כתובות סא ע"ב

דַּחֲוַור אַפֵּיהּ שְׁקַל בְּאֶצְבַּעְתֵּיהּ אַנַּח לֵיהּ בְּפוּמֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ אַפְסַדְתְּ לִסְעוֹדְתָּא דְּמַלְכָּא אֲמַרוּ לֵיהּ אַמַּאי תִּיעְבֵּיד הָכִי אֲמַר לְהוּ מַאן דְּעָבֵיד הָכִי פְּסִיל לְמַאֲכַל דְּמַלְכָּא אֲמַרוּ לֵיהּ אַמַּאי אֲמַר לְהוּ דָּבָר אַחֵר חֲזַאי בֵּיהּ בְּדַקוּ וְלָא אַשְׁכַּחוּ שְׁקַל אֶצְבַּעְתֵּיהּ אַנַּח עֲלֵיהּ אֲמַר לְהוּ הָכָא מִי בָּדְקִיתוּ בְּדַקוּ אַשְׁכַּחוּ אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן מַאי טַעְמָא סָמְכַתְּ אַנִּיסָּא אֲמַר לְהוּ חֲזַאי רוּחַ צָרַעַת דְּקָא פָרְחָה עִילָּוֵיהּ
הָהוּא רוֹמָאָה דַּאֲמַר לָהּ לְהַהִיא אִיתְּתָא מִינַּסְבַת לִי אֲמַרָה לֵיהּ לָא אֲזַל אַיְיתִי רֻ(י)מָּנֵי פַּלִּי וַאֲכַל קַמַּהּ כֹּל מַיָּא דְּצַעֲרִי לַהּ בְּלַעְתֵּיהּ וְלָא הַב לַהּ עַד דְּזָג לַהּ לְסוֹף אֲמַר לַהּ אִי מַסֵּינָא לָךְ מִינַּסְבַת לִי אֲמַרָה לֵיהּ אִין אֲזַל אַיְיתִי רֻ(י)מָּנֵי פַּלִּי וַאֲכַל קַמַּהּ אֲמַר לַהּ כֹּל מַיָּא דְּצַעֲרִי לִךְ תּוּף שְׁדַאי תּוּף שְׁדַאי עַד דְּנָפְקָא מִינַּהּ כִּי הוּצָא יַרְקָא וְאִתְּסִיאַת
וְעוֹשָׂה בַּצֶּמֶר בְּצֶמֶר אִין בְּפִשְׁתִּים לָא מַתְנִיתִין מַנִּי רַבִּי יְהוּדָה הִיא דְּתַנְיָא אֵינוֹ כּוֹפָהּ לֹא לַעֲמוֹד לִפְנֵי אָבִיו וְלֹא לַעֲמוֹד לִפְנֵי בְנוֹ וְלֹא לִיתֵּן תֶּבֶן לִפְנֵי בְהֶמְתּוֹ אֲבָל כּוֹפָהּ לִיתֵּן תֶּבֶן לִפְנֵי בְקָרוֹ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף אֵינוֹ כּוֹפָהּ לַעֲשׂוֹת בְּפִשְׁתָּן מִפְּנֵי שֶׁפִּשְׁתָּן מַסְרִיחַ אֶת הַפֶּה וּמְשַׁרְבֵּט אֶת הַשְּׂפָתַיִם וְהָנֵי מִילֵּי בְּכִיתָּנָא רוֹמָאָה
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֲפִילּוּ הִכְנִיסָה לוֹ מֵאָה שְׁפָחוֹת אָמַר רַב מַלְכִּיּוֹ אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא שַׁפּוּד שְׁפָחוֹת וְגוּמוֹת רַב מַלְכִּיּוֹ
בְּלוֹרִית אֵפֶר מִקְלֶה וּגְבִינָה רַב מַלְכִּיָּא
רַב פָּפָּא אָמַר מַתְנִיתִין וּמַתְנִיתָא רַב מַלְכִּיָּא שְׁמַעְתָּתָא רַב מַלְכִּיּוֹ וְסִימָנָךְ מַתְנִיתָא מַלְכְּתָא מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שְׁפָחוֹת
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר וְכוּ' הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּמִיטַּלְּלָא בְּגוּרְיָיתָא קִיטָנְיָיתָא וְנַדְרְשִׁיר
מַתְנִי' הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים שַׁבָּת אַחַת
הַתַּלְמִידִים יוֹצְאִין לְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם הַפּוֹעֲלִים שַׁבָּת אַחַת הָעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה הַטַּיָּילִין בְּכׇל יוֹם הַפּוֹעֲלִים שְׁתַּיִם בְּשַׁבָּת הַחַמָּרִים אַחַת בְּשַׁבָּת הַגַּמָּלִים אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם הַסַּפָּנִים אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר
גְּמָ' מַאי טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי גָּמְרִי מִיּוֹלֶדֶת נְקֵבָה וּבֵית הִלֵּל גָּמְרִי מִיּוֹלֶדֶת זָכָר
וּבֵית הִלֵּל נָמֵי נִגְמְרוּ מִיּוֹלֶדֶת נְקֵבָה אִי מִיּוֹלֶדֶת גָּמְרִי לַהּ הָכִי נָמֵי אֶלָּא בֵּית הִלֵּל מִנִּדָּה גָּמְרִי לַהּ
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר מִידֵּי דִּשְׁכִיחַ מִמִּידֵּי דִּשְׁכִיחַ וּמָר סָבַר מִידֵּי דְּהוּא גָּרֵים לַהּ מִמִּידֵּי דְּהוּא גָּרֵים לַהּ
אָמַר רַב מַחְלוֹקֶת בִּמְפָרֵשׁ אֲבָל בִּסְתָם דִּבְרֵי הַכֹּל יוֹצִיא לְאַלְתַּר וְיִתֵּן כְּתוּבָּה וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֲפִילּוּ בִּסְתָם נָמֵי יַמְתִּין שֶׁמָּא יִמְצָא פֶּתַח לְנִדְרוֹ
הָא פְּלִיגִי בַּהּ חֲדָא זִימְנָא דִּתְנַן הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלֵּיהָנוֹת לוֹ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם יַעֲמִיד פַּרְנָס יוֹתֵר מִכָּאן יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה וְאָמַר רַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּמְפָרֵשׁ אֲבָל בִּסְתָם יוֹצִיא לְאַלְתַּר וְיִתֵּן כְּתוּבָּה וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֲפִילּוּ בִּסְתָם נָמֵי יַמְתִּין שֶׁמָּא יִמְצָא פֶּתַח לְנִדְרוֹ
צְרִיכָא דְּאִי אִיתְּמַר בְּהָא בְּהָא קָאָמַר רַב מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר בְּפַרְנָס אֲבָל בְּהַהִיא דְּאֶפְשָׁר בְּפַרְנָס אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל וְאִי אִיתְּמַר בְּהָהִיא בְּהָךְ קָאָמַר שְׁמוּאֵל אֲבָל בְּהָא אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַב צְרִיכָא
הַתַּלְמִידִים יוֹצְאִין לְתַלְמוּד וְכוּ' בִּרְשׁוּת כַּמָּה כַּמָּה דְּבָעֵי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סא - ב

חזייה רב אשי למר זוטרא [ראה רב אשי את מר זוטרא] דחוור אפיה [זעפו פניו] מחמת תאות המאכל.

שקל רב אשי באצבעתיה, אנח ליה בפומיה [נטל רב אשי באצבעותיו מן התבשיל שהיה אמור להיות מוגש למלך, והניחם בפיו של מר זוטרא] כדי שיטעם מן התבשיל ולא יסתכן.

אמר ליה אטורנגא דמלכא לרב אשי: אפסדת לסעודתא דמלכא [הפסדת את סעודת המלך] על ידי שנתת אצבעותיך בתבשילו, כי שוב לא יאכל המלך ממנו.

אמרו ליה שוטרי המלך לרב אשי: אמאי תיעביד הכי [למה עשית כן להפסיד את סעודת המלך]!?

אמר להו רב אשי לשוטרי המלך: לא אני הוא שפסלתי את מאכל המלך, אלא מאן דעביד הכי, מי שבישל את התבשיל הזה, הוא זה שפסיל למאכל דמלכא [פסל את מאכל המלך], כדמפרש ואזיל.

אמרו ליה שוטרי המלך לרב אשי: אמאי, וכי איזה דבר רע מצאת בתבשיל זה?

אמר להו רב אשי לשוטרי המלך: דבר אחר [חזיר] ^[1] חזאי ביה, בשר של חזיר מצורע ראיתי בתבשיל.

בדקו שוטרי המלך, ולא אשכחו [לא מצאו כדברי רב אשי].

שקל רב אשי את אצבעתיה של הבודק, ואנח עליה [נטל רב אשי את אצבעותיו של הבודק, ^[2] והניחן על אחת החתיכות], ואמר להו לאותם שבדקו:

וכי הכא מי בדקיתו, האם אף את החתיכה הזו - בדקתם!?

בדקו את אותה החתיכה, ואכן אשכחו שהיה שם צרעת.

אמרו ליה רבנן לרב אשי: מאי טעמא הטעמת למר זוטרא מתבשיל המלך וסכנת את עצמך מפני המלך, וסמכת אניסא [סמכת על הנס] שתימצא בתבשיל צרעת!? ^[3]

אמר להו רב אשי לרבנן:

לא סמכתי על הנס, אלא חזאי רוח צרעת דקא פרחה עילויה [ראיתי רוח צרעת פורחת על מר זוטרא], והבנתי שבהכרח יש צרעת בתבשיל. ^[4]

ההוא רומאה דאמר לה לההיא איתתא, מעשה ברומאי שאמר לאשה פלונית: האם מינסבת לי [תנשאי לי]?

אמרה ליה אותה אשה: לא אנשא לך.

אזיל אייתי רימני [הלך אותו רומאי והביא רמונים], פלי ואכל קמה [בקעם ואכל בפניה, ולא נתן לה מהם], וכל מיא דצערי לה בלעתיה [כל רוק שהיה עולה בפיה מחמת תאות המאכל היתה האשה בולעת], ולא הב לה עד דזג לה [ולא נתן לה מהרמונים עד שנפחו פניה וכריסה, ונעשו שקופים כזכוכית, כדרך הנפוחים].

לסוף אמר לה אותו רומאי לאשה: ואי מסינא לך מינסבת לי [אם ארפאך, תנשאי לי]?

אמרה ליה האשה: אין, אכן אנשא לך.

אזיל, אייתי רימני פלי ואכל קמה [הלך אותו רומאי והביא שוב רמונים פתחם ואכל לפניה], ואמר לה לאשה:

כל מיא דצערי - לך תוף שדאי תוף שדאי [כל רוק שיעלה בפיך מחמת תאות המאכל רוקי והשליכי רוקי והשליכי], עד דנפקא מינה כי הוצא ירקא [עד שיצא ממך כמין עשב ירוק]. ואתסיאת [ונרפאה האשה].

שנינו במשנה: ועושה מלאכה של טוויה בצמר:

ומדייקת הגמרא: מלאכת טוויה בצמר, אין, אכן היא עושה, אבל טוויה בפשתים היא לא עושה.

ובהכרח, מתניתין - מני? בשיטת מי היא אמורה? - בשיטת רבי יהודה היא! דתניא: הבעל אינו כופה [במפיק ה"א - אין הבעל יכול לכפות את אשתו], לא לעמוד ולשרת לפני אביו, ולא לעמוד ולשרת לפני בנו. ^[5]

ולא ליתן תבן לפני בהמתו, סוס וחמור, שהם מיוזנים וצוהלים לרביעה. ^[6]

אבל כופה [כופה אותה] ליתן תבן לפני בקרו, שאין הבקר להוט אחר רביעה כמו הסוס, ואין יצרו ניכר כל כך, ואין האשה מוסתת לו. ^[7]

רבי יהודה אומר: אף אינו כופה לעשות בפשתן, מפני שהפשתן מסריח את הפה,, ומשרבט את השפתים, פושט שפתותיה כמין שרביט, עד שנעשין גדולות, היות והיא צריכה לשרות את חוט הפשתן ברוק שבפיה, תדיר.

ומבארת הגמרא את דברי רבי יהודה:

והני מילי שאינו כופה אותה לעשות בפשתן - בכיתנא רומאה [פשתן רומי]. ^[8] שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה:

אמר רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כרבי אליעזר.

שני האמוראים, רב מלכיו ורב מלכיא, היו דומים בשמותיהם, והם ביארו שש הלכות.

שלש הלכות מתוך ששת ההלכות נאמרו ביחס לענינים הנזכרים במשנה או בברייתא, ואילו שלשת ההלכות האחרות נאמרו בפני עצמן.

וכיון שהיו שמותיהם של רב מלכיו ורב מלכיא דומים, נחלקו אמוראים אלו מתוך שש ההלכות אמר רב מלכיו, ואלו אמר רב מלכיא:

אמר רבי חנינא בריה דרב איקא,

שלש הלכות הללו: האחת בענין שפוד [ביצה כח ב], השניה בענין שפחות [שהיא המימרה כאן], והשלישית בענין גומות [נדה נב א] - רב מלכיו הוא זה שאמרן.

ושלשת ההלכות האחרות, שנאמרו בענין: בלורית [במסכת עבודה זרה כט א], אפר מקלה [במסכת מכות כא א], וגבינה [במסכת עבודה זרה לה ב] - רב מלכיא הוא שאמרן.

ואילו רב פפא חולק על כך שייחס רבי חנינא בריה דרבי איקא את ההלכה בענין "שפחות", הנוגעת לדין משנתנו, לרב מלכיו, ואמר:

האימרה בענין דין "שפחות", הנוגעת למשנתנו - רב מלכיא הוא זה שאמרה, ולא רב מלכיו!

כי "כלל" אמר רב פפא, שבאמצעותו אפשר להבחין בין אימרותיו של רב מלכיו לאימרותיו של רב מלכיא, וכך הוא הכלל:

כל האימרות העוסקות בענין הלכות הנזכרות במתניתין ומתניתא [במשנה ובברייתא], דהיינו: דין "שפחות" [שהוא בענין שפחות שבמשנתנו], בלורית, וגבינה - רק רב מלכיא אמרן ולא רב מלכיו.

אבל שלשת האימרות האחרות [שפוד, גומות, אפר מקלה], שהן בגדר שמעתתא בלבד [שמועות אמוראים, שאינן מתייחסות למשנה או לברייתא] - רב מלכיו, או רב מלכיא, אמרו אותן.

ולא נחלק רב פפא על רבי חנינא בר איקא אלא רק בענין שפחה, כיון שהיא משלשת ההלכות הנוגעות למשנה ולברייתא [שפחות, בלורית וגבינה], שלדעת רב פפא כל הלכות אלו - רק רב מלכיא אמרן, ולא רב מלכיו.

ולכן חלק רב פפא בענין שפחה, ואמר, שאת ההלכה בענין שפחות אמר רב מלכיא ולא רב מלכיו, היות והלכה זו מתייחסת למשנתנו.

אבל בשלשת ההלכות האחרות [שפוד, גומות, ואפר מקלה], שהן שמעתתא, מודה רב פפא לרבי חנינא בר איקא, שאת שתי האימרות, שפוד וגומות, רב מלכיו אמרן, ואת האימרה השלישית, בענין אפר מקלה, רב מלכיא אמרה.

ולדבריו, רב מלכיא אמר ארבע אימרות [שלשת הלכות הנוגעות למשנה ולברייתא, ואחת, אפר מקלה, הנוגעת לשמעתתא], ואילו רב מלכיו אמר שתי אימרות. ^[9]

וסימנך, כדי שלא תחליף את הגירסא:

מתניתא, שהיא לשון נקבה, נחשבת כמו "מלכתא" [מלכה] לגבי שמעתתא של אמוראים.

שהרי המשנה או הברייתא חשובה יותר מהשמועה, שהרי במקום ששנה אמורא שמועה בניגוד למשנה או לברייתא, נדחים דבריו מפניהם.

וכיון שהמשנה או הברייתא נחשבת "מלכה" ["מלכתא"], יהיה זה סימן לשמו של רב מלכיא, שהוא זה שאמר את האימרה בענין המשנה.

כי שמו של רב "מלכיא" דומה ל"מלכה", שהוא לשון נקבה.

ואילו שמו של רב "מלכיו" דומה ל"מלך", שהוא לשון זכר.

והוינן בה: מאי בינייהו, באיזו אימרה יש הפרש בין דברי רבי חנינא בריה דרב איקא לבין רב פפא?

ומבארת הגמרא: איכא בינייהו: שפחות, היינו האימרה שהלכה כרבי אליעזר במשנתנו.

לפי רבי חנינא בריה דרב איקא - רב מלכיו הוא שאמר זאת.

ואילו לפי רב פפא - רב מלכיא אמר זאת. לפי שלדעת רב פפא, כל האימרות המתייחסות למשנה, רב מלכיא בלבד אמרן.

שנינו במשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי שעמום:

ומקשה על כך הגמרא: הרי דין זה, היינו דינו של תנא קמא! כלומר, רבי אליעזר, שאמר "בטלה מביאה לידי זימה", ומה לי שתביא לידי זימה ומה לי שתביא לידי שעמום!? ^[10]

ומפרשינן: איכא בינייהו בין רבי אליעזר [תנא קמא] לרבן שמעון בן גמליאל, באשה שאינה מתבטלת לגמרי, אלא דמיטללא בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר. משחקת בכלבים דקים, ובמשחק [שקורין אישקקי"ש. רש"י] ^[11]

כי אם הטעם הוא משום שיעמום, לא שייך הטעם הזה באשה זו, שהרי אינה יושבת ותוהא ובטלה לגמרי.

אך לפי רבי אליעזר, שהטעם הוא משום זימה, יש לחוש לכך גם כשהיא משחקת במשחקים שונים, משום ששחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה. ^[12]

מתניתין:

א. המדיר את אשתו מתשמיש המטה, וכגון שאמר הבעל: תאסר הנאת תשמישך עלי. ^[13] בית שמאי אומרים: אם הדירה עד שתי שבתות [שבועות] ולא יותר, תמתין. ואם הדירה ליותר משבועיים, הרי זה יוציא, ויתן כתובה.

ובית הלל אומרים: אם הדירה עד שבת אחת [שבוע אחד] בלבד, תמתין. אבל אם הדירה יותר משבוע אחד, יוציא ויתן כתובה.

ב. התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהן, על אף שהם משועבדים להן למצות עונה - שלשים יום.

והפועלים יוצאין לעבודתם שלא ברשות נשותיהן - שבת אחת [שבוע אחד] בלבד. ^[14]

העונה האמורה בתורה, ^[15] שחייב כל אדם לפקוד את אשתו, משתנית בהתאם לעבודת הבעל: הטיילין, ^[16] חייבין בכך בכל יום, ובגמרא יתבאר מי הם.

הפועלים, חייבים שתים, פעמיים בשבת [בשבוע].

החמרים, שיוצאים לכפרים להביא תבואה למכור בשוק - אחת בשבת.

הגמלים, שיוצאים למקום רחוק - אחת לשלשים יום.

הספנים, שפורשים לים הגדול לקצווי ארץ - אחת לששה חדשים. ^[17]

דברי רבי אליעזר.

גמרא:

שנינו במשנה: המדיר את אשתו מתשמיש המטה, בית שמאי אומרים שתי שבתות, בית הלל אומרים שבת אחת:

והוינן בה: מאי טעמייהו דבית שמאי?

ומבארת הגמרא: גמרי [לומדים הם] מיולדת בת נקבה, שהיא אסורה לבעלה שבועיים.

וכיון שמצאנו בתורה שמחייבת לשהות שבועיים בהרחקה, אין לנו לכפותו להוציאה אם לא הדירה יותר מפרק זמן זה.

ובית הלל גמרי מיולדת זכר, שהיא אסורה לבעלה שבוע אחד בלבד.

ומקשינן: ובית הלל, נמי, נגמרו ילמדו מיולדת נקבה!?

ולפיכך חוזרת בה הגמרא, ואומרת:

אכן, אי מיולדת הוה גמרי לה בית הלל [לו היה מקור דברי בית הלל מיולדת], הכי נמי שהיה להם ללמוד מיולדת נקבה.

אלא בית הלל, לא מיולדת למדו את דינם, אלא מנדה, שהיא אסורה לבעלה [מן התורה] שבוע אחד בלבד - גמרי לה.

ומפרשת הגמרא: במאי קמיפלגי בית שמאי ובית הלל? מה הוא טעם מחלוקתם, שאלו לומדים מיולדת, ואלו מנדה?

מר, בית הלל, סברי: לומדים מידי דבר דשכיח, הדרת אשתו, שהיא שכיחה, כשכועס עליה, ממידי דשכיח, נדה. ולא לומדים זאת מיולדת, שאינה שכיחה כל כך.

ומר, בית שמאי, סברי: לומדים מידי דבר דהוא, הבעל, גרים לה, שהדירה, ממידי מדבר דהוא גרים לה, דהיינו יולדת, שהוא גרם לה שתתעבר ותוליד. ולא לומדים מנדה, שאין הבעל גורם לאיסורה.

אמר רב: מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא רק במפרש את פרק הזמן שהוא מדירה. שאם הדירה רק שבוע לבית הלל, ורק שבועיים לבית שמאי, תמתין, ואינו חייב להוציאה וליתן כתובה.

אבל בסתם, שלא קבע פרק זמן לנדרו - לדברי הכל [בית שמאי ובית הלל] יוציא לאלתר את אשתו, ולא ימתין אפילו שבוע ימים - ויתן כתובה.

ושמואל אמר: אפילו כשהדירה בסתם נמי ימתין - לבית שמאי שבועיים, ולבית הלל שבוע - שמא ימצא בתוך זמן זה פתח לנדרו.

ותמהה הגמרא: הא כבר פליגי בה רב ושמואל חדא זימנא בכיוצא בזה, ולמה נחלקו באותה סברא פעמיים!?

דתנן לקמן בפרק המדיר [ע א]: המדיר את אשתו מליהנות לו -

אם הדירה עד שלשים יום - הרי זה יעמיד "פרנס", שיפרנסה במקומו. ^[18] ואם הדירה יותר מכאן [לפרק זמן ארוך משלשים יום] - יוציא, ויתן כתובה. ^[19]

ואמר רב: לא שנו שיעמיד פרנס אלא במפרש שמדיר אותה שלשים יום.

אבל בסתם את נדרו, ולא פירש לכמה זמן אסרה - יוציא לאלתר, ויתן כתובה

ושמואל אמר: אפילו בסתם נמי, ימתין הבעל שלשים יום קודם שיוציאנה, שמא ימצא פתח לנדרו, ויתירנו.

ומשנינן: צריכא להשמיענו את מחלוקתם בשני המקומות.

דאי איתמר רק בהא, במשנתנו שהדירה מתשמיש, הייתי אומר: רק בהא קאמר רב שיוציא לאלתר ויתן כתובה כאשר הדירה סתם, משום דלא אפשר לקיים את מצות עונה של הבעל בפרנס.

אבל בההיא שהדירה ממזונות, דאפשר לזון אותה באמצעות פרנס - אימא מודי ליה לשמואל שימתין, שמא ימצא פתח לנדרו.

וכן מאידך, אי איתמר מחלוקתם של רב ושמואל רק בההיא שהדירה ממזונות, הייתי אומר שרק בהך קאמר שמואל שימתין שמא ימצא פתח לנדרו כיון שאפשר בפרנס.

אבל בהא, בענין משנתנו, שהדירה מתשמיש, שאי אפשר לקיימו בפרנס - אימא מודי ליה לרב שיוציא לאלתר ויתן כתובה.

לפיכך: צריכא להשמיע את מחלוקתם בשניהם.

שנינו במשנה: התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות, שלשים יום:

והוינן בה: ברשות נשותיהן - כמה זמן יכולים הם לצאת?

ותמהה הגמרא על השאלה: והרי אם יוצאים ברשותן מהי השאלה עד כמה מותר להם לצאת, והרי כמה דבעי, ככל אשר ירצו מותר להם, כיון שיצאו ברשות נשותיהם!

הערות

^[1] כן פירש המהרש"א את פירוש מלת "דבר אחר" [וכן הוא בלשון ראשון במהדורא קמא של רש"י, שהובא בשיטה מקובצת], אלא שבהכרח היה החזיר מצורע, שאם לא כן מה רע יש באכילת חזיר למלך גוי, ודרך חזירים להיות מנוגעים בצרעת.

^[2] מלשון רש"י שכתב "רב אשי שקל אצבעתיה דקפילא, שבכל מקום נקרא כן הטועם", משמע שהיו בודקים על ידי טעימה אם יש בו צרעת.

^[3] כתב המהרש"א, שבהכרח אותה סכנה מפני המלך סכנה גדולה היא מסכנת מר זוטרא שתקפו הבולמוס, שאם לא כן למה תמהו חכמים על שסיכן עצמו. וב"עיון יעקב" כתב על דברי המהרש"א שדבריו אך למותר, כיון ש"חייך קודמין".

^[4] כן משמע לכאורה לפרש, שלא היה כאן נס כלל מאחר שהבין רב אשי שאותו תבשיל פסול הוא. אבל מדברי רש"י נראה שהיה כאן נס. וראה היטב ברש"י במהדורא קמא שהביא השיטה מקובצת.

^[5] כתב הר"ן, דהיינו דוקא כשאין סמוכין על שולחנו, שהרי בעמוד א מבואר שהיא צריכה לטרוח לפני אורחי ופרחי, והיינו כל בני הבית הסמוכין עליו.

^[6] כן הגיה הרש"ש את לשון רש"י, ופירשו על פי הכתוב בירמיה [ה, ז- ח]: "ואשביע אותם וינאפו ובית זונה יתגודדו. סוסים מוזנים משכים היו איש אל אשת רעהו יצהלו"; ונראה מלשון רש"י, שאין הוא מפרש "מיוזנים" מלשון מזון כפירוש המצודות שם, אלא שיצרו של הסוס ניכר וגם צוהל הוא לרביעה, והוא היפך מה שכתב רש"י גבי בקר, שאין יצרו ניכר כל כך, ואינו להוט אחר רביעה, [ובר"ן ושיטה מקובצת כתוב "מזוינים"].

^[7] כך היא גירסת רש"י ופירושו הראשון. וכתב עוד רש"י: ואני שמעתי: "בקרו" נקבות, "בהמתו" זכרים. וגירסת הרי"ף היא בהיפוך, כופה ליתן תבן לפני בהמתו ולא לפני בקרו, וכתב על זה הרא"ש "ויש לפרש, לפני בהמתו שהוא רוכב עליה". וגירסת התוספות היא: לא ליתן תבן לפני בהמתו ולא לפני בקרו.

^[8] "והא דדיקינן בצמר אין בפשתים לא, בכיתנא רומאה". תוספות.

^[9] כן פירש רש"י כאן ובמכות כא א, וביאור לשון הגמרא "שמעתתא רב מלכיו" פירש רש"י שם "מה שנשאר מן השמועות בסימנו של רב מלכיו, דהיינו שפוד וגומות, רב מלכיו אמרינהו". והוכיח רש"י שם כפירושו, ממה שאמרו בגמרא לקמן דאיכא בינייהו רק "שפחות", ולא אמרו דאיכא בינייהו "אפר מקלה". וכן היא גם שיטת רבינו תם בתוספות, והביא ראיה שאין כלל הקובע ש"שמעתתא רב מלכיו", מדלא נתנה הגמרא סימן אלא למתניתא. ואולם שיטת הרשב"ם בתוספות היא, שכל מתניתא רב מלכיא היא, וכל שמעתתא רב מלכיו, וכפשטות לשון הגמרא, ואף שאמרו בגמרא "איכא בינייהו שפחות", ולא הזכירו גם "אפר מקלה", לזה פירש רשב"ם דכוונת הגמרא היא "שפחות, ושכנגדה" כלומר: שפחות היא האמצעית בשלשת הראשונות כמו "אפר מקלה" שהיא אמצעית בשלשת האחרונות.

^[10] יש ללמוד מלשון הרי"ף, שאין קושיית הגמרא על עיקר דינו של רבן שמעון בן גמליא ושל תנא קמא דהיינו הך, אלא הקושיא היא, על שהאחד אומר שהבטלה מביאה לידי זימה והאחד אומר שהבטלה מביאה לידי שעמום, ראה היטב בלשונו. וזה לשון בעל השיטה מקובצת "היינו תנא קמא, כלומר היינו תנא קמא דידיה דהיינו רבי אליעזר דאמר שהבטלה מביאה לידי זימה, ואע"ג דרבי אליעזר איירי לענין אחר, אפילו הכי שניהם מודים שהבטלה קשה לאשה, וכיון דקשה לה מאי נפקא לן מינה אם נאמר שקשה לה מפני השעמום או מפני הזימה, דבין מטעם זה ובין מטעם זה כופין אותה".

^[11] כן כתב רש"י, ויש אומרים שהוא משחק השחמט, ובר"ן משמע שהוא טיול, וראה בערוך ערך גר.

^[12] כמו ששנינו באבות פרק ג, שיטה מקובצת.

^[13] אבל אם אסר הבעל את הנאת תשמישו על האשה [כדרך שאדם אוסר פירותיו על חבירו], אין נאסר התשמיש שהרי משועבד הוא לה ממאמר הכתוב "ועונתה לא יגרע", והרי זה כמי שאסר את פירות חבירו על חבירו, רש"י על פי גמרא בנדרים פא ב.

^[14] אין זה סתירה למה ששנינו בהמשך המשנה: "העונה האמורה בתורה, הפועלים שתים בשבת", ומשום שכאן עוסקת המשנה במי שהוא יוצא מחמת סיבה ומבטל את העונה הכתובה בתורה, ויש לו רשות לעשות כן עד השיעור שאומרת המשנה. זו היא שיטת הרבה ראשונים, ראה בתוספות כאן ולקמן סב א ד"ה והתניא, ושיטת הר"ן עצמו [שלא כמו שהביא שם בשם התוספות], וכן הוא בתוספות הרא"ש.

^[15] כמו שנאמר בפרשת משפטים: שארה כסותה ועונתה לא יגרע"; וראה בתוספות יום טוב שעמד על לשון המשנה "האמורה בתורה", מה בעי להשמיענו בזה.

^[16] אין זה מלשון טיול, וכפי שיתבאר בגמרא.

^[17] כתב המאירי: "הפועלים, כגון חייטים ואורגים וכובסים ושאר אומנויות פעמים בשבת, שפעמים שמשתכרין שלשה ימים אף בעירם, שאין חוזרין לבתיהם, החמרים אחת בשבת, שדרכם לילך מהלך שלשה ימים לסחורה, הגמלים דרכם לילך לסחורה גדולה מהלך חמשה עשר יום, ונמצאו שלשים יום עם חזרתם, ומתוך כך נתנו להם אחת לשלשים יום, הספנים דרכן לצאת מהלך שלשה חדשים, ומתוך כך נתנו להם שיעור ששה חדשים עם חזרתם".

^[18] ולקמן ע ב מקשה על כך הגמרא שהרי הפרנס עושה את שליחותו של בעלה, והאיך מותרת היא ליהנות ממנו. ואם תאמר, אם הדירה מליהנות לו הרי תשמיש המטה בכלל, והרי שנינו במשנתנו שלכולי עלמא הרי זה יוציא ויתן כתובה אפילו אם הדירה לפרק זמן של פחות משלשים יום, והאיך שנינו שיקיימנה עד שלשים יום! ? וביאר רש"י, שמשנתנו עוסקת כגון שאמר "הנאתי עליך" שאין התשמיש נאסר, כיון שמשועבד לה, וכפי שנתבאר לעיל. ולעולם היה מותר לו אף לזונה שהרי משועבד הוא לה, אלא שבגמרא לקמן [ע ב] מבואר, שמשנתנו עוסקת במי שאמר לאשתו "צאי מעשה ידיך במזונותייך", ונמצא שיש לה ממה לזון, ועיקר הנדר אינו אלא לתוספת דברים שאינה מספקת, וכמבואר בגמרא שם [וראה עוד בגמרא שם ביאור אחר במשנה]. עוד פירש רש"י בשם אחרים, שדין משנתנו שאם הדירה יותר משבוע לבית הלל או יותר משבועיים לבית שמאי, אין זה אלא במי שחייב בעונה בתוך זמן זה, אבל כגון הספנים שאינם חייבים בעונה אלא אחת לששה חדשים, הרי זה לא יוציא ויתן כתובה, ואם כן יש לפרש את אותה משנה בספנין. ודחה זאת רש"י על פי דברי הגמרא לקמן סב ב שמבואר, שאפילו ספן שהדיר את אשתו יותר משבוע או שבועיים הרי זה יוציא ויתן כתובה.

^[19] טעם הדין מתבאר בגמרא לקמן ע ב.

דחוור אפיה [שהלבינו פניו] מפני שהתאווה לאוכל, שקל באצבעתיה אנח ליה בפומיה [לקח באצבעו מן המאכל והניח בפיו של מר זוטרא]. אמר ליה [לו] ראש המלצרים: אפסדת לסעודתא דמלכא [הפסדת איפוא את סעודת המלך]. אמרו ליה [לו] האנשים שמסביב, שוטרי המלך: אמאי תיעביד הכי [מדוע עשית כך] לטעום מן המאכל השייך למלך? אמר להו [להם]: מאן דעביד הכי פסיל למאכל דמלכא [מי שעושה כך מאכל גרוע זה פוסל את מאכל המלך]. אמרו ליה [לו]: אמאי [מדוע] אתה אומר כן? אמר להו [להם]: דבר אחר (צרעת), חזאי ביה [ראיתי בו בבשר]. בדקו ולא אשכחו [מצאו]. שקל אצבעתיה, אנח עליה, [לקח אצבעו והניח עליו, על הבשר] ואמר להו [להם]: הכא מי בדקיתו [כאן האם בדקתם]? בדקו ואכן אשכחו [מצאו] כדבריו. אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לאחר מכן: מאי טעמא סמכת אניסא [מה טעם סמכת על הנס] שתימצא שם צרעת? אמר להו [להם]: חזאי [ראיתי] רוח צרעת דקא פרחה עילויה [שפורחת עליו] על המאכל הזה, והבנתי שיש בו פגם זה.

ועוד באותו ענין, ההוא רומאה [רומאי אחד] שאמר לה לההיא איתתא [לאשה אחת]: מינסבת [האם את רוצה להינשא] לי? אמרה ליה [לו]: לא. מה עשה כדי לכפותה, אזיל אייתי, רימני פלי [הלך הביא רימונים, קילף] ואכל קמה [לפניה] ולא נתן לה מהם. כל מיא דצערי לה, בלעתיה [כל המים, הרוק, שציער אותה מפני תאות האוכל, בלעה אותו], ולא הב [נתן] לה עד דזג לה [עד שחלתה והתנפחה]. לסוף אמר לה: אי מסינא לך, מינסבת [אם ארפא אותך, האם תנשאי] לי? אמרה ליה [לו]: אין [כן]. אזיל אייתי רימני, פלי [הלך הביא רימונים, קילף] ואכל קמה [לפניה]. אמר לה: כל מיא דצערי לך תוף שדאי תוף שדאי [כל מים, רוק, שמצער אותך רקי וזרקי! רקי וזרקי!], עד דנפקא מינה כי הוצא ירקא ואתסיאת [שיצא ממנה כמו עלה ירוק ונרפאה].

א שנינו במשנה בין המלאכות שהאשה עושה לבעלה, שהיא עושה בצמר. ומדייקים: בצמר — אין [כן], בפשתים — לא. ומעירים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי] — כשיטת ר' יהודה היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אינו כופה את האשה לא לעמוד לשרת לא לפני אביו, ולא לעמוד לפני בנו מנישואיו לאחרת, ולא ליתן תבן לפני בהמתו, סוסים וחמורים שלו. אבל כופה אותה ליתן תבן לפני בקרו, פרות ושוורים שלו. ר' יהודה אומר: אף אינו כופה לעשות בפשתן, מפני שפשתן בזמן שטווים אותו מסריח את הפה, ומשרבט (ומשרבב) את השפתים. ומעירים: והני מילי בכיתנא רומאה [ודברים אלה אמורים דווקא בפשתן רומי] שמזיק ביותר, אבל בפשתן אחר, יכול לכופה.

ב עוד שנינו במשנה, ש ר' אליעזר אומר, שאפילו אם הכניסה לו אשתו מאה שפחות, מכל מקום תעשה מלאכה, כדי שלא תבוא לידי זימה. אמר רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כר' אליעזר.

אמר ר' חנינא בריה [בנו] של רב איקא: ההלכות בענין שפוד לענין יום טוב, ובענין שפחות במשנתנו, ובענין גומות לקביעת בגרות, הן של רב מלכיו,

אבל הלכות בענין בלורית, בענין אפר מקלה ובענין גבינה — הן של רב מלכיא.

רב פפא אמר: אותן הלכות המתייחסות למתניתין [למשנתנו] ומתניתא [ולברייתא] הן הלכות של רב מלכיא. שמעתתא [השמועות, דברי האמוראים] הם של רב מלכיו. וסימנך שתזכור: מתניתא מלכתא [המשנה היא מלכה] והרי זה סימן לרב מלכיא (ששמו דומה למלכתא) שדבריו מתייחסים אל המשנה. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין ר' חנינא בריה דרב איקא ורב פפא, בפרטים אלה — איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לגבי שפחות, שלפי גירסת ר' חנינא, רב מלכיו הוא שאמר את ההלכה בשפחות, ולדעת רב פפא, כיון שההלכה מתייחסת למשנתנו לפיכך היא מדברי רב מלכיא.

ג שנינו במשנה שרבן שמעון בן גמליאל אומר שהבטלה מביאה לידי שעמום־שיגעון. ושואלים: היינו [הרי זו שיטתו] של התנא קמא [הראשון], ר' אליעזר! ומשיבים: איכא בינייהו דמיטללא בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר [יש ביניהם הבדל כאשר משחקת בכלבים קטנים או במשחק כמשחק שחמט], שכיון שיש משהו שמעסיק אותה — אינה מגיעה לידי שיגעון, אבל עיסוק זה יכול להביא לידי זימה.

ד משנה המדיר את אשתו, שנדר באופן כזה שנאסר מתשמיש המטה, בית שמאי אומרים: עד שתי שבתות (שני שבועות) יכול להישאר במצב זה, ולאחר מכן צריך לגרש אותה ולתת לה את כתובתה. ובית הלל אומרים: שבת אחת (שבוע אחד).

מאחר שאנו דנים בחובתו של הבעל בענין תשמיש המיטה, נאמרו עוד כמה דברים בענין זה: התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהם עד שלשים יום. הפועלים יוצאים מן הבית שלא ברשות האשה שבת אחת (שבוע אחד). העונה האמורה בתורה, הזמן הקצוב לתשמיש, שהיא חובת הבעל בסתם (אם לא התנו ביניהם אחרת) משתנה לפי המצאותם של האנשים בבית, ולפי טיב עיסוקיהם. הטיילין, אנשים שאינם עובדים — בכל יום. הפועלים — שתים (פעמיים) בשבת. החמרים — אחת בשבת. הגמלים — אחת לשלשים יום. הספנים — אחת לששה חדשים. אלו דברי ר' אליעזר.

ה גמרא ושואלים: מאי טעמייהו [מה טעמם] של בית שמאי שאומרים שזמן הפרישה הוא עד שבועיים? גמרי [לומדים הם] מיולדת נקבה, שהיא טמאה ואסורה לבעלה שבועיים לאחר הלידה ומכאן הם למדים שעד שבועיים אין זה בבחינת סבל. ובית הלל, מנין ראיה לשיטתם? גמרי [לומדים הם] מיולדת זכר שטמאה שבוע אחד.

ומקשים: ובית הלל נמי נגמרו [גם כן ילמדו] מיולדת נקבה, שהרי מצאנו בתורה שיעור זמן גדול יותר, של שבועיים! ומשיבים: אי [אם] מיולדת גמרי לה [היו לומדים זאת] — אכן הכי נמי [כך גם כן] היה צריך ללמוד, אלא בית הלל מנדה גמרי לה [הם לומדים זאת], שהיא אסורה בתשמיש שבעה ימים (מדין התורה).

ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים] לפי זה — מר סבר מידי דשכיח ממידי דשכיח [חכם זה, בית הלל, סבורים שלמדים דבר מצוי מדבר מצוי], ולכן למדים שיעור פרישה בזה הכועס על אשתו ומתוך כך מדירה שהוא דבר מצוי, מדין נידה המצוי, ומר סבר מידי דהוא גרים [וחכם זה, בית שמאי, סבורים, למדים דבר שהוא גרם] לה, נדר, ממידי דהוא גרים [מדבר שהוא גרם] לה, כלידה, ולא מנידה שהוא דבר שאינו תלוי בבעל.

אמר רב: מחלוקת זו בין בית הלל ובית שמאי היא במפרש, כשהוא אומר שנודר ממנה לזמן מסויים זה, או לזמן ארוך יותר. אבל אם נדר ממנה מתשמיש המיטה בסתם — דברי הכל יוציא לאלתר (מיד) ויתן כתובה, שכיון שלא פירש לכמה זמן נודר — יש לה כבר צער מעכשיו. ושמואל אמר: אפילו בסתם נמי [גם כן] ימתין עד שיעור זמן זה, שמא ימצא פתח התרה לנדרו, ולא יצטרך לגרשה.

ושואלים: הא פליגי [והרי כבר נחלקו] בה רב ושמואל, באותה בעיה עקרונית חדא זימנא [פעם אחת], דתנן [שכן שנינו במשנה]: המדיר את אשתו מליהנות לו (ממנו), עד שלשים יום — יעמיד פרנס. שימנה אדם אחר שיטפל בפרנסתה. יותר מכאן — יוציא ויתן כתובה. ואמר רב: לא שנו אלא במפרש זמן מסויים, אבל בסתם — יוציא לאלתר ויתן כתובה. ושמואל אמר: אפילו בסתם נמי [גם כן] ימתין, שמא בתוך כך ימצא פתח התרה לנדרו!

ומשיבים: צריכא [צריך] לפרש את המחלוקת בשני המקרים דאי איתמר בהא [שאם היה נאמר רק בזו], במדיר את אשתו מתשמיש, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אומר] רב כך — משום שלא אפשר בפרנס שהרי לענין תשמיש אי אפשר על ידי אחר, אבל בהלכה ההיא, במקרה שנודר מהנאה אחרת, שהלא אפשר לבעל למלא את חובתו כלפיה בפרנס, אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לשמואל שיכול להמתין. ולהיפך: ואי איתמר [ואילו היתה נאמרת] המחלוקת רק בההיא, במדיר את אשתו משאר הנאות, היינו אומרים כי דווקא בהך קאמר [בזו אומר] שמואל שימתין, אבל בהא [בזו], במדיר מתשמיש — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לרב, על כן צריכא [צריך] שתיאמר המחלוקת בשני המקרים.

ו שנינו במשנה ש התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שלושים יום. ושואלים: ואם יוצאים ברשות, כמה? ותוהים על השאלה: אם ברשות ובהסכמת האשה הם יוצאים, שיצאו כמה דבעי [שהם רוצים] ומה לנו להתערב בדבר שהסכימו בו הבעל והאשה?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

face blanch because he craved the food, so he took some of the food with his finger and put it in Mar Zutra’s mouth. The chief butler said to him: You have spoiled the king’s meal, as now he will not eat from it. The king’s soldiers who were there said to him: Why did you do this? He said to them: The one who makes such awful dishes is the one who actually spoiled the king’s food. They said to him: Why do you say this? He said to them: I saw something else, i.e., a leprous infection, in this meat. They checked and didn’t find anything. He took his finger and placed it on the food and said to them: Did you check here? They then checked that spot and found the infection. The Sages said to Rav Ashi: What is the reason that you relied on a miracle and assumed that leprosy would in fact be found there? He said to them: I saw a leprous spirit hovering over the food and realized that it had this defect.

The Gemara relates another incident with regard to a similar subject: A certain Roman said to a certain woman: Will you marry me? She said to him: No. In order to convince her, he went and brought pomegranates and peeled them and ate them in front of her and did not give her any of them. The aroma of the pomegranates caused her mouth to water, so she swallowed all of the saliva that caused her anguish, but he did not give her any until she became ill and bloated. Ultimately, he said to her: If I cure you, will you marry me? She said to him: Yes. He went and brought pomegranates, peeled them and ate them in front of her. He said to her: All of the saliva that causes you anguish, spit it out, spit it out. She did this until something like a green leaf came out of her, and then she was cured.

§ The mishna says that a wife must make thread from wool. The Gemara infers: She must make thread from wool, but she is not obligated to do so from flax. The Gemara explains: Whose opinion is expressed in the mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita: A husband may not compel his wife to stand before his father and serve him, or to stand before his son and serve him, or to place straw before his animals, i.e., horses and donkeys, but he can compel her to place straw before his cattle, i.e., cows and bulls. Rabbi Yehuda said: He also cannot compel her to make thread from flax, because flax, while it is being spun, causes the mouth to smell foul and the lips to stiffen. The Gemara comments: This applies only to Roman flax, which causes the most damage.

§ The mishna continues: Rabbi Eliezer says: Even if she brought him a hundred maidservants, he may compel her to make thread from wool, since idleness leads to licentiousness. Rav Malkiyyu said that Rav Adda bar Ahava said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer.

Rabbi Ḥanina, son of Rav Ika, said: The halakha discussed in tractate Beitza (28b) that a skewer that had been used for roasting meat but no longer has an olive-bulk of meat on it may be moved to a corner on a Festival; the halakha with regard to maidservants in the mishna here; and the halakha discussed in tractate Nidda (52a) that if a girl has two hair follicles in her pubic region, even if there are no hairs growing from them, she is considered to have reached majority and may perform ḥalitza; these three halakhot were all stated by Rav Malkiyyu.

However, the halakha discussed in tractate Avoda Zara (29a) that a Jew who cuts the hair of a pagan must stop at a distance of three fingerbreadths on every side before he reaches his forelock, as the pagans would grow their forelocks for idolatry and the Jew must not appear as if he were dressing the forelock for idolatrous purposes; and the halakha discussed in tractate Makkot (21a) that one may not place burnt ashes on a wound, as it looks like a tattoo; and the halakha discussed in tractate Avoda Zara (35b) that cheese made by a gentile is forbidden, because gentiles smooth the surface of their cheese with lard; these three halakhot were all stated by a different Sage named Rav Malkiya.

Rav Pappa said: The halakhot mentioned above that relate to a mishna or a baraita were stated by Rav Malkiya, whereas amoraic statements of halakhot that are not related to a mishna or baraita were taught by Rav Malkiyyu. And your mnemonic to remember this is: The mishna is a queen [malketa], indicating that the comments that are referring to a mishna were made by Rav Malkiya, whose name is similar to the Aramaic term for queen. The Gemara asks: What is the difference between Rabbi Ḥanina, son of Rav Ika, and Rav Pappa? The Gemara answers: There is a practical difference between them with regard to the halakha concerning maidservants. According to Rabbi Ḥanina, this halakha was stated by Rav Malkiyyu, whereas Rav Pappa holds that it was taught by Rav Malkiya, since it is referring to a dispute in a mishna.

§ The mishna says: Rabban Shimon ben Gamliel says: Even one who vows that his wife is prohibited from doing any work must divorce her and give her the payment for her marriage contract, since idleness leads to idiocy. The Gemara asks: This is essentially the same as the opinion of the first tanna, Rabbi Eliezer, who said that idleness leads to licentiousness. The Gemara answers: The practical difference between them is in a case when she plays with small dogs [guriyyata kitanyata] or with games [nadrashir] like chess. Since there is something occupying her she is not in danger of idiocy, but occupying oneself with diversions of this type may still lead to licentiousness.

MISHNA: With regard to one who vows that his wife may not derive benefit from marital relations with him, Beit Shammai say: He may maintain this situation for up to two weeks, but beyond that he must divorce her and give her the payment for her marriage contract. Beit Hillel say: He must divorce her if it continues beyond one week.

Apropos the husband’s obligation to his wife regarding marital relations, the Gemara mentions other aspects of this issue: Students may leave their homes and travel in order to learn Torah without their wives’ permission for up to thirty days, and laborers may leave their homes without their wives’ permission for up to one week. The set interval defining the frequency of a husband’s conjugal obligation to his wife stated in the Torah (see Exodus 21:10), unless the couple stipulated otherwise, varies according to the man’s occupation and proximity to his home: Men of leisure, who do not work, must engage in marital relations every day, laborers must do so twice a week, donkey drivers once a week, camel drivers once every thirty days, and sailors once every six months. This is the statement of Rabbi Eliezer.

GEMARA: The Gemara asks: What is the reason that Beit Shammai say a husband may force abstinence on his wife by a vow for a period of up to two weeks without being compelled to divorce her? They derive this from the halakha that a woman who gave birth to a female is ritually impure and prohibited from engaging in conjugal relations with her husband for two weeks after childbirth (see Leviticus 12:5). From this they derive that a period of up to two weeks of abstinence is not deemed undue suffering. And from where do Beit Hillel derive their opinion? They derive it from a woman who gave birth to a male, as she is ritually impure for one week (see Leviticus 12:1–4).

The Gemara asks: And if this is so, Beit Hillel should also derive the halakha from a woman who gave birth to a female, since it is clear that the Torah does at times mandate a period of abstinence longer than one week. The Gemara answers: If they derived it from a woman who gave birth, this is indeed how they would have derived it. Rather, Beit Hillel derived it from the halakha with regard to a menstruating woman, who is prohibited from marital relations for seven days according to Torah law.

The Gemara explains: With regard to what do they disagree? One Sage, Beit Hillel, holds that one should derive a common matter from a common matter. Consequently, they derive the halakha of a permitted abstinence by a husband who vowed not to engage in marital relations with his wife from the halakha of a menstruating woman, since both are common cases. And one Sage, Beit Shammai, holds that one should derive a matter that one caused, such as a vow, from a different matter that he caused, i.e., childbirth, and not from menstruation, which was not caused by him at all.

Rav said: The dispute between Beit Hillel and Beit Shammai concerns one who specifies the given period of time in his vow, but if he vowed not to engage in marital relations with her for an unspecified period of time, all agree that he must divorce her immediately and give her the payment for her marriage contract. The reason is that since he did not indicate how long he intended to keep the vow, her suffering begins immediately. And Shmuel said: Even with regard to an unspecified vow he should also wait for the same period of time, as perhaps he will find an extenuation enabling the dissolution of his vow and then he will not need to divorce her.

The Gemara asks: Didn’t they disagree about this issue once already? As we learned in a mishna (70a): In the case of one who vows that his wife is prohibited from benefiting from him or his property, if his vow will remain in effect for up to thirty days, he must appoint a trustee to support her. But if the vow will remain in effect for more than that amount of time, he must divorce her and give her the payment for her marriage contract. And Rav said there: They taught this only with regard to a case where he specifies a limited time during which the vow would be in effect, but if he vows without specification, he must divorce her immediately and give her the payment for her marriage contract. And Shmuel said: Even when he vowed without specification, he should also wait, as perhaps he will discover an extenuation enabling the dissolution of his vow.

The Gemara answers: It is necessary to cite the dispute in both cases, as if it were stated only with regard to this case, of one who vows not to engage in marital relations, one might think that in this case Rav says he must divorce her because there is no possibility of appointing a trustee, but that with regard to that halakha, in the case when he vows not to provide sustenance, which can be provided by a trustee, one would say that Rav concedes to Shmuel that he should wait. Conversely, if the dispute was stated with regard to that case, where a trustee can be appointed, one might think that in that case Shmuel said to wait, but in this case of one who vows not to engage in marital relations, one might say that Shmuel concedes to Rav. Therefore, it is necessary to cite the dispute in both cases.

§ The mishna said that students may leave their homes and travel for up to thirty days in order to learn Torah, without their wives’ permission. The Gemara asks: If they went with permission, for how long can they go? The Gemara expresses wonderment at this question: If they went with the permission of their wives, they can go for as long as they want. If the husband and wife agree on this, why is there any reason for the court to intervene?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולא ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו. כך גרס רש"י ז"ל. ויש גורסין (תוס' ד"ה לא) בהפך, ובין לשניהם, איכא למידק, מדתניא בפרק בתרא דנדרים (פא, ב) קונם שאני עושה לפיך וכו', ושלא אתן תבן לפני בהמתך ולפני בקרך אינו יכול להפר. ואדרבה לא היה צריך להפר דכיון דמשעבדא ליה לא חייל נדרה, ותירצו בתוספות דכי משעבדא ליה לבעל ליתן לפני בהמתו או לפני בקרו, הני מילי בשהכניסה לו ארבע שאינה עושה מלאכות אחרות, הלכך עושה לו את אלו, אבל כשלא הכניסה לו שפחות דיה במלאכות האחרות ואינה חייבת ליתן תבן לא לפני בקרו ולא לפני בהמתו. ואינו מחוור דארבע יושבת בקתדרא כל שכן שלא תתן תבן לפני בקרו, אלא דברים של ייחוד כדי לחבבה עליו.ושמא במכנסת לו אחת ושתים אבל ארבע לא, אחר כך מצאתי שם בנדרים בשם ר"י בר אברהם ז"ל (עי' תוס' שם) דהכא בשלא הכניסה לו ד' שפחות אבל התם בשהכניסה, והיינו דתניא בההיא (נדרים שם) שלא אציע מטתך שלא אמזוג לך את הכוס אינו צריך להפר, ולא קתני שלא אופה שלא אבשל לך, משום דאפילו הכניסה לו כמה מוזגת לו כוס ומצעת לו מטה ואינה אופה ולא מבשלת. ושמואל אמר אפילו בסתם לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו. והלכתא כשמואל. והא דתנן יוציא באומר יאסר הנאת תשמישך עלי לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, אבל אמר הנאת תשמישי עליך לא חייל נדרא כלל דהא משעבד לה.

גרסת רש"י ז"ל אינו כופה ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן לפני בקרו תבן פי' רש"י ז"ל בהמתו כמו סוסים שצוהלין ופורצים למזימה ושמא יביאה לידי רביעה אבל בקרו אין לחוש בכך. ואחרים פירשו דבהמתו היכא שעומדת לרכיבה אבל בבקרו כופה לפי שהיא עומדת לצרכי הבית כי רוב תבואות בכח שור וחייבת למרווח בו כי שיש בו חיי נפש ואיכא למידק מהא דתניא בפרק בתרא דנדרים נדרה שלא תתן תבן לפני בהמתו ולפני בקרו ואין צריך למחוק הגירסא דמשום דהמלאכות קטנות שאינו צריך לה כ"כ לא אלמו' לשעבודי' דלא תיחול נדר' וכההיא שאמרו נדרה שלא תארוג בגדי' לבני' לבנה תצא שלא בכתובת' מכ"מ חייל נדרא ומיהו התם שהצורך יותר גדול קנסוה רבנן בכתובתה מ"מ הכא לא קנסוה בכתובת' אלא כופה הבעל במשכון מזונותי' וכיוצא בו ונמצא ג' דינים בדבר דבמלאכ' גדול' והרגליות אם נדרה לא חייל נדרה וכדאמר' לעיל כופה ומניקתו ובשאר מלאכות קטנות חייל נדרה וכדאמרינן לעיל כופה ואם היא מלאכה הצריכה תצא בלא כתובה ואם לאו כופה הבעל בדברים אחרים:

איכא בינייהו שפחות פירש ר"ת ז"ל שפחות ושכנגדו שהוא באמצע כמו שפחות דהיינו אפר מקלה דההיא שמעתא היא ואיכא לאחלופי לרב מלכיו אי נמי דלא חייש אלא מאי דצריך לתרוצי דדר' מלכיא דהיינו סימניה דקאמר מתני' מלכתא. א"ב דמטללא בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר פי' משום שיעמום ליכא ומשום זימה איכא ומסתברא דר"א ורשב"ג לא פליגי דדר"א שהוא כופה למלאכה יש לו לטעון טענות זימה ובדרשב"ג שהוא כופה אותה שתעש' מלאכה יש לו לטעון טענות שיעמום ומשום דקס"ד שבעיקר דינא לא נפקי מיני' מידי בינייהו איצטריך תלמוד' לפרושי דהא א"ב וכך נראה לי:

המדיר הא דתנן מדיר מתשמיש המטה ומיירי כדאמר הנאת תשמישך עלי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל אמר הנאת תשמישי הוא עליך לא חייל נדר' דהא משעבד' לה וה"ל כאוס' פירות חבירו על חבירו וכדאמר בנדרים וכדפי' רש"י ז"ל והא דאמרינן ב"ש אומרים ב' שבתות וב"ה אומרים שבת אחת פי' רש"י ז"ל שהדירה שבת א' או שתי שבתות אבל אם היה יותר לא תמתין והיינו דאמרינן תלמודא מחלוקת במפרש כלומר שפירש אחת לב"ה או שתי שבתות ב"ש ולא נהירא חדא דלישנא דמתני' לא דייק הכי ועוד דא"כ היכי אמר שמואל דבסתם נמי תמתין שמא ימצא פתח לנדרה והא פריש לן תנא שאם הדירה יותר משבת אחת לב"ה או שתים לב"ש לא תמתין כלל וכ"ש הדירה סתם דמשמע לעולם לכך הנכון דמתני' קתני סתם המדיר את אשתו דב"ש אומר שתמתין שתי שבתות וב"ה אומרים תמתין שבת אחת אבל לא למדנו מתוך משנתינו הוא כשהדיר' לזמן או שהדיר' סתם וזהו שנחלקו בה רב ושמואל דרב אמר מחלוק' כשפירש זמן ואפי' מרוב' דמ"מ גלי אדעתי' שדעתו לחזור עליה והיום או למחר ימצ' פתח לנדרו הלכך תמתין אבל אם הדיר' סתם של' קבע שום זמן לנדרו גלי אדעתי' דמסנא סני לה ולא ימצ' פתח לנדרו ותצ' לאלתר ושמואל אמר דאפילו בסתם שמ' יסור כעסו וימצא פתח לנדרו הילכך תמתין שבת א' לב"ה ושתים לב"ש והא דמייתינן הכא ההיא דתנן המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס שפירשה רש"י שהדירה עד ל' יום ההיא נמי לית' מטעמ' דאמרן וה"ל למיתני המדיר את אשתו מליהנות לו שלשים יום אלא ודאי ה"פ המדי' את אשתו מליהנות לו יעמיד פרנס עד שלשים יום ואפלגו רב ושמואל אם כשקבע זמן לנדרו או אפילו שהדיר סתם וכן נראה פי' הירושלמי. אבל התם דאפשר בפרנס פי' דהתם לא הדירה מגופו אלא מנכסיו פירש רש"י ז"ל דאתשמיש לא חייל נדר' דהא משעבד לה והא דחייל אנכסי' אוקי בדוכתא כשאמ' לה צאי מעשה ידיך במזונותי' פי' לפירושו דמתני' דהכא דקתני המדיר את אשתו אפשר לפרש שפיר בהדיר' עליו דאמר הנאת תשמיש' עלי אבל הכא דקתני ליהנות לו ולא קתני ליהנות לה לא משמע אלא שאסר הנאתו עליה וכיון דכן לא חייל נדרה דה"ל כאומר הנאת תשמישי עליך ובירושלמי הקשו מזו על זו ותירצו תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו ולפי' רש"י ז"ל יש לפרש דמתני' דהכא לא חייל נדרה אלא על נכסיו בלחוד:

אע"פ שאדם כופה את אשתו לעמוד לפניו ולשמשו מכל מקום אינו כופה אותה לעמוד לא בפני אביו ולא בפני בנו שלא נשתעבדה זו אלא לבעלה ויש מפרשין אותה דוקא בשאין סמוכין עליו הא אם סמוכין עליו חייבת וממה שאמרו למעלה ס"א א' קמי ארחי ופרחי מאן טרח דמשמע שהיא חייבת לטרוח לפני כל אותם הסמוכין על הבית:

ושאר שמועות שנתגלגלו כאן והם שפוד וגומות ובלורית ואפר מקלה וגבנה יתבארו ענין כל אחת מהן במקומו הראוי לו וכבר ביארנו את כלם בחבור זה במסכת עבודה זרה פרק שני בסוגית המשנה השלישית כ"ט א':

המשנה החמשית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר המדיר את אשתו מתשמיש המטה בית שמאי אומרין שתי שבתות בית הלל אומרין שבת אחת התלמידין יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שלשים יום העונה האמורה בתורה הטיילין בכל יום הפועלין שתים בשבת החמרין אחת בשבת הגמלין אחת לשלשים יום הספנין אחת לששה חדשים דברי ר' אליעזר אמר הר"ם פי' שבת אחת לבד יחזיק שבועתו ויותר מזה יוציא ויתן כתובה ואפי' היה גמל או ספן ואמרו התלמידים יוצאין שלא ברשות נשותיהן ל' יום אמנם זה דברי ר' אליעזר ואמנם לפי דעת חכמים שתים שלש שנים והלכה כחכמים וטיילין הם האנשים הנרפים אוהבי המנוחה לא יעשו סחורה ולא מלאכה ועונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת וספנין הם החובלים והלכה כר' אליעזר ודע שיש לאשה שתמנע בעלה שלא ילך אלא למקום קרוב שלא ימנע עונתה וכן תמנעהו ההעתקה ממלאכה אל מלאכה אחרת שתחסר בעבורה העונה אם לא בתלמוד תורה לבד:

אמר המאירי המדיר את אשתו מתשמיש המטה כגון שאמר הנאת תשמישך עלי שהוא אסור לשמש שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו שאלו נדר תשמישי אסור עליך או שנשבע שלא ישמש מטתו לא נדר כלום ובשבועה נעשית שבועה לשוא הואיל ומשועבד לה בכך אלא שנדר בלשון הנאת תשמישך עלי ולדעת בית שמאי ממתינין לו שתי שבתות ומכאן ואילך כופין אותו להוציא וליתן כתבה שלא תתעגן אבל שתי שבתות אינו קרוי עגון שהרי יולדת נקבה עומדת שבועיים ובית הלל אומרין ששבת אחת ממתינין לו שאין למדין מיולדת אלא מנדה שעומדת שבעה והילכך ממתינין לו שבעה יתר על כן יוציא ויתן כתבה או יתיר נדרו והלכה כבית הלל ונחלקו בגמרא רב ושמואל שלדעת רב לא נאמר כן אלא בשפירש שבת אחת לנדרו אבל אם נדר בסתם או שפירש יתר משבעה יוציא לאלתר ויתן כתבה או יתיר נדרו שהרי נדרו ליתר משבעה הוא ולדעת שמואל אף בסתם כן שמא ימצא פתח לנדרו תוך שבעה והוא הדין לפירש יותר משבעה ואע"ג דאיסורי נינהו פסקו בה גדולי הפוסקים כשמואל התלמידים ר"ל ההולכים ללמוד תורה יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהן שלשים יום כלומר אע"פ שממה שכתבנו אתה למד שיש לאשה לעכב את בעלה שלא יצא לסחורה אלא במקום קרוב שיהא יכול להשלים עונתה הראויה לה ממנו לפי אמנותו אלא ברשותה כדי שלא יגרע עונתה לתלמוד תורה מיהא יכולים לצאת שלא ברשות שלשים יום ואע"פ שחיוב עונתם מערב שבת לערב שבת וכן תמיד כל שנשאר שלשים בביתו יוצא ללמוד משלשים לשלשים וזהו לשון יוצאין ובגמרא אמרוה לדעת חכמים אפילו שתים ושלש שנים ואע"פ שהלכה כר' אליעזר שבמשנתנו סמכו התלמידים בזו לעצמם כחכמים והפועלים שעונתם פעמים בשבת יכולין לצאת שלא ברשות שבת אחת וכן הלכה ואחר כך סדר דין עונה והודיע דרך כלל שמצות עונה היא נתונה לכל אדם כפי כחו ואמנותו ודרך פרט אמר הטיילים אחת בכל יום ר"ל בני אדם שלוים בבריאות ומענגים ושאין להם שום מלאכה אלא אוכלים ושותים ופוחזים עונתם בכל יום הפועלים כגון חייטים ואורגים וכובסים ושאר אמניות פעמים בשבת שפעמים שמשתכרין שלשה ימים אף בעירם שאין חוזרים לבתיהם ובגמרא פירשו שאם היתה מלאכתם בעיר אחרת עונתם פעם אחת בשבת מפני שאין דרכם לחזור לבתיהם אלא פעם אחת בשבוע החמרים אחת בשבת שדרכם לילך מהלך שלשה ימים לסחורה הגמלים דרכן לילך לסחורה גדולה מהלך חמשה עשר יום ונמצאו שלשים יום עם חזרתם ומתוך כך נתנו להם אחת לשלשים יום הספנים דרכן לצאת מהלך שלשה חדשים ומתוך כך נתנו להם שיעור ששה חדשים עם חזרתם ובכל אלו יתבאר בגמרא שכל שהדיר את אשתו שבת אחת יקיים מכאן ואילך יוציא כמו שביארנו ואע"פ שאף בלא נדר שיעורם רחוק משבת אחת כל שאינו מדירה מיהא לא מחמת כעס הוא אלא מחמת אמנותו ומאחר שידעה באמנותו על מנת כן נשאת לו אבל כל שהוא מדירה הואיל ומחמת כעס הוא מדירה משבת אחת ואילך הויא לה עגונא וזהו שאמרו בגמרא איכפל תנא לאשמועינן טייל ופועל כלומר תנא שבמשנת המדיר את אשתו מתשמיש המטה שאמרו בה שבת אחת יקיים שהרי אין עונה לפחות משבת אלא בטייל ופועל ומשארא לא קאמר שהרי עונתם רחוקה יותר ובתוך עונתה מיהא למה יוציא ותירץ לא אכלהו כלומר שאף באותם שעונתן רחוקה כל שהוא מדיר יוציא משבת אחת ואילך ומה שאמרו בה והא ששה חדשים קתני פריך ליה מזמן גדול שבהם והוא הדין לאידך:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

המדיר את אשתו מליהנות לה עד שלשים יום יעמיד פרנס לזונה משלשים יום ואילך יוציא ויתן כתבה בין בסתם בין במפרש ובפרק המדיר יתבאר על אי זה צד יכול להדירה הואיל והוא משועבד לזונה וכן על הצד שהנדר חל בענין זה היאך הוא מעמיד פרנס שהרי שלוחו של אדם כמותו ושם יתבארו עיקרי דברים שבענין זה בע"ה:

ועושה בצמר. צמר אין פשתן לא מתני' מני ר"י היא דתניא אינו כופה לא לעמוד בפני אביו ולא לעמוד בפני אמו ולא ליתן תבן לפני בקרו פי' שורים שחורש בהן דטריחא מילתא וזילה לה אבל בהמתו או סוס או חמור שרוכב עלי' ולית בה טרחא יתירה ולא זילותא כופה ר"י אומר אינה כופה לעשות בפשתן מפני שהפשתן מפריח את הפה ומשרטט את שפתים. אמר אביי ובכיתנא דרומאי:

ר"א אומר וכו' אמר רב מלכי' אמר ר"א ב"א הל' כר"א :

מתני' המדיר את אשתו מתשמיש המטה בש"א שתי שבתות ובה"א שבת אחד. התלמידים יוצאים לת"ת שלא ברשות ל' יום מכאן לעונה האמורה בתורה הטיילים בכל יום הפועלים שתים בשבת החמרים אחד בשבת הגמלים אחד לל' יום הספנים א' לו' חדשים דברי ר"א פי' המורה כגון דאמר תיאסר הנאת תשמישך עלי אבל אם אמר הנאת תשמישי עליך לא מיתסרי דהא משועבד לה דכתיב ועונתה לא יגרע והכי מוקמי' לה בנדרים בפ' אלו מותרים:

בש"א ב' שבתות: מ"ט דב"ש גמרי מיולדת נקבה וב"ה גמרי מידי דשכיח ממידי דשכיח:

אמר רב מחלוקת במפרש אבל בסתם יוציא ויתן כתובה לאלתר ושמואל אמר אפילו בסתם לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו וקי"ל כשמואל בדיני:

אמר רב יצחק בר חנינא אמר רב הונא הכל משהין בפני כו' עד חזאי רוח צרעת דפרחה עלי'. ומכאן יש ללמוד דסכנה היא לו ודנין אותו כעוברה שהריח' דלא סוף דבר עובר' אלא אפילו אינש דעלמא ואורחא דמלתא נקט וכאן וכאן מאכילין אותו הקל הקל ראשון עד שתתישב נפשו. הא דאמרינן אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו ואע"פ שאמרו במסכת נדרים שאם נדר' שלא ליתן תבן לפני בקרו אינו יכול להפר. התם הוא במקום נדר דאע"ג דבעלמא כופה אהא עיקר שעבודא ליתי' אלא אשבע גופי מלאכות אבל שאר דברי' קטני' אע"פ שהיא חייבת לעשותן אינו עיקר השעבוד שלא יחול הנדר עליהן:

התלמידים יוצאין שלא ברשות איבעיא להו ברשות כמה ברשות כמה דיהב' לי' איהי רשות' אלא אורחא דמלתא כמה כלו' בשנתנה לו רשות סתם מן הסתם כמה הוא פטור. ומהדרינן אמר רב חדש כאן וחדש בביתו שנאמר הבא ויוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה שהיו הממונים לפרנס את המלך י"ב ששה מפרנסי' אותו בימות החמה וששה בימות הגשמים. וכולם מנו במקומן שנים והם מפרנסי' אותו כסדר הזה שהיו חדש אחד בביתם וחדש עם המלך ודרי' ליה מדכתי' הבאה והיוצאת ור"י אמר חדש כאן ושנים חדשים בביתו שנאמ' חדש יהיו בלבנון ושנים חדשים בביתו:

וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל חזאי רוח צרעת כו'. ומכאן יש ללמוד שסכנה היא לו ודנין אותו כעוברה שהריחה דלא סוף דבר עוברה אלא אפי' איניש דעלמא ואורחא דמילתא נקט וכאן וכאן מאכילין אותו הקל הקל עד שתתיישב נפשו. ע"כ:
עד דזג כולה והיה בשרה צלול בלעז קליר"א שכן דרך בשרה מתנפח כגון אי לאו דחזיתיה דזיג בזוגא חיוורא בכיצד צולין. תוף שדי רקוק והשליכי חוץ. תוף רוק כדאמרן בערבי פסחים לא תף בהו רוקא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
ולא ליתן תבן לפני בקרו אבל כופין אותה ליתן תבן לפני בהמתו כך היה הגירסא בספרי ספרד ובהלכות הרי"ף ז"ל וז"ל לפני בקרו העומדת לחרוש או לחלב אינו כופה מפני שאין זה תשמיש גופו ממש אבל לתת לפני בהמתו אשר הוא רוכב עליה יכול לכופה שזה תשמיש גופו הוי וצורך גדול הוא לו ודוקא נתינת התבן שהוא נקל אבל שאר צרכי הבהמה דאית בהו טירחא לא ובספרי צרפת הגירסא בהפך ולא ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו ולפי גירסא זו כך צריך לפרש דלפני בקרו העומדת לחרישה או לחלב כופה אותה מפני שזה צורך גדול הוא לביתא אבל שאר הבהמות שאינם צורך כל כך לבית לא והגירסא הראשונה עיקר. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל לא יתן תבן בפני בהמתו כמו סוס המזוין ביצרו ושמא ירבענה או יקלקלה ברגלו שכן דרך לבעט ברגליו. ליתן לפני בקרו ולא לעמוד ולשמרם ע"כ:

לכל הגירסאות איכא למידק מיה' דתניא בפרק בתרא דנדרים נדרה שלא תתן תבן לפני בקרו ולפני בהמתו כו'. דאלמא לא משעבד' ליה דאי משעבדא ליה לבעל ליתן לפני בקרו אמאי אינו יכול להפר ואדרבה לא היה צריך להפר דכיון דמשעבדא ליה לא חייל נדרה. ותירצו בתוספות דכי משעבדא ליה לבעל ליתן לפני בהמתו או לפני בקרו ה"מ כשהכניסה לו ארבע שאינה עושה מלאכות אחרות הילכך עושה לו את אלו אבל בשלא הכניסה לו שפחות דיה במלאכות האחרות ואינה חייבת ליתן תבן לא לפני בהמתו ולא לפני בקרו. ואינו מחוור דארבע יושבת בקתדרא כל שכן שלא תתן תבן לפני בקרו אלא דברים של יחוד כדי לחבבה עליו ושמא במכנסת לו אחת ושתים אבל ארבע לא. אח"כ מצאתי שם בנדרים בשם ריב"א זצ"ל דהכא בשלא הכניסה לו שפחות אבל התם כשהכניסה לו והיינו דתניא בההיא שלא אציע מטתך ולא קתני שלא אופה ושלא אבשל לך משום דאפילו הכניסה לו כמה מוזגת לו את הכוס ומצעת לו מטה ואינה אופה ואינה מבשלת. הרשב"א ז"ל:
והריטב"א ז"ל כ' וז"ל יש גורסין ולא ליתן תבן לפני בקרו ואין צריך למחוק הגירסא משום דהא ממלאכות קטנות שאינו צריך לה כל כך לא אלמוה לשעבודיה בענין דלא תיחול לנדרה וכההיא שאמרו נדרה שלא תארוג בגדים לבנים לבנה תצא שלא בכתוב' מ"מ חיילא נדרה ומיהו התם שהצורך יותר גדול קנסוה בכתובה אבל הכא לא קנסוה בכתובה אלא כופה הבעל במשכון במזונותיה וכיוצא בו.
ונמצא שלשה דינין בדבר דבמלאכות הגדולות והרגילות אם נדרה לא חייל נדרה וכדאמרינן לעיל כופה ומניקתו ובשאר מלאכות קטנות לא חייל נדרה ואם היא המלאכה הצריכה תצא בלא כתובה ואם לאו כופה הבעל בדברים אחרים ע"כ. וכן תירץ רבינו יונה ז"ל שאף על פי שהיא משועבדת לו אפ"ה יחול האיסור דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ואע"ג דאמרינן בעלמא דאלמוה רבנן לשעבודיה היינו במלאכות הגדולות השנויות במשנה או למלאכות הצריכות יותר אבל שעבוד נתינת התבן שהוא דבר נקל מאוד הקונם מפקיע אותו ולפי' אמרו שאין הבעל יכול להפר ע"כ. וכן תירץ הרא"ה ז"ל:

ומשרבט את השפתים יש מפרשים מתחדקות השפתים ונעשות כעין פגימות ובערוך פי' שנעשות נפוחות. וה"מ בכיתנא רומיתא כי אותו הפשתן טבעו לעשות זה ההיזק אבל בשאר מיני פשתן כופה אותה לטוות. תלמידי רבינו יונה ז"ל.
והא דדייקינן ממתניתין בצמר אין בפשתן לא הכי קאמר בצמר כופין בפשתן לפעמים אין כופין כגון בכיתנא רומיתא וכן כתבו בתוספות ז"ל:

רב פפא אמר וכו'. רב פפא קאי אהנך דמוקמי' ארב מלכיו ג' ואתי לגרועי מנייהו שפחות דמשנה היא אבל אפר מקלה כדרב מלכיא כדקיימא קיימא וה"ק להו מתניתין ומתניתא אוקמינהו כדרב מלכיא. מתניתין מלכתא משניות וברייתות חשובות הן ועיקר דמינייהו פרכינן לאמוראי ודבר זה יהא שגור בפיו ומתוך כך יזכור מתניתין מלכי' דהנך תיבות דמי למתניתא מלכתא ובהכי ידע דמתניתא ומתניתין רב מלכיא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א ז"ל איכא בינייהו שפחות פר"ת ז"ל שפחות ושכנגדו שהוא באמצע כמו שפחות דהיינו אפר מקלה דההיא שמעתא היא ואיכא לחלופה לרב מלכיו א"נ דלא חש אלא למאי דצריך לתרוצי דדרב מלכיא דהיינו סימניה דקאמר מתניתא מלכתא. ע"כ:
היינו ת"ק כלומר היינו ת"ק דידיה דהיינו רבי אליעזר דאמר שהבטלה מביאה לידי זמה ואע"ג דרבי אליעזר איירי לענין אחר ור"ש לענין אחר אפ"ה שניהם מודים שהבטלה קשה לאשה וכיון דקשה לה מאי נפקא לן מינה אם נאמר שקשה לה מפני השעמום או מפני הזמה דבין מטעם זה ובין מטעם זה כופין אותה:

איכא בינייהו דמטלייא כו'. למ"ד שהבטלה מביאה לידי זימה איכא דתנן שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה ולמ"ד משום שעמום אינו יכול לכופה שהרי עוסקת בענייני שחוק ולא תבא לידי שעמום ושעמום הוא מלשון ובתמהון לבב דמתרגמינן ובשעמימות ליבא וכתב הריא"ף ז"ל וכבר אפסיקא הלכתא כו' ורבני צרפת ז"ל חולקין ואומרין דלא איפסיקא הלכתא כרבי אליעזר אלא במאי דאמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר אבל במחלוקת שחלק בענין הטעם עם רשב"ג לא פסקו הלכה כמותו ואי מטלייא בגוריתא או בנדרשיר אינו יכול לכופה ומסתיי' לה למילתא מדקי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. תלמידי רבינו יונה ז"ל.
והתוספות תירצו שאין זה אותו רשב"ג שהיה בימי ר' אליעזר. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מסתברא דרבי אליעזר ורשב"ג לא פליגי ובדרבי אליעזר שהוא כופה למלאכה יש לו לטעון טענת זמה ובדרשב"ג שהוא כופה אותה שתעשה מלאכה יש לה לטעון טענת שעמום משום דקס"ד דבעיקר דינא לא נפקא מינה מידי בינייהו איצטריך תלמודא לפרושי דהא איכא בינייהו. ע"כ:

מתני' המדיר את אשתו וכו'. ומיירי כדאמר הנאת תשמישך עלי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל אמר הנאת תשמישי עליך לא חייל נדרא דהא משועבד אליה והוה ליה כאוסר פירות חבירו על חבירו וכדאיתא בנדרים וכן פירש רש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל. וליכא לפרושי דבמדירה בקונם מיירי וקונם מפקיע מידי שעבוד וכדאמרינן לעיל דהא כי היכי דאמרינן לעיל אלמוה רבנן לשעבודא דבעל הכי נמי אלמוה רבנן לשעבודא דאשה וכן פירש הר"ן ז"ל בפרק ואלו מותרין ועוד האריך ע"ש:
והרשב"א ז"ל שם בפרק ואלו מותרין כתב וז"ל באומר הנאת תשמישך עלי פי' מסתברא דלאו דוקא אומר אלא נעשה כאומר הנאת תשמישך עלי דהא לא קשיא לן אלא משום דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כיון דאי אמר הנאת תשמישך עלי מצי אסר עליה תשמישה אף אנו נאמר דאיני משמשך דקאמר היינו לאסור תשמישה עליו ולא לאסור תשמישו עליה דשאני משמשך משמע הכין ומשמע הכין וקי"ל דסתם נדרים להחמיר ופירושי הוא דקא מפרש דשאני משמשך לא לאסור תשמישו עליה קאמר כלומר קונם יהא לך מה שאני משמשך אלא קונם יהא לי מה שאני משמשך קאמר ע"כ. ולקמן גבי פלוגתא דרב ושמואל אכתוב מה שכתב בזה ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל בס"ד ובריש פרק המדיר אכתוב מה שכתבו הגאונים בזה בס"ד:

ב"ש אומרים שתי שבתות כו'. פרש"י ז"ל שהדירה שבת אחת או שתי שבתות אבל אם הדירה יותר לא תמתין והיינו דאמרינן בגמרא מחלוקת במפרש כלומר שפירש שבת אחת לב"ה או שתי שבתות לב"ש ולא נהירא חדא דלישנא דמתניתין לא דייק הכי ועוד דא"כ היכי אמר שמואל דבסתם נמי תמתין שמא ימצא פתח לנדרו והא פירש תנא שאם הדירה ליותר משבת אחת לב"ה או שתים לב"ש לא תמתין כלל וב"ש כשהדירה סתם דמשמע לעולם.
לכך הנכון דמתניתין קתני סתם המדיר את אשתו דב"ש אומר שתמתין שתי שבתות וב"ה אומר תמתין שבת אחת אבל לא למדנו מתוך משנתינו אם הוא כשהדירה לזמן או שהדירה סתם וזהו שנחלקו בה רב ושמואל דרב אמר מחלוקת כשפירש שום זמן ואפי' מרובה דמ"מ גלי דעתיה שדעתו לחזור עליה והיום או מחר ימצא פתח לנדרו הלכך תמתין אבל אם הדירה סתם שלא קבע שום זמן לנדרו גלי דעתי' דמסנא סני לה ולא ימצא פתח לנדרו ותצא לאלתר ושמואל אמר דאפילו בסתם שמא יסור כעסו וימצא פתח לנדרו הלכך תמתין שבת אחת לב"ה ושתים לב"ש והא דמייתי הכא דתנן המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס שפירש רש"י שהדירה עד ל' יום ההיא נמי ליתא מטעמא דאמרן וה"ל למתני המדיר את אשתו מליהנות לו ל' יום אלא ודאי ה"פ המדיר את אשתו מליהנות לו יעמיד פרנס עד ל' יום ואפליגו רב ושמואל אם כשקבע זמן לנדרו או אפילו כשהדירה סתם וכן נראה פי' בירושלמי. הריטב"א ז"ל. וכן פירש הרא"ה ז"ל לקמן בפרק המדיר:
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל שתי שבתות יכול לקיימה מכאן ואילך כופין להוציא וליתן כתובה שלא תשב תחתיו עגונה ע"כ. וזה קרוב למה שפירש הריטב"א ז"ל ובמהדורא בתרא לא פי' כן. ומשמע לי דאדרבה איפכא מסתברא דכל שפירש להדיא בנדרו יותר משתי שבתות לבית שמאי ושבת אחת לב"ה הרי בתוך הזמן הזה לא ימצא פתח חרטה דאדעתא דלהמתין הזמן הזה שפירש להדיא קא נדר והיא אין לה לשבת עגונה יותר משתי שבתות לב"ש ושבת אחת לב"ה לכך לא תמתין כלל אבל כשנדר סתם איפשר שימצא פתח חרטה לומר דאדעתא דהכי לא נדר וכדפי' רש"י ז"ל לק' דהא ודאי אין בדעתו לאסור אותה לעולם ובנקל ילמוד למצוא פתח חרטה וכ"ש דלשון סתום יסבול לפרשו אדעתא דהכי הוה אבל לשון מפורש לא יסבול פירושי' וטענות וכבר נאסר ונקשר בכבלי הקונם. ומעתה יש לי לפרש דבין לרב ובין לשמואל מתניתין במפרש קא מיירי ללמדך דדוקא כשפירש שבת א' לב"ה או שתי שבתות לב"ש אבל יותר מכאן יוציא לאלתר אלא דרב ושמואל פליגי אי ה"ק בסתם אי לא ומיהו מתניתין במפרש מיירי והיינו דאמרינן בגמרא מחלוקת במפרש אבל בסתם דברי הכל יוציא לאלתר וכו' וזה הלשון משונה דלא אמרי' מחלוקת וכו' אלא כדאסיק כחד מינייהו אבל הכא דאסיק בסתם דברי הכל יוציא לאלתר כו' דלא הוי כחד מינייהו לא אתי שפיר האי לישנא ולא הוה ליה למימר אלא לא שנו אלא במפרש וכו' וכדקתני עלה דאידך מתני' דהא עלה דכולא מתניתין קא מהדר ובמאי דכתיבנא ניחא דהכי קאמר מחלוקת במפרש כו' פי' פלוגתייהו לכ"ע הויא במפרש מעתה אית לן למימר דדוקא במפרש פליגי אבל בסתם ד"ה יוציא לאלתר כו' ושמואל אמר אף על גב דפלוגתייהו הויא במפרש וכדכתי' ומיהו ה"ה נמי בסתם נמי ימתין לב"ש שתי שבתות ולב"ה שבת אחת ודוק לשון רש"י ז"ל לקמן בגמ'. כנ"ל פי' לפרש"י ז"ל:

התלמידים יוצאים לת"ת שלא ברשות ל' יום כו'. וכתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות בשם התוס' דה"פ דשלשים יום שוהין חוץ לעירן אם צריכין ללמוד בעיר אחרת וביום שלשים וא' יהיו בעירם אפילו אם אותו יום יחזרו לצאת להיות שלשים יום בחוץ וכן פועלים שהולכים לעיר אחרת ועומדים שם כל השבוע למלאכה דהיינו שבעת ימים ובשמיני יחזרו לביתם וכן לעולם דהיינו עונה האמורה בתורה לגבי תלמידי' ופועלים הצריכין ללמוד ולעשות מלאכתן בעיר אחרת אבל תלמידים הלומדים בעירם עונתן מע"ש לע"ש ופועלין העושין בעירם עונה שלהם שתים בשבת.

נמצא לפי שיטה זו כי קתני מתניתין עונה האמורה בתורה קאי נמי אדלעיל מיניה דהני דלעיל נמי הוי עונה האמורה בתורה לתלמידים שלשים יום ולפועלים שבעה והאי דלא תני ברישא עונה האמורה בתורה משום דלא אפשר דהיכי ליתני עונה האמורה בתורה לתלמידים שלשים ולפועלים שבעה כי היכי דקתני סתמא בכל אינך הטיילין כו'. א"כ הוה משמע אפי' בתלמידים ובפועלים העושים בעירם וכמו שהאריך הר"ן ז"ל וזהו שיטת הר"י בר יצחק ברוך לקמן בגמרא וכמו שכתבו התוספות וכדבעי' למכתב בס"ד. וכל זה דוחק ועוד אי עונה האמורה בתורה אתא לאשמועינן בהך רישא מאי שנא דקתני הכא התלמידים יוצאין שלא ברשות והרי גדולה מזו קתני מתניתין הספנים אחד לשלשה חדשים ולא הוצרך לומר שלא ברשות.

לכך פירש ר"י בתוס' דהך רישא לאו בעונה האמורה בתורה קא מיירי דאין לה עונה קבועה לתלמידים אלא מע"ש לע"ש והפועלים שתים בשבת ופועלים העושים חוץ לעירן בכלל חמרין הוו וכן כתב רש"י ז"ל להדיא במהדורא קמא לקמן בגמרא גבי הך דפריך תלמודא איפכא תנא כו'. אלא הא אתא לאשמועינן רישא דהך מתניתין דאע"ג דמנהגם היה ללמוד ולעשות מלאכה בעיר ועונת ת"ח מע"ש לע"ש ושל פועלים שתים בשבת אפ"ה רשאין לשנות ולבטל עונה ממנה שהיה מנהג תחלה לצאת שלא ברשות נשותיהן ולעולם יכולין לעשות כן ל' יום בחוץ ויום אחד בבית וכן הפועלים ז' ימים אבל החמרין והגמלין והספנין אינן רשאין להוסיף יותר על שיעור עונתן דדוקא פועלין דעונתן שתים בשבת רשאין לשנות עד שבוע כמו החמרין אבל יותר משבוע אין להוסיף שלא ברשות. והתלמידים משום תלמוד תורה התירו להם עד שלשים יום ומשום דויתרו להם כל כך זמן לכך לא הוזכר עונתן במשנה דהיינו מע"ש לע"ש. והר"ן ז"ל תירץ לפי דאין להם עונה קבועה עיין בפירושיו על ההלכות. זאת היא שיטת ר"י ז"ל בעל התוספות ז"ל והר"ן ז"ל יש לו שיטה אחרת עיין בפירושיו על ההלכות:

וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל התלמידים כו'. הפועלים שתים בשבת לא קאי ארישא דמדיר את אשתו אלא מילתא באפי נפשה וה"ק אע"ג שעונתן של תלמידים פעם אחת בשבוע ושל פועלים שתי פעמים בשבוע הני מילי כשעומדים בעיר אבל אם הולכים חוץ לעיר אינן חייבין התלמידים לבא עד שלשים יום שיכולים ללכת שלא ברשות עד שלשים יום ולסוף שלשים יום יבאו פעם אחת ויחזרו וס"ל להאי תנא דעל זה הדרך יכולים לעמוד ברצונם אפי' שלא ברשות והא קמ"ל דאע"ג דמדיר לא יהבינן ליה זמן אלא משתי שבועות לב"ש ושבת אחת לב"ה הכא שיוצאין לת"ת יהבינן להו עד שלשים וכן הפועלים אע"פ שעונתן שתי פעמים בשבוע דעונה האמורה בתורה הטיילין כו' החמרין אחת בשבת שכן דרכן ללכת מהלך ג' ימים ולחזור. והגמלין אחת לשלשים יום שכן דרכם להשכיר עצמן עם גמליהם מהלך ט"ו יום ולחזור לסוף שלשים יום. הספנין אחת לששה חדשים שכן דרכם להשכיר ספינותיהם מהלך שלשה חדשים ולחזור לסוף ששה ומיירי כשיודעין בזמן הנשואין מלאכתם דכיון דידעי מעיקרא מוכחא מילתא דנתרצו בכך ומחלה וגמרה לסבול בלבה וכל אלו העונות לא נתנו אותם אלא לאדם בריא אבל מי שהוא חולה או חלוש שאינו יכול לקיים מצות עונה אינו חייב בזה אלא אומדין אותו כפי כחו. ע"כ:
גמרא גמרי מיולדת נקבה פי' ב"ש סברי כיון שאנו רואין דהיכא שילדה אשתו נקבה שצריכה להמתין בע"כ שתי שבתות דכתיב אם נקבה תלד וטמאה שבועים אין לה להקפיד כשהדירה בעלה אם ממתנת זה השיעור שהרי בלעדי זה דרכה להמתין. תלמידי ה"ר יונה ז"ל ולקמן אכתוב בס"ד לשון ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל:
וב"ה נמי נגמרו מיולדת נקבה וא"ת אמאי פריך טפי לב"ה מלב"ש ותירץ רש"י ז"ל דכיון דאשכחן מיהא אורחא דארעא בשום דוכתא לשהות אין לנו לכופו להוציא. וא"ת א"כ מאי משני מנדה גמרי לה מ"מ הרי מצינו ביולדת נקבה דהיא שוהא שבועים מעתה היאך נכוף אותו קודם הזמן הזה כיון דאשכחן אורח ארעא בשום דוכתא לשהות כשיעור הזה. וי"ל לכך לא קצר התלמוד ותירץ ב"ה מנדה גמרי לה אלא האריך וקאמר אי מיולדת גמרי הכי נמי. ופירושו אי מאי דקאמרינן מעיקרא וב"ה גמרי מיולדת זכר פירושו דגמרי ממש הכי נמי דאיכא לאקשויי דאדרבה יש לנו ללמוד מיולדת נקבה דכיון דאשכחן בשום דוכתא דאורח ארעא לשהות כל כך אין לנו לכופו. ומיהו סבירא להו לב"ה דלית לן למגמר מיולדת כלל משום דיולדת אגב צירים וחבלים שעברו עליה בשעת הלידה אינה מתאוה כל אותן הימים לתשמיש ובלבה שלא תשמש לעולם וכשהיא כדרך העולם לתשמיש לאו אורח ארעא לשהות כל כך ואפשר דלהכי כתב רש"י ה"ג אי מיולדת גמרי ה"נ ודוק אלא ב"ה מנדה גמרי לה פי' והא דקאמר מעיקרא גמרי מיולדת זכר פירושו מנדה דהא כתיב כימי נדת דותה תטמא ומשום דב"ש נקטי יולדת נקבה נקטינן נמי לב"ה יולדת זכר ומיהו עיקר ילפותא מנדה. כנ"ל:
במאי קא מפלגי כלומר כיון שכל אחד ואחד הוא יהיב טעמא למילתיה אמאי לא גמרי ב"ה מטעמייהו דב"ש וב"ש נמי אמאי לא גמרי מנדה כמו ב"ה ויהיו שוין בזמן. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ולפי מאי דכתיבנא טעמא רבא איכא לב"ה אמאי לא גמרי מטעמא דב"ש אלא ודאי לפי שטתינו נראה דהכי קא בעי במאי קא מפלגי פי' אמאי קא גמרי ב"ש מיולדת ולא מנדה וב"ה אמאי קא גמרי מנדה דאיברא דס"ל דמיולדת לא מציא למגמר וכדכתיבנא גם לנדה לא דמיא כדי למגמר מיניה ומהדר מ"ס מידי דשכיח כו' ופרש"י במהדורא קמא תשמיש ונדה שכיח וכן פירשו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל ב"ה סברי לא ילפינן מיולדת דטפי עדיף דנילף מנדה דהוא גרם לה דשכיח דהיינו תשמיש ממידי דשכיח דהיינו נדה וב"ש סברי לא ילפינן מנדה דטפי עדיף דנילף מידי דהוא גרם לה דהיינו תשמיש ממידי דהוא גרם לה דהיינו מלידה ע"כ. ואופן פירושם היינו כפי שיטתם ז"ל ומיהו לשיטתנו ה"פ ב"ה דמיון דנדה היינו משום דהויא מידי דשכיח ממידי דשכיח ולא קא בעי למיהב טעמא אמאי לא ילפינן מיולדת דבלאו הכי נמי איכא טעמא רבא דמשום הכי ליכא למילף מיולדת כנ"ל.

שוב מצאתי גם להרב רבינו יהוסף הלוי ן' מיגש דקא יהיב טעמא אחרינא דליכא למגמר מינה דיולדת וכדכתיבנא וז"ל אמר רב מחלוקת במפרש אבל בסתם כו'. כגון שנדר שלא ישמש מטתו שתי שבתות לב"ש או שבת אחת לב"ה דב"ה סברי שבת אחת היא שיכולה האשה להמתין בלא תשמיש שהרי אלו היתה נדה היתה יושבת בלא תשמיש ח' ימים הילכך תראה את עצמה כאילו היא נדה אבל ב' שבתות אינה יכולה להמתין שלא מצינו לה עת כזה שתשב בלא תשמיש כדי שתראה זו עצמה כאילו היא עומדת באותו העת. וא"ת הרי יולדת נקבה דיושבת שבועים בלא תשמיש וצריכה זו שתראה לעצמה כאילו יולדת נקבה. היינו טעמא דלא גמירי לה ב"ה מיולדת חדא דיולדת לאו מידי דשכיח בכל עידנא ומידי דשכיח שהוא הנודר ממידי דלא שכיח שהוא היולדת לא ילפינן. ועוד דהיולדת אגב צירים וחבלים וחלחלות ומכאובות שעברו עליה בשעת הלידה אינה מתאוה כל אותן הימים לתשמיש ולא יש בלבה אלא שלא תשמש לעולם משום הכי לא גמרי ב"ה מיולדת כי היכי דנגמר מיולדת נקבה שהיא מוספת על יולדת זכר אבל אם נדר סתם שלא ישמש מטתו ולא נתן לדבר קצבה כיון דסוף הדבר לגירושין הן עומדין אינה ממתנת כלום לפי שההמתנה אינה מועלת כלום ושמואל אמר אפילו בסתם נמי ימתין לב"ש ב' שבתות ולב"ה שבת אחת שמא ימצא פתח לנדרו.
ואי קשיא לך מדקאמר שמא ימצא פתח לנדרו אלמא נדרא דיליה חייל על תשמיש המטה דהא הכא ליכא למימר דמשום דלא ציית לן לשמש מטתו הוא דיוצא אלא משום דחייל נדריה הוא דהא שמא ימצא פתח לנדרו קתני אלמא איהו קא מפייס לשמש מטתו ונדרא הוא דעכיב ליה ואילו אמרינן ליה זיל שמש דנדרך לא חייל הוה ציית לן ומשמש ואמאי חייל כיון דמשועבד לה לעונה לאו כל כמיניה דמפיק ליה לשיעבודא מיניה. יש להשיב דכי אמרינן דהיכא דמשועבד לה לא חייל נדריה הני מילי דלא מטיא ליה איהו הנאה מההוא מידי אבל תשמיש כיון דהנאה דיליה כהנאה דילה אי משמש אשתכח דקא מהני ממידי דאשתעבדא עליה דלא למעבדיה דהא לא אפשר ליה לפלוגי התשמיש הילכך חייל נדריה וראיה לזה הפירוש הא דאמרינן בפרק המדיר הנאת תשמישך עלי יפר לפי שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו אלמא אע"ג דמשועבד לה לתשמיש כיון דלאו מידי דאפשר לאתהנויי הוא בלא היא חייל נדרה וצריך הפרה וזה ראיה הוא לדברינו. עכ"ל הר"י ן' מיגש:
מחלוקת דב"ש וב"ה במפרש שב"ש אומרים יכול לפרש שתי שבתות בנדרו וב"ה אומרים שבת אחת אבל בסתם דברי הכל יוציא לאלתר ויתן כתובה ושמואל אמר אפי' בסתם נמי ימתין לב"ש כדאי"ל ולב"ה כדאית ליה. שמא ימצא פתח לנדרו בשאלה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. הא כתיבנא בסמוך לשון ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל וכבר הארכנו בזה במשנה וכתבנו שיטת הריטב"א ז"ל והרא"ה ז"ל בשמועה זו.

ורבינו יונה ז"ל פירש כפירושו של רש"י ז"ל וז"ל מחלוקת במפרש כו'. כלומר לא נחלקו ב"ש וב"ה אם צריכה להמתין שתי שבתות או שבת אחת אלא היכא שפירש בשעת הנדר ואמר עד זמן פלוני דב"ש סברי אם באותו הזמן שקבע שתי שבתות תמתין ואם יש בו יותר יוציא ויתן כתובה לאלתר וב"ה סברי אם פירש יותר משבת אחת יוציא ויתן כתובה לאלתר דסתם לעולם משמע ומה תועלת יש לה להמתין ושמואל אמר אף בסתם נמי תמתין שבת אחת לב"ה ולב"ש שתי שבתות דיש לה להמתין זה השיעור שמא ימצא פתח לנדרו. ע"כ:
והריטב"א והרא"ה פירשו דאפילו פירש זמן מרובה צריכה להמתין זה השיעור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכדכתיבנא במתני':
מליהנות לה עד שלשים יום קונם את נהנית לי עד שלשים ולא הדירה מהנאת תשמיש דהא לא חייל משום דמשועבד לה וגבי מזונות נמי מוקמי' באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ופרנסה משום דלא ספקה ואית דמוקמי כגון שהוא מן הגמלים או מן הספנין שאין לכופו בשביל תנאי תשמיש ולאו מילתא היא דהא מוקמינן לקמן בשמעתין אכולהו קאי לענין מדיר. רש"י ז"ל במהדורא קמא וכן כתב במהדורא בתרא ובמאי דכתב הר"י ן' מיגש ז"ל ניחא אפי' אתשמיש וכדכתבינן בסמוך ובסמוך אכתוב מה שכתב הריטב"א בס"ד בזה:
יעמיד פרנס שיספיק לה מזונות משלו עד שלשים יום ובפרק המדיר פריך ופרנס הא שליחותיה קא עביד ומפרש נמי מאי שנא שלשים יום גבי תשמיש קאמר רב דבסתם יוציא לאלתר משום דתשמיש לא אפשר בבעל אחר ומיעגנא.רש"י ז"ל במהדורא קמא:
אבל התם דאפשר בפרנס פירוש דהתם לא הדירה מגופו אלא מנכסיו ופרש"י ז"ל דאתשמיש לא חייל נדרא דהא משועבד לה והא דחייל אנכסים אוקים בדוכתה בשאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך פי' לפי' דאמתני' דהכא דקתני המדיר את אשתו אפשר לפרושה שפיר בהדירה עליו דאמר הנאת תשמישה עלי אבל הכא דקתני ליהנות לו ולא קתני ליהנות לה לא משמע אלא שאסר הנאתו עליה וכיון דכן לא חייל נדר' דהוה ליה כאומר הנאת תשמישי עליך ובירושלמי הקשו מזו לזו ותירצו תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו ולפי' רש"י ז"ל יש לפרש דמתניתין דהכא לא חייל נדרא אלא על נכסיו בלחוד. הריטב"א ז"ל:

ברשות אשתו כמה יכול לצאת. וקא מתמה ברשות כמה דבעי כל כמה דיהבא ליה רשותא מצי אזיל. אורחא דמילתא דרך ארץ שלא ישא עליו חטא אפי' הוא יכול לפתותה. רש"י במהדורא קמא:

בד"ה לא ליתן כו' ולא ליתן תבן לפני בקרו דשניהם כו' עכ"ל כך היה גירסת התוס' אבל הרי"ף גרס הכא היפך מפי' רש"י ועיין ברא"ש וגם שם במס' נדרים יש נוסחות שונות בזה ודו"ק:

בד"ה הלכה כר"א כו' אין זה אותו שהיה בימי ר"א עכ"ל דתרי רשב"ג הוו האחד הוא ר"ש בן ר"ג הזקן שנהרג בהרוגי מלכות והשני הוא ר"ש נכדו בן ר"ג דיבנה והוא אביו של רבי ודו"ק:

שקל באצבעתיה אנח ליה בפומיה כו'. הלשון בפומיה דהוי סגי ליה להשיב נפשו בטעימה בעלמא ולא בא לתוך מעיו דאל"כ תקשי השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כ"ש כדפרכינן בכמה דוכתין ומשום סכנה התיר מיהת הטעימה ודקא"ל מ"ט סמכת אניסא כו' יש לפרש דהך סכנה להפסיד סעודת המלך היא יותר סכנה לרב אשי מסכנת מר זוטרא:

ד"א חזאי ביה כו' בפרש"י בשר חזיר מצורע כו'. מלת ד"א נופל בכ"מ על החזיר ומסברא דלא פסיל לסעודת עובדי כוכבים משום בשר חזיר אלא משום דהוה מצורע דכן דרכו כדאמרינן פ' האיש מקדש עשרה קבין נגעים ירדו לעולם ט' נטלו חזירים כו' וק"ל:

ד"ה התלמידים יוצאין וכו' פי' ר"י דאתא לאשמועינן וכו'. נראה דקשה לר"י והא קתני בסיפא הפועלים שתים בשבת והכא קתני דיוצאים שבת אחת וא"כ משמע דעונתן לא הוי שתים בשבת לכך פי' דהרישא לאו בדין עונה איירי אלא אתא לאשמועינן דאע"ג דמנהגם היה וכו' ועונתן הוא שתים בשבת יכולין לשנות וכו' ולצאת וכו' ועי' לקמן בתוס' בדף ס"ב ע"א ד"ה והתניא הפועלים וכו':

גמ' האי פסיל למיכל מלכא אמרו כו' קמה ואמר לה כו' רשב"ג אומר אף המדיר כו' קיסנייתא דנדרשיר כצ"ל. ונ"ב הרי"ף גריס בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר אבל בגירסת הערוך הוא קסנייתא וקאי אנדרשיר ומש"ה ראוי לגרום דנדרשיר והוא לשון שחוק של קוביות שקורין נדרש כן בערוך בערך קטן וקיסנייתא הוא מלשון קסמים שקורין (פריטשי"ן בל"א):

רש"י בד"ה דעבד האי פסיל למיכל מלכא כו' כצ"ל:

בד"ה דמיטללא דנדרשיר כו' כצ"ל:

ברש"י בד"ה שקיל אצבעתיה רב אשי שקיל אצבעתיה דקפילא. דאל"כ הול"ל אנח אצבעתיה לא שקיל משא"כ לעיל שקיל באצבעתיה:

ברש"י בד"ה מתניתא מלכתא לגבי שמעתתא כו'. משום שלא תטעה שמעתתא מלכתא דשמעתתא נמי לשון נקבה לכן פירש דגבי מתניתא שייך מלוכה דמינה מותבינן ושלא תטעה מלכיו נמי לשון מלוכה לכן כתב מלכיא לשון נקבה וכן מתניתא:

רש"י ד"ה בהמתו. סוס וחמור שהן מיוזנים כו'. כצ"ל שכ"ה במקרא (ירמיה ה' ח'):

תד"ה הלכה כר' אליעזר. כצ"ל וכן בסה"ד. ומש"כ והא דקי"ל כו'. בהרא"ש כתב דלא פסיק כר"א אלא במאי דפליג את"ק אבל במאי דפליג ארשב"ג הלכה כרשב"ג. ונ"ל ראיה לדבריו מדלא סדר הש"ס האיכא בינייהו קודם דאיפסקא הילכתא כר"א:

רש"י (במשנה) ד"ה בש"א. אם הדירה ב' שבתות כו'. והעתיקו הרע"ב. ול"ד דמשמע דדוקא במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה והוא כרב לקמן בגמרא וכה"פ פסקו כשמואל דהלכה כוותיה בדינא וכ"ה גם דעת הרע"ב עצמו כמש"כ התוי"ט לקמן פ"ז מ"א ד"ה עד שלשים:

רש"י ד"ה מיולדת נקבה. ששוהא כו'. כצ"ל מלה חדא:

בתוי"ט ד"ה בה"א. ולשון הפרה שכתב (ר"ל הרמב"ם) לאו בדוקא כו' ומשום כו'. וכ"ה לשון הגמרא לקמן (סג) אפשר דמיפר נדראי. ושם י"ל ג"כ כמש"כ התוי"ט דאגב רהיטא דנדרי בתו עצמה נקיט. אבל מצינו ג"כ בעלמא דנקיט לישנא דהפרה בבכורות (ריש דף לז) וע"ש בתוס'. ועי' תוי"ט פ"ח דנדרים מ"ז ד"ה להפר:

גמ' מלכיא. נ"ב יש לו חבר במקרא בירמיה ובד"ה:

במשנה הספנים. נ"ב פורשים ליה"ג כפרש"י. לאפוקי בים כנרת ושל סדום ודכוותיהו שבע ימים קטנים שבא"י:

רש"י סד"ה מתניתא מלכתא כו' לשון זכר. נ"ב ש"מ מלכיו בחול"ם היו"ד הוא:

מ"ט סמכת אניסא א"ל חזאי רוח צרעת דפרחא עלוי' פירש"י על מר זוטרא פי' משו"ה מסר נפשו לסכנת המלך להציל מר זוטרא. וכן המרש"א שכ' בחי' אגדות שלו על הק' מ"ט סמכת אניסא דהוה ס"ל לרבנן דסכנתו של רב אשי לגבי מלך יותר מסכנת מר זוטרא משו"ה קשי' להו מ"ט סמכת אניסא ומשני חזאי רוח צרעת פרח על מר זוטרא וסכנתא דידי' גדול:

מבואר מזה דמחוייב לסכן עצמו משום הצלת חבירו. ודבר זה נשאל מלפני רדב"ז ח"ג סי' תרכ"ה. עכו"ם אמר לישראל או תניחני לקטוע ממך אבר א' שאין בו סכנת נפשות או אמית חברך והי' נראה לשואל ללמוד ק"ו דפיקוח נפש דוחה שבת ושבת דוחה סכנת אבר א' מכ"ש שפקוח נפש ידחה סכנת אבר א' ומחוייב זה להניח לקטוע לו אבר א' להציל חבירו. ותשובת רדב"ז שם תמוהים בעיני שהעלה שם שזה חסידות של שטות מכמה טעמים חדא דרכי' דרכי נועם ואין זה דרכי נועם. הוא תמוה א"כ מה יענה לבן פוטירא דר"פ איזהו נשך דשנים שהיו מהלכי' בדרך וביד א' קיתון של מים ישתו שניהם וימותו. וצריך לתת מימיו שבידו לחברו אעפ"י שאינו מצילו עד שבא ר"ע ודרש חייך קודמי' אבל הצלת חבירו באבר א' שלו אפשר לא פליג ר"ע. ומ"ש עוד שם רדב"ז אין עונשין מן הדין הוא תמוה בטלת כל ק"ו שבתורה שא"א שלא יהי' בקיומן הפסד ממון או טורח הגוף בקיום המצות ונימא אין עונשין מן הדין. ולא שייך אין עונשין אלא כשהב"ד עונשין. אבל קיום מ"ע שאדם בבחירתו עושה רצון בורא ית"ש לא מיקרי עונשין מן הדין. ובסנהדרין ע"ד ע"א תני רשב"י אומר וכו' וכי עונשין מן הדין וכו' כבר כתבתי לעיל בחי' פ' אלו נערות דלרבנן דאפי' יכול להציל בא' מאיבריו יכול להרגו ע"כ עונש הוא. אבל לר"י בן שאול שצריך להצילו בא' מאיבריו א"כ אפי' אינו יכול להצילו לא נימא שהוא עונש כלל אלא מיחס חס רחמנא עליו להצילו או את הנרדף עיי' ע"ג ע"א תוס' ד"ה להצילו וכו'. וכן הא דאמר אביי ביכול להציל בא' מאיבריו ור' יונתן בן שאול היא אשגירת לישנא בעלמא אמר ביכול להציל אלא אפי' אינו יכול להציל רק כיון דר"י בן שאול היא ממילא איננו לעונש רק להצלה ולא שייך קים לי' בדרבה מיני'. והכלל קיום מצוה אינו עונש ודברי רדב"ז תמוהים. ומ"ש עוד דר"פ החובל קאמר עין ולא נפש ועין תחת עין גם זה תימה מה ראי' התם מעין מיירי ושורייקא דעינא בלבא תלי' כדמייתי השואל שם בעצמו וכיון דעין תחת עין ממון ה"ה כויה ופצע הכל ממון. ומ"ש לדחות הק"ו משום דאתה ואיבריך חייבים בשבת משא"כ לחתוך אבר שלו עבור חברו לא שמענו ג"ז תימה נימא ק"ו הכי הוא פקוח נפשו של ראובן דוחה שבתו של שמעון שהרי שמעון מותר לשחוט בשבת בשביל פ"נ של ראובן ואפ"ה כששמעון מסוכן באבר א' אינו יכול לחלל שבת בעצמו להציל איבריו ש"מ נפשו של ראובן חמיר לשמעון מאברו של עצמו. ה"ה וכ"ש שיניח לקטוע אברו בשביל הצלת נפש חברו. ומ"ש דק"ו פריכא דשבת דוחה אבר א' משמיא אנסי' לי' אבל למסור אברו לא אם כוונתו לחלק בין חולה באבר דמשמים הביאו עליו האונס לבין שאנסו עכו"ם הוא דבר שא"א לשמוע דודאי אם עכו"ם רוצה להרוג ראובן מותר לשמעון לחלל שבת להצילו. ואם רוצה לקטוע אברו אסור לחלל שבת לכאורה והדרא ק"ו לדוכתי'. אבל נ"ל כוונתו בודאי גם עכו"ם מיקרי אונס שמים דאוריי' וגנבי אונס שמים מתקרי. אך כל זה אם מחליט לקטוע אברו. אבל הכא לא אנסו כלל אלא אומר לו או תניח לקטוע איברך או אהרוג פלוני אין עליו אונס כלל בזה לא נימא שימסור איברו להצלת נפשו הא למה זה דומה לישראל מומר האומר לחברו ישראל כשר תניח לקטוע איברך ואם לאו אחלל אני את השבת הנאמר שצריך להניח לקטוע אברו כדי שלא יתחלל השבת אע"ג שאם הי' אומר אקטע איברך אם לא תחלל אתה השבת שאז הי' צריך לקטוע אברו ולא לחלל שבת הה"נ הכא כשהי' אומר אקטע איברך אם לא תהרוג לפלוני פשיטא דאמרי' מה חזית אבל שיקטול העכו"ם לפלוני מה לו ולפלוני. זה נ"ל כוונתו בזה ועדיין אין הסברא ברורה אצלי:

ואמנם מ"ש עוד דקטוע אבר א' הוא ג"כ סכנת נפש שהוא ראה שצרמו לאחד באזנו ומת ע"י יציאת דם מן האזן נוראות נפלאתי על הגדולים האלה השואל והמשיב הלא ש"ס ערוך הוא בע"ז פ' אין מעמידין פדעתי מחללין עליו את השבת ופירש"י מכת חרב וכן פסק בש"ע א"ח סי' שכ"ח סעי' ז' וא"כ אי העכו"ם רוצה לקטוע בברזל אין כאן ק"ו דהא גם שבת מחללין אע"ג דיש לחלק דשבת מחללי' לעשות לו רפואה דבלא רפואה יהי' מסוכן אבל מ"מ רפואה יש לו. וא"כ נוח לו לחתוך אברו ולעשות לו רפואה אח"כ מלהרוג חברו שלא יחי' אחר נפלו. ומטעם זה נתחייב אבנר שהי' לו להציל לעשהאל בא' מאיבריו בסנהדרין מ"ט ע"א ע"כ בחרבו דאלו ע"י סם מאי האי דקאמר לי' אל החומש כוונת לי' בא' מאיבריו לא כ"ש ומאי קושיין דלמא לא הוה לי' סם מוכן. אע"כ בחרבו (מיהו בסנהדרין ע"ד ע"א נוכל לומר דע"י סם קאמר) ומ"מ נתחייב אבנר משום דע"י חרב אית לי' רפואה ולא ה"ל להמיתו וזה פשוט. ומ"מ ק"ו ליכא משבת וגם איכא גופא דלא מקבל סמא כדאיתא בנדה ו' ע"ב ואיתא להרדב"ז במסקנתו דספיקא דידי' עדיף מודאי של חברו. ואכתי בקטיעא ע"י סם שלא ע"י חרב איבעי' לן. ונראה ודאי למ"ד שבת הותרה לפ"נ עיי' רא"ש פ' יוה"כ ומדמה לי' לאוכל נפש בי"ט אין מקום לק"ו שלו. כשם שאין לעשות ק"ו מאוכל נפש דדוחה יו"ט וי"ט דוחה חולי שאין בו סכנה ה"נ יהי' אוכל נפש דוחה לחולי שאין בו סכנה. ויהי' מצוה להביא עצמו לידי חולי שאין בו סכנה משום אוכל נפש בי"ט וה"נ דכוותי'. וצ"ע קצת דברי ר"ח בתוס' פסחים פ"ד ע"א כבר הארכתי בזה במקום אחר. ואמנם להרמב"ם דס"ל פקוח נפש דחוי' הדר הספק לדוכתי' והכ"מ רפ"ב משבת וגם בב"י סי' שנ"ח תלה זה במאי דקיי"ל טומאה דחוי' כאלו בחדא מחתא מחתינהו. ומהתימא ביומא ס"פ טרף בקלפי מבואר שבת הותרה בציבור לעבודה וטומאה דחוי' ונימא נמי פ"נ הותרה דומי' דעבודה. ומשמע כיון דשבת הותרה לעבודה ה"ה למילה דאל"ה לא אתי' מיני' בפ' ראד"מ וכיון דשבת הותרה גבי מילה ה"ה לפ"נ דאתי' מק"ו דמילה ס"פ יוה"כ וצ"ע בכל זה. נחזור להנ"ל דקיטוע ע"י מכת חרב נראה כהרדב"ז ולזה נוטה דעת ש"ך סי' קנ"ב בי"ד ססק"ג אמנם ע"י סם מספקי' לי'. ובשמעתין נ"ל דסכנת רב אשי אצל המלך הי' לקטוע אצבעו ע"י סם. ומשו"ה סמיך אניסא להציל מר זוטרא מרוח צרעת שהוא סכנת כל הגוף. ועדיין צריך אני לעשות לי רב בכל הנ"ל:

בתוספות בד"ה הלכה כר"א והא דקי"ל בכ"מ ששנה רשב"ג כו' עכ"ל. נראה דפשיטא להו דרשב"ג פליג אדר"א ועיין מה שכתב הרא"ש ז"ל בזה אמנם לולי שאיני כדאי היה נראה לי דרשב"ג לא פליג אדר"א דמדקאמר רשב"ג אף המדיר משמע דמודה בקמייתא כדדייקי' בכל דוכתי אלמא דלעולם הבעל יכול לכופה לעשות בצמר דוקא ולא סגי לה לטייל בגורייתא כו' אפי' לרשב"ג ולפ"ז נראה דכי היכי דסברת המקשה דקאמר היינו ת"ק ע"כ פשיטא דלענין דינא נמי לא פליגי כיון דהני תרי טעמי ליכא בינייהו מידי. א"כ לסברת התרצן נמי לא פליגי והכי קאמר דאיכא בינייהו בין הנך טעמי היכא דמטללא בגורייתא כו' ומש"ה הוצרך ר"א לומר דכופה לעשות בצמר דוקא דאע"ג דמטללא בגורייתא אפילו הכי מצי הבעל להקפיד שלא תבא לידי זימה ורשב"ג נמי מודה ליה בהא אלא שבא להוסיף דאע"ג דהבעל אינו חושדה בכך שתבא לידי זימה ואפילו התירה בפירוש שלא תעשה שום מלאכה. אפ"ה כופין אותו להוציא שהיא באה בטענה שתבא לידי שיעמום ואינה רוצה לטייל בגורייתא וכיוצא שהן ענייני ליצנות משא"כ אי לאו טעמא דשיעמום אין כופין אותו להוציא משום טעמא דזימה כיון שהוא אינו חושדה בכך והיא גם היא אין לה טענה זו שהרבה עניני הרחקות ופרישות תוכל להתרחק מחשש זימה אם תרצה להזהר או תשב בצד המתעסקים במלאכת הבית כנ"ל לולי שהתוספות לא כתבו כן:

במשנה המדיר כו' העונה האמורה בתורה כו'. פירוש דכתיב ועונתה לא יגרע ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש דלא דמי לשארה וכסותה דמסתמא היינו כדי צורכן ולפי כבודן דעולה עמו כו' משא"כ בעונה דאפיק לה רחמנא בלשון עונה שיש לדבר זמן קבוע ע"כ היינו שהדבר מסור לחכמים כדאשכחן בדוכתי טובא ועוד דהכא מסמיך להו אקרא כדאיתא בירושלמי דשמעתין דמייתי מקרא דעזים מאתיים ותיישים עשרים וכמו שפרש"י בחומש פ' וישלח ונראה דמש"ה לא קתני במתני' עונת ת"ח שהיא פעם א' בשבת או למיתני בהדיא משבת לשבת ולמאי דפרישית אתי שפיר דלא קתני אלא הנך דשייכין בפשטא דקרא. דסמכי' אקרא דעזים מאתיים דמסתמא היינו לפי טורח התעסקות במלאכה או הבטלות ממלאכה משא"כ לענין עונת ת"ח לא רמיזא כלל באורייתא שאין לה שום שייכות להאי דרשא דעזים מאתיים אלא שהת"ח נהגו סלסול בעצמן לפי שהוא זמן עונג ושביתה ולא דמי כלל לשאר עונות שהן משום לתא דנשותיהן שאינן מתרצות אלא בכך משא"כ עונת ת"ח אי לאו דשבת זמן עונג ושביתה הוא לא היו עוברין על עונתה לא יגרע אפי' בכמה שבתות דמסתמא הנשים מתרצות בכך שיעסקו בעליהן בתורה כדאשכחן שיוצאין שלא ברשות שלשים יום לתנא דמתניתין ולחכמים אפי' שנים ושלש שנים והיינו נמי מה"ט דניחא לנשותיהן בכך כנ"ל נכון והר"ן ז"ל כתב בע"א ע"ש:

תוס' ד"ה לא ליתן וכו' כדתנן וכו'. יש ליישב לגירסת רש"י הכא דהתם מיירי בעשירה דאינה מחויבת במלאכות וכ"כ הר"ן ז"ל והא דנקט דוקא ליתן תבן ולא שאר מלאכות משום דשאר מלאכות אף דאינה חייבת מ"מ א"א ליזהר מהמלאכות בהיותה עמו וכמ"ש לעיל במתניתין דעכ"פ יכול להפר משום זה מכ"ש לר"י ב"נ דיכול להפר משום שאינו יכול להחזירה. משא"כ ליתן תבן לפני בהמתו כיון דהוי מדברים שאינו בינו לבינה בודאי יכולה ליזהר ואינו יכול להפר וק"ל:

תוס' ד"ה הלכה כר"א וכו'. והריטב"א כתב דלא פליגי ר"א ורשב"ג והיא אינה יכולה לטעון בנודר משום זמה אלא משום שיעמום וכן נראה דלפמ"ש במתניתין דע"כ מיירי בנדרה היא וקיים לה איהו והא דהוא יכול להפר הוא משום זמה ושיעמום מ"מ צ"ל דעיקר ההפרה ע"כ לאו משום שיעמום דא"כ יותר ה"ל לרשב"ג לאשמעינן זה הטעם במה שיכול להפר אלא ע"כ צ"ל דעל ר"א קאי דבל"ז יכול להפר משום זמה רק הא דיוציא ויתן כתובה הוא ע"כ משום שיעמום כמ"ש הריטב"א וק"ל: אך לפי מה שכתבנו דיכול להפר משום שאינה יכולה ליזהר מהמלאכות אינו מוכרח וק"ל:

פירש"י ד"ה המדיר וכו'. כגון דאמר וכו'. ה"ה דהמ"ל דאיירי בנדרה היא וקיים לה איהו אע"ג דהיא משועבדת לו אפ"ה חל כשקיים לה איהו כמ"ש המהרש"א לעיל דף נ"ט ע"ב וכ"ש לר"מ דס"ל לקמן ר"פ המדיר דהיא נתנה אצבע בין שיניה המ"ל בפשטות כגון שנדר הוא ותרצתה היא לנדרו ובכה"ג הוא נותן אצבע לר' מאיר ושפיר יוציא ויתן כתובה. אך לפמ"ש לעיל שם בשם ספר פני יהושע דכשהוא נותן אצבע בין שיניו אינו חל א"א לפרש כן לר"מ דא"כ אינו חל כלל כיון דהוא נותן אצבע גם יש לומר דרצוי שלה אינו מועיל בעונה לכ"ע דלא מהני מחילה בצערא דגופא כדאיתא לעיל דף נ"ו ואינו חל וצ"ע בזה גם יש לומר דא"א לפרש הכי לשמואל דמוקי למתניתין בסתם משום שמא ימצא פתח לנדרו ובנדרה איהי לא אמרינן שמא תמצא פתח כדאיתא לקמן ר"פ המדיר ולא מתוקמא אלא כמו שפירש"י וק"ל:

בגמרא מר סבר מידי דהוא גרים וכו'. לכאורה אינו מובן כיון דל"ל לב"ש סברא דב"ה דדוקא מידי דשכיח. א"כ ממילא דילפינן מיולדת השיעור הגדול יותר. ונראה דבאמת אין להקשות לב"ה דיליף מנדה ולא יליף מזבה דצריכה להמתין שבעה נקיים חוץ מג' ימי ראיה דיש לומר דזבה ג"כ לא שכיחא כולי האי דקי"ל דכל י"א יום היא בחזקת טהרה אך לב"ש דיליף אף ממידי דלא שכיחא קשה דלילף מיולדת בזוב שצריכה להמתין שלשה שבועות לכך קאמר דב"ש סבר מידי דהוא גרם לה וכו'. משא"כ שבוע שלישית שאינה אלא מחמת זיבה דלאו איהו גרים לה. ודוק:

שם אמר רב מחלוקת וכו'. בספר שיטה מקובצת דקדק לשון מחלוקת דהל"ל לא שני כדאיתא בר"פ המדיר ומתוך זה נדחק לומר דקמ"ל דשמואל מודה במפרש יותר מהשיעור דלא אמר שמא ימצא פתח לנדרו ולדעתי נראה דמלבד שהוא דוחק גם זה הדין אינו דא"כ מאי מקשה הש"ס ר"פ המדיר על שמואל ממתניתין המדיר שלא תטעם אחד מהפירות דע"כ הקושיא הוא משום שמא תמצא פתח כיון דע"כ תלהו בתשמיש ואי כדבריו דילמא מיירי בתלתא בתשמיש בזמן המפורש יותר מן השיעור וכן הא דמקשה שם בדף ע"א ע"ב ותתקשט ותאסור שבת אחת דילמא מיירי בכה"ג. והנלענ"ד לתרץ והוא דיש לומר דפלוגתייהו דרב ושמואל בסתם תליא בפלוגתא דב"ש וב"ה לפי מאי דהקדים הש"ס לפרש פלוגתייהו דב"ש וב"ה דמר יליף מנדה ומר יליף מיולדת. א"כ יש לומר דבנודר סתם ליכא למילף מיולדת דשם ההיתר ידוע ביומי וטבילה אפילו לא תפסוק אחר שבועיים לא מיבעיא לרב דס"ל במסכת נדה דף ל"ה דמעיין אחד הוא והתורה התירתו אפילו בשופעת ואפילו ללוי דס"ל ב' מעיינות הן מודה אליבא דב"ש דמעיין אחד הוא כדאיתא בנדה שם א"כ לב"ש דאין ללמוד מנדה משום דהוא גרים מהוא גרים יליף א"כ לדידיה אין ראיה מיולדת לנודר בסתם וממילא הדין דיוצא מיד אבל לב"ה דיליף מנדה דאין ההיתר ברור ג"כ דשמא לא תפסוק בטהרה א"כ ה"נ בסתם אף שאין היתר ברור אמרינן שמא תמצא פתח לנדרו אבל רב ושמואל לא ניחא להו לאפושי פלוגתייהו דב"ש וב"ה ותו דחשיב לה הך מתניתין בעדיות גבי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ולפ"ז בסתם הוי ב"ש לחומרא אף דיש לומר דלאו להכי איתשל כמ"ש התוס' בריש קידושין מ"מ למה לן לאפושי פלוגתייהו ולדחוק כנ"ל. לכך אמר מחלוקת ב"ש וב"ה במפרש אבל בסתם לא פליגי להיפך כנ"ל דכיון דלב"ש דלא יליף אלא מיולדת ודאי בסתם יוציא דהא ס"ל לב"ש דמעיין אחד הוא. ה"ה לב"ה הדין כן אף דלב"ה אינו מוכרח דהא יליף מנדה מ"מ יש לומר דאחר ז' ימים תו לא שכיחא כולי האי שלא תפסוק ושמואל פליג וס"ל כיון דב"ה יליף מנדה ה"ה אפילו אין ההיתר ברור ומיניה יליף לב"ש שלא לאפושי פלוגתייהו ובהכי א"ש הא דהקדים הש"ס לפרש דב"ה יליף מנדה דלפי הס"ד דשניהם ילפינן מיולדת המ"ל דרב ושמואל לא פליגי אלא אליבא דבית הלל בפלוגתא דרב ולוי במעיין אחד ושתי מעיינות. ודוק:

(סא רע"ב) שקל אצבעתיה אנח עליה.—לפי פשוטו משמע שרב אשי הניח אצבעו שלו על אותו מקום (כמו "שקל באצבעתיה אנח ליה בפומיה" דלעיל), ואיני יודע מה הכריחו לרש"י לפרש: רב אשי שקל אצבעתיה דקפילא.

(סא ב) ולא ליתן תבן לפני בהמתו.—עי' רש"י שכתב שני פירושים. ובמנחות (סט א) משמע כפירוש ראשון (ע"ש בפירש"י).

דחוור אפיה. פניו זועפים שנתאוה למאכל: א''ל. אטורנגא לרב אשי: אפסדתא לסעודתא. לא יאכל המלך מעתה: אמרו לו. שוטרי המלך אמאי תעביד הכי: אמר להו. רב אשי: דעביד הכי פסיל למיכל למלכא. העושה מאכל כזה אין ראוי שיאכל המלך מאכל מידו: דבר אחר חזאי ביה. בשר של חזיר מצורע ובלשון לעז קורין לו שורשמי''ן: שקל אצבעתיה. רב אשי שקל אצבעתיה דקפילא: אנח עליה. על אחת החתיכות: אנחיריה. לא גרסי': הכא מי בדקיתו. כלומר בדקתם את חתיכה הזו: בדקו אשכחו. נס נעשה לו: דפרחה עילויה. דמר זוטרא: פלי. מבקע והרבה יש לו דומים במסכת נדה (דף כא:) דפלי פלויי: מיא דצערי. רוק שגדל בתוך הפה מחמת קיוהא דבר הנאכל בפניו ואינו אוכל ממנו: עד דזג. נפחו פניה וכריסה ונעשו כזכוכית שכן דרכי הנפוחים: תוף שדאי. רקקי והשליכי: לעמוד. לשרת: בהמתו. סוס וחמור שהן מזויינין וצוהלים לרביעה אבל בקר אינו להוט אחר רביעת אשה ואין יצרו ניכר כל כך לפיכך אין אשה נסתית לו ואני שמעתי בקרו נקבות בהמתו זכרים: משרבט. פושטן כמין שרביט עד שנעשין גדולות ובלשונינו נקרא אשא''ש ע''י שהיא צריכה לשרות החוט תמיד ברוק: שפוד שפחות וגומות. סימני הלכות הן שפוד במסכת ביצה שפחות כאן גומות במסכת נדה בלורית במסכת עבודה זרה אפר מקלה במסכת מכות גבינה במסכת עבודה זרה תלת מנייהו מתני' שפחות ובלורי' וגבינה ותלת מנייהו שמעתת' ופרשינהו רב מלכיו ורב מלכיא: רב פפא. אסימנא דרב מלכיו פליג דקאמר שפחות רב מלכיו ליתא דכל מתני' ומתניתא דהכא רב מלכיא פרשינהו אבל שמעתתא דאמר ברב מלכיו מודינא לך: וסימניך. שלא תחליף בגירסא: מתניתא מלכתא. לגבי שמעתא הויא מתניתא מלכתא דהא מינה מותבינן תיובתא לשמעתא וסימניך מלכיא לשון נקבה אבל מלכיו לשון זכר: היינו ת''ק. רבי אליעזר מה לי לידי שעמום מה לי לידי זימה: דמיטללא בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר. משחקת בכלבים דקים ושחוק שקורין אישקקי''ש לידי זימה איכא לידי שיעמום ליכא דאין שיעמום אלא ביושב ותוהא ובטל לגמרי: מתני' המדיר את אשתו. כגון דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אבל הנאת תשמישי עליך לא מיתסרא דהא משועבד לה דכתיב ועונתה לא יגרע והכי מוקמינן בנדרים בפרק ואלו נדרים (דף פא:): ב''ש אומרים שתי שבתות. אם הדירה ב' שבתות תמתין ואם יותר יוציא ויתן כתובה: הטיילין. מפרש בגמרא: החמרים. שיוצאין לכפרים להביא תבואה למכור בשוק: הגמלין. סוחרי חבילות ומביאין על הגמלים ממקום רחוק: הספנים. פורשין לים הגדול לקצווי ארץ: גמ' מיולדת נקבה. ששוהא שבועיים מתשמיש: נגמרו מיולדת נקבה. כיון דאשכחן אורח ארעא לשהות כל כך אין לנו לכופו להוציא: ה''ג. אי מיולדת גמרי הכי נמי: מידי דשכיח. כעס שכועס על אשתו ומדירה: ממידי דשכיח. נדות לאפוקי לידה דלא שכיח כולי האי: מידי דהוא גרים לה. נדר האיש גורם לה לשהות וכן לידה על ידו באה לה לאפוקי נדה דממילא ויש לנו ללמוד מן הדומה [אפילו לא שכיח כולי האי]: אפי' בסתם נמי ימתין. לב''ש שתי שבתות ולב''ה שבת אחת: שמא. בתוך הזמן ילמוד למצוא פתח חרטה לומר אדעתא דהכי לא נדרי ויתיר לו חכם נדרו: מליהנות לו עד ל' יום. קונם את נהנית לי עד ל' יום ולא הדירה מהנאת תשמיש דהא לא חייל משום דמשועבד לה וגבי מזונות נמי מוקמינן ליה לקמן (ד' עא.) באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ופרנס משום דלא ספקא ואית דמוקמא כגון שהוא מן הגמלי' או מן הספנים שאין לכופו בשביל תשמיש ולאו מילתא היא דהא מוקמא לקמן אכולהו קתני מתני' לענין מדיר שבוע אחת: יעמיד פרנס. שיזון אותה והתם פריך ואטו פרנס לאו שליחותיה עביד: תשמיש. לא אפשר בפרנס: ואי אתמר בהא. מליהנות לו: בהא אמר שמואל. משום דאפשר בפרנס:

לא ליתן תבן לפני בהמתו ולא ליתן תבן לפני בקרו. דשניהם אינה מחוייבת כדתניא בפרק בתרא דנדרים (דף פא:) דברים שבינה לבין אחרים אינו מיפר כיצד קונם שאני עושה לפי אבא לפי אביך לפי אחי לפי אחיך שלא אתן תבן לפני בהמתך שלא אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר: וה''מ בכיתנא רומאה. והא דדייקינן אמתני' בצמר אין בפשתים לא בכיתנא רומאה: הלכה כר''א. והא דקי''ל. בכ''מ ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו אין זה אותו שהיה בימי ר''א: איכא בינייהו שפחות. אומר רשב''ם שפחות ושכנגדה דהיינו אפר מקלה שהוא מימרא דתרווייהו בינייהו נינהו ור''ת פי' דהא דקאמר מתני' ומתניתא רב מלכיא לא אתא לאפלוגי על מימרא של רב מלכיא אלא אתא למימר דכל מתני' ומתניתא רב מלכיא ולא רב מלכיו אבל [שמעתתא יש מהם רב מלכיו ויש מהם] נמי רב מלכיא וכן מוכח דקאמר וסימניך מתניתא מלכתא אבל משמעתתא לא נותן סימן: התלמידים יוצאין שלא ברשות ל' יום והפועלים שבת אחת. פי' ר''י דאתא לאשמועינן דאף על גב דמנהגם היה ללמוד ולעשות מלאכה בעירם ועונה האמורה בתור' לתלמיד מע''ש לע''ש כדאמרי' בגמ' ולפועלים שתים בשבת כדקתני סיפא אפ''ה יכולים לשנות ממנהגם ולצאת תלמידים ל' יום ופועלים שבת אחת: