דף סא - ב

חזייה רב אשי למר זוטרא [ראה רב אשי את מר זוטרא]  דחוור אפיה [זעפו פניו] מחמת תאות המאכל.

שקל רב אשי באצבעתיה, אנח ליה בפומיה [נטל רב אשי באצבעותיו מן התבשיל שהיה אמור להיות מוגש למלך, והניחם בפיו של מר זוטרא] כדי שיטעם מן התבשיל ולא יסתכן.

אמר ליה אטורנגא דמלכא לרב אשי: אפסדת לסעודתא דמלכא [הפסדת את סעודת המלך] על ידי שנתת אצבעותיך בתבשילו, כי שוב לא יאכל המלך ממנו.

אמרו ליה שוטרי המלך לרב אשי: אמאי תיעביד הכי [למה עשית כן להפסיד את סעודת המלך]!?

אמר להו רב אשי לשוטרי המלך: לא אני הוא שפסלתי את מאכל המלך, אלא מאן דעביד הכי, מי שבישל את התבשיל הזה, הוא זה שפסיל למאכל דמלכא [פסל את מאכל המלך], כדמפרש ואזיל.

אמרו ליה שוטרי המלך לרב אשי: אמאי, וכי איזה דבר רע מצאת בתבשיל זה?

אמר להו רב אשי לשוטרי המלך: דבר אחר [חזיר] ^[1] חזאי ביה, בשר של חזיר מצורע ראיתי בתבשיל.

בדקו שוטרי המלך, ולא אשכחו [לא מצאו כדברי רב אשי].

שקל רב אשי את אצבעתיה של הבודק, ואנח עליה [נטל רב אשי את אצבעותיו של הבודק, ^[2] והניחן על אחת החתיכות], ואמר להו לאותם שבדקו:

וכי הכא מי בדקיתו, האם אף את החתיכה הזו - בדקתם!?

בדקו את אותה החתיכה, ואכן אשכחו שהיה שם צרעת.

אמרו ליה רבנן לרב אשי: מאי טעמא הטעמת למר זוטרא מתבשיל המלך וסכנת את עצמך מפני המלך, וסמכת אניסא [סמכת על הנס] שתימצא בתבשיל צרעת!? ^[3]

אמר להו רב אשי לרבנן:

לא סמכתי על הנס, אלא חזאי רוח צרעת דקא פרחה עילויה [ראיתי רוח צרעת פורחת על מר זוטרא], והבנתי שבהכרח יש צרעת בתבשיל. ^[4]

ההוא רומאה דאמר לה לההיא איתתא, מעשה ברומאי שאמר לאשה פלונית: האם מינסבת לי [תנשאי לי]?

אמרה ליה אותה אשה: לא אנשא לך.

אזיל אייתי רימני [הלך אותו רומאי והביא רמונים], פלי ואכל קמה [בקעם ואכל בפניה, ולא נתן לה מהם], וכל מיא דצערי לה בלעתיה [כל רוק שהיה עולה בפיה מחמת תאות המאכל היתה האשה בולעת], ולא הב לה עד דזג לה [ולא נתן לה מהרמונים עד שנפחו פניה וכריסה, ונעשו שקופים כזכוכית, כדרך הנפוחים].

לסוף אמר לה אותו רומאי לאשה: ואי מסינא לך מינסבת לי [אם ארפאך, תנשאי לי]?

אמרה ליה האשה: אין, אכן אנשא לך.

אזיל, אייתי רימני פלי ואכל קמה [הלך אותו רומאי והביא שוב רמונים פתחם ואכל לפניה], ואמר לה לאשה:

כל מיא דצערי - לך תוף שדאי תוף שדאי [כל רוק שיעלה בפיך מחמת תאות המאכל רוקי והשליכי רוקי והשליכי], עד דנפקא מינה כי הוצא ירקא [עד שיצא ממך כמין עשב ירוק]. ואתסיאת [ונרפאה האשה].

שנינו במשנה: ועושה מלאכה של טוויה בצמר:

ומדייקת הגמרא: מלאכת טוויה בצמר, אין, אכן היא עושה, אבל טוויה בפשתים היא לא עושה.

ובהכרח, מתניתין - מני? בשיטת מי היא אמורה? - בשיטת רבי יהודה היא! דתניא: הבעל אינו כופה [במפיק ה"א - אין הבעל יכול לכפות את אשתו], לא לעמוד ולשרת לפני אביו, ולא לעמוד ולשרת לפני בנו. ^[5]

ולא ליתן תבן לפני בהמתו, סוס וחמור, שהם מיוזנים וצוהלים לרביעה. ^[6]

אבל כופה [כופה אותה] ליתן תבן לפני בקרו, שאין הבקר להוט אחר רביעה כמו הסוס, ואין יצרו ניכר כל כך, ואין האשה מוסתת לו. ^[7]

רבי יהודה אומר: אף אינו כופה לעשות בפשתן, מפני שהפשתן מסריח את הפה,, ומשרבט את השפתים, פושט שפתותיה כמין שרביט, עד שנעשין גדולות, היות והיא צריכה לשרות את חוט הפשתן ברוק שבפיה, תדיר.

ומבארת הגמרא את דברי רבי יהודה:

והני מילי שאינו כופה אותה לעשות בפשתן - בכיתנא רומאה [פשתן רומי]. ^[8] שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה:

אמר רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כרבי אליעזר.

שני האמוראים, רב מלכיו ורב מלכיא, היו דומים בשמותיהם, והם ביארו שש הלכות.

שלש הלכות מתוך ששת ההלכות נאמרו ביחס לענינים הנזכרים במשנה או בברייתא, ואילו שלשת ההלכות האחרות נאמרו בפני עצמן.

וכיון שהיו שמותיהם של רב מלכיו ורב מלכיא דומים, נחלקו אמוראים אלו מתוך שש ההלכות אמר רב מלכיו, ואלו אמר רב מלכיא:

אמר רבי חנינא בריה דרב איקא,

שלש הלכות הללו: האחת בענין שפוד [ביצה כח ב], השניה בענין שפחות [שהיא המימרה כאן], והשלישית בענין גומות [נדה נב א] - רב מלכיו הוא זה שאמרן.

ושלשת ההלכות האחרות, שנאמרו בענין: בלורית [במסכת עבודה זרה כט א], אפר מקלה [במסכת מכות כא א], וגבינה [במסכת עבודה זרה לה ב] - רב מלכיא הוא שאמרן.

ואילו רב פפא חולק על כך שייחס רבי חנינא בריה דרבי איקא את ההלכה בענין "שפחות", הנוגעת לדין משנתנו, לרב מלכיו, ואמר:

האימרה בענין דין "שפחות", הנוגעת למשנתנו - רב מלכיא הוא זה שאמרה, ולא רב מלכיו!

כי "כלל" אמר רב פפא, שבאמצעותו אפשר להבחין בין אימרותיו של רב מלכיו לאימרותיו של רב מלכיא, וכך הוא הכלל:

כל האימרות העוסקות בענין הלכות הנזכרות במתניתין ומתניתא [במשנה ובברייתא], דהיינו: דין "שפחות" [שהוא בענין שפחות שבמשנתנו], בלורית, וגבינה - רק רב מלכיא אמרן ולא רב מלכיו.

אבל שלשת האימרות האחרות [שפוד, גומות, אפר מקלה], שהן בגדר שמעתתא בלבד [שמועות אמוראים, שאינן מתייחסות למשנה או לברייתא] - רב מלכיו, או רב מלכיא, אמרו אותן.

ולא נחלק רב פפא על רבי חנינא בר איקא אלא רק בענין שפחה, כיון שהיא משלשת ההלכות הנוגעות למשנה ולברייתא [שפחות, בלורית וגבינה], שלדעת רב פפא כל הלכות אלו - רק רב מלכיא אמרן, ולא רב מלכיו.

ולכן חלק רב פפא בענין שפחה, ואמר, שאת ההלכה בענין שפחות אמר רב מלכיא ולא רב מלכיו, היות והלכה זו מתייחסת למשנתנו.

אבל בשלשת ההלכות האחרות [שפוד, גומות, ואפר מקלה], שהן שמעתתא, מודה רב פפא לרבי חנינא בר איקא, שאת שתי האימרות, שפוד וגומות, רב מלכיו אמרן, ואת האימרה השלישית, בענין אפר מקלה, רב מלכיא אמרה.

ולדבריו, רב מלכיא אמר ארבע אימרות [שלשת הלכות הנוגעות למשנה ולברייתא, ואחת, אפר מקלה, הנוגעת לשמעתתא], ואילו רב מלכיו אמר שתי אימרות. ^[9]

וסימנך, כדי שלא תחליף את הגירסא:

מתניתא, שהיא לשון נקבה, נחשבת כמו "מלכתא" [מלכה] לגבי שמעתתא של אמוראים.

שהרי המשנה או הברייתא חשובה יותר מהשמועה, שהרי במקום ששנה אמורא שמועה בניגוד למשנה או לברייתא, נדחים דבריו מפניהם.

וכיון שהמשנה או הברייתא נחשבת "מלכה" ["מלכתא"], יהיה זה סימן לשמו של רב מלכיא, שהוא זה שאמר את האימרה בענין המשנה.

כי שמו של רב "מלכיא" דומה ל"מלכה", שהוא לשון נקבה.

ואילו שמו של רב "מלכיו" דומה ל"מלך", שהוא לשון זכר.

והוינן בה: מאי בינייהו, באיזו אימרה יש הפרש בין דברי רבי חנינא בריה דרב איקא לבין רב פפא?

ומבארת הגמרא: איכא בינייהו: שפחות, היינו האימרה שהלכה כרבי אליעזר במשנתנו.

לפי רבי חנינא בריה דרב איקא - רב מלכיו הוא שאמר זאת.

ואילו לפי רב פפא - רב מלכיא אמר זאת. לפי שלדעת רב פפא, כל האימרות המתייחסות למשנה, רב מלכיא בלבד אמרן.

שנינו במשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי שעמום:

ומקשה על כך הגמרא: הרי דין זה, היינו דינו של תנא קמא! כלומר, רבי אליעזר, שאמר "בטלה מביאה לידי זימה", ומה לי שתביא לידי זימה ומה לי שתביא לידי שעמום!? ^[10]

ומפרשינן: איכא בינייהו בין רבי אליעזר [תנא קמא] לרבן שמעון בן גמליאל, באשה שאינה מתבטלת לגמרי, אלא דמיטללא בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר. משחקת בכלבים דקים, ובמשחק [שקורין אישקקי"ש. רש"י] ^[11]

כי אם הטעם הוא משום שיעמום, לא שייך הטעם הזה באשה זו, שהרי אינה יושבת ותוהא ובטלה לגמרי.

אך לפי רבי אליעזר, שהטעם הוא משום זימה, יש לחוש לכך גם כשהיא משחקת במשחקים שונים, משום ששחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה. ^[12]

מתניתין:

א. המדיר את אשתו מתשמיש המטה, וכגון שאמר הבעל: תאסר הנאת תשמישך עלי. ^[13] בית שמאי אומרים: אם הדירה עד שתי שבתות [שבועות] ולא יותר, תמתין. ואם הדירה ליותר משבועיים, הרי זה יוציא, ויתן כתובה.

ובית הלל אומרים: אם הדירה עד שבת אחת [שבוע אחד] בלבד, תמתין. אבל אם הדירה יותר משבוע אחד, יוציא ויתן כתובה.

ב. התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהן, על אף שהם משועבדים להן למצות עונה - שלשים יום.

והפועלים יוצאין לעבודתם שלא ברשות נשותיהן - שבת אחת [שבוע אחד] בלבד. ^[14]

העונה האמורה בתורה, ^[15] שחייב כל אדם לפקוד את אשתו, משתנית בהתאם לעבודת הבעל: הטיילין, ^[16] חייבין בכך בכל יום, ובגמרא יתבאר מי הם.

הפועלים, חייבים שתים, פעמיים בשבת [בשבוע].

החמרים, שיוצאים לכפרים להביא תבואה למכור בשוק - אחת בשבת.

הגמלים, שיוצאים למקום רחוק - אחת לשלשים יום.

הספנים, שפורשים לים הגדול לקצווי ארץ - אחת לששה חדשים. ^[17]

דברי רבי אליעזר.

גמרא:

שנינו במשנה: המדיר את אשתו מתשמיש המטה, בית שמאי אומרים שתי שבתות, בית הלל אומרים שבת אחת:

והוינן בה: מאי טעמייהו דבית שמאי?

ומבארת הגמרא: גמרי [לומדים הם] מיולדת בת נקבה, שהיא אסורה לבעלה שבועיים.

וכיון שמצאנו בתורה שמחייבת לשהות שבועיים בהרחקה, אין לנו לכפותו להוציאה אם לא הדירה יותר מפרק זמן זה.

ובית הלל גמרי מיולדת זכר, שהיא אסורה לבעלה שבוע אחד בלבד.

ומקשינן: ובית הלל, נמי, נגמרו ילמדו מיולדת נקבה!?

ולפיכך חוזרת בה הגמרא, ואומרת:

אכן, אי מיולדת הוה גמרי לה בית הלל [לו היה מקור דברי בית הלל מיולדת], הכי נמי שהיה להם ללמוד מיולדת נקבה.

אלא בית הלל, לא מיולדת למדו את דינם, אלא מנדה, שהיא אסורה לבעלה [מן התורה] שבוע אחד בלבד - גמרי לה.

ומפרשת הגמרא: במאי קמיפלגי בית שמאי ובית הלל? מה הוא טעם מחלוקתם, שאלו לומדים מיולדת, ואלו מנדה?

מר, בית הלל, סברי: לומדים מידי דבר דשכיח, הדרת אשתו, שהיא שכיחה, כשכועס עליה, ממידי דשכיח, נדה. ולא לומדים זאת מיולדת, שאינה שכיחה כל כך.

ומר, בית שמאי, סברי: לומדים מידי דבר דהוא, הבעל, גרים לה, שהדירה, ממידי מדבר דהוא גרים לה, דהיינו יולדת, שהוא גרם לה שתתעבר ותוליד. ולא לומדים מנדה, שאין הבעל גורם לאיסורה.

אמר רב: מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא רק במפרש את פרק הזמן שהוא מדירה. שאם הדירה רק שבוע לבית הלל, ורק שבועיים לבית שמאי, תמתין, ואינו חייב להוציאה וליתן כתובה.

אבל בסתם, שלא קבע פרק זמן לנדרו - לדברי הכל [בית שמאי ובית הלל] יוציא לאלתר את אשתו, ולא ימתין אפילו שבוע ימים - ויתן כתובה.

ושמואל אמר: אפילו כשהדירה בסתם נמי ימתין - לבית שמאי שבועיים, ולבית הלל שבוע - שמא ימצא בתוך זמן זה פתח לנדרו.

ותמהה הגמרא: הא כבר פליגי בה רב ושמואל חדא זימנא בכיוצא בזה, ולמה נחלקו באותה סברא פעמיים!?

דתנן לקמן בפרק המדיר [ע א]: המדיר את אשתו מליהנות לו -

אם הדירה עד שלשים יום - הרי זה יעמיד "פרנס", שיפרנסה במקומו. ^[18] ואם הדירה יותר מכאן [לפרק זמן ארוך משלשים יום] - יוציא, ויתן כתובה. ^[19]

ואמר רב: לא שנו שיעמיד פרנס אלא במפרש שמדיר אותה שלשים יום.

אבל בסתם את נדרו, ולא פירש לכמה זמן אסרה - יוציא לאלתר, ויתן כתובה

ושמואל אמר: אפילו בסתם נמי, ימתין הבעל שלשים יום קודם שיוציאנה, שמא ימצא פתח לנדרו, ויתירנו.

ומשנינן: צריכא להשמיענו את מחלוקתם בשני המקומות.

דאי איתמר רק בהא, במשנתנו שהדירה מתשמיש, הייתי אומר: רק בהא קאמר רב שיוציא לאלתר ויתן כתובה כאשר הדירה סתם, משום דלא אפשר לקיים את מצות עונה של הבעל בפרנס.

אבל בההיא שהדירה ממזונות, דאפשר לזון אותה באמצעות פרנס - אימא מודי ליה לשמואל שימתין, שמא ימצא פתח לנדרו.

וכן מאידך, אי איתמר מחלוקתם של רב ושמואל רק בההיא שהדירה ממזונות, הייתי אומר שרק בהך קאמר שמואל שימתין שמא ימצא פתח לנדרו כיון שאפשר בפרנס.

אבל בהא, בענין משנתנו, שהדירה מתשמיש, שאי אפשר לקיימו בפרנס - אימא מודי ליה לרב שיוציא לאלתר ויתן כתובה.

לפיכך: צריכא להשמיע את מחלוקתם בשניהם.

שנינו במשנה: התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות, שלשים יום:

והוינן בה: ברשות נשותיהן - כמה זמן יכולים הם לצאת?

ותמהה הגמרא על השאלה: והרי אם יוצאים ברשותן מהי השאלה עד כמה מותר להם לצאת, והרי כמה דבעי, ככל אשר ירצו מותר להם, כיון שיצאו ברשות נשותיהם!