך אי באין מעלה כו' מאי טעמא דמאן דאמר מחיים קדוש הוה משתמע דבאין מעלה כו' איכא לתרוצי לרב ושמואל ותיקשי לרב אדא ומיהו לאו היינו עיקר אוקימתיה דרב ושמואל דהא מעיקרא פרכינן לתרווייהו ולבסוף כי אקשינן לחד משמע דלאידך ליכא לאקשויי מיהא ומיהו עיקר אוקימתיה לאו היינו אלא כדאוקי לבסוף במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף והא ליתא דלרב ושמואל ליכא לאוקמי אלא באינו מעלה לה כלל וכמו שכתבו התוספות ז"ל בסמוך להכי נקט מעיקרא אי במעלה מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה קדוש דהשתא כי קאמר אי בשאין מעלה כו' מאי טעמא דמאן דאמר מחיים כו' פירושו למאן דאמר לאחר מיתה קדוש היינו אוקמתיה וקל להבין והא דאוקי מתניתין במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף כבר פירשוה בתוספות ז"ל:

ואלא בשאין מעלה לה מזונות כו'. פי' אין מעלה לה בשעה שהקדיש אף על גב דשוב רוצה להעלות לה ואינה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה מאי טעמא דמ"ד מחיים קדוש הרי לא חל ההקדש בשעה שהקדישו דלא היה מעשה ידיה שלו. לעולם במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף וכתבו בתוספות דאליבא דרב אדא מוקי לה הכי אבל רב ושמואל לא מצי מוקמי לה במעלה לה מזונות דכיון דסברי דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה א"כ אמאי עושה ואוכלת הרי בשעה שהקדיש היו מעשה ידיה שלו וחל עליהם ההקדש אלא רב ושמואל מוקמי מתני' בשאין מעלה לה מזונות ולא מעה כסף ולהכי קדוש לאחר מיתה דמחיים לא קדיש דכיון דאינו מעלה לה מזונות ולא מעה כסף אין מעשה ידיה שלו והוה ליה כמקדיש מעשה ידיה לכשיבאו לידו וכשתמות הרי באו לידו וחל עליהם קדושה דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והקשו בתוספות ז"ל מאי דוחקיה דרב כו' ככתוב בתוספות:
וז"ל הרא"ש בתוספותיו מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה קדוש. גם למ"ד מחיים קדוש לא ניחא כיון דמעלה לה מעה כסף הכל יהא קדוש מחיים הואיל ונזונת ממש אלא אגב דבעי למימר בתר הכי מ"ט דמאן דאמר מחיים נקיט נמי הכא מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה ולפי' רש"י דפירש מתניתין דסיפא לא קיימא ארישא ניחא:
במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף הא דנקט מעלה לה מזונות לא נקט אלא לרב אדא אבל לרב ושמואל לא מצי לאוקמי במעלה לה מזונות דכיון דסברי דתקנו לה מזונות תחת מ"י היכי תני הרי זו עושה ואוכלת הא קדישו כיון דמעלה לה מזונות והא דנקט לעולם במעלה לה מזונות ולא חשש לתרץ רישא לרב ושמואל משום דלא שקלו וטרו אלא אסיפא מותר אימת קדוש והא דקא משני לעולם במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לרב אדא קאמר במעלה לה מזונות ולהכי מותר קדוש מחיים לרב באינו מעלה לה מעה כסף ולהכי קדוש לאחר מיתה וא"ת מי דחקו לרב לאוקמה מתני' לאחר מיתה לוקמה מחיים ובמעלה לה מעה כסף ואין מעלה לה מזונות וי"ל דלאו אורחיה דמלתא שיעלה לה מעה כסף ולא יעלה לה מזונות ולפי' רש"י ניחא דלא קאי האי כי אם אסיפא ע"כ.

ולשון לעולם במעלה כו'. לא דייק שפיר לשיטת התוספות ואית ספרים דלא גרסי לעולם אלא הב"ע במעלה וכו'. ושיטת רש"י ז"ל כבר הארכנו בה לעיל בכמה דוכתי ועיקר שיטתו ז"ל דמתני' דקתני המותר כו' מילתא באפי נפשה קאמר ודוקא במותר מצינו למימר לאחר מיתה קדוש באינו מעלה מעה כסף דהמותר קנוי לו וכדכתיבנא לעיל אבל במעשה ידיה באינו מעלה לה מזונות לא קדישי כלל ואפילו לאחר מיתה ור"ל דמוקי רישא באינו מעלה לה מזונות לית ליה פתרי אלא כרב ושמואל משום דס"ל דרב אדא ס"ל אי דלא קדיש מחיים גם לאחר מיתה לא קדיש וכדכתבינן לעיל הילכך מאן דמוקי רישא באינה נזונת ע"כ צריך לאוקמי גם רישא בהאי שיטתא משום קושיית מאי למימרא דאקשינן לעיל ולא מצינן לשנויי אי לאו דמוקמינן סיפא נמי באינה נזונת וכדכתיבנא לעיל וכיון שכן ר"ל בע"כ בשיטת רב ושמואל קא אזיל וניחא קושיית המפרשים ז"ל ולשיטת רש"י ז"ל דאע"ג דהיתה נזונת בשעת ההקדש אי אמרה שוב איני נזונית ואיני עושה עוקרת ההקדש והרי היא עושה ואוכלת לדעת רב דסבירא ליה יכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת כו' וכן היא שיטת כל המפרשים ז"ל חוץ מהתוספות וכדכתיבנא ועוד יש להאריך בסוגיא זו ואתה המעיין הפוך במאי דכתבו המפרשים ובמאי דכתיבנא ותמצא הכל ותן לחכם ויחכם עוד:

במאי קא מפלגי רב ושמואל ורב אדא דמר אמר הני מזוני דמסיק לה תחת המותר. מידי דשכיח מזונות ממידי דשכיח מעשה ידיה. ומעה כסף דלא שכיח תחת מותר דלא שכיח נמי מידי דקייץ מעה כסף ממידי דקייץ כגון מעשה ידיה דאמרינן במתניתין מה היא עושה לו וכו' ומזונות דלא קייצי תחת מותר דלא קייץ. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
מר סבר מידי דקייץ ממידי דקייץ ואיכא דקשיא ליה דהא מזונות מיקץ קייצי כדתנן במשרה את אשתו ע"י שליש ואי משום דבמכובד הכל לפי כבודו גבי מעה כסף נמי הכל לפי כבודו ותירצו דמזונות יקירי וזילי ותו דבאוכלת על שלחנו מזונות לא קייצי ואילו מעה כסף מיקץ קייצא שאף באוכלת על שלחנו אינו נותן לה אלא מעה כסף כסתם נשים. הריטב"א ז"ל:

מיתיבי תקנו מזונות כו'. פי' דעת המקשן היה דאיברא דמזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר מיהו עשו חכמים חזוק לדבריהם דאם אינו נותן לה מעה כסף אע"ג דיהיב לה מזונות דליהוי מעשה ידיה שלה ובהכי לא תיקשי מהמשנה לברייתא אבל מפלוגתייהו דרב ושמואל ורב אדא שמעינן דתקנו זה כנגד זה ואי לא יהיב לה חדא אינו שלה אלא ההוא שכנגדו ומיהו אידך דיהיב לה כנגדו הויא שלו וחל עליה קדושה מעתה תיקשי מהברייתא לרב אדא ומהמשנה לרב ושמואל. כנ"ל:

וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מיתיבי תקנו מזונות כו'. תיובתא דרב אדא אם אינו נותן לה מעה כסף תיובתא דרב ושמואל דאמרי מעה כסף תחת מותר. ע"כ:

והא עלה קתני כו'. וא"ת כיון דמותיב מעיקרא לרב אדא ופריקו לה אימא תחת מותר מעשה ידיה מאי קא מותיב תוב ממתני' והא איכא לשנויי נמי אימא מותר מעשה ידיה ובחדא פירוקא טפי דוק ותשכח ואי משום מאי דפריך עלה והא עלה קתני מה היא עושה לו כו' דאלמא ליכא לשנויי אימא מותר מעשה ידיה א"כ הו"ל לאורוכי ולאסוקי קצת טפי ממתני' והכי הו"ל לסיומי ת"ש אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה ומה היא עושה משקל כו' ושוב לא הוה מצי לדחויי אימא מותר וכו'. תשובתך אין הכי נמי דהכי בעי לאותובי מעיקרא ואילו הוא ברייתא או משנה חיצונית מדוכתא אחרינא אין ה"נ דהוה מאריך ומייתי כל המשנה אבל משום דמתני' היא לא הוצרך לאורוכי ומיהו עיקר תיובתיה מעיקרא מדתני עלה ומה היא עושה לו כו' וקצר במפורסם וידוע וכי קא מהדר ליה אימא מותר כו' קא מהדר עליה והא עלה קתני פי' לא הבנת עיקר תיובתין דהיינו ממאי דתני עלה דאלמא במעשה ידיה איירי ולא במותר כנ"ל. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל והא עלה קתני. במתני'. ע"כ.

ובמהדורא קמא כתב ז"ל וז"ל והא עלה קתני וכו'. אלמא דלאו במותר קמיירי. וא"ת ומאי פריך והא עלה קתני כו' ודילמא ארישא דמתני' קא מהדר דקתני המשרה את אשתו ע"י שליש וכו' ומה שהוא צריך לתת לה ושוב תני מה שהיא צריכה לעשות לו תדע דלא קתני ומהו מעשה ידיה משקל כו' אלא קתני ומה היא עושה לו משקל וכו' אלמא דארישא קאי וכדכתיבנא. וי"ל דאי הכי לא הו"ל לפרושי בתר מעשה ידיה אלא באידך מתני' דלעיל מינה דקתני ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו' עושה בצמר הו"ל לפרושי ומה היא עושה לו וכו'. וא"ת א"כ מאי משני הכי קאמר מעשה ידיה כמה הוי דלידע מותר דידה כו' אטו אי הוה פריש מעשה ידיה באידך מתני' דלעיל גבי ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו' לא הוה ידעינן מותר דידה וי"ל דלבתר דפריש מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו' ודיני המותר קא פריש תרווייהו כמה הוי מעשה ידיה דלידע מותר דידה ואין להקשות אטו בעי לפרושי כמה הוי מעשה ידיה דלידע מותר דידה. (וקא) [והא] סתים תנא בלישניה ותני אם אינו נותן לה מעה כסף מעשה ידיה שלה ולא פריש להדיא מותר דסמיך התנא על המובן ואנן הכי קאמרי דמאי מעשה ידיה מותר מעשה ידיה ופריש ותני מה היא עושה לו משקל כו' פי' כמה היא מעשה ידיה דלידע המותר כו' ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ומה היא עושה לו. ומה פריש בתר מעשה ידיה ומה היא עושה לו מכלל דרישא במעשה ידיה איירי ולא במותר. הכי קאמר. לעולם במותר איירי ברישא והכי קאמר סיפא ומה היא עושה לו עיקר דלידע מותר מאי ניהו. ע"כ. כן כתוב ברש"י כתיבת יד מדוייק ודוק ותשכח כל מאי דכתיבנא. ויש הפוך לשון בפירש"י דפריש מעיקרא שתי קשה וכו' וכ"כ בכל הפירושים המדוייקים שבידי ולא ידעתי לפרשו כהוגן. ובמהדורא קמא כתב וז"ל והא עלה קתני וכו' אלמא דלאו במותר קא מיירי שתי נטוה דק מערב ויש בו טורח בטויתו יותר מערב לפיכך תקנו בשתי חמש משקלות סלעים ובערב משקל עשרה אמר שמואל כו' ע"כ. הרי האריך וקצר במהדורא בתרא ואפשר דשיטפיה דמהדורא קמא קא נקיט ולכך הסמיך שתי קשה כו' בהדי והא עלה כו':
ומי אמר שמואל הכי פירש"י ז"ל והא אמר שמואל לעיל במותר לאחר מיתה פליגי ועלה א"ר יוחנן הסנדלר חולין ואע"פ דהשתא דידיה הוא אלמא טעמא דרבי יוחנן משום דבר שלא בא לעולם הוא שעדיין לא מתה ואין לו רשות במותר הואיל ואינו מעלה לה מעה כסף ובהא אמר שמואל הלכה. ע"כ. ולכאורה משמע דפריש הרב ז"ל כן כי היכי דנפרש פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוחנן הסנדלר בגוונא אחריתי וכרב אדא ומיירי במעלה לה מזונות ואינו מעלה מעה כסף דרבי מאיר סבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה ולהכי הויא הקדש מחיים ורבי יוחנן הסנדלר סבר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר ולהכי לא קדיש מחיים והויא לה חולין ומיהו לאחר מיתה לכ"ע קדוש ולכך כתב רש"י ז"ל דהא אמר שמואל לעיל במותר לאחר מיתה פליגי כו'. וליתא דאפילו לרב אדא נמי טעמא דר' יוחנן הסנדלר משום דקסבר אין אדם מקדיש דבשב"ל ולא משום דסבר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה וכו' דאי לא תימא הכי מאי פריך עליה דרב אדא מדתניא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומשני אימא תחת מותר לישני דהיינו כרבי יוחנן הסנדלר אלא משמע דרב אדא ס"ל דלכ"ע תקנו מזונות תחת מותר וטעמא דרבי יוחנן משום דאין אדם מקדיש דבשב"ל.
ונ"ל דהוקשה לו לרש"י ז"ל בעיקר סוגיין דמאי משני תלמודא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה והא אכתי הקושיא בדוכתא קאי ולא משני ולא מידי דמעיקרא הכי פרכינן דהכא קא פסיק שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דס"ל אין אדם מקדיש דבשב"ל והכא קא פסיק הלכה כרבי יוחנן בן נורי דאית ליה דאדם מקדיש דבשב"ל מעתה מאי קא משני והא עדפה נמי דבשב"ל הוא. לכך פירש הרב דמעיקרא הכי פרכינן ומי אמר שמואל כו' פירוש אפילו תימא דע"כ לא קאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר אלא משום דאיכא תרתי לריעותא חדא שעדיין לא בא המותר לעולם ועוד דאפילו לכשיבא לעולם אין לו רשות במותר ומיהו היכא דאיכא חדא לריעותא כגון פירות דקל דהדקל הוא ברשותו אלא מיהו הפירות לא באו לעולם אפילו לרבי יוחנן הסנדלר הוי הקדש אפילו תימא הכי אכתי קשיא דהא בההיא דרבי יוחנן בן נורי נמי איכא תרתי לריעותא דהמלאכה לא בא לעולם ולא הרשות באה לידה עד שיגרשנה ואפ"ה פסק שמואל כותיה דהויא קדש וצריך להפר ומיהו כי מוקמינן לה בהעדפה דליכא אלא חדא לריעותא דהעדפה שלה היא ולא מחסרא אלא דלא באה לעולם לא תיקשי כולי האי דאיכא למימר דרבי יוחנן הסנדלר נמי מודה בהא דהוי הקדש כיון דליכא אלא חדא לריעותא ומיהו כי היכי דקא מקשה קושייתו לקמן עלה דהאי שינוייא הוה מצי לאקשויי נמי סוף סוף לא בא לעולם הוא דהא לא נעשה דהך חלוקה דקא מחלקינן לא ברירא כולי האי וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דאפילו מותר הוי חולין לאחר מיתה שהרי בחייה דידה הוו דשמואל הוא דמוקים פלוגתייהו בלאחר מיתה לעיל אלמא קסבר שמואל אין אדם מקדיש דבשב"ל כי האי מותר דכיון דכשבא לעולם אינו שלו עד שתמות לכשיבא לאדם לאחר מיתה לא תיחול עליה הקדש. ע"כ:
קונם שאני עושה לפיך כו' פירש"י ז"ל במהדורא קמא וז"ל קונם שאני עושה לפיך אשה שאמרה מלאכה שאני עושה יהא אסור לפיך בקונם א"צ להפר מסתמא במעלה לה מזונות ומעה כסף עסקינן כסתמייהו דנשי ומשו"ה א"צ להפר דכיון דמשעבדה ליה למעשה ידיה לא מציא לאפקועי מיניה:

שמא תעדיף כו'. לקמן בריש פירקין דמציאת האשה מפרש דבהעדפה ע"י הדחק פליגי שטורחת יותר מדאי ומעדפת על משקל חמש סלעים בטורח ובדוחק גדול ת"ק סבר אפילו העדפה דע"י הדחק הויא לבעלה שעל מנת כן נותן לה מעה כסף להיות כל המותר שלו ורבי עקיבא סבר העדפה דע"י הדחק לעצמה ומעה כסף דיהיב לה הוי תחת סתם העדפה שלא ע"י הדחק דהוי לעצמה אבל מדחיק נפשה ועבדא דידה הוי הילכך שמא תעדיף ע"י הדחק ואינו ראוי לו ויהא חל נדרא עליו והוא יהנה ממנה באיסור ור' יוחנן בן נורי סבר לה כת"ק דאמר אפילו העדפה שע"י הדחק משעבדא ליה ואפ"ה צריך להפר משום דלעתיד נהי השתא לא חייל נדר משום דמשעבדא ליה לכשיגרשנה מיהא חייל דההיא שעתא לא משעבדא ליה ותהא אסורה לחזור לו כדי שלא יהנה ממעשה ידיה ועצה טובה קמ"ל וקסבר רבי יוחנן אדם מקדיש דבשב"ל אע"ג דכשבא לעולם אינו שלו דהיינו כשהיא תחת בעלה לכשיבא לידה מיהא דהיינו כשהיא מגורשת תיחול עליה איסור הקדש ועלה קאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן ולעיל היכי אמר הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דאמר אין אדם מקדיש דבר כי האי גוונא ורבי עקיבא סבר דאדם מקדיש דבשב"ל כשיהא שלו לאלתר כגון העדפה דכי אתיא לעולם דידיה הוי אבל כה"ג דרבי יוחנן דאפילו לכשבא לעולם אינו שלו אין אדם אוסר. כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי אהעדפה קאמר והכי קאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי דאמר יפר ולא מטעמא דאמר שמא יגרשנה דהא אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם דכשבא לעולם אינו שלו ולכשיבא לעולם לידו לאחר זמן אין איסור חל עליו אלא טעמא הוי משום שמא תעדיף דכה"ג ודאי אית ליה לשמואל אדם מקדיש דבשב"ל דלכשיבא בעולם יהא העדפה שלה לאלתר והשתא נמי מצי לאקשויי סוף סוף לא בא לעולם עכשו אלא אקשי ליה קושיא אחריתי ע"כ.
שמעינן מלשונו ז"ל דעיקר פלוגתייהו תליא בהעדפה ע"י הדחק אי הויא שלו או שלה וכן פי' להדיא בריש מציאת האשה ע"ש ומיהו הכא בשמעתין במהדורא בתרא כתב וז"ל קונם שאני עושה לפיך. מה שאני עושה יהיה קונם לפיך יהי עליך כהקדש מליהנות לו. אינו צריך להפר. נדר זה שאין בה כח להקדישו לפי שהוא שלו. שמא תעדיף עליו. יותר ממה שפסקו לה חכמים משקל ה' סלעים דמותר זה אינו שלו ויכולה להקדישו. רבי יוחנן בן נורי אמר. אף עיקר מעשה ידיה צריך הפרה. ע"כ. הא קמן דלא הזכיר בלשונו ז"ל העדפה ע"י הדחק שהאריך בה במהדורא קמא והכא במהדורא בתרא השמיטה וכתב נמי רבי יוחנן בן נורי אמר אף עיקר מעשה ידיה כו' אלמא משמע דרבי יוחנן בן נורי נמי מודה לרבי עקיבא בטעמיה דשמא תעדיף אלא דלא קאמר ליה דלאו דוקא משום העדפה צריך הפרה דאפילו משום עיקר מעשה ידיה צריך הפרה ואי ס"ל לרבי יוחנן בן נורי העדפה דידיה הוא א"צ הפרה משום העדפה כלל:
ודע דגבי הא דמתרצינן כי קאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה פירשו ר"ח ז"ל ור"ת ז"ל דה"ק להעדפה דס"ל לשמואל כרבי יוחנן דהעדפה דבעל ופירושו שם ז"ל ברור ואין בו גמגום ורש"י ז"ל לא פירש כן וכדבעינן למכתב קמן ופירושו מגומגם ונדחק לפרש כן מפני גרסת הספרים דגרסי לקמן א"נ אין הלכה כת"ק א"נ הלכה כר"ע ור"ח ז"ל ור"ת ז"ל גרסי איפכא ומיהו רש"י לפי גרסתו הוכרח לפרש כן והוקשה לו דאמאי תלמודא לא תירץ כן כי קאמר שמואל להעדפה דס"ל לשמואל דהעדפה לבעל כרבי יוחנן בן נורי ולכך לא רצה לפרש כן דפלוגתייהו דהני תנאי בע"כ מתלא תליא בהעדפה ע"י הדחק דאפשר לפרש דכולהו סבירי להו דהעדפה דידה הוי ואפ"ה פליגי דת"ק סבר אע"ג דהעדפה דידה מ"מ עיקר נדרה היינו לאסור כל מעשה ידיה וכדקאמרת קונם שאני עושה לפיך פי' מה שאני עושה יהיה לפיך בקונם וכדפר"י ז"ל וכיון דאין בה כח לאסור עיקר מעשה ידיה הרי כל נדר זה א"צ להפר ור"ע סבר אע"ג דמשום עיקר נדרה א"צ להפר מ"מ צריך להפר שמא תעדיף והמותר אינו שלו ורבי יוחנן בן נורי סבר איברא דמשום העדפה צריך להפר מיהו משום עיקר מעשה ידיה נמי צריך הפרה ודלא כר"ע דסבר דמשום העדפה צריך להפר ואפשר דמיירי הני תנאי במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף. תדע דכתב הרב ז"ל בדברי ר"ע דמותר זה אינו שלו ולא הזכיר העדפה ע"י הדחק כלל וכיון דאיכא לפרושי פלוגתייהו בענין אחר ולא בהעדפה ע"י הדחק היכי מצינן לפרושי דכי משנינן לקמן כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה דהיינו דהעדפה לבעלה והא אפשר דס"ל לרבי יוחנן בן נורי דהעדפה לאשה וכר"ע אי לאו דחדית לן רבין בפרק מציאת האשה דפליגי בהכי ואפילו לבתר דאתא רבין מאן לימא לן דר"ע ורבי יוחנן בן נורי פליגי בהכי דילמא כי קאמר רבין כי פליגי בהעדפה שע"י הדחק את"ק ור"ע קאי אבל רבי יוחנן בן נורי כר"ע ס"ל דהעדפה דידיה הוי וכדפרישנא ותלמודא נמי בתחלת פרק מציאת האשה לא הזכיר בפלוגתא דהעדפה אלא ת"ק ור"ע אבל לא הזכיר רבי יוחנן בן נורי מטעמא דכתיבנא ואפשר נמי לפרש דאע"ג דת"ק סבר דהעדפה דבעל רבי יוחנן בן נורי סבר דהעדפה דידה ומיהו ס"ל דאי א"צ הפרה משום עיקר מעשה ידיה אף משום העדפה א"צ דעיקר נדרה לאסור כל מעשה ידיה וכיון דלא חל אעיקר מעשה ידיה לא חל נמי אמותר וכדכתיבנא לעיל לת"ק אבל משום עיקר מעשה ידיה צריך להפר וכיון שכן ע"כ כי קאמר לקמן כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה על כרחין ה"ק הלכה כרבי יוחנן בן נורי דיפר ולאו מטעמיה דאילו רבי יוחנן בן נורי עיקר מעשה ידיה צריך הפרה ולשמואל משום העדפה ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד. זו היא שיטת רש"י ז"ל במהדורא קמא דדייק בפירושים ופריש הכין אבל התוספות לא פירשו כן ועיקר שורש פירושם במלת קונם שאני עושה לפיך דרש"י ז"ל פירש דה"ק מה שאני עושה יהיה קונם לפיך הילכך כיון דכל מעשה ידיה קא אסרה עליה איכא למימר דהיינו טעמא דת"ק א"נ רבי יוחנן בן נורי דסבר דא"צ להפר משום העדפה וכדכתיבנא אבל התוספות כתבו קונם שאני עושה יהיה קונם לפיך אפילו גרסינן שאיני לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תנן בפרק בתרא דנדרים קונם שלא אתן תבן לפני בקריך אינו יכול להפר. עד כאן: אלמא משמע דפירוש שאני עושה לפיך דומיא דשאיני עושה לפיך וה"ק קונם יהיה מה שאני אעשה לפיך פי' מה שאעשה לך ויהיה שלי וברצוני אעשה לפיך יהיה קונם עליך והילכך אי העדפה דידה הוי הרי בפרטות אסרה עליו וחל עלה נדרא מעתה ע"כ פלוגתא דהני תנאי מתלא תלו אי העדפה שע"י הדחק דידה הוי וע"כ פלוגתייהו הויא במעלה לה מזונות ומעה כסף ולכך אליבא דת"ק אינו צריך להפר שהמותר הכל שלו ואי משום העדפה שע"י הדחק גם הוא שלו ויש לפרש דלעולם ת"ק נמי ס"ל דהעדפה שע"י הדחק דידה הוי ולכך אינו צריך להפר משום דהעדפה שע"י הדחק לא עביד דאתי וכל כהאי גוונא ס"ל לת"ק אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואע"ג דקתני רישא קונם שאני עושה על פי אבא ועל פי אביך כו' אינו יכול להפר אלמא דאע"ג דהויא לה דבשב"ל חל הנדר איכא למימר דההיא מיירי בעיקר מעשה ידיה דעביד דאתי וחשיב בא לעולם וסיפא דקתני א"צ להפר משום העדפה משום דאין אדם מקדיש דבשב"ל הוא דקאמר.
וליתא להאי פירושא דא"כ בחנם נקט שאני עושה לפיך דליתני המקדיש מעשה ידיו אינן קדושין ועוד דהול"ל לא אמר כלום אבל השתא דקתני א"צ להפר משמע דנדרה ודאי נדר הוא אלא דלא חייל משום טעמא אחרינא והיינו משום דס"ל דהעדפה שע"י הדחק דידיה הוי ור"ע אמר יפר דקא סבר העדפה שע"י הדחק הויא לאשה כדאמרינן בריש מציאת האשה והקשו בתוספות והיאך יכול להפר והא אין זה מדברים שבינו לבינה ואם היינו מפרשים דמיירי במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף וטעמיה דר"ע משום דחייל אמותר אע"ג דהויא כיילא לכולה מעשה ידיה בנדרה מ"מ חייל אמאי דהוו שלה ודלא כת"ק וכדפרישנא לעיל ניחא משום דכיון דבלשון נדרה כוללת כל מעשה ידיה אע"ג דא"צ הפרה אלא משום העדפה חשיבא בינו לבינה משום עיקר הנדר דכללה בלישנא דלגבי מאי דצריך הפרה מחלקינן העדפה ממעשה ידיה ולגבי מאי דמהניא הפרה כתבינן העדפה בהדי מעשה ידיה ואפילו תימא נמי דפליגי בהעדפה שע"י הדחק אי הוה מפרשינן דלשון קונם שאני עושה לפיך פירושו כל מה שאני עושה יהיה קונם לפיך וכדכתב רש"י ז"ל ניחא נמי דוק ותשכח. אבל לשיטת התוס' ז"ל דקא מפרשי דכי קאמר קונם שאני עושה לפיך פירושו מה שאעשה ברצוני לפיך יהיה קונם הרי פרטה העדפה לבדה ונדר חל עליה מעתה אמאי יכול להפר והא לא הויא מדברים שבינו לבינה ותירצו בתוספות דלכך יפר דאי איפשר שלא יהנה מהם:
וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל ובודאי דלר"ע הבעל ממש מפר דאע"ג דאין כאן ענוי נפש לאשה הרי זה מדברים שבינו לבינה שלא יהא אסור בשום דבר משלה בעודה תחתיו שהרי לא יוכל לצמצם בין מעשה ידיה להעדפתה וכדפרש"י ז"ל. ומ"מ נמצינו למדין לשיטת התוספות דבהכרח פליגי הני תנאי בהעדפה ע"י הדחק אי שלה הויא ולהכי פירשו ז"ל כר"ח ור"ת ז"ל דכי קאמר כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה פירושו דסבר לה כר' יוחנן בן נורי דהעדפה לבעל וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:

ובפרק אלו נדרים יש מי שפירש דכולהו הני תנאי פליגי במקדיש דבשב"ל וז"ל שיטתו לנדרים קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר דכיון דמשתעבדא ליה למעשה ידיה לאו כל כמינה לאסור מעשה ידיה לבעלה רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו כדתנן כמה היא עושה לו כו'. והמותר דהיינו עדפה דידה הוי וכיון דהעדפה דידה הוי הילכך יפר שמא תעדיף דאדם אוסר דבשב"ל דהיינו העדפה כיון דלכשיבא לעולם הוי לאלתר שלה לפיכך יכולה לאסור הילכך יפר. רבי יוחנן בן נורי אומר יפר דאע"ג דליכא למיחש להעדפה אפ"ה יפר שמא יגרשנה דליהוי השתא מעשה ידיה שלה וחייל עלייהו הקדש בשעת גרושין ותהא אסורה לחזור לו דהוי אסור ליהנות ממעשה ידיה דקסבר אדם אוסר דבשב"ל אע"ג דלכשיבא לעולם דהיינו נמי כשהיא תחת בעלה אינו שלה הואיל דלכשיבא לידה דהיינו כשהיא מגורשת שיהא איסור חל עליו ור' עקיבא סבר אדם אוסר דבשב"ל (ורבנן סברי אין אדם מקדיש דבשב"ל) כיון דהוי שלו לאלתר כש"ל אבל בהא דרבי יוחנן דחייש לגירושין סבר אין אדם אוסר דבשב"ל ורבנן סברי אין אדם מקדיש דבשב"ל כלל דאפילו להעדפה לא חיישינן. ע"כ:
וז"ל הר' אליעזר ממיץ בפרושיו לנדרים קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר דמשועבדת לו תימא דלא חייש כאן להעדפה וי"ל משום דלא נדרה אלא לפיו ואם יש העדפה אין זה לפיו ומותר בה הרי ממה נפשך מותר לת"ק ולר"ע דעתה לאסור גם העדפה מדנעשה לפיו מיהו הסוגיא מוכחת שהיא נודרת מלעשות מלאכתו ות"ק לא חייש להעדפה ומיירי במעלה לה מזונות וגם מעלה לה מעה כסף לצרכה והשתא בפשיטות חיישינן שמא תעדיף לר"ע וי"ל טעם ת"ק מאחר שגם בעלה חייב במזונותיה ובכסותה אינו מצמצם לכך גם מעשיה כאילו כולן משועבדין ואין כאן העדפה ולר"ע כיון שהיא מקפדת ואוסרת הנאת ידיה עליו אם כן יפר שמא תעדיף עליו וכ"ש אם ידוע שהיא עודפת במעשיה וס"ל אדם אוסר דבשב"ל ומיד כשתעדיף הוא נאסר ובפרק מציאת האשה אמרינן בהעדפה שלא ע"י הדחק כ"ע לא פליגי בהעדפה שע"י הדחק ת"ק סבר לבעלה ור"ע סבר לעצמה ור' יוחנן בן נורי לא חייש להעדפה משום דלא שכיח וא"נ כת"ק שהעדפה היא שלו משום דלא מצמצם לה במזונות ובכסות ותקנת חכמים להיות משלו משום כן ומכל מקום יפר לה שמא יגרשנה ומעתה תאסר עליו (כל מה שאוסרת עליו) כל מה שעושה ותחזור לו כי ס"ל נמי אדם אוסר דבשב"ל כשיזכה בו ויבא לידו והיינו מה שעשתה בנתים אבל מנשואין שניים הוו מעשיה לבעל כבתחילה או שמא מנשואין שניים יאסרו עליו מעשיה ולאו כל כמיניה להפקיע במזונות שנותן לה שעבודו של איסור קונם. עכ"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר כלומר דמעשה ידיה ואפילו העדפה שע"י הדחק דבעל הוי ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואפילו לרב הונא דאמר יכולה האשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ה"מ כשאמרה כן בפירוש אבל זו שאוכלת אע"פ שהקדישה מעשה ידיה לא אמרינן נעשה כאומרת איני נזונת ואיני עושה וטעמא דת"ק משום דאפילו העדפה שע"י הדחק דבעל הוי כדאמרן ולא משום דאין אדם מקדיש דבשב"ל דהא קתני רישא קונם שאני עושה על פי אבא ועל פי אביך אינו יכול להפר אלמא אדם מקדיש דבשב"ל ס"ל. וא"ת לת"ק יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו כרבי יוחנן בן נורי י"ל דת"ק לא חייש לגירושין דגירושין לא שכיחי א"נ י"ל דלמאי דקס"ד השתא דלא אמרה לכי מגרשנה לא קשיא ולא מידי דכיון שהקדישה מעכשו והשתא לא קדוש והיינו נמי דלא חייש ת"ק לשמא תאמר למחר איני נזונת ואיני עושה דכיון שהקדישה מעכשו והשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש ולמסקנא נמי דאסקא רב אשי דטעמא דרבי יוחנן בן נורי משום דקונמות כקדושת הגוף לת"ק נמי לא צריך דקסברי דיש מעלה בקונמות ולאו כקדושת הגוף דמו והילכך אי משום גירושין לא צריך דלא חלה קדושה דבהקדש נמי הוא דאינו מפקיע מידי שעבוד.
ור"ע אומר יפר שמא תעדיף יותר מן הראוי לו וקסבר דהעדפה ע"י הדחק דידה הוי ואית ליה נמי אדם מקדיש דבשב"ל ואע"ג דר"ע ור"מ בדבר שלב"ל בחדא שיטתא קיימי כדאיתא ביבמות [צג א'] דר"מ כר"ע ואמרינן בעלמא אימר דשמעת ליה לר"מ כגון פירות דקל דעבידי דאתו והעדפה שע"י הדחק לא עבידא דאתיא י"ל דהעדפה נמי עבידא דאתיא כי היכי דקרי פירות דקל דעבידי דאתו ואע"ג שהוציא יתר מאד מן הראוי לדקל זה להוציא אלא דהכא והכא לא שכיח ודבר דלא שכיח כיון דעביד דאתו קדוש לר"מ ולרבי עקיבא. ע"כ:
רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה וא"ת והלא אין הבעל מתיר אלא בדברים שיש בהם עינוי נפש וכאן אין בו ענוי נפש ודברים שבינו לבינה אין כאן דהא בעודנה תחתיו אין אסורה דאילו באוסרת מעכשו הו"ל דברים שבינו לבינה ואע"פ שאין כאן ענוי נפש מפר כדאמרינן בנדרים פירות חנוני עלי יפר איכא למידק דכל נדר שתדור בעודנה תחתיו שיוכל להגיע לו לידי חסרון הנאה אפי' לכשתצא מתחתיו יפר שהרי מחסרו הנאת אשה אחת ואע"פ שאינו מתחסר עכשו עד שתתגרש כיון שהנדר כשהוא בין איש לאשתו קרינא ביה. כך תירץ הראב"ד ז"ל.
ומדבריו נראה שהפרתו תועיל אפילו לאחר שתתגרש ותנשא לאחר שהרי מחסרתו הנאת אשה לאחר שתתגרש ותנשא ואינו נראה כן מדקתני ותהא אסורה לחזור לו וא"כ למה ליה משום שתהא אסורה לחזור ליתני שמא יגרשנה ויהא אסור במעשה ידיה אלא נראה כמו שפירשו התוס' בריש פרק ואלו נדרים שהוא מפר, דכשהבעל מפר לעצמו דברים שבינו לבינה היינו כל זמן שאנו קורין בהן בין איש לאשתו כלומר כל זמן שהיא תחתיו והילכך כשהוא מגרשה ומחזירה לאחר מכאן הרי הנדר לגבי דידיה אפילו לאחר גירושין וחזרה דעכשו בין איש לאשתו וגזרת הכתוב הוא ובדין היה שנאמר דימים שבנתים כלומר בין גירושין לחזרה שיחול הנדר דעכשו לא הוי בין איש לאשתו אלא שלא מצינו נדר שחל ואח"כ כשתתגרש חוזר ונעור ואח"כ כשתחזור ותנשא לו יסתלק דכל שהיא ראויה לקרות ביה עדיין בין איש לאשתו ריבה הכתוב להפר אלא מ"מ היכא דנתגרשה ונשאת לאחר דמעתה אינה ראויה להיות אשתו חל הנדר ואפילו לגבי דיליה דלא קרינא בהו מעתה בין איש לאשתו. וזהו קרוב יותר לפי שמועתינו כמו שכתבתי. היאך הנדר שהופר ע"י הבעל חוזר וניעור והא טעמא דהפרה כדרב פינחס דאמר כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת ואם כן הרי הופר לגמרי ושמא נאמר דבעל מיגז גייז ולא עקר אף הוא אינו מופר לגמרי ואף היא אינה תולה בו אלא במה שצריך בו. הרשב"א ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו פי' אבל בעודה תחתיו לא קדוש כלל דקסבר דאפילו העדפה ע"י הדחק דבעל הוי הילכך צריך להפר מעכשו שבאותה שעה אינו יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין כלומר שום נדר שנעשה קודם אותה הויה שהוא מפר מכחה ואפילו נעשה תחתיו כן פירשו התוס' ז"ל אבל י"א דיכול הוא להפר באותה שעה ואין זה נקרא קודמין כיון דבעודה תחתיו נדר' אלא דחיישינן שמא ישכח ולא יפר באותה שעה אלא לאחר שיהנה ויכשל בדבר והראשון יותר נכון וכדכתיבנא במסכת נדרים בס"ד. ומיהו איכא למימר כיצד הבעל מפר עכשו דהא כיון דלא חייל השתא בעודה תחתיו הרי אין כאן לא נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה וי"א דהכא יפר ע"י חכם קאמר ואשכחן דקרו ליה להתרת חכם הפרה בשתוף הלשון כדאמרינן על דעת רבים יש לו הפרה ולא נהירא.
והראב"ד ז"ל תירץ דכיון דהנדר זה איפשר לבא לידי חסרון שיגרשנה ויהא מחוסר שלא יהי' לו אשה לשמשו דברים שבינו לבינה הוא ולפי' זה יש לנו לומר דבדין הוא דמסתייה דילמא שמא יגרשנה ותהא אסורה לו ולא היה צ"ל ותהא אסורה לחזור לו אלא דלאלומי מילתא נקרא דאפילו לאישות שיהיה ביניהם איפשר שיבא בנדר זה איסור וחסרון לו כנ"ל אבל אין זה מחוור. ובתוס' כתבו בריש פרק אלו נדרים דכיון דרחמנא אמר בין איש לאשתו והנדר היה בעודה תחתיו והוא ראוי ג"כ לבא לדברים שבינו לבינה כשתהא תחתיו בשום ענין ואע"פ שבינתים הוא מחוסר מעשה מכל מקום דברים שבינו לבינה הוי ובין איש לאשתו קרינן ביה והבעל מפר אע"פ שלא חל עדיין הנדר כדאיתא בפרק אלו נדרים ואפי' בכי הא היא נודרת ע"ד לרב פנחס דאמר טעמא דהפרה משום דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. ומיהו אם נתגרשה ונשאת לאחר דמעתה אינה ראויה להיות אשתו חל הנדר ואפילו לגבי דיליה דלא קרינא ביה מעתה בין איש לאשתו ובדין הוא דכשגרשה יחול הנדר לאלתר לגבי דידיה נמי אלא שלא מצינו נדר שנעקר ואח"כ נעור ואח"כ חוזר ונעקר. כן פי' שם בתוס' ואין הדברים האלו מתיישבין על הלב כל הצורך.
ויותר נראה לומר דהשתא הוה ס"ד דכיון שאם מחלה לו מעשה ידיה יהא אסור בהם או אם תאמר איני נזונת ואיני עושה אליבא דרב הונא כדברים שבינו לבינה חשיב אלא דרבי יוחנן נקט דינא שהוא אסור בה כשיגרשנה ותחזור לו ואמסקנא דסוגיין לא קשיא ולא מידי דהא פרישנא טעמא דאי לאו דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל הוי נדרה חל מעכשו לגמרי מדאורייתא וכיון דכן נהי דאלמוה רבנן לטובתו שלא תוכל להפקיע שעבודו לא אלמוה לחובתו שלא יהא כח לו להפר בדין תורה ולא עוד אלא דאפילו למאי דס"ד השתא שאין קונם מפקיע מידי שעבוד מ"מ שעבודו גורם שאין הנדר חל אבל לא יגרום לענין שלא יוכל להפר והרי הוא כאילו מוחל שעבודו לענין שתהא הפרתו הפרה כדי שאם יגרשנה לא תהא אסורה לחזור לו וזה תירוץ נכון ועיקר. ע"כ:

שמא יגרשנה וכו'. הקשו בתוס' ז"ל ולרב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת כו' למה ליה למנקט שמא יגרשנה דהויא ליה דבשב"ל כפול דאף הגירושין לא באו לימא שמא תאמר איני נזונת ואיני עושה ותירצו דהא לא שכיח שתהא אומרת כן. ולי אינה קושיא כלל דרבי יוחנן בן נורי ה"ק שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור ופירש"י ז"ל ותהא אסורה לחזור לו. לפי שנאסר מעשה ידיה עליו ואי אפשר לו ליזהר שלא תטחון ולא תאפה וכל שאר המלאכות השנויות במשנה. ע"כ. וכבר כתבו המפרשים ז"ל דכי אמרה איני נזונת ואיני עושה לא מיפטרה עצמה אלא מלעשות בצמר אבל לא מציא למפטרה עצמה משאר מלאכות וכיון שכן אמאי יפר משום הכי אע"ג דאמרה איני נזונת ואיני עושה מציא למיתב בהדיה ותעשה לו שאר מלאכות ואילו רבי יוחנן לא חייש אלא דלא ליתי למיסר כל מעשה ידיה ואי אפשר לו ליזהר שלא תטחן וכדכתב רש"י ז"ל. כנ"ל:
כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה פי' רש"י ז"ל דשמואל פסק הלכה כרבי יוחנן בן נורי ולאו מטעמיה מה שהוא צריך להפר אינו אלא העדפה דהויא דידה וחייל עליה נדרה מהשתא ובודאי דהשתא נמי העדפה דבר שלא בא לעולם הוא ובדין הוא דיכול לאקשויי עלה הכין אלא דניחא ליה לאקשויי מצד אחר ופרכינן ולימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה א"נ אין הלכה כת"ק דאמר אינו צריך להפר לימא דהעדפה דבעל הוי אי נמי הלכה כרבי עקיבא דהוי כהלכתיה וכטעמיה זו שיטת רש"י ז"ל.
ואינו מחוור חדא דכיון דאכתי להאי פירוקא יש בהעדפה דבר שלא בא לעולם א"כ מאי פירוקא עבדי' לקושיין דהא אנן לפרוקי אתינן דלשמואל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ובהא לא שנינן מידי ועוד מאי האי דעבדינן קושיא לימא הכי ולימא הכי והא לא הוה ליה למימר אלא דלימא הלכה כרבי עקיבא דאיהו פסיק כהלכתיה וכטעמיה לגמרי. לפיכך הנכון כדפר"ח ז"ל כי אמר הלכה כרבי יוחנן בן נורי לאו בכל הלכתיה ולענין הפרה אלא לענין העדפה לחוד דמשמע מתוך דבריו דהעדפה דבעל ופרכינן ולימא הלכה כרבי יוחנן להעדפה. ה"ג א"נ אין הלכה כרבי עקיבא א"נ הלכה כת"ק פי' דהא ת"ק נמי הכי ס"ל דהעדפה דבעל כיון דאמר אינו צריך להפר ואם תאמר ודילמא הא דקאמר אין צריך להפר היינו משום דס"ל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וי"ל דהא ליכא למימר דהא קתני רישא קונם שאני עושה על פי אבא ואביך אינו יכול להפר אלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ס"ל ותו דאי משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הוה ליה למימר לא אמר כלום. הריטב"א ז"ל:

וגם הרשב"א ז"ל כתב דליתא לפירוש רש"י דמי איכא למיתלי כי האי בגמרא דאתיא לאקשויי מינה לשמואל ולומר דשמואל בהא אית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואתי' לפרוקי דלית ליה ופריק פרוקא דטעותא דמינה נמי אית ליה לשמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ועוד מאי קא מהדר ועביד קושיא לימא הכי ולימא הכי לא הוה ליה לאקשויי וכו'. אלא מחוורתא כדפי' ר"ח כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי בהעדפה כלומר לא הלכה שצריך להפר קאמר וכדר' יוחנן בן נורי אלא הלכה כרבי יוחנן בן נורי דאית ליה העדפה דבעל הוי דמיתלי טעמא בשמא יגרשנה אלמא הא משום העדפה ליכא דההיא דבעל הויא ואינו יכול להקדיש דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובההוא הוא דקא פסק שמואל כר"י בן נורי אבל לעולם א"צ להפר כלל ואפילו משום גירושין דדבר שלא בא לעולם הוא.
וכן הרמב"ן ז"ל דחה פירושו של רש"י בשתי ידים ולי דברי רש"י ז"ל נראין עיקר דהא כתיבנא לעיל דלא מכרעא מילתא דרבי יוחנן בן נורי ס"ל דהעדפה הוי דבעל ומיהו הרמב"ן תירץ זה בלשונו שכתב וז"ל דכיון דא"ר יוחנן משום העדפה לא צריך הפרה אע"ג דאית ליה אדם מקדיש דבשב"ל אלמא דבעל הויא וכן כתב הרשב"א וכדכתיבנא אבל לא מכרעא כלל דאיכא למימר דר"י בן נורי ס"ל דהעדפה הויא לאשה כר"ע ואיהו ה"ק דלאו דוקא משום העדפה צריך להפר אלא אף משום עיקר מעשה ידיה צריך הפרה א"נ דר' יוחנן ה"ק דאי משום העדפה אע"ג דהויא לאשה א"צ להפר דכיון דעל עיקר מעשה ידיה א"צ להפר על העדפה נמי א"צ דאיהי אכולהו מעשה ידיה קא נדרה. ומיהו קושטא דמילתא דאעיקר מעשה ידיה נמי צריך הפרה ולעולם כולהו ס"ל דהעדפה לאשה וכדכתיבנא לעיל וכיון דלא מכרע דרבי יוחנן בן נורי ס"ל דהעדפה הויא דבעל ממילא אידחיא לה פירושו של ר"ח ז"ל ומה שהקשו על רש"י ז"ל הא תריצנא לה לעיל שפיר דמעיקרא הכי רמינן דשמואל אדשמואל דשמואל לעיל קאמר במותר לאחר מיתה פליגי והילכך איכא למימר דמשום דאיכא תרתי לריעותא חדא שלא בא לעולם המותר ואפילו כשיבא לעולם אינו ברשותו עד שתמות לכך ס"ל דהויא חולין דדבשב"ל כה"ג אין אדם מקדיש ואפילו הכי קא רמי עליה דהא מצינו כה"ג גופיה דקא פסיק שמואל דהויא הקדש דהא שמא יגרשנה נמי איכא תרתי לריעותא ומיהו בהעדפה אע"ג דהויא דבשב"ל לא דמי להכא דלית ביה אלא חדא לריעותא דומיא דפירות דקל הילכך כי מתריצנא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה מיתרצא שפיר וכדכתיבנא ומיהו כי היכי דקא עביד קושיא ואימא הכי נמי הוה מצי לאקשויי סוף סוף לא בא לעולם הוא ומה לי איכא תרתי לריעותא או חדא לריעותא ומאי אהני לן אי הויא ברשותו השתא מיהו כשנדר לא הויא בעולם וכיוצא בזה פריך לקמן ומי איכא מידי דאלו השתא לא קדיש ולקמיה קדיש וכדבעינן למכתב קמן בס"ד.
והא דקא מגבב קושיות ולא אקשי מעיקרא ולימא הלכה כר"ע לאורויי דאית ליה חבר לר"ע דלא תימא דר"ע הוא דס"ל דהעדפה לבעל להכי קאמר הלכה כר' יוחנן בן נורי לאורויי דר' יוחנן בן נורי נמי כוותיה דר"ע ס"ל בהעדפה ולמיפסק הלכה כטעמיה דמשום דרבי יוחנן בן נורי ס"ל כר"ע בהעדפה והוי ליה תרי כנגד ת"ק לכך פסיק הילכתא כוותייהו ופריך ולימא הלכה כר"י בן נורי להעדפה ובהכי משתמע שפיר דקא פסיק בתרווייהו כר"ע וכר"י בן נורי ואם תתרץ דלא בעי לאורוכי דממילא משתמע דלהעדפה קאמר דכיון דקא פסיק בדוכתא אחריתי כרבי יוחנן הסנדלר דמשום דאיכא תרתי לריעותא לא חל ההקדש ממילא משמע דכי קא פסיק כר"י בן נורי דלהעדפה קא פסיק דליכא אלא חדא לריעותא אכתי קשיא דלימא בקוצר אין הלכה כת"ק ובהכי משתמע שפיר דרבי יוחנן בן נורי ור"ע תרווייהו ס"ל דהעדפה לאשה ואיכא למיחש שמא תעדיף דמדקאמר אין הלכה כת"ק ולא קאמר הלכה כר"ע שמע מינה דת"ק הויא יחידאה לגבייהו ואם תתרץ דקא בעי למפסק הלכתא להדיא ולא למפסק בלשון שלילה אכתי תיקשי דעיקר טעמא ליתא דשפיר הוה מצי לאיפסוקי הלכה כר"ע ואנן מנפשין הוה מפרישנא דר"ע ורבי יוחנן בן נורי לא פליגי בהעדפה דכיון דקא פסיק הלכתא כוותיה נגד ת"ק ור' יוחנן בן נורי אלמא משמע דר"ע הוא דפליג אדר"י ולא ר' יוחנן אדר"ע. כנ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל מאיר עינינו בתורתו ז"ל:

אלא אמר רב יוסף קונמות קא אמרת וכו'. פירשו בתוס' דרב יוסף בעי למילף ממה שאדם אוסר פירות חברו עליו לדבר שלב"ל וה"ק קונמות קאמרת שאני קונמות כו' פי' מאי קא פרכת מהקדש לקונמות אף על גב דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אדם אוסר דבשב"ל דאשכחן מילתא דאיתא בקונמות וליתא בהקדש שהרי אף על פי שאין אדם מקדיש פירות חברו אדם אוסר פירות חברו עליו וכיון שכן אדם אוסר נמי דבשב"ל דהא פירות חברו לדידיה כדבשב"ל דמו דהא לית ליה בהו מידי נמצא לפי' זה דילפי' בקונמות ממה שאדם אוסר פירות חברו עליו דה"נ דין הוא שיאסור דבשב"ל דתרווייהו כחדא נינהו ואהדר ליה אביי דאין ודאי קושטא קאמרת דפירות חברו כדבשב"ל דמו מיהו ממקום שבאת לא משכחת בקונמות דאדם אוסר אלא היכא דהוי חד מינייהו ברשותיה או הפירות או האדם הנאסר בהם ומיהו הרי אדם אוסר פירות חברו עליו דנהי שהפירות אינן ברשותו גופיה מיהא ברשותו היא דכי היכי דאדם אוסר פירותיו על חברו אף על פי שחברו אינו ברשותו כיון שהפירות ברשותו דאלמא בחד מינייהו סגי. ומיהו שפיר איכא למילף דאדם אוסר דבשב"ל כפירות חברו דמי אלא יאסור דבשב"ל על חברו דומיא דמתני' שאוסרת מעשה ידיה שב"ל על בעלה הא לא מצי למפשט לאיסורא אדרבה ממקום שבאת איכא למילף היתרא שהרי אין אדם אוסר פירות חברו על חברו ודבר שלא בא לעולם על חברו כפירות חברו על חברו דמי זו היא שיטת התוס'. וכן פי' הר"ן ז"ל בפרק אלו נדרים.
ורש"י ז"ל לא פי' כן דקשיא ליה על שיטה זו דהיכי מצינן לדמויי פירות חברו לדבר שלא בא לעולם והרי איכא לחלוקי דשאני פירות חברו דסוף סוף הרי הם בעין אבל מידי דלא אתי לעולם לא חל עליה כיון דליתיה בעין מידי דליחול עליה קדושה. ועוד דלפי שיטתו ז"ל דמעיקרא כי רמינן מדשמואל אדשמואל היינו במאי דקאמר לעיל במותר לאחר מיתה פליגי דאיכא תרתי לריעותא חדא דליתיה בעולם ולכשיבא לעולם נמי ליתיה ברשותיה ומיהו להכי קסבר ר' יוחנן הסנדלר חולין ואהא קא רמינן דאשכחן נמי כה"ג ממש וקא פסיק שמואל דקדיש וצריך להפר דקאמר רבי יוחנן בן נורי יפר שמא יגרשנה כו' וקא פסיק שמואל כוותיה אלמא דאפילו בדבשב"ל כה"ג ממש דאיכא תרתי לריעותא ס"ל לשמואל דקדיש ובעינן לתרוצי כי קאמר שמואל להעדפה פי' דליכא אלא חדא ריעותא ודחינן להאי תירוצא והשתא קא מהדר רב יוסף לאוקמי דלעולם הלכה כוותיה ומטעמיה קאמר ומשום שמא יגרשנה וכיון שכן היכי מצינן למילף ממה שאדם אוסר פירות חברו עליו דליכא אלא חדא לריעותא לדבר שב"ל כזה דמשנתנו דשמא יגרשנה דאיכא תרתי לריעותא.

והיה נראה לתרץ דהכי קא מהדר רב יוסף קונמות קאמרת שאני קונמות כו'. פי' וכיון שכן דל הכא מקונמות חדא ריעותא דהיינו מה שאין המלאכה בעולם דאדם אוסר דבשב"ל וכי מדלית חדא אין כאן אלא חדא ריעותא שהרשות לא באת לידה עד שתתגרש ובמקום דליכא אלא חדא ריעותא שפיר אדם מקדיש ואלו משנתנו דהמקדיש הריעותות בדוכתייהו קיימי דאין אדם מקדיש דבשב"ל ולהכי הויא חולין. והא ודאי ליתא דאנן הכי קאמרינן דדבר שב"ל כזה בכחו קאי ואין אדם מקדיש ולא מדלינן חדא מינייהו ועוד אמאי קא מדלית ריעותא דדבשב"ל ולא מדלית ריעותא דאין הרשות באה דדמי ממש לאדם אוסר פירות חברו עליו ואמאי קאמר רב יוסף מתוך שאדם אוסר פירות חברו עליו אדם מקדיש דבשב"ל אלמא ודאי לא מדלינן שום ריעותא וישאר האחרת אלא כולהו כחדא בעינן למדלינהו. ומעתה הדרא קושיין לדוכתין היכי מייתינן ממה שאדם אוסר פירות חברו עליו דליכא אלא חד ריעותא לדבשב"ל דר' יוחנן בן נורי דאיכא תרתי לריעותא דלא המלאכה באה ולא הרשות באה.
ועוד איכא למידק היכי מדמי אביי ההיא דר' יוחנן בן נורי לפירות חברו על חברו והא ההיא דר' יוחנן בן נורי כדבעינן דליחול ההקדש דהיינו אחר שיגרשנה הויא ליה פירות שלו על חברו ואילו פירות חברו על חברו בשעת חיילות ההקדש לא מצי חייל דהויא ליה פירות חברו על חברו. והר"ן ז"ל תירץ זה בלשונו וכדכתיבנא ודוחק לכך פירש"י דרב יוסף הכי קא מתרץ קונמות קא אמרת שאני קונמות וכו' פי' קונמות אינו הקדש לכל אלא על אדם אחד ולכך הסברא נותנת דתמהר לתפוס אבל הקדש גמור דהויא לכל העולם אינו ממהר לתפוס דבעינן רבוותא וגברוואתא לאסור אכולי עלמא. תדע שכן מצינו חומרא אחת בקונם מה שא"כ בהקדש דאדם אוסר פירות חברו עליו בקונם ואין אדם מקדיש בסתם הקדש דבר שאינו שלו וכי היכי דמצינו חומרא בקונם מבסתם הקדש הכי נמי מחמרינן דאדם אוסר בקנין דבשב"ל כזה אף על גב דאיכא תרתי לריעותא ואין אדם מקדיש בסתם הקדש דבר שב"ל ולהכי במשנתנו דמיירי בסתם הקדש פסק שמואל הלכה כר' יוחנן הסנדלר דהויא חולין דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:
נמצא לפי שיטה זו דלא קא יליף רב יוסף דבר שלא בא לעולם מפירות חברו אלא קא מחלק מסבריה בין קונם להקדש מסתייע מהאי חומרא דאדם אוסר פירות חברו. וקשה אם כן מאי קא פריך עליה אביי בשלמא אדם אוסר וכו' והא לאו מאוסר פירות חברו עליו קא יליף אלא הכי קאמר כי היכי דמצינו חומרא זו בקונם מה שאין כן בהקדש הכי נמי מחמרינן כמה חומרי בקונם מבהקדש ועיקר חילוקו היינו דקונם אינו הקדש לכל אלא על אדם אחד והקדש הוא לכל. ויש לומר דהכי קא מהדר ליה אביי בשלמא חומרא חיצונית דלית דכותה קולא בקונם שפיר מצינן למימר דכי היכי דאיכא האי חומרא בקונם מה שאין כן בהקדש הכי נמי אמרינן חומרא אחרת בקונם מה שאין בה בהקדש אבל אי הך חומרא גופא דבעית למימר בקונם אית דכוותה קולא בקונם היכי מצית למימר דכי היכי דמחמרינן בקונם הכי נמי מחמרינן כי האי גוונא אדרבה אימא כי היכי דמקילינן בכי האי גוונא בקונם הכי נמי נקיל דהא אין אדם אוסר פירות חברו ע"כ. ונדון דידן נמי להא דמיא דעכשיו היא משועבדת לו למעשה ידיה ואינה ראויה להתפיסו בקונם ולא תימא דכיון דאין כאן אלא שעבוד בעלמא לא דמי לפירות חברו על חברו דהוו להו של חברו ממש דהא לכשיגרשנה קאמר דחייל אלמא דהשעבוד מילתא אלימתא הויא והויא ליה כשל חברו ממש כיון דלא אלים כח הקונה לבטוליה ואף על גב דלכשיגרשנה תהא שלה מכל מקום עדיין לא נעשית המלאכה עד לאחר גירושין וחזרה ואין לפנינו אלא שעבודו של זה וקונמה של אשה זאת הילכך יש לך לדון ולומר דכי היכי דאין אדם אוסר פירות חברו על חברו הכי נמי בהא דר' יוחנן בן נורי אף על גב דהויא קונם לא תאסור ואין צריך להפר דומיא דהקדש דאין אדם אוסר בכי האי גוונא דכל כי האי גוונא הקדש וקונם שוין הן וכיון דקאמר דבהקדש אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא דוקא בקונם ומטעמא דפירות חברו בההיא דרבי יוחנן בן נורי הוה לן למימר נמי דאין אדם אוסר דבכי האי גוונא הקדש וקונם שוין הן אלא מאי אית לך למימר דבהקדש נמי אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

ומיהו היכי קאמר ר' יוחנן ן' נורי יפר והדרא קושיין לדוכתין דתיקשי דשמואל אדשמואל והיכי קאמר אביי בשלמא אדם אוסר פירות חברו עליו וכו'. פי' דרב יוסף סבירא ליה דהך דרבי יוחנן בן נורי לא דמיא לפירות חברו על חברו חדא דאין כאן אלא שעבוד בעלמא ולאו של חברו ממש הויא ועוד דלכשיגרשנה דהיינו שעת חיילות הנדר הויא שלו על של חברו וכיון שכן אית לן למימר דכי היכי דמחלקינן בין קונם להקדש לגבי פירות חברו עליו הכי נמי לגבי ההיא דרבי יוחנן בן נורי דהויא מילתא אחריתי דלא דמי לא להא ולא להא אלא דאנן הכי קאמרינן כי היכי דמחמרינן חדא חומרא בקונם מה שאין כן בהקדש הכי נמי מחמרינן חומרא אחריתי דמאי שנא חומרא זו מזו ואהדר ליה אביי דשנא ושנא דבשלמא אדם אוסר פירות חברו כו' פי' כי היכי דאדם שליט בשלו למעבד מיניה מאי דבעי הכי נמי שליט האדם אנפשיה למיסר עליה מאי דבעי ולהכי פשיטא לן טפי מאי דאדם אוסר פירותיו של חברו משום דלא שני לן בין קונם להקדש דהא בשלו מצי למעבד ואפילו להשליכו לים אבל של חברו עליו היינו דוקא באונס דהא אינו שולט על עצמו וכיון דמכח דאדם אוסר פירותיו על חברו דהוי בין בקונם בין בהקדש הוא דאמרינן אדם אוסר פירות חברו עליו היכי נילף מידי דאין כאן לא עצמו ולא שלו דהיינו דבר שלא בא לעולם דרבי יוחנן בן נורי דלא המלאכה באה ולא הרשות באה לידה להתפיס עד שתתגרש ובזה כבר נגמרה תמיהתו של אביי דע"כ כי קאמר יאסר דבר שלא בא לעולם על חברו פירוש דבר שלא בא לעולם דרבי יוחנן בן נורי דלא דמי להני כלל אלא דבעי לאסוקי שממקום שבא אינו יכול ללמוד אסור וכדפרש"י ז"ל. כנ"ל פי' לפרש"י ז"ל ואתה המעיין דוק ותשכח:
ורש"י ז"ל במהדורא קמא שינה פירושו מבמהדורא בתרא וז"ל אלא אמר רב יוסף קונמות קאמרת כלומר לעולם אימא לך כי אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי אמעשה ידיה קאמר ודקא מותבת דקאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כי האי גוונא שאני קונמות דלשון חמור הוא דמתוך שאדם אוסר בקונם פירות חברו דהיינו דבר שלא בא לעולם לגבי דידיה דדבר שאינו שלו אדם מקדיש אדם אוסר נמי בקונם דבר שלא בא לעולם כי האי גוונא דאפילו לכשיבא לעולם אינו שלו כההיא דר' יוחנן בן נורי וכי קאמר שמואל הלכה כר' יוחנן הסנדלר דאין אדם מקדיש לענין הקדש קאמר שאינם ממהרים לתפוס בקונם כדקתני מתניתין המקדיש מעשה ידי אשתו כו' דלשון קל הוא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כגון פירות חברו כדאמרינן בבבא קמא איש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו הילכך לא חייל הקדש אמותר דחולין הוא ונהי דאם אמר הקדש פירות חברי עלי אסור בהן דכיון דאמר עלי הוי כמאן דאסר להו בקונם דגבי הקדש לא שייך עלי דסתם לשון קדש דבדק הבית ואיכא למימר דודאי גמר לשם קונם כך שמעתי:
שכן אדם אוסר פירותיו על חברו כלומר דמה לי גופו ומה לי פירותיו גופו בידו ולא חייל בשל אחרים הכא נמי יכול לאסור פירותיו על אחרים דגופו ופירותיו בידו הם יאסר דבר שלא בא לעולם על חברו כגון זו שאוסרת על בעלה מעכשיו לכשיגרשנה דבר שעדיין משועבד לו. שכן אין אדם אוסר פירות חברו על חברו והאי נמי כפירות חברו דמי ואוסרתן על בעלה דהיינו דומיא דעל חברו דודאי אילו אדם יכול לאסור פירות חברו על חברו היתה היא נמי יכולה לאסור דבר שלא בא לעולם על בעלה אבל עכשיו אין הנדון דומה לראיה דלא דמי למאן דאסר על אחרים והיכי מדמית להו להדדי. ע"כ:

והריטב"א ז"ל פירש קצת שיטת רש"י בשיטת התוספות והר"ן ז"ל וז"ל קונמות קאמרת כו'. פי' אלא אמר רב יוסף דלעולם לגמרי פסק שמואל הלכה כרבי יוחנן ושאני קונמות שאינה הקדש לכל אדם אלא איסור חפצא למי שנידר בהם ומתוך שאדם אוסר פירות חברו עליו אדם מקדיש כו' א"ל אביי בשלמא אדם אוסר פירות חברו עליו שכן אדם אוסר פירותיו על חברו פי' דלגבי קונמות מסתיין דלהוי ברשותו או האדם הנאסר או הדבר הנאסר הילכך אדם אוסר פירותיו של חברו שאינם ברשותו על עצמו שהוא ברשותו או פירותיו על חברו כיון דהפירות ברשותו אבל האיך יאסור דבר שלא בא לעולם על חברו שהרי אין אדם אוסר פירות חברו על חברו שהרי אין ברשותו לא האדם הנאסר ולא דבר הנאסר.
והא דמשמע הכא שאדם אוסר עליו דבר שלא בא לעולם פי' הרב רבינו שלמה בר' אברהם מן הה"ר ז"ל דאליבא דרב יוסף הוא דאמר ליה אביי דאפילו לדידך דמדמית דבר שלא בא לעולם לדבר שאינו ברשותו נהי דאדם אוסר דשב"ל על עצמו לא יאסור דשב"ל על חברו אבל לאביי אפילו על עצמו אינו יכול לאסור דבר שלא בא לעולם ולא דמי לפירות חברו דהתם איתנהו הכא ליתנהו. ודברים אלו אינם נכונים דבכולה מכילתא דנדרים מוכחא דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם וכדתנן האומר לאשתו קונם מעשה ידיך לפי אסור בחילופיהן ובגידוליהן וכדתנן הנודר מן הנולדים כו' והרבה כיוצא באלו וכדפרישית בדוכתה בס"ד וכן פירש הרשב"א נר"ו. ע"כ:

ודע שבספרינו הכא בסוגיין גרסינן מתוך שאדם אוסר עליו פירות חברו אדם מקדיש דבשלב"ל ולא דייקא ובנדרים גרסינן שמתוך שאדם כו'. אדם אוסר דבר שלא ב"ל. והך נוסחא דייקא שפיר:
באומרת יקדשו ידי לעושיהן וידים איתנהו בעולם פי' והוי כמקדיש דקל לפירותיו דחייל עליו איסור קונם ואף על פי דאין המלאכה יוצאת מגוף הידים כשם שהפירות באים מגופו של דקל קים להו לרבנן דכיון שהידים טורחות בכך לתקנו הרי הוא לדין זה כדקל לפירות ולא כמקדיש מצודה לפירותיה דלא חשיב כלום דמצודה לא עבדא אלא מעשה עץ בעלמא והכי גמיר לה. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל ולעיקר מאי דאמר בשמעתין יקדשו ידיך לעושיהן דלכולי עלמא מעשה ידיה קדושים כדין מקדיש דקל לפירותיו תמיה לי דבשלמא אילן תפיס הקדש בגוף האילן להיות הפירות כפירות דקל של הקדש אבל לידי האשה אין הקדש חל בהן חדא דאינן שלו להקדיש וכמקדיש דבר שאינו שלו ולא קרינן ביה כי יקדיש את ביתו ומי עדיפא אשתו מעבדו ושפחתו העברים וכדתניא [ערכין כח א'] מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים אבל לא עבדיו ושפחותיו העברים ועוד שאין חל הקדש בבן חורין דגופיה לא קדיש כלל ואפילו לרבי מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה לא קדיש אלא לדמי כלומר שנותן דמיו כאילו אמר דמי פלוני עלי או דמי עלי ואין מעשה ידיו הקדש אלא הרי זה עושה ואוכל וכדאמרינן בגיטין פרק השולח [גיטין לח ב'] תא שמע המקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו ודחינן הא מני רבי מאיר היא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה הכי נמי מסתברא דקתני סיפא וכן הוא שהקדיש את עצמו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו אי אמרת בשלמא ר' מאיר שפיר אלא אי אמרת רבנן הוא בשלמא עבדו לדמי קאי אלא איהו לדמי קאי אלמא לרבנן לא אמר ולא כלום ואפילו לרבי מאיר הרי זה עושה ואוכל דלא הקדיש אלא דמיו אם כן המקדיש ידי אשתו האיך יקדיש ידיה והאיך יקדיש מעשה ידיה דהא לא דמי לדקל לפירותיו ואפילו במקדיש ידי עצמו כדאמרן.
ועוד קשיא לי דהא לא דמו ידים לדקל דדקל לפירותיו דינא הוא דבקניית הדקל יקנה הפירות דעבידי דאתו מיניה דמגופו של דקל הן אבל מעשה דלאו מגופן של ידים נפקו אלא מעלמא אתו בהקדש הידים האיך יקדשו מעשיהן הא למה הדבר דומה למקדיש מצודתו למה שתעלה דלכאורה לא קנה הקדש ותדע לך דמה שתעלה מצודתי מכור לך היום דקנה הוצרכו לתקן שיקנה משום כדי חיי יום ואם איתא דמצודתו למה שתעלה קנה כדין מוכר דקל לפירותיו אפילו מה שתעלה מצודתי היום לא ליקני ולמה תיקנו משום חיי יום הואיל ואפשר להקנות מן הדין באומר מצודתי למה שתעלה מכור לך והכי נמי משמע לכאורה בפרק השולח במאי דאיבעיא להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור תבעי לרבי מאיר תבעי לרבנן ואי מאי דאתי ממילא ולא מגופו של דבר קנוי כדין מוכר דקל לפירותיו מאי קא מבעיא ליה דהא לכולי עלמא מכור ובהא לא איפליגו רבנן ורבי מאיר וכן יש להוכיח בריש פרק המפקיד דאמרינן נעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו ודחקינן ומוקמינן דנעשה כאומר חוץ מגזותיה וולדותיה ולא אוקמינן באוקמתא רויחא דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו לכפילא דאלמא כל דאמר ליה הכי לא קני הואיל ומעלמא נינהו ולא מגופא כפירות מן הדקל.
ומיהו בירושלמי הוה משמע דקני דגרסינן בפרק חזקת הבתים [ה"א] המוכר עובר פרתו לחברו לא עשה ולא כלום המוכר ולד שפחתו לחברו לא עשה ולא כלום המוכר מעשרות שדהו לא עשה ולא כלום המוכר אויר חצרו לא עשה ולא כלום אבל מוכר הוא פרה ומשייר עוברה ושפחה ומשייר וולדותיה מוכר הוא שדה ומשייר מעשרותיו מוכר הוא אורבה ומשייר אוירה כלומר דמשייר בעין יפה משייר והרי הוא כמשייר שדה למעשרותיו ופרה לעוברה וחצר לאוירה ועל דרך מה שאמרו בפרק מי שמת [בבא בתרא קמח א'] בנותן דקל לאחר ומשייר פירותיו לעצמו דכל דמשייר לגבי נפשיה בעין יפה משייר וכמי ששייר דקל לפירותיו אלמא משייר חצר לאוירה מהני והוא הדין למוכר חצרו לאוירה קנה האויר אף על פי שאין האויר יוצא מגופה של חצר ואולי נאמר בזה דלקנות לשעה כדי לקנות בו דבר אחר כגון דקל לפירותיו וחצר לאוירה וידים למעשיהן כדי דמכל מקום אין הכוונה ועיקר ההקנאה לגוף הדבר שהוא בעולם אלא לקנות על ידיהן דבר שאינו בעולם בקנייה כל דהו סגי ואף על פי שאינו יוצא מגופו לגמרי כפירות מן הדקל אלא כל שבאין ממנו קצת כגון המלאכה שהיא באה מן הידים בטרחן ותנועתן וכן האויר שנראה כאלו הוא מן החצר אבל מצודתי למה שתעלה שאין הצידה בטורח המצודה אלא שהדגים נכנסין בתוכה וכן קנס על ידי נזקין אחרים שהזיקו את העבד או שגנבו את הפרה שאינן מגופן כלל ולא באין בסבת עצמן אינם נמכרים על ידיהן והיא עצמה אבעיא לן בפרק השולח ולא איפשיטא אבל עדיין תיבעי לי המקדיש ידי עצמו אי נמי מקדיש ידי אשתו למה מעשיהן קדושין שהרי המקדיש עצמו שנינו הרי זה עושה ואוכל וכמו שכתבתי וצריך עיון ובסוף המסכתא כתבתי בה יותר בס"ד. עכ"ל הרשב"א ז"ל:

ה"ג במקצת ספרים אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי כו'. אבל הרא"ה ז"ל כתב וז"ל אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהן כו' פי' אלא קאמרינן דתו לא בעינן טעמא דרב יוסף וכיוצא בה בתלמוד. ע"כ:
עוד כתב ז"ל ופרכינן וכי קאמרה הכי מי מקדשא והא קא משתעבדן ידיה לבעל ומהדרינן דאמרה דכי מגרשנה ולאו דוקא דאם כן היכי קאמר ר' עקיבא יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי והא לא אמרה אלא לכי מגרשנה אלא ודאי הכי קאמרה השתא ולכי מגרישנא ואיכא נוסחי דלא כתיב בהו האי קושיא ופירוקא ומסתברא דהיינו טעמיה משום דליכא לאקשויי ליה השתא דהא מעיקרא נמי דקס"ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אית לן דאמרה הכי דאפי' מאן דאית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הני מילי דקאמר לכשיבאו לעולם כדקתני בההיא דרבי מאיר לכשתתגיירי לכשתשתחררי וכדאמרינן בעלמא לכשאקחנה קנויה לך וכיון דכן הכי אית לן למימר לעיל דקאמר לכשאזכה בהן דהיינו לכי מיגרשה ויבאו לעולם. ומיהו איכא למימר דאפילו הכי קשיא לן הכא דקא ס"ד השתא דכיון דמוקים לה רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהן דתו לא צריך והיינו דפריך אכתי היכי מיקדשא דהא משתעבדין ידיה לבעל ופרקינן באומרת לכי מיגרשא כו'. עכ"ל הרא"ה. ומלשונו של רש"י ז"ל משמע דלא הוה גריס הך קושיא ופירוקא שכתב ז"ל ומי איכא מידי כו' כלומר תרצת כו' ודוק:

וכן כתב להדיא במהדורא קמא וז"ל מתניתין בנדרים באומרת כו'. דידים איתנהו בעולם ואהכי מציא לאקדושינהו דגופא דידים הוא דחייל עלייהו הקדש מהשתא לכשיגרשנה למתניתין דהכא דלא אמר יקדשו ידיך אלא מעשה ידיה בעלמא אקדיש מיהו הכי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן דלא חייל הקדש בדבר שלא בא לעולם ולא קשיא דשמואל. ובנדרים פריך וכי אמרה הכי מי מקדשן והא משעבדן ידיה לבעל דאמרה לכי מגרישנא והאי תירוצא דנדרים לא אתאן אלא לרבי יוחנן דלר' עקיבא אמאי יפר שמא תעדיף הא לא חיילא עד דמגרישנא ע"כ. הא קמן להדיא דלא גריס לה הכא בסוגיין וכן משמע מלשון התוספות לקמן גבי לכשאקחנה דלא הוה גריס לה וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:
וז"ל הריטב"א ז"ל ופרכינן והא משעבדא ידיה לבעל כלומר דאכתי היכי מציא מקדשא דבר שאינו שלה כלום אדם אוסר פירות חברו ואף על גב דרבי יוחנן בן נורי שמא יגרשנה קאמר וההיא שעתא לא משעבדן ידיה לבעל אנן הכי קאמרינן דכל שמקדיש שום דבר סתם ולא חייל הקדשא לשעתיה לא חייל נמי לקמיה ופרקינן לכי מיגרשא. תמיהא מילתא אי אמר הכי היכי קאמר ר' עקיבא יפר שמא תעדיף עליו דהא בעודה תחתיו דהעדפה דידה לא אסרה כלום וכי מיגרשה אפילו עיקר מעשה ידיה נמי אסורין לו. ויש מתרצין משמו של רש"י דהא אוקמתא לרבי יוחנן בן נורי בלחוד היא אבל לרבי עקיבא לא מיירי אלא במקדשה סתם ואינו מחוור דמסתמא כולהו תנאי דפליגי בחדא גוונא איירי והנכון דמתניתין סתמא היא בין בסתם בין באומרת מעכשיו ובין באומרת לכשאתגרש ור' עקיבא אמר דאפילו בסתם נמי צריך להפר משום העדפה דהוי דידה ורבי יוחנן בן נורי אמר דלעולם אינו צריך להפר משום העדפה אלא משום גירושין ובאומרת לכשאתגרש. וכן פירשו רבותי ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל וכי אמרה הכי מי מקדשא והא משעבדן ליה לבעל ואף על גב דרבי יוחנן בן נורי שמא יגרשנה קאמר וההיא שעתא לא משעבדא ליה הכי קאמר והא משעבדא ליה לבעל והשתא ודאי לא קדשן ואפילו אמרה לכי מגרישנא כיון דהשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש דמי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש וכולה חדא קושיא היא.
כתב הראב"ד ז"ל ולכי מגרשה גרסינן כלומר קונם שאני עושה לפיך מעתה ולכשאתגרש הילכך לכי מגרשה חייל נדרה כמו שנדרה. ותמיה לי דהא כל היכא דליכא למימר גופא מהיום ופירא לאחר מיתה מעכשיו ולאחר זמן ספוקי מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי והילכך הכא נמי אי תנאה הוי כ"ש דמגרע גרע דהא השתא לא קדיש וכיון דהשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש ואי חזרה הוי הרי מעכשיו בטל וכמי שאינו ועוד דיגיד עליו רעו מה שהביא עליו דמיון דר' אילא והרי האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה והתם הא לא קאמר מעכשיו ולכשאקנה אלא מסתברא דלכשאתגרש גרסינן. ואם תאמר למאי דאוקימנא דאמרה לכי מגרשה מאי האי דאמר רבי עקיבא יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי דהא כל היכא דלא מגרשה לא הקדישה כלום ולכשתתגרש מאי שנא העדפה אפילו כל מעשה ידיה נמי אסורין עליו. ויש לומר דלכי מגרשה לרבי יוחנן בן נורי בלבד הוא דמוקמי לה הכי אבל לר"ע במקדשה סתם כך שמעתי משמו של רש"י, ומסתברא דמילתא פסיקתא קתני דלר' יוחנן בן נורי בין האומרת מעכשיו בין האומרת לכשאתגרש אינו צריך להפר אלא משום שמא יגרשנה אבל משום העדפה לא ור"ע אמר אפילו בסתם נמי צריך להפר משום דהעדפה דידה הוי והכי קתני ר"ע אומר לעולם יפר דאפילו בסתם איכא משום העדפה ור' יוחנן בן נורי אומר אינו מפר אלא משום גירושין והיינו באומרת לכשאתגרש כנ"ל. ע"כ:

ומי איכא מידי דאילו השתא וכו'. פרש"י במהדורא קמא ומי איכא מידי דניהוי השתא בעין והשתא לא קדיש ולקמיה קדיש כגון הכא דלא אסר עד שיגרשנה ע"כ. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל ומי איכא מידי כו'. כלומר תרצת לא בא לעולם דמלאכה לא בא לעולם דגירושין לא תרצת דאילו השתא לית לה רשותא לאקדושי והיכי קדיש לקמיה. ולעיל מהא כתב רש"י עוד באומרת יקדשו ידי כו'. שהמלאכה כמי שבאת לעולם ומתניתין באומרת מעשה ידיך הקדש ועל הגרושין שלא באו קא מסיק ואזיל. ע"כ.

ומשמע לי פי' על פירושו דרב הונא לא חש לתרץ אלא עיקר רומיין דשמואל אדשמואל והא כתיבנא לעיל דבדבר שלא בא לעולם כה"ג הוא דדמי דהא קמן דפסיק שמואל כרבי יוחנן בן נורי דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כזה דאיכא תרתי לריעותא דלא המלאכה באה ולא הרשות באה לידה והילכך קא תריץ רב הונא באומרת יקדשו ידיך כו'. ומתני' באומר יקדשו מעשה ידיך וממילא אתרצא עיקר רומיין דלהכי במתניתין לא חלה הקדש משום דאיכא תרתי לריעותא דהמלאכה לא באה ולא הרשות באה אבל ההוא דנדרים דהמלאכה כמי שבאה לעולם ולא מחסר אלא הרשות אדם מקדיש. ופריך תלמודא ומי איכא מידי כו' פי' בשלמא לדידי דאמינא דטעמא דר' יוחנן בן נורי משום דס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם בכל גוונא ניחא אבל השתא דתריצנא דאיברא דס"ל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והכא מיירי כגון דאמרה יקדשו ידי וכו' שהמלאכה כמי שבאת לעולם מעתה תיקשי ומי איכא מידי כו' פי' דכיון דהגרושין לא באו אף על גב דהמלאכה באה הרי לית ליה רשותא לאקדושי השתא והיכא קדיש לקמיה לדידך דבעית למימר דרבי יוחנן בן נורי סבר דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אין סברא דאילו השתא לא קדיש ולקמיה קדיש דמה לי לא בא לעולם מחמת המלאכה או לא באה לעולם מחמת הגירושין מכל מקום הרי לא באה לעולם לגבי דידה דלית לה רשותא השתא לאקדושי והיכן מצינן מידי דלא קדיש השתא ולקמיה קדיש עד דלא נקפיד על חסרון הגירושין למאן דסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והויא ליה כעין מה שכתב רש"י לעיל דאתירוצא דהעדפה הוה מצי לאקשויי סוף סוף לא בא לעולם דהא לא נעשה אלא דלעיל מחסרא ביאתה לעולם והרשות באה לכשיבא לעולם והכא הויא איפכא דלא מחסרא אלא הרשות. כך נ"ל פי' לפירושו למאי דפריש במהדורא בתרא וזהו דכתב ז"ל ומי איכא מידי כו' כלומר תרצת לא בא לעולם דמלאכה כו' פי' מאחר דתרצת לא בא לעולם דמלאכה הרי לא תרצת לא בא לעולם דגירושין ואכתי תיקשי לדידך ואם לא היית מתרץ מידי על המשנה דנדרים עצמה לא תיקשי ולא מידי וכדכתיבנא ושקיל וטרי תלמודא לומר דלא בא לעולם דגירושין גריעא ולא קפדינן בה ואף על גב דהגרושין לא באו לא איכפת לן אלא על המלאכה שיבא ועל הגירושין לא איכפת לן ולא מידי.

נמצא לשיטה זו דכי פריך ומי איכא מידי וכו'. פירכיה היינו היכי קדיש לקמיה. אבל במהדורא קמא לא פי' כן אלא דהכי פריך ומי איכא מידי דניהוי השתא בעין כו' וכדכתיבנא ופירכיה היינו דהוה לן למימר דלקדיש מהשתא כיון דהויא בעין ואי השתא לא קדיש אף על גב דהויא בעין אמאי קדיש לקמיה דליכא מידי דאיתא בעינא דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש ולשיטה זו קשיא דכי אסיק רב אסי קונמות קאמרת כו' אדרבה אלימא לה קושיא דמעיקרא ומי איכא מידי כו' דכ"ש דאיכא לאקשויי ונקדשו מהשתא וכיון שכן רב אשי מנפשיה הוה ליה לאסוקי שינוייא דאלמוה רבנן כו' דהיינו עיקר מאי דאתינן עלה ואמאי נטר עד דפריך לה תלמודא ומשני לה ובמאי דפריש במהדורא בתרא ניחא וכדבעינן למכתב קמן בס"ד כנ"ל.
אבל הרא"ה ז"ל פי' לדעת ר"ת דס"ל דהקדש דמים מפקיע מידי שעבוד כדלקמן בענין אחר דמעיקרא פריקנא באומרת יקדשו ידיך לעושיהן שההקדש על גוף הידים ואהני לן למימר דתו לא הוי דבר שלא בא לעולם. וקשיא לן עלה ומי איכא מידי כו' משום דלא הויא עיקר כוונה בהקדש זה אלא למעשה ידיה להכי סברינן דאכתי הוה ליה כמקדיש מעשה ידיה דכיון שההקדש הוא על מעשה ידיה והשתא לא חייל עלייהו הקדש ודאי הויא ליה דבר שלא בא לעולם שהרי אינו מקדיש מעשה ידיה של עכשיו אלא אותן שיבאו והיינו דמקשינן מי איכא מידי דאלו השתא לא קדוש ולקמיה קדוש ואתא רב אשי לפרוקא דלאו כדקא ס"ד מעיקרא אלא ודאי ההקדש על גוף ידיה הוא חל וכיון שכן דהשתא חייל ליכא למימר דלהוי דבר שלא בא לעולם דודאי מה שהקדיש דהיינו גוף הידים מעכשיו חל עליהן ההקדש ומהשתא ולעולם קדישי אלא שהמעשה אינו קדוש עד שתתגרש וכיון שגוף הידים שהוא עיקר ההקדש קדוש מעכשיו תו לא הוי דשלב"ל אלא דבר שבא לעולם קרינא ביה. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל ומי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולבסוף קדוש ואפילו באומר כן בפי' ע"כ. והא כתיבנא דרש"י ז"ל לא גריס הכא הך קושיא ופירוקא דכי קא אמרה הכי והתוס' נמי לא גרסי לה וכדבעינן למכתב בס"ד:

אלמה לא אלו האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך פי' ואומר כן בעוד שעסוקין בענין המכר. הריטב"א .

ואיכא למידק היכי הוה מדמי לה ר' אילא וקא מתמה עלה דפריכא דהא ודאי לא דמי דהכא ברשותו לא קדשה וכו'. וכדאתקיף עליה רבי ירמיה וז"ל דעיקר תמיהתו היינו אלמה לא פי' דהיכי פרכת ומי איכא מידי וכו' דמשמע דליכא כה"ג ולא כיוצא בה והרי מצינו באומר לחברו כו' אף על גב דלא דמי לגמרי דמי קצת והילכך ליכא למימר כי האי לישנא ומי איכא מידי כו' וזהו שכתב רש"י אלמה לא. בתמיה. היינו עיקר תמיהתו. ואם תאמר אכתי מה דמיון יש לההיא דאשה והא לא דמי כלל. ויש לומר אף על גב דשדה עכשיו הוא ברשותו לגמרי מכל מקום בין שעה זו לשעה דיחול דהיינו לכשיקחנו יש זמן שהשדה יוצאת מרשות מקדיש לגמרי גופא ופירא מה שאין כן גבי אשה שגופה לעולם ברשותה הוא ומ"ה קא מדמי אשה לשדה זו שאני מוכר לך וזהו שכתב רש"י ז"ל מי לא קדשה. אם מכרה וחזר ולקחה. וכן כתב הר"ן ז"ל להדיא בפרק אלו נדרים.

ואם תאמר אם כן מאי קא אתקיף עלה ר' ירמיה והא שפיר קאמר ר' אילא. ויש לומר דהכי אתקיף עלה דדילמא האי צד דאיכא בשדה למעליותא דמצי מקדיש לה מעכשיו עדיף טפי מההוא צד דאיכא באשה דאף על גב דגופה בידה מאי נפקא לן מינה כיון דלא מציא לאסור עכשיו עד שתתגרש ואנן הכי בעינן למימר דכיון דאילו אקדשה השתא קדשה כי אמר נמי תקדיש לקמיה קדשה וכיון שכן צד דמעליותא דשדה עדיפא טפי וכן פרש"י ז"ל. וכן כתב הר"ן להדיא שם בנדרים פרק ואלו נדרים.

ואם תאמר מכל מקום שפיר קא מתמה ר' אילא אלמה לא וכדפרישנא דמכל מקום הרי מצינו בכיוצא בזה קאמר ומי איכא מידי וכו'. ויש לומר דמסקנא דקושיא היא הא דקאמר הא לא דמי כו' ובהכי קא אתקיף אמאי דמתמה אלמה לא וה"ק דכי קא פריך ומי איכא מידי וכו' ה"ק ומי איכא מידי בכה"ג דאין בידה להקדישה עכשיו דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש דהאי צד מעליותא דאיכא באשה דגופה בידה לא נפקא לן מינה מידי כיון דלא מציא לאסור שיחול איסורא עכשיו ולא דמיא אלא לאומר לחברו שדה זו שמכרתי כו' וזהו שכתב רש"י הא לא דמיא. מסקנא דקושיא היא. כנ"ל. וכתב הר"ן ז"ל בפרק אלו נדרים דהא דפשיטא ליה לר' אילא דכה"ג קדשה לאו ממתני' שמיע ליה הכי אלא סברא דנפשיה קאמר דודאי קדשה. ע"כ:

הא לא דמיא אלא לאומר לחברו שדה זו שמכרתי כו'. ויש לדקדק קצת דלמה ליה שמכרתי מאי רבותא איכא כיון שכבר מכרה לא הוה ליה למימר אלא שדה זו לכשאקחנה ממך וכו' דמה לי כשהיתה שלו מעיקרא ומכרה או כשלא היתה שלו מעולם. ויש לומר דהכא מיירי שמכר השדה לחברו והתנה המוכר ואמר ללוקח כשיהיו לי מעות תחזיר לי קרקע זו והיינו דקאמר לכשאקחנה ממך כו' ואף על גב דהפירות של מוכר וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות מכירה אפילו הכי אתקיף שפיר רב פפא מי דמי התם כו' דהיינו טעמא דהמוכר אוכל פירות לפי שאנו חוששין שמא המוכר יביא המעות ונמצא שאכל לוקח שכר מעותיו לפיכך המוכר אוכל פירות ומדין רבית נגעו ביה אבל כל עוד שלא הביא המוכר מעות גופא ופירות בידא דלוקח והיינו דאתקיף רב פפא מי דמי התם גופא ופירות בידא דלוקח וכו' ודוק לשון רש"י ז"ל שכתב לקמיה התם גבי מכרתי לך אין לו עכשיו לא גוף כו' כנ"ל:

וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מדין קנייה שמכרתי לך וכו'. דעכשיו אין יכול להקדישה כדרך שאין בידה לגרש עצמה דלא קדשה לכשיקחנה הכי נמי לא קדשה ידיה לכשתתגרש ואמאי יפר אי לאו משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ע"כ:

לכשאקחנה ממך תקדש מי לא קדשה. הקשו בתוס' דהתם קאמר לכשאקחנה והכא לא קאמרה לכשאתגרש ומתוך קושייתם משמע דלא גרסי הכא בשמעתין האי קושיא ותירוצא דלעיל דפריך תלמודא וכי קאמרה הכי מי מקדשה כו' ואפשר דס"ל לתוס' דכי מתרצינן לעיל דאמרה לכי מתגרשנה לאו דאמרה בפי' כן דא"כ תקשי היכי קאמר רבי עקיבא יפר שמא תעדיף עליו וכו' וכמו שהקשו המפרשים ז"ל וכדכתיבנא לעיל. ועוד היכי מציא להפר כיון דאמרה בפי' לכי מתגרשנה והרי לא הוו לא דברים שבינו לבינה ולא נדרי עינוי נפש וכדשקלו וטרו בה המפרשים ז"ל וכדכתבינן לעיל לכך ס"ל לתוספות ז"ל דה"ק דאמרה לכי מתגרשנה פי' נעשה כמי שאמר לכי מתגרשנה דכיון דאיהי בעיא לתקוני נדרה כי היכי דליחול ואמרה בפירוש יקדשו ידי לעושיהן הא ודאי דכוונתה נמי היתה לכי מתגרשה ואדעתא דהכי נדרה וה"ל כאילו אמרה כן בפירוש ולהכי קשיא לתוספות דלא דמי דהכא לא קאמרה בפירוש לכשאתגרש. ותירצו דאין נראה לו לחלק דסוף סוף הא אמרינן דהוה ליה כאילו אמרה בפירוש לכי מתגרשנה כנ"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל לכשיקחנה ממך אף על גב דהכא לא קאמרה לכשתתגרש נראה לו לדמותם יחד ע"כ.
והריטב"א כתב וז"ל לכשאקחנה ממך תקדוש מי לא קדשה כיון דאמר הכי בהדיא. ע"כ:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא לכשאקחנה דהיינו דומיא דהך אתתא שמקדישה את ידה מעכשיו ולכשיגרשנה מי לא תיחול:
ה"ג מי דמי התם בידו להקדישה הכא אין (בידו) [בידה] להקדישה ולא גרסינן אין בידה לגרש את עצמה דהשתא לא איירינן בהכי אלא לקמן כלומר כשאמר כן בידו היה להקדישה מעכשיו שהרי עדיין לא נגמר המכר אבל הכא בשעה שמקדשת ידיה לכשתתגרש אין בידה להקדיש מעכשיו והרי הוא כמוכר שדהו לגמרי ואחר שנמכר המכר אמר שדה שמכרתי לכשאקחנה תקדוש לא קדשה למ"ד אין אדם מקדיש דבשב"ל. הריטב"א ז"ל:
והתוספות ז"ל גורסין כן ויש להשיב דלכך נקט הכין דאי הוה נקט הכא אין בידה להקדישה הוה משמע דכיון דעכשיו אין בידה להקדישה עד שלא אמרה איני ניזונת ואיני עושה אף על גב דמציא למימר הכין כיון דלא אמרה כן עדיין הרי אין בידה להקדישה מקרי וסבירא ליה לרב פפא דאיברא ודאי כל היכא דמציא להקדישה אפילו ע"י שתאמר איני ניזונת ואיני עושה שפיר מקרי בידה להקדישה ודאי לשדה ממש. ומיהו לר"ל לא מציא למימר איני ניזונת ואיני עושה ואין בידה להקדישה עד שתתגרש והרי אין בידה להתגרש ואנן בעינן ליישב הא דשמואל אפילו לר"ל ואף על גב דחבריה רב דאמר נמי כוותיה לאחר מיתה ע"כ פליג אדר"ל דאיהו הוא דאמר יכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה מכל מקום שמואל בעיא ליישב אליבא דכ"ע כנ"ל. ולקמן אכתוב מה שכתבו המפרשים ז"ל בזה בס"ד גבי התם בידו לפדותה כו':

מתקיף לה רב פפא מי דמי וכו'. ואיכא למידק דרב פפא אתא לתרוצי רומיין ולאוקמי מילתיה דר' אילא בדוכתי' וכיון שכן לא שייך לשון אתקפתא דאטו מאן דמשני ודחי קושיא אתקיף ליה ויש לומר דמשום סיום דבריו דקאמר הא לא דמיא אלא לאומר לחברו וכו' נקט לשון אתקפתא דהא פריך נמי עלה דשינוייא דר' אילא דאמאי קא מדמי לה לאומר לחברו שדה זו שאני מוכר כו' דהא לא דמי אלא לאומר לחברו שדה זו שמשכנתי כו' הילכך כיון דאקשי עלה דשינוייא דר' אילא נקט לשון מתקיף ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל הא לא. מסקנא דאתקפתיה הוא. ודוק כנ"ל:

מי דמי התם גופא ופירות כו'. ואם תאמר א"כ משום האי חילוקא נהדר למימר דלא דמי אלא לאומר שדה זו שאני מוכר לך וכו' וכדקאמר רבי אילא ואמאי נדר מדמי וכו' ודמי ליה לאומר שדה זו שמשכנתי כו' דאף על גב דבשעת הקדשו גוף ופירות בידו מכל מקום בין שעת הקדשו לשעת שיחול דהיינו לכשיקחנו יש זמן שהשדה יוצאת מרשות מקדיש לגמרי מה שאין כן באשה שגופה לעולם בידה היא ולכל הפחות מיהא ראוי להשוותם. ויש לומר דוקא גבי מכרתי הוא דמחלקין בכה"ג משום דעכשיו בשעת הקדשו אין לו בה לא גוף ולא פירות ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל גבי שאני מוכר כיון דבשעת ההקדש הרי גוף ופירות בידו מאי איכפת לן אם שוב תצא השדה מתחת ידו ולא יהיה בו לא גוף ולא פירות הא ודאי הכל תלוי בתר שעת ההקדש ואפשר דזהו שכתב רש"י ז"ל התם. גבי מכרתי לך אין לו עכשו בה לא גוף ולא פירות כו' כנ"ל:
הכא גופה בידה ואם תאמר ומאי נפקא מינה כיון דלא מצי לאסור שיחול איסורה עכשו עד שתתגרש ויש לומר דמ"מ הרי יקדשו ידי אמרה וכן פרש"י ז"ל ובנדרים איכא נוסחא אחרינא מי דמי התם גבי זביני פסיקא מילתייהו גבי אשה מי פסיקא מילתא.
ובמהדורא קמא גריס הכין רש"י ז"ל וז"ל התם גבי זביני פסיקא מילתייהו דגופא ופירות בידא דלוקח ומאחר שאין לו שום שייכות בשדה דין הוא שאינו יכול להקדיש אבל הכא גוף האשה בידה הוא ולעולם אימא לך דיכולה להקדיש ויש נסחאות דלא גרסי פסיקא מלתא כלל לא הכא ולא בפ' אף על פי אלא כך גורסין מי דמי התם גופא ופירא בידא דלוקח אבל הכא גופה בידה היא. והיא ישרה בעיני כי מה לייתר לשון ללא צורך. ע"כ:
הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך דפירא ביד לוקח וגופא הוי ברשותיה דלא בעי פריק לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

בד"ה אינו צריך להפר במעלה לה כו' ואין לפרש טעם דאין כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דע"כ איירי במעלה לה מזונות ומעה כסף דאי באין מעלה לה מזונות כו' אינו יכול להפר לה (ג) ואמאי קאמר א"צ להפר לה די"ל דמ"מ יכול להפר לה עכשיו דשמא יחזור אח"כ ויעלה לה מזונות ומעה כסף ודו"ק:

בד"ה שמא יגרשנה כו' ל"ל למנקט שמא יגרשנה לימא שמא תאמר איני ניזונת כו' עכ"ל אבל מדברי תנא קמא שאמר אינו צריך להפר לה לא תקשי להו לרב ואמאי א"צ להפר ושמא תאמר איני ניזונת כו' די"ל דת"ק לא חייש לשמא תאמר איני ניזונת כו' דה"נ לא חייש לשמא יגרשנה אע"ג דס"ל דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וק"ל:

בד"ה לכשאקחנה כו' והכא לא קאמרה לכשאתגרש אין נראה כו' עכ"ל דע"כ לא איירי באמרה בהדיא לכשאתגרש דא"כ (ד) אמאי פליג ת"ק דא"צ להפר לה דכיון דאמרה בהדיא לכשאתגרש הא חזינן לה דעיקר נדרה להכי ובודאי דניחוש לשמא תתגרש ודקאמר תלמודא דאמרה לכי מגרשה כו' לאו דוקא דקאמרה בהדיא הכי אלא לר"י הסנדלר אמדינן דעתה לכך לכי מגרשה ודו"ק:

גמ' דאמרה לכי מיגרשא. בתוס' ד"ה לכשאקחנה משמע דלא גריס דאמרה:

תוס' ד"ה כי אמר שמואל וכו' להעדפה וכו' עד ונראה לר"ת וכו' דסבר שמואל כר' יוחנן בן נורי בהא דהעדפה לבעל. פי' דר"י בן נורי פליג אר"ע דס"ל דיפר משום העדפה דהעדפה דידה הוי ור"י בן נורי סבר דמשום העדפה אינו צריך להפר דהעדפה דבעל הוי אלא דצריך להפר משום שמא יגרשנה:

גמ' בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו. פשטא דגמ' רב יוסף מדמה דבר שלא בא לעולם לפירות חבירו כי היכי דחייל קונם אפירות חבירו חייל נמי אדבר שלא בא לעולם ומקשה ליה אביי הא פירות חבירו על חבירו לא מצי לאסור וא"כ דבר שלא בא לעולם דדמיא לפירות חבירו נמי אינו יכול לאסור על חבירו וכי קא משני באומרת יקדשו ידי כו' והוי מלאכה כבא לעולם ודבר הבא לעולם ודאי יכול לאסור על חבירו מקשה ס"ס כאן לא יכול לאסור על חבירו דהיינו הבעל כיון דמשעבדא לי' ומשני לכי מיגרשא דאז פקע השיעבוד ומקשה ס"ס הגירושין אין בעולם וא"כ בהך שינויא דיקדשו ידי לחודא ודאי לא מיתרצא דס"ס לא בא לעולם גם תירוץ דרב יוסף בצירוף הך תירוצא לא ניחא דס"ס מקרי פירות חבירו על חבירו כיון דמצד גירושין הוי דבר שלא בא לעולם ודבר שלא בא לעולם מקרי פירות חבירו עד לבסוף שאני קונמות כדרבא וחל עתה תיכף מדינא דמפקיע מידי שיעבוד וא"כ מקרי פירות שלו על חבירו רק רבנן אלמוה לשיעבודא דבעל כ"ז היותה אצלו ולכי מיגרשא נשאר הקדש כאשר הוא מצד הדין דאז לא שייך אלמוה עיין בר"ן בנדרים וק"ל. וכן לפירוש התוס' דמפרשי בשלמא וכו' דאחד מהן ברשותו וכו' שאין לא זה ולא זה ברשותו וכו' אף באומרת יקדשו ידי וכו' ס"ס הגירושין אינו ברשותה וחבירו אינו ברשותה והוי כפירות חבירו על חבירו וכוונת רש"י ג"כ דהכא הוי פירות חבירו כיון דעכשיו היא משועבדת וכו' והקדש אינו ראוי להתפיס עד שתתגרש וכו' ודו"ק בלשונו כי אין צריך להפליגו לכונה אחרת:

גמ' ומי איכא מידי דאילו כו'. משמעות הלשון כאילו הויא קושיא חדשה וכן פי' הר"ן בנדרים דאף לר"מ מקשה דס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם (ל) אבל מפירש"י שכתב תירצת לא בא לעולם דמלאכה לא בא לעולם דגירושין לא תירצת דאילו השתא כו' לא משמע כן ודו"ק:

גמ' שאני מוכר לך כו'. משמע שר' אילעא הרגיש בעצמו בדוקא שאני מוכר לא שמכרתי דאין בידו כאתקפתא דר' ירמיה וא"כ מאי ס"ד לדמויי מעשה ידיה לזה י"ל דידע דאין לדמותו לשמכרתי כאתקפתא דר"פ ומצד דהכא אינו יוצא גוף השדה דהיינו ידיה מתחת ידה בין שעה שמקדיש ובין שעה שיכול להקדיש מצד זה עדיף משדה שאני מוכר שיוצא ביני וביני הגוף מתחת ידו [אף שמוכר בידו הוא מ"מ סבר דדמיא לשדה שאני מוכר דיש צד דעדיף מניה] ועיין בר"ן בנדרים שכתב כעין זה וק"ל:

גמ' מתקיף לה רב ירמיה כו'. לא הו"ל למימר הכא אין בידה לגרש כו' רק אין בידה להקדיש עתה דהא ר"פ דמדמה למשכנתא אע"ג שראה לפניו דנאדו ממאי דמשני משדה זו שאני מוכר לך מטעם דהכא באשה אין בידה לגרש את עצמה מ"מ סבר דלא תליא בידה לגרש דא"כ ודאי לא דמיא נמי למשכנתא כקושית רב שישא רק סבר דתלוי הכל במה שיש בידו עתה להקדיש ובמשכנתא נמי אין בידו להקדיש עתה ובמה שיש בידו לפדות ולהקדיש סבר דלא תליא מידי דהא ס"ס השתא שהקדיש בלא פדיון ולא הו"ל למימר לעיל באתקפתא דר' ירמיה אלא אין בידה להקדיש וכן הוא בהדיא בגמרא דנדרים א"כ לא קשה קושית התוס' בד"ה הכא אין בידה לגרש תימה דהא בידה לומר איני ניזונת וכו' דסוף סוף באופן שהקדישה עתה בלא אמירה אי אפשר לחול האידנא רק לקמן [בקושיא דרב שישא] קשה ואפשר תפסו לקמן ודו"ק:

גמ' הא לא דמיא כו' שמשכנתי לך לכשאפדנה כו'. א"ל דהו"ל לדמותו למוכר שדהו לפירות והגוף נשאר לו למישטח בו פירי כדאיתא בכמה מקומות המוכר שדהו לחבירו לפירות ואמר לו לכשאחזור ואקחנה ממך תיקדש דדמיא ממש לכאן והשתא לא קשה המתקיף דרב שישא ולא שום קישיא ואי ס"ל אה"נ דלא קדוש א"כ מהיכא תיתי שיהיה כאן קדוש אבל אין זה כלום דזה הוא בעצמו חלוקה דמעשה ידיה וכי היכי דקאמר כאן ומי איכא מידי כו' ה"נ הכא. ואם כל המשלים הללו איתא במשנה או ברייתא פשיטא דלא קשה כלל ואף אם מסברא כמ"ש הר"ן מ"מ אין לתלות לא תניא בלא תניא דמאי אולמא דהאי מהאי וק"ל:

ברש"י בד"ה ומי אמר שמואל הכי כו' דבר שלא בא לעולם שעדיין לא מתה כו'. לא מפרש הדבר שלא בא לעולם משום מלאכה שעדיין לא באה כדלקמן והתם פסק כר"י בן נורי אף שהמלאכה לא באה משום שאם כך הצעת תחלת הקושיא לא משני מידי להעדפה סוף סוף המלאכה לא באה לעולם אבל אם היתה הקושיא מכח שעדיין לא מתה והתם נמי עדיין אינה מגורשת ניחא התירוץ להעדפה דקדוש קודם גירושין. ומ"ש ואינו מעלה לה מעה כסף קשה אף שמעלה לה מ"מ הוי דבר שלא בא לעולם כיון שיכולה לומר איני נותנת כו' ולפי מ"ש לעיל דם"ל לרש"י דגבי מעה כסף אינה יכולה לומר כן ניחא אבל אין צורך כאן שבלא"ה ניחא רק לשון יתירא הוא לרש"י [דעכ"פ מבואר להדיא בדברי שמואל דאינו קדוש מחיים יהיה מאיזה טעם שיהיה]:

ברש"י בד"ה שמא תעדיף כו'. ע"כ צריכין לפרש כוונתו נמי אמותר שע"י הדחק כמ"ש התוס' כדלקמן ר"פ מציאת האשה בהדיא ודו"ק:

ברש"י בד"ה ותהא אסורה כו' לפי שנאסרה כו' ואי אפשר ליזהר שלא תטחון ולא תאפה כו'. באלו מלאכות צריכה לעשות אף אם אמרה איני ניזונת וכל חששא של ריב"נ דאמר יפר הוא משום אלו המלאכות שאי אפשר ליזהר ותהא אסורה לו לחזור אבל משום מלאכה של מעשה ידיה לא איכפת דמשום כך איננה אסורה לחזור שהיה יכול ליזהר ולא יזונה ולא יהיה מעשה ידיה שלו ומה בכך ובזה מתורץ קושית התוס' בד"ה שמא יגרשנה כו' ובד"ה הכא אין בידה כו' דלהפקיע את עצמה מאלו מלאכות אי אפשר אלא בגירושין ואי אפשר לחול בעודה תחתיו. ולפירושם לא הול"ל ותהא אסורה לחזור [כיון דמקושיתם נראה דמפרשי שתהא אסורה משום מעשה ידיה לא הול"ל אסורה לחזור] רק שמא יגרשנה וישאנה ותהא אסורה [שיהיה מעשה ידיה אסורה עליו] אבל ז"א דדעת התוס' דכי אמרה איני ניזונת פטורה מכל ז' מלאכות שהאשה עושה לבעלה כן כתבו בהדיא לקמן (כתובות דף ס"ג ע"א) בתוס' בד"ה ר"ה אמר מתשמיש [וא"כ י"ל דגם לפירוש התוס' החשש שתהא אסורה לחזור לו שאי אפשר ליזהר רק שהקשו דגם קודם שיגרשנה תהא אסורה אי אמרה איני ניזונת]. וכמו שכתבתי בתחלה מצאתי להר"ן כאן ובנדרים ע"ש וק"ל:
בתד"ה א"צ להפר כו' ואין לפרש כו'. א"ל [דכוונתם] ובלא מעלה לה מזונות ומעה ואף שמעשה ידיה שלה כיון שאינו מעלה לה מ"מ אין צריך להפר משום שאינו חל [מחמת דבר שלא בא לעולם] והה"נ דאינו יכול להפר כיון שאין לו בו מאומה דז"א דא"כ לר"ע אמאי יפר כיון דס"ל דהקדש חל על העדפה אף שאינו בעולם א"כ אינו יכול להפר דדוקא ביש לו חלק במעשה ידיה י"ל דחשיב בינו לבינה לפי שאינו יכול ליזהר כמ"ש התוס' בסמוך אבל באין לו כלל במעשה ידיה לא שייך זה דכיון שאינו מעלה לה מעשה ידיה שלה וכ"ש לפי הא"נ שבסמוך בד"ה ר"ע דודאי באין מעלה לה מזונות אין הפירות שלו שהיא ניזונת מהם (מ). גם א"ל לפי האין לפרש במעלה לה מזונות ולא מעה דמ"מ דוקא ביש לו חלק במותר שייך לומר אי אפשר ליזהר מה מקרי העדפה שע"י הדחק אבל משקל ה' סלעים שלקח לו תחת מזונות לא שייך בהן אי אפשר ליזהר. אבל כוונת האין לפרש שנרויח בו [דנוכל לומר] דס"ל העדפה שע"י הדחק הוא שלה כמו לר"ע ולא פליגי בהעדפה ואפ"ה א"צ להפר שאין ההקדש חל וק"ל. וקשה לפי האין לפרש הא מוקמי לקמן באומרת יקדשו.. ידי וכו' וכן נשאר במסקנא אף לשינויא דרב אשי דבסמוך וכן הוא ברש"י ור"ן בנדרים להדיא (ג) וא"כ הוי דבר שבא לעולם דידים איתנהו בעולם ודוחק לומר שהתוס' כתבו זה לפי הה"א וכ"ש שדוחק לומר שת"ק מחשיב זה לדבר שלא בא לעולם [אפילו באומרת יקדשו ידי] או דוקא שמואל מוקי כן וק"ל:
בתד"ה ר"ע כו' וי"ל כו'. לכאורה לריב"נ אמאי יכול להפר דדוחק לומר כיון שאילו מחזירה לאחר גירושין הוי דברים דבינו לבינה או כיון שאינו רשאי להחזירה אחר גירושין ויש ליישב ועיין בר"ן ב' אופנים בזה [א' דכי היכי דקי"ל בנדרי עינוי נפש באמרה אהיה נזירה לכשאתגרש יפה דאזלינן בתר שעת הנדר כן הדין לענין דברים שבינו לבינה. או דלא אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל אלא לזכותו לא לחובתו וכיון דקונה מפקיע מידי שיעבוד מדינא הו"ל דברים שבינו לבינה] וק"ל:
בתד"ה שמא יגרשנה כו' וא"ת כו'. בת"ק לא הקשו די"ל שאינו חייש לשמא תאמר איני ניזונת כו' דה"נ לא חייש לשמא יגרשנה וק"ל:
בתד"ה כי אמר שמואל כו' ונימא הלכה כת"ק כו'. קשה דלמא אי אמר הכי ה"א משום [דלא חיישינן לשמא תעדיף כי היכי דס"ל] דלא חיישינן לשמא יגרשנה אבל לעולם העדפה לאשה וכן אי אמר דאין הלכה כר"ע היינו משום דלא חייש לשמא תעדיף אבל לעולם העדפה לאשה [אבל ריב"נ דחייש לשמא יגרשנה ודאי חייש נמי לשמא תעדיף ע"כ דס"ל דהעדפה לבעל] י"ל דשמא תעדיף ודאי חיישי כ"ע רק שמא יגרשנה הוא חשש רחוק תדע דהתוס' פירשו בת"ק טעמא משום דס"ל דהעדפה שלו [והוא מפורש בגמ' לקמן (כתובות דף ס"ו)] ודלמא לאשה רק לא חייש לשמא תעדיף אלא ודאי לשמא תעדיף חיישי כ"ע:
בתד"ה לכשאקחנה כו' והכא לא קאמרה לכשאתגרש כו'. דהא דקמשני דאמרה לכי מיגרשא ע"כ אין פירושו שאמרה בפירוש דא"כ לר"ע אמאי יפר שמא תעדיף מה בכך שתעדיף הא הקדש לא הוי רק לכי מיגרשה אע"כ שהקדישה סתם וריב"נ ס"ל שדעתה לכי מיגרשה וק"ל:

רש"י ד"ה שכן אין אדם כו'. אף בקונם כו' לומר קונם פירותיך עליך. לפי הענין הל"ל קונם פירות פלוני עליך:

תד"ה קונם. אפי' כו' לא הוי דבר שאין בו ממש כו'. בנדרים (טו) מסיק רבינא דאפי' דבר שאין בו ממש מדרבנן מיהא אסור:

תד"ה שמא. עי' מהרש"א. לפמש"כ הר"ן שם בטעמא דת"ק דל"ל הא דשמא יגרשנה. אי משום דלא ס"ל דמהניא הפרה לכי מגרש לה. אי משום דנדר גופא כיון דהשתא לא חייל. לקמיה נמי ל"ח. לא שייכי אשמא תאמר איני ניזונת וא"ע:

גמרא, וכי קאמרה הכי מי מקדשה הא משעבדה ליה דאמר לכי מגרשה.
הר"ן בנדרים כתב דפירכת הש"ס דאף אם מקדיש אדם דשלב"ל מ"מ צ"ל במפורש לכשאקחנה אבל לא במוכר או מקדיש בסתם.
ותימא דאיך תליא פירכת הש"ס על אוקימתא דיקדשו ידי הא זה ק' בלא"ה על ריב"נ שמא יגרשנה הא משעבדא ליה.
וי"ל דמה דצריך לר"מ לומר לכשאקחנה היינו דבסתם משמע דמכירה הוא מעתה ולא מהני כיון דאינו שלו אבל אלו אומר מכור לך לאחר שלשים יום וקודם ל' בא לרשותו אף דלא הזכיר במפורש לכשאקחנה מ"מ כיון דבממילא חלות המכירה הי' על אחר שלשים יום ובאותו שעה הוא שלו מהני לר"מ.
ונ"מ לדינא לדידן דבדבר שבידו כגון ראה את המציאה חוץ לד' אמותיו דיכול להקדיש כיון דבידו וזכות בו כמ"ש הרא"ש בפ"ד דנדרים (דף לד ע"ב) בשם הרא"ם דפשוט דצ"ל לכשאזכה, דמהני ג"כ באמר שיהא הקדש לאחר שלשים יום ומקודם השלשים יום זכה במציאה כיון דבעידן חלות ההקדש הוא שלו, וכיון שכן רווחא שמעתא דלס"ד דהקדיש מע"י והיינו כל פורתא ופורתא שתעשה יהיה לאחר עשיי' הקדש דאז נקרא מעשי ידיה וא"כ מה שתעשה אחר הגירושין הוי הקדש כיון דממילא חלות ההקדש לכשתעשה ואז היא ברשותה כיון דנתגרשה, אבל לבתר דמשני דאמרה יקדשו ידי דסתמא משמע דהידים יהיו הקדש מעתה שפיר פרכי' הא משעבדא ליה:

קונם שאני עושה לפיך כ' תוס' דהגירסא שאיני עושה לפיך נמי לא משתבש. יראה רצונם לומר דמפרשא מעשי ידי יהי' קונם משו"ה איני עושה לפיך והו"ל כמו ידות נדרים. וא"כ תינח בשמעתין דגרסי' קונם שאיני עושה. אבל בקידושין ס"ג ע"א הגירסא מה שאני עושה לפיך ושם א"א לגרוס שאיני עושה ביו"ד כיון דאמר מה שאיני עושה לא שייך קונם במה שאיני עושה וזהו כוונת תוס' בקידושין שם ועפ"י מה שפי' מהר"מ לובלין שם דלא כהמרש"א שם שהגיה בתוס'. ולפ"ז אין כאן סתירה מהתם להכא וק"ל:

אינו צריך להפר. משמע דלא פליגי ביכול ואינו יכול להפר אלא בצריך ואינו צריך וריב"נ עצה טובה יהיב דצריך להפר משום דנפיק מיני' חורבא שמא יגרשנה ולכשיחזירנה ויהי' מ"י אסור בהנאה לו א"א שלא יכשל במלאכות קטנות שא"א להשמר ולהזהר בהם כפירש"י ד"ה ותהא אסורה וכו'. ולא הבנתי קו' הפרישה דמייתי ט"ז בי"ד סי' רל"ד סקס"ג דאמאי לא נימא נמי באוסרת תשמישה עליו שצריך להפר שמא תתגרש וכן באוסרת רחיצת פניו יפר שמא תתגרש. וע"ש בש"ך סקפ"ב וסקצ"ב וע"ש בנה"כ סוף הסי' ולא הבנתי דבאוסרת התשמיש ויגרשנה בודאי לא יחזירנה כיון שהתשמיש אסור עליו ומה בכך אם לא יחזירנה. ובאוסרת רחיצה יחזירנה ולא תרחוץ אותו ומה בכך והוא ידע וסבור וקיבל. אבל באוסרת כל מלאכה אם יגרשנה ויחזירנה. והוא סבור שישאנה ולא תעשה לו שום מלאכה. ובאמת א"א להזהר שלא תטחון ותאפה לו בבית ויכשל באיסור נדר וקונם:

שמא תעדיף היינו ע"י הדחק ות"ק וריב"נ ס"ל העדפה שע"י הדחק דבעל הוא. וצל"ע להפוסקים כת"ק משום דבעי' דר"פ ורבינא ר"פ המדיר אזלא לת"ק כמ"ש ר"ן בשמעתין קשה מה קא מיבעי' להו תפשוט דאפי' העדפה שע"י כמה מלאכות נמי תקנו לי' רבנן לבעל דאלת"ה יפר שמא תעשה שתי מלאכות. ודוחק לומר דזה לא שכיחי דודאי שכיחי טפי מגירושין וחזרה וצ"ע:

אמר שמואל הלכה כריב"נ אלמא לכשיגרשנה חל הנדר כו' עכ"ל רש"י וכן פי' לעיל ד"ה אמר שמואל הכי כו' שעדיין לא מתה כו' ע"ש. משמע מדבריו דלאו מטעם מעשי ידי' שאינו בעולם אתאינן עלה. אלא מטעם שהמיתה והגירושין אינם בעולם. משמע דס"ל כדברי המפרש בנדרי' שם דאפי' אי בעלמא אדם מקדיש מעשי ידיו אעפ"י שאינם בעולם מ"מ הכא דתלי נמי במיתה וגירושין גרע טפי וטעמא נ"ל דה"ל תרי מי יימר א' שיבואו מ"י לעולם ומי יימר דתמות או תתגרש. אבל דברי המפרש שם מגומגמי' ע"ש שכ' שאפי' אם יבואו בעולם עדיין אינם ברשותו וזה תימה מה בכך שאינם ברשות הבעל שנאסרו עליו הרי הם ברשות האוסר שהיא האשה ויכולה היא לאסור פירותי' על אידך. אבל האמת כמ"ש מטעם תרי מי יימר. אלא דקשי' לי' מה דפירש"י ד"ה כי קאמר שמואל הלכה כריב"נ ע"ש בסוף הדיבור דהו"מ לאקשויי סוף סוף דבר שלב"ל הוא וכו' ומה קושיין הא כיון דלא תלי' במיתה וגירושין תו ליכא תרי מי יימר ובהא מצי סבר אדם מקנה. וצ"ל שאני התם כיון דאהעדפה שע"י הדחק קאי הו"ל כתרי מי יימר. אמנם הא קשי' מה פריך לקמן ומי איכא מידי דאלו השתא לא קדיש כו' ומאי קושיין כיון דידים איתנייהו בעולם תו ליכא אלא חד מי יימר דתתגרש ובהא ס"ל אדם מקדיש להנ"ל. וי"ל דסוגי' דלקמן אזלא לר"ל כמ"ש תוס' ד"ה הכא וכו' והיינו ר"ל דיבמות צ"ב ע"ב דאמר אי לאו דקלסך גברא רבא כו' ע"ש. והוא מוקי לי' התם באומר יקדשו ידי ע"ש משמע דס"ל אפי' בחד מי יימר אין אדם מקדיש לר"ע וה"ה לריב"נ דבהא לא פליגי ושפיר פריך וצ"ע:

באומרת יקדשו ידי לעושיהם. אין מן הצורך לומר דמתני' מיירי בהכי דמנ"ל לאוקמי בהכי וריש לקיש ביבמות צ"ג ע"א ע"ד דחי' אמר הכי אבל למאי דקיי"ל אין קידושין תופסין ביבמה אין צורך לדחוק בהכי וכן אביי בקידושין ס"ג ע"א ע"ד דחי' אמרה הכי דלא פסיקא לי' למימר דר"ע ס"ל אדם מקנה דשלב"ל דאפשר דמיירי . אבל לקושטא דמילתא מי יכריחנו לכך. והכי קאמר הא דאמר שמואל הלכה כריב"נ נפקא מיני' לדידן באומרת יקדשו ידי לעושיהן. אבל ריב"נ אפשר בכל גווני מיירי וס"ל אדם מקדיש דבר שלא ב"ל. וביבמות צ"ג ע"א דלא חשיב רנב"י נמי ריב"נ בהדי שיטה דס"ל אדם מקדיש דשלב"ל משום דקחשיב ר"ע. ור"ע ומחלקותו קאמר וריב"נ בכלל:

ומי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמי' קדיש. יש לעיי' דהא בקונמות איירי ובאומרת תהי' ידי קונם עליך ובקונמות לא מפסיד בחדא לריעותא כמ"ש רש"י ותוס' ד"ה בשלמא וי"ל וליישב. אבל היותר נראה לפי שינוי לשון הש"ס השתא לא קדיש והוא אריכות שלא לצורך ובנדרים שם ליתא כי האי לישנא ע"ש. ע"כ נלפע"ד לפמ"ש תוס' ביבמות צ"ג דבהדיוט צ"ל מעכשיו ובהקדש לא בעי משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ע"ש. וא"כ תינח בהקדש ממש. אבל בקונם דלא מיתסר רק לזה לא הוה אמירה לגבוה ולא סגי בלא מעכשיו. וא"כ קשה הכא ממ"נ אי מיירי דאוסר ידים בקונם הא מעכשיו לא קדיש ממילא לא קדיש לקמי'. ואי במקדיש ממש דלא בעי מעכשיו. א"כ ה"ל דבר שלב"ל ואפי' בחדא לריעותא סגי דהא אין אדם יכול להקדיש פירות חבירו:

לכשאקחנה ממך תקדש כ' תוס' הכא לא קאמר לכשאתגרש. דברי מהרש"א דחוקי' לפע"ד. והכוונה נ"ל בשלמא כשאמר לכשאקחנה. והוא חוזר ולוקחה אח"כ מרצונו הרי בשעת הקנין עושה מעשה המורה שרצונו לקיים נדרו להקדישו דאל"ה מי הכריחו שיקחנה. וסברא זו איתא להדי' בש"ע חו"מ סי' ר"ט סעיף ה' בהג"ה ומכש"כ בהקדש לגבו' וא"כ בדין הוא שיקנה אבל הכא באשה מי אמרה לכשאתגרש הלא לא אמרה אלא לכי מגרשה בע"כ שהרי אין בידה לחזור אחר גירושין. וא"כ אין בגירושין הוראה שדעתה לקיים דבריה הראשונים ומשו"ה גריעא לענין קנין דבר שלא בא לעולם. ועל זה כ' תוס' שלא הי' נ"ל לחלק בכך:

הכא אין בידה לגרש כ' תוס' הא בידה לומר איני ניזונית ותי' דלר"ל רוצה ליישב פי' משום דאית לי' לריש לקיש הכי ביבמות צ"ב ע"ב ע"ש ואיהו ס"ל בשמעתין דיכול לכופה למ"י וק"ל. והר"ן תי' דאפי' אי אמרה איני ניזוני' מ"מ משועבדת למלאכות טוחנת וכובסת ע"ש והתוס' ר"פ המדיר לא ס"ל כן עיי' בגליון הר"ן מהר"מ מטיקטין ע"ש. ונ"ל דר' אילעא שאמר מידי דהוה שדה זו שאני מוכר לך כו' ס"ל לדמות אשה לשדה שבידו לא מכרה עדיין משום דס"ל אשה נמי בידה לומר איני ניזונית ומה שאינה אומרת כן ה"ל כמוכרה ידי' להבעל עכשיו וטרם המכירה אומרת לכשאקחנה דהיינו שאתגרש תקדש ור' ירמי' ס"ל כהר"ן דעכ"פ לא מצית פטר נפשה משארי מלאכות וא"כ לא דמי לשדה שהידי' כבר מכורים ועומדים:

רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומ"כ תחת מותר כו' לכאורה משמע מהאי לישנא דלרב ושמואל לא קאי מותר דמתניתין אלא אמותר מה' סלעים כפירש"י ותוספות מיהו למאי דפרישית דבירושלמי משמע דרבי יוחנן דקאי בשיטת רב ושמואל דאיירי לאחר מיתה לא מפרש למותר דמתניתין במותר מה' סלעים אלא דכל מה שנשאר לאחר מיתה מקרי מותר. א"כ יש לפרש סוגייא דשמעתין נמי בהכי לרב ושמואל אלא דאכתי הוה קשה רב ושמואל מ"ט לא אמרו כרב אדא ולפרש מותר דמתניתין אפילו מחיים ובמותר מה' סלעים ואהא מסיק דלא מיתוקמא לדידהו כלל מחיים בשום ענין:

רש"י בד"ה מי אמר שמואל הכי והאמר שמואל לעיל במותר לאחר מיתה פליגי כו' עכ"ל. אע"ג דאפילו למ"ד מחיים קדוש נמי ע"כ טעמיה דר"י הסנדלר משום דמעשה ידיה גופא הוי דשלב"ל אפ"ה הוצרך רש"י לפרש דעיקר שקלא וטריא דהכא היינו משום דמיתה וגירושין מיקרי דבר שלב"ל ולא משום דעיקר מעשה ידיה הוי דשלב"ל וא"כ לא הוו משני מידי כי קאמר שמואל הלכה כריב"ן להעדפה וכמ"ש רש"י להדיא בד"ה כי אמר שמואל דאכתי מצי לאקשויי דמעשה ידיה גופא הוי דבר שלא בא לעולם וק"ל:

בא"ד ואין לו רשות במותר כיון שאין מעלה לה מ"כ עכ"ל. והיינו כדפרישית שאין לו ליתן מ"כ או שאינו רוצה וא"כ לא חל הקדש מחיים כלל וא"כ לאחר מיתה נמי לא חל כלל דהו"ל דשלב"ל כלל דלא עביד דאתי כמ"ש התוספות לעיל ודוק היטב ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה אינו צריך להפר כו' דליתני מקדיש ידי עצמו עכ"ל. כוונתם דנהי דבלשון קונם לא מצי למיתני במעשה ידי עצמו דהא אדם יכול לאסור על עצמו אפילו בדשלב"ל כדאמרינן בסמוך מתוך שאדם יכול לאסור פירות חבירו עליו. אבל בלשון הקדש שהוא על כל העולם שייך שפיר פלוגתא דדשלב"ל. אלא דאכתי אין דבריהם מוכרחים דהא איצטריך לאשמעינן דאפילו בקונם סבר ת"ק דאין יכול' לאסור דשלב"ל על בעלה לאפוקי מסברת רב יוסף בסמוך. ויש ליישב מיהא עיקר דבריהם בזה הדיבור שהוצרכו לכך ליישב הא דמסקינן לקמן ר"פ מציאת האשה דהעדפה שע"י הדחק פלוגתא דר"ע ורבנן אלמא דטעמא דרבנן ע"כ לאו משום דשלב"ל הוא. ובשמעתין נמי הוכרחו לכך לפי גירסת ר"ת בסמוך דגריס נימא הלכה כת"ק אלמא דפשיטא לתלמודא דטעמא דת"ק משום דהעדפה ע"י הדחק נמי לבעל דאי משום דשלב"ל לא הוי מקשה מידי וק"ל מיהא מה שדקדק מהרש"א ז"ל בדברי התוספות דאי ס"ד דבאין מעלה מזונות ומעה כסף איירי ליתני אין יכול להפר לא ידענא מאי קשיא ליה דאפילו באין מעלה נמי יכול להפר משום דברים שבינו לבינה כמ"ש התוספות עצמן בסמוך בד"ה ר"ע דאין יכול ליזהר ליקח משלה או משום דהפירות שלו. וכ"ש הכא ודבריו צריכין עיון. ועוד לדבריו לא הוו מקשו התוס' מידי בסמוך בד"ה שמא יגרשנה לרב ת"ל שמא תאמר איני ניזונית כו' הא מאי קושיא שהרי אם תאמר כך לא מהני הפרת הבעל מידי אלא ע"כ כדפרישית ודו"ק:

בד"ה שמא יגרשנה וא"ת ולרב דאמר כו' ל"ל למינקט כו' לימא שמא תאמר איני ניזונית כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ז"ל שכתב דממילתא דת"ק לא קשיא להו דכי היכי דלא חייש לשמא יגרשנה ה"נ לא חייש לשמא תאמר ע"ש ובאמת אין זה מוכרח דאיכא למימר דהא דלא חייש ת"ק לשמא יגרשנה היינו משום דסובר דכיון דלא חייל נדרא מהשתא בשעת נדרא תו לא חייל נמי בשעת גירושין כדמקשינן בסמוך מי איכא מידי וכו' ואפילו למאי דמסקינן דאלמוה רבנן לשיעבודא והיינו בעודה תחתיו משא"כ לאחר שנתגרשה. דתו לא שייך מי איכא מידי. היינו אליבא דר"י בן נורי דוקא. משא"כ לת"ק שפיר מצי סבר דכיון דאלמוה רבנן כ"ש דשייך מי איכא מידי. ועוד איכא למימר דטעמא דת"ק משום דלא מהני הפרת הבעל לאחר גירושין כיון דלא הוי נדרי עינוי נפש אלא דברים שבינו לבינה וכן מצאתי להדיא שכתב הר"ן ז"ל במשנה דנדרים דף פ"ה דטעמא דת"ק בא' משני הטעמים שכתבתי ות"ל ית' שכוונתי לדעת הגדול אלא דאפ"ה יפה כתב מהרש"א ז"ל דלא פסיקא להו להתוספות להקשות אמילתא דת"ק דאיכא למימר דלא חייש לשמא. ועוד דלענין חששא דשמא תאמר. נמי שייך למימר האי טעמא גופא דכיון דלא חייל נדרה מעיקרא תו לא חייל נמי בתר הכי אע"ג דאמרה איני ניזונית וכמ"ש לעיל בסברת התוספות בכולה שמעתין דהכל הולך אחר שעת הנדר וההקדש ודוקא אליבא דריב"ן קשיא להו שפיר כיון דסובר דחל נדרה לאחר הגירושין כ"ש דחל כשאמרה איני ניזונית כן נ"ל בכוונת התוספות אמנם לולי דבריהם היה נ"ל ליישב קושייתם דלפי המסקנא דמסקינן דאלמוה רבנן לשיעבודא בעודה תחתיו דשויוה לבעל כלוקח גמור ולא כמלוה כפירש"י א"כ ודאי לא חייל נדרה כלל אפילו אם אמרה לבסוף איני ניזונית דהו"ל כאילו חזרה ולקחה ממנו א"נ הו"ל כאומר שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדוש דלא קדיש כדאיתא בסמוך. מה שאין כן לשמא יגרשנה שפיר חייש ריב"ן כיון דלא עשאוהו כלוקח אלא בעודה תחתיו ועל כרחך דהכי תקנו מעיקרא שאם יגרשנה לבסוף לא ליהוי כלוקח אפילו למפרע כן נראה לי נכון ודוק היטיב:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה שמא יגרשנה וא"ת ולרב דאמר יכולה שתאמר איני ניזונית כו' לימא שמא תאמר איני ניזונית כו' וכתבתי דלולי דבריהם היה נ"ל ליישב דלמסקנא דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל איכא למימר דשויוה רבנן לבעל כלוקח גמור בעוד שלא אמרה איני ניזונית ולכי אמרה איני ניזונית הו"ל כאילו חזרה ולקחה ממנו כמ"ש בפנים ומתוך כך נ"ל ליישב ג"כ לשון הרמב"ם ז"ל במ"ש פ"ו מהל' ערכין דבאמר יקדשו ידיך לעושיהן חל ההקדש וכתב הר"ן ז"ל שאין דבריו נראין לי דאכתי לא חל ההקדש כיון שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה כו' ע"ש באריכות וכתב כן לפי שיטתו דבהכי איירי שקלא וטריא דשמעתין משא"כ לפי מ"ש בפנים בשיטת התוספות דבשעת ההקדש הדבר תלוי א"כ אתי שפיר והא דאיצטריך ריש לקיש למימר מתוך דיכול לכופה היינו משום דהו"ל למוקמי למתני' באינה ניזונית כמ"ש באריכות בפנים ולפ"ז אין מקום לקושיית הר"ן ז"ל אלא דאף לפי שיטת הר"ן ז"ל גופא נמי אתי שפיר דלמסקנא דגמרא דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל לשוויה כלוקח ולא כמלוה כמו שפירש"י אף לאפקועי מכח הקדש כל כמה שלא אמרה איני ניזונית א"כ כ"ש דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל לשוויה כלוקח להכניסו לרשות הקדש כל כמה דלא אמרה בשעת הקדש איני ניזונית כן נ"ל נכון בעזה"י:

בד"ה כי אמר שמואל להעדפה פירוש הקונטרס מגומגם כמו שפירש בעצמו כו' עכ"ל. לא ידעתי היכן פירש בעצמו שפירושו מגומגם והא ודאי לפי גירסת רש"י ונימא אין הלכה כת"ק א"נ הלכה כר"ע פירושו מוכרח ואי משום דכתב רש"י ז"ל והשתא נמי הו"מ לאקשויי סוף סוף לא בא לעולם דהא לא נעשה כו' באמת אין זו קושיא כ"כ כמ"ש בלשון רש"י בד"ה מי אמר שמואל דעיקר שקלא וטריא דשמעתין הכא דמיתה ודאי הוי דשלב"ל דלא עביד דאתי משא"כ עיקר מעשה ידיה כיון שבידה לעשות לא מיקרי דשלב"ל כ"כ כדמשמע בקדושין דף ס"ג. ועוד מצינן למימר דלא פסק שמואל כר"י הסנדלר אלא במידי דלא עביד דאתי כגון מיתה דכיון דמחיים לא קדוש כיון דלא יהיב לה מעה כסף שאין לו או שאינו רוצה ליתן א"כ לא תקנו לו כלל המותר וכיון דלא חייל מהשתא לא חייל נמי לאחר מיתה דהוי דבר שלא בא לעולם. ולכאורה אדרבה סברא זו מוכרחת דביבמות דף צ"ג מוכח דלמאי דסבר שמואל דקידושין תופסים ביבמה ע"כ מוקי למתניתין דלאחר שיחלוץ לך יבמיך אינה מקודשת כר"ע וא"כ ע"כ סבר ר"ע דאין אדם מקנה ומקדיש דשלב"ל כדאיתא התם להדיא וא"כ מדסבר ר"ע הכא דיפר ע"כ היינו משום דבכה"ג לא מקרי דשלב"ל אליבא דשמואל למאי דלא ס"ד דאמר יקדשו ידיך לעושיהן דבהכי מוקי לה נמי ביבמות אלא מ"ש רש"י ז"ל וה"ה דמצי לאקשויי מעיקר מעשה ידיה היינו משום דלפי האמת לשינויא דרב הונא בריה דר"י בסמוך מוכח דהא נמי מקרי דשלב"ל ונמצא שאין פירש"י מגומגם. אלא אי קשיא לי על פירש"י הא קשיא לי מעיקרא מאי ס"ד דהא דקאמר שמואל הלכה כריב"ן היינו דיפר מטעמא דהעדפה דא"כ הן דברי ר"ע ממש ולימא הלכה כר"ע. ונ"ל ליישב דכיון דבעיקר הדין ס"ל לשמואל דצריך להפר משום העדפה ניחא ליה למימר הלכה כריב"ן דשמעינן נמי ממילא דמהני הפרת הבעל אף לאחר גירושין אע"ג דלא הוי נדרי עינוי נפש וכמ"ש בסמוך בשם הר"ן ז"ל דמה"ט לא חייש ת"ק לשמא יגרשנה ועי"ל דאיצטריך נמי לאשמעינן אגב אורחא דאסורה לחזור לו אע"ג שיכולה להתנות בשעת קידושין שלא יזכה במעשה ידיה אפ"ה דרך נדר אסור כמ"ש רש"י ז"ל דא"א לו ליזהר שלא תטחון אלא דהמקשה לא ניחא ליה בהכי אלא טפי אית ליה לשמואל לקבוע הלכה בעיקר הדין והטעם כי היכי דלא ניטעי דסבר אדם מקדיש דשלב"ל כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל לפי גירסתו ודו"ק:

בד"ה הכא אין בידה לגרש עצמה תימא דהא בידה לומר איני ניזונית כו' וי"ל דרוצה ליישב גם אליבא דר"ל עכ"ל. ואע"ג דכל השקלא וטריא דהכא ליתא אלא אליבא דשמואל דפסיק הלכה כר"י הסנדלר ולעיל משמע דשמואל לא ס"ל כר"ל אלא כרב לפמ"ש התוס' לעיל דלר"ל ודאי מחיים קדוש אפ"ה אפשר דר"ל נמי סבר הלכה דאין אדם מקדיש דשלב"ל ולכך רוצה ליישב המשנה אליבא דר"ל דהא כולהו תנאי דהכא משמע דסברי דאדם מקדיש כמ"ש התוספות בד"ה אינו צריך להפר לכך איצטריך לאוקמי בהאי אוקימתא דהכא כריב"ן ובדאמר לה יקדשו ידיך לעושיהן לכי מיגרשא. מיהו הר"ן ז"ל תירץ בע"א דאפילו לרב נמי לא מצי לאפקועי עצמה לגמרי מבעלה דאע"ג דאמרה איני ניזונית אפ"ה חייבת בשאר מלאכת הבית כגון טוחנת ואופה אבל התוספות לא ס"ל הכי כמ"ש לקמן דף ס"ג בד"ה רב הונא ע"ש:

תוס' ד"ה א"צ להפר וכו'. הקשה מהרש"א ז"ל דאי באין מעלה מזונות ומעה כסף תיפוק ליה דאינו יכול להפר ע"ש ובספר פני יהושע תמה עליו דהא כתבו התוס' בסמוך ד"ה ר"ע וכו' דא"י ליזהר. ולע"ד נראה דס"ל למהרש"א ז"ל דלא דמי כלל דלא כתבו התוס' אלא שא"י לצמצם מהו העדפה שעל ידי הדחק אבל הכא באין מעלה כלום והכל שלה למה לא יוכל ליזהר ועיין לקמן בר"פ מציאת האשה שהכרחנו שם סברא זו מיהו לפי תירוץ שני לקמן שכתבו דיכול להפר משום פירות לכאורה לק"מ ואפשר לפרש דבריו לפמ"ש התוס' בקדושין דף ס"ג דלמאי דמשני קונמות מפקיע מידי שיעבוד. היינו כי היכי דמפקיע מידי שיעבוד ה"נ חל על דבר שלב"ל א"כ אם יפרש טעמא דת"ק משום דהוי דבר שלב"ל צ"ל דס"ל קונמות אינן מפקיעים מידי שיעבוד וא"כ ממילא אינה יכולה לאסור עליו הפירות דמשועבדים לו וגוף מעשה ידיה אינו יכול להפר. וע"כ נפרש באמת א"צ להפר בשביל הפירות משום דמשעבדא ליה אם כן יותר יש לומר במעלה לה הכל כתיקון חז"ל וא"צ להפר משום דמשעבדא ליה. א"כ יש לומר בזה לפי המשמעות דברי מהרש"א ז"ל דמיירי שאמר לה הבעל צאי מעשה ידיך למזונותיך שהרי כתב שמא יחזור בו. ויש לומר דס"ל דבכה"ג אין לבעל פירות אפילו אם נשאר יותר ממזונות דה"ל כנותן מתנה לאשתו דקי"ל דאין הבעל אוכל פירות. אמנם לפי עניות דעתי בל"ז אין מקום לקושית מהרש"א ז"ל. דע"כ אין כוונת התוס' שמסתפקים בפירוש דברי ת"ק מ"ט. דהא מפורש בש"ס ר"פ המדיר דקאמר על דברי ת"ק. אלמא כיון דמשעבדא ליה לאו כל כמינה דמפקע ליה לשעבודיה. וע"כ צ"ל דהאי ואין לפרש שכתבו התוס' הוא דאין קושיא על הש"ס דריש פרק המדיר דמנ"ל משום שיעבוד. דילמא קונמות מפקיעים מידי שיעבוד. וטעמא דת"ק משום דבר שלא בא לעולם. א"כ קושי' התוס' הוא דמיירי במעלה לה מזונות ומעה כסף. רק דקונמות מפקיעים. ושפיר היה צריך להפר אלא דהוי דבר שלא בא לעולם. תדע דאי כפירושו של מהרש"א ז"ל דאין לפרש היינו באין מעלה לה מזונות. א"כ איך שייך ע"ז דברי ר"ע שמא תעדיף כיון דס"ל דקונמות חל על דבר שלב"ל הל"ל משום גוף מעשה ידיה. משא"כ לפמ"ש פי' דבריהם על הש"ס דר"פ המדיר ובמעלה לה מזונות. רק דאינן מפקיעים א"ש דא"ל דהקושי' מדברי ר"ע בר"פ המדיר דהא לא מייתי שם דברי ר"ע כלל. ומנ"ל דאתיא כר"ע. אך על כל זה נראה דוחק דקושית התוס' על הש"ס דר"פ המדיר ולא הזכירו כלל. ותו דיש לדחוק דהמקשה דר"פ המדיר מקשה ממ"נ דאם נימא דהפירוש הוא משום דהוי דבר שלא בא לעולם גם כן מוכח דהיכא דמשעבדא ליה לא מצי מדיר לפי סברת התוס' בקידושין דף ס"ג שהזכרנו. דהא בהא תליא. דאם קונמות מפקיעים מידי שעבוד חל נמי על דבר שלא בא לעולם. ונראה פשוט דקושיתם על מאי דמוקמינן בר"פ מציאת האשה דפליגי ר"ע ורבנן בהעדפה ע"י הדחק. ומשמע דאת"ק נמי קאי מדקאמר ורבנן. ועיין בחידושינו שם בס"ד. ואמאי דילמא ת"ק נמי ס"ל במעלה לה מזונות ומעה כסף דהעדפה ע"י הדחק שלה. רק דס"ל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ונראה יותר דלאו על הש"ס דר"פ מציאת האשה קשה להו חדא דאין לשונם משמע אלא כמסתפקים בפירוש דברי ת"ק. ותו דיש לומר דהש"ס דר"פ המדיר ס"ל דמתניתין מיירי באומרת יקדשו ידי לעושיהן כאוקמיתא דרב הונא בריה דר"י לקמן. והעיקר נראה דכוונתם הוא לפי הס"ד הכא והוא שיטת ר' יוחנן ורב נחמן באמת ביבמות דף צ"ג ע"א דחשיבי לר"ע בין הני תנאי דס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ול"ל דרב הונה בריה דר"י. א"כ שפיר הוי מצי למימר לדידהו דמודה ת"ק דהעדפה ע"י הדחק. שלה אלא משום דס"ל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. א"כ ממילא מתורץ קושית מהרש"א ז"ל דאיך יכול להפר דיש לומר כמ"ש התוס' בסמוך לר"ע בהעדפה ע"י הדחק ב' תירוצים. ה"נ יש לומר לת"ק. וכמו שיבואר בדבריהם בס"ד. ובזה א"ש מה שתירצו דלתני מקדיש ידי עצמו. דיש לומר דילמא קמ"ל דאפילו בקונם דהוי קדושת הגוף אפ"ה אינו חל בדבר שלא בא לעולם כמ"ש תוס' בקידושין. והל"ל באוסר ע"י קונם. אלא דלפי הס"ד דר"י ורב נחמן ע"כ צ"ל דלית להו הך סברא כמ"ש התוספות שם דאל"כ מנ"ל דר"ע ס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא דלכאורה לפ"ז אכתי יש לדקדק בתירוצם דליתני מקדיש ידי עצמו. דדילמא דוקא בהעדפה שעל ידי הדחק כשמעלה לה מזונות ומעה כסף ס"ל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם משום דס"ל דלא עבידי דאתי אבל במעשה ידיה עצמו כיון דעבידי דאהי מודה דיכול להקדיש וצ"ל דס"ל דהעדפה ע"י הדחק נמי עבידי דאתי. וכן צ"ל לפמ"ש הר"ן בנדרים דת"ק ור"ע דלא חיישינן שמא יגרשנה משום דה"ל דבר שלא בא לעולם א"כ לרב נחמן דס"ל דגם ר"ע ס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ע"כ צ"ל משום דגירושין לא עבידי דאתי והעדפה ע"י הדחק עבידי דאתי. והיינו דאמר ר"נ שם דר"מ קיבלה מר"ע ור"מ מודה בלא עבידי דאתי. כמ"ש התוס' לעיל ולהכי לא חשיב ר"י בן נורי שם משום דאיהו מוסיף אפילו בלא עבידי דאתי ומה שיש עוד לדקדק בלשון מהרש"א ז"ל יבואר עוד בס"ד בדברי התוס' ודוק:

תוס' ד"ה ר"ע וכו'. ויש לומר דחשיב בינו לבינה וכו'. א"נ דגם חלקה וכו'. לכאורה נראה דצריך לשני התירוצים שכתבו התוס' דלפי מאי דס"ד בר"פ מציאת האשה דפליגי בהעדפה שלא ע"י הדחק דס"ל לר"ע דכל מותר מן שיעור ה' סלעים הוא שלה כמו שיבואר שם בס"ד א"כ לא שייך צמצום כנ"ל דבשלמא בהעדפה ע"י הדחק היינו שא"א לצמצם בין מותר שהוא שלא ע"י הדחק. ובין מותר שהוא על ידי הדחק וצ"ל כתירוץ שני משום פירות ולפי מאי דס"ד הכא דלא ידע מהא דקונמות מפקיע שיעבוד. א"א לומר משום פירות דהא אינו חל על הפירות ע"כ צ"ל משום צמצום. ובזה א"ש הא דהוצרך ר' יוחנן בר"פ מציאת האשה לאוקמי פלוגתייהו בהעדפה שעל ידי הדחק הוא לשיטתו משום דר' יוחנן ס"ל ביבמות דף צ"ב דטעמו דר"ע הכא משום דס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולפמ"ש התוס' בקידושין דף ס"ג דאי קונמות מפקיעים מידי שיעבוד שפיר חל על דבר שלא בא לעולם ע"כ צ"ל דר' יוחנן ס"ל דקונמות אין מפקיעים מידי שעבוד א"כ ל"ל תירוץ שני של תוס' משום פירות וע"כ צ"ל משום צמצום ובהעדפה שעל ידי הדחק. ודוק: מיהו נראה דוחק שלא יהיה תירוץ ב' של תוספות ז"ל הכא אלא למסקנא דוקא. ולע"ד דא"צ לזה כמו שיבואר לפנינו בס"ד טפי ברוחא ועיין בסמוך:

בגמרא כי אמר שמואל וכו'. לכאורה הסוגיא אינו מובן כלל דבתחלה משמע דלא קשה ליה אלא משום דגירושין דבר שלא בא לעולם ולא משום דמעשה ידיה אינן בעולם דהא משני כי אמר הלכה כר"י ב"נ להעדפה וזה אינו תירוץ אלא על קושיא דהוי דבר שלא בא לעולם משום גירושין ומאי משני רב הונא בריה דר"י באומר יקדשו ידיך וכו'. דאינו מתרץ אלא דמ"י הוי בעולם משום דידים אתנהו בעולם כפירש"י וע"ז לא הקשה כלל והדר מקשה ומי איכא מידי משום דאינו חל אלא לאחר גירושין ונלענ"ד לישב בפשיטות דבתחלה לא הקשה ממעשה ידיה שאינן בעולם דודאי מצי לשנוי דלעיל דאמר שמואל עצמו דפליגי לאחר מיתה דה"ל לא עבידי דאתי בזה הלכה כר"י הסנדלר ואפשר דס"ל דר"י הסנדלר עצמו לא פליג אלא בלא עבידי דאתי משא"כ מעשה ידיה דעבידי דאתי. וגם נראה דאכתי לא אסיק אדעתיה כלל להקשות משעבוד מעשה ידיה לבעל דודאי א"צ כלל לזה כיון דמיירי בניזונת נמצא מעשה ידיה הם של בעלה ממש כל זמן שהיא תחת בעלה ולא שעבוד לבד וה"ל דבר שלא בא לעולם ממש וגירושין לא עבידי דאתי ושפיר משני בתחלה להעדפה ומקשה על זה דא"א לומר כן וע"ז משני ר"ה בדר"י דמיירי באומרת יקדשו ידי לעושיהן והידים הם שלה אלא משועבדים הן לבעלה ולא הוי כ"כ דבר שלא בא לעולם דהידים אין לבעל עליהן אלא שעבוד לבד. והדר מקשה גם משעבוד מי איכא מידי דאלו השתא לא קדוש וכו'. ר"ל דהא חזינן עכ"פ דלא קידשו מהשתא וע"כ משום דהידים משועבדים וממילא דגם זה הוי ליה דבר שלא בא לעולם ומשני משום דקונמות מפקיעים מידי שעבוד וכיון דמיירי בקידשו ידי' דאינן אלא משועבדים קונמו' מפקיעיין וכו'. ודוק:

וכיון שזכינו לזה נלענ"ד דא"צ לדחוק בדברי התוס' ד"ה ר"ע וכו' בתירוץ שני משום פירות דאינו אלא למסקנא ואתיא שפיר ברווחא דלפי הס"ד עד דמקשה ומי איכא מידי וכו'. לק"מ על ר"ע משום דפירות אינו רק שיעבוד דמעשה ידיה משועבדים לפירות אבל אין גוף מעשה ידיה של העדפה דבעל. וכיון דאכתי לא ידע משיעבוד לק"מ דהוי סבר משום שעבוד יכול לאסור רק דהכא מיירי באוסרת מעשה ידיה והוא אינו מדין שעבוד אלא של בעל ממש וכדאסיק תירוצא דר"ה בדר"י באומרת יקדישו ידי וע"כ משני שעבוד פשיטא דלק"מ דודאי יכולה לאסור הפירות כשאמרה יקדישו ידי דהא אין הידים משועבדים לפירות וכי היא מחויבת לעשות העדפה יתירא כדי שיהיה לבעל פירות וכיון דאינן משועבדים ודאי קונם מפקיע ונראה דהתוס' לא הוצרכו הכא אלא לפי שיטתם בקידושין דף ס"ג דלבתר דמשני קונמות קדושת הגוף א"צ כלל לדרב הונא בריה דר"י דאפילו אוסרת מעשה ידיה ממש יכולה לאסור דבר שלא בא לעולם בקונם וכן הוא דעת הרמב"ם וש"ע סימן פ"א ויבואר לקמן. א"כ שפיר קשה להו לר"ע דאיך יכולה לאסור הפירות דהרי מעשה ידיה משועבדים עכ"פ לפירות וצ"ל דלא אלמוה לתקנת פירות. ובזה א"ש מה שדקדקנו לקמן דלפי שיטתם שם למה באמת הוצרך ר"ה בריה דר"י לאוקמי באומרת יקדשו ידי לעושיהן אי כדי לתרוצי שלא תקשה דשמואל אדשמואל כדמשמע הכא הא למסקנא דצ"ל כיון דקונמות מפקיע לר"י ב"נ ולשמואל ממילא חל על דבר שלב"ל תו לא צריך לאוקמי באומרת יקדשו ידי ואי לתרוצי לר"ע דסבר א"א מקדיש דבר שלב"ל מאי קשה ליה הלא כמה תנאי סברי דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כדקאמר רב נחמן באמת ביבמות דף צ"ג ור' יוחנן שם ולפמ"ש א"ש דיש לומר דלא ס"ל הך סברא דבפירות לא אלמוה כמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה קונמות וכו'. דאיכא למימר דאדרבא דבפירות יותר אלמו' משום דידו עדיפא מידה ועמש"ש וקשה ליה למה הוצרך ר"ע להפר משום פירות ועל זה מתרץ באומרה יקדשו ידי דאין הידים משועבדים בשביל פירות. ודוק:

אמנם לפ"ז היה נלענ"ד דיש לפרש דבריהם ז"ל בקידושין דף ס"ג בענין א' דאצ"ל דיצאו לידון בדבר חדש בקונמות וכל קדושת הגוף חלים על דבר שלא בא לעולם וכבר הארכנו בזה לעיל בדף י"א מה שיש להקשות ולפרק בדין זה ולפמ"ש יש לפרש דבריהם דלא כוונו לזה כלל אלא דהא גופא קשה להו מאי דוחקיה דרב הונא בריה דר"י להוציא מפשטיה קונם שאני עושה וכו'. באומרת יקדשו ידי וכו'. דלמא ר"ע סבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא דקשיא ליה דהא משועבד העודף לפירות וניחא ליה באומרת יקדשו ידי דאין הידים משועבדים לפירות וע"ז כתבו התוס' דה"מ לשנוי בענין אחר דלעולם ס"ל לר"ע אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והא דחל על פירות משום קונמות מפקיע מידי שיעבוד ומ"י אינם אלא משועבדים לפירות כנ"ל ובפירות לא אלמוה וכוונתם לתרוצי לר' יוחנן ור"נ דילפי באמת מדר"ע דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולא מוקי באומרת יקדשו ידי וכו' כך היה נראה לישב דבריהם שם אבל מדבריהם דהכא מוכרח דא"א לפרש דבריהם שם כן דא"כ נצטרך לומר לפי המסקנא דאלמוה לקמן נמי צריך משום דר"ה בריה דר"י דמיירי באומרת יקדשו ידי וא"כ למה הוצרכו לסברא זו דלא אלמוה לפירות הל"ל משום דאין הידים משועבדים לעשות העדפה לפירות כמו שצ"ל בתחלה וא"ל דאף לפי המסקנא לא משני אלא גירושין דקשה דשמואל אדשמואל משום דלא עבידי דאתי גירושין כמו לאחר מיתה כנ"ל אבל מעשה ידיה אף שאינם בעולם יכול להקדיש כיון דעבידי דאתי וא"צ לדר"ה בריה דר"י דזה אינו לפמ"ש דהיכא דאסרה גוף מעשה ידיה הוי דבר שאינו שלה שהוא של הבעל ממש ולא שייך כלל קונמו' מפקיע מידי שעבוד אלא באומרת יקדשו ידי כנ"ל. ודוק: ועמ"ש לקמן בזה:

מיהו בעיקר הדבר שנתקשו דאיך יחול הנדר על העדפה שעל ידי הדחק משום דמשועבדים לפירות צ"ע דהא קי"ל כר"ש בדף ע"ח בנכסים שאינן ידועים לבעל ומכרה ונתנה קודם שיודע לו מכרה קיים וא"כ הכא דהקדושה מקודם ותיכף משבא לעולם חל ההקדש וכי יעמוד הבעל תמיד אצלה כשתעשה העדפה שעל ידי הדחק וכיון שבא לעולם קודם שיודע לו מיד חל ההקדש. וצ"ל דרצו ליישב אפילו אי ס"ל לר"ע כרבנן דר' שמעון ודוק: ועיין קונטרס אחרון:

תוס' ד"ה שמא יגרשנה וכו'. וא"ת לרב וכו'. לכאורה קשה דא"כ למה באמת יכול להפר אם תאמר איני נזונת ואיני עושה בשלמא משום שמא יגרשנה היינו משום שאינה יכולה לזהר שלא תטחון ולא תאפה כמ"ש רש"י והר"ן משא"כ באומרת איני נזונת ואיני עושה דחייבת במלאכות שאשה עושה לבעלה וכה"ג הקשה מהרש"א ד"ה א"צ להפר וכו' ומה שתירץ המהרש"א שם דדילמא יחזור בו. ולפ"ז יש לומר גם הכא כן שיכול להפר משום שמא תאמר איני נזונת ואיני עושה ואחר כך תחזור בה. אך הר"ן ושאר פוסקים ס"ל דאינה יכולה לחזור אחר שאמרה איני ניזונת ואיני עושה ואין לומר דשמא יתרצו שניהם דאם כן למה הקשו לרב דוקא ה"ל להתוס' להקשות אפילו לר"ל דא"י לומר איני ניזונת ואיני עושה מ"מ יפר משום שמא יתרצו שניהם שתזון עצמה במעשה ידיה ואח"כ יחזרו שניהם בו. מיהו בהא יש לומר דהתוספות לשיטתייהו דס"ל לעיל דף מ"ז ע"ב דיכולה לחזור. ועוד נראה לי דיש לומר כמו שכתבנו משום שמא יתרצו שניהם והא דלא הקשו לריש לקיש דשמא יתרצו שניהם שתזון במעשה ידיה ויחזרו בהם זה אינו דכיון דיכול לכופה למעשה ידיה ואף שמתרצה יכול הוא לחזור בו ממילא אין הנדר חל ואף שיחזור ויזון אותה אין חשש נדר כלל דאין יכולה לאסור הידים בקונם כיון שמשועבדים לו דאם רוצה חוזר בו. ואף לפמ"ש המהרש"א לקמן ע"ב גבי נדרה שלא להניק דאם הוא מתרצה לנדרה חל הנדר היינו במרוצה לנדרה שרוצה שיהיה הנדר קיים אבל אכתי למה צריך להפר אפילו אם ישתוק אין הנדר חל דאף דנתרצה אח"כ שתזון במעשה ידיה מ"מ אין בזה רצוי לנדרה שלא יוכל לחזור בכל עת. אבל אין לפרש דכוונת התוס' למ"ש לעיל בד"ה ר' עקיבא וכ' בתירוץ קמא והיינו דאם תאמר איני ניזונת ואיני עושה בגוף מעשה ידיה ולא במותר. ומכ"ש לשיטת הר"ר יונה וטור דבמותר א"י לומר א"נ מעה כסף ואיני עושה א"כ א"א לצמצם. דזה אינו דכבר כתבנו דסברתם לא שייך רק לענין העדפה שעל ידי הדחק. אבל משקל ה' סלעים ידוע. אך ליישב כמ"ש לעיל התוספת בתירוץ השני דיכול להפר משום פירות ובזה מיושב נמי מה שדקדקנו שלא הקשו התוספת לריש לקיש משום דשמא יתרצו שניהם שתזון במעשה ידיה כמ"ש לעיל דכיון דיכול לכופה מתרצה מדעתו ה"ל כנותן מתנה לאשתו דקי"ל דאינו אוכל פירות. אך העיקר נראה לפענ"ד דא"צ לכל זה דהתוס' לשיטתייהו אזלי דבאומרת איני ניזונת ואיני עושה פטורה ממלאכות שאשה עושה לבעלה. א"כ שפיר הקשו דיכול להפר משום שאינה יכולה לזהר שלא תאפה כמו בשמא יגרשנה. ודוק:

תוס' ד"ה כי אמר שמואל וכו'. פי' הקונטרס וכו'. לולי דבריהם ז"ל נלענ"ד דיש ליישב הסוגיא. והוא דיש לתרץ קושיות התוס' לעיל ד"ה ר"ע וכו' וא"ת והאיך יכול להפר וכו' ע"פ שיטת הפוסקים שביארנו לעיל דס"ל דאדם מקדיש דבר שלב"ל עם דבר שבא לעולם. וחייל נמי על דבשלב"ל א"כ יש לומר דר"ע נמי חייש שמא יגרשנה כמ"ש הר"ן דלהכי לא חייש ר"ע לשמא יגרשנה משום דס"ל דה"ל דבר שלב"ל. וכבר כתבנו דאפילו למאן דס"ל דר"ע ס"ל דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כדאיתא ביבמות דף צ"ג. מ"מ ס"ל דגירושין לא עבידי דאתי. וכן צ"ל לפי מאי דמקשה הכא דשמואל אדשמואל אע"ג דשמואל מוקי למתניתין לאחר מיתה דלא עבידי דאתי. אלא משום דה"נ גירושין לא עבידי דאתי. א"כ יש לומר דטעמא דר"ע דקאמר שמא תעדיף היינו דס"ל דכיון דיחול על העדפה דעבידי דאתי. חייל נמי לאחר גירושין. וממילא דיכול להפר משום שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור. אלא דהתוס' לא ניחא להו בזה דר"ע סמך עצמו על דברי ריב"נ. ולא מזכיר כלל משום שמא יגרשנה. ולפ"ז הוי אפשר לומר דהא דקאמר שמואל הלכה כר"י בן נורי היינו דחיישינן שמא יגרשנה ומש"ה יכול להפר אבל מה דחל הקונם הוא משום העדפה דל"ל מה שתירצו התוס' לר"ע כמ"ש לעיל דאיכא למדחי שני התירוצים לפי הס"ד דהכא. ודר"פ מציאת האשה. אלא דס"ל משום העדפה חייל גם לאחר גירושין. אלא דאי זהו סברת שמואל יותר הל"ל דהלכה כר"ע דבזה דחיישינן לאחר גירושין ליכא פלוגתא כמו שהקשה הר"ן ז"ל אבל בהעדפה הא איכא ת"ק דפליג וס"ל העדפה דבעל ושייך ביה טפי לומר הלכה כר"ע דאין העדפה לבעל. וממילא דיש לחוש לגירושין. א"נ דיש לומר יותר אין הלכה כת"ק. והוא מצירוף הטעמים דר' עקיבא ודר' יוחנן בן נורי. ודוק:

והנה לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה שמא יגרשנה וכו'. דלפי שיטת הר"ן דכשאומרת א"נ וא"ע חייבת במלאכות. וגם ס"ל דאינה יכולה לחזור בה. יש לומר דלהכי לא חייש ריב"נ שמא תאמר איני ניזונת ואיני עושה. משום דבזה באמת אינו יכול להפר. א"כ שפיר הוי מצי למימר לשיטת הפוסקים הנ"ל דבאמת כשאומרת איני ניזונת ואיני עושה וחייל הקונם. ממילא נמי חייל לאחר גירושין אף דלא עבידי דאתי. אם כן שפיר יפר משום שמא תאמר איני ניזונת ואיני עושה. ויכול להפר באיני ניזונת ואיני עושה משום דה"ל דברים שבינו לבינה שאם יגרשנה יכול להחזירה. אלא דלפמ"ש התוס' בתירוצם דלא שכיח לומר א"נ ואיני עושה יותר מגירושין. אם כן כ"ש דהא נמי לא עבידי דאתי ואפילו נימא דזה בידה כמ"ש תוס' לקמן. מ"מ כיון דלא שכיח לא חיישינן לזה כמ"ש תוספות. ודוק היטב:

תוס' ד"ה הכא אין בידה וכו'. תימא דהא בידה וכו'. והר"ן ז"ל תירץ קושיתם משום דאפילו תאמר איני ניזונת ואיני עושה חייבת במלאכות ואין בידה אלא שאר מעשה ידיה ולא ה"ל דברים שבינו לבינה וכבר כתבתי לעיל דהתוס' לשיטתייהו אזלי דס"ל לקמן דף ס"ג דאומרת איני ניזונת ואיני עושה פטורה ממלאכות ושפיר הקשו דהוי בידה וגם לפי שיטת הפוסקים הנ"ל כיון דחל על שאר מעשה ידיה חל נמי על המלאכות. ולכאורה היה נראה לפמ"ש לעיל דבאומרת איני נזונת ואיני עושה אכתי משועבד לבעל פירות א"כ אין בידה לאוסרם עליו וכמ"ש הב"ש בסימן צ' סעיף ט' וז"ל דאפילו להרמב"ם דס"ל במכרה נכסי מלוג הגוף ניקנה ללוקח מ"מ בהקדישה לא חל ההקדש כלל דהא אם יהיה הגוף הקרקע הקדש לא לא יוכל להוציא הפירות וע"כ לא חל ההקדש כלל. ועיין ח"מ סימן רנ"ז עכ"ל. א"כ לאו בידה הוא. (מיהו בקונטרס אחרון השגתי עליו שם בזה והוכחתי דחל על הגוף מיד וכמ"ש התוס' לקמן בשדה ממשכנת ויבואר שם) אע"ג דכתבו התוס' לעיל דקונמת מפקיע מידי שעבוד פירות. היינו למסקנא אבל אכתי לא ידע הש"ס מזה. ובזה הוי ניחא למסקנא דאלמוה רבנן לשיעבודא דהקשה הר"ן דהדר ה"ל דבר שלא בא לעולם כמו שיבואר בס"ד. ולפמ"ש יש לומר דלמסקנא דקונמות מפקיעים מידי שעבוד הוא בידה לומר איני ניזונת ואיני עושה דמשום פירות לא אלמוה כמ"ש התוס' לעיל. אך זה אינו לפמ"ש לעיל דלמאי דמשני באומרת יקדישו ידי לעושיהן אין שייך בזה שיעבוד הפירות דהידים אינם משועבדים לפירות כנ"ל. ושפיר הקשו התוס' דהא כבר משני באומרת יקדשו ידי לעושיהן וצ"ל כתירוצם דהסוגיא קאי לר"ל ולפ"ז ליכא לתרוצי קושית הר"ן כנ"ל. ובזה נלענ"ד דיש לתרץ מה שהקשינו לעיל דלפמ"ש התוס' בקידושין דף ס"ג דלמסקנא דקונמת מפקיע מידי שעבוד ה"ה דקונמות חלים על דבר שלב"ל א"כ א"צ לשנויא דר"ה בריה דר"י דמיירי באומרת יקדשו ידי א"כ קשה לענין מאי דחוק ר"ה בריה דר"י לאוקמי באומרת יקדשו ידי וכו'. וכבר כתבתי לעיל לתרץ זה דהכריח זה אליבא דר"ע אבל מסוגיא משמע דלתרוציה רומיא דשמואל אהדדי קאתי בשלמא לפי' רש"י יש לומר כמ"ש לעיל דאף דמסיק דקונמות מפקיע מידי שיעבוד היינו באומרת יקדשו ידי דהידים אינם שלו רק משועבדים למ"י אבל באסרה המעשה ידיה שהוא שלו ממש אין בכח קונם לאסור על חבירו. ושפיר הוצרך ר"ה בריה דר"י לשנוי באומרת יקדשו ידי אבל לפי שיטת התוס' דכדמשני דקונמת מפקיע. יכול נמי לאסור דבר שלב"ל א"כ מאי ענין דר"ה בריה דר"י הכא לאוקמי באומרת יקדשו ידי ולפמ"ש יש לומר דבאמת הסוגיא דהכא הוא אליבא דריש לקיש כמ"ש התוס'. אבל ר"ה בריה דר"י גופא ס"ל כרב דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ושפיר הוי בידה ומה שהוצרך לומר באומרת יקדשו ידי אע"ג דהוי מצי לאוקמי באוסרת מעשה ידיה ממש (דאף שהמעשה ידיה אינם בעולם מ"מ עבידי דאתי ולא קשה תו רומיא דשמואל אהדדי כשיטת הסוגיא דלא הקשה ממה שהמעשה ידיה בעולם כמ"ש לעיל) מ"מ לפמ"ש דמה שהוא בידה לומר איני ניזונת ואיני עושה אף שמשועבדים לפירות אפ"ה חל הקונם מפני שאמרה יקדשו ידי דהידים אינם משועבדים לפירות שפיר הוכרח לזה. ודוק היטב.

עוד נלענ"ד לתרץ באופן אחר בענין זה דהא דהוצרך ר"ה בריה דר"י לאוקמי באומרת יקדשו ידי היינו משום דס"ל כרב והסוגיא הוא אליבא דריש לקיש והוא דלפמ"ש התוס' לעיל ד"ה לאחר שאתגייר וכו' דהיכא שהגוף בעולם לא בעינן עבידי דאתי א"כ קשה לכאורה כיון דכבר כתבנו דעיקר קושית הש"ס דשמואל אדשמואל משום הגירושין דלא עבידי דאתי דומיא דלאחר מיתה ולמאי דמשני ר"ה בריה דר"י באומרת יקדשו ידי דידים אתנהו בעולם א"כ הרי הגוף בעולם ומאי מקשה בתר הכי וכי קאמרה הכא מי מקדשא הא שאני הכא שהגוף בעולם ולא בעינן עבידי דאתי משא"כ לעיל דמקדיש לאחר מיתה אין הגוף בעולם. ולפמ"ש לעיל דיש לומר דגם התם מיירי בענין שהגוף בעולם לק"מ. אך העיקר נראה דיש לומר לפמ"ש התוס' דהסוגיא זו כריש לקיש וכבר כתבתי לעיל בתוס' ד"ה לאחר שאתגייר דכל היכא דיכול לכופה למעשה ידיה ה"ל בידו ולא ה"ל דבר שלא בא לעולם אפילו לאחר מיתה דלא עבידי דאתי וממילא דלריש לקיש דס"ל דיכול לכופה אף דלאחר מיתה לא עבידי דאתי מ"מ הרי בידו לכופה למעשה ידיה ולא ה"ל דבר שלא בא לעולם אלא מטעם דהמעשה ידי' אינם בעין בשעת ההקדש ושפיר קשה דשמואל אדשמואל א"כ שפיר יש לומר דר"ה בריה דר"י ס"ל באמת כרב דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה דאין יכול לכופה ושפיר מתרץ רומיא דשמואל דאיירי שאמרה יקדשו ידי וכיון דהגוף בעולם לא בעינן עבידי דאתי משא"כ לעיל לאחר מיתה לא עבידי דאתי. ודוק: ועיין מ"ש לקמן עוד בזה:

קונם שאני עושה לפיך כו' תוס' גרסי שאני עוש' כו'. דליהוי קונם דאורייתא צריך דבר שיש בו ממש. ושאני עושה חל אחר שעושית כו' וקשה למאי שמבואר בי"ד (סי' רכ"א סעי' ח') בטבלא שנתן לאומן לצייר כו' דאין האומן יכול לאסור דאינו שלו כיון שאין לו חלק בגוף הדבר. וא"כ אי אין אומן קונה בשבח כלי איך יועיל קונם שלה שיחול על אחר שעשתה הא אז אינו שלה רק של בעל החפץ. ודוחק לומר דמיירי בדבר שעושית כל החפץ דוקא או נוטעת אילן כו'. דהא סתמא קתני ועוד דא"כ אפשר למזהר ורק משום טוחנת ואופה כו' ע'ש:

ולגירסת שאיני עושה א"ש דאוסרת הנאתה עליו לענין המעשה ידי'. ואי אין אומן קונה כו'. נהנה מה שמהני' אותו במעשה ידי' שנעשה שלו ואסור כו'. אבל שאני עושה דאין הנאתה אסורה עליו כלל רק מ"י גופא וזה אינו שלה:

וי"ל דהא דאין אומן קונה אף שמשביח ושוה יותר מ"מ כיון שהוא בחפץ של בעלי' קונה בעל החפץ השבח בשעה שעושהו זה. ואז חל הקונם וא"א לו לזכות בהשבח שבא בב"א. ודוקא בטבלא שכבר עשה וכבר של בעל החפץ משא"כ כאן שבא בב"א וכן שם אם הי' אוסר קודם מעשה כנ"ל. אך א"כ בקידושין הי' מהני בעשה לי שירים דקונה השבח לקידושין. ומבואר שם דאי אין אומן קונה כו' אינה מקודשת. וע"כ שאינו מתחיל שום קנין להמשביח כנ"ל:

אך י"ל נהי דגוף הדבר אינו שלו מ"מ הא עכ"פ חייבה תורה שכירות ואף דרבנן דר"ש דגורם לממון לאו כממון היינו שאינו נקרא שלו לגמרי אבל עכ"פ זכות זה יש לו בו לענין הממון כעבדו לקנם וכה"ג וא"כ מעשה ידי' שמשבחת בו החפץ ומגיע בעד זה לשלם יש לה זכות בעשייתה לענין החיוב תשלומין. וא"כ נהי דכשכבר עשת' הוי זה מלוה. אבל יכולה לאסור המ"י בהנאה קודם שעושית. דכיון שאין הבעל צריך לשלם נהנה ממעשה ידי'. ולענין החיוב תשלומין הוא שלה מ"י רק דלא מיקרי חלק בגוף החפץ אבל עכ"פ יש לה זה לענין הממון ונאסר בקונם דהוי דבר שיש בו ממש. ולמ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף א"כ כיון דצריך המעילה לזמן מרובה אף פחות פחות מש"פ. א"כ הא יש מעלה בקונם. וחל האיסור על פחות פחות מש"פ ואי אין לשכירות אלא לבסוף חל אז כשגומרת דבשעת הגמר נהנה ממ"י. דגם בקידושין מהני אי אין לשכירות אלא בסוף דנהנה מה שאינו מתחייב. וודאי חל הקונם ג"כ על מה שנעשה שלו ואינו מתחייב וזה נהנה ממ"י שלה לענין החיוב. ואי ישנה לשכירות כי'. הא דבקידושין לא מהני שפחות פחות מש"פ נעשה מלוה. ובהנאת מלוה לא אמר. משא"כ בקונם דחל על פחות מש"פ. שפיר חל האיסור על מ"י כנ"ל. אך מ"מ י"ל דהוי החיוב ממון כגידולים במה שזרעה כלה. דאז ההנאה מהתשלומין שגוף הדבר אינו שלה. ואינו מוכרח בפרט למ"ש תוס' דגורם לממון השוה לכל כממון דמי גם לדידן וודאי דהשבח שוה לכל א"כ עכ"פ זכות זה לתשלומין חשוב זכות בגוף החפץ. רק כשכבר עשה כבר יש לו זה ואינו שייך עוד להחפץ דהא אף אם יגנב החפץ או יאבד ג"כ יצטרך בעל החפץ לשלם שכירותו. ולכך אינו יכול לאסור הטבלא דאין לו עוד שום זכות בגוף החפץ. אבל קודם שעושה למ"ד א"מדשלב"ל. דודאי תליא החיוב ממון מהשכירות בגוף החפץ דאם יאבד לא יהי' לו במה לעשות וליקח השכירות. א"כ למ"ד גורם כממון דמי חשוב זכות בחפץ. ממילא אף לדידן הא זה שוה לכל השבח כנ"ל. ומ"מ יש לדחות דאף דהשבח שוה לכל מ"מ הגורם לממון שיוכל להשביח לאו כממון. ואין כאן על מה לחול הקונם. דהא דיבורו ועשיותו הוי דבר שאין בו ממש. אך הא תוס' ר"ה (דף כ"ח ע"א) כ' דשופר לתקיעתו כו' וכה"ג כיון דהוי דבר שיש בו ממש אף אם אינו הנאה אסור בקונם. א"כ עכ"פ המעשה ידי' לשכירות שלו חל שפיר. ואף אי צריך הנא' עכ"פ החיוב הנאה הוי וחל האיסור על השבח מעשה ידי' להנאת השכירות ממנו כנ"ל גם קשה למ"ד אין מפירין הנדר עד שיחול. איך יפר קודם שעושית כיון שחל רק על המ"י. דאי גריס שאיני עושה א"ש דהאיסור חל שלא לעשות משא"כ שאני עושה כנ"ל. וצ"ל דחשוב חל:

רש"י ז"ל פי' מה שאני עושה יהיה קונם לפיך ע"ש. נראה דפי' לפי שהי' אפשר לפרש שמה שתעשה לפי' יהי' קונם וא"כ הי' קונם כלל. שאסור לכל עולם וקונם כללי מפקיע מידי שיעבוד לרוב הפ'. גם דא"כ הי' אסור בהנאה גם עליו מה שעושה עבורו. וא"כ אסורה לעשות דבמה שעושית מקנית לו ונהנית כמכירה ומתנה דאסור באיסורי הנאה וגם היתה אסורה במזונות שתחת מ"י דהוי חליפי א"ה גם דא"כ הי' זה כאומרת א"נ וא"ע. דהא דלא אמרינן נעשה ריש המדיר משום דהוי רק איני עושה לחוד כמ"ש הר"ן שם אבל אם הפי' קונם סתם דאסורה ע"י הקונם גם ליקח מזונות שוב הי' כאומרת א"נ וא"ע. וגם אף דמשעבדא לי' היתה מחוייבת לומר א"נ וא"ע כדי שלא תעבור. כמו הנאת תשמישך עלי דאף דמשעבדא אין מאכילין דבר האסור ע"ש. ולכך פי' כנ"ל. שאין האיסור רק עליו. אך הא סתם נדרים להחמיר ולמה לא נפרש כנ"ל. דשייך זה הלשון ע"ש בנדרים פ"ט ע"ב שאיני נהנה לאבא אם עושה אני על פיך כו' דקאי לפיך על המעשה. ובפרט לר"מ דא"א מוצי' דבריו לבטלה ואל"ה לא יהי' מועיל. נימא הפי' כנ"ל וצ"ל דלא משמע כן הלשון:

לכאורה למ"ש הג"א ריש המדיר באומר יאסרו כל הפירות אם אעשה דבר פלוני חל לענין זה שאסור לעשות דבר פלוני כדי שלא יהא נדר שוא. וכן בש"ע יו"ד (סי' רט"ו) ב' דיעות בנדר שוא אי לוקה. וא"כ כיון שאם תעשה יהי' שוא תהי' מחויבת לומר א"נ וא"ע כדי שיהא הקונם קיים ולא יהי' שוא. ובשלמא אי א"א מדשלב"ל גם אם תאמר א"נ וא"ע לא יועיל שיהי' הנדר קיים דאז לא הי' שלה. אבל לריב"נ דכשיגרשנה חל כו' שוב בל"ז צריכה לומר א"נ וא"ע כדי שיהי' קיים. אך ממ"נ א"כ לא יהי' שוא דחל כשיגרשנה. אך ז"א שמא לא יגרשנה. אך באמת לא דמי דשם מה שאינו חל כל הפירות שא"א לקיימו. ובאוסר כל הפירות שפיר חל רק שיהי' אנוס וע"כ יעבור. והוי לא יחל דברו במה שנודר נדר כזה דודאי לא יקיים. וכמו נודר בנזירו' והוא בבה"ק דלוקה על הנדר שנודר במה שעובר והוי מחלל דברו במה שנודר. וממילא באוסר כל הפירות אם יעשה דבר פלוני. חל שאסור לעשות דעכשיו אינו אונס והוי בל יחל מה שעושה הדבר פלוני. משא"כ כאן כיון דעל דבר שאינו שלו אין נדר חל אין כאן בל יחל דברו שאין כאן דיבור של נדר ואינו מחויב לקנות שיהי' חל. דכשאינו חל אינו נדר שוא כלל. ואף דבשבועה שיזרוק פלוני צרור לים פ' הרמב"ם ז"ל דהוי שוא. ואעפ"כ ראוי שיקיים הלה ויזרוק ולא יהי' שוא ע"ש ובש"ע סי' רל"ו וא"כ אי נדר שוא אסור ובידה נקיים לומר א"נ וא"ע מחויבת שלא יהי' שוא. ז"א דבשבועה שחל על גופו ורק שאין בידו לקיים א"כ מ"מ כשמקוים נתקיים. משא"כ קונם שחל על החפץ וכשאינו שלו אינו חל עלי' אינו מחויב כלל שיחול כנ"ל:

אמנם למאי דמשמע דאמר אלמוה לשיעבודא גם על המ"י שאין גוף המ"י שלו רק שיעבוד רק דא"י להפקיע שיעבודו ולכך מחויבת לעשות לפי שמשועבד' לעשות. וזה הוי רק כדבר שא"א לקיים דיכולין לכופה לעשות. וא"כ כיון שבידה לקיים כנ"ל מחויבת. וצ"ל דגם דבר המשועבד חשוב אינו שלו ולא חל כלל. וכן כתב רש"י לקמן אלמוה וכלוקח גמור כו' ע"ש:

שמא תעדיף כו'. הקשו תוס' אמאי מצי מיפר כיון דהעדפה שנה אינו ד' שבינו לבינה כו'. וי"ל הא במעשה ידי' שמשקל ה' סלעים שלו והמותר שלה. וכן העדפה שע"י הדחק ב' מלאכות בב"א. א"כ ודאי דיכולה ליתן לו מה שתרצה ואינו מבורר מה שלו ומה שלה רק חלקו כפי שיוי משקל ה' סלעים צמר כו'. וא"כ כיון דקי"ל אחין שחלקו לקוחות דעכ"פ ספק שמא אין ברירה א"כ כיון שעל חלקה חל הקונם ממילא יהי' אסור אף שתחלוק ותתן לו כפי שיוי משקל הנ"ל. דאין ברירה כשותפין שחלקו. וזה שנוטל שמא אסור שהי' שלה שחל עלי' הקונם ומכרה לו כנ"ל. והרשב"א פי' כן הובא בר"ן נדרים פ' השותפין דיש בהחצר דין חלוקה אסור אף בחלקו שחולק אח"כ דאין ברירה כנ"ל. ואף להחולקים שכ' הר"ן הטעם דאינו בדין שיאסור עליו מה שהוא שלו ע"ש. דנראה הטעם דכיון דאין בו דין חלוקה לא מצי אוסר שמשועבד לשותף הב' ואינו מפקיע שיעבוד כזה. רק ביש בו דין חלוקה חל על שלו. וא"כ אי יחול כנ"ל שוב גם בזה אין בו דין חלוקה דלא יוכל השותף ליקח חלקו מטעם אין ברירה. והא משועבד לחלקו. ושוב אינו חל לאסור חלק הב'. דכיון דאין ברירה א"כ לענין זה אין בו דין חלוקה שיהי' חלוק לגמרי חלק שהוא שלו באמת שיהי' מבורר. ושפיר משועבד ואינו אוסר אף דאין ברירה ולקוחות נינהו כנ"ל. וזה דוקא שם שאף על חלקו לא מהני שיאסור עי"ז חלק חבירו שהוא שלו לגמרי אבל בשיעבוד הא מבואר בש"ס דתשמישך עלי חל ופי' שם הר"ן ז"ל דאף דהא גם זה משועבד ואם יחול הא מפקיע ממילא שיעבודו. ותי' כיון דקונם מפקיע רק דאלמוה. ולא אלמוה רק כשהקונם ע"ז עצמו שמשועבד אבל כיון שהקונם עלי' ששלה רק ממילא יפקע לא אלמוה. וא"כ כאן שפיר חל על חלקה וממילא אף שעי"ז לא יוכל ליקח חלק מעשה ידיה שמשועבדת לו. מה בכך מ"מ שפיר כה"ג חייל דלא אלמוה אף שעי"ז יפקע ממילא מה שמשובד לו וא"כ שפיר חל ואסור גם כשחולקין דאין ברירה. ושפיר הוי דברים שבינה לבינו ומהני ההפרה כיון דאם יועיל על ההעדפה גם שלו לא יוכל ליקח כנ"ל ואף בספק מיקרי חל. ועוד דכשמפר יוכל ליקח חלקו ממ"נ אי יש ברירה מותר. ואי אין ברירה מועיל ההפרה כנ"ל. אך לאותו פי' ריש מציאת האשה ד' ס"ו דהעדפה שע"י הדחק הוא כשב"א ישינים א"כ מבורר איזה שלו. אך מבואר שם דגם דחקה עצמה ועשתה יותר. וגם ב' מלאכות בב"א בעיא שם. וכשתעדיף כנ"ל. אז בידה ליתן לו מה שתרצ' ושפיר מפר כנ"ל:

עוד י"ל למאי דמסיק באומרת יקדשו ידי כו'. וא"כ לא מבעי' למ"ד ריש השותפין דבחצר שאין בו דין חלוקה ג"כ אסור אי אין ברירה א"כ גם בזה כיון שמה שתעדיף הוא שלה א"כ שניהן שותפין בידים למלאכתן דיש לה זכות בידים לההעדפה. וא"כ אף שהידים איןבו דין חלוקה מ"מ אסור גם מ"י המגיע לו מטעם אין ברירה. רק אפי' למ"ד דאין בו דין חלוקה מותר מ"מ היינו שם שא"י לאסור חלקי ע"ש. משא"כ כאן כיון דהנאת תשמישך עלי כו' שעיקר הנדר על שלה אף דממילא יפקע שיעבידי מהני. ממילא דכיון דבידים לכ"ע יש לו רק שיעבוד א"כ אף שאין בי דין הלוקה מ"מ חל על חלקה בידים וממילא אסור גם במ"י של חלקו דאין ברירה דכיון שעיקר הקונם על חלקה מפקיע שיעבודו מה שממילא אסור חלקו כנ"ל:

ועוד דדוקא בחצר שא"ב דין חלוקה אמרינן כשזה משתמש הוברר הדבר ששלו בזמן זה ע"ש אבל כאן כיון דעושית ב' מלאכות בב"א אחת שלה דהוי העדפה שע"י הדחקה וא"כ גם בשעה שתעשה לא שייך שאז הידים שלו דהא גם אז שלה לענין המלאכה השני' ואינו מבורר איזה שלו. ורק כשיקח מלאכה א' יהי' מבורר ושוב זה ככל ברירה ביש בו דין חלוקה דאין ברירה כנ"ל. ועוד דהא ביצה ( דף ל"ח) אמר רב בהמה אסורה אף אי יש ברירה דינקי אברים מהדדי וא"כ כיון שגם בשעת מלאכה מקצת שלה ויש איסור בידים אסור גם חלקו דינקי והוי גידולי אסורי הנאה כנ"ל. ועוד דשייך בזה פשטה קדושה בכל הידים דקונם קדושת הגוף הוא. ואף דבשותפין אמר פ"ק דקדושין דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה היינו ג"כ שאינו בדין שיפשוט לאסור שאינו שלו כנ"ל. משא"כ לענין שיעבוד להפקיע ממילא מהני שפיר פשטה בכולה אף שעי"ז פקע שיעבוד של חלקו כנ"ל. ולתי' הר"ן אהא דיגרשנה כו' דלענין ההפרה נשאר הדאורייתא ג"כ א"ש כו':

בתוס' תירצו דגם העדפה משעבדא לי' לפירות רק לענין זה לא אלמוה כיון שאין הגוף שלו ע"ש. ותמוה דמבואר בהחובל (ד' צ') דאלמוה בנכסי מלוה שיעבודו לפירות. אך שם איכא פלוגתא אי אנמוה וכ' תוס' שם ד"ה אלמוה הכא פליגי ופ' אע"פ לכ"ע אלמוה כו' וכ' דיש מקומות שצריך לאלם כו'. וכאן סברי תוס' דזה החילוק במ"י שנגמרו שלו אלמוה. ונ"מ לפירות פליגי התם וסבר ר"ע כמ"ד התם דלא אנמוה כו' דאין יוצאין אף לאשה. או כדמוקי שם בב"ק קודם תקנת אושא:

או דלכאורה כיון דקודם תקנת אושא הי' מפקיע וא"כ גם אחר תקנה הא אינו רק שיהי' לוקח מהיום אם תמות קודם אבל כשמת הוא או גרשה לא עשאוהו כלוקח. דהא יכולה למכור נכסי מלוג בט"ה ולא הוי מה שאירש מאבא מכור כו' שיהי' דשלב"ל משום דהגוף שלה עכ"פ אם ימות קודם או יגרש רק כמו תנאי מעכשיו אם תמות ולכך מכרה ומתה מוציא כו' אבל לענין שן ועין עכ"פ כשמת או גרשה איגלאי מילתא שהי' שלה הגוף למפרע ונשתחרר דמפקיע משיעבוד. ונהי דאי מתה הי' לוקח ולא נשתחרר אחר תקנה אבל לענין אם מת או גרשה הוא כקודם תקנה. וצ"ל דזה לכ"ע לא חשיב עבדו המיוחד לו. א"כ לענין הקדש ודאי דאסור ליהנות שמא ימות או יגרשנה ויהי' למפרע הגוף שלה והפקיע מידי שיעבוד ואסור כמו הרי זה גיטך שעה א' קודם מותי כו':

אך לא משמע שם כן שיהי' הטעם משום עבדו המיוחד דמשמע דלאחר תקנה לתירוץ הש"ס אין יוצאין בשו"ע לאשה בלא טעמא דמיוחד כו' ע"ש. וצ"ל כדמשמע מפירש"י ז"ל שם דהא ר"י סבר בכל מקום קנין פירות כקנין הגוף ואין יוצאין לאשה ורק לר"ל ולא פליג אלא בשאר קנין פירות. אבל קנין פירות כזה לאחר תקנת אושא שיש לו גם בגוף מספק כשתמות קודם שוב אלים הקנין פירות כקנין הגוף ואף כשמת או גירש מכל מקום הקנין פירות הי' לו ואלים כנ"ל ולכך אין יוצאין בשו"ע לאשה כו':

אמנם הא לא עדיף מלר' יוחנן ומבואר שם פ' החובל וב"ב (דף קנ"ו ע"ב) במכר הבן כו' דיש חילוק במכר הבן בחיי אב ומת הבן בחיי אב דלא מטי לידי' לזכות בו אז לא זכה לוקח במכירה הראשונה משום דקנין פירות כקנין הגוף אבל מת האב ואח"כ הבן שפיר הועיל מכירה ראשונה דכיון דנעשה שלו שפיר איגלאי מלתא דהועיל המכירה על הגוף כנ"ל ע"ש. ואף דגם בחי הא אינו זוכה דהא מכר ונעשה דלוקח ז"א דמה מכר כל זכות שתבא לידו והוי כאלו זכה הוא מה שהלוקח זוכה מחמתו ע"ש. וא"כ לכאורה למה אחר תקנה אין יוצאין בשו"ע לאשה עכ"פ כשמת או גרשה. דהוי כמכר הבן ומת אב ואח"כ הבן דאף אי קנין פירות כק' הגוף מהני:

אך דהא שיחרור אינו מכירה לעבד רק גזה"כ דנעשה משוחרר בשן ועין. וא"כ שוב הוי זה עצמו כמת הבן בחיי אב. דהא אם משוחרר לא זכתה בו לעולם כלל ולא מטה לידה. ואיך נימא דיצא בשו"ע לאשה הא קנין פ' כק' הגוף דלא יהי' נעשה שלה אף שימות או יגרש כנ"ל אבל בהקדישה בקונם לא מהני תקנת אושא כלל דהא מ"מ כשימות או יגרשנה הוי הגוף שלה למפרע וקנין הפירות אף שהוא כקנין הגוף מ"מ הא זכת' אח"כ והועיל ההקדש למפרע דהקדש כמכר דמה לי מכרו לגבוה כו' ומכחה חל ההקדש והקונם ושפיר הפקיע מידי שיעבוד למפרע אם מת או גרשה אח"כ. וממילא אסור להנות מיד שמא ימות קודם או יגרש והי' הקונם חל ופקע שיעבודי' ואסור כנ"ל וכמו קודם תקנת אושא כנ"ל. ודוקא מעשה ידי' או נכסי צ"ב שהכל שלו משא"כ נ"מ לפירות כנ"ל ושפיר יכול להפר משום בינו לבינה כנ"ל:

עוד י"ל דלא אלמוה לשיעבודי' רק מה שכבר משועבד שלא יפקע. אבל בזה השיעבוד לפירות ודאי דאינו מתחיל רק כשכבר יש הגוף משועבד לפירות. וא"כ לא מבעי' אי נימא שבא אחר שיש הגוף ודאי הי' מהני הקונם שבא בשעה שעושית. והוי כמו דאמר ב"ב (ד' קל"ז) אי מתנת ש"מ אחר גמר מיתה קדמו אחריך שהוא בשעת גמר מיתה ע"ש רק אף אי נימא שבא בבת אחת שגם שיעבוד שלו לפירות בשעה שעושית מ"מ הא גם לוה ולוה וקני קי"ל חולקין שחל שניהם בב"א אף בשיעבוד גמור על הגוף. ופ' הכותב בירושלמי אמתני' מי שמת והניח מלוה כו' ינתן ליורשים כו' זה תורה וזה אינו תורה שכשבא בב"א מפקיע הדאורייתא את הזכות שרק מדרבנן ע"ש לפי' הפ'. וכאומר על בכור עם יציאת רובו עולה בתמורה דאמר דברי הרב ודברי התלמיד כו' דמ"ש ע"ש. וא"כ כיון שבא בב"א מפקיע הקונם שלה שמה"ת את שיעבודו שמדרבנן. ובל"ז כיון שעדיין אינו משועבד וע"י הקונם מפקיע שלא יתחיל כלל שיעבוד שלו שפיר מפקיע ולא אלמוה כלל רק על מה שכבר משועבד כנ"ל:

או י"ל איך שייך אלמוה שלא תפקיע כל אשה שיעבודו הא בידה שלא להעדיף כלל ושלא לעשות יותר ונהי דאם כבר עשתה שייך אלמוה כו' אבל כיון שאסרה בקונם קודם העשי' איך שייך שכל אשה תפקיע ההעדפה לענין פירות. כיון שבידה שלא לעשות כלל וכה"ג לא אלמוה כנ"ל. ועוד למה שפירש"י ז"ל ב"ק פ"ח ע"ב ד"ה באושא התקינו כו' דאע"ג דבעלמא לאו כקנין הגוף כו' בעל בנ"א אלמוה רבנן לשיעבודי' משום איבהםוהוי כלוקח ראשון וכו'. וא"כ כיון דטעם התקנה משום איבה והא נר"ע דהעדפה שע"י הדחק מה"ט דידה הוי דלא שייך איבה בכל מעשה ידי' כיון שדוחקת עצמה כמבואר ריש פ' מצה"א בש"ס. וא"כ אותה ההעדפה אף שמשועבד לו לפירות אבל תקנת אושא י"ל דלא שייך בי' כיון דליכא איבה בהעדפה שע"י הדחק. ושפיר לא שייך אנמוה ומפקיע הקונם מידי שיעבוד כמו קודם תקנת אושא דיוצאין בשן ועין לאשה כו'. ולדידן דגם דאחר תקנה אנמוה מכל מקום לר"ע בהעדפה כנ"ל שפיר כאשמהני הקונם כנ"ל:

עוד י"ל דהא נכסים שאינן ידועין לבעל קי"ל דאם מכרה ונתנה קיים כשמכרה קודם שנודעו לבעל. וגם מברחת חשיב בגמ' אין ידועין. וא"כ י"ל דההעדפה שאין הדרך ככל לעשות הוי עכשיו קודם שעשתה נכסים שאינן ידועין לבעל וכיון דהקונם חל על שלב"ל וחל עכשיו על מיד שתעדיף לא שייך כלל אלמוה לשיעבודי' דבעל בשביל הקנין פירות דהא חל קודם שנודעו לבעל דעכשיו נכסים שאינן ידועין ואין לו זכות בהן וההקדש חל כמו מכר כנ"ל קודם שנודעו כנ"ל. ואף דיש לחלק קצת בדשלב"ל מ"מ חל רק כשבא לעולם ואז נודעים לבעל מ"מ נראה כנ"ל. דלמ"ד אדם מקדיש דשלב"ל אינו יכול לחזור קודם שב"ל כמ"ש לעיל וכמו לאחר ל' דבכל מקום יכולין לחזור ובהקדש לא דכמסירה להדיוט כו' ע"ש ושפיר מהני כנ"ל:

בגמ' שמא יגרשנה כו'. הר"ן ז"ל הקשה איך יפר הא אינו דברים שבינו לבינה כיון דלא חל רק אחר גירושין כו' ע"ש. והיינו דאף דלענין עינוי נפש קי"ל כר"ע סוף נדרים ד' פ"ט דהריני נזירה לאחר שאתגרש ג"כ מפר היינו דמ"מ הוי נדר עינוי נפש. אבל אותן שבתורת דברים שבינו לבינה. ודאי דאותו נדר שלאחר גירושין מסברא לא חשיב בינו לבינה דנהי דשם ע"ט לענין שתועיל ההפרה מועיל גם על אחר גירושין כל שלא נשאת לאחר והש"ס דייק לה מהא דריב"נ דהכא היינו כמ"ש הרא"ש שם שאינו בדין שיחול כשיגרש ויהי' פקע כשיחזור ולכך נשארה ההפרה קיימת גם על אחר גירושין. אבל כשאין הנדר חל כלל כשהיא תחתיו רק לאחר גירושין אין סברא שיהי' נקרא בינו לבינה בשביל שיכולה לינשא דאינו בין איש לאשתו כלל:

עוד לפרש קושייתו דדוקא התם פליג ר"ע אר"י דאזלינן בתר נדרה דהא חל הנזירות על גופה מיד על אחר שתתגרש דהא א"י לחזור בה כשאר קנין לאחר ל' דחשיב מעכשיו ולאחר ל'. ולכך שפיר מצי מיפר דמיקרי שיש כאן נדר גם עכשיו על אח"כ משא"כ בדבר שלא בא לעולם כמ"ש לעיל דנהי דאדם מקדיש דשלב"ל אבל לא שייך בי' מעכשיו דא"א לחול עתה וגם שאומר מעכשיו לאחר שיבא לעולם מצי הדר ביה קודם שבא לעולם. ובזה מודה ר"ע כיון דלא מצינו למה נאמר שחולק על ר' ישמעאל בזה. וממילא בקונם שאני עושה דהוי דבשלב"ל על אחר גירושין דצריך לחול על החפץ ולא על המעשה ידי' שתעשה לאחר גירושין א"כ אינו חל כלל עתה ומקשה הר"ן שפיר. ובזה מיושב תירוצו של הר"ן שכ' כיון דמה"ת מפקיע מידי שיעבוד רק דאלמוה רבנן ולא אלמוה לענין זה שלא יוכל להפר ע"ש. ואינו מובן דהא מ"מ כיון דאלמוה לטובתו ואינו חל עתה ממילא אין כאן דברים שבינו לבינה. ולמ"ש א"ש כיון דמסיק להדיא דאף דאין אדם מקדיש דשלב"ל מ"מ כאן לא חשיב דשלב"ל כיון דמדינא מפקיע רק דאלמוה לא אלמוה רק כל שהיא תחתיו אבל לענין שיחול על אחר גירושין לא אלמוה והוי כאנו חל מיד ואינו דשלב"ל. וא"כ שוב ממילא מה"ט מהני ההפרה דהא שפיר הוי מעכשיו לאחר שתתגרש שאל"ה לא הי' חל כלל. וממילא לר"ע מהני ההפרה דבתר הנדר אזלינן כנ"ל:

ובפשיטות י"ל קושית הר"ן דהא יכולה לומר א"נ וא"ע והוי בינו לבינה משום הפירות כנ"ל. ושוב אף שכ' תוס' דלא שכיח וא"צ להפר בשביל זה אבל עכ"פ הוי דברים שבינו לבינה בשביל זה אם תאמר א"נ וא"ע שלא יאסר לפירות על המותר ומהני ההפרה ובפרט למ"ש לפירש"י ז"ל על ריב"נ אף עיקר מ"י צריך הפרה שמא יגרשנה כו' ולמה ליה לרש"י הך אף ונראה דמישב קושית הר"ן דסבר ג"כ שמא תעדיף דהעדפה שלה. וממילא הוי בינו לבינה משום ההעדפה ושוב אמר ריב"נ אף אם מרוצה על ההעדפה צריך גם על עיקר מ"י הפרה שמא יגרשנה וההפרה מהני משום ההעדפה כנ"ל:

עוד י"ל דהא מצי אמר צאי מ"י למזונותיך ומה שלא יספיק לשלם. וזה גם לדידן כמבואר ריש המדיר ובש"ע וכשאומר כן אז המ"י שלה לא בתורת שנהנית משלו רק שאינו נעשה שלו כלל. דאל"ה במדיר מליהנות הי' אסור לה אף דאמר צאי כו' וע"כ שאינו נעשה שלו כנ"ל ואעפ"כ כאן כשאסרה עליו בקונם שאני עושה כו' נראה דאינו יכול לומר צאי מ"י כו'. דהא אז כיון שנעשה מ"י שלה חל הקונם ואסור בהנחת המ"י ושוב הוי פורע חובו באיסורי הנאה דהא חייב לה מזונות ונפטר בזה שנותן לה שיהי' המ"י שלה. ובא בב"א מה שנעשה איסורי הנאה והפירעון כנ"ל. ודמיא להא דע"ז כשמושך הנכרי היין דאסור ליקח המעות שנעשה א"ה בשעה שנתחייב לו דמי היין ע"ש וחשיב דברים שבינו לבינה שעי"כ לא יוכל לומר לה צאי מ"י למזונותיך כנ"ל:

עוד י"ל דסבר דמשום העדפה אף דדידה הוי מ"מ א"צ להפר דסבר דגם בקנין פירות אלמוהו לשיעבודי' דבעל א"כ ג"כ אינו חל. וא"כ כיון דס"ל משנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות או משעת חתימת הגט פ"ב דגיטין (ד' י"ז ע"ב) וא"כ כשירצה לגרשה או בחתימה יחול על ההעדפה הקונם ושוב כשיחזור בו יפסיד ההעדפה לפירות דכבר חל הקונם ושפיר הוי דברים שבינו לבינה. ונכלל בלשון שמא יגרשנה ותהי' אסורה לחזור לו. וההפרה מהני מ מטעם זה כשיכתוב גט ולא יגרשנה כנ"ל:

כי קאמר הלכה כריב"נ להעדפה. תמוה פירש"י דהא אינו כלל כריב"נ רק כר"ע. וי"ל דהא ודאי אף דאין אדם מדשלב"ל ולא חל על אחר גירושין מ"מ כשחל מיד על ההעדפה למ"ד דידה הוי שפיר חל על כל מ"י לאחר שתתגרש. לא מבעי' להדיעה דדשלב"ל עם דשב"ל קני הכל א"כ חל על אחר גירושין שהוא שלה רק דשלב"ל כנ"ל. רק אף להפ' דלא מהני על הדשלב"ל דקני מחצה מ"מ ואדי כהנ"ל מהני דהא שפיר חל מיד הקונם על מה שהוא שלה וכמו אם הי' מ"י שלה דהי' מהני הקונם גם על אחר הגט ורק כשא"א להקונם לחול כלל מיד רק אחר הגט הוי דשלב"ל. משא"כ כיון דהעדפה שלה וחשיב בא לעולם עכשיו דבידה או דהוי יקדשו ידיך כו'. ושפיר חל הקונם מיד לענין ההעדפה ששלה ממילא חל על כל המ"י שלאחר גרושין דהא על מה שאינה משועבדת חל מיד. וא"כ י"ל דמשני דאמר הלכה כריב"נ להעדפה היינו דסבר דהעדפה שלה ישוב כיון שחל על ההעדפה. אף שהבעל מרוצה שיחול הקונםעל ההעדפה מ"מ יפר משום שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור משום מ"י הצריכים לו דלענין זה סבר כריב"נ דיפר בשביל שמא יגרש כיון שאינו דבר שלב"ל דחל מצד ההעדפה. ואפשר דריב"נ עצמו סבר כן למה שפי' רש"י אף עיקר מ"י צריך הפרה דסבר ג"כ העדפה דידה כנ"ל וצריך הפרה אף שמרוצה משום שמא יגרש כו'. ודחי דהוי ליה למימר הלכה כריב"נ להעדפה דלא מוכח דסבר ריב"נ כן. א"נ הלכה כר"ע דהא יכולין לומר דגם ר"ע סבר כן דיפר משום העדפה וממילא אף שמרוצה יפר משום שמא יגרש וכדר"ע מפורש יותר דהעדפה דידה א"נ אין הלכה כת"ק דזה ודאי כנ"ל:

עוד י"ל דסבר העדפה דידה רק דלא הוי מצי מיפר כקושית תוס' שאינו בינו לבינה. ואי משום פירות סבר דאלמוה ושפיר יהי' לו הפירות כדאמר בב"ק (ד' פ"ח ע"ב) דלא מהני מכירתה נכסי מלוג להפקיע הפירות ולקמן ריש פרק האשה שנפלה. וכן הקדישה לא מהני רק דמ"מ יפר משום שמא יגרשנה ויהי' חל על ההעדפה דבכל נכסי מלוג כשמכרה מהני לאחר גירושין ולא חשיב דשלב"ל כשמוכרת בט"ה כיון דהגוף שלה ומועיל הקדש שלה על ההעדפה לענין שיועיל כשמגרשה ונהי דאינה אסורה לחזור לו מ"מ שפיר יפר בשביל זה וחשיב דברים שבינו לבינה כריב"נ דעל אחר גירושין חשיב ג"כ דברים שבל"ב. ואמר שפיר הלכה כריב"נ להעדפה דלענין העדפה יפר משום שמא יגרשנה. ודחו דלימא בהדיא להעדפה דהא ע"כ ריב"נ לאו מה"ט קאמר דהא אמר ותהי' אסורה לחזור כו'. א"כ לימא הלכה כר"ע דהא אפשר לפרש גם בר"ע כן שמא תעדיף ויועיל אחר שיגרש כנ"ל. או נימא אין הלכה כת"ק כיון דבר"ע וריב"נ אינו מפורש כנ"ל רק עכ"פ אין הלכה כת"ק כל

מזונות שכיחי ומעשה ידיה שכיח ומותר לא שכיח. מעה כסף קייץ ומעשה ידיה קייץ כדתנן (לקמן דף סד:) מה היא עושה משקל חמש סלעים: והא עלה קתני. במתני': ומה היא עושה לו. ומדפריש בתר מעשה ידיה ומה היא עושה לו מכלל דרישא במעשה ידיה איירי ולא במותר: שתי. קשה לטוותו יותר מן הערב: הכי קאמר. [לעולם במותר איירי ברישא והכי קאמר] סיפא ומה היא עושה לו עיקר דנדע מותר מאי ניהו: משקל חמש סלעים. סלע של יהודה כפליים במשקל סלע של גליל: מי אמר שמואל הכי. והאמר שמואל לעיל במותר לאחר מיתה פליגי ועלה א''ר יוחנן הסנדלר חולין ואע''פ דהשתא דידיה הוא אלמא טעמא דר' יוחנן משום דבר שלא בא לעולם הוא שעדיין לא מתה ואין לו רשות במותר הואיל ואינו מעלה לה מעה כסף ובהא אמר שמואל הלכה: והתנן קונם שאני עושה לפיך. מה שאני עושה יהיה קונם לפיך יהי עליך כהקדש מליהנות לו: אינו צריך להפר. נדר זה שאין בה כח להקדישו לפי שהוא שלו: שמא תעדיף עליו. יותר ממה שפסקו לה חכמים משקל חמש סלעים דמותר זה אינו שלו ויכולה להקדישו: ר' יוחנן בן נורי אומר. אף עיקר מעשה ידיה צריך הפרה: שמא יגרשנה. ויהא הנדר חל שמשגרשה אינה משועבדת לו למעשה ידיה: ותהא אסורה לחזור לו. לפי שנאסר מעשה ידיה עליו ואי אפשר לו ליזהר שלא תטחון ולא תאפה וכל שאר מלאכות השנויות במשנתנו שהאשה עושה לבעלה: ואמר שמואל הלכה כו'. אלמא לכשיגרשנה חל הנדר אלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם שעדיין לא גירשה: כי אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי להעדפה. קאמר כלומר הלכה דיפר ולאו מטעמיה דאילו לר' יוחנן עיקר מעשה ידיה צריך הפרה ולשמואל משום העדפה שמא תעדיף על הראוי הוא דאמר יפר והשתא נמי הוה מצי לאקשויי סוף סוף לא בא לעולם דהא לא נעשה אלא אקשי ליה קושיא אחריתא: אין הלכה כת''ק. דאמר אין צריך להפר אלא יפר: אלא אמר רב יוסף. לעולם הלכה ומטעמיה קאמר ומשום שמא יגרשנה: ושאני קונמות. הקדש שאינו הקדש לכל אלא על אדם אחד בלשון קונם: מתוך. שהוא תופס במקום שאין סתם הקדש תופס שאדם אוסר פירות חבירו עליו ואומר קונם פירות פלוני עלי ובסתם הקדש אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו הלכך אדם אוסר עליו נמי דבר שלא בא לעולם אבל מתני' במקדיש הקדש גמור איירי ואינו ממהר לתפוס כקונם: אמר ליה אביי. ומה ראיה פירות חבירו עליו לכאן שהן פירות חבירו על חבירו דעכשיו היא משועבדת לו למעשה ידיה ואינה ראויה להתפיסו בקונם ולכשיגרשנה קאמר דחייל ועוד שעדיין לא נעשית המלאכה עד לאחר גירושין וחזרה: בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו. בקונם שהרי אדם אוסר פירותיו על חבירו בין בלשון קונם לחבירו לבדו בין שהקדישו סתם הקדש גמור: יאסר דבר כו'. בתמיה: דבר שלא בא לעולם. לא המלאכה באה ולא הרשות באה לידה להתפיס עד שתתגרש: שכן אין אדם כו'. שממקום שבאת אין אתה יכול ללמוד איסור שהרי אף בקונם אין אוסר פירות חבירו על חבירו לומר קונם פירותיך עליך: באומרת יקדשו ידי כו'. שהמלאכה כמי שבאת לעולם ועל הגירושין שלא באו קא מסיק ואזיל ומתניתין באומר מעשה ידיך הקדש: ומי איכא מידי כו'. כלומר תירצת לא בא לעולם דמלאכה לא בא לעולם דגירושין לא תירצת דאילו השתא לית לה רשותא לאקדושיה והיכי קדיש לקמיה: אלמה לא. בתמיה: מי לא קדשה. אם מכרה וחזר ולקחה: בידו להקדישה. שהרי עכשיו שלו וכי היכי דאילו אקדשה השתא קדשה כי אמר נמי תיקדוש לקמיה קדשה: הא לא דמיא. מסקנא דקושיא היא: התם. גבי מכרתי לך אין לו עכשיו בה לא גוף ולא פירות ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו: הכא גופה בידה הוא. והרי יקדשו ידי אמרה: הא לא דמיא. מסקנא דאתקפתיה היא:
קונם שאני עושה לפיך. אפילו גרסי' שאיני לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תנן בפ' בתרא דנדרים (דף פא:) קונם שלא אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר: אינו צריך להפר. במעלה לה מזונות ומעה כסף איירי ולכך אינו צריך להפר שהמותר הכל שלו ואם משום העדפה שעל ידי הדחק גם היא שלו ואין לפרש טעם דאין צריך להפר משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דאם כן בחנם נקט מה שאני עושה לפיך דליתני מקדיש ידי עצמו: רבי עקיבא אומר יפר. דקסבר דהעדפה שעל ידי הדחק הוי לאשה כדאמרינן בריש מציאת האשה (לקמן סו. ושם) וא''ת והיאך יכול להפר והא אין זה מדברים שבינו לבינה וי''ל דחשיב בינו לבינה לפי שאינו יכול ליזהר וליקח ממש בצמצום את הראוי לו ולהניח שאינו ראוי לו א''נ גם חלקה משועבד לו שילקח בהם קרקע והוא יאכל פירות וא''ת אם כן איך יכולה להדירו כיון דמשועבדת ליה דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל כדאמר בסמוך וי''ל דדוקא בעיקר מעשה ידיה הוא דאלמוה שהם לבעל לגמרי אבל הכא דלאו דידיה נינהו אלא לפירות בעלמא לא אלמוה: שמא יגרשנה כו'. ואם תאמר ולרב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה למה לי למנקט שמא יגרשנה לימא שמא תאמר איני ניזונת ואיני עושה וי''ל דהא לא שכיח שתהא אומרת כן: כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה. פירוש הקונטרס מגומגם כמו שפירש בעצמו ונראה לר''ת דהכי פירושו להעדפה דסבר לה שמואל כרבי יוחנן בן נורי בהא דהעדפה לבעל ובתר הכי גריס ונימא הלכה כתנא קמא אי נמי אין הלכה כרבי עקיבא וכן פירש ר''ח: בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אוסר פירותיו על חבירו. פירוש דהתם אוסר משום דאחד מהן ברשותו יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו שאין לא זה ולא זה ברשותו שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו לפי ששניהן אינם ברשותו: לכשאקחנה ממך כו'. ואע''ג דהתם קאמר לכשאקחנה והכא לא קאמרה לכשאתגרש אין נראה לו לחלק: הכא אין בידה לגרש עצמה. תימה דהא בידה לומר איני ניזונת ואיני עושה ויש לומר דרוצה ליישב גם אליבא דריש לקיש:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד