כתובות נט ע"ב

דף נט - ב

שדה זו שמשכנתי לך [והגוף הוא שלי, בעל השדה], לכשאפדנה ממך - תיקדש!

דקדשה השדה.

ואדרבה, יש לך ללמוד משם שאכן יועיל הקונם של האשה.

מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי לדברי רב פפא:

מי דמי קונם שהיא עושה על הידים המשועבדות לבעלה, לשדה ממושכנת, שבעליה מקדיש אותה לאחר שתיפדה!?

והרי, התם, בשדה ממושכנת, בידו של בעליה שמישכן אותה לפדותה ממי שהיא ממושכנת בידיו. וכל דבר ש"בידו" לעשותו - לאו כמחוסר מעשה דמי. ^[1] אבל הכא, גבי "קונם שאני עושה לפיך", הרי אין בידה לגרש את עצמה! ^[2]

וממשיך רב שישא בריה דרב אידי בקושייתו, ואומר:

אם אכן באת ליישב את משנת "קונם שאני עושה לפיך" על ידי דימוי לשדה ממושכנת, אל תדמנו לשדה ממושכנת ללא הגבלת זמן, שבידו לפדותה עכשיו, כי:

הא - קונם שאני עושה לפיך - לא דמיא אלא לאומר לחבירו: שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים [שאין בידו לפדותה עכשיו] - לכשאפדנה ממך, תיקדש! דקדשה אותה שדה.

והוא הדין, יכולה האשה להקדיש את ידיה, אף שאין בידה לגרש את עצמה.

מתקיף לה רב אשי, לדברי רב שישא בריה דרב אידי:

מי דמי!?

התם, לאחר עשר שנים, מיהא, בידו לפדותה.

אבל הכא, הרי אין בידה של האשה לגרש את עצמה לעולם. ^[3]

אלא, אמר רב אשי, כך יש ליישב את הסתירה בדברי שמואל, שלגבי הקדש מעשה ידיה פסק שמואל שאין היא יכולה להקדיש דבר שלא בא לעולם, ואילו לענין קונם פסק שמואל שהיא יכולה לאסור את ידיה לאחר שתתגרש, ואף שבשעת עשיית הקונם הרי הידים משועבדות לבעלה:

קונמות קא אמרת! וכי קונמות משווה אתה לדין הקדש!?

והרי שאני קונמות - דבגדר "קדושת הגוף" נינהו! שדינם של הקונמות הוא כקדושת מזבח, שאין לה פדיון. וכך גם קונמות, אין להן פדיון להיות ניתרים למי שנאסר בהן. ואינם כקדשי בדק הבית, שיש להם פדיון.

ומאחר שהקונמות כ"קדושת הגוף" הן, שוב לא תיקשי האיך יכולה היא לאסור בקונם עליו קודם שגירשה, כי יש כח בדבר המוגדר כ"קדושת הגוף" להפקיע את שעבוד הבעל - וכדאמר רבא!

דאמר רבא:

הקדש, כגון מי ששיעבד שורו לבעל חובו, וחזר והקדיש שורו לקרבן, מפקיע ההקדש את שעבודו של המלוה, ושוב אין המלוה יכול לגבות חובו מהשור, כיון שחלה עליו קדושת קרבן, אלא הרי הוא גובה את חובו ממקום אחר -

וכמו כן הקונם מפקיע את שעבוד הבעל על ידיה של אשתו למעשה ידיה. ואף על גב שכל זמן שהיא משועבדת לו אין הקונם חל, כיון שהאלימו חכמים את שעבודו, ^[4] מכל מקום, לאחר שיגרשנה בעלה, יחול הקונם, ואין זה דבר שלא בא לעולם. ^[5]

חמץ, אם שיעבד אדם מישראל את חמצו כשיעבוד אפותיקי להלואה שלקח מגוי, והגיע ערב פסח, נאסר החמץ בהנאה לעולם, ואינו נחשב כחמצו של גוי, שמותר בהנאה לאחר הפסח, כי מפקיע איסור החמץ שחל על הככר, את שעבוד הגוי, והחמץ נאסר בהנאה כחמצו של ישראל.

ושחרור, אם עשה הלווה את עבדו אפותיקי למלוה, ושחרר הלוה את העבד, הרי העבד משוחרר, כי שחרור עבד ועשייתו לבן חורין נחשב כ"קדושת הגוף", שמפקיעה מידי שעבוד, והמלוה יגבה את חובו ממקום אחר.

כל אלו מפקיעין מידי שיעבוד, וכפי שנתבאר.

ומקשינן: אלא מעתה, ונקדשו מעשה ידיה כבר מהשתא, מעתה, ולא רק לאחר שיגרשנה, שהרי אתה אומר ש"קונם מפקיע מידי שעבוד"!?

ומפרשינן: אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל [האלימו וחיזקו חכמים את שעבוד הבעל על מעשה ידי אשתו], כי היכי דלא תיקדש מהשתא [כדי שלא יחול הקונם עליהם מעכשו, ותפקע זכותו, אלא רק לכשתמות האשה, ויירשנה]!

מתניתין:

ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה:

טוחנת לו קמח, ואופה פת, ומכבסת, ומבש לת.

ומניקה את בנה.

ומצעת לו לבעלה את המטה.

ועושה מלאכה בצמר, כדי שיהיה רווח ממון לבעלה ממלאכתה.

ואם הכניסה לו האשה לבעלה שפחה אחת, הרי זו לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת, לפי ששפחתה תעשה את עבודותיה במקומה.

ואם הכניסה לו שתים שפחות, אף אין מבשלת, ואין מניקה את בנה

ואם הכניסה לו שלש שפחות, אף אין מצעת לו את המטה, ואין עושה בצמר. ^[6]

ואם הכניסה לו ארבע שפחות, הרי האשה יושבת בקתדרא, ולא תטרח כלום בשביל בעלה, ואפילו לילך בשליחותו להביא לו חפץ מבית לעליה. ^[7]

רבי אליעזר אומר: אפילו הכניסה לו מאה שפחות, הבעל כופה אותה לעשות מלאכה בצמר, לפי שהבטלה מביאה לידי זימה. ^[8]

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה - יוציא ויתן כתובה, ^[9] לפי שהבטלה מביאה לידי שיעמום [שגעון].

גמרא:

שנינו במשנה: ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה, טוחנת:

ותמהה הגמרא: וכי תקנו חכמים שתהא האשה טוחנת בעצמה, סלקא דעתך לומר!?

והרי זרם המים מגלגל את האופן, והמטחנה היא שטוחנת!? ומפרשינן: אלא אימא: מטחנת, מכינה צורכי הטחינה, שנותנת את החיטים באפרכסת של המטחנה, והמטחנה טוחנת, והאשה קולטת מהמטחנה את הקמח.

ואיבעית אימא: לכך נקטה המשנה לשון "טוחנת", כי משנתנו עוסקת בריחיא דידא, בריחיים של יד, שהיא עצמה מסובבת את האופנים של הרחיים, ולא המים.

ומבארת הגמרא: מתניתין דידן - היא דלא כרבי חייא!

דתני רבי חייא:

א. אין אשה - אלא ליופי, ולא למלאכות שהן מכחישות את יופיה, כגון טוחנת, אופה ומניקה את בנה, וכיוצא בהן. ^[10]

ב. אין אשה - אלא לבנים.

ועוד תני רבי חייא: אין אשה - אלא לתכשיטי אשה. שהבעל יקנה לה כדי שתתנאה בהן. ^[11]

ועוד תני רבי חייא: הרוצה שיעדן את זיוה של אשתו - ילבישנה כלי בגדי פשתן.

והרוצה שילבין את עור בתו, שיהיה נאה ולא יהא שחור - יאכילנה לבתו בשר אפרוחים, וישקנה חלב סמוך לפירקה [לימי הנעורים].

שנינו במשנה: ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה - ומניקה את בנה:

שואלת הגמרא: לימא מתניתין - דלא כבית שמאי?

דתניא: נדרה האשה שלא להניק את בנה, וכגון שאסרה על בעלה את דדיה להנאת חלבה. ^[12]

בית שמאי אומרים: חל נדרה, ושומטת דד מפיו של תינוק ואינה מניקתו, כי אינה משועבדת לבעלה להניק את בנם.

ובית הלל אומרים: כופה הבעל את אשתו ומניקתו. שהיות והיא משועבדת לבעלה להניק את בנם, אין הנדר חל, שהרי זו כאילו אסרה דבר של בעלה על בעלה.

נתגרשה ממנו, שוב אינו כופה אותה להניק את בנם.

ואם נתגרשה והיה התינוק מכירה, לאמו, ואינו רוצה לינק מאשה אחרת, הרי הבעל נותן לה שכרה, וכופה אותה ומניקתו, מפני הסכנה של הולד!

ומוכח, שלדעת בית שמאי אין האשה משועבדת לבעלה להניק את בנם, ונמצא שמשנתנו היא, לכאורה, שלא כבית שמאי.

ודחינן: אפילו תימא משנתנו כבית שמאי היא, לא תיקשי. כי הכא, בברייתא, במאי עסקינן, ^[13] באופן שאסרה האשה את הנאת יניקתה על עצמה, שהאשה נהנית בהנקה שמניקה את בנה, ולכן אין מניעה בחלות הנדר משום השעבוד לבעלה, שהרי על עצמה הוא שאסרה הנאה -

ובית שמאי ובית הלל אינם חלוקים אם היא עצמה יכולה להניק, שזה לכולי עלמא אסור, מאחר שאסרה את הנאת יניקתה על עצמה. ומחלוקתם היא רק האם יכול הבעל לכפות אותה לשכור מינקת. ^[14]

והברייתא עוסקת כגון שנדרה היא [האשה], וקיים לה הוא [הבעל] את נדרה, כגון שאמר "יתקיים הנדר", או ששתק ולא הפר ביום שמעו, ונתקיים הנדר מאליו -

וקסברי בית שמאי: הוא, הבעל שקיים את הנדר, הוא זה ש"נותן את האצבע בין שיניה" כדי שתנשכנו. כלומר, הוא הגורם לקיומו של הנדר, ולכן אינו יכול לכפותה לשכור מינקת.

ובית הלל סברי: היא זו ש"נתנה אצבע בין שיניה" במטרה להינשך. כלומר, היא הנודרת, והיא זו שצריכה לשכור מינקת.

ומקשה הגמרא: אם מחלוקתם היא מחלוקת עקרונית, כאשר הבעל מקיים את נדרה של האשה מי הוא האחראי לנדר, האשה הנודרת או הבעל המקיים את הנדר, מדוע נחלקו דוקא במקרה שנדרה הנאה מהנקת בנה? והרי זו מחלוקת עקרונית, בכל נדר שבו אוסרת האשה את עצמה מלהינות לבעלה, וקיים לה בעלה את הנדר.

ואם כן, נפלגו בית שמאי ובית הלל בכתובה בעלמא, וכך יחלקו:

אשה שנדרה מליהנות לבעלה, וקיים לה הבעל:

בית שמאי אומרים: תצא ויתן כתובה. כי הוא זה שנתן אצבע בין שיניה, שהוא האשם בקיום הנדר, ולכן יוציאה בגט ויתן לה כתובתה.

בית הלל אומרים: תצא האשה בלא כתובה, כי היא זו שנתנה אצבע בין שיניה, שהיא האשמה במציאות הנדר, ולכן לא יתן כתובה.

ועוד תיקשי, שמצינו מפורש בברייתא, שטעמם של בית שמאי אינו מחמת שהיא האחראית למציאות הנדר, אלא משום שזכותה היא לא להניק את בנה, גם במקום שכלל לא נדרה.

דתניא: בית שמאי אומרים: כל אשה אינה מניקה את בנה, אם אינה רוצה להניקו, לפי שאינה משועבדת לבעלה להניק.

אלא מחוורתא [הביאור הברור הוא], דמתניתין - דלא כבית שמאי היא.

שנינו בברייתא: אם היה מכירה, נותן לה שכרה, וכופה ומניקתו:

אלא להא דמיא האומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה, מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי התם בידו לפדותה. תמיה לי, דהכא משמע דהממשכן שדהו לחבירו והקדישו מעתה אינו קדוש, אלא אם כן אמר לכשאפדנו תקדוש, והוא ודאי ליתא, וכל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה מוקדש כל שיש לי נכסים אחרים לגבות ממנו אלא דבשאין לו נכסים אחרים אין הקדשו מוציא מידי שעבוד. ויש לומר, דהכא ודאי גבי שדה יקדיש ליה מעכשיו קדש לכשיפדנו, אלא הכא משום דאתי לדמויי למעשה ידי האשה, דאין עיקר הקדשה לגוף הידים אלא למעשיהן ומעשיהן משועבדים לבעל, ואתיא למימר דאפילו הכי קדשי, ואקשינן, דליכא מידי דאין עיקרו קדוש מהשתא ולקמיה קדוש, אתיא למפשט משדה דדוכתא ממקדיש שדה לפירותיו, דאלו משכנו ומקדיש להו לפירות מעתה לא קדשי דהא משעבדנא ליה לבעל חוב, ואפילו הכי באומר לכשאפדנה תקדוש לפירותיו קדשה, כן נראה לי. ומיהו אילו רצה להקדיש כוליה שדה מעכשיו, ההקדש חייל למה שהוא יתר על החוב, אבל כנגד החוב אינו חל. ואחר כך מצאתי כן לרבותינו בעלי התוספות ז"ל בפרק השותפין בנדרים (מו, ב, ד"ה מאימתי). ושם כתבתי יתר מזה בסיעתא דשמיא.

מתקיף לה רב אשי מי דמי, התם לעשר שנים בידו לפדותה, הכא אין בידה לגרש את עצמה. ואם תאמר, ולימא ליה דהכא נמי בידה לפדות את עצמה, שהרי היא יכולה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה. תירצו בתוספות (עי' תוד"ה הכא), דהכא לכשתמצא לומר אין הלכה כרב הונא קאמר, אבל לרב הונא ודאי קדשה. ואינו מחוור בעיני, דהכא לפרוקה לדשמואל דאליבא דהלכתא קא אתינן בעיקר שמעתין, ואנן כרב הונא קיימא לן. והרמב"ן נ"ר תירץ, דאפילו לרב הונא קאמר, דליכא מאן דאמר דליקדוש מהשתא משום אלימותא דהך שעבודא דבעל, דלדידיה נינהו עד דאמרה הכי בפירוש, וכיון דמהשתא לא קדוש לא קדוש לכי מגרשא משום האי טעמא דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, דהאי טעמא הא לא מחיילא להו מהשתא, וכי היכי דלא חיילי מהשתא לא חיילי לעולם, ודמיא הא לאומר (לעיל ע"א) לחבירו שדה זו שמכרתי לך מעכשיו ואם לא באתי לכשאקחנה ממך תקדוש דלא קדשה, אף על פי שבידו לבטל המקח, פירוש לפירושו, לפי שזו לא תלתה בלכשתאמר איני נזונת, שאילו ודאי אמרה, לכשאומרת איני נזונת ואיני עושה קדשה משום דתלתה בדבר דקאי בידה למעבד, וכן באומר שדה זו שמכרתי לך מעכשיו אם לא באתי ואמר לכשאבא תקדוש דקדשה, אבל השתא דתלתה במה שאינו בידה אף על פי שיש בידה מצד אחר לא קדוש, משום דדמי לאומר שדה זו שמכרתי לך מעכשיו אם לא באתי לכשאקחנה ממך תקדוש דלא קדשה.
אלא דהיא גופא מיבעיא, ואיני יודע דמיון זה שעשה רבנו נ"ר אם קדשה אם לאו, דדילמא הוא גופא כיון דבידו לבטל המקח בשום צד ויכול הוא להקדישו אם ירצה, דידיה הוא וביתו שלו קרינא ליה, והוה ליה כההיא דלעיל דאומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה, ונראין דברי רבנו נר"ו דכל שהוא תולה בדבר שאותו דבר אינו בידו אף על פי שבידו בענין אחר שלא תלה בו, כמו שאינו בידו דמי, והכא נמי הא לא אמר אלא לכשאקחנו ממך, ובעינן קנייה אינו בידו שאם לא נתקים תנאו, כלומר שלא בא לזמן שקבע שוב אין בידו לקנותו, אם לא רצה ליקח זה למוכרה לו, ואינו דומה לשדה זו שאני מוכר לכשאקחנו ממך תקדוש דקדשה, דהתם עדיין לא נמכר כלל ושלו הוא עדיין לגמרי ובידו להקדישו מעכשיו, אבל זה שמכרו כבר ואם רוצה לבטל ממכרו צריך עדיין לקיום תנאו, כל שלא קיים אינו שלו אלא מכור.
ומכל מקום לענין קושיין איכא למימר, דכיון דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, עשאוהו כלוקח גוף האשה ובעלמא קנין כספו קרינן לה, וכשהיא אומרת איני נזונת ואיני עושה, רואין אנו אותה כאלו היא קונה עצמה ממנו, ואף על פי שאינה קונה עצמה ממש אלא פודה, כל שלא פדתה עצמה הרי היא ביד הבעל בקנין חזק, ודמיא לאומר לחבירו שדה זו מכורה לך לכשתביא מעות, ואמר לוקח לכשאביא לך מעות תקדוש דלא קדשה, עד דמביא מעות לאו דידיה הוא.

אלא אמר רב אשי, קונמות קדושת הגוף נינהו וכדרבא וכו'. כלומר, ולאו באומרת לכי מגרשנא, אלא אפילו באומרת יקדשו ידי לעושיהן מעתה, דאף על גב דמשעבדן ליה לבעל, כיון דקדושת הגוף נינהו מפקעת מידי שעבוד, אלא דמהשתא לא קדוש משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל דלא תקדוש מהשתא, אלא מכל מקום כל היכא דמשכח דוכתא לחול חייל, וטעמא דתנא קמא דאמר אינו צריך להפר איכא למימר משום דלא חייש לגירושין, אי נמי, דקסבר יש מעילה בקונמות ולאו כקדושת הגוף הן ואינם מפקיעים מידי שעבוד, וזה עיקר.

הא דאמר רבא הקדש מוציא מידי שעבוד. פירש רש"י ז"ל: דוקא קדושת מזבח דאין לו פדיון, והוא הדין לכל דבר שאין לו פדיון, דלא עדיף שעבוד מפדיון, ואם פדיון אינו מוציאו מידי הקדש כל שכן שעבוד, והני קונמות משום דאיסורא רביעא עליה ולית ליה פדיון, והיינו חמץ ושחרור שאין להם פדיון, וכן איצטליתא דמילתא דפרסוה יתמי אמיתנא דבפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סו, ב) אבל קדושת דמים אינו מוציא מידי שעבוד כדאמרינן בערכין (כג, ב) מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו. ורבנו תם ז"ל לא פירש כן. וכבר הארכתי בזה בגיטין בפרק השולח (גיטין מ, ב) בסיעתא דשמיא. ודברי רש"י ז"ל עיקר
והא דאמרינן דהקדש מזבח מוציא מידי שעבוד. לומר, דאפילו שעבד מטלטלין אגב מקרקעי, דאלו מכרן בעל חוב גובה מהן, כדאיתא בפרק חזקת (ב"ב מד, ב) גבה מקרקעי גבה מטלטלין, הכא בהקדש מפקיעו מידי שעבוד אבל בלא שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי אפילו מכר נמי מוציאו מידי שעבוד, כדאמרינן התם (ב"ב מד, ב) עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו. ואם תאמר, כיון דקונמות מוציאין מידי שעבוד אם כן יכול לוה להפקיע נכסיו מידי שעבוד בעל חוב דאסר להו עליה, ולא שבקת חיי לכל מלוה. יש לומר, דאין הכי נמי אלא דמשמתינן ליה עד דמיתשיל אקונם ופרע ליה, דלא גרע ממאן דאמר פריעת בעל חוב מצוה, דאי אמר לא בעינא למיעבד מצוה משמשתינן ליה כדאיתא בפרק הכותב (לקמן כתובות פו, א).
ורבנו הרב נר"ו כתב בשם רבותינו בעלי התוספות (תוס' ד"ה קונמות) דאין הלוה יכול לאסור בקונם נכסים המשועבדים למלוה דאם כן נעלת דלת בפני לווין, אלא אלמוה רבנן לשעבודיה דמלוה, וכדאמרינן בסוגין אלומי אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, והא דאמרינן הקדש מפקיע מידי שעבוד, לא אמרו אלא דוקא במקדיש, שאין הדבר מצוי שיקדישו בני אדם נכסיהם כדי להפסיד לבעלי חובם, משום הכי לא תקון בה לאלומי לשעבודי דמלוה, אבל לענין קונמות הוצרכו לתקן פן יאסור נכסיו על המלוה שלא יגבה ממנו חובו. עד כאן. ובירושלמי נמי משמע ליה הכין דגרסינן בריש פרק המדיר (פ"ז ה"א) גבי המדיר אשתו מליהנות לו וכו', וכי אדם נודר שלא לפרוע את חובו, ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדבר תורה, עד כאן. פירוש: אלמא בעל חוב שהוא גובה דבר תורה לא מפקע משום איסור קונם, כמו שכתב רבנו נר"ו.
ולעיקר מאי דאמרינן בשמעתין יקדשו ידיך לעושיהן, דלכולי עלמא מעשה ידיה קדושים כדין מקדיש דקל לפירותיו. תמיה לי, דבשלמא אילן תפיס הקדש בגוף האילן להיות הפירות כפירות דקל של הקדש, אבל ידי האשה אין קדש חל בהם, חדא, דאינו שלו להקדישו וכמקדיש דבר שאינו שלו, ולא קרינא ביה כי יקדיש את ביתו, דמי עדיפא אשתו מעבדו ושפחתו העבריים. וכדתניא (ערכין כח, א) מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים אבל לא עבדיו ושפחותיו העבריים. ועוד, שאין הקדש חל בבן חורין דגופיה לא קדיש כלל, ואפילו לר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, לא קדיש אלא לדמי, כלומר, שנותן לו דמיו, כאלו אמר דמי פלוני עלי או דמי עלי, ואין מעשה ידיו הקדש אלא הרי זה עושה ואוכל, וכדאמרינן בגיטין פרק השולח (גיטין לח, ב) תא שמע המקדיש עבדו עושה ואוכל, שלא הקדיש אלא דמיו, ודחינן, הא מני ר' מאיר היא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, הכי נמי מסתברא דקתני סיפא וכן הוא שהקדיש את עצמו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו, אי אמרת בשלמא ר' מאיר שפיר, אלא אי אמרת רבנן היא בשלמא עבדו לדמי קאי אלא איהו לדמי קאי, אלמא לרבנן לא אמר ולא כלום, ואפילו לר' מאיר הרי זה עושה ואוכל דלא הקדיש אלא דמיו, אם כן המקדיש ידי אשתו האיך יקדשו ידיה והאיך יקדשו מעשה ידיה, דהא לא דמי לדקל לפירותיו ואפילו במקדיש ידי עצמו כדאמרן.
ועוד קשיא לי, דהא לא דמי ידים לדקל (גיטין מב, ב), דדקל לפירותיו דינא הוא דבקניית הדקל יקנה הפירות דעבידי דאתו מיניה דמגופו של דקל הן, אבל מעשה ידיה דלאו מגופן של ידים אלא מעלמא אתו, בהקדש הידים האיך יקדשו מעשיהן, הא למה הדבר דומה, למקדיש מצודתו למה שתעלה, דלכאורה לא קנה הקדש. ותדע לך, דמה שתעלה מצודתי מכור לך היום דקנה, הוצרכו לתקן שיקנה משום כדי חיי יום (ב"מ טז, א), ואם איתא דמצודתי למה שתעלה קנה כדין מוכר דקל לפירותיו, אפילו מה שתעלה מצודתי היום לא ליקני, ולמה תקנו משום חיי יום הואיל ואפשר להקנות מן הדין באומר מצודתי למה שתעלה מכור לך.
והכי נמי משמע לכאורה בפרק השולח (שם) במאי דאיבעיא להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכר, תבעי לר' מאיר תיבעי לרבנן, ואי מאי דאתי ממילא ולא מגופו של דבר קנוי כדין מוכר דקל לפירותיו, מאי קא מיבעיא ליה, דהא לכולי עלמא מכור ובהא לא איפליגו רבנן ור' מאיר. וכן יש להוכיח בריש פרק המפקיד (ב"מ לד, א), דאמרינן נעשה כאומר לו לכשתגנוב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו, ודחקינן ומוקמינן דנעשה כאומר חוץ מגיזותיה וולדותיה, ולא מוקמינן באוקימתא רויחא דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו לכפילא, דאלמא כל דאמר ליה הכי לא קני הואיל ומעלמא נינהו ולא מגופא כפירות מן הדקל, ומיהו בירושלמי היה משמע דקנה, דגרסינן בפרק חזקת (ב"ב פ"ג ה"א) המוכר עובר פרתו לחבירו לא עשה ולא כלום, המוכר ולד שפחתו לחבירו לא עשה ולא כלום, המוכר מעשרות שדהו לחבירו לא עשה ולא כלום, המוכר אויר חצרו לחבירו לא עשה ולא כלום, אבל מוכר הוא פרה ומשייר עוברה, ושפחה ומשייר ולדותיה, מוכר הוא שדה ומשייר מעשרותיו, מוכר הוא חורבה ומשייר אוירה, כלומר, דמשייר בעין יפה משייר, והרי הוא כמשייר שדה למעשרותיו ופרה לעוברה וחצר לאוירה, על דרך מ"ש בפרק מי שמת (ב"ב קמח, א), בנותן דקל לאחר ומשייר פירותיו לעצמו, דכל דמשייר לגבי נפשיה בעין יפה משייר, וכמי ששייר דקל לפריותיו, אלמא משייר חצר לאוירה מהני, והוא הדין למוכר חצר לאוירה קנה האויר אף על פי שאין האויר יוצא מגופיה של חצר, ואולי נאמר בזה, דלקנות לשעה כדי לקנות בו דבר אחר, כגון דקל לפירותיו וחצר לאוירה וידים למעשיהן, כיון דמכל מקום אין הכוונה ועיקה ההקנאה לגוף הדבר שהוא בעולם, אלא לקנות על כפירות מן הדקל, אלא כל שבאין ממנו קצת כגון המלאכה שהיא באה מן הידים בטרחן ותנועתן, וכן האויר שנראה כאלו הוא חלק מן החצר, אבל מצודתי למה שתעלה שאין הציד בטורח המצודה אלא שהדגים נכנסים בתוכה, וכן קנס על ידי נזקי אחרים שהזיקו את העבד או שגנבו את הפרה שאינן מגופן כלל ולא באין בסיבת עצמן, אינן נמכרין על ידיהן, והיא עצמה איבעיא לן שם בפרק השולח ולא איפשיטא, אבל עדין תבעי לי, המקדיש ידי עצמו אי נמי מקדיש ידי אשתו, למה מעשיהן הם קידושין, שהרי המקדיש עצמו שנינו הרי זה עושה ואוכל וכמו שכתבתי. וצ"ע. ובסוף המסכתא כתבתי בה יותר בסייעתא דשמיא. ידיהן דבר שאינו בעולם בקניית כלד הוא סגי, ואף על פי שאינו יוצא מגופו לגמרי.

ולענין האשה שאמרה לבעלה איני ניזונית ואיני עושה קיימא לן כרב הונא. ובהדיא אמרינן בפרק דשני דייני גזירות (לקמן כתובות קז, ב) והלכתא כרב הונא אמר רב דאמר יכולה האשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה וטעמא דרב הונא דאיתא ליה דמזונות דאורייתא, וכמו שכתבתי למעלה דלעיל בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מז, ב) ר' אלעזר ותנא קמא דידיה הכי סבירא ליה, בהדיא דמזונות דאורייתא, דתנא קמא אמר שארה אלו מזונות ר' אלעזר אמר עונתה אלו מזונות, ר' אלעזר בן יעקב דריש כוליה קרא בכסות, שארה לפום שארה תן כסותה כסותה ועונתה לפום עונתה תן כסותה, אלא אפילו לכשתמצא לומר דר' אלעזר בן יעקב פלוג במזונות וסבר דמזונות דרבנן, הוי ליה יחיד ולא קיימא לן כיחיד במקום רבים.
ועוד דיש לומר, דר' אלעזר בן יעקב לא פלוג על זו בדינא דמזונות אלא בפירוש דהאי קרא, אבל מזונות נמי לדידיה דאורייתא, ואף על גב דתנא קמא ור' אלעזר דרשינן ליה מהאי קרא ואיהו לא דריש לה מיניה, וכן איתא בירושלמי בפירוש (פ"ה ה"ז) במשנת המדיר את אשתו מתשמיש המטה, דרסינן התם ר' אליעזר בן יעקב אומר מנא ליה ומה אם הדברים שאינם קיום נפש אינו רשאי לימנע ממנה, דברים שהם קיום נפש לא כל שכן. מנא ליה עונה ומה אם הדברים שלא נשאת לכן משעה ראשונה אינו רשאי למנוע ממנה דברים שנשאת לכן משעה ראשונה לא כל שכן. ואיתא נמי במכילתא (משפטים פ"ג) כמו שכתבתי למעלה, וכן נמי נראה לפרש דכל מאן דמהפך דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה, אית ליה מזונות דאורייתא, מדאמר אביי בפרק נערה שנתפתתה (לעיל כתובות מז, ב) עלה דההיא ברייתא דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה, והאי תנא סבר מזונות דאורייתא שארה כסותה ועונתה שארה אלו מזונות וכו', דאלמא משמע לכאורה דהכי קאמר מאן דאמר מעשה ידיה עיקר כההיא ברייתא אית ליה מזונות דאורייתא וכהני תנאי.
וכתב הר' אפרים ז"ל בתשובה דדוקא במלאכת ידיה, אבל אופה היא ומבשלת ועושה שאר המלאכות השנויות במשנתנו, שאין אותן מלאכות חתח המזונות אלא משועבדת היא לו לאותן מלאכות בין ניזונית בין אינה ניזונית, והיינו דאמר ר' יוסי בר חנינא לקמן (כתובות סג, א), מורדת ממלאכה, אלמא אינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה צרכי הבית, וכן כתב הראב"ד ז"ל, וכן ודאי נראה מדאמר רב הונא לקמן (שם) מורדת בתשמיש אבל ממלאכה לא, ואם איתא דיכולה היא לומר איני ניזונית ואיני עושה צרכי הבית, הוה לן למימר התם רב הונא לטעמיה, אלא ודאי שאר מלאכות לאו במזונות תליין, ואפילו אינה רוצה ליטול מזונות טורחת ועושה צרכי הבית.
ועוד כתב הראב"ד ז"ל, דאלמנה ודאי יכולה לומר כן ליתומים דלא משתעבדא להו אלא מחמת מזונות, ויכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר, ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר, אף על פי שהיא אסורה לינשא מפני שהיא מניקה, ולא אמרינן בהן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, וזו אינה יכולה לינשא עד לאחר עשרים וארבעה חדשים דהא אינה מעוכבת מחמת הבעל, אלא מחמת סכנת הולד, ואין התנאי ההוא אלא כל שהיא אסורה מצד איסור וזיקת הבעל. וכן כתב הראב"ד ז"ל בתשובה.

מתני': אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה וכו'. ירושלמי (פירקין ה"ו) תני שבעה גופי מלאכות מנו והשאר לא צרכו חכמים למנותם. מניקה את בנה. אמר ר' חגי, לא אמרו אלא בנה, הא תאומים לא.

גמרא: הנודרת שלא להניק את בנה, בית שמאי אומרים שומטת דד מפיו. קשיא לי, האי נודרת היכי דמי, אי בנודרת ממש שלא להניק, אינו נדר, דאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש, וכל שלא אעשה או אעשה דבר שאין בו ממש הוא, ועוד, דאין נדר אלא באוסר חפצא אנפשיה, ואי באוסרת על נפשה פירות אם תניק, לבית הלל נמי תניק ויפר לה משום נדרי ענוי נפש, ואי באוסרת הנאת הנקה על בעלה, הא תניא (נדרים לח, א) המודר הנאה מחבירו זן את אשתו ובניו ובנותיו, ואמרינן עלה ואף על פי שחייב במזונותיהן. ויש לומר, מאי נודרת, נשבעת ולא דק, וכאותה שאמרו (נדרים ח, א) האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלוקי ישראל. עוד יש לומר, דבנודרת ממש ואוסרת הנאת הנקתה על בעלה.
והא דתנן זן את בניו, התם בזן מדעת עצמו ומשום דאינו אלא כמבריח ארי מנכסיו וגרימת הנאה בלחוד היא, אבל הכא בדיני כפייה איירינן, וכדתניא בית הלל אומרים כופה ומניקתו, ובכי הא ודאי אסור, דהתם הא משמע דאפילו בזן מדעת המודר ובשליחותו אסור, משום דשליחותיה קא עביד,וכדמוכח התם בריש פרק אין בין המודר (נדרים לח, א) וכל שכן הכא כשהבעל כופה להניק. ולהאי טעמא, הכי נמי אילו רצתה להניק מדעת עצמה, מותר. והא דקתני שומטת דד מפיו, אילו רצה הבעל לכופה קאמר.

בית הלל אומרים כופה ומניקתו. כלומר, ואינו צריך להפר, דבמידי דמשעבדא ליה לבעל אינה יכולה לאסור עליו, וכדתנן (נדרים סה, א) קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר, ולבית הלל אפילו קיים לה הוא דאמר לה אי לאו דנדרת מדידך היית אינו צריך להפר, משום דכיון דהנדר אינו כלום אין קיומו אלא על מילי דכדי.

הכא במאי עסקינן בשקיים לה הוא. פירשו המפרשים: ששתק לה ביום שמעו. ותימא הוא, דכיון שאין נדרה נדר דהא משעבדא ליה, שתיקתו מאי מהניא, דכל שאינו צריך להפר היינו שותק, ויש לי לדחוק לפי סברותיהם, בשסבור שהוא נדר ושתק על מנת לקיים. ואין לזה טעם. אלא נראה, בשקיים לה, כשאמר לה בפירוש אי לא נדרת מדירך אני. אי נמי, במקיים לה בפירוש ואומר מקיימו אני ואפילו הכי לבית הלל כופה ומניקתו, דכיון דעיקר נדרה לא חל אין זה קיום, שאין קיום במקום שאין נדר.

ונפלגו בכתובה דעלמא. כגון שנדרה בנזירה וקיים לה הוא, אבל בנדרה שלא להניק, לבית הלל ודאי לא מפסדא כתובה, דהא קיומו אינו קיום ואינה אסורה להניק ולמה תפסיד כתובה.

מתני': ארבע יושבת בקתדרא ר' אליעזר אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה. ומיהו לאו משקל חמש סלעים היא עושה, אלא כמה שתרצה, אלא שלא תהא יושבת בקתדרא ובטלה. ואיפסיקא הלכתא בגמרא כר' אלעזר. ושמא מלאכתה דידה הויא, דהא טעמא אינו אלא משום שלא תבא לידי זימה, וכל שעושה בין לעצמה בין לאחרים אזל ליה ההוא טעמא. ומסתברא דלא עדיף מהעדפה שעל ידי הדחק דהויא דבעל אף על פי שעושה מרצונה ולא מתורת חיוב.

מתקיף לה רב ששת בריה דרב דימי מי דמי התם בידו לפדות הכא אין בידה לגרש את עצמה. והקשו בתוספת הכא נמי בידה לפדות ידי' מן הבעל אי אמרה איני ניזונית ואיני עושה ויש שתירצו דסוגיין דהכא אליבא דרב פפא הוא דלית ליה ההוא דרב הונא וכדאיתא בפ' שני דייני גזירות ולא נהירא דהכא אוקמינן סוגיין דשקיל בה רב אשי וכמה אמוראי דלא כהלכתא ואחרים תירצו דהכא כשלא אמרה איני ניזונית ואיני עושה ואנן הכי קאמרינן דכל כמה דלא אמרה הכי אמר שאין בידה לגרש את עצמה ולא נהירא דהא לישנא משמע שאין בידה לגרש את עצמה כלל ועוד דאע"ג דמחוסר אמירה זו שמאמר איני ניזונית ואיני עושה [וכי] גריעה ממשכונ' דמחוסרת פדיון ומשום דבידו לפדות אמרינן דיכול להקדישה והנכון שנהי שיכולה לפטור את עצמה שלא תעשה בצמר אינה יכולה לפדות ידי' משעבודו של בעל שהם משועבדות לו לשאר מלאכות וכיון שמשועבדות כולן לבעל לשאר מלאכות אפילו למעשה ידיה אין לה כח להקדישה שהרי עיקרן של בעל:

אלא א"ר אשי קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו כלומר דלעולם ל"צ לאוקמי לכי מגרשה אלא אפי' באומרת יקדשו ידי לעושיהן מעתה אע"ג דמשתעבד ידיה לבעל קונמות כיון דקדושת הגוף נינהו מפקיעין מידי השיעבוד דהכא וכדאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי השיעבוד ושמעינן מהכא דהקדש המפקיע מידי השיעבוד דוקא כשהוא קדושת הגוף שהוא דבר שהוא קדושת מזבח אבל קדושת דמים הקדש בדק הבית אינו מפקיע מידי שיעבוד וכן פי' רש"י ז"ל וראיה לדבריו עוד מהא דאמרינן בערכין מי שהיה עליו כתובת האשה וב"ח במאה מנה כשהוא פודה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו ואמרינן עלה מאי טעמא צריך דינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא דינר בלא פדיון דאלמא אין קדושת דמים מפקיעין מידי שעבוד. וא"ת אי קדשי מזבח ע"כ מטלטלין נינהו כשור ושה וכלי שרת וא"כ ל"ל דלהוי קדה"ג הא אפי' קדושת דמים מי גרע מהדיוט דקי"ל שאם עושה שורו אפותיקי ומוכרו אין ב"ח גובה ממנו. וי"ל דהכא במאי עסקינן ששיעבד לב"ח כל נכסיו מטלטלי אגב קרקע דאתי ב"ח וטריף מלוקח כדאיתא בחזקת הבתים (ומה קדושת) [ומקדושת] מזבח לא טריף דבקדושת הגוף מידי שיעבוד מפקיעו ור"ת ז"ל פי' דאפילו הקדישת דמים מפקיע מידי שעבוד ודוחק עצמו אחר שמועתו וההיא דערכין ודברי רש"י ז"ל עיקר ועליו הסכים רבינו הגדול וכן רבוותא והא דאמר רבא חמץ מפקיע מידי שיעבוד לאו דוקא חמץ אלא ה"ה לכל דבר שהוא אסור איסור הגוף כההיא עובדא באצטלא דמלתוה דפירסוה אמיתנ' בפרק אלמנה לכ"ג:

גרסינן והיא גרסת רש"י ז"ל והיא נכונה ונקדשה מהשתא אלמוה רבנן לשעבודי' דבעל דלא תקדש מהשתא והכי פירוש כיון דקונם מפקיע מידי שיעבוד שאסרה ידיה בקונם לקדשו מהשתא ופרקינן דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל דלא להפקיע קונם דליחול מהשתא אבל מ"מ אלים לאפקועי שעבודא דליחול השתא לכשתתגרש ולא הוה כמקדיש דבר שאינו שלו והיינו אליבא דר' יוחנן בן נורי דפסק כשמואל והא דאסר אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אבל ת"ק סבר דכיון דאלמוה רבנן לשעבודיה דלא חייל השתא לא חייל נמי לאחר זמן והלכתא כרבי יוחנן בן נורי דפסק כשמואל והא דאמר דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל פירש רש"י ז"ל דשוויה כלוקח גמור ולא כמלוה ונראה מדבריו ז"ל דיכול הלוה להפקיע בקונם נכסים משועבדים לב"ח. ותימא דא"כ נועלת דלת בפני לוין וי"ל דכי עבד הכי משמתין ליה עד דאיתשל אקונם דידיה דאפילו על דעת רבים יש לו הפרה משום פריעת בעל חוב וזהו שאסר נכסין על כל העולם שאם לא אסרוה אלא לב"ח הרי אנו יורדים לנכסיו ומוכרים לאחרים ומגבינן ליה על חובו אבל הר"י ז"ל כ' בשם רבותינו הצרפתים ז"ל (דכיון) דאלמוה רבנן לשיעבודי' דב"ח מפני תיקון העולם ולא אמר שהקדש מפקיע אלא דוקא במקדיש שאין מצוי שיקדשו בני אדם נכסיהם שהם אוסרים באותו הקדש גם על עצמן כדי שיפסידו לב"ח אבל קונם שיכול לאוסרו על אחרים ויהיה הוא מותר ליהנות בהם הא ודאי עביד בהם תקנתא וכן דעת הרשב"א ז"ל והביא ראיה עליה מן הירושלמי שאמר בריש פרק המדיר את אשתו מליהנות לו וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני למ"ד אין מזונות אשה דבר תורה דאלמא בעל חוב שהוא גובה מן התורה לא מפקיע משום קונם:

מתני' אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה. פירוש מלאכות שהאשה עושה בע"כ וכן אמר בירושלמי שבעה גופי מלאכות שנו חכמים והשאר לא הוצרכו חכמי' למנותן פירוש ששאר מלאכות [קטנות שהיא] חייבת לו כמזיגת הכוס וחברותיה משאר תשמישין הנלווין לא הוצרכו למנותם דהא פשיטא שהיא חייבת בהן ואפילו הכניסה לו כמה שפחות. טוחנת ואופה ומניקה את בנה. גרסינן בירושלמי לא אמרינן אלא בנה מדלא אמר ומניקה את הבן א"ל מניקה את בנו שמעי' שלא תינק לו אפי' בן שיש לו מאשה אחרת וכ"ש בן דהאשה דעלמא:

הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנ' וכו' יש שפירש דדוקא כשהיא זנה את שפחותיה דאי הוא חייב לזונה מה הריוח כדאוקמי' לה איתתא בחריקאי אדרבה עתה טורח והוצאה הן לו וכן פירש רבינו שמשון ז"ל וי"ל כיון דהכניסה לו בנדוניא או בנכסי מלוג ויש לו זכות בהן הוא חייב לזונה וע"מ כן נכנסה וכאלו קבל עליו בפירוש נמי שיפטור היא ממלאכות הללו וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל והכין פשטה ממתני':

גרסת הספרים מקצת ספרים שלנו אינה מוצעת את המטה ואינה עושה בצמר ולגירסא זו הא דאמרינן בתלמודא הא שארא עבדא מיירי משום מזיגות הכוס וחברותיהן וכן פירש רש"י ז"ל וכ"ת הנהו אפילו יושבת בקתדרא כדאיתא בגמרא אע"פ שאמרו ארבע יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ההיא כבר תרגימא רש"י ז"ל דהתם אינו בתורת חיוב אלא דרך עצה טובה להכניס ביניהם אהבה וחיבה אבל הכא שלא הכניסה לו אלא ג' מוזגת לא את הכוס וחברותיה בחיוב והא דאמרי' במס' נדרים קונם שלא אמזוג לו את הכוס א"צ להפר דאלמא משועבדת ליה מיירי כשלא הכניסה לו אלא ג' שפחות ומ"מ קשה שהרי בירושלמי אמרו הונא אמר אפילו הכניסה לו אלא ג' מאה שפחות כופין לעשות לו דברים של יחוד סכה לו את גופו ומרחצ' לו את רגליו ומוזגת לו את הכוס. ויש דוחין דהתם כפיה בדברים קאמר ולא נהירא והנכון כגירסת הספרים דגרסי שלש אינה מוצעת לו את המטה ותו לו וכי אמרינן בתלמודא [ומזיגת הכוס] הא שארא עבדא היינו משום עושים בצמר ובארבע יושבת בקתדרא שאינה עושה בצמר אבל מוזגת לו את הכוס וחברותיה בחיוב ואם נדרה עליהן א"צ וכן עיקר. ויש נוסחות דגרסי' במתני' בהדיא אינה מוצעת את המטה אבל עושה בצמר. ולא נהירא כיון דתני מה שאינה עושה ממילא שמעינן דשארא עבדא והכי רהטא כולא רישא במתני' דלא פיר' גבי שפחות אלא מאי דלא עבדה ומיהו עדיין קשה דאלו במתני' תנן בהדיא דשלש אינה מצעת את המטה ואלו בתלמוד' פירש דאפי' בד' מצעת לו את המט' ופרישנא התם דההיא נמי בחיוב וכפשטי' בירושלמי. וי"ל בזה כפירוש רש"י ז"ל התם אינו אלא הצעת לבדין בעלמא ועוד דהתם במטה לחוד וכדקתני מצעת לו את המטה ואלו הכא מיירי בשאר תיקון המטה ובכל המטות בבית דכל היכא דקתני מתני' שחייבת להצעת המטה לא מטתו לבד אלא ה"ה לכל הסמוכים עליו וכדמוכח בתלמודא וכדבעינן לפרושי עלה בס"ד:

ר"א אומר אפי' הכניסה מאה שפחות כופה לעשות שהבטלה מביאה לידי זמה פי' רבותי שאינו כופה לעשות כשיעור הנזכר לקמן אלא תעשה כמו שתרצה ובלבד שלא תהא בטילה ומיהו מה שעשתה דבעל הוה דלא עדיף מהעדפה ע"י הדחק דהוה דבעל אע"ג דעבדה מרצונה ושלא בחיוב. ויש לדחות דשאני העדפה דכיון שהיא מחיובת לעשות לו עיקר מעשה ידיה עשו את הטפל כעיקר וחייבו לה העדפה אבל בזו דשורת הדין היא פטורה מן העיקר ואינה עושה אלא כדי שלא תבא לידי זמה מה שעושה עושה לעצמו כך נראה לי והלכה כר"א כדאיתא בתלמודא:

גמרא טוחנת ס"ד פי' רש"י ז"ל טוחנת משמע שהי' טוחנת בידיה ופרקי' אימא מטחנת ואף על גב דהתם תנן אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ ולא דייקינן עלה הכי משום דהתם לא נחתינן בה משום מלאכת טחינה אבל הכא דנחית תנא לפרושי מלאכה שהיא חייבת אית ליה לתנא למידק בלישנא כן פי' בתוס':

הא דתניא אין אשה אלא ליופי פי' בתוספת שלא בא אלא למעט מלאכת המכחישין את יופיה כגון אופה ומבשלת ומניקה הא שארא עבדה שלא תבא לידי זמה:

לימא מתני' דלא כבית שמאי דתניא נדרה שלא להניק לפי' לאו דוקא נדרה שלא להניק דהא נדרי איסר איסור חפצא נינהו ולא חייל באעשה ולא אעשה ולא משכחת לה אלא כגון שאסרה על בעלה דידיה להנאת חלבה. ומיהו ק"ל למאי דדחינן בסמוך דאפילו תימא ב"ש והכא משום דקיים לה איהו והוא נתן אצבע בין שיניה אמאי שומטת דד מפיו דהא כיון דמודו ב"ש שהי' משעבדא ליה לא חייל נדרה וה"ל כאומרת הנאת תשמישי עליך שכופה ומשמשתו ואע"ג דשמע וקיים לה בתר הכי דכשהוציאה נדרה מפי' לא היה כח בידה לאוסרה עליו. וי"ל דלתריצא דלקמן סבירא ליה שנדרה שלא תאכל פרי ידוע אם תנוק את בנה הא וודאי חייל נדרה אאותו פרי אם תינקו לב"ש כיון דקיים ליה איהו [הוא נתן אצבע בין שינה שומטת דד מפיו כדי שלא תאסר בפירי ההוא ולב"ה היא נתנת וכו'] (כ"ה בשטמ"ק. המו"ל)

נתגרשה אינו כופה. יש שפירש דאפילו כשלא נדרה אינו כופה גרושתו דתינק לו בנה אפילו בשכר כל שאינו מכירה והא דאמר לקמן במניקה שמתה בעלה שחייבת להניקו עד כ"ד חודש ואסורה להנשא מפני כן ולא מפלגינן בין מכירה לשאינו מכירה דווקא נקטינן התם אלמנה כיון שבעלה מת וליכא דמסתייע ליה בביעי וחלבא אבל גרושה כיון דבעלה קיים הרי הוא נזהר בו וממסמס ליה ובדרך שאמרו באשה שהיא תחת בעלה במסכת יבמות. וכן דעת רבינו שמשון ז"ל וכן נראה לי מדברי הרמב"ם ז"ל אבל ר"ת ז"ל כתב דאפילו בגרושה נמי אסורה להנשא עד כ"ד חודש אע"פ שהבעל קיים כיון שהיא באיבה עמו ואינה רגילה בו אם נשאת אסורה לדור עמו במבוי ולתבוע ממנו שום תביעה כדאיתא בפרק שני כשנעקר חלבה בושה לשאול ממנו כל צרכו. וליכא דממסמס ליה דביעי וכן פסק רבי אחא ז"ל בשאלתות שלו והכי משמע ביבמות בהא דאמרי' לא ישא אשה מניקה של חבירו ומעוברת חבירו וכי היכא דמעוברת חבירו לא ישא אפילו בגרושה ה"ה למניקת ועוד דאפילו מעוברת גופה אתאמרי התם תרי טעמא חדא משום דיחס' דעובר וחדא משום חלבא וכי היכי דטעמא דיחסא איתא בגרושין ה"ה לטעמא דחלבא והא דהכא ארישא קאי כיון דנדרה אין לו לכופה דתיתסר בפירי דעלמא אלא כשהתינוק מכירה כיון שנדרה בעודה תחתיו שאלו נדרה אח"כ כדי שתוכל להנשא קנסי' לה שלא תוכל להנשא שאל"כ האיך מצינו תקנות חכמים. אם היה מכירה עד כמה הלכתא כר' יוחנן דהא אפסיקא הלכתא בהא ועוד דשמואל ור"י הלכה כר"י ואע"ג דשמואל עבד עובדי' כסברי' אין מביאין ראיה ממעשים שלו לפסוק כמותו:

הקדש ר"ל קדשת הגוף וחמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד וכיצד הוא דבר זה הרי שלוה ועשה שורו אפותיקי לבעל חוב אלא שהוא ברשות לוה עדין וחזר לוה והקדישו קדשת הגוף למזבח נפקע שיעבודו של מלוה וכשר למזבח ואין דין גזל פוסלו אע"פ שהוא עומד לגבות הימנו וגובה חובו מצד אחר מכח דינא דגרמי הא אם היה ברשות המלוה לא היה יכול להקדישו שאין אדם מקדיש מה שאינו ברשותו שיעבד ישראל חמצו לגוי אף באפותיקי מפורש ולא הרהינו ולא גבאו הגוי בחובו הרי איסור חמץ הפקיע את השיעבוד אפילו היה ברשותו ועשאו חמץ של ישראל ליאסר בהנאה ולעבור עליו בבל יראה ובל ימצא והלה גובה חובו ממקום אחר מכח דינא דגרמי עשה עבד כנעני שלו אפותיקי אע"פ שאם מכרו אינו מכור אם שיחררו משוחרר והופקע שעבודו אפילו היה ברשותו והלה גובה חובו מצד אחר מכח דינא דגרמי ומכל מקום קדשת דמים אינה מפקעת מידי שיעבוד וכן כתבוה גדולי הרבנים וראיה להם מה שאמרו בשני של פסחים ל' ב' אקדיש לוה וזבין לוה לכלי עלמא אי זבין אתי מלוה וטריף ובהקדש מוסיף עוד דינר על הלואתו ופודהו בו וגובה את חובו ואף לאותו דינר אינו צריך מן הדין אלא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וכן בבבא קמא ל"ג ב' אמרו בענין הקדישו ניזק והקדישו מזיק ומכל מקום יש שואלים בה מאי איריא הקדיש אפילו מכר נמי שהרי אמרו ב"ב מ"ד ב' עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו ותירצוה בשיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי שבמכירה גובה הימנו כדאיתא בפרק חזקת ובהקדש הופקע השיעבוד ויש אומרים מכח קושיא זו שהקדש מפקיע שעבוד בכל מטלטלין אף באותם שאין ראויים לקדשת הגוף כגון עבד שאם עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו ואם הקדישו אינו גובה הימנו וכן יש סוברים שאף קדשת דמים מפקעת מידי שיעבוד אלא שדוקא כל זמן שהקדשו עליו הא מכרו גזבר ויצא לחלין חזר לשיעבודו ואף הם מביאים ראיה מסוגיא שנאמרה בערכין דף כ"ג ע"ב במשנת הקדיש בתשעים מנה אלא כשאתה מעיין בפירושה אין בה הכרח וקדשת הגוף מיהא לדברי הכל מפקעת מידי שיעבוד וכן לפי סוגיא זו קנס אוסר בכל דבר ומפקיע מחמת איסורו השיעבוד לפי שנשתעבד לו עד שכתבו רבים שמי שמשכן בית לחברו ואמר לו קנס ביתי עליך נאסר לו ואע"פ שבזו מיהא איפשר לומר שמאחר שהוחזק בה אינו יכול לאסרה מכל מקום כל שנתחייב יכול לאסור כל נכסיו לבעל חובו ויפסיד שהרי אף באשה אצל בעל כל שאמרה קנס אני עושה לפיך אלמלא דאלמוה לשיעבודא דבעל היה חל לאלתר אלא דמגו דאלמוה וכו' אינו חל עד שתתגרש ודבר זה תקלה גדולה ונעילת דלת וכן כל אדם יכול לאסור נכסיו לאשתו דאלמוה לדבעל אמרינן לדאשה לא אמרינן אלא שבזו ראיתי לחכמי הדורות שכתבו דהכי נמי אמרינן אלמוה לשיעבודא דאשה וממה שאמרו בראש פרק המדיר שהמדיר את אשתו מליהנות לה עד שלשים יום יעמיד פרנס מכאן ואילך יוציא והקשו היכי מצי מדר לה הא משעבד לה ותנן קנס שאיני עושה לפיך אין צריך להפר ולא שני ליה התם הוא דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל דבאשה נמי אלמוה רבנן לשיעבודא דכי הדדי נינהו ואף בתלמוד המערב אמרו בה תמן תני המדיר את אשתו מתשמיש המטה לא תמתין אלא שבעה וכה את אמר שלשים יום תמן במדירה מגופו וכה במדירה מנכסיו ואחר כך שאלו אף בנכסיו היאך ויש אדם נודר שלא לפרוע את חובו ותירץ מכיון שרוצה לגרשה וליתן כתבתה וליפטר ממזונותיה כמי שאין כאן חוב דמי כלומר שאין הנדר חל אלא על ידי גירושין והקשה ותהא יושבת וממתנת ואם גירש הרי יפה ואם לאו יעלה לה מזונות כלומר אחר שדעתו בנדר זה הוא שיגרשנה הרי הוא כאלו נודר שיגרשנה נראה אם מגרשה ואם לאו לא יהא הנדר מפקיע מזונותיה ותירץ כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדברי תורה כלומר והנדר מדברי תורה ומפקיע שיעבוד סופרים ואין ספק שתירוץ זה חולק עם תלמוד שלנו שאף בשיעבוד סופרים שאלו והיכי מצי מדר לה ותירצו באומר לה צאי וכו' ובדספקא ואע"פ שהמזונות מדברי סופרים הואיל ומכל מקום מזוני עיקר וכל שכן שהמזונות תורה דכתיב שארה וכן שאמרו המקדש את האשה על מנת שאין לה שאר כסות ועונה שהוא קרוי מתנה על מה שכתוב בתורה ואע"פ שיש אומרין שאסמכתא בעלמא הוא וכלה מסכתא רהטא שמדברי סופרים הם מכל מקום מזוני עיקר ואין הנדר חל בהם אלא באומר צאי ודספקא אלמא אין נדר חל לשום הפקעה של שיעבוד אלא שיגרש אם ירצה וכל שאינו מגרש אין הנדר חל וכמו שאמרו שאף לדעת האומר מעשי ידיה עיקר אם אינו זנה אף היא אומרת איני נזונת ואיני עושה ומתוך כך אני אומר שבמקומות שהמלכות מונע מלגרש ואין הגירושין בידו שאין יכול לאסור לאשתו בקנס שום שיעבוד:

ומכל מקום צריכין אנו לחזור לדין בעל חוב שנראה שיכול הלוה לאסור לו נכסיו בקנס אלא שקצת מפרשים מתקנים בה שמשמתין אותו עד שיפר נדרו כמה שאמרו בפרק הכותב פ"ו א' בדין פריעת בעל חוב מצוה דאי אמר לא בעינא למיעבד מצוה משמתינן ליה עד דעביד ומכל מקום בתוספות כתבו שאף בבעל חוב אומרין אלמוה רבנן לשיעבודיה שאין הכונה אלא שכל שאוסר נכסיו למשועבד להם אינו כלום עד שיעבור זמן השיעבוד וכמו שאמרו סתם וכי יש אדם נודר שלא לפרוע את חובו כמו שביארנו אלא שכל שאוסר את הענין לגמרי ואף לעצמו נאסר אף הבעל חוב וכמו שאמרו ביבמות פרק אלמנה דף ס"ו ע"ב באיצטלית שהיתה מיוחדת לאשתו עם שאר כלים המיוחדים לה ופירסוה יורשיו על המת שנאסרה לכל והופקע שיעבודה שמכיון שנעשה הקדש כללי לכל אדם הפקיע את השיעבוד ודברים נכונים הם בלא ספק ומכל מקום גאוני הראשונים כתבו שאין חלוק בין קדשת דמים לקדשת הגוף ובשניהם אם אין לו נכסים אחרים אינו יכול להקדיש כלל והוא שאמרו ערכין כ"ג ב' היו עליו כתבת אשה ובעל חוב מוסיף עוד דינר ופודה שמן הדין לא חל עליו ההקדש הואיל ולא הניח מקום לשיעבוד אלא שמוסיף דינר שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואם הניח מקום לשעבוד בשניהם מפקיעין את השעבוד הואיל ואינו מפסיד לגמרי וזה שאמרו שהבעל אלמלא דאלמוה וכו' היה הקנס חל אע"פ שהוא מפסיד לגמרי בזו מפני שאינה מחסרתו אבל בעל חוב שכל שלא הניח מקום לשיעבודו המלוה מפסיד את חובו אין ההקדש חל כלל ואע"פ שדין זה אף במכר הוא אינו באפותיקי מפורש שעיקר הדברים כדעת התוספות אלא שיש להקשות לאותה שיטה שאף בהקדש כללי לכל מצינו בשיחרור כיוצא בו שאינו מפקיע והוא בעבדי מלוג שאין יוצאין בראשי איברים לא על ידי האיש ולא על ידי האשה והרי שיחרור כללי הוא ואינו מפקיע אלא שמא מתוך שהוא אוכל פירות ידו עדיפא ואלמוה לשיעבודיה אף בדבר הכללי:

אע"פ שכתבנו מה שיראה לדון משמועת הלכה זו דרך פסק יש בה דברים שאני רוצה להעירך בביאורה מעט דרך קצרה והוא שאמרו אמר רב הונא יכולה אשה וכו' מזוני עיקר וכו' לימא מסייע ליה המקדיש וכו' מאי לאו בניזונת ר"ל שהוא רוצה לזונה ואפילו הכי כל דאיהי אמרה איני נזונת הרשות בידה ואין הקדשו חל ואמר ליה מיהא לא תסייען דילמא דוקא בשאינו רוצה לזונה ומתוך כך על כל פנים עושה ואוכלת הא אם רוצה לזונה שמא אינה יכולה לומר כן ואע"ג דבאינה נזונת לא צריכא למימר סיפא איצטריכא ליה ולאשמועינן פלוגתא דהקדש בדבר שלא בא לעולם אי מהני אי לא מהני ופליגא דריש לקיש ר"ל הא דרב הונא ולריש לקיש כל היכא דאיהו יהיב לה מזוני לא מציא אמרה איני ניזונת וכו' ורישא דעושה ואוכלת דוקא בשאינה נזונת הא בנזונת אינה יכולה לומר כן דמעשי ידיה עיקר וכדקאמר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה ובסופא נמי פליג ריש לקיש למימר דמותר דילמא טעמא דר' מאיר לאו משום דאדם מקדיש וכו' אלא דמיגו דמצי למיכפייה בעיקר מעשי ידיה אף במותר שאינו יכול לכופה עליו אומרין בו שהולך אחר העיקר והואיל ובעיקר מעשי ידיה אמרינן דמעשי ידיה עקר נעשה אף במותר כאומר יקדשו וכו' ונמצא לריש לקיש דמותר לר' מאיר מחיים קדיש והוא הדין למעשי ידה בניזונת והדר לשיטתא קמייתא דמזוני עיקר ואף בניזונת כל דאמרה איני ניזונת עושה ואוכלת ובמותר הוא דפליגי דלא מציא אמרה לא שקילנא מעה ולא יהיבנא מותר ובפלוגתא דאדם מקדיש ולהאי טעמא מיהא קא בעי מותר לר' מאיר מהיכא קדיש ואיפליגו בה אי מחיים אי לאחר מיתה וקא בעי לה במאי אי במעלה לה מזונות ומעה כסף במותר מיהא מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה דעיקר מעשי ידיה לא קדישי מדרב הונא אלא מותר דלא מציא מימר לא שקילנא ולא יהיבנא מאי טעמא לא קדיש מחיים ואי דלא מסיק לה מזוני ולא מעה מאי טעמא קדיש מותר מחיים דאלו מעשי ידיה הא לא קדישי אלא מותר מיהא היכי קדיש מחיים דלאחר מיתה מיהא דינא הוא דליקדוש דהא מעה לא צריך לה הא מחיים מיהא אמאי ואוקמה בדמסיק מזוני ואיהי לא אמרה איני נזונת ולא מסיק מעה ומאן דאמר מחיים דלא משום דמזוני תחת מעשי ידיה דמידי דשכיח ממידי דשכיח ומותר תחת מעה ומדלא יהיב מעה מותר דידה הוי ולא קדיש מחיים ומר סבר וכו' מעשי ידיה דקיצי תחת מותר דקיץ אמר שמואל וכו' הלכה כר' יוחנן כלומר שאין הקדש חל בדבר שלא בא לעולם ומי אמר שמואל הכי והתנן קנס שאני וכו' אינו צריך להפר שאין לה כח להקדישו שמשועבדת היא לו בכך ואפילו ביקדשו ידים וכו' ור' עקיבא אומר יפר שמא תעדיף וכו' והנדר חל על אותו מותר ור' יוחנן בן נורי אומר יפר שאע"פ שאין הנדר חל עכשו חל הוא בעתיד אם יגרשנה ותהא אסורה וכו' והרי שאלמלא שיעבוד שיש לו עליה במעשי ידיה היה הנדר חל מעכשו אע"פ שמעשי ידיה אינן בעולם ותירץ כי פסיק כר' יוחנן להעדפה כלומר ואף זו לא לענין הקדש אלא לענין דלר' עקיבא העדפה שלה ולר' יוחנן העדפה שלו ואינו צריך להפר אלא לכשיגרשנה ופסק שמואל הילכתא כותיה במאי דקאמר העדפה שלו אבל לא לענין ההקדש שלעולם אין ההקדש חל במה שלא בא לעולם והקשה אם כן לימא בהדיא הלכה כר' יוחנן בן נורי להעדפה כלומר אבל לא לענין הקדש או הלכה כתנא קמא דאמר אינו צריך להפר כלומר אף מצד העדפה שאף העדפה שלו היא או אין הלכה כר' עקיבא אלא ודאי אף לענין הקדש פסק כר' יוחנן בן נורי דחל על דבר שלא בא לעולם ומיהו דוקא בקונם אבל משנתנו שהיא במקדיש לא שהרי מצינו שבקנס אדם אוסר פירות חבירו על עצמו ולא בהקדש שאין אדם מקדיש את של חברו אף לאסרו לעצמו והואיל ומצינו בקנס שאדם אוסר פירות חבירו על עצמו יתר מבהקדש אף בדבר שלא בא לעולם חל הקנס עליו ולא ההקדש והקשה אביי בשלמא אדם אוסר בקנס פירות חבירו עליו אע"פ שאינם שלו שהרי אוסר פירותיו על חברו אע"פ שחברו אינו ברשותו ומתוך כך ראוי לומר בקנס שיהא אוסר לעצמו דבר שלא בא לעולם אבל היאך אוסר דבר שלא בא לעולם על חברו דהיינו אשה לבעלה והלא אינו אוסר אף בקנס פירות חברו על חבירו וכן היה יכול להקשות שהרי קנס אין חל על דבר שאין בו ממש ודבר שלא בא לעולם אין בו ממש ותירצה באומרת יקדשו ידים לעושיהן ולשון זה לא נאמר אלא על צד שאדם רגיל לאמרו כן בהקדש אבל בקנס אין הענין אלא שתאמר קנס ידי לך למעשיהן והידים הרי הן בעולם והקשה הא משעבדן ליה וכו' והואיל ומודית דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם היאך הקדש חל על הידים לגבי בעל ואוקמה דאקדשינהו מהשתא לכי מגרשא ומדמי לה לאומר שדה זו שאני מוכר וכו' והקשה התם בידו עכשו להקדישה שהרי לא מכרה עדין והא לא דמיא אלא לאומר שדה שמכרתי וכו' דלא מהני ואף הוא חוזר ומקשה דלהא נמי לא דמי דהתם ליכא בידיה דמקדיש לא גופא ולא פירא והכא גופיה מיהא לדידה ומדמי לה לשדה הממושכן ואף בזו הקשה דלא דמי שבזו הרי בידו לפדותה ואף כשהיא לזמן לכשיגיע מיהא בידו לפדותה אבל אשה שאין בידה להתגרש לעולם היאך קנס חל על ידיה על העתיד ותירץ אלא שאני קנמות דמדלית להו פדיון ושיש בהם קרבן מעילה כמו שביארנו בשלישי של שבועות כ"ב ב' איסורא רביע עליה והוי כקדשת הגוף ומפקע שיעבודה כדרבא דאמר דהקדש של קדשת הגוף מפקיע וכו' ובדין הוא דמהשתא נמי ליחול אלא דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל שלא לחול עד שתתגרש הא לכשתתגרש מיהא ליחול ויש מפרשים בה אף בלא קנס ידים אלא שיש חולקים לומר דוקא בקנס ידים ויש גורסין אי הכי תיקדוש מהשתא ותירץ אין הכי נמי והאי שמא יגרשנה טעם אחר הוא כלומר ועוד שמא יגרשנה אבל מהשתא נמי חייל ואינה גירסא נכונה דמהשתא ודאי לא חייל הואיל ומשועבדת היא לו אבל כשיפקע השעבוד יחול שאין דין דבר שלא בא לעולם בקנס ואף אותם שגורסין כן פוסקין שאין הלכה כמותו אלא לזמן שיגרשנה:

המשנה הרביעית והכונה בה לבאר החלק השלישי והוא שאמר אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ומצעת את המטה ועושה בצמר הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת שתים אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה שלש אינה מצעת את המטה ארבע יושבת בקתדרא ר' אליעזר בן יעקב אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחה כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זמה רשב"ג אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתבה שהבטלה מביאה לידי שעמום אמר הר"ם פי' וכן כאשר היו לה שפחות על זה המספר או הכניסה לו ממון יוכל לקנות ממנו אלו השפחות המשפט אחד והחיוב לה על כל פנים שתהיה רוחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס ומצעת את המטה ואע"פ שהיו עמה אלף שפחות לפי שאלו הדברים לא נכון לאיש שישתמשו אותו כי אם אשתו לפי שעקר תורתנו אין משתמשין באשה אין הפרש בין שפחה וזולתה בין גדולה בין קטנה ועוד אמרו טוחנת שתהיה משתדלת בענין מלאכת החטים ותהיה זריזה לטחון אותם וקתדרא כסא יעשה ממשי וממיני בגדים ומעץ ישבו על צד המנוחה וביאר שעמום השגעון ותרגום ובתמהון לבב ובשעממות לבא ומקום המחלקת בין ר' אליעזר ובין רשב"ג כאשר היא מתעסקת במין ממיני השחוק לפי שבזה תבא לידי זמה ולא תבא לידי שעמום והלכה כר' אליעזר:

אמר המאירי שאלו בגמרא טוחנת סלקא דעתך כלומר והרי המים והריחים טוחנין אלא אימא מטחנת ר"ל שיושבת לשם ונותנת באפרכסת וקולטת את הקמח אי נמי ברחים של יד ר"ל במקום שדרכן לטחון ברחים של יד על יד כן אופה את הפת ומן הסדר היה להזכיר מבשלת אחר אופה אלא מצד שבשפחה אחת פטרוה משלש אלה הזכירם על אותו הסדר ג' מכבסת הבגדים דן מבשלת התבשילים ה' מניקה את בנה ד' מצעת את המטה ר"ל אף הצעת כרים וכסתות ז' ועושה בצמר כשיעור הקצוב לה למטה ס"ד ב' ר"ל משקל חמש סלעים ומכל מקום לקצת חכמי הדורות ראיתי שלא נאמר אותו שיעור אלא למשרה את אשתו על ידי שליש שאין שאר המלאכות מוטלות עליה הא זו שעושה כל מלאכות אלו אינה טווה כל כך והראיה שהרי אף במשרה אמרו אם היתה מניקה פוחתין ממעשי ידיה ומוסיפין על מזונותיה כל שכן זו שעושה את הכל אלא שטווה כפי מה שתוכל והרי שבע מלאכות ובגמרא צירפו בה עוד מלאכה אחרת לדין אלו השבעה והוא ליתן תבן לפני בקרו אבל לא לפני בהמתו העומדת לרכיבה מחשש שמא תרבות הבהמה רעה ותקלקלנה ברגליה ויש גורסים בהפך ליתן לפני בהמתו העומדת לרכיבה אבל לא לפני בקרו מפני שנתינה לפני הבקר זילא בה מילתא טפי ויש כוללין נתינת תבן לפני בהמתו בכלל אותן מלאכות דקות שאין הפקעתן אלא בארבע בישיבת קתדרא מכל מקום יש להקשות בה ממה שאמרו בנדרים פ"א ב' שאם נדרה שלא ליתן תבן לפני בהמתו או בקרו אינו יכול להפר ואם היא משועבדת לו אף הפרה מה צורך בה ומכל מקום קצת רבני צרפת פירשוה בשהכניסה לו שפחות בכדי שנפטרת בכך או שהיא ראויה לכך וזו שבכאן בשלא הכניסה ויש מפרשים דאע"ג דבעלמא כופה מכל מקום השעבוד אינו אלא בשבעה מלאכות אבל שאר דברים אע"פ שהיא חייבת לעשותם אין עקר השעבוד חל עליהם ומתוך כך נדר חל בהם ומלאכות אלו כתבו רבותי שאינה יכולה לומר בהם איני נזונת ואיני עושה אלא במלאכת הריוח שהיא במקום מזונות כגון עושה בצמר וכיוצא בה וכן מצאתיה לגדולי המפרשים בתשובת שאלה ולמד אחר כן בשבעה מלאכות שאין חיובן רבוץ עליה אלא בעניים אבל כל שהיא עשירה המלאכות מתמעטות לפי העושר והוא שאם הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת ואף נתינת תבן לפני הבהמה בדין זה שבשפחה אחת [פטורה] ממנו והכנסת שפחה אחת לא הכנסה ממש אלא הן שתכניס שפחה אחת הן שתביא נכסים הראויים לקנות מהן לבעליהן שפחה אחת הן שהיה לבעלה נכסים הראויים לו לקנות שפחה אחת שתים אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה שלש אינה מצעת את המטה ר"ל הצעת כל המטה אף בכרים וכסתות ואינה עושה בצמר ומכל מקום עדין היא עושה צרכים קטנים שבבית שאין בהם טורח כגון סדור כלים שבבית ועריכת שלחן והכנת כלי בשול ואפיה לשפחות וכיוצא בדברים אלו ועל אלו אמרו בגמרא אף בשלש שפחות הא שארא עבדה וכן בתלמוד המערב אמרו עליהם שבעה גופי מלאכות מנו כאן והשאר לא צרכו למנותן הא הכניסה לו ארבע יושבת בקתדרא ומכל מקום פירשו בגמרא שאפילו בארבע מוזגת לו את הכוס ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו ואנו גורסים בה ומצעת לו את המטה אלא שאנו מפרשים אותה בהצעת סדינין לבד מפני שדברים אלו מביאין אותה לידי חבה ואין לה להפקיע את עצמה מדברים המחבבים אותה אצל בעלה ובכלל זה לעמוד לפני בעלה ולשמשו וכל שכיוצא בזה אפילו הביאה לו מאה שפחות כן ויש מפרשין הצעת המטה הראשונה הצעת מטות שבבית והשניה הצעת מטה שלו לבד ואינו נראה כן שהרי אמרו אינו כופה לעמוד לפני אביו וכו' וכל שכן להציע מטתו ויש מפרשין בזו השניה הצעתו לישב בה לאכל שדרכן היה בכך כמו שאמרו בפרק המקבל קי"ג ב' ונותן מטה ומפץ לעני ובתלמוד המערב אמרו אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות דברים של ייחוד סכה את גופו ומרחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס למה שהיא חייבת לו ור' פלוני אומר משום שאין ראוי להשתמש בשפחה מה ביניהון הכניסה לו עבדים אם משם שאין ראוי להשתמש בשפחה הרי הכניסה עבדים הא לית טעמא אלא שהיא חייבת ואף בהכניסה עבדים חייבת ונראה שהלכה כן ור' אליעזר חולק לומר שאפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה אותה ועושה בצמר שהיא מלאכה מיוחדת לנשים שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ופירשו בגמרא דוקא בצמר אבל לא בפשתן מפני שהוא מסריח את הפה ומשרבט את השפתים אלא שזה שהוא כופה לעשות בצמר לא מצד המלאכה אלא מצד עצמה שהבטלה מביאה לידי זמה ואף זו לא כשיעור הקצוב לה אלא בשעות מן היום עד שתהא עוסקת במלאכה בלא טורח יתר ובתלמוד המערב אמרו ותכנס שפחה לכל הדברים אמר רב אדא מפני חיובה של שפחה ר' אבון אמר על ידי שדברים אלו של בזיון תלו אותם בשפחה כלומר אבל האחרות היא חייבת אמ"ר יוסה שאין דרך האשה להיות יושבת בטלה בתוך ביתה ר' שמעון בן אלעזר אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתבה שהבטלה מביאה לידי שעמום ר"ל שטות ובהלה ובגמרא שאלו מה בין ר' שמעון לר' אליעזר ותירץ איכא ביניהו דמטללא בגוריתא ונרדשיר ששעמום אין כאן הואיל ומתעסקת במיני שחוק וחשש זמה לא הופקעה בכך ואם כן לדעת ר' אליעזר צריך שתהא טווה בצמר או מלאכה אחרת כיוצא בה מחשש זמה אנו באין בה וכן לדעת זה המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתבה מפני שבטול מלאכה מביאה לידי זמה ומשום שעמום ליכא דאי משום שעמום איפשר במיני שחוק אלא משום זמה וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ממה שכתבנו למדת שזה שאמרו אין אשה אלא ליופי אין אשה אלא לבנים אין אשה אלא לתכשיטיה אין הלכה כן אלא חייבת היא בעשיית מלאכות על הדרך שהתבאר:

גדולי המחברים כתבו שהאשה ששברה כלים בשעה שעסוקה במלאכתה פטורה ולא מן הדין אלא שאם אי אתה אומר כן כל ימיהם בקטטה וגדולי המפרשים כתבוה אף מן הדין מפני שהוא שכור לה בכל שעה ונמצאת שאלה בבעלים וכן כתבוה גדולי המחברים שהאשה שאינה רוצה לעשות מלאכות המוטלות עליה כופין אותה אף בהכאה במקלות וברצועות ובשוטים וגאוני ספרד כתבו כשיהא קובל עליה בבית דין והם כופין אותה בנדוי ובשמתא ואף גדולי המגיהים כתבוה דוקא בכפית בית דין דרך אזהרה או המעטת מזונותיה וצרכיה עד שתכנע לו:

מניקה את בנה שהזכרנו במשנתנו אמרו בתלמוד המערב לא אמרו אלא בנה הא תאומים לא ולמה אמרו את בנה אלא שלא תניק בנה של חבירתה ויש מפרשים אותה בתמיהה כלומר וכי אמרו את בנה הא תאומים לא כלומר היאך נאמר שלא תניק את בניה אלא לא אמרו את בנה אלא למעט בן חברתה הא כל שהם בניה אפילו הם תאומים מניקתם כלומר אם היא מספקת לכך כהדה דתני לא האיש כופה את אשתו להניק בן חברו ולא האשה כופה את בעלה להניק בן חברתה כלומר שאם רצת היא בכך הוא מונעה אם ירצה ומכל מקום עיקר הדברים שהוא מתפרש בניחותא כלומר שאינה כופה להניק תאומים אלא שחזר ודקדק למה אמרו בנה ולא את הבן אלא לומר שלא תניק בנה של חברתה:

נשאלה שאלה בימי הגאונים במי שהיו לו שתי נשים וילדו שתיהן ומתה האחת ונשאר הבן ומת הבן של אשה אחרת אם כופה להניק את בנו שיש לו מאותה שמתה והיה בהם מי שהורה שחייבת בכך והביאה ממה שאמרו בתלמוד המערב לא האיש כופה את אשתו להניק בנו של חברו ולא האשה כופה את בעלה שתניק בנה של חבירתה אלמא דוקא בבנו של חברו הוא דאינו כופה הא בבנו שלו כופה ומכל מקום רבם הסכימו שאינו כופה אותה בכך שנוח לנו לדקדק בלשון הבבלי מלשון הירושלמי והרי בבבלי לא אמרו אלא מניקה את בנה וזו שהזכירו בתלמוד המערב מבנה של חברתה פירושו אף בשהשכר שלה וריבותא אשמעינן ולא עוד אלא שהם מפרשים בו שלא תניק בנה של חברתה אפילו היה בנו של בעלה:

האשה שנדרה שלא להניק את בנה אין נדרה כלום שהרי משועבדת היא לו בכך ואין נדר להפקיע מה שאדם משועבד בו וכופה ומניקתו עד שישלמו ימי הנקתו ר"ל עשרים וארבעה חדש כמו שיתבאר ולא סוף דבר בלשון זה ר"ל שלא להניק שהרי אין נדר חל במה שאין בו ממש אלא אינו אף באומרת קנם עלי כל פירות שבעולם אם אניק ואפילו קיים לה הוא שכל שעיקר הנדר אינו אף קיומו של בעל אינו ולא סוף דבר בהחריש לה כל יומו דאיכא למימר אשגוחי הוא דלא משגח עלה אלא אע"פ שאמר לה בפירוש קיים ליכי אם לא נדרת מדירך אני כל שאין עקר נדר אין כאן קיום וכן כתבו גדולי המפרשים במה שאמרו כאן כגון שנדרה היא וקיים לה הוא דבית הלל סברי היא נתנה אצבע בין שניה ומכל מקום בפרק המדיר כתבוה בהפך מפני שפסקנו שם הוא נותן וכו' ואף גדולי הרבנים נראה שפירשוה דוקא בהחריש לה:

ומה שאמרו כאן ונפלגו בכתבה דעלמא פירושו על אשה שנדרה וקיים לה הוא שלדעת האומר היא נתנה וכו' הפסידה כתבתה ויתבאר הענין בפרק המדיר:

מתני' אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ומצעת לו את המטה ועושה בצמר הכניסה לו שפחה א' לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת שתים אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה שלש אינה מצעת לו את המטה ארבע יושבת בקתדרא ר"א אומר אפי' הכניס לו ק' שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה רשב"ג אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי שיעמום. טוחנת ס"ד פי' דמשמע שהיא תגלגל הרחים ואם הם רחיים של מים או של בהמה למה תגלגל היא את הרחיים דטריחא לה מילתא טובא אלא אימא מטחנת פי' להזמין החטין וללקט הקמח א"נ ברחייא דידא פי' שיש מקומות שטוחנין ברחיים קטנים של יד:

ומניקה את בנה מתני' דלא כב"ש דתניא נדרה שלא להניק את בנה בש"א שומטת דד מפיה ובה"א כופה ומניקתה נתגרשה אין כופה אותה להניק ואם הי' מכירה כופה ומניקתה מפני הסכנה ומעלה לה שכרה ודוקא גרושה אבל אלמנה חייבת להניק את בנה בלי שכר כמו שהיתה עושה בחיי בעלה ומ"ה אסורה להנשא עד כ"ד חדש והיתומים כופין אותה להניק (ומעלה) [ואין מעלין] לה שכר הנקה כ"א ניזונית מהן מזונות מרווחים ופוחתין לה ממעשה ידיה כדין מניקה בחיי בעלה שאותו השיעבוד שהי' מוטל עלי' להניק את בנה בחיי בעלה מוטל עלי' אף לאחר מיתתו. ורב צמח גאון ז"ל כתב שגם האלמנה מעלין לה שכר הנקה ואינו נ"ל. אבל כשגירשה פקע שיעבודו מעלי' ואינו כופה אותה אך אם הוא מכירה [כופה] ובשכר וגרושה מניקה כיון שאין מוטל עלי' להניק את בנה רשאי היא להנשא מיד וא"צ להמתין כ"א ג"ח אף אם הי' מכירה כלל אמרו המשועבדת לינק אינה רשאי להנשא עד כ"ד חודש ושאינה משועבדת לינק היא רשאי להנשא מיד. ומ"ה אמרי' לקמן מניקה שמת בעלה בתוך כ"ד חודש ולא קתני מניקה סתם למימר דוקא שמת בעלה אבל אם נתגרשה א"צ להמתין. ובפ' החולץ דאמרי' התם לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו דמשמע אפי' גרושה הא אמרי' התם ותיתי ותבעינהו ליורשין דאלמא לא מיירי אלא באלמנה אבל בגרושה כיון שהיא יכולה להשליך בנה לבעלה למה היא צריכה להמתין אך אם הי' מכירה כופין אותה מפני סכנות הולד (והרב אומר אע"ג דמכירה נמי יכולה להנשא הגרושה אחר ג' חדשים):

אלא אמר רב אשי קונמות קא אמרת קונמו' קדוש' הגוף נינהו פירש"י ז"ל קונמו' קדוש' הגוף כקדשי מזבח שהן קדוש' הגוף שאין להן פדיון. קונמות נמי אין להן פדיון וכקדשי מזבח נינהו דקיימא לן דמפקיע עצמו מידי שיעבוד. ולאפוקי קדושת דמים כגון קדשי בדק הבי' שהן אין מפקיעין את עצמן מידי שיעבוד. תדע מדאמרינן התם מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו ופרישנא טעמא גזיר' שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דווקא משום האי טעמא הא לאו הכי וודאי מן הדין אינו צריך פדיון אלא יוצא בולא כלום. והקש' עליו רבינו תם ז"ל מאי איריא משום קדושת הגוף בלאו הכי נמי לא יהא אלא הדיוט הא קיימא לן עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו. ותו מצינו כח הדיוט חמור מכח הקדש דאלו בהדיו' אמרינן אין בעל חוב גובה ממנו ואלו בקדושת דמים אתינן למימר השתא דאינו מפקיע' מידי שיעבוד. ויש לומר דהני לן טעמא דקדושת הגוף היכא דכתבה לי' מטלטלי אגב מקרקעי דאלו בעלמא גבי הדיוט גבי מטלטלי וגבי מקרקעי ובקדושת הגוף מופקע מידי שיעבוד אבל היכא דלא כתב' לי' הכי בין בקדושת הגוף בין בקדושת דמים מפקיע את עצמו מידי שיעבוד דקדושת דמים כהדיוט וכל היכא דבהדיו' מופקע כגון היכא דלא כתב לי' אגב בהקד' נמי מופקע. אבל היכא דבהדיוט לאו מופקע כגון דכתב לי' אגב בקדושת דמים נמי לאו מופקע אלא כקדושת הגוף:

אבל רבינו תם ז"ל סובר דכל הקד' מפקיע עצמו מידי שיעבו' בין קדושת דמים בין קדושת הגוף. ופירש ז"ל דרב אשי ה"ק דאתי השתא לתירוצי קושיין דקשיא לי' מי איכא דאלו השתא לא קדוש ולקמי' קדוש. ואלו אנן וודאי הא מקמי הכי פריקנא באומרת יקדשו ידיך לעושיהן שהקדש על גוף הידים ואהני לן למימרא דתו לא הוי דבר שלא בא לעולם. ומיהו אכתי קשיא לן עלה משום דלא הויא עיקר כוונ' בהקדש זה אלא למעשה ידיה קס"ד דאכתי הוה לי' כמקדיש מעש' ידיה וכיון שההקדש הוא על מעשה ידיה והשתא לא חאיל עליהו הקדש וודאי הוה לי' דבר שלא בא לעולם שהרי אינו מקדיש מעשה ידיה של עכשו אלא אותן שיבואו. והיינו דמקשי' מי איכא מידי דאלו השת' לא קדוש ולקמי' קדוש. ואתא רב אשי לפרוקי דלאו כדקא סלקא דעתן אלא וודאי ההקדש על גוף ידיה הוא חל וכיון שכן דהשתא לא חאיל ליכא למימר דלהוי דבר שלא בא לעולם דוודאי מה שהקדיש דהיינו גוף הידים מעכשו חל עליהן ההקדש. ומהשתא לעולם קדשי אלא שהמעש' אינו קדוש עד שתתגרש וכיון שגוף הידי' שהוא עיקר ההקדש קדוש מעכשו תו לא הוי דבר שלא בא לעולם אלא דבר שבא לעולם קרינא ביה. ואינו נכון מההיא דאמרי' לעיל. ותו אם אית' דקדושת דמים מפקיע כי מקשי' משדה שמשכנתי לך אי נמי שמשכנתי לך לעשר שנים. ומהדרינן התם בידו לפדותה אי נמי התם לעשר שנים מיהא בידו לפדותה. לימא לי' מי דמי התם בידו להקדישה עכשו דהא קדושת דמים מפקיע. אלא וודאי ליתא ובמקומו יתבאר עוד בס"ד. ואיכא דקשיא לי' רבא אמאי לא חשיב נמי מת דמפקיע עצמן מידי שיעבוד כדאמרי' התם ביבמות בההיא איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא. וי"ל דהא חשיב לי' חמץ וכל איסורי הנאה בכלל. ומקשינן ותיקדוש מהשתא ומהדרינן אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל. ואיכא נסחי דכתיב בהו תו לא איקדו' כלל כלומר וכיון דאלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל לא תיקדוש כלל אפי' לאחר שתתגרש. ומתרצ' גזירה דילמא אתי לאיחלופי בשדה שמשכנתי לך לאח' עשר שנים כלומר דאע"ג דהשתא לא חאיל הקדש לאחר עשר שנים כשנפדית חל עליה. ואלו גבי אשה הוה מוקמינן לה אדינ' למימר' דלא חאיל עליה הקדש לעולם הוה טעו למימרא הכי בשדי. ונוסחא זו משובשת דאם כן השתא דאתינן להכי למה לי טעמא דרב אשי דקונמות קדושת הגוף נינהו מעיקרא נמי הוה יכול לשנויי לי' הכי דבדין הוא דלא תיקדוש אלא היינו טעמא דלקמיה קדוש לכי מיגרשא גזיר' דילמ' אתי לאיחלופי בשדה שמשכנתי לך לאח' עשר שני':

ורבינו ניסים ז"ל נראה שהוא מפרש דה"ק דאלו אנן מקשינן ותיקדוש מהשתא ומהדרינן אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל דלא תיקדוש כלל גזירה דילמא אתי לאיחלופי בשדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים. כלומר בדין הוא דמקדשא מהשתא אלא תקנתא דרבנן הויא לאפקועי לה השתא עד דמיגרשא וטעמיהו דאי הוה מוקמי לה אדינ' הוה טעו ביה עלמא וסברי דלא קדשא ומדמו לה לשדה שמשכנתי לך לעשר שנים דבהנהו עשרשנים לא חאיל עלה הקדש. וכיון דסוף סוף הא אתו למישרי לה אמור רבנן מוטב ליהוי בהיתר ולא ליהוי באיסור ואתו ופקעי ליה לנדרא עד דמיגרש'. ואינו נכון דהא כי האי גוונא נמי בשדה כלומר בקונם פקע שיעבוד' לאלתר. ותו דכי האי גזירה לא אשכחן בשום דוכתא ומאי חזו רבנן דשרו הכא אטו שדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים. אדרבה הוה להו למימר בשדה שמשכנתי לך לאחר עשר שני' דתיקדוש גזירה אטו הא. אבל הנכון דלא גרסינן אלא ותיקדוש מהשתא אלמוה רבנן לשיעבודי' דבעל דלא תיקדוש. כלומר דכיון דמדינ' מהשתא תיקדוש אי לאו מדרבנן תו ליכ' למימ' ומי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש. אלא כיון דמדינ' מהשתא חאיל היקדישא מתלי תלי וקאי וכי פקע שיעבודיה דבעל חאיל בהו הקדש. ות"ק דקאמר אינו צריך להפר דקסבר דאפי' גרשה אינה אסורה לחזור לו קסבר דאע"ג דכי לא קדיש השתא מדרבנן הוא. מ"מ כל היכא דהשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש:

ושמעינן מהא שיכול אדם להפקיע משכונה שמשכן לחבירו בקונם. וכן יכול לאסור עליו כל מה שיש לו ונפקע שיעבודו מנכסיו אבל נראין דברים שב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין לאחרים ונותנין לזה ואם אסר נכסיו לכל העולם ב"ד כופין אותו להפקיר נכסיו על תנאי שלא יוכל זה לזכות בהן אלא בחובו ומיד שהפקיר נכסיו חל שיעבודו של זה עליהן דבת' דפקע איסורייהו חל שיעבוד' דהיאך עליהו למפרע. ואם הם שני לויין הראשון מוקדם כדינו. ואם אמר נכסים אלו דהשתא לא סגי לי' במכר או בהפקר נרא' בוודאי שב"ד מנדין אותו עד שימצא פתח לנדרו. ושמעינן מהכא דמשכונה סתם הרי היא כאפותיקי מפורש לומר שאינו יכול למוכרה ממאי מדאמרי' הכא בשדה שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תיקדוש. אלמא לא קדש' אלא לכשתפדה ומינה דלהדיו' נמי אינה מוכר' דמה לי מכרה לגבוה מה לי מכרה להדיו'. והכי מוכח התם בבבא מציעא בההוא עובד' דרב מרי בר רחל דבפרק איזהו נשך וכן הלכה ותו לא מידי:

מתני' ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת כו' עד לידי שיעמום ירושלמי שבעה גופי מלאכות מנו והשאר לא הוצרכו חכמים למנותן. כלומר שיש שאר מלאכות קטנו' שהיא חייבת בהן כגון נותנת תבן לפני בקרי וכיוצא בהן. אבל לא הוצרכו למנות אלא עיקר המלאכות. ומניקה את בנה אמרו בירושלמי לא אמרו אלא בנה אבל תאומי' לא ולמה אמרו בנה שלא תניק בן חברתה פי' ולמה אמרו בנה ולא אמרו את הבן דאיכא למשמע מינה נמי לאפוקי תאומי' שלא תניק בנה של חברת' כנגד מה שהיה יונק הבן ולהעלותו לו שכר או אפי' הוא בנו מאשה אחרת שלא אמרו אלא בנה. הכניסה לו שפחה לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת. שאלו שלש מלאכות ראויה לשפח' אחת שתים אינה מבשלת ואינה מניקה סגיא לה לשפחה אחת בהדי ארחי ופרחי נמי. שלש אינה מצעת את המטה. ובהא נמי סגיא לי' להא בהדי ארחי ופרחי דנפישי טפי ועושה בצמר. ארבע יושבת בקתדרא. הא פרישנא לעיל דמהכא משמע דאפי' לר"ל דפליג אדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה. וקסבר ריש לקיש מעשה ידיה עיקר. לאו למימרא שיהא הוא יכול לומ' איני נוטל מעשה ידיך ואיני זנך דא"כ אפילו הכניסה לו מאה שפחות היאך תפטו' ממעשה ידיה והלא הרשות בידו שלא לזונה אא"כ נותנת לו מעשה ידיה. אלא וודאי ריש לקיש לא אתא אלא לאפוקי מדרב הונא למימרא דאינ' יכולה ואף מעשה ידיה עיק' ס"ל ותקנו' קבועות הן ואינן תלויות זו בזו ובין היא ובין הוא אין יכולין לבטל. והשתא דאתינן להכי היינו טעמא דכי הכניסה לו ארבע יושבת בקתדרא דאע"ג דמדינ' נמי מעשה ידיה דבעל לפי שהאשה עולה ואינה יורדת כיון שהיא חשובה שמכנסת לו ארבע שפחות ראויה היא ליפטר וכדאמרי' נמי בגמ' שה"ה בשראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה כלומר שראויה להכניס שכן דרך בנות משפחת' שהן מכניסו' ואינן עושות מלאכה והיא עולה עמו ומסתברא דה"ה הכניסה לו כספי' דמי ארבע שפחות:

גמ' טוחנת ס"ד אימא מטחנת ואי בעית אימא ברחיא דידא:

כגון שנדרי איהי וקיים לה איהו וקסברי ב"ש הוא נותן אצבע בין שיניה קשיא לן ונהי נמי דהוא נותן מ"מ כיון דמשתעבד' היכי חאיל נדר' ולא קשיא דהכא וודאי כגון שנדרה שלא לאכול פירות אם תניק את בנה. וקיים לה איהו וקסברי ב"ש הוא נותן אצבע בין שיניה. וכיון שכן אינה מניקה את בנה שלא יאסרו פירות עליה:

לכשאפדנה ממך קדוש קדשה משמע לכאורה דוקא דאמר לכשאפדנה ממך אבל אמר מעכשו לא קדשה והיינו דדמיא למידי דאילו השתא לא קדוש ולקמיה קדוש וכן הא דאמרינן בסמוך שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה אבל בתוך עשר שנים לא קדשה, וק"ל הא דגרסינן במסכת ערכין בפרק האומר [כ ב'] המשכיר בית לחבירו ונתנגע אף על פי שחלטו כהן אומר לו הרי שלך לפניך נתצו חייב להעמיד לו בית הקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש ואקשינן הקדישו הדר בו היכי מצי מקדיש ליה איש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו כך כתוב בנוסחאות ושיטפא הוא אבל מה ביתו שלו אף כל שלו קאמר ומתרצינן הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש ואקשינן הקדישו משכיר היכי דייר בה במעילה קאי כו'. אלמא משכיר מצי מקדיש ביתו מעכשו דגופא שלו הוא אע"ג דאגירא לו לשוכר ומ"ש ממשכון ועוד קשה לי שאפילו בהדיוט נמי ממשכן שדה יכול הוא למכרו וגובה משאר נכסים כדאמרינן בפ' השולח [גיטין מא א'] העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולב"ח בחובו ומכרה גובה משאר נכסים ופירשו הגאונים ז"ל אפותיקי סתם כגון משכונה ועוד שאפי' באפותיקי מפורש מכרו המכר קיים ומסלקו לוה בדמים או שגובה ממנו חובו בזמנו ואפשר לומר דההיא דוקא בבית סתם וכדקתני נתצו חייב להעמיד לו בית דהיינו במשכיר בית סתם דאילו בבית זה נפל אזדא ליה ומ"ה אם הקדישו מעכשו חייב נמי להעמיד לו בית אחר והקדשו הקדש מהשתא דכיון דמתחלה לא קנאו לזה הקדישו השתא ודאי מוקדש אבל בבית זה אין משכיר מקדיש.
ומיהו אכתי קשיא הא דאמרן ממשכן שדה לחבירו מאי טעמא לא ליקדיש מהשתא ונ"ל דודאי אם אמר מהשתא יקדש קדוש הוא אלא שאינו מפקיע שעבודו של מלוה דהקדש דמים הוא ולא מפקיע שעבוד כדברי רש"י ז"ל והלכך אם משכונה דאפותיקי סתם היא גובה משאר נכסים ואם לא מצא שאר נכסים גובה מזו ואם משכנה באפותיקי מפורש לגוף ולפירות אוכל משכונתו עד עשר שנים וגובה חובו ממנה בסוף עשר ולא באו לומר אלא דכיון דבידו לפדותה לעשר שנים כולה שלו הוא וחייל הקדש בכולה לכשתפדה ואע"ג דהשתא לא חייל להפקיע שעבודו של מלוה וה"ה למשכיר בית זה דאין הקדש מפקיע שכירותו של שוכר ולא אמרינן במעילה קאי שוכר אלא בבית סתם אבל בבית זה דר בו עד זמן הקבוע להם ומ"מ קדוש מעכשו שאלו במכר נמי משכיר בית זה מוכר הוא ביתו והשוכר דר בו עד זמנו ולה"כ בפ' השואל [קא ב'] וגרסינן בירושלמי במס' פסחים בפ' מקום שנהגו [ה"ט] ר' בא בר כהנא בעא קומי ר' אמי המשכיר בית לחבירו ונצרך לדמיו א"ל לא עלה על דעת שימות ברעב ר' זעירא ורבי אילא תרווייהו אמרין מסתיו סיית באונית היא ונקנית במקח תני המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל בזמן שהקדים לו שכרו הרי זה דר בתוכו חנם והכי נמי מסיק התם במכר שהוא מכור והלה דר בו כל זמן שכירותו.
ומצאתי בתוספות בפ"א מבבא מציעא השוכר שדה מחבירו ועמד השוכר והשכירה לאחר רשאי בע"ה שיאמר לו אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך עמד בע"ה והשכירה לאחר רשאי השוכר שיאמר לו אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך עמד בע"ה ומכרה מחשבין עם בעל הבית וכדרך שהאריס השני נהנה כך משלם לראשון פי' לאריס שלו אלמא מכורה היא עמד בעל הבית והקדישה אינה מקודשת עד שתחזור לרשותו וכל מה שנהנה ממנה הרי הוא הקדש עמד השוכר והקדישה הרי זו מקודשת עד שתצא מרשותו ומעלה שכר לבעלים ומעלה שכר להקדש. וברייתא זו אף על גב דקתני שכירות דהוא במעות בקבלנות היא וקתני שאם עמד בע"ה והקדישה הקדש חל עליה מעכשיו אלא שאינו מפקיע דינו של מקבל הלכך מקבל נוטל אריסותו למחצה לשליש ולרביע וחלקו של בע"ה הקדש ואם השוכר הקדישה חלקו מוקדש ומעלה לבעלים חלקם ולהקדש חלק שהיה נוטל למחצה לשליש ולרביע וקשה לי קרי כאן איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו שלו אף כל שלו כדאמרן בערכין וא"ת התם בשוכר בית סתם כמו שפירשנו אבל בבית זה שוכר מקדיש חלקו ובע"ה אינו מקדיש להפקיע חלקו אי הכי לוקמוה בגמרא לברייתא דערכין בבית זה ומעלה שכר להקדש חלקו של שוכר ושמא נאמר משום דכולה ברייתא בבית סתם כדפרישית והא דקתני בתוספתא במכירה כדרך שהאריס השני נהנה כך משלם לראשון דאלמא מכורה היא מעכשו לגמרי ולוקח מוריד בה אריס דכיון דמשלם ליה בע"ה לאריס מה הוא מפסיד.
ושמעינן מינה להאי פירושא דשכירות ושאלה וה"ה למשכנתא באתרא דלא מסלקא גופא קני ליה למילתיה ויכול הוא למכור זכותו וקונין ממנו בכסף בשטר ובחזקה דהא קרינא ביה ביתו שלו לענין הקדש וכן כתבו מקצת הראשונים וכן במטלטלין שאולין ושכורין שואל מקדיש לפי טובת הנאה שבו ונותן ומקנה חלקו לאחרים במשיכה והוא שיהא רשאי להשכיר וכדתנן [ב"מ לה ב'] בהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה השואל ישלם לשוכר דאלמא משאיל הוא זכותו ואפילו רבי יוסי לא פליג אלא משום דכיון דגופא דמשאיל הוא אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אבל זכותו דשוכר קנין גוף הוא. וסמך לדבר שדה מקנה בשעה שהיובל נוהג דאפילו למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מקדישו ומוכרו עד שתחזור לרשותו ובעל שדה נמי מקדיש ומוכר כדפרישית ודמיא לההיא דאמרינן בפרק איזהו נשך [בבא מציעא סז ב'] האי משכנתא באתרא דלא מסלקי בע"ח גובה ממנה ובכור נוטל בה פי שנים כו' דשמא מוחזקת היא למלוה וה"ה נמי דבכורו של לוה נוטל פי שנים בגופה כמו שכתבתי בה' בכורות והא דמסקינן בפסחים ובע"ז דשכירות לא קניא. לומר דאף על פי שהיא שכורה ביתו דמשכיר היא וקרינא ביה לא תביא תועבה אל ביתך ומיהו שוכר נמי כיון דקני ליה גוף לפירותיו יש לו בקרקע. זהו דרך ישרה שבררתי לי בשמועות הללו. (ונ"ל) [וי"ל] דתוס' באומר לכשיבא אריסותי יקדש וכרבי מאיר דומיא דאוקמתא דמוקמי בגמרא למתני' דערכין הוא בשוכר שהוא מקדיש בית סתם אינו הקדש דלאו ביתו הוא ולא מחוור.
ולענין קונמות ודאי בעל הבית אוסרו בין על מלוה בין על אחרים דגופה דידיה הוה ומפקיע מידי שעבוד והכי נמי מוכח בפרק אלמנה לכהן גדול דכל דמצי מסלק ליה בזוזי דידיה הוא ומצי אסר ליה בקונם ואפילו באתרא דלא מסלקי יש לומר דאסר דהא בידו לסלקו מן הגוף ובידו לסלקו לגמרי בסוף עשר. ומיהו שוכר ובעל משכונא מספקא לי אם נאמר אינו אוסרו דומיא דשחרור דיוצאין לבעלים ולא לשואל ולא לבעל אשה וכדאיתא התם בפרק אלמנה ואם תאמר יאסור פירות שהוא אוכל, דבר שלא בא לעולם הן ואינו יכול לאוסרן ודאי במטלטלין דשעבוד וליכא קנין פירות מסקנא בפסחים דשעבוד לעולם לא הוי קנין הגוף לוה מצי מקדיש ומפקיע מידי שעבוד בקונם מלוה לא מצי מזבין ולא מצי מקדיש או דילמא גופה קני לפירות ומצי אסר ליה בקונם דמתסרי פירות על בע"ה וכל שכן על אחרים כשם שמקדיש הקדש דמים כדפרישית וכדאמרינן מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן וה"ה לקונמות וצ"ע. הרמב"ן ז"ל:
וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל ושמעינן מהכא דמשכונא סתם הרי היא כאפותיקי מפורש לומר שאינו יכול למוכרה ממאי מדאמרינן הכא בשדה שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש אלמא לא קדשה אלא לכשתפדנה ומינה דלהדיוט נמי אינה מוכרת דמה לי מכרה לגבוה מה לי מכרה להדיוט והכי מוכח התם בבבא מציעא בההוא עובדא דרב מרי בר רחל ורבא בפרק איזהו נשך וכן הלכה. ע"כ:

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל אלא להא דמיא האומר לחבירו שדה זו שמשכנתי וכו'. תמיה לי דהכא משמע דהממשכן שדה לחבירו הקדישו מעתה אינו קדוש אא"כ אמר לכשאפדנו דקדוש והא ודאי ליתא דכל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה מוקדש כל שיש לו נכסים אחרים לגבות ממנו אלא דכשאין לו נכסים אחרים אין הקדשו מוציא מידי שעבוד ויש לומר דהכא ודאי גבי שדה אי אקדיש ליה מעכשו קדוש לכשיפדנו אלא הכא משום דאתי לדמויי למעשה ידי האשה דאין עיקר הקדשה לגוף הידים אלא למעשיהן ומעשיהן משועבדים לבעל ואתיא למימר דאפ"ה קדשי ואקשי דליכא מידי דאין עיקרו קדוש מהשתא ולקמיה קדוש ואתיא למפשט משדה דדכותיה במקדיש שדה לפירותיו דאילו משכנו מקדיש להו לפירות מעתה לא קדשי דהא משעבדן ליה לב"ח ואפ"ה באומר לכשאפדנו תקדוש לפירותיו קדשה כנ"ל. ומיהו אלו רצה להקדיש כוליה שדה מעכשו ההקדש חייל למה שהוא יתר על החוב אבל כנגד החוב לא חייל ואח"כ מצאתי כן לרבותינו בעלי התוס' ז"ל בפרק השותפין בנדרים ושם כתבתי יותר מזה בס"ד ע"כ:
והיינו דאמרינן בערכין המשכיר ביתו והקדישו השוכר מעלה שכר להקדש לפי שההקדש חל על מה שהוא יותר על החוב מעתה ולפיכך צריך להעלות שום שכר להקדש מפני מראית העין ואחרים פירשו דמשכנתא דנחית בה מלוה ואכיל פירא אי אקדשה לוה מהשתא אינה מקודשת כלל ואפי' יש לו נכסים אחרים וכאפותיקי מפורש הוא לענין זה ואינו נכון. הריטב"א ז"ל:

בידו לפדותה ולקיים את הקדשו אבל אשה אין בידה להתגרש שיתקיים נדרה אותה שעה אלא ודאי להא דמיא וכו'. דקדשה אע"ג דאין בידו לפדותה קודם י' שנים הכא נמי אע"ג דאין בידה להתגרש חל עליו איסור קונם. ה"ג מי דמי התם לעשר שנים מיהא בידו לפדותה הכא אין בידה לגרש את עצמה לעולם. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל ה"ג הכא אין בידה לגרש את עצמה. אלא לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים דאין בידו לפדותה ולהקדישה עכשו. דקדשה. דהא שלו היא. ע"כ. כן הוא ברש"י כתיבת יד:
ואם תאמר ולימא ליה דהכא נמי בידה לפדות את עצמה שהרי היא יכולה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה תירצו בתוספות דהכא לכשתמצי לומר אין הלכה כרב הונא קאמר אבל לרב הונא ודאי קדשה ואינו מחוור בעיני דהכא לפרוקא לדשמואל אליבא דהלכתא קא אתינן בעיקר שמעתין ואנן כרב הונא קיי"ל.
והרמב"ן נר"ו תירץ דאפי' לרב הונא קאי דליכא מאן דאמר דליקדוש מהשתא משום אלימותא דהך שעבודא דבעל דלדידיה נינהו עד דאמרה הכי בפירוש וכיון דמהשתא לא קדוש לא קדוש לכי מגרשא משום האי טעמא דיכולה לומר איני ניזונת דהאי טעמא הא לא מחיילא להו מהשתא וכי היכי דלא חיילי מהשתא לא חיילי לעולם ודמיא הא לאומר לחבירו שדה זו שמכרתי לך מעכשו אם לא באתי לכשאקחנה ממך תקדוש דלא קדשה אף על פי שבידו לבטל המקח, פי' לפירושו לפי שזו לא תלתה בלכשתאמר איני נזונת שאילו ודאי אמרה לכשאומרת איני נזונת ואיני עושה קדשה משום דתלתה בדבר דקאי בידה למעבד וכן באומר שדה זו שמכרתי מעכשו אם לא באתי ואמר לכשאבא תקדוש דקדשה אבל השתא דתלתה במה שאינו בידה אף ע"פ שיש בידה מצד אחר לא קדוש משום דדמי לאומר שדה זו שמכרתי לך מעכשו אם לא באתי לכשאקחנה ממך תקדוש לא קדשה אלא דהיא גופה מבעיא.
ואיני יודע דמיון זה שעשה רבינו נר"ו אם קדשה אם לאו דדילמא הוא גופא כיון דבידו לבטל המקח בשום צד ויכול הוא להקדישו אם ירצה דידיה הוא וביתו שלו קרינן ליה והוה ליה כההיא דלעיל דהאומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה [ונראין דברי רבינו נר"ו דכל שהוא תולה בדבר שאותו דבר אינו בידו אע"פ שבידו בענין אחר שלא תלה בו כמי שאינו בידו דמי, והכא נמי הא לא אמר אלא לכשאקחנו ממך, ובענין קנייה אינו בידו שאם לא נתקיים תנאו כלומר שלא בא לזמן שקבע שוב אין בידו לקנותו אם לא רצה לוקח זה למוכרה לו, ואינו דומה לשדה זו שאני מוכר לכשאקחנו ממך תקדוש דקדשה] דהתם עדיין לא נמכר כלל ושלו היא עדיין לגמרי ובידו להקדישה מעכשו אבל זה שמכרו כבר. ואם רוצה לבטל ממכרו צריך עדיין לקיים תנאו וכל שלא קיים אינו שלו אלא מכור ומ"מ לענין קושיין איכא למימר דכיון דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל עשאוהו כלוקח גוף האשה ובעלמא קנין כספו קרינן לה וכשהיא אומרת איני נזונת ואיני עושה רואין אנו אותה כאילו היא קונה עצמה ממנו ואע"פ שאינה קונה עצמה ממש אלא פודה כל שלא פדתה עצמה הרי היא ביד הבעל בקנין חזק ודמיא לאומר לחבירו שדה זו מכורה לך לכשתביא מעות ואומר לוקח לכשאביא לך מעות תקדוש דלא קדשה דעד דמביא מעות לאו דידיה הוא. הרשב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל לעיל התם בידו להקדישה הכא אין בידה לגרש את עצמה לעולם. קשיא לן והא קי"ל יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ואם כן אף היא הרי בידה לגרש את עצמה. ויש מתרצים אי אמרה הכי נמי אבל כל היכא דלא אמרה הרי ידיה לבעל ואינן שלה להקדישן מה שאין כן בשדה זו שאני מוכר לך שהרי בידו להקדישה וליתא דקאמר אין בידה לגרש את עצמה והרי בידה. תו קשיא נמי אהא דאמרינן לקמן מי דמי התם בידו לפדותה הכא אין בידה לגרש את עצמה והכא ודאי בידה לפדות את עצמה שהרי יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה וי"א אפ"ה כיון דאוקימנא באומרת לכי מגרשה והרי אין בידה לגרש את עצמה לא חייל. ולא נהירא דמ"מ כיון דבידה להפקיע את עצמה עכשו ודאי דין הוא שתהא יכולה להקדיש לכשתתגרש דהא ודאי עדיפא משדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים דקדשה כיון שיש זמן קצוב שהוא יכול לפדותה וכל שכן בזו שבידה לפדות את עצמה עכשו.
ואפשר לומר דלישנא ודאי לאו דוקא במאי דקאמר אין בידה לגרש את עצמה שהרי בידה בודאי להפקיע את עצמה אלא מהא איברא דלא דמיא לשדה שמשכנתי דהתם ברשות הבעלים היא בודאי ולפדותה עומדת אבל הכא נהי דמציא אמרה אבל ודאי אינה עומדת לכך אלא שיהו מעשה ידיה לבעל ושתהא היא נזונת. ולא נהירא ובתוספות אמרינן דהכא הכי מקשינן את"ל ליתא לדרב הונא וי"א דסוגיין לרב פפא מרא דאתקפתא ולדידיה ודאי לית ליה דרב הונא אלא כר"ל והכי מוכח לקמן בפרק שני דייני גזרות כדבעינן למימר התם בס"ד והאי נמי ליתיה חדא דהא מקמי רב פפא אקשי ליה ר' ירמיה לר' אילא התם בידו להקדישה הכא אין בידה לגרש עצמה ותו היכי אפשר דתיתי כוליה סוגיין דלא כהלכתא ורב אשי וכולהו אמוראי שקלי וטריא בה.
ונראה לומר דאפילו לרב הונא לא קאמר אלא על מעשה ידיה שהם תחת מזונות ומינייהו קאמר שיכולה להפקיע את עצמה לומר איני נזונת ואיני עושה אבל שאר מלאכות השנויות במשנתינו כגון טוחנת ואופה בודאי הרי היא חייבת עליהן ואין בידה להפקיע את עצמה לעולם בלא גירושין ואילו רבי יוחנן בן נורי קאמר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו לפי שאסרה עליו כל מעשה ידיה ואי אפשר לה לעשות שום מלאכה והיינו דקשיא לן בהא ודאי דאינה יכולה להפקיע את עצמה לעולם בלא גירושין והרי אין בידה לגרש את עצמה וזהו הנכון. ע"כ:
וכן תירץ הריטב"א ז"ל וז"ל והנכון דנהי שיכולה לפטור עצמה שלא תעשה בצמר אינה יכולה לפדות ידיה משעבודו של בעל שהם משועבדות לו לשאר מלאכות וכיון שמשועבדות כולם לבעל לשאר מלאכות אפילו למעשה ידיה אין לה כח להקדישן שהרי עיקרן של בעל. ע"כ. ואיהו ממש כפי' הרא"ה ז"ל:

אלא אמר רב אשי קונמות קא אמרת וכו'. הא כתיבנא לעיל דרב אשי קאי לשנויי הא דאקשינן ומי איכא מידי כו' דלעולם בעינן דתימא יקדשו ידי לעושיהן וכדאוקי לה רב הונא ויש עוד לפרש דרב אשי קאי לשנויי עיקר קושיין דשמואל והכי קאמר קונמות קא אמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו פירוש כיון דקדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שעבוד הכי נמי אלומי למתפס דבר אפי' שלא בא לעולם דהא מידי דמשעבד לאחריני הוה ליה כמי שאינו ברשותו ואפילו הכי מפקיע מידי שעבודיה הכי נמי אלים קונם לאסור דבר שלא בא לעולם דמה לי אינו ברשותו ומה לי אינו בעולם הא מידי דמשועבד לאחריני לגבי דידיה הוה ליה אינו בעולם והילכך מתני' דנדרים דמיירי בקונם להכי אדם אוסר דבר שלא בא לעולם ומשנתינו דמיירי בהקדש דמים דאינו מפקיע מידי שעבוד להכי נמי אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.
וליתא להאי פירושא דאם כן מאי פריך תלמודא ולקדשו מהשתא והא ליכא מידי בשעת הקדשו דליחול עליה איסוריה עד שיבאו.ומיהו יש לפרש דה"ק ונקדשו מהשתא למה ליה לנטורי עד שיגרשנה משעה שיבאו לעולם לקדשו ולגבי שעת גירושין קרי לשעת ביאתן לעולם השתא אבל אכתי קשיא דמאי פריך אטו לא סגי לן דנימא דמשום האי טעמא קדשי לכשיגרשנה אע"ג דבשעה שנדר לא הוו ברשותיה ולא הוו בעולם אלא דנימא נמי דמיד לכשיבאו לעולם קדשי ודילמא כי אמרי' מפקיע מידי שעבוד היינו דוקא כי ההוא מידי איתיה בעיניה אלא דמשועבד לאחריני אבל כי ליתיה בעיניה לא מפקע אלא כדאיתיה ברשותיה יחול עליה הקדש דמעיקרא משום דהויא ליה קדושת הגוף לא חייל עליה כלל.
ויש לפרש עוד דלעולם רב אשי אעיקר קושיא קא מהדר דאנן הכי אקשינן לעיל מדשמואל אדשמואל דשמואל אמר במותר לאחר מיתה פליגי דאיכא תרתי לריעותא והאי נמי דרבי יוחנן בן נורי איכא תרתי לריעותא והלכך אפילו תימא דשמואל כגון ההיא הוא דקאמר דהויא חולין אבל היכא דלא הויא אלא דבר שלא בא לעולם בלחוד כגון פירות דקל אפי' שמואל נמי יודה דהויא הקדש אפ"ה איכא לאקשויי דהא קמן בההיא דר' יוחנן בן נורי דאיכא תרתי לריעותא ואפ"ה ס"ל דאדם מקדיש בכיוצא בזה והשתא אתא רב אשי לתרוצי דקונמות מפקיעין מידי שעבוד והלכך דל מהכא ריעותא דקא משעבד מעשה ידיה לבעלה ופש לה חדא דהיינו דלא אתא לעולם וכל כה"ג הויא לה כפירות דקל דאדם מקדיש וכדכתיבנא אבל משנתינו דהויא ליה הקדש דמים דאינו מפקיע מידי שעבוד הריעותות בדוכתייהו קיימי ולהכי לא הוו הקדש ופסק שמואל כרבי יוחנן הסנדלר דהוו חולין ופריך תלמודא ונקדשו מהשתא פירוש מיד כשיבאו לעולם ולמה לי עד שיגרשנה כך היה נראה לפרש ומיהו רש"י כתב לעיל עלה דתירוצא דהעדפה דהוה מצי לאקשויי סוף סוף לא בא לעולם דהא לא נעשה ויש לחלק ובדוחק.
אבל מצאתי לרש"י ז"ל במהדורא קמא שכתב וז"ל אלא אמר רב אשי שאני קונמות דהיינו טעמא דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם אע"פ דלכשיבא לעולם אינו שלו עד לאחר זמן דאלימא קדושתייהו כקדושת הגוף דמפקיע שעבוד כדרבא קונמות נמי מפקיעין שעבודא דבעל מיניה ואהכי חייל ולקמיה פריך ולקדשו מהשתא כיון דמפקע שעבודא דבעל ולמה לי למימר שמא יגרשנה הא מהשתא נמי קדישי קדושת הגוף קדושת מזבח כגון מקדיש בהמה דנחתא לה קדושת הגוף תו לא נפיק מידי הקדש דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם והמקדיש עצים ואבנים קדושת דמים נחתא להו ונפקי לחולין ע"י פדיון. ע"כ:
וכתב עוד לקמיה אלמוה רבנן לשעבודא דבעל דבדין הוא דתקדיש מהשתא שהרי מפקיע מידי שעבוד אלא אלמוה רבנן לשעבודא דבעל דשוינהו רבנן כלוקח גמור בעודה תחתיו ולא כמלוה דכל זמן דלא מגרש לה לא תיחול בה איסור הקדש דאי אמרת תקדוש מהשתא אשתכח דכל איתתא דמקניטה בעלה הויא אמרה הכי ונפיק מינה חורבא אבל כשמגרשה חל האיסור משום דקדיש קדושת הגוף הלכך קאמר שמואל התם הלכה כר' יוחנן בן נורי ומתני' דהכא בסתם הקדש דלא קדיש אלא לדמיו וקדושת דמים אינה מפקעת מידי שעבוד מ"ה אמר שמואל הלכה כר"י הסנדלר דחולין הוו ות"ק דאמר נמי קונם אין צריך להפר משום דמעשה ידיה משועבד לבעל קסבר קונמות לא הוו כקדושת הגוף דנפקעו שעבוד דסבירא לן כמאן דאמר בשבועות יש מעילה בקונמות וכיון דאית בהו מעילה נפקי לחולין דאין מעילה בכל מקום אלא שינוי שמוציא לחולין וכיון דנפקי לחולין לא הוו כקדושת הגוף ורב אשי דאמר אליבא דרבי יוחנן בן נורי קונמות כקדושת הגוף קסבר אין מעילה בקונמות. עכ"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא.

משמע מלשונו ז"ל דלא קא מהדר רב אשי אשינויא דרב הונא דלדידיה לא בעינן דנימא יקדשו ידי לעושיהן ואעיקר קושיין קא מהדר וכדפרישנא והא כתיבנא לעיל דלפי מאי דפריש דאקשינן לעיל ומי איכא מידי כו'. קשיא טובא אי רב אשי קאי לתרוצי הך קושיא עיקר תירוצו חסר דהיינו מאי דמשני תלמודא לקמן אלמוה רבנן וכו' ולא הוה ליה לנטורי רב אשי עד דלפרוך עליה ונקדשו מהשתא אלא דאיהו מנפשיה הוה ליה לאסוקי שינויה שפיר וכמו שהארכנו בזה לעיל ואי קאי רב אשי אעיקר קושיין ניחא ומתוך מאי דכתב במהדורא בתרא משמי דקאי עלה דשינוייא דרב הונא שכתב לעיל גבי אוקמתיה דרב הונא באומר' יקדשו ידי. שהמלאכה כמי שבאת לעולם ומתני' באומר ידיה הקדש ועל הגרושין שלא באו לעולם קא מסיק ואזיל. ע"כ. אלמא דמסקנא דרב אשי עלה דגירושין קאי ובאומרת יקדשו ידי כו' מיירי וניחא לפי שיטתו הא דפריך ונקדשו מהשתא כנ"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל אלא אמר רב אשי קונמות קדושת הגוף נינהו וכדרבא כו' כלומר ולאו באומרת לכי מגרשנה אלא אפי' באומרת יקדשו ידי לעושיהן מעתה דאף על גב דמשעבדן ליה לבעל כיון דקדושת הגוף נינהו מפקעת מידי שעבוד אלא דמהשתא לא קדוש משום דאלמוהו רבנן לשעבודיה דבעל דלא תקדוש מהשתא אלא מ"מ כל היכא דמשכח דוכתא לחול חייל וטעמא דת"ק דאמר אינו צריך להפר איכא למימר משום דלא חייש לגירושין א"נ דקסבר יש מעילה בקונמות ולאו כקדושת הגוף הן ואינן מפקיעין מידי שעבוד וזה עיקר:
וז"ל הרמב"ן ז"ל וטעמא דרבנן דאמרי אינו צריך להפר משום דקסברי כיון דהשתא לא חייל לקמיה נמי לא חייל א"נ כיון דידים עצמן לא קדישי דבר שלא בא לעולם הוא א"נ משום דקא סבר לאו קדושת הגוף הוא ולא מפקיע מידי שעבוד וזה עיקר ורבי יוחנן סבר כיון דכמאן דמקדיש גוף הידים דמי ובדין הוא דתיחול מהשתא אף על גב דאלמוה רבנן ולא חייל מ"מ מתלא תלי וקאי וכי משכח דוכתא חייל.
והא דאמרינן קדושת הגוף נינהו מפורש בפרש"י ז"ל דה"ק קונמות לקדושת מזבח דמי ולאפוקי קדושת דמים דלא מפקיע מידי שעבוד ור"ת ז"ל מפרש לומר דלא תימא כמי שמקדיש ידיה דמי שהרי אין הקדשו לידים עצמן וכיון דלא חיילי אלא לבתר דנפקי משעבודא דבעל לא חיילי מהשתא אלא כמקדיש גוף ידיה דמי דמעשה ידיה אגידי בידה וחייל עלייהו נדר ומפקיע מידי שעבוד כדרבא והלכך חייל נדרה אידיה ומהשתא לא קדוש מעשה ידיה דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל גבי מ"י גוף ידיה מיהא קדיש כדיניה כך מפרש ר"ת ז"ל. ויש ספרים שכתוב בהם רב אשי אמר קונמות שאני וכדרבא וכל זה כדי שיאמרו שהקדש דמים נמי מפקיע מידי שעבוד שלא כרש"י ואף על פי כן דברי רש"י ז"ל עיקר וכן אמרו הגאונים ז"ל וכבר כתיבנא הא מילתא בפ' החולץ. עד כאן:

וז"ל הרא"ה תלמידו אלא אמר רב אשי קונמות קא אמרת קונמות קדושת הגוף כו'. פרש"י קונמות קדושת הגוף כקדושת מזבח שהן קדושת הגוף שאין להם פדיון קונמות נמי אין להם פדיון וכקדשי מזבח נינהו דקי"ל דמפקיע עצמו מידי שעבוד תדע מדאמרינן התם מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו ופרישנא טעמא גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דוקא משום האי טעמא הא לאו הכי מן הדין אינו צריך פדיון אלא יוצא בולא כלום.
והקשה עליו ר"ת ז"ל מאי אריא משום קדושת הגוף בלאו הכי נמי לא יהא אלא הדיוט הא קי"ל עשה שורו אפותיקי ומכרו אין הבעל חוב גובה ממנו ואילו בקדושת דמים אתינן למימר השתא דאינו מפקיע מידי שעבוד וי"ל אהני לן טעמא דקדושת הגוף היכא דכתב לה מטלטלי אגב מקרקעי דאילו בעלמא גבי הדיוט קי"ל דגבי מטלטלי וגבי מקרקעי ובקדושת הגוף מופקע מידי שעבוד אבל הכא דלא כתב ליה הכי בין בקדושת הגוף בין בקדושת דמים מפקיע את עצמו מידי שעבוד דקדושת דמים בהדיוט וכל היכא דבהדיוט מופקע כגון היכא דלא כתב ליה אגב בהקדש מופקע אבל היכא דבהדיוט לאו מופקע כגון דכתב ליה אגב בקדושת דמים נמי לאו מופקע אלא בקדושת הגוף.

אבל ר"ת ז"ל סובר דכל הקדש מפקיע עצמו מידי שעבוד בין הקדש דמים בין קדושת הגוף ופירש ז"ל דרב אשי ה"ק דאתי השתא לתרוצי קושיין דקשיא לן מי איכא מידי דאילו השתא לא קדוש כו'. וכדכתיבנא לעיל גבי הא דפריך תלמודא ומי איכא מידי וכו' ואינו נכון מההוא דאמרינן לעיל ותו אם איתא דקדושת דמים מפקיע כי מקשינן משדה שמשכנתי לך א"נ שמשכנתי לך לעשר שנים ומהדרינן התם בידו לפדותה א"נ התם לעשר שנים מיהא בידו לפדותה לימא ליה מי דמי התם בידו להקדישו עכשו דהא קדושת דמים מפקיע אלא ודאי ליתא ובמקומו יתבאר עוד בס"ד. עד כאן:
וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל הא דאמר רבא הקדש מוציא מידי שעבוד פרש"י דוקא קדושת מזבח דאין לו וה"ה לכל דבר שאין לו פדיון דלא עדיף שעבוד מפדיון ואם פדיון אינו מוציאו מידי הקדש כל שכן שעבוד והני קונמות משום דאיסורא רביע עליה ולית ליה פדיון והיינו חמץ ושחרור שאין להם פדיון וכן איצטלתא דמילתא דפרסוה יתמי אמיתנא דבפ' אלמנה לכ"ג [יבמות סו ב'] אבל קדושת דמים אינו מוציא מידי שעבוד כדאמרינן בערכין [כג ב'] מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו ור"ת ז"ל לא פירש כן וכבר הארכתי בזה בפ' השולח בס"ד ודברי רש"י עיקר. עד כאן:
והקשו בתוספות כיון דקונמות מוציא מידי שעבוד א"כ יכול להפקיע נכסיו מידי שעבוד בע"ח דאסר להו עליה ולא שבקת חיי לכל מלוה דבשלמא במאי דאמרינן הקדש מפקיע מידי שעבוד לא קשיא שאין הדבר מצוי שיקדישו בני אדם נכסיהם להפסיד לבעלי חובם אבל בקונמות קשיא דיאסור נכסיו על המלוה שלא יגבה ממנו חובו והרי נעלת דלת בפני לוין. ותירצו בתוספות דלאו דוקא שעבוד דבעל אלמוה רבנן אלא ה"נ דאלמוה לשעבודא דבע"ח כדמוכח בריש המדיר דפריך וכיון דמשעבד לה היכי מצי מדיר לה ולימא דמפקיע מידי שעבוד ע"י קונם אלא ודאי דאלמוה נמי לשעבודא דאשה.

ורש"י כתב וכיון דקדושת הגוף הוא מפקיע מידי שעבוד שהיא משועבדת לבעלה וחייל ולקמן פריך כו'. ע"כ. ונ"ל מתוך לשונו דאנן הכי קאמרינן דהא ודאי בקונם לא מצי לאסור נכסיו שהם משועבדים לב"ח דהוה ליה כאילו הם של ב"ח ממש כיון דמשעבדי ליה אבל מה שהיא משועבדת לבעלה ליכא מידי בעינא דליחול עליה שעבודא וליהוי כדידיה דבעל דאע"ג דהיא משועבדת למעשה ידיה לבעלה מ"מ לית ליה בה קנין הגוף ממש ולהכי כיון דקדושת הגוף הוא דלית להו פדיון אף ע"ג דלאו כאומרת קדושת הגוף ממש הוו דאדרבה מתוך קולתו דאינו הקדש גמור אתי לידי חומרא דלא תפיס פדיונו ובהכי הוא דמדמים להו לקדושת מזבח מיהו אין להם חומרת קדושת מזבח דאילו קדושת מזבח מפקיע מידי שעבוד ממש כגון ששעבד שורו לבעל חוב אבל קונם אינו מפקיע אלא כגון שעבוד שהיא משועבדת לבעלה דלא הויא שעבוד ממש וכדכתיבנא והא דקאמר וכדרבא הכי קאמר שאני קונמות דדמו קצת לקדושת הגוף וקדושת הגוף הרי מצינו דמפקיע מידי שעבוד הלכך הכא נמי קונמות מפקיעין מידי שעבוד שהיא משועבדת לבעלה אע"ג דלא חמירי כקדושת מזבח ממש הלכך פי' שיטה זו לא אלמוה רבנן אלא לשעבודא דבעל ושעבודא דאשה נמי לגבי מזונות ומשום דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה וכיון דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל לגבי מעשה ידיה ה"ה נמי דאלמוה לשעבודא דאשה לגבי מזונות והיינו ההיא דמדיר כנ"ל מלשונו של רש"י ז"ל. אבל לשיטת התוספות דמשמע דלעולם אלמוה לשעבודא דאשה דומיא דבעל חוב דקא אתינן עלה ותקשה לשיטתם דבפרק אלמנה ביבמות גבי אצטלא דפרסוה אמיתנא קאמר רבא דקנייה מיתנא ואמאי והא אלמוה רבנן לשעבודא דאשה ותירצו בתוס' דדוקא בקונמות אלמוה אבל ההיא דמיתנא דנאסר לכל העולם ליכא למיחש להכי ומפקיע מידי שעבוד כמו הקדש.
וריב"ש ז"ל כתב בחידושיו לקמן בפרק המדיר דדוקא שעבוד מזונות אלמוה רבנן לשעבודא דאלים טפי לפי שצריכה להם ביותר כך כתוב בתוספות ועוד נראה לי טעם אחר דבמזונות אלמוה רבנן לשעבודה כי היכי דאלמוה לשעבודי' במעשה ידיה שהם תחת המזונות. ע"כ:
והקשו בתוספות דאמרינן בפרק החובל [בבא קמא צ א'] דעבדי מלוג אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה ופריך תלמודא לימא דרבא תנאי היא ומשני לא דכ"ע אית להו דרבא והכא אלמוה רבנן לשעבודא דבעל הא קמן דאע"ג דשחרור דמי להקדש אלמוה רבנן לגבי שחרור שעבודא דבעל ומ"ש מההיא דאיצטלא דלא אלמוה לשעבודא דאשה משום דדמי להקדש ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דשניא שעבודא דבעל משעבודא דאשה וכדכתיבנא לעיל אבל לשיטת התוספות ז"ל קשיא דלא חלקו בין שעבוד דבעל לשעבודא דאשה ותירצו בתוספות דלגבי שחרור מצינו מאן דמחלק בין שעבודא דבעל לשעבודא דאשה דאמרינן בפרק אלמנה ביבמות [סו א'] המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עם מי רב יהודה אמר הדין עמה ור' אמי אמר הדין עמו ואמרינן בגמרא עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה ופירש בתוספות דדייק מאבל לא לאשה ומחיים לא איצטריך דפשיטא אלא לאחר מיתה קאמר דאין יוצאין לאשה משום דהדין עמו ואמרינן נמי התם דרבא ס"ל כרבי יהודה דאמר הדין עמה וכיון שכן תקשי כיון דהדין עמה אמאי אינם יוצאין בשן ועין לאשה אלא משום דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל להכי אינם יוצאין בשן ועין לאשה ולא אלמוה לשעבודא דאשה ולהכי יוצאין לאיש ורבא סבר לה כהך ברייתא ולהכי גבי איצטלא דהוו נמי נכסי צאן ברזל לא אלמוה לשעבודא דאשה ובעבדי מלוג אמרינן דאלמוה לשעבודא דבעל ועוד תירצו דלהכי אמרי' בעבדי מלוג דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל ואינה יוצאה בשן ועין לאשה משום דידו עדיפא מידה כיון דאכיל פירות בחייה כנ"ל:
והרשב"א ז"ל אזיל בשיטת התוספות שכתב וז"ל ורבינו הרב נר"ו כתב בשם רבותינו בעלי תוספות דאין הלוה יכול לאסור בקונם נכסים המשועבדין למלוה דא"כ נעלת דלת בפני לווין אלא אלומי אלמוה רבנן לשעבודיה דמלוה וכדאמרינן אלומי אלמוה רבנן לשעבודא דבעל ודאמרינן הקדש מפקיע מידי שעבוד לא יאמרו אלא במקדיש שאין הדבר מצוי שיקדישו בני אדם נכסיהם ולהפסיד לבעלי חובם מ"ה לא תקון בה לאלומי לשעבודיה דמלוה אבל לענין קונמות הוצרכו לתקן פן יאסור נכסיו על המלוה שלא יגבה ממנו חובו ע"כ. ובירושלמי נמי משמע לי הכין דגרסינן בפרק המדיר [ה"א] גבי המדיר אשתו מליהנות לו כו' וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני כמ"ד אין מזונות לאשה מדבר תורה ע"כ. (פירושא) אלמא בע"ח שהוא גובה דבר תורה לא מפקע משום איסור קונם כמו שכתב רבינו נר"ו. ע"כ:
והרא"ה ז"ל כתב וז"ל ושמעינן מינה שיכול אדם להפקיע משכונא שמשכן לחבירו בקונם וכן יכול לאסור עליו כל מה שיש לו ונפקע שעבודו מנכסיו אבל נראין דברים שב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין לאחרים ונותנין לזה ואם אסר נכסיו לכל העולם ב"ד כופין אותו להפקיר נכסיו על תנאי שלא יוכל זה לזכות בהן אלא בחובו ומיד שהפקיר נכסיו חל שעבודו של זה עליהן דבתר דפקע איסורייהו חל שעבודא דהאיך עלייהו למפרע ואם הם שני לווין הראשון מוקדם בדינו ואם אמר נכסים אלו דהשתא לא סגי ליה במכר או בהפקר נראה בודאי שב"ד מנדין אותו עד שימצא פתח לנדרו. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל הא דאמרינן אלמוה רבנן לשעבודא דבעל פרש"י ז"ל אלמוה רבנן לשעבודא דבעל דשויוהו כלוקח גמור ולא כמלוה ונראה מדבריו ז"ל דיכול הלוה להפקיע נכסיו בקונם משעבודו של ב"ח ותימה דא"כ נעלת דלת בפני לווין וי"ל דכי עביד הכי משמתינן ליה עד דמתשיל לקונם דידיה דאפי' על דעת רבים יש לו הפרה משום פריעת ב"ח וזהו כשאסר נכסיו על כל העולם שאם לא אסרם אלא לב"ח הרי אנו יורדין לנכסיו ומוכרין לאחרים ומגבין לבע"ח. ע"כ:

וכדרבא דאמר רבא הקדש כו'. ואיכא דקשיא ליה רבא אמאי לא חשיב נמי מת דמפקיע עצמו מידי שעבוד כדאמרינן התם ביבמות בההיא איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנ' וי"ל דהא חשיב חמץ וכל איסורי הנאה בכלל. הרא"ה ז"ל. והא דעביד חמץ אב וכל אינך בכלל משום דאית בה רבותא טפי משום דאיכא לאקשויי עלה מדתנן נכרי שהלוה את ישראל על חמצו כו' ואיפשר דלכך האריך רש"י וכתב קושיא זו ותירוצא כאן בפירושיו אף על פי שאין דרכו להאריך ולמנקט שקלא וטריא דבדוכתא אחריתי כנ"ל.

ובמהדורא קמא כתב וז"ל הקדש כגון דקדיש קדושת הגוף כדמוכח הך דגרסינן ביבמות בפרק אלמנה דההיא איתתא דעיילא לגברא אצטלא כו'. ואמר קניא מיתנא רבא לטעמיה דאמר הקדש כו' דכי פרסוה אמיתנא קדיש קדושת הגוף דתכריכי המת אין להם פדיון אי נמי שיעבד שורו לבע"ח וחזר והקדישו למזבח מפקיע שעבוד המלוה וגובה חובו ממקום אחר וזה כשר לקרבן ואינו גזול דלא הוה קני ליה אלא לגוביינא בעלמא ואסור הנאה בין בהקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה בסנהדרין ואף על גב דהויא משועבדת לכתובה ההקדש מוציא מידי שעבוד וקנייה מיתנא ודוקא קדושת הגוף כה"ג אבל קדושת דמים לא מפקע שעבוד דתנן בערכין מוסיף עוד דינר כו'. ע"כ:
חמץ כיצד נכרי שהלוה מעות לישראל על חמצו של ישראל וא"ל הישראל הלוה לגוי אם איני מביא לך אלו המעות מכאן ועד ששה עשר בניסן הרי הוא שלך מעכשו והגיע זמן ולא פרעו אף על גב דאיגלאי מלתא למפרע שקנה הגוי אותו חמץ מעיקרא ובאלו ימי הפסח של הגוי יהיה אפ"ה כיון דכי מטא איסור חמץ ומפקיע ליה לשעבודיה דגוי והוה ליה חמץ של ישראל ואסור בהנאה אחר הפסח והוא דהוה קאי החמץ ברשותיה דישראל אבל אי הוה קאי ברשותיה דגוי מותר הוא. הריטב"א ז"ל במסכת נדרים:

ותקדוש מהשתא אלמוה רבנן וכו'. ואיכא נוסחי דכתיב בהו תו לא תקדוש כלל כלומר וכיון דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל לא תקדוש כלל אפילו לאחר שתתגרש ומתרצי גזירה דילמא אתי לאחלופי בשדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים כלומר דאע"ג דהשתא לא חייל עליה הקדש לאחר עשר שנים כשנפדית חל עליה ואלו גבי אשה הוה מוקמי' לה אדינא למימר דלא חייל עליה הקדש לעולם הוה טעו למימר הכי בשדה ונוסחא זו משובשת דא"כ השתא דאתינן להכי למה לי טעמא דרב אשי דקונמות קדושת הגוף נינהו מעיקרא כי מקשינן ומי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש הוה יכול לשנויי ליה הכי דבדין הוא דלא תקדוש אלא היינו טעמא דלקמיה קדוש לכי מגרשה גזרה דילמא אתי לאחלופי בשדה שמשכנתי לך לעשר שנים.
ורבנו נסים ז"ל נראה שהוא מפרש דכולה תירוצא הוא וה"ק דאילו אנן מקשינן ותקדוש מהשתא ומהדרינן אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל דלא תקדוש כלל גזרה דילמא אתי לאחלופי בשדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים כלומר בדין הוא דמקדשה מהשתא אלא תקנתא דרבנן הויא לאפקועי לה השתא עד דמגרשה וטעמייהו דאי הוה מוקמי לה אדינא הוה טעו ביה עלמא וסברי דלא קדשה ומדמו לה לשדה שמשכנתי לך לעשר שנים דבהנהו עשר שנים לא חייל עלה הקדש כיון דסוף סוף קא אתו למשרי לה אמור רבנן מוטב ליהוי בהיתר ולא ליהוי באיסור ואתו ופקעי ליה לנדרא עד דמגרשה ואינו נכון דהא כה"ג נמי בשדה כלומר בקונם פקע שעבודה לאלתר. ותו דכי האי גזרה לא אשכחן בשום דוכתא ומאי חזו רבנן דשרו לה הכא אטו שדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים אדרבה הוו להו למימר בשדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים דתקדוש גזרה אטו הא אבל הנכון דלא גרסינן אלא ותקדוש מהשתא אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל דלא תקדוש כלומר דכיון דמדינא מהשתא חייל הקדשה מתלא תלי וקאי וכי פקע שעבודיה דבעל חייל בהו הקדש ות"ק דאמר אינו צריך להפר דקסבר דאפילו גרשה אינה אסורה לחזור לו קסבר דאף על גב דכי לא קדיש השתא מדרבנן הוא מ"מ כל היכא דהשתא לא קדיש לקמיה נמי לא קדיש. הרא"ה ז"ל:

מתני' ואלו מלאכות וכו'. פירוש מלאכות גדולות שהאשה עושה לבעלה וכן אמרו בירושל' [ה"ו] שבעה גופי מלאכות מנו חכמים והשאר לא הוצרכו חכמים למנותן פי' ששאר מלאכות קטנות שהיא חייבת לו כמזיגת הכוס וחברותיה משאר תשמישין קטנים לא הוצרכו חכמים למנותם דהא פשיטא שהיא חייבת בהן ואפילו הכניסה לו כמה שפחות. הריטב"א ז"ל:

וז"ל רש"י במהדורא קמא ואלו מלאכות כו'. מוזגת את הכוס ומרחצת פניו ידיו ורגליו לא גרסינן במתניתין דהני ודאי פשיטא ליה דעבדא ליה דדברים המרגילים חיבה הן מדקאסרי לה לנדר דלא תעביד לבעלה מזיגה והרחצה כדאמרינן בגמרא. ע"כ:

וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל טוחנת ואופה וכו'. וה"ה לישה ותנא טחינה ואפייה וממילא ידעינן הלישה שהיא בנתים ע"כ. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל אופה. פת ע"כ.
וכתבו עוד תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל ומתניתין לא תני הני בדוקא אלא תני הני שהם מלאכות גדולות וממילא ידעינן המלאכות האחרות שהם קלות כגון הרחצת פניו ידיו ורגליו וליתן תבן לפני בקרו וה"ה להפשיטו ולהלבישו וכתב ר"מ הלוי ז"ל דכל הני מלאכות לא מחייבינן לה לאיתתא בגוייהו אלא היכא דנהיגי נשים בהדה וכשיעורא דנהיגי עושות עניות דכוותה או עשירות דכוותה. ומסתברא דדוקא לו אבל קמי בניו ובני ביתו לא מחייבה למטרח כדקתני בברייתא וכ"ש קמי גבראי והא דאמרינן לקמן קמי ארחי ופרחי מאן טרח לאו למימרא דאיהי גופא היא מחייבא למטרח באורחין דידיה אלא משום דהני שפחות אית ליה לדידיה נמי זכותא לאשתמושי בהו ולא מבעיא אי מנכסי צאן ברזל נינהו דממונא דבעל נינהו אלא אפילו בנכסי מלוג כיון דפירי דבעל נינהו לא מציא איתתא למפטרא נפשה בגינייהו אלא לבתר דקיימא בכולה תשמישתיה דבעל ואפילו הכי לא מצי למימר בעל דהני שפחות מכרנא להו לעלמא למרמא כוליה טירחא דביתיה עילויה דאיתתא דלאו אדעתא דהכי עיילי ליה מידי דהוה אבעל שמכר קרקע לפירותיו דלא עשה כלום משום ריוח ביתא כדבעינן למימר קמן במכלתין והדעת נוטה כמו שכתבנו דלישנא דקתני ומצעת לו את המטה לא משמע אלא לעצמו דמאיזה טעם תתחייב היא לטרוח עם אנשים זרים.
ועוד מצאתי בתוס' דמאי דאמרינן קמי ארחי ופרחי מאן טרח ה"ק אף על פי שאת אינך חייבת לשמש לאורחים כשהיינו אני ואת יחידים עכשו שהבאת שפחות יש ליך לתת מי שיטרח בהם כי כשיודעים שיש לנו שפחות באים אכסנאים לבית ואת גרמת לי דבר זה. עכ"ל תלמידי הר"י ז"ל:

הכניסה לו שפחה אחת כו'. יש שפירשו דדוקא כשהיא זונה את שפחותיה אלו דאי הוא חייב לזונם מה הרויח כדאוקים לה איתתא בחריקאי אדרבה טורח והוצאה הן לו וכן פי' ר' שמשון ז"ל וי"ל דכיון שהכניסה לו בנדוניא או בנכסי מלוג ויש לו זכות בהן והוא חייב לזונן ע"מ כן נכנסה וכאלו קבל עליו בפירוש דמי שתפטר היא ממלאכות אלו וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל והכין פשטה דמתניתין. הריטב"א ז"ל:

שתים אין מבשלת וכו'. ואיכא למידק אמאי בשפחה אחת דלינן מינה שלש מלאכות ובשתי שפחות לא דלינן אלא שתי מלאכות וי"ל דבמאי דפריך בגמ' ומשני מתרצא נמי הך דבגמ' פריך אמאי לא אפטרא מכולהו בחדא שפחה ומשני דבשפחה אחת לא סגי משום דידה ובשתי' לא סגי משום ארחי ופרחי ופרש"י לקמן שבמקום שיש בני בית רבים נוהגים להתארח עוברי דרך הילכך בשתי שפחות או בשלש דשכיחי ארחי ופרחי לא דלינן אלא שתי מלאכות כנ"ל. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל שתים אינה מבשלת וכו'. בגמרא פריך אמאי לא אפטרה כו'. ודוק שלא תפס רש"י ז"ל בהכניסה שפחה אחת דעלה נמי פריך תלמודא וקל להבין.
וכן כתב הרא"ה ז"ל להדיא וז"ל הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת כו' שאלו שלש מלאכות ראויה לשפחה אחת שתים אינה מבשלת כו' סגיא לה לשפחה אחת בהדי ארחי ופרחי נמי דנפישי איידי דנפיש ביתא שלש אינה מצעת כו' ובהא נמי סגיא לה בהדי ארחי ופרחי דנפישי טפי ע"כ:

גירסת מקצת ספרים שלש אינה מצעת את המטה ואינה עושה בצמר ולגירסא זו הא דאמרינן בגמ' הא שארא עבדא מיירי משום מזיגת הכוס וחברותיה וכן פי' רש"י ז"ל וכ"ת הנהו אפילו יושבת בקתדרא נמי כדאיתא בגמרא אע"פ שאמרו ארבע יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס כו'. ההיא כבר תרגמה רש"י ז"ל דהתם אינו בתורת חיוב אלא דרך עצה טובה להכניס ביניהם אהבה וחיב' אבל הכא שלא הכניסה לו אלא שלש מוזגת לו את הכוס וחברותיה בחיוב. והא דאמרינן במסכת נדרים [פא ב'] קונם שלא אמזוג לו את הכוס אינו צריך להפר דאלמא משעבדא ליה מיירי כשלא הכניסה לו אלא שלש שפחות ומ"מ קשה שהרי בירושלמי [ה"ו] אמרו רב הונא אמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות לו דברים של יחוד סכה לו את גופו ומרחצת לו את רגליו ומוזגת לו את הכוס ויש דוחין דהתם כפייה בדברים קאמר ולא נהירא. והנכון כגירסת הספרים דגרסי שלש אינה מצעת לו את המטה ותו לא וכי אמרינן בגמרא הא שארא עבדא היינו משום עושה בצמר ומזיגת הכוס ובארבע יושבת בקתדרא שאינה עושה בצמר אבל מוזגת לו את הכוס וחברותיה בחיוב ואם נדרה עליהם אינו צריך להפר וכן עיקר. ויש נוסחאות דגרסי במתניתין להדיא אינה מצעת את המטה אבל עושה בצמר ולא נהירא כיון דתני מה שאינה עושה ממילא שמעינן דשארא עבדא והכי רהטה כולה רישא דמתניתין דלא פירש גבי שפחות אלא מאי דלא עבדא. ומיהו עדיין קשיא דאילו במתניתין תנן בהדיא דשלש אינה מצעת לו המטה ואלו בגמרא פירשו דאפי' בארבע מצעת לו את המטה ופרישנא השתא דההיא נמי בחיוב וכפשטיה דירוש' וי"ל בזה כדפי' רש"י דהתם אינו אלא הצעת לבדין בעלמא ועוד דהתם במטה שלו בלחוד וכדקתני מצעת לו ואילו הכא מיירי בשאר תקון המטה ובכל המטות שבבית דכל היכא דקתני מתניתין שחייבת להצעת המטה לא מטתו לבדו אלא ה"ה לכל הסמוכין עליו וכדמוכח בגמרא כדבעיא לפרושי עלה בס"ד. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא שלש אינה מצעת את המטה ואינה עושה בצמר אבל שאר צרכים קטנים שבבית שאין בהם טורח כל כך כגון ליתן תבן לפני בהמה היא עושה וכיון שהכניסה לו ארבעה אינה עושה לו שום דבר ויושבת בקתדרא אבל מזיגה ורחיצה אכתי עבדא כדאמרינן בגמרא. ע"כ. ובמהדורא בתרא פי' בענין אחר:

ארבעה יושבת בקתדרא הא פרישנא לעיל דמהכא משמע דאפי' לר"ל דפליג אדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת וכו'. וקסבר ר"ל מעשה ידיה עיקר לאו למימרא שיהא הוא יכול לומר איני נוטל מעשה ידיך ואיני זנך דא"כ אפילו הכניסה לו מאה שפחות היאך תפטר מעשה ידיה והלא הרשות בידו שלא לזונה אא"כ נותנת לו מעשה ידיה אלא ודאי ר"ל לא אתא אלא לאפוקי מדר"ה למימר דאינה וכו' ואף מעשה ידיה עיקר סבירא ליה ותקנות קבועות הן ואינן תלויות זו בזו ובין היא ובין הוא אין יכולין לבטל. והשתא דאתינן להכי היינו טעמא דכי הכניסה לו ארבע שפחות יושבת בקתדרא דאע"ג דמדינא נמי מעשה ידיהן דבעל לפי שהאשה עולה ואינה יורדת כיון שהיא חשובה שמכנסת לו ארבע שפחות ראויה היא ליפטר וכדאמרינן נמי בגמרא שה"ה כשראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה כלומר שראויה להכניס שכן בבני משפחתה שהן מכניסות ואינן עושות מלאכה והיא עולה עמו ומסתברא דה"ה הכניסה לו כספים דמי ארבע שפחות:

רבי אליעזר אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחות וכו'. פירשו רבותי שאינו כופה לעשות השיעור הנזכר לקמן אלא שתעשה כמו שתרצה ובלבד שלא תהא בטלה ומיהו מה שעושה דבעל הוי דלא עדיף מהעדפה שעל ידי הדחק דהוי דבעל אע"ג דעבדה מרצונה שלא בחיוב ויש לדחות דשאני העדפה דכיון שהיא מחוייבת לעשות לו עיקר מעשה ידיה עשו את הטפל כעיקר וזיכו לו העדפתה אבל בזו דמשורת הדין היא פטורה מן העיקר ואינה עושה אלא כדי שלא תבא לידי זמה מה שעושה עושה לעצמה כנ"ל. והלכה כרבי אליעזר כדאיתא בגמרא. הריטב"א:
ותלמיד הרשב"א כתב כפירוש רבותינו והקשה אמאי לא פליג רבי אליעזר ברישא דקתני שלש אינה מצעת את המטה ואינה עושה בצמר ואמאי נטר לה עד סיפא ותירץ כיון דטעמא דרבי אליעזר משום בטלה לא מצי פליג ברישא דהתם אע"פ שהיא פטורה משבעה מיני גופי מלאכות עדיין נשאר לה שהיא עושה מלאכות קטנות שלא הוצרכו חכמים למנותן הלכך אזיל טעמא דבטלה אבל השתא דקתני יושבת בקתדרא דמשמע שאינה עושה כלום ואפילו מלאכות קטנות ואדר' לילך בשליחותו מבית לעליה איכא טעמא דבטלה ומ"ה פליג רבי אליעזר דאפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר. ע"כ:

גמרא טוחנת ס"ד אע"ג דדרך התנא לשנות כן וכדקתני נמי בעלמא אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה מ"מ הכא דנחית תנא לאשמועינן מלאכות שהיא עושה הוה ליה למידק בלישניה:

וז"ל הריטב"א ז"ל טוחנת ס"ד פרש"י ז"ל דטוחנת משמע שהיא טוחנת בידיה ופרקינן אימא מטחנת אע"ג דהתם תנן אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה ולא דייקי' עלה הכי משום דהתם לא נחתינן בה משום מלאכת טחינה אבל הכא דנחית תנא לפרושי מלאכות שהיא חייבת אית ליה לתנא למידק בלישניה כן פירשו בתוספות. ע"כ:
טוחנת ס"ד כלומר וכי תעלה על דעתך שהיא עצמה חייבת לסבב במרוצה סביב הריחים כמו הבהמה שעבוד כזה ודאי לא נתחייבה אלא אומר מטחנת כלומר טורחת בטחינה ומחמרת אחר החמור המסבב את הריחים ואי בעית אימא טוחנת ממש ומשכחת לה במקום שטוחני' בריחים של יד דכיון שדרך בני אדם לסבב הריחים ביד משועבדת היא לו בכך. תלמידי ה"ר יונה ז"ל.
ורש"י ז"ל לא פירש כן שכתב ז"ל טוחנת ס"ד. המים מגלגלין האופן וטוחן דוק ותשכח:
הא דתני ר' חייא אין אשה אלא ליופי פירשו בתוספות שלא בא אלא למעט מלאכות שמכחישין יפיה כגון אופה ומבשלת ומניקה הא שארא עבדא שלא תבא לידי זמה. הריטב"א ז"ל.
ולשון התוספות שלנו אינו כן אלא קא מסיימי לומר דאעושה בצמר לא פליג דמעשה ידיה תחת מזונות:

לימא מתניתין דלא כב"ש דתניא נדרה שלא להניק כו'. קשיא לי האי נודרת היכי דמיא אי בנודרת ממש שלא להניק אינו נדר דאין הנדרים חלין על דבר שאין בו ממש דכל שלא אעשה או אעשה דבר שאין בו ממש הוא ועוד דאין נדר אלא באוסר חפצא אנפשי' ואי באוסרת על נפשה פירות אם תניק לב"ה נמי תניק ויפר לה משום נדרי ענוי נפש ואי אסרה הנאת הנקה על בעלה הא תניא [נדרים לח א'] המודר הנאה מחבירו זן את אשתו ובניו ובנותיו ואמרינן עלה ואע"פ שחייב במזונותיהן וי"ל מאי נודרת נשבעת ולא דק וראייתם שאמרו [שם ח א'] האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלהי ישראל. עי"ל דבנודרת ממש ואוסרת הנאת הנקתה על בעלה והא דתנן הזן את בניו התם בזן מדעת עצמו ומשום דאינו אלא כמבריח ארי מנכסיו וגרמת הנאה בלחוד אבל הכא בדיני כפייה איירי' וכדתניא ב"ה אומר כופה ומניקתו ובכי הא ודאי אסור דהתם הא משמע דאפילו בזן מדעת המודר ובשליחותו אסור משום דשליחותיה קא עביד וכדמוכח התם בר"פ אין בין המודר וכ"ש הכא שהבעל כופה להניק ולהאי טעמא הכא נמי אילו רצתה להניק מדעת עצמה מותר והא דקתני שומטת דד מפיו אילו רצה הבעל לכופה קאמר.
וב"ה אומר כופה ומניקתו כלומר ואינו צריך להפר דבמידי דמשעבדא ליה לבעל אינה יכולה לאסור עליו וכדתנן [שם סה א'] קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר ולב"ה אפילו קיים לה הוא דאמר לה אי דנדרת מדידך היית אינו צריך להפר משום דכיון דהנדר אינו כלום אין קיומו אלא על מילי דכדי. הרשב"א ז"ל:

והריטב"א ז"ל כ' וז"ל לימא מתניתין דלא כב"ש נדרה שלא להניק כו'. לפי' לאו דוקא נדרה שלא להניק דהא נדרי איסור איסור חפצא נינהו ולא חיילי באעשה ולא אעשה אלא משכחת לה כגון שאסרה על בעלה דדיה להנאת חלבה. ומיהו ק"ל למאי דדחי' בסמוך דאפילו תימא ב"ש והכא משום דקיים לה איהו והוא נתן אצבע בין שיניה אמאי שומטת דד מפיו דהא כיון דמודו ב"ש דהיא משעבדא ליה לא חייל נדרה והויא לה כאומרת הנאת תשמישי עליך שכופה ומשמשתו ואע"ג דשמע וקיים לה בתר הכי דכשהוציאה נדרה מפיה לא היה כח בידה לאסרה עליו וי"ל דלתירוצא דלקמן סבירא לן שנדרה שלא תאכל פרי ידוע אם תניק את בנה דהא ודאי חייל נדרה אאותו פרי אם תניק ולב"ש דאמרי כיון דקיים לה איהו הוא נתן אצבע בין שיניה שומטת דד מפיו כדי שלא תאסר בפרי ההוא ולב"ה היא נותנת אצבע בין שיניה ומניקה את בנה ותהא אסורה באותו פרי או תצא בלא כתובה ע"כ. ואזלי בתר שטתייהו ז"ל דכתבו לעיל קונם שאני עושה לפיך כך הגירסא ולא גרסי שאיני עושה שאין הקונם חל על לא אעשה דקונם איסור חפצא הוא כך כתבו הרא"ש והריטב"א לעיל אבל התוספות ז"ל כתבו לעיל דשפיר גרסינן שאיני ולא הוי דבר שאין בו ממש דהכי נמי תנן בפרק בתרא דנדרים קונם שלא אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר והילכך לדידהו עיקר קושיא ליתא ותירוצא לקמן פירשו לה בענין אחר וכדבעינן למכתב בס"ד:
שומטת דד מפיו דס"ל דאין חייבת להניק את בנה וכיון שאינה משועבדת לבעל בכך חל האיסור ולפי' שומטת דד מפיו מיד שאין מאכילין את הקטן בידים דברים האסורים ובה"א כופה ומניקתו דס"ל משועבדת היא להניק את בנה ולא חל האיסור. תלמידי ה"ר יונה ז"ל.

וכתב תלמיד הרשב"א שומטת דד וכו'. ה"ה דהוה מצי למתני ב"ש אומר' אינו יכול להפר אלא משום דקא בעי למתני ב"ה אומרים כופה ומניקתו נקט איהו נמי לישנא דכפייה. ע"כ:
נתגרשה אינו כופה יש שפירשו דאפילו בשלא נדרה אינו כופה גרושתו שתניק לו בנה אפילו בשכר כל שאינו מכירה והא דאמרינן לקמן במניקה שמת בעלה שחייב להניקו עד כ"ד חדש ואסורה להנשא מפני כן ולא מפליגינן בין מכירה לשאינו מכירה דוקא נקטינן התם אלמנה דכיון שמת בעלה ליכא דמסמסא ליה בביעי וחלבא אבל גרושה כיון שהבעל קיים הרי הוא נזהר בו וממסמס ליה וכדרך שאמרו באשה שהיא תחת בעלה במסכת יבמות וכן דעת רבינו שמשון ז"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם.
אבל ר"ת ז"ל כתב דאפילו בגרושה נמי אסורה להנשא עד כ"ד חדש כי אע"פ שהבעל קיים כיון שהיא באיבה עמו ואינה רגילה בו ואם נשאת אסורה לדור עמו במבוי ולתבוע ממנו שום תביעה כדאיתא בפרק שני כשנאבד חלבה בושה לתבוע לו צרכיו וליכא דמסמסא ליה בביעי וכן פסק רב אחא בשאלתות שלו והכין משמע ביבמות [מב א'] בהא דאמרינן שלא ישא אדם מניקת חבירו ומעוברת חבירו וכי היכי דמעוברת חבירו לא ישא אפילו בגרושה ה"ה למינקת ולא עוד אלא דבמעוברת גופה איתמרו התם תרי טעמי חדא משום דיחסא דעובר וחדא משום חלבא וכי היכי דטעמא דדיחסא איתיה בגרושה ה"ה לטעמא דחלבא והא דהכא ארישא קאי דכיון דנדרה אין לו לכופה דתיתסר בפירי דעלמא אלא כשהתינוק מכירה כיון שנדרה בעודה תחתיו שאילו נדרה לאחרי כן כדי שתוכל להנשא קנסינן לה שלא תוכל להנשא שאם לא כן בטלת תקנת חכמים. הריטב"א ז"ל.

אבל ה"ר יונה ז"ל כתב כדעת ה"ר שמשון ז"ל וז"ל נתגרשה אינו כופה כו'. מלתא באנפא נפשא הוא ור"ל אם גירש את אשתו אינו יכול לכופה להניק את בנה ואפילו בשכר ואם היה מכירה ואינו רוצה לינק מאחרת נותן לה שכרה וכופין אותה להניקו מפני הסכנה ע"כ. וכן כתב רש"י ז"ל במהדורא קמא וז"ל ואם היה בנה מכירה שאינו רוצה לינק מאשה אחרת אלא ממנה נותן לה שכרה כשאר אשה אחרת דעלמא וכופה ומניקתו אע"ג דלא משעבדא ליה משנתגרשה וכל כך למה מפני הסכנה שלו והא דקתני נתגרשה לאו אנדרא קא מהדר ע"כ:
וכן כתב ר' ישעיה מטראני ז"ל וז"ל ואם היה מכירה כופה ומניקתו מפני הסכנה ומעלה לה שכרה ודוקא גרושה אבל אלמנה חייבת להניק את בנה בלי שכר כמו שהיתה עושה בחיי בעלה מ"ה אסורה להנשא עד כ"ד חדש והיתומים כופין אותה להניק ואין מעלין לה שכר הנקה כי אם נזונת מהם מזונות מרווחים ופוחתין לה ממעשה ידיה כדין מניקה בחיי בעלה שאותו השעבוד שהיה מוטל עליה להניק את בנה בחיי בעלה מוטל עליה אף לאחר מיתתו.
ורב צמח זצק"ל כתב שגם האלמנה מעלין לה שכר הנקה ואינו נ"ל אבל כשגרשה אדרבה פקע שעבודו מעליה ואינו כופה אותה אף אם מכירה ובשכר. וגרושה מניקה כיון שאין מוטל עליה להניק את בנה היא רשאה להנשא מיד ואינה צריכה להמתין כי אם שלשה חדשים אך אם היה מכירה. כלל אומר המשועבדת לינק אינה רשאה להנשא עד כ"ד חדש ושאינה משועבדת לינק היא רשאה להנשא מיד ומ"ה אמרי' לקמן מניקה שמת בעלה בתוך כ"ד חדש ולא קתני מניקה סתם למימר דדוקא שמת בעלה אבל אם נתגרשה אינה צריכה להמתין ובפרק החולץ דאמרינן סתם לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו דמשמע אף גרושה הא אמרינן התם ותתבעינהו ליורשים דאלמא לא מיירי אלא באלמנה אבל בגרושה כיון שהיא יכולה להשליך בנה לבעלה למה היא צריכה להמתין אך אם היה מכירה שב"ד כופין אותה מפני סכנת הולד ע"כ. ואיכא למידק כיון דהא דקתני נתגרשה הויא מילתא באפי נפשה למה ליה לאייתוייה בלאו הכי נמי קאמר שפיר דמתניתין דלא כבית שמאי. וי"ל דאי לא הוה מייתי סיפא הוה אמינא דב"ש וב"ה במכירה מיירו וכגון שנתגרשה דלא משעבדא ליה ומתני' לעולם אפילו כבית שמאי:
ואם היה מכירה פי' המורה שאינו רוצה לינק מאשה אחרת ואינו נראה לי דא"כ אמאי בעינן ועד כמה ופליגי אמוראי בשיעורא לכשנראה שאינו רוצה לינק מאשה אחרת אז נכוף אותה ועוד ההיא דאותבוה בדרא דנשי מה צורך בבדיקה זו נבדוק ונראה אם יונק מאשה אחרת מ"ה נ"ל שאע"פ שהוא יונק מנשים אחרות אם הוא מכיר את אמו כופין אותה שכיון שהוא מכירה אם תניחנו תקשה לו פרידת אמו ומסתכן ומ"ה בעי ועד כמה שבכמה זמן יוכל התינוק להכיר את אמו שיסתכן בפרידתה וגם בבדיקה חוזרת הנער על כל הנשים לראות אם יכיר את אמו ואילו כפי' המורה כיון שלא היה יונק מאשה אחרת מה לו לומר הוה קא מסוי לאפה אלא ודאי יונק היה מהן ואפ"ה מפני שהיה מכיר את אמו כפו אותה. והלשון מוכיח דקאמר אם היה מכירה ולא קאמר ואם היה יונק אלא ממנה. ר' ישעיה מטראני ז"ל:
ותלמידי ה"ר יונה ז"ל אזלי בשיטת רש"י וז"ל בן כמה הוא מכירה ואסיקנא בן חמשים כלומר מחמשים יום ואילך הוא ראוי להכיר וצריך לבדוק אם מכירה אם לא ואם מכירה אז כופין אותה ואם לאו לאו אבל פחות מחמשים יום לא חיישינן להכי והרי הוא בחזקת שאינו מכירה כל זמן שלא יתברר לנו אבל אם יתברר לנו שמכירה כופין אותה להניק אחר שיש סכנה בדבר ע"כ:

אפילו תימא ב"ש הב"ע כגון כו'. הקשו בתוספות כיון דהשתא ס"ל דקסברי ב"ש שהיא משועבדת לו להניק את בנו היכי מציא נדרה שלא להניקו הא משעבדא ליה ופי' בתוס' דמיירי כגון שאסרה הנאת הנקה על עצמה שהיא נהנה בהנקה כדאמרינן לקמן היא אומרת להניק שומעין לה משום צער דידה ומיהו הרמב"ם פי' בפרק כ"א מה' אישות דהיינו צער פרישת הולד וכיון שכן הוה שייך לה הנאה בהנקה אבל בפרק ר' אליעזר דמילה [שבת קלה א'] אמרינן נמי דבן שמונה חי דאמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה אלמא שיש לה הנאה בהנקה והנאה זו מציא שפיר למיסר אנפשה אבל אי אסרה הנאת יניקתה עליו אין הנדר חל כיון דמשעבדא ליה. ואם תאמר אם כן היכי פליגי בית שמאי ובית הלל אי כופה ומניקתו אי לא והא כיון דאסרה עלה הנאת יניקתו לא מציא להניק אליבא דכ"ע ותירצו בתוספות דלאו דוקא כופה ומניקתו קאמר ושומטת דד מפיו אלא בהכי פליגי דב"ש סברי דהוא נותן אצבע בין שיניה ואינו כופה לשכור מינקת וב"ה סברי דהיא נתנה אצבע וכו' וכופה שתשכור לו מינקת או תצא בלא כתובה.
ואין להקשות דלמה לי לאוקמה פלוגתייהו בהוא נתן אצבע ובהיא נתן לימא כי קאמר בית שמאי כגון שאסרה הנאת הנקה על עצמה ולהכי קאמרי בית שמאי שומטת דד מפיו דיש לומר דאם כן מאי טעמייהו דבית שמאי ואפשר דלהכי כתב רש"י הב"ע. ברייתא. פי' דכולה ברייתא בעינן לתרוצה ואי אפשר לתרוצה אלא בכה"ג ועוד בעי ליישב לשון הכא במאי עסקינן דלא שייך לשון עסקינן אלא עלה דשקלא וטריא ונדחק רש"י וכתב דאברייתא קאי ומשום דהויא ברייתא הויא ליה בשקלא וטריא דידן ודוחק:
והרא"ש ז"ל תירץ דמיירי כגון אמרה יאסרו פירות עולם עלי אם אניק את בנו וקיים לה איהו ב"ש סברי איהו נתן אצבע בין שיניה ושומטת דד מפיו ולא יהו פירות אסורין עליה ואם רוצה לגרשה יתן לה כתובה שהרי פשע במה שקיים לה וב"ה סברי דהיא פשעה וכופה ומניקתו ויהיו הפירות אסורין עליה (וכופה ומניקתו) ואם אינה רוצה להניק יגרשנה בלא כתובה. ע"כ. וכן תירץ הריטב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל.
ורש"י ז"ל במהדורא קמא תירץ עיקר קושיין בדרך ברור ופשוט כדרכו ז"ל שכתב וז"ל וקיים לה איהו שלא הפר לה כלום ביום שמעו וקסברי ב"ה הוא נותן אצבע בין שיניה כלומר דומה כאילו הוא הדירה מלהניק ואזיל ליה שעבודיה לפיכך תשמוט דד מפיו וב"ה סברי היא נתנה ואין שומעין לה להפקיע שעבוד בעלה ע"כ. ואפשר דהתוספות דחיקא להו לפרושי הכין דאי אין כאן נדר משום דמשעבדא ליה מאי מהניא שתיקתו פשיטא דכל שאינו צריך להפר שהוא שותק:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל הכא במאי עסקינן כשקיים לה איהו פירשו המפרשים ששתק לה ביום שמעו. ותימה הוא דכיון שאין נדרה נדר דהא משעבדא ליה שתיקתו מאי מהניא דכל שאינו צריך להפר היינו שותק ויש לי לדחוק לפי פירושם בשסבור שהוא נדר ושתק על מנת לקיים ואין לזה טעם אלא נראה כשקיים לה כשאמר לה בפי' אי לא נדרת מדירך אני א"נ במקיים לה בפי' ואומר מקיימו אני ואפילו הכי לב"ה כופה ומניקתו דכיון דעיקר נדרה לא חל אין זה קיום שאין קיום במקום שאין נדר. ע"כ:
ונפלגו בכתובה דעלמא כגון שנדרה בנזירה וקיים לה הוא אבל בנדרה שלא להניק לב"ה לא מפסדה כתובתה דהא קיומו אינו קיום ואינה אסורה להניק ולמה תפסיד כתובתה. הרשב"א ז"ל. וכן פרש"י ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא. ונפלגו בכתובה דעלמא כיון דלא שמעינן מפלוגתייהו אלא למר הוא נותן ולמר היא נתנה מאי איריא דפליגי במניקה נשמעינן האי פלוגתא היכא דנדרה איהי בנזירות או בדבר אחר קשה ומקיים לה איהו אם יש לה כתובה אם לאו למר כטעמיה ולמר כטעמיה כדפליגי בהא נמי רבי מאיר ור' אלעזר בפרק המדיר אלא ש"מ הנקה אצטריכא לאורויי להו אם היא משועבדת לו להניק את בנה אם לאו. ועוד תניא בהדיא דאף על גב דלא נדרה קאמר בית שמאי אינה מניקה ע"כ:
ואיכא למידק בעיקר שמעתין טובא חדא מאי קא מתמה לימא מתני' דלא כב"ש ויהיה כן הרי ב"ש במקום ב"ה אינה משנה וכ"ש דהך מתני' אתיא דלא כר' חייא וכדאמרינן לעיל מתני' דלא כר' חייא ולא מתמהינן ולא מידי. ועוד אי פליגי ב"ש וב"ה אי משועבדת האשה להניק אי לא למה להו לאפלוגי בענין נדר ונפלגו להדיא בהנקה ולימא ב"ש אומר' אינה מניקה וב"ה אומרים מניקה וכדפריך בכיוצא בזה ונפלגו בכתובה. ועוד למה ליה סיפא נתגרשה ואינו כופה דלא שייך מידי לענין קושיין דלכ"ע הכי הוא דינא ואף על גב דתריצנא לה לעיל מתרצא שפיר. ועוד כיון דידע הא דתניא להדיא ב"ש אומרים אינה מניקה למה ליה לאהדורי בתר ברייתא סתמא דסביל פירושיה ה"ל לאתויי מיד הא דתניא להדיא ואפשר דאגב בעי לפרושי אידך ברייתא דבהכי פליגי והכין אורחא דתלמודא ודוחק. ועוד מאי קאמר אלא מחוורתא מתני' דלא כב"ש פשיטא ולא היה צריך הדבר לאומרו. ועוד דמעיקרא דחיקא ליה למימר הכי וכדאמר לימא מתני' דלא כב"ש ושוב קאמר דהיינו מחוורתא. ועוד אמאי לא אוקימנא דבהכי פליגי ב"ש וב"ה אי קונמות מפקיעין מידי שעבוד אי לא והכא כגון שנדרה בקונם ב"ש סברי דמפקיע מידי שעבוד ולהכי שומטת דד מפיו וב"ה סברי אינו מפקיע ולהכי כופה ומניקתו וכדאוקי רב אשי לעיל פלוגתייהו דת"ק ורבי יוחנן בן נורי וכדכתיבנא לעיל. ולזה יש לומר דאי הכי כיון דמשעבדא ליה אלא דמפקיע לה על ידי נדרה אמאי קאמרי ב"ש שומטת דד מפיו יפר לה הבעל דהא הוו להו דברים שבינו לבינה אם כן רבי יוחנן בן נורי אתיא כב"ש ושמואל פסק לעיל כר' יוחנן בן נורי. ועוד אדמפלגי בהנקה לפלגו בקונמות אי מפקיעין מידי שעבוד אי לא ומיהו אינך קושיי בדוכתייהו קיימי.

ונ"ל לתרץ דה"פ דשמעתין לימא מתניתין דלא כב"ש פי' הא קאמרינן לעיל דמתני' פליגא אדר' חייא דתני רבי חייא אין אשה אלא ליופי והילכך היינו דוחקיה דליתי ר' חייא כב"ש ואי הוה אמרינן דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא בהנקה בלחוד אבל בשאר מלאכות אפשר דכולהו סבירא להו דמשעבדא א"נ לא משעבדא אינו דוחק דאמר לך רבי חייא אנא דאמרי אפי' כב"ה וע"כ לא פליגי ב"ה אלא בהנקה דהיינו צורך לבנים ואשה לבנים וכדתני איהו גופיה אין אשה אלא לבנים אבל בשאר מלאכות לא משעבדא לכך לא בעי לאתויי מעיקרא מדתניא ב"ש אינה מניקה משום דלא איירי אלא בהנקה אבל מאידך ברייתא דמיירי בנדרה מייתי דאיכא למשמע מינה דלב"ש לא משעבדא לשום מלאכה מהשנויות במשנתנו דאי לא פליגי אלא בהנקה לחוד לפלגו להדיא אי משועבדת להניק אי לא וממילא שמעינן אי חל הנדר אי לא אבל מדמפליגי בנדרה שלא להניק משמע דבהכי פליגי ב"ש סברי דלא משעבדא לשום מלאכה ולהכי אפילו בזו דאיכא למימר דאף על גב דלא משעבדא ליה כופה ומניקתו ולא תחול נדרה שיש בדבר פקוח נפש תדע דבסיפא קתני ואם היה מכירה נותן לה שכרה וכופה וכו'. אלמא אף על גב דלא משעבדא ליה כופה ומניקתו הכי נמי הכא קמ"ל דכיון דלא משעבדא ליה שומטת דד מפיו ולא תניקנו שחל הנדר ואי איכא סכנה במילתא ימצאו פתח לנדרה וכל שכן בשאר המלאכות דחל הנדר כיון דאפילו במקום דיש סכנת נפשות חל וב"ה סברי דמשעבדא ליה בכל המלאכות השנויות במשנתנו ולא תימא דוקא בהנקה ומטעמא דכתיבנא אלא בכל המלאכות השנויות משעבדא ליה ולא חל הנדר.
ואם תאמר אכתי לפלגו בהנקה אי משעבדא ליה אי לא דע"כ השתא נמי לא נקט הנקה אלא להודיעך כחן דב"ש דהכי נמי הוה מצי למנקט פלוגתייהו בנדרה שלא לטחון. ויש לומר דאי הוה נקיט ב"ש אומרים אינה מניקה הוה משמע דלא פליגי אלא בחלוקה חדא השנויה במשנתנו אבל בשארא מודו דמשעבדא אבל השתא דנקט לה בנדרה שלא להניק וקאמרי ב"ש שומטת דד מפיו ולא חלקו כלל בין מכירה לשאין מכירה אלמא דלא משעבדא ליה בשום מלאכה סבירא להו ומשום דאיכא סכנת ולד היה אפשר לומר דאף על גב דלא משעבדא ליה בשום מלאכה לא יחול הנדר קא משמע לן דשומטת דד מפיו וכדכתיבנא וב"ה נמי דקאמרי כופה ומניקתו ולא חלקו כלל בין מכירה לשאין מכירה אלמא דמשעבדא ליה בכל המלאכות דכשאין מכירה גריעא טפי הנקה משאר המלאכות שהם תשמישי הבית וצורך גופו של אדם אבל במכירה עדיפא טפי מאידך מלאכות וכיון דפליגי בכל המלאכות מעתה תיקשי היכי אתיא ר' חייא כב"ש ומשני אפילו תימא ב"ש כגון שנדרה וקיים לה איהו כו' פי' ואמר לך ר' חייא דאפילו באסרה הנאת יניקתה עליו קא מפלגי דלא משעבדא ליה ובהוא נתן אצבע והיא נתנה קא מפלגי ולמשנתנו לא פליגי אלא באסרה הנאת הנקה על עצמה וכמו שפירשו בתוספות וכדכתיבנא פריך תלמודא ונפלגו בכתובה וכו' ועוד דתניא כו' אלא מחוורתא מתני' דלא כבית שמאי פי' וב"ש וב"ה בהנקה בלחוד פליגי ורבי חייא אפשר דאתי ככ"ע דבהנקה איהו נמי מודה דמשעבדא ליה ונקט פלוגתייהו בנדרה שלא להניק להודיעך כחן דב"ה דלא חל הנדר כלל וכבר שמעינן בברייתא אחריתי דבהנקה בלחוד קא אמרי ב"ש דאינה מניקה כלל.
וכל זה יש לדקדק מלשונו של רש"י שכתב וז"ל שומטת דד מפיו. לא תניקנו שחל הנדר אלמא לא משעבדא ליה. כופה ומניקתו. דמשעבדא ליה ולא חל הנדר. ע"כ. ומיהו במהדורא קמא כתב וז"ל שומטת דד מפיו אינה מניקתו מדחייל נדרה אלמא דאינה משועבדת לו להניק את בנה כופה ומניקתו קא סברי דמשועבדת לו להניק את בנה ע"כ. ואיברא דמהאי לישנא לא משמע כדפרישנא דבהדיא כתב ז"ל דבהנקה פליגי ומיהו כיון דבמהדורא בתרא השמיט הרב ז"ל ההנקה משמע דחזר ופירש כדפרישנא כנ"ל:

גמרא ונקדשו מהשתא אלמוה רבנן לשיעבודיה כו' לא תקשי ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדוש כו' דמהשתא נמי מדאורייתא קדוש אלא דאלמוה רבנן כו' וק"ל:

תוס' בד"ה שדה זו כו' ועוד יכול להיות דאפילו היתה מקדשת ידיה כו' עכ"ל ור"ל הך דלעיל דפריך ומי איכא מידי כו' מיתרצא בהכי אפילו איירי בהקדש ממש ומיהו ע"כ דאיכא לפלוגי בין הקדש לקונמות במשכון כמ"ש לעיל ודו"ק:

בד"ה קונמות כו' אי נמי ידו עדיפא מידה כיון דאכיל פירות כו' עכ"ל ר"ל דשפיר סבר רבא נמי התם דלא לאשה משום דאלים שיעבוד דבעל בחייה שיש לו פירות בנכסי מלוג מה שאין כן בהך דאצטלא דלא אלים שיעבודה כיון דבחיי' לית ביה כלום ודו"ק:

בד"ה כגון שנדרה כו' דכיון דמשעבדה ליה אין הנדר חל כו' עכ"ל (*) יש לדקדק נהי דמשעבדה ליה מכל מקום כיון דקיים לה אמאי אין הנדר חל ודוחק לומר דמשעבדה ליה לתינוק ויש ליישב ודו"ק:

ד"ה שדה זו שמשכנתי לך וכו' עד דיכול להקדיש יותר ממה שיכול לאסור וכו'. אבל קצת קשה דסברת התרצן היא הפוכה מסברת המקשן דהוא הוה סבר דיותר יכול להקדיש מלאסור והוא משיב דאדרבה קונמות קאמרת וכו' ובקונם יכול לאסור אפילו בדבר שלא בא לעולם וצ"ל דאין ה"נ דלפי המסקנא שמדמה ליה לקדושת הגוף אוסר יותר בקונם מבהקדש שאינו קדושת הגוף והא דכתבו התוס' כדמוכח בערכין אין רצונם לומר דשם מוכיח דבהקדש חל יותר אלא ר"ל דבערכין מוכח שחל ההקדש אפילו בעודה ממושכנת אבל יש להקשות והיאך אפשר להקדש לחול והא אין הקדש מפקיע מידי שיעבוד אלא דוקא בהקדש קדושת הנוף והאי שדה קדושת דמים הוא וי"ל דאין ה"נ דאין השדה קדוש אלא כל זמן שיש לב"ח לגבות חובו ממקום אחד אבל אם אין לב"ח לגבות חובו ממקום אחד מוציאו מיד הקדש אלא שמוסיף דינר וכן משמע שם בתוס' בערכין דף כ"א מיהו כל זמן שלא גבאו הוא קדוש ע"ש:

בד"ה קונמות קא אמרת וכו' וי"ל דדוקא בקונמות אלמוה רבנן שלא יפקיע חובו וכו' ר"ל דגבי קונם דאינו אוסר אלא להנאסר לבדו אבל לעצמו הוא מותר ולכך חיישינן א"כ כל אחד יפקיע חובו מב"ח ולכך אלמוה רבנן לשיעבודא דב"ח שלא יפקיענו אבל בהקדש דגם לדידיה הוא נאסר דלכל העולם הוא נאסר ליכא למיחש:

בא"ד לא לאיש פי' כשהאיש הכה את עינו או הפיל שינו ולא לאשה אם האשה הכתה עינו:

בא"ד אע"ג השיחרור דמי להקדש ר"ל דאם האשה שיחררה אותו ממנה גם מיניה יצא לחירות:

רש"י בד"ה הקדש כגון כו' כדתנן בערכין כו'. נ"ב פ' שום היתומים והכי פירושו הבעל חוב מוסיף עוד דינר ומלוה ללוה כדי שיפדה הנכסים אף על פי שאינם הקדש אלא משום דר' אבהו כו':

תוס' בד"ה שדה זו כו' ואמר ליה רבא כדיניהם עבידנא לך כו'. נ"ב דכל אימת דלא מסלקי בזוזא לא שקלי אגרא ביתא אנא נמי לא שקילנא עד דמסלקנא כו' פי' שאכוף את העובד כוכבים לשלם לך מעותיך וק"ל:

בא"ד כדמוכח בערכין כו'. נ"ב פי' דחל עליו הקדש וצריך לפדותו אם יש לו ואם אין לו מוסיף עליו דינר כו' דאלמוה לשיעבודא דבעל חוב וק"ל:

בד"ה קונמות כו' מבעל חוב ע"י קונם כו'. נ"ב פי' והוא יהנה מהם מה שאין כן בהקדש וק"ל:

גמ' התם בידו לפדותה כו'. יש לדקדק הא רבנן דפליגי בברייתא דלעיל בהאומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שאתגייר נמי פליגי משום דהוי דבר שלא בא לעולם אף שבידו לגייר את עצמו ומ"ש הכא שדה זו שמשכנתי לכשאפדנה כו'. ולר"ן שפירש קושית דומי איכא מידי אף לר"מ ניחא קצת ועיין ודו"ק:

גמ' טוחנת ס"ד כו'. הראשון נקיט וה"ה אופה. או משום דבטחינה איכא למיטעי שהיא טוחנת ממש ומגלגלת האופן וכמו ויהי טוחן בבית הריחים. שבת רואין כאלו מטחינו בריחיים [בהחובל דף פ"ה ע"ב]. משא"כ גבי אופה אי אפשר לצייר בענין אחר וק"ל. אבל מפירש"י לא משמע כן [שפי' טוחנת ס"ד דהמים מגלגלין משמע דלא סגיא בלא"ה]. או י"ל דזה נקרא אופה שמביאה העצים והאש והתנור אינו עושה פעולה ואם היה האש על הקרקע ואופה שם נמי נקראת אופה משא"כ בטחינה עיקר הפעולה הולכת הגלגל היא אינה עושה והכל מוכן ואינה עושה רק נותנת החיטין במפרכסת. ודאי אילו לא היתה עושה באפיי' רק הבאת לחם אפשר נמי שהקשה אופה ס"ד וק"ל:

גמ' דתני ר"ח אין אשה אלא ליופי אין אשה אלא לבנים כו'. אפ"ל שכולל אלו השנים בחד מימרא ולא עשה לכל אחד מימרא לחוד כמו אין אשה אלא לתכשיטין כו' כשאלת בשו"ת הרשב"א שאין הבעל יכול למחות באשתו מלשתות כוס (של עיקרין) המועיל להריון כדי שתתעבר אע"פ שמכחשת יופי' ז"ש אע"פ שאין אשה אלא ליופי אפ"ה אין אשה אלא לבנים:
בתד"ה שדה זו משמע דבעודה ממושכנת כו'. ובסמוך הקדש כו' מפקיע מידי שיעבוד הוא מצד הדין אבל רבנן אלמוה לשיעבודא דבעל חוב (ס):

בא"ד אלמא הפקיע המכר כוחו של רב מרי כו' והפקיע המכר כוחו והוצרך להעלות שכר לרבא כו'. כל הענין בדבור זה הוא אם ההקדש והמכר מפקיע כח המלוה תוך זמנו לבטל כחו ולהפקיע שיעבוד לא לענין אם חל עליו שם הקדש או אם המכירה מכירה דבזה איירי תוס' בעלמא במקומות אחרים ואל יטעה זאת ובהכי סלקא דבריהם כהוגן:
שם אלמא הפקיע המכר כו'. דס"ד של תוספות שמעותיו של רב מרי נשארים זקופין במלוה אצל העובד כוכבים ורב מרי היה יודע זה וא"כ אילו לא לקחו רבא היה רב מרי דר בביתו חנם כ"ז שלא נתן לו עובד כוכבים מעותיו ולא היה יכול העובד כוכבים לעכב בידו והשתא דזבניה הפקיע כחו של רב מרי לצאת מן הבית או ליתן שכירות הבית להלוקח אף שלא החזיר לו העובד כוכבים מעותיו עדיין ותירצו דודאי אילו ידע רב מרי קושטא דמלתא שמעותיו עדיין אצל העובד כוכבים לאו כל כמיני' דלוקח להפקיע כחו רק שסבור שהמכירה היה באופן שרבא יסלק לרב מרי החוב וא"כ אילו שילם לו רבא מעותיו בע"כ היה צריך לצאת מן הבית או להעלות לו שכר לרבא ועכשיו דר בחנם בשכר המתנת מעותיו:

בא"ד וא"ל רבא כדיניהם עבדינא לך כו'. פי' הניחא למאי דס"ד בהקושיא דבדינינו אה"נ מכר מפקיע קאמר שפיר כדיניהם כו' אבל לפירושם דאף בדינינו לא היה צריך להעלות לו שכר דמכר אין מפקיע כח המלוה רק היה סובר בתחלה שרבא חייב לו ורצה ליתן שכר משום רבית וסוף סוף לפי האמת שלא היה רבית שהעובד כוכבים חייב לו מאי כדיניהם כו' אף בדינינו כן לז"א דה"נ קאמר כדיניהם כו' ר"ל דרבא לא מחייב ליה מידי:

בא"ד וא"ת והא דאמר כו' ופריך היכי דייר ביה כו'. בלא ופריך כו' [מהא דמעלה שכר] לא קשה מידי דודאי הקדש חל דלא נחתו התוספות כאן רק לענין אם מפקיע כח השוכר או מלוה וכמ"ש לעיל ולהכי דר בו השוכר שאינו יכול להפקיע כחו ומ"מ ההקדש חל ולהכי השכר שהיה לו ליתן למשכיר מעלה להקדש לכן מייתי הא דפריך היכי דר דש"מ דמפקיע כחו וק"ל. ועי"ל דלא תימא שפי' מעלה השכר להקדש כמו שמפרש הגמ' באמת אפירכא היכי דר כו' [דמשני כגון שהקדיש השכר לזה הביאו מקושית המקשן]. ותירצו דכח שיש בו כו' שאינו יכול להפקיע כחו רק המה כשותפין ואף שאינו מפסידו מידי שמוכר הבית כו' ולוקח השוכר לכיסו שכירות הבית מ"מ היכי דר בו כמות שהוא כיון שהקדש משותף:

בא"ד א"נ כו' אינו יכול לאסרו בקונם כו' אבל אח"כ מסיק תלמודא דקונם נמי מפקיע מדינא ולא הוי כמו שאר נדר בעלמא רק כהקדש ובין קדושת מזבח ובין קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד [דבית הוי קדושת דמים] וזה דעת ר"ת שהזכירו בפוסקים [דלא כרש"י] עיין בר"ן בשמעתין ובנדרים ובתוס' פרק השולח. והא דקאמר קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו צריך ליישב בדוחק ועיין עליו ודו"ק:
בתד"ה קונמות כו' ס"ל לרבא בפרק אלמנה כמ"ד לאשה אבל לא לאיש נראה דכצ"ל ע"ש:

בא"ד א"נ ידו עדיפא כו'. ובאיצטלא שהכניסה לו לא אלמוה לשיעבודא דאשה משום דנאסר על כל העולם אע"ג דאלמוה לשיעבודא דבעל ועבדי מלוג אינן יוצאין לה בשן ועין אע"ג דשיחרור דמיא להקדש משום שיש לו יתרון מלאשה שאוכל פירות בחייה ולכן אין יוצאין בשיחרורה שהם משועבדים לבעל לפירות משא"כ באיצטלא שאין לה בה עד לאחר מיתת הבעל ועיין:
בתד"ה כגון שנדרה היא כו' וכיון דמשעבדא ליה אין הנדר חל כו'. אף שקיים לה היינו שהחריש לה ביום שמעו ולא הפר מ"מ מה בכך דאין צריך להפר שאין הנדר חל כלל וכדלעיל קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר כו' ודו"ק:

תד"ה שדה (בסופו). ואפילו בעבד אמר רב כו'. הוא בגיטין (לח ב):

רש"י (במשנה) ד"ה שתים. בגמרא פריך אמאי כו' בחדא שפחה כו'. הא דלא ציין על הא דהכניסה לו שפחה אחת כו' דהא עלה קאי הפירכא. משום שאפשר לפרש במשנה דבאמת פוטרתה מכולהו וכמש"כ בס"ד בפ"ב דפאה מ"ז ע"ש:

אֵין אִשָּׁה אֶלָּא לְיֹפִי וכו'.. אין הכונה שהאדם ישא האשה בשביל היופי! אלא הכונה כל הקפדתה ורעיונה הוא לשמור היופי שלה שלא תכחיש יופיה וכל דבר שגורם להכחיש יופיה בורחת ממנה ומקפדת עליו. וכן הענין בבנים ותכשיטין. ולכן כל מלאכות שהם מכחישים היופי שלה או מעכבים עיבור שלה או מונעים אותה מתכשיטין שלה יכולה להשמט מהם כי אדעתא דהכי לא נשאת לו.
והנה הבונה הקשה, הוה ליה לערבנהו אין אשה אלא ליופי ובנים ותכשיטין עיין שם.
ונראה לי בס"ד קושיא זו מעיקרא ליתא כי ברייתא זו דתני רבי חייא הביאה מסדר התלמוד כאן בקיצור ועיקרה היא הובאה בגמרא דתענית (תענית לא.) תנו רבנן יפיפיות שבהם מה היו אומרות? תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי! מיוחסות שבהם מה היו אומרות? תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים! מכוערות שבהם מה היו אומרות? קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרנו בזהובים עד כאן. נמצא ג' דברים דנקיט הכא כל דבר אחד מהם יוצא מכת אחת ומה דאמר הא לא אמר הא ומסדר תלמוד ליקט ג' דברים מתלת בבי.
ועוד כי מוכרח למנקט להו כל חדא באפי נפשא דאם יערבם משמע מאן דאמר הא אמר הא והא ובאמת דברים אלו הם הפכיים דהאומר אין אשה אלא ליופי לא יאמר אין אשה אלא לבנים כי ידוע דעבור ולידה מכחיש היופי כי לכן ער בן יהודה בא על אשתו שלא כדרכה כדי שלא תתעבר ותכחיש יופיה. והאומר אין אשה אלא לבנים אינו אומר אין אשה אלא לתכשיטין כי בעלת בנים אין יכולה להתקשט ותמיד היא מטונפת מחמת גידול הבנים לכן בדור המבול היה כל אחד לוקח שני נשים ולאחת משקה כוס עקרין כדי שלא תתעבר ותהיה תמיד מקושטת לפניו ואחת תהיה לבנים. ואם כן מה דאמר הא לא אמר הא ולהכי לא ערבינהו דמשמע המה אמורים מדעת אחת דבאמת הם דיעות הפכיות.
ברם עדיין יש להקשות למה נקיט חלוקת היופי בראשונה והוה ליה להקדים חלוקת הבנים שהיא העיקר דזו היא המצוה שצוותה תורה פרו ורבו? ונראה לי בס"ד דהיופי בא לאשה מלידתה אבל הבנים באים אחר נשואין.
והא דהקדים חלוקת הבנים לחלוקת התכשיטין, כי היפה אין צריך לה תכשיטין וכמו שאמרו 'לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן' אמנם אחר שהולידה בנים שהיה לה כמה עבורים וכמה לידות יכחיש יופיה ואז צריכה לתכשיטין שיהיו לה סיוע ליפוי עצמה ולכן נקיט תכשיטין אחר הבנים.

הָרוֹצֶה שֶׁיְּעַדֵּן אֶת אִשְׁתּוֹ, יַלְבִּישֶׁנָּה כְּלֵי פִּשְׁתָּן. נראה הטעם דאמרו בגמרא דסוטה (סוטה יד.) וַיַּעַשׂ הֳ' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם, רב ושמואל חד אמר דבר הבא מן העור שהוא צמר וחד אמר דבר שהעור נהנה ממנו ופרש רש"י פשתן.
או יובן עוד טעם לכלי פשתן על פי מה שכתב הרמ"ק [הרב משה קורדוברו] ז"ל שלבוש כלי פשתן מציל מכל קטיגור ומכל כשוף ודבר רע וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל בשמו במדבר קדמות יעוין שם. וטבע הנשים להתקנאות זו מזו ואם היא יפה מאד יעשו לה כשפים להכחיש יופיה! לכך הרוצה לעדן את אשתו שלא ישלטו בה כשפים ודבר רע ילבישנה כלי פשתן.

תד"ה כגון שנדרה היא וביאור הדברים כיון דמדינא מפקיע רק דאלמוה ובקיים הא ניחא ליה ולא אלמוה, ועיין מהרש"א.
וקושיתו יש ליישב דכה"ג דהנדר לא חל דמשעבד ליה ולא חל רק מחמתו שקיים לה בכה"ג לכ"ע הוא גרם לה וליכא למפלגי' ב"ש וב"ה, ומסוגיא דר"פ המדיר מוכח דלא כמהרש"א מדלא מוקי באמרה תשמישי עליך וקיים לה הוא:

תד"ה שדה זו שמשכנתי וכו' ע' דבריהם. ונ"ל דכל יסודם בנוי על דבריהם בב"ק (דף נב) דבשוכר קד"ד מפקיע מד"ש כיון דהגוף של משכיר, ולזה הקשו מסוגי' דהכא דבעי לכשאפדה, אבל מהשתא לא חלה קדושה וע"כ משום דהגוף נמי משועבד. ואף דבשאר נכסים חל ההקדש עד זמן גביי' כמו שמכורה לשעה, מ"מ ע"כ במשכנתא שהוא ממושכן לחבירו עדיף, וע' בר"ן גיטין פ' השולח על ברייתא דעושה שדהו אפותיקו ע"ש, ולזה הקשו התוס' הא בשוכר ג"כ עד כדי שכירות יש לו שעבוד בגוף, ותירצו דמ"מ השאר יכול להקדיש דאף השאר משועבד לו ג"כ לפירות. מ"מ כיון דאין לו בגוף. ההקדש מפקיע כסברתם בב"ק. אבל תוס' דערכין כתבו דבשוכר אין לו שעבוד כלל אפילו כדי דמיו כיון דסופו לחזור לבעלים בלא מעות הוי רק שעבוד פירות והכל הולך ליסוד דבריהם בב"ק.

לכשאפדנה ממך תקדש מ"ש תוס' דהשוכר אסור לדור בו משום שכר הקדש מעורב בו קשה א"כ בשמעתין נמי כיון שאמרה יקדשו ידי לעושיהם נהי דמשועבד לבעל למעשי ידיו מ"מ ההקדש חל על גוף הידי' ואיך יהנה הבעל ממעשי ידי' הא כח הקדש מעורב בו. מיהו זה י"ל קצת דלא דמי להדר בבית שדר בהקדש משא"כ מעשי ידי' שהבעל נהנה מהם נפרדים מן היד. אבל אמ"ש פרישה מובא בט"ז יו"ד סי' רל"ד סקס"ג בהנאת תשמיש ורחיצת פניו קשה דהוי ממש דומה לדר בבית ואמנם למסקנא כ' תוס' דלא שייך בגוף אדם קדושה ממש:

שאני קונמות כו' הרמב"ם פסק דקונמות חל אפי' על דשלב"ל ולא בעי שיאמר יקדשו ידי והקשה לח"מ הא פסק מה שתלד פרתי אינו קדוש קדושת הגוף. ולפע"ד טעמי' דרמב"ם כיון דקיי"ל ס"פ מי שמת דאקנה משתעבד אע"ג דהוה דבר שלב"ל משום דאלמוהו לשיעבודי' שיחול על דבר שלב"ל. וא"כ הקדש דאלים טפי ומפקיע שיעבודא כש"כ שיחול על דבר שלב"ל ויפה כ' הרמב"ם דקונם אוסר אפי' דבר שלא בא לעולם. אך כל זה הוא רק סברא דרבנן אבל תלד פרתי להקריב ע"ג מזבח חולין בעזרה זה לא נימא:

שאני קונמות. הקשו תוס' א"כ כל אדם יאסור נכסיו על נושיו בקונם ויפקיע מהם בקונם. ולפע"ד הא רבא איהו ס"ל כ"מ דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני ופריעת בע"ח מצוה והוא עושה להפקיע שלא לפרוע כלל. ואינו דומה למפקיע אפותיקי שלו שיכול לפרעו ממקום אחר ויקיים מצותיו משא"כ מי שרוצה לאסור עליו כל נכסיו זה לא שמענו. ולאביי דס"ל אי עביד מהני הא איהו ס"ל למפרע הוא גובה וכ' תוס' בגיטין דלהך מ"ד אין קונם מפקיע מידי שיעבוד ולק"מ ועיי' פני יהושע קרוב לזה:

בד"ה שדה זו כו' משמע דבשדה ממושכנת אינו יכול להקדיש כו' ותימא דאמרינן בסוף איזהו נשך כו' עכ"ל. והא דמספקא להו אי חל המכר או ההקדש בעודה ממושכנת ולחד תירוצא פשיטא להו דחל אע"ג דבפ' כל שעה דף ל' איתא בגמרא להדיא דאפילו בלא משכונא אלא בשיעבוד בעלמא לכ"ע היכא דאקדיש לוה וזבין לוה אתא בע"ח וטריף. אלא דהתם מיירי כשאין לבע"ח לגבות ממקום אחר משא"כ הכא לא איירי מזה אלא אפילו כשיש כאן בני חורין אפילו הכי משמע להו משמעתין דבמשכונא אין חל ההקדש דומיא דלכשאפדנו אלמא דיש לו בני חורין לפדות ואפילו הכי אינו יכול להקדיש כלל כיון שאינו ברשותו אלא ביד בעל המשכון אלא דאכתי יש לי לדקדק מאי מקשה מההיא דר' מרי בר רחל דילמא התם בישראל מעובד כוכבים איירי דקי"ל דלא קנה משכון ואע"ג דהתם לענין מטלטלים מחלק הש"ס אפ"ה משמע בפ' כל שעה דה"ה למקרקעי ואין להאריך כאן:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה שדה דמשמע דבעודה ממושכנת אינו יכול להקדיש ותימא דאמר בסוף איזהו נשך כו'. וכתבתי דלולי דבריהם היה נ"ל לחלק מטעם אחר דישראל מעובד כוכבים לא קנה ואע"ג דרש"י ותוספות כתבו בפרק איזהו נשך גבי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטת' דלא שייך הא מילתא דב"ח קונה משכון אלא במטלטלין ולא במקרקעי כו' נ"ל דהיינו לענין ישראל מישראל נקנית גוף המשכון שלא יכול לסלקו ממשכון למשכון אחר כמ"ש שם בפירוש הריטב"א ז"ל משא"כ לענין דעובד כוכבים מישראל לא קנה נראה דאין לחלק בין מטלטלין למקרקעי לענין הקדש דדוקא בישראל מישראל איכא למימר דלא חל ההקדש בעודה ממושכנת כיון דמלוה קנאו לשיעבודיה הו"ל לגבי לוה כמו דבר שאינו ברשותו דאינו יכול להקדיש משא"כ בישראל מעובד כוכבים לא קניא לשיעבודיה למפרע אלא לבטחון בעלמא לכשיגיע זמנו דלעולם ישראל מעובד כוכבים לא קנה אלא היכא דשייך קנין גמור מהשתא כמו שהארכתי במקום אחר ובפרק כל שעה אבאר יותר בעזה"י:

גמרא אלא אמר רב אשי קונמות קאמרת כו' מפשט לשון הש"ס משמע דהשתא נמי לא הדר ביה מהאי אוקימתא דמוקי לעיל באמרה יקדשו ידי לעושיהן אלא דמלשון התוספות בקידושין דף ס"ג משמע להדיא דהשתא לא צריך לאוקמי בהכי אלא כיון דקונמות קדושת הגוף נינהו חל אפילו בדשלב"ל ובזה היה נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב להדיא בפ' י"ב מהלכות נדרים דבאסרה על בעלה מעשה ידיה חל הקונם אע"ג דלא אמרה יקדשו ידי וכבר הרגיש הר"ן ז"ל בזה בשמעתין ולמאי דפרישית א"ש כשיטת התוס' דקידושין אלא שעדיין צריך ביאור ותיקון ואבאר בחידושי קידושין אי"ה:

שם אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל כו' אע"ג דמציא למימר איני ניזונית ואיני עושה אפ"ה כל כמה דלא אמרה אלמוה לשיעבודיה דאל"כ לא הועילו בתקנתן דכל אשה תאסור על בעלה בקונם אע"ג דיכול להפר מ"מ זימנין דליכא שהות להפר או דטריד. אבל לשמא תאמר לא חששו כיון דלא שכיח כמ"ש התוספות לעיל וק"ל:

בתוספות בד"ה קונמות וא"ת א"כ כל אדם יפקיע כל ממונו מב"ח ע"י קונם כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דודאי כשאין לו במה לפרוע נראה דלא מצי אסר בקונם דב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין ופורעים להלה את חובו דבכה"ג לא מטי ליה הנאה מנכסי המדיר אלא דידיה קא שקיל דומיא דמחזיר לו אבידתו משא"כ בההיא דהכא לענין מעשה ידיה דלאו בני פרעון נינהו שייך שפיר הפקעת שיעבוד וכן בההיא איצטלא דפרסו אמיתנא וכן במה שהביאו בתירוצם מההיא דר"פ המדיר יבואר שם בע"ה דאדרבא מהתם משמע כדפרישית וצ"ע ובעיקר מילתא דהקדש חמץ ושחרור מפקיע כתבתי קצת בפ' השולח דף מ' ע"ש ומסוגיא דהכא קשיא לי על שיטת התוספות שם שכתבו בטעמא דמילתא משום שב"ח מכאן ולהבא הוא גובה או משום דמצי לסלוקי בזוזי וכל זה לא שייך הכא ודעתי לפרש אי"ה במס' פסחים פ' כל שעה:

קונטרס אחרון
בד"ה קונמות כתבתי דמסוגיא דהכא קשיא לי על שיטת התוס' בפרק השולח דף מ"ח שכתבו הטעם דהקדש מפקיע מידי שעבוד היינו משום דמכאן ולהבא גובה והאי טעמא לא שייך בשמעתין וצ"ע:

במשנה ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו' כבר כתבתי בשיטה הקודמת מחלוקת הפוסקים באומרת איני ניזונת ואיני עושה אי חייבת בהנך מלאכות הבית ולכאורה נראה קצת ראיה דחייבת אפילו מדאורייתא כדאיתא ביבמות פ' הבא על יבמתו אהא דכתיב אעשה לו עזר כנגדו דאדם מביא חטים מן השוק חטים כוסס כו' אלמא דאורחא דמילתא הכי הוא שהאשה עושה מלאכת צורכי הבית וק"ל:

קונטרס אחרון
במשנה ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה. כתבתי קצת ראייה דחיוב הזה הוא מדאורייתא ונ"מ לדינא כמ"ש:

בגמרא טוחנת ס"ד עיין פירש"י ותוספות. ולולי פירושם היה נ"ל דאעיקר דינא נמי פריך דלישנא דטוחנת משמע שכל ענייני גוף הטחינה מוטל עליה אפילו במקום שדרך בני אדם להנהיג הגלגל בידים וברגלים והא ודאי ליתא דמ"ש ממלאכת קצירה ודישה שאינו מוטל עליה מלאכות עבדות ממש אלא מלאכות הקלות ואפשר דאפילו להוליך השקין של תבואה למקום הטחינה וליתן לתוך האפרכסת נמי מתמה הש"ס כה"ג ומשני שפיר תני מטחנת וכפירש"י שמכינה צורכי הטחינה והטחינה נעשית ע"י פועלין אומנים א"נ ברחייא דידא שאין בזה טורח כ"כ שאין דרך לטחון בזה אלא קבא קבא וכן נ"ל מלשון הב"י בשם הרמב"ם ז"ל:

תוספות בד"ה כגון שנדרה היא וקיים לה כו' אבל ליכא למימר דאסרה הנאת יניקתה עליו כיון דמשעבדא ליה אין הנדר חל עכ"ל. ובחידושי הרא"ה ז"ל כתב בע"א כגון שאסרה הנאת פירות עליה אם תניק את בנה דבכה"ג שפיר חייל נדרה ולענ"ד בלא"ה לא ידענא למה הוצרכו לכך דלמאי דמסקינן לעיל דקונם מפקיע מידי שיעבוד אלא דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל היינו כדפרישית לעיל דאל"כ מה הועילו בתקנתן דאע"ג דמצי להפר זמנין דמיטריד משא"כ בקיים לה הוא שפיר מצינן למימר דאלמוה כיון דסברי ב"ש הוא נותן אצבע בין שיניה כן נ"ל ודו"ק:

גמרא אלא אמר ר"א קונמות קאמרת וכו'. כתב הר"ן דאע"ג דאלמוה מ"מ תו לא ה"ל דבר שלא בא לעולם וכתב עוד דיש לומר דבאמת טעמא דרבנן דפליגי אר"י ב"נ דחשיב ליה דבר שלא בא לעולם משום דאלמוה וכבר כתבתי בסמוך דלשיטת רש"י ז"ל היינו טעמא דאוקמי ר"ה בריה דר"י באומרת יקדשו ידי דאי באומרת יקדשו מעשה ידיה לא שייך שעבוד דהא דבעל נינהו אבל א"ל דהוצרך לאוקמי באומרת יקדשו ידי משום ר"ע דכיון דס"ל דמשום אלמוה ה"ל דבר שלא בא לעולם אם כן הא העדפה נמי לא בא לעולם דזה אינו דהא כבר כתבנו דכל מה דשקיל וטרי היינו משום דגירושין לא עבידי דאתי אבל בהעדפה דעבידי דאתי שפיר יש לומר דס"ל ככמה תנאי דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וע"כ צ"ל לפירש"י כנ"ל. מיהו לשיטת התוס' בקידושין דף ס"ג שכתבו דהמ"ל משום דקונמות קדושת הגוף משמע דס"ל דקה"ג חייל על דבר שלא בא לעולם: ולכאורה משמע דס"ל דהיינו דמתרץ ר"מ קונמות קדושת הגוף ואף דאלמוה לא ה"ל בא לעולם מ"מ קדושת הגוף חייל על דבר שלא בא לעולם כמו שיש לו כח להפקיע מידי שעבוד. ולפ"ז באמת קשה על ר"ה ברי דר"י למה הוצרך לאוקמי באומרת יקדשו ידי וכבר כתבתי ישוב ע"ז דר"ה בריה דר"י ס"ל כרב דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה כמו שבארתי בב' אופנים אך על זה קשה דא"כ מאי מקשה הש"ס ונקדשו מהשתא כיון דלמסקנא א"צ לומר באומרת יקדשו ידי אלא שאסרה מעשה ידיה ממש א"כ לאו שעבוד הוי אלא דבעל ממש ואיך יכולה לאסור דבר שאינו שלה וצריך לומר דלאוקימתא דר"ה בריה דר"י פריך אע"ג דאינו מוכרח. מיהו לפי מה שכתבנו ישוב א' ע"ז דר"ה בריה דר"י מטעמא אחרינא אוקמא באומרת יקדשו ידי משום שעבוד הפירות לר"ע א"ש כנ"ל. מיהו בעיקר הדין דקונמות וקדושת הגוף חלים בדבר שלא בא לעולם כבר כתבנו לעיל דף י"א ע"א מזה באורך בישוב דבריהם וראייתם ע"ז אך באמת תמי' לי ע"ז דהא בנדרים דף מ"ז בעי' שם באוסר בקונם אם אסור בחילופיהן מטעם דה"ל דבר שלא בא לעולם ורבא גופא איירי ביה התם ולפ"ז דלמסקנא דקונמ' קה"ג חלים על דבר שלא בא לעולם א"כ כל הסוגיא שם דלא כהלכתא וקשה על רבא עצמו דס"ל הכא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד. ותו קשה דבקידושין דף ס"ג חשיב לדרבי דס"ל אדם מקדיש דבר שלב"ל משום דאמר בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר ומאי ראיה היא דהא שחרור הוי כקדושת הגוף דאמר רבא שחרור מפקיע מידי שעבוד. וכיון דקדושת הגוף הוא שאני דחייל על דבר שלב"ל. וכבר כתבנו בזה בדף י"א ע"ש. והעיקר נלענ"ד דאף דס"ל להתוס' דקונמות חלים על דבר שלא בא לעולם לאו משום דפירשו הכי תירוצא דרב אשי כמ"ש דא"א לפרש הכי כנ"ל אלא מסברא דנפשייהו כתבו כן וכמ"ש לעיל דף י"א דראייתם מהא דיכול להקדיש קדושת הגוף עובר במעי אמו כדאמר בר"פ כיצד מערימין וכמ"ש בספר פני יהושע ומהא דיכול להתגייר במעי אמו למ"ד עובר ירך אמו הוא כמ"ש לעיל שם. מיהו נראה דזהו דוקא גם כן בעבידי דאתי תדע דלא מצינו בשום מקום שאדם יכול להקדיש מה שתתעבר פרתו אלא בעובר דעבידי דאתי דרוב מתעבריים יולדת ולד קיימא כדאיתא בר"פ האשה שהלכה. ובזה מתורץ הכל דחילופיהן וקניית העבד ע"מ לשחררו כיון דכל כמה דלא קנה אותו לא עבידי דאתי ואינו יכול לטבול לשם שחרור עד שיקנה אותו תחלה וממילא דלא הוי קדושת הגוף בשעת קנין אלא שזוכה בשעת קנין ע"מ לשחררו להפקיע שיעבודא. ולפ"ז א"ש ברווחא דודאי הוצרך ר' הונא בריה דר"י לאוקמא באומרת יקדשו ידי משום ריב"נ כי היכא דלהוי רק שעבוד הידים דקונמות מפקיע וכמ"ש לעיל לפירש"י אבל משום קדושת הגוף לא היה חל אחר הגירושין משום דלא עבידי דאתי וממילא דאיכא תרי טעמא על העדפה דר"ע דלא ה"ל דבר שלא בא לעולם אי משום דקונמות קדושת הגוף וחל על דבר שלא בא לעולם במידי דעביד דאתי אי משום דהידים אתנהו בעולם ושפיר כתבו התוס' בקידושין דלר"ע המ"ל משום דקונמות קדושת הגוף הוא מיהו כבר כתבנו לעיל בתוס' ד"ה ר"ע וכו' דמשמע מדבריהם דמסקנא א"צ לאוקמא באומרת יקדשו ידי כנ"ל ויבואר עוד בקונטרס אחרון בסימן פ"א. ודוק:

תוס' ד"ה שדה וכו'. ותימא דאמר בסוף איזהו נשך וכו'. והנה לכאורה לפי מה דאיתא בפסחים דף ל"א דחכמים דר' מאיר ס"ל דישראל מנכרי לא קנה משכון א"כ מאי קשיא להו לדמות להאי דסוף איזהו נשך דהתם מיירי בנכרי וכן הקשה בספר פני יהושע. מיהו לפמ"ש בחידושי בפסחים שם דר' מאיר ורבנן לטעמייהו אזלי והוא משום דקנין המשכון ילפינן מדר' יצחק דמיירי שלא בשעת הלוואתו א"כ היינו בישראל דמשיכה קונה אבל בנכרי דקנינו במטלטלין בכסף כדאיתא בע"ז דלישראל בחדא ולנכרי בחדא א"כ אין לומר דקונה אותו בדמי ההלואה דהא איתא בקידושין דף מ"ח דמכר אינו נקנה במלוה והכא במשכנו שלא בשעת הלואה דמיירי ביה קרא. ה"ל המעות מלוה כבר ור' מאיר לטעמיה דס"ל המקדש במלוה מקודשת וה"ה במכר והיינו דקאמר שם דנכרי מישראל לכ"ע לא קנה משכון משום דאף לר"מ לא שייך לומר שיקנה הנכרי בדמי הלאותו דהא קי"ל דהפקעת הלואתו מותר א"כ במה יקנה המשכון ע"ש באורך. נמצא דכל זה במשכון מטלטלין אבל בקרקע דעיקר קנינו בשטר הוא כדאיתא בח"מ סימן קצ"ד ממילא דאין חילוק. ודוק:

בא"ד ויש לומר דכח שיש לשוכר וכו'. הנה מדבריהם אלו מוכח דלא כמ"ש הב"ש בסימן צ' סעיף ט' דבהקדישה נכסי מלוג אין הקדושה חלה משום שלא יכול הבעל לאכול הפירות דהא כתבו התוס' דהגוף בודאי הוי הקדש דמשכיר וכן מוכח לפמ"ש לעיל דלפי הס"ד דלעיל דלא אסיק הא דקונמןת קדושה הגוף ומוציא מידי שעבוד לא שייך מה שתירצו התוס' בד"ה ר"ע וכו' דיכול להפר משום הפירות דהא אינו חל על הפירות וצריך לומר כתירוצא קמא ע"ש אכתי קשה דלמה צריך להפר משום העדפה דהא כל העדפה יש לבעל פירות ואין הנדר חל שלא יוכל לאכול הפירות. מיהו לפמ"ש שם דהוי ס"ד דשיעבוד לאו כלום הוא אפילו בקדושת דמים יש ליישב ועמ"ש לעיל בתוס' ד"ה הכא אין בידה וכו' ועיין בקונטרס אחרון שכתבתי שם דאין ראיתו שם מוכרח. והנה משמע מדבריהם עוד דס"ל להתוס' כשיטת הפוסקים בסימן ר"ג דמקדיש או מוכר דבר שלב"ל עם דבר שבא לעולם אפ"ה אינו חל אלא על דבר שבא לעולם דאל"כ הא דקאמר התם בידו לפדותה תיפוק ליה כיון דחל על הגוף השדה חל נמי על הפירות. ותו קשיא לי להפוסקים דס"ל דחל על דבר שלא בא לעולם אגב דבר שבא לעולם דא"כ הא דבעי בנדרים דף מ"ז באוסר על חבירו בקונם אם אסור בחילופיהן מטעם דה"ל דבר שלא בא לעולם תיפוק ליה דחל אגב גוף ההקדש ויש לומר דכיון דכשבאו החילופין כבר ליתא גוף הדבר שאסור לא שייך למיחל אגב וצ"ע בזה. וק"ל:

תוס' ד"ה קונמות וכו' וא"ת וכו'. לכאורה היה נראה לפי מה דפסק הר"ן בנדרים דף מ"ז האיבעיא לקולא באוסר בקונם דמותר בחלופיהן א"כ מאי ירויח דהב"ד ימכרו נכסיו והדמים אינם נאסרים דה"ל חלופין והיה נראה דהתוס' אזלו לשיטתם לפי המשמע מדבריהם בקידושין דף ס"ג דקונמות חלים על דבר שלב"ל כיון דמפקיע מידי שעבוד א"כ בודאי קי"ל דחל על החילופין אבל כבר כתבתי בסמוך דדוחק לומר דסוגיא דשם דלא כהילכתא. וראיתי בספר פני יהושע שתמה על התוס' דבכה"ג לא מצי אוסר דלא מטי ליה הנאה מנכסי המדיר אלא דידיה קא שקיל דומיא דמחזיר לו אבידתו עכ"ל. ולא נהירא דהתם באוסר הנאתו לכך מחזיר אבידתו דאין זה הנאה מן המדיר דדידיה הוא וה"נ באוסר הנאתו צריך לשלם לבע"ח ואין זה הנאה אבל כשאוסר הנכסים פשיטא שהנכסים אינם אלא משועבדים לבעל חוב יוכל להפקיע שפיר ועיין מה שכתבתי בר"פ המדיר בזה. וק"ל:

בא"ד א"נ ידו עדיפא מידה וכו'. לכאורה זה סותר מ"ש לעיל בד"ה ור' עקיבא דבפירות לא אלמוה ובאמת תלינא בפלוגתא שתי הברייתות דאיתא שם בפרק החובל ויבואר בקונטרס אחרון סימן צ' סעיף ט' ע"ש:

מתניתין רשב"ג אומר אף המדיר וכו'. לכאורה קשה דהאיך יוכל הוא להדירה שלא תעשה מלאכה וע"כ צ"ל שתלה בתשמיש כגון שאמר קונם תשמישך עלי אם תעשה שום מלאכה א"כ תקשה קושיה הש"ס לקמן ר"פ המדיר דתעשה מלאכה ותיתסר מיד בתשמיש ותמתין שבת אחת. ומשמע ממתני דיוציא מיד ותו קשה דלפי מה שפירש"י לעיל בדברי ר' יוחנן בן נורי שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו שלא תוכל ליזהר ממלאכות א"כ ל"ל טעמא דשיעמום ת"ל שאסורה לדור עמו משום שאינה יכולה ליזהר ממלאכות ודוחק לחלק בין אם כבר גירשה דאסורה לחזור לו לכתחלה אבל היא אינה יכולה לכופו לגרשה בעבור זה וצריכה לזהר באמת ונראה דצ"ל כדמשני לקמן כה"ג בר"פ המדיר דמיירי בנדרה היא וקיים לה הוא וס"ל דהוא נותן אצבע בין שיני' ממילא דלא קשה קושיא קמייתא כדאיתא לקמן דף ע"א ע"ב דהיא לא תמצא פתח לנדרה דמסני סני לה אפילו אם תלתה בתשמיש גם יש לומר שלא תלתה בתשמיש כלל והא דחל הנדר משום דמיירי בעשירה דאינה משועבדת לו ויכול להפר משום זימה או משום שיעמום כמו שיבואר בגמרא וכ"ש דא"ש לדעת מהרש"א דכשהוא מקיים חל הנדר שלה אפילו היכא דמשעבדא כמו שיבואר לקמן. מיהו בכל זה לא מתרצא קושיא שניה דכיון דנאסרה בהמלאכו' ה"ל לומר דיוציא משום שאינה יכולה ליזהר וא"ל דמה תרויח בגירושין דגם לעצמה א"א ליזהר דא"כ לטעמא משום שיעמום נמי קשה מה תרויח בגירושין וע"כ צ"ל כשאמרה בזמן שאני תחתיך א"נ כמ"ש המפרשים לקמן ר"פ המדיר דף ע"א דאפילו לא תרויח מ"מ צריך להוציא משום מסני סני לה כמו שיבואר שם בס"ד. אך לדעת הר"ן דס"ל באומרת איני נזונת איני עושה דחייבת במלאכות יש לומר דמיירי כגון שאמר איני ניזונת ואיני עושה וחל הנדר על עשיית הצמר. ועל המלאכות באמת אינו חל ודלא כדעת מהרש"א הנ"ל ומותרת לעשות והא דיכול להפר היינו משום זימה ושיעמום א"נ דס"ל כר"י בן נורי ומטעם שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו יכול להפר. ולפ"ז צ"ל דאע"ג דיכולה לעשות המלאכות כיון דאינה יכולה לעשות בצמר מביאה לידי שיעמום אך לדעת התוס' דבאומרת איני ניזונת ואיני עושה פטורה ממלאכות קשה תיפוק ליה דאינה יכולה ליזהר וצ"ל כמ"ש לעיל דאף דלכתחילה אסורה לחזור אבל משום זה לא היו כופין לגרש ותזהר באמת ולפ"ז יש לומר דהנדר חל משום דמיירי בעשירה או שאמרה איני נזונת ואיני עושה כנ"ל וא"ש טפי דמשום זה יכול להפר כיון שקשה ליזהר ועיין מ"ש לקמן בגמרא ודוק

שם בגמרא מתניתין דלא כר' חייא וכו'. נראה מדברי תוס' דטעמא דר"ח דפטורה ממלאכות משום שממעט את היופי ומעכב עיבורה ונראה דנקט תרווייהו דבטעמא דבנים לבד לא סגיא לנשים שאין ראוין בל"ז להתעבר ולילד ובטעמא דיופי לבד יש לומר דמשום דאמר ביבמות גבי ער ועונן שלא תתעבר ותכחיש יופיה נמצא דנהי דהמלאכות ממעטין היופי מצד הטירחא מ"מ הא איכא צד לומר להיפך שאף אם לא תעשה מלאכה תתעבר ותכחיש יופי מחמת עיבור לכך הוצרך לומר דאדרבא אין אשה אלא לבנים וראוי שלא למעט עיבורה א"כ ממילא באותן הנשים שאין ראוין להתעבר כיון דלא שייך שתתעבר ותכחיש היופי ממילא דשייך דאין אשה אלא ליופי. וק"ל: ועיקר מילתא דר' חייא נראה דכיון למה דאמר ר' חייא ביבמות דף ס"ג שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא והיינו לבנים וליופי כדי שלא יתן עיניו באשה אחרת. וק"ל:

בגמרא שם נדרה שלא להניק וכו'. לכאורה נראה שאסרה הנאת הנקה על הבעל ופליגי אי משעבדא ליה ולכאורה קשה הא קי"ל במודר הנאה דזן בניו ובנותיו הקטנים משום דאין זה הנאה ודוחק לומר משום שאסרה בפירוש שאני דאפ"ה לא שייך איסור הנאה כיון דהוא אינו אלא כמבריח ארי בעלמא ויותר נראה דמיירי שאסרה הנאת הנקה על בנה ואף דקטן אוכל נבילות קי"ל דאין מצווין להפרישו מ"מ להאכילו בידים אסור. שוב מצאתי כשבא לידי ספר שיטה מקובצת קושיא זו בשם רשב"א והתירוץ בשם תוס' ושמחתי שכוונתי לדעת הגדולים. אך נראה דזהו לפי דעת הר"ן בנדרים דף ט"ו ע"א דהמודר עובר ולא המדיר. אך לפי דעת הרמב"ם ז"ל דהמודר הנאה מחבירו ומהנהו המדיר עצמו עובר א"צ לזה דהיא עוברת בעצמה כשנותנת להניק ונראה מזה דנ"מ כגון שהולד יונק כבר בשעה שנודרת דאם האיסור מצד התינוק אינה מחויבת למנעו ולהשמיט הדד מפיו. משא"כ אם האסור הוא עליה צריכה לשמוט הדד מפיו. ונראה דלדעת הרמב"ם ז"ל מדוקדק הלשון שומטת הדד מפיו ר"ל דקמ"ל שהאיסור עליה וצריכה לשמוט כנ"ל. ועוד נראה דצ"ל דמיירי שאוסרת הנאת חלבה דהנאת הנקה הוא דבר שאין בו ממש כדאיתא בנדרים דף ט"ו. אלא דקשה לי דהא חלבה שבא אחר כך הוי דבר שלא בא לעולם. כדקי"ל גבי מוכר פרה לחלבה דבעינן דוקא בלשון זה שמקנה את הפרה לחלבה כמו אילן לפירותיו ולדעת התוס' שכתבנו לעיל דס"ל בקידושין דף ס"ג דקונמות חל על דבר שלא בא לעולם א"ש ויותר נראה דמיירי באומרת שיאסר הדד שלה עליו לחלבה כמו יקדשו ידי לעושיהן. ולפ"ז א"ש כפשטיה הלשון שומטת הדד מפיו כיון דעיקר האיסור הוא מחמת הנאת הדד. שוב מצאתי בריטב"א לשון זה שאוסרת הדד לחלבה. ועיין מ"ש בסמוך. ודוק: ועיין קונטרס אחרון:

שם בגמרא ואם נתגרשה אינו כופה. לכאורה הוא מלתא דפשיטא טובא דמה"ת תתחייב להניק ודוחק לומר דנקיט משום סיפא דאם היה מכירה וכו'. ונראה דקמ"ל לדיוקא דאינו כופה. אבל איסורא ליכא אם רוצה להניק דכיון דבשעת הנדר לא חל אפילו נתגרשה אינו חל דה"ל דבר שלב"ל והיינו כת"ק דר"י בן נורי לעיל דף נ"ט ע"א כמ"ש הר"ן בנדרים דטעמיה דת"ק משום דה"ל דבר שלא בא לעולם משום דכיון דאלמוה לשיעבודא כל זמן שהיא תחת בעלה ה"ל דבר שלא בא לעולם וה"נ הכא. מיהו לאידך פירושא שכתב הר"ן דאף ת"ק לא פליג אהך סברא דאף דאלמוה כ"ז שהיא תחתיו ממש לא ה"ל דבר שלא בא לעולם כדקאמר הש"ס לעיל לר"י בן נורי אלא דת"ק ס"ל דאינו יכול להפר על אחר הגירושין דלא ה"ל דברים שבינו לבינה קשה דלמה תהיה רשאית להניק אחר גירושין ונלענ"ד לפמ"ש לעיל דהא דקאמר במסקנא דקונמות מפקיע מידי שיעבוד ולא ה"ל דבר שלא בא לעולם היינו משום דמשני כבר שאמרה יקדשו ידי לעושיהן והידים אינם רק משועבדים לבעל שתעשה בהן מעשה ידיה אבל אם הקדישה מעשה ידיה עצמן שהם של בעל ממש ואינה יכולה לאסור דבר שאינו שלה ומדינא אינו חל אפילו בקונם שפיר ה"ל דבר שלב"ל לאחר הגירושין א"כ יש לומר דה"נ מיירי שאסרה הנאת הנקה שהוא של בעל ממש וה"ל דבר שלא בא לעולם לאחר גירושין אע"ג דכבר כתבנו לעיל דהנאת הנקה ה"ל דבר שאין בו ממש מ"מ אסור מדרבנן כדאיתא בנדרים דף ט"ו ועפ"ז יש לפרש הא דמסיק הש"ס סיפא דברייתא דנתגרשה אינו כופה שנתקשה בזה בספר שיטה מקובצת ולפמ"ש יש לומר דבל"ז לא הוי מצי להוכיח דב"ש ל"ל הנקה כלל דה"א דב"ש ל"ל הא דאלמוה רבנן לשיעבודא כלל וממילא דקונמות מפקיע מידי שיעבוד וכמ"ש לעיל בשם הריטב"א דמיירי ברייתא באסרה דדה לחלבה וב"ה ס"ל דאלמוה. אבל מדנקט אם נתגרשה אינו כופה דמשמע אבל איסורא ליכא והיינו ע"כ שאסרה הנאת הנקה שהוא של בעל ממש דאי משום אלמוה לא ה"ל דבר שלא בא לעולם כדמשני הש"ס לעיל א"כ מוכח שפיר דב"ש ל"ל חיוב הנקה כלל. ודוק: ונראה דמש"ה מסיק נמי סיפא דאם היה מכירה וכו'. שמזה יותר ראיה דאין הנדר חל אחר הגירושין דאל"ה אע"ג דאיכא מצוה הא נדרים חלים על דבר מצוה. ותו דבכולל בודאי חייל והכא כולל אם אינו מכירה או יותר משיעור זמן הנקתו. מיהו יש לומר דה"ל פיקוח נפש ודוחה כל המצות אלא דלפ"ז היתה אסורה להניק אלא בשיעור חיותו ומשך הזמן שיש בו סכנה תדע דב"ש לא מחלק בין מכירה. וק"ל:

שם בגמרא אלא מחוורתא וכו'. הקשה בספר שיטה מקובצת בשם תלמידי רשב"א דלמסקנא ה"ל למימר ב"ש אומר אינו יכול להפר דלא ה"ל דברים שבינו לבינה. ולע"ד נראה דיכול להפר דהוי נדרי עינוי משום הנאה דידה כמ"ש התוס' וכדאיתא בשבת דף קל"ה. בן שמנה אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה ומפרש מפני סכנת האם ולמ"ד דס"ל בנדרים דנדרה משתי ככרות אחד מתענה ואחד שאינה מתענה דמתוך שמפר למתענה אפ"ה לא נקיט אינו יכול להפר דעכ"פ מועיל הפרה לענין להקל חלבה מעט מה שמתענה מצי להפר נמי לשאינו מתענה א"ש טפי דמתוך שהוא יכול להפר בשיעור להקל חלבה יכול להפר בשיעור כל ההנקה ולמ"ד דס"ל דאינו מפר רק למתענה דהיינו דאמרי ב"ש שומטת דד מפיו ר"ל לאחר שהקל לה וק"ל:

תוס' ד"ה כגון שנדרה היא וכו' כיון דמשעבדא לי וכו'. הקשה מהרש"א דכיון דקיים לה הבעל אמאי אין הנדר חל משמע דס"ל דהנדר חל לכ"ע כיון דקיים לה ונתרצה לנדרה ולפ"ז צריך לפרש כופה ומניקתו כפירוש התוס' דשוכרת מניקת ובספר פני יהושע הקשה בע"א דהנדר חל משום שהוא נותן אצבע בין שיניו אבל לב"ה כופה ומניקתו ממש משום שהיא נתנה אצבע ואין הנדר חל. ונראה ראיה לדבריו מדפריך בריש המדיר כיון דמשועבד לה האיך מצי מדיר ומאי קושיא דלמא מיירי בשנתרצית היא לנדרו והא דקתני שם יוציא ויתן כתובה היינו משום דהוא נותן אצבע בין שיניה וכי היכא דס"ל לב"ה הכא דהיא נתנה אצבע ה"ה שם להיפך דהוא נתן אצבע בין שיניו אלא ודאי דאם הוא נתן אצבע בין שיניו אין הנדר חל. ועמ"ש שם בר"פ המדיר וק"ל ועמ"ש לעיל דף נ"ב בזה. ועיין קונטרס אחרון:

לא דמיא אלא להא. לא דמי לשדה זו שמשכנתי לך סתם אלא לאומר שדה זו שמשכנתי לעשר שנים דאין בידו לפדותה ולהקדישה עכשיו: דקדשה. דהא שלו היא: דקדושת הגוף נינהו. כקדושת מזבח שאין להן פדיון כך אין פדיון לקונם להיות ניתר למי שנאסר עליו שהרי אינו הקדש גמור לתפוס פדיונו אלא אסור על אדם אחד וכיון דקדושת הגוף הוא מפקיע מידי שעבוד שהיא משועבדת לבעלה וחייל ולקמן פריך א''כ מאי איריא שמא יגרשנה מהשתא חייל: הקדש. כגון ששיעבד שורו לבעל חוב וחזר והקדישו מפקיע שעבוד המלוה וגובה חובו ממקום אחר וזה כשר לקרבן ואינו גזול דלא הוה קני ליה אלא לגוביינא בעלמא ודוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים דבדק הבית לא מפקיע שעבוד כדתנן בערכין (דף כג:) מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו כו': חמץ. עשה חמצו אפותיקי לעובד כוכבים והגיע הפסח איסור חמץ מפקיעו משעבוד העובד כוכבים ונאסר בהנאה והא דתנן (פסחים דף ל:) עובד כוכבים שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה אוקמינן לה התם כשהרהינו אצלו שמסרו בידו משכון: ושחרור. עשה עבדו אפותיקי ושחררו הלוה משוחרר וזה גובה חובו ממקום אחר: ונקדשו מהשתא. מאי איריא דקתני שמא יגרשנה מהשתא נמי קדיש: אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל. בעודה תחתיו דשויוהו רבנן כלוקח גמור ולא כמלוה: מתני' אופה. פת: שתים אינה מבשלת כו'. בגמרא פריך אמאי לא איפטרה מכולהו בחדא שפחה שהכניסה במקומה: יושבת בקתדרא. לא תטרח בשבילו לילך בשליחות להביא לו חפץ מבית לעליה: שעמום. שיגעון: גמ' טוחנת ס''ד. המים מגלגלין האופן וטוחן: מטחנת. מכינה צורכי טחינה נותנתו באפרכסת וקולטת הקמח: ואיבעית אימא. לעולם טוחנת היא עצמה: דידא. רחיים של יד: לתכשיטי אשה. שיקנו לה תכשיטין להתנאות בהן: שיעדן. את זיוה אישקלויי''ר בלעז: לפירקה. ימי הנעורים: שומטת דד מפיו. לא תניקנו שחל הנדר אלמא לא משעבדא ליה: כופה ומניקה. דמשעבדא ליה ולא חל הנדר: אם היה מכירה. שאינו רוצה לינק מאחרת: הכא במאי עסקינן. ברייתא: ונפלגו בכתובה בעלמא. נדרה מליהנות לו וקיים לה בש''א תצא ותטול כתובה ובה''א תצא בלא כתובה: ועוד תניא. גבי כל הנשים ואפילו בלא נדר: אינה מניקה. אם אינה רוצה:

שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תיקדש. משמע דבעודה ממושכנת אינו יכול להקדיש דאין כח להקדש לבטל כח המלוה שהיא ממושכנת בידו ותימה דאמרי' בסוף איזהו נשך (ב''מ עג:) רב מרי בר רחל משכן ליה עובד כוכבים ההוא ביתא אזל עובד כוכבים זבניה לרבא נטר תריסר ירחי שתא ושקל אגר ביתא ואמטיה לרבא כו' אלמא הפקיע המכר כחו של רב מרי שהיה לו לדור בבית חנם שהיתה ממושכנת בידו והפקיע המכר כחו והוצרך להעלות לו שכר לרבא וי''ל דאין זה הפקעת כח אלא לפי שהיה סבור רב מרי שהיה רבא חייב לו דמי המשכנתא במקום העובד כוכבים ולא רצה לדור בחצירו חנם משום רבית וא''ל רבא כדיניהם עבידנא לך דרבא לא מיחייב ליה מידי אלא העובד כוכבים וא''ת והא דאמר בפ' האומר משקלי עלי (ערכין כא. ושם) הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש ופריך היכי דייר ביה הא במעילה קאי דמשמע שבזמן השכירות יכול להקדישה וי''ל דכח שיש לשוכר אינו יכול להקדיש אלא הוא והקדש שותפין בו וימכר הבית ויקח זה דמי שכירות הבית והמותר להקדש אבל הכא מיירי שמקדיש כל השדה אף מה שאינו יכול להקדיש עכשיו אי נמי בהקדש ממש היה חל על שדה הממושכנת אף קודם שתפדה והכא מיירי שאוסר בקונם על המלוה לכשיפדנה דיכול להיות דבשדה ממושכנת אינו יכול לאוסרה בקונם אף על פי שיכול להקדישה כדמוכח בערכין דיכול להקדיש יותר ממה שיכול לאסור בקונם ומתרצא בהכי האי דפריך לעיל ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדיש ולקמיה קדיש ומאי קשיא ליה דלמה לא תוכל להקדיש מעשה ידיה לאחר שתתגרש מאי שנא מנכסי מלוג שיכולה למכור עכשיו לכשתתאלמן או תתגרש אלא ודאי אע''פ שיכולה להקדיש מידי דהוי אמכר לא תוכל לאסור ועוד יכול להיות דאפילו היתה מקדשת ידיה לשמים לגמרי לא היה ראוי לחול הקדש כמו על שדה משום דבשדה חל ההקדש על גוף השדה בעודה ברשות המלוה וממילא יקדשו הפירות כשיצא הגוף מרשותו אבל ידיה אפי' הקדישו לשמים אין נתפשות בהקדש ואפילו בעבד אמר רב דגופיה לא קדיש ובבן חורין מודו כ''ע ולכך אפי' הקדישו לגמרי אין להקדש לחול יותר מאוסר למלוה בקונם שדה הממושכן לו: קונמות קאמרת כו'. וא''ת א''כ כל אדם יפקיע כל ממונו מבעל חובו על ידי קונם. וי''ל דלאו דווקא שעבוד דבעל אלמוה רבנן אלא ה''נ דאלמוה לשעבודא דב''ח כדמוכח בריש המדיר (לקמן ע.) דפריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה ולימא דמפקע שעבודה ע''י קונם אלא ודאי דאלמוה נמי לשעבודא דאשה וא''ת בפ' אלמנה ביבמות (דף סו: ושם) גבי אצטלא דפרסוה אמיתנא אמאי קאמר רבא קנייה מיתנא הא אלמוה רבנן לשעבודא דאשה וי''ל דדוקא בקונמות אלמוה שלא יפקיע חובו אבל ההיא דפ' אלמנה דנאסר לכל העולם ליכא למיחש להכי ומפקיע מידי שעבוד כמו הקדש והא דאמר בהחובל (ב''ק דף צ. ושם) דעבדי מלוג אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל אע''ג דשחרור דמי להקדש סבירא ליה לרבא בפרק אלמנה (יבמות דף סו:) כמ''ד לאשה אבל לא לאיש א''נ ידו עדיפא מידה כיון דאכיל פירות בחייה כדאמרינן בהכותב (לקמן דף פג.): הקדש חמץ ושחרור. כתבתי בהשולח (גיטין מ: ושם): ארבע יושבת בקתדרא. אע''ג דבשלש נמי אינה עושה מכל מלאכות שהוזכרו במשנה מכל מקום עושה מלאכות קטנות שבבית שלא הוזכרו במשנה ואיכא נמי ארחי ופרחי דבגמרא וכי הכניסה לו ד' אינה עושה כלום: טוחנת ס''ד. הא דתנן בהניזקין (גיטין סא:) אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ לא פריך טוחנת ס''ד דדוקא הכא פריך דאתא לאשמועינן אלו מלאכות שהאשה עושה דקאי אעיקר מלאכה: תני רבי חייא אין אשה אלא ליופי. לא פליג אלא אטוחנת ואופה ומניקה את בנה וכיוצא בהן שמכחישות יופיה אבל אעושה בצמר לא פליג דמעשה ידיה תחת מזונות: כגון שנדרה היא וקיים לה הוא. שאסרה הנאת הנקה על עצמה שהיא נהנית בהנקה כדאמר לקמן הוא אומר שלא להניק והיא אומרת להניק שומעין לה משום צערא דידה וכי ההיא. דשוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה אבל ליכא למימר דאסרה הנאת יניקתה עליו כיון דמשעבדא ליה אין הנדר חל והשתא פליגי דב''ש סברי דהוא נתן אצבע בין שיניה הלכך אינו כופה להניק פי' להשכיר מינקת וב''ה סברי היא נתנה אצבע בין שיניה וכופה להניק שתשכיר לו מינקת או תצא בלא כתובה: