דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

כתובות סב ע"א - טקסט הדף מנוקד

אוֹרְחָא דְמִילְּתָא כַּמָּה אָמַר רַב חֹדֶשׁ כָּאן וְחֹדֶשׁ בַּבַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר לְכׇל דְּבַר הַמַּחְלְקוֹת הַבָּאָה וְהַיּוֹצֵאת חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ לְכֹל חׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חֹדֶשׁ כָּאן וּשְׁנַיִם בְּבֵיתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ
וְרַב נָמֵי מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מֵהַהִיא שָׁאנֵי בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ דְּאֶפְשָׁר עַל יְדֵי אֲחֵרִים וְרַבִּי יוֹחָנָן מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מֵהַהִיא שָׁאנֵי הָתָם דְּאִית לֵיהּ הַרְוָוחָה
אָמַר רַב אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת חֲצִי גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתָּה בֶן אָדָם הֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מׇתְנַיִם וּבִמְרִירוּת תֵּאָנַח וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אַף כׇּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ עַל מָה אַתָּה נֶאֱנָח וְאָמַרְתָּ אֶל שְׁמוּעָה כִי בָאָה וְנָמֵס כׇּל לֵב וְרָפוּ כׇל יָדַיִם וְכִהֲתָה כׇל רוּחַ וְכׇל בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַּיִם
וְרַבִּי יוֹחָנָן נָמֵי הָכְתִיב בְּשִׁבְרוֹן מׇתְנַיִם הָהִיא דְּכִי מַתְחֲלָא מִמׇּתְנַיִם מַתְחֲלָא וְרַב נָמֵי הָכְתִיב וְנָמֵס כׇּל לֵב וְרָפוּ כׇל יָדַיִם וְכִהֲתָה כׇל רוּחַ שָׁאנֵי שְׁמוּעָה דְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ דְּתַקִּיפָא טוּבָא
הָהוּא יִשְׂרָאֵל וְגוֹי דַּהֲווֹ קָאָזְלִי בְּאוֹרְחָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי לָא אִימְּצִי גּוֹי לְסַגּוֹיֵי בַּהֲדֵי יִשְׂרָאֵל אַדְכְּרֵיהּ חוּרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נְגִיד וְאִיתְּנַח וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא אִימְּצִי גּוֹי לְסַגּוֹיֵי בַּהֲדֵיהּ אֲמַר לֵיהּ לָאו אָמְרִיתוּ אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת חֲצִי גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם אֲמַר לֵיהּ הָנֵי מִילֵּי מִילְּתָא חַדְתִּי אֲבָל הָא דַּשְׁנַן בָּהּ לָא דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי (דְּמַלְּפִי) [דְּמַלְּפָא] תִּכְלֵי לָא בָּהֲתָה
הַטַּיָּילִין בְּכׇל יוֹם מַאי טַיָּילִין אָמַר רָבָא בְּנֵי פִירְקֵי אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי מַאן דִּכְתִיב בְּהוּ שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אוֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא וְאָמַר רַב יִצְחָק אֵלּוּ נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּנַדְּדוֹת שֵׁינָה מֵעֵינֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָאוֹת לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְאַתְּ אָמְרַתְּ בְּנֵי פִירְקֵי
אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי כִּדְרַב דְּאָמַר רַב כְּגוֹן רַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת דְּאָכֵיל מִדִּידֵיהּ וְשָׁתֵי מִדִּידֵיהּ וְגָנֵי בְּטוּלָּא דְאַפַּדְנֵיהּ וְלָא חָלֵיף פְּרִיסְתְּקָא דְמַלְכָּא אַבָּבֵיהּ כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר כְּגוֹן מְפַנְּקִי דְמַעְרְבָא
רַבִּי אֲבָהוּ הֲוָה קָאֵי בֵּי בָאנֵי הֲווֹ סָמְכִי לֵיהּ תְּרֵי עַבְדֵי אִיפְּחִית בֵּי בָאנֵי מִתּוּתֵיהּ אִיתְרְמִי לֵיהּ עַמּוּדָא סְלֵיק וְאַסְּקִינְהוּ רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה קָסָלֵיק בְּדַרְגָּא הֲווֹ סָמְכִי לֵיהּ רַב אַמֵּי וְרַב אַסִּי אִיפְּחִתָא דַּרְגָּא תּוּתֵיהּ סְלֵיק וְאַסְּקִינְהוּ אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן וְכִי מֵאַחַר דְּהָכִי לְמָה לֵיהּ לְמִיסְמְכֵיהּ אֲמַר לְהוּ אִם כֵּן מָה אַנִּיחַ לְעֵת זִקְנָה
וְהַפּוֹעֲלִים שְׁתַּיִם בַּשַּׁבָּת וְהָתַנְיָא הַפּוֹעֲלִים אַחַת בַּשַּׁבָּת אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא לָא קַשְׁיָא כָּאן בְּעוֹשִׂין מְלָאכָה בְּעִירָן כָּאן בְּעוֹשִׂין מְלָאכָה בְּעִיר אַחֶרֶת תַּנְיָא נָמֵי הָכִי הַפּוֹעֲלִים שְׁתַּיִם בַּשַּׁבָּת בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעוֹשִׂין מְלָאכָה בְּעִירָן אֲבָל בְּעוֹשִׂין מְלָאכָה בְּעִיר אַחֶרֶת אַחַת בַּשַּׁבָּת
הַחַמָּרִים אַחַת בַּשַּׁבָּת אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר רַב חָנָן לְאַבָּיֵי אִיכְּפַל תַּנָּא לְאַשְׁמוֹעִינַן טַיָּיל וּפוֹעֵל אֲמַר לֵיהּ לָא
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סב - א

ומתרצת הגמרא: השאלה היתה אורחא דמילתא [דרך ארץ] כמה? איזה פרק זמן ראוי לתלמיד לבקש מאשתו שתרשה לו לצאת לרבו, [1] ולא ישא עליו חטא?

אמר רב: שישהה חדש כאן, אצל רבו, וחדש בבית. כעין שהיו משרתי בית דוד, חודש אחד בבית דוד וחודש אחד בביתם -

שנאמר: "ובני ישראל למספרם, ראשי האבות ושרי האלפים והמאות ושוטריהם המשרתים את המלך לכל דבר. המחלקות הבאה והיוצאת, חדש בחדש לכל חדשי השנה. המחלוקת [המחלקה] האחת, עשרים וארבעה אלף".

ופשוטו של מקרא הוא, שהיו שתים עשרה מחלקות, כל מחלקה היתה משרתת את המלך חודש אחד, ואחד עשר חדשים היו בני המחלקה בבית. ואולם כיון שאמר הכתוב "הבאה והיוצאת", שהוא מקרא יתר, למד ממנו רב, שהיו שתי מחלקות נוספות, שהיו משרתות יחד עם המחלקות האחרות, כל אחת, לסירוגין.

מחלקה אחת משרתת [עם מחלקה נוספת] חודש אחד, וחוזרת לביתה לחודש ימים. ובאותו חודש היתה המחלקה השניה משרתת [עם מחלקה אחרת]. ושוב חזרה המחלקה הראשונה לשרת חודש [עם מחלקה אחרת]. נמצא שאותן שתי המחלקות הנוספות, היו חודש אחד בבית המלך וחודש אחד בביתם.

ורבי יוחנן אמר: חדש כאן ושנים חדשים בביתו, וכפי שעבדו כורתי הארזים בלבנון, ששלחם שלמה המלך לכרותם לבנין בית המקדש -

שנאמר: "וישלח שלמה אל חירם לאמר: אתה ידעת את דוד אבי, כי לא יכול לבנות בית לשם ה' אלהיו. ועתה הניח ה' אלהי לי מסביב. והנני אומר לבנות בית לשם ה'. ועתה, צוה ויכרתו לי ארזים מן הלבנון, ועבדי יהיו עם עבדיך. ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל ויהי המס שלשים אלף איש. וישלחם לבנונה עשרת אלפים בחודש, חליפות, חדש יהיו בלבנון, שנים חדשים בביתו".

ומקשה הגמרא: ורב נמי, שאמר חודש בבית - מאי טעמא לא אמר, מדוע לא למד מההיא קרא דלבנון, שמשמע ממנו שיש לשהות שני חדשים בביתו!?

ומשנינן: רב סבר, שאני בנין בית המקדש, כיון דאפשר על ידי אחרים שיבנוהו, צריך שיהיה שני חדשים בביתו.

ועוד מקשה הגמרא: ורבי יוחנן, הסובר שישהה שני חדשים בבית - מאי טעמא לא אמר מההיא קרא דמחלקות, שמשמע כי בחודש אחד בבית דיו!?

ומשנינן: רבי יוחנן סבר, שאני התם, כיון דאית ליה הרווחה, לפי שהיו מקבלים משכורת מרווחת מבית המלך - מקבלת האשה עליה שיהיה בעלה בבית המלך חודש אחד וחודש אחד בלבד בבית, שעל ידי זה יש לה מזונות מרווחים ותכשיטים. אבל תלמיד היוצא לבית רבו, אין האשה מרויחה מכך, אלא מצוה של בעלה הוא.

ואגב שהביאה הגמרא מחלוקת אחת בין רב לרבי יוחנן במדרשי המקראות, מביאה הגמרא מחלוקת נוספת ביניהם:

אמר רב: אנחה - שוברת חצי גופו [חצי כוחו] של אדם, שנאמר:

"ויהי דבר ה' אלי לאמר. בן אדם [יחזקאל] שים פניך אל ירושלים והטף [והנבא] אל מקדשים [חורבן שני מקדשים].

ואתה בן אדם, האנח בשברון מתנים,, ובמרירות תאנח לעיניהם". והמתניים הם באמצע הגוף.

ורבי יוחנן אמר: אנחה - אף כל גופו של אדם היא שוברת, שנאמר [בפסוק הבא]:

"והיה כי יאמרו אליך: על מה אתה נאנח? ואמרת, אל שמועה כי באה, ונמס כל לב,,, ורפו כל ידים, וכהתה כל רוח, וכל ברכים תלכנה מים", הרי שכל הגוף בכלל.

ותמהה הגמרא: ורבי יוחנן נמי הכתיב "בשברון מתנים", ומשמע כדברי רב, שאינה שוברת אלא חצי גופו של אדם!?

ומשנינן: רבי יוחנן סובר שההיא קרא "בשברון מתנים" ללמד הוא בא, דכי מתחלא השבירה, ממתנים מתחלא [תחילת השבירה של כל הגוף, מן המתנים היא מתחילה].

עוד מקשה הגמרא: ורב נמי, הסובר שאין אנחה שוברת אלא חצי גופו של אדם - הכתיב "ונמס כל לב, ורפו כל ידים, וכהתה כל רוח". ומשמע שהאנחה שוברת כל גופו של אדם!? ומשנינן: רב סובר שאין להוכיח מן המקרא השני. כי כך הוא פירושו של המקרא: ואתה בן אדם, האנח היום, קודם חורבן בית המקדש, באנחה השוברת חצי גופו של אדם. וכאשר ייחרב בית המקדש, אז "ונמס כל לב".

ולכן אין להוכיח מן המקרא השני, כי שאני שמועה דבית המקדש שנחרב, דתקיפא טובא, שמועה קשה היא מאד, ורק היא שוברת כל גופו של אדם. [2]

ומספרת הגמרא: ההוא ישראל וגוי דהוו קאזלי באורחא בהדי הדדי [ישראל וגוי היו הולכים בדרך, יחד]. לא אימצי גוי לסגויי בהדי ישראל [לא הצליח הגוי להדביק את קצב הילוכו של הישראל]. אדכריה, הזכיר הגוי לישראל את חורבן בית המקדש. נגיד, גנח הישראל, ואיתנח [נאנח].

ואפילו הכי, לא אימצי גוי לסגויי בהדיה [בכל זאת לא הצליח הגוי להדביקו וללכת יחד עם הישראל].

אמר ליה הגוי לישראל: וכי לאו אמריתו [וכי אין שגור בפיכם] "אנחה שוברת חצי גופו של אדם"? והאיך זה שאחר אנחתך עדיין אני מפגר אחריך!?

אמר ליה הישראל לגוי: הני מילי שאנחה על שמועה לא טובה שוברת חצי גופו של אדם - במילתא חדתי [בשמועה חדשה]. אבל הא, השמועה על חורבן בית המקדש, דשנן בה, היות שהורגלנו בה, היא לא שוברת אותנו!

וכעין דאמרי אינשי: דמלפי תכלי, לא בהתה [אשה המלומדת לשכל את בניה ולקוברם, אינה תמהה ומפחדת במות אחד מהם], שכבר הורגלה בכך.

שנינו במשנה: העונה האמורה בתורה - הטיילין בכל יום:

והוינן בה: מאי "טיילין"?

אמר רבא: בני פירקי. תלמידים שהרב מצוי להם בעירם, ושונים אצלו את פרקם עד שהם שבים לביתם בלילה, [3] ולכן עונתם בכל יום.

אמר תמה ליה אביי: וכי מאן דכתיב בהו [וכי התלמידים שהם "בני פירקי", שנאמר עליהם, בהשוואה לבעלי אומניות]:

"שוא לכם בעלי אומנויות, שאתם משכימי קום ומאחרי שבת, אוכלי לחם העצבים [האוכלים לחמכם בעצב]!

כן יתן [הקב"ה] לידידו, למי שמנדד לכבודו ולמצותו, שנא, שינה" - כלומר, את כל פרנסתכם, שאתם טורחים ומתעצבים עליה להשכים קום ולאחר שבת - אני [הקב"ה] אתן בלא עצב, למי שמנדד שנה מעיניו. [4]

ואמר רב יצחק: מי הן אלו שמנדדים לכבודו ולמצותו את שנתם? - אלו נשותיהן של תלמידי חכמים, שמנדדות שינה מעיניהן בעולם הזה, ובאות לחיי העולם הבא [5] -

הרי למדנו שבשעת שינה עדיין בעליהן נמצאים בבית רבן - ואילו את אמרת שבני פירקי עונתן היא בכל לילה!? וכי יש להן פנאי לכך!?

אלא אמר אביי: הטיילין ששנינו במשנתנו היינו כדרב!

דאמר רב: כגון רב שמואל בר שילת [שם אמו], שהיה מלמד תינוקות ומהן פרנסתו, דאכיל מדידיה ושתי מדידיה [שהוא עצמאי האוכל ושותה משלו], וגני בטולא דאפדניה [ישן הוא ב"צל ביתו" בכל לילה], ולא חליף פריסתקא דמלכא אבביה [אין שליח מלך פרס עובר על ביתו לקחת אותו לעבודת המלך], מפני שאין הוא נחשב בעיני המלך לעשיר. [6].

כי אתא רבין [כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל] אמר: כך יש לפרש את מה ששנינו במשנתנו "הטיילין בכל יום" - כגון מפנקי דמערבא, בני ארץ ישראל המעונגים במאכל ובמשתה, ולכן הם בריאים ובעלי כח לתשמיש. [7]

ואגב שהזכירה הגמרא שבני ארץ ישראל הם בעלי כח, מביאה הגמרא מעשה בשני אמוראים מבני ארץ ישראל שהיו בני כח:

א. רבי אבהו הוה קאי בי באני [רבי אבהו היה עומד בבית המרחץ], הוו סמכי ליה תרי עבדי [והיו סומכים אותו שני עבדים], איפחית בי באני מתותיה [נפחת בית המרחץ מתחתיו], [8] ונפלו הוא ועבדיו לתוך החלל שמתחתיו.

איתרמי ליה עמודא, סליק, ואסקינהו את העבדים [הזדמן לרבי אבהו עמוד, טיפס עליו רבי אבהו והעלה עמו את העבדים], מפני שהיה בעל כח.

ב. וכן היה מעשה ברבי יוחנן, דהוה קסליק בדרגא [היה עולה במדרגות], הוו סמכי ליה [והיו סומכים אותו, מזה אחד ומזה אחד] רב אמי ורב אסי.

איפחתא דרגא תותיה [נהרסו המדרגות מתחתיו של רבי יוחנן]. סליק [עלה רבי יוחנן מן המקום שנפל לשם], ואסקינהו [והעלה עמו את רב אמי ורב אסי], מפני שבעל כח היה.

אמרי ליה רבנן לרבי יוחנן: וכי מאחר דהכי [ומאחר שיש בך כח כל כך], למה ליה למיסמכיה [לשם מה נזקק אתה שיסמכוך]!?

אמר להו רבי יוחנן לרבנן: אם לא אסמוך עתה את עצמי אלא אשתמש בכחי כבר עתה, מה אניח כח לעת זקנה!?

שנינו במשנה: העונה האמורה בתורה, והפועלים שתים בשבת:

ומקשה הגמרא: והתניא בברייתא: עונת הפועלים אחת בשבת!?

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לא קשיא!

כאן - במשנתנו שעונת הפועלים שתים בשבת - בעושין אותן פועלים מלאכה בעירן.

כאן - בברייתא - בעושין מלאכה בעיר אחרת, ולכן אין עונתם אלא פעם אחת בשבת.

תניא נמי הכי כפי שתירץ רבי יוסי ברבי חנינא: דתניא: עונת הפועלים שתים בשבת. במה דברים אמורים בעושין מלאכה בעירן. אבל בעושין מלאכה בעיר אחרת, אין עונתן אלא אחת בשבת.

שנינו במשנה: המדיר את אשתו מתשמיש המטה, בית הלל אומרים שבת אחת. העונה האמורה בתורה, החמרים - אחת בשבת:

סבור היה רבה בר רב חנן, שהמדיר את אשתו לזמן שהוא פחות מזמן עונתו, אין סיבה שיוציא ויתן כתובה.

ובהכרח, שאין תחלתה של המשנה, המחייבת את הבעל שהדיר את אשתו שבוע אחד בלבד להוציא את אשתו, עוסקת בגמלים וספנים, שהרי אלו עונתן יותר משבת אחת.

וכן בהכרח, שאין היא עוסקת בחמרים, שהרי עונתן היא אחת בשבת, ואין סברא שמשום בטול עונה יום אחד יוציא ויתן כתובה, ולפיכך:

אמר תמה ליה רבה בר רב חנן לאביי:

וכי איכפל תנא לאשמועינן טייל ופועל? וכי מסתבר שאין תחלת המשנה עוסקת אלא בטייל ופועל, שעונתן יותר מאחת בשבת, ולכן כשהדיר את אשתו לשבת אחת יוציא ויתן כתובה!?

אמר ליה אביי לרבה בר רב חנן: לא כאשר אתה סבור, שאין תחלת המשנה עוסקת אלא בטייל ופועל -

הערות

[1] כן נראה שיטת רש"י בסוף ד"ה לכל דבר ובסוף ד"ה שאני התם, ויש ראשונים שפירשו דזה קאי על פועלים ולא על תלמידים.

[2] נתבאר על פי התוספות.

[3] כתבו התוספות שהם נקראים טיילין "על שם שדרכם בטולא דאפדנייהו", כלומר: שישנים הם בצל ביתם שלהם. ולשון התוספות נלקח מהמשך הסוגיא. ורש"י במהדורא קמא כתב: "בני פירקי, תלמידים הלומדים פירקן בעירן ולפני רבן, ואין יוצאים חוץ לעירם, ולשון "טיילין" על שם שלומדים בהנחתן בעירן בלא עמל אלא דרך בדיחות ושחוק".

[4] כן נראה לכאורה לפרש. אלא שמדברי רב יצחק נראה שיתן להם הקדוש ברוך הוא עולם הבא, ולא עולם הזה.

[5] כתב בפירוש הרי"ף על עין יעקב, לבאר מנין למדו חז"ל לדרוש כן, על אף שפשוטו של מקרא הוא: כן יתן ה' לידידו ואף שהוא ישן ואינו טורח כאחרים. משום שלשון הפסוק "לידידו שנא" משמע שיתן לו את השינה, שאם לא כן היה אומר "לידידו ישן". וזה ודאי אינו, ולכן דרשו "לידידו שנא", דהיינו "למנדדי שנא". וראה עוד שם שביאר מנין לבאר שזה קאי על הנשים ולא על תלמידי חכמים עצמם המנדדים שינה מעיניהם לתלמוד תורה; וראה עוד מה שביאר כאן המהרש"א.

[6] ראה בדברי המהרש"א, וב"עיון יעקב".

[7] מדברי התוספות בד"ה טיילין נראה, שאף אלו נקראים "טיילין" על שם שישנים הם בטולא דאפדנייהו.

[8] תחת המרחצאות יש חלל.

אורחא דמילתא [דרך ארץ] כמה? מה ההתנהגות הראויה בענין זה? אמר רב: חדש כאן בבית המדרש, וחדש בבית. ורמז לדבר, ממה שנאמר בשרות הצבא של דוד: "לכל דבר המחלקות הבאה והיצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה" (דברי הימים א' כז, א). ור' יוחנן אמר: חדש כאן בבית המדרש ושנים בביתו, שנאמר בפועלים שעבדו לצורך בנין בית המקדש: "חדש יהיו בלבנון שנים חדשים בביתו" (מלכים א' ה, כח).

ושואלים: ורב נמי מאי טעמא [גם כן מה טעם] לא אמר מהראיה ההיא שאמר ר' יוחנן? ומשיבים: שאני [שונה] בנין בית המקדש, שאפשר לעשותו על ידי אחרים, שהיו אנשים מרובים שהיו עסוקים בכך, אבל בדבר שאי אפשר לעשותו על ידי אחרים, נותנים לו רשות להיות חודש כאן וחודש שם. ושואלים עוד: ור' יוחנן מאי טעמא [מה טעם] לא אמר מההיא [מאותה] ראיה שהביא רב? ומשיבים: שאני התם דאית ליה הרווחה [שונה שם אצל דוד שיש לו בכך רווח, שכר] בעבודת המלך, שכיון שיש בכך רווח — שמא האשה מוותרת לו על שהותו עמה, אבל בדבר שאין בו רווח, כגון תלמוד תורה — רוצה האשה שיהיה הבעל רוב הזמן בביתו.

א כיון שהוזכרה מחלוקת רב ור' יוחנן בענין בית המקדש, מביאים מחלוקת נוספת ביניהם, אמר רב: אנחה שוברת חצי גופו של אדם, שנאמר: "ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים ובמרירות תאנח" (יחזקאל כא, יא), משמע שהאנחה שוברת חצי הגוף עד המתניים. ור' יוחנן אמר: אף כל גופו של אדם, שנאמר: "והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים" (יחזקאל כא, יב), משמע שבאנחה יש שברון כל הגוף כולו.

ושואלים: ור' יוחנן נמי הכתיב [גם כן הרי נאמר] "בשברון מתנים", משמע שאין האנחה שוברת את כל גופו! ומשיבים: אין הכוונה שהשברון הוא רק עד המתניים, אלא ההיא דכי מתחלא [שכאשר מתחילה] האנחה להשפיע — מן המתנים מתחלא [היא מתחילה]. ושואלים: ורב נמי הכתיב [גם כן הרי נאמר] "ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח", משמע שבאנחה יש שברון כל הגוף כולו! ומשיבים: שאני [שונה] שמועה של בית המקדש דתקיפא טובא [שחזקה ביותר] והיא גורמת צער גדול, אבל סתם אנחה אינה גורמת אלא שברון חצי הגוף.

מסופר: ההוא ישראל וגוי דהוו קאזלי באורחא בהדי הדדי [שהיו הולכים בדרך יחד]. לא אימצי [יכול] היה הגוי לסגויי בהדי [ללכת יחד עם] הישראל, שהיה מהלך מהר יותר. אדכריה [הזכיר לו] את חורבן בית המקדש כדי לצערו ולעכבו. נגיד ואיתנח [נאנק ונאנח] היהודי, ואפילו הכי [כך] לא אימצי [יכול] היה הגוי לסגויי בהדיה [ללכת איתו], שעדיין היהודי הלך מהר יותר. אמר ליה [לו] הגוי: לאו אמריתו [האם אין אתם אומרים] שאנחה שוברת חצי גופו של אדם, ואם כן מדוע לא השפיע עליך הדבר? אמר ליה [לו]: הני מילי מילתא חדתי [דברים אלה אמורים בדבר, בצער, חדש] אבל הא דשנן [זו שכבר שנינו והתרגלנו] בה — לא משפיעה עלינו כל כך. דאמרי אינשי [שאומרים אנשים] כפתגם: דמלפי תכלי לא בהתה [זו שרגילה בשכול ילדיה איננה פוחדת] כשמת אחד מן הילדים, וכך הוא הדבר במי שמתרגל לצרות.

בשנינו במשנה שהטיילין עונתם בכל יום. ושואלים: מאי [מה פירוש] "טיילין"? אמר רבא: בני פירקי [תלמידים ההולכים לשנות פרקם בישיבה שבמקומם]. אמר ליה [לו] אביי לרבא, והקשה על דבריו: מאן דכתיב בהו [מי הם אלו שנאמר בהם] "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא" (תהלים קכז, ב), ואמר רב יצחק: אלו נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה מעיניהם בעולם הזה ובאות לחיי העולם הבא, משמע מכאן שתלמידי חכמים מתייגעים הרבה בתורתם, ואינם מצויים בערב בבית, ואת אמרת בני פירקי [ואתה אומר שתלמידים השונים פרקם בישיבה] הם הקרויים "טיילים"?!

אלא אמר אביי: יש לומר כפי שפירש זאת רב, שאמר רב: הכוונה היא כגון רב שמואל בר שילת, דאכיל מדידיה, ושתי מדידיה, וגני בטולא דאפדניה, ולא חליף פריסתקא דמלכא אבביה [שאוכל משלו, ושותה משלו, וישן בצל ביתו, ואין שליח גובה המיסים של המלך עובר על פתחו], משום שלא ידעו שהוא אמיד, ואדם כזה שיש לו פרנסה ואין לו דאגות הוא הקרוי "טייל". כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר: כגון מפנקי דמערבא [המפונקים של ארץ ישראל] הם הקרויים "טיילים".

ומסופר על כוחם של בני ארץ ישראל: ר' אבהו הוה קאי בי באני [היה עומד בבית המרחץ], הוו סמכי ליה תרי עבדי [והיו סומכים אותו בהליכתו שני עבדים], איפחית בי באני מתותיה [נפחת בית המרחץ מתחתיו ונהרס], איתרמי ליה עמודא [הזדמן לו עמוד] שעמד עליו, סליק ואסקינהו [עלה בעצמו והעלה ביחד עימו את שניהם], שכל כך היה גיבור כוח. וכיוצא בזה מסופר: ר' יוחנן הוה קסליק בדרגא [היה עולה במדרגות], הוו סמכי ליה [היו סומכים אותו] רב אמי ורב אסי. איפחתא דרגא תותיה [נשברה המדרגה שמתחתיו], סליק ואסקינהו [עלה והעלה אותם]. אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים]: וכי מאחר דהכי [שכך], שאתה חזק כל כך, למה ליה למיסמכיה [למה צריך לסמוך אותו]? אמר להו [להם]: אם כן אעשה ואוציא כוחי עתה מה אניח לעת זקנה?

ג שנינו במשנה: והפועלים עונתם שתים (פעמיים) בשבת (בשבוע). ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הפועלים עונתם אחת בשבת! אמר ר' יוסי בר' חנינא: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן במשנה שאמרנו שעונת הפועלים פעמיים בשבוע, הרי זה בעושין מלאכה בעירן, כאן בברייתא שאמרנו שעונתם פעם בשבוע, הרי זה בעושין מלאכה בעיר אחרת. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כדבריו: הפועלים עונתם שתים בשבת, במה דברים אמורים — בעושין מלאכה בעירן, אבל בעושין מלאכה בעיר אחרת — עונתם אחת בשבת.

ד שנינו במשנה כי עונת החמרים אחת בשבת ויש אחרים שעונתם עוד פחות מזה. אמר ליה [לו] רבה בר רב חנן לאביי: איכפל תנא לאשמועינן [חזר וטרח התנא ברישא להשמיע לנו דין] טייל ודין פועל? שהרי לפי סדר העונה הזה יוצא שההלכה שנאמרה במדיר אשתו מתשמיש שבוע יקיים ולאחר מכן יוציא, אינה אלא בטייל ופועל שעונה שלהם פעמיים בשבוע אבל לרוב בני האדם שעונתם אחת בשבת או בפרקי זמן רחוקים יותר — אין בכך כל פגם, שהרי הנדר אינו פוגע בחיוב העונה שלהם! אמר ליה [לו]: לא,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara explains its query: Although a man can legally make any agreement with his wife to limit her conjugal rights, how much is an acceptable manner for this matter? Rav said: The husband may spend a month here, in the study hall, and then must spend a month at home. The allusion to this is as it is stated with regard to reserve units serving in King David’s army: “In any matter of the courses, which came in and went out month by month throughout all the months of the year” (I Chronicles 27:1). And Rabbi Yoḥanan said: He may spend one month here, in the study hall, and then two months in his home, as it is stated with regard to workers who worked in the construction of the Temple: “A month they were in Lebanon, and two months at home” (I Kings 5:28).

The Gemara asks: And what is the reason that Rav did not also say a proof from that source that Rabbi Yoḥanan quoted? The Gemara answers: The construction of the Temple is different, since it is possible for this work to be performed by others, as there were many people involved in it, but with regard to Torah study, which cannot be performed by others, he is given permission to spend a month here and a month there. The Gemara further questions: And what is the reason that Rabbi Yoḥanan did not say a proof from that source that Rav quoted? The Gemara answers: There, with regard to King David, it is different, since he gains profit from working for the king; since there is profit involved, his wife might be willing to forgo his staying with her. However, in general a woman wants her husband to spend most of his time at home, so with regard to Torah study, where there is no monetary profit, she will not waive her right for as long.

§ Apropos a dispute between Rav and Rabbi Yoḥanan with regard to the construction of the Temple, the Gemara cites another dispute between them. Rav said: Groaning breaks half of a person’s body, as it is stated: “Groan, therefore, you son of man, with the breaking of your loins, groan so bitterly” (Ezekiel 21:11), which indicates that groaning breaks half of one’s body, down to his loins. And Rabbi Yoḥanan said that groaning breaks even a person’s entire body, as it is stated: “And it shall be, when they say to you: Why are you groaning? That you shall say: Due to the tiding, for it comes, and every heart shall melt, and all hands shall be slack, and every spirit shall be faint, and all knees shall drip with water” (Ezekiel 21:12).

The Gemara asks: And why doesn’t Rabbi Yoḥanan also say that it breaks half of one’s body? Isn’t it written: “With the breaking of your loins,” implying that it does not break the entire body? The Gemara answers: This does not mean that the breakage only reaches the loins, but rather that when the sigh begins to affect a person, it begins from his loins. The Gemara asks: And why doesn’t Rav also say that it breaks the entire body? Isn’t it written: “And every heart shall melt, and all hands shall be slack, and every spirit shall be faint,” which indicates that groaning causes the entire body to break? The Gemara answers: The news with regard to the destruction of the Temple is different, as it is extremely crushing and causes great anguish, but in general a sigh causes only half of the body to break.

It is related that a certain Jew and a gentile were walking along the road together. The gentile could not keep up with the Jew, who was walking faster, and he therefore reminded him of the destruction of the Temple in order to make the Jew feel sorrowful and slow down. The Jew sighed and groaned, but even so the gentile could not keep up with him, as the Jew was still walking faster. The gentile said to him: Don’t you say that groaning breaks half of a person’s body? Why didn’t it affect you? He said to him: This applies only with regard to a new sorrowful affair, but this, from which we have suffered repeatedly and to which we have become accustomed, does not affect us as much, as people say: One who is used to being bereaved of her children does not panic [bahata] when one of them dies, and similarly, one who is used to a tragedy is not as devastated when being reminded of it.

§ The mishna said that men of leisure must engage in marital relations with their wives every day. The Gemara asks: What is meant by the term men of leisure? Rava said: These are students of Torah who go daily to review their lectures at a local study hall and return home each evening. Abaye said to him: Wives of Torah scholars are those about whom it is written: “It is vain for you to rise early and sit up late, you that eat the bread of toil, so He gives to His beloved in sleep” (Psalms 127:2), and Rabbi Yitzḥak said in explanation of this verse: These are the wives of Torah scholars who deprive their eyes of sleep in this world and reach the life of the World-to-Come. This indicates that Torah scholars exert themselves greatly in their studies and are not home in the evenings, and you say that the students reviewing their lectures are men of leisure, whose wives have conjugal rights for every night?

Rather, Abaye said: The mishna should be explained in accordance with the opinion of Rav, as Rav said: This is referring to a man such as Rabbi Shmuel bar Sheilat, who ate his own food, drank his own drinks, slept in the shade of his own house, and the king’s tax collector [peristaka] did not pass by his door, as they did not know that he was a man of means. A man like this, who has a steady income and no worries, is called a man of leisure. When Ravin came from Eretz Yisrael he said: For example, the wealthy, pampered men in the West, Eretz Yisrael, are called men of leisure. Due to the time they have available and the richness of their diet, they have the ability to satisfy their wives every night.

To illustrate this point, the Gemara relates two incidents demonstrating the health and strength of the inhabitants of Eretz Yisrael: Rabbi Abbahu was once standing in the bathhouse and two slaves were supporting his walking. The bathhouse collapsed under him and was destroyed. He found a pillar, stood on it and got out, and pulled them both up with him. Similarly, Rabbi Yoḥanan was once going up stairs, and Rav Ami and Rav Asi were supporting him. The stair collapsed under him, but he went up and pulled them both up with him. The Sages said to him: Since it is clear that you are so strong, why do you need people to support you? He said to them: If so, if I were to expend all my strength now, what will I leave for myself in my old age?

§ The mishna said: The set interval for laborers to fulfill their conjugal obligations to their wives is twice a week. The Gemara asks: Isn’t it taught in a baraita: For laborers, once a week? Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: This is not difficult: Here, the case is where they work in their own city. There, the case is where they work in another city. This is also taught in the Tosefta (5:6): For laborers, twice a week. In what case is this statement said? It is when they work in their own city, but when they work in another city, the set interval for their conjugal obligations is once a week.

§ The mishna said: The set interval for donkey drivers is once a week, and for other professions it is even less frequent. Rabba bar Rav Ḥanan said to Abaye: Did the tanna go to all that trouble just to teach us the halakha for a man of leisure and for a laborer? According to the set intervals given for conjugal obligations, it seems that the halakha that one who vowed to prohibit his wife from conjugal relations for longer than a week must divorce her is referring only to a man of leisure or a laborer, whose set interval for conjugal relations is less than that period. However, for other people, whose set interval is once a month or even less frequent, there should be no need to divorce the wife, since the vow does not deprive her of conjugal rights for longer than she would have been deprived anyway. He said to him: No,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אורחא דמלתא כמה אמר רב חדש אחד כאן וחדש אחד בביתו. ואי ק"ל הני רבנן דלקמן (כתובות סב ע"ב) דפסקו י"ב שנים, איכא למימר דהנהו רבנן שאני דתורתן אומנותן. ואינו מחוור, דהא ר' פסק על בנו. ויש לומר דקודם כניסה שאני, דעל ידי תנאי נשאו ונתרצו בכך. ויש עוד לפרש, דלא אמרו כאן אלא למלאכה, אבל לתלמוד תורה כל כמה דיכול לפתותה, וזה נכון.

אורחא דמלתא כמה פי' רש"י ז"ל שלא ישא עליו חטא וא"ת א"כ היאך שהה ר"ע י"ב שנה ברשות ויש מתרצים דהכא בפועלי' קיימי' אבל בתלמיד' כל שנתן להם רשות אין כאן נשיאות חטא ואחרים תירצו דאפי' לתלמוד תורה יש נשיאות חטא וכדפירש"י ז"ל לקמן שאני התם דאיכא רווח ביתא משא"כ ביוצא לת"ת דליכא רווח ביתא וההיא דר"ע שניא היא שפסק כן עמה בשעת קידושין וזה יותר נכון ואחרים פי' אורחא דמלתא כמה אם כתבה לו רשות סתם בלא קביעת זמן כמה יהא סתמן וגם זה נכון:

לכל דבר המחלוקת הבאה והיוצאת חודש בחודש לכל חדשי השנה פי' דאע"ג דעניינ' דקר' בשנים עשר נציב' שהעמיד שלחה ולפום פשטיה לא היה אחד מהם עומד חוץ לביתו אלא חודש בשנה הכי לישנא יתירא דייק דלא היה צריך למכתב אלא המשרתים למלך לכל דבר המחלוקת לכל חדשי השנה אלא דאי מדקאמר הבאה והיוצאת חודש בחודש משמע שהיה חוזר ובא לסוף חודש וזהו כי הי"ב נציבים העמידו תחתיהם שני אנשים לפרנס את המלך זה חודש זה חודש:

והתני' אחת בשבת וא"ת וליקשו ליה מרישא דמתני' דקתני הפועלי' שבת אחת י"ל דההי' ל"ק דהאי באקראי בעלמא דיצא פעם אחת של' ברשות אבל בעודו בעיר עונתו שתים בשבת להכי מקשינן מברייתא וזה ברור:

הטיילים וכו'. כי אתא רב דימי אמר כגון מפנקי דמערבא:

הפועלים וכו'. אמר ר"פ לאביי איכפל תנא לאשמועינן במדיר את אשתו טייל ופועל פי' דלא מתוקמא מתני' דקתני שבת א' אלא בטיילים ופועל דאי חמרין א' בשבת וכ"ש ספנין וגמלין ות"ח נמי א' בשבת א"ל אכולהו והא ספנים ו' חדשים קתני אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. פי' בלא נדר דעתיה עילוי' ומצפה לו תדיר שמא יבא משא"כ במדיר:

הפועלים שתים בשבת והתני' הפועלי' עונתן אחת בשבת והיינו קושיין דאף דבמתני' נמי קתני התלמידים יוצאין ללמוד תור' שלא ברשות שלשים יום והפועלים אחת בשבת אלא דבמתני' לא איירינן אלא באקראי בעלמא דומיא דתלמידי' אבל שיהא נוהג כן וודאי אינו רשאי שהרי עיקר עונתן שתי' בשבת אבל מברייתא הוא דקשיא לן דקתני דעונה דפועלים אחד בשבת ובמתני' תנן שתים. ומהדרינן דההיא אתיא בעושין מלאכתן בעיר אחרת שכן נהגו. אבל מלאכתן בעירן אינן רשאין לשנות מלאכתן בעיר אחרת דאפילו חמור ונעשה גמל אמרי' דלא:

אורחא דמילתא כמה פרש"י שלא ישא עליו חטא וא"ת אם כן היאך שהה רבי עקיבא י"ב שנה ברשות. ויש מתרצין דהכא אפועלים קיימי' אבל בתלמידים כל שנתנה לו רשות אין כאן נשיאות חטא ואחרים תירצו דאפילו לת"ת יש נשיאות חטא וכדפרש"י ז"ל לקמן שאני התם דאיכא ריוח ביתא מה שאין כן ליוצא לתלמוד תורה דליכא ריוח ביתא וההיא דר' עקיבא שניא היא שפסק כן עמה בשעת קדושין וזה יותר נכון. ואחרים פירשו אורחא דמלתא כמה אם נתנה לו רשות סתם בלא קביעות זמן כמה יהא סתמו וגם זה נכון. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל ואי קשיא לך הני רבנן דלקמן דפסק י"ב שנים איכא למימר דהנהו רבנן שאני דתורתן אומנותן ואינו מחוור דהא ר' פסק על בנו וי"ל דקודם כניסה שאני דעל ידי תנאי נשאו ונתרצו בכך ויש עוד לפרש דלא אמרו כן אלא למלאכה אבל לתלמוד כל כמה דיכול לפתותה וזה נכון ע"כ.

וז"ל הר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל והתלמידים היוצאין שלא ברשות וכו'. כלומר יש להן רשות לישב חוץ לביתו כדי ללמוד תורה ל' יום שלא על דעת אשתו ואע"פ שהיא מתרעמת עליו אינו משגיח עליה ואיבעיא לן בגמרא ברשות כמה כלומר אם נתנה לו אשתו רשות כמה דיתיב כמה יתיב ומתמהינן כמה יתיב כמה דיהב' ליה איהי רשותא אלא אורח ארעא דלית לה על בעלה תרעומת כמה אמר רב חדש כאן בבי רב וחדש בביתא ורבי יוחנן אמר חדש בבי רב ושני חדשים בביתו נמצא עכשו לדעת רב שכשיושב שלשים יום בתלמוד תורה ואינו יושב שלשים יום אחרים בביתו ולאו אורח ארעא שאשתו אינה רוצה בכך ואינה מתפייסת אלא מתרעמת עליו אף על פי כן אינו משגיח לתרעומת שלה אלא שיש לו רשות לישב בתלמוד תורה שלשים יום ואע"פ שלא ישב עמה שלשים יום ואם הוא מחליף ויושב שלשים יום בביתו ושלשים יום בתלמוד תורה אורח ארעא שהאשה מתפייסת בכך ורוצה בו ואין דרכה להתרעם עליו. ע"כ:

לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש. בדברי הימים במחלקות שהיו עובדים את דוד כל מחלקות חדש דמשמעות הענין משמע דלא היה חוץ מביתו אלא חדש אחד בשנה ואין ללמוד משם אלא חדש כאן ואחד עשר בביתו אלא דמקרא יתירא דהבאה והיוצאת דריש דהוה ליה למכתב והמשרתים את המלך לכל דבר המחלקות חדשי השנה וכתב דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה משמע שהיו שם שתי מחלקות נציבים ומשרתים (עוד) שמשרתים עם שאר המחלקות זו ששה חדשים בדלוג זו באה וזו יוצאת מידי חדש בחדשו הרי חדש בבית המלך וחדש בביתם אף כאן חדש בבית רבו וחדש בביתו לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת שהיו משמרות חלוקות לעבדות המלך משמרה לחדש אלמא בדרך ארץ יכול לצאת חוץ לביתו שלא ברשות. רש"י במהדורא קמא וכן כתב במהדורא בתרא:
וז"ל הריטב"א ז"ל לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה פי' דאע"ג דענינא דקרא בשנים עשר נציבים שהעמיד שלמה ולפום פשטיה לא היה אחד מהם חוץ לביתו אלא חדש בשנה הכא לישנא יתירא דייקי' דלא היה צריך למכתב אלא המשרתים את המלך לכל דבר המחלקות לכל חדשי השנה אלא ודאי מדקאמר הבאה והיוצאת חדש בחדש משמע שהיה חוזר ובא לסוף חדש וזהו כי הי"ב נציבים העמידו תחתיהם שני אנשים לפרנס את המלך זה חדש וזה חדש. ע"כ:

וכן כתב הרא"ה ז"ל וז"ל שנאמר הבאה והיוצאת חדש בחדש כו'. שהיו הממונים לפרנס את המלך י"ב (חדשים) ששה מפרנסין אותו בימות החמה וששה בימות הגשמים וכלם מנו במקומם שנים והם מפרנסין אותו כסדר הזה שהיו חדש אחד בביתם וחדש עם המלך ודריש ליה מדכתיב הבאה והיוצאת. ע"כ:

חדש יהיו בלבנון שנים חדשים בביתו ואיכא למידק דילמא קרא ה"ק שהיו עובדים למלך לעולם חדש היו עובדים בלבנון ושנים חדשים היו עובדים בביתו פירוש בביתו של המלך והיינו דכתיב בביתו ולא כתיב בביתם וי"ל דהא ודאי ליתא דהא המס היה שלשים אלף והיו מתחלקים לעשרה אלפים ומתחלפים כל עשרה אלפים בחדש ואי קרא נמי בעי למימר שהיו אלו העשרה שבאו מהלבנון עובדים בבית המלך תקשי אמאי היה להם לנוח אלו העשרה והעשרה שנשארו שלא הלכו אל הלבנון היה להם לעבוד בבית המלך ואמאי מטרחינן כולי האי עלייהו דהני עשרה שבאו יגעים מהלבנון ואי כל העשרים אלף שנמצאים בבית המלך עובדים יחד בבית המלך הא ודאי ליתא דהא לא כתיב אלא וישלחם לבנונה עשרת אלפים בחדש חליפות גו' אלא ודאי משמע דקרא לא משתעי אלא בעבודת הלבנון והא דכתיב שנים חדשים בביתו פירוש האיש בביתו וכן פרש"י להדיא ודוק דקא מפרש ז"ל שהרי שלשים אלף איש וכו'. וקשה דאמאי אצטריך הרב לאורוכי כולי האי ולאתויי ראיה אמאי דכתיב בקרא להדיא כנ"ל:

דאפשר על ידי אחרים לפיכך עומדים ב' חדשים בביתם. דאית להו רווחא שמתפרנס בעלה מבית המלך לפיכך יכול לצאת חדש לעבודת המלך אבל בדוכתא אחריתי ליכא למשמע מהכא דליהוי חדש חוץ מביתו ולית ליה הא דאמרן לקמן רוצה אשה בקב ותפלות כו'. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב שאני התם דאית ליה הרווחא. שהיו נהנים מבית המלך ואיכא רווח ביתא לפיכך מקבלת עליה שיהיה בבית המלך חדש אחד משני חדשים שכיון שיש לו שכר יש לה מזונות מרווחים ותכשיטים אבל תלמוד תורה מצוה דיליה הוא ע"כ.

ומשמע לי דבהכי תירץ תירוץ מרווח דליכא לאקשויי מההיא דלקמן דרוצה אשה בקב וכו'. דההיא דלקמן מיירי שלא ברשותה כגון נשאת לו כשהוא חמר ובעי ליעשות גמל שלא ברשות והכא מיירי בשכבר נתנה רשות אי איכא נשיאות חטא עליה אי לא הילכך איכא למימר דמשום הרווחה כיון דכבר נתנה רשות דלבה נכון עמה ומקבלת עליה בשמחה ואין כאן נשיאות חטא כלל. ועוד יש לומר דהכא ליכא אפילו קב דתלמוד תורה מצוה דיליה הוא אבל ההיא דלקמן בין חמר לגמל הא איכא קב מיהא ורוצה היא בקב ותפלות כו'. ותירוץ ראשון הוא נכון יותר וברור דייק לה רש"י ז"ל הכא ולקמן גבי חמר ונעשה גמל דוק ותשכח כנ"ל. והתוס' תירצו לחלק בין עבודת המלך לשאר הרווחות דעבודת המלך איכא רווחא טפי ודוחק. ומה שכתבתי הוא יותר נכון וברור:

חצי גופו חצי כחו מתנים באמצע גופו עומד טבורו של אדם. לא מצי גוי לסגויי בהדיה לא היה יכול ללכת יפה ולהשיג את ישראל. רש"י במהדורא קמא:
והטיילין אין לפרש מלשון טיול דהא בני פרקי לא מטיילי ורב שמואל בר שילת לא הוה מטייל אלא טורח ויגע עם התלמידים אלא על שם דדרים בטולא דאפדנייהו וכדאמרינן גבי רב שמואל בר שילת. כך פירשו בתוספות:
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל בני פירקי תלמידים הלומדים פירקן בעירן ולפני רבן ואינן יוצאין חוץ לעירם ולשון טיילין על שם שלומדים בהנחתן בעירן בלא עמל אלא דרך בדיחות ושחוק. ע"כ:

שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא. שוא לכם בעלי אומנות דמשכימים קום ומאחרים שבת בלילה במלאכתן ואוכלין בעצב ובטורח כן יתן הקב"ה מזון למנדד שינה מעיניו בעבורו בלא טורח. לידידו למנדד בשבילו. שנא כמו שנה בה"א אל"ף מתחלפת בה"א דכתיב והאיש משתאה לה כמו משתהה והיינו דמתרגמינן וגברא שהי. שמנדדות שינה מעיניהן ממתינות את בעליהן כששוהין ללמוד תורה ואת אמרת דבני פירקי משמשין מטותן בכל לילה מפני עגון נשותיהם נשי בה"ג הרי ודאי לא איכפת להו בהכי מפני בטול תורה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
כגון רב שמואל בר שילת שילת שם אמו ולמה מייחסו לאמו מפני שהיא גדולה ביחוס מאביו שהיא אחותו של רבי חייא דאמר מר איבו וחנא ושילת ומרתה ורבי חייא כולהו בני אבא בר אחא סלא מכברי. רבינו האי גאון ז"ל:
רב שמואל בר שילת מלמד תינוקות היה כדגרסינן בפ"ב דבבא בתרא ובפרק נערה שנתפתתה נמי דאמר ליה רב בר שית קביל ואוכל ושותה משכר טורחו בבית ולא היה צריך לצאת חוץ לסחורה ונזון בלא יגיעה. פריסתקא שליח שלא היה שלוחו של מלך נכנס בביתו לתבוע מפרקמטיא שלו. רש"י במהדורא קמא:

וכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל וז"ל כגון רב שמואל בר שילת דאכיל מדידיה כו'. יש אומרים שאוכל שכר טרחו ועמלו ועומד לבטח בבית ומתפרנס משכר הלומדים נמי והוא ישן בביתו בלילה שאין התינוקות לומדים בלילה. ומאי דאמרינן עונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת היינו בתלמידים דלומדים תורה לפני רבן שלומדים בלילות וטורחין יותר. וכן כתב ה"ר יהונתן הכהן.

ואין זה נראה שאם היה צריך לטרוח בתינוקות מתורת שכירות איך יעלה על דעת שום חכם שזה יקרא טייל. שזה צער ויגיעה הוא אלא שלא היה מלמד אותם בשכר והיה אוכל ושותה מממונו והיה סובר רב דמתוך ההנאה גדולה שהיתה לו מפני שהיה מתעסק במצוה רבה כזאת בלא שכר לא היה מרגיש ביגיעה כל כך ולא היה לו צער והיה אומר דכל מי שלומד בדרך הנאה כמו זה דין טייל יהבינן ליה וכן כל אדם שאוכל ושותה משלו בלא צער ויגיעה טייל הוי אף על פי שלא יהיה מעונג במלאכתו יותר משאר בני אדם. וגאני בטולא כלומר היה ישן בצל היכלו שלא היה צריך לטרוח ולצאת לשום דבר מלשון ויטע אהלי אפדנו. ולא חליף פריסתקא דמלכא אבביה כלומר לא היה עובר נוגש המלך אצל פתחו לבקש ממנו מס דת"ח שתורתן אומנותן פטורין מן המס כדאיתא בפ"ק דבבא בתרא.
ובגמרא אמרין כי אתא רבין אמר כגון מפנקי דמערבא כלומר מאי דקתני במתניתין הטיילין בכל יום לא נאמר אלא באנשים מעונגים ומפונקים ביותר שאינם טורחים בשום דבר ויש בהם כח לקיים מצות עונה בכל יום. ותימה הוא על הרי"ף ז"ל איך סומך על דברי רב ולא הביא דברי רבין דבמסקנא דגמרא הכי איתא. וכן כתב רבינו ז"ל. וכן הדעת נוטה דודאי ת"ח אף על גב דאכיל מדיליה ושתי מדיליה ומלמד בחנם אין כחו חזק כל כך והעונה שלו אינה אלא מע"ש לע"ש שהתורה מייגעת אותו כמו שאמרו במדרש למה נקרא שמה תושיה שמתשת כחו של אדם ואין לנו לחלק בין התלמידים בזה כמו שהיה סובר רב. עכ"ל תלמידי רבינו יונה בפירושן על ההלכות:

בי בני כעין אשתיבא והיתה קרקעיתה של נסרים כעין של כו'. ותחת הנסרים חלל שהמים יורדין וזוחלין שם. איתרמי ליה עמודא סליק ואסקינהו עמד על העמוד וסלק את עבדיו עמו שלא יפלו בחלל המרחץ שתחת הנסרים ומאחר דהכי שיש בו כח כל כך ל"ל למסמכיה. מה אניח לעת זקנה אם אכלה עתה כחי בטורח תשמיש. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

והתניא הפועלים אחת בשבת. ואם תאמר מתני' גופיה תקשי ליה דתני הפועלים שבת אחת. ויש לומר דממתני' ליכא למפרך דפשיטא דאיירי בעושה מלאכה בעיר אחרת דקאי אתלמידים יוצאין כן נמי פועלין יוצאין אבל ברייתא לא איירי בעושה מלאכה בעיר אחרת דאם כן הוה ליה למתני שבת אחת כאן כמו מתניתין דהוה משמע שבת אחת יוצאין לעשות מלאכתן אבל אחת בשבת משמע בעושה מלאכה בעירן ומשני ברייתא בעושה מלאכה בעיר אחרת ולנין בלילה בעירן ומחמת טורח הדרך אינן יכולין לסבול טורח תשמיש וסיפא דמתני' בעושין מלאכה בעירן דיכולין לסבול טורח תשמיש שתים בשבת ורישא דמתני' דעונתן אחת לח' ימים בעושין מלאכה בעיר אחרת ואינם חוזרין לביתם עד יום ח' והשתא יש לומר שלש מדות בפועלין כך פי' מר"י בר ברוך. הרא"ש ז"ל:
ומיהו אכתי דוחק קצת דמכל מקום הוה ליה לאקשויי מרישא דאף את"ל דפשיטא ליה דאיירי בעושה מלאכה בעיר אחרת דומיא דברייתא מכל מקום תקשי אברייתא דבמתני' קתני יוצאין שבת אחת אלמא דעונתן אחת לשמונה ובברייתא קתני אחת בשבת אלמא אחת לז' ולמאי דפריש ר"י ז"ל דרישא לא בדין עונה איירי וכדכתבינן לעיל במתניתין דאדרבה אשמועינן רישא דשרי לשנות ולבטל עונה ממה שהיה מנהגו תחלה לא תיקשי ולא מידי מרישא דמתניתין כלל לא אסיפא דמתניתין ולא אברייתא כלל. ואין להקשות אכתי דילמא ברייתא מיירי נמי במשנה ממנהג ולא בדין עונה ומעתה לא תקשי אסיפא דמתני' אלא ארישא דמתניתין והילכך הוה ליה לאתויי רישא דמתני' כדי לאקשויי אברייתא ממה נפשך או מרישא דמתניתין או מסיפא דהא ודאי ליתא דמדקתני בברייתא אחת בשבת ולא קתני שבת [אחת] ש"מ דבדין עונה האמורה בתורה איירי ולא ביציאה שלא ברשות. ואם תאמר בשלמא לשיטת ר"י בר ברוך משני שפיר דמעיקרא קס"ד דברייתא מיירי בעושה מלאכה בעירן ומשני ליה דברייתא מיירי בעושה מלאכה בעיר אחרת אבל לשיטת ר"י דשפיר הוה ידע דאיכא לחלק בין עושה מלאכה בעירן לעושין בעיר אחרת וכדקתני רישא דמתניתין אלא דהוה ס"ד דברייתא בדין עונה מיירי ולא שלא ברשות וכדקתני רישא דמתניתין מעתה מאי משני דמיירי ברייתא בעושין מלאכה בעיר אחרת. והרי אכתי תקשי דממתניתין משמע דאין כאן עונה האמורה בתורה אלא שתים בשבת ובברייתא קתני אחת בשבת ועיקר התירוץ חסר מן הספר. ויש לתרץ בדוחק דכי קא משני בעושין מלאכה בעיר אחרת פירושו שהיה דרכם ומנהגם בכך. ואם תאמר אכתי מאי משני דא"כ תקשי מאי אתא לאשמועינן בברייתא במאי דקתני אחת בשבת דמאי איריא כשמנהגם כך. והרי כתב ר"י ז"ל לעיל דהתלמידים יוצאין לעולם שלשים יום ויחזור לביתו יום אחד וחוזר לצאת אפילו בו ביום וכן לעולם וה"ה נמי מפועלים והילכך אפילו לשנות יכולין שבת אחת ומאי אריא כשמנהגם כך. ותירצו בתוס' דלהכי קתני בברייתא הפועלים אחת בשבת לאשמועינן דוקא אחת בשבת ולא יותר אף על פי דמנהגם כך לעשות מלאכה בעיר אחרת אם רוצים לשנות ולשהות יותר אין הרשות בידם.
ואם תשאל אכתי תקשי דע"כ אנו מתירין שלא ברשות לשהות יותר מז' ימים מהברייתא דהעונה אחת לשבעה וברישא דמתני' קתני דהפועלין יוצאין שלא ברשות שבת אחת ועונתן לשמנה. תשובתך לא מצינו מי שחילק כן אלא ר"י בר ברוך דהיה אומר ג' מדות בפועלים. ומיהו ר"י לא פירש אלא שתי מדות ולא בעי לאפלוגי בהכי כלל דכי קתני ברישא דמתני' שבת אחת פירושו דבכל שבת עושין עונה אחת דהיינו אחת לשבעה ואין כאן אלא שתי מדות שתים בשבת ואחת בשבת תדע דר"י בר ברוך הוצרך לחדש דג' מדות הן אלמא דמן הסתם אין לנו אלא ב' מדות ודוק שכתבו התוספות ור"י בר ברוך היה אומר דג' מדות בפועלים וכו' אבל ר"י לא פירש אלא ב' מדות וכו' כנ"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל ואם תאמר ותקשי ליה מרישא דמתני' דקתני והפועלים אחת בשבת. ויש לומר דההיא לא קשיא דהא באקראי בעלמא כשיצא פעם שלא ברשות אבל בעודו בעיר עונתו שתים בשבת להכי אקשינן מברייתא וזה ברור. ע"כ:

כאן בעושין מלאכה בעירן. לכאורה משמע דה"ק כשעושין מלאכה בעירן פי' דדרכן לעשות בעירן שתים בשבת והא ודאי ליתא דאפילו כשדרכן לעשות בעירן אי בעו משנין עונתן לאחת בשבת וכדקתני רישא דמתניתין הפועלים שבת אחת אלא ודאי ה"ק דבעירן פי' כל עוד שהן בעירן עונתן שתים בשבת ואפשר דלהכי כתב רש"י בעירם. שתים בשבת. ודוק כנ"ל:
איכפל תנא דקאמרינן במתניתין שבת אחת טייל ופועל וחמר שיש להם תשמיש המטה בכל שבת ושבת לא יהבי אלא שבת אחת לסתם מדיר דהא הנך אחריני גמל וספן ותלמידים ליתנהו בהאי שיעורא דבלא נדר נמי אינן משמשין אלא אחת לשלשים יום או לששה חדשים חמר לא כתוב בספרים דבכלל פועל הוא אכולהו משוו ב"ה האי שיעורא ואגמל וספן והא ששה חדשים קתני מזמן גדול פריך אלמא דבלא נדר נמי אין ששה חדשים לספן דלא משמש. רש"י במהדורא קמא.
ובמהדורא בתרא כתב וז"ל אכולהו. נמי קאמר דעל ידי נדר יתר משבת אחת לא. והא. בלא נדר ששה חדשים קאמר בספנים. ע"כ. פי' לפירושו ולכאורה משמע דמעיקרא קא מהדר אכולהו בלא טעם כלל. ומעתה תקשי אמאי לא פריך אלא מששה חדשים לבד והא הכי נמי הוה מצי למפרך מתלמידים ומגמלין לכך פרש"י ז"ל דמעיקרא נמי כי קא משני אכולהו דבר בטעמו דעל ידי נדר אין לשהות יותר משבת דאינו דומה מי שבידו לעשות הדבר למי שאין בידו והקשה מששה חדשים דמרחק טובא ולא סגי האי טעמא למי שזמנו ששה חדשים לומר דעל ידי נדר יותר משבת אחת לא ומשני דאפילו הכי אינו דומה כו' פרש"י ז"ל אינו דומה. לענין תענית מי שיש לו כו' פירוש דקיימא לן כל תענית שלא קבל אותו מבעוד יום לא שמה תענית והיינו טעמא משום דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' כנ"ל:

ובליקוטי הגאונים ז"ל כתוב וז"ל איכפל תנא ותנא המדיר כו'. עד הטייל ופועל פירוש שנדרו מתשמיש המטה שהרי אי אתה מוצא מי שמחוייב בעונה בתוך שבת כדי שתמחול עליה אשתו אלא הטייל והפועל. ואם תאמר חמר נמי הרי הוא חייב בעונה בתוך השבת ויתכן שתהיה משנתנו ואפילו על החמר שנדר את אשתו מתשמיש המטה שתמתין עליו שבת אחת ותמחול לו על אותה בעילה שהוא חייב לה באותו השבת. תשובתך חמר כיון שאינו חייב אלא פעם אחת בשבת אם באותה שבת תמתין עליו אינה מפסדת כלום לפי שבועל אותה לאחר יציאת השבת ואין עליה בכך הפסד דמה לי בעל אותה זו הלילה או לילה אחרת הילכך אי אתה מוצא מי שמפסדת בעילה בשבת אחת אלא טייל או פועל אבל אשתו של חמר אינה מפסדת בשבת אחת בעילה שהרי לאחר תשלום השבת נבעלת אותה בעילה באותה הלילה. ע"כ:

וז"ל תלמידי רבינו יונה איכפל תנא ותנא כו'. קס"ד דמאי דקתני במתניתין המדיר כו' ב"ש [אומרים] שתי שבתות כו' לא נאמר אלא באדם שהגיע זמן חיוב עונתו בתוך זה הזמן כגון טייל ופועל אבל אם היה חמר או גמל כו' כיון שזמן עונתה נמשכת יותר מזה הזמן לא נחייב אותו להוציא וליתן כתובה אלא אם כן נדר לזמן ארוך יותר מן הזמן שחייבין בעונה ולפיכך היה מקשה וכי טרח התנא להשמיענו דין טייל ופועל לבד. ומתרץ יותר לא אכולהו קתני כלומר כי מאי דקתני במתניתין ב"ש [אומרים] שתי שבתות וכו' אפילו בחמר גמל ספן קאמרי ואף על גב דזמן עונתן יותר מזה כיון שהדירה מיד היא מקפדת כלומר דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' ע"כ.
ואין לתרץ דמתני' בכולהו מיירי וה"ק המדיר את אשתו יותר מהזמן הקצוב לו כל חד וחד כדאיתיה ב"ש אומרים שתי שבתות וכו' פירוש יותר על הזמן הקצוב לו דהיינו שתי שבתות על הששה חדשים דספן וכן בגמלים וחמרים ותלמידים דהא ודאי ליתא דאם כן לקתה מדת הדין דאמאי השוו חכמים מדותם שמי שזמנו ארוך כגון הספנין יהיה כמי שזמנו קצר כגון החמרים והוה לו למיהב קצבה לכל חד וחד כפי אריכות זמנו לכך תירץ תלמודא דלעולם אין לנו אלא שתי שבתות לב"ש ושבת אחת לב"ה דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' כנ"ל:

בד"ה והתניא כו' יוצאין שבת א' משמע שהן כל ז' בחוץ וחוזרין בכל יום ח' כו' עכ"ל ודברי הב"י בטור אה"ע סימן ע"ו מגומגמים בזה שהבין שדין חמרים שוה לדין פועלים שאינן לנין בביתם כו' שכתבו דפ"א בשבת קאי לפועלים שאין לנין כו' ולחמרים כו' וזה אינו דגבי חמרים קאמר פ"א בשבת דמשמע ממש ביום ז' וק"ל:

חדש כאן וחדש בביתו שנאמר לכל דבר המחלקות כו'. פרש"י ואין ללמד משם אלא חדש כאן וי"א חדשים בביתו כו' עכ"ל ועוד נראה לפרש דאין ללמוד משם י"א חדשים בביתו דה"ל בכלל זה ימי עיבורה וימי לידה ומסתמא לא בעי כל הני יומי בביתו אבל רב לא יליף משם אלא חדש כאן שלא ישא עליו חטא וחדש בביתו דקאמר כיון שלא נתן לו שיעור מסתמא כההוא שיעור דכאן הוה אבל ר"י ודאי דמצי יליף כולה מלתא מקרא ולפי דרכנו יש לפרש הא דקאמר ור"י מ"ט שאני התם דאית ליה הרווחה כו' דה"פ דשאני התם דרשות להיות לו חדש כאן משום דאית ליה הרווחה כ"כ י"א חדשים בביתו דה"ל ימי עיבורה ולידה אבל מי שאינו מעכב כ"כ בביתו אין ללמוד משם דרשות לו להיות חודש כאן ולכך בעי למילף מבנין בהמ"ק דאע"ג דלא היו מעכבים רק ב' חדשים בביתו שרי ליה להיות חדש כאן ודו"ק:

שאני שמועה דבהמ"ק דתקיפא כו'. ההוא קרא דלעיל מיניה ואתה בן אדם האנח בשברון וגו' אחורבן בהמ"ק הוא דכתיב אלא דלא מפורש ביה כבאידך קרא והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת על שמועה וגו' והאי עובד כוכבים דאדכריה חורבן בהמ"ק וא"ל לאו אמריתו אנחה שוברת חצי גופו כו' לא הוה שמיע ליה אלא מלתא דרב מיהו רב מודה דחורבן בהמ"ק שוברת כל הגוף כדמשנינן וק"ל:

מאן דכתיב בהו שוא וגו' אלו נשותיהן של ת"ח כו'. יש לפרש הכתוב לפי דרש זה ע"פ מ"ש הם רצים ואנו רצים הם משכימים ואנו משכימים כו' שאמר כי פועלי הרשות הם משכימין ומעריבים במלאכתן ושוא הוא כי הם אוכלים לחם העצבים כינוי הוא לתשמיש כמו כי אם הלחם אשר הוא אוכל שמתוך מלאכתן א"א בהו עונה בזמנה וכתקונה ואמר כן הוא בדוגמא זו בת"ח שהם משכימים ומעריבים לבית המדרש וא"א בהו לעונה בזמנה אבל אמר דמ"מ אין כאן שוא כמו בפועלי הרשות אבל יתן הקב"ה חיי עוה"ב אף לנשותיהן שמנדדים שינה בעוה"ז עד בוא בעליהם מבהמ"ד לקיים מצות עונה וק"ל:

דאכיל מדידיה כו' ולא חליף כו'. לפי שרבים שעוסקים בסחורות רבות בממון של אחרים ומפזרים של אחרים בפרנסת ביתם וקונים להם בתים חשובים כאילו הם עשירים ומתוך שהוא נחשב לעושר גדול עין המלך עליו אבל אמר מי שאינו הולך בגדולות ממנו ואכיל מדידיה כו' וגני בטולא דאפדניה כו' שכל מה שבידו וקנינו הוא שלו ולא משל אחרים אין עין המלך עליו ויש לו פנאי לעונה כל לילה וק"ל:

ד"ה והתניא הפועלים אחת בשבת וכו' עד י"ל דברייתא קמ"ל וכו'. ונראה שלפי סברא זו ס"ל דאחת בשבת ושבת אחת משמעותן שוה וכן כתב הר"ן שזהו סברת רב אלפס ולא משמע ליה שבת אחת שאינם חוזרים כ"א ביום השמיני כסברת ר"י ברבי ברוך דאל"כ תקשה דהכא משני דקמ"ל בברייתא שאע"פ שמנהגם כך אם רוצים לשנות יותר מאחת בשבת אינן רשאין ורישא דמתני' תני דיכולין לשנות להיות כל שבעה בחוץ וק"ל:

גמ' למה ליה למר למסמכיה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה לכל דבר כו' משמע שהיה שתי מחלקות כו'. נ"ב נ"ל דה"פ מחלקות האחת לי"ב חלקים והשניה לשני חלקים וק"ל:

בד"ה איכפל כו' שהרי אף החמר עונתו כו' כצ"ל:

גמ' חודש כאן וחודש בבית כו'. א"ל דנלמוד ממחלקות השני חודש כאן וי"א חדשים בביתו ואי משום דסוף סוף מצינו ג"כ רק חודש בביתו א"כ מאי פריך ורב נמי מ"ט לא אמר מהאי וטפי הו"ל למיפרך ורב מ"ט לא יליף ממחלקות השני יש לישב וק"ל. כוונת רש"י ב' מיני משרתים היו קצתן נחלקים לי"ב חלקים כל אחד חודש בשנה כאן י"א חדשים בביתו וקצתן נחלקו לב' חלקים חודש בחודש כדמוכח בדברי הימים:

ברש"י בד"ה ושנים חדשים בביתו האיש בביתו. דהול"ל בביתם כמו חודש יהיו בלבנון ל' רבים שהרי ל' אלפים איש היו לזה אמר בביתו אאיש קאי כל איש מהם בביתו ודו"ק:

גמרא ר' אבהו הוה קאי בי באני כו'. בברכות (ס) איתא האי עובדא בסיגנון אחר ע"ש:

גמ' אמר רב אנחה כו'. נ"ל דמייתי לה הכא לאשמעינן דקשיא לתשמיש וכמ"ש עה"פ ולא קמה עוד רוח. ה"נ כתיב וכהתה כל רוח:

תד"ה טיילין ע"ש שדרכם בטולא. נ"ב אפשר טיול הוא ג"כ מענין זה. עם שהוא שורש אחר. טולא מכפולים. וטיול מנחי עי"ן:

אֵלּוּ נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּנַדְּדוֹת שֵׁנָה מֵעֵינֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּבָאוֹת לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. נראה לי בס"ד בעסק התורה ממשיך האדם אורות מוחין מן חו"ב [חכמה ובינה] שהם י־ה לתו"מ [תפארת ומלכות] שהם ו־ה אך יש המשכה גדולה מזו שממשיך אורות מוחין מן כתר הרמוז בקוץ של יו־ד שבשם אל חו"ב שהם י־ה והארה זו שנמשכת מן הכתר נקראת חיי עולם הבא וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל.
וזהו שאמרו שֶׁמְּנַדְּדוֹת שֵׁנָה מֵעֵינֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה לצורך המשכת אורות מן י־ה לו־ה ועל ידי כך זוכין להארה גדולה יותר שהוא המשכת אורות מוחין מן כתר לי־ה שזו נקראת בשם חיי עולם הבא.

אורחא דמלתא כמה וכו' [עיי' מה שכתב בחת"ס י"ד בתשובה סי' קמ"ט]:

בגמרא אמר רב חדש כאן וחדש בביתו כו' ופרש"י דאע"ג דאין ללמוד מכאן אלא חדש כאן וי"א חדשים בביתו אלא דרב קרא יתירא דריש כמו שכתב באריכות אלא דמהרש"א ז"ל בחידושי אגדות כתב דכד מדלית ימי עיבורה וימי לידה דמסתמא לא היו צריכים להיות בביתם פש ליה חדש בביתו אלא דלענ"ד לא אשכחן בשום דוכתא שפטור ממצות עונה בימי עיבורה אדרבא משמע בש"ע ובפוסקים דבששה חדשים האחרונים של ימי עיבורה חייב יותר משום תיקון הולד. אלא דמ"מ בלא"ה מ"ש רש"י ז"ל די"א חדשים בביתו אינו מוכרח דהא צריכין להתעכב טובא בהליכתן ובחזירתן בדרך ועוד שהיו צריכין לעלות ג' פעמים בשנה לרגל ולהתעכב ג"כ בדרך בהליכה ובחזירה ולפי זה בפשיטות מצינן למימר דמיתורא דקרא דריש רב שפיר דאשמעינן קרא אגב אורחא שכל א' מהם לא יפחות מלהתעכב עכ"פ חדש בביתו כמו שהוא חדש כאן ומה שכתב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות עוד דעיקר ילפותא דרב היינו לחדש כאן משא"כ לחדש בביתו לאו מקרא יליף אלא מסברא שצריך להתעכב בביתו כמו שמתעכב כאן ואין זה עולה יפה לכאורה לפי משמעותא דשמעתין. לא מיבעיא לשיטת רש"י ז"ל דאתלמידים קאי דא"כ לחדש כאן לא איצטריך למילף כיון דאפילו שלא ברשות יוצאין שלשים יום וע"כ דעיקר הילפותא לחדש בביתו אלא דאפי' לשיטת התוספות הא פשיטא להו אדרבה מסברא דתלמידים היוצאין שלשים יום שלא ברשות אינן צריכין להתעכב בביתם אלא יום א' וכה"ג משמע מלשונם בסמוך בד"ה והתניא כמו שאבאר בסמוך:

בתוספות בד"ה אלא אורחא דמילתא כמה כו' פי' בקונטרס כו' וא"ת והיאך יצא ר"ע כו' עכ"ל. ואע"ג דלקמן מסקינן דזו דברי ר"א אבל חכמים אומרים התלמידים יוצאין ב' וג' שנים שלא ברשות וא"כ משמע דברשות אפילו טפי שרי מ"מ אפשר דמשמע להו כיון דאמר רבא לקמן סמכו רבנן אדרב אדא ועבדי עובדא בנפשייהו אלמא דרבא לית ליה הא דר' אדא בר אהבה. דחכמים פליגי אדר"א ועוד דהא רב גופא דאמר חדש כאן וחדש בביתו קאמר לקמן הלכה כר"א ומשמע דאהא דשלא ברשות נמי קאי דאי לעניין עיקר דיני עונה לא שייך לומר הלכה דהא לא אשכחן מאן דפליג. מיהו למאי דמסקו התוס' דנראה לר"י דמימרא דרב אפועלים קאי ולא אתלמידים נראה דמשמע ליה דבתלמידים לא שייך לומר ברשות כמה דודאי כמה דבעו יוצאין ברשות ואין עליהם חטא ובהכי אתי ליה שפיר הא דר"ע בפשיטות ועיין בל' הרא"ש ז"ל:

בד"ה והתניא הפועלים כו' וא"ת מאי איריא כשמנהגם כך אפילו לשנות יכולין כו' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח דאיכא למימר דנהי שיוצאין שלא ברשות שבת א' מסתמא צריכין להתעכב שבוע אחד כמו כן בביתם כדפרישית בסמוך בשם מהרש"א ז"ל בח"א וא"כ באותו שבת שנייה חזר לזמן עונתו פעמיים בשבת משא"כ כיון שמנהגם כך לעולם סגי בפעם א' בשבת אלא ע"כ דהתוס' לא נחתו כלל לסברת מהרש"א ז"ל כדפרישית בסמוך ודו"ק:

אורחא דמילתא כמה וכו'. כתב הרב המגיד דמהכא משמע ליה להרמב"ם דאם קיים פריה ורביה יכול לבטל העונה כשהיא מתרצה ומוחלת אף שהוא מציוה מצווה דלערב אל תנח ידך והב"ש ריש סימן א' השיב עליו דא"כ נליף דאפילו לא קיים פריה ורביה אלא מיירי ביש לו שם אשה אחרת שמקיים שם לערב וכו' ולפי דבריו לכאורה צ"ל במחלוקות ולבנון שג"כ נשאו שם נשים אפילו לדעת הרמב"ם שודאי היו שם כמה אנשים שלא קיימו עדיין פ"ו. ולפ"ז צ"ל דאותן המחלוקות שהיו י"א חדשים בביתם כמשמעות הכתוב וכפירש"י וגם אותן שהיה בלבנון ב' חדשים בביתם ע"כ צ"ל שהתנו עם הנשים שנשאו כאן ונתרצו על כך בשעת נשואין. וכמ"ש הרשב"א בתירוץ קושית התוס' מר' עוקבא ומהנהו דלקמן דהיכא דתחלת הנשואין אדעתא דהכי ליכא נשיאות חטא. ולפ"ז היה נלע"ד לתרץ קושית רש"י דמאי דיליף רב הכא דצריך להיות חדש בביתו לא מרומז בקרא ומהרש"א בחידושי אגדה כתב דמסתמא היה כן ואינו מובן כמ"ש בספר פני יהושע ולפי דברי הב"ש הנ"ל יש ליישב קצת כיון דע"כ הי להם נשים בכאן וחזינן דהיה קבוע להם חדש בכאן מסתמא כזה השיעור היה ג"כ בביתם דמהיכא תיתי נימא שהתנו אלא כיון שהיה לו שתי נשים והיה חדש בכאן ה"נ היה חדש בביתו מיהו אכתי באותן שהיו בלבנון והיו ב' חדשים בביתם א"א לפרש כן דא"כ נשמע נמי חדש בביתו וב' חדשים כאן מן אותן נשים שהיו להם בלבנון. מיהו לרבי יוחנן עצמו לפירש"י דדוקא בת"ח ס"ל לר' יוחנן דמצוה דידיה הוא וכן בבנין בית המקדש. א"כ יש לומר דאיפכא לא היה קפידא כיון דאית להם הרוחה מה שהיו בביתם ועושין מלאכת עצמן. אבל לפי' התוס' דדוקא הרוחה דמלך דנפיש לא שייך הכא. ותו דאכתי קשה לרב דל"ל טעם דאית להו הרוחה וצ"ל דבבנין בית המקדש א"צ לדחוק שהיו להם נשים בלבנון דאף דלא קיימו פריה ורביה הוא ר"ע וחבירו לא חששו לזה בשביל ת"ת כ"ש דלא חששו לזה משום בנין בית המקדש. ובזה א"ש מה דמקשה לרב מ"ט לא אמר מהאי אף דמצינו במחלקות דדי בחודש אחד בביתו. ולפמ"ש יש לומר דאי לאו דס"ל דשאני בנין בית המקדש דאפשר על ידי אחרים ה"ל לחלק בין תלמידים שיש להם נשים שם אזי אורחא דמלתא חדש אחד בביתו וחדש אחד כאן והתלמידים שאין להם נשים במקום שלומדים דמי לבנין בית המקדש דאורחא דמלתא ב' חדשים בביתם. ודוק:

שם ואמר רב יצחק אלו נשותיהן וכו'. ר"ל בודאי בת"ח עצמן המנדדין שינה לא קמיירי מקרא דהם שכרם מרובה מאוד בשכר למודם וע"כ בנשותיהן שנותן להם בשכר שמנדדין שינה. ובחידושי תורה פרשת שלח כתבתי לפרש ע"פ פשוטו דהנה מצינו שהתפלל משה ועתה יגדל נא וגו' פוקד עון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים וגו' יש להבין מה היה כוונת משה בזה להזכיר מדה זו. ונראה שכוונתו היה ללמד זכות על ישראל שזה העון הוא מימות אברהם אע"ה שאמר במה אדע ולא האמין בכבוד ארץ ישראל וע"כ אמר לו השי"ת ודור רביעי ישובו הנה ע"כ נתעורר עון במה אדע בדור רביעי ואין להאשימם כ"כ כי עון אבותם אתם אך באמת מצינו להיפך דברא מזכה אבא ובמספר הדורות לפניו כדכתיב ביעקב אשר פדה את אברהם ואמרו חז"ל שזכותו עמדה לו באור כשדים ועפ"ז אפשר יש ליישב קושית המפרשים דלמה החשיבה התורה נסיון העקידה יותר מאור כשדים ותו דלמה החשיבה התורה הנסיון באברהם יותר מיצחק שמסר עצמו לעקידה. ואפשר שבאמת באור כשדים היה לו סיוע מיעקב שהיה בו שורש נשמתו כמ"ש אשר פדה את אברהם אבל משנולד יצחק היה שורש נשמתו של יעקב מושרש ביצחק לבד נמצא בשעת עקידה היה נסיון אברהם יותר מיצחק שלא היה לאברהם סעד לתמכו כמו יצחק שהיה לו סעד מיעקב והארכנו בזה במקומות רבים מזה הענין הנפלא הבא באור חוזר וכן במדת הרשעים כתיב יזכר עון אבותיו אל ה' שבהיותו מושרש באבותיו מחטיא את אבותיו וכבר הזכרנו מזה לעיל דף ח' ע"ב א"כ אין לתלות האשם באברהם אע"ה אלא שהם גרמו לאברהם אע"ה בהיותם מושרשים בו וזש"ה אם ה' לא יבנה בית וגו' וגנה את הדור ההוא שאמר הכתוב וישכימו בבקר וגו' הננו ועלינו וגו' ומשה רבינו ע"ה אמר להם לא תעלו כי אין ה' בקרבכם ובאמת הם מאחרי שבת שגרמו לאחר מ' שנה שבת ארצינו. ואמר אוכלי לחם העצבים שהם גרמו בכיה לדורות להאכיל לחם דמעה כמ"ש (במדבר ל"ב) בפסוק ויחר אף ה' ביום ההוא וגו' שנגזר על אותו היום בכיה לדורות ועל זה אמר כן יתן לידידו שנא שאברהם נקרא ידיד כדאיתא במנחות דף נ"ג ע"ב והם גרמו שנפל עליו תרדמה בין הבתרים והוא אשר נגרע מערכו ונפל עליו בחי' שינה להכשל מתוקף האמונה ואמר הנה נחלת ה' בנים צדיקים שהאבות נוחלים שכר מפרי בטנם ואמר עוד כחצים ביד גבור כן בני הנעורים שהוא לשון ניעור היפוך שינה ותרדמה שהצדיקים מעוררים ומאירים הדורות שלפניהם והארכנו בזה בהמשך הפסוקים ואין כאן מקום להאריך:

שם כגון ר"ש בר שילת דאכיל מדידיה וכו'. יראה מפני שאמרו המקבל עליו עול תורה מעבירין מעליו עול מלכות ועול דרך ארץ. אמנם המקבל עול תורה היא נקנית במיעוט תענוג ובמיעוט שינה כדאיתא באבות. אבל במלמד תינוקות אסור לסגף עצמו מן המאכל ושלא יהיה נעור בלילה כדאיתא בש"ע י"ד סימן רמ"ה סעיף י"ז כדי שלא יתבטל כל שהוא מליתן עיניו על התינוקות וכדאיתא גביה ר"ש בר שילת עצמו והיינו דקאמר שמזמין לו השי"ת פרנסתו ואוכל וישן כדינו ובלי עול מלכות:

שם איכפל תנא וכו' פירש"י ד"ה איכפל תנא וכו'. ולא בת"ח וכו' ובשביל יום אחד וכו'. נראה פירושו דבת"ח א"נ בחמר כיון דיכול לבא עליה ביום ח' ממילא מועיל שפיר להשלים העונה שאבידה אתמול א"כ משום דחיית יום אחד ודאי א"צ להוציא משא"כ בפועל כיון דזמן עונה הוא שתים בשבת א"כ כשמדירה בשבת אחת כבר הפסידה עונה ראשונה לגמרי אבל לכאורה יש לומר דא"צ לדחוק בזה דהא ע"כ צריך להבין דלא משני דמתניתין מיירי אף בגמל וספן וכשנדר בסוף העונה דכבר הגיע זמן עונתה והדירה שבת אחת יותר ואפ"ה ילפי שפיר ב"ש וב"ה מנדה ויולדת בכה"ג כשאירע בסוף עונתה וצ"ל דמשום דמתניתין סתמא קתני ומשמע דאף בנדרה מתחלת העונה. א"כ יש לומר בת"ח נמי כשנדר באמצע העונה הא איכא למילף מנדה ויולדת בסוף העונה ולמה יצטרך להוציא כיון דלא ידע לחלק בין פת בסלו וקשה גם בת"ח וק"ל:

והנראה לע"ד מה שהוכרח רש"י לדחוק בזה דקושית הש"ס איכפל תנא וכו' לאשמועינן טייל ופועל דוקא הוא משום דאי הוי שייך אף בת"ח אף דאין שייך בגמל וספן לא הוי קושיא כל כך תדע דנקט לקמן במתניתין דף ס"ד ע"ב דאוכלת עמו לילי שבת ופירש"י שהוא ליל העונה הרי דסתם התנא העונה בלילי שבת ואפילו לפמ"ש התוס' לקמן בסוף פרקין דבמשרה לאשתו על ידי שליש אז חיוב העונה היא כל שבת אף בגמל וספן מ"מ ע"כ ליכא לאוקמי מתניתין דשם בטייל ופועל דא"כ למ"ד דאוכלת ממש למה יתן לה מזונות כשיעור ותאכל עמו בכל לילה דמ"ש בדידהו ליל שבת יותר. עוד נלע"ד דצ"ל כן דהא בר"פ המדיר פריך וכי מאחר דמשועבד לה האיך מצי מדיר לה ומשני במספקת לדברים גדולים וכו' השתא דאדרת וכו'. א"כ לפי מאי דקס"ד דרבה בר רב חנן הכא דלא ידע מפת בסלו א"כ גם במתניתין ר"פ המדיר קשיא דלא משכחת בגמל וספן דהא פירש"י שם דלא יוציא בשבת אחת בשביל תשמיש משום דלא חל וכיון דבגמל וספן שפיר חל דבשעה שנדר היתה עונתו רחוקה נימא דלאחר שהדירה וחזר חיוב עונתה בכל שבת כמ"ש התוס' במשרה אשתו על ידי שליש א"כ בשבת אחת יוציא וא"ל דמש"ה לא חל כיון דע"י הנדר עונתה קרובה זה אינו דהא משני בכה"ג דמש"ה חל על דברים קטנים משום דבשעת הנדר חל אף דהשתא דאדרתן לא מגלגלא בהדיא ודוחק לפרש דבאמת הקושיא גם על מתניתין דר"פ המדיר והיינו דקאמר לשון זה איכפל תנא לאשמעינן טייל ופועל ר"ל הכא ובר"פ המדיר ולפי מאי דמשני מפת בסלו מתורץ הכא ובר"פ המדיר מ"מ יותר נראה כמ"ש. ותו דמאי מקשה הכא דלמא משני' מיירי בכה"ג דהא בל"ז לשון המדיר אין במשמע דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי כפירש"י במתניתין ודילמא מיירי שהדירה מהנאתו והיה גמל וספן וכיון דזן ע"י פרנס חזר עונתה בכל שבת כנ"ל א"ו דגם בעונה דשבת אחת קשה ליה דלא יוציא בשביל דחייב יום א' ודוק:

ארחא דמילתא כמה וכו'. כתבו התוספות פירש בקונטריס שלא ישא עליו חטא ואפילו הוא יכול לפתותה ואם תאמר והיאך יצא רבי עקיבא וכל הנהו דלקמן וי"ל דהתם בלא פתוי היו שמחות שהיו בעליהן הולכין ללמוד תורה ולהיות ת"ח ואדרבא דאדעתא דהכי נישאו שילכו ללמוד תורה עכ"ל. וכונתם מבוארת דכשבא הדבר על ידי שאלה ופיתוי אף שמתרצות איכא חטא דצערא דגופא לא ניתן לימחל אבל כשהן מעצמן מטוב רצונן עושות והן שמחות שבעליהן יהיו אשלי רברבי בכי האי גוונא אין כאן צערא דגופא ובמקום צער יש להם שמחה גופנית ורוחנית כי גדול כבודן בהיות בעליהם גדולים בתורה ועד אחרן פלגן בהדייהו וקביע להו עדנייהו. ועל פי זה פירש גדול הדור מהרי"ך ז"ל מ"ש במגילה דף כ"ח ניחא לי דלשמעיה למר כמ"ש בראש דוד דף ק"י ע"ג וע"ש מה שצדדנו בעניותנו שם בס"ד. ואפשר שיש להסמיך זה בפסוק עז והדר לבושה בעה"ז ותשחק ליום אחרון לעה"ב ודין גרמ"א פיה פתחה בחכמה שהיא פתחה מעצמה שבעלה ילך ללמוד תורה ותורת חסד על לשונה דייקא מעצמה שהיא עשתה תנאי שילך ללמוד והיא תשתדל בצרכי הבית וז"ש צופיה הליכות וכו' קמו בניה ויאשרוה כי העיקר הוא טהרת רעיוניה והבן הולך אחריה והיא גם כן עיקר בשלמות בניה בעלה ויהללה דבעבורה זכה לתורה ודוק:

כגון רב שמואל בר שילת וכו' עיקר הפירוש בזה דלדוגמא בעלמא נקטיה דרב שמואל בר שילת היה אמורא ועונת ת"ח מע"ש לע"ש והרי כתב הרא"ש ופסקו הטור וש"ע סי' ע"ו דטייל ונעשה ת"ח אינה יכולה לעכב. והגם דאיכא רבוותא דסברי דהא דעונת ת"ח מע"ש לע"ש הוא בתלמידים שיש להם לטרוח בלילות אבל לא ברב כמבואר בשיטה מקובצת. מ"מ לפי דברי הזהר הקדוש דטעמא משום זיווגא עילאה וכו' ודאי כל לומדי תורה הם מע"ש לע"ש ובמ"א הארכתי על דברי אחרונים בס"ד:

אורחא דמילתא. דרך ארץ שלא ישא עליו חטא ואפי' הוא יכול לפתותה שתתן לו רשות: לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש. בדברי הימים במחלקות שהיו עובדים את דוד כל מחלקות חדש ואע''ג דמשמעותא דעניינא משמע שלא היה פורש מביתו אלא חדש אחד בשנה ואין ללמוד משם אלא חדש כאן וי''א חדשים בביתו רב קרא יתירא דהבאה והיוצאת דריש דהוה ליה למכתב המשרתים את המלך לכל דבר מחלקות חדשי השנה וכתב דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה משמע שהיו שתי מחלקות נצבים ומשרתים שמשרתים עם השאר זו ו' חדשים בדילוג וזו ו' חדשים בדילוג זו באה וזו יוצאה מדי חדש בחדש הרי חדש בבית המלך וחדש בביתו ואף כאן חדש בבית רבו וחדש בביתו: ושנים חדשים בביתו. האיש בביתו שהרי ל' אלף איש היה המס וישלחם לבנונה עשרת אלפים בחדש כשמחליפים אלו הולכין עשרת אלפים אחרים ובחדש השלישי עשרת אלפים שלישי' נמצא שעמדו הראשוני' בביתם ב' חדשים וכן כולם בחלופיהם כך: שאפשר ע''י אחרים. לפי מנין החליפות כך היו עולים: שאני התם דאית ליה הרווחה. שהיו נהנים מבית המלך ואיכא רווח ביתא לפיכך מקבלת עליה שיהי' בבית המלך [חדש] אחד משני חדשים שכיון שיש לו שכר יש לה מזונות מרווחים ותכשיטין אבל ת''ת מצוה דיליה הוא: אנחה שוברת כו'. איידי דאיפלגו בה רב ורבי יוחנן בדרשא דקרא נקט לה נמי הכא: מתנים. באמצע הגוף: דשנן בה. הורגלנו בה כמו כיון דדש דש (גיטין דף נו:): דמלפא תכלי לא בהתה. אשה הלימודת לשכל בניה לקוברם אינה תמיהא ומפחדת במות א' מהם שכבר לימודת: בני פירקי. תלמידים שהרב מצוי להם בעירן ושונים פרקם ולנים בביתם: מאן דכתיב בהן. בשבילם נאמר לבעלי אומניות: שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת. למלאכת הרשות אוכלי לחמם בעצב כן יתן הקב''ה לידידו שנא למי שמנדד לכבודו ולמצותו שינה: מנדדות שינה. ממתינות את בעליהן שהן בבית רבם ושונים פירקם אלמא בשעת שינה עודן בבית רבן ואת אמרת יש להן פנאי לעונה בכל לילה: רב שמואל בר שילת. מלמד תינוקות היה ומתפרנס מהן כדאמרי' בנערה שנתפתתה (לעיל נ.): ולא חליף פריסתקא דמלכא אבביה. אין שליח מלך פרס עובר על פתחו לשאול לו עבודת המלך שאין עין המלך עליו שאינו עשיר בעיניהם: מפנקי דמערבא. בני ארץ ישראל מעונגים במאכל ומשתה לכך הם בריאים ובעלי כח לתשמיש: איפחית בי באני. תחת המרחצאות יש חלל שהמים נופלים שם: אסקינהו. העלה את העבדים בידו אחת ובשניה היה מטפס ועולה בעמוד: מאחר דהכי. שבעל כח אתה: אם כן. שאתיש את כחי ולא יסמכוני: מה אניח. כח בעצמי להשתמש בו לעת זקנה: בעירם. שתים בשבת: איכפל תנא לאשמועינן טייל ופועל. תנא דסתם לעיל המדיר את אשתו בית הלל אומרים שבת אחת אין לו לומר זאת לא בספן ולא בגמל ולא בחמר ולא בתלמידי חכמים שהרי [אף החמר] עונתו אחת בשבת ובשביל יום אחד יוציא ויתן כתובה הרי עונתו משבעה לשבעה וכ''ש גמל וספן אין בכלל הזה אלא טייל ופועל העושה מלאכה בעירו שדרכו לשמש שתים בשבת:

אלא אורחא דמילתא כמה. פי' בקונטרס שלא ישא עליו חטא ואפי' הוא יכול לפתותה וא''ת והיאך יצא ר''ע וכל הנהו דלקמן וי''ל דהתם בלא פתוי היו שמחות שהיו בעליהן הולכין ללמוד תורה ולהיות תלמידי חכמים ואדרבה אדעתא דהכי נשאו שילכו ללמוד תורה ונראה לר''י דאפועלים קאי ולא אתלמידים דהא אפי' שלא ברשות יוצאין לעולם ל' יום ויחזור לביתו יום אחד והכא קרא קאמר חדש בביתו או ב' חדשים למ''ד דאע''פ שהוא ברשות אלא אפועלים קאי וקרא נמי דמייתי בפועלים איירי וא''ת והיכי קאמר בסמוך שאני התם דאית להו רווחא פועלים דמתני' נמי אית להו רווחא וי''ל רווחא דהתם דמלאכת המלך נפיש: שאני שמועת בית המקדש דתקיפא טובא. וא''ת והא האי קרא דואתה בן אדם האנח בשברון מתנים גבי בהמ''ק כתיב דכתיב בתרי' והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת (להם) אל שמועה כי באה ונמס כל לב וי''ל דההוא קרא קודם חורבן כתיב וכן היה אומר נביא לישראל שהיה נאנח על שמועת בהמ''ק שעתיד ליחרב ואז ונמס כל לב מתוך האנחה שתהי' אחר החורבן על שמועת בית המקדש: טיילין. על שם שדרכם בטולא דאפדנייהו: מנדדות שינה מעיניהם. בתלמידים הלומדים בעירם קאי דאי בעיר אחרת אמאי מנדדות שינה הא אין דרך ליכנס בעיר בלילה: והתניא הפועלים אחת בשבת. מרישא דקתני הפועלים שבת אחת לא מצי למיפרך דרישא לאו בדין עונה מיירי אלא אדרבה אשמועינן דשרי לשנות ולבטל עונה ממה שהיה מנהגם תחלה אבל מברייתא פריך שפיר דאיירי בדין עונה האמורה בתורה ולא ביציאה שלא ברשות מדקתני אחת בשבת ולא קתני שבת אחת כמו במתני' ומשני דבעושה מלאכה בעיר אחרת איירי והיה דרכם ומנהגם כך וא''ת מאי איריא כשמנהגם כך אפי' לשנות יכולין שבת אחת כדפרישית במתני' וי''ל דבברייתא קמ''ל דאע''פ שמנהגם כך לעשות מלאכה בעיר אחרת אם רוצי' לשנות ולשהות יותר אין הרשות בידם ור''י בר' ברוך היה אומר דג' מדות בפועלי' דהעושין מלאכה בעירן שתים בשבת כדתנן במתני' וברייתא בעושין מלאכה בעיר אחרת וחוזרין בכל יום לביתם אחת בשבת לפי שיש להם טורח הדרך אבל אותם שאין חוזרין לביתם בין היה מנהגם בין לא היה כמו רישא דמתני' דקתני יוצאין שבת אחת משמע שהן כל ז' בחוץ וחוזרין בכל יום שמיני אבל ר''י לא פירש אלא ב' מדות שתים בשבת ואחת בשבת כדפרישנא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד