רוֹצָה אִשָּׁה בְּקַב וְתִפְלוּת, מִתִּשְׁעָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת. כן היא גרסה העקרית כמו שכתבו בתוספות ז"ל. ונראה לי בס"ד טעם דנקיט מספר תשעה כי העשיר חייב להפריש מעשר מן הממון שלו וזה חלק העשירי אינו של העשיר אלא הוא ממון של העני והקדוש ברוך הוא נתנו בתורת פקדון אצל העשיר וכמו שאמרו רז"ל על פסוק אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ (שמות כב, כד) רוצה לומר חלק ממון העני נתתיו לו עמך מעורב עם חלקך.
נמצא כל ממון שביד העשיר הוא תשעה חלקים של העשיר וחלק אחד של העני והאשה רוצה בחברת בעלה אף על פי שהוא עני ואין לו ממון אלא רק קב אחד מעשר קבין וזה עדיף לה מאם תנשא לעשיר שיש לו תשעה קבין והיא אין לה חברה עמו שפורש והולך למקום אחר.
ולגרסה דגרסי מֵעֲשָׂרָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת גם כן יתיישב דרך זה והיינו הכונה אף על פי שתנשא לעשיר שאוכל גם הקב של חלק העני ולוקח כל העשרה לעצמו אם יהיה פורש ממנה והולך למקום אחר.
"אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ" זֶה הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. יש להקשות הוה ליה למימר מליל שבת לליל שבת כי התשמיש הוא בליל שבת ולא בערב שבת?
ונראה לי כיון דעושים הכנות לתשמיש מיום ערב שבת הן בקשוטין של האשה הן בהזמנת המאכל הראוי כמו שום וכיוצא לכך תלה התשמיש בערב שבת.
ועוד נקיט כן כדי לישב הדרשה דכתיב (תהלים א, ג) יִתֵּן בְּעִתּוֹ שהוא 'בעת וא־ו' כלומר בעת הבא אחר יום וא־ו שהוא יום השישי דהיינו ליל שבת ולכן אמר זה המשמש מערב שבת רוצה לומר בזמן הסמוך לערב שבת שהיא ליל שבת. וכיוצא בזה דרשו רז"ל תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם (ויקרא כג, טז) כלומר זמן הסמוך לחמשים שהוא מ"ט. וכן אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ (דברים כה, ג) מספר הסמוך לארבעים שהוא ט"ל.
ועוד נראה לי בס"ד דריש בְּעִתּוֹ שהוא 'בעת וא־ו' כי ידוע שהיסוד נקרא וא־ו ואיתא בזוהר חדש שהשבת הוא בסוד היסוד וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות דף ס"ג ע"ג) שכל העולמות נעשים בשבת בבחינת ז' ז' וזהו סוד שאנו קורין את השבת שביעי. ויען כי כל בחינת השביעיות הם ביסוד כנודע לכן אומרים המלאכים אותו השיר המתחיל הָאַדֶּרֶת וְהָאֱמוּנָה לְחַי עוֹלָמִים, והטעם כי בחינת השבעיות דשבת כולם הם בסוד היסוד הנקרא חי העולמים עד כאן דבריו.
והנה הכתוב מדבר בתלמידי חכמים אשר (תהלים א, ב) בְּתוֹרַת הֳ' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה, ואמר וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי 'מָיִם' שהוא עם הכולל הוי־ה אדנ־י [91] שהם סוד תפארת ומלכות שחיבורו למטה דומה לחיבור תפארת ומלכות למעלה אשר פריו יתן בעתו בעת וא־ו וכאמור לעיל ואז אפילו עָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל רוצה לומר אפילו אם ישמש בימי עיבור ויניקה לא יבול שלא ילך לאיבוד וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בימי זקנתה של אשתו שאז פסקה מראיית הדמים גם כן יַצְלִיחַ בזווג שלו שאם אין מוליד נשמות יועיל לקיום וחיות העולמות כדאיתא בשער טעמי המצות.
חָלַשׁ דַּעְתָּהּ, אֲחִיתַת דִּמְעָתָא מֵעֵינָהּ. נראה לי בס"ד הטעם דהאשה דמעתה מצויה וגם עושה פועל בדמעתה יותר מן האיש מפני דהנשים מושרשים ברחל [238] אשר מספר שמה הוא ב' פעמים דמע־ה [119] כנודע בסוד כונת פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן (תהלים קמה, טז) ראשי תיבות רחל שהיא מספר ב' פעמים דמעה למתק ב' דמעות עיין שם. ולכך הנשים מצויה דמעה בהם יותר וגם עושים פועל בדמעות.
פָּסְקוּ לֵיהּ תַּרְתֵּי סְרֵי שְׁנִין לְמֵיזַל בְּבֵי רַב. נראה לי בס"ד טעם למספר זה כי תורה שבעל פה היא ששה סדרים כנגד חג"ת נה"י [חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד] לכן פוסקים ששה שנים כנגד ששה הנזכר דבהכי מסתייעא מילתא טפי אך יש שתי מיני לימוד הא' הגרסה להיות לו בקיאות במשניות והב' העיון והסברה וכמו שצריך ללימוד זה ששה שנים כן צריך ללמוד זה ששה שנים לכך פוסקין י"ב שנים אך יש שאין פוסקים אלא ששה בשביל לימוד הגרסה בלבד אבל לימוד השני יניחו אותו עד אחר נישואין.
ובזה נראה לי בס"ד רמז הכתוב (ויקרא כה, ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ בשביל לימוד הגרסה וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ בשביל לימוד הסברה ואז וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ שתוכל אז לחדש חדושי תורה ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
ועיין בשער הפסוקים בסוד הפסוק עֹמֵד עַל שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר במלכים (מלכים א' ז, כה) ועיין בשער מאמרי רשב"י פרשת תרומה דף י"א והמשכיל יבין טעם נכון בעזרת השם יתברך.
עַד דְּאַתִּי, אִיעַקְרָא דְּבִיתְהוּ. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל על דברי רש"י ז"ל דאיתא ביבמות (דף לד:) כשמצפה ומשמרת על בעלה אינה נעקרה עיין שם.
ונראה לי בס"ד כי היא אסחה דעתה מחמת שראתה בתחלה עוצם אהבתו עמה עד שאמר 'אִיכְנִיס וְהָדַר אֵיזִיל' וכן עשה. אז אמרה בדעתה כל שכן שיוסיף אהבתו בה אחר שיכנוס ואז חשבה בדעתה דודאי לא יוכל להתאפק להפרד ממנה י"ב שנה אלא יבא אצלה שלש או ארבע ימים לפחות בכל שנה ושנה כאשר עשה רחומי דהוה רגיל דאתי לביתיה כל מעלי יומא דכפורי.
כך חשבה בדעתה בבירור ואחר שראתה שלא עשה כן אלא לא בא כלל אצלה אמרה בדעתה ודאי נעשה כבן עזאי דנפשו חשקה בתורה ואף על פי שאירס אשה לא נשאה כלל ולכן לא היתה מצפה כיון דהחליטה בדעתה כך ולהכי איעקרא.
ואמר רבי העולם לא יחשבו דהסיחה דעתה ואיעקרא אלא יאמרו דמן השמים נעשה לה כך כדי שיגרשנה מפני שהיה בה חשש פיסול חס ושלום שאינה הוגנת לו ובאמת לא היה כן אלא היתה הוגנת והוגנת ולכך בָּעָא עֲלָהּ רַחֲמֵי.
יֹאמְרוּ: עֲנִיָּה זוֹ לַשָּׁוְא שָׁמְרָה?. נראה לי בס"ד דאמר רבי חייא שמצלת אותנו מן החטא נמצא האשה עושה שמירה לבעלה מן החטא.
ואמרתי כי מה שאמר רבי שמעון בריה דרבי אִיכְנִיס וְהָדַר אֵיזִיל לאו משום דהוה רודף להנאתו חס ושלום! אלא משום דחשש מן החטא ואם ישאנה וילך יהיה נשמר על ידה דיש לו פת בסלו דכל יום שירצה יוכל לבא אצל אשתו מה שאין כן אם תהיה ארוסה דוקא אינו יכול לבא אצלה לשמש עמה ונמצא אין לו פת בסלו ולפי זה כל אותם י"ב שנים היא שמרה אותו מן החטא.
אך כל אשה אשר בעלה דר עמה הן אמת ששומרת אותו מן החטא הנה גם היא נהנית ממנו בתשמיש מה שאין כן זוֹ שבעלה לא דר עמה נמצא היא עֲנִיָּה מן הנאת תשמיש וּלַשָּׁוְא שָׁמְרָה את בעלה כי לא קבלה כנגד שמירתה הנאה כלל ודא עקא איך לקתה במצוה של שימור שעשתה לבעלה בחינם?
ועוד יש לומר דקרי לה עֲנִיָּה כי היתה בת כהן כי רבי יוסי בן זמרא אביה כהן היה כדאיתא ביומא דף ע"ח ובתוספות בכורות דף ל"ו בדבור המתחיל בא עיין שם.
נִינְסְבֵּיהּ אִיתְּתָה אַחֲרִיתִי, יֹאמְרוּ: זֹאת אִשְׁתּוֹ וְזֹאת זוֹנָתוֹ. הנה ודאי גם לפי הסוד מותר לשמש עם עקרה ואין זונתו חס ושלום! כי יש בזווגם מצוה ותיקון למעלה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער מעשי המצות פרשת בראשית) על אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב זיע"א [זכותם יגן עלינו אמן] אפילו היו נשיהם עקרות לא היו נמנעים מן הזווג כי היה הזווג ההוא מועיל לחיות וקיום העולמות. ודוגמת זה ממש היה אצל יעקב אבינו עליו השלום בתחלה לאה מולדת בנים ורחל עקרה ומשמש עם שניהם. אך רבי חש ללעז הבריות המתלוצצים בכך לקרא להם שמות זוֹ אִשְׁתּוֹ וְזוֹ זוֹנָתוֹ!
והגאון חיד"א ז"ל במדבר קדמות הביא לשון זוהר כתב יד אמר רבי שמעון אף שהאשה עקרה וזקנה אין טיפות הזווגים הולכים לאיבוד אלא השם יתברך מצוה למלאך שישמרם לעתיד לבוא ויהיה לכל אחד גוף ויכיר כל אחד את אביו והאב יאמר מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן (ישעיה מט, כא) עיין שם.
אָמַר לוֹ: אִיעַכֵּב לִי עַד דַּאֲתָאִי בַּהֲדָךְ. הא דהוצרך תלמודא לפרש דבר זה שאמר לו תמתין לי ולא רצה להמתין, היינו ליישב בזה דבר אחר שיש להתפלאת הלא אלישע הנביא ע"ה כשהחיה את הילד הוצרך לעשות כמה דברים ששם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו (מלכים ב' ד, לד), ואיך רבי חנניה בבקשת רחמים החיה אותה תכף ומיד?
אך בזה מובן הטעם כי השם יתברך ישלם מדה כנגד מדה ואינו מקפח שכר דבר כל דהו והיינו בשכר שהיה להוט ומהיר לילך ללמוד תורה דאף על פי שבקש ממנו רבי שמעון שימתין לו לא רצה וזה הוא חוץ משורת דרך העולם שיותר טוב להולכי דרכים שיתלוו זה בזה ויהיו בצוותא חדא ועם כל זה להיותו נחפז ללמוד תורה שעה אחת קודם לא רצה להמתין! ועל כן פרע לו השם יתברך עתה שבקש רחמים להחיות את אשתו ענה אותו תכף ומיד ולא איחר לו בקשתו.
ובמדרש ויקרא (פרשה כ"א) איתא י"ג שנים וכאן אמר י"ב אולי הם ישבו י"ב שלמים ובתוך שנת י"ג חזר ובמדרש חשיב מקוטעים ובתלמודא חשיב י"ב שלמים.
קָרִי עֲלֵיהּ רָמִי בַּר חָמָא: (קהלת ד, יב) "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק". מקשים אמאי לא קרי פסוק (ישעיה נט, כא) לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ וכו'?
ונראה לי פסוק 'לֹא יָמוּשׁוּ' כבר חזו ליה כולי עלמא דנתקיים ומה חידוש היה אומר בקריאתו? אך פסוק 'חוּט הַמְשֻׁלָּשׁ' אמרו דרך תפלה דכתבו בשם רבינו יאודה החסיד ז"ל שאם היו ג' דורות חכמים אפשר שדור רביעי או חמישי ועוד לא יהיו חכמים אבל אחר איזה דורות חוזרת התורה להם ועל זה אמרו רז"ל (בבא מציעא פה.) 'מכאן ואילך תורה חוזרת על אכסניא שלה' ולעולם אפשר להיות הפסק איזה דורות בנתיים עד כאן דבריו.
ולכך התפלל זה 'הַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ' אף על פי שאחר כך ינתק ויחזור יהי רצון שלא ינתק במהרה אחר שלשה דורות אלא ימשך כמה דורות עוד שיהיו כולם חכמים עד שיגיע הזמן שינתק.
ועוד נראה לי בס"ד הכונה דאמרו רז"ל (סוטה מז:) אֶשְׁכֹּל (שיר השירים א, יד) 'איש שהכל בו' ופירש הרמב"ם ז"ל שהוא שלם במידות ובמעשים ובתורה. והנה שלשה דורות אלו ששבחם רמי בר חמא כל חד מנייהו היה אשכול שהכל בו ששלם במידות ובמעשים ובתורה ולכן שיבחם לקרותם 'חוּט הַמְשֻׁלָּשׁ' כי החוט הוא שלשה נימין והמשולש הוא שלשה חוטין שכל חוט שלם בשלשה נימין וכן אלו הם שלשה חכמים שכל אחד שלם בשלשה שהם מידות ומעשים ותורה ולכך קרי על רבי אושעיא בנו של רבי חמא בן רבי ביסא חוּט הַמְשֻׁלָּשׁ וזה השבח אינו בפסוק 'לֹא יָמוּשׁוּ'.
חֲזִיתֵיהּ בְּרַתֵּיהּ דַּהֲוָה צָנִיעַ וּמַעֲלֵי. פירוש ראתה בו שתים שהם מקצוע גדול ויסוד אמיץ להשגת התורה והחכמה והם הא' הצניעות דכתיב (משלי יא, ב) וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה, והב' היראה דאמרו רז"ל (משנה אבות ג, ט) כל שיראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וזהו צניע בצניעות ומעלי ביראת שמים.
אָמְרָה לֵיהּ: אִי מִקַדַּשְׁנָא לָךְ, אָזַלְתְּ לְבֵי רַב?. יש להקשות אם היא נפשה אוותה להנשא לבעל שהוא תלמיד חכם, הא כמה חכמים היו באותו הדור שהם ודאי שלמים ביראת שמים וצנועים ותוכל להנשא לאחד מהם ברשות אביה! ולמה בחרה ליקח עם הארץ על מנת שילמוד תורה ויהיה תלמיד חכם? וגם שהוא דבר שלא מדעת אביה, הא ודאי מי שהוא כבר שלם בחכמה וירא שמים עדיף טפי!
ונראה לי בס"ד כי היתה אשה משכלת וחכמנית ויודעת שהאשה פטורה מתלמוד תורה ורק יהיה לה חלק בעסק התורה מחמת בעלה אך אמרה זה החלק המגיע לה מבעלה הוא בתורת צדקה ואינו מן הדין לכן בחרה באדם שהוא עדיין לא גמיר כלל ורק על ידה יהיה גמיר וחכם דעתה יהיה לה חלק וזכות בעסק התורה שלו מצד הדין. ושוב ראיתי קרוב לזה בספר עיון יעקב ז"ל.
אִקַדְּשָׁה לֵיהּ בְּצִנְעָא, וְשַׁדַּרְתֵּיהּ. מלשון הגמרא כאן משמע דשלחה אותו ללמוד תורה קודם שנשאה, ובגמרא דנדרים פרק שישי (נדרים נ.) איתא להדיה דנשאת לו בעניותו דמשמע קודם שלמד תורה?
ונראה בודאי דכך היה מעשה שהיא נתקדשה לו בצנעא כדי שלא ידע אביה ויקפיד ולכך לא נשאת לו דאם תנשא ידע אביה ושלחה אותו ללמוד תורה כי אמרה אחר שיהיה חכם אז אם ישמע אביה יטב בעיניו ולא יקפיד. אמנם אחר שהלך ללמוד תורה נודע לאביה שנתקדשה לו וגרשה מביתו!
וכששמע רבי עקיבה שגירשה אביה מביתו אז חזר אצלה לישאנה כי הסיבה שמנעה הנשואין בטלה והוא עדיין לא למד תורה ונשאה ונתעברה ממנו ואז הלך עתה ללמוד תורה וישב כ"ד שנים כדמסיק בגמרא. ונראה דישב עמה אחר נשואין שנה אחת ככתוב נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח (דברים כד, ה) ולכך ילדה בעודו שם.
ודע כי באבות דרבי נתן פרק שישי איתא דהיה לו בן גדול כשהתחיל ללמוד תורה ולמד הוא ובנו ביחד. ומוכרח לומר דהוא היה לו קודם אשה והוליד ממנה בנים ובנות ונפטרה אשתו ואחר כך נתגלגל דבר זה שקידש בת כלבא שבוע שבעת דאמרה לו מנסיבנא לך לא היה לו אשה שכבר נפטרה וזה הבן שלמד עמו תורה היה מאשתו הראשונה ושם מפורש אחר שהלך ללמוד תורה היה עושה איזה מלאכה בקצת שעות מן היום והיה שולח פרנסה לאשתו רחל בת כלבא שבוע והמעשה שלו איך היה מתנהג בפרנסה בזמן שהיה לומד תורה מתוך עניות הובאה באבות דרבי נתן באורך יעוין שם.
שַׁמְעֵיהּ לְהַהוּא סָבָא דְּקָאָמַר לָהּ: עַד כַּמָּה קָא מִדַבְּרַת אַלְמְנוּת חַיּוּת?. אפשר לפרש על פי הכלל הידוע דההוא סבא הוה אליהו זכור לטוב ואמר לה דברים אלו כדי שישמע רבי עקיבה תשובתה ויחזור קודם שיתראה עמה פנים בפנים והוא היה שלוח מן השמים לדבר זה.
מיהו בנדרים פרק וא"ו (נדרים נ.) איתא שָׁמַע מִן אֲחוֹרֵי בֵּיתֵיהּ דְּקָאָמַר לָהּ חַד רָשָׁע לִדְבֵיתְהוּ: שַׁפִּיר עָבֵיד לֵיךְ אֲבוּךְ [יפה, כראוי עשה לך אביך שהדירך מנכסיו] חֲדָא דְּלָא דָּמֵי לֵיךְ [דבר אחד, שבעלך אינו דומה, אינו ראוי לך] וְעוֹד שְׁבַקָךְ אַרְמְלוּת חַיּוֹת כּוּלְּהוֹן שְׁנִין [הניח אותך כאלמנה בחייו כל השנים הללו]. אָמְרָה לֵיהּ: אִי מִינָאִי דִילִי צָאֵית [אם הוא שומע לי] לֶיהֱוֵי תַּרְתֵּי סְרֵי שְׁנִין אַחֲרַנְיָיתָא! עיין שם.
ואפשר אין סותרין הגמרות זה את זה ותרווייהו איתנהו והיינו כאשר נדמה לה אליהו זכור לטוב בדמות סבא ודבר עמה דברים אלו דאיתא כאן והשיבה לו כדאיתא כאן היה עומד שם אדם רשע ובשמעו תשובתה לההוא סבא חרה אפו ואמר לה שפיר עבד לך אבוך וכו' כדי לקנטרה ולהכעיסה והיא לא נתכעסה מדבריו אלא השיבה לו בהשקט רוח אותם דברים שהשיבה לההוא סבא שחזרה ואמרה אותם פעם שנית לאותו רשע! ואפשר גם זה היה בהשגחה מן השמים שיחזור אותו רשע ויאמר לה כן כדי שהיא תחזור ותשיב דברים אלו פעם שנית ורבי עקיבה שהיה עומד בחוץ ששמע כל הדברים מתחלה ועד סופו נתחזק לבו בחזקה יותר דהשתא שמע דברים אלו מפיה פעמיים שנותנת רשות ברצון לב שישאר שם ולכך הסכים לחזור תכף.
ונראה דגם על עת שהלכה להקביל פניו דכאן אמרו דשכנותיה אמרו לה עיצה טובה ובנדרים איתא דאחד רשע דבר עמה אונאת דברים אין סתירה מזה לזה אלא הא והא איתא וכאן הביא מסדר התלמוד דברי השכינות ובנדרים הביא דברי אותו רשע שהיה מאנה אותה בדברים.
