דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

כתובות סא ע"א - טקסט הדף מנוקד

בָּרְיֵי דְּאָכְלָה בֵּיעֵי הָווּ לַהּ בְּנֵי עֵינָנֵי דְּאָכְלָה כְּוָורֵי הָווּ לַהּ בְּנֵי חִינָּנֵי דְּאָכְלָה כַּרְפְּסָא הָווּ לַהּ בְּנֵי זִיוְתָנֵי דְּאָכְלָה כּוּסְבַּרְתָּא הָווּ לַהּ בְּנֵי בִּישְׂרָנֵי דְּאָכְלָה אֶתְרוֹגָא הָווּ לַהּ בְּנֵי רֵיחָנֵי בְּרַתֵּיהּ דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא אֲכַלָה בַּהּ אַמָּה אֶתְרוֹגָא וַהֲווֹ מַסְּקִי לַהּ לְקַמֵּיהּ אֲבוּהּ בְּרֵישׁ רֵיחָנֵי
אָמַר רַב הוּנָא בְּדַק לַן רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא הִיא אוֹמֶרֶת לְהָנִיק וְהוּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא לְהָנִיק שׁוֹמְעִין לָהּ צַעֲרָא דִּידַהּ הוּא הוּא אוֹמֵר לְהָנִיק וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא לְהָנִיק מַהוּ כֹּל הֵיכָא דְּלָאו אוֹרְחַהּ שׁוֹמְעִין לָהּ הִיא אוֹרְחַהּ וְהוּא לָאו אוֹרְחֵיהּ מַאי בָּתַר דִּידֵיהּ אָזְלִינַן אוֹ בָּתַר דִּידַהּ אָזְלִינַן
וּפָשֵׁיטְנָא לֵיהּ מֵהָא עוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת עִמּוֹ אָמַר רַב הוּנָא מַאי קְרָאָה וְהִיא בְּעוּלַת בָּעַל בַּעֲלִיָּיתוֹ שֶׁל בַּעַל וְלֹא בִּירִידָתוֹ שֶׁל בַּעַל רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר מֵהָכָא כִּי הִיא הָיְתָה אֵם כׇּל חָי לְחַיִּים נִיתְּנָה וְלֹא לְצַעַר נִיתְּנָה
הִכְנִיסָה לוֹ שִׁפְחָה וְכוּ' הָא שְׁאָרָא עָבְדָא וְתֵימָא לֵיהּ עַיֵּילִית לָךְ אִיתְּתָא בַּחֲרִיקַאי מִשּׁוּם דְּאָמַר לַהּ הָא טָרְחָא לְדִידִי וּלְדִידַהּ קַמֵּי דִידָךְ מַאן טָרַח
שְׁתַּיִם אֵינָהּ מְבַשֶּׁלֶת וְאֵינָהּ מְנִיקָה וְכוּ' הָא שְׁאָרָא עָבְדָא וְתֵימָא לֵיהּ עַיֵּילִית לָךְ אִיתְּתָא אַחֲרִיתִי דְּטָרְחָה לְדִידִי וּלְדִידַהּ וַחֲדָא לְדִידָךְ וּלְדִידַהּ מִשּׁוּם דְּאָמַר לַהּ קַמֵּי אוֹרְחֵי וּפָרְחֵי מַאן טָרַח
שָׁלֹשׁ אֵינָהּ מַצַּעַת הַמִּטָּה הָא שְׁאָרָא עָבְדָא וְתֵימָא לֵיהּ עַיֵּילִית לָךְ אַחֲרִיתִי לְאוֹרְחֵי וּפָרְחֵי מִשּׁוּם דְּאָמַר לַהּ נְפִישׁ בְּנֵי בֵיתָא נְפִישׁ אוֹרְחֵי וּפָרְחֵי
אִי הָכִי אֲפִילּוּ אַרְבַּע נָמֵי אַרְבַּע כֵּיוָן דִּנְפִישִׁי לְהוּ מְסַיְּיעָן אַהֲדָדֵי
אָמַר רַב חָנָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי לֹא הִכְנִיסָה לוֹ מַמָּשׁ אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרְאוּיָה לְהַכְנִיס אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכְנִיסָה תָּנָא אֶחָד שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ וְאֶחָד שֶׁצִּמְצְמָה לוֹ מִשֶּׁלָּהּ
אַרְבַּע יוֹשֶׁבֶת בְּקָתֶדְרָא אָמַר רַב יִצְחָק בַּר חֲנַנְיָא אָמַר רַב הוּנָא אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ יוֹשֶׁבֶת בְּקָתֶדְרָא אֲבָל מוֹזֶגֶת לוֹ כּוֹס וּמַצַּעַת לוֹ אֶת הַמִּטָּה וּמַרְחֶצֶת לוֹ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו
אָמַר רַב יִצְחָק בַּר חֲנַנְיָא אָמַר רַב הוּנָא כׇּל מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ נִדָּה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ חוּץ מִמְּזִיגַת הַכּוֹס וְהַצָּעַת הַמִּטָּה וְהַרְחָצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו
וְהַצָּעַת הַמִּטָּה אָמַר רָבָא לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּפָנָיו אֲבָל שֶׁלֹּא בְּפָנָיו לֵית לַן בַּהּ וּמְזִיגַת הַכּוֹס שְׁמוּאֵל מְחַלְּפָא לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ בִּידָא דִשְׂמָאלָא אַבָּיֵי מַנְּחָא לֵיהּ אַפּוּמָּא דְכוּבָּא רָבָא אַבֵּי סַדְיָא רַב פָּפָּא אַשַּׁרְשִׁיפָא
אָמַר רַב יִצְחָק בַּר חֲנַנְיָא אָמַר רַב הוּנָא הַכֹּל מְשַׁהִין בִּפְנֵי הַשַּׁמָּשׁ חוּץ מִבָּשָׂר וְיַיִן אָמַר רַב חִסְדָּא בָּשָׂר שָׁמֵן וְיַיִן יָשָׁן אָמַר רָבָא בָּשָׂר שָׁמֵן כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ יַיִן יָשָׁן בִּתְקוּפַת תַּמּוּז
אָמַר רַב עָנָן בַּר תַּחְלִיפָא הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל וְאַיְיתוֹ לֵיהּ תַּבְשִׁילָא דְאַרְדֵי וְאִי לָאו דִּיהַב לִי אִיסְתַּכַּנִי אָמַר רַב אָשֵׁי הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא וְאַיְיתוֹ לֵיהּ גַּרְגְּלִידֵי דְלִיפְתָּא בְּחַלָּא וְאִי לָאו דִּיהַב לִי אִיסְתַּכַּנִי רַב פָּפָּא אָמַר אֲפִילּוּ תְּמַרְתָּא דַּהֲנוּנִיתָא כְּלָלָא דְמִילְּתָא כֹּל דְּאִית לֵיהּ רֵיחָא וְאִית לֵיהּ קִיּוּהָא
אֲבוּהּ בַּר אִיהִי וּמִנְיָמִין בַּר אִיהִי חַד סָפֵי מִכֹּל מִינָא וּמִינָא וְחַד סָפֵי מֵחַד מִינָא מָר מִשְׁתַּעֵי אֵלִיָּהוּ בַּהֲדֵיהּ וּמָר לָא מִשְׁתַּעֵי אֵלִיָּהוּ בַּהֲדֵיהּ
הָנְהוּ תַּרְתֵּין חֲסִידֵי וְאָמְרִי לַהּ רַב מָרִי וְרַב פִּנְחָס בְּנֵי רַב חִסְדָּא מָר קָדֵים סָפֵי וּמָר מְאַחַר סָפֵי דְּקָדֵים סָפֵי אֵלִיָּהוּ מִשְׁתַּעֵי בַּהֲדֵיהּ דִּמְאַחַר סָפֵי לָא מִשְׁתַּעֵי אֵלִיָּהוּ בַּהֲדֵיהּ
אַמֵּימָר וּמָר זוּטְרָא וְרַב אָשֵׁי הָווּ קָא יָתְבִי אַפִּיתְחָא דְּבֵי אִזְגּוּר מַלְכָּא חָלֵיף וְאָזֵיל אֲטוּרַנְגָּא דְמַלְכָּא חַזְיֵיהּ רַב אָשֵׁי לְמָר זוּטְרָא
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סא - א

ומפרטת הגמרא את האוכלים היפים לעיבור: דאכלה בישרא ושתיא חמרא, מעוברת האוכלת בשר ושותה יין, הוו לה בני  בריי [בריאים].

דאכלה ביעי [ביצים], הוו לה בני עינני [עיניהם גדולות, ויפה הוא].

דאכלה כוורי [דגים], הוו לה בני חינני [בעלי חן].

דאכלה כרפסא [כרפס], הוו לה בני זיותני [יפי תואר].

דאכלה כוסברתא, הוו לה בני בישרני [בעלי בשר].

דאכלה אתרוגא, הוו לה בני ריחני [בעלי ריח].

מעשה בברתיה דשבור מלכא, בתו של שבור מלכא דאכלה בה אמה - כשהיתה מעוברת הימנה - אתרוגא, והוו מסקי לה לבתה לקמיה אבוה בריש ריחני, היו מביאים את בתה לפני אביה בראש הדברים הריחניים.

אמר רב הונא: [1] בדק לן [מנסה היה אותנו אם נדע להשיב] [2] רב הונא בר חיננא בשאלה הבאה: והקדים רב הונא בר חיננא:

דין זה פשוט הוא, שאם היא [האשה] אומרת רוצה להניק את בנה, והוא [בעלה] אומר שלא להניק, כדי שלא תתנוול אלא תשאר ביופיה [3] -

שומעין לה, להניק. כי מניעת ההנקה מאשה מינקת צערא דידה הוא, [צער שלה הוא], היות והחלב מצטבר בדדיה, ומצערה. [4]

ואולם אם הוא [הבעל] אומר שיש להניק את בנם, והיא [האשה] אומרת שלא להניק, אלא רוצה שישכור הבעל מינקת - מהו?

[ופשטנא ליה, [5] ופשטנו - אני רב הונא ובני החבורה - את שאלת רב הונא בר חיננא:]

כל היכא דלאו אורחה [שאין דרכה להניק], כשהיא באה ממשפחה שאין הנשים נוהגות להניק בעצמן את בניהן אלא דרכן לשכור מינקת, שומעין לה שלא להניק. אלא ישכור הבעל מינקת.

ועוד הוסיף רב הונא בר חיננא לשאול, כדי לנסותנו:

אם היא, האשה, אורחה, דרך משפחתה הוא להניק. ואילו הוא, הבעל, לאו אורחיה, אין דרך משפחתו להניק - מאי? מה הוא הדין במקרה שהוא אומר להניק כדרך משפחת האשה, ואילו היא אומרת שלא להניק, כדרך משפחת הבעל?

האם בתר דידיה [אחר הבעל] אזלינן, וזכותה שלא להניק, כדרך משפחתו,

או בתר דידה [אחר האשה] אזלינן, ומאחר שדרך משפחתה הוא להניק - עליה להניק את בנם בעצמה?

ואמר רב הונא: ופשיטנא ליה [פשטנו אני ובני החבורה לרב הונא בר חיננא שניסה אותנו], מהא ששנינו לעיל [מח א]:

"עולה האשה עמו [עם בעלה] ואינה יורדת עמו" [עולה היא במעלה, אם מעלתו גבוהה משלה, אך אינה יורדת למעלתו, אם מעלתה גבוהה משלו]. [6]

אמר רב הונא: מאי קראה, מהיכן יש מקור מדברי הכתוב לכך שהאשה עולה עמו ואינה יורדת עמו?

דכתיב [בראשית כ] "והיא בעולת בעל", מלמד הכתוב שיש לנהוג עם האשה בעלייתו של בעל, ולא בירידתו של בעל. [7]

רבי אלעזר אמר, מהכא הוא נלמד: דכתיב גבי חוה: "כי היא היתה אם כל חי". מלמד הכתוב שלחיים ניתנה האשה, ולא לצער ניתנה. [8]

שנינו במשנה: הכניסה לו שפחה אחת, לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת:

ומדייקת הגמרא: הא שארא, את שאר המלאכות, עבדא האשה [כגון בישול והנקת הבן, חייבת האשה לעשות לבעלה, על אף שהכניסה לו שפחה]!

ותמהה על כך הגמרא:

ותימא ליה [תאמר לו] האשה לבעלה: עיילית לך איתתא בחריקאי, [9] הבאתי לך אשה תחתי ובמקומי, ולמה אעשה אני בעצמי מלאכות כלל!? ומשנינן: משום דאמר לה הבעל לאשתו: הא, השפחה, טרחא לדידי ולדידה [לי ולעצמה], אך קמי דידך - מאן טרח [אך לפניך מי יטרח]!?

שנינו במשנה: הכניסה לו שתים [שפחות], אינה מבשלת, ואינה מניקה את בנה:

ומדייקת הגמרא: הא שארא מלאכות - מצעת לו המטה ועושה בצמר - עבדא האשה!

ותמהה על כך הגמרא:

ותימא ליה האשה לבעלה: הרי עיילית לך איתתא אחריתי דטרחה לדידי ולדידה [הבאתי אשה אחרת שתטרח בשבילה ובשבילי], וחדא [אשה נוספת] שתטרח לדידך ולדידה, ולמה אעשה גם אנכי!? ומשנינן: משום דאמר לה הבעל לאשתו: קמי אורחי ופרחי [10] מאן טרח [לפני האורחים מי יטרח]!?

שנינו במשנה: הכניסה לו שלש [שפחות], אינה מצעת המטה ואינה עושה בצמר:

ומדייקת הגמרא: הא שארא מלאכות, כגון דברים קטנים, [11] עבדא האשה!

ותימא ליה, תאמר האשה לבעלה: עיילית לך עוד שפחה אחריתי לשרת את האורחי ופרחי, ולמה אעשה גם אנכי!?

ומשנינן: משום דאמר לה הבעל לאשתו: כיון דנפיש בני ביתא, כשיש בני בית רבים, שהרי רבו השפחות בבית, נפיש נמי אורחי ופרחי. מתרבים אף האורחים, ואם כן מי יטרח לפניהם!?

ומקשינן: אי הכי, אפילו כשהכניסה לו ארבע שפחות נמי תעשה לו דברים קטנים, ולמה שנינו: הכניסה לו ארבע שפחות, הרי היא יושבת בקתדרא!? ומשנינן: כשהכניסה לו ארבע שפחות, כיון דנפישי להו, מסייען אהדדי [היות והשפחות רבות מסייעות הן זו לזו].

אמר רבי חנא, ואיתימא רבי שמואל בר נחמני:

זה ששנינו במשנתנו "הכניסה לו שפחה אחת", וכן שתים שלש וארבע שעל ידי זה מתמעטים חיובי האשה לבעלה, לא דוקא כשהכניסה לו ממש שפחות. אלא כיון שראויה להכניס, אע"פ שלא הכניסה, הרי זה כאילו הכניסתם.

וכגון שהכניסה לו נדוניא גדולה, וכדאי לבעלה של אשה המביאה נדוניא שכזו, לקנות ממקצת הנדונייה שפחות, להכניס ולשמשה. [12]

תנא בברייתא: אחד שהכניסה לו שפחות, ואחד שצמצמה לו משלה, וכגון שחסכה בדברים שהיה הבעל צריך לתת לה, בין כך ובין כך, אינה חייבת לעשות בעצמה, אלא כשיעור שנתבאר במשנה כשהכניסה לו שפחות בפועל.

שנינו במשנה: הכניסה לו ארבע [שפחות] - יושבת בקתדרא:

אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא:

אע"פ שאמרו במשנתנו שכשהכניסה לו ארבע שפחות הרי היא יושבת בקתדרא, ואינה חייבת לעשות לו שום מלאכה -

אבל, מכל מקום, עצה טובה היא שתהיה היא בעצמה מוזגת לו כוס, ומצעת לו את המטה, [13] ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו, לפי כל אלו דברי חיבה הן, ומחבבין את האשה על בעלה.

ועוד אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא:

כל מלאכות ששנינו במשנה שהאשה עושה לבעלה - אף כשהיא נדה הרי היא עושה אותן לבעלה.

חוץ משלשת המלאכות הללו: מזיגת הכוס, והצעת המטה בסדין, והרחצת פניו ידיו ורגליו, [14] שדברים אלו הם הנהגות של חיבה, ומביאין להרגל דבר.

ומבארת הגמרא: "והצעת המטה" -

אמר רבא: לא אמרן שאין אשה נדה מציעה את מטתו של בעלה אלא כשעושה זאת בפניו של בעלה. אבל שלא בפניו של בעלה לית לן בה, אלא מותרת היא להציע.

עוד מבארת הגמרא: "ומזיגת הכוס" -

שמואל, מחלפא ליה דביתהו, בשעה שהיתה אשתו נדה [15] בידא דשמאלא. היתה משנה ממנהגה, שהיתה מוזגת לו את הכוס, ומניחה אותו לפניו בידה השמאלית, משום היכר.

אשתו של אביי - מנחא ליה את הכוס, כשהיתה נדה, אפומא דכובא. על פי כלי של יין, אבל לא היתה מניחה לפניו, על מקומו.

ואשתו של רבא היתה מנחת אבי סדיא [מראשותיו], ולא במקום הראוי לו.

ואשתו של רב פפא היתה מנחת אשרשיפא [על הספסל], ולא במקום הראוי לו.

ועוד אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא:

הכל, את כל האוכלין שמגיש השמש לשולחן, משהין בפני השמש מלתת לו לאכול, עד שיקומו הקרואים. חוץ מבשר ויין שצריך ליתן לו מהם מיד, לפי שהוא מתאוה להן, ומצטער אם לא יטעם מהם מיד.

אמר פירש רב חסדא:

זו שאמרנו שאין משהין בפני השמש בשר ויין, היינו דוקא בשר שמן ויין ישן, שלאלו מתאוה הוא ביותר, ומצטער.

אמר פירש רבא:

בשר שמן, שאמרנו שאין משהין בפני השמש, היינו בכל השנה כולה.

ואילו יין ישן אין משהין בפניו רק בתקופת תמוז, לפי שריחו של היין חזק אז, וחום היום מחרחר בשמש כארס.

אמר רב ענן בר תחליפא: הוה קאימנא קמיה דמר שמואל [הייתי עומד לפני מר שמואל], ואייתו ליה תבשילא דארדי [והביאו לשמואל תבשיל של ארדי שהוא מין כמהין ופטריות]. ואי לאו דיהב לי, איסתכני [ואם לא שהיה נותן לי מן התבשיל, הייתי מסתכן שיאחזני הבולמוס מחמת תאות רעבוני].

אמר רב אשי: הוה קאימנא קמיה דרב כהנא [הייתי עומד לפני רב כהנא], ואייתו ליה גרגלידי דליפתי בחלא [והביאו לו חתיכות עגולות ודקות של לפת בחומץ]. ואי לאו דיהב לי, איסתכני [אם לא שהיה נותן לי ממנו, הייתי מסתכן].

רב פפא אמר: אפילו תמרי דהנוניתא [תמרים שמנות] מזיקין למי שאינו טועם מהם כשאוכלים אותן לפניו -

וכללא דמילתא איזה אוכל מזיק, ואסור להשהותו בפני השמש:

כל אוכל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא [כל שיש לו ריח ויש לו קהיון שיניים] הרי הוא מזיק את מי שאוכלין לפניו ואינו אוכל, ואין להשהותו בפני השמש.

אבוה בר איהי ומנימין בר איהי התנהגו עם השמש באופנים שונים:

חד מהם ספי היה נותן לשמש בתחילה מכל מינא ומינא [אחד מהם היה נותן לשמש תחילה מכל מין ומין שהיה מגיש לשולחן].

וחד מהם ספי היה נותן לשמש בתחילה רק מחד מינא [והאחר היה נותן לשמש בתחילת הסעודה ממין אחד בלבד כדי שיאכל ממנו לשובע], ואילו משאר המינים שהיה מגיש השמש לאחר מכן, לא היה נותן לו אלא בסוף הסעודה.

מר - אותו אחד שהיה נותן לשמש מכל מין ומין - הוה משתעי אליהו הנביא בהדיה [מדבר היה אתו אליהו הנביא].

ואילו מר - שלא היה נותן אלא ממין אחד בתחילת הסעודה - לא הוה משתעי אליהו בהדיה. [16]

מעשה בהנהו תרתין חסידי [שני אנשים חסידים] שלא נודעו שמותיהם, ואמרי לה [יש אומרים] שאותם חסידים היו: רב מרי ורב פנחס בני רב חסדא:

דמר קדים ספי [אחד מהם היה מקדים לתת לשמש לפני שהיה השמש מגיש את האוכל למסובים], ואילו מר מאחר ספי לשמש אחר שכבר הגיש השמש לכל האורחים].

אותו חסיד דקדים ספי [שהיה מקדים לתת לשמש] - אליהו הוה משתעי בהדיה דאותו חסיד.

ואילו אותו חסיד דמאחר ספי - לא הוה משתעי אליהו בהדיה, לפי שכשנותן השמש לפני האורחים הוא רואה ומצטער, ופעמים שיש אורחים הרבה. [17]

עוד מספרת הגמרא, על אמימר ומר זוטרא ורב אשי, דהוו קא יתבי אפיתחא דבי אזגור מלכא [יושבים היו על פתחו של המלך אזגור],

והוה חליף ואזיל [חלף על פניהם] אטורנגא דמלכא [האיש הממונה על הושבת המזון לפני השרים], ובידו אוכל ומיני תבשילים.

הערות

[1] גירסת הרא"ש והתוספות רי"ד היא: רב פפא. וראה בהגהות וחידושים שבסוף המסכת בשם "סדר הדורות".

[2] על פי רש"י בעירובין נא א, ובחולין קלג א.

[3] ט"ז סימן פב.

[4] כן פירש רש"י, ולפי זה כתבו הפוסקים, שהוא הדין אם היא רוצה להניק בן של אחרת, כיון שמשום צער ריבוי החלב הוא. והרמב"ם בפרק כא מאישות פירש, שצער הוא לה לפרוש מבנה.

[5] כן היא גירסת הרי"ף והרא"ש, ומוכרח הוא מן הלשון.

[6] כתב הרא"ש: ומסתברא דהוא הדין בשאר כל המלאכות אינה חייבת בהן, עד שיהא אורחיה ואורחה, ונקט הנקה שיש בה צד דפעמים היא רוצה והבעל אינו רוצה.

[7] ביאר המהרש"א את הדרשה, שהוא נלמד ממה שלא אמר לו הקב"ה לאבימלך - כשלקח את שרה לביתו - "והיא אשת איש", אלא "והיא בעולת בעל", ובהכרח שכך אמר לו הקב"ה: אל תאמר שלא לקחת אותה לאשה כיון דאשת איש היא, אבל תחשוב לקחת אותה לשפחה בעלמא, שלפי הנראה אברהם ירד מנכסיו, כמו שנאמר [אחר כך] "ויקח אבימלך צאן ובקר, ויתן לאברהם", על כן הזהירו על כך "בעולת בעל" שעולה עמו ואינה יורדת עמו, והיא עומדת במעלתה שלא להשתעבד בה כשפחה בעלמא.

[8] א. ביאר המהרש"א: לפי שכבר כתיב "לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת", ועתה אחר מעשה הנחש קראה בשם חוה על שם "כי היא היתה אם כל חי", לפי שנתקלל אדם בעבורה, היה לבעל דין לומר שהיא טפילה לו, והיא נתקללה ביותר, כמו שנאמר "הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים", ועל כן אמר שאינו כן, אלא תיקרא חוה על שם לחיים ניתנה ולא לצער מתחלת הבריאה קודם שחטאו, ועל כן אמר כי היא היתה, בלשון עבר. ב. ראה בהגהות "פורת יוסף" שכתב נפקא מינה בין שני הלימודים.

[9] כתב רש"י: "בחריקאי, במקומי; ולי נראה לשון "חידקי קרן" כלומר לשון פקידת מקום, בפקד מקומי ובפגמי". ביאור דבריו, שהערוך גורס "בחדיקאי" ולא "בחריקאי", וכן בחולין נט ב מצאנו לשון "קרנים חרוקות" וגירסת הערוך שם היא: "קרנים חדוקות", ופירש שם רש"י "חרוקות מלאות פגמים וחריצים"; ורש"י גורס כגירסת הערוך הכא והתם, וזה הוא פירוש הלשון "בחדיקאי", שבמקום הפגם נכנס אחר, וברש"י לקמן קה א פירש: "שאני מסלק ונפגם מקומי". [ומסתבר, שצריך לומר "ונראה לי שהוא לשון" במקום "ולי נראה", שאינו חולק אלא מסביר. וראה ברש"י לקמן קה א ד"ה בחריקאי].

[10] "אורחי" הם אלו המשתהים זמן מה - שבוע או חודש - בבית המארח, ו"פרחי" הם עוברי דרך המתארחים לזמן מועט וממשיכים מיד לדרכם, רש"י; ומהמשך לשון רש"י נראה, שכבר כאן ידעה הגמרא את הסברא שבריבוי בני בית מחמת השפחות מתרבים עוברי דרך המתארחים, וזה הוא עיקר טענתו, שהשפחה הרבתה את האורחים ושוב אינה מספקת לכל העבודות, ואולם אין משמע כן בגמרא.

[11] כן הוא לשון רש"י, ונראה כוונתו דהיינו כגון ללכת בשליחות הבעל להביא דברים מן הבית לעליה, ראה רש"י במשנה; וראה תוספות שאנץ במשנה ד"ה יושבת בקתדרא.

[12] נתבאר על פי לשון רש"י, ומשמע כוונתו, שאם דרך הוא שכאשר אשה מביאה נדוניא גדולה כל כך קונה הבעל מחלק מן הנדוניא שפחות כדי להקל על אשתו שהטיבה עמו, אז חשוב הדבר כאילו הכניסה לו את אותן השפחות. ואולם הריטב"א כתב בשם רש"י, שאם הכניסה לו כדי שפחה אחת או שתים הרי זה כאילו הביאה עמה אותן שפחות. ולשון הרא"ש הוא: שהכניסה לו ממון שראוי לכל אדם שיש לו ממון כזה שיקנה ממנו ארבע שפחות לשמשו. והר"ו הביא עוד פירוש אחר, וכן פירש הריטב"א: שאם דרך משפחתה או משפחתו שהשפחות עושות ולא היא, אז פטורה היא מעשיית מלאכות, ויעשו השפחות שיקנה הבעל את המלאכות.

[13] ואם תאמר: הרי שנינו במשנתנו שאפילו כשהכניסה לו שלש שפחות "אין מצעת לו המטה", והאיך אמרו כאן שאפילו כשהכניסה לו ארבע שפחות הרי היא מצעת לו את המטה! ? פירש רש"י, שהמשנה מדברת בהצעת כרים וכסתות שהוא דבר של טורח, ואילו רב הונא מדבר בהצעת סדין וכיוצא בזה על המטה שאינו דבר של טורח. והר"ן הביא בשם אחרים לפרש, שבמשנה אין גורסים "ומצעת לו את המטה", אלא "ומצעת את המטה", והיינו הצעת המטות של כל בני הבית, ואילו רב הונא אינו מדבר אלא על הצעת המטה של בעלה.

[14] כתב הר"ן: אף על פי שאינה אלא שופכת המים בלבד, דאילו רחיצה ממש פשיטא דאסור, דבלא רחיצה נמי אסור ליגע אפילו באצבע קטנה, וראה בפרטי האיסור בש"ך וט"ז יו"ד סימן צ"ה.

[15] א. ריטב"א, והרא"ש ביאר באופן אחר, ראה שם. ב. כתב רש"י, שאשת שמואל היתה עושה כן [וכן כל אלו הנזכרות כאן] רק "בימי ליבונה". ופירשו הראשונים את כוונתו, שדרך הנשים הרואות דם נדות היה, לטבול אחר שבעה ימים מתחילת ראייתן, כיון שמעיקר דין תורה הרי הן יכולות לטבול וליטהר לסוף שבעה ימים, ואולם עדיין לא היו מותרות לבעליהן כיון שחכמים גזרו על כל נדה שתנהג כזבה הטעונה שבעה נקיים, ולאחר הטבילה הראשונה היו ממתינות הנשים עד שימלאו להן שבעה נקיים והיו טובלות שנית ומותרות לבעליהן, ואותן ימים שבין טבילה לטבילה הן הנקראות "ימי ליבונה", ולא היו נוהגות קולות אלו אלא באותן ימים שאינן אלא מדרבנן. ג. התוספות והראשונים האריכו כאן בדין מסירת דברים אחרים מידה לידו או מידו לידה, ראה בדבריהם.

[16] ראה במהרש"א שביאר מה ענין אליהו לדבר זה.

[17] רש"י.

בריי [בריאים]. דאכלה ביעי [שאוכלת ביצים] בזמן הריונה — הוו [יהיו] לה בני עינני [בנים בעלי עיניים גדולות]. דאכלה כוורי [שאוכלת דגים] — הוו [יהיו] לה בני חינני [בנים חינניים, בעלי חן]. דאכלה כרפסא [שאוכלת כרפס] — הוו [יהיו] לה בני זיותני [בנים יפים, בעלי זיו]. ועוד: דאכלה כוסברתא [שאוכלת כוסבר] — הוו [יהיו] לה בני בישרני [בנים בעלי בשר, שמנים]. דאכלה אתרוגא [שאוכלת אתרוג] — הוו [יהיו] לה בני ריחני [בנים ריחניים]. מסופר: ברתיה [בתו] של שבור מלכא [המלך], מלך פרס, אכלה בה אמה בזמן ההריון אתרוגא [אתרוג], והוו מסקי לה לקמיה אבוה בריש ריחני [והיו מעלים אותה לפני אביה בראש הבשמים] משום שהיתה ריחנית כל כך.

א ושוב לענין הלכה. אמר רב הונא: בדק (שאל) לן [אותנו] רב הונא בר חיננא: היא, האשה, אם הילד, אומרת שרצונה להניק, והוא, הבעל, אומר שלא להניק אלא למסור את הילד למינקת — שומעין לה. ומדוע — צערא דידה [הצער שלה] הוא שסובלת מעודף החלב. הוא אומר להניק, והיא אומרת שלא להניק, מהו הדין? ויש עוד לצמצם את השאלה: כל היכא [מקום] דלאו אורחה [שאין זו דרכה], שבמשפחתה לא היו נשי הבית מניקות את בניהן אלא מוסרות אותם למיניקות — שומעין לה. אולם אם היא אורחה [דרכה] להניק והוא לאו אורחיה [לא דרכו], כלומר, במשפחתו אין נוהגים כן, מאי [מה הדין]? בתר דידיה אזלינן או בתר דידה אזלינן [אחריו אנו הולכים או אחריה אנו הולכים]?

ופשיטנא ליה מהא [ופתרנו לו את הבעיה מזו] ששנינו: אשה הנישאת לאיש עולה עמו, למעמדו, ונוהגת כמשפחתו אם הוא יותר ממה שנהוג במשפחתה, ואינה יורדת עמו. וכיון שבמשפחתו לא נהגו להניק, גם היא אינה חייבת בזה. אמר רב הונא: מאי קראה [מה הכתוב] המרמז על כך — "והיא בעלת בעל" (בראשית כ, ג), ומפרשים: "בעולת" משמעו בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל. ר' אלעזר אמר: רמז לדבר מהכא [מכאן], מהנאמר בחוה "כי הוא היתה אם כל חי" (בראשית ג, כ), לומר: לחיים ניתנה, ולא לצער ניתנה.

ב שנינו במשנה שאם הכניסה לו שפחה אחת, אינה טוחנת ולא אופה ולא מכבסת. ומדייקים: הא שארא עבדא [הרי את שאר העבודות, האשה עושה], ושואלים: ותימא ליה [ותאמר לו האשה]: עיילית [הכנסתי] לך, הבאתי לך, איתתא בחריקאי [אשה במקומי] והיא עושה את כל המלאכות שאני צריכה לעשות! ומשיבים: משום שאמר [שהוא יכול לומר] לה: הא טרחא לדידי ולדידה [זו טורחת בשבילי ובשבילה כמו אשה אחרת], אולם קמי דידך מאן טרח [לפניך מי יטרח]? ואם כן יש צורך שתעבוד האשה מעט כדי לדאוג לצרכי עצמה.

ג שנינו במשנה שאם הביאה לו שתים (שתי שפחות) אינה מבשלת ואינה מניקה. ומדייקים: הא שארא עבדא [הרי שאר המלאכות היא עושה], ושואלים: ותימא ליה [ושתאמר לו האשה]: עיילית לך איתתא אחריתי דטרחה לדידי ולדידה, וחדא לדידך ולדידה [הכנסתי, הבאתי, לך אשה אחרת שטורחת בשבילי ובשבילה, ועוד אחת שטורחת בשבילך ובשבילה] ואני איני צריכה עוד לעבוד! ומשיבים: משום דאמר [שהוא יכול לומר] לה: קמי אורחי ופרחי מאן טרח [לפני אורחים מזדמנים, עוברי דרך, מי יטרח]? ועדיין יש צורך במישהו, שיעשה את שאר העבודות.

ד שנינו במשנה שאם הביאה לו שלש שפחות, אינה מצעת המטה. ושואלים: הא שארא עבדא [הרי את השאר היא עושה], ותימא ליה [ותאמר לו]: עיילית לך אחריתי לאורחי ופרחי [הכנסתי לך עוד אשה אחרת לטרוח לפני אורחים ומזדמנים] ואינני צריכה לעבוד עוד! ומשיבים: משום דאמר [שהוא יכול לומר] לה: נפיש בני ביתא, נפיש אורחי ופרחי [כשמתרבים בני הבית, מתרבים גם אורחים ומזדמנים] ולכן יש צורך בעוד אדם שיעשה משהו.

ומקשים: אי הכי [אם כך], אפילו הכניסה לו ארבע שפחות נמי [גם כן] תצטרך לעבוד, שהרי יתרבו האורחים עוד יותר, ואילו במשנה אמרנו שבהכניסה ארבע שפחות אינה עושה דבר! ומשיבים: ארבע כיון דנפישי להו [שרבות הן, השפחות], הרי הן מסייען אהדדי [מסייעות זו לזו] ומתוך כך הן עושות את כל העבודות הדרושות.

אמר רב חנא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' שמואל בר נחמני: לא הכוונה שהכניסה לו שפחות ממש, אלא כיון שראויה להכניס, שאם הביאה נדוניה בסכום כזה שאפשר לקנות בו שפחות, הדין כן אף על פי שלא הכניסה. תנא [שנה החכם]: אחד הדין כשהכניסה לו שפחות בפועל, ואחד הדין כשצמצמה לו משלה ועל ידי כך יש לבעל די כסף כדי להכניס שפחה לעבוד.

ה שנינו במשנה שאם היו ארבע שפחות הרי האשה יושבת בקתדרא (מושב כבוד) ואינה עושה דבר. אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא: אף על פי שאמרו שהיא יושבת בקתדרא ואינה צריכה לעבוד, אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו. שדברים אלה אינם כחובות של מלאכה, אלא הם דברים של חיבה שהאשה עושה לבעלה, ודבר זה אין מוסרים לשפחה.

והלכה דומה אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא: כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה גם כאשר היא נדה, עושה האשה לבעלה אף כאשר הכניסה לו הרבה שפחות, חוץ ממזיגת הכוס, והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, שכפי שאמרנו אלה הן מלאכות של חיבה, ואם היא נדה אל תעשה זאת, שלא יבואו לידי קירבה יתירה.

שנינו שם שהנידה אסורה בהצעת המטה לבעלה. אמר רבא: לא אמרן [אמרנו] כן, אלא כאשר היא מציעה את המיטה בפניו, אבל כאשר היא מציעה את המיטה שלא בפניו — לית לן [אין לנו] בה איסור. ולגבי איסור מזיגת הכוס, מעירים: שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא [היתה מחליפה לו אשתו בזמן נידתה ומוזגת ביד שמאל], שכיון שעושה שינוי כלשהו במזיגה, שם לב לכך, ואין חשש לקירבה יתירה. אשתו של אביי מנחא ליה [היתה מניחה לו בימי נידותה את הכוס אפומא דכובא [על פי החבית], אשתו של רבא היתה מניחה לו אבי סדיא [למראשותיו], אשתו של רב פפא היתה מניחה לו את הכוס אשרשיפא [על הספסל] לשם שינוי.

ו כיון שהוזכרו דברים שאמר רב יצחק בר חנניא, מביאים מדבריו בנושא אחר. אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא: הכל משהין בפני השמש, שהמשמש בסעודה ממתין עד שיאכלו האחרים כל מאכל, ואחר כך הוא אוכל, חוץ מבשר ויין, שהם מעוררים תיאבון יתר, ונגרם לו צער אם לא יאכל מהם יחד עם הסועדים. אמר רב חסדא: הכוונה היא דווקא לבשר שמן ויין ישן. אמר רבא: בשר שמן — כל השנה כולה, יין ישן — בתקופת תמוז דווקא, שבגלל החום ריחו של היין נודף ביותר.

אמר רב ענן בר תחליפא: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] מר שמואל ואייתו ליה תבשילא דארדי [והביאו לו תבשיל של פטריות], ואי לאו דיהב [ואם לא שהיה נותן] לי ממנו, איסתכני [הייתי מסתכן], מחמת תאוות האוכל שתקפה אותי. אמר רב אשי: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] רב כהנא ואייתו ליה גרגלידי דליפתא בחלא [והביאו לו עיגול של לפת בחומץ], ואי לאו דיהב [ואם לא שהיה נותן] לי ממנו, איסתכני [הייתי מסתכן]. רב פפא אמר: אפילו תמרתא דהנוניתא [תמר ריחני] יש להאכיל לשמש. ומסכמים: כללא דמילתא [כללו של דבר]: כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא [שיש לו ריח או שיש בו חריפות], יש לתת ממנו לאדם הנמצא במקום, כדי שלא ינזק.

מסופר על שני חכמים, אבוה בר איהי ומנימין בר איהי, חד [אחד מהם] היה נוהג שספי [היה מאכיל לשמש] מכל מינא ומינא [מין ומין] שהיה אוכל, וחד ספי מחד מינא [ואחד מהם היה מאכיל אותו רק ממין אחד מן האוכל]. ואומרים: מר [חכם זה] — משתעי [היה מדבר] אליהו הנביא בהדיה [איתו], ומר [וחכם זה] — לא משתעי [היה מדבר] אליהו הנביא בהדיה [איתו], שכן לא נהג מנהג חסידות וציער את השמש.

וכן הנהו תרתין חסידי [אותם שני חסידים] ואמרי לה [ויש אומרים] בנוסח שמפרש את שמם רב מרי ורב פנחס בני רב חסדא, מר קדים ספי [חכם אחד היה מקדים לפני האוכל ומאכיל את השמש], ומר מאחר ספי [וחכם אחד היה מאחר ומאכיל אותו] אחר שאכלו האורחים. דקדים ספי [זה שהיה מקדים ומאכיל] — היה אליהו הנביא משתעי בהדיה [מדבר איתו], וזה שהיה מאחר ספי [ומאכיל] — לא היה משתעי [מדבר] אליהו בהדיה [איתו].

ועוד מסופר בענין זה, אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו קא יתבי אפיתחא דבי [היו יושבים על פתחו של בית] אזגור מלכא [המלך], מלך פרס. חליף ואזיל אטורנגא דמלכא [היה עובר והולך המלצר הראשי של המלך] עם מיני מאכלים. חזייה [ראה אותו] רב אשי למר זוטרא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

healthy; one who eats eggs will have large-eyed children; one who eats fish will have graceful children; one who eats celery will have beautiful children; one who eats coriander [kusbarta] will have corpulent children; and one who eats etrogim will have sweet-smelling children. It is related with regard to the daughter of King Shapur of Persia, that her mother ate etrogim while pregnant with her and they used to place her in front of her father on top of all the spices, as she was so fragrant.

§ Rav Huna said: Rav Huna bar Ḥinnana tested us, by asking: If she says that she wants to nurse and he says that he does not want her to nurse but rather to give the child to a wet nurse, we accede to her desires, as she is the one suffering from engorgement of her breasts. However, if he says that he wants her to nurse and she says that she does not want to nurse, what is the halakha? He then narrowed the scope of the question: Anywhere that she is not accustomed, as the women of her family generally do not nurse their children but give them to wet nurses instead, we accede to her desires. However, if she is accustomed to nursing and he is not accustomed, i.e., the women of her family generally nurse their babies but the women in his family do not, what is the halakha: Do we follow his wishes to follow her family custom or do we follow her wishes to follow his family custom?

And we answered his question from this amoraic statement: When a woman marries a man, she ascends with him to his socioeconomic status, if it is higher than hers, but she does not descend with him if his status is lower. Consequently, if his family is not accustomed to nurse, she is not obligated to nurse either. Rav Huna said: What is the verse from which this is derived? It is derived from: “She is a man’s wife” (Genesis 20:3). The Gemara explains: The word used here for “wife [be’ula]” hints through similar spelling that she ascends in status with the ascension [aliya] of her husband but does not descend with the descent of her husband. Rabbi Elazar said: There is a hint to this principle from here: “As she was the mother of all living” (Genesis 3:20), which indicates that she was given to her husband for living with him, but was not given to suffer pain with him.

§ The mishna states that if she brought him one maidservant into the marriage with her, she does not need to grind wheat, bake, or wash clothes. The Gemara infers from this statement that she must nevertheless perform the other tasks. The Gemara asks: Let the wife say to him: I brought you a woman in my place [baḥarikai] who can perform all the tasks I am supposed to do, and the wife should be completely exempt. The Gemara answers: This is not a valid argument because the husband can say to her: This maidservant toils for me and for herself like any other woman, but who will toil for you? It is necessary for the wife to do some work in order to cover some of her own expenses.

The mishna further said that if she brought him two maidservants, she does not need to cook and does not need to nurse her child. The Gemara infers: She must nevertheless perform the other tasks. The Gemara asks: Let the wife say to him: I brought you another woman who can toil for me and for herself, and one who can toil for you and for herself. Consequently, I do not need to do any work at all. The Gemara answers: This is also not a valid argument because he can say to her: Who is going to toil for the guests and wayfarers who will come because we are a large household? There are still other tasks that need to be performed.

The mishna further said that if she brought him three maidservants, she does not need to make his bed or make thread from wool. The Gemara infers: She must nevertheless perform the other tasks. The Gemara asks: Let her say to him: I brought you another woman to toil for the guests and wayfarers, in addition to one to toil for herself and for me, and another to toil for herself and for you. Therefore, I do not need to do any work at all. The Gemara answers: This is also not a valid argument because he can say to her: When the members of the house increase, the number of guests and wayfarers also increases and therefore there is still more work to be done.

The Gemara asks: If so, then even if she brought him four maidservants as well, she should also have to work, as there will be many more guests. But the mishna says that if she brought four maidservants she does not need to do anything. The Gemara answers: When there are four, since there are many of them, they assist one another and can complete all the necessary tasks.

Rav Ḥana, and some say Rav Shmuel bar Naḥmani, said: This does not necessarily mean that she actually brought him maidservants. Rather, once she is able to bring him maidservants, i.e., once her dowry is sufficiently large to buy maidservants, then she is exempt from performing the tasks, although she did not actually bring him maidservants. The Sages taught: Whether she brought him actual maidservants or whether she reduced her own needs in order to release enough money to bring a maidservant to work, she is exempt from the tasks.

§ The mishna says that if she brought him four maidservants, she may sit in a chair and not do anything. Rav Yitzḥak bar Ḥananya said that Rav Huna said: Although they said that she may sit in a chair and does not need to work, she should still pour his cup; and make his bed; and wash his face, hands, and feet, as these responsibilities are not household tasks that can be delegated to a maidservant. Rather, they are gestures of affection toward her husband.

Rav Yitzḥak bar Ḥananya also said that Rav Huna said a similar halakha: All tasks that a wife performs for her husband, a menstruating woman may similarly perform for her husband, except for: Pouring his cup; and making his bed; and washing his face, hands, and feet. As explained above, these are acts of affection. If she is menstruating she should not perform them, so as not to lead to forbidden intercourse.

And with regard to the prohibition against making the husband’s bed, Rava said: We said this only if she made the bed in front of him, but if it was not in front of him, we have no problem with it. With regard to the prohibition against pouring his cup, the Gemara comments: Shmuel’s wife would change her practice toward him during her menstruation period and pour with her left hand, since if she made some change in the manner of pouring, this would serve as a reminder of her status and mitigate the concern that it might lead to intimacy. Abaye’s wife would place his cup on top of a barrel, Rava’s wife would place it on his pillow, and Rav Pappa’s wife would place it on the bench to create a change.

§ Apropos statements by Rav Yitzḥak ben Ḥananya, the Gemara cites other statements in his name. Rav Yitzḥak bar Ḥananya said that Rav Huna said: All foods may be withheld from before the waiter, as one who is a waiter at the meal must wait until the guests have eaten from every food and only then may he eat, except for meat and wine, as these foods arouse the appetite more and the waiter would suffer if he could not eat them together with the other participants. Rav Ḥisda said: This is referring only to fatty meat and aged wine. Rava said: It applies to fatty meat all year round but aged wine only during the season of Tammuz, in the summer. Due to the heat, the aroma of the wine is more pervasive at that time.

Rav Anan bar Taḥalifa said: I was once standing before Mar Shmuel, and they brought him a cooked dish of mushrooms, and if he had not given me some, I would have been endangered due to the craving that I suffered. Rav Ashi said: I was once standing before Rav Kahana, and they brought him slices [gargelidei] of turnip in vinegar, and if he had not given me some, I would have been endangered. Rav Pappa said: Even a fragrant date should be offered to the waiter. The Gemara concludes: The principle of the matter is: One should offer some of everything that either has an aroma or that has a sharp taste to whomever is present when it is served, so that no one suffer by being unable to partake of these foods.

It is related about two Sages, Avuh bar Ihi and Minyamin bar Ihi, that one of them was accustomed to give his waiter from every type of food that he ate, while the other one would give him only one of the types of food that he ate. The Gemara says: Elijah spoke with this Sage, but Elijah did not speak with that Sage, since he did not act with piety and caused his waiter to suffer.

Similarly, the Gemara relates an incident with regard to two pious men, and some say they were Rav Mari and Rav Pineḥas, the sons of Rav Ḥisda: One Sage would give the waiter something to eat before the meal, and the other Sage would give the waiter something to eat after the guests had eaten. With regard to the one who gave it to him earlier, Elijah spoke with him. But with regard to the one who gave it to him later, Elijah did not speak with him.

The Gemara relates another incident with regard to this matter: Ameimar and Mar Zutra and Rav Ashi were sitting at the entrance to the house of King Izgur. The king’s chief butler was passing by with various foods. Rav Ashi saw Mar Zutra’s

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא שארא עבדא ותימא ליה איתאי לך איתתא אחריתי משום דאמר לה קמיה ארחי ופרחי מאן טרחי. משמע מהכא דהיא חייבת לטרוח לפני כל בני הבית הסמוכין עליו, והא דאמרינן לקמן (כתובות סא ע"ב) אינו כופה לעמוד לפני אביו ולא לפני בנו, התם בבן שאינו סמוך עליו.

אמר רב חנא ואיתימא רב שמואל בר נחמני לא הכניסה לו ממש אלא כיון שראויה היא להכניס ואף על פי שלא הכניסה. פירש רש"י ז"ל: שלא הכניסה לו שפחה ממש, אלא שהכניסה לו נדוניא שוה שפחה או שתים ושלש כאלו הכניסה לו שפחות ממש. ואינו מחוור, דאם כן מאי תנא נמי הכי אחת שהכניסה לו ואחת שמצאתה לו בתוך ביתו, והא לא דמיא ברייתא להא דרב חנה. אלא הכי קאמר לא שהכניסה לו ממש בין שפחה בין שוה שפחה, אלא אפילו לא הכניסה לו כלל, אלא שהוא נכבד שראויה להכניס לו ושלא תעשה היא מלאכה בביתו מצד חשיבותו אף היא אינה עושה, דעולה עמו, והיינו תניא נמי הכי.
והכי איתא בירושלמי (ה"ו) אמר ר' שמואל בר יצחק, לא סוף דבר הכניסה אלא אף ראויה להכניס בהדה, דתני אשתו עולה עמו ואינה יורדת עמו. ואיכא נמי לפרש כל שראויה להכניס, כלומר, שהיא נכבדת שאין בנות משפחתה עושות אלא מכניסות שפחה תחתיהן, אף היא אינה עושה דאינה יורדת עמו. תוספתא (פ"ה ה"ד), הכניסה לו שפחה בין משלו בין משלה, לא טוחנת ולא אופה וכו', מקום שנהגו שלא לעשות לאחד מכל אלו אין יכול לכופה.

אמר ר' יצחק בר חנינא אמר רב הונא אף על פי שאמרו ארבע יושבות בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה. ואף על גב דתנן במתניתין שלש אין מצעת את המטה, התם להפך בכרים וכסתות ובדרך כפייה, אבל הכא לפרוש סדין ולבדין דבר שאינו טורח, ומשום דמילי דחובה נינהו כדי שתתחבב עליו, וחכמים השיאוהו עצה טובה להנהיג זאת בישראל כפירוש רש"י ז"ל. ויש לפרש, דמתניתין להציע המטות כולן, אבל הכא להציע מיטתו בלבד. ובמתניתין לא גרסינן, ומצעת לו אלא ומצעת את המטה, והכא גרסינן ומצעת לו, וכן מצאתיה בספרים מדוקדקים ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו, ירושלמי (ה"ו) רב הונא אמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות לו דברים של יחוד, סכה לו את גופו ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס למה משום שהיא חייבת לו, או משום שאינם ראויים להשתמש בשפחה, מה נפק מביניהון הכניסה לו עבדים אם תימר משום שאין ראוין להשתמש בשפחה והוו ליה טעמא אלא משום שהיא חייבת לו, ר' אבדימא דצפרין בעי קומי ר' מנא לא מסתברא משום שהיא חייבת לו, פירוש בתמיה, אמר לו אף אנא סבר כן.

אמר רב הונא, כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס. פירוש: של יין (שהוא) סימן לדבר, כדכתיב (משלי כג, לא) אל תרא יין כי יתאדם.

והצעת המטה. כדאסיקנא בפניו. והרחצת פניו ידיו ורגליו. כלומר, הוא רוחץ והיא מוצקת, אבל לא רוחצת ממש בידה דאפילחו בלא רחיצה אסור משום נגיעה, דאסור ליגע בה אפילו באצבע קטנה.

דביתהו דשמואל מחלפא ליה בידא דשמאלא דביתהו דאביי מנחא ליה אפומא דכובא וכו'. כתב ר"ח ז"ל (שבת יג, ב בתוס' ד"ה בימי) וכל הני בימי ליבונייהו. ורש"י ז"ל כתב כן, גבי דביתהו דשמואל. ורבנו תם ז"ל אומר שאין להקל בימי לבונה יותר מימי נדתה, לפי שהיא בנדתה עד שתבא במים. והא דאמרינן התם (שבת יג, ב) בימי ליבוניך מהו אצלך, לאו משום דקילי, אלא משום דמליהו הוה ידע דההוא תלמידא הוה טעי ומיקל בהו, ולהודיע שעל ידי כך נענש, והרמב"ן נר' תירץ, לפי דברי ר"ח ורש"י ז"ל שאפשר לפרש שטובלות היו בסוף ימי נדות של תורה ואחר כך נוהגות חומרא דר' זירא. ומזיגת הכוס יש מי שאומר, בהושטת הכוס מידו לידה, והיינו דדביתהו דשמואל מחלפא בשמאלא ויהבה ליה, אבל כלי אחר מותר להושיט מידה לידו ובלבד שלא יגע בבשר, וכן כתוב בספר היראים (סי' כו) שאין אסור אלא כששניהם יחד, מזיגה והושטת הכוס, אבל הושטת שאר דברים שלו בכוס מזיגה מותרת אך שלא יגע בבשרה.
ובירושלמי במסכת ברכות גרסינן, כלה לביתה אסורה כל שבעה דאסור ליטול ממנה כוס, דאלמא כלי אחר מותר, והא דאמרינן בסדר אליהו רבה (עמ') באותו תלמיד שמא הבאת לו את הפך ונגע בך או את השמן ונגע בך, לומר, שמתוך כך נוגע בה ממש וזה אסור, ולא שהנטילה אסורה. והא דדביתהו דשמואל לאו דיהבת ליה ממש אלא מוזגת ולעשות היכר בדבר מניחתו על השלחן כשמואל, כדביתהו דאביי דמנחא ליה אכובא, ואידך אשרשיפא ואבי סדיא.

משום דאמר לה קמי ארחי ופרחי מאן טרחי ודייקו רבנן ז"ל דמהכא שמעי' שהיא חייבת לטרוח לפני כל בני בית הסמוכים עליו והא דאמרינן לקמן אינה כופה לעמוד לפני אביו ולפני ביתו התם בבן שאינו סומך עליו ושמא לא חייבו אלא קמי ארחי ופרחי דלא קביעי וצ"ע והקשו בתוס' דהא כי ליכא אלא הוא לחוד' היתה טורחת לדידה ולדידיה ולארחי ופרחי וכ"ש היכא דאיכא תרתי דמצי למימר הא איכא אתתא בחריקאי ותירצו דמצי למימר נפיש ביתא נפישי ארחי ופרחי ומשני נפיש וביתה נפיש ארחי ופרחי דמשמע דעד השתא לא הוה ידעי' ההוא טעמא ה"מ בשלש דהוה סבר דכיון דאיכא תלת מסייען אהדדי אבל בשתים לעולם הוה ידעינן דנפיש ביתה נפיש ארחי ופרחי:

לא שהכניסה לו ממש אכא שראוי היא להכניס' לו אע"פ שלא הכניסה פירש רש"י ז"ל [לא] שהכניסה לו שפחות ממש אלא כיון שראוי להכניסה לו נדוני' שום שפחה אחת או שתים ושלש כאלו הכניסה לו שפחות ממש ואינו מחוור לפום מה דגרסי' ברובי דנסחאות תניא נמי הכי אחת שהכניסה לו ואחת שמצאתה לו בתוך ביתו ולפ"ז מאי תניא נמי הכי דלא דמי כלל ומיהו יש נסחות דגרסי תניא אחת מצא' בתוך ביתו ולפ"ז מצי שיהיה דהא שהכניסה לו וכו' ונסחי אחריני גרסי ואחת שמצאה לו משלה ופירש ר"ת ז"ל לפי אותו הגרסא במה שהוא חייב ליתן לה כגון קופה של בשמים צמצמה כ"כ שיכול לקנות שפחות הרבה וכל זה דוחק והנכון דהכי פי' לא שהכניסה לו ממש בין שפחה ובין שוה שפחה אלא אפילו לא הכניסה לו כלל אלא שהוא נכבד שראוי להכניסה לו מצד חשיבותו ושלא תעשה היא מלאכה בביתו וכ"ש שראוי' להכניס לה מצד חשיבתם שבנות משפחתה אין עושין מלאכות אלו דעולה עמו ואינה יורדת עמו והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם אמר ר"ש בר רב יצחק לא סוף דבר הכניסה אלא ראויה להכניס בעדה דתני' אשתו עולה עמו ואינה יורדת עמו ובתוס' תניא אחת שהכניסה לו משלה ואחת שהכניסה לו משלו. שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא בשמאלא פירש דמזגה ליה כסא ומנחא קמיה בשמאלא דידה:

אביי מנחא ליה אפומא דכובא פירש רש"י ז"ל דכל הני מילי בימי לבונה אבל בימי נידותה לא והא דלא מפלגו בין ימי לבונה לימי נדותה בדורות ההם שהיה מנהגם לטבול בשמיני כדין תורה וקודם שבעה של ימי נקיים של חומר בנות ישראל אבל בזמן הזה שאין טובלות אלא עד לאחר שבעה ימים נקיים הרי הן נדות גמורות דקי"ל הדוה בנדתה עד שתטבול והא דאמרינן במסכת שבת במעשה באותו התלמיד בימי נדותך לפי מנהגם ג"כ שהיו מקילין בימי ליבון יותר מימי נדות מן הטעם שאמרנו והא דאסרו מזיגת הכוס יש אומרים שלא גזרו אלא מזיגה שהוא דבר המביאה לידי הרגל עבירה אבל דברים אחרים מותר ליטול מידה ובלבד שלא יגע בה וזה שאמר במסכת סופרים כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ואסור ליטול מידה ובלבד שלא יגע בה כוס של ברכה אלמא כוס דוקא וזה שאמר אליהו רבה במעשה של אותו התלמיד שמא הבאת לו את (פיך) [הפך] ונגע בידך לאו אהבאת בידך קפיד אלא נגיעה בה שמא יגע בה כשהיתה מביאה לו את (פיך) [הפך] ואחרים פירשו דמזיגת הכוס אורחא דמילתא וה"ה שאר דברים שאסור ליטול ממנה בימי נדותה ומיהו ע"י שינוי מותר בשאר דברים אפילו בימי נדותה משא"כ מזיגת הכוס וכך ראויה לנהוג וכתבו בתוס' דלשתות שניהם בכוס א' זה אחר זה אין לאסור ואע"ג שלא יאכלו הזב עם הזבה על שלחן א' שאני התם דכי הדדי נינהו אבל הכא בשעה שהיתה היא שותה הוא אינו שותה. ויש אומרים דמזיגת כוס האסורה היינו כשנותנת המים ביין ונותנת לפניו דאיכא הרגל אבל להריק מן הכלי לכוס ולתת לפניו על השלחן מותר ואינו נכון ומ"מ נראה דכל היכא דאיכא בני חברותא דשתו מנייהו מותר' למזוג לו הכוס ולתת לפניו ועם כל זה ראוי להחמיר בזמן הזה:

אשה שנחלקה עם בעלה בהנקת בנה והיא אומרת שהיא רוצה להניקו מצד צער החלב או להנאת הולד והוא אומר שלא להניק מפני שחושש לניוולה ורוצה לשכור לה מיניקת לה שומעין צערא דידה הוא אם צער החלב אם צער לפרוש מבנה הוא אומר שתניק והיא אומרת שלא להניק כל שיש ספק לעשות שומעין לה ולא סוף דבר בשראוי לה כן מצד עצמה או מצד נדוניא שהביאה כגון שהביאה נכסים ראויים לשתי שפחות על הדרך שביארנו במשנה שאע"פ שמצד משפחתו שלו או עשרו אינה ראויה שהרי אינה יורדת עמו אלא אפילו לא היתה ראויה כן מצד עצמה או מצד הנדוניא שהביאה הואיל וראויה מצדו הן מצד מעלתו הן מצד עשרו לה שומעין שאף היא עולה עמו וגדולי המחברים כתבו שאם הוא טוען שאין ראוי לכך והיא טוענת שכן עליה להביא ראיה ואין כאן מקום לשבועה ואיני יודע למה הפקיעו דין שבועת היסת מכאן ולפי דרכך למדת שמה שאמרו במשנתנו מניקה את בנה כשראוי כן מצד שניהם:

כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו וכבר ביארנו ענינים אלו בפרק ראשון:

כל האוכל בפני בני אדם ראוי לו שיהא נותן לפניהם ממה שהוא אוכל שמא הם מתאוים במה שהוא אוכל ובאים לידי איזה חולי על שאין אוכלין ממנו וכל שכן בדברים שמביאים תאוה כגון דברים המריחים או שיש להם קיוהא וכל שכן בפני השמש המביא אותם המאכלים לפניו ואין ראוי להשהות בפני השמש בשר שמן כל השנה ויין ישן בתקופת תמוז וכן כל כיוצא בדברים אלו:

אמר ר"פ בדיק לן ר"ה ב"ח היא אומרת להניק והוא אומר שלא להניק שומעים לה דצערא דידה הוא. הוא אומר להניק והיא אומר' שלא להניק מהו כל היכא דלאו אורחא לה שומעים אורחא ולאו אורחא מאי בתר דידיה אזלינן או בתר דידה אזלינן. ופשיטנא לי' עולה עמו ואינה יורדת. אמר ר"ה והיא בעולת בעל בעליתו של בעל ולא בירידתו של בעל:

הכניסה לו שפחה א'. א"ר חגא ואיתימא רשב"נ לא שהכניסה לו ממש אלא כיון שראויה להכניסה אע"פ שלא הכניסה פירוש כיון שהכניסה לו כספים לקנותה ממקצתן. תניא אחד שהכניסה לו וא' שמצאתה לו בתוך ביתו. ארבע יושבת בקתדרא. אר"י ב"ח אמר ר"ה אע"פ שאמרו ד' יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת פניו ידיו ורגליו (פי' הרב שאינו דומה הצעה זו להצעה דמתני' והצעה דמתני' מתפרש לקמן המטה והכרים והכסתות ויש שם טורח יותר אבל הצעה דהכא הוא לפרוש הסדינין על המטה שהוא לקירוב וחבה דומיא דמזיגת הכוס) ואר"י ב"ח אר"ה כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממז"ה והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו:

א"ר והצעת המטה ל"א אלא בפניו אבל שלא בפניו ל"ל בה:

מזיגת הכוס. דביתהו דשמואל מחלפא ליה בידא דשמאלא דאביי מנחה לי' אפומא דכובא דרבא אבי סדיא דר"פ אשרשיפא פי' המורה בימי ליבונה וכך פי' ר"ח ז"ל ואינו נ"ל דאטו קילי ימי ליבונה מימי נדתה טרם שלא תטבול בכרת קיימא ואדרבה בימי ליבונה שכבר פסקה מראות יש לה להתרחק יותר ויותר. ומכאן מוכח שלא היו אוכלין בטהרה חוליהן. והדין נותן שמה טהרה יכולין לעשות בח"ל שהוא מטמאה בקברות:

ואר"י ב"ח אר"ה. הכל משהין בפני שמש חוץ מבשר ויין ואר"ח בשר שמן ויין ישן אמר רבא בשר שמן כל השנה ויין ישן בתקופת תמוז. אמר רב ענן בר"ת הוה קאימנא קמי' דמ"ש ואייתו לי' תבשילא דארדי ואי לא דיהבי לי מיני' איסתכני ר"פ אמר אפי' תמרי דאונניתא כללא דמילתא כל דאית ליה ריחא ואית לי' קיוהא. אבוה בר איהי ומנימין בר איהי חד ספא מכל מינא ומינא וחד ספא (מכל) [מחד] מינא מר משתעי אליהו בהדיה ומר לא משתעי אליהו בהדיה:

שלש אינה מצעת את המטה. הא שארא עבד' כלו' עושה בצמר אמאי ותימא לי' איית' לך איתתא אחריתי לארחי ופרחי פיר' דהא גבי שתים נמי קשיא לן אמאי לא מיפטרא דהא מציא אמרה לי' אית' לך איתתא אחריתי דקיימא בחריקאי לגמרי דעבדא לדידך ולדידי' ומהדרינן לעיל משום דאיכא ארחי ופרחי הא לאו הכי דינא הוה דתיפטר לגמרי והיינו דקשיא לן הכא אשלישית דעביד חדא לארחי ופרחי ותיקום אידך בחריק' לגמרי דעבד' לדידיה ולדידה משום דאמר לה נפשי בית' כו' עד ואח' שמצאתה לו משלו:

ארבע יושבת בקתדרא ה"ג אמר ר' יצחק בר חנינא אמר רב הונא אע"פ שאמרו ארבע יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו. ולא גרסי' ומצעת לו את המטה דהא יושבת בקתדרא וליכא למימר פריסת לבדין כדפרש"י ז"ל דלא הוה לי' למנקט לישנא דמתני' ואפשר דאגב אישתבוש סיפרי דלא גרסי' לו. אבל הנכון דגרסי' לו וה"פ דר' יצחק מטתו בלבד קאמר דהכי איתה בנסחי ומצעת לו את המט' ובמתני' ומצעת את המטה:

אמר רב יצחק בר חיננא כל מלאכו' כו' עד מזיגת הכוס כי הא דשמואל מחלפא לי' בידא דשמאלא אביי מנחא לי' אפומא דכובא. רבא אבי סדיא רב פפא אשרשיפא:

כתב ר"ח ז"ל כל הני מילי בימי ליבונה. אבל בימי נדותה אסור. ותמיהא לן מילתא דהא קיימא לן דכל זמן שלא טבלה הרי היא בנדות' לכל דבריה. ואפשר שהי' מנהג בידם שהיו טובל' בסוף נדה דאוריתא וימי ליבונה דהוי דרבנן לא הוי מחמרי בהו כולי האי הא לאו הכי וודאי לא שני לן בהו כלל. ואע"ג דאמרינן באותו תלמיד בימי לבוניך מהו אצליך. אפשר דאליהו בעי מינ' איידי דידע דההוא תלמיד לא נהג בהן כראוי אבל מדינא לא שני לן בהו כלל. ובספר היראים אמרו שלא אמרו אלא נטילת הכוס לפי שהוא דבר המרגיל אבל דבר אחר מותר. והכי מוכח מההיא דאמרי' כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ואסור ליטול ממנה כוס. וכן נראה שהרי לא הוזכר איסורו בשום מקום. ודעת רבי' נ"ר שהנטיל' אסורה בכל דבר. ומזיגת הכוס אסורה אפי' בלא נטיל' אלא אם כן הוא על ידי שנוי. וכן נראה מדאמרינן בההוא עובדא דההוא תלמיד שמא הבאת לו את הפך ונגע ביך. אלמא דהבאת הפך גופא אסור' ואע"פ שאפשר לדחות דהכי קאמר שמא מתוך שהבאת לו את הפך נגע ביך. ואנגיעה הוא דמיתסר ולא אנטילה. ובכגון זה אמרו המחמיר תבא עליו ברכה:

בדיק לן רב הונא היה שואל אותנו כדי להבחין אותנו אם אנו יודעין אם לאו. צערא דידה הוא פי' הר' יוסף הלוי ן' מיגש הצער עליה הוא כשהיא רוצה בצער עצמה מאי איכפת ליה איהו בצערה דידה הלכך לה שומעין. ע"כ בלקוטי הגאונים ז"ל.
ורש"י ז"ל לא פירש כן אלא דיש לה צער ממש ברבוי החלב שבדדיה והרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מהלכות אישות כתב וז"ל היא אומרת אני אניק את בני והוא אינו רוצה שתניק אשתו כדי שלא תתנוול אע"פ שיש לה כמה שפחות שומעין לה שצער הוא לה לפרוש מבנה. ע"כ:
כל היכא דהיא לאו אורחא אם אין דרך בנות משפחתה להניק את בניהם אלא נותנות למניקה מרוב עושר ודרך בנות משפחתו להניק לה שומעין בעלייתו של בעל עולה עמו לחיים נתנה לו לטובתה נזדווגה לו שתהא עולה עמו ואסמכתא בעלמא היא. רש"י במהדורא קמא:
משום דאמר לה קמי ארחי ופרחי מאן טרח ודייקי רבנן דמהכא שמעינן שהיא חייבת לטרוח לפני כל בני הבית הסמוכין עליו והא דאמרינן לקמן אינו כופה לעמוד לפני אביו ולפני בנו התם בבן שאינו סמוך עליו ושמא לא חייבוה אלא קמי ארחי ופרחי דלא קביעי וצ"ע. והקשו בתוספות דהא כי ליכא אלא היא לחודה היתה טורחת לדידיה ולדידה ולארחי ופרחי וכ"ש היכא דאיכא תרתי דמצי למימר הא איכא איתתא אחריתי בחריקאי ותירצו דמצי למימר נפיש ביתא נפישי ארחי ופרחי ואף על גב דבתר הכי פריך לימא ליה עיילית איתתא אחריתי לארחי ופרחי ומשני נפש ביתא נפישי ארחי ופרחי דמשמע דעד השתא לא הוה ידעינן ההוא טעמא ה"מ בשלש דהוה סבר דכיון דאיכא תלת מסייען אהדדי אבל בשתים לעולם הוה ידעינן דנפיש ביתא נפישי ארחי ופרחי. הריטב"א ז"ל:

שלש אינה מצעת את המטה הא שארא עבדא כלומר עושה בצמר אמאי ותימא ליה עיילית לך איתתא אחריתי לארחי ופרחי פי' דהא גבי שתים נמי קשיא לן הכי השתא אמאי לא מפטר' דהא מציא אמרה ליה אייתי לך איתתא אחריתי דקיימא בחריקאי לגמרי דעבדא לדידך ולדידה ומהדרינן לעיל משום דאיכא ארחי ופרחי הא לאו הכי דינא הוא דתיפטר לגמרי והיינו דקשיא לן הכא אשלישית דעביד חדא לארחי ופרחי ותיקום אידך בחריקה לגמרי דעבדא לדידיה ולדידה משום דאמר נפיש ביתא כו'. הרא"ה ז"ל:

לא שהכניסה לו ממש אלא כיון שראויה כו'. פרש"י ז"ל לא שהכניסה שפחות ממש אלא שהכניסה לו נדוניא שוה שפחה אחת או שתים או שלש כאילו הכניסה לו שפחות ממש ואינו מחוור לפום מאי דגרסי' ברובי דנוסחי תניא נמי הכי אחת שהכניסה לו ואחת שמצאתה לו בתוך ביתו ולפי' זה מאי תניא נמי הכי דהא לא דמו כלל. ומיהו יש נוסחאות דגרסי תניא א' שהכניסה לו כו' ונוסחי אחריני גרסי ואחת שמצאתה לו משלה ופר"ת ז"ל לפי אותה גרסא כיון שהוא חייב ליתן לה תכשיטין כגון קופה של בשמים צמצמה כל כך שיכול לקנות שפחות הרבה וכל זה דוחק.
והנכון דה"פ לא שהכניסה לו ממש בין שפחה בין שוה שפחה אלא אפילו לא הכניסה לו אלא שהוא נכבד שראויה להכניס לו מצד חשיבותו ושלא תעשה היא מלאכה בביתו וכל שכן שראויה להכניס מצד חשיבותה שבנות משפחתה אינן עושות מלאכות אלו דעולה עמו ואינה יורדת עמו והכי משמע בירושלמי [ה"ו] דגרסי התם אמר ר' שמואל בר רב יצחק לא סוף דבר הכניסה אלא ראויה להכניס בהדה דתניא אשתו עולה עמו ואינה יורדת עמו ובתוספתא תניא אחת שהכניסה לו משלה ואחת שהכניסה לו משלו. הריטב"א ז"ל:
אע"פ שאמרו ארבע יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו גרסינן ול"ג ומצעת לו את המטה. מוזגת שני חלקי מים ושליש יין ולא אמרן דנדה לא מצעת לבעלה את המטה אלא בפניו שלא יתאוה לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא. ולכאורה נראה שהיתה נותנת מידה לידו אלא שהיתה מחלפת ומעתה אין להביא ראיה מכאן למה שכתבו תלמידי רש"י ז"ל שרבם ז"ל היה נזהר שלא ליתן מפתח מידו לידה כיון דשמואל היה נוטל מידה אלא שהיה מחליף משום דכוס הויא דבר של חיבה ולהכי אינך אמוראי עבדי הרחקה יתירה שלא להביא לפניו על השלחן אלא למר מנחא ליה אבי סדיא כו' ולהכי נמי הא דכתב רש"י ז"ל מחלפא ליה. בימי ליבונה. פירוש ולא בימי נדתה דכיון דהיה מיקל ונוטל מידה וכתב רש"י בימי ליבונה אלמא פירושו דוקא בימי ליבונה ולא בימי נדתה וצריך ליישב דהיו רגילין לטבול אחר שבעה לראיה וכמו שכתבו בתוספות.
ומיהו הנכון דשמואל לא היה נוטל מידה כלל ח"ו אלא דהיתה מנחת לפניו בשמאל דאפילו להניח לפניו על השלחן היתה עושה על ידי שינוי וכיון שכן בדברים אחרים שאינם של חבה יש להביא מכאן ראיה שאין ליטול מידה דכיון דכולהו הני אמוראי עבדי הרחקה יתירה בכוס אלמא דבמידי אחרינא מיהא להושיט ממש מידו לידה אסור ואפשר נמי הכי קאמר רש"י מחלפא ליה בימי ליבונה פירוש אפילו בימי ליבונה כלומר דהרחקה יתירה זו אפילו בימי ליבונה הוה עביד ולא נחלק לפי האמת בין בימי ליבונה בין לימי נדתה כלל כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא שמואל מחלפא ליה דביתהו לכסא בימי נדותה בידא דשמאלא דעבדה שינוי מ"ה מזיגת הכוס דוקא דהמשכת חיבה היא ויש לחוש משום הרגל דבר אבל מידי אחרינא יכולה להושיט לו בזמן הזה דמגע נדה בזמן הזה אינו אלא משום הרחקה בעלמא שהרי טמא נפש וטמא שרץ נוגעין וכיון דאיכא שינוי סגי ליה וימי ליבונה של אשה חמירי כימי נדתה דהא אמרינן במסכת נדה תהיה בנדתה בהווייתה תהא עד שתבא במים. מנחא ליה דביתהו אפומא דכובא על פי הקנקן מנחת את הכוס ומוזגתו והוא נוטלו. עד כאן:

וז"ל הרמב"ן ז"ל מחלפא ליה דביתהו מימינא לשמאלא כתב ר"ח ז"ל הא דשמואל ודביתהו דאביי מנחא ליה לכסא אפומא דכובא כו'. כל הני בימי ליבונייהו ובהלכות היה כתוב כן בלשון יש מי שאומר ומחקו ז"ל ורש"י ז"ל כתבה אדשמואל בלחוד ורב אחא משבחא גאון ז"ל כתב בשאלתות (דאחרי מות) שמואל כי משקה ליה בימי נדתה משניא ליה ויהבה ליה בשמאלא ור"ת ז"ל היה אומר שאין להקל בימי ליבונה יותר מבימי נדתה לפי שהיא בנדתה עד שתבא במים והא דאמר התם בימי ליבוניך מהו אצליך כו' דמשמע דקילי ימי ליבון מימי נדות התם אליהו הוא דידע דההוא תלמידא טעי ומיקל ולא שעשה כדין שאין להקל בו יותר כלל ואני תמה על רש"י ור"ח ואין טעם בדבר אלא שנפרש שטובלות היו בסוף ימי נדות של תורה ואחר כך נוהגות חומרא דרבי זירא ויש מי שאומר דמזיגת הכוס לאו דוקא אלא אסור ליטול כל דבר מידו לידה וכן כתבו תלמידי רש"י ז"ל שרבם היה נזהר מכל דבר ואפילו ליטול מפתח מידה לידו.
ויש מי שאומר גדר היה הדבר אבל לא אסרו אלא זו שהיא מרגלת לידי מעשה וכן כתוב בספר היראים מאחר דמזיגה בלא הושטה שרי דהא שרי בהושטת שינוי והזכירו מזיגת הכוס ללמדנו שאין אסור אלא כששניהם יחד מזיגה והושטת הכוס אבל הושטת שאר דברים שלא בכוס ומזיגה מותרת אך שלא יגע בבשרה ע"כ. ובמסכת ברכות ירושלמי לשון סועד לזה כלה לביתה אסורה כל שבעה ואסור ליטול ממנה כוס.
ול"נ שמזיגת הכוס שאסרו לא ליתן מידו לידה שזה בכל דבר הוא אסור אלא שלא תמזיגנו ותניחנו לפניו בשולחן ושמואל מחלפה ליה משום שינוי ומניחתו לפניו בשמאל ואביי משניא ליה בהנחת אפומא דכובא שאינו מקומו והרחצת פניו שאסרו לשפוך לו מים מן הקיתון אבל ליגע בה חס ושלום. ובתוספות מצאתי שהביא ראיה דבסדר אליהו רבה אמרינן באותו תלמיד שמא הבאת לו את הפך ונגע ביך או את השמן ונגע ביך כלומר שהיא אסורה להביא לו כלום משום חשש נגיעה והם דחו דילמא ה"ק שמא מתוך שנטל כלום מידך נגע ביך לא שהנטילה אסורה אלא שהנגיעה אסורה. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל שמואל מחלפא ליה בשמאל פירוש דמזגא ליה כסא ומנחא קמיה בשמאלא דידה אביי מנחא ליה אפומא כו'. פרש"י ז"ל דכל הני מילי בימי ליבונה אבל בימי נדתה לא והא דמפלגי בין ימי ליבונה לימי נדתה בדורות ההם שהיה מנהגם לטבול לשמיני כדין תורה וקודם שבעת ימי נקיים כו' והא דאסרו מזיגת כוס יש אומרים שלא גזרו אלא מזיגה שהוא דבר המביא לידי הרגל עבירה וכו' ואחרים פירשו דמזיגת כוס אורחא דמילתא נקט וה"ה שאר דברים שאסור ליטול ממנה בימי נדתה ומיהו ע"י שינוי מותר בשאר דברים אפילו בימי נדותה מה שאין כן במזיגת כוס וכן ראוי לנהוג.
וכתבו בתוספות דלשתות בכוס אחד שניהם בזה אחר זה אין לאסור ואף על גב דלא יאכל הזב עם הזבה על השלחן שאני התם דכי הדדי אכלי אבל הכא בשעה שהוא שותה אינה שותה. וי"א דמזיגת הכוס האסורה היינו כשנותנת מים ביין ונותנת לפניו דאיכא חיבה אבל להריק מן הכלי לכוס ולתת לפניו על השלחן מותר ואינו נכון ומ"מ נראה דכל היכא דאיכא בני חבורה דנחזי מינייהו מותרת למזוג כוס ולתת לפניו ועם כל זה ראוי להחמיר בזמן הזה. ע"כ:
וכתבו תלמידי ר' יונה ודוקא מזיגת הכוס בפניו אסור אבל לשתות עמה בכוס אחד או לאכול עמה על שלחן אחד לא מצינו האיסור מפורש בתלמוד שלא מצינו איסור אלא באכילה בקערה אחת אבל היכא שכל אחד ואחד אוכל בקערה שלו או כששותין בכוס אחד לא נאסר בתלמוד בפירוש ומ"מ ראוי להחמיר בדבר ושלא ישתו בכוס אלא אם כן ידיחו אותו או יעשו בו שום שינוי וכמו כן בשעה שאוכלין על שלחן אחד שיהיה לה שתי מפות להיכרא ובהכי סגי וכן הוא המנהג וכמו שאסור ליגע בה עד שתטבול כמו כן אסור להושיט לה שום דבר דהושטה כנגיעה דיינינן ליה וכן כתבו רבני צרפת ז"ל ולישב שניהם במטה אחת מותר שלא מצינו איסור אלא כשישנים ביחד כדאיתא בפרק קמא דשבת. ע"כ:
הכל משהין לפני השמש כל דבר יכול רבו לאכול בפניו ואינו צריך ליתן לאלתר חוץ מבשר ויין שמצערין את השמש מרוב תאותו עליהם דמאכל חשוב הוא בתקופות תמוז אז יין יפה לחמימות ונתאוה מאד תבשילא דאדרי בוליד ר"ן. ושמואל היה רגיל בהם כדאמרינן בפסחי' כגון אדרלי גרגלידי דלפתא חתיכות גדולות של לפתות. תמרתא דהינוניתא תמרה שמנה כמו קריב לדהנא. תמרתא ריחניתא שריחה נודף. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל תבשילא דאדרי תבשיל ירקות בחומץ. תמרתא דהינוניתא י"מ תמרה שלא נתבשלה כל צרכה והרי היא קרובה לבוסר ומתוך שהדבר חמוץ השמש מצטער ע"כ. וי"מ תמרה דהינוניתא שם מקום הוא והתמרין שגדלין שם שמנות הרבה וי"מ תחלת בכורים של כל פירות כשמתחילין לבשל פירותם קורין אותם בלשון ארמי הינוניתא בין לתמרא בין לשאר פירות. ע"כ בלקוטי הגאונים ז"ל:

כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא דהיינו טעם חומץ חייב ליתן לו ורב ענן ורב פפא לא באו לחלוק למאי דאמרינן מעיקרא הכל משהין בפני השמש חוץ מבשר שמן כו'. אלא מלתא באפי נפשיה אתו לאשמועינן דחייב לתת לו מכל דבר שיש לו ריחא וקיוהא אבל אין אסור להשהות אלא מהני. ע"כ תלמידי רבינו יונה ז"ל:
קיוהא שרף חזק שמצער את הרואה שאוכלין אותו והוא אינו אוכל ועל כן נמשכין מים לתוך פיו כגון פירות אזדגידר שר המלך וישראל היה אטורנגא דמלכא מתקן מאכל המלך ומביאו לפניו דחוור אפיה שמתלבנין פניו מרוב תאוה דחוור אפיה צרעת פרחה בו אנח בפומיה ואפסיל ליה מיכלא דגנאי הוי למלכא למיכל. אמרו ליה אמאי אנחת אצבעך במאכל מלכא אמר להו רב אשי מאן דעביד האי פסיל למיכל מלכא ואנא נמי למפסלא איכווני ד"א חזירי. וטורנג' דמלכא לא חזא כי אנח רב אשי המאכל בפומיה דמר זוטרא דאם כן הוה מצי לאותוביה אי דבר אחר חזית ביה לחברך אמאי ספית. מאי טעמא סמכתא אניסא שנתת אצבעך במאכל מלכא וחשבת בלבך שיעשה לך הקב"ה נס. חזאי רוח צרעת דפרחא ביה במר זוטרא מרוב תאוה ומסרתי עצמי למיתה. ענין אחר דבר אחר צרעת שהיה המאכל שור שמן מאי טעמא סמכת אניסא לומר דבר שלא חזית במאכל ובטחת על נס אמר להו חזאי רוח צרעת דפרחא על המאכל. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא פירש כלישנא קמא:

בפרש"י בד"ה אבל מוזגת כו' ולא דמי למצעת דמתניתין דהוי דבר של טורח ובכפייה הני לא כפי כו' עכ"ל כעין שני תירוצים הן וק"ל:

תוס' בד"ה הכניסה לו שפחה כו' קצת תימה אם הוא זן אותה א"כ מה מרויח כו' עכ"ל ויש ליישב קצת דמרויח במותר מעשה ידיה שהרי לא נתן לה רק מעה כסף אחת תחת המותרות דמעשה ידיה של שניהם וק"ל:

בד"ה מחלפא כו' ונראה דהיו רגילין לטבול אחר ז' לראייה כו' עכ"ל מדבריהם נראה שבאו לקיים פי' רש"י ומדברי הרא"ש אין נראה כן ועוד יש לדקדק בזה וע"ש בפ"ק דשבת בחידושינו על דברי התוספות שם:

והיא בעולת בעל עולה כו'. יצא לו זה הדרש דה"ל למכתב והיא אשת איש כדכתיב בתר הכי השב אשת האיש כי וגו' וע"כ דרשו כי אמר לו הקב"ה לאבימלך אל תאמר שלא לקחת אותה לאשה כיון דא"א היא אבל תחשוב לקחת אותה לשפחה בעלמא שלפי הנראה אברהם ירד מנכסיו כמ"ש ויקח אבימלך צאן ובקר וגו' ויתן לאברהם ע"כ הזהירו על כך בעולת בעל שעולה עמו ואינה יורדת עמו והיא עומדת במעלתה שלא להשתעבד בה כשפחה בעלמא ומאן דדריש אם כל חי לחיים ניתנה כו' לפי שכבר כתיב לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת ועתה אחר מעשה הנחש קראה בשם חוה ע"ש כי היתה אם וגו' לפי שנתקלל אדם בעבורה היה לבעל דין לומר שהיא טפילה לו והיא נתקללה ביותר כמ"ש עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים וגו' וע"כ אמר שאינו כן אלא תקרא חוה וגו' ע"ש לחיים ניתנה ולא לצער מתחלת הבריאה קודם שחטאו וע"כ אמר כי היא היתה אם וגו' בלשון עבר ודו"ק:

חד ספי מכל מינא כו' מר משתעי אליהו כו' מר קדים ספי ומר מאחר כו'. ענין הדיבור ומניעת הדיבור של אליהו משום זה נראה לפי מה שנאמר באליהו דבנס הוה מוקים אנפשיה מלאכול מ' ימים כמ"ש בו וילך בכח האכילה ההיא מ' יום וגו' וזה שנותן לשמש מכל מין וכן דמקדים וספי ליה משום דא"א לאדם לאוקים אנפשיה מלאכול הרי הוא מפליג הדבר דבנס לא אכל אליהו מ' יום וכן בהיפך:

גמ' אע"פ שאמרו ארבע יושבת כו' כצ"ל:

רש"י בסוף העמוד מושיב המזון לפני השרים כו' כצ"ל:

גמ' ותימא ליה עיילית לך אחריתא לארחי ופרחי משום דאמר לה נפיש בני ביתא נפיש ארחי ופרחי א"ה כו'. כצ"ל:

גמ' לא משתעי אליהו בהדיה כו' אמרתי בהספד שהספדתי ביום שלמדתי הלכה זו אגב אורחא בהספד שמצינו באליהו אצל אלמנה צרפית שביקש מכל מין ומין וליתן לו בראשונה כמו שאמר מעט מים וכו'. פת לחם וכו' עשי לי עוגה קטנה בראשונה והוצאת לי ולך ולבניך תעשה באחרונה כו' וא"כ לאידך מ"ד הפריז אליהו על מדת דרך ארץ ולזה לא אישתעי בהדיה:

ברש"י בד"ה אבל מוזגת כו' לכאורה בהא דמילי דחיבה ופריסת סדין וכו' לחודא לא סגי דהא קאמר יושבת בקתדרא דמשמע דבע"כ לא מצי למיכפייה להכי פי' בלא כפייה וכו' רק בלא כפייה משום דמילי דחיבה בלא תרי גוונא הצעת המטה לכאורה סגי. ולעיל בתוס' ריש פרק קמא לא כתבו אלא תרי גוונא הצעת המטה וכו' ע"ש:
בתד"ה הכניסה כו'. דאי משום מעשה ידיה ומותר מעשה ידיה שלו. ע"כ צ"ל דכל מה שהאשה יכולה לעשות צריכה לעשות ובהכניסה לו אחת השפחה עוסקת תמיד בטחינה ואפיה וכיבוס בשביל כולן ואינה עושה בצמר והאשה תמיד עוסקת במלאכות אחרות ודו"ק:
בתד"ה מחלפא כו'. עי' באשר"י היטב ובתוס' פ"ק דשבת ע"ש:

גמרא א"ר הונא בדיק לן ר"ה ב"ח. עי' סה"ד אות ה' בר"ה ב"ח:

גמ' ואחד שצמצמה כו'. נ"ב אע"פ שכבר נתחייבה מתחלה. ונראה דכ"ש אם אח"כ הולידה שפחתה. למ"ד לאשה לקמן (דע"ט ב') אבל למ"ד לבעל תבעי. אבל בנפלו לה שפחות פשיטא לי דהוי כהכניסה לו. כיון דק"ל כרשב"ג לא תמכור. ע"ש:

תד"ה הכניסה. קצת תימה כו'. נ"ב דייקו לומר קצת תימה. מכלל דל"ק כולי האי דהא ודאי לא דמי מלאכה דאשה לעבודת פרך דעבדים ושפחות. ותו דהאיכא ולדות ששוים הרבה. ואפי' עיילא ליה לא פלוג:

שם סד"ה ואתת כו'. נ"ב דעולה עמו:

דְּאָכְלָה כֻּסְבַּרְתָּא הֲווּ לָהּ בְּנֵי בִּשְׂרָנֵי. פירוש כֻּסְבַּרְתָּא בלשון ערבי כזבר"א הֲווּ לָהּ בְּנֵי בִּשְׂרָנֵי פירוש בעלי בשר דהיינו בריאות בשר.
ובזה מובן הטעם של מנהג עירינו בגדאד יע"א שכל אשה שהוכר עוברה הראשון עושים לה בית אביה כזבר"א שחוקה עם סוכ"ר ועוד עושין לה מין אחר שקורין אותו גומ"י בצרה שחוק גם כן עם סוכ"ר. ורבים שואלין בשלמא גומ"י בצרה עם סוכ"ר זה יאות לה בשביל שהוא חמוץ והעוברה טבעה להתאוות לחמוץ אך כזבר"א עם סוכ"ר מה שייכות יש לה עם העוברה? ובזה ניחא כי זה המנהג בנוי על פי המאמר הזה אך לא נהגו בכל זה אלא רק בעיבור הראשון.

דְּאָכְלָה אֶתְרוֹגָא הֲווּ לָהּ בְּנֵי רֵיחָנִי. נראה מכאן דהאתרוג יש בטבעו תוקף בפעולת הריח להריקו מגוף האם לגוף העובר יותר משאר פירות אף על פי שיש בהם ריח טוב יותר ולכן פסוק וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים (שיר השירים ז, ט) תרגומו כריח דאתרוגין. ועיין תוספות בתענית (תענית כט:) מה שכתבו על פסוק (בראשית כז, כז) רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה ואמר רב יהודה אמר רב כריח שדה של תפוחין שפרשו התוספות שהוא אתרוגים. ולכן כמו שהעובר קולט מן ריח האתרוג שאכלה אמו כן קין והבל קלטו מקלקול עץ הדעת שאכלה חוה כי איכא חד תנא דסבר עץ הדעת אתרוג הוה.

וַהֲווּ מַסְקֵי לָהּ לְקַמֵּיהּ דַּאֲבוּהָ בְּרֵישׁ רֵיחָנִי. אפשר לשון גוזמא כי דברו חכמים לשון גוזמא ודברה תורה לשון גוזמא 'ערים גדולות ובצורות בשמים'. ונראה לי דהרגשת הריח הטוב שבה אינו מן הבשר שלה אלא מן ההבל שלה היוצא מן הפה כי גם עתה תמצא בהבל של בני אדם הרגשות בריח משונות ובדורות הראשונים היו החושים חזקים מאד ומרגישים יותר.

מַר מִשְׁתָּעִי אֵלִיָּהוּ בַּהֲדֵיהּ. נראה לי בס"ד הטעם דנוגע דבר זה לאליהו זכור לטוב כי ודאי זה איירי בשבתות וימים טובים דחסידים אלו לא יבא על שלחנם מינים הרבה בחול כי אם רק הלחם ועל הרוב הם מקיימים דברי התנא (משנה אבות ו, ד) כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' אך זה היה להם בשבתות וימים טובים דאוכלים מותרות למצוה ועולה על שלחנם מינים הרבה והוו חַד סָפִי מִכָּל מִינָא וְחַד סָפִי מֵחַד מִינָא.
וידוע כי אליהו זכור לטוב הוא ממונה לכתוב כל מצוה שיעשו ישראל בשבת שיושב בגן עדן במוצאי שבת תחת עץ החיים ושם כותב כל מצוה שעשו ישראל בשבתו ולכך מזכירין במוצאי שבת את אליהו זכור לטוב וכמו שכתוב בפוסקים ז"ל וכשכותב זכיות ישראל יש לו נחת רוח ולכן כל מי שכותב בשבילו זכיות יותר יש לו ממנו נחת רוח יותר ואוהב אותו יותר! ולכן לזה דהוה ספי מכל מינא ביום שבת שאז כותב בשבילו זכות יותר הוה משתעי בהדיה להראות לו חיבה יותר כי היה מוצא בו דבר מחודש אשר לא נמצא לזולתו.

דְּקָדִים סָפִי, אֵלִיָּהוּ מִשְׁתָּעִי בַּהֲדֵיהּ. נראה לי בס"ד טעם לזה כי ידוע מה שאמרו רז"ל כאשר הרג אליהו זכור לטוב את נביאי הבעל השליך אותם לכלבים ואכלו אותם (מלכים א' כא, יט). ובזה פירשו המפרשים ז"ל דרך הלצה אליהו בא לעיר כלבים שוחקים מלאך המוות בא לעיר כלבים בוכים (בבא קמא ס:), והיינו כיון שראו הכלבים דאליהו זכור לטוב חס עליהם שהשליך להם ארבע מאות בני אדם שמנים לאכול אותם, אז שוחקים כי יאמרו אולי גם עתה בבואו ישליך להם בני אדם! לאכלם אבל במלאך המות בוכים כי רואים שכל בני אדם אשר ימית מלאך המוות אין להם הנאה מהם אלא קוברים אותם בארץ בעומק שאין הכלב יוכל לחטט להוציאם לאכלם ואין אוכלים הכלבים אלא בהמה שתמות מאיליה או על ידי אדם שלא על ידי מלאך המוות שזו משליכים אותה על פני האדמה ואז הם יאכלו אותה ואם כן יודעים כי מעשה מלאך המוות אין יוצא להם הנאה ולכך בוכים! עד כאן דבריהם בדרך צחות.
נמצא לפי זה כי אליהו זכור לטוב עשה מעשה רב להשליך ארבע מאות בני אדם נביאי הבעל בעלי בשר שמן לכלבים. ואמרתי הטעם לזה כי קליפת הכלבים בעשיה כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בביאור פרקי שירה כלבים אומרים שירה בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי הֳ' עֹשֵׂנוּ (תהלים צה, ו) דייקי לומר 'עושנו' ולא בוראינו או יוצרינו מפני שהם בעשיה ולכן הכלבים נקראים עַזֵּי נֶפֶשׁ (ישעיה נו, יא) כי העשיה היא סוד נפש וגם יונקים מן הוי־ה דההי־ן הנקראת נפש דעשיה דקדושה שמשם נמשך שפע מעט אל נפש קליפה דעשיה הנקראת בשם כלב ומשם נמשך מזון וחיות אל כלבים התחתונים, וכמבואר כל זה בדברי קדשו של רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רז"ל עיין שם.
עוד כתוב שם דאליהו [52] זכור לטוב הוא מספר ב"ן שהוא סוד הוי־ה דב"ן [יו־ד ה־ה ו־ו ה־ה = 52] נפש דעשיה דקדושה הנזכר ובזה מובן הטעם שפיר שחס על הכלבים התחתונים והאכיל אותם את כל אותם נביאי. הבעל.
והנה נודע כי אותו זמן היה רעב בעולם מחמת עצירת הגשמים ולא נשאר עשב בארץ ולכן לא היו אוכלים לחם ובשר וממילא גם הכלבים רעבים דאם בני אדם אין להם אכילה לא לחם ולא בשר מי יתן אכילה לכלבים? וכשבא המטר על ידי מעשה זו שעשה אליהו זכור לטוב לקדש שם שמים בביטול העבודה זרה ובהרגו את נביאי הבעל אז נעשה מזון לבני אדם מלחם ובשר ואחר שימצא הלחם והבשר לפני בני אדם ממילא גם הכלבים יאכלו באחרונה כי השיורין והעצמות יתנו לכלבים.
ברם זה דבר חדש עשה אליהו זכור לטוב דקדים ספי לכלבים אכילה חשובה של בשר שמן מאלו נביאי הבעל ששחטם ונתנם לכלבים קודם שאכלו בני אדם מן הטובה של המטר כי בני אדם אכלו אחר שירד המטר ויצא עשב הארץ ורעו הבהמות ושחטום ואכלו בשרם אך הכלבים אכלו בשר שמן של נביאי הבעל תכף ומיד. ונמצא מַר קָדִים סָפִי ולכן לזה החכם שהלך בעקבותיו של אליהו זכור לטוב דהוא קדים ספי הוה משתעי אליהו זכור לטוב בהדיה כי מעשיו דומין למעשיו.
ודע כי מה דספי אליהו זכור לטוב לכלבים גם כן הוה ספי מכל מינא יען דאלו נביאי הבעל היה בשרם שמן ויש להם חלב רב ועב כי אף על פי שהיה זמן רעב וגווית בני האדם יבשה מחמת רעבון עם כל זה אלו נביאי הבעל היו אוכלים ממה שמקריבים לעבודה זרה שיש להם רבוי אכילת בשר וסולת שכל אחד מגיע לו חלק הרבה מאכילת קרבנות ולכן היה גופם כולו בשר שמן ומלאים חלב רב על בטנם וגם עצמות שלהם היו רטובים מחמת משקה היין של נסכים שהיו שותין ונמצא כשהאכיל אותם לכלבים הוא קדים ספי לכלבים מכל מינא דהיינו בשר שמן וחלב עב ועצמות שיש בהם טעם חשוב ועדיין כל בני האדם נפשם יבשה שלא טעמו כלום כי הטוב הגיע לפיהם אחר ירידת המטר שירד להם אחרי זה.
ועוד אמרתי טעם אחר בזה דאליהו זכור לטוב היה נח לו מאותו המקדים ספי מפני כי דרך זה היה משובח בעיניו שבזה הדרך הדריך והנהיג את הצרפית שתעשה כך בשנות הרעב דכתיב (מלכים א' יז, יג) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל תִּירְאִי בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ אַךְ עֲשִׂי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה וְהוֹצֵאתְ לִי וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה. נמצא דעתו דעת עליון הוא שהקדימה יש לה שכר טוב ועושה פרי ולכן זה החכם דהוה נוהג בכך הוה ניחא ליה מיניה ומשתעי בהדיה. ושוב אמרו לי שקרוב לדרך זה כתב הגאון בספר כתובה על מכילתין.

בגמרא ופשיטנא ליה מהא עולה עמו ואינה יורדת עמו אמר רב הונא מאי קרא והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל כו' האי קרא אמר ה' לאבימלך. ולכאורה יש לתמוה מאי שייכא התם הך דרשא ונלע"ד דודאי התם שייכא דבלא"ה יש לדקדק במאי דקאמר הנך מת על האשה אשר לקחת דלפי האמת היה חייב מיתה אע"ג דקרא מסהיד עליה ואבימלך לא קרב אליה אע"כ דאפ"ה חייב מיתה מצד לקיחתה לבית בע"כ שלא בטובתה כדכתיב וישלח אבימלך ויקח את שרה דמשמע בע"כ והוא מענין גזל כדאיתא בסנהדרין כיוצא בו דגזל יפת תואר וה"נ אשכחן בפרעה שנתנגע על לקיחתה בע"כ וילפי' מינה בויקרא רבה פ' מצורע דעל גזל נגעים באין ע"ש ולפ"ז אפי' אם החליט אבימלך בדעתו שלא ליקרב אליה לשם אישות או זנות רק כדי ליהנות להסתכל ביופיה שהכל סכין ביופיה אפ"ה יש לו חיוב מיתה מצד גזל דידה שלא תהא גזילת גופה גרע מגזל ממון אלא דלכאורה לפי משמעות הפסוקים שלקיחתה להסתכל ביופיה היה ברשות אברהם כמו שאמר לה אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך ופירש"י שיתנו לו מתנות הרבה ובודאי חלילה חולין לחשוב כזאת על אברהם שהיה מקבל מתנות להפקירה לאיסורא ח"ו אלא לפי שהיה בטוח בזכותו וזכותה או ע"פ נבואה ששום אדם לא יקרב אליה לזנות או לאישות כמו שהיה באמת רק מה שאמר שיתנו לו מתנות היינו לפי שהיו סכין ביופיה כדאשכחן באבימלך גופא שנתן אלף כסף לאברהם ואמר הנה הוא לך כסות עינים ותרגם המתרגם על אשר שלטו בה עיניו של אבימלך וכן פירש"י בחומש נמצא דלפ"ז אף שאבימלך לא ידע שהיא אשת אברהם מ"מ לפי האמת שהיתה אשתו ונלקחה לרצונו שיתנו לו מתנות והוא ניחא ליה ולא היה כאן צד גזל אילו היה מהדין שהבעל רשאי לעשות כן באשתו לכופה על כך במאי דלא ניחא לה לדידה וזה שאמר אלקים לאבימלך הנך מת על האשה אשר לקחת בע"כ ואף דלפי האמת ניחא ליה לבעל וזה שסיים הכתוב והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו וכדילפינן בשמעתין שאינו יכול לכופה לשום דבר דלאו אורחא דידה כנ"ל נכון בעזה"י אח"ז ראיתי שמהרש"א ז"ל בחידושי אגדות כתב ג"כ קרוב לזה ות"ל יתברך שכוונתי לדעת הגדול אלא שהוא כתב שלקחה אבימלך לשם שפחות ולכאורה אין רמז לזה אבל למאי דפרישית מבואר הכל בפסוקים ודו"ק וגם במה שמפרש מהרש"א ז"ל בדרשא דהיא היתה אם כל חי נ"ל דוחק ולענ"ד הך דרשא היא יותר פשוטה דהאיך אמר הכתוב ויקרא אדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי דנהי שהיא היתה אם כל אדם הנולדים מ"מ לא יצדק לומר אם כל חי דאאדם נמי קאי שהוא בכלל כל חי אבל לפי דרשת הגמרא א"ש דאפילו לגבי אדם גופא שהיה בעלה מקריא שפיר אם שהיא במעלה חשובה ממנו לכבדה יותר מגופו שהרי עולה עמו ואינה יורדת עמו והוא נכון מאד:

בתוספות בד"ה הכניסה לו כו' קצת תימה כו' א"כ מה מרוויח הבעל כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ולענ"ד דעיקר קושייתם אהא דמקשינן בשמעתין ותימא ליה עיילית לך איתתא בחריקאי וקשיא להו כיון דחייב לזון אשתו ושפחתה לא שייך למימר הכי ומיהו גם בזה יש ליישב כיון דאמרינן בעלמא דעבדא דנהום כריסא לא שוי כו' ומסתמא סתם שפחה כנענית עושית מלאכה הרבה יותר בכפליים מאשתו מש"ה שייך שפיר עיילית לך בחריקאי וק"ל:

ברש"י בד"ה אבל מוזגת לו כו' ומצעת לו המטה כו' ולא דמי למצעת דמתני' דהוי דבר של טורח ובכפייה הני לא כפי לה כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שהם כמו שני טעמים לחלק ולע"ד דתרוייהו צריכא ליה לרש"י ז"ל לפרש דבטעמא קמא לחוד לא סגי דנהי דלא הוי דבר של טורח אכתי הו"ל למיתני נמי במתניתין לכך הוצרך לפרש עוד דלא שייך למיתני כלל במתני' כיון שאינה מחויבת מצד הדין ולא כפינן לה אלא דעצה טובה היא לה ובהאי טעמא לחוד נמי לא סגי דאכתי היאך תני במתני' הכניסה לו ד' שפחות יושבת בקתדרא הא מצעת לו מיהו הלבדין מצד עצה טובה וא"כ לא שייך לשון דיושבת בקתדרא שפיר מש"ה הוצרך נמי לטעמא קמא דהצעת לבדין אינו דבר של טורח כלל אלא ענין חיבה וא"כ שייך ביה שפיר לשון יושבת בקתדרא כן נראה לי:

בד"ה מחלפא ליה בימי ליבונה עכ"ל. וכ"כ רבינו חננאל ז"ל אלא דלכאורה יש לתמוה דאף אם נאמר דהכי פשיטא להו לרש"י ולר"ח ז"ל מצד הסברא אכתי מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן בשמעתין כיון שאין הכרח לזה מלשון הש"ס ועוד דבעיקר הדין נמי יש לדקדק אמאי פשיטא להו הכי מסברא לפרש נגד משמעות לשון הגמרא דשמואל מחלפא לה בידא דשמאלא נראה לכאורה דאימי נדותה נמי קאי וכיון דעיקר איסורא דמזיגת הכוס אינו אלא לסייג וגדר בעלמא בפשיטות מצינן למימר דבשינוי כל דהו סגי כדאשכחן בכמה דוכתי ובנדה גופא לענין איסור אכילה עמה בשלחן אמרינן דבהיכר כל דהו שרי. והנלע"ד בזה דודאי מסוגייא דשמעתין גופא מוכרח כן כיון דאיסור מזיגת הכוס היינו משום שהוא ענין חיבה דמש"ה לעולם כל אשה טהורה מחויבת כן לבעלה דרך עצה טובה ומש"ה חששו במזיגת הכוס בנדה טפי מבשאר דברים ולא משום שמא יגע בה דא"כ מ"ש מזיגת הכוס משאר דברים דלרש"י אסור להושיט מידו לידה. אע"כ משום שהוא דבר של חיבה חששו שמא יבא לידי הרגל דבר וא"כ מאי מהני האי היכרא דמחלפא בשמאלא דמ"מ ענין המזיגה בעצמה בפניו הוא דרך חיבה ושייך בה האי חששא דהרגל דבר כמו ביד ימין ולא דמי לאיסור אכילה עמה דסגי בהכירא דהתם עיקר האיסור הוא שמא יגע בה שישכח שהיא נדה מש"ה בהיכר כל דהו סגי אבל למה שפרש"י דבימי ליבונה איירי א"ש וכפירוש התוספות שהיו רגילין לטבול לאחר ימי עיקר נדתה א"כ בהרגל דבר גופא ליכא אלא איסורא דרבנן מחומרא דר' זעירא דבנות ישראל החמירו על עצמן לישב ז' נקיים בכל ענין לפ"ז אפשר דלמידי דרבנן לא שייך להחמיר כ"כ לאסור מזיגת הכוס שמוטל על האשה לעשות לבעלה. אלא דאפ"ה אסרו חכמים שלא יקילו ג"כ בכך בימי עיקר נדותה ומש"ה בהיכירא בעלמא דמחלפא לה בידא דשמאלא סגי. ואף אם נאמר דרש"י ז"ל לא נחית לדברי התוספות שהיו רגילין לטבול ב' טבילות נמי איכא למימר דבימי ליבונה ליכא למיחש להרגל דבר כיון שקרבו ימיה לטבול כמו שהביא הב"י סברא זו בשם ראבי"ה ז"ל ונראה שהרא"ש ז"ל הבין כן בכוונת רש"י ז"ל מש"ה תמה עליו וכתב שאין דבריו נראין להקל בימי ליבונה ולמאי דפרישית אדרבה עיקר שיטת רש"י ור"ח ז"ל להחמיר דבימי נדותה לא מהני שום היכר דבכל ענין אסורה למזוג שמא יבואו לידי הרגל דבר ובאמת יש לתמוה על כל הפוסקים שלא הביאו מיהא דברי ר"ח ז"ל שכל דבריו דברי קבלה להחמיר מיהא בימי נדותה דלא מהני היכר ושינוי ואפשר משום דחומרא דאתי לידי קולא הוא לחלק ימי ליבונה מימי נידותה כן נ"ל ודו"ק:

בפירש"י צערה דידה שחלב רב וכו'. ורמב"ם כתב שהצער הוא לה לפרוש מבנה. לכאורה נפקא מיניה במת בנה והיא רוצה בן אחר להניק דלפי' רש"י יש לומר דהדין עמה משום צער החלב משא"כ לטעם הרמב"ם. ובשיטה מקובצת בשם ר"י הלוי פי' צערה דידה הוא ההנקה ומאי איכפת ליה בצערא דידה. ונראה דמיאנו בזה רש"י ורמב"ם ז"ל דודאי נ"מ דהא לר"מ משמשת במוך ולרבנן מן השמים ירחמו ואיכא חששא שמא תתעבר ותצטרך לגמול בנה מפני שנעכר החלב. וק"ל: ועיין קונטרס אחרון:

שם אמר רב הונא מאי קרא וכו' יש לפרש הפסוק ע"פ דרשה זו מפני שבאמת אבימלך לא נגע בה ולא היה חייב אלא על הבושת כדפירש התרגום בפסוק הנה הוא לך כסות עינים ובאמת מצד עצמה לא היה בזה ביוש במה שנלקחה לבית המלך. אלא מצד שהיתה אשת אברהם היה עיקר הבושה לפי גודל חשיבות דאברהם ואף שלקחה מרצון אברהם מ"מ אין בידו לביישה אף שהביוש הוא מחמת שעלתה עמו במעלת כבודו מ"מ אין בידו לביישה דעולה עמו ואינה יורדת:

שם ר"א אמר מהכא כי היא היתה וגו' ולחיים נתנו ולא לצער. נראה דס"ל כדאמר ר' חייא לעיל אין אשה אלא לבנים ופטורה ממלאכות שממעט העבור והנה במדרש וברש"י איתא שאדם הראשון פירש מאשתו אחר שאכלו מעץ הדעת ונקנסה עליו מיתה ויש לומר הטעם בזה מפני שבתחלה היה מצווה שלא לפרוש מפני שאמר הקב"ה להם פרו ורבו ומלאו את הארץ ואף דמה דקי"ל אפילו קיים פריה ורביה מצוה לישא אשה ולהוליד בנים כדאיתא ביבמות דף ס"ב ובאה"ע סימן א' זה אינו אלא בישראל ולא בבן נח כיון שקיים בבן ובת פריה ורביה שוב אינו מצווה. מ"מ באדם הראשון שאני שהרי איתא בסנהדרין דף נ"ח ע"ב שמה שנשא קין את אחותו הוא דקאמר קרא חסד הוא מפני קיום העולם. אך נראה דזהו לאחר שנגזר מיתה על האדם אבל קודם לזה היה קין אסור באחותו שהרי היה יכול אדם וחוה למלאות הארץ כפי צווי השי"ת להם והיו חיים לעולם לכך לא היה רשאי לפרוש אבל כשנקנסה מיתה ע"כ הוצרך להתיר לקין לישא אחותו דאל"ה יחרב ח"ו העולם. וכיון שהותר לקין שוב אין מצוה על אדם הראשון כיון שכבר קיים פריה ורביה ויכול העולם להתקיים על ידי קין ודורות שאחריו לכך פירש מן האשה. והנה פסוק זה ויקרא האדם לאשתו חוה נאמר לאחר שנגזר עליו מיתה ואז פירש ממנה ולא היה שייך אין אשה אלא לבנים ולמה תהיה פטורה ממלאכות אלא דבתחלה היתה אם כל חי ר"ל דקין היה אסור באחותו והיתה צריכה להוליד הכל ולהיום אם כל חי אף דאח"כ בטל זה מ"מ שם הראשון קיים ופטורה ממלאכות תדע שלא נגזר עבודת מלאכת האדמה אלא על האדם ולא על האשה וק"ל: ובחדושי תורה הארכנו בפרשת בראשית:

תוס' ד"ה הכניסה לו וכו' קצת תימא אם הוא זן אותה. נראה דר"ל אם קי"ל כמ"ד דאינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך והתוס' לשיטתייהו דס"ל לקמן דף ס"ג דאומרת איני ניזונת ואיני עושה פטורה ממלאכות שהאשה עושה לבעלה דהכל מחויבת תחת מזונות וממילא דה"ה כל מלאכות שפחתה הוא תחת מזונות של השפחה עצמה ולמה יגרע כח הבעל שלא תעשה היא המלאכות המחויבת לה כדי שירויח במעשה ידי השפחה שתוכל לעשות יותר. אבל לדעת הפוסקים דס"ל דהמלאכות אינם תחת מזונות דאפילו אומרת איני ניזונת ואיני עושה אפ"ה חייבת במלאכות א"כ כיון דאין בכלל מעשה ידיה שתחת מזונות רק משקל ה' סלעים זולת המלאכות א"כ המלאכות שעושה שפחתה יתר על משקל ה' סלעים הוא במקום שהיא מחויבת. אך לפמ"ש לקמן דאפילו לדעת אלו הפוסקים מודים דהמלאכות הם בכלל מעשה ידיה שתחת מזונות אלא דס"ל דיש לבעל כח בהן שאפילו אומרת איני ניזונת ואיני עושה אינה יכולה להפקיע אלו המלאכות א"כ מה תועלת שתעשה השפחה במקומה הא הם בכלל מעשה ידיה של מזונות השפחה עצמה. מיהו יש לומר דלא דמי מזונות דידה למזונות השפחה וכמ"ש לעיל דלמ"דדס"ל מזונות דאורייתא הא דתיקנו מעשה ידיה תחת מזונות היינו דמדאורייתא אינו חייב רק כדי קיום נפשה כמ"ש התוס' לעיל דף מ"ח וחז"ל תיקנו מזונות לפי כבודו וכבודה תחת מעשה ידיה. משא"כ מזונות שפחתה אינו אלא כדי קיום נפשה ושפיר מרויח בשפחתה אף שעושה המלאכות. וק"ל:

שם מר משתעי אליהו בהדיה וכו'. לע"ד נראה הטעם דכתיב במלכים - א' במעשה דצרפתית ותוצא אליו ותאכל הוא והיא ובתה וגו' והקרי היא והוא והנה כתיב שם שאמר לה ועשית לי בראשונה ולך ולבנך תעשה באחרונה ונראה דהאי קרא דכתיב ותאכל וגו' וקרינין היא והוא משמע שהיא אכלה תחלה ואח"כ אליהו ואח"כ ביתה היינו משום כשנתנה לו לאכול קדים הוא וספי לה מדיליה והכתיב דכתיב הוא והיא אתיא לדרשא כדאיתא בילקוט מלכים הוא והיא שבזכות אליהו אכלו הוא והיא והיינו למ"ד יש אם למקרא אבל למ"ד יש אם למסורת כמו דכתיב הוא והיא שהוא אכל תחלה א"כ ע"כ הקרי היא והוא אתיא לדרשה וזה היה טעם דמאחר ספי ולכך לא משתעי בהדיה מאן דמאחר ספי להורות שלא כיון האמת במעשיו. וק"ל:

הנהו תרי חסידי וכו' דקדים ספי אליהו משתעי בהדיה דמאחר ספי לא משתעי אליהו בהדיה. אע"ג דגם המאחר ספי תהלתו בקהל חסידים לא אשתעי אליהו זכור לטוב בהדיה דלפי חסידותו הי"ל להתחסד גם בזה ובפרט שהי"ל לחוש שיש לו קצת צער וצער ב"ח דאוריתא:
וראיתי להרב ישרש יעקב ז"ל שכתב בהני תרי עובדי וז"ל הפוסקים הביאו דין א' והשמיטו דין ב' והש"ע א"ח סימן קס"ט כתב כל שיש לו ריח צריך ליתן לו מיד ומדת חסידות ליתן לו מיד מכל מין תיבת מיד רמז למעשה השני ותיבת מכל מין רמז למעשה האחד עכ"ל ודבריו הם כדברי מרן בב"י שם בפירוש דברי הטור. והרב בית חדש ז"ל שם כתב דהטור לא הביא שם כי אם המעשה א' וסובר דמ"ש ספי מכל מינא קאי אהא דקאמר הכל משהין בפני השמש וכו' דאעפ"י דמן הדין מצי להשהות עד שיגמור סעודתו מ"מ מדת חסידות עביד דספי מכל מינא ומינא מיד בתחילת הסעודה ומשום הכי כתב מדת חסידות ליתן לו מיד מכל מין והב"י כתב דלכן כתב וכו' משום דאיתא התם הנהו תרי חסידי וכו' ואין צורך לזה דמהך עובדא שהביא רבינו משמע הכי עכ"ל וכדבריו משמע מדברי הטור בקצור פסקי הרא"ש ז"ל שכתב וז"ל באות כ"ה. מכל מין וכו' וגם בשאר מינין דרך חסידות ליתן לו מהן מיד עכ"ל ובהא ניחא דהרי"ף והרא"ש לא הביאו המעשה השני מפני שמפרשים כהרב בית חדש. וכן הטור בקצור פסקי הרא"ש שאביו לא הביא אלא מעשה האחד כתב בשאר מינין מיד והוא כדברי הרב"ח ז"ל ויש להרגיש על הרב"ח שלא נסתייע ממה שהרי"ף והרא"ש לא הביאו אלא המעשה הראשון. ובספר עטרת פז על פסקי הרא"ש נשים שנזדמן לידי עתה ראיתי שיישב על שהשמיטו הרי"ף והרא"ש המעשה שני וע"ש מה שכתב. והרב בית חדש כתבו בסגנון דעדיף טפי ומשתמען מילוהי כהטור בקיצור פסקי הרא"ש כמדובר והרואה דבריו יבחין ואין להאריך. ויש קצת להרגיש על הרב ישרש יעקב ז"ל שכתב שהפוסקים השמיטו דין ב' והש"ע כתב שניהם. שהרי הרמב"ם סוף ה' עבדים כתב שניהם ומרן בכ"מ שם הביא התרי עובדי ודברי מרן בש"ע הם כדברי הטור כמו שכתבנו ודוק כי קצרתי:

בריי. בריאים: עינני. עיניהם גדולות: חנני. בעלי חן: כרפסא. אפי''א: כוסברתא. אליינדר''א בלע''ז: צערא דידה הוא. החלב רב בדדיה ומצערה: דלאו אורחה. אין דרך משפחתה להניק: בחריקאי. במקומי ולי נראה לשון חידקי קרן כלומר לשון פקידת מקום בפקד מקומי ובפגמי: אורחי. אורחים המשתהים שבת או חדש: פרחי. עוברים לדרכם לפי שבמקום שיש בני בית רבים נוהגים להתארח עוברי דרך: הא שארא. כגון דברים קטנים: שראויה להכניס. שהכניסה נדוניא רבה ויש כדאי למביאה נדוניא זו לקנות ממקצתה שפחות להכניס ולשמשה: אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו מטה. לפרוס סדין ולבדין דבר שאינו טורח ומשום דמילי דחיבה נינהו כדי שתתחבב עליו ולא דמי למצעת דמתני' דהוי דבר של טורח ובכפייה הני לא כפי לה אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל: חוץ ממזיגת כוס. כל שהוא דברים של קירוב וחיבה ומביאין לידי הרגל דבר: מיחלפא ליה. בימי ליבונה: אבי סדיא. מראשותיו: אשרשיפא. ספסל: הכל משהין לפני שמש. המשמש בסעודה ואוכלין בפניו ושוהין מלהאכילו עד שיקומו הקרואים: חוץ מבשר שמן כו'. שמתאוה להם ומצטער: בתקופת תמוז. שריחו חזק וחום היום מחרחר בו כארס: תבשילא דארדי. מין כמהין ופטריות: אסתכני. הייתי מסוכן לאחזני בולמוס מחמת תאות רעבוני: גרגלידי. חתיכות דקות ועגולות מריר''א בלע''ז: תמרתא דהנוניתא. תמרה שמינה כמו קריב לגבי דהינא ואידהן (שבועות דף מז:): קיוהא. קיהיון שיניים איגרו''ר בלע''ז: כל דאית ליה ריחא או קיוהא. מזיק את מי שאוכלין לפניו ואינו אוכל: חד ספי. מאכיל את השמש מכל מין ומין: וחד ספי ליה ממין אחד. בתחלת סעודה לשובע ומשאר המינין משההו עד שיגמור סעודתו: קדים ספי. קודם שיתן לפניו: מאחר ספי. מכל מין ומין לאחר שנתן לפניו ולפני האורחין: דקדים ספי משתעי אליהו בהדיה. לפי שכשנותן לפניהן והוא רואה ומתאוה ומצטער ופעמים שיש אורחין הרבה: אזגור. שם מלך פרס: אטורנגא דמלכא. מושיב המנות לפני השרים ובלשונינו שינישקלאקו''ש:
הכניסה לו שפחה אחת. קצת תימה אם הוא זן אותה א''כ מה מרויח הבעל דבלא שפחה היא היתה עושה הכל ולא היה זן אלא אותה לבדה ועתה זן אותה ואת שפחתה: ואחת שצמצמה לו משלה גרסי'. פירוש צמצמה לו ממה שהוא חייב ליתן לה כמו קופה של בשמים ושאר דברים וצמצמה כל כך שיכול לקנות מזה כמה שפחות רבינו תם ויש גורסין שמצאה לו משלו כלומר שהוא עשיר שיכול לקנות הרבה שפחות כפי צרכה: אבל מוזגת לו את הכוס ומצעת לו המטה. והא דתנן שלש אינה מצעת כתבתי בריש מכילתין (דף ד:) [דלא הוי כמו הצעת המטה דמתני']: מחלפא דביתהו בידא דשמאלא. במחזור ויטרי פי' הרב ר' שמעיה שהיה נזהר רש''י אפי' שלא ליתן מפתח מידו לידה ומכאן אין ראיה דשאני מזיגת כוס שהוא דבר של חיבה ואסורה אפילו להביא לפניו על השולחן אלא למר מנחא ליה אבי סדיא ולמר אפומא דכובא ומסדר אליהו דקתני גבי ההוא עובדא דמייתי בפ''ק דשבת (דף יג: ושם) באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה כו' ששאל אליהו לאשתו שמא הבאת לו את הפך שמא הבאת לו את השמן ואמרה לו חס ושלום אפי' באצבע קטנה לא נגע בי נמי אין ראיה דמצינן לפרש דשלא על הבאת הפך היה מקפיד אלא הכי קאמר שמא בשעת הבאת הפך לא נזהרת ונגע ביך וכן משמע שהשיבתו אפילו באצבע קטנה לא נגע בי אבל שלא הביאה לו לא קאמרה ומה שפירש דמחלפא ליה בידא דשמאלא בימי לבונה דמשמע שיש להקל בימי לבונה מבימי נדותה וכן מצינו בפרק קמא דשבת (שם) בההוא עובדא שהבאתי לעיל דקאמר בימי נדותיך מהו אצלך בימי לבוניך מהו אצלך נראה דהיו רגילין לטבול אחר שבעה לראיה כשפוסקת דלא אסירא השתא אלא מדרבנן אבל בזמן הזה שאין רגילות לטבול עד אחר שבעה נקיים אין חילוק בין ימי נדות לימי לבון כדאמרינן במסכת שבת (דף סד:) תהיה בנדתה בהווייתה תהא עד שתבא במים:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד