כתובות סב ע"ב

אַכּוּלְּהוּ וְהָא שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים קָאָמַר אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ לְמִי שֶׁאֵין לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ
אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר רַב חָנָן לְאַבָּיֵי חַמָּר וְנַעֲשֶׂה גַּמָּל מַאי אֲמַר לֵיהּ רוֹצָה אִשָּׁה בְּקַב וְתִיפְלוּת מֵעֲשָׂרָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת
הַסַּפָּנִים אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר רַב בְּרוֹנָא אָמַר רַב הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר רַב זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים הַתַּלְמִידִים יוֹצְאִין לְתַלְמוּד תּוֹרָה שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת אָמַר רָבָא סָמְכוּ רַבָּנַן אַדְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה וְעָבְדִי עוֹבָדָא בְּנַפְשַׁיְיהוּ
כִּי הָא דְּרַב רְחוּמִי הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרָבָא בְּמָחוֹזָא הֲוָה רְגִיל דַּהֲוָה אָתֵי לְבֵיתֵיהּ כֹּל מַעֲלֵי יוֹמָא דְכִיפּוּרֵי יוֹמָא חַד מְשַׁכְתֵּיהּ שְׁמַעְתָּא הֲוָה מְסַכְּיָא דְּבֵיתְהוּ הַשְׁתָּא אָתֵי הַשְׁתָּא אָתֵי לָא אֲתָא חֲלַשׁ דַּעְתַּהּ אַחִית דִּמְעֲתָא מֵעֵינַהּ הֲוָה יָתֵיב בְּאִיגָּרָא אִפְּחִית אִיגָּרָא מִתּוּתֵיהּ וְנָח נַפְשֵׁיהּ
עוֹנָה שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אִימַּת אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ אָמַר רַב יְהוּדָה וְאִיתֵּימָא רַב הוּנָא וְאִיתֵּימָא רַב נַחְמָן זֶה הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת
יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא חַתְנֵיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי הֲוָה אָזֵיל וְיָתֵיב בְּבֵי רַב וְכׇל בֵּי שִׁמְשֵׁי הֲוָה אָתֵי לְבֵיתֵיהּ וְכִי הֲוָה אָתֵי הֲוָה קָא חָזֵי קַמֵּיהּ עַמּוּדָא דְנוּרָא יוֹמָא חַד מְשַׁכְתֵּיהּ שְׁמַעְתָּא כֵּיוָן דְּלָא חָזֵי הָהוּא סִימָנָא אֲמַר לְהוּ רַבִּי יַנַּאי כְּפוּ מִטָּתוֹ שֶׁאִילְמָלֵי יְהוּדָה קַיָּים לֹא בִּיטֵּל עוֹנָתוֹ הֲוַאי כִּשְׁגָגָה שֶׁיּוֹצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט וְנָח נַפְשֵׁיהּ
רַבִּי אִיעֲסַק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַבִּי חִיָּיא כִּי מְטָא לְמִיכְתַּב כְּתוּבָּה נָח נַפְשַׁהּ דִּרְבִיתָא אָמַר רַבִּי חַס וְשָׁלוֹם פְּסוּלָא אִיכָּא יְתִיבוּ וְעַיִּינוּ בְּמִשְׁפָּחוֹת רַבִּי אָתֵי מִשְּׁפַטְיָה בֶּן אֲבִיטַל וְרַבִּי חִיָּיא אָתֵי מִשִּׁמְעִי אֲחִי דָוִד
אֲזַל אִיעֲסַק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא פְּסַקוּ לֵיהּ תַּרְתֵּי סְרֵי שְׁנִין לְמֵיזַל בְּבֵי רַב אַחְלְפוּהָ קַמֵּיהּ אֲמַר לְהוּ נִיהְווֹ שֵׁית שְׁנִין אַחְלְפוּהָ קַמֵּיהּ אֲמַר לְהוּ אֶיכְנֹ(י)ס וַהֲדַר אֵיזִיל הֲוָה קָא מִכְּסִיף מֵאֲבוּהּ אֲמַר לֵיהּ בְּנִי דַּעַת קוֹנְךָ יֵשׁ בָּךְ
מֵעִיקָּרָא כְּתִיב תְּבִיאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ וּלְבַסּוֹף כְּתִיב וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם
אֲזַל יְתֵיב תַּרְתֵּי סְרֵי שְׁנֵי בְּבֵי רַב עַד דַּאֲתָא אִיעֲקַרָא דְּבֵיתְהוּ אָמַר רַבִּי הֵיכִי נַעֲבֵיד נְגָרְשָׁהּ יֹאמְרוּ עֲנִיָּיהּ זוֹ לַשָּׁוְא שִׁימְּרָה נִינְּסִיב אִיתְּתָא אַחֲרִיתִי יֹאמְרוּ זוֹ אִשְׁתּוֹ וְזוֹ זוֹנָתוֹ בְּעָא עֲלַהּ רַחֲמֵי וְאִיתַּסִּיאַת
רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן חֲכִינַאי הֲוָה קָאָזֵיל לְבֵי רַב בְּשִׁילְהֵי הִלּוּלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אֲמַר לֵיהּ אִיעַכַּב לִי עַד דְּאָתֵי בַּהֲדָךְ לָא אִיעַכַּב לֵיהּ אֲזַל יְתֵיב תְּרֵי סְרֵי שְׁנֵי בְּבֵי רַב עַד דְּאָתֵי אִישְׁתַּנּוֹ שְׁבִילֵי דְמָתָא וְלָא יְדַע לְמֵיזַל לְבֵיתֵיהּ
אֲזַל יְתֵיב אַגּוּדָּא דְּנַהֲרָא שְׁמַע לְהַהִיא רְבִיתָא דַּהֲווֹ קָרוּ לַהּ בַּת חֲכִינַאי בַּת חֲכִינַאי מַלַּי קוּלְּתִיךְ וְתָא נֵיזִיל אֲמַר שְׁמַע מִינַּהּ הַאי רְבִיתָא דִּידַן אֲזַל בָּתְרַהּ הֲוָה יְתִיבָא דְּבֵיתְהוּ קָא נָהֲלָה קִמְחָא דַּל עֵינַהּ חֲזִיתֵיהּ סְוִי לִבַּהּ פְּרַח רוּחַהּ אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עֲנִיָּיה זוֹ זֶה שְׂכָרָהּ בְּעָא רַחֲמֵי עֲלַהּ וְ[אַ]חֲיַיהּ
רַבִּי חָמָא בַּר בֵּיסָא אֲזַיל יְתֵיב תְּרֵי סְרֵי שְׁנֵי בְּבֵי מִדְרְשָׁא כִּי אֲתָא אֲמַר לָא אֶיעֱבֵיד כִּדְעָבֵיד בֶּן חֲכִינַאי עָיֵיל יָתֵיב בֵּ[י] מִדְרְשָׁא שְׁלַח לְבֵיתֵיהּ אֲתָא רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּרֵיהּ יָתֵיב קַמֵּיהּ הֲוָה קָא מְשַׁאֵיל לֵיהּ שְׁמַעְתָּא חֲזָא דְּקָא מְחַדְּדִי שְׁמַעְתָּתֵיהּ חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ אֲמַר אִי הֲוַאי הָכָא הֲוָה לִי זֶרַע כִּי הַאי
עָל לְבֵיתֵיהּ עָל בְּרֵיהּ קָם קַמֵּיהּ הוּא סָבַר לְמִשְׁאַל(יה) שְׁמַעְתָּ(ת)א קָא בָעֵי אֲמַרָה לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ מִי אִיכָּא אַבָּא דְּקָאֵים מִקַּמֵּי בְּרָא קָרֵי עֲלֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא הַחוּט הַמְשׁוּלָּשׁ לֹא בִּמְהֵרָה יִנָּתֵק זֶה רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי חָמָא בַּר בֵּיסָא
רַבִּי עֲקִיבָא רָעֲיָא דְּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ הֲוָה חֲזִיתֵיהּ בְּרַתֵּיהּ דַּהֲוָה צְנִיעַ וּמְעַלֵּי אֲמַרָה לֵיהּ אִי מִקַּדַּשְׁנָא לָךְ אָזְלַתְּ לְבֵי רַב אֲמַר לַהּ אִין אִיקַּדַּשָׁא לֵיהּ בְּצִינְעָה וְשַׁדַּרְתֵּיהּ שְׁמַע אֲבוּהָ אַפְּקַהּ מִבֵּיתֵיהּ אַדְּרַהּ הֲנָאָה מִנִּכְסֵיהּ אֲזַל יְתֵיב תְּרֵי סְרֵי שְׁנִין בְּבֵי רַב כִּי אֲתָא אַיְיתִי בַּהֲדֵיהּ תְּרֵי סְרֵי אַלְפֵי תַּלְמִידֵי שַׁמְעֵיהּ לְהָהוּא סָבָא דְּקָאָמַר לַהּ עַד כַּמָּה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סב - ב

אלא אכולהו, על כל בעלי אומנויות אמרו, שאם הדיר את אשתו ליותר משבת אחת, יוציא ויתן כתובה.

ותמהה הגמרא: והא עונת הספן, אחת לששה חדשים קאמר התנא. ואם כן, אי אפשר לומר שספן אשר הדיר את אשתו לשבת אחת יוציא ויתן כתובה, שהרי אינו מבטל את עונתו כלל!? ^[1]

ומבארת הגמרא את תירוצו של אביי, שלדעתו אפילו בעל שאינו צריך לפקוד את אשתו בתוך זמן ההדרה, אם מדירה מתשמיש, יוציא ויתן כתובה. כי מצב שכזה, רע הוא לאשה יותר מאשר אין הבעל בביתו ומשום כך אינו פוקדה. שאם הבעל אינו פוקדה משום שאינו בביתו מצפה האשה אולי יבוא ויפקדנה, ואילו עכשיו שהדירה ודאי שלא יפקדנה, וכמו המשל -

אינו דומה מי שמתענה, ויש לו פת בסלו, למי שמתענה ואין לו פת בסלו.

וכך אשה זו שבעלה הלך, הרי היא כמי שיש לה בעל, כי שמא יבוא ויפקדנה, אך כשהדירה, הרי היא כמי שאין לה בעל.

אמר שאל ליה רבה בר רב חנן לאביי:

מי שנשא אשה בהיותו חמר, שעונתו היא אחת בשבת והשתכרותו זעומה, ונעשה, רוצה הוא להחליף את עיסוקו כחמר, ולהעשות ל"גמל", מנהיג גמלים, שעונתו היא אחת לשלשים יום, אך השתכרותו גדולה יותר, מאי? האם מותר לו לעשות כן, לאחר שחלה עליו בשעת נשואין התחייבות עונה של חמר? האם נאמר שעדיף לאשה פרנסה טובה יותר, או שעדיף לה עונה לעתים תכופות יותר?

אמר ליה אביי לרבה בר רב חנן: אסור לו להיעשות ל"גמל" ללא רשות אשתו, כי:

רוצה מסתפקת האשה בקב בלבד של מזונות, ובלבד שתהא "תיפלות" עמה, שיהיה בעלה עמה, מאשר שיהיה לה עשרה קבין של מזונות ופרישות מבעלה! ^[2]

שנינו במשנה: העונה האמורה בתורה - הספנים אחת לששה חדשים, דברי רבי אליעזר:

אמר רב ברונא אמר רב: הלכה כרבי אליעזר בכל מה שאמר במשנתנו.

אמר רב אדא בר אהבה אמר רב:

זו ששנינו במשנתנו: התלמידין יוצאין שלא ברשות שלשים יום - דברי רבי אליעזר היא, אבל חכמים חלוקים עליו, ואומרים: התלמידים יוצאין לתלמוד תורה אפילו שתים ושלש שנים ^[3] שלא ברשות.

אמר רבא: סמכו רבנן סומכים היו התלמידים אדרב אדא בר אהבה לפרוש מנשותיהן שנתיים ושלש שנים - ועבדי עובדא בנפשייהו [ועלה להם מעשה זה בחייהם]!

כי הא דרב רחומי, הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא [רגיל היה לפרוש מאשתו ולהיות אצל רבא בעירו מחוזא]. הוה רגיל רב רחומי דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי [לבוא לביתו בכל ערב יום הכפורים].

יומא חד, בערב יום הכפורים, משכתיה שמעתא לרב רחומי, נמשך מעט בלימודו והתאחר ללכת לביתו. הוה מסכיא דביתהו [מצפה היתה אשתו] וחושבת בלבה: השתא אתי, השתא אתי [עכשיו הוא בא! עכשיו הוא בא!].

אך לבסוף לא אתא [לא הגיע רב רחומי].

חלש דעתה [של אשתו], אחית דמעתא מעינה [נשרה לאשתו דמעה מעינה]. הוה יתיב רב רחומי באיגרא [יושב היה רב רחומי בעליה], אפחית איגרא מתותיה דרב רחומי [נפחתה העליה מתחתיו], ונח נפשיה [מת רב רחומי]. ^[4]

ודנה הגמרא: עונה של תלמידי חכמים - אימת היא?

אמר רב יהודה אמר שמואל: עונת תלמידי חכמים היא אחת בשבת, וזמנה מערב שבת לערב שבת, היות שהוא ליל תענוג ושביתה והנאת הגוף! ^[5]

ודורשת הגמרא על כך את מאמר הכתוב בתהלים: "כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו" -

אמר רב יהודה, ואיתימא רב הונא [יש אומרים כי רב הונא הוא שדרש כן], ואיתימא רב נחמן:

"אשר פריו יתן בעתו" - זה אדם המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת. ^[6]

יהודה, בריה דרבי חייא, שהיה חתניה חתנו דרבי ינאי, הוה אזיל ויתיב בבי רב [הולך לישב בישיבה כל השבוע]. וכל בי שמשי [ערב שבת] ^[7] הוה אתי לביתיה [היה שב לביתו בכל ערב שבת]. וכי הוה אתי [קודם שהיה בא] הוה קא חזי רבי ינאי קמיה עמודא דנורא [רואה היה רבי ינאי עמוד של אש, ^[8] שהיה מקדים לבוא לפני חתנו].

יומא חד, משכתיה שמעתא ליהודה [נמשך הוא בתלמודו] ולא הלך לביתו בעת הקבועה לו. כיון דלא חזי רבי ינאי ההוא סימנא [משלא ראה רבי ינאי את עמוד האש], אמר להו רבי ינאי לבני ביתו של חתנו:

כפו, הפכו את מטתו של יהודה, כדרך האבלים, כי ודאי מת, שאילמלי יהודה קיים, לא ביטל עונתו.

הואי היו דברי רבי ינאי כ"שגגה שיוצא מלפני השליט" ^[9], ונח נפשיה [מת יהודה בריה דרבי חייא].

רבי איעסק ליה לבריה בי רבי חייא [אירס את בנו עם בתו של רבי חייא].

כי מטא למיכתב כתובה [כאשר הגיעו לכתוב את הכתובה], נח נפשה דרביתא [מתה הנערה הכלה, בתו של רבי חייא].

אמר רבי: וכי חס וחלילה, פסולא איכא [יש איזה פסול בשידוך זה]?

יתיבו ועיינו במשפחות [ישבו הצדדים לעיין במשפחת החתן ומשפחת הכלה], ומצאו שרבי אתי [מוצאו של רבי] משפטיה בן אביטל אשת דוד, ונמצא בנו בן מלכים, ואילו רבי חייא אתי [מוצאו] משמעי אחי דוד -

וזה הוא הפסול, שאין היא בת מלכים, ואין היא הוגנת לבן מלכים. ^[10]

אזיל רבי, איעסק ליה לבריה [אירס את בנו, לאחר שמתה כלתו] בי רבי יוסי בן זימרא [עם בתו של רבי יוסי בן זימרא].

פסקו ליה לבנו של רבי תרתי סרי שנין ^[11] למיזל בבי רב [קבעה משפחת הכלה עם החתן שרשות בידו לילך שתים עשרה שנה לישיבה קודם שישא את כלתו].

לאחר מכן אחלפוה קמיה [העבירו לפני החתן את כלתו], ומרוב חיבת כלתו.

אמר להו החתן למשפחת הכלה: ניהוו רק שית שנין [די לי בשש שנים שאלך לישיבה קודם שאכנוס].

שוב אחלפוה קמיה [העבירוה שוב לפניו], ואמר להו החתן: איכניס והדר איזיל [אכנוס תחילה את כלתי ואחר כך אלך לישיבה].

הוה קא מכסיף החתן מאבוה [נתבייש החתן מרבי, אביו, על שחזר בו].

אמר ליה רבי לבנו: בני, דעת קונך [הקב"ה] יש בך, שאף הוא אמר להרחיק זמן חופתו עם כנסת ישראל, וחזר וקירבה מרוב חיבת כלתו, שהרי:

מעיקרא כתיב [בתחלה כתוב]: "תביאמו ותטעמו [לבני ישראל] בהר נחלתך [בארץ ישראל, ורק אחר כך], מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך -

ולבסוף כתיב, עוד כשהיו ישראל במדבר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הרי שחזר הקב"ה וקירב את זמן חופתו עם בני ישראל מרוב חיבתם.

ואכן כנסה בנו של רבי, ואזיל, הלך אחר חתונתו ויתיב תרתי סרי שני בבי רב [ישב שתים עשרה שנים בישיבה].

עד דאתא, איעקרא דביתהו [עד שחזר בנו של רבי מהישיבה, נעקרה אשתו], כדרך היושבות עשר שנים בלא בעל. ^[12]

אמר רבי: היכי נעביד, מה יעשה עתה בני?

אם נגרשה לאשתו שנעקרה, וישא אחרת תחתיה כדי שיהיו לו בנים, הרי יאמרו הבריות: ענייה זו, לשוא שימרה [ציפתה] לבעלה!

ואם לא יגרשנה, אלא נינסיב ישא איתתא אחריתי, אשה אחרת עליה, הרי יאמרו הבריות: זו שנשא עכשיו היא אשתו, ואילו זו שנשא ראשונה היא זונתו! ^[13]

בעי ביקש רבי בתפילה עלה על כלתו רחמי, ואיתסיאת, והתרפאה מעקרותה.

רבי חנניה בן חכינאי, הוה קאזיל לבי רב [הלך ללמוד בישיבה] בשילהי הלוליה דרבי שמעון בן יוחאי [בסוף ימי שבעת ימי המשתה לחופתו של רבי שמעון בן יוחאי.

אמר ליה רבי שמעון בן יוחאי לרבי חנניה בן חכינאי: איעכב לי עד דאתי בהדך [המתן לי עד שישלמו ימי חופתי, ואבוא עמך].

לא איעכבא ליה [לא נענה רבי חנניה בן חכינאי לבקשתו ולא התעכב].

אזל רבי חנניה בן חכינאי, יתיב תרי סרי שני בבי רב [ישב בישיבה שתים עשרה שנים].

עד דאתי, אישתנו שבילי דמתא [עד שחזר רבי חנניה השתנו שבילי העיר], ^[14] ולא ידע כיצד למיזל לביתיה [ולא ידע באיזו דרך ילך לביתו].

אזל, יתיב אגודא דנהרא [הלך וישב על שפת הנהר], שמע לההיא רביתא דהוו קרו לה [שמע רבי חנניא איך שקוראים לנערה אחת]: בת חכינאי, בת חכינאי, מלי קולתך ותא ניזיל [מלאי את כליך מים, ובואי נלך].

אמר רבי חנניה: שמע מינה, האי רביתא,, דידן היא [מבין אני כי זו היא בתי].

וכשהלכה בתו לביתה, אזל בתרה [הלך רבי חנניה אחריה].

הוה יתיבא דביתהו קא נהלה קמחא [אשתו היתה יושבת על פתח ביתה ומנפה קמח], דל עינה, חזיתיה [הרימה אשתו את עיניה וראתהו לבעלה], סוי לבה, [ראה לבה] פרח רוחה. נדמה היה ללבה פתאום שזה בעלה, ופרחה רוחה ממנה, ומתה.

אמר רבי חנניה לפניו, יתברך: רבונו של עולם: ענייה זו, שהסכימה שאלך לבית המדרש כה הרבה זמן, וכי זה שכרה שמתה כאשר חזרתי אליה?

בעא רבי חנניה רחמי עלה דאשתו, וחייה.

רבי חמא בר ביסא אזיל, יתיב תרי סרי שני בבי מדרשא [הלך לאחר לידת בנו לישב שתים עשרה שנים בבית המדרש].

כי אתא [כאשר חזר לביתו], אמר רבי חמא בלבו: לא איעביד כדעביד בן חכינאי [לא אעשה כפי שעשה בן חכינאי] להופיע פתאום אצל אשתו!

אלא, עייל יתיב במדרשא [הלך לישב בבית המדרש שבעירו], שלח לביתיה [שלח רבי חמא להודיע בביתו שהוא הגיע].

בין כך ובין כך, אתא רבי אושעיא בריה, יתיב קמיה [בא רבי אושעיא בנו וישב לפניו], ולא היו מכירים זה את זה.

הוה קא משאיל ליה רבי אושעיא לאביו שמעתא [היה שואלו שאלות בדברי תורה]. חזא רבי חמא לבנו דקא מתחדדי שמעתיה [ראה רבי חמא שמחודד הוא בהלכה], חלש דעתיה [חלשה דעתו] דרבי חמא.

ואמר רבי חמא בלבו: אי הואי הכא, הוה לי זרע כי האי [אילו הייתי נשאר פה היה אף לי זרע כמו זה], שהייתי מלמד תורה את בני, ואילו אני הנחתיו לבדו כשהוא קטן.

ומאחר ששלח רבי חמא להודיע על ביאתו, על לביתיה [הלך הוא לביתו], על בריה [ביושבו בביתו, נכנס בנו] שדיבר עמו קודם, ועדיין לא ידע רבי חמא שזה הוא בנו -

קם רבי חמא קמיה לפני רבי אושעיא בנו.

הוא רבי חמא סבר, שבא רבי אושעיא, למשאליה שמעתתא קא בעי [רצונו לשאלני שאלות נוספות].

אמרה ליה דביתהו [אמרה לו אשתו לרבי חמא]: מי איכא אבא דקאים מקמי ברא [וכי יש אבא העומד בפני בנו]!?

קרי עליה רמי בר חמא, קרא רמי בר חמא על בנו, את הפסוק:

"החוט המשולש, לא במהרה ינתק" - זה רבי אושעיא, בנו של רבי חמא בר ביסא

לפי שהיה רבי אושעיא דור שלישי לרבי ביסא, למלא מקום אבותיו בחכמה, שהיו שלשת הדורות חכמים, רבי ביסא, ורבי חמא, ורבי אושעיא. ^[15]

רבי עקיבא, רעיא דבן כלבא שבוע הוה [רבי עקיבא קודם שלמד תורה היה רועה צאנו של האיש שהיה מכונה "בן כלבא שבוע"]. ^[16] חזיתיה ברתיה דהוה צניע, ומעלי ^[17] [ראתה בתו של בן כלבא שבוע את רבי עקיבא שהיה צנוע וטוב].

אמרה ליה הבת לרבי עקיבא: אי מקדשנא לך, אזלת לבי רב [אם אתקדש לך, האם תלך לישיבה ללמוד]?

אמר לה רבי עקיבא: אין, אכן אלך ללמוד.

איקדשא ליה בצינעה, ושדרתיה, נתקדשה לו בצינעא - שלא ידע מכך אביה - ושלחתו ללמוד תורה.

כאשר שמע אבוה כן, אפקה מביתיה [הוציאה מביתו], ואדרה הנאה מנכסיה [הדיר אותה הנאה מנכסיו].

אזיל יתיב תרי סרי שנין בבי רב [הלך רבי עקיבא וישב שתים עשרה שנים בישיבה].

כי אתא, אייתי בהדיה תרי סרי אלפי תלמידי [כאשר שב רבי עקיבא מן הישיבה הביא עמו לעירו שנים עשר אלף תלמידים].

וכשהגיע לביתו שמעיה לההוא סבא דקאמר לה [שמע זקן אחד שאומר לאשתו]:

הערות

^[1] הוא הדין שקשה מכל שאר בעלי אומנויות שעונתן יותר מאחת בשבת, ואפילו פועל, שעונתו אחת בשבת, נמי יש להקשות שלא יוציא ויתן כתובה, וכפי שנתבאר לעיל.

^[2] תמהו התוספות מדברי הגמרא בעמוד א, שמבואר באותן שיצאו לעבודת המלך שהיו שוהים בביתם פחות מהשיעור שראוי לאחרים לשהות בביתם, דהוא משום שיש לנשים הרווחה מעבודת המלך, ונוח להם בזה יותר מהמצאות האיש בביתו לתשמיש, הרי שנוח להם במזונות מרווחים ופרישות עמה, יותר ממזונות מועטים שתיפלות עמה! ? ותירצו "ושמא עבודת המלך איכא רווחא טפי". התוספות גורסים "מתשעה קבין ופרישות", וראה בדבריהם ביאור בשיעור זה.

^[3] מדברי רבינו יונה [הובא בשיטה מקובצת] מבואר, דיותר משלש שנים, לא; כלומר: ואלו דלקמן שהלכו ליותר מכן, ברשות נשותיהן הלכו.

^[4] כתבו תלמידי רבינו יונה [הובא בשיטה מקובצת]: אין כוונת הגמרא לומר שאין הלכה כרב אדא בר אהבה דלעיל, אלא להשמיענו באה הגמרא, שאף על פי שיכול ללכת שלא ברשות עד שלש שנים, אפילו הכי אין לו לעגנה כל כך, כי מדרך הרחמנות יש לו להקדים כדי שלא תצטער יותר מדאי, ולא ייענש בסיבתה כמו שנענש רב רחומי, וכל שכן אם רואה שיצרו תוקפו, או שמרגיש באשתו שהיא מקפדת ביותר, שיש לו ליזהר כדי שלא תהא מצוה הבאה בעבירה; ובתוספות רי"ד לא משמע כן.

^[5] כן פירש רש"י, וראה עוד טעם בזה בהערה לקמן.

^[6] פירש המהרש"א: קודם זה כתיב "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", דהיינו בכל ימי החול אין עת לעונת לילה כיון שצריך להגות בתורה יומם ולילה, אבל בליל שבת שאז התלמיד חכם הוא "כעץ שתול על פלגי מים", שהוא ליל תענוג ושביתה, וגם אין בה ביטול תורה כל כך, לפי שאסור לקרות לאור הנר [וכן כתבו תלמידי רבינו יונה הובא בשיטה מקובצת: ועוד, שאינם מתבטלים מלימודם], ועל כן אז "פריו יתן בעתו", שהוא זמן עונה, שהבנים נקראו "פרי בטנך", וכן "שכר פרי הבטן".

^[7] הטעם שערב שבת נקרא "בי שמשי", דהיינו בין השמשות, פירש רש"י לקמן קג א "ונראה בעיני, לפי שבין השמשות שלו שגור בפי הכל, והכל חרידין אליו לגמור מלאכתן עד שלא תחשך ".

^[8] ראה במהרש"א ביאור ענין עמוד אש.

^[9] שהברית כרותה לשפתים, מהרש"א.

^[10] כן פירש רש"י, וכתב המהרש"א: וקשה קצת: וכי מלכי בית דוד היו נושאין נשים דווקא בת מלכים! ? ולפיכך פירש באופן אחר לולי פירושו של רש"י, ראה שם.

^[11] ביאר ב"עיון יעקב" שמספר זה הוא שלש שנים לכל אחד מארבעה דברים: מקרא משנה הלכה ואגדה שחייב אדם ללמוד עם בנו כמבואר בקדושין, וצריך שיהא רואה ברכה בלימודו בשלש שנים, [ראה חולין כד א].

^[12] כן כתב רש"י, וראה מה שכתבו על זה המהרש"א והרש"ש.

^[13] כתב המאירי: אף על פי שמותר לישא כמה נשים בין בבת אחת בין בזה אחר זה, ובלבד שיהא יכול לספק שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת, מכל מקום אין ראוי לעשות כך. דרך הערה אמרו כאן "יאמרו זו אשתו וזו זונתו". [והוסיף עוד: ולענין הדין מיהא, גדולי המחברים [הרמב"ם] כתבו, שהנושא הרבה נשים אינו חייב בעונה בין כולם אלא כפי מה שהוא חייב לאחת לפי אומנותו. וראה ביבמות מד א]. ואולם בהגהות יעב"ץ כתב: לא משום שאין נכון לקחת שתי נשים כאחת, שהרי מצינו חכמים רבים שהיו נושאים כמה נשים, ולא מצינו בשום מקום קפידא כזו, ואפילו מדרך ארץ ומוסר לא מנעו ארבעה נשים [ראה יבמות מד א] ; אלא מפני שזאת עקרה ומעכבה אצלו ואין אשה אלא לבנים [כדלעיל נט ב] משום הכי חייש לחשדא דרועה עקרה.

^[14] כי נבנו בה בנינים חדשים ונסתמו בה מבואות. רש"י.

^[15] רש"י במהדורא קמא. וכתבו התוספות: לפי ששלשתן ראו זה את זה לכך קרא עליהם את הפסוק "החוט המשולש לא במהרה ינתק", כלומר: לא ינתק מזרעו, וכמבואר בבבא מציעא פה א, כיון שאדם לומד הוא ובנו ובן בנו, מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה, והוא נלמד מן הפסוק "ואני זאת בריתי אותם, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר ה', מעתה עד עולם".

^[16] נקרא כן על שם "שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב, יוצא כשהוא שבע", רש"י על פי גיטין נו א.

^[17] ראה מה שביאר בזה המהרש"א.

אכולהו [על כולם] ולא רק על טייל ופועל נאמר הדבר, שאם מדיר את אשתו יותר משבוע — צריך לגרשה. הקשה לו: והא [והרי] בספן ששה חדשים קאמר [אמר], ומדוע כשמדירה לשבוע בלבד יצטרך להוציאה? ענה לו: הלא ידוע כי אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, שמי שאין לו פת מזומנת בסלו בזמן תענית סובל יותר ממי שיש לו מה לאכול, שמתוך העובדה שהוא יודע שיש לו מה לאכול אין הוא סובל כל כך, ואף כאן: האשה, כיון שהיא יודעת שהדבר אסור לה מחמת הנדר — יש לה צער יותר.

אמר ליה [לו] רבה בר רב חנן לאביי: חמר ונעשה גמל מאי [מה] דינו, האם רשאי הוא לשנות את מקצועו, ולהרוויח יותר בעבודתו, למרות שהוא ממעט בעונתה? אמר ליה [לו]: רוצה אשה בקב ותיפלות שיהיה בעלה איתה, יותר מעשרה קבין של פרנסה ופרישות, ולכן אין לו רשות לשנות את מקצועו שלא בהסכמתה.

א ועוד שנינו במשנה: עונת הספנים — אחת לששה חדשים, אלו דברי ר' אליעזר. אמר רב ברונא אמר רב: הלכה כר' אליעזר בהלכות אלה. אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: כל הלכה זו היא כדברי ר' אליעזר, אבל חכמים אומרים: התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שתים ושלש שנים שלא ברשות נשותיהם, אף שנמנעים בשל כך מתשמיש. אמר רבא: סמכו רבנן [חכמים] על דברי רב אדא בר אהבה ועבדי עובדא בנפשייהו [ועשו מעשה בעצמם] לצאת מן הבית וללמוד ולא תמיד היו לכך תוצאות טובות.

כי הא [כמו מעשה זה] שרב רחומי הוה שכיח קמיה [היה מצוי לפני] רבא בעיר מחוזא, הוה [היה] רגיל דהוה אתי לביתיה [שהיה בא לביתו] כל מעלי יומא דכיפורי [ערב יום כיפור]. יומא חד משכתיה שמעתא [יום אחד משכה אותו הסוגיה] ונשאר במקום, ולא בא. הוה מסכיא דביתהו [היתה מצפה אשתו] באותו יום ואמרה בלבה: השתא אתי, השתא אתי [עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא], ולבסוף לא אתא [בא], שהרי נמשך בלימודו ונשאר בבית המדרש. חלש [חלשה] דעתה, הצטערה, אחית דמעתא [והורידה דמעה] מעינה. באותה שעה הוה יתיב באיגרא [היה יושב רב רחומי על גג], אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה [נפחת הגג מתחתיו ונחה נפשו, נפטר]. ללמד כמה צריך אדם להיזהר שלא לצער את אשתו ואפילו שלא בכוונה.

ב ומבררים: עונה של תלמידי חכמים אימת [מתי]? אמר רב יהודה אמר שמואל: הזמן הראוי להם הוא מערב שבת לערב שבת. ובדומה לזה נאמר על הכתוב "אשר פריו יתן בעתו" (תהלים א, ג) אמר רב יהודה ואיתימא [ויש אומרים] רב הונא, ואיתימא [ויש אומרים] רב נחמן: זה המשמש מטתו (שאז עושה "פריו") מערב שבת לערב שבת.

ועוד מסופר: יהודה בריה [בנו] של ר' חייא, חתניה [חתנו] של ר' ינאי, הוה אזיל ויתיב בבי [היה הולך ויושב בבית] הרב, וכל בי שמשי [בין השמשות] של ערב שבת הוה אתי לביתיה [היה בא לביתו], וכי הוה אתי, הוה קא חזי קמיה עמודא דנורא [וכאשר היה בא, היה רואה ר' ינאי לפניו עמוד של אש] מפני קדושתו. יומא חד משכתיה שמעתא [יום אחד משכה אותו הסוגיה] ונשאר בבית הרב ולא הגיע הביתה. כיון שלא חזי [ראה] ר' ינאי ההוא סימנא [את הסימן ההוא], אמר להו [להם] ר' ינאי חותנו לבני המשפחה: כפו (היפכו) את מטתו, כפי שעושים בזמן אבל, שבודאי מת. שכן אילמלי (אילו) היה יהודה קיים (חי) לא ביטל עונתו, ובודאי היה מגיע לביתו. הואי [היה] הדבר הזה שאמר "כשגגה שיצא מלפני השליט" (קהלת י, ה), ונתקיים הדבר ונח נפשיה [ונפטר] יהודה בר' חייא.

מסופר: רבי איעסק ליה לבריה [היה עסוק להשיא את בנו] בי [לבת מבית] ר' חייא, כי מטא למיכתב [כאשר הגיע לכתוב] את הכתובה נח נפשה דרביתא [נפטרה הנערה] בתו של ר' חייא. אמר רבי: וכי חס ושלום פסולא איכא [יש איזה פסול] במשפחות? שרואים שמשמים מעכבים את הזיווג, יתיבו [ישבו] ועיינו במשפחות, ומצאו כי רבי אתי [בא, מוצאו] משפטיה בן אביטל אשת דוד, ור' חייא אתי [בא] משמעי אחי דוד, אם כן כיון שמשפחת רבי באה ממש מבית המלוכה, אף על פי שמשפחת ר' חייא היא משפחה קרובה לה, מכל מקום אין לה ייחוס מלכותי כזה ואין זה זיווג מתאים מכל הצדדים.

אזיל איעסק ליה לבריה [הלך רבי ועסק להשיא את בנו] בי [לבת מבית] ר' יוסי בן זימרא. פסקו ליה [לו], כלומר, היתנו ביניהם שהם יפרנסוהו תרתי סרי שנין למיזל בבי [שתים עשרה שנה ללכת לבית] הרב, וההנחה היתה שקודם כל ילמד, ואחר כך יישאנה. אחלפוה קמיה [העבירו אותה, את הנערה, לפני החתן] וכשראה אותה אמר להו [להם]: ניהוו שית שנין [שיהיו אלה רק שש שנים]. אחלפוה קמיה [העבירו אותה לפניו], שוב אמר להו [להם]: איכניס והדר איזיל [קודם אכנוס אותה ואחר כך אלך ללמוד]. הוה קא מכסיף מאבוה [היה מתבייש מאביו], שיאמר לו שמפני שראה את הנערה חשק בה ולא יכול היה להמתין. אמר ליה [לו] אביו לפייסו: בני, דעת קונך יש בך, שאתה נוהג כדרך שעשה הקדוש ברוך הוא.

וראיה לדבר: מעיקרא כתיב [מתחילה נאמר]: "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת" (שמות טו, יז), משמע שתחילה היתה הכוונה שייבנה מקדש לישראל רק לאחר כניסתם לארץ ישראל, ולבסוף כתיב [נאמר] "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) עוד בהיותם במדבר, משמע שעל ידי הקירבה נעשית חיבה יתירה ומקדימים את מה שהיה צריך להיות מאוחר יותר.

לאחר נישואיו אזיל יתיב תרתי סרי שני בבי [הלך וישב שתים עשרה שנה בבית] הרב. עד דאתא [שבא] לביתו, איעקרא דביתהו [נעשתה אשתו עקרה], כפי שאמרו שקורה לאשה שהיתה שנים רבות בלא בעל. אמר רבי: היכי נעביד [איך נעשה עכשיו], אם נגרשה [יגרש אותה] — אם כן יאמרו: ענייה (מסכנה) זו לשוא שימרה (ציפתה). נינסיב איתתא אחריתי [ישא אשה אחרת] כדי שיזכה לבנים — אם כן יאמרו: זו האשה היולדת בנים היא אשתו, וזו שהיא רק נמצאת אצלו היא זונתו. לבסוף בעי עלה רחמי ואיתסיאת [ביקש עליה בעלה רחמים משמים והתרפאה].

ועוד מסופר: ר' חנניה בן חכינאי הוה קאזיל לבי [היה הולך לבית] הרב בשילהי הלוליה [בסוף זמן חתונתו] של ר' שמעון בן יוחאי, אמר ליה [לו] ר' שמעון: איעכב [המתן] לי עד דאתי בהדך [שאבוא אתך] אחרי ימי חופתי. אך בשל רצונו העז ללמוד לא איעכבא ליה [המתין לו]. אזל יתיב תרי סרי שני בבי [הלך וישב שתים עשרה שנה בבית] הרב. עד דאתי [שבא] לביתו אישתנו [השתנו] שבילי דמתא [העיר] ולא ידע עוד את הדרך למיזל לביתיה [ללכת לביתו].

אזל יתיב אגודא דנהרא [הלך ישב על גדת הנהר]. שמע לההיא רביתא דהוו קרו [שמע לנערה אחת שהיו קוראים] לה: "בת חכינאי, בת חכינאי, מלי קולתך ותא ניזיל [מלאי את כדך ובואי נלך] ". אמר: שמע מינה האי רביתא דידן [למד מכאן שזוהי הנערה שלנו], כלומר בתו. שהרי הוא לא הכירה לאחר כל אותן השנים. אזל בתרה [הלך אחריה] כדי להגיע לביתו. הוה יתיבא דביתהו קא נהלה קמחא [היתה יושבת אשתו ומנפה קמח], דל עינה חזיתיה, סוי לבה [הרימה את עיניה, ראתה אותו, ראה ליבה], הכירה אותו, ופרח רוחה ומתה מרוב התרגשות, אמר ר' חנניה לפניו: רבונו של עולם, ענייה זו זה שכרה?! בעא רחמי עלה וחייה [ביקש רחמים עליה וחייתה].

ועוד מסופר: ר' חמא בר ביסא אזיל יתיב תרי סרי שני בבי מדרשא [הלך וישב שתים עשרה שנה בבית המדרש]. כי אתא [כאשר בא לביתו], אמר: לא איעביד [אעשה] כדעביד [כמו שעשה] בן חכינאי, שבא פתאום הביתה וגרם לאשתו אסון. עייל יתיב במדרשא [הלך וישב בבית המדרש]. ושלח לביתיה [לביתו] להודיע שבא. בעודו יושב בבית המדרש אתא [בא] ר' אושעיא בריה [בנו] שאותו לא הכיר ויתיב קמיה [וישב לפניו]. הוה קא משאיל ליה שמעתא [והיה שואל אותו ר' אושעיא הלכות], חזא דקא מתחדדי שמעתיה [ראה ששמועותיו של ר' אושעיא מחודדות, שהוא חריף מאד], חלש דעתיה [חלשה דעתו, הצטער] ואמר: אי הואי הכא הוה [אם הייתי כאן ומלמד את בני היה] לי זרע כי האי [כזה, כמו נער זה].

על לביתיה, על בריה [נכנס לביתו ונכנס גם בנו], קם קמיה [עמד האב לפניו] לתת כבוד לתלמיד חכם, כי הוא סבר למשאליה שמעתתא קא בעי [חשב שלשאול אותו דבר הלכה הוא רוצה], אמרה ליה דביתהו [אמרה לו אשתו] לר' חמא: מי איכא אבא דקאים מקמי ברא [האם יש אב שעומד מפני בנו]? ומעירים: קרי עליה [קרא עליו] רמי בר חמא את הכתוב: "והחוט המשלש לא במהרה ינתק" (קהלת ד, יב) — זה ר' אושעיא, בנו של ר' חמא בר ביסא, שהיו במשפחה זו שלושה דורות כאחד של תלמידי חכמים.

ועוד מסופר: ר' עקיבא רעיא [רועה] של בן כלבא שבוע הוה [היה], חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי [ראתה אותו בתו של כלבא שבוע שהוא צנוע ומעולה], אמרה ליה [לו]: אי מקדשנא [אם אתקדש] לך, אזלת לבי [תלך לבית] הרב ללמוד? אמר לה: אין [כן], איקדשא ליה [התקדשה לו] בצינעה ושדרתיה [ושלחה אותו ללמוד]. שמע אבוה [אביה] את הדבר, אפקה מביתיה אדרה [הוציאה מביתו והדיר אותה] הנאה מנכסיה [מנכסיו]. אזיל יתיב תרי סרי שנין בבי [הלך ר' עקיבא וישב שתים עשרה שנה בבית] הרב. כי אתא, אייתי בהדיה תרי סרי אלפי תלמידי [כאשר בא שוב לביתו, הביא איתו שנים עשר אלף תלמידים]. ובינתיים, שמעיה לההוא סבא דקאמר [שמע זקן אחד שאומר] לה, לאשתו: עד כמה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the tanna taught us a halakha with regard to all of them, not only a man of leisure or a laborer. He asked him: But with regard to a sailor it said that the set interval for conjugal relations is six months; why, then, should he have to divorce her if he vowed to forbid these relations for only a week? He answered him: It is well known that one who has bread in his basket is not comparable to one who does not have bread in his basket. On a fast day, one who does not have bread available in his basket suffers more than one who does have bread available and knows that he will be able to eat later. In this case as well, when a woman knows that marital relations are forbidden to her due to a vow, her suffering from waiting for her husband to return is increased.

Rabba bar Rav Hanan said to Abaye: If a donkey driver who is already married wants to become a camel driver, what is the halakha? Is he permitted to change his profession in order to earn more money from his work, even though this will mean he reduces the frequency with which he engages in conjugal relations with his wife? He answered him: A woman prefers a kav, i.e., modest means, with conjugal relations to ten kav with abstinence. Consequently, he is not allowed to change his profession without her permission.

§ The mishna stated: For sailors, the set interval for conjugal relations is once every six months. This is the statement of Rabbi Eliezer. Rav Berona said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. Rav Adda bar Ahava said that Rav said: This is the statement of Rabbi Eliezer, but the Rabbis say: Students may leave their homes to study Torah for as long as two or three years without permission from their wives. Rava said: The Sages relied on Rabbi Adda bar Ahava’s opinion and performed an action like this themselves, but the results were sometimes fatal.

This is as it is related about Rav Reḥumi, who would commonly study before Rava in Meḥoza: He was accustomed to come back to his home every year on the eve of Yom Kippur. One day he was particularly engrossed in the halakha he was studying, and so he remained in the study hall and did not go home. His wife was expecting him that day and continually said to herself: Now he is coming, now he is coming. But in the end, he did not come. She was distressed by this and a tear fell from her eye. At that exact moment, Rav Reḥumi was sitting on the roof. The roof collapsed under him and he died. This teaches how much one must be careful, as he was punished severely for causing anguish to his wife, even inadvertently.

§ When is the ideal time for Torah scholars to fulfill their conjugal obligations? Rav Yehuda said that Shmuel said: The appropriate time for them is from Shabbat eve to Shabbat eve, i.e., on Friday nights. Similarly, it is stated with regard to the verse “that brings forth its fruit in its season” (Psalms 1:3): Rav Yehuda said, and some say that it was Rav Huna, and some say that it was Rav Naḥman: This is referring to one who engages in marital relations, bringing forth his fruit, from Shabbat eve to Shabbat eve.

It is related further that Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya and son-in-law of Rabbi Yannai, would go and sit in the study hall, and every Shabbat eve at twilight he would come to his house. When he would come, Rabbi Yannai would see a pillar of fire preceding him due to his sanctity. One day he was engrossed in the halakha he was studying, and he stayed in the study hall and did not return home. When Rabbi Yannai did not see that sign preceding him, he said to the family: Turn his bed over, as one does at times of mourning, since he must have died, reasoning that if Yehuda were alive he would not have missed his set interval for conjugal relations and would certainly have come home. What he said became “like an error that proceeds from a ruler” (Ecclesiastes 10:5), and Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, died.

It is related further that Rabbi Yehuda HaNasi arranged for his son to marry a daughter of the household of Rabbi Ḥiyya. When he came to write the marriage contract, the girl died. Rabbi Yehuda HaNasi said: Is there, Heaven forbid, some disqualification in these families, as it appears that God prevented this match from taking place? They sat and looked into the families’ ancestry and found that Rabbi Yehuda HaNasi was descended from Shefatya ben Avital, the wife of David, whereas Rabbi Ḥiyya was descended from Shimi, David’s brother.

He went and arranged for his son to marry a daughter of the household of Rabbi Yosei ben Zimra. They agreed for him that they would support him for twelve years to go to study in the study hall. It was assumed that he would first go to study and afterward get married. They passed the girl in front of the groom and when he saw her he said: Let it be just six years. They passed her in front of him again and he said to them: I will marry her now and then go to study. He was then ashamed to see his father, as he thought he would reprimand him because when he saw the girl he desired her and could not wait. His father placated him and said to him: My son, you have your Maker’s perception, meaning you acted the same way that God does.

The proof for this is that initially it is written: “You bring them and plant them in the mountain of Your inheritance, the place that You, O Lord, have made for You to dwell in” (Exodus 15:17), which indicates that God’s original intention was to build a Temple for the Jewish people after they had entered Eretz Yisrael. And ultimately it is written: “And let them make Me a Sanctuary, that I may dwell among them” (Exodus 25:8), i.e., even while they were still in the desert, which indicates that due to their closeness to God, they enjoyed greater affection and He therefore advanced what would originally have come later.

After his wedding he went and sat for twelve years in the study hall. By the time he came back his wife had become infertile, as a consequence of spending many years without her husband. Rabbi Yehuda HaNasi said: What should we do? If he will divorce her, people will say: This poor woman waited and hoped for naught. If he will marry another woman to beget children, people will say: This one, who bears him children, is his wife and that one, who lives with him, is his mistress. Therefore, her husband pleaded with God to have mercy on her and she was cured.

Rabbi Ḥananya ben Ḥakhinai went to the study hall at the end of Rabbi Shimon ben Yoḥai’s wedding feast. Rabbi Shimon said to him: Wait for me until I can come with you, after my days of celebration are over. However, since he wanted to learn Torah, he did not wait and went and sat for twelve years in the study hall. By the time he came back, all the paths of his city had changed and he did not know how to go to his home.

He went and sat on the bank of the river and heard people calling to a certain girl: Daughter of Ḥakhinai, daughter of Ḥakhinai, fill your pitcher and come up. He said: I can conclude from this that this is our daughter, meaning his own daughter, whom he had not recognized after so many years. He followed her to his house. His wife was sitting and sifting flour. She lifted her eyes up, saw him and recognized him, and her heart fluttered with agitation and she passed away from the emotional stress. Rabbi Ḥananya said before God: Master of the universe, is this the reward of this poor woman? He pleaded for mercy for her and she lived.

Rabbi Ḥama bar Bisa went and sat for twelve years in the study hall. When he came back to his house, he said: I will not do what the son of Ḥakhinai, who came home suddenly with tragic consequences for his wife, did. He went and sat in the study hall in his hometown, and sent a message to his house that he had arrived. While he was sitting there his son Rabbi Oshaya, whom he did not recognize, came and sat before him. Rabbi Oshaya asked him questions about halakha, and Rabbi Ḥama saw that the halakhot of Rabbi Oshaya were incisive, i.e., he was very sharp. Rabbi Ḥama was distressed and said: If I had been here and had taught my son I would have had a child like this.

Rabbi Ḥama went in to his house and his son went in with him. Rabbi Ḥama then stood up before him to honor a Torah scholar, since he thought that he wanted to ask him a matter of halakha. His wife said to him: Is there a father who stands up before his son? The Gemara comments: Rami bar Ḥama read the verse about him: “A threefold cord is not quickly broken” (Ecclesiastes 4:12). This is referring to Rabbi Oshaya, son of Rabbi Ḥama bar Bisa, as he represented the third generation of Torah scholars in his family.

The Gemara further relates: Rabbi Akiva was the shepherd of ben Kalba Savua, one of the wealthy residents of Jerusalem. The daughter of Ben Kalba Savua saw that he was humble and refined. She said to him: If I betroth myself to you, will you go to the study hall to learn Torah? He said to her: Yes. She became betrothed to him privately and sent him off to study. Her father heard this and became angry. He removed her from his house and took a vow prohibiting her from benefiting from his property. Rabbi Akiva went and sat for twelve years in the study hall. When he came back to his house he brought twelve thousand students with him, and as he approached he heard an old man saying to his wife: For how long

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חמר ונעשה גמל. פי' בשנעשה גמל ביטול עונתה ונפיש רווחא בית'. מהו לעשות כן שלא ברשות. רוצה אשה בקב חטים וטפלות מט' קבין ופרישו' ויש לפרש דט' קבין לאו דוקא אלא לישנא דתלמודא הוא דקאמר בעלמ' רוצה אדם בקב חטין שלו מט' קבין של חבירו. אבל בתשובת הגאונים ז"ל פירש דדוקא נקט הכי כי המשרה את אשתו ע"י שליש נותן לו הב' קבין ומשמשת עמו מליל שבת לליל שבת והמורד על אשתו מוסף על כתובתה ג' דינרים שהם ג' סאין לחשבון שהן ד' סאים בסלע והג' סאין הם י"ח קבין הרי ט' קבין לזו כנגד הקב על זו ואף לפירוש זה דרך צחות אמר כן הספר דבמורד בר מג' דינרים שמוסיף לה חייב במזונותי' ובפרנסה חדתי ברתי' דהוה צנוע ומעלי. וא"ת הא דאמרי' בפסח ראשון אמר ר"ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור י"ל שזהו קודם לכן אבל אחרי כן הוא חזי למוטב שיהא צנוע ומעלי ואח"כ קבע עצמו לתורה כדאיתא הכא. אלו הוה צורבא מרבנן אדעתי' דהכא מי נדרת הקשו בתו' דהאי נולד הוא ואין פותחין בנולד וכדגרסי' בנדרים המודר מחבירו ונעשה סופר ואמר אלו הייתי יודע שנעשה סופר לא הוה נודר צריך פתח ממקום אחר ותרצו דהתם הוא שהיה עם הארץ בשעת הנדר אבל הכא כבר הי' יודע ר"ע פרק אחד כשקדש בתו לאו נולד היא ועוד י"ל דאף הכא כי היא לא נתקדש' לו אלא על דעת שהוא צורבא מרבנן ואלו היה יודע בו כן לא היה נודר והוא ליה כעין נדר טעות אלא דכיון שנדר סתם צריך התרה ולא הוה נדר טעות ממש ואפשר כי הוא בפירוש תלה נדרו כשהוא ע"ה והוה לי' נדר טעות ממש דאומר קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי והיינו דלא אמרינן דשריא ליה משמע שהותר הנדר מאליו כנ"ל:

פועל שרצה ליעשות חמר או חמר שרצה ליעשות פועל או גמל שרצה ליעשות ספן אשתו יכולה לעכב מפני שהוא יוצא מאמנות שעונתו קרובה לאמנות שעונתו רחוקה ואע"פ שהוא מרויח יותר רוצה אשה בקב וטפלות ר"ל שתתחבר עם בעלה מתשעה קבין ופרישות ומכל מקום בתלמוד תורה אינו כן אלא כל שהוא יוצא אף מטייל ליעשות תלמיד חכם הרשות בידו ואינה יכולה לעכב ותלמיד חכם כל שהוא בעירו חיוב עונתו מערב שבת לערב שבת:

אע"פ שמותר לישא כמה נשים בין בבת אחת בין בזה אחר זה ובלבד שיהא יכול לספק שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת מכל מקום אין ראוי לעשות כך דרך הערה אמרו כאן בבנו של ר' אדאתא איעקרא דביתהו אמר היכי ניעביד ליגרשה יאמרו ענייה זו לשוא שמרה אינסיב אחריתי יאמרו זו אשתו וזו זונתו בעא רחמי עלה ואיתסאי:

ולענין הדין מיהא גדולי המחברים כתבו שהנושא הרבה נשים אינו חייב בעונה בין כלם אלא כפי מה שהוא חייב לאחת לפי אמנותו והדברים מתמיהים:

הגמלים א' וכו'. א"ל רבא בר ר"ח לאביי חמר ונעשה גמל מאי א"ל רוצה אשה בקב ותיפלות מט' קבין ופרישות דברי ר"א:

אמר ר"ב א"ר הל' כר"א:

אמר ראב"א זו דברי ר"א אבל חכ"א יוצא אדם לת"ת ב' וג' שנים שלא ברשות א"ר סמכי רבנן אהא ועבדי עובדא בנפשייהו למימרא דלא שרי למיעבד הכי כי הא דר' רחומי הוה שכיח במחוזא קמי' דרבא הוה רגיל למיתי' לביתי' כל מעלי יומא דכיפורא יומא חדא משכתיה שמעתא ולא אתא הות (קמהויא) [קמסכיא] דביתהו השתא אתי ותחלש דעתה אחתא דמעא מעיני' הות יתבא באגרא איפחת איגרא מתותי' ונח נפשיה. (כ"ז הוא לצאת שלא ברשות אבל אם יוצא ועומד ברשות אשתו אפי' הרבה שנים יכול לעמוד ואינו נענש כדאמרי' בגמרא שעמד ר"ע כ"ד שנה ברשות אשתו ולא נענש והרב פי' שאם התנה עם אשתו לילך ולשנות ורוצה האשה לחזור מתנאה התנאי בטל לפי שתנאי זה הוא תנאי לבטל מ"ש בתורה דהיינו למעט העונה והמתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל) עונת ת"ח עד כמה אמר ר"י א"ש מע"ש לע"ש:

ר"ע רעיא דכלב' שבוע הוה חזיתיה ברתיה כו' עד ההוא חתנך אי הוה צורבא מרבנן אדעת' דההיא מי נדרת. ואע"פ שאין פותחין בנולד הכא לאו נולד הוא דהא אההוא תנאה איקדש' אי הוי צורבא מרבנן ואלו לא הוה גמר לא הוה קידושיה קדושין דהא לא איקיים תנאיה וכיון דכן לא סגיא דלא ליהוי חתניה צורבא מרבנן דאי לא הא לאו חתניה הוא:

אינו דומה מדיר לשאינו מדיר דהא מי שאין לו פת בסלו רעב יותר ממי שיש לו והכא נמי כל אימת דהדירה לא סמכה דעתה לתשמיש כל אימת דאתי ומצטערא. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וז"ל הגאונים ז"ל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו ולבו סמוך עליו כי בכל עת שיחפוץ פושט ידו ואוכל אינו רעב אבל כשידע שהשלים הפת מן הסל וכבר פת אין לו לבו רעב אפילו בשעה אחת כך זו האשה אף על פי שעונתה לששה חדשים לבה סמוך כשיהיה עמה בעלה נותן לה עונתה והיא יושבת לבטח וכשידעה שהדירה לבה רדוף רעב וצמא לפיכך אפילו זה שעונתה לששה חדשים אם הדירה אפילו שבת אחת יוציא ויתן כתובה. ע"כ:
חמר פירוש היה חמר והיתה עונתה פעם אחת בשבת ונעשה גמל דאית ליה הרווחה מהו מי אמרינן אף על גב דנעשה גמל אין עונתו אלא כדמעיקרא בעת דהוה חמר או לא. כן כתוב בליקוטי הגאונים וכן פי' גאון ז"ל וז"ל חמר שאין שכרו מרובה דליכא הרווחה דביתא אפילו נעשה גמל דאית ליה הרווחה הרבה עונה דילה כדמעיקרא בעת דהוה חמר דרוצה אשה בקב כו'. ע"כ:
וכן פרש"י במהדורא קמא וז"ל חמר שעונתו אחת בשבת אם נעשה גמל יש לו רשות להרחיק מביתו שלשים יום כדרך שאר גמל אחת לשלשים יום או לא ע"כ. ובמהדורא בתרא לא פי' כן אלא הכי קא מבעיא חמר מהו ליעשות גמל שלא ברשות כו' ואיברא דלשון התלמוד אתי שפיר למה שפירש במהדורא קמא ומיהו הדין קשה דמאחר שכבר נעשה גמל ברשות אמאי לא יהא דינו כגמל לגמרי וכן פירש רבינו יונה ז"ל וז"ל חמר ונעשה גמל מאי יכולה לעכב עליו כדי שלא לבטל עונתה שיכולה לומר לא נתרציתי מתחלה אלא לדעת חמר או לא. ע"כ:

רוצה אשה בקב ותפלות כו'. נוח לה להתגלגל במועט ותטפל עם בעלה מהעשרה על ידי פרישות ההולך למדינת הים לסחורה הגמל משתכר יותר מחמר שהרי הולך במרחקים ונח לה שיהא חמר וישתכר מעט ויהיה עמה משיהיה גמל וישתכר הרבה ויתרחק ממנה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל רוצה אשה בקב כו'. כלומר רוצה האשה יותר שיהיה בעלה חמר ויבא תדיר לעיר ותטפל עמו באותה המעט שמרויח משיהיה גמל וירויח ט' חלקים יותר ולא תוכל לראותו עד ג' חדשים הילכך יכולה לעכב עליו ואם לא ירצה להניח דיינינן ליה כמורד על אשתו.
וה"ר יהונתן נתן טעם אמאי נקט ט' קבין וזה לשונו וסמך לדבר דכשהאיש אינו מורד על אשתו אינו נותן לה אלא מעה כסף לצרכה חוץ מכל מזונותיה וכשהאיש מורד על אשתו מתשמיש נותן לה שלש טרפעיקין בכל שבת ושבת חוץ ממזונותיה דהוו להו תשעה מעין ועם כל זה היא צועקת וקובלת עליו והיינו דנקט שיעור תשעה קבין ע"כ. עכ"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל רוצה אשה כו'. יש לפרש דט' קבין לאו דוקא אלא לישנא תלמודא היא כדאמרינן בעלמא רוצה אדם בקב חטין שלו מתשעה קבין של חברו אבל בתשובת הגאונים ז"ל פירשו ובדוקא נקט הכי כי המשרה את אשתו על ידי שליש נותן לה ב' קבין ומשמשת עמו מלילי שבת ללילי שבת והמורד על אשתו נותן לה תוספת על כתובתה שלשה דינרין שהם שלשה סאין לחשבון ד' סאין בסלע והשלש סאין הם י"ח קבין הרי תשעה קבין לזו כנגד הקב של זו ואף לפי' זה דרך צחות אמר כן הספר דבמורד בר מג' דינרין שמוסיף לה חייב במזונותיה ופרנסתה. ע"כ:

ה"ג דברי ר' אליעזר אמר רב ברונא אמר רב הלכה כר' אליעזר אמר רב אדא בר אהבה כו'. ואל תטעה דכי קאמר דברי ר' אליעזר קאי אדלעיל מיניה דקאמר רוצה אשה בקב וכו' וכן פרש"י ז"ל דברי ר' אליעזר. אמתניתין קאי וסיפא דמתניתין נקט. ע"כ.

זו דברי ר' אליעזר אבל חכמים כו'. אף על גב דלכאורה ר' אליעזר לא קאי אלא אעונות וכיון שכן קשיא דמאי קאמר אבל חכמים אומרים התלמידים כו' דילמא ר' אליעזר נמי ה"ק דרישא דמתני' לאו דברי רבי אליעזר יש לומר דכי קתני מתניתין דברי רבי אליעזר אעונות ויציאות שלא ברשות דמתניתין כו' וכן כתב רש"י ז"ל. ה"ג הוה יתיב באיגרא איפחית איגרא מתחותיה ונח נפשיה ע"כ. וכן פרש"י ז"ל במהדורא קמא וז"ל עובדא בנפשייהו שמסכנין בנפשותן שמתוך שמעגנות נשותיהן על עמדם הם מתים. מסכיא מצפה לו. הוה יתיב רב רחומי באיגרא. ע"כ:

וכתבו תלמידי רבינו יונה בפירושן על ההלכות וז"ל תימא על הרי"ף למה הניח מלהביא בהלכותיו דברי רב אדא בר אהבה והביא דברי רב ברונא שיותר היה ראוי לפסוק הלכה כמו הלשון של רב אדא בר אהבה דהא אמרינן בגמרא סמכי רבנן אדרב אדא בר אהבה ועבדי עובדא בנפשייהו וכן פסק רבינו משה ז"ל ומאי דמייתי בגמרא עובדא דרב רחומי דהוה שכיח כו'. אחית' דמעתה מעינהא הוה יתיב באיגרא איפחית מתותיה נח נפשיה לאו למימרא דליתא לדרב אדא בר אהבה אלא לאשמועינן שאף על פי שיכול ללכת שלא ברשות עד שלש שנים אפילו הכי אין לו לעגנה כל כך כי מדרך הרחמנות יש לו להקדים כדי שלא תצטער יותר מדאי ולא יענש בסבתה כמו שנענש רב רחומי וכ"ש אם רואה שיצרו תקפו או שמרגיש באשתו שהיא מקפדת ביותר שיש לו ליזהר כדי שלא תהיה מצוה הבאה בעבירה. ע"כ:
מערב שבת לערב שבת כלומר פעם אחת בשבת ואותה הפעם מלילי שבת ללילי שבת וטעמא דמילתא מפני עונג שבת ועוד שאינם מתבטלים מלימודם ואית דבעו למימר דבכלל ע"ש הוי מיום רביעי ואילך ונותנין טעם לדבר משום שאין האשה יולדת אלא או לרע"א או לרע"ב או לרע"ג וכשתשמש בליל ה' או בליל ו' או בליל שבת על פי החשבון אי אפשר שתלד בשבת. וזה אינו מתקבל כלל. ויתיב בבי רב וכל בי שמשי הוה אתי לביתיה וכי הוה אתי חזו קמיה עמודא דנורא יומא חד משכתיה שמעתיה לא אתא א"ל ר' ינאי וכו' ובי שמשי שבכל התלמוד לא נאמר אלא על בין השמשות של שבת. תלמידי רבינו יונה ז"ל בפירושן על ההלכות:
וכן כתב גאון ז"ל וז"ל עונה של ת"ח מלילי שבת ללילי שבת וראיה לדבר דאמרינן בריש מסכת ובין כך ובין כך לא בעיל לא במוצאי שבת ולא בליל שבת ואמרינן עלה בשלמא בע"ש משום חבורה אלמא ע"ש הוא ליל שבת. ע"כ:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא עונתן של תלמידי חכמים שכבר למדו לעצמן בגירסא עונתן אימת ולא מיירי בבני פירקי דזמנייהו מפרש במתני' מע"ש לע"ש דוקא ע"ש דיום תענוג ועוד דבלילי שבת ליכא בטול תורה בבי רב בבית רבו. עמודא דנורא מפני כבודו על שמקיים מצות עונה בשעתה. ע"כ:
שפטיה בן אביטל בן דוד היה ור' אתי מיניה והיה מיוחס טפי מר' חייא דהוה אתי מאחוה דדוד דרבי בא מזרע המלוכה מ"ה שכיבא שהיו מקפידין שלא להדבק אלא בזרע המלוכה כן לשון מורי ז"ל הזקן. יתיבו ועיינו ולא אשכחו מידי דתרווייהו מיחסי טובא פסקו ליה בשעת אירוסין תרתי סרי שני בבי רב ללמוד בהן תורה קודם נשואין. אחלפוה קמי' העבירו ארוסתו לפניו וראה את יפיה. אמר אכנוס והדר איזיל. מכסיף מאבוה על שהיה חוזר מתנאו מאהבתו אותה. מעיקרא כתיב תביאמו ותטעמו והדר מכון לשבתך ועשו משכן קודם מאהבתו לישראל. איעקרא נעשית עקרה לפי ששהתה אחר בעלה י' שנים שוב אינה מתעברת וכגון שאין דעתן לינשא באותן עשר שנים. לשוא שמרה המתינה. סוי לבה הביטה בו ממורך לב כדאמרינן לעיל היה מסוי לאפה. ופרח רוחה שמתה. חזא ר' חמא דמחדדן שמעתתיה דר' אושעיא ולא ידע דבריה הוא קם ר' חמא מקמיה רבי אושעיא אמר' ליה דביתהו מי איכא דאקים מקמי ינוקיה. החוט המשולש שהיה שלישי לר' ביסא למלא מקום אבותיו בחכמה דשלשתן תלמידי חכמים ר' ביסא ור' חמא ור' אושעיא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וכתבו בתוספות דמ"ה קרו עלייהו והחוט המשולש וגו' אף על גב דהוו נמי כמה אחריני דהיו משולשין משום דשלשה אלו ראו זה את זה ורישא דקרא דייק הכין דכתיב ואם יתקפו האחד השנים יעמדו נגדו והחוט המשולש לא במהרה ינתק פי' אם באו לסטים עליו לתקפו אם שנים הם יעמדו לנגדו וכ"ש אם ג' הם החוט המשולש כו' כן פירש"י בפ' קהלת אלמא דבשלשתן קיימין עסקינן וכן הוה דייק מורי ורבינו מהר"ר ישראל דיקוניאל זצ"ל:

דהוה צניע ומעלי. ואם תאמר והא אמרינן בפסחים [מט ב'] אמר ר"ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור. ויש לומר שזהו קודם לכן אבל אחרי כן חזר למוטב שהיה צנוע ומעלי ואחרי כן קבע עצמו לתורה כדאיתא הכא. הריטב"א ז"ל:

ע"ב עונה של ת"ח כו' מע"ש לע"ש שנאמר אשר פריו וגו'. הכי משמע ליה מהאי קרא שאמר כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה דהיינו כל ימי החול ואין עת לעונת לילה כל ימי החול כיון שצריך להגות בתורה יומם ולילה אבל אמר כי בליל שבת שאז הת"ח כעץ שתול על וגו' שהוא ליל תענוג בשביתה כו' כפרש"י גם אין בה ביטול תורה כ"כ שאסור לקרות לאור הנר וע"כ אז פריו יתן בעתו שהוא זמן עונה שהבנים נקראו פרי בטנך שכר פרי הבטן וק"ל:

הוה קא חזי קמיה עמודא כו'. אפשר שהיה העמוד דנורא רומז להם על זמן קבלת שבת כדאמרינן בפרק ב"מ דביתהו דרב יוסף הות מאחרה ומדלקה א"ל תנינא לא ימיש עמוד וגו' ועמוד אש משלים לעמוד ענן וק"ל:

הואי כשגגה היוצאת מלפני השליט כו'. מפורש במסכת מ"ק דברית כרותה לשפתים ויליף לה מאברהם שאמר ונשתחוה ונשובה אליכם ומה שיש לדקדק בזה מפורש שם:

אמר רבי ת"ו פסולא איכא כו' ור' חייא אתי משמעי כו' פרש"י וזהו הפסול שרבי היה מבית דוד ולא היתה בת הבאה משמעי הוגנת לרבי כו' עכ"ל וק"ק לפירושו וכי מלכי בית דוד היו נושאין נשים דוקא מבת מלכים ולולי פירושו היה נראה לפרש דה"ק ח"ו דניתלי סיבת מיתתה בפסול דחד מינן אבל יש לתלות מיתתה במלתא אחריתא וע"ז עיינו אם יש לתלות בפסול ומצאו שאינו אבל היו ממשפחה אחת מישי וק"ל:

דעת קונך יש בך מעיקרא כתיב תביאמו כו'. מבואר ביסוד שיר השירים כי ישראל ע"י נתינת התורה להם שהיא כמו שטר קידושין להם ממנו ית' ב"ה ושריית שכינתו בתוכנו ע"י המקדש הוא הזיווג והנשואין עמנו ולזה אמר שהרחיק הקב"ה הנשואין ושריית שכינה עד בואם לא"י דכתיב תביאמו ותטעמו וגו' ולבסוף חזר לקרב הנשואין ועשו לי מקדש במדבר ואין לומר בזה שינוי רצון לפניו ית' לפי המדרש דהמשכן בא לכפר עון העגל וק"ק דא"כ אין כאן ראיה דדעת קונך יש בך דאימא דהוצרכו לכך מפני עון עגל ודו"ק:

אזל יתיב תרתי סרי שני כו'. בכל הני דלקמן נקט הכי דיתבי י"ב שנין ואפשר שהן השנים מי"ח לחופה ונשואין עד בן שלשים לכח שבשנים אלו עיקר לימוד התלמיד מקבלת רבותיו כשאינו עדיין מטופל בבנים. ואמר

עד דאתא איעקרא כו' פרש"י כן דרך העומדות עשר שנים בלא בעל עכ"ל והיינו כשהסיחה עוד דעתה מבעל כדאמרי' בעלמא ודקאמר לשוא שמרה לא משמע שהסיחה עוד דעתה ממנו ודו"ק:

קרי עליה כו' והחוט המשולש לא במהרה וגו'. עיין פי' התוס' והוא נכון בפ' ח"ה דמייתי לה אהא דפליגי רבי אושעיא ואביו רבי חמא אזל שייליה לרבי ביסא כו' ע"ש אבל הכא לא הוזכר כלל דשיילוה לרבי ביסא ויש לפרש הכא מאי דהוה מחדדין שמעתתא דר' אושעיא אע"ג דלא היה אביו מלמדו כל אותן י"ב שנים היה אבי אביו ר' ביסא מלמדו כדאמרינן בעלמא כל המלמד את בן בנו תורה כאילו קבלה מהר סיני והשתא שפיר קאמר החוט המשולש וגו' דגם אם אביו אין כאן ללמדו אבי אביו מלמדו וק"ל:

דהוה צניע ומעלי כו'. צנוע הוא ממדות הטובות כמ"ש ואת צנועים חכמה וגו' והצנע לכת עם ה' ובמשנה הוי צנוע כו' ועי"ל ע"פ מ"ש בפ' הרואה דאין קורין צנוע אלא למי שצנוע בבהכ"ס ותניא התם בן עזאי אומר פעם אחת נכנסתי אחר רבי עקיבא לבית הכסא ולמדתי ממנו שאין נפרעים מזרח כו' ושאין נפרעים מעומד אלא מיושב משום צניעות ומעלי היינו שהיה נוח לבריות וכל שהוא נוח לבריות נוח למקום אבל עדיין היה חסר ממנו למוד תורה ואמרו ולא ע"ה חסיד וע"כ אמרה ליה אי מקדשנא לך אזלת לבי רב כו' ובנדרים מפורש דלא אזל לבי רב עד דאנסיבת ליה מקודם וע"ש כל מאמר זה בקצת פנים שונים ושאמר דא"ל יודע צדיק נפש בהמתו כו' עיין פרש"י פרק הנודר מן המבושל ועי"ל האי קרא לפי ענינו לפי שהיה רועה בהמות ודרך הרועה בשקו ותרמילו ולא יחוש שאין לי בגדים חשובים כי לקח אותי לאשה תחת שהיה כבר רועה בהמות ויודע שאין לי בגדים חשובים כי אביה אדרה מנכסיו וכמפורש בנדרים שלא היה להם כר וכסת והוו גנו אתיבנא וק"ל:

גמ' הות יתבא באיגרא וכו'. בה"ש גריס הוי יתיב באיגרא איפחת איגרא מתחותי' ונח נפשיה:

תוס' ד"ה מט' קבין וכו' עד ולפי החשבון ד' סאין בסלע הוי נ' דינר י"ח קבין וכו'. פי' ולכך קאמר רוצה בקב וכו' פי' קב כנגד ט' דהיינו ב' קבין נגד י"ח:

גמ' רוצה אשה בקב ותפלות מט' קבין כו' ר' חנניה בן חכינאי כו'. נ"ב חיבור ר"ש בן יוחאי עם ר' חנניה בן חכינאי וסיבתם הוא בויקרא רבה פרשת אחרי:

גמ' עונה של ת"ח אימת וכו'. הא דלא מפרש במתני' עונה של ת"ח אפשר לומר כמ"ש חז"ל גבי ובניהם שלשים ובנאיהם זכר כנגד נקיבה ולפי שצנועים בתשמיש לא פירסם הכתוב וק"ל וכן פריו יתן בעתו ולא קא מפרש העת:

גמ' שאילו יהודה קיים כו'. כמו שמצינו בדוד אמרו בסנהדרין יגעתי באנחתי כו' מטתי בדמעתי כו' אמר רב אפילו בחליו של דוד קיים י"ח עונות כ"ש שקיים זה עונה אחת לז"א כפו מטתו כו' דאילו חלה משום אונס מ"מ הוי מקיים:

גמ' ר' חנינא בן חכינאי. עיין בויקרא רבה פרשה כ"א:

גמ' א"ל איעכב לי עד דאתי כו'. יש לראות לכאורה מה השמיענו בזה:
בתד"ה מט' קבין ופרישות גרסי' כו'. עיין בסוטה פרק היה נוטל (סוטה דף כ"א) בתוס' מפורש יותר:

בפיסקא הספנים א' לש"ח דר"א. מפרש"י נ"ל דל"ג בפיסקא אלא דברי ר"א לחוד וכ"ה גי' הרי"ף והרא"ש:

שם אר"א בר אהבה אמר רב זו דר"א. ברא"ש ובר"ן ליתא אמר רב ונכון:

רש"י ד"ה איעקרה. כן דרך כו'. עי' מהרש"א בח"א. וכוונתו להקשות דהא היא לא הסיחה דעתה ממנו. וביבמות (לד ב) אמרינן דאם דעתה להנשא מתעברת. אבל לק"מ דהתם ר"ל אם דעתה להנשא בתוך עשר דוקא. והכא הסיחה דעתה ממנו עד י"ב שנה:

רש"י ד"ה סוי לבה. ראה לבה. עי' לעיל (ס) קא מסוי לאפה:

תד"ה מתשעה. ולפ"ח ארבעה סאין בסלע כו'. עי' בציון הגרי"פ. גם לקמן (סד ב) איתא כן ממשנה דעירובין:

גמ' ר' אתי משפטיה כו'. נ"ב מכאן תשונה לאומרים הלל הזקן מבני בניו של זרובבל בן שלתיאל. ויש לתמוה עוד ממ"ש התוס' פ"ק דסנהדרין (ה' א' ד"ה דהכא) בשם הירושלמי דמשמע שהוא מן הנקבות וצ"ע. ושמא הנקבות משפטיה עדיפי נמי מזכרים דשמעא. ודלמא ר"ח נמי מנוקבי דשמעא אבל רב הונא מדוכריא דבית דוד ועמ"ש פ"ג דהוריות. ותמיהא מילתא טובא דהאמרינן (יבמות ס"ג א') חות דרגא נסב אתתא. ולא מצינו אפי' בשום אחד ממלכי יהודה (שפי' הכתוב שמות נשותיהן) שלקחו להם נשים אפי' ממשפחתם. ולא נזכר בשום אחת מהן שהיתה אפי' בת שר גדול וחשוב בישראל. עקר מלכות בית דוד מגיורית נבנית:

שם ור"ח אתי משמעי. צ"ל משמעא:

שם וזו זונתו. נ"ב לא משום שאין נכון לקחת ב' נשים כאחת. שהרי מצינו חכמים רבים שהיו נישאים כמה נשים. ולא מצינו בשום מקום כזה. שאפי' מד"א התירו ארבע נשים (יבמות מ"ד א') אלא שזאת עקרה היא ומעכבה מבני. ואין אשה אלא לבנים (לעיל נט: וסוף תענית) משו"ה איכא חשדא דרועה עקרה:

תד"ה רוצה כו' דא"ל רווחא. נ"ב י"ל מאי ק"ל. הא התם ברשות מיירי ואורחא דמלתא קאמר. והכא שלא ברשות (ולמאי דשאני לתוס' בין רווחא לרווחא. הכי אי"ל. דהך רווחא ספק. ורוותא דלעיל ודאי). וי"ל דהתוס' דייקי מדפשיט לה רוצה אשה כו' ואי בע"כ מיירי. מאי צ"ל ראיה מהתם הא ודאי בהכי עסקינן דאינה רוצה בט"ק פרישות. אלא סב"ע נמי ברשותה ואפ"ה קמיבעיא ליה אי אורחא הוא ואינו נושא חטא כלדעת. אלא שאינו הכרח כ"כ דלמא הכי מיירי סתמא בשתקה. שמא משמע להו אי איתא דלעיל ברשות גמור מפורש. תו ליכא למיחש מידי:

רוֹצָה אִשָּׁה בְּקַב וְתִפְלוּת, מִתִּשְׁעָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת. כן היא גרסה העקרית כמו שכתבו בתוספות ז"ל. ונראה לי בס"ד טעם דנקיט מספר תשעה כי העשיר חייב להפריש מעשר מן הממון שלו וזה חלק העשירי אינו של העשיר אלא הוא ממון של העני והקדוש ברוך הוא נתנו בתורת פקדון אצל העשיר וכמו שאמרו רז"ל על פסוק אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ (שמות כב, כד) רוצה לומר חלק ממון העני נתתיו לו עמך מעורב עם חלקך.
נמצא כל ממון שביד העשיר הוא תשעה חלקים של העשיר וחלק אחד של העני והאשה רוצה בחברת בעלה אף על פי שהוא עני ואין לו ממון אלא רק קב אחד מעשר קבין וזה עדיף לה מאם תנשא לעשיר שיש לו תשעה קבין והיא אין לה חברה עמו שפורש והולך למקום אחר.
ולגרסה דגרסי מֵעֲשָׂרָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת גם כן יתיישב דרך זה והיינו הכונה אף על פי שתנשא לעשיר שאוכל גם הקב של חלק העני ולוקח כל העשרה לעצמו אם יהיה פורש ממנה והולך למקום אחר.

"אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ" זֶה הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. יש להקשות הוה ליה למימר מליל שבת לליל שבת כי התשמיש הוא בליל שבת ולא בערב שבת?
ונראה לי כיון דעושים הכנות לתשמיש מיום ערב שבת הן בקשוטין של האשה הן בהזמנת המאכל הראוי כמו שום וכיוצא לכך תלה התשמיש בערב שבת.
ועוד נקיט כן כדי לישב הדרשה דכתיב (תהלים א, ג) יִתֵּן בְּעִתּוֹ שהוא 'בעת וא־ו' כלומר בעת הבא אחר יום וא־ו שהוא יום השישי דהיינו ליל שבת ולכן אמר זה המשמש מערב שבת רוצה לומר בזמן הסמוך לערב שבת שהיא ליל שבת. וכיוצא בזה דרשו רז"ל תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם (ויקרא כג, טז) כלומר זמן הסמוך לחמשים שהוא מ"ט. וכן אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ (דברים כה, ג) מספר הסמוך לארבעים שהוא ט"ל.
ועוד נראה לי בס"ד דריש בְּעִתּוֹ שהוא 'בעת וא־ו' כי ידוע שהיסוד נקרא וא־ו ואיתא בזוהר חדש שהשבת הוא בסוד היסוד וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות דף ס"ג ע"ג) שכל העולמות נעשים בשבת בבחינת ז' ז' וזהו סוד שאנו קורין את השבת שביעי. ויען כי כל בחינת השביעיות הם ביסוד כנודע לכן אומרים המלאכים אותו השיר המתחיל הָאַדֶּרֶת וְהָאֱמוּנָה לְחַי עוֹלָמִים, והטעם כי בחינת השבעיות דשבת כולם הם בסוד היסוד הנקרא חי העולמים עד כאן דבריו.
והנה הכתוב מדבר בתלמידי חכמים אשר (תהלים א, ב) בְּתוֹרַת הֳ' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה, ואמר וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי 'מָיִם' שהוא עם הכולל הוי־ה אדנ־י [91] שהם סוד תפארת ומלכות שחיבורו למטה דומה לחיבור תפארת ומלכות למעלה אשר פריו יתן בעתו בעת וא־ו וכאמור לעיל ואז אפילו עָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל רוצה לומר אפילו אם ישמש בימי עיבור ויניקה לא יבול שלא ילך לאיבוד וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בימי זקנתה של אשתו שאז פסקה מראיית הדמים גם כן יַצְלִיחַ בזווג שלו שאם אין מוליד נשמות יועיל לקיום וחיות העולמות כדאיתא בשער טעמי המצות.

חָלַשׁ דַּעְתָּהּ, אֲחִיתַת דִּמְעָתָא מֵעֵינָהּ. נראה לי בס"ד הטעם דהאשה דמעתה מצויה וגם עושה פועל בדמעתה יותר מן האיש מפני דהנשים מושרשים ברחל [238] אשר מספר שמה הוא ב' פעמים דמע־ה [119] כנודע בסוד כונת פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן (תהלים קמה, טז) ראשי תיבות רחל שהיא מספר ב' פעמים דמעה למתק ב' דמעות עיין שם. ולכך הנשים מצויה דמעה בהם יותר וגם עושים פועל בדמעות.

פָּסְקוּ לֵיהּ תַּרְתֵּי סְרֵי שְׁנִין לְמֵיזַל בְּבֵי רַב. נראה לי בס"ד טעם למספר זה כי תורה שבעל פה היא ששה סדרים כנגד חג"ת נה"י [חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד] לכן פוסקים ששה שנים כנגד ששה הנזכר דבהכי מסתייעא מילתא טפי אך יש שתי מיני לימוד הא' הגרסה להיות לו בקיאות במשניות והב' העיון והסברה וכמו שצריך ללימוד זה ששה שנים כן צריך ללמוד זה ששה שנים לכך פוסקין י"ב שנים אך יש שאין פוסקים אלא ששה בשביל לימוד הגרסה בלבד אבל לימוד השני יניחו אותו עד אחר נישואין.
ובזה נראה לי בס"ד רמז הכתוב (ויקרא כה, ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ בשביל לימוד הגרסה וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ בשביל לימוד הסברה ואז וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ שתוכל אז לחדש חדושי תורה ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
ועיין בשער הפסוקים בסוד הפסוק עֹמֵד עַל שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר במלכים (מלכים א' ז, כה) ועיין בשער מאמרי רשב"י פרשת תרומה דף י"א והמשכיל יבין טעם נכון בעזרת השם יתברך.

עַד דְּאַתִּי, אִיעַקְרָא דְּבִיתְהוּ. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל על דברי רש"י ז"ל דאיתא ביבמות (דף לד:) כשמצפה ומשמרת על בעלה אינה נעקרה עיין שם.
ונראה לי בס"ד כי היא אסחה דעתה מחמת שראתה בתחלה עוצם אהבתו עמה עד שאמר 'אִיכְנִיס וְהָדַר אֵיזִיל' וכן עשה. אז אמרה בדעתה כל שכן שיוסיף אהבתו בה אחר שיכנוס ואז חשבה בדעתה דודאי לא יוכל להתאפק להפרד ממנה י"ב שנה אלא יבא אצלה שלש או ארבע ימים לפחות בכל שנה ושנה כאשר עשה רחומי דהוה רגיל דאתי לביתיה כל מעלי יומא דכפורי.
כך חשבה בדעתה בבירור ואחר שראתה שלא עשה כן אלא לא בא כלל אצלה אמרה בדעתה ודאי נעשה כבן עזאי דנפשו חשקה בתורה ואף על פי שאירס אשה לא נשאה כלל ולכן לא היתה מצפה כיון דהחליטה בדעתה כך ולהכי איעקרא.
ואמר רבי העולם לא יחשבו דהסיחה דעתה ואיעקרא אלא יאמרו דמן השמים נעשה לה כך כדי שיגרשנה מפני שהיה בה חשש פיסול חס ושלום שאינה הוגנת לו ובאמת לא היה כן אלא היתה הוגנת והוגנת ולכך בָּעָא עֲלָהּ רַחֲמֵי.

יֹאמְרוּ: עֲנִיָּה זוֹ לַשָּׁוְא שָׁמְרָה?. נראה לי בס"ד דאמר רבי חייא שמצלת אותנו מן החטא נמצא האשה עושה שמירה לבעלה מן החטא.
ואמרתי כי מה שאמר רבי שמעון בריה דרבי אִיכְנִיס וְהָדַר אֵיזִיל לאו משום דהוה רודף להנאתו חס ושלום! אלא משום דחשש מן החטא ואם ישאנה וילך יהיה נשמר על ידה דיש לו פת בסלו דכל יום שירצה יוכל לבא אצל אשתו מה שאין כן אם תהיה ארוסה דוקא אינו יכול לבא אצלה לשמש עמה ונמצא אין לו פת בסלו ולפי זה כל אותם י"ב שנים היא שמרה אותו מן החטא.
אך כל אשה אשר בעלה דר עמה הן אמת ששומרת אותו מן החטא הנה גם היא נהנית ממנו בתשמיש מה שאין כן זוֹ שבעלה לא דר עמה נמצא היא עֲנִיָּה מן הנאת תשמיש וּלַשָּׁוְא שָׁמְרָה את בעלה כי לא קבלה כנגד שמירתה הנאה כלל ודא עקא איך לקתה במצוה של שימור שעשתה לבעלה בחינם?
ועוד יש לומר דקרי לה עֲנִיָּה כי היתה בת כהן כי רבי יוסי בן זמרא אביה כהן היה כדאיתא ביומא דף ע"ח ובתוספות בכורות דף ל"ו בדבור המתחיל בא עיין שם.

נִינְסְבֵּיהּ אִיתְּתָה אַחֲרִיתִי, יֹאמְרוּ: זֹאת אִשְׁתּוֹ וְזֹאת זוֹנָתוֹ. הנה ודאי גם לפי הסוד מותר לשמש עם עקרה ואין זונתו חס ושלום! כי יש בזווגם מצוה ותיקון למעלה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער מעשי המצות פרשת בראשית) על אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב זיע"א [זכותם יגן עלינו אמן] אפילו היו נשיהם עקרות לא היו נמנעים מן הזווג כי היה הזווג ההוא מועיל לחיות וקיום העולמות. ודוגמת זה ממש היה אצל יעקב אבינו עליו השלום בתחלה לאה מולדת בנים ורחל עקרה ומשמש עם שניהם. אך רבי חש ללעז הבריות המתלוצצים בכך לקרא להם שמות זוֹ אִשְׁתּוֹ וְזוֹ זוֹנָתוֹ!
והגאון חיד"א ז"ל במדבר קדמות הביא לשון זוהר כתב יד אמר רבי שמעון אף שהאשה עקרה וזקנה אין טיפות הזווגים הולכים לאיבוד אלא השם יתברך מצוה למלאך שישמרם לעתיד לבוא ויהיה לכל אחד גוף ויכיר כל אחד את אביו והאב יאמר מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן (ישעיה מט, כא) עיין שם.

אָמַר לוֹ: אִיעַכֵּב לִי עַד דַּאֲתָאִי בַּהֲדָךְ. הא דהוצרך תלמודא לפרש דבר זה שאמר לו תמתין לי ולא רצה להמתין, היינו ליישב בזה דבר אחר שיש להתפלאת הלא אלישע הנביא ע"ה כשהחיה את הילד הוצרך לעשות כמה דברים ששם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו (מלכים ב' ד, לד), ואיך רבי חנניה בבקשת רחמים החיה אותה תכף ומיד?
אך בזה מובן הטעם כי השם יתברך ישלם מדה כנגד מדה ואינו מקפח שכר דבר כל דהו והיינו בשכר שהיה להוט ומהיר לילך ללמוד תורה דאף על פי שבקש ממנו רבי שמעון שימתין לו לא רצה וזה הוא חוץ משורת דרך העולם שיותר טוב להולכי דרכים שיתלוו זה בזה ויהיו בצוותא חדא ועם כל זה להיותו נחפז ללמוד תורה שעה אחת קודם לא רצה להמתין! ועל כן פרע לו השם יתברך עתה שבקש רחמים להחיות את אשתו ענה אותו תכף ומיד ולא איחר לו בקשתו.
ובמדרש ויקרא (פרשה כ"א) איתא י"ג שנים וכאן אמר י"ב אולי הם ישבו י"ב שלמים ובתוך שנת י"ג חזר ובמדרש חשיב מקוטעים ובתלמודא חשיב י"ב שלמים.

קָרִי עֲלֵיהּ רָמִי בַּר חָמָא: (קהלת ד, יב) "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק". מקשים אמאי לא קרי פסוק (ישעיה נט, כא) לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ וכו'?
ונראה לי פסוק 'לֹא יָמוּשׁוּ' כבר חזו ליה כולי עלמא דנתקיים ומה חידוש היה אומר בקריאתו? אך פסוק 'חוּט הַמְשֻׁלָּשׁ' אמרו דרך תפלה דכתבו בשם רבינו יאודה החסיד ז"ל שאם היו ג' דורות חכמים אפשר שדור רביעי או חמישי ועוד לא יהיו חכמים אבל אחר איזה דורות חוזרת התורה להם ועל זה אמרו רז"ל (בבא מציעא פה.) 'מכאן ואילך תורה חוזרת על אכסניא שלה' ולעולם אפשר להיות הפסק איזה דורות בנתיים עד כאן דבריו.
ולכך התפלל זה 'הַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ' אף על פי שאחר כך ינתק ויחזור יהי רצון שלא ינתק במהרה אחר שלשה דורות אלא ימשך כמה דורות עוד שיהיו כולם חכמים עד שיגיע הזמן שינתק.
ועוד נראה לי בס"ד הכונה דאמרו רז"ל (סוטה מז:) אֶשְׁכֹּל (שיר השירים א, יד) 'איש שהכל בו' ופירש הרמב"ם ז"ל שהוא שלם במידות ובמעשים ובתורה. והנה שלשה דורות אלו ששבחם רמי בר חמא כל חד מנייהו היה אשכול שהכל בו ששלם במידות ובמעשים ובתורה ולכן שיבחם לקרותם 'חוּט הַמְשֻׁלָּשׁ' כי החוט הוא שלשה נימין והמשולש הוא שלשה חוטין שכל חוט שלם בשלשה נימין וכן אלו הם שלשה חכמים שכל אחד שלם בשלשה שהם מידות ומעשים ותורה ולכך קרי על רבי אושעיא בנו של רבי חמא בן רבי ביסא חוּט הַמְשֻׁלָּשׁ וזה השבח אינו בפסוק 'לֹא יָמוּשׁוּ'.

חֲזִיתֵיהּ בְּרַתֵּיהּ דַּהֲוָה צָנִיעַ וּמַעֲלֵי. פירוש ראתה בו שתים שהם מקצוע גדול ויסוד אמיץ להשגת התורה והחכמה והם הא' הצניעות דכתיב (משלי יא, ב) וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה, והב' היראה דאמרו רז"ל (משנה אבות ג, ט) כל שיראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וזהו צניע בצניעות ומעלי ביראת שמים.

אָמְרָה לֵיהּ: אִי מִקַדַּשְׁנָא לָךְ, אָזַלְתְּ לְבֵי רַב?. יש להקשות אם היא נפשה אוותה להנשא לבעל שהוא תלמיד חכם, הא כמה חכמים היו באותו הדור שהם ודאי שלמים ביראת שמים וצנועים ותוכל להנשא לאחד מהם ברשות אביה! ולמה בחרה ליקח עם הארץ על מנת שילמוד תורה ויהיה תלמיד חכם? וגם שהוא דבר שלא מדעת אביה, הא ודאי מי שהוא כבר שלם בחכמה וירא שמים עדיף טפי!
ונראה לי בס"ד כי היתה אשה משכלת וחכמנית ויודעת שהאשה פטורה מתלמוד תורה ורק יהיה לה חלק בעסק התורה מחמת בעלה אך אמרה זה החלק המגיע לה מבעלה הוא בתורת צדקה ואינו מן הדין לכן בחרה באדם שהוא עדיין לא גמיר כלל ורק על ידה יהיה גמיר וחכם דעתה יהיה לה חלק וזכות בעסק התורה שלו מצד הדין. ושוב ראיתי קרוב לזה בספר עיון יעקב ז"ל.

אִקַדְּשָׁה לֵיהּ בְּצִנְעָא, וְשַׁדַּרְתֵּיהּ. מלשון הגמרא כאן משמע דשלחה אותו ללמוד תורה קודם שנשאה, ובגמרא דנדרים פרק שישי (נדרים נ.) איתא להדיה דנשאת לו בעניותו דמשמע קודם שלמד תורה?
ונראה בודאי דכך היה מעשה שהיא נתקדשה לו בצנעא כדי שלא ידע אביה ויקפיד ולכך לא נשאת לו דאם תנשא ידע אביה ושלחה אותו ללמוד תורה כי אמרה אחר שיהיה חכם אז אם ישמע אביה יטב בעיניו ולא יקפיד. אמנם אחר שהלך ללמוד תורה נודע לאביה שנתקדשה לו וגרשה מביתו!
וכששמע רבי עקיבה שגירשה אביה מביתו אז חזר אצלה לישאנה כי הסיבה שמנעה הנשואין בטלה והוא עדיין לא למד תורה ונשאה ונתעברה ממנו ואז הלך עתה ללמוד תורה וישב כ"ד שנים כדמסיק בגמרא. ונראה דישב עמה אחר נשואין שנה אחת ככתוב נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח (דברים כד, ה) ולכך ילדה בעודו שם.
ודע כי באבות דרבי נתן פרק שישי איתא דהיה לו בן גדול כשהתחיל ללמוד תורה ולמד הוא ובנו ביחד. ומוכרח לומר דהוא היה לו קודם אשה והוליד ממנה בנים ובנות ונפטרה אשתו ואחר כך נתגלגל דבר זה שקידש בת כלבא שבוע שבעת דאמרה לו מנסיבנא לך לא היה לו אשה שכבר נפטרה וזה הבן שלמד עמו תורה היה מאשתו הראשונה ושם מפורש אחר שהלך ללמוד תורה היה עושה איזה מלאכה בקצת שעות מן היום והיה שולח פרנסה לאשתו רחל בת כלבא שבוע והמעשה שלו איך היה מתנהג בפרנסה בזמן שהיה לומד תורה מתוך עניות הובאה באבות דרבי נתן באורך יעוין שם.

שַׁמְעֵיהּ לְהַהוּא סָבָא דְּקָאָמַר לָהּ: עַד כַּמָּה קָא מִדַבְּרַת אַלְמְנוּת חַיּוּת?. אפשר לפרש על פי הכלל הידוע דההוא סבא הוה אליהו זכור לטוב ואמר לה דברים אלו כדי שישמע רבי עקיבה תשובתה ויחזור קודם שיתראה עמה פנים בפנים והוא היה שלוח מן השמים לדבר זה.
מיהו בנדרים פרק וא"ו (נדרים נ.) איתא שָׁמַע מִן אֲחוֹרֵי בֵּיתֵיהּ דְּקָאָמַר לָהּ חַד רָשָׁע לִדְבֵיתְהוּ: שַׁפִּיר עָבֵיד לֵיךְ אֲבוּךְ [יפה, כראוי עשה לך אביך שהדירך מנכסיו] חֲדָא דְּלָא דָּמֵי לֵיךְ [דבר אחד, שבעלך אינו דומה, אינו ראוי לך] וְעוֹד שְׁבַקָךְ אַרְמְלוּת חַיּוֹת כּוּלְּהוֹן שְׁנִין [הניח אותך כאלמנה בחייו כל השנים הללו]. אָמְרָה לֵיהּ: אִי מִינָאִי דִילִי צָאֵית [אם הוא שומע לי] לֶיהֱוֵי תַּרְתֵּי סְרֵי שְׁנִין אַחֲרַנְיָיתָא! עיין שם.
ואפשר אין סותרין הגמרות זה את זה ותרווייהו איתנהו והיינו כאשר נדמה לה אליהו זכור לטוב בדמות סבא ודבר עמה דברים אלו דאיתא כאן והשיבה לו כדאיתא כאן היה עומד שם אדם רשע ובשמעו תשובתה לההוא סבא חרה אפו ואמר לה שפיר עבד לך אבוך וכו' כדי לקנטרה ולהכעיסה והיא לא נתכעסה מדבריו אלא השיבה לו בהשקט רוח אותם דברים שהשיבה לההוא סבא שחזרה ואמרה אותם פעם שנית לאותו רשע! ואפשר גם זה היה בהשגחה מן השמים שיחזור אותו רשע ויאמר לה כן כדי שהיא תחזור ותשיב דברים אלו פעם שנית ורבי עקיבה שהיה עומד בחוץ ששמע כל הדברים מתחלה ועד סופו נתחזק לבו בחזקה יותר דהשתא שמע דברים אלו מפיה פעמיים שנותנת רשות ברצון לב שישאר שם ולכך הסכים לחזור תכף.
ונראה דגם על עת שהלכה להקביל פניו דכאן אמרו דשכנותיה אמרו לה עיצה טובה ובנדרים איתא דאחד רשע דבר עמה אונאת דברים אין סתירה מזה לזה אלא הא והא איתא וכאן הביא מסדר התלמוד דברי השכינות ובנדרים הביא דברי אותו רשע שהיה מאנה אותה בדברים.

תוס' ד"ה רבי יהושע וכו' ואפי' טובא. כדאמרינן שבת דף קכז ע"א:

אמר רבה לאביי חמר ונעשה גמל מאי וכו'. ופירש"י מהו להעשות גמל ומדברי תוס' ד"ה רוצה וכו'. נראה דהאבעיא הוא אפילו מתרצה בפירוש דאל"ה לא הקשו מידי מדלעיל דמיירי ברשותה א"ו דס"ל דהכא נמי ע"כ מיירי אפילו במתרצה דאל"ה לא הוי קמבעיא ליה דמה"ת יוכל לבטל עונתה שנתחייב בשעת נשואין מיהו לפירש"י לעיל דלא מחלק בין הרווחה דפועלים להרווחה דמלך לא שייך תירוץ התוס' דהא גם הכא איכא הרווחה וצ"ל הכא לשיטתו דבאמת מיירי הכא אפילו בע"כ וטעמו דלפי הס"ד דאין דרך הנשים להקפיד בכך אף היא ניסת אדעתא דהכי ונראה להבין דשייך הך איבעיא לדלעיל משום דלכאורה איכא למפשט ממתניתין דנקט בפועלים דיוצאין שלא ברשות שבת אחת ולפ"ד התוס' יכול לקבוע עונתו כן שיצא מכלל שבוע. וכן הוא בש"ע סמין ע"ו הרי דבמקום הרוחה מותר לשנות ממלאכה למלאכה אלא דיש לחלק לפי האמת בין זמן מועט דשבת אחד דאין קפידא כל כך אפילו בלא הרוחה. והא דבמדיר בשבת אחת איכא קפידא. היינו משום פת בסלו. ולפ"ז בתחלה דלא ידע מהך סברא דפת בסלו והוי סבר דמתניתין בטייל ופועל ע"כ דסבר דאיכא קפידא טובא בשבת אחת. שהרי אמר במדיר יוציא. ועל כרחך הא דפועלים יוצאים משום דניחא לה בהרווחה. וה"ה גמל וספן שמותר לשנות. ודוק:

ועוד יש לומר דהוי ניחא ליה לפרש מתניתין המדיר את אשתו וכו'. היינו באומר יאסר תשמישי עליך כסתם לשון המדיר שמדירה מהנאתו והא דחל אף שמשועבד לה היינו משום דמיירי דבתחלה היה גמל וספן ולא היה משועבד לשבת אחת. ואחר הנדר נעשה טייל. ואפ"ה צריך להוציא דבתר השתא אזלינן ולא בתר נשואין וה"ה איפכא דיכול להעשות גמל וספן. א"נ יש לומר דהוי ס"ד דמדיר כמשמעו. והא דחל אף דמשועבד לה היינו משום דבידו לקיים נדרו דהברירה בידו להרחיק העונה ולהעשות גמל וספן ומתניתין איירי בטייל ופועל ואפ"ה כיון שהוא עתה טייל ופועל לכך צריך להוציא ולבתר דמשני לי אביי דמתניתין איירי אף בגמל וספן. וע"כ טעמא לאו משום הכי שפיר קמבעיא ליה ודוק:

ולולי דבריהם היה נראה דהאבעיא הוא אם כבר נתרצתה אם יכולה לחזור בה כדמשמע הלשון ונעשה גמל משמע שכבר נעשה מרצונה ומספקא ליה דקי"ל לעיל דף נ"ו באומר ע"מ שאין לך עלי עונה דאין מועיל למחול צערא דגופא ויכולה לחזור בה. אך יש לחלק לפמ"ש התוס' לקמן דף ס"ג גבי מורד דלא הוי פת בסלו אפילו טפי ממדיר. א"כ יש לומר דה"נ באומר ע"מ שאין לך עלי עונה דלא הוי פת בסלה כלל דהרי כמורד. משא"כ בנעשה גמל דהוי פת בסלו כדשני ליה אביי דהוי טפי פת בסלו יותר ממדיר שפיר קמיבעיא. וק"ל:

תוס' ד"ה מט' קבין וכו'. נראה ליישב הגירסא שלפנינו מעשרה קבין ופרישות ע"פ דעת הרא"ש במורד דצריך ליתן לה מזונות חוץ מג' דינרין א"כ צריך ליתן לה שני קבין חיטין חוץ השלשה דינרים. נמצא הכל עשרים קבין. הרי דהוי אחד מעשרה. ובזה א"ש יותר דלא חשיב קיטניות ושמן וגרוגרת שצריך ליתן במשרה. ולפמ"ש נכון דזהו שוה בשניהם לדעת הרא"ש הנ"ל. מיהו יש לומר דניחא להו יותר בגירסא מתשעה קבין ליישב בזה מה שדקדק מהר"ם ז"ל. דמנ"ל יותר דילמא בשוה. ותו קשה לי דהא במשרה אוכלת עמו לילי שבת וקי"ל כמ"ד אוכלת ממש. נמצא דהוי במשרה שני קבין וסעודה. ונראה דלפמ"ש יש לומר דס"ל כהרא"ש דאלו ג' דינרין הם חוץ מהמזונות. ובהחשב ט' סעודות נגד הסעודה של ליל שבת הוא יותר מקב. דקב אמרינן לקמן דהוא ח' סעודות נמצא הוי יותר מט' וכיון דלא הוי ט' ופלגא נקט לשון יותר מט'. וק"ל: מיהו בל"ז יש לישב קושית מהר"ם הנ"ל דהא אמר לקמן במורד מתשמיש אפילו שמואל מודה דיוציא ויתן כתובה אם אינה רוצה בהספ' ש"מ דעדיף יותר מט' קבין. וק"ל:

שם פירש"י מערב שבת וכו'. שהוא ליל תענוג וכו'. נראה דר"ל דלהכי לא נקט פעם א' בשבת כמו בחמרין דמתניתין אלא דהכא בת"ח ערב שבת דוקא משום שהוא ליל תענוג וכו'. מיהו מדלא קאמר בכל ערב שבת סתמא. משמע דאפ"ה העונה קבוע פעם א' בשבת ונפקא מיניה דאם היה אונס בליל שבת דמחויב לקיים עונתה בחול וזהו דקאמר מע"ש לע"ש וכן משמע מלשון הרמב"ם וטוש"ע שכתבו סתם ת"ח עונתן פעם אחת בשבת. כמו באינך. וכן משמע מלשון הר"ן דמקשה וליתני במתניתין עונת ת"ח ואי ע"ש דוקא לא שייך למיתני בהדי אינך דתלוין בשיעור הזמנים. מיהו לכאורה יש לדקדק הא דכתבו הפוסקים בא"ח סימן ר"מ דחיוב עונה בליל טבילה מהא דקאמר ר' המנונא בברכות דף י"ד וידענא דליל טבילה הוי ממאי שהחיוב הוא בשביל שהיא בליל טבילה דילמא הוא משום קיום העונה שעבר שבוע בימי נדותה ונפקא מיניה בגמל וספן שלא בזמן עונה אין חיוב אף בליל טבילה. משמע כיון שהיה אונס בשעת העונה פטור להשלים. ואפשר שיש לחלק בין נדה לשאר אונס. וק"ל:

שם בגמרא כיון דלא חזי האי זימנא וכו'. אף דבי שמשי משמע בין השמשות ואז אין דין כפית המטה נוהג בשבת אלא דעמודא דנורא היה מעט קודם בה"ש וכמו שכתב המהרש"א שם עמוד האש משלים ר"ל שבא קודם שנסתלק עמוד הענן. וק"ל:

פירש"י ד"ה שפטי' וכו'. וזהו הפסול וכו'. לכאורה הוי מצי לפרש כפשטיה כמ"ש בספר שיטה מקובצת דמחמת שסברו דאיכא ח"ו פסול במשפחתם בדקו ולא אשכחו ובזה א"ש דכיון דבדקו הדורות עד דוד המלך שוב אין צריך בדיקה כיון דראויה למלכות וכן שמעי היה בחיילות של דוד כדאיתא בפרק עשרה יוחסין דרש"י ז"ל ס"ל דע"כ לאו משום פסול ממש ח"ו בדקו דקי"ל כל המשפחות בחזקת כשרות אלא לראות אם הגונות המשפחות לדבק זו בזו. ולכך לא בדקו האמהות רק האבות כדאיתא בסוף קידושין דמשום פסולא צריך בדיקה יותר באמהות. וק"ל

שם איעקרא וכו'. הקשה המהרש"א דהא היה דעתה שיבוא וה"ל דעתה להינשא ולדעתי יש לומר דהא דקאמר דעתה להינשא היינו שדעתה להינשא בכל עת אם יזדמן לה אבל כשיודעת שלא תנשא עד אחר עשר שנים אינו מועיל. ולפ"ז יש לומר דכל הני דבסמוך דשהו י"ב שנה היינו דלא פסקו עם נשותיהם אלא פחות מעשר שנה ואח"כ ישבו שנים ושלשה שנים שלא ברשות כדס"ל לחכמים לעיל וכיון דלאחר זמן הפסיקה סברה שיבוא בכל עת תו לא מתעקרא אבל הכא דפסק תרתי סרי שנין והטעם דאפשר דסבר ר' כר' אליעזר רביה כדסתם במתניתין דאין יוצאין שלא ברשות כי אם שלשים יום א"נ כיון דהפסיקה היה קודם אירוסין לא דמי ליצא שלא ברשות אחר הנשואין כיון דאדעתא דהכי מנסבא ליה וכיון דפסק עמה כל י"ב שנה שפיר איתעקרא ודוק:

רבי איעסק ליה לבריה בי ר' חייא וכו' יתבו ועיינו רבי אתי משפטיה בן אביטול ורבי חייא אתי משמעי אחי דוד. פירש"י שלא היתה בת הבאה משמעה הוגנת לינשא לבן רבי שהיה מזרע מלכים והיא לא היה בת מלכים. כתב הרב עיר בנימין ז"ל וזה תופס לשונו. הקשה בחידושי אגדות וכי מפני שלא היתה בת מלכים לא היתה הגונה וכו' וגם בעיני יפלא דלא מצינו שהיה ר"י בן זמרא מזרע בית דוד. אומר אני דהכא שהמליכו לדוד הוא הקטן ואחיו הגדולים ממנו נמאסו מן המלוכה וכמאמר שמואל הנביא גם בזה לא בחר ה' וא"כ מעשיהם גרמו להתרחק מן המלוכה לכך אמרו פסולא איכא והקפידו מן השמים שלא לזווגם יחד כי מעשה דוד היו גדולים ממעשה אחיו אבל באמת אם היה נמצא מזרע כשר כמו זרע בית דוד אף שלא היו מלכים בודאי ראוים לידבק בזרע מלכים ולדבר זה כל ישראל בני מלכים. אך זאת נפלאת בעיני כי בירושלמי אמר רבי אי אתא רב הונא להכא אנא מותיב ליה לעיל מני דאיהו מיהודה ואנא מבנימין ומפרש בפ"מ דרבי היה מצד אמו מיהודה ואיך דקדקו מן השמים במשפחת אם שלא לידבק עם ר' חייא דאתי משמעא אחי דוד. ע"כ דברי הרב עיר בנימין קצת בקצור:
ובטרם יקרב אליהם ד"ק קנ"ה זה רגע אדבר דיש להעיר בירושלמי הלז והוא בפ"ט דכלאים במאי דאמר רבי אין סליק רב הונא ריש גלותא להכא אנא מותיב ליה לעיל מינאי דהוא מן יהודה ואנא מבנימין דהוא מן דכריא ואנא מנוקבתא ומאי למימרא פשיטא דהוא יש לו מעלה עליו ואמאי אצטריך לומר הכי דאי סליק אנא מותיב ליה לעיל מינאי. והיה מקום להביא קצת ראיה למה שפסק הרב כנה"ג ז"ל בתשובותיו חלק י"ד שנדפסו מקרוב בסימן רי"ח דמי שהיה קבוע בעיר א' להורות והיה חותם ראשונה בכתבים ובשטרי כתובות ובא ת"ח ורוצה ליטול הקדימות מהחכם שהיה שם והחכם שהיה שם טוען שכבר זכה ואפילו שהת"ח שבא גדול ממנו בחכמה ובמנין כיון שהוא החזיק אין להורידו מגדולתו ופסק שהדין עם החכם שהיה שם והוא יחתום ראשון ע"ש באורך. ולפי זה אצטריך לרבינו הקדוש לומר דאי סליק רב הונא אנא מותיב ליה לעיל מינאי דעל פי הדין לא היה צריך לתת לרב הונא הקדימה שישב עליו כיון שהוא זכה וכמו שפסק הרב כנה"ג ז"ל. אמנם הוא מענותנותו היה עושה לפנים משורת הדין ומושיבו עליו:
אמנם יש לדחות דלעולם דאם הבא מחדש הוא יותר חכם מאשר הוא קבוע שם הדין הוא דצריך לתת לו הקדימה הפך הרב כנה"ג. אך רבינו הקדוש היה יותר חכם מרב הונא ובכי הא אין לתת לו הקדימה והיינו רבותיה דרבינו הקדוש דהגם דמצד הדין אין לו להקדימו דהוא רבינו הקדוש גדול ממנו בחכמה. מ"מ מענותנותו מותיב ליה עליה:
איכו השתא אתאן לדידן לדברי הרב עיר בנימין והנה מ"ש דמפרש ביפה מראה דרבי לא היה מיהודה אלא מצד אמו אין צורך לדברי הרב יפ"מ דכן הוא מפורש שם בירושלמי ועיין בב"ר פרשה ל"ג. ולעיקר הדבר מ"ש הרב עיר בנימין בסוגיין דאחי דוד נמאסו מן המלוכה ומעשיהם גרמו ולכך פסולא איכא. לי ההדיוט אין דברי הרב ז"ל כאן מחוורין כלל דח"ו לומר שנמאסו ודוקא באליאב שהיה כעסן אמר ה' כי מאסתיהו. אבל באחרים אמר לא בחר ה' כי לענין מלוכה לא לבד צריך מעשים רק דנשמתו ומדרגתו יהיו למלוכה כמו דוד הע"ה שהיה רגל ד' למרכבה ונפש אדה"ר וכו' ומי שאינו מלך אינו נמאס ותימא על הרב ז"ל איך לא חש לכבוד ר' חייא רבה. ותו לדידיה דרבי יוסי בן זמרא לא היה מזרע מלכים אלא היה זרע כשר כמו זרע דוד וכל ישראל בני מלכים הם. א"כ לדידיה ח"ו זרע אחי דוד ח"ו לא הוה בסוג זה וא"כ מאי ק"ל מהירושלמי דאיך לא רצו דמשפחת אם לא ידבק עם ר' חייא ומאי קושיא ואין להאריך בזה והמעיין בעיניו יראה ולבבו יבין:
ואיברא דמה שפירש הרב חידושי אגדות בגמרא דהכונה יתבו ועיינו אם יש לתלות בפיסול ומצאו דח"ו לא יש פיסול והכל ממשפחת ישי הוא פירוש יפה אף נעים. וכן ראיתי בשיטה מקובצת לכתובות שבתוך הדברים כתוב וז"ל יתבו ועיינו ולא אשכחו מידי דתרוייהו מיחסי טובא עכ"ל והנאני שהוא כפירוש הרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות האמור:

פסקו ליה תריסר שנין למיזל בבי רב. עין רואה בסוגיין כל הני עובדי דמייתי דהוו פסקי תריסר שני למיזל בבי רב. וצריך להבין דבר שבמנין זה שנים עשר מה טיבו. ומי יגיד לנו קש"ט שנים עשר על מה אדניו הטבעו דתנאי ואמוראי כלהו להטיב לו ידעו. והרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות ישנו בנותן טעם לשבח. גם הרב עיון יעקב ז"ל גם הוא כתב תרי או תלתא טעמי עיין שם:
ואולם הרב עיר בנימין כתב דספן עונתו לששה חדשים ואם יש לו ד' נשים כל אחת לשתי שנים ותלמידים יוצאים שלא ברשות ג' שנים ואם יש לו ד' נשים מגיע לכל א' עונה לי"ב שנים זהו תורף דבריו. ועם האדון הסליחה דשלשה שנים אינו עונה ועונתן משבת לשבת ואיברא כי בלכתם ילכו ג' שנים אבל בחזרתן חייבין לקיים מצות עונה ואם יש לו ד' נשים עונת כל א' בכל חדש דעונתן הוא משבת לשבת והדברים פשוטים אין להאריך בהם:
ואפשר דרך דרש ירמז דתנן בן עשר למשנה וימי שנותנו ע' שנים ומע' הסר עשר דתנן בן עשר למשנה נשארו ס'. וחומש ס' הוא י"ב ומשו"ה בחרו בי"ב שנה דהוא חומש החיים שיהיה בעסק התורה:
(ב) א"נ דיש בשנים עשר שנה תרי"ג שבועות והותר כנגד תרי"ג מצות שיזכו לידע התורה שהיא שקולה ככל התרי"ג מצות:
(ג) א"נ דיש בשנים עשר שנה קמ"ח חדשים עם חדשי העבור דבזה יזכו לתורה שהוא קמח רוחני לנפש ובזכות התורה קמח לגוף כמ"ש אם אין תורה אין קמח:
(ד) א"נ שנים עשר בגימטריא עם הכולל יצר רע נחש בטל דהתורה מבטלת יצר הרע שהוא מסטרא דנחש:
(ה) א"נ לתקן חלקי נפש רוח נשמה שבכל עולם מארבעה עולמות שהם כמספר י"ב בכח עסק התורה:
(ו) א"נ ליחד ד' אותיות בכל שם משמות הקדש שלשה אהיה הויה אדני וליחדם יחוד שלם שהם במספר י"ב:
(ז) א"נ שעל ידי עסק התורה לשמה ימשך מיסוד אבא ללאה בחב"ד וחג"ת ונה"י כמו שביאר רבינו האר"י ז"ל גם תורה שבע"פ היא כנגד מלכות ועל ידי עסק התורה מתיחדים קב"ה ושכינתיה והנה כנגד ט' ספירות לאה ויסוד אבא הם י' ועוד ב' רמז ליחוד קב"ה ושכינתיה הם י"ב וא"ש ה' הטוב יכפר בעד ודוק כי כי קצרתי:

קרי עליה רמי בר חמא החוט המשולש וכו'. מקשים אמאי לא קאמר קרא לא ימושו מפיך וכו' ואפשר דרצה לרמוז מ"ש התוספות דצריך שיהיו רואים זה את זה כי הכא דרבי אושעיא ור' חמא בר ביסא במעמד שלשתן וזהו החוט המשולש השלשה חוטין ביחד ונראין חוט אחד:

חזיתיה ברתיה דהוה צנוע ומעלי א"ל אי מקדשנא לך אזלת לבי רב וכו'. נראה טוהר קדושה נשמתה שהיתה סיבה להעמיד התורה ונשמתה חזה תוקף גדולת רבי עקיבא והניחה עושר וכבוד אביה וכמה הרפתקי עדו עלה ולבסוף זכתה לעושר וכבוד והקרן קיימת לעה"ב. והרב סדר הדורות הוכיח דהיה לו לרבי עקיבא אשה אחרת קודם כמו שנראה ממשנתינו פ"ג דידים ואבות דרבי נתן פרק הששי ע"ש באורך:

מע"ש לע"ש וכו' עתה בא לידי ספר חדש מהגאון החסיד אב"ד דק"ק פפד"מ מהר"ר פנחס סג"ל זה שמו ספר כתובה והוא שיטה על כתובות וכרגע נראה לי וראיתי בדף צ"ט מהספר ע"א וע"ד דנטה לומר דאם הת"ח נאנס בליל שבת בעי שלומי בשבוע ע"ש והרב עולת תמיד סי' ר"מ כתב דאינו חייב להשלים ולי ההדיוט נראה כדבריו ובפרט לטעם הזהר הקדוש הנז'. והכל לפי מה שהוא אדם:

עד דאתי איעקרה דביתהו פירש"י נעשית עקרה כן דרך העומדות עשר שנים בלא בעל וכתב הרב עיון יעקב וז"ל דברי רש"י לכאורה תמוהים דהא איתא להדיא ביבמות דף ל"ד כשמצפה ומשמרת על בעלה לא מעקרה וכבר הרגיש מהרש"א ול"נ דכונת רש"י ג"כ הכי הוא דתמוה מ"ש יאמרו עניה זו לשוא שמרה וכו' אלא דבאמת נעשית עקרה דרך מקרה אלא לפי שכן דרך העומדות עשר שנים כשאינה מצפה נעקרה יאמרו לשוא שמרה שאם היתה מצפה ומשמרת וכו' לא נעקרה עכ"ל ומ"ש דבאמת נעשית עקרה דרך מקרה מלשון רש"י דפירש נעשית עקרה כן דרך וכו' משמע דמשו"ה נעקרה ולא דרך מקרה ומה שסיים לשוא שמרה שאם היתה מצפה וכו' הם דברים סותרים דאיך אמר שמרה ואם היתה מצפה. ורש"י במהדורא קמא הביאו בשיטה מקובצת כתב וז"ל נעשית עקרה לפי ששהתה אחר בעלה עשרה שנים שוב אינה מתעברת וכגון שאין דעתן להנשא באותן עשר שנים עכ"ל. והנראה לומר הוא דזו הסיחה דעתה מבעלה ולכך נעקרה ואיהי דאפסידה אנפשה אך הבריות יאמרו לשוא שמרה דיסברו דודאי לא הסיחה דעתה והמתינה ודעתה על בעלה ולשוא שמרה וח"ו יהיה נראה כמתרעם לצד עילאה דכיון דהיה לה זכות לתת רשות לבעלה לת"ת איך לשוא שמרה והם אינם יודעים שהסיחה דעתה. ומה שלא פירש רש"י דאע"ג דהיתה מצפה ודעתה על בעלה דרך מקרה הכי קרה לה וז"ש לשוא שמרה דהמתינה ודעתה עילויה ועכ"ז איעקרה. היינו דכיון דכך היא המדה דבמצפה אינה נעקרת לא רצה לפרש דזו נשתנו עליה סדרי כיון דעושה מצוה גדולה לתת רשות לבעלה וגורמ' להגדיל תורה ובחר לפרש דאיהי אפסידה נפשה דהסיחה דעתה:
ומה שרצה לישב בספר כתובה דהא דאמרינן דעתה להנשא היינו כשדעתה להנשא בכל עת אם יזדמן אבל כשיודעת שלא תנשא עד אחר עשר שנים אינו מועיל וכל הני דשהו י"ב שנים לא פסקו אלא פחות מעשר שנים ואח"ך ישבו שנים שלשה שנים שלא ברשות וכו' אבל הכא פסק י"ב שנים וכו' ע"ש אע"ג דדברי רש"י במהדורא קמא שהבאתי נוטים לדבריו ק"ק דרבי איך פסק י"ב שנה דודאי תתעקר כשיודעת שלא יבא בעלה עד אחר עשרה שנים. וגם לשון עניה זו לשוא שמרה לא א"ש ודוק:

קם קמיה וכו' מי איכא אבא דקאים מקמיה ברא. הנה אשו"ר ברהטי"ם להרב מגילת ספר עשין י"ב שהקשה מהכא למ"ש הרמב"ן פ"ק דקדושין דמאי דרהטא סוגיין דעומדים מפני הת"ח היינו בזקנים וכו' והא הכא דר' חמא קם מקמיה ינוקא וכו' ויש ללמוד מכאן דאפי' בנו והוא רבו אין האב צריך לעמוד בפני רבו בנו דאל"כ מאי תמהה דביתהו לפי מה שעלתה על דעתה דר' חמא ידע שהוא בנו מי איכא אבא דקאים באפי ברא הרי היכא דבריה רביה אבוה קם ואפ' דר' חמא ראה שבנו חכם ממנו אלא ודאי דפשיטא לה דאפילו בנו והוא רבו אין האב חייב לעמוד בפני בנו עכ"ד:
ועם האדון הסליחה דלא שמא מתיא דמ"ש הרמב"ן הוא דבכוליה תלמודא מוכח ורהטי סוגיי דעומדין מפני ת"ח מן הדין. ומה ראיה איכא מר' חמא אימור דלפנים משורת הדין עביד ותו דבא לביתו ורצה לכבדו א"נ ר' חמא סבר כר"י הגלילי והרמב"ן לא קאי אלא על סוגיי דתלמודא דמן הדין עומדים מפני ת"ח. ומה שרצה להוכיח ממ"ש דביתהו מי איכא אבא דקאים מקמיה ברא לפשוט מאי דבעי תלמודא בנו והוא רבו ופיר"ש מן האשה דסברה דכבר ידע ר' חמא דהוה בריה וכו' הדבר קשה לפשוט בעיית הש"ס משיחה קלה דדביתהו דר' חמא וההנחה שהניח הנח"ה שובר"ת דדביתהו כבר הרגישה כי לא ידע בעלה שהוא בנו ומילתא בעלמא אמרה ליה להודיעו שהוא בנו. גם מה שהכריח דדילמא ראה דחכם בנו יותר והוא רבו אפילו לפי דבריו הן נסתר במה שכתבנו דמילתא בעלמא אמרה האשה. ותו דאיך בשעה קלה ראה שחכם כרבו דהגם דבאיזה הלכות ראה שהוא חכם אין ראיה מחכמתו כי רבה לאחשוביה שהוא כרבו. ותו דבעיית הש"ס פ"ק דקדושין כשלמד ממנו ממש והוא רבו באמת וזו אינה משלנו ואין להאריך יותר:
ואני ראיתי בשיטת ברכות כ"י נושנת היא שכתב דהרא"ש היה קם מפני בנו רבינו יחיאל שהיה חכם גדול לעשות יקר כבוד לתורה עכ"ד ולפנים משורת הדין עבד וכההיא דפ' שלשה שאכלו דרב פפא אפסיק לאבא מר בריה ע"ש. ומ"ש מי איכא אבא וכו' מילתא בעלמא זאת אומרת להודיע שהוא בנו כאמור. א"נ נסתפקה אי ידע שהוא בנו או לא ידע ולהכי אמרה בלשון זה ופשוט:

אכולהו. נמי קאמר דע''י נדר יתר משבת אחת לא: והא. בלא נדר ששה חדשים קאמר בספנים: אינו דומה. לענין תענית מי שיש לו כו' אף כאן בלא נדר דעתה נוחה לבעלה שמא יבא בתוך הזמן אבל זו משהדירה הרי היא כמי שאינה מצפה לבעל: חמר ונעשה גמל מאי. נישאת לו כשהוא חמר מהו ליעשות גמל שלא ברשות הרווחה עדיפא לה שיתעשר או עונה עדיפא לה: בקב ותיפלות. להיות בעלה עמה: מעשרה קבין. להתעשר: דברי ר''א. אמתני' קאי וסיפא דמתני' נקיט: זו דברי ר''א. הנך עונות ויציאות שלא ברשות דמתני' דקתני התלמידים יוצאים לת''ת שלא ברשות שלשים יום: סמכו רבנן. תלמידים שבדורנו סומכים על דבריו ויוצאין שלא ברשות: ועבדי עובדא. כוותיה: בנפשייהו. והוא בא להם ליטול מהם נפשות שנענשים ומתים: מסכיא. תרגום של מצפה: מע''ש כו'. שהוא ליל תענוג ושביתה והנאת הגוף: כפו מטתו. כדת המתאבלים דחייבין בכפיית המטה: איעסק לבריה. להשיא בתו של רבי חייא: איכא פסולא. שלא היו מהוגנים לזוג אחד: שפטיה בן אביטל. בן דוד היה אביטל שם אשת דוד ור' חייא אתי משמעי וזהו הפסול שר' היה מבית דוד ולא היתה בת הבאה משמעי הוגנת לבנו שלא היתה בת מלכים: פסקו ליה תרתי סרי שנין. קודם שיכנוס: אחלפוה קמיה. העבירו הנערה לפני החתן: דעת קונך יש בך. שאמר להרחיק זמן חופתו וחזר וקרבה מרוב חיבת כלתו: מעיקרא כתיב תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך. שיבאו לארץ ואח''כ יבנו לו מקדש: ולבסוף אמר ועשו לי מקדש. במדבר: איעקרא. נעשית עקרה כן דרך העומדות עשר שנים בלא בעל: בשילהי הלוליה דר' שמעון. סוף ימי חופתו: איעכב לי. המתן לי עד שיכלו ימי חופתי ואלך עמך לבי רב: אישתנו שבילי דמתא. שנבנו בעיר בנינים חדשים ונסתמו בה מבואות: לההיא רביתא. נערה: סוי לבה. ראה לבה כלומר נדמה ללבה פתאום שזה בעלה: לא איעביד כדעבד בר חכינאי. שנכנס לביתו פתאום: יתיב קמיה. ולא היה האב מכירו: חזיא. לבריה דמחדדן שמעתתיה: אי הואי הכא. אילו הייתי כאן כשהנחתי בני קטן והלכתי הייתי מלמדו תורה והיה חכם כזה: כלבא שבוע. שם א' מעשירי ירושלים שכל הנכנס לביתו רעב ככלב הי' יוצא שבע:

רוצה אשה בקב ותיפלות כו'. תימה דאמרינן לעיל שאני התם דאית להו רווחא ושמא עבודת המלך איכא רווחא טפי: מתשעה קבין ופרישות גרסי' דהמשרה אשתו ע''י שליש תנן (לקמן סד:) דנותן לה שני קבין ואינו פורש מתשמיש והמורד על אשתו מתשמיש מוסיפין על כתובתה ג' דינר (לקמן סג.) ולפי חשבון ד' סאין בסלע הוי ג' דינר י''ח קבין.] כן פי' בערוך.: החוט המשולש לא במהרה ינתק. לפי ששלשתן ראו זה את זה כדאמרי' בעלמא (בב''ב נט.) שאמר ר' אושעיא דבר ואתו ושאלו לר' ביסא לכך קרי עלייהו החוט המשולש לא במהרה ינתק כלומר לא ינתק מזרעו לעולם כדאמרי' בעלמא (ב''מ דף פה.) כיון שאדם לומד הוא ובנו ובן בנו מכאן ואילך תורה חוזרת על אכסניא שלה ודריש מואני זאת בריתי וגו': [וע''ע תוספות ב''ב נט. ד''ה החוט]: דהוה צניע ומעלי. והא דאמר באלו עוברין (פסחים מט:) אמר ר''ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור משמע דלא הוה מעלי איכא למימר דהתם לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים אלא משום שהי' סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן והיו תלמידי חכמים שונאים אותם וגם משום שלא היו מניחין אותם ליגע בהם כדאמרינן (חגיגה דף יח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים אבל מכל מקום שומר מצות היה. רבינו תם:

כתובות סב ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף סב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד