כתובות ס ע"ב

עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ אָמַר רַבִּי נָתָן בַּר יוֹסֵף הֵן הֵן דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי הֵן הֵן דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אֲנִי אַכְרִיעַ לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ מוּתֶּרֶת לִינָּשֵׂא בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד חֹדֶשׁ לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ מוּתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ לְפִי שֶׁאֵין הֶחָלָב נֶעְכָּר אֶלָּא לְאַחַר שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים
אָמַר עוּלָּא הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר מָר עוּקְבָא לִי הִתִּיר רַבִּי חֲנִינָא לָשֵׂאת לְאַחַר חֲמִשָּׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ אֲרִיסֵיהּ דְּאַבָּיֵי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי אֲמַר לֵיהּ מַהוּ לֵיאָרֵס בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ אֲמַר לֵיהּ חֲדָא דְּרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה וְעוֹד בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל וְאָמַר עוּלָּא הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר מָר עוּקְבָא לִי הִתִּיר רַבִּי חֲנִינָא לָשֵׂאת לְאַחַר חֲמִשָּׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ כׇּל שֶׁכֵּן דְּאַתְּ לֵיאָרֵס
כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף אֲמַר לֵיהּ רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ חוּץ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ וְחוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ רְהַט בָּתְרֵיהּ תְּלָתָא פַּרְסֵי וְאָמְרִי לַהּ פַּרְסָא בְּחָלָא וְלָא אַדְרְכֵיהּ
אָמַר אַבָּיֵי הַאי מִילְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן אֲפִילּוּ בֵּיעֲתָא בְּכוּתָּחָא לָא לִישְׁרֵי אִינִישׁ בִּמְקוֹם רַבֵּיהּ לָא מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כְּאַפְקִירוּתָא אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא לְמֵימְרָא דְּהָא אֲנָא הֲוָה גְּמִירְנָא לֵיהּ לְהָא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל אֲפִילּוּ הָכִי לָא מִסְתַּיְּיעָא לִי מִילְּתָא לְמֵימַר
תָּנוּ רַבָּנַן נָתְנָה בְּנָהּ לְמֵינֶקֶת אוֹ גְּמָלַתּוּ אוֹ מֵת מוּתֶּרֶת לִינָּשֵׂא מִיָּד רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ סְבוּר לְמִיעְבַּד עוֹבָדָא כִּי הָא מַתְנִיתָא אֲמַרָה לְהוּ הָהִיא סָבְתָּא בְּדִידִי הֲוָה עוֹבָדָא וַאֲסַר לִי רַב נַחְמָן
אִינִי וְהָא רַב נַחְמָן שְׁרָא לְהוּ לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא שָׁאנֵי בֵּי רֵישׁ גָּלוּתָא דְּלָא הָדְרִי בְּהוּ
אֲמַר לְהוּ רַב פַּפֵּי וְאַתּוּן לָא תִּסְבְּרוּהָ מֵהָא דְּתַנְיָא הֲרֵי שֶׁהָיְתָה רְדוּפָה לֵילֵךְ לְבֵית אָבִיהָ אוֹ שֶׁהָיָה לָהּ כַּעַס בְּבֵית בַּעְלָהּ אוֹ שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין אוֹ שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם אוֹ שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה אוֹ שֶׁהָיְתָה עֲקָרָה וּזְקֵנָה אַיְילוֹנִית וּקְטַנָּה וְהַמַּפֶּלֶת אַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ וְשֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד כּוּלָּן צְרִיכוֹת לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר
רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר לֵיאָרֵס וְלִינָּשֵׂא מִיָּד וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר בִּגְזֵירוֹתָיו
אָמְרִי לֵיהּ לָאו אַדַּעְתִּין וְהִלְכְתָא מֵת מוּתָּר גְּמָלַתּוּ אָסוּר מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר אֲפִילּוּ מֵת נָמֵי אָסוּר דִּלְמָא קָטְלָה לֵיהּ וְאָזְלָא וּמִינַּסְבָא הֲוָה עוֹבָדָא וַחֲנַקְתֵּיהּ וְלָא הִיא הָהִיא שׁוֹטָה הֲוַאי דְּלָא עָבְדִי נְשֵׁי דְּחָנְקָן בְּנַיְיהוּ
תָּנוּ רַבָּנַן הֲרֵי שֶׁנָּתְנוּ לָהּ בֵּן לְהָנִיק הֲרֵי זוֹ לֹא תָּנִיק עִמּוֹ לֹא בְּנָהּ וְלֹא בֶּן חֲבֶרְתָּהּ פָּסְקָה קִימְעָא אוֹכֶלֶת הַרְבֵּה לֹא תֹּאכַל עִמּוֹ דְּבָרִים הָרָעִים לְחָלָב
הַשְׁתָּא בְּנָהּ אָמְרַתְּ לָא בֶּן חֲבֶרְתָּהּ מִיבַּעְיָא מַהוּ דְּתֵימָא בְּנָהּ הוּא דְּחָיְיסָ[א] עִילָּוֵיהּ מַמְצְיָא לֵיהּ טְפֵי אֲבָל בֶּן חֲבֶרְתָּהּ אִי לָאו דַּהֲוָה לַהּ מוֹתָר לָא הֲוָה מַמְצְיָא לֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן
פָּסְקָה קִימְעָא אוֹכֶלֶת הַרְבֵּה מֵהֵיכָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת מִשֶּׁלָּהּ
לֹא תֹּאכַל עִמּוֹ דְּבָרִים הָרָעִים מַאי נִינְהוּ אָמַר רַב כָּהֲנָא כְּגוֹן כְּשׁוּת וַחֲזִיז וְדָגִים קְטַנִּים וַאֲדָמָה אַבָּיֵי אָמַר אֲפִילּוּ קָרָא וַחֲבוּשָׁא רַב פָּפָּא אָמַר אֲפִילּוּ קוֹרָא וְכוּפְרָא רַב אָשֵׁי אָמַר אֲפִילּוּ כַּמְכָּא וְהַרְסָנָא מִינַּיְיהוּ פָּסְקִי חֲלָבָא מִינַּיְיהוּ עָכְרִי חֲלָבָא
דִּמְשַׁמְּשָׁא בֵּי רִיחְיָא הָווּ לַהּ בְּנֵי נִכְפֵּי דִּמְשַׁמְּשָׁא עַל אַרְעָא הָווּ לַהּ בְּנֵי שְׁמוּטֵי דְּדָרְכָא עַל (רְמָא) [דְּמָא] דַּחֲמָרָא הָווּ לַהּ בְּנֵי גִּירְדָּנֵי דְּאָכְלָה חַרְדְּלָא הָווּ לַהּ בְּנֵי זַלְזְלָנֵי דְּאָכְלָה תַּחְלֵי הָווּ לַהּ בְּנֵי דּוּלְפָנֵי דְּאָכְלָה מוֹנִינֵי הָווּ לַהּ בְּנֵי מְצִיצֵי עֵינָא דְּאָכְלָה גַּרְגּוּשְׁתָּא הָווּ לַהּ בְּנֵי מְכוֹעָרֵי דְּשָׁתְיָא שִׁיכְרָא הָווּ לַהּ בְּנֵי אוּכָּמֵי דְּאָכְלָה בִּישְׂרָא וְשָׁתְיָא חַמְרָא הָווּ לַהּ בְּנֵי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - ב

עד שיעברו עשרים וארבעה חדש, שמא תתעבר, ויעכר חלבה, ותגמול את בנה מיניקתו, ^[1] דברי רבי מאיר.

ורבי יהודה מתיר לאם להינשא בהגיע בנה לשמונה עשר חדש, כי דיו לתינוק שיינק עד הזמן הזה.

אמר רבי נתן בר יוסף:

דברי רבי מאיר, הן הן דברי בית שמאי -

ודברי רבי יהודה, הן הן דברי בית הלל.

שבית שמאי אומרים: יניקת תינוק היא במשך עשרים וארבעה חדש.

ובית הלל אומרים: שמונה עשר חדש.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: אני אפרש! ^[2] לדברי האומר, רבי מאיר, עשרים וארבעה חדש צריך התינוק לינוק, הרי זו מותרת לינשא כבר בעשרים ואחד חדש, ואף שצריך לינוק עוד שלשה חדשים, וכדמפרש טעמא ואזיל.

ולדברי האומר, רבי יהודה, המתיר בשמונה עשר חדש לגמול את התינוק - הרי זו מותרת להנשא כבר בחמשה עשר חדש, ואף שצריך לינוק עוד שלשה חדשים.

לפי שאין החלב נעכר, אפילו אם תתעבר, אלא לאחר שלשה חדשים מתחילת העיבור.

אמר עולא: הלכה כרבי יהודה!

ואמר מר עוקבא: לי התיר רבי חנינא לשאת מינקת לאחר חמשה עשר חדש ממות בעלה, והיינו כרבי יהודה, וכפירושו של רבי שמעון בן גמליאל.

אריסיה דאביי אתא לקמיה דאביי [אריסו של אביי בא לפני אביי], אמר ליה האריס לאביי:

מהו ליארס אשה מינקת בחמשה עשר חדש מלידת הבן?

אמר ליה אביי: יכול אתה לארס, כי:

חדא: במחלוקת דרבי מאיר ורבי יהודה, הלכה כרבי יהודה. והרי אמר רבי יהודה ששמונה עשר חודש דיו לינק, וכיון שאין החלב נעכר אלא לאחר שלשה חדשים, מותר אתה ליארס בחמשה עשר חודש.

ועוד: במחלוקת בית שמאי ובית הלל, הלכה כבית הלל. והרי בית הלל כרבי יהודה הם סוברים.

ועוד, הרי אמר עולא: הלכה כרבי יהודה.

ועוד, הרי אמר מר עוקבא: לי התיר רבי חנינא "לשאת" לאחר חמשה עשר חדש -

וכל שכן דאת, מותר אתה, שהרי אינך רוצה אלא ליארס.

כי אתא אביי לקמיה דרב יוסף [כשבא אביי לפני רבו רב יוסף], וסיפר לו את ההוראה שהורה לאריסו -

אמר ליה רב יוסף לאביי: הוראתך אינה נכונה, כי רב ושמואל דאמרי תרוייהו, צריכה להמתין עשרים וארבעה חדש מלאים, חוץ מיום שנולד בו התינוק, וחוץ מיום שנתארסה בו.

רהט, רץ אביי בתריה, אחרי אריסו תלתא פרסי, שלש פרסאות, כדי לחזור בו מהוראתו.

ואמרי לה, פרסא בחלא [ויש אומרים פרסה אחת בחול רץ אחריו], ואולם, לא אדרכיה [ולא השיגו אביי לאריסו].

אמר אביי בעקבות מעשה זה:

האי מילתא דאמור רבנן, דבר זה שאמרו חכמים: אפילו ביעתא בכותחא [היתר ביצים המעורבים בכותח, שהוא מאכל שיש בו חלב], ^[3] על אף שהוא דבר פשוט, לא לישרי איניש במקום רביה [לא יתיר זאת אדם לשואלים אותו על כך, כשנשאלת השאלה במקום רבו] -

לא משום דמיחזי כאפקירותא, אין הטעם משום שזה נראה כחוצפה כלפי הרב, שמשיב התלמיד במקומו. אלא, משום דלא מסתייעא מילתא למימרא, לא מסתייע בידי התלמיד, כשהוא מורה הלכה במקום רבו, לומר כהלכה. ^[4]

והא ראיה: דהא אנא, הוה גמירנא ליה להא דרב ושמואל [הרי אני למדתי וידעתי את דברי רב ושמואל], ואפילו הכי, כשבא הדבר לידי הוראה למעשה - לא מסתייעא לי מילתא למימר! לא נסתייע בידי לומר דין זה, משום שהוריתי הלכה במקום רבי, רב יוסף.

תנו רבנן: מינקת שמת בעלה, ונתנה את בנה למינקת אחרת, או גמלתו מלהניק קודם זמנו, או מת הילד, הרי זו מותרת לינשא מיד.

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע סבור למיעבד עובדא [רוצים היו לעשות מעשה] באלמנה שמסרה את בנה למינקת, ^[5] כי הא מתניתא, כברייתא זו המתרת לה לינשא.

אמרה להו - לרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע - ההיא סבתא:

בדידי הוה עובדא כעין זה, וביקשתי לינשא, ואסר לי רב נחמן.

ותמהה הגמרא על מעשה זה שאמרה בשם רב נחמן: איני!

והא רב נחמן שרא להו לאלמנות של בי ריש גלותא [והרי רב נחמן עצמו התיר לאלמנות של בית ריש גלותא] שהיו בהן מיניקות ונתנו את בניהם למינקת אחרת, והתיר רב נחמן להן לינשא. ומוכח שלא כדברי ההיא סבתא בשם רב נחמן!?

ומשנינן: להכי אסר רב נחמן במינקת שמסרה את בנה למינקת אחרת, משום שמא תחזור בה המינקת מלהניק, ואם יחזור התינוק לאמו, הוא לא ירצה לינק ממנה, ויסתכן.

אך שאני מניקות שנשכרו לתינוקות של בי ריש גלותא - דלא הדרי בהו, יראות המניקות לחזור בהן, מפחד אנשי ריש גלותא, שאנשים מאויימים הם. ^[6]

אמר להו רב פפי לרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, שרצו להתיר לפני ששמעו מההיא סבתא לאסור: ואתון, אתם לבדכם ללא הוראתו של רב נחמן לאסור, וכי לא תסברוה בעצמכם שיש לאסור מהא דתניא, כלומר ממה שפסק שמואל כרבי מאיר בברייתא להלן:

כל אשה שהיא אלמנה או גרושה, צריכה להמתין שלשה חדשים קודם שתינשא לאדם אחר, כדי שתהא אפשרות להבחין בין זרעו של הבעל הראשון לזרעו של הבעל השני, ודבר זה נקרא "הבחנה".

הרי שהיתה האשה שנתאלמנה או נתגרשה רדופה לילך לבית אביה, שבמשך רוב ימי נישואיה לבעל הראשון היא היתה מתגעגעת לבית אביה, והולכת לשם, שאז אינה מתעברת מבעלה הראשון -

או שהיה לה כעס בבית בעלה, וגם אז אין היא מתעברת ממנו -

או שהיה בעלה הראשון חבוש בבית האסורין, וברור הדבר שהיא לא נתעברה ממנו -

או שהלך בעלה הראשון למדינת הים -

או שהיה בעלה זקן או חולה ואינו ראוי להוליד -

או שהיתה היא עקרה [נעקר רחמה וניטל האם שלה], ואו שהיתה זקנה שאינה מתעברת - או שהיתה איילונית, ^[7] ואו שהיתה קטנה, שאינה מתעברת ויולדת -

וכן אשה המפלת את עוברה אחר מיתת בעלה, שאין צורך בהבחנה -

וכן אשה שאינה ראויה לילד, כגון מחמת סם או חולי ^[8] -

כולן, על אף שאין בהם ענין של "הבחנה", בכל זאת צריכות הן להמתין שלשה חדשים כשאר הנשים, דברי רבי מאיר, היות ו"לא פלוג רבנן" כשגזרו חובת הבחנה, בין אשה לאשה, ולכן כולן צריכות להמתין שלשה חדשים.

רבי יוסי מתיר בנשים אלו ליארס ולינשא מיד.

ואמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כרבי מאיר בגזירותיו. כלומר: בכל מקום שהוא מחמיר מדרבנן! ^[9]

ולדעת רבי מאיר, שהלכה כמותו, אף במינקת, שגזרו חכמים שלא תינשא, יש לאסור את כל הנשים, כי לא פלוג רבנן בגזירתם להמתין עשרים וארבעה חודש בין אשה לאשה.

ומכח זה היה לכם לאסור! ^[10] אמרי ליה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לרב פפי: לאו אדעתין, לא ידענו ברייתא זו.

והלכתא: אם מת התינוק - מותר לה ליארס ולינשא מיד. ^[11]

אבל אם גמלתו - אסור ליארס ולינשא מיד, כי היא גמלתו מחמת שרוצה לינשא.

מר בר רב אשי אמר: אפילו מת התינוק נמי אסור לה להנשא, משום דחיישינן דלמא קטלה ליה, ואזלא ומינסבא [שמא תהרגנו לבנה, ותלך ותינשא].

ואכן, הוה עובדא, וחנקתיה מינקת לבנה,, כדי שתוכל לינשא.

אך אומרת הגמרא:

ולא היא! אין לפסוק כדברי מר בר רב אשי, היות ואין לחוש לכך -

כי ההיא אשה שחנקה את בנה, אשה שוטה הואי.

דלא עבדי נשי דחנקן בנייהו [אין נשים הורגות את בניהן כדי לינשא].

תנו רבנן: הרי שנתנו לה בן של אשה אחרת להניק, הרי זו לא תניק עמו לא את בנה, ולא את בן חברתה.

ואם פסקה לה אם התינוק ^[12] קימעא [מזונות מועטים], הרי היא אוכלת הרבה משלה - כדמפרש ואזיל - כדי שתוכל להניק את הילד ולא תמיתנו.

ולא תאכל עמו, כל זמן שהבן אצלה כדי להניקו, דברים הרעים לחלב.

ותמהה הגמרא על לשון הברייתא: הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה, שהרי "בן חברתה" שפת יתר היא, כי:

השתא את בנה אמרת שלא תניק עמו, את בן חברתה שלא תניק עמו - מיבעיא ליה לתנא למימר!?

ומשנינן: מהו דתימא, אם לא היה התנא של הברייתא אומר שאף את בן חברתה לא תניק עמו, הייתי אומר:

רק את בנה, הוא שאסר התנא להניק בשעה שקיבלה להניק תינוק אחר, כיון דחייס עילויה [שהיות והאשה חסה על בנה], ממציא ליה טפי, תמוץ את דדה, ותמציא את החלב לבנה, שימצנו כולו, ולא ישאר חלב לתינוק שקיבלה להניק. ^[13]

אבל להניק יחד עמו את בן חברתה, הייתי סבור שמותר לה, כי אי לאו דהוה לה "מותר", כאשר אין לה עודף חלב, ^[14] לא הוה ממציא ליה, אינה ממצה את החלב לבן חברתה, אלא שומרת אותו לתינוק שלקחה להניק.

לפיכך קא משמע לן הברייתא, שאסורה היא להניק אפילו את בן חברתה עמו.

שנינו בברייתא: פסקה, פסקו למינקת מזונות קימעא - אוכלת מזונות הרבה:

והוינן בה: מהיכא? מהיכן תאכל המינקת מזונות יותר ממה שפסקו לה, משלה או משל אלו שפסקו לה?

אמר רב ששת: מזונות רבים משלה תאכל, כדי שתוכל לעמוד בהתחייבותה, ויהיה לה הרבה חלב להניק, כדי שלא ימות התינוק. לפי שהסכימה לספק לו חלב עבור שכר ההנקה, ובהתחייבות ההנקה, נכלל גם אכילת מזונות הרבה על חשבונה, כדי שיהיה לה חלב בשפע.

עוד שנינו בברייתא: לא תאכל עמו דברים הרעים לחלב: והוינן בה: מאי נינהו? מה הם הדברים הרעים לחלב?

אמר רב כהנא: כגון כשות, וחזיז [עשבים של זרע תבואה], ^[15] ודגים קטנים, ואדמה. ^[16]

אביי אמר: אפילו קרא וחבושא [קשואים וחבושים], אף אלו רעים הם להנקת חלב.

רב פפא אמר: אפילו קורא ["רך הגדל בדקל, מה שנוסף על הענף בשנה זו. רש"י], וכופרא [תמרים בקטנותן, שלא נתבשלו עדיין כל צרכן]. ^[17]

רב אשי אמר: אפילו כמכא [מאכל כותח] והרסנא [דגים מטוגנים בקמח יחד עם הציר והשומן שלהם], רעים הם לה.

יש דברים מינייהו, מהדברים האמורים, שהם פסקי חלבא [מפסיקים הם את הנקת החלב] -

ויש דברים מינייהו, מהדברים האמורים, שהם עכרי חלבא, מעכירים הם את החלב, ואינו טוב לתינוק.

ואגב שפירטה הגמרא את האוכלים המשפיעים על טיב החלב, מבארת הגמרא גם מה הן הדברים והאוכלים המשפיעים על ההריון:

דמשמשא בי ריחיא, המשמשת מטתה בבית הריחים, הוו לה בני, יהיו הולדות נכפי, חולים במחלת הנפילה. ^[18]

דמשמשא על ארעא [על הקרקע], הוו לה בני שמוטי, ארוכי צואר, ומום הוא.

אשה מעוברת ^[19] דדרכא על דמא דחמרא, הדורכת על דם החמור, הוו לה בני גירדני [קרחים].

אשה דאכלה חרדלא [חרדל] בימי עיבורה, הוו לה בני זלזלני ^[20] [רעבתנים].

דאכלה תחלי [שחלים], הוו לה בני דולפני [עיניהם זולפות מים תמיד].

דאכלה מוניני, אשה הרגילה ^[21] לאכול דגים קטנים, הוו לה בני מציצי עינא [עיניהם פורחות ונעות תמיד].

דאכלה גרגושתא [אדמה], הוו לה בני מכוערי [מכוערים].

דשתיא שיכרא אשה מעוברת השותה שכר, הוו לה בני אוכמי [בנים שחורים].

הערות

^[1] ובעלה השני הרי אינו אביו של תינוק שיקנה לו ביצים וחלב במקום חלב האם, רש"י. מינקת שנתגרשה מבעלה והוא עדיין חי ויכול לקנות לו ביצים וחלב נחלקו בה הראשונים [הביאם הר"ן כאן] אם יכולה היא לינשא, כיון שאף אם תתעבר הרי בעלה כאן שיתן לו ביצים וחלב.

^[2] כגירסת השאילתות.

^[3] כתבו התוספות בשם הערוך, שאין הכוונה לסתם ביצים, כי אין לך עם הארץ שאינו יודע שהן מותרות בחלב, אלא הכוונה היא לשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות, וביצים אלו אסור להורות בהן היתר במקום רבו, וראה עוד בדבריהם.

^[4] כתבו התוספות: "ונפקא מינה [בדברי אביי] שהיכא שהרב מוחל על כבודו דשרי, ואפילו הכי אל יורה, דלא מסתייעא מילתא הואיל ורבו אצלו".

^[5] כן נראה מהמשך הסוגיא שבאופן זה היה מעשה, ולא שמת התינוק או שגמלתו.

^[6] לפי זה משמע שלא אסר רב נחמן אלא במי שמסרה בנה למינקת, אבל מת התינוק או שגמלתו, אכן מותרת היא לינשא, ואם כן הרי בהכרח שכל המעשים הנדונים כאן בגמרא היו באשה שמסרה את בנה למינקת, וכפי שאכן נתבאר בפנים.

^[7] ממעי אמה לקויה היא, ואין לה סימני שער ודדים, רש"י יבמות מב א.

^[8] רש"י ביבמות שם.

^[9] פירש רש"י "בכל מקום שהוא מחמיר מדרבנן", וכוונתו לפרש שלא תאמר רק בגזירותיו הלכה כמותו, ולא בעניננו שאינו מטעם גזירה אלא משום "לא פלוג", כן נראה בפשיטות, וראה בהערות בהמשך הסוגיא.

^[10] שיטת רש"י בביאור הסוגיא לפי פשטות לשונו, וכמו שכתב בעל שיטה מקובצת בהבנת דבריו: רבי מאיר לענין הבחנה אסר משום "לא פלוג", והיינו דמדמה הגמרא דהוא הדין לענין מינקת יש לאסור משום "לא פלוג", וזה שלא כדברי רש"י ביבמות מב א שכתב בטעם הבחנה שהוא משום גזירה אינה ראויה אטו ראויה. שיטת השאלתות [כנראה מדבריו שהביא משמו במסורת הש"ס, וכך היא כנראה שיטת רש"י במהדורא קמא, ראה שם]: רבי מאיר אסר לענין הבחנה משום שגזרו באינה ראויה לילד אטו ראויה לילד, ודמיון הגמרא הוא: כשם שגזרו שם אינה ראויה אטו ראויה, כך יש לגזור במינקת שחדלה מלהניק אטו מינקת ממש. שיטת התוספות [כנראה מדבריהם בד"ה ואמר]: אין הגזירות שוות לענין הבחנה ולענין מינקת. אלא, בהבחנה גזרו אינה ראויה לילד אטו ראויה לילד, ואילו במינקת גזרינן במת התינוק שמא תהרגנו, ובגמלתו שמא תגמלנו והוא עדיין צריך לינק, ובנתנה בנה למינקת שמא תחזור בו המינקת. ופירוש מחודש הוא, לומר שפשיטא לגמרא, כיון שגזר רבי מאיר גזירה אחת בהבחנה, בהכרח שיגזור גזירה אחרת במינקת, והמהרש"א הקשה על דבריהם, כיון דגבי הבחנה גזרו הא אטו הא, למה לא נגזור כן לגבי מינקת, וראה שם בקרני ראם, [וראה עוד מה שכתב הריטב"א כאן]. והתוספות הוכיחו שלא כשיטת השאילתות, מרב נחמן שהתיר לבי ריש גלותא לינשא משום דלא הדרי המניקות מהסכמתן, ואם תמצי לומר דגזרינן אינה מינקת אטו מינקת, אם כן למה התיר רב נחמן. וראה מה שכתב בישוב קושיא זו ברש"י במהדורא קמא, ויש שם טעות סופר שכתוב שם: "ודאי דלא פריך אדרב נחמן דלעיל דשרא לבי ריש גלותא, ולא גזר מידי", וצריך לומר: "והא דלא פריך". ובפשוטו, קושיא זו תיקשי גם לשיטת רש"י בסוגיין דהוא משום "לא פלוג", מאי טעמא התיר רב נחמן וחילק בין מינקת למינקת.

^[11] ראה מה שכתב הריטב"א בביאור דברי הגמרא, שהרי מתחלה פשיטא לגמרא שיש לאסור כאן משום "לא פלוג" וכדעת רבי מאיר לענין הבחנה, עד שהגמרא תמהה מכח זה על רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, ומיד פוסקת הגמרא דלא אמרינן כאן "לא פלוג".

^[12] רש"י במהדורא קמא, וכן פירש המאירי, וביאר: מתוך ששכרה יפה לה, היא מחלה במיעוט המזונות, ומסתמא מקבלת עליה לאכול בכדי סיפוק; וראה עוד ביאורים אחרים בשיטה מקובצת ומאירי.

^[13] רש"י במהדורא קמא.

^[14] רש"י במהדורא קמא.

^[15] ובמהדורא קמא פירש רש"י ש"חזיז" היינו "שחת", ובשיטה מקובצת הביא בשם לקוטי הגאונים "חזיז, הצמחין של חיטין ושל שעורין כשהן רכין עד שלא יצאו השבלים".

^[16] כתב רש"י במהדורא קמא ד"אדמה" כמשמעה.

^[17] רש"י במהדורא קמא.

^[18] במהדורא קמא פירש רש"י: חולי המפיל את האדם ומנענע את כל אבריו.

^[19] רש"י במהדורא קמא כתב: "וכל אלו [הדברים הרעים להריון שמפרטת הגמרא בהמשך] כשאכלם כשהיא מעוברת, ומסתבר שאף הדורכת על דם החמור בהכי מיירי.

^[20] צריך לומר: זללני.

^[21] כן הוא לשון רש"י, וכנראה כוונתו לומר, ששאר הדברים מזיקים לה אפילו כשאוכלת פעם אחת בימי עיבורה, ואילו דגים קטנים אין מזיק לה אלא אם כן רגילה היא בהן בימי עיבורה.

עד עשרים וארבעה חדש מיום שהתינוק נולד. שאם תינשא עלולה היא להתעבר, ולא תוכל להניק עוד, אלו דברי ר' מאיר. ור' יהודה מתיר בשמונה עשר חדש. אמר ר' נתן בר יוסף: הן הן דברי בית שמאי, הן הן דברי בית הלל. כלומר, מחלוקת זו היא מחלוקת עתיקה, שבית שמאי אומרים: עשרים וארבעה חדש, ובית הלל אומרים: שמונה עשר חדש.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: אני אכריע. לדברי האומר עשרים וארבעה חדש — מותרת לינשא בעשרים ואחד חדש, משום שעד שלושה חדשים אפילו אם תתעבר לא ימנע העיבור מלהניק. לדברי האומר בשמונה עשר חדש — מותרת להנשא בחמשה עשר חדש. וטעמו — לפי שאין החלב נעכר על ידי ההריון אלא לאחר שלשה חדשים.

אמר עולא: הלכה כר' יהודה שדי בשמונה עשר חודש. ואמר מר עוקבא: לי התיר ר' חנינא לשאת אשה מינקת לאחר חמשה עשר חדש וכשיטת ר' יהודה לדברי רבן שמעון בן גמליאל. מסופר: אריסיה [אריסו] של אביי אתא לקמיה [בא לפני] אביי לשאול, אמר ליה [לו]: מהו ליארס עם אשה שמניקה את בנה והוא בן חמשה עשר חדש? אמר ליה [לו] אביי: חדא [טעם אחד] שמותר משום שבמחלוקת ר' מאיר ור' יהודה — הלכה כר' יהודה. ועוד, הלא זו מחלוקת ראשונים, בית שמאי ובית הלל, ובמקרה כזה הלכה כבית הלל. ועוד, הרי אמר עולא: הלכה כר' יהודה, וכן אמר מר עוקבא: לי התיר ר' חנינא לשאת לאחר חמשה עשר חדש, כל שכן שלך מותר דאת ליארס [שאתה בא רק לארס אשה] ולא לשאת אותה.

כי אתא [כאשר בא] אביי לקמיה [לפני] רב יוסף, אמר ליה [לו] רב יוסף בענין זה: רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: צריכה להמתין עשרים וארבעה חדש ואפילו מלהתארס, וחודשים אלו נמנים חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו. כיון ששמע אביי כך רהט בתריה תלתא פרסי [רץ אחריו, אחרי אותו אריס, שלוש פרסות] ואמרי לה פרסא בחלא [ויש אומרים שרץ אחריו פרסה בתוך חול] שרצה להזכירו שלא יסמוך על ההיתר, אלא כפי שאמרו רב ושמואל שהדבר אסור, ולא אדרכיה [השיג אותו].

אמר אביי שלמד מתוך מעשה זה: האי מילתא דאמור רבנן [דבר זה שאמרו חכמים] אפילו לאכול ביעתא בכותחא [ביצה בכותח] שיש בו מעט חלב לא לישרי איניש [יתיר אדם] במקום רביה [במקום רבו], שאף שלכאורה היא שאלה פשוטה מאד, שאין הביצה נחשבת כבשר, ומותר לאוכלה עם חלב, ואין בה שום צדדים של חומרה — בכל זאת לא יפסוק אדם הלכה זו במקום רבו. ואמר אביי שהטעם לא משום דמיחזי כאפקירותא [שנראה כחוצפה] שמורה הלכה במקום רבו, שהרי הוא דבר פשוט שאין צורך בו בידיעה מרובה של ההלכה, אלא משום שלא מסתייעא מילתא למימרא [מסתייע הדבר לומר] דבר הלכה לאמיתו. דהא אנא הוה גמירנא ליה להא [שהרי אני למדתי את ההלכה הזו] של רב ושמואל ואפילו הכי לא מסתייעא [הסתייע] לי מילתא [הדבר] למימר [לומר] אותו כראוי, מפני שפסק במקום רבו רב יוסף, ופסק בטעות.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: נתנה בנה למינקת בתוך הזמן, או גמלתו מלינוק, או מת — מותרת לינשא מיד. מסופר: רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע סבור למיעבד עובדא כי הא מתניתא [חשבו לעשות מעשה כמו ברייתא זו]. אמרה להו [להם] ההיא סבתא [זקנה אחת]: בדידי הוה עובדא [בי היה מעשה] בשאלה כגון זו, ואסר לי רב נחמן.

ותוהים: איני [וכן הוא]?! והא [והרי] רב נחמן שרא להו לבי ריש גלותא [התיר להם לבני בית ראש הגולה] בכגון זה! ומשיבים: שאני בי ריש גלותא דלא הדר בהו [שונים בני בית ראש הגולה, שאין המניקות חוזרות בהן], שאם נתנה אחת מהנשים הללו את הילד למינקת — ודאי לא תחזור בה המינקת מפני מורא ראש הגולה, מה שאין כן באדם אחר, שמא יימצא התינוק בלא מינקת כלל.

אמר להו [להם] רב פפי לרב פפא ורב הונא בנו של רב יהושע: ואתון לא תסברוה [ואתם אינכם סבורים כך] לאסור, ומנין — מהא דתניא [מזו ששנינו בברייתא]: הרי שהיתה האשה רדופה (רגילה ונוהגת) לילך לבית אביה ושהתה שם זמן מרובה, או שהיה לה כעס בבית בעלה ולא היתה עמו, או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין, או שהלך בעלה למדינת הים, או שהיה בעלה זקן, או חולה, או שהיתה היא עקרה או זקנה או איילונית או קטנה, וכן המפלת אחר מיתת בעלה, ושאינה ראויה לילד מאיזה טעם אחר — אף על פי שבכל אלה אין לחשוש שהן מעוברות — כולן צריכות להמתין לפחות שלשה חדשים, שאמרו חכמים שלא תינשא אשה אלא אחר שלושה חדשים למות בעלה, כדי שלא יווצר ספק בן מי הוא הילד הנולד לה, וגזרו שלא לחלק בין אשה ואשה, אלו דברי ר' מאיר.

ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד בכל המקרים הללו, משום שאין לחשוש בהם להריון. ואמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כר' מאיר בגזירותיו, שבכל מקום שגזר ר' מאיר להחמיר כדי שלא יבואו לידי טעות — הלכה כמותו. ואף כאן במינקת יש לומר שלא חילקו חכמים בין מקרה למקרה, ולא תינשא בכל אופן שהוא.

אמרי ליה [אמרו לו]: לאו אדעתין [לא היה הדבר בדעתנו], כלומר, שכחנו דבר זה. והלכתא [והלכה] לסיכום הדברים: אם מת הילד — מותר לאשה להינשא מיד, ואם גמלתו (מהנקה) — אסור, שיש לחשוש שמא תגמלנו בעל כרחו לפני זמנו. מר בר רב אשי אמר: אפילו מת נמי [גם כן] אסור. שאם תתיר במקרה שמת התינוק יש לחשוש דלמא קטלה ליה ואזלא ומינסבא [שמא תהרוג אותו לשם כך ותלך ותתחתן]. ומספרים: אכן הוה עובדא וחנקתיה [היה מעשה וחנקה אותו] את הילד לשם כך. ומסכמים להלכה: ולא היא, אין ללמוד מכאן, כי האישה ההיא שוטה הואי [היתה], דלא עבדי נשי דחנקן בנייהו [שאין נשים עשויות לחנוק את בניהן], ואין לחשוש לכך.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: הרי שנתנו לה לאשה מינקת בן להניק בשכר — הרי זו לא תניק עמו לא את בנה, ולא את בן חברתה, שלא יתמעט החלב לתינוק שנשכרה להניקו. פסקה קימעא, אם הסכימה לקבל בשכר הנקה מזונות מעטים — אוכלת הרבה כדי שיהיה לה מספיק חלב, ולא תאכל עמו, כלומר, בזמן שהיא מניקה אותו, דברים הרעים והמזיקים לחלב.

ומבררים את פרטי ברייתא זו: השתא [עכשיו], הרי, שתניק את בנה עם הילד אמרת שלא, בן חברתה מיבעיא [נצרכה לומר] שאין מניקה אותו כשנשכרה להניק?! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: בנה הוא דחייס עילויה [שהיא חסה עליו] ולכן ממציא ליה טפי [מוציאה לו יותר] חלב מהשני. לכן לא תניק בנה אתו, אבל בן חברתה, אי לאו דהוה [אם לא שהיה] לה מותר [חלב מיותר] לא הוה ממציא ליה [היתה מוציאה לו יותר], ולפיכך אולי מותר לה להניקו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין לחלק בדבר.

אמרנו שפסקה קימעא, כלומר, שפסקו לה מזונות בשכר ההנקה — אוכלת הרבה. ושואלים: מהיכא [מהיכן] משל מי? אמר רב ששת: משלה. שהרי התחייבה להניק אותו, והיא צריכה לדאוג לכך.

שנינו שם: לא תאכל עמו דברים הרעים. ושואלים: מאי נינהו [מה הם] הדברים הרעים לחלב? אמר רב כהנא: כגון כשות וחזיז (נבטי תבואה) ודגים קטנים, ואדמה. אביי אמר: אפילו קרא וחבושא [דלעת וחבוש]. רב פפא אמר: אפילו קרא וכופרא [דלעת וענפי דקל]. רב אשי אמר: אפילו כמכא והרסנא [כותח ודגים קטנים], כי מכל אלה מינייהו פסקי חלבא, מינייהו עכרי חלבא [מהם המפסיקים את החלב, מהם העוכרים את החלב].

ומאחר שנגענו בדברים אלה, מביאים עוד כמה דברים לגבי התוצאות העלולות לבוא לוולדות מחמת התנהגות האם: דמשמשא בי ריחיא [מי שמשמשת, מזדווגת, בבית הריחיים] — הוו [יהיו] לה בני נכפי [בנים נכפים, חולים במחלת נפילה]. דמשמשא [מי שמשמשת] על ארעא [הארץ הקרקע] — הוו [יהיו] לה בני שמוטי [בנים ארוכי צוואר]. דדרכא [זו הדורכת] על רמא דחמרא [גללי חמור] בזמן ההריון — הוו [יהיו] לה בני גירדני [בנים קרחים]. דאכלה חרדלא [האוכלת חרדל] בזמן ההריון — הוו [יהיו] לה בני זלזלני [בנים זוללים]. דאכלה תחלי [האוכלת שחלים] — הוו [יהיו] לה בני דולפני [בנים זולגי דמעה]. דאכלה מוניני [האוכלת ציר דגים] — הוו [יהיו] לה בני מציצי עינא [בנים מניעי עיניים]. דאכלה גרגושתא [האוכלת אדמה] — הוו [יהיו] לה בני מכוערי [בנים מכוערים]. דשתיא שיכרא [השותה שיכר] — הוו [יהיו] לה בני אוכמי [בנים שחורים]. דאכלה בישרא ושתיא חמרא [האוכלת בשר ושותה יין] בזמן ההריון — הוו [יהיו] לה בני [בנים]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

until twenty-four months from the day the child was born. The reason for this decree is to protect the child. If she remarries she may become pregnant and may not be able to continue nursing, but her second husband will not be obligated to support the child who is not his son. This is the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Yehuda permits getting married after eighteen months. Rabbi Natan bar Yosef said: These words are the same as the statement of Beit Shammai, and those words are the same as the statement of Beit Hillel, i.e., this is an ancient dispute, as Beit Shammai say: Twenty-four months, and Beit Hillel say: Eighteen months.

Rabban Shimon ben Gamliel said: I will decide. According to the one who says twenty-four months, she may marry after twenty-one months, since even if she gets pregnant, for the first three months of pregnancy she can still continue to nurse. According to the one who says eighteen months, she may marry after fifteen months, since the milk becomes spoiled due to pregnancy only after three months.

Ulla said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. And Mar Ukva said: Rabbi Ḥanina allowed me to marry a nursing woman after fifteen months. It is related that Abaye’s tenant farmer came before Abaye to ask a question. He said to him: What is the halakha with regard to betrothing a nursing woman after fifteen months? Abaye said to him: One reason it is permitted is that in disputes between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda, the halakha is in accordance with Rabbi Yehuda. And furthermore, this is actually a dispute between earlier tanna’im, and when Beit Shammai and Beit Hillel dispute, the halakha is in accordance with Beit Hillel. And in addition, Ulla said: The halakha is in accordance with Rabbi Yehuda. And Mar Ukva said: Rabbi Ḥanina allowed me to marry after fifteen months, and therefore all the more so you are permitted to betroth her, as you are only betrothing and not marrying her.

When Abaye came before Rav Yosef and told him of the incident, Rav Yosef said to him in response: Rav and Shmuel both say: She must wait twenty-four months before even becoming betrothed, excluding the day that the child was born and excluding the day she became betrothed. When Abaye heard this, he ran three parasangs after his tenant farmer, and some say that he ran one parasang [parsa] through sand. He wanted to inform him that he should not rely on the leniency, but rather he should act in accordance with Rav and Shmuel, who prohibited the betrothal, but he did not succeed in catching up to him.

Abaye said that he learned from this situation that which the Sages said: A person should not permit even eating an egg in kutaḥ, a dish made with milk, in his teacher’s vicinity. This is a very simple ruling, as an egg is not meat and may unquestionably be eaten with milk. There are no stringencies that apply to this case, but nevertheless one should not rule even on such a halakha in his teacher’s vicinity. Abaye explained that this is not because it appears disrespectful to teach halakha in one’s teacher’s vicinity, as this is a simple matter that does not require great knowledge of halakha, rather because he will not be successful in saying the matter correctly. An illustration of this principle is what just happened, since I had learned this halakha of Rav and Shmuel, and even so I was unsuccessful in saying it correctly, as I ruled in the vicinity of my teacher, Rav Yosef.

§ The Sages taught: If a woman gave her child to a wet nurse during the waiting period, or weaned him, or the child died, she is permitted to marry immediately. It is related that Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, thought to act in accordance with this baraita. However, a certain old woman said to them: There was an incident in which I was involved with regard to this issue and Rav Naḥman prohibited it for me.

The Gemara asks: Is that so? Didn’t Rav Naḥman permit this for the members of the Exilarch’s household? The Gemara answers: The Exilarch’s household is different, since people employed by them do not renege out of fear of the consequences. Consequently, if a woman from that household arranges a wet nurse for her child, it is certain that the wet nurse will keep her commitment, whereas with other people there is a danger that if the mother remarries the child might be left without anyone to feed him.

Rav Pappi said to Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua: And do you not maintain that such a marriage is prohibited from that which is taught in a baraita: If a woman frequently went to her father’s house and had been there for a long time; or she had been angry with her husband and separated from him while still in his house; or her husband had been incarcerated in prison; or her husband had gone overseas; or her husband had been old or ill; or if she was a barren woman, or elderly, or a sexually underdeveloped woman, or a minor girl; or if she had miscarried after the death of her husband; or if she was unfit to give birth for any other reason, although in any of these cases there is no concern that she might be pregnant, they must all wait at least three months. The Sages said that a woman must wait for three months between marriages, so there would be no doubt as to who is the father of any child she may give birth to, and they did not distinguish between different women with regard to this decree. This is the statement of Rabbi Meir.

However, Rabbi Yosei permits all the aforementioned women to be betrothed and to marry immediately, since there is no concern that they may be pregnant. And Rav Naḥman said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir with regard to all of his decrees. In every place where Rabbi Meir was stringent so as to avoid possibility of error, the halakha is in accordance with his opinion. Consequently, this ruling should apply also to a nursing mother who wishes to remarry; the restriction should apply equally to a woman who had given her child to a wet nurse, or who had weaned him, or whose child had died.

They answered him: The matter was not in our mind, meaning that we had forgotten this principle. Nevertheless, the Gemara concludes: The halakha is that if a nursing mother’s child died, the mother is permitted to marry immediately, but if she had weaned him, she is prohibited from marrying, lest she forcibly wean him prematurely. Mar bar Rav Ashi said: Even if the child died, she is also prohibited from marrying, because if it were permitted when the child dies, there would be concern that she might kill him and then go and get married. It is related that there was an incident where a woman strangled her child for this reason. The Gemara concludes that that is not so, i.e., this incident does not affect the halakha. That woman was insane, and since women do not ordinarily strangle their children, one need not be concerned about this happening.

§ The Sages taught: If someone gave a child to a wet nurse, and she agreed to nurse him for payment, she may not nurse her own child or another woman’s child together with him, in order that she not take away milk from the child she is being paid to nurse. Even if she fixed a small allowance for food with the payment for nursing, she must nevertheless eat large quantities so that she will have enough milk. And she may not eat together with him, i.e., while she is nursing the child, things that are bad for her milk.

The Gemara asks about this baraita: Now that you said that she may not nurse her own child together with her client’s child, is it necessary to say that she cannot nurse another woman’s child? The Gemara answers: Lest you say that the prohibition is limited to her child, as there is a concern that since she favors him, she will feed him more milk than the other child, but with regard to another woman’s child, if she did not have surplus milk she would not feed him, and therefore it should be permitted, the baraita therefore teaches us not to distinguish between the cases.

The baraita said that even if she fixed a small allowance for food, she must eat large quantities. The Gemara asks: From where should she get this food if the allowance cannot cover it? Rav Sheshet said: From her own funds. Because she accepted an obligation to nurse the child, she must take the necessary steps to fulfill her obligation.

The baraita said: She may not eat together with him things that are bad for her milk. The Gemara asks: What are these foods that are detrimental for milk? Rav Kahana said: For example, hops; and young, green grain sprouts; small fish; and soil. Abaye said: Even pumpkin and quince. Rav Pappa said: Even pumpkin and palm branches with small, unripe dates. Rav Ashi said: Even kutaḥ [kamka] and small fried fish. All these items are bad, as some cause milk to dry up and some cause milk to spoil.

The Gemara cites other possible consequences of a mother’s behavior that could affect her children: A woman who engages in intercourse in a mill will have epileptic children; one who engages in intercourse on the ground will have long-necked children; one who steps on a donkey’s dung when pregnant will have bald children; one who eats mustard during pregnancy will have gluttonous children; one who eats garden cress [taḥlei] will have tearful children; one who eats fish brine [moninei] will have children with blinking eyes; one who eats soil will have ugly children; one who drinks intoxicating liquor will have black children; one who eats meat and drinks wine during pregnancy will have children who are

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בהמה שהקלת במגעה. פירש רש"י ז"ל: שאינה מטמאה מחיים, אדם שהחמרת במגעו שמטמא מחיים כגון זב וזבה ונדה ומצורע. ור"ח ז"ל פירש: הקלת במגעה, דאלו נגעה במת אינה מקבלת טומאה לטמא אחרים, אדם שהחמרת במגעו שמקבל טומאה במגעו לטמא אחרים. עוד פירש: הקלת במגעה בנוגע בנבלת בהמה שאינו מטמאתו אלא עד הערב, והנוגע באדם מת טומאתו טומאת שבעה. וכן יש לי לפרש, שהנוגע בנבלת בהמה אינו טמא לטמא אדם וכלים, ונוגע במת מיטמא לטמא אדם וכלים.

הכי גרסינן בכל הספרים וכן היא גירסתו של ר"ח ורש"י ז"ל: יכול אוציא את החלב שאינו שוה בכל ולא אוציא את הדם שהוא שוה בכל. אבל בספרא (תו"כ שמיני פ"ד ה"ד) גרסי אוציא את החלב ולא אוציא את הבשר. ומכל מקום אף לגירסת הספרים בשר מהלכי שתים מותר, מדדמו וחלבו מותרים. דכלל גדול אמרו (בכורות ה, ב) כל היוצא מן הטמא טמא מן הטהור טהור. ואילו היה בשרו אסור אף דמו וחלבו היו אסורים, דאף דם השרץ דאימעיט מהיכא דאימעיט דם מהלכי שתים, אמרינן בכריתות (כ, ב) שאם התרו בו משום שרץ לוקה, דלא אימעיט אלא מאיסור דם אבל דמו כבשרו, ואילו היה בשר האדם אסור, אף דמו היה אסור משום בשר אדם ולוקה עליו כשהתרו בו משום אדם, והכא אמרינן דאפילו מצות פרוש אין בו. והני מילי בשר מן החי, אבל במת אסור אפילו בהנאה, כדילפינן (קדושין נז, א) שם שם מעגלה ערופה כל שכן באכילה.
והרמב"ם ז"ל כתב (פ"ב מהל' מאכ"א ה"ג): שבשר האדם בעשה. ופירש משום דכתיב (ויקרא יא, ב) זאת הבהמה אשר תאכלו ולא אדם, ואף על פי שלא פרשו כן בשום מקום סמך הוא ז"ל על מה שאמרו שם בספרא (תו"כ שם) יכול אף בשר מהלכי שתים יהא בלא תעשה על אכילתו. והוא ז"ל סבר בלא תעשה הוא דליתיה אבל בעשה איתיה, ולא היא דהא בחלב נמי קאמר התם בלשון הזה, ואפילו הכי אמרינן הכא דאפילו מצות פרוש אין בו, אף כאן אפלו מצות פרוש לא מצינו בו, הרמב"ן נ"ר (בחידושיו כאן).

מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד הוא. כתב רש"י ז"ל: דמפרק שהוא כותש דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש הוי תולדה דדש. ואיכא למידק, דהא אמרינן בפרק כלל גדול (שבת עה, א) אין דישה אלא בגדולי קרקע. ורבנו תם ז"ל פירש: מפרק בדבר שאינו מגדולי קרקע כגון זה הוי תולדה דממחק. והר' שלמה בן אברהם ז"ל פירש: דמפרק דבעלי חיים הוי תולדה דגונז, שהוא מפרק הצמר מן הבהמה.

מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו ביה רבנן. איכא דקשיא ליה הא דאמרינן ביבמות פרק חרש (קיד, א) אבא שאול אומר היינו יונקים מן הבהמה ביום טוב, ואקשינן היכי דמי, אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי, ואי דליכא סכנה אפילו ביום טוב נמי לא, ואוקימנא, דאיכא צערא דשבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן, יום טוב דליכא איסור סקילה לא גזרו ביה רבנן אלמא בשבת אפילו במקום צערא נמי אסור, ותירץ ר"ח ד"ל (שבת צו, א) דצערא דהכא היינו סכנה. ואינו מחוור, דאם כן מאי למימרא פשיטא, ועוד, מאי איריא משום דמפרק כלאחר יד, אפילו מפרק גמור במקום סכנה שרי.
ורבינו תם פירש (ספר הישר סי' סט): דצערא דהתם היינו צער תאבון, וכי הא דאמרינן בשבועות (כו, א) נשבע על הככר ונצטער עליה ואכלו, כלומר, ונתאווה לו, והיינו דאמרי לא צריכא דאיכא צערא, יום טוב דליכא איסור סקילה לא גזור, ולא קאמר במקום צערא לא גזור רבנן כי הכא, דאלמא לאו משום צער הוא אלא משום קילותא דיום טוב. ואינו נכון, דאם כן למה ליה למימר דאיכא צערא, דמשמע דמשום צערא הוא דשרו ליה, הא לאו הכי לא, וצער תיאבון לא מעלה ולא מוריד. והנכון מה שכתב הרב אלפסי ז"ל בשבת פרק חבית (שבת קמה, א): דר' מרינוס פליגא אדאבא שאול, וקיימא לן כר' מרינוס דכל היכא דאיכא צער חולי אף על פי שאין בו סכנה מפרק כלאחר יד, ואף בשבת שרי, והיינו דאמר רב יוסף הלכה כר' מרינוס, הלכה מכלל דפליגי עליה.

צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצנעא וכו'. ואם תאמר, והא קיימא לן (שבת סה, א) דכל דבר שאסור משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. יש לומר, הני מילי בדבר שאפשר לטעות בו במלאכה דאורייתא, כגון שטיחת בגדים בחמה דאתי למיטעי ביה ולהתיר כבוס בשבת, אבל הכא הרואה שממעכן, אתי למימר דמתקן כלאחר יד מותר, ואין בכך כלום.

פירש לאחר כ"ד חדש וחזר כיונק שקץ דמי. ירושלמי (כאן ה"ו) ר' חזקיה ור' אבהו בשם ר' יהושע בן לוי שלשה ימים מעת לעת במה דברים אמורים בזמן שפירש מתוך בוכיו אבל פירש מתוך חוליו מחזירין אותו מיד בשאינה של סכנה, אבל אם של סכנה אפילו לאחר כמה ימים מחזירין אותו. גרסינן ביבמות פרק חרש (יבמות קיד, א), יונק תינוק והולך מנכריות ומבהמה טמאה ואין חוששין כיונק שקץ. ולא יאכילנו נבילות וטרפות שרצים ורמשים, ומכולן יונק מהן אפילו בשבת ובגדול אסור. והלכה כר' יהושע דאמר יונק והולך אפילו ארבע וחמש שנים.

תנו רבנן מינקת שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חדש הרי זה לא תנשא ולא תארס עד עשרים וארבעה חדש. כלומר עד עשרים וארבעה חדש לוולד. וכתב רבנו תם ז"ל (ספר הישר סי' תשמח, ועי' תוס' כאן ויבמות מב, א) דבמגורשת בא מעשה לפני רבנו שמשון ז"ל והתירה לאחר ג' חדשים, דכיון דקאי אבאי מיעברה ממשמש ליה אב בביצים וחלב. וכענין שאמרו בפרק החולץ (יבמות שם), אבל כשמת בעלה אי מעברא יורשין לא יהבי לה אלא בבית דין והיא בושה מלהתבזות בבית דין ומאית וולד. ורבנו תם ז"ל אסר אפילו בגרושין, דאף מבעל היא בושה מלתבוע, אלא אם הוא רוצה למסמס ליה מנפשיה לפי שאינה יכולה להיות רגילה אצלו אחר שגרשה כדאמרינן לעיל בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות כח, א), ואינה נפרעת ממנו אלא על ידי אחר, ורב אחא משבחא ז"ל כן כתב בשאלתות בפרשת וירא אליו (סי' יג) ואיתתא דפטרה בעלה או דמית בעלה בעיא לאימתוני עד יומי מניקתא. ודאי לכאורה הכי משמע מדקתני בברייתא בפרק החולץ (שם) מעוברת מחבירו ומינקת חבירו לא תנשא עד שיעברו עליה שלשה חדשים, וסתמא קתני כל שהיא מינקת חבירו לא שנא גרושה ולא שנא אלמנה.ומיהו דוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירתה, אבל קודם הזמן הזה לא, דהא אי בעיא לא תניק אותו כלל ואפילו בשכר, וכדקתני לעיל (כתובות נט, ב) בברייתא נתגרשה אין כופה אותה להניק ואם היה מכירה כופה ומניקתו מפני הסכנה ומעלה לה שכרה. כן נראה לי.

והלכתא מת מותר גמלתו אסור. וכי נמי דבי ריש גלותא ודומיהן דמיסתפו אינשי למהדר בהו, אם נתנה למניקה שרי, דהא רב נחמן שרא להו לבי ריש גלותא משום דמיסתפו אינשי מינייהו למהדר בהו. ואף על גב דתניא הרי שהיתה רדופה ללכת לבית אביה וכו' דגזרינן הני אטו הני, הכא שאני דכשמת הרי מת והרי קברו מוכיח עליו, ונתנה בנה למניקה מניקתו מוכחת עליו ולא אתי למישרי בעלמא.

אפי' ביעתא בכותתא לא לישרי אינש באתרא דרבי'. פי' בעל הערוך ז"ל דלאו ביצה ממש דהנה מאי הוראה צריכה אלא ביצה גמורה שנמצא בתרנגולת קאמר דקי"ל השוחת את התרנגולת ומצא בה ביצה גמורה מותר לאכלה בחלב וכי תאמר מאי אפילו הוראה גמורה היא. י"ל דהלכה רווחת היתה אצלנו שהיא מותר' ובהדיא פרכינן [מינה] התם במסכת דהלכה פסוקה היא וכן פי' בתוספ':

ואמאי לא תסברוה מהא דתניא וכו' עד דאמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו פי' וה"נ אית לן למיגזר גבי נתנה בנה למניקה ואיכא למידק קשי' הלכת' אהלכת' דהכא קי"ל מת מותר גמלתו אסור שמא תגמלנו קודם זמנו הא לא"ה הוה מותר ואלו התם קי"ל כר"מ בגזרותיו ותלמוד' מדמי להא אהדדי ורב נחמן שרי הכא לבני ריש גלותא ולא גזר דריש גלותא אטו אינשי דעלמ' והנכון בזה מה שתרצו בתוס' דכי גזרינן ה"מ במלתא דלא מנכר לעלמא כגון התם גבי קטנה ועקרה שאין הכל יודעין בה שאינה ראוי לילד אבל הכא כשמת ונתנה אותה למניקה הרי קברא מוכיח עליה והרי מניקתו מוכח עליו ולא הוה קשיא לך בסוגיין אלא דהוה לן למגזר הכא דלא הדרה בה אטו היכא דהדרה ביה דהא לא מנכרי ליה לאנשי אי הדרה בה או לאו והיינו דשרי ר"נ לבי ריש גלותא משום [דהכל יודעין] דלא הדרא ביה הלכך באינש דעלמ' אפי' נשבעת המניק קנסה עצמה שלא תחזור בה אסור משום גזירה דהא לא מנכר לאינש וכן פי' ר' יהוד' ז"ל אבל יש מגדולי תוס' האחרונים ז"ל שכתבו שאם נשבעה המניקה בדבר הרי הוא כדבי ריש גלותא וקלא אית לה ומותר:

מניקה שמת בעלה אסורה מדברי סופרים לינשא או אף ליארס ר"ל בקדושין עד שישלמו לולד עשרים וארבעה חדש חוץ מיום הלידה וחוץ מיום האירוסין ועיקר איסור זה שמא תתעבר ויעכר החלב וימות הבן ואע"פ שאין חוששין בזו לאסור על בעלה שלא יבא עליה בזו אינה בושה ממנו לשאול ביצים וחלב להחיותו בהם אבל כשמת בעלה ונשאת לאחר בושה היא לבא לב"ד על כך ולתבוע מן היורשים וגזרו אירוסין אטו נשואין ואפילו נתנה בנה למיניקה שמא יחזרו הם או תחזור המינקת ואפילו באדם שחשיבותו מונעו מלחזור וכן שהמנקת חוששת לכבודה ואינה חוזרת אע"פ שמן הסוגיא נראה להיתר בעובדא דבי נשיאה נראה שלא נאמרה אלא לשעתה אבל ללמוד הימנה לדורות לא שמכל מקום לא חלקו חכמים בדבר וכן אם גמלתו ר"ל שהעתיקתו משדים קודם שישלמו לו כ"ד חדש ומכל מקום אם מת הולד מותרת לינשא ואין חוששין שמא תמיתהו מחמת שהיא רוצה לינשא דכלי האי לא עבדא ואע"פ שאמרו עובדא הוא וחנקתיה כבר אמרו בצדה ההוא שוטה הואי ולא עבדן נשי דחנקן בריהו:

יש אומרים בעשרים וארבעה חדשים אלו ששיעורן למנין ימות החמה וסומכין לה ממה שאמרו במדרש ר' תנחומא סימן לדבר מדכתוב לא תבשל גדי בחלב אמו תבשל בגימטריא שס"ה יום שני פעמים ועוד שני ימים ליום לידה ויום אירוסין ואין הדברים נראין אלא שתי שנים כפי מה שהן אם פשוטה אם מעברת לפי סדר השנים והוא שאמרו בשמואל עד הגמל הנער וישב שם עד עולם ופירשו בתלמוד המערב עולמו של לוי שהוא חמשים שנה כדכתיב ומבן חמשים שנה ומעלה ישוב מצבא העבודה ושתי שנים העודפים ליניקתו:

לעולם אל יורה אדם במקום רבו אפילו היה הרב מוחל על כבודו והוא שאמרו כאן הא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה לאו משום דמיחזי כאפקירותא ופירשו בו עד שאם ימחול הרב על כבודו יהא רשאי בכך אלא משום דלא מיסתייעא מילתא ומעתה אפילו מחל הרב על כבודו או נתן לו רשות דרך כלל להורות שלא בפניו כדרך שנראה שהרשה רב יוסף את אביי בכך שאין כאן עוד אפקירותא אין ראוי לעשות כן שהדבר קרוב לבא לידי שגיאה:

וענין ביעתא בכותחא הוא שאמרו במסכת יום טוב שביצים גמורות הנמצאות במעי תרנגולת מותר לאכלן בחלב והכותח יש בו חלב:

כל אשה שנתאלמנה או נתגרשה אסורה לינשא או אף ליארס עד שיעברו שלשה חדשים ר"ל תשעים יום חוץ מיום האלמנות או הגירושין וחוץ מן האירוסין שמא תתעבר מזה ואין בחינה אם מראשון אם משני וגזרו בדבר זה אף בנשים שאינן ראויות לילד או שהדבר מוכיח הרבה שאינה מעוברת כגון שהיתה רדופה לילך לבית אביה תכף שנכנסה לחפה ולא שמש בעלה עמה או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין או שהלך למדינת הים או שהיה בעלה זקן או חולה או שהיתה היא עקרה וזקנה אילונית וקטנה או שהפילה לאחר מיתת בעלה או שאינה ראויה לילד מצד אי זה סם כלן צריכות להמתין שלשה חדשים אף לאירוסין וכן הדין אף בנתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין:

מי שנתנו לה בן להניק בשכר הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה ואם פסקה לה אמו של ולד קימעא בכדי שאין בו מזון לספוק הנקה חייבת היא לאכל הרבה בכל ספוק הנקה ופורעתו משכרה שמתוך ששכרה יפה לה היא מחלה במיעוט המזונות ומסתמא מקבלת עליה לאכל בכדי ספוק ותזהר שלא תאכל דברים הרעים לחלב הן מן הדברים שעוכרין את החלב הן מן הדברים שמפסיקין אותו גדולי המחברים נראה שפירשו בפסקה קימעא שהיא חוזרת לדין מניקה את בנה ופירוש קימעא בראוי לה בצמצום ומכאן כתבו שאם פסקו לה מזונות הראויים לה והיא מתאוה לאכול יותר מצד חולי התאוה אוכלת משלה כל מה שתרצה ואין הבעל מעכב לומר שאם תאכל יותר מדאי או מאכל רע ימות הולד שצער גופה קודם ואין הדברים נראין שכל שפסקו לה כראוי אין זה לשון קימעא ועוד היאך לא יעכבנה במאכלים הרעים:

אר"נ ב"י הן הן דברי ב"ש והן הן דברי ב"ה. שבש"א כ"ד חודש ובה"א י"ח חודש. רשבג"א אני אכריע לדברי האומר כ"ד חודש מותרת להנשא בכ"א חודש ולדברי האומר בי"ח חודש מותרת להנשא בט"ו חודש לפי שאין החלב נעכר אלא לאחר ג' חדשים:

אמר עולא הל' כר"י ואמר מר עוקבא התיר ר"ח לישא בט"ו חודש כר"י:

אריסי' דאביי אתא לקמי' דאביי א"ל מהו ליארס בחמשה עשר חודש א"ל חדא דר"מ ור"י הל' כר"י וב"ש וב"ה הל' כב"ה ואמר עולא הל' כר"י ואמר מר עוקבא לי התיר ר"ח לאחר ט"ו וכ"ש את דליארס כי אתא אביי לקמי' דר"י א"ל רב ושמואל דאמרי תרווייהו צריכה להמתין כ"ד חודש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו רהיט בתרי' תלתא פרסי וא"ל פרסא בחלא ולא אדרכי' אמר אביי הא מילתא דאמר רבנן אפי' בשעתא דדוחקא לא לישרי איניש במקום רבי' לא משום דמחזי כאפקירותא ותו לא אלא משום דלא מסתייע נמי מילתא דהא אנא הוה גמירא להא דרב ושמואל עשרים וארבע שנין ואפ"ה במקום רבי' לא מסתייע מילתא ובההיא שעתא איעלמא מיני':

ת"ר נתנה בנה למניקה גמלתו או מת מותרת להנשא מיד ר"פ ור"ה ברי' דר"י סבור למיעבד עובדא כי הא מתני' א"ל ההיא סבתא בדידי הוה עבודא ואסר לי ר"נ איני והא ר"נ שרא להו לבי ריש גלותא שאני דבי ר"נ דמכי יהבי בנייהו למניקה תו לא הדרי בהו ומסיק תלמודא מת מותר גמלתו אסור מר בר"א אמר אפי' מת נמי אסור דילמא קטלה ליה ואזלא ומינסבא הוה עובדא וחנקתי'. ולא היא. ההיא כותית הוה:

ת"ר הרי שנתנו לה בן להניק ה"ז לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה. פסקה קמעא אוכלת הרבה ולא תאכל דברים הרעים לחלב. אוכלת הרבה מהיכא משלה:

אריסיה דאביי כו'. א"ל חדא דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה אביי אינשי ליה לשמעתיה דהא איהו אמר לעיל משמיה דשמואל לרב יוסף רבי' הלכה כר' מאיר בגזרותיו והא דר' מאיר חורא היא והיינו דאמר אביי לקמן אנא הוה גמירנא להא דרב ושמואל ולא מיסתייעא לי מלתא למימר כי אתא לקמיה דרב יוסף רביה רהט אביי בתר אריסיה בחלא ארץ חול שהרגל נשקע בתוכה ולא הדרכיה לא השיגו כמו כתרו את בנימן הרדיפוהו מנוחה הדריכוהו אל מקום מנוחתו השיגוהו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

אפי' ביעתא בכותח' פרש"י במהדורא קמא ביצה בחלב כותח' העשוי מנסיובי דחלבא בפרק אלו עוברין. משמע מתוך לשונו דבסתם ביצים מיירי וצריכין היתר כי היכי דלא נגזור אטו ביצים הנמצאות בתוך התרנגולת דאסור לאכלן בחלב דומיא דביצת נבלה דאסרי ב"ה אפי' כמוה נמכרת בשוק אבל בערוך פיר' דלאו בסתם ביצה מיירי דאותם אינן צריכין היתר דאין לך עם הארץ שלא ידע שהן מותרות בחלב אלא בשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות איירי שמותר לאכלן בחלב כדתניא בפ"ק דביצה. ואם תאמר אמאי מותר לאכלן בחלב מאי שנא מביצת נבלה דאסרי ב"ה אפי' כמוה נמכרת בשוק כדתנן במסכת עדיות ואפילו אם תחלק בין ביצת נבלה לאיסור בשר בחלב מ"מ קשיא אמאי פשטה הוראה זו כולי האי כיון דצריך לחלק וצריכה רבה.
ותירץ בה"ג דגבי איסור נבלה דאורייתא החמירו וכ"ת אם כן מאי אפילו דהא הוראה גמורה היא ויש לומר דפשיטא ודאי דיש לחלק בבשר עוף בחלב דרבנן וליכא למגזר בה מידי ומיהו קשיא אכתי אמאי פשטה הוראה זו יותר משאר הוראות הא פלוגתא היא ואיכא מ"ד דבשר עוף בחלב דאורייתא ולדידיה ודאי אסירא מידי דהוה אביצת נבלה ויש לומר דפשוטה היתה הוראה זו בימיהם שהכל היו נוהגין בו היתר וכן תירץ הריטב"א דהלכה רווחת היתה אצלם שהיו מותרות ובהדיא פרכינן מינה התם ביו"ט למימרא דהלכה פסוקה היא ע"כ. ור"ת תירץ דבביצת נבלה החמירו משום דנבלה דבר איסור וגזרו בביצה אטו נבלה עצמה אבל בשר עוף בחלב לא שייך להחמיר דאין איסור עד שתפול לתוך החלב ואז לא ידיע שנמצאת בתרנגולת ולא שייך למגזר אטו בשר:

נתנה בנה למניקה או גמלתו שהפרישתו או מת מותרת להנשא מיד כהא מתני' דהתם נתנתו למניקה מותרת לינשא. ואסר לי רב נחמן משום דחיישינן שמא תחזור ותטלנו לאחר שתנשא וימות. שאני דבי ריש גלותא דלא הדרי בהו שאין המניקה חוזרת בה לאחר שקבלתו להניק משום אימתו וגם הם אינן חוזרין בהן מתוך חשיבותן וליכא למיחש למיתת הבן. א"ל רב פפי לרב פפא ורב הונא ואתון שבעיתון למשרייה מיד אמאי לא תסברו מהא דאסורה להנשא עד ג' חדשים. רדופה רגילה לילך לבית אביה ואין בעלה עמה. עקרה נעקרו כותלי בית הרחם. איילונית דוכרניתא דלא ילדה ואינה מביאה שערות לזמן שאר נשים. קטנה פחותה מי"ב שנה דאמרן לעיל פחות מכאן משמשת והולכת כדרכן שאינה ראויה לילד על ידיהן כולהו צריכות להמתין דלא פלוג רבנן דאע"ג דליכא למיחש בהני לולד אסורות להנשא מיד משום גזרה דשאר נשים שנישאו' מיד ומתעברות ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון וגבי נתנה בנה למניקה נמי אסורה לינשא מיד גזרה אטו ההיא דלא נתנה ודאי דלא פריך דרב נחמן אדרב נחמן דלעיל דשרא לדבי ריש גלותא דהנותנת בנה למניקה תנשא ולא גזר מידי והכא אמר רב נחמן הלכה כר"מ בגזרותיו דגזר כל הני שאין ראויות לילד אטו ראויות לילד משום דהני ס"ל לרב נחמן שאינן ראויות לילד מחלפן אבל זו מניקה שלה מוכחת עליה ולא מחלפא נותנת בנה למניקה באינה נותנת. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ובמהדורא בתרא כתב וז"ל בגזרותיו. בכל מקום שהוא מחמיר מדרבנן אלמא אף על גב דאין כאן להבחין בין זרעו של ראשון לשל שני דהא לא מיעברא לא פלוג רבנן בתקנת גזרות שלהם בין אשה לאשה וגזרו סתם שתמתין כל אשה שלשה חדשים והכא נמי לא פלוג רבנן במניקה שמת בעלה בין שהיא מניקתו בין שאינה מניקתו. ע"כ. פירוש לאו משום גזרה נגעו בהו בהני כלל אלא משום דבסתם גזרו חכמים ולא פלוג רבנן והני דבי ריש גלותא לא שכיחי ובמלתא דלא שכיחי לא גזרו ביה רבנן הלכך לא נכנסו בכלל גזרתם מעיקרא. כן נראה לי:

אבל הריטב"א ז"ל פירש במהדורא קמא שכתבו וז"ל ואמאי לא תסברוה מהא דתניא כו'. עד ואמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו פי' והכא נמי אית לן למגזר גבי נתנה בנה למניקה ואיכא למידק קשיא הלכתא אהלכתא דהכא קי"ל מת מותר גמלתו אסור שמא תגמלנו קודם זמנו הא לאו הכי הוה מותר ואילו התם קי"ל כר"מ בגזרותיו ותלמודא מדמי להא אהדדי ורב נחמן שרא הכא לדבי ריש גלותא ולא גזור אטו אינשי דעלמא.
והנכון בזה מה שתירצו בתוספות דכי גזרי ה"מ במילתא דלא מינכר לעלמא כגון התם גבי קטנה ועקרה שאין הכל יודעין בה שאינה ראויה לילד אבל הכא כשמת או נתנה בנה למינקת הרי קברו יוכיח עליו והרי מניקתו מוכחת עליו ולא הוה קשיא לן בסוגיין אלא דהוה לן למגזר היכא דלא הדרא בה אטו היכא דהדרא בה דהא לא מינכר לאינשי אי הדרא בה או לא והיינו דשרי רב נחמן לבי ריש גלותא משום דהכל יודעין דלא הדרא בה הלכך באיניש דעלמא אפי' נשבעת המניקת או קנסה עצמה שלא תחזור בה אסור משום גזרה דהא לא מינכר לאינשי וכן פי' רבינו יהודה ז"ל אבל יש מבעלי התוס' האחרונים שכתבו שאם נשבעה המניקת בדבר הרי היא כבי ריש גלותא וקלא אית לה ומותר. ע"כ:
וז"ל הרא"ש ז"ל הלכה כר"מ בגזרותיו אין לפרש דהכא גבי מניקה גזרינן מת אטו לא מת וכן נתנה בנה למנקת אטו לא נתנה וכן גמלתו אטו לא גמלתו דאם כן היכי שרא רב נחמן לדבי ריש גלותא אלא ודאי מינכר בין נתנה ללא נתנה ובין מת ללא מת אלא גזרינן במת שמא תהרגנו ונתנה בנה למניקה שמא תחזור בה המינקת וגמלתו שמא רוצה להנשא ותגמלנו קודם זמנו והשתא ניחא דשרינן בי ריש גלותא דהתם משום דידיע לכל דלא הדרי וליכא למיטעי אבל בעלמא אפילו נתנה בנה ובשבועה וקנין ואז ודאי לא הדרא אפ"ה לא שרינן לה דאין הקנין והשבועה ידועין לכל ואתו לחלופי בדליכא שבועה וקנין. ע"כ:
וכן פסקו תלמידי רבינו יונה ז"ל דצריכה להמתין כ"ד חדש חוץ מיום שנתארסה וחוץ מיום שנולד בו דכ"ד חדש שלמים בעינן ובתר הכי נפיק לה זמן חיובא לדברי הכל ומותרת להנשא אבל בתוך כ"ד חדש אסורה להנשא ואף על פי שלא הניקה אותו מעולם ואפילו להתארס ואפי' נתנה בנה למניקה או גמלתו ואפילו אשה שאינה מחוייבת להניק כגון שהכניסה לו שפחות א"נ אשה חשובה ואפי' היכא שאין לחוש שמא תחזור בה המניקה ולא מבעיא היכא שמכירה אלא אפילו היכא שאין מכירה דליכא סכנה כל כך שהרי יכולים למצוא לה מינקת אחרת אפ"ה אסור דדבר שיש בו סכנה יש לחוש אפי' לדבר רחוק ומהאי דאמרינן בגמרא רב נחמן שרא להו לדבי ריש גלותא דיראתם גדולה כמו שמצינו גבי חזקה ובעניינים אחרים והמיקל בזה ובכיוצא בזה עליו נאמר ופורץ גדר ישכנו נח"ש. ע"כ:
ודע שרבינו שמשון הזקן אומר דגרושה מותרת להנשא ואפשר דמ"ה קאמר בגמרא והלכתא מת מותר גמלתו אסור ואיכא למידק למה ליה למימר גמלתו אסור פשיטא לא הוה ליה למפסק אלא דמת מותר דאיסורא מידע ידיעא אלא ודאי דה"ק דוקא גמלתו אסור כיון דמעיקרא הוה משעבדא ליה אבל גרושה דלעולם לא משעבדא ליה מותר:
אבל הרא"ה ז"ל כתב דה"ה דנתגרשה אסור כדאמר ביבמות בסתמא לא ישא אדם מינקת חבירו ומעוברת חבירו ואע"ג דסברי רבנן אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת התם הוא דאיתיה לאבוה והוי בעלה נמי מה שאין כן במת ונתגרשה דהתם דאיתיה לאבוה ממסמס ליה בביעי וחלבא והכ' ודאי אפילו כשאין מכירה איירינן והכי נמי אסרינן לקמן בנתנה בנה למניקה אלמא דלא מכירה ואפ"ה אסורה דאף ע"ג דלא משעבדא ליה מדינא אלא בעודה תחתיו מ"מ כי היכי דמשעבדא ליה במכירה מפני הסכנה דלמא לא בעי למינק מאחריתי לאונוקי בשכר מיהת אע"ג דאיתתא אחריתי כה"ג לא מחייבא הכי נמי אף על פי שאינו מכירה אם לא היו מוצאין אחרת משועבדת להניק אותו בשכר. ע"כ:
פסקה קמעא אוכלת הרבה פי' רש"י ז"ל במהדורא קמא פסקה המניקה עם אם התינוק מזונות קמעא אוכלת הרבה משל עצמה כדי שימצא תינוק מה לינק. ע"כ:
אבל תלמידי רבינו יונה פירשו וז"ל פסקה קמעא אוכלת הרבה כלומר אם פסקה עם בעלה לתת לה דבר ידוע למזונות ואותו השיעור הוא דבר מועט מחייבין אותה להוציא משלה ולהרבות במאכלה כדי שיהיה לה חלב הרבה. ע"כ:
וכן פי' הרמב"ם בפרק כ"א מה' אישות דבאשה המניקה את בנה קא מיירי ואף על פי שתחלת הברייתא לא מיירי אלא באשה המניקה את בן חברתה בשכר דקתני הרי שנתנו לה בן להניק הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה. [וז"ל] פסקו לה מזונות הראויות לה והרי היא מתאוה לאכול יותר או לאכול מאכלות אחרות מפני חולי התאוה שיש לה בבטנה הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה ואין הבעל יכול לעכב כו'. ע"כ:

והקשו עליו במה שכתב או תאכל מאכל רע כו'. שהרי שנינו ולא תאכל עמו דברים הרעים והרב המגיד ז"ל תירץ דמאי דאמרינן בגמרא היינו באינה מצטערת על אותן דברים אבל במצטערת וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ודאי צערה קודם שחייה קודמין. ומיהו אכתי קשיא טובא דאמאי לא הזכיר הרב ז"ל דינא דגמ' כלל ואין דרך הרב ז"ל אלא להעתיק לישנא דגמ' ושוב מחדש איהו מאי דבעי ואפשר דה"ק פסקה קמעא אוכלת הרבה דהיינו מזיק לולד דרוב המאכל מזיק ולא תאכל עמו דברים הרעים פי' דעם רוב המאכל לא תאכל דברים הרעים והיינו דקתני ולא תאכל עמו כו' דתרתי לא עבדא לאכול יותר מדאי ממאכלים רעים ומיהו כל אחד בפני עצמו מצי למעבד והיינו דכתב הרמב"ם ז"ל והרי היא מתאוה לאכול יותר או לאכול מאכלות אחרות כו' ע"כ ומיהו תרתי לא עבדא.
שוב מצאתי בלקוטי הגאונים ז"ל שכתבו בשם רבינו האיי גאון ז"ל הא דתנו רבנן הרי שנתנו לה בן להניק לא תניק עמו בנה אקטן קאי מאי עבדא ליה שבקא ליה ומאית ואי אבן כ"ד חדש קאי לא ידעי'. ופסקה קמעא אוכלת הרבה מאי פירושיה דאשכחן בה פירושא דלא מסתבר לן הכין נקיט לה בהני תרי מילי דהכי קא מגמר לן שלא תשכיר אשה עצמה להניק עד שתגמול את בנה או שבנה נטלו אביו ונתנו למינקת אחרת וכיוצא בזה ולעולם אם נטלה בן להניק לא תניק את בנה עמו ואם היה בו חולי וקשה לה שתאכל קמעא כדי צרכה והיא בחליה מצטערת אם לא תאכל הרבה כתאותה אינה חייבת לעשו' כמו שפסקו עמה אלא שאם פסקו לה מזונות כפי צרכה (ו)אין לה לתבוע אותם במה שהיא מתאוה אלא אוכלת משלה ואף על פי שמוסיף חלייה. עכ"ל שאלה ותשובה לר' האיי גאון.
וז"ל הר' יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל אם פסקה המינקת עם אביו של תינוק שיתן לה מזונות מועטין ואינן מספיקין לה אלא צריכה ליותר ממה שפסק לה אבי התנוק כופה אותה בב"ד שתאכל הרבה כדי צורך כל המניקות כדי שלא ימות התינוק ע"כ. הא קמן דכולהו הני רבוואתא אזלי בשיטת הר"מ ב"מ ז"ל.
וז"ל רבינו יהונתן הכהן ז"ל פסקה קמעא כלומר פסקה המניקה עם אם התינוק מזונות מועטין אוכלת הרבה. מפרש בגמרא אוכלת משל עצמה כדי שימצא התינוק מה לינק דכיון דנתרצתה בכך מוטלין עליה מזונות התינוק ונסתלק האב משעבוד מזונותיו ונכנסה היא במקומו ע"כ. נקט לשון רש"י ופריך בהדיא על שיטת הרמב"ם:
ממציא לה טפי שתמציא דדיה מן החלב לבנה שימצנו כולו דהוה מותר לה שיש לה חלב בשפע יתר מדאי. הזיז שחת. אדמה כמשמעה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובלקוטי הגאונים ז"ל כתוב חזיז הצמחין של חטים ושל שעורים כשהן רכין עד שלא יצאו השבלים קורא בערבי אל ג'ומאר כופרא בערבי אל טל"ע שמכי בצלים ע"כ.
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל כופרא תמרים שלא נתבשלו כל צרכן אפילו כמכא והרסנא כמכא כותח הרסנא ציר. אית ספרים דכתוב בה שמכא והרסנא בלע"ז אשקלאנש. ה"ג מינייהו פסקי חלבא יש בדברים הללו שפוסקין חלב האשה ויש בהן שאין מפסיקין אלא עוכרין. נכפה חולי המפיל את האדם ומנענע כל איבריו. בני שמוטי שצוארן ארוך לכתפיה יותר מדאי. דדרכה על דמא דחמרא הפוסעת על דם חמור. נטיפי עיני שבולטין עיניהם חוץ לגולגלותן. עינני עיניהם יפים וגדולים. וחנני בעלי חן חינני רחמנים. זותני יפה תואר. ריחני ריחם טוב וכל אלו כשאכלם כשהיא מעוברת. דאכלה אתרוגא כשהיתה מעוברת. ע"כ במהדורא קמא:

בד"ה ואמר רב נחמן כו' אין לפרש דגזרינן מת אטו כו' עכ"ל (א) וק"ק דהא בכל הנהו דמייתי דגזרינן *)במעוברת חבירו היינו דגזרינן בהו הא אטו הא דליכא למגזר **)בהו מיניה וא"כ אמאי לא נגזור נמי במינקת הא אטו הא ודו"ק:

בד"ה והלכתא כו' דגרושה מותרת כו' ור"ת אומר דאסורה כו' עכ"ל וההיא דלעיל נתגרשה אינו כופה אותה כו' לא תקשי לר"ת דמכל מקום אסורה לינשא דגזרינן אטו לא נתגרשה ואטו מכירה דכופין אותה ועוד דאלמנה נמי לא משעבדה ואין כופין אותה להניק מכי תבעה כתובתה כו' ואפילו הכי אסורה לינשא וק"ל:

ד"ה והלכתא וכו' עד ולמאי דהוה מפרש מעיקרא טעמא דמעוברת וכו'. פי' דמעיקרא הוה מפרש טעמא דמעוברת משום דחייסא פי' ממעכו בשעת תשמיש או שמא תעשה עובר סנדל ופריך שם א"ה דידיה נמי ומסיק אלא משום דסתם מעוברת למניקה קיימא והשתא לטעמא קמא אין חילוק במעוברת בין אלמנה וגרושה וה"ה לטעמא בתרא וה"ה במניקה דהא חד טעמא הוא משום דמעוברת למניקה קיימא:

גמ' בני גירדני כו'. נ"ב פי' שנמרט שערות ראשם וי"מ בעלי גרב ערוך:

גמ' דהא אנא הוי גמירנא וכו'. אפשר לומר השתא לבתר דאתי לקמיה דרב יוסף גמריה אפ"ה לא מיסתייעא שיורה כהלכה שהרי רדף אחריו ולא השיג למיהדר עובדא להורות כהלכה ולפי"ז ניחא במה שהשמיענו הש"ס דרהיט בתרי' ג' פרסה ואמרי ליה כו' וק"ל:
בתד"ה ואמר ר"נ וכו' מת אטו לא מת כו'. והא דגזרינן בהא דרדופה וכו' אטו איתתא אחריתא עיין בר"ן ואשר"י:
בתד"ה והלכתא כו' בסה"ד ואע"ג דלא משעבדא אלמנה נמי לא משעבדא מכי תבעה כתובתה (ע):

גמרא ארשב"ג אני אכריע כו'. עי' פסחים (כא) תד"ה אין:

גמ' שם חדא דר"מ ור"י הלכה כר"י. ק"ק דהא בגיטין (עה ב) סתם משנה ר"מ. ועי' תוס' ריש ביצה ד"ה גבי שבת:

גמ' שם ר"פ אמר אפי' קורא וכופרא. כצ"ל וכ"ה ברי"ף ורש"י:

רש"י ד"ה לבי ר"ג. והתירן לינשא. כצ"ל:

רש"י ד"ה לא תסברוה. ללמוד מתוך משנה זו. עמש"כ בשבת (פג ב):

רש"י ד"ה שמוטים. ארוכי צואר כו'. עי' בכורות (מג ב) שמוט דאריך ושמוט ובמש"כ שם:

דדרכא על רמא דחמרא. נ"ב רעי שהטיל החמור:

תד"ה כי. שהרב מוחל כו'. נ"ב ועובדא דאביי ודאי נמי כה"ג הוה. דחס ליה לאביי לאורויי באתרא דרביה בלא רשותא:

דְּשָׁתְיָא שִׁכְרָא הֲווּ לָהּ בְּנֵי אוּכְמֵי. נראה כל זה מיירי באוכלת ושותה בימי עיבורה דאז אותו זמן עושה פועל בולד שבבטנה ועל הרוב דברים אלו אמורים בדורות הראשונים שהיה כוחן חזק ועושים פועל הניכר ונרגש בעובר אחר כך הן בריח הן במראה.

אפי' ביעא בכותחא. מ"ש תוס' על פי' ה"ג לכאורה נ"ל לפמ"ש תוס' פ' כל הבשר קי"ד ע"א דכותח לא הוה חלב מן התורה אלא מדרבנן א"כ לק"מ והיינו דקאמר ביעא בכותחא ולא אמר בחלבא כלשון הברייתא מותר לאוכלן בחלב אע"כ מטעם הנ"ל. ונראה דהתוס' לא הוה ניחא להו בהא. משום דאי בשר עוף בחלב דאורייתא ורבנן גזרו על ביעא שיהי' כבשר לענין בשר בחלב. שוב לא פלוג רבנן דאפי' לענין כותח ליהוי כבשר כדחזינן למאי דקיי"ל בשר עוף בחלב לאו דאורייתא. ומ"מ כיון דמדרבנן שויוהו כבשר אפי' ענין כותח שוי' כבשר כדמוכח מההוא בר גוזלא דנפל לגו כדא דכמכא. והה"נ למ"ד בשר עוף בחלב דאוריי' ורבנן שוי' ביעא כבשר נאסר גם בכותח. ואם אולי יש לחלק בין הנושאים. מ"מ היינו הוראה ומאי אפי' ביעא בכותחא ושפיר הקשו אפי' ה"ג:

ועיין סנהדרין ה' ע"ב תוס' ד"ה אלא וכו' בסוף הדיבור שכ' וז"ל מיירי שלא נטל רשות מרבו עכ"ל ומבואר דבתוך ג' פרסאות נטילת רשות לא מהני משום דכל זה מיקרי בפני רבו וכמ"ש ב"י בי"ד סי' רמ"ב. וקשה לס"ד דאביי דאפי' בפניו ממש מהני נטילת רשות מה יתרץ על קו' תוס' בשלמא לשיטת רשב"א וסייעתו דחוץ לג' פרסאות סגי בנטילת רשות מרב א' ובתוך ג' פרסאות צריך נטילת רשות ג"כ מאותו הרב הדר בתוך אותן ג"פ הוה ס"ד דאביי דבעירו ממש נמי מועיל נטילת רשות ממנו ולבסוף אמר לא מסתייעא מילתא בעירו ממש. אבל להתוס' דכל תוך ג' פרסאות הוה בפניו ואינו מועיל נטילת רשות. וא"כ להס"ד דאביי מה הוה סבר בישוב קו' תוס'. וי"ל דהוה ס"ל דרבותא דתוך ג' פרסאות שהוא בפניו היינו דאפי' ביעא בכותחא שהוא הוראה קלה דחוץ לג' פרסאות שרי אפי' בלא רשות כלל. ועיי' לשון תוס' עירובין ס"ב ע"ב ד"ה ר"ח וכו' ואלו בתוך ג"פ שהוא בפניו אסור בלא רשות. וכיון שזכינו לדין נ"ל עיקר קו' תוס' על ה"ג הי' אי ס"ד דלמ"ד בשר עוף בחלב דאוריי' אסור ביעא בכותחא איך הותר להורות חוץ לג' פרסאות בלא רשות הא עכ"פ הוראה הוה ובלא רשות איך ס"ד להורות ומפני כן נאיד ר"ת מפני שיטת בה"ג. וא"כ ה"ג מצי למיסבר כשיטת רשב"א וסייעתו הנ"ל דלדידהו י"ל דמיירי שכבר נטל רשות מרבו א' הוא דמותר להורו' ביעא בכותחא חוץ לג' פרסאות ולק"מ ק' תוס' עליו וק"ל:

נתנה בנה למניקה. לפע"ד נראה שאין הדעת נותן לפטור האשה מהנקת בנה עד שתעמיד אחרת כיוצא בה בחריקאה וכיון שהמינקת תוכל לחזור בה כל שעה איננה במקום האם שרחמה על בנה ולא תחזור בה ולא נכנס זה בגדר ר"מ וגזירותיו. כי אין צריך לנדרה בכאן דמה תועיל אם תעמיד מניקה ליום א' והיא תינשא ולמחר תחזור בה וע"כ לא עלה על דעת שום תנא להתיר נישואי' בנתנה בנה למינקת אלא כשאנו בטוחי' בהמינקת שלא תחזור בה כל משך כ"ד חודש כגון שנדרה ע"ד רבים או נתנה ערבות ומשכונות בטוחי'. ולולי כן לא תכנס בגדר מינקת כלל. ואפ"ה פליג ר"מ לא משום שמא תחזור בה אלא גזרי' אטו אחרת שתתן בנה ג"כ למינקת שלא נדרה עד"ר. ודהוה עובדא קמא דר"פ ור"ה ברי' דר"י הוה נמי בכי האי גונא שנדרה עד"ר ואמרה ההיא סבתא דר"נ אסר לה בכה"ג משום גזירה דאשה אחרת. דלא דמי לדבי ר"ג דאנשים מסוימים באימתם המוטלת על הבריות ולא אתי' למיחלף. והא"ש דמייתי האי דרדופה דגזר ר"מ אשה אטו אשה וה"נ איכא למיגזר אשה אטו אשה ואש"נ דמסיים הש"ס בתר הכי והלכתא מת מותר גמלתו אסור ושביק . דההיא משום אחלופי אשה באשה הוא וכבר נכלל בכלל הלכה כר"מ בגזירותיו. אבל מת וגמלתו גזירה אחרת הוא מיני' ובי' שמא תמיתנו ושמא תמהר לגמלו. וזה אינו נכלל בכלל גזירת ר"מ דרדופה. ומיושב נמי לשון רש"י במה שכתב דבור המתחיל בגזירותיו כו' בסוף הדיבור שעמד עליו במגיני שלמה ונמצא דברי הרא"ש מבוארים בש"ס עיי' וק"ל:

שאני דבי ר"ג דלא הדרי בהו מכל הפוסקי' מבואר דלא חיישי' אלא שמא תיהדר בה המינקת אע"ג דבדבר האבוד אין פועל יכול לחזור ואין דבר אבוד גדול מזה כבר כ' בית מאיר מ"מ אדאזלינן לב"ד לכופה תסתכן התינוק משא"כ בדבי ר"ג דלא תחזור בה אבל אין שום א' מהפוסקי' חייש דלא תינק אותו בלא חזרה דלזה לא חיישינן כיון דמרצונה נשכרת לכך כל זמן שלא תחזור בה תעשה המוטל עלי' לעשות. וכן לית מאן דחש שהאם לא תתן שכר למינקת ותחזור בה ממה ששכרה המינקת גם לזה לא חיישינן בשגם שיש לעשות תקנה שתקדים המעות ליד ב"ד כל ימי כ"ד חדש וכדומה. האמנם ראיתי בלשון שאלתות פ' וירא שכ' וז"ל שאני דבי ר"ג כיון דיהבו בנייהו למיניקתא לא הדרי בהו לאוניקי מדכ' כיון דיהבו בנייהו לא הדרי בהו משמע אהאם הנותנת בנה למניקה קאי שהיא לא תחזור בה ודוקא דבי ר"ג אבל אינש אחרינא חיישינן אבל לא נראה כן מכל הפוסקים דאל"כ מה עלה על דעת הסוברים דאם נדרה המינקת עד"ר שלא תחזור בה מהני ואכתי שמא תחזור בה האם אע"כ להא לא חיישינן:

כתבתי זאת מפני קו' הגאון מהר"מ ברבי זצ"ל שבתשו' נודע ביהודה מהדורא קמא סי' כ"ה אתשו' מיי' לס' אישות סי' כ"ד דהי' הפלפול במינקת שנדרה עד"ר והי' לה בעל אי חיישינן שמא מיפר לה בעל. והקשה הגאון הנ"ל תיפוק לי' שמא תתעבר ודבי ריש גלותא נתנה למינקת פנוי' אבל כל שיש לה בעל לא. ולע"ד דליתא דאם תתעבר תמסמס לי' בביעי וחלב בדמי שכירות שלה או שתתבע להוסיף לה אם צריכה לכך ואי לאו דחיישי' שהבעל מיפר לה ותחזור בה גם הבעל יסייע לכל זה כיון שהסכים בתחילת השכירות וכאלו הוא השכיר אשתו לפרנס הבן הזה או בחלבה או בביעי וחלב לכל המצטרך ועל זה שכרוהו עצמם הזוג מתחלה וכל זמן שלא הדר' בהו תעשה מלאכתה כראוי ואפי' למאן דחש בגרושה אע"ג שנותן לה שכרה היינו משום שלא נשכרת ברצונה וגם כשתנשא לבעל יאמר הבעל לא בעינא שכירותך. אבל אשה שיש לה בעל והוא מסכים שתשכיר עצמה למינקת מפני דוחקם כנהוג אי לאו משום חששא דהדר' בהו ליכא למיחש לשמא תתעבר דאי נמי תתעבר ימסמס לי' בביעי וחלב ולא תבוש לתבוע כשם שאינה בושה לתבוע שכירותה ובבית מאיר נדחק לחלק באופן אחר:

ונ"ל שזה שדקדק הרא"ש בלשונו אשה שדדי' צמקו כו' ושכרה לו מינקת כו' ומ"ט לא כ' נתנה בנה למינקת ואמר שכרה לו מינקת ומ"ט שינה לשון הש"ס אלא לרמז לן הנ"ל דבעי' שכרתו בשכר דאז אפי' מינסבא לבעל לא איכפת דבשכרה תמסמס לי' ביעא וחלבא משא"כ כשמינקת בחנם:

ואתון לא תסברוהו כו'. יש לדקדק איך מדמה גזירת חכמי' שגזרו בהבחנה לגזירת מינקת ואין לדמות אהדדי. ונ"ל לפי דקיי"ל דר"מ ס"ל עשו חכמים חזוק יותר משל תורה ע' תוס' לעיל נ"ו ע"ב ד"ה הא וכו'. וגזירת הבחנה הוא קרוב לדאורייתא שמא ישא אח אחותו א"כ כ"ש במינקת דרבנן שיעשו חיזוק ושפיר פריך וא"כ לר"נ דס"ל טעם הבחנה משום דכתי' לזרעך אחריך וידוע שהוא אסמכתא ועיקר טעמא כפירש"י שם שאין שכינה שורה אלא על הוודאים ולא על הספיקות והוא רק תוספת קדושה ועב"ש רס"י י"ג א"כ בודאי אין לדמות גזירות חכמי' אהדדי. וזה נ"ל טעם הפוסקי' דס"ל הא דשרי ר"נ לדבי ר"ג לאו הילכתא היא וס"ל משו"ה השמיטוהו הרי"ף ורמב"ם. וטעמא בעי מ"ט למדחי' מהילכתא ולהנ"ל ניחא דס"ל למאי דקיי"ל דגזירת ר"מ בהבחנה הא אטו הא שייך נמי במינקת אסור נמי בדבי ר"ג דאיכא למיגזר הא אטו הא ור"נ לטעמי' לא גזר דאין ללמוד מגזירת ר"מ בהבחנה לגזירתו במינקת ולא בחדא מחתא מחתינהו. כנלע"ד ובנוב"י בזה אזיל בתר איפכא במ"כ:

הלכה כר"מ בגזירותיו ע' תוס' ומהרש"א. והנה לא נעלם ממהרש"א דברי הרא"ש לחלק בין הפרקי' דברדופה איכא למיגזר הא אטו הא דאין היכר בין רדופה לשאינה רדופה משא"כ בין יש לה בן להניק לאין לה מינכר שפיר. אלא דק' מנ"ל לר"נ לחלק בכך ומי הגיד לנו דר"מ לא יגזור בכי האי גונא. מ"מ נלע"ד דהרא"ש נשמר מזה שכ' מלשון הברייתא דנקטה מניקה שמת בעלה משמע אי צמקה דדים קודם שמת בעלה דתו לא מיקרי מינקת שרי'. והנה ברייתא זו הוא דברי ר"מ כמבואר וקשה אמאי לא יגזור ר"מ אטו מי שלא צמקה אע"כ כיון שיש היכר בגופה תו לא גזרי' ולק"מ קו' מהרש"א:

והלכתא מת מותר גמלתו אסור. כ' תוס' דר"ש התיר בגרושה ור"ת דחה מסוגי' דיבמות. והקשה בס' קרבן נתנאל להרא"ש דמתיר בצמקה דדי'. תקשי קו' ר"ת הא בס"ד טעמא משום דחסה אין לחלק בין צמקה ללא צמקה וה"ה במסקנא. ולפע"ד אין להוכיח מסקנא מהס"ד. וראייתו של ר"ת הכי הוא דהש"ס בעי למימר משום דחסא ודחי' רפוי'. והו"ל למימר הכי הא מעוברת דומי' דמינקת מה מינקת אלמנה אין גרושה לא אף מעוברת אלמנה אין גרושה לא ואי ס"ד משום דחסא מה לי אלמנה מה לי גרושה. ומדלא דחי הכי ש"מ גם במינקת אין סברא לחלק בין אלמנה לגרושה הכי הוא סברת ר"ת וא"כ לק"מ אהרא"ש אצמקה דלא שייך לומר מה מינקת צמקה לא. דצמקה לא מיקרי מינקת ואנן במעוברת ומינקת עסקי':

והנה הרמב"ם פסק שם טעמא דדחסא. ולפע"ד בשנדקדק בלשון הש"ס סתם מעוברת למניקה קיימא מה לשון סתם מעוברת וכי איכא מעוברת דלאו הכי הוא. ותו כבר כרכר בנוב"י כמה כרכורי' מה עלה על דעת המקשן וכי לא ידע דמעוברת עתידה להיות מינקת. ורמב"ן ורשב"א הקשו שם בחי' יבמות אהש"ס דהו"ל למימר דטעמא דהבחנה נמי משום דלמא מיעברא ותהי' סופה להניק מכ"ש במעוברת גופה מה עלה על דעת המקשן. מיהו מ"ש שתמה בנוב"י על רמב"ן ורשב"א הא במתני' קתני נמי גר שנתגיירה אשתו עמו צריכה להמתין והתם לא שייך משום דלא ממסמסא לי' דהא איהו אבוה דהאי ינוקא נמי. לק"מ דס"ל לרמב"ן ורשב"א כיון דהורתו שלא בקדושה וכקטן שנולד ואיננו בנו לכל דבר חיישי' דניחא לי' לאב למידחי' הא מקמי' בנו שהורתו ולידתו בקדושה. ונפקא מיני' לפ"ז גר שנתגיירה אשתו עמו ואירע שלא נשאה ביהדות עד שהוכר עוברה לא ישאנה עד אחר כ"ד חדש אי לא דאיכא למיחש לפרצה ולקלקלה שתחזור האשה לסורה עי"ז. מ"מ נחזור להנ"ל דק' מה עלה על דעת המקשן בזה. ע"כ נ"ל דק' מה"ת לאסור מעוברת בהחליט הא אפשר שלא תניקהו כלל ומיד בימי עיבורה תזמין לו מינקת גם שתשבע עד"ר שלא תחזור בו ובפרט כשהיא עשירה והכניסה לו ב' שפחות וכדומה. ואינו דומה למת בעלה אחר שכבר התחילה להניק בחייו שאז היא בכלל גזירת חז"ל שגזרו על מינקת ולא פלוג רבנן אבל מעוברת מאן לימא לן שתכנס לכלל מינקת ע"כ הקשה מ"ט ורצה לומר משום דחסה דלא יחוס על עובר שאינו ממנו. ולא ניחא להש"ס בהא מה"ת לא יחוס אטו ברשיעי עסקינן ומשני משום דסתם מעוברת למניקה קיימא. ר"ל אפי' אם תזמין לו מינקת קודם נישואי'. מ"מ סתמא דמילתא האם תרחם ותניק בנה בעצמה ולבסוף כשתתעבר גם ממנו יצטרך לביעי וחלב ואינו רוצה שתתבזה בב"ד ע"כ טוב לו שיהי' נפל וסנדל במעי אמו ולא יצא לאויר העולם. ולא חייס עליו ושייך דחסה. ותירוץ דדחסה קיים במסקנא אלא דמסיק הטעם מ"ט לא יחוס עליו מפני שהוא חושב בנפשו הלא סתמא למינקת קיימא ויארע לי הפסד עי"ז ע"כ לא חייס. וצדקו דברי רמב"ם. וא"כ לפ"ז מבואר עכ"פ דבגרושה מעוברת נמי איכא למיחש משום האי דחסא אפי' למסקנא. וא"כ ממילא נימא מינקת דומי' דמעוברת דאין לחלק בין גרושה לאלמנה ודלא כהר"ש:

ולכאורה יש לעיי' ברייתא דרדופה דחשיב כי רוכלא וחשיב מפלת מ"ט לא חשיב ילדה בן קיימא וצמקה דמשום מינקת ליכא ומשום הבחנה איכא ומיהו להר"ש איכא למימר שייר ושייר נמי גרושה. אלא לר"ת קשה. ולמסקנא דמת מותר דלא תחניק בנה א"כ שייר נמי מת בנה. אלא למר בר רב אשי קשה מאי שייר דהאי שייר וליחשב צמקה. וצ"ל כמ"ש בשב יעקב דצמקה איכא מיעוטא שהחלב חוזרת אלא דאזלי' בתר רובא. וא"כ ברייתא דרדופה דאתי' כר"מ דחייש למיעוטא הוה צמקה בכלל מינקת:

אלא לפ"ז למסקנא דמת מותר קשה ליחשב מת בנה ומאי שייר דהאי שייר דהא צמקה לאו שיורא הוא. ולכאורה י"ל שייר דבי ריש גלותא. אלא למ"ש דרמב"ם השמיט הך דבי ר"ג דלאו הלכתא היא מכח הך ברייתא דרדופה גופה. וגם כתבתי מדפסק טעמא דדחסא ס"ל כר"ת דגרושה כאלמנה א"כ הדרא קו' לדוכתא מאי שייר דשייר מת בנה:

ודע דנ"ל דר"מ ור"י וב"ש וב"ה לאו במציאות פליגי אלא רוב בנים סגי להו בי"ח חדש ור"מ חייש למיעוטא דבעי כ"ד חדש. וכן רוב נשים לא מיעכרה חלבה עד ג' חדשים ומיהו מיעוטא איכא דלפי שעה מרגישה ומשו"ה הקילו כמה אמוראים והורו לקולא דלא ליזול בתר מיעוטא. אמנם רב ושמואל ס"ל שלהי יומא אין הולכי' בפיקוח נפש אחר הרוב משו"ה מחמרי הכא אפי' בתרי רובא דלא לינסבה עד אחר כ"ד חדש וניחש למיעוט וולדו' שצריכי' כ"ד חדש ולמיעוט נשים דמיעכר חלבא מיד. ובירושלמי דשמעתין ר"ל הורה לי"ח חדש וצם ההוא יומא ר"ל חזר וקבל להתענות אותו היום על שגגת הוראתו ע"ש:

ונראה הואיל והי' חשש רחוק וחז"ל חשו לזה משום פ"נ משו"ה הוצרכו להחמיר בגמלתו וכדומה דאל"כ יהי' ההפסד רב על תיקונם כי אילולי תקנתם לא היתה גומלת בנה ואפי' הי' ניסת לבעל מ"מ מיעוטא דלא שכיחא הוא שיארע שתתעבר ואם תתעבר ימסמס בביעי וחלב ובשגם להחמיר כל כך להמתין כ"ד חדש שלימי' נמצא ההפסד לא שכיח ועכשיו שתקנו שכיחא הזיקא שכל א' תגמול בנה. או לא תתן דד לתוך פיו כלל כדי שיתירוה כאשר שכיחי בעו"ה מהגס לבם בהוראה שרגילי' להקל והרגילו הדבר בפי נשים ועמי הארץ שאם לא תתן דד לתוך פיו יתירוה להנשא. ונמצא תקנת חז"ל גרמה הפסד להתינוק ח"ו. ועפ"י בק"א דשמעתין קילל מיתה ועוני וע' תוס' סוטה כ"ו ע"א ד"ה לא ישא כו' מייתי בשם ירושלמי קרא בשדה יתומים אל תבוא. ר"ל כמו בשדה יתומים בשי"ן ימין:

והנה סיפא דקרא כי ה' יריב ריבם. ובסוף ס' תפארת למשה שהמורה להקל בזה יקבל עונש האמור שם. ומימי לא יצאה מידי הוראה להקל חוץ מה שהתרתי לישא בשנה מעוברת בשבוע אחרונה של חדש כ"ה. דודאי טעמא בעי אי סגי לתינוק א' בכ"ד חדש מה"ת נימא שזה צריך כ"ה חדשי' ועיי' בתה"ד איך החמיר מאוד בחדש האחרון הזה ולא מלאו לבו להקל וטעמא בעי הלא לר"א הוא כיונק שקץ בזה החדש לכאורה. ואיך לר' יהושע תהי' אסורה להנשא. והנה בשיטה מקובצת מייתי בשם רש"י מהדורא קמא בשם מדרש לא תבש"ל גדי. כמנין תבש"ל ימי' דהיינו ב' פעמים שס"ה תש"ל ימי' מלבד יום שמת ויום שנתארסה. ובב"י מייתי לי' בשם הגה' מיי' ותמה עליו הא בשני חדשי לבנה סגי שהוא רק שנ"ד ימי' וחסרו י"א ימי' או כ"א ר"ד ע"ש. ונ"ל דהפסוק לא תבשל מיירי מטבעי האנושי צריך ב' שני' של חמה שהוא ב"פ שס"ה אלא משנתנה התורה וצוה הקב"ה למנות ימות הלבנה ודרשי' חדשי השנה חדשי' אתה מונה לשנה ולא ימי' כבפ"ק דמגלה ומפני זה אין חוששי' לי"א ימים יתירים. הטבע משועבד לתורה וסגי לתינוק בשני חדשי לבנה הקצרי'. והקב"ה מסייע ע"י להוסיף כח לילדי העברים דתסגי להם בשנים של שנ"ד ימי' וכדכתיב לאל גומר עלי. אך אם באמת עברו את השנה ולית כאן לאל גומר עלי ע"כ צריכי' לו חדש עיבור מצד הטבע וא"ש דעת המחמירי' דבעי' גם חדש העיבור לתינוק. אך כל זה כ"ב ימי' מחדש העיבור להשלים מנין תבש"ל אך שמנה ימי' האחרוני' מאותו החדש לאחר מנין תבשל הם יתירי'. מה תאמר לאל גומר עלי כיון שב"ד הוסיפו חדש על השנה גם משמי' הסכימו ז"א. בשלמא להוסיף כח לילדי העברים בשנים קצרי' של שני הלבנה אמרי'. אבל להתיש כחם ח"ו שיהיו צריכי' להניק שמנה ימי' יותר משום לאל גומר עלי זה לא נאמר. וכהאי גונא איתא ביבמות ס' ע"ב גבי אנשי יבש גלעד לרצון להם לפני ה' כתי' ע"ש:

ועכ"פ לא יעשה מעשה עד שיעיין בתשו' שבסוף ספר בית מאיר סי' ה' שדבריו ממקור מים חיים הם נובעי' ואין בתורתו דופי. וההוא אמר שם כי עיקר יסוד מעוברת ומינקת הוא מטעם מערופי' ופסקי לחיותא דהאי תינוק אלא שמחמירי בי' חכמי' טפי משום דאית בי' סכנת נפשות עיי' עליו כי דבריו שם מתקו מדבש:

והנה בשמעתין מדמה ש"ס גזירת מינקת לגזירת הבחנה דברייתא דרדופה מיירי בהבחנה. והנה בתוס' דסוטה כ"ד ע"א ד"ה ושאר כו' פשיטא להו דהבחנה קיל ואגב אפרש כוונתם דבתחלה הוקשה להם סיפא למה לי למתני שאר כל הנשים או שותות כו' פשיטא וע"ז אמר רבי דסיפא אתאן לעבר ונשא בימי הבחנה דמודה ר"מ דמותרת לחזור לו. ותו כתבו דלרבנן נמי א"ש דנפקא מיני' באשת כהן דיוציא ולא יחזיר עולמית אפי' לרבנן ואינן שותות משום שאינה ראוי לו. וקמ"ל סיפא דהבחנה דקיל אינו מוציא בגט והוי ראוי לו ושותות:

ועיין יבמות ל"ו ע"ב שיטת הר"י מאורליינש שבתוס' שם דקידש בתוך ימי הבחנה חמירא ובעי גט משא"כ בתוך כ"ד חדש למניקה נ"ל דלא פליג אתוס' סוטה הנ"ל די"ל בקידש ולא כנס עדיין חמירא ימי הבחנה משום דלא שייך מה דהוה הוה דהא עדיין לא עשה מעשה דכניסה. משא"כ בכנס חמירא ימי הנקה מימי הבחנה דהתם מה דהוה הוה. ומיהו לרמב"ם לעולם קילא ימי הבחנה דבין קידש ובין כנס אינו מוציא בגט משא"כ בימי מניקה בכנס מיהת מוציא בגט אבל בקידש לעולם אינו מוציא בגט ע"ש:

וצ"ע ליישב ש"ס דיבמות עפ"י דרך תוס' סוטה הנ"ל. מאי אמר רבא ר"מ ור"א אמרו דבר אחד דלמא ע"כ לא אמר ר"מ התם אלא במינקת אבל במייבם מעוברת והפילה מה דהוה הוה לא אמר דזה דומה להבחנה. מיהו לזו י"ל דרבא ס"ל דבדאוריי' מה דהוה הוה דומה לדרבנן שעדיין האיסור לפנינו. ויש לדמות יבום דאורייתא למינקת דרבנן בנחיתת דרגא. משא"כ הבחנה דתרויי' לריעותא שהוא דרבנן והאיסור כבר עבר ומה דהוה הוה וא"ש. אבל אביי דדחי דר"מ ס"ל עשו חזוק לדרבנן יותר משל תורה. א"כ כיון דלר"א בשל תורה קנסו אע"ג דמה דהוה הוה ה"ה וכ"ש לר"מ בהבחנה דרבנן ודלא כתוס' סוטה וצ"ע:

בגמרא אמר ר' נתן בר יוסף הן הן דברי ב"ש כו' שב"ש אומרים כ"ד חודש וב"ה אומרים י"ח חדש כו' נ"ל דעיקר פלוגתא דב"ש וב"ה לא איירי לענין איסור נשואי המניקה אלא לענין שיעור עיקר יניקת הולד דמיירי בפ' מי שאחזו וכן נראה כאן מלשון רש"י ז"ל בד"ה י"ח חדש ולפ"ז א"ש הא דקאמר רשב"ג אני אכריע לדברי האומר כ"ד חדש מותרת לינשא בכ"א חדש פירוש דלדברי האומר כ"ד חדש היינו לב"ש מותרת לינשא בכ"א ולדברי האומר י"ח חדש היינו ב"ה דאומר דתחילת זמן הנקת הולד אין צורך יותר א"כ מותרת לינשא בט"ו חדש לפי שאין החלב נעכר כו' כן נראה לי וק"ל:

שם וא"ל רב פפי ואתון לא תסברוה מהא דתניא כו' ואמר רב נחמן הלכה כר"מ בגזירותיו. לכאורה יש לתמוה מאי פסיקא ליה לדמות מניקה לאיסור הבחנה לומר דגזר ר"מ נמי כה"ג במניקה אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו לכולהו איסורי דרבנן לומר דבכולהו גזר רבי מאיר הא אטו הא ולא פלוג רבנן ובכמה מקומות בלי מספר מצינן שלא השוה ר"מ מידותיו בגזירותיו אלא היכא שנראה לו לגזור ומכ"ש דקשה טפי לשיטת התוס' בד"ה ואמר רב נתמן דעיקר הגזירה הכא במניקה לאו משום דגזרינן האי אטו האי אלא דגזרינן שמא תגמלנו ושמא תמיתנו וא"כ מאי מייתי מהא דאמר ר"נ הלכה כר"מ בגזירותיו דמאן יימר דגזר ר"מ כה"ג כיון דלא דמי כלל לגזירת ר"מ בהבחנה. ונלע"ד ליישב דודאי מדר"מ גופא מוכח לה דקאמר לעיל בברייתא מניקה שמת בעלה הרי זו לא תתארס ולא תנשא עד כ"ד חדש אלמא דגזר אירוסין אטו נשואין דומיא דהבחנה ומדקאמר נמי בהאי לישנא ולא קאמר אסור לישא מינקת חברו עד כ"ד חדש אע"כ דאי הוי תני לה בהאי לישנא הוי משמע דליכא איסורא אלא לישא אותה בעודה מניקה משא"כ במת או גמלתו או שנתנה למניקה שרי מש"ה קתני לה בהאי לישנא דמניקה שמת בעלה הרי זה לא תינשא עד כ"ד חדש דמשמע דמילתא דפסיקא הוא דכל שהיתה מניקה בשעת מיתת בעלה אין לה שום תקנה להינשא בשום ענין תוך כ"ד חדש אלא דאכתי מצינן למימר דר"מ לטעמיה דגזר כה"ג בהבחנה משא"כ ר' יוסי דפליג היכא דלא שייך טעם האיסור שרי נמי הכא בגווני דברייתא דהכא דנותנת בנה למניקה ואתיא ברייתא כר' יוסי אהא מסיק דאפילו את"ל דשייך בהא פלוגתייהו אפ"ה הא אמר ר"נ הלכה כר"מ בגזירותיו וא"כ תקשי דר"נ אדר"נ גופא למאי דשמיע לכו דר"נ שרי לדבי ר"ג ע"י נתינה למניקה אע"כ דלאו הא בהא תליא אלא טעמא דר"מ מדקאמר מילתא דפסיקא משום דגזר בנתנה בנה למניקה שמא תחזור בה ובגמלתו שמא תגמלנו וא"כ לפי"ז פשיטא דהלכה כר"מ דאפילו ר' יוסי דפליג בגזירה דהבחנה אפשר דמודה בגזירה כהאי דמניקה ועוד דכולהו תנאי דברייתא דלעיל ר"י ורשב"ג משמע דמודו ליה בהא דאין לה היתר בשום ענין להינשא תוך זמן שקבעו חכמים כן נ"ל נכון ולולי פירוש התוס' היה נ"ל לפרש דר' פפי לא קאי אלא אעיקר מילתא דר' פפא ור' הונא בריה דר"י משמע להו מעיקרא דהא דר"נ שרי לדבי ר"ג ה"ה לאינש אחרינא דלא חיישינן כלל לדלמא הדרא בה המינקת ואהא קאמר רב פפי שפיר ואתון לא תסברוה מהא דתניא כו' ואמר ר"נ הלכה כר"מ בגזירותיו וא"כ קשיא דר"נ אדר"נ דהא ר"מ ודאי חייש וגזר דילמא הדרא בה דאל"כ אמאי קפסיק ותני הרי זו לא תנשא האיכא תקנתא אף לכתחילה שתתן בנה למינקת אע"כ דגזר דילמא הדרא בה וא"כ ע"כ הא דשרי ר"נ לדבי ר"ג היינו דוקא לר"ג דלא הדרא בה והשתא א"ש נמי הא דמסקינן והלכתא מת מותר גמלתו אסור והיינו לגמרי כר"מ דלא אשכחן לר"מ גופא דמדמה מינקת להבחנה אלא בנתנה בנה למניקה וגמלתו ודאי אשכחן לר"מ דגזר כדפרישית אבל במת הולד לא איירי ר"מ כלל כן נ"ל נכון בעזה"י ונתיישב' קושיית מהרש"א ז"ל גם מה שהקשו הפוסקים החולקים על שיטת התוספות ודוק היטב ועיין בסמוך:

קונטרס אחרון
בהא דמדמה הש"ס ענין איסור מניקה לאיסור הבחנה כתבתי פי' מחודש וענין מספיק ומתוך כך כתבתי דנראה עיקר שיטת התוס' דהא דאסרינן בנתנתו למניקה היינו שמא תחזור בה וגמלתו אטו שמא תגמלנו והטעם בכל זה דאל"כ לא הועילו חכמים בתקנתן ולפ"ז מה"ט גופא יש לאסור אף בלא התחילה להניק כלל לאחר מיתת בעלה דשייך נמי הך גזירה גופא ומכ"ש לפי מה שהעליתי ג"כ דדברי ר"ת ז"ל עיקר במה שאוסר בגרושה דלאו במשעבדא להניק תליא מילתא וכמ"ש בביאור פירוש דברי ר"ת ז"ל ובאמת שכן מבואר להדיא בספרי שאלות ותשובות וביותר בתשובת הגאון מוהר"ר צבי אשכנזי זצ"ל שהחמיר מאד בדין זה בנתנה בנה למניקה לאחר מיתת בעלה אע"פ שלא התחילה להניק כלל ע"ש:

קונטרס אחרון
אמנם לפי מה שנשתרבב הדבר בעו"ה ונעשה כהיתר ע"י קלי ההוראה שהתירו מורים לכתחלה ליתן למניקת מיד לאחר שילדה ולא התחילה להניק עד שכמעט בטלה תקנת חכמים ולא הועילו בתקנתן וכבר נעשה מעשה בימינו שעשינו פומבי לדבר בהסכמות גדולי דורינו לאסור אף בדיעבד לאחר שניסת ע"י כך ולנדות הבעל עד שיוציאה בגט וישאנה לאחר כ"ד חודש ויש שחשו לדברינו והפתאים עברו ונענשו במיתה ועוני. אמנם פעם א' בא לידי באשה שכבר התיר לה חכם ליתן בנה למינקת ולא התחילה להניק וע"י הוראה זו נשתדכה לאיש וקבעו זמן הנשואין לאחר ג' חדשים לאחר מיתת בעלה וכשהרגישו אח"כ שיש איסור בדבר חזר בו המשדך ולא רצה להמתין כל כך וכדי שלא להפריד בין הדבקים בקושי התרתי לו לישא אחר ט"ו חודש כעובדא דמר עוקבא ורב חנינא ועולא ורב יוסף דכדאי הן לסמוך בשעת הדחק כי האי דנהי דאיפסקא הלכתא דצריכה להמתין כ"ד חודש איכא למימר דהיינו באשה שמניקה באמת ואסורה לגמלו תוך הזמן כלל דאע"ג דמדהתיר ר' חנינא לישא לכתחילה אלמא דליכא סכנת הולד לאחר ט"ו חודש אפ"ה חיישינן למיעוט ולדות שצריכין לינק כ"ד חודש ומה"ט גופא כל שכן דאסורה ליתן למינקת לאחר ט"ו חודש דא"כ לא הועילו חכמים בתקנתן דכל אשה תעשה כן ועוד דמכיון שמכירה לא שייך הא מילתא כלל משא"כ בנדון כי האי שכבר נעשה מעשה ע"י הוראה בטעות שנתנו למינקת ופסק חלבה וא"א לה להניק עוד מעתה אלא דאנן אסרינן למיעבד הכי לכתחלה דאל"כ כל אשה תתן למינקת וא"כ אפשר שתחזור בה המינקת ואתי לידי סכנה ובנדון דידן לא שייך לומר כן חדא דמאן יימר דמשום ריוח פורתא כי האי תעבור על דברי חכמים ותתן למניקת לכתחילה ועוד דאף אם תתן למינקת אפ"ה חששא רחוקה היא לומר שתחזור בה המניקת לאחר ט"ו חודש וכיון שאף אם תחזור בה לא אתי לידי סכנת הולד כדפרישית מש"ה יש להקל בשעת הדחק. ועם כל זה היה לבי נוקפי עד שהוגד לי שכיוצא בזה התיר גדול אחד מגדולים בשעת הדחק לאחר ט"ו חודש כיון שהולד היה כבר אצל המינקת ופסק חלב האם וא"כ עיקר איסורא בכה"ג אינו אלא משום קנסא וא"כ סגיא בקנסא כי האי לאחר ט"ו חודש ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעת הגדולים בעזה"י ודוקא היכא דאיכא טעמים אחרים להתיר יש לצרף סברא זו:

שם הרי שהיתה רדופה כו' או שהיתה עקרה וזקנה או איילונית וקטנה כו'. לכאורה מההיא ברייתא גופא נמי יש לדקדק דר"מ אוסר במניקה שנתנה בנה למינקת או גמלתו דאל"כ תיקשי אהא דר"מ קחשיב כל הנך פרטי ואמאי לא אשמעינן נמי דאפי' היכא שהיתה מעוברת וילדה אחר מיתת בעלה מיד דלא שייך כלל חששא דהבחנה אפ"ה אסורה להינשא עד ג' חדשים אפילו היכא דליכא איסורא דמינקת חברו כגון שנתנה למינקת או שמת הולד ובהאי ודאי הוי רבותא טפי דבכל הנך לא מינכרא מילתא וגזרינן האי אטו האי משא"כ בילדה אחר מיתת בעלה הכל יודעין דלא שייך טעמא דהבחנה ולא אתי לאחלופי באחרנייתא אלא ע"כ מדשייר ר' מאיר להאיך היינו משום דהא בלא"ה אסורה עד כ"ד חדש משום איסור מינקת דלא פלוג רבנן. ויותר יש לדקדק מדקתני המפלת לאחר מיתת בעלה משמע להדיא דבילדה ולד קיימא ומת אסורה בלא"ה משום מינקת חבירו. ואע"ג דהא מילתא סתרא למאי דפרישית בסמוך דר"מ מודה במת הולד דשרי לא נמנעתי לכותבו דמלאכת שמים היא ובתשובה הארכתי יותר ודו"ק:

שם ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו. ולכאורה משמע דהא דר"נ אמר שמואל הלכה פסוקה היא דבכל מקום הלכה כר"מ בגזירותיו ומש"ה פסקו כן בכמה מקומות וקשיא לי בגווה הא אשכחן דר' יוחנן לית ליה האי כללא ובעירובין פ' מי שהוציאוהו דף מ"ו קפסיק רבי יוחנן בהאי דרדופה גופא כר' יוסי ונהי דביבמות פ' החולץ מסקינן דהדר ביה ר' יוחנן היינו משום דממתני' דכרמא הדר ביה אבל לא משום דהלכה כר"מ בגזירותיו ויש ליישב קצת דאדרבה ממאי דקאמר ר' יוחנן מעיקרא הלכה כר' יוסי בההיא דרדופה ואמאי איצטריך ר' יוחנן למיפסק הכי הא איהו גופא קאמר בפ' מי שהוציאוהו דכל היכא דפליגי ר"מ ור' יהודא הלכה כר"י כדמקשה הש"ס גופא בפ' מי שהוציאוהו אע"כ כדמסיק הש"ס התם דאיצטריך לאפוקי מהא דאמר ר"נ אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו וא"כ פשטא דסוגייא משמע דר"י גופא אית ליה נמי הא דהלכה כר"מ בגזירותיו. אם לא היכא דאיתמר בהדיא להיפך והיינו דאיצטריך לאשמעינן ברדופה גופיה אע"ג דר"נ אהא אמרה כנ"ל. ובזה יש ליישב לשון המרדכי בשמעתין ואין להאריך יותר:

בתוספות בד"ה והלכתא מת מותר כו' רבינו שמשון הזקן אומר דגרושה מותרת להינשא כו' עכ"ל. לכאורה משמע דהיינו באינו מכירה אבל כשהניקתו כבר והולד מכירה דכופין אותה להניק מפני הסכנה מודה רבינו שמשון דאסורה להינשא אלא שהפוסקים כתבו בשיטת רבינו שמשון דאפילו במכירה נמי מותרת כיון דלא מחייבא להניק מצד השעבוד אלא דהב"ד כופין אותה מפני הסכנה תו לא מתקרייא מינקת חברו ובאמת בלא"ה נ"ל דעיקר דברי רבינו שמשון לאו מהאי סברא לחוד אמרה אלא דלישנא דברייתא דלעיל משמע ליה הכי דקתני מניקה שמת בעלה ולא קתני סתמא לא ישא אדם מינקת חבירו אלמא דדוקא קאמר מת אבל נתגרשה שריא ורבינו שמשון לא בא אלא לפרש טעמא דמילתא לחלק בין אלמנה לגרושה ורבינו תם משמע ליה עיקר אידך ברייתא דהחולץ דקתני סתמא משמע ל"ש אלמנה ול"ש גרושה ולפ"ז ע"כ הא דקתני בברייתא דהכא מניקה שמת בעלה אפשר דמפרש לה ר"ת כדפרישית בסמוך לאשמעינן דאע"ג שאינה מניקה עכשיו כגון שנתנתו למינקת או שגמלתו אפ"ה אסור וכיון דאיצטריך למיתני בהאי לישנא משום האי רבותא נקיט לה במת בעלה דמיתה שכיח וגירושין לא שכיח ולא חששו להאריך כיון דבלא"ה כבר אשמעינן ר"מ גופא בברייתא דהחולץ דלא ישא מינקת חברו מדקתני סתמא משמע דל"ש אלמנה ול"ש גרושה ועוד אפשר דנקט ר' מאיר הכא מניקה שמת בעלה לאשמעי' שאם לא היתה מניקה בחיי בעלה כגון שגמלתו או נתנתו למינקת אפילו באלמנה מותרת כנ"ל לפי שיטת הסוברים דלרבינו שמשון לעולם מותרת אף במכירה ולר"ת לעולם אסורה אף באינו מכירה אלא דהר"ן ז"ל כתב דרבינו שמשון ז"ל לא התיר אלא באינו מכירה אבל במכירה מודה ע"ש ודו"ק:

בא"ד ועוד דמפרש טעמא כו' ולמאי דהוה מפרש מעיקרא כו' עס"ה. מעודי נתקשו לי דברי ר"ת בזה דראיה זו איני מכיר דהא בכמה מקומות לאין מספר אשכחן בכולה שקלא וטריא דתלמודא שנשתנה הדין לפי הטעמים ולפי האוקימתות דגמרא ולא דייקינן בכה"ג ולכן רבים חולקים על ר"ת ז"ל בזה עיין בס' אמונת שמואל סי' ג' דף י"ד בשם רבי שמחה מלוצאטי. אמנם לענ"ד דברי ר"ת ז"ל בזה ברורים דלאו ממעוברת דייק למילתיה אלא ממניקה גופא דייק לה דכיון דלמאי דס"ד מעיקרא דטעמא דמעוברת משום דחסא וע"כ ל"ש אלמנה ל"ש גרושה א"כ מסתמא במינקת חברו נמי ל"ש אלמנה ל"ש גרושה דהא בחדא בבא וחדא לישנא נקיט לה א"כ מסתמא הוי סובר דבגרושה נמי אע"ג דלא משעבדא להניק אפ"ה אסורה ומהטעם שכתב הרא"ש ז"ל בפ' החולץ בשיטת ר"ת דנהי דלא משעבדה אפ"ה רוב גרושות נמי מניקות בניהם ועשו חכמים תקנה שלא יפרשו מלהניק או ימהרו לגמלן כדי למהר התירן להינשא ומש"ה אסורות להינשא וכיון דע"כ סברת המקשה היה כך א"כ להתרצן נמי דקאמר טעמא דמעוברת למניקה קיימי אע"ג דמצ"ל דהדר ביה מהאי סברא דבשניהם לא אסרו בגרושה כ"א באלמנה כדמשמע מבריי' דהכא כדפרישית ע"ז מסיק ר"ת דנהי דהדר ביה מטעמא דמעוברת אפ"ה מעיקר הדין והטעם לא הדר ביה דשייך לאסור אף בגרושה אע"ג דלא משעבדא כן נראה לי. אע"ג דבלשון התוספות כאן נראה דוחק לפרש כן מ"מ המעיין בלשון התוספות פ' החולץ יראה שר"ת נתכוון לראייה זו כן נ"ל ועיין בלשון מהרש"א ז"ל שכתב דטעמא דר"ת בגרושה דגזר גרושה אטו לא נתגרשה או אטו מכירה וא"כ דבריו סותרין למה שכתבו התוספות בדיבור הקודם דלא שייך למיגזר הכי ואישתמיטתיה למהרש"א ז"ל לשון הרא"ש ז"ל בפרק החולץ כמו שהבאתי דבריו בטעמא דר"ת:

שם ע"ב אמר רשב"ג אני אכריע וכו'. משמע דפליג אר' מאיר ור"י ור' נתן וסבירא ליה דב"ש וב"ה לא פליגי אלא בשיעור הנקה ולא בנשואין ואביי דהתיר לארוס אחר ט"ו חדש משום דר"מ ור"י הלכה כרבי יהודה. אף דלר"י צריך י"ח חדש היינו דבשיעור הנקה הלכה כר"י ובסברא דנשואין ס"ל כר' שמעון ב"ג. מיהו הא קשה לי לכאורה דסברת רשב"ג מוכרחת היא דהא פריך ביבמות דף מ"ב ע"ב אי הכי דידיה נמי ומשני דידיה ממסמס ליה בבצים וחלב ואס"ד דאיכא עכירת חלב בג' חדשים הראשונים קשה בדידיה נמי דהא לא מינכרא עובר עד אחר ג' חדשים ואפשר זהו באמת טעמא דר"מ דאינו סומך בדידיה נמי על מסמוס וס"ל דכל מניקה משמשת במוך היינו משום ג' חדשים הראשונים דלא מנכרא עוברה ואיכא למיחוש לעכירת חלב (וע"כ הא דאסורה לר"מ להנשא ולשמש במוך משום דלא התירו לכתחלה א"נ דהבעל האחר לא יחוש על זה אף דמסקינן שם ביבמות דלא חיישינן משום דחיה היינו להמית בידים אבל בכה"ג דיכול הולד להתקיים על ידי מסמוס אלא דחששו שתבוש לילך לבית דין לא חייש) אבל לר' יהודה קשה דלמה בעי י"ח חדש ולא סגי בט"ו כדברי רשב"ג דבג' חדשים הראשונים אין חילוק בין ולד דידיה לולד חבירו כיון דלא ידע דמעברא ואין לדחוק ולומר דלר' יהודה באמת בעינן שיעור הנקה כ"א חדש דהיינו י"ח חדש חוץ ג' חדשים הראשונים. זה אינו דהא אביי אמר ר"מ ור"י הלכה כר"י והתיר לאחר ט"ו חודש. וע"כ דשיעור הנקה לר"י י"ח חדש והיינו משום דשמעינן ליה לר"י במסכת גיטין דף ע"ה ע"ב במתנית' כמה מניקתו ר"י אומר י"ח חדש. והעיקר נראה דהטעם בזה דאף דס"ל לר' יהודה דיש עכירת החלב בג" חדשים הראשונים מ"מ אין חשש בדידיה דכיון שתראה שהחלב מזיק לולד תמסמס ליה וכן צ"ל דלא מצינו במניקה שהמתינה כ"ד חדש וניסת שתצטרך לגמול הולד קודם שתנשא משום שמא תתעבר ותעכר החלב אלא כיון דלאחר כ"ד חדש אין סכנה לגמלו א"כ אם תראה שמזיק לולד תגמלנו וה"נ בג" חדשים הראשונים בדידיה. ולפ"ז יש לומר דאף ר"מ מודה בזה והא דס"ל דמניקה משמשת במוך ואינו סומך על מסמוס משום דס"ל דמסמוס ג"כ איכא מיעוטא דאינו מועיל לר"מ דחייש למיעוטא וכ"ש במקום פיקוח נפש דאין הולכין אחר הרוב. ולהכי אמר לעיל דאם היה מכירה כופה ומניקתו אף דיכול למסמס לא סמכינן על זה אלא דרבנן ס"ל דמן השמים ירחמו בכל ד' נשים דאיכא חשש. ור"מ ל"ל הא. וק"ל:

תוס' ד"ה אפילו ביעתא וכו'. וא"ת וכו'. כבר כתבתי מזה בחידושי מסכת ביצה. ובפשטות יש לומר דהכא מיירי שלא בדרך בישול דבל"ז הוא מדרבנן. ע"ש:

בגמרא שאני ביה ר"ג וכו'. לכאורה היה נראה דמיירי בענין שמצד הדין אינה יכולה לחזור בה אף דקי"ל דפועל חוזר אפילו בחצי יום וכיון שהשכירה עצמה לזמן ה"ל כפועל. מ"מ במכירה דאמר לעיל דכופה את גרושתו להניק וה"ה במניקת אחרת כדאיתא באה"ע סימן פ"ב ס"ה בהג"ה וכ"ש בהשכירה עצמה ודאי דאינה יכולה לחזור דלא גרע מדבר האבד דכתב הרמ"א בח"מ סימן של"ג דמשרתת אצל בעה"ב הוי דבר האבד. ואפ"ה דוקא בריש גלותא דודאי לא הדרה בה מחמת אימה הא לאו הכי חיישינן שמא תחזור בה שלא כדין ולפ"ז משמע כדעת הרא"ש ומרדכי דאפילו נשבעה המינקת לא מהני כיון דבל"ז צ"ל שתחזור שלא כדין והטעם שאף שתוכל לתבעה הא ה"נ יכול לתבוע ליורשים ואפ"ה אמרינן ביבמות דף מ"ב דילמא בושה לבא לפני בית דין וה"נ במניקה והא דלא חששו יותר שמא תנשא המניקת עצמה דלא מצינו שאסורה למינקת בן אחר שלא תנשא צ"ל משום דהוא חששא רחוקה שמא תנשא המניקת ושמא תתעבר וכולי האי לא חיישינן. וק"ל:

שם רב פפא ור"ה בריה דר"י סבור למעבד וכו'. לכאורה לפמ"ש הרא"ש בנתנה בנה למניקה בחיי בעלה מותרת להנשא המ"ל דהך ברייתא מיירי בהכי שנתנה בנה למניקה בחיי בעלה וצ"ל דדייק מלשון לינשא מיד דא"ל לשון מיד אחר מיתת בעלה דע"כ צריכה להמתין ג' חדשים ועל כרחך צריך לפרש לשון מיד שנתנה בנה למניקה והיינו ע"כ שכבר עברו ג" חדשים ממיתת בעלה. וק"ל

תוס' ד"ה והילכתא וכו'. ועוד דאלמנה נמי לא משעבדא וכו'. נראה דטעם הר"ש הזקן דס"ל דאף דודאי כן הוא דכל שנתפייסה להנשא או תובעת כתובתה תו ל"ל מזוני ולא משעבדא מ"מ באמת תקנת חכמים היתה משום זה שכיון שאינה יכולה להנשא בשום אופן אף אם תתבע כתובתה או תאמר איני ניזונת ואיני עושה ממילא לא תתבע כתובתה כדי שתהיה לה מזוני וממילא תניקהו ולפ"ז נלענ"ד לתרץ קושית הב"ש על הר"ש הזקן דמאי מקשה מריש גלותא הא מסתמא עשירים היו וכשהכניסה לו שיעור שיכול לקנות שפחות פטורה ממלאכות ומהנקה ולפמ"ש יש לומר דכיון דטעם חז"ל היה דמשום שאסורה לינשא ממילא לא תתבע כתובתה בשביל שתזון א"כ יש לומר נמי דממילא היכא שהיה לה נדוניא כיון דקי"ל דמזונות בעיקר כתובה תליא ואף שגובה נדונייתה יש לה מזונות. א"כ שפיר תקנת חכמים כן הוא דכיון שתהיה אסורה להנשא מסתמא לא תניח ביד היורשים אלא כתובה ותתבע את נדוניתה ותתחייב בהנקה כיון שכבר גבתה מה שהכניסה לו ה"ל כאלו לא הכניסה ואפשר דקושית הב"ש הוא לפי גירסא שכתבו התוס' לקמן במצאה לו משלו נמי פטורה ממלאכות והנקה א"כ מסתמא היו בעליהן שמתו עשירים וקי"ל כר"י דעולה עמו אפילו לאחר מיתה (מיהו זה אינו מיכרח כ"כ כמו שכתב הב"ש שם). והנלענ"ד דראייתו של ר"ש הזקן הוא מדמקשה ביבמות דף מ"ב ותמתין חדש וכו' וכי מלו ג' חדשים לבדיקה ומשני אשה מחפה על עצמה כדי שיירש בנה בנכסי בעלה קשה ל"ל למימר כדי שירש ת"ל דכיון שתמצא מעוברת יצטרך בעלה לפרוש או לגרשה לכך תחפה עצמה כדי שלא יצטרך להפרישה או לגרשה אבל לסברת הר"ש הזקן א"ש דהוצרך לתירוץ זה משום גרושה דאינה משועבדת להניק וגם באלמנה יש לומר דכיון דבהיתר נישאת דלא חיישינן שמא היא מעוברת ותחזור ותתעבר. תדע דהא לא אמרינן הטעם שצריכה להמתין ג" חדשים משום זה שמא תמצא תוך ג' חדשים שמעוברת מבעל ראשון ותחזור ותתעבר לאחר שתלד ולד הראשון ויבא הולד לידי סכנה אלא דלכתחלה לא חיישינן כולי האי א"כ בהיתר נישאת ואפילו אם תמצא אח"כ מעוברת הא לא משעבדא ולא הוי בכלל מניקה כסברת הר"ש הזקן מיהו הא קשיא לי על שיטת הר"ש הזקן מהא דקאמר לעיל הן הן דברי ב"ש וב"ש הא ס"ל לעיל דאינה מחויבת להניק כדאיתא סוף דף נ"ט ואף שכתבנו לעיל דפלוגתא דב"ש וב"ה לא איירי בענין זמן נשואין אלא לענין הנקת והלד כדמשמע מדברי רשב"ג דאמר אני אכריע וכו'. מ"מ נראה דאף לרשב"ג עיקר פלוגתייהו לענין הנקה הוא אתשיל כדי שנדע זמן הנשואין דאף דנפקא מיניה נמי לענין אם פירש הולד מלהניק ג' ימים. דאחר זמן הנקה תו אינו חוזר א"נ לענין שאינה חוששת לוסתה אבל לא אתשיל ע"כ לענינים אלו דא"כ ליחשוב בעדיות גבי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. ותו קשיא לי דהא בר"פ אלמנה ניזונת מיבעיא להו ניזונת תנן או הניזונת וע"ש בתוס' דלפי המסקנא דוקא באנשי גליל מעשה ידיה ליורשים אבל באנשי יהודה דהברירה ביד היורשים פטורה ממעשה ידיה והנקה בכלל מעשה ידיה הוא ועיין בסימן צ"ה א"כ לשיטת הר"ש הזקן כל דיני מניקה אינם נוהגין ביהודה משום דלא משעבדא ורב אמר הכא דצריכה להמתין כ"ד חודש וס"ל בס"פ נערה הלכה כאנשי יהודה ודוחק גדול לומר דכל דברי רב הכא היינו למקום שנוהגין כאנשי גליל ובתשובה הארכתי מזה ודוק:

שם ודגים קטנים וכו'. יש להבין בזה בפרשת בהעלותך דכתיב זכרנו את הדגה וגו' ואת הקישואין וגו' עיין בפירש"י וביומא דף ע"ה גבי את הקשואין דלא נשתנו לדברים אלו הוא משום דקשין למניקות ונראה דקאי גם זה הטעם על דגה דכתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם דהיינו דגים קטנים כדאיתא שם ביומא. חנם שהזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהם לא נשתנה הטעם לדגים קטנים מפני שקשין למינקת. וק"ל:

מיהו קשה לי דגבי מן משמע שם שנשתנה לכל הטעמים חוץ מחמשה מינין דחשיב קרא ולא חשיב כמה מילי דחשיב הכא דקשין למינקת כגון כשות וחזיז. ונראה דבל"ז צריך להבין וכי משום המינקת לא היו אלו הטעמים אצל כולן והיה ראוי שלא יטעמו המניקות לבד אלו הטעמים ונראה דאמרינן ביומא שם כטעם לשד השמן שנמשל לשדים שהתינוק יונק וטעם בו כל טעמים ממאכל אמו. אף המן טעמו בו כל הטעמים. וכמו שדברים אלו קשים למינקת משום דעכרי חלבא. כן היה במן לכל אדם. והענין שדברים אלו טעמן פוגם בטעם היוצא מן המאכלים הטובים לגוף כמ"ש חז"ל למה נקראו קשואין שקשים לגוף. אלא שהם מועילים ובאים לעכל את הפסולת שבתוך המאכלים. ויש מהם שבאים לפני הסעודה כמו שפירש"י בברכות דף מ"ב שהיו אוכלים דגים לפרפרת שלפני הסעודה ובחדושי תורה כתבתי דזהו דכתיב את הדגה אשר נאכל לשון עתיד שמועיל להמשיך אח"כ המאכלים. אך כל זה לא היה צריך במן שלא היה בו פסולת המאכלים כי אם הטעמים שבהם שנבלע באיברים והיה נחמד למאכל כאשר העיד הכתוב עליו. א"כ לא היה במינין אלו תועלת. וממילא שהם מקלקלים ומעכרים הטעמים וזהו ענין עצמו שקשים למינקת גם כן כי החלב שהתינוק יונק בא מבירורים הטובים שבמאכל האם וא"צ לדברים אלו וממילא שהם מעכרים החלב וקשים לגוף התינוק. וז"ש כיון דהם קשים לתינוקות אצלינו. ממילא בדור המדבר היה קשה לכולם. וזהו בהנהו דמעכרי חלבא. אבל אותן דפסקי חלבא לא היה מפסידן במן אצל כל העולם. ואפשר המניקות באמת לא טעמו אלו.

לאו משום דמיחזי כאפקירותא אלא משום דלא מסתייעא מילתא. כתבו התוספות ונפקא מינה היכא שהרב מוחל על כבודו דשרי ואפ"ה אל יורה דלא מסתייעא מילתא הואיל ורבו אצלו עכ"ל. וכן כתב באגודה בשם ר"י. ומשמע דאם הרב מחל ואינו בעיר שרי ומסתייעא מילתא דהא כתבו התוספות הואיל ורבו אצלו:
ויש להסתפק לדעת הגהות אשרי פרק הדר דהיכא דידוע דאין רבו מקפיד עליו ליכא משום מורה הלכה ובענין זה דאין רבו מקפיד יש מקום לומר דמסתייעא ליה מילתא דדוקא אי איכא משום מורה הלכה והוצרך למחילה אז הוא דלא מסתייעא מילתא. אבל היכא דמעיקרא ליכא משום מורה הלכה דידוע דאינו מקפיד אז מסתייעא מילתא. או דילמא לא שנא. ומלשון הגהות אשרי שכתבו מכאן שיכולים להורות במקום דידוע דלא קפיד רבו משמע דמסתייעא מילתא ממ"ש בפשיטות שיכולים להורות ומייתי ראיה מפ"ק דמגילה דאמרו דחולדה מתנבאה במקום ירמיה דקרובתו הויא ולא מקפיד עלה. אמנם בהגהות אשרי בסוף הלשון כתב וקצת גמגום יש. ואפשר דכונתו דלענין הוראה יש מקום לומר דהא דלא קפיד הוי כמוחל וכי היכי דבמחל הרב לא מסתייעא מילתא גם כי קפיד לא מסתייעא מילתא ולעיל בעירובין בפתח עינים על דף ס"ג הבאתי דברי הגהות אשרי הללו ופירשתי בעניותי דמ"ש וקצת גמגום יש היינו אעיקרא דדינא פרכא דיש לחלק בין הוראה לנבואה דעלה קאי הש"ס בחולדה. ושם ובשם הגדולים ח"ב דף פ"ט יישבתי מאי דקשה על הגהות אשרי מאלעזר ויהושע ע"ש ולכל הדברות ל"ק על התוספות ממ"ש בברכות דף ל"א דשמואל מורה הלכה בפני רבו הוי ואפ"ה הורה כהוגן דיש לחלק בין היכא שהוא תלמיד ממש ומחל לו. לשמואל שלא למד עדיין מעלי אלא דחשיב מורה כיון שבא ללמוד או משום דהוא גדול הדור דחשיב כרבו כמ"ש התוספות שם. ובמציאות זה מסתייעא מילתא ועמ"ש בעניותי בראש דוד פרשת תרומה בס"ד:

תוס' ד"ה כי אפקירותא ונפקא מינה היכא שהרב מוחל על כבודו דשרי ואפ"ה אל יורה דלא מסתייעא מילתא הואיל ורבו אצלו עכ"ל. עתה נזדמן לידי ס' עיר בנימין וראיתי להרב ז"ל שכתב על דברי התוס' צ"ע מהוראת שמואל שהורה בפני עלי דשחיטה כשרה בזרים וזו הוראת אמת וגם עלי עצמו אמר מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה וכו' וצ"ע עכ"ל ואני בעניי מידי דברי במאמר ברכות בהוראת שמואל ודברי עלי הנזכר לפי דרכי באתי לכלל ישו"ב קושיא זו שהקשה הרב הנז' כאשר עיניך תחזינה משרים בספרי הקטן ראש דוד פ' תרומה בס"ד:

(ס סע"ב) רב פפא אמר אפי' קרא.—צ"ל: אפי' קורא^*[כ"י מינכן: קירא.], כנוסח רש"י, דאילו קרא (היינו דלעת) כבר מנאו אביי.

עד עשרים וארבעה חדש. שמא תתעבר ותצטרך לגמול את בנה ובעל זה אינו אביו שיקנה לו ביצים וחלב: שמונה עשר חדש. דיו לתינוק לינק בכך: אפקירותא. חוצפא: דלא מיסתייעא מילתא. שיורה כהלכה: נתנה בנה למינקת. זו שמת בעלה או גמלתו בתוך זמנו או מת: לבי ריש גלותא. אלמנות שהיו בהן מניקות ונתנו בניהם למניקה והתירום לינשא: דלא הדרי בהו. מניקה שפסקה להניק בניהם יראה לחזור בה לפי שבני אדם מאוימים הם אבל באינשי אחריני דלמא הדרא בה המניקה וחוזר הבן אצל האם ומסתכן: לא תסברוה מהא. אי לא אמרה לכו סבתא משמי' דר''נ לא הייתם יודעים ללמוד מתוך משנה זו שאסור: הרי שהיתה רדופה. רוב ימיה להיות בבית אביה כו' כל אלו אין דרכן להתעבר: שאינה ראויה לילד. שנעקר בית הריון שלה: בגזירותיו. בכל מקום שהוא מחמיר מדרבנן אלמא אע''ג דאין כאן להבחין בין זרעו של ראשון לשל שני דהא לא מיעברא לא פלוג רבנן בתקנת גזירות שלהם בין אשה לאשה וגזרו סתם שתמתין כל אשה שלשה חדשים והכי נמי לא פלוג רבנן במינקת שמת בעלה בין שהיא מניקתו בין שאינה מניקתו: גמלתו אסור. שגמלתו מחמת שרוצה לינשא: פסקה קימעא. פסקו ליתן לה מזונות מועטים: אוכלת הרבה. משלה כדי שיהיה לה חלב הרבה ולא תמיתנו: כשות. הומלו''ן: חזיז. עשבים של זרע תבואה: חבושא. קורציי''ה: קורא. רך הגדל בדקל מה שנוסף על הענף בשנה זו: כופרא. תמרים בקטנותן: כמכא. כותח: והרסנא. דגים מטוגנין בקמח וציר ושומן שלהן: מינייהו פסקי חלבא. יש בדברים הללו שפוסקין חלב האשה ויש בהן שאין מפסיקין אלא עוכרין: בני נכפי. ולדות שמתעברות שם נופלים מחולי שמו פישיאו''ן: שמוטי. ארוכי צואר והוא מום: גירדני. פי' אדם שנמרט שערות ראשו או בעל גרב: זלזלני. רעבתנין: דולפני. עיניהם זולפות מים תמיד: מוניני. הורגלה לאכול דגים קטנים: מציצי עינא. עיניו פורחות ונעות תמיד: גרגושתא. אדמה ארזילא''ה בלע''ז:

אפילו ביעתא בכותחא. מפרש בערוך דלאו בסתם ביצים איירי דאין לך עם הארץ שלא ידע שהן מותרות בחלב אלא בשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מיירי שמותר לאוכלן בחלב כדתניא בפ''ק דביצה (דף ו: ושם) וא''ת ואמאי מותר לאכלן בחלב מאי שנא מביצת נבלה דאסרי בית הלל אפי' כמוה נמכרת בשוק כדתנן במסכת עדיות (פ''א מ''ה) ותירץ בהלכות גדולות דגבי איסור נבילה החמירו דהוי דאורייתא אבל גבי בשר עוף בחלב דרבנן הקילו וא''ת ומאי אפי' דקאמר אפילו ביעתא בכותחא הא איכא מאן דאמר (חולין דף קיג.) בשר עוף בחלב דאורייתא ולדידיה אסורה כמו ביצת נבילה וי''ל דמ''מ קאמר אפי' שכל העולם נהגו בו היתר ולר''ת אתי שפיר שתירץ דבביצת נבילה החמירו משום דנבלה דבר איסור הוא אבל בבשר בחלב לא החמירו דהוי היתר דכל חד וחד באפי נפשיה שרי.: כי אפקירותא. ונפקא מיניה שהיכא שהרב מוחל על כבודו דשרי ואפ''ה אל יורה דלא מסתייע מילתא הואיל ורבו אצלו: ואמר ר''נ אמר שמואל הלכה כר''מ בגזירותיו. אין לפרש דגזרינן מת אטו לא מת ונתנה בנה להניק אטו לא נתנה וגמלתו אטו לא גמלתו דא''כ היכי שרא ר''נ לבי ריש גלותא אלא י''ל דגזרינן במת שמא תהרגנו ונתנה בנה להניק שמא תחזור בה וגמלתו אטו שמא תגמלנו ועדיין הוא צריך לינק: והלכתא מת מותר גמלתו אסור. רבינו שמשון הזקן אומר דגרושה מותרת לינשא דלא משעבדא להניק כדתניא לעיל (דף נט:) נתגרשה אינו כופה משום דלא משעבדא לי ור''ת אומר דאסורה לינשא דתניא בפ' החולץ (יבמות מב. ושם) מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא ישא וקא פסיק ותני לא שנא נתאלמנה ולא שנא נתגרשה ועוד דמפרש טעמא התם דסתם מעוברת למניקה קיימא דמשמע דהיינו טעמא דמניקה היינו טעמא דמעוברת ולמאי דהוה מפרש מעיקרא טעמא דמעוברת שייך בגרושה כמו באלמנה אע''ג דהדר בי' מההוא טעמא מגופא דמילתא לא הדר ביה דמיירי אפי' בגרושה ועוד דאלמנה נמי לא משעבדא מכי תבעה כתובתה או רוצה לינשא:

כתובות ס ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף ס - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד