כתובות סג ע"א

קָא מִדַּבְּרַתְּ אַלְמְנוּת חַיִּים אֲמַרָה לֵיהּ אִי לְדִידִי צָיֵית יָתֵיב תְּרֵי סְרֵי שְׁנֵי אַחְרָ(י)נְיָי[תָא] אֲמַר בִּרְשׁוּת קָא עָבֵידְנָא הֲדַר אָזֵיל וְיָתֵיב תְּרֵי סְרֵי שְׁנֵי אַחְרָ(י)נְיָי[תָא] בְּבֵי רַב כִּי אֲתָא אַיְיתִי בַּהֲדֵיהּ עֶשְׂרִין וְאַרְבְּעָה אַלְפֵי תַּלְמִידֵי שְׁמַעָה דְּבֵיתְהוּ הֲוָת קָא נָפְקָא לְאַפֵּיהּ אֲמַרוּ לַהּ שִׁיבָבָתָא שְׁאִילִי מָאנֵי לְבוֹשׁ וְאִיכַּסַּאי אֲמַרָה לְהוּ יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ כִּי מְטַאי לְגַבֵּיהּ נְפַלָה עַל אַפַּהּ קָא מְנַשְּׁקָא לֵיהּ לְכַרְעֵיהּ הֲווֹ קָא מְדַחֲפִי לַהּ שַׁמָּעֵיהּ אֲמַר לְהוּ שִׁבְקוּהָ שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם שֶׁלָּהּ הוּא
שְׁמַע אֲבוּהָ דַּאֲתָא גַּבְרָא רַבָּה לְמָתָא אָמַר אֵיזִיל לְגַבֵּיהּ אֶפְשָׁר דְּמֵפַר נִדְרַאי אֲתָא לְגַבֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ אַדַּעְתָּא דְּגַבְרָא רַבָּה מִי נְדַרְתְּ אָמַר לוֹ אֲפִילּוּ פֶּרֶק אֶחָד וַאֲפִילּוּ הֲלָכָה אַחַת אֲמַר לֵיהּ אֲנָא הוּא נְפַל עַל אַפֵּיהּ וְנַשְּׁקֵיהּ עַל כַּרְעֵיהּ וִיהַב לֵיהּ פַּלְגָא מָמוֹנֵיהּ בְּרַתֵּיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא עֲבַדָא לֵיהּ לְבֶן עַזַּאי הָכִי וְהַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי רְחֵילָא בָּתַר רְחֵילָא אָזְלָא כְּעוֹבָדֵי אִמָּא כָּךְ עוֹבָדֵי בְּרַתָּא
רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא שַׁדְּרֵיהּ אֲבוּהִי לְבֵי רַב לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף פְּסַקוּ לֵיהּ שֵׁית שְׁנֵי כִּי הֲוָה תְּלָת שְׁנֵי מְטָא מַעֲלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי אָמַר אֵיזִיל וְאֶיחְזִינְהוּ לְאִינָשֵׁי בֵּיתִי שְׁמַע אֲבוּהִי שְׁקַל מָנָא וּנְפַק לְאַפֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ זוֹנָתְךָ נִזְכַּרְתָּ אִיכָּא דְאָמְרִי אֲמַר לֵיהּ יוֹנָתְךָ נִזְכַּרְתָּ אִיטְּרוּד לָא מָר אִיפְּסִיק וְלָא מָר אִיפְּסִיק
מַתְנִי' הַמּוֹרֶדֶת עַל בַּעְלָהּ פּוֹחֲתִין לָהּ מִכְּתוּבָּתָהּ שִׁבְעָה דִּינָרִין בַּשַּׁבָּת רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שִׁבְעָה טַרְפְּעִיקִין עַד מָתַי הוּא פּוֹחֵת עַד כְּנֶגֶד כְּתוּבָּתָהּ רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר לְעוֹלָם הוּא פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁאִם תִּפּוֹל לָהּ יְרוּשָּׁה מִמָּקוֹם אַחֵר גּוֹבָה הֵימֶנָּה וְכֵן הַמּוֹרֵד עַל אִשְׁתּוֹ מוֹסִיפִין עַל כְּתוּבָּתָהּ שְׁלֹשָׁה דִּינָרִין בְּשַׁבָּת רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שְׁלֹשָׁה טַרְפְּעִיקִין
גְּמָ' מוֹרֶדֶת מִמַּאי רַב הוּנָא אָמַר מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר מִמְּלָאכָה תְּנַן וְכֵן הַמּוֹרֵד עַל אִשְׁתּוֹ בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מִתַּשְׁמִישׁ לְחַיֵּי אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִמְּלָאכָה מִי מְשׁוּעְבָּד לַהּ אִין בְּאוֹמֵר אֵינִי זָן וְאֵינִי מְפַרְנֵס
וְהָאָמַר רַב הָאוֹמֵר אֵינִי זָן וְאֵינִי מְפַרְנֵס יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה וְלָאו לְאִמְּלוֹכֵי בֵּיהּ בָּעֵי
מֵיתִבִי אַחַת לִי אֲרוּסָה וּנְשׂוּאָה וַאֲפִילּוּ נִדָּה וַאֲפִילּוּ חוֹלָה וַאֲפִילּוּ שׁוֹמֶרֶת יָבָם
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מִמְּלָאכָה שַׁפִּיר אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִתַּשְׁמִישׁ נִדָּה בַּת תַּשְׁמִישׁ הִיא אָמַר לָךְ אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ לְמִי שֶׁאֵין לוֹ
אִיכָּא דְּאָמְרִי בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מִתַּשְׁמִישׁ הַיְינוּ דְּקָתָנֵי חוֹלָה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סג - א

עד כמה קא מדברת אלמנות חיים [עד מתי את מתנהגת כאלמנה חיה]!?

אמרה ליה אשתו של רבי עקיבא לאותו זקן: אי לדידי ציית, אם היה שומע לי רבי עקיבא בעלי, הוה יתיב תרי סרי שני אחריני, היה יושב שם עוד שתים עשרה שנים אחרות.

אמר רבי עקיבא כששמע את דבריה: אם כן, ברשות קא עבידנא [ברשות אשתי אני עושה] -

הדר, אזיל, ויתיב תרי סרי שני אחריני בבי רב [חזר רבי עקיבא, וישב עוד שתים עשרה שנים אחרות בישיבה].

כי אתא, אייתי בהדיה עשרין וארבעה אלפי תלמידי [וכאשר שב רבי עקיבא לביתו לאחר אותן שתים עשרה שנים, הביא עמו לעירו עשרים וארבעה אלף תלמידים].

שמעה דביתהו, הות קא נפקא לאפיה [כאשר שמעה אשתו על ביאתו, יצאה היא לקראתו].

אמרו לה שיבבתא [שכנותיה]: שאילי מאני לבוש ואיכסאי [שאלי לך בגדים לבשי והתכסי בהם], שלא תתבזי בכסותך הדל.

אמרה להו אשת רבי עקיבא לשכנותיה: "יודע צדיק נפש בהמתו", מכיר הוא בי שאין לי כל, ואיני צריכה להתהדר בפניו. ^[1]

כי מטיא לגביה, נפלה על אפה קא מנשקא ליה לכרעיה [כאשר הגיעה עד רבי עקיבא, נפלה על פניה, ונישקה את רגליו של רבי עקיבא] -

הוו קא מדחפי לה שמעיה [היו שמשי רבי עקיבא דוחפים אותה].

אמר להו רבי עקיבא לשמשיו: שבקוה [הניחוה], כי לימוד התורה שלי ולימוד התורה שלכם - שלה הוא! תורה שלמדתי אני, ותורה שלמדתם אתם, על ידה הוא, שאלמלא שלחתני ללמוד, לא הייתי זוכה ללמוד וללמד.

שמע בן כלבא שבוע אבוה של אשת רבי עקיבא דאתא גברא רבה למתא [שהגיע אדם גדול לעיר], ולא ידע שחתנו הוא -

אמר בן כלבא שבוע [שהתחרט על נדרו, בלא שידע שזה הוא חתנו]: איזיל לגביה, אפשר דמפר נדראי [אלך אליו שמא יתיר לי את נדרי] שהדרתי את בתי מנכסי.

אתא בן כלבא שבוע לגביה רבי עקיבא, וביקש להתיר את נדרו.

אמר ליה רבי עקיבא לחמיו: אדעתא דגברא - רבה מי נדרת? לו היית יודע שחתנך יהיה אדם גדול, האם היית נודר?

אמר ליה בן כלבא שבוע לרבי עקיבא: אפילו על דעת שידע חתני פרק אחד ואפילו הלכה אחת לא הייתי מדירה לבתי.

אמר ליה רבי עקיבא לחמיו: אנא הוא חתנך! והתיר לו את נדרו. ^[2]

נפל בן כלבא שבוע על אפיה, ונשקיה לרבי עקיבא על כרעיה [נפל על פניו ונישק את רגלי רבי עקיבא], ויהיב ליה פלגא ממוניה [נתן לו את חצי רכושו].

ומוסיפה הגמרא ומספרת:

אף ברתיה דרבי עקיבא, עבדא ליה לבן עזאי הכי [אף בתו של רבי עקיבא שנתארסה ^[3] לבן עזאי עשתה לו כן], שנתקדשה לו על מנת שילמד תורה בישיבה בלא ידיעת אביה. ^[4]

והיינו דאמרי אינשי [וזה הוא שאומרים האנשים]:

רחילא - בתר רחילא אזלא [הכבשה הקטנה הולכת אחר אמה].

כעובדי אמה - כך עובדי ברתא [כמעשי אמה כן מעשי בתה].

רב יוסף בריה דרבא, שדריה אבוהי [שלחו אביו] לאחר נישואיו לבי רב לישיבה לקמיה דרב יוסף.

פסקו ליה משפחת הכלה להיות שית שני [שש שנים] בישיבה.

כי הוה תלת שני [לאחר שלש שנים], מטא מעלי יומא דכפורי [כשהגיע ערב יום הכפורים]. ^[5]

אמר רב יוסף בריה דרבא: איזיל, ואיחזינהו לאינשי ביתי [אלך לביתי לראות את אנשי ביתי].

כאשר שמע אבוהי כי בא בנו, שקל מנא, ונפק לאפיה [נטל כלי זין ויצא לקראתו] כאילו בא להלחם עמו, ^[6] ואמר ליה: האם בזוגתך נזכרת!?

איכא דאמרי שכך אמר ליה: האם ביונתך ^[7] נזכרת!?

איטרוד נטרדו שניהם באותה מריבה, ולא מר, רבא, האב, איפסיק [אכל סעודה המפסקת], ולא מר, רב יוסף, הבן איפסיק.

מתניתין:

המורדת על בעלה [בבעלה], ובגמרא יתבאר אם היה המרד בהמנעות מתשמיש או מעשיית מלאכה -

פוחתין לה מכתובתה, שבעה דינרין בכל שבת [שבוע] שהיא עומדת במרדה, דינר ליום. ואחר כך נותן לה גט, ויוצאת בלא כתובה. ^[8]

רבי יהודה אומר: אין פוחתין לה אלא שבעה טרפעיקין [יתבאר ערכם בגמרא] בכל שבוע, טרפעיק אחד ליום.

עד מתי [עד כמה] הוא פוחת? - עד כנגד כתובתה. עד שיפסידנה כל כתובתה, ^[9] אבל אינו נוטל מהנכסים של אשתו.

רבי יוסי חולק ואומר:

לעולם הוא פוחת והולך, ואף גובה מנכסיה, עד שאפילו אם תפול לה ירושה ממקום אחר, זכותו של הבעל להיות גובה הימנה, כל זמן מרדה, לפי השיעור ששנינו לעיל. ^[10]

וכן המורד על אשתו, מוסיפין על כתובתה שלשה דינרין בכל שבת [חצי דינר ליום, ואין מוסיפין על השבת]. והן נעשין חוב עליו, לכשיתחייב לתת לה את כל כתובתה. ^[11]

רבי יהודה אומר: שלשה טרפעיקין בלבד מוסיפין לה, חצי טרפעיק ליום.

גמרא:

שנינו במשנה: המורדת על בעלה.

והוינן בה: מורדת ממאי, ממלאכה או מתשמיש?

רב הונא אמר: מורדת מתשמיש המטה.

רבי יוסי ברבי חנינא אמר: מורדת ממלאכה. ^[12]

תנן במשנתנו: "וכן המורד על אשתו". ומשמע שהמרידה שלו היא בדומה למרידה שלה. ואם כן, יש להקשות -

בשלמא למאן דאמר שהמרידה היא מתשמיש, לחיי [ניחא]. שאף מרידת הבעל היא מתשמיש.

אלא למאן דאמר שהמרידה היא ממלאכה, תיקשי: מי [וכי] משועבד לה הבעל לאשתו לעשות לה מלאכה, עד שנאמר שאם אינו עושה מלאכה מורד הוא באשתו!?

ומשנינן: אין, תיתכן מרידה של הבעל מלעשות מלאכה שהוא מחוייב בה כדי לפרנס את אשתו, בבעל האומר לאשתו "איני זן, ואיני מפרנס"!

[אך לפי רש"י, מרידת הבעל הוא בתשלום חיוב המזונות, שהוא צריך ליתן לה כנגד מלאכתה, ולמזונות הרי משועבד הבעל]. ^[13]

ותמהה הגמרא: הרי בעל האומר "איני זן ואיני מפרנס", אינו יכול לעכב את הגט, ולהוסיף על כתובתה!

והא אמר רב: האומר "איני זן, ואיני מפרנס" - יוציא, ויתן כתובה!? ומשנינן: וכי לאו לאמלוכי ביה בעי [האם אין צורך להמלך בבעל?]. שהרי אף לדברי רב, אין מחייבין אותו להוציא מיד, אלא משדלין אותו לזון ולפרנס, ובזמן הזה שמחזרים עליו שיחזור בו, מוסיפין לה בכל שבוע כשיעור האמור במשנתנו. ^[14]

מיתיבי לרבי יוסי בר חנינא, המפרש "מורדת" ממלאכה, ממה ששנינו בברייתא:

דתניא: אחת לי מורדת כשהיא ארוסה, שמורדת מלהנשא, ואחת לי מורדת כשהיא נשואה, ואפילו אם היתה מורדת בהיותה נדה, ואפילו מרדה כשהיא חולה, ^[15] ואפילו שומרת יבם, שאינה רוצה להתיבם - כל אלו בכלל "מורדת" הן.

ותיקשי: בשלמא למאן דאמר מורדת מתשמיש היא, היינו דקתני שאף אשה חולה, אם מרדה, בכלל מורדת היא, כיון שיכולה היא לסבול תשמיש. ^[16]

הערות

^[1] בנדרים נ א כתוב באופן אחר קצת: נפק כולי עלמא לאפיה, ואף היא - אשתו - קמת למיפק לאפיה, אמר לה ההוא רשיעא [אותו זקן] "ואת להיכא! ?" אמרה ליה יודע צדיק נפש בהמתו. והר"ן פירש שם "יודע צדיק נפש בהמתו, יודע הוא זה שנצטערתי בשבילו". והמפרש בנדרים נ א כתב: "אית דאמרי דאיהי הוה ידעה דרבי עקיבא הוה ואמרה ליה דלא מתגניא בעיניה, ואית דאמרי, דלא הות ידעה [דרבי עקיבא היא [אלא הכי קא אמרה, דצדיק לא מבזי לאינשי".

^[2] כתבו התוספות בתירוצם הראשון, שאין זה "נולד" שאין פותחין בו, כי "הכא לא חשיב נולד, דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול", וראה עוד ישוב אחר בדבריהם.

^[3] כן כתבו התוספות לדעת הסובר שבן עזאי לא נישא מעולם.

^[4] רש"י במהדורא קמא.

^[5] ביאר המהרש"א, שבדוקא בא ביום זה, שלא יאמר אביו שבא בשביל תשמיש האסור בלילה זה, אלא לראות מה עשו אנשי ביתו בשלש השנים שנעדר [וראה בגמרא לעיל סב ב, שרב רחומי היה רגיל לבא לביתו בכל מעלי יומא דכפורי].

^[6] ביאר ב"עיון יעקב": לפי שהסייף והספר ניתנו כרוכין מן השמים כדאיתא בילקוט ישעיה א על הפסוק "ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו", ולפי שלדעתו זה ברח מבית הספר, לפיכך הראה לו הסייף.

^[7] כתב המהרש"א ש"יונתך" הוא כמו "זוגתך", שאין היונה נדבקת אלא בבן זוגה.

^[8] בטעם שיעור זה, ראה בירושלמי הביאוהו הראשונים כאן, ובתלמודנו מבואר ששיעור שבעה דינרין או טרפעיקין הוא כנגד שבעה ימים דינר או טרפעיק ליום.

^[9] כתב הריטב"א ש"כתובתה" כוללת נכסי צאן ברזל, ובדין נכסי מלוג ראה מה שכתב שם, וראה אריכות בענין זה בר"ן כאן.

^[10] ראה בר"ן שהביא כמה שיטות בביאור מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי.

^[11] ר"ן; וחלוקת שבעת הדינרין והטרפעיקין, וכן חלוקת שלשת הדינרים והטרעפיקין שנתבארה בפנים, הוא על פי הגמרא.

^[12] כתבו התוספות, שמרידה ממלאכה היא מאותן שבע מלאכות שנשנו במשנה לעיל נט ב בלבד, אבל המורדת ממזיגת הכוס והצעת כרים וכסתות לבעלה והרחצת פניו ידיו ורגליו, אין היא חשובה מורדת; וכן נראה מדברי הירושלמי [הביאוהו הראשונים כאן], שנתן טעם ל"שבעה" דינרין שהן כנגד שבע המלאכות השנויים במשנה. ב. עוד הקשו התוספות: וכי מה שייך מרידה ממלאכה, והרי כיון שמשועבדת היא לו, יכפנה לעשות מלאכה [ראה דבריהם במקורם, שאין קושיא זו לכולי עלמא]! ? ותירצו: כיון שאינה רוצה לעשות מלאכה אלא על ידי כפיה, חשובה היא מורדת, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת.

^[13] כן פירש רש"י. אבל התוספות פירשו, שאינו רוצה לעשות מלאכה כדי שיוכל לזון ולפרנס את אשתו, כי מחוייב הוא לעשות מלאכה כדי שיהיה לו במה לזון ולפרנס. ועיין בדברי התוס', במחלוקת הראשונים אם כל חיובו של הבעל הוא רק לעשות מלאכה בעצמו כדי שיהיה אוכל בביתו, כגון לחרוש ולעשות את כל עבודות השדה כדי שיהיה בביתו לחם, או שהוא גם חייב להשכיר את עצמו למלאכה אצל אנשים אחרים כדי לפרנס את אשתו. ושאלה זאת נוגעת בדיון העקרוני, באדם שחייב כסף ואין לו במה לפרוע את חובו, האם הוא חייב להשכיר עצמו כפועל כדי שיוכל לפרוע חובו. ועיין בחזון איש כאן, שהוכיח מדברי הכתוב "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", שחיוב המזונות שצריך הבעל לפרנס את אשתו [הנקרא בדברי הכתוב "שארה"], הוא כמו חיוב מצות העונה, שאין הוא חיוב ממוני גרידא, אלא שיעבוד הגוף שיש לבעל כלפי אשתו לנהוג כדרך שצריך לנהוג הבעל. ולכן, גם אם נאמר שבעל חוב גרידא אינו צריך להשכיר עצמו, הבעל צריך להשכיר עצמו כדי לפרנס את אשתו.

^[14] כן פירש רש"י; והראשונים תמהו על פירושו של רש"י, כיון שלא מבואר בגמרא כמה זמן נמלכים בו.

^[15] בחולה שיכולה לסבול תשמיש אנו עוסקים, אלא שמחמת חולייה אין רצונה בזה. ראה בתוספות ד"ה רב.

^[16] ולמאן דאמר זה, הא דקתני: ואפילו נדה ואע"ג שאינה בת תשמיש, מתבאר בהמשך הגמרא שמכל מקום מורדת היא, כיון שאין לו פת בסלו.

קא מדברת [את נוהגת] כאלמנות חיים, שהרי בעלך נמצא במקום אחר, ואת חיה כאלמנה בחייו?! אמרה ליה [לו]: אי לדידי ציית [אם לי היה מקשיב] — יתיב תרי סרי שני אחריני [היה יושב עוד שתים עשרה שנים אחרות]. אמר ר' עקיבא כששמע זאת: ברשות קא עבידנא [אני עושה]. הדר אזיל ויתיב תרי סרי שני אחריני בבי [הלך וישב ללמוד תורה שתים עשרה שנה אחרות בבית] הרב. כי אתא אייתי בהדיה [כאשר בא, הביא איתו] עשרין וארבעה אלפי תלמידי [תלמידים], שמעה דביתהו [אשתו], הות קא נפקא לאפיה [ויצאה לקראתו לקבל פניו]. אמרו לה שיבבתא [השכנות]: שאילי מאני לבוש ואיכסאי [שאלי בגד ללבוש והתכסי בו], שלבושך אינו מתאים לקבל פני אדם גדול. אמרה להו [להן]: "יודע צדיק נפש בהמתו" (משלי יב, י). כי מטיא לגביה, נפלה על אפה, קא מנשקא ליה לכרעיה [כאשר הגיעה אליו, נפלה על פניה ונישקה את רגליו]. הוו קא מדחפי לה שמעיה [היו דוחפים אותה שמשיו], שלא ידעו מי היא. אמר להו [להם] ר' עקיבא: שבקוה [הניחו לה], כי כל התורה שלי ושלכם — שלה הוא.

בינתיים שמע אבוה [אביה] דאתא גברא רבה למתא [שבא אדם גדול לעיר] אמר: איזיל לגביה, אפשר דמפר נדראי [אלך אליו, אולי יפר את נדרי] ואוכל לפרנס את בתי. אתא לגביה [בא אליו], אמר ליה [לו] ר' עקיבא: אדעתא דגברא רבה מי [על דעת שיהא עקיבא זה אדם גדול האם] נדרת? אמר ליה [לו]: אפילו אם היה יודע פרק אחד, ואפילו הלכה אחת לא הייתי מקפיד. אמר ליה [לו]: אנא [אני] הוא. נפל חותנו על אפיה [פניו] ונשקיה [ונשקו] על כרעיה [רגליו] ויהיב ליה פלגא ממוניה [ונתן לו את חצי ממונו]. ומספרים: ברתיה [בתו] של ר' עקיבא עבדא ליה [עשתה לו] לבן עזאי הכי [כך], שהיה איש פשוט והיא גרמה לו שילמד תורה. והיינו דאמרי אינשי [והוא שאומרים בני אדם בפתגם מקובל]: רחילא בתר רחילא אזלא [כבשה אחר כבשה הולכת], כעובדי אמה כך עובדי ברתא [כמעשי האם כך מעשי הבת].

ועוד באותו נושא: רב יוסף בריה [בנו] של רבא שדריה אבוהי לבי [שלח אותו אביו לבית] הרב, שילמד לקמיה [לפני] רב יוסף. פסקו ליה שית שני [קצבו לו שש שנים] שיישב בבית הרב. כי הוה תלת שני [כאשר היו, עברו, שלוש שנים] מטא מעלי יומא דכפורי [הגיע ערב יום כיפור], אמר הבן: איזיל ואיחזינהו לאינשי [אלך ואראה את אנשי] ביתי, כלומר, אלך אל אשתי. שמע אבוהי [אביו], שקל מנא ונפק לאפיה [לקח כלי זין כיוצא למלחמה, ויצא לקראתו]. אמר ליה [לו] לפי גירסה אחת: וכי בזונתך נזכרת, שאתה עוזב את לימודך והולך לאשה? איכא דאמרי [יש אומרים] שאמר ליה [לו]: יונתך נזכרת? ומתוך שהיו האב והבן במריבה, איטרוד [נטרדו] לא מר [חכם זה] איפסיק [הפסיק, אכל סעודה מפסקת], ולא מר [חכם זה] איפסיק [הפסיק] באותו יום.

א משנה המורדת על בעלה — קונסים אותה בכך שפוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בכל שבת (שבוע). ר' יהודה אומר: שבעה טרפעיקין (חצאי דינרים). עד מתי הוא פוחת — עד כנגד כתובתה, עד שיגיע הקנס כדי סכום הכתובה שלה. ר' יוסי אומר: לעולם הוא פוחת והולך אפילו יותר מכדי הכתובה, עד שאם תפול לה ירושה ממקום אחר, גובה הימנה. וכן עושים אם אירע להיפך, המורד על אשתו — קונסים אותו ומוסיפין על כתובתה שלשה דינרין בכל שבת (שבוע). ר' יהודה אומר: שלשה טרפעיקין.

ב גמרא שואלים: מורדת ממאי [ממה], באיזה ענין מורדת על בעלה? רב הונא אמר: מתשמיש המטה. ר' יוסי ברבי חנינא אמר: מורדת ממלאכה, שאינה רוצה לעשות מלאכה עבורו. תנן [שנינו במשנה]: וכן המורד על אשתו. בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] כי מרידה זו היא מתשמיש — לחיי [בסדר], שמובן מהו ענין מורד גם לגבי הבעל, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שמורד ממלאכה, מי [האם] משועבד לה הבעל לעשות מלאכה? ומשיבים: אין [כן], מדובר באומר "איני זן ואיני מפרנס", שמורד בחובתו לפרנסה.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] רב: האומר "איני זן ואיני מפרנס את אשתי "— יוציא מיד ויתן כתובה! ומשיבים: ולאו לאמלוכי ביה בעי [וכי אין צורך להמלך בו] אם חוזר בו? ובאותו זמן שדנים עמו ומסבירים לו שהוא צריך לגרש את אשתו, קונסים אותו בינתיים שיוסיף לה על כתובתה.

מיתבי [שואלים] ממה ששנינו בברייתא לענין מורדת: אחת לי (כלומר, אותו דין) אם היתה זו ארוסה שמרדה, או נשואה, ואפילו היתה נדה, ואפילו חולה, ואפילו שומרת יבם.

ונברר במה מדובר, בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] ש"מורדת" משמעו ממלאכה — שפיר [יפה] ומובן הדבר. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שמורדת מתשמיש, וכי נדה בת תשמיש היא? ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך]: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו, שמי שאין לו פת מזומנת בסלו בזמן תענית סובל יותר ממי שיש לו מה לאכול, שמתוך העובדה שהוא יודע שיש לו מה לאכול אין הוא סובל כל כך, ואף כאן, כיון שהיא אומרת לו שאינה רוצה בתשמיש, הריהו מצטער יותר במניעתו אפילו כשהיא נדה או חולה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שהקושיה היתה באופן אחר: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שמשמעות "מורדת" הוא מתשמיש — היינו דקתני [הוא ששנה] ברשימת הנקנסות גם חולה, שאף שאינה מסוגלת לעבוד, הריהי יכולה להיות מורדת לענין תשמיש.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

will you lead the life of a widow of a living man, living alone while your husband is in another place? She said to him: If he would listen to me, he would sit and study for another twelve years. When Rabbi Akiva heard this he said: I have permission to do this. He went back and sat for another twelve years in the study hall. When he came back he brought twenty-four thousand students with him. His wife heard and went out toward him to greet him. Her neighbors said: Borrow some clothes and wear them, as your current apparel is not appropriate to meet an important person. She said to them: “A righteous man understands the life of his beast” (Proverbs 12:10). When she came to him she fell on her face and kissed his feet. His attendants pushed her away as they did not know who she was, and he said to them: Leave her alone, as my Torah knowledge and yours is actually hers.

In the meantime her father heard that a great man came to the town. He said: I will go to him. Maybe he will nullify my vow and I will be able to support my daughter. He came to him to ask about nullifying his vow, and Rabbi Akiva said to him: Did you vow thinking that this Akiva would become a great man? He said to him: If I had believed he would know even one chapter or even one halakha I would not have been so harsh. He said to him: I am he. Ben Kalba Savua fell on his face and kissed his feet and gave him half of his money. The Gemara relates: Rabbi Akiva’s daughter did the same thing for ben Azzai, who was also a simple person, and she caused him to learn Torah in a similar way, by betrothing herself to him and sending him off to study. This explains the folk saying that people say: The ewe follows the ewe; the daughter’s actions are the same as her mother’s.

On the same subject it is related: Rav Yosef, son of Rava, was sent by his father to the study hall to learn before the great Sage Rav Yosef. They agreed that he should sit for six years in the study hall. When three years had passed, the eve of Yom Kippur arrived and he said: I will go and see the members of my household, meaning his wife. His father heard and took a weapon, as if he were going to war, and went to meet him. According to one version he said to him: Did you remember your mistress, as you are abandoning your studies to see a woman? There are those who say that he said to him: Did you remember your dove? Since both father and son were involved in an argument, they were preoccupied and this Master did not eat the cessation meal before Yom Kippur and that Master also did not eat the cessation meal that day.

MISHNA: A woman who rebels against her husband is fined; her marriage contract is reduced by seven dinars each week. Rabbi Yehuda says: Seven half-dinars [terapa’ikin] each week. Until when does he reduce her marriage contract? Until the reductions are equivalent to her marriage contract, i.e., until he no longer owes her any money, at which point he divorces her without any payment. Rabbi Yosei says: He can always continue to deduct from the sum, even beyond that which is owed to her due to her marriage contract, so that if she will receive an inheritance from another source, he can collect the extra amount from her. And similarly, if a man rebels against his wife, he is fined and an extra three dinars a week are added to her marriage contract. Rabbi Yehuda says: Three terapa’ikin.

GEMARA: The Gemara asks: Against what does she rebel; what is the nature of the rebellion discussed in the mishna? Rav Huna said: Against engaging in marital relations. Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: Against the tasks she is obligated to perform for her husband. The Gemara clarifies this dispute. The mishna states: Similarly, if a man rebels against his wife. Granted, according to the one who says that the rebellion is against marital relations, it is well, as this type of rebellion can apply equally to a husband. However, according to the one who says that she rebels against performing tasks, is he subjugated to her to perform tasks? The Gemara answers: Yes, he is, as the mishna is discussing someone who says: I will not sustain and I will not support my wife.

The Gemara asks: But didn’t Rav say: One who says: I will not sustain and I will not support my wife must immediately divorce her and give her the payment for her marriage contract? What relevance is there to a discussion of a weekly fine? The Gemara answers: Shouldn’t he be consulted to investigate whether he will retract his decision? In the interim, while the court discusses the issue with him and explains that he must divorce his wife if he does not retract his decision, he is fined by the addition of three dinars per week to her marriage contract.

The Gemara raises an objection from a baraita with regard to a rebellious woman: It is the same to me, i.e., the same halakha applies, if the woman who rebelled is a betrothed woman, or a married woman, or even a menstruating woman, or even if she is ill, or even if she is a widow waiting for her yavam to perform levirate marriage.

The Gemara discusses the baraita. Granted, according to the one who says that her rebelliousness is referring to performing tasks, it is well. However, according to the one who says that she rebels against engaging in marital relations, is a menstruating woman fit to engage in marital relations? She is not, and therefore there would be no significance to her refusal. The Gemara answers: The one who advocates that opinion could have said to you: One who has bread in his basket, i.e., one who has engaged in marital relations with his wife in the past, is not comparable to one who does not have bread in his basket. Since she declares her refusal to engage in marital relations, he suffers from this refusal even when she is menstruating or ill.

There are those who say that the objection was phrased differently. Granted, according to the one who says that the rebellion discussed in the mishna is referring to engaging in marital relations, this explanation is consistent with that which is taught with regard to an ill woman, that she be fined as a rebellious woman, as even if she is not capable of working, she can still be rebellious with regard to marital relations.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר ליה ההוא חתנך אי צורבא מרבנן הוה אדעתא דהכי מי נדרת אמר ליה ר' אפילו פרק אחד וכו'. איכא למידק, והא קיימא לן דאין פותחין בנולד כדתנן בנדרים פרק ר' אליעזר (פד, א), ר' אליעזר אומר פותחין בנולד וחכמים אוסרים, כיצד, אמר קונם שאיני נהנה מפלוני ונעשה סופר ואמר אילו הייתי יודע שיעשה סופר או שהיה משיא את בנו לא הייתי נודר, והכא נמי בעת הנדר לא היה ר' עקיבא חכם. יש לומר, דר' עקיבא לא בהכי שרא נדריה אלא שנתכוין לראות אילו היה יודע שחתנו תלמיד חכם אם היה מתחרט, או שרצה להודיעו שהוא היה חתנו וכשראה שנתחרט פתח לו ממקום אחר בכבוד בתו, וכדתנן (נדרים סו, א) פותחים לו לאדם בכבוד אשתו ובניו. וכדאמרינן בירושלמי במסכת נדרים פרק ר' אליעזר (פ"ט ה"ז) חדא אתתא נדרה מן ברתה, אתה לגבי ר' יוחנן אמר לה אילו הוית ידעתך דברתך נסבא שום ביש מי הוית נדרת, אמרה ליה לא ושרא לה. והכא נמי כיון דברתיה הוה נסבא שום ביש כדאמר לה ההוא גברא מדברת אלמנות חיות ומכסיף לה. ובנדרים פרק הנודר (נדרים נ, א) אמרינן, גבי האי עובדא דאמר לה חד רשע לדביתהו דר' עקיבא שפיר עבד לך אביך דלא רחים לך, דדברת אלמנות חיות כולה שניך.

ואף ברתיה דר' עקיבא עבדה ליה לבן עזאי הכי. ואם תאמר, והא משמע דבן עזאי לא נשא אשה, מדאמרינן ביבמות פרק הבא על יבמתו (יבמות סג, ב) גבי מצות פריה ורביה שהיה דורש בה בן עזאי, אמרו לו תלמידיו רבנו אתה נאה דורש ואין נאה מקיים. יש לומר, בן עזאי נשא ופירש. אי נמי, אירס ולא נשא, ופלוגתא היא בסוטה בהדיא (ד, ב) גבי שיעור סתירה דאיירי בה בן עזאי, דאמרינן התם כל אחד ואחד בעצמו שיער, ואקשינן, והא איכא בן עזאי, ופרקינן, איבעית אימא נשא ופירש, ואיבעית אימא סוד ה' ליראיו.
החידושים על סוגית מורדת נמצאים גם בתשובות חכמי פרובניציא סימן עג עמ' .

מתני': המורדת על בעלה, פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת וכו'. אפליגו בה בגמרא מורדת ממאי, אי מתשמיש דוקא או אפילו ממלאכה, ופירשו בירושלמי (בפירקין ה"ח), טעמא דפוחתין לה שבעה והמורד על אשתו אין מוסיפין לה אלא שלשה, אמר ר' יוסי בר חנינא היא על ידי שהיא חייבת לו שבע (לעיל כתובות נט, ב) הוא פוחת ממנה שבעה, והוא על ידי שהוא חייב לה שלש מוסיף לה שלש, והקשו שם הגע עצמך שהכניסה לו עבדים הרי אינה חייבת לו כלום, הגע עצמך שהתנה עמה שאין לה עליו שאר כסות ועונה הרי אינו חייב לה כלום, מאי כדון, דאמר ר' יוחנן צערו של איש מרובה יותר משל אשה.
ונראה, שהיו נותנים טעם מתחלה כמאן דפריש בגמרא מורדת ממלאכה ולא עמד טעמם בו, וחזרו לפרש כמאן דאמר מתשמיש ומשום קנס, ושבעה כנגד שבעה ימי השבוע, ושלשה שלה כנגד ששה ימי החול, ושל שבת לא, משום דמיחזי כשכר שבת כדאמרינן בגמרא (ע"ב), קנסו אותה טרפעיק ליום, ולו לא קנסו אלא חצי טרפעיק לפי שצערו גדול מצערה. והשתא דאתית להכי, למאן דאמר ממלאכה נמי משום קנס הוא, ולפי שמרדה בהרבה דברים יתר ממרדו קנסוה יותר, ומסופק אני בדבר זה, למאן דאמר ממלאכה אם שבעה טרפעיקים אלה כולן קנס, ושוכר עליה ממקום אחר מי שישמשנו לטחון ולאפות ולבשל כדרך שהוא עושה למאן דאמר מתשמיש אבל ממלאכה לא, או נאמר דלמאן דאמר ממלאכה נתנו לו אלו השבעה על בטול הכל.
ולכאורה נראה שכולן קנס ומשלמת ממקום אחר שכר מי שישמשנו או בפתיחת כתובתה, או שימכרו לו בית דין מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור לו עבד או שפחה לשמשו, שאם אין אתה אומר כן האיך השוו חכמים מדותן בכך בכל המקומות, יש מקומות שצריך להוציאו בשמושו כפלים, ומקומות יש שאין צריך אלא למחציתן, ואפילו תאמר מדתן של חכמים כך הוא לתקן בדרך המיצוע וכעין דאורייתא (לעיל כתובות מ, א) דבעל שלמה חמישים בעל פגומה חמישים, עבד נוקב מרגליות שלשים מוכה שחין שלשים, מכל מקום מורד על אשתו שאינו מוסיף אלא שלשה טרפעיקים, ופרישנא בגמרא באומר איני זן ואיני מפרנס, על כרחך אי אפשר שיספיקו לה למזונות ופרנסה שלשה טרפעיקים, אלא אלו קנס ולוה עליו מזונותיה ופרנסתה שהוא משלם, שאם אין אתה אומר כן, נמצא הרמאי משתכר במרדו, ולא עשו חכמים תקנה לרמאים, וזה אין צריך לפנים, וממנו אתה דן למורדת שהיא משלמת ממקום אחר ואינו משום קנס. והדבר צריך תלמוד.

ועד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה. פירוש: עיקר כתובה ותוספת ונדוניא, חוץ מנכסי מלוג שלה שאינן בכלל כתובה, ושמעינן לה מדר' יוסי דאמר לעולם הוא פוחת והולך שאם תפול לה ירושה ממקום אחר יחזור ויגבה אותה ממנה, אלמא לא פליגי רבנן עליה אלא בנכסי מלוג, אבל נדוניא ואפילו בלאותיה קיימין הפסידה לרבנן. ומיהו, ודאי ר' יוסי בתרתי פליג בנכסי מלוג שנפלו לה קודם שמרדה, ובנכסי מלוג שנפלו לה לאחר שמרדה, דלר' יוסי כולן פוחתת והולכת, ולרבנן אינה פוחתת מהן כלל, דהא לא אמרו אלא כנגד כתובתה, ונכסי מלוג אינן בכלל כתובתה. והא דגרסינן בירושלמי (ה"ח), מהו מפחית מפרה פרנין דידה, נשמעינה מן הדא ר' יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שמא תפול לה ירושה ממקום אחר ויחזור ויגבה ממנה, לא אמרו אלא ירושה דבר שאינו מצוי, הדא אמרה אפילו לפחות מפרה פרנין דידה יפחות.
לפי מה שכתבתי נפרש פרה פרנין נכסי צאן ברזל שלה, ופרה הוא שבח, כגון פורנא ליתמי, דבשלהי פרק נערה שנתפתתה (כתובות נד, א), כלומר, שפוחת אפילו מן השבח שלה, כלומר משבח בית אביה שהביאה לו בנדוניתה. ויש מי שפירש, (הרמב"ן בחידושיו) פרה פורנין נכסי מלוג, לומר דאפילו לרבנן פוחת מנכסי מלוג שהיו לה בשעה שמרדה, שלא נחלקו רבנן ור' יוסי אלא בנכסים שנפלו לה אחר שמרדה, ואיני מכיר בטעמא, וכי מה איכפת להם לחכמים אם נפלו לה קודם שמרדה או לאחר שמרדה, כאן וכאן משום שמרדה על בעלה הוא, וכיון שהוא פוחת מנכסי מלוג שנפלו לה כבר, אף ממה שנפל לה לבסוף ועודה מורדת תפחות, דכל שעתא ושעתא מורדת היא, ומה בין שעה ראשונה למרדה ובין שעה אחרונה.

גמרא: מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש. והא דתנן (לעיל כתובות סא, ב) המדיר את אשתו מתשמיש המטה בית שמאי אומרים שתי שבתות ובית הלל אומרים שבת אחת, איכא למימר דתוך זמן זה נמי מוסיף והולך חצי טרפעיק בכל יום, דהא מורד הוא מתשמיש, ולא אמרו זמן זה אלא להוציא. אי נמי איכא למימר, דמדיר אינו מוסיף לה כלל ומאן דאמר דמדיר אין לה צער כל כך לפי שאין כעסו ניכר אלא שעה ראשונה ושמא חזר בו, אלא שמחזר למצוא פחת לנדרו, אבל כאן שהוא תלוי בידו וכל עת הוא עומד בכעסו ובמרדו, בזה צערה מרובה וראוי לקנסו אפילו שבת ראשונה. ועוד נראה, שאלו לא רצתה לצאת כל שהוא משהה אותה מוסיף לה כשיעור הזה, וכדאמרינן הכא באומר איני זן ואיני מפרנס, ואקשינן, והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה, ופרקינן, ולא לאימלוכי בה בעי, והלכך הכא נמי נמלכין בה ואם היא תובעת להתגרש מחמת מרדו או נדרו אינו מוסיף אלא ממתינין לו עד שבת אחת, וכפיית גרושין מסתייה, אבל כל שאינה רוצה להתגרש יוסיף ואפילו לאלתר, דאי לא במה כופין אותו והיא אינה רוצה להתגרש.

ר' יוסי בר חנינא אמר ממלאכה. פירוש: משאר מלאכות חוץ ממעשה ידיה, כגון שמורדת מטחינה ואפייה ובישול, דאי ממעשה ידיה הא יכולה היא לומר איני נזונת ואיני עושה, אבל שש מלאכות אחרות שמנו חכמים אינן תחת מזונות, ובין ניזונת בין אינה ניזונת הרי זו אופה ומבשלת. ולר' יוסי בר חנינא הא דקתני בברייתא נדרה שלא להניק את בנה בית שמא אומרים כופה ומניקתו, כופה בפחיתת שבעה טרפעיקים קאמר, ולרב הונא כופה בשוט, אי נמי, בית דין משמתין אותה עד שתניק. ומיהו עיקר אותה ברייתא לא נשנית על ענין הכפייה אלא לומר שאין הנדר חל עליה כלל לפי שהיא משועבדת לבעל בכך.

והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. וקא סלקא דעתך דכיון שהוא חייב להוציא אינו מוסיף לה. ואם תאמר אם כן למאן דאמר מתשמיש נמי מי ניחא, והא רב הונא גופיה הוא דקאמר בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מח, א) האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה, וכל שכן מורד לגמרי. יש מי שתירץ, דהשתא הוי סלקא דעתיה דמקשה דאומר אני בבגדי והיא בבגדה גריע ממורד לגמרי, משום דהתם לית ליה צערא ולדידיה בלחוד הוא דאיכא צערא, לפיכך יוציא לאלתר אבל מורד דאית ליה נמי צערא וטפי מינה לא יוציא לאלתר. אלא מוסיף והולך עד שיחזור ויתרצה לה.

ופרקינן: ולא לאמלוכי ביה בעי. כלומר, עד שכופין אותו להוציא נמלכין בו תחלה אם יחזור בו ויזון ויפרנס או יוציא ויתן כתובה, ובין כך מוסיפין לה, כך פירש רש"י ז"ל. ויש ספרים דגרסי, ולאו אימלוכי בה בעי, כלומר, נמלכין עמה אם רוצה להתגרש מיד, או אם אינה רוצה להתגרש וליטול תוספת שלשה טרפעיקים, ואם אינה רוצה להתגרש מוסיף לה והיינו מתניתין.

הכי גרסינן: בשלמא למאן דאמר מתשמיש שפיר, אלא למאן דאמר ממלאכה חולה בת מלאכה היא. פירוש: למאן דאמר מתשמיש ניחא נדה וחולה, אף על פי שאינן עכשיו בנות תשמיש, מכל מקום איכא צערא משום שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו, וכדאמרינן בסמוך, אבל למאן דאמר ממלאכה חולה לאו בת מלאכה היא, ובמלאכה לא שייך למימר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו. והוא הדין דהוה מצי למיפרך, בשלמא למאן דאמר תשמיש היינו דקתני אפילו נדה, אלא למאן דאמר ממלאכה מאי אפילו. ונדה, דהויא מורדת מתשמיש, דוקא בשמרדה בלא עת נדתה, דבהא איכא למימר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו, אבל התחילה למרוד בעת נדתה לא, דהתורה המרידתה, ושמא רצתה לצחק בו עד שתטבול. והכין איתא בירושלמי (בפרקין ה"ח), דגרסינן התם, מה אנן קיימין אי בשמרדה עליו והא נדה התורה המרידתה עליו אלא כן נן קיימין שמרדה עליו עד שלא באה לנדה ובאה לנדה.

מתני' המורדת על בעלה פותחין לה מכתובתה ז' דינרים בשבת עד מתי הוא פוחת עד כדי כתובתה. מתני' במורדת גמורה דאמרה בעינא ליה ומצערא ליה אבל באומרת מאוס עלי דינא אחרינא אית ליה והא דקתני שפוחת והולך עד כדי כתובתה בלשון הזה עיקר כתובתה ותוספת שהוא תנאי כתובה וקי"ל תנאי כתובה ככתובה ויש בו עוד נכסי נדוני' שאף היא נקראת כתובה כדפירש לעיל אבל אינו נראה דנכסי מלוג בכלל כתובה דאיהו לא מקרי כתובה בשום דוכתא וכדתנן התם מה יעש' בכתובה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה דאלמא אין נכסי מלוג בכלל כתובה ועוד מדאיצטריך ר' ינאי לומר בריש פירקין דתנאי כתובה ככתוב' דמי לענין מורדת אבל בירושלמי אמרו מהו למפחת מפרא פורנין דידה ושמעינן מן הדא ר' יוסי אומר לעולם היא פוחת והולך לא אמרו אלא ירושה דבר שאינו מצוי הדא אמרה אפי' לפחות מפרא פורנין דידה פוחת ע"כ וי"מ דלנכסי צאן ברזל קרי פרא פורנין כדאמרינן לקמן אשה גובה פורנא מהם ולא נהירא לי דא"כ למה להו למפשטיה מדר' יוסי הרי הוא בכלל כתובה אלא ודאי כי הירושלמי סובר שפוחתין אפילו מנכסי מלוג שלה שלא הוצרך ר' יוסי להוסיף אלא ירושה הבא לאחר שנפחתו כתובתה ונכסים כדדייק לישנא דקתני שאם תפול ירושה יחזיר ויגבה אבל בנכסי מלוג שכבר היו לו בשעת מרדה אף רבנן מודו והא דלא קתני אלא כדי כתובתה לוא דווקא אלא נקט הדבר הנהיג בכל כי לכל יש כתובה ואין לכל נכסי מלוג כדאיתא בפירקין דלעיל והא דאיצטריך ר' ינאי לומר שתנאי כתובה ככתובה דמיא למורדת אינו אלא לדעת רבותינו שבתלמוד שמפקיעין כתובה בפעם א' לסוף ד' שבתות דהתם כתובה דוקא אבל לדברי משנתינו שפוחתי' והולכים קונסים אותה לפחות מכל נכסיה והא קי"ל כרבותינו כדבעינן למימר בתלמודא בס"ד ושבעה דינרים אלו דינרים ממש לא שיפחתו מהם דבר השוה היום שבעה דינרים כשתמכור בטובת הנאה דכולי האי לא קנסוה רבנן ודעת גדולי הפוסקים המפרשים שמתחילין לקנסה ממה ששוה יותר שאם יש לה נכסי מלוג מגבין לו מהן ז' דינרים ואם לאו פוחתין מנדוני' ואח"כ מעיקר כתובה ותוס' דבתחלה מנדוני' בעינן דלקנסא טפי כי היכא דתיהדר בה ויש חולקין בדבר ולא נפקא לן מיניה דכרבותינו קי"ל וכן המורד על אשתו מוסיפין על כתובה ג' דינרים ופירש טעמא בתלמודא מפני שצערו של איש קשה משל אשה ובירושלמי שאלו הכא אתמר ג' והכא אתמר ג' א"ר יוסי בר חנינא היא שחייבת לו שבועה פוחתין לה ז' הוא שחייב לה ג' מוסיפין לה פי' היא חייבה לו ה' גופי מלאכות ואזלא לטעמיה דאמר בתלמודא דילן מורד' ממלאכה הוא מורדת ובמורדת מתשמיש לא חלקוה וקנסוה כאלו מורדת ממלאכה דלא נימא דגריעא מחדא מינייהו והוא חייב לה ג' שאר כסות ועונה והקשו ע"ז הגע עצמך שאמר לה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ותנאי קיים כלום חייבת לה ואדחי לה האי טעמא וחזרו לומר בשם ר' יוחנן מפני שצערו של איש קשה משל אשה:

גמרא מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש ר' יוסי בר חנינא אמר ממלאכה ואסיקנא מתשמיש כולי עלמא לא פליגי דהוה מורדת כי פליגי ממלאכה דר"י בר חנינא סבר דממלאכה נמי הוה מורדת ורב הונא סבר דממלאכ' לא הוה מורדת והקשה הראב"ד ז"ל איך אפשר דאתתא שקלי מזונה דבעלה ולא תהא מורדת וכי היא הבעל זנה ומפרנסה ויהיה הוא טוחן ואופה ומבשל לעצמו ומה יעשה בהנקת בנו ועוד התניא נדרה שלא להניק את בנה כופין ומניקתו ואם אין פוחתי' לה מכתובתה במה הוא כופה אם בדברים לא יוסר עבד ואם בשוטים ושמתא אשה לאו בר הכי הא ודאי ליכא כפי' אלא בכתובתה ותו דהא תניא נדרה שלא תארוג בגדים לבנים לבנה תצא בלא כתובה וכ"ש בשאר גופי מלאכות ואיך לא הקשו ממנה לרב הונ' דבשלמא דרב יוסי בר חנינא מצי לתרוצי כדאמרינן בסוגיין ולאו לאמלוכי ביה בעי אלא לרב הונא קשיא לכך פי' ר"י ז"ל דמשאר גופי מלאכות שהם לתשמיש גופו דכ"ע מורדת הוה ולא נחלקו אלא במלאכת מעשה ידיה ירב הונ' לטעמי' דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה הלכך אין כאן מרד כלל:

ור' יוסי בר חנינא סבור שיכולה לכופה על מעשה ידיה כסברא דריש לקיש. וא"ת כי אקשינן לקמן נדה בת תשמיש היא לוקמא בשאר מלאכות דהויא מורדת אפי' לרב הונא וי"ל דתלמוד משמע ליה נדה דומיא דחולה דלאו בת מלאכה היא ואין מורדת אלא מתשמיש ולא נהירא דהא ודאי שפיר מצי לתרוצי תלמודא בשאר מלאכות ועוד דא"כ הל"ל ממעשה ידיה כדאמרינן בכל דוכתא דלישנא דמלאכה בכלהו מלאכות משמע ותו דהוה לן למימר רב הונא לטעמיה ותו דלעיל לא אשכחן דפליג רב הונא אלא ריש לקיש וכדאמרינן ופליג אדריש לקיש ועוד מדאמרינן לקמן מה בין מורד למורדת מפני שצערו של איש קשה משל אשה והניחא במורדת מתשמיש אבל במורדת ממלאכה מאי איכא למימר דהא ודאי מורדו של איש באומר איני זן ומבטל מינה חיי נפשה קשה ממרד מלאכה שלה אלא ודאי דבכולהו ממלאכות נחלקו וכן פרשו הגאונים ז"ל וכן פירש בתוס' ומ"ד דממלאכה לא הוה מורדת לאו למימר שתצא נקיה מב"ד ותטול מזונות כדברי הראב"ד ז"ל דהא ליתא אלא רב הונא קאמר שאינה מורדת לזון אותה בפחתא שבעה דינרין דכיון דמלתא דבממון היא מורדת אין לנו לקנסה בכך אלא שיגבה מנכסי' או שנפחת מכתובתה כדי שפחה אחת לשמשו ואם לא יוכל לקנסה בכך שיקנסוה להוציא בלא כתובה ורבי יוסי בר חנינא אמר דממלאכה נמי הוה מורדת ולאו למימרא שתהא פטורה בכך דא"כ שאין די בז' דינרין שפוחתין מכתובתה לדמי שפחה לשמשו שהוא צריך להניק את בנו איך יהא די בכך ועוד המורד שאמר אינה זונה ואינה מפרנסה האיך יהא די לה בג' דינרין למזונותיה ופרנסתה והלא המשרה את אשתו ע"י שליש נותן במכובד על פי כבוד ובמורדת הכל שוה אלא שאף ר' יוסי בר חנינא אמר גובה מכתובתה דמי שפחה לשמשו ולקנסוה יותר פוחתין ז' דינרין מכתובתה ותדע דמעיקרא סד"א דמתשמיש לא הוה מורדת והא ודאי לאו למימרא דלא ניחוש למרדה כלל הא אמרי' הנאת תשמישך עלי כופה ומשתמשתו ועוד האיך אפשר שתבטל ממנו מצות פריה ורביה ולא יהא עליה קנס אלא ודאי הכא ס"ד דלא הוה מורדת לדונה כדין משנתינו אלא שקונסין אותה לצאת בלא כתובה וכדרך שאמרו בקולני' שתצא בלא כתובה והיא השמעות קולה על עסקי תשמיש וכבר האריך רבינו הגדול ז"ל בזה בספר הזכות:

בשלמא למ"ד מתשמיש לאיש לחיי ויש מקשים ולדידיה היכי ניחא והלא מה שמוסיפין לה אינה גובה אותו אלא כשיגרשנה והיא לא תצא אלא לרצונו ותשב עד שתלבין ראשה. ותירצו דהשתא שפיר ידעינן טעמא דלאו לאמלוכי בה בעי וכל היכא דבעי' למיפק כפי' ליה משום בטול תשמיש דאפי' משום הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן וטובא איכא בתלמודא דהוה מצי למימר ולטעמיך ולא קאמר:

באומר איני זן ואיני מפרנס מכאן הוכיח הרב רבינו אליהו מפאריש דחייב הבעל להשכיר עצמו במלאכה כדי לזון את אשתו שאל"כ באומר איני זן מאי מורד ממלאכה איכא ועוד כי מספר הכתובה נלמוד כי לכך הוא כותב לה ואנא אפלח ואוקיר ואוזין וזה דין חדש מאד שיכופו על מזונות מה שאין כופין לב"ח ומהכא ליכא ראיה דה"ק שהאומר איני זן כיון שהמזונות תחת מלאכ' מעשה ידיה כשאומר איני זן קרי ליה מורד ממלאכה כלומר מורד ממה שהוא תחת מלאכה וכן פירש רש"י ז"ל ומה שכותבין בספר הכתובה ואנא אפלח נראה לי שאין כותבין כן אלא משום חלתה שהוא חייב לזונה במזונות ורפואה כדתנן לקחת חייב לרפאותה א"נ שופר' דשטר' הוא ולישנ' מעליא שיטרח לעבדה ולכבדה במזונותיה ופרנסתה בכל כוחו:

והאמר רב איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה איכ' דקשיא ליה דמשמע השתא דהא לרבי יוסי ברבי חנינא קשיא בלחוד ואדרבה לרב הונ' קשה טפי דאמר מלאכה לא הוה מורדת ויש לומד דלא קשי' למאי דפרישית לעיל דרב הונא הכי קאמר שאין דנין אותה בדין מורדת דכתיב במשנתינו אלא או יוציא ויתן כתובה כרב או יכפהו לזון כשמואל אבל לר"י בר חנינא דאמר דהיינו מורדת המוזכרת במשנתינו קשי' אדרב וה"ה דקשי' לה מהא דשמואל דאמר עד שאתה כופהו להוציא כופהו לזון אלמא דחדא מינייהו נקט:

גרסת רש"י ז"ל ולאו לאמלוכי ביה בעי ופי' הוא ז"ל שנותנים לו זמן לאמלוכי ביה אם יחזור ממרדו ובתוך כך יוסיף על כתובתה ג' דינרין ואם לא יחזיר יוציא ויתן כתובה והקשו עליו דא"כ הוה ליה לפרושי כמה זמן נותנים לו לאמלוכי ואע"ג דבעלמא זמן ב"ד שלשים יום דלמא הכא מוסיפין או מבצרינן ולא עוד אלא דפשטא דמתני משמע דלעולם מוסיפין לה עד שיגרשנה מדעתו ועוד דכיון דלאמלוכי הוא דיהבינן ליה זמן האיך אנו קונסין אותו בנתיים והנכון כגרסת הספרים שגורסין ולאו לאמלוכי ביה בעי כלומר שנמלכין בה ואם תרצה לצאת כופין אותו להוציא ולתת כתובה לאלתר ואם לא רצתה להתגרש כופין אותו לעול. במרד השני מפני שדרך בנות ישראל הצנועות שאין רוצין להתגרש לכך שנינו במשנתינו סתם שמוסיף לה על כתובתה:

מיתבי אחת ארוסה ואחת נשואה בשלמא וכו' למ"ד מתשמיש נדה בה תשמיש היא ומהדרי' אינו דומה מי שיש לו פת בסלו. איכא למידק אי במלאכה מאי אפי' וכי נדה לאו בת מלאכה היא כשאר כל הנשים. וי"ל לפי שדרך נדה להיות מרוחקת ממלאכת אפיה ובישול מחמת נידותם ואימא דכיון שכן לא הוה מורדת משום מלאכה קמ"ל דאדרבה מכולן הויא מורדת כיון דשורת הדין נותנת לעשות כל מלאכה אלא שאינה קוצה חלה ואינה מוזגת לו את הכוס וחברותיה ורש"י ז"ל נשמר מזה וכתב כהאי גוונא בשלמא למ"ד מתשמיש ניח' אלא למ"ד ממלאכה נדה בת מלאכה היא אלא מתשמש לא פליגי וכו' (ופי' רש"י ז"ל דה"ק דבשלמא למ"ד מתשמיש שייך נדה אלא למ"ד ממלאכה נדה בת מלאכה היא אלא מתשמיש לא פליגי וכו') ופי' רש"י ז"ל דה"ק בשלמא למ"ד מתשמיש שייך למימר אפילו נדה וקמ"ל שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו אלא למ"ד ממלאכה מאי אפי' נדה דהא שפיר הויא בת מלאכה אע"כ מתשמיש כ"ע לא פליגי וכו'. וק"ל אמאי לא פרכינן מארוסה למ"ד ממלאכה מאי מרד ממלאכה איכא וי"ל כגון שהגיע זמן והיא אוכלת משלו שהיא חייב לעשות בצמר ודאי ואולי חייבת לו ג"כ לאפות ולבשל אי נמי מכל ארוסה והיא מורדת מלכנוס מפני שלא תעשה לו מלאכה שהאשה עושה לבעלה וכדרך שאנו דנין אותה במורדת מתשמיש מפני שאינה רוצה לכנוס לחופה כך נראה לי: כי פליגי ממלאכה לא הוה מורדת ורבי יוסי בר חנינא סבר ממלאכה נמי היא מורדת:

לענין פסק הלכה הרי"ף ז"ל וכל הראשונים ז"ל פסקו הלכה כרב הונא וכן עיקר והראיה המחוורת בזה מהא דבעי' מיליה רב חייא משמואל מה בין מורדת למורדת ופריש לה במורדת מתשמיש תרי טעמא ולא פריש לה במורדת ממלאכה חד טעמא ולא עוד אלא בהמלאכה מורדת של איש קשה משל אשה כדכתיבנא לעיל ועוד דלרבי יוסי בר חנינא מורדת ממלאכה היינו שאומר איני זן ואיני עושה ואיני מפרנס ואנן כשמואל קי"ל דאמר שכופין אותו לזון ומיהו בזו לומר כדתריצנא לעיל דאמלוכי ביה בעינן ויש מביאין מהא דאמר לקמן היכי דמי מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא לי' ואינו ראייה דדלמא לינש' דאפי' נדה לא אתיא שפיר ולמ"ד מורדת ממלאכה ולא ניחא ליה כפרוקא דכתיב' לעיל אי נמי דמשמע ליה כולה ברייתא משום תשמיש מכל מקום עיקר הדין כמו שכתבנו דהלכתא כרב הונא וכל שמורדת ממלאכה כופין אותם בשוטים או שאינו זנה או שמוכרים ב"ד בכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור לו שפחה או עבד לשמשו. ורבותי ז"ל חזרו ונמנו שיהא מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו ונראי' הדברים דבתוך ד' שבתות אלו לא תפסיד כלום אם תחזיר בה וא"ת א"כ עכשיו תחזור בה ולמחר תחזיר למרד' ותצערנו שלש שבתות הא ליתא דכל שחזר' בה מתרין בה שאם תחזר עוד למרדה תשבור כתובה לאלתר אבל יש שפירש אפי' תחזור בה תפסיד ז' דינרין בכל שבוע שעמדה במרדה כדין משנתינו ואינו מחוור:

אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו פי' דנדה יש לו פת בסלו עומד כיון שהוא עומד בבטחון שתטבול לנדתה ותהא ראוי' לו דייקא נמי דקתני ד' שבתות פי' רש"י ז"ל דשבתות דקתני ימים שאין בהם מלאכה והכל מצוין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות פי' לפירושו שאלו היה רוצה לומר ד' שבועות הל"ל ל' יום כדקאמרי' בעלמא וי"ג דייקא נמי דקתני ד' שבתות זה אחר זה ומפרשי לה כיון דקתני זו אחר זו ודאי שבתות ממש קאמר דאי ד' שבועות פשיטא דד' שבועות רצופות קאמר אבל בשבתות ממש הואיל ואיכ' ימי החול בנתיים ואינם רצופים ממש הוה ס"ד דדילמא לאו רצופים נינהו:

לענין היתר נדרים כבר ביארנו במקומו שאין פותחין בנולד אלא אם כן הוא נולד המצוי ומה שאמרו כאן אדעתא דגברא רבא מי נדרת איפשר שקנין חכמה מצוי הוא לכל מי שהוא מוכן בטבעו לכך אפילו מעם הארץ לתלמיד חכם ורבותי פירשוה אדעתא דגברא שהוא מוכן להיות גברא רבא מי נדרת ואין צורך בכך וכן מה שאמרו כאן אדרה הנאה מנכסיה יש מפרשין שנדר על עצמו שיאסרו כל פירות שבעולם עליו כל זמן שיהנה את בתו בשלו ומפני שהם מפקפקים לומר שהמדיר את חבירו הנאה הואיל והוא לא נאסר בכלום מחמת נדרו אין לו שאלה ודברים בטלים הם אין לחוש להם כלל ובהדיא אמרו בתלמוד המערב שבנדרים בפרק שתוף על המדיר או שרי נדרך או זבין חלקך ובהדיא פירשוה שם באומר הנייתי עליך:

המשנה הששית והיא בענין החלק הרביעי גם כן והוא שאמר המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת ר' יודה אומר שבעה טרפעקין עד אימתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה ור' יוסי אומר לעולם הוא פוסק והולך שמא תפול לה ירושה ממקום אחר ויחזור ויגבה ממנה וכן המורד על אשתו שלשה דינרין בשבת ר' יודה אומר שלשה טורפעקין אמר הר"ם פי' טורפעק הוא שלשה דרהם משקל מהכסף הנקי מהפשוטים אשר כל דרהם ממנו י"ו שערות וכבר ביארנו פעמים כי לדינר ז' מעין הנה כלל הג' טרפעקין דינר ומחצה ואמרו רבותינו בתלמוד חזרו ונמנו ואמרו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו ושולחין לה בית דין הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת אחת ארוסה ואחת נשואה ואפי' נדה ואפי' חולה ואפי' שומרת יבם ותהיה זאת ההכרזה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל יום ויאמרו פלונית מרדה על פלוני וישלחו לה קודם ההכרזה ויודיעוה גם כן ויאמרו לה נשלמה ההכרזה ואז תפסיד כתובתה ומורדת תקרא בכאן המונעת את בעלה מתשמיש המטה לבד אולם כאשר לא תרצה לעשות דבר מהמלאכות שהאשה עושה לבעלה אינה מורדת אבל יכריחוה על זה באופני ההכרח כולם:

אמר המאירי שבעה דינרין בשבת שהוא דינר לכל יום ונחלקו בגמרא מורדת ממאי ופירש רב הונא מורדת מתשמיש ר"ל שאינה נשמעת לו להזדווג עמו ואף הוא אינו רוצה לגרשה וליתן לה כתבה אלא שקובל עליה בבית דין ואומר עכשו שבית דין קונסין אותה ופוחתין לה מכתבתה שבעה דינרין בשבת ונראה הטעם בגמרא כנגד שבעת ימי השבוע שיהא פחיתתה דינר בכל יום ולר' יהודה שבעה טרפעיקין וטרפעיק הוא חצי דינר אבל ממלאכה ר"ל שאינה רוצה לעשות המלאכה שהיא חייבת לעשות לו אין זו מורדת לענין שנפחות את כתבתה אלא כופה אותה אם בבית דין בשמתא ונדוי כמו שכתבו גאוני ספרד אם על ידי עצמו בהכאה וקללה כמו שכתבו גדולי המחברים אם בהמעטת מזונותיה וצרכיה ושאר ענויין עד שתכנע כמו שכתבו גדולי המפרשים ואפילו אינה מורדת לו אלא ממלאכה אחת אבל במורדת מתשמיש הוא שאמרו במשנה זו שפוחתין מכתבתה דינר בכל יום ושאלו בה עד כמה הוא פוחת ופירשו בה עד כדי כתבתה ולפי הנראה מן הגמרא לא סוף דבר עיקר כתבה ר"ל מנה מאתים אלא אף הנדוניא והתוספת בכלל זה והוא שאמרו במשנה אחרונה רבותינו חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עליה ארבע שבתות ושולחין לה פעמים מבית דין הוי יודעת שאפילו כתבתיך מאה מנה הפסדת ונראה שלא היה החדוש אלא מן ההכרזה והפסידא ביחד אבל לענין הפסד הכל זו וזו שוות הן הילכך פוחת עד כנגד כתבתה הן עיקר הן תוספת הן נדוניא וכשפחת את כלה יגרשנה בלא כתבה שהרי אפילו תחזור בה אסור לשהותה עד שיכתוב לה כתבה אחרת ואפילו חזרה בה קודם שתכלה כל הכתבה מה שנפחת מיהא הפסידה שאם לא כן מה הועלנו תקניטתו עד זמן הסמוך לגמר הכתבה וחוזרת בה כדי שתחזור הכתבה למקומה ואף היא חוזרת חלילה בהקנטתה אלא שמאחר שקנסוה בית דין בכך מה שנפחת נפחת הא מכל מקום אם נפלו לה נכסים ממקום אחר והוא הדין אם יש לה היום נכסי מלוג אינו פוחת בהם כלום ולקצת חכמי הדורות ראיתי שפירשו שאף בנכסי מלוג שיש לה היום פוחת לדעת תנא קמא ולא חלק על ר' יוסי אלא בנכסים שנפלו לה לאחר המרד ואף הם מביאים אותה מתלמוד המערב ששאלו שם מהו מיפחות מן פרה פורנין דידה פירוש לתנא קמא נשמעינה מן הדא ר' יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שאפילו תפול לה ירושה ממקום אחר גובה הימנה לא אמר ר' יוסי אלא ירושה דבר שאינו מצוי הדא אמרה אפילו פרה פורנין דידה פוחת כלומר לא הוצרך ר' יוסי לחלוק על תנא קמא אלא בירשה שנפלה לה אבל פרה פורנין אף תנא קמא מודה והם מפרשין פרה פורנין שבח האשה והוא הוא נכסי מלוג שלה שהן שבח שלה שאם הותירו לה וכמו שאמרו נ"ד א' פורני ליתמא ואני תמה אם הירשה דבר שאינו מצוי לאחר המרד אף המלוג שקודם המרד דבר שאינו מצוי שאף הוא מצד מתנה או ירשה הוא בא ולדבריהם אין מחלקת בין תנא קמא לר' יוסי אלא מן המלוג שבא לה לאחר המרד ולמה תלה את הטעם במה שאינו מצוי והלא אף המלוג שקודם המרד אינו מצוי אלא שעיקר הדברים כדעתנו שלדעת תנא קמא אף המלוג שקודם המרד אין פוחתין בו ושאלת תלמוד המערב לא היתה אלא בתוספת ומפני שלא הוזכר בפחיתתה אלא לשון כתבה והנדוניא אף היא בכלל כתבה כמו שאמרו מ"ח ב' היתה כתבתה בבית אביה על הדרך שביארנו בראש הפרק אבל בתוספת הוצרך לשאלה ואף בלשון פורנא כן ר"ל שהכתבה והנדוניא נקרא פורנא והתוספת פרא פורנא כלומר תוספת כתבה וכן אמרו בבראשית רבה הרבו עלי מאד מהר ומתן מהר פורנין מתן פרא פורנין ומהר הוא מה שמתנין ליתן בשעת הנדוניא ובכללה עקר הכתבה אחר שנתקנה לנו והוא שאמרו ס"ז א' אשה גובה פורנא מהם ומתן הוא המתן שאדם מוסיף ונותן לה על הנדוניא הן האב הן הבעל אבל בנכסי מלוג ודאי לדעת תנא קמא אינו פוחת והלכה כתנא קמא ור' יוסי חלק לומר שאף בנכסי מלוג פוחת ולא סוף דבר באותם שהיו לה בשעת המרד או שבאו לה קודם שכלתה הכתבה אלא אפילו נפלו לה אחר המרד או אף לאחר שכלתה הכתבה גובה מהם אף למפרע ר"ל אף כשכלתה הכתבה ואין לה נכסי מלוג הוא מחשב והולך דינר בכל יום שכל שתפול לה ירשה יהא גובה מהם אף למפרע ושמא תאמר והיאך משהא אותה אחר שכלתה כתבתה יש מפרשין שהוא סובר שאם חזרה ממרדה תהא כתבתה חוזרת למקומה ואין הדברים נראין כמו שכתבנו אלא שיראה לדעתי שמכיון שהיא מורדת אין כאן חשש ביאה אחר שכלתה הכתבה שאפילו חזרה כל שלא רצתה ליבעל בהיתר כל שכן שלא תרצה ליבעל באיסור ועוד שחזקה שאינה נשמעת להתפייס לו עד שיקיים לה כתבתה ומכל מקום הלכה כתנא קמא וכן המורד על אשתו שלא להזקק לה ואינו רוצה לגרשה והיא קובלת עליו בבית דין מוסיפין על כתבתה שלשה דינרין בשבת שהוא חצי דינר בכל יום חוץ מן השבת ודין שלה משתנה מדין המורד בשני דברים אחד שפוחתין לו בכפל מה שמוסיפין לה לזה דינר ולזה חצי דינר ופירשו הטעם בגמרא מפני שאין צערה של אשה גדול כשל איש וכמו שאמרו זה יצרו מבפנים וזה יצרו מבחוץ והשני שבמורדת פוחתין לו אף כנגד יום השבת ובמורד אין מוסיפין לה כנגד יום השבת ופירשו בגמרא הטעם בזו מפני שהפחת אינו נראה כשכר אבל התוספת נראה כשכר והרי הוא כעין שכר שבת ודבר זה ענינו בשאינה תובעת שיוציא אבל כל שמונע את אשתו מתשמיש כדי לצערה והיא קובלת ותובעת שיוציא כתבו גדולי הפוסקים שכופין אותו להוציא לאלתר וליתן כתבה שהרי אף באומר אי איפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתבה כל שכן במורד לגמרי אלא משנה זו בשאינה באה לכופו שיוציא וכמו שאמרו בסוגיא זו בכיוצא בה ולאו לאימלוכי בה בעי כלומר שהבחירה בידה ומכל מקום יש פוסקים שהמורד אין כופין אותו להוציא ואינו דומה לאני בבגדי וכו' דהתם מדקאמר אי אפשי וכו' אין כאן תוחלת וכן אינו דומה למדיר שהמדיר מכיון שלא נתחרט בשבת אחת ודאי דעתו לקיים את נדרו אבל מורד דלצעורי לחוד הוא דקא מיכוין איפשר קרוב הוא שיחזור בו ואין כופין אותו ואף גדולי המחברים כתבו שאסור לאדם למנוע את אשתו מעונתה ואם מנע כדי לצערה עובר בלאו דעונתה לא יגרע ואם הוא מצד חולי או שתשש כחו עד שאין יכול בכך ימתין עד ששה חדשים כשיעור עונת הספן שהיא היתרה שבכל העונות ואחר כך או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתבה ור' יהודה אומר שלשה טרפעיקין שהוא רביע דינר בכל יום חוץ מן השבת ודינרין אלו הנזכרים במשנה זו הם של סלע מדינה שהם שמינית שבכסף צורי וצריך שתדע שתוספת זו שמוסיפין לה עליו בכל יום הוא מתחיל מיום שהיא באה לבית דין על כך ודנוהו בכך על הדרך שבמורדת מתחילין לפחות לו מאותו היום ואע"פ שבמדיר ממתינין לו שבת אחת לענין שיוציא מדיר שאלתו תלויה באחרים ועל ידי פתחים וראוי ליתן לו מתון שמא עדין לא נזדמנו לו אבל זה שמצערה לרצונו מוסיפין לה מיד ובתוספות חוככים לומר שלא להוסיף לה כל שבת ראשונה ואינו נראה שאלו כן לא היה בעל התלמוד נשמט שלא להזכירה:

זו היא שיטת המשנה למי שמפרש במורדת מורדת מתשמיש ומכל מקום בגמ' יש שיטה אחרת לפרש משנתנו במורדת ממלאכה והיינו סוברים לפרש בה ממלאכה ולא מתשמיש וכשהיא מורדת במלאכות שהוזכרו כבר נ"ט ב' שכבר ביארנו שאינה יכולה לומר בהן איני נזונת ואיני עושה פוחתין לה שבעה דינרין ופירשו הטעם בתלמוד המערב כנגד שבעה מלאכות שהיא משועבדת לו בהן כמו שהתבאר במשנה רביעית וצריך לפרש לשיטה זו שאף במרד של מלאכה אחת נקראת מורדת לפחות לה כל כך שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ומכל מקום נראה מתלמוד המערב שאם הכניסה לו ארבע שפחות אינה קרויה עוד מורדת ואע"פ שעם כל אלו מוזגת לו את הכוס ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו וכופה לעשות בצמר אינה נקראת מורדת באלו אלא באותם המלאכות השנויות שהם צרך גדול והוא שאמרו שם הגע עצמך שהכניסה לו עבדים אינה חייבת כלום וכן במורד שלו וכמו שאמרו שם בסופא הגע עצמך שהתנה שאין לה עליו שאר כסות ועונה אינו חייב לה כלום ועונה מיהא בכדי נסבה שהרי אין תנאי מועיל בה אלא משום שאר כסות שהם כנגד מעשי ידיה נקראים אצלו מרד ממלאכה כמו שנבאר בסמוך נקטה לעונה בהדיהו ואסור לישן הוא אלא שאני חוכך לומר שאף עונה בדוקא הוזכרה שאע"פ שאין תנאי מועיל ליפטר ממנה מכל מקום מועיל הוא שלא לדון עליה במורד אלא שעובר בלאו דלא יגרע אם היא תובעתו בכך או שנכופהו להוציא ולא שתהא הבחירה בידה להוציא או להוסיף וקצת גאוני הראשונים כתבו שאף עונה הואיל ויש בה הנאת הגוף כדבר שבממון הוא וקיים ומתנה על מה שכתוב בתורה שבטל התנאי פירושו שיאמר הרי את מקדשת לי על מנת שכל שארצה לגרשך לא תהי צריכה גט ממני או על מנת שלא תהיי זקוקה ליבם אלא שאין הדברים נראין כלל ונשוב לדברינו והוא שכמו שפירשו במורדת מורדת ממלאכה כך הענין במורד מורד ממלאכה ואעפ"י שאינו משועבד לה לשום מלאכה פירשוה בגמרא באומר איני זן ואיני מפרנס כלומר שאינו נותן לה לא מזונות ולא מלבושים והוא קרוי בהם מורד ממלאכה על שם שהיא משועבדת לו כנגדם במעשי ידיה כלומר מורד בדברים שמלאכתה שלו כנגדם וכגון שאין היא מספקת למעשי ידיה ופירשו בתלמוד המערב הטעם בפחת שלשה דינרין כנגד שלשה חיובין שהוא משועבד לה בהן שאר כסות ועונה ואע"פ שעונה אינה בכלל מלאכה נחשבת עמהם לצירופה עמהם ואף מזה יש לחזק מה שכתבנו בעונה שיהא תנאי מועיל בה שלא לידון במורד ונשוב למשנתנו והוא שאע"פ שבידה לכופו להוציא מכל מקום הבחירה בידה ונמלכין בה אם רוצה לישב תחתיו בתוספת זו או אם רוצה לצאת מיד בכתבתה וקצת רבני צרפת כתבו פירשו מרד מלאכה שבאיני זן ואיני מפרנס כגון שאין לו במה לזונה ואומר שאינו טורח להשתכר בשביל מזונותיה ואף הוא משועבד לה בכך ולמדו מכאן שכל שאין לו נכסים הרי הוא משועבד לאשתו לשכור עצמו למלאכה כדי לזונה וודאי הדין דין אמת אלא שאין בו הכרח מכאן שהרי איפשר לפרש בו מה שפירשנו תחלה ונשוב לדברינו והוא שלפי הסוגיא אף המפרש משנתנו במורדת ממלאכה אף ממלאכה קאמר וכל שכן שבתשמיש קרויה מורדת ולדעת רב הונא שפירשה בתשמיש דוקא מתשמיש אבל ממלאכה לא הויא מורדת וכן הלכה ואף הוא כשמורד ממלאכה ר"ל שאומר איני זן ואיני מפרנס אינו קרוי מורד שנוסיף בכתבתה אלא שמחזירין אותו לדינו לכופו להוציא וליתן כתבה ויש מפרשין דוקא ממלאכת הריוח שהיא יכולה לומר בהם איני נזונת ואיני עושה אבל מלאכות של בית דין כגון טוחנת ואופה ומבשלת שאינה יכולה לומר בהם איני נזונת ואיני עושה כמו שכתבנו הרי היא מורדת והדברים נראין בכלם שאינה מורדת שאם ממלאכת הריוח לבד אין זו מורדת שהרי יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ואם בשאר מלאכות אף זו אינה מורדת אלא שכופה אותה בהם על הדרך שביארנו ומכל מקום כל שאינה עושה אינה נזונת ואם כן סוף הדברים שמשנתנו במרד תשמיש היא שנויה ודינה בפחיתה על הדרך שביארנו ומכל מקום בגמרא פירשו על משנה זו שרבותינו חזרו ונמנו לשנות בה משנה אחרונה שיהיו מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו ופירשו בהכרזה זו שהיא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות להודיע לכל שפלניתא מורדת בבעלה עד שמתוך כך יהיו קרוביה או קרובותיו מיסרין אותה ומודיעין אותה קלות וחמורות ושולחים לה מבית דין שתי פעמים אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה ר"ל לאחר שבת רביעית דרך התראה הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת ר"ל עיקר ונדוניא ותוספת ואחר כך אם לא חזרה בה מפסידין לה את כל כתבתה מיד ואין נמלכין בה ר"ל להודיעה דברים אלו פנים בפנים וליתן לה עצה ההוגנת על כך שדיינו בהכרזה והאומר נמלכין בה היה סובר שלא להכריז אלא ליסרה פנים בפנים ומאחר שאנו פוסקים בהכרזה ובהתראה שני פעמים על יד שלוחי בית דין אין צריך עוד המלכה וגדולי המחברים פסקו בהכרזה והתראה על יד שלוחי בית דין והמלכה אחר כל זה ואין הדברים מחוורין לפי שטת הסוגיא אלא שבבריתא ראיתי מתרין בה ארבע וחמש שבתות ושמא ההכרזה קרויה התראה:

ונשוב לדברינו והוא שאם עמדה במרדה עד כאן והוא לא גירשה הואיל ואינה מואסתו מצד טבעה אלא שכעוסה עליו והיה לה לשוב לכמה פיוסין ולכמה התראות ולכמה תוכחות ראוי לקנסה הרבה ומתוך כך איבדה כתבתה כלה כאחד ולדעת קצת מוציאה לכשירצה שהרי אף הוא אסור לשהותה בלא כתבה והוא שאמרו עליה בתלמוד המערב בית דין שאחריהם אמרו מתרין בה ארבע שבתות ושוברת כתבתה ויוצאה ומה שאמרו למטה משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא הם מפרשין אותה על טענת מאיס עלאי שענינה מתבאר בסמוך ולא על מורדת וכן הענין בתפישת בלאות שבמורדת גמורה אינו תופסתם ולא נאמרה אלא במאיס עלי וגדולי המחברים מגלגלין דין משהינן לה תריסר ירחי שתא אף על המורדת ופוסקים שאף זו משהין שלא לגרשה עד שנים עשר חדש ושכל אותן שנים עשר חדש אין לה מזונות ושאם מתה בתוך שנים עשר חדש בעלה יורשה אף בנכסי מלוג וכן כתבו בה שאם תפסה בלאותיה הקיימים תפשה אבל אינו נותן לה מנכסי צאן ברזל הן מעיקר כתבה הן מנדוניא הן מתוספת ואף בלאות קיימין אם תפשם הבעל תפש וקרקעות מיהא אין בהן דין תפישה והולכת עמהם עם נכסי מלוג שלה והשהאה זו היא שמא תחזור ומכל מקום לכשתחזור כתבה מיהא הפסידה ויעשו דרך בקשה ופשרה לכתוב לה כתבה אחרת ונמצא לדעת זה שכל מה שנאמר בגמרא בכלתיה דרב זביד בענין תפשה בלאותיה קיימין אף במורדת נאמר וכדקאמר עלה כלתיה דרב זביד אימרדא ומכל מקום לדעתנו דין השהאה ותפישת בלאות לא נאמרה אלא על טענת מאיס עלאי וכן משיטתנו במה שכתבנו שהפסידה כתבתה כלה כאחד לסוף ארבע שבתות ומכל מקום גדולי הדורות לפי מה שהעידו תלמידיהם משמם דעתם בהפסד כתבה זו שאף היא דרך פחיתה היא ומה שאמרו שאפילו כתבתיך מאה מנה הפסדת פירושו שהולכת ונפסדת ואין בין רבותינו למשנתנו אלא שבמשנתנו מתחילין לפחות מיום המרד ולרבותינו אין מתחילין לפחות עד ארבע שבתות ולהקל על האשה באו ומפני שמא תחזור אלא שאף הם אומרים שאין בה השהאת שנים עשר חדש אלא עד שתכלה כתבתה ומשהינן לה האמור בגמרא על טענת מאיס עלאי היא ולא על המורדת וכן יראה שאין לה בלאות כלל ובלאות שהוזכרו בגמרא שאם תפשה תפשה על טענת מאיס עלאי היא ואימרדא דקאמר בכלתיה דרב זביד פירושה במאיס עלאי שאף היא נכללת היא בלשון מורדת אע"פ שאינה שוה עמו בדין ואף משנתנו מסייעת בכך דקאמר עד היכן הוא פוחת עד כדי כתבתה ומדקאמר ר' יוסי לעולם הוא פוחת שאם תפול וכו' מכלל דתנא קמא בנכסי צאן ברזל מיהא מודה אף בבלאות קיימין וכלל הדברים לדעתנו שכל שהיא בפחיתה אין בה השהאה שנים עשר חדש אלא עד שתכלה כתבתה אם אינו רוצה לגרשה בכתבה וכן אין לה בלאות אבל כל שמפסדת כתבתה כאחד בענינים אלו משהין אותה שנים עשר חדש ואם תפשה בלאות קיימין תפשה ובזו נחלקו עם שיטתנו שלדעתנו כל שהיא מורדת בלא טענת מיאוס אין בה השהאת שנים עשר חדש ולא תפישת בלאות כריהטא דשמעתא וזהו דין מורדת כל אחד לפי שיטתו אלא שאנו מכריעין כדעת ראשון להפסיד כתבתה אחר ארבע שבתות לדעת רבותינו ממה שאמרו בתלמוד המערב שוברת כתבתה ויוצאה כמו שכתבנו:

מתני' המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה ז' דינרים בשבת ר"י אומר שבעה טרפעיקין ועד כמה הוא פוחת והולך עד כנגד כתובתה ר"י אומר לעולם הוא פוחת והולך שמא תפול לה ירושה ממקום אחר ויחזור ויגבה ממנה. וכן המורד על אשתו מוסיפין לה על כתובתה ג' דינרים בשבת ר"י אומר שלשה טרפעיקין פי' המורדת על בעלה מתשמיש שאינה רוצה להזקק לו קנסוה חכמים לפחות מכתובתה ז' דינרים בשבת ומרויח הבעל שאפי' אם תתרצה אחר מיכן לעמוד בשלום [עמו] אלו ז' דינרים הרויחן הבעל בכל שבת ושבת ופוחתת מכתובתה ואם קדם הבעל ונתן לה גט בתוך ימי מרדה נותן לה כל כתובתה חוץ מפחת זה שאינה מפסדת במרדה אלא ז' דינרים בשבת ותו לא וכגון שאינה תובעת גירושין אלא שמתכונת לצערו כדאמרינן לקמן אבל אם תובעת גירושין נותן לה גט ומפסדת כל כתובתה מיד והוא שיתרו בה ויודיעוה כי תפסיד כל כתובתה מפני שתובעת גט אם חזרה בה הרי טוב ואם לאו נותן לה גיטא ומפסדת כל כתובתה אלא מתני' מיירי כגון דלא תבעה גט אלא מכוונת לצערו מפני שכעוסה עליו. עד כמה פוחת וכו' פי' כתובתה יקרא מו"מ ותוס' (קורא) כל נכסי נדוניתה שפחתו וכלו או אבדו אבל אותן שהן בעין מיבעי לן לקמן אם הפסידה במורדה ואם לאו ודוקא כנגד כתובתה פוחת והולך אבל כנגד נ"מ שלה לא שאינה מפסדת נ"מ שלה במרדה כ"א מ"ש בשטר כתובתה ואחרי שכלתה כל כתובתה אם רוצה פוטרה בגט ואם לאו אינו פוטרה אלא מעגנה לעולם שאין האיש מוציא אלא לרצונו ואם תתרצה להשלים עמו כבר הפסידה כל כתובתה והרויחה הבעל בימי מרדה אלא כותב לה כאדם הנושא את הבעולה וכ"ז שהבעל מתרצה לתת לה גט בתוך ימי מרדה אינו מרויח אלא ז' דינרים בכל שבת והשאר נותן לה:

ר"י אומר לעולם וכו' פי' לא מיבעי' נ"מ שיש לה שהיא מפסדת אם שהתה במרדה אלא אפילו מה שעתידין ליפול לה תפסיד הלכך מונין לה בכל שבת ז' דינרים שאם תפול לה ירושה ממקום אחר יגבה מהן הבעל וכן המורד על אשתו ומעגנה מתשמיש ואינו פוטרה בגט שאם היה רוצה לפוטרה בגט היה מגרשה ונותן לה כל כתובתה אלא שמעגנה מחמת שהוא כעוס עליה מוסיפים לה על כתובתה ג' דינרים בכל שבת והאשה מרוחת אותן שאפילו אם יתרצה להשלים עמה אלו הדינרים הרויחה וניזונת ממעשה ידיה ואי לא ספקא שקלה מבעלה ואי קשה אמאי גבי נדר לא יהבינן ליה אלא שבת אחד ואם שהה יותר יוציא ויתן כתובה והכא משהינין ליה משום דהתם נדר וא"א בפיוס אבל הכא בלא נדר דלמא מפייס אבל ודאי אי אמרה אשה לא מצינא לשהויי או ישלים עמה או יוציא ויתן כתובה בודאי שהדין עמה ומיהו בתוך ימי מרדו היא מרוחת ג' דינרים בכל שבת. מורדת ממאי ר"ה אמר מתשמיש ר"י אומר ממלאכה מתשמיש כו"ע לא פליגי דהויא מורדת כי פליגי ממלאכה מר סבר מתשמיש אין ממלאכה לא ומר סבר אפי' ממלאכה. פי' ר"ה לטעמיה דאמר לעיל יכולה אשה ש"ל א"נ וא"ע הלכך ממלאכה לא הויא מורדת אלא מתשמיש ור"י ב"ח ל"ל דר"ה וקסבר אין האשה י"ל לבעלה א"נ וא"ע ואי אמרה הוי מורדת א"נ דכו"ע יכולה אשה לומר לבעלה א"נ וכו' מיהו דוקא במעשה ידיה המפורשין במשנה דתנן וכמה היא עושה לו משקל ה' סלעים וכו' שתחת מע"י תקנו המזונות אבל שאר מלאכות המפורשות במשנה כגון טוחנת ואופה וכו' א"י להפטר מהן הלכך אם מרדה שלא לעשותן הוי מורדת ופסקי' רבואתא הלכה כר"ה (והרב אומר דלר"ה לא הוה מורדת לעולם אלא מתשמיש לבדו שהוא עיקר האישות) תנן המורד על אשתו וכו' בשלמא למ"ד מתשמיש שפיר דכי היכי דאיהי משעבדא ליה לדידיה איהו נמי משועבד לה לדידה אלא למאן דאמר ממלאכה מלאכה מי משעבד לה אין באומר איני זן ואיני מפרנס פי' והמזונות הן תחת המלאכה והא"ר האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה פי' והיכי תנן מוסיפין לה ג' דינרים ותו לא ומהדר ולאו לאימלוכי ביה בעי פי' ואע"ג דא"ר יוציא ויתן כתובה [אינו] מיד אלא נמלכים בו ומתרים בו שאם לא יתרצה חייב להוציא וליתן כתובה ומאי דתנן מוסיפין לה על כתובתה באותן הימים שנמלכים לפתותו שאע"פ שנתפייס נותן לה בכל שבת ג' דינר כל הימים שעמד במרדו ומכאן מוכח שאם טוענת האשה ואומרת א"א בתוס' זה או תתרצה ותשלים עמי או תן לי גיטי וכתובתי שהדין עמה כדכתיב לעיל. אבל אם הבעל אומר לאשה כשהיא מורדת א"א לעמוד בתוספת שא"א לעמוד בלא אשה או תתרצה עמי או צאי בלא כתובה אין שומעין לו שאין דומה האיש לאשה שעיגון האשה גדול משל האיש שהאשה אסורה לכל אבל האיש אפשר לו באשה אחרת לפיכך אין דינן שוה ואין לו אלא הפחת שפוחת לה בכל שבת א"נ טעמא דמילתא מפני שהמורדת היא מפסדת את דינה והבעל מרויח מה שלא היה ראוי לו אבל המורד אינו מפסיד משלו כלום והאשה אינה מרווחת כלום אלא שלא נתנה כתובה לגבות מחיים כ"ז שעומד עמה לשלום (אבל) [ולכן] אם הוא בוגד בה דין הוא להוציא וליתן כתובה מיד אם האשה תובעתו ואם ברח ואינו שומע לדברי חכמים מוסיפים לה ג' דינרים בשבת וכשכופין אותו נותן לה כל כתובתה וכל הדינרים שהוסיפו לה וכל אלה המעגנין נשותיהן חייבים הם לתת ג' דינרים בשבת תוס' על כתובתה והדינרים הללו הן כסף צורי מדתני ר"י ג' טרעפיקין ואמרינן בגמרא מאי טרעפיקין אר"ש איסתרא וכמה איסתרא פלגי זוזי וחצי זוז צורי הוא סלע מדינה שהוא שוה ח' ואמרינן נמי התם תנ"ה ר"י אומר ג' טרעפיקין שהן ט' מעות מעה וחצי בכל יום אלמא דינר צורי הוא שיש לו ו' מעה כסף:

מתני' המורדת על בעל' פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת ר' יהוד' אומר שבעה טורפעיקין כו' עד שלשה טורפעיקין:

קשיא לן עלה בירושלמי הכא איתמר שבעה והכא איתמר שלשה. כלומר מאי שנא בדידה כי הוי מורדת דפוחתין לה שבעה. ובדידיה כי הוי מורד אין מוסיפין לה אלא שלש. ומפרש ר' יוסי בר' חנינא היא על ידי שחייבת לו שבע פוחתין לה שבעה הוא על ידי שחייב לה שלש מוסיפין לה שלשהר' יוסי בר' חנינא לטעמיה דמפרש בגמ' דילן מורד' ממלאכ' קאמר וא"ת תמניא הוו דמיחייבא לי' שבעת מלאכות ועונה דהכי חשבינן לה בדידיה דמפרשי' דעל ידי שהו' חיי' לה שלש מוסיפין לה שלשה. והיינו וודאי שלש דחייב לה שאר וכסות ועונה איכא למימר דעושה בצמר לא חשיב לי' דאפי' ר' יוסי בר חנינא מוד' בהא דמינה לא הויא מורדת ולא קנסינן עלה דלא הוי אלא חוב בעלמא אלא מסתיינן לאגבויי עלה דמי חמש סלעים ופוחתין אותן מכתובתה בטוב' הנאה. כשם שאם חבלה בו משלמת בו מכתובתה בטובת הנאה. ודין הוא שהרי אלו היו לה מעות ולא הי' לבעל רשות בהן כגון שנתנו לה אחרים על מנת כן רצתה נותנת לו דמי מעשה חמש סלעים ואינה עושה בצמר. מה שאין כן בשאר מלאכות שאינה יכולה ליתן לי דמי שכר שפח' שתעשה אותן ותיפטר אלא עליה לעשותן ואם רצתה תצא היא ותיטרח אחר שפחה לשכור אותן לעשותן אבל אינה יכולה להיפטר בדמים והשת' הוו להו שבעה גופי מלאכו' ועונה. ומקשינן עליה התם הגע עצמך הכניסה לו עבדים ושפחות הרי אינה חייבת לו כלום. הגע עצמך שאמר לה על מנת שאין לך עלי שאר וכסות ועונה הרי אינו חייב לה כלום כלומ' שאין לך עלי שאר או כסו' או עונ' דליכא למימר כפשטה דא"כ למאי הוי תו מורד אלא או או קאמר. ואיכא למשמע מינה דעונה דבר שבממון מקרי והיינו דמהני לי' תנאה דקיימא לן כר' יהודה דאמר דבר שבממון תנאו קיים. אלא דאפשר נמי דעונה לאו דבר שבממון הוי ולכ"ע לא מהני לי' תנאה. והיינו דקאמר על מנת שאין לך שאר וכסות ועונה ואעונה לא מהני תנאה. אבל שאר וכסות מיהא לא מיחייב לה והשתא כי הוי מורד תו ליכא טעמא דעל ידי שהוא חייב לה שלש דהא לא מחייב לה אלא חדא. והיונו דקשיא לן אטעמא דר' יוסי בר חנינא דומיא דאידך דמקשי נמי באידך טעמא דמרד דידה דעל ידי שהיא חייבת לו שבעה פוחתין לה שבעה מהכניסה לו עבדים ושפחות דתו ליכא שבע. ואיפרכ' לה דר' יוסי בר' חנינא התם. והדר ר' יוחנן מפרש לה כרב הונא דמורדת מחשמיש וטעמא דמלת משום דצערו של איש מרוב' משל אשה כדאמרי בגמר' דילן צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי אי נמי זו יצרה מבפנים וזה יצרו מבחוץ. ומיהו בגמרא דילן לא אתפרש טעמא' דר' יוסי בר חנינא ונקטו מינ' רבוותא ז"ל דלאו הלכתא כוותי' ואפשר דטעמי' משום דלדידה איכא למקנס טפי כו מרדה דלאו אורחא אי נמי אפשר דטעמי כדמפרש איהו גופי'. אע"ג דמקשינן ענה בירושלמי אפשר דקסבר ר' יוסי בר' חנינא דקנסא דרבנן מעיקרא הוה מהאו טעמא איידי דחיובא דיד' נפיש במורדת לגמרי מדהוא מורד לגמרו. וכיון דתקון רבנן לא פלוג בתקנתויהו ואפי' במורד' אי מורד באחד מהן קנסוהו כשיעור הזה:

ועד מתי הוא פוחת והולד עד כנגד כתובתה. ר' יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שאם תפול לה ירושה ממקום אחר יחזור ויגבה ממנה פי' כנגד כתובתה לאו דווקא אלא לאפוקי מדר' יוסי דקסבר דאפי' כנגד מה שאין לה פוחת וגובה ממנה לכתשזכ' בנכסי' לעולם ואפי' נפלו לה אחר שנתגרשה דחוב הוא עליה וכל אימת דאית לה פרע לי' נקט כנגד כתובתה למימרא דווקא כנגד מה שיש לה עכשיו ומשום דרוב נשים אין להם אלא מנ' מאתים ותוספת ונדוניא והכל בכלל כתוב' כדפרישנא לעילי. אבל וודאי הוא הדין דאפי' מנכסי מלוג הוא פוחת ואפי' נתנ' לה אחר במתנה על מנת שאין לבעלה רשות בה שהרי הוא כשכר שבת דמדר' יוסי נשמע לרבנן דעד כאן לא פליגי רבנן עלי' דר' יוסי אלא שאין פוחתין כנגד מה שאין לה אבל כנגד כל מה שיש לה פוחתין. והכי אמרי' בירושלמי מהו לפחות מן פרה פורנין דידה נשמענה מן הדא רי יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שאם תיפול לה ירושה ממקום אהר. פי' לא אמרו חלא ירושה דבר שאינו מצוי הדה אמר' אפילו לפחות מן פרה פורנין דידה ופחות. כלומר לא נחלקו חכמים אלא שאין פוחתין לה כנגד ירושה דבר שאינו מצוי הא כנגד כל מה שיש לה פוחתין. וכן אחר שנפלה לה ירושה מודים חכמים שפוחתין לה ממנ' כשנפלה בעודה תחתיו. אבל בארוסה נראין דברים דכיון דלא שייך בנכסי' לא פחתינן לה אלא כנגד כתובתה. וכן דעת רבי נר"ו:

ומסתברא דהא דפחתינן לה שבעה דינרין בכל שבת ושבת לאו שבעה דינרין דמי טובת הנאה בכתובתה קאמרי' דנפישי להו משבעה דינרין דכתובה גופה. אלא שבע' דינרין ממש וכן בנכסי מלוג כשפוחתין לו מהן אין פוחתין לו מהן מלבד הפירות אלא כמות שהן. ואם יש לה נכסים שאין לבעלה רשות בה אי שמחל לה בעל' פירות נראין הדברי' שנותנין לו מהן שבעה דינרין ואע"ג דהשתא הני שבעה דינרין עדיפי לה טפי מדתנן הכי סתמא שבעה דינרין משמע דלא שני לן בהו כלל. דאי לא תימא הכי בשבעה דינרין דכתובה גופה נמי איכא למיפלג בינייהו דהא לא שוו דזימנין דהיא ולדה והוא זקן וראוי' שתב' לידי גביית כתיבתה ואלו אתו לזבונה בטובת הנאה מזבני מינה טפי. אלא קנסה דידה הוא ולדידה הוא דקנסו רבנן ואע"ג דלדידיה עדיפי ליה הני שבעה דינרין מהני לדיד' כולהו שוו להו דהא מסרינן לי' בידי' ואי בעי מגרש לה והוה חזיא למשקל נכסי מלוג וכתובתה ופסדא מינייהו שבעה דינרין לכל שבת ושבת ולפיכך רואין אותה לעולם כאצו נתגרש' והשתא שוו להו כולהו. ואע"ג דבדידיה כי הוי מורד תנן מוספין נה על כתובתה שלש דינרין בשבת ולא יהבינן להו לדידה נאלתר אלא לתוספת כתובה. התם הוא משום דלא יהי' אלא מתנה דקא יהיב לה אחר מי לא מיקני לבעל לאכילת פירות והרי מה שקנת' אשה קני בעלי'. הכא נמי חשבינן לה דכוותא ומסתיין דמוספינן לה אכחובת' ולאו למימרא דתיזבון בהו קרקע. והכי מוכח לישנ' דמוסיפן לה על כתובתה וצ"ת:

גמ' מורדות ממאי רב הונא אמר מחשמי' המע' ר' יוסי בר' חנינא אמר ממלאכי. פי' רב הונא אמר מתשמיש אבל ממלא לא הויא מורדת דרמינן עלה האי קנסא אלא מגבין אותי דמי שכר שפח' אחת שתשמשנו ופוחתין צה מכתובתה בטובת הנאה כנגד שכר זה כשם שאם חבלה בו שזה ממון גמיר הוצא שהיא חייבת לו. ואע"ג דבקנסא דמתני' לא פחתינן לה מכתובתה אנא שבעה דינרין ממש. התם הוא קנסה אבל הכא תשלומין. ר' יוסי בר' חנינא אמר ממלאכה כלומר דבמורדת ממלאכה נמי קנסינן לה למפחת לה שבעה דינרין לבד ממאי דמגבינן לי' מינ' דיהבינן לי' מכתובת' בטוב' הנאה כנג' דמי שכר שפח. א' שתשמשנו ותעש' לו מלאכות שהיא חייבת אבל ליכא למימ' דלר' יוסי בר' חנינא דסבר מורדת ממלאכה כיון דקנסינן לה בכולי האי לא יהבינן לי' תו דמסתייה שבעה דינרין בכל מילי דאם כן נתתי דבריך לשיעורין יצא שוי קנסה לכילהו וזימנין נמי אפשר דלא סגי לי' בהכי לשכר שפיה אחת. וכל דכן למאי דאמרי' להא סברא דר' יוסי בר חנינא דאמרינן דאיהו הוי נמי מורד ממלאכה באומר איני זן ואיני מפרנס ואי אמרת דהשתא נמי יהבינן לה מיניה שלשה דינרין למזונות ופרנס' הא וודאי אפשר דלא ספקא ולא נהיר דיהבי רבנן קצב' למזונהא אלא וודאי כל כמה דצריך לה. ותו דהא פרישנא דהני שלש' דינרין דקנסינן לי' לאו למימרא דיהבינן להו לדידה אלא שהן לתוספת כתובתה והכי דאיק לישנא דקתני מוסיפי' נה על כתובת'. אלא וודאי אליבא דר"ו בר' חנינא כיון דקסבר דמורדת דהויא ממלאכה למימרא דלבר ממאי דמגבינן לי' מינה כנגד שכר שפחה אחת קנסינן לה בפחת שבע' דינרין. והיינו פלוגתייהי דרב הונא סבר דתו לא קנסינן לה בקנסא אחרינא. ומיהו ר' יוסי בר' תנינא גיפי' לא אמר אלא בשאר מלאכות חוץ ממעשה ידי'. אבל במורדת במעשה ידי' בהא לא קנסינן לה אלא דמגבינן לי' מינה ופחתינן לה מכתובתה בטובת הנאה דמי מעשה חמש סלעים שאינו אלא כתוב כדפרישנא במתני':

ונפום מאי דקס"ד השתא דויקא ממלאכה הוא דהויא מורדת. אבל מתשמיש לא הויא מורדת למימרא דקנסינן לה למפח' לה מכתובתה אלא דמשמתינן לה. ואיברא דתמיהא מילת' דאפי' במשמעת קולה על עוסקי תשמיש ודמקשטא לי' תכא ומקשטא לי' פומא תנן לקמן דיוצאה בלא כתובה. ובדין הוא דיכלינן למיקשי מינה. ואמסקנא הא אמרינן דמתשמיש כולי עלמ' לא פליגי דהויא מורד' כי פליגי ממלאכ' ולמאי דמסקינן דמתשמיש וודאי מורד' היא הוא הדין דקולני' נמי חשבינן מורדת. אבל ר' טרפון סבר לקמן דקולנית גרע' דמכשרת עצמה ואונה מונעת עצמה לו ומרובה עמו על עיסקי תשמיש והא כסיפא לי' מלתא טפי דשמעו שכניה וראוי' לאלתר להפסוד כתובתה ומיהו בתר התראה:

תנן וכן המורד על אשתו כו' עד והא אמר רב כל האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. קשיא לן ותיקשי נמי לרב הונא דאמ' מתשמיש הויא מורדת ולא ממלאכה. מ"ש מיני' דידיה דחשבינן לי' מורד באומ' איני זן ואיני מפרנס. ואפשר לומר אליבא דר' הונא הא לא קשיא דמורדו של איש קשה משל אשה כשהיא מורדת אפשר לו לכופה בדברים ושוטי' ומזונותי' וכיוצא בזה בכפיית הבעל לאשתו. ותו דהא מגבינן לי' מינה דמי שכר שפחה. אבל כשהוא מורד במזונות ופרנסה זה אי אפשר לה שלא תאכל עד שתבא לב"ד ויכפוהו ויהיו חייה תלויים לה. ומהאי טעמא נמי אפשר דאמרי' דכשהוא מורד כופין להוציא וליתן כתובה וכשהיא מורדת לא אמרי' תצא בלא כתובה דמרדו קשה ממרדה שהיא אסור' באחר והוא מותר באשה אחרת. והא דאמרינן נמי וכן היא שנדרה שלא תארוג בגדים נאום לבנה תצא שלא בכתוב' אע"ג דקסבר רב הונא דממלאכ' לא הויא מורדת. י"ל ה"מ בשאר מלאכות שיש בהו דין ממון וכדאמרינן דמגבינן לי' מינה בכדי דמיהן. אבל בהא דלית בה דין ממון ובמקום נדר דליכא תקנתא אחריתי דין הוא דתיפוק בלא כתובה. וכי תימא אמאי לא אקשינן נמי לרב הונ' דאמ' מורדת מתשמיש דידי' אדידי' דהא אמר רב הונא לעיל האומ' אי איפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה. והיינו מורדת מתשמיש י"ל בדין הוא דמצי לאקשוי ואקשי לרבי יוסי בר' חנינא איידי דנקט טעמא דאיני זן ואיני מפרנס. ולרב הונא נמי איכא לפרוקי כדמפרקינן לדידי' דאמרי' ולאו לאימלוכי בה בעי. ואיכא דגרסי ולאו לאימלוכי בי' בעי' ופירשו שנמלכין בו ונותנין לו זמן המלכה. ובאותו זמן מוסיפין לה ואם לא חזר בו יוציא ויתן כתובה. וליתי' להאי פירושא דעד אימת יהבי לי'. וכי תימא שלשים יום שכן זמן ב"ד שלשים יום כל כי האי גוונא וודאי הוה להו לפרושי לה בגמ' בהדיא. ותו דקא מתמ' עלה דמלתא דקאמר ולאו לאימלוכי בי' בעי מכלל דפשיטא מילתא והא מנא לי'. אבל הגרסא הנכונה ולאו לאימלוכי בה בעי, כלומר אע"ג דהוי דינא נמי להוציא וליתן כתובה נמלכין בה אי בעיא דלא תיפוק ונכפייה בהכי דנוסיף לה שלשה דינרין בכל שבת ישבת ואי ניחא לה למיקם בהכי תיקום ואי ניחא לה נמי ובעיא למיפק כייפינן לי' נמי לאפוקה. והשתא אתיא שפיר הא דמתמהינן עלה ולאו לאימלוכי בה בעי דהא וודאי מילתא פשיט' הוא דבדידה תליא מילתא. ואפי' לרב הונא נמי דקסבר דמורדת לא הויא אלא מתשמיש בדידה נמי תלי' מלתא ואי לא בעי למיפק לא נפקא אלא כופין אותו לזונ' כיון שהיא שרוצה בכך ואינה רוצה לצאת. ומיהו אפי' לר' יוסי בר חנינא דקסבר דממלאכה הויא מורדת ה"מ ממלאכ' השנויות במשנתנו אבל לא בשאר מלאכות. והא דתניא כופה אותה ליתן תבן לפני בקרו. לאו בכפי' ממש קאמרינן אלא כפיה בדברים וכיוצא בעישוי זה שהבעל כופ' את אשתו וכדאמרי' אין הבעל כופה את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוסקת. וההיא דאמרי' נמי לעיל נדרה שלא להניק את בנה ב"ה אומר כופה ומניקתו אליבא דרב הונא דקסבר דממלאכה לא הויא מורדת, ולכולי עלמ' נמי אין עיקר הלשון בכאן כפיה ממש. אלא לומר שאין הנדר חל וכעין אותה ששנינו בנזירות חומר בנשים מבעבדים שהאיש כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו לו' שנדרי אשתו קיימין כל זמן שלא היפר לה. אבל בעבדו אינו כן שאין צריכין הפרה כל עיקר אלא אומר לו טול אכול טול ושתה שאינו חל כלל. וכן אותה שאמרו קונם הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו למימרא דכיון דמשעבדא לי' לאו כל כמינה דקא מפקע לי' לשיעבודי' מינה ולא חל הנדר ולא בעו הפרה כלל:

קמדחפי לה שמעיה ותלמידיו שמא תטריחנו. שלי ושלכם שלה היא תורה שלמדתי ושלמדתם על ידה היא דמתחלה ר' עקיבא עם הארץ היה כדאמרינן בפסחים אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ כו'. רש"י במהדורא קמא:

א"ל ההוא חתנך אי צורבא דרבנן הוא אדעתא דהכי מי נדרת א"ל רבי אפילו פרק אחד כו'. איכא למידק והא קי"ל דאין פותחין בנולד כדתנן בנדרים [פד א'] ר' אליעזר אומר פותחין בנולד וחכמים אוסרין כיצד אמר קונם שאני נהנה מפלוני ונעשה סופר ואמר אילו הייתי יודע שיעשה סופר או שהיה משיא את בנו לא הייתי נודר והכא נמי בשעת הנדר לא היה רבי עקיבא חכם יש לומר דר"ע לאו בהכי שרא נדרא אלא שנתכוון לראות אילו היה יודע שחתנו ת"ח אם היה מתחרט או שרצה להודיעו שהוא היה חתנו וכשראה שנתחרט פתח לו ממקום אחר בכבוד בתו כדתנן פותחין לאדם בכבוד אשתו ובניו וכדאמרינן בירושלמי במסכת נדרים פרק רבי אליעזר [ה"ז] חדא איתתא נדרה מברתה אתת לגביה דר' יוחנן אמר לה אילו הויא ידעת דברתך נסבת שום ביש מי הות נדרת אמרה ליה לא ושרא לה והכא נמי כיון דברתיה הוה נסבה שום ביש כדאמר לה ההוא גברא מדברת אלמנות חיות ומכסיף לה. ובנדרים פרק הנודר [נדרים נ א'] אמרי' גבי האי עובדא דא"ל חד רשע לדביתהו דר' עקיבא שפיר עבד לך אבוך דלא רחים לך דדברת אלמנות חיות כו'. הרשב"א ז"ל:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל והקשו בתוספות והא נולד הוא וכו'. ותירצו דהתם הוא שהיה עם הארץ בשעת הנדר אבל הכא כבר היה יודע רבי עקיבא פרק אחד כשקדש את בתו ולאו נולד הוא. ועוד יש לומר דשאני הכא כי היא לא נתקדשה לו אלא על דעת שיהא צורבא מרבנן ואילו ידע אביה כן לא היה נודר והוה ליה כעין נדרי טעות אלא דכיון שנדר סתם צריך התרה ולא הוה נדרה טעות ממש ואפשר כי הוא בפירוש תלה נדרו כשהוא עם הארץ והוה ליה נדר טעות ממש כאומר קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי והיינו דלא אמרינן דשריא ליה משמע שהותר הנדר מאליו כנ"ל. ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל לאו נולד הוא דהא אההוא תנאה איקדשה אי הוי צורבא מרבנן ואילו לא הוה גמיר לא הוו קדושיה קדושין דהא לא איקיים תנאיה וכיון שכן לא סגיא דלא ליהוי חתניה צורבא מרבנן דאי לאו הא לאו חתניה הוא. ע"כ:
עבדה ליה לבן עזאי הכי נתקדשה לו על מנת שילמוד בלא ידיעת אביה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל ואם תאמר והא משמע דבן עזאי לא נשא אשה מדאמרינן ביבמות פרק הבא על יבמתו [יבמות סג ב'] גבי מצות פריה ורביה שהיה דורש בה בן עזאי אמרו לו תלמידיו רבינו אתה נאה דורש כו'. יש לומר בן עזאי נשא ופירש א"נ אירס ולא נשא ופלוגתא היא בהדיא גבי שיעור סתירה דאיירי בן עזאי ואמרינן התם כל אחד ואחד בעצמו שיער ואקשינן והא איכא בן עזאי ופרקינן אי בעית אימא נשא ופירש ואי בעית אימא סוד ה' ליראיו ע"כ. וכן כתבו בתוספות הנ"ל:

מתני' המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה ז' דינרין הכי איתא בקצת ספרים ולא ניחא שפיר דאם כן מאי בעי שוב עד מתי הוא פוחת וכו'. והרי קאמר מעיקרא פוחתין לה מכתובתה וכו' אלמא דכנגד כתובתה הוא דפוחת ובקצת ספרים דוקני איתא פוחתין לה ז' דינרין כו' ואכתי איכא למידק אמאי קתני ז' דינרין הגע עצמך אי קיימא במרדה עד אמצע השבוע אין פוחתין לה ג' דינרין וחצי והרי הפחיתות כנגד הימים הוא ובכל יום ויום פוחתין לה דינר וכיון שכן הכי הוה ליה למתני פוחתין לה דינר בכל יום ואפשר דאיידי דתנא גבי המורד ג' דינרין בשבת דלא קא מוסיף דינר בכל יום אלא דוקא בימות החול ולא בשבת והלכך לא מצי למתני בכל יום להכי נמי לא קתני ברישא דינר בכל יום. וליתא דבסיפא נמי הוה מצי למתני וכן המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה בכל ימי החול דינר בכל יום ואף על גב דהוה מאריך בלישניה בסיפא מכל מקום הוה מקצר ברישא והוה אשמועינן רבותא דהתוס' והפחיתות הויא בכל יום ויום וכל שתעמוד במרדה אפי' יום אחד פוחתין לה ואע"ג דחזרה בה באמצע השבוע וה"ה נמי המורד והלכך הדר' קושיין לדוכתיה.
ובירושלמי מפרש כנגד ז' מלאכות שהאשה עושה לבעלה וגבי המורד דמוסיפין ג' דינרין מפרש כנגד שארה כסותה ועונתה ובהכי מתרצא אמאי נקט מתני' ז' וג' ולכאורה משמע דהאי טעמא היינו אליבא דמ"ד מורדת ממלאכה תדע דר' יוסי בר חנינא גופיה הוא ניהו דאמרה התם בירושלמי תלמוד שלנו דמפרש לקמן טעמא אחרינא כמאן דאמר מתשמיש הויא מורדת ואע"ג דלקמן בעי תלמודא מה בין מורד למורדת דאלמא לכ"ע בעי הכין איכא למימר משום דאמרינן לקמן דלכ"ע מורדת מתשמיש הויא מורדת אבל קשה דבשלמא מאי דמפרש בירושלמי כנגד ז' מלאכות שייך שפיר בפלוגתא דרבי יוסי בר חנינא ורב הונא דלקמן דהיינו כמ"ד ממלאכה הויא מורדת אבל מאי דמפרש ג' דינרין כנגד שארה כסותה ועונתה הא ודאי לכ"ע מצינן למימר הכי דהיינו סימנא בעלמא ולא שייך בפלוגתא דלקמן כלל.
לכך כתבו התוס' דהא דמפרש בירושלמי פליגא אתלמוד דידן ופליגי בטעמי דהירושלמי קא פריש האי טעמא ותלמוד שלנו אין סובר כן ומפרש טעמא אחרינא ולאו היינו דטעמא דירושל' שייך במאי דס"ל מורדת ממלאכה הויא מורדת וטעמא דתלמוד שלנו שייך במאי דס"ל מתשמיש הויא מורדת ולעולם תלמוד שלנו יסבור כטעם הירושלמי למ"ד ממלאכה הויא מורדת והירושלמי יסבור כטעם תלמוד שלנו למ"ד מתשמיש אלא טעם הירושלמי לכ"ע וסימנא בעלמא קאמר וטעם תלמוד שלנו לכ"ע דוק ותשכח. כן משמע מלשון התוספו' ז"ל וצ"ע דבתלמוד הירושלמי גופיה מייתי נמי טעם תלמוד שלנו עיין שם:

ורש"י ז"ל במהדורא קמא כתב וז"ל מורדת מפרש בגמרא וכו'. פוחתין לה מכתובתה ז' דינרין בשבת כנגד ז' מלאכות שהיא חייבת לו ואינה עושה אלו הן טוחנת ואופה ומבשלת מניקה את בנה מכבסת מצעת ועושה בצמר. ולא נהירא דהא בגמרא אמרינן מאי מורדת מתשמיש מכלל דשאר מלאכות עבדה ליה ותו מפרש התם המורד מוסיף על כתובתה ג' דינרין בשבת כנגד שאר כסות ועונה שהוא חייב לה. ע"כ:

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל המורדת על בעלה כו'. אפליגו בה בגמרא מורדת ממאי אי מתשמיש דוקא או אפילו ממלאכה ופירשו בירושלמי טעמא דפוחתין לה ז' והמורד על אשתו אין מוסיפין לה אלא ג' אמר ר' יוסי בר חנינא היא על ידי שחייבת לו שבע הוא פוחת ממנה שבעה והוא על ידי שהוא חייב לה ג' מוסיף לה ג' והקשו שם הגע עצמך שהכניסה לו עבדים הרי אינה חייבת לו כלום הגע עצמך שהתנה עמה שאין לה עליו שאר כסות ועונה הרי אינו חייב לה כלום מאי בדין דאמר ר' יוחנן צערו של איש מרובה יותר משל אשה ונראה שהיו נותנין טעם מתחלה כמאן דפריש בגמרא מורדת ממלאכה ולא עמד טעמו בו וחזרו לפרש כמאן דאמר מתשמיש ומשום קנס ושבעה כנגד שבעה ימי השבוע ושלשה שלה כנגד ו' ימי החול ושל שבת לא משום דמחזי כשכר שבת כדאמרינן בגמרא וקנסו אותה טרפעיק ליום ולו לא קנסו אלא חצי טרפעיק לפי שצערו גדול מצערה והשתא דאתית להכי למ"ד ממלאכה נמי משום קנס הוא ולפי שמרדה בהרבה דברים יותר ממרדו קנסו יותר.
ומסופק אני בדבר זה למ"ד ממלאכה אם שבעה טרפעיקין אלו כולן קנס ושוכר עליהם ממקום אחר מי שישמשנו לטחון ולאפות ולבשל כדרך שהוא עושה למ"ד מתשמיש אבל ממלאכה לא או נאמר דלמ"ד ממלאכה נתנו לו אלו השבעה על ביטול הכל ולכאורה נראה שכולן קנס ומשלמת ממקום אחר שכר מי שישמשנו או בפחיתת כתובתה או שימכרו לה ב"ד מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור לו שפחה או עבד לשמשו שאם אין אתה אומר כן היאך השוו חכמים מדותם בכך בכל המקומות יש מקומות שצריך להוציא בשמשו כפלים ומקומות יש שאין צריך אלא למחציתן ואפילו תאמר מדתן של חכמים כך הוא לתקן בדרך המיצוע וכעין דאורייתא דבעל שלמה חמשים בעל פגומה חמשים עבד נוקב מרגליות שלשים מוכה שחין שלשים מכל מקום מורד על אשתו שאינו מוסיף אלא ג' טרפעיקין ופרישנא בגמרא באומר איני זן ואיני מפרנס ע"כ אי אפשר שיספיקו לה למזונות ופרנסה שלשה טרפעיקין אלא אלו קנס ולוה עליו מזונותיה ופרנסתה ואיהו משלם שאם אין אתה אומר כן נמצא הרמאי משתכר במרדו ולא עשו חכמים תקנה לרמאין וזה אינו צריך לפנים וממנו אתה דן למורדת שהיא משלמת ממקום אחר ואלו משום קנס וצ"ת. עכ"ל הרשב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל קשיא לן עלה בירושלמי הכא איתמר שבעה והכא איתמר שלשה כלומר מאי שנא בדידה כי הוי מורדת דפוחתין לה שבעה ובדידיה כי הוי מורד אין מוסיפין לה אלא שלש ומפרש ר' יוסי בר חנינא היא על ידי שחייבת לו שבע פוחתין לה שבעה הוא שחייב לה שלש מוסיפין לה ג' ר' יוסי בר חנינא לטעמיה דמפרש בגמרא דילן מורדת ממלאכה קאמר. ואם תאמר אם כן תמניא הוו דאחייבא ליה שבעה מלאכות ועונה דהכי חשבינן לה בדידה דמפרשינן דעל ידי שהוא חייב שלש מוסיפין לה שלשה והיינו ודאי שלש דחייב לה שאר כסות ועונה איכא למימר דעושה בצמר לא חשיב ליה דאפי' ר' יוסי בר חנינא דאמר מורדת ממלאכה מודה דמינה לא הוי מורדת ולא קנסינן עלה דלא הוי אלא חוב בעלמא אלא מסתיינן לאגבויי עלה דמי חמש סלעים ופוחתין אותה מכתובתה בטובת הנאה כשם שאם חבלה משלמת לו מכתובתה בטובת הנאה ודין הוא שהרי אילו הוה לה מעות ולא היה לבעלה רשות בהן כגון שנתנו לה אחרים ע"מ כן רצתה נותנת לו דמי מעשה חמש סלעים ואינה עושה בצמר מה שאין כן בשאר מלאכות שאינה יכולה ליתן לו דמי שכר שפחה שתעשה אותן ותפטר אלא עליה לעשותן ואם רצתה תצא היא ותטרח אחר שפחה לשכור אותה לעשות אבל אינה יכולה להפטר בדמים והשתא הוו להו שבעה ו' גופי מלאכות ועונה.
ומקשי' עלה התם הגע עצמך הכניסה לו עבדים ושפחות הרי אינה חייבת לו כלום הגע עצמך שאמר לה על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי אינו חייב לה כלום כלומר שאין לך עלי שאר או כסות או עונה דליכא למימר כפשטה דאל"כ מאי הוי תו מורד אלא או קאמר ואיכא למשמע מינה דעונה דבר שבממון מקרי והיינו דמהני ליה תנאה דקי"ל כר' יהודה דאמר דבר שבממון תנאו קיים אף על גב דאפשר נמי דעונה לאו דבר שבממון ולכ"ע לא מהני ליה תנאה והיינו דקאמר על מנת שאין לך עלי שאר וכסות ועונה ואעונה לא מהני תנאה אבל שאר וכסות מיהא לא מחייב לה והשתא כי הוי מורדת תו ליכא טעמא דע"י שהוא חייב לה ג' דהא לא מחייב לה אלא חדא והיינו דקשיא לן אטעמא דר' יוסי בר חנינא דומיא דאידך דמקשי נמי באידך טעמא דמרד דידה דעל ידי שהיא חייבת לו שבעה פוחתין לה שבעה מהכניסה לו עבדים ושפחות דתו ליכא שבע ואיפריכא לה דר' יוסי בר חנינא התם והדר ר' יוחנן מפרש לה כרב הונא דמורדת מתשמיש וטעמא דמילתא משום דצערו של איש מרובה משל אשה כדאמרינן בגמרא דילן צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי א"נ זו יצרה מבפנים וזה יצרו מבחוץ ומיהו בגמרא דילן לא אתפרש טעמא דר' יוסי בר חנינא ונקטי מינה רבוואתא ז"ל דלאו הלכתא כותיה ואפשר דטעמא משום דלדידה איכא למקנס טפי כי מרדה דלאו אורחא מדידיה א"נ אפשר דטעמיה כדמפרש איהו גופיה אע"ג דמקשינן עלה בירושלמי אפשר דקסבר רבי יוסי בר חנינא דקנסא דרבנן מעיקרא הוה מהאי טעמא איידי דחיובא דידה נפיש מדידיה במורדת לגמרי מדהוא מורד לגמרי וכיון דתקון רבנן לא פלוג בתקנתייהו ואפילו במורדת או מורד באחד מהן קנסוהו כשיעור הזה. עכ"ל הרא"ה ז"ל:

ובהכי משתני לן טעמא דגמרא דילן אפילו לר"י בר חנינא דהא לדידיה נמי מורדת מתשמיש הויא מורדת ובמורדת מתשמיש ע"כ חיובא דידה נפיש מחיובא דידיה דצא ולמד משוק של זונות וכו'. א"נ זה יצרו מבפנים וכו' מעתה לא פלוג רבנן בתקנתייהו ואפילו במורדת ממלאכה נמי הכי תקון ואפשר דבזה נמי צערו מרובה וצא ולמד מתשמיש כנ"ל וע"כ צריכים אנו לומר כן לשיטת התוספות ז"ל וכדכתיבנא לעיל ורש"י כתב המורדת על בעלה. בגמרא מפרש ממאי. ושוב כתב עוד ג' דינרין. בגמרא מפרש מ"ש הוא מינה דידה. ע"כ. אלמא דטעמא דגמרא אכולהו בין ארב הונא בין ארבי יוסי בר חנינא.
ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו דלמ"ד ממלאכה הויא מורדת נפרש דטעמא דמתני' דקתני פוחתין ז' הוא כנגד ז' מלאכות ולמ"ד מתשמיש הויא מורדת הטעם הוא כנגד שבעת ימי השבת דכיון שעונת הטיילין אחת בכל יום ובעבורה מפסיד אותה יפחות לה דינר על כל פעם ופעם אליבא דת"ק ואליבא דר' יהודה שבעה טרפעיקין שהם ג' דינרין וחצי ולא תימא דוקא בטיילין שעונתן בכל יום והצער שלהם בכל יום ויום יפחות זה השיעור שאחר שמצאו חכמים אנשים שעונתן בכל יום אמרו שכל אדם יפחות זה השיעור ע"כ.
וכתבו עוד שהמורד על אשתו מוסיף שלש כנגד ג' דברים שהוא חייב לה שארה כסותה ועונתה ואף ע"ג דמ"ד מתשמיש אינו מורד אלא באחד מהם בלבד אפילו הכי כיון שמורד באחד חייבו אותו בשלשה כנגד שלשתם. ע"כ:
עד מתי הוא פוחת עד כדי כתובתה פי' מתניתין במורדת גמורה דאמרה בעינא ליה ומצערנא אבל האומרת מאיס עלי דינא אחרינא אית לה. והא דקתני שפוחת והולך עד כדי כתובתה יש בלשון הזה עיקר כתובה ותוספת שהוא תנאי כתובה וקי"ל תנאי כתובה ככתובה ויש בו עוד נכסי נדוניא שאף היא נקראת כתובה כדכתיבנא לעיל אבל היה נראה שאין נכסי מלוג בכלל דהנהו לא מקרי כתובה בשום דוכתא וכדתנן התם מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה דאלמא אין נכסי מלוג בכלל כתובה ועוד מדאיצטריך ר' ינאי לומר בריש פירקין דתנאי כתובה ככתובה לענין מורדת אבל בירושלמי [ה"ח] אמרו מהו למפחת מפרא פורנין דידה ושמעינן מן הדא ר' יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך וכו' לא אמרו אלא ירושה דבר שאינו מצוי הדא אמרו אפילו לפחות מפרא פורנין דידה פוחת ע"כ.
וי"מ דלנכסי צאן ברזל קרו פרא פורנין כדאמרינן לקמן אשה גובה פורנא מהם ולא נהירא לי דא"כ למה להו למפשטה מדר' יוסי הרי הוא בכלל כתובתה אלא ודאי כי הירושלמי סובר שפוחתין אפילו מנכסי מלוג שלה לא הוצרך ר' יוסי להוסיף אלא ירושה הבאה אחרי שנפחתו כתובתה ונכסיה כדדייק לישנא דקתני שאם תפול ירושה יחזור ויגבה אבל בנכסי מלוג שכבר היו לה בשעת מרדה אף רבנן מודו והא דלא קתני אלא כדי כתובתה לאו דוקא אלא דנקט דבר הנוהג בכל כי לכל יש כתובה ואין לכל נכסי מלוג כדאיתא בפרקין לעיל והא דאיצטריך ר' ינאי לומר שתנאי כתובה ככתובה דמי למורדת אינו אלא לדעת רבותינו שבגמרא שמפקיעין כתובתה בפעם אחת לסוף ד' שבתות דהתם כתובתה דוקא אבל לדברי משנתנו שפוחתין והולכין קונסין אותה לפחות מכל נכסיה והא קי"ל כרבותינו כדבעינן למימר בגמרא בס"ד. הריטב"א ז"ל:
והרשב"א ז"ל פירש דפרא פורנין היינו נכסי צאן ברזל שלה ופרא הוא שבח כגון פורנא ליתמי בשילהי פרק נערה שנתפתתה כלומר פוחת אפילו מן השבח שלה כלומר משבח בית אביה שהביאה לו בנדונייתה ויש מי שפירש פרא פורנין נכסי מלוג לומר דאפי' לרבנן פוחת מנכסי מלוג שהיו לה בשעה שמרדה שלא נחלקו רבנן ור' יוסי אלא בנכסים שנפלו לה אחר שמרדה ואינו מכיר בטעמן וכי מה איכפת להו לחכמים אם נפלו לה קודם שמרדה או לאחר שמרדה כאן וכאן משום שמרדה על בעלה הוא וכיון שהוא פוחת מנכסי מלוג שנפלו לה כבר אף מה שנפל לה לבסוף ועודה מורדת תפחות דכל שעתא ושעתא מורדת היא ומה בין שעה ראשונה למרדה ובין שעה אחרונה. עכ"ל הרשב"א.
ודעת הרא"ה ז"ל דאפילו מנכסי מלוג הוא פוחת ואפילו נתן לה אחד במתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה דמדר' יוסי נשמע לרבנן דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר' יוסי אלא שאין פוחתין כנגד מה שאין לה אבל כנגד כל מה שיש לה פוחתין והכי אמרינן בירושלמי מהו לפחות מן פרא פורנין כו':
וכתב עוד ז"ל ומסתברא דהא דפחתינן לה שבעה דינרין לאו שבעה דינרין דמי טובת הנאה בכתובה קאמרי דנפישי להו משבעה דינרין בכתובה גופה אלא שבעה דינרין ממש וכן בנכסי מלוג כשפוחתין לו מהן אין פוחתין לו מהן מלבד הפירות אלא כמות שהן. ואם יש לה נכסים שאין לבעלה רשות בהן או שמחל לה בעלה פירות נראין הדברים שנותנין לו מהם שבעה דינרין. ואע"ג דהשתא הני שבעה דינרין עדיפי לה טפי מדתנן הכי סתמא שבעה דינרין משמע דלא שני לן בהו כלל דאי לא תימא הכי בשבעה דינרין דכתובה גופה נמי איכא למיפלג בינייהו דהא לא שוו דזמנין דהיא ילדה והוא זקן וראויה שתבא לידי גביית כתובתה ואלו אתו לזבונה בטובת הנאה מזבני מינה טפי. אלא קנסה דידה הוא ולדידה הוא דקנסו רבנן ואף על גב דלדידיה עדיפי ליה הני שבעה דינרין מהני לדידה כולהו שוו להו דהא מסרינן ליה בידיה ואי בעי מגרש לה והוה חזיא למשקל נכסי מלוג וכתובתה ופסדא מינייהו שבעה דינרין לכל שבת ושבת ולפיכך רואין אותה לעולם כאלו נתגרשה והשתא שוו להו כולהו ואע"ג דבדידיה כי הוי מורד תנן מוסיפין לה על כתובתה ג' דינרין בשבת ולא יהבינן להו לדידה לאלתר אלא לתוס' כתובה התם הוא משום דלא יהיה אלא מתנה דקא יהיב לה אחר מי לא מיקני לבעל לאכילת פירות והרי מה שקנתה אשה קנה בעלה. הכא נמי חשבינן לה דכוותה ומסתיין דמוספינן לה אכתובתה ולאו למימרא דתיזבין בהו קרקע והכי מוכח לישנא דמוסיפין לה על כתובתה וצ"ת. עכ"ל הרא"ה ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל ושבעה דינרין אלו שבעה דינרין ממש לא שיפחתו מהן דבר השוה היום ז' דינרין כשתמכר בטובת הנאה דכולי האי לא קנסוה רבנן ודעת גדולי המפרשים שמתחילים לקנסה ממה ששוה יותר שאם יש לה נכסי מלוג מגבין לו מהם שבעה דינרין ואם לאו פוחתין מנדוניא ואחר כך מעיקר כתובה ותוספת דבתחלה מנדוניתה בעינן דליקנסה טפי כי היכי דתהדר בה ויש חולקים בדבר ולא נפקא לן מינה מידי דכרבותינו קי"ל. ע"כ:

וכן המורד על אשתו כו'. כתב הרמ"ה ז"ל דאע"ג דאדחייא ליה מתני' דמורדת הא מתני' דמורד על אשתו כדקיימא קיימא דהא לא עבדא רבנן תקנתא אחריתי דקי"ל כת"ק וה"מ כל כמה שלא תבעה גירושין אבל היכא דתבעה גירושין מחמת דמרד עליה מתשמיש מתרינן ביה למהדר ביה ממרדיה אי ציית ציית ואי לא איכא לפלוגי דאי אישתמוטי קא משתמיט עד ו' חדשים מוסיפין לה על כתובתה מכאן ואילך יוציא ויתן לה כתובה ולא סגיא לה בתוספת דרוצה אשה בקב ותפלות וכו' וכל שכן מתוספת כתובה דספק הנאה לאחר זמן היא ואי פסיק למילתא דאמר לא ניחא לי לשמושי בהדה יוציא מיד ויתן כתובה. תדע דהא קרוב בשר משאר הוא דילפינן כי היכי דכי פסק למילתיה גבי שארה יוציא ויתן כתובה גבי עונה נמי יוציא ויתן כתובה. תדע נמי דהא גבי המדיר את אשתו מתשמיש המטה ב"ש אומרים שתי שבתות וב"ה [אומרים] שבת אחת וקי"ל דיותר מכאן יוציא ויתן כתובה וכ"ת אי הכי כי פסקה למילתיה נמי לינטר ליה שבת אחד דלמא הדר ביה מידי דהוה אמדיר דאע"ג דפסקא למילתיה בנדר סתם נטרינן ליה שמא ימצא פתח לנדרו לא דמי למדיר דאלו התם אע"ג דפסקא למילתיה מעיקרא בעידנא דאדרה כל שעתא ושעתא לאו מורד על דעת ב"ד הוא דאי הוה משכח פתח לנדריה הוה הדר ביה ואיסורא הוא דמעכב עליה ואמטו להכי נטרינן ליה שמא ימצא פתח לנדרו אבל מורד גרידא דיכול למהדר ביה ולא קא הדר ביה כל שעתא ושעתא מורד על דעת ב"ד הוא ואמטו להכי יוציא מיד ויתן כתובה מידי דהוה אאומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה ומהא טעמא נמי לא שייכא פלוגתא דב"ש וב"ה אלא במדיר דאי במורד גרידא ובמאי אי כד פסקא למילתיה יוציא מיד ויתן כתובה ואי דקא משתמיט אשתמוטי ו' חדשים בעי ומתני' דהמורד דלא קא יהבא שיעורא אלא קא פסיק ותני תנא מוסיפין לה על כתובתה ותו לא בדלא תבעה גירושין וכדפרישנא ע"כ. כן כתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל בפירושן על ההלכות:
גמרא מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש וכו' איכא למידק ומאי קא בעי ובמאי פליגי הא ודאי דבכל מה דמחייבא בהו אי ממרדא בהו הויא לה מורד' ופי' בתוספות דבפלוגתא דרב הונא ור"ל דלעיל קא מפלגי דרב הונא אזיל לטעמיה דיכולה אשה לומר איני נזונת ואיני עושה ור' יוסי בר חנינא ס"ל כר"ל דאינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ואכתי קשיא למאי דס"ד השתא דר' יוסי בר חנינא ס"ל כר"ל דדוקא ממלאכה הויא מורדת ולא מתשמיש אמאי לא הויא מורדת והא משעבדא ליה כבר כתב הריטב"א ז"ל וז"ל הא דקס"ד מעיקרא לרבי יוסי בר חנינא דמתשמיש לא הויא מורדת לאו למימרא דלא ניחוש למרדה כלל דהא אמרינן הנאת תשמישך עלי כופה ומשמשתו ועוד איך אפשר שתבטל ממנו מצות פריה ורביה ולא יהא עליה קנס אלא ודאי הכי ס"ד דלא הויא מורדת לדונה כדין משנתנו אלא שקונסין אותה לצאת בלא כתובה וכדרך שאמרו בקולנית שתצא בלא כתובה והיא המשמעת קולה על עסקי תשמיש וכבר האריך רבי' הגדול ז"ל בזה בספר הזכות ע"כ:

ולעיקר פירוש שמועתנו כתב הריטב"א ז"ל וז"ל רב הונא אמר מתשמיש כו'. ואסיקנא דמתשמיש כ"ע לא פליגי דהויא מורדת כי פליגי ממלאכה דר' יוסי בר חנינא סבר דממלאכה נמי הויא מורדת ורב הונא סבר דממלאכה לא הויא מורדת. והקשה הראב"ד ז"ל היאך אפשר דאיתתא שקלא מזוני מבעלה ולא תהא מורדת וכי יהא הבעל זנה ומפרנסה ויהא הוא טוחן ואופה ומבשל לעצמו ומה יעשה בהנקת בנו ועוד הא תניא נדרה שלא להניק את בנה כופה ומניקתו ואם אין פוחתין מכתובתה במה הוא כופה אי בדברים בדברים לא יוסר עבד ואם בשוטים ושמתא איתתא לאו בת הכי היא הא ודאי ליכא כפיה אלא בכתובתה. ותו דהא תניא נדרה שלא תארוג בגדים לבנים לבנה תצא שלא בכתובה וכ"ש בשאר גופי מלאכות ואיך לא הקשו ממנה לרב הונא דבשלמא ר"י בר חנינא מצי לתרוצי כדאמרי' בסוגיין ולאו לאמלוכי בה בעי אלא לר"ה קשיא.

לכך פי' ר"י ז"ל דמשאר גופי מלאכו'. שהם לתשמיש גופו דכ"ע מורדת הויא ולא נחלקו אלא במלאכת מעשה ידיה ורב הונא לטעמיה דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה הלכך אין כאן מרד כלל ור' יוסי בר חנינא סבר שיכול לכופה על מעשה ידיה כסברא דר"ל. ואם תאמר כי אקשינן לקמן מנדה ופרכינן נדה בת תשמיש היא לוקמה בשאר מלאכות דהויא מורדת אפי' לרב הונא ויש לומר דתלמודא משמע ליה נדה דומיא דחולה דלאו בת מלאכה היא ואין מרדותה אלא מתשמיש ולא נהירא דהא ודאי שפיר מצי לתרוצי תלמודא בשאר מלאכות ועוד דאם כן הוה לו למימר ממעשה ידיה כדאמרינן בכל דוכתא דלישנא דממלאכה בכולהו מלאכות משמע ותו דהוה לו למימר דרב הונא לטעמיה. ותו דלעיל לא אשכחן דפליג אדרב הונא אלא ר"ל כדאמרינן ופליג אדר"ל וכו' ועוד מדאמרינן לקמן מה בין מורד למורדת מפני שצערו של איש קשה משל אשה הניחא במורד מתשמיש אבל במורד ממלאכה מאי איכא למימר דהא ודאי מרדו של איש שאומר איני זן ומבטל ממנה חיי נפשה קשה ממרד ממלאכה שלה אלא ודאי דבכולהו מלאכות נחלקו וכן פירשו הגאונים ז"ל וכן פירשו בתוס' ומ"ד דממלאכות לא הויא מורדת לאו למימרא שתצא נקיה מב"ד ותטול מזונות כדברי הראב"ד ז"ל דהא ליתא אלא רב הונא קאמר שאינה מורדת לדון אותה בפחיתת שבעה דינרין דכיון דבמילתא דממון היא מורדת אין לנו לקנסה בכך אלא שנגבה מנכסיה או שנפחות מכתובתה כדי שפחה אחת לשמשו ואם לא נוכל לקנסה בכך שנקנסוה להוציאה בלא כתובה ור' יוסי בר חנינא אמר דממלאכה נמי הויא מורדת ולאו למימרא שתהא פטורה בכך דאם כן שאין די בשבעה דינרין שפוחתין מכתובתה לדמי שפחה לשמשו ושהוא צריך להניק את בנו היאך יהא די בכך ועוד המורד שאומר איני זן ואיני מפרנס היאך יהא די לה בג' דינרין למזונותיה ופרנסתה והלא המשרה את אשתו על ידי שליש נותן במכובד לפי כבודו ובמורדת יד הכל שוה אלא שאף לר' יוסי בר חנינא גובין מכתובתה דמי שפחה לשמשו ולקונסה יותר פוחתין מכתובתה ז' דינרין ותדע לך דמעיקרא ס"ד דמתשמיש לא הויא מורדת והא ודאי לאו למימרא דלא ניחוש למרדה כלל דהא אמרינן הנאת תשמישך כו' וכדכתיבנא לעיל עד כאן. הריטב"א ז"ל:
ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל יש להקשות היכי קאמר ר' יוסי שאם אינה רוצה לעשות מלאכה דהויא מורדת והא קי"ל יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ומסתמא לא פליג ר' יוסי אהא. ויש לתרץ דמיירי כשלקחה מן הממון והיא נזונת משלו ואינה רוצה לעשות מלאכה. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל ר"ה אמר מתשמיש כו'. פי' ר"ה אמר מתשמיש אבל ממלאכ' לא הויא מורד' דרמינן עלה האי קנסא אלא מגבין אותו דמי שכר שפחה אחת שתשמשנו ופוחתין לה מכתובתה בטובת הנאה כנגד שכר זה כשם שאם חבלה בו שזה ממון גמור הוא שהיא חייבת לו ואע"ג דבקנסא דמתני' לא פחתינן לה מכתובתה אלא שבעה דינרין ממש התם הוא קנסא אבל הכא תשלומין. ר' יוסי בר' חנינא אמר ממלאכה כלומר דבמורדת ממלאכה נמי קנסינן לה למפחת לה שבעה דינרין לבד ממאי דמגבינן ליה מינה דיהבינן ליה מכתובתה בטובת הנאה כנגד דמי שכר שפחה אחת שתשמשנו ותעשה לו מלאכות שהיא חייבת אבל ליכא למימר דלרבי יוסי בר חנינא דסבר מורדת ממלאכה כיון דקנסינן לה בכולי האי לא יהבינן ליה תו דמסתייע שבעה דינרין בכל מילי דאם כן נתת דבריך לשיעורין ולא שוו קנסה לכולהו וזימנין נמי אפשר דלא סגי ליה בהכי לשכר שפחה אחת. וכל שכן למאי דאמרינן להא סברא דר' יוסי בר חנינא דאמרינן דאיהו הוי נמי מורד ממלאכה באומר איני זן ואיני מפרנס ואי אמרת דהשתא נמי יהבינן לה מיניה שלשה דינרין למזונות ופרנסה האי ודאי אפשר דלא ספקא ולא נהירא דיהבי רבנן קצבה למזונה אלא ודאי כל כמה דצריך לה. ותו דהא פרישנא דהני שלשה דינרין דקנסינן ליה לאו למימרא דיהבינן להו לדידה אלא שהן לתוספת כתובתה והכי דייק לישנא דקתני מוסיפין לה על כתובתה. אלא ודאי אליבא דר"י בר חנינא כיון דקסבר דמורדת דהויא ממלאכה למימרא דלבד ממאי דמגבינן ליה מינה כנגד שכר שפחה אחת קנסינן לה בפחת שבעה דינרין והיינו פלוגתייהו דרב הונא סבר דתו לא קנסינן לה בקנסא אחרינא. ומיהו ר' יוסי בר חנינא גופיה לא אמר אלא בשאר מלאכות חוץ ממעשה ידיה אבל במורדת במעשה ידיה בהא לא קנסי' לה אלא דמגבינן ליה מינה ופחתינן לה מכתובה בטובת הנאה דמי מעשה חמש סלעים שאינו אלא כחוב כדפרישנא במתני'.
ולפום מאי דקס"ד השתא דוקא ממלאכה הוא דהויא מורדת אבל מתשמיש לא הויא מורדת למימרא דקנסינן לה למפחת לה מכתובתה אלא דמשמתינן לה. ואיברא דתמיהא מלתא דאפי' במשמעת קולה על עסקי תשמיש ודמקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא תנן לקמן דיוצאה בלא כתובה ובדין הוא דיכלינן למקשי מינה ובמסקנא הא אמרינן דמתשמיש כולי עלמא לא פליגי דהויא מורדת כי פליגי ממלאכה ולמאי דמסקינן דמתשמיש ודאי מורדת היא הוא הדין דקולנית נמי חשבינן מורדת אבל רבי טרפון סבר לקמן דקולנית גרעה דמכשרת עצמה ואינה מונעת עצמה לו ומריבה עמו על עסקי תשמיש והא כסיפא ליה מלתא טפי דשמעי שכניה וראויה לאלתר להפסיד כתובתה ומיהו בתר התראה. עכ"ל הרא"ה ז"ל:
ורבינו יהוסף הלוי ן' מיגש כתב וז"ל אבל ממלאכות לא הויא מורדת פי' כדי שתפסיד כתובתה אלא משמתינן לה עד דעבדא ליה למלאכות דמחייבה בהו דהויא ליה ככל מי שמחייב מן הדין בדבר ואינו עושה אותו דמשמתינן ליה עד דעביד ליה ולא מפסדינן לה ממון והכין קאמר רבינו האי גאון זצוק"ל ודוקא מורדת הוא דאמרינן מתשמיש הויא מורדת ממלאכה לא הויא מורדת אבל במורד אפילו ממלאכה נמי הוי מורד דהא אמר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ור' יוסי בר חנינא אמר אף ממלאכה הויא מורדת פירוש ותפסיד כתובתה. עד כאן:

בשלמא למאן דאמר מתשמיש לחיי. ואם תאמר למאן דאמר נמי מתשמיש אבל ממלאכה לא הויא מורדת דוקא בדידה אבל האיש לכ"ע הוי מורד ממלאכה וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו וכדכתיבנא בסמוך בלשון הר"י הלוי ן' מיגש ז"ל ומעתה תקשי ליה נמי מאי וכן המורד וכו' דקתני במתני' והא לא דמו אהדדי דמורדת דוקא מתשמיש הויא מורדת אבל מורד אפילו ממלאכה הויא מורד וי"ל דע"כ האומר איני זן ואיני מפרנס דהיינו מדידה דאיש לא הויא מלאכה ממש וכדבעיא למכתב בסמוך לשיטת רש"י והלכך בשלמא למאן דאמר תשמיש הרי בתשמיש שווין הן המורדת והמורד ולא איכפת לן במאי דלא שוו אהדדי במרידת איני זן ואיני מפרנס דהויא כנגד מלאכה אבל למ"ד ממלאכה מאי וכן המורד כו' הרי בתשמיש אינן שוין ובמלאכה גופה נמי מי משועבד לה ומשני דהוי השואה שפיר במאי דאמר רב האומר איני זן כו' דמ"מ זן ומפרנס הוא כנגד מלאכה של אשה ומסקנא דאסיק דמתשמיש כ"ע לא פליגי דהויא מורדת אתי שפיר טפי לר' יוסי בר חנינא הא דתנן וכן המורד וכו' ממאי דאתיא לרב הונא. א"נ מ"ד מתשמיש סבר דהאומר איני זן ואיני מפרנס יוציא לאלתר ויתן כתובה ואינו דומה למשנתנו דמוסיפין והולכין ומיהו הר"י ן' מיגש והרא"ש ז"ל לא כתבו כן וכדכתיבנא והדין עמהם דבשלמא למ"ד ממלאכה קס"ד השתא דמתשמיש יוציא לאלתר וכדכתיבנא לעיל בשם הריטב"א משום דתשמיש חמירא טפי דהיינו מעיקר האישות אבל למאן דאמר ממלאכה היכי בו נימא דבמידי דממונא דאינו מעיקרה אישות נחמיר ביה טפי ויוציא לאלתר ובמידי דעיקר האישות מוסיפין והולכין ויש פנים לצדד להפך וכדבעינן למכתב בס"ד וסברת רבוואתא ז"ל מכריע כנ"ל.
[וז"ל הריטב"א ז"ל בשלמא למ"ד מתשמיש לחיי.] ויש מקשים ולדידיה היכי ניחא והלא מה שמוסיפין לה אינה גובה אותו אלא כשיגרשנה והיא לא תצא אלא לרצונו ותשב עד שתלבין ראשה ותירצו דהשתא שפיר ידעינן טעמא דלאו לאמלוכי בה בעי וכל היכא דבעיא למיפק כייפינן ליה מפני בטול עונה שאפילו משום הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וטובא איכא בתלמודא דמצי למימר ולטעמיך ולא קאמר. הריטב"א ז"ל וכן כתוב בתוספות ובסמוך נאריך בזה בס"ד:

והאמר רב האומר איני זן וכו'. כתב רש"י ז"ל והאמר רב יוציא. ומתני' מוסיפין תני ואינו מוציא לאלתר. ע"כ. והיה אפשר לומר דרש"י ז"ל ס"ל דלכ"ע פריך ואפילו למ"ד מתשמיש והיינו דהשמיט הרב ז"ל האומר איני זן כו' ולא נקט אלא יוציא דקאמר רב ומ"ה נמי לא בעי לאקשויי מרב לכולהו ואפילו למ"ד מתשמיש ובזה ניחא כל מאי דקשיא להו לתוספות ז"ל וליתא להאי פירושא כלל דלשון הגמרא משמע דלמ"ד ממלאכה דוקא קא פריך ואין לשון רש"י ז"ל מורה כן.

ונ"ל דהכי קא פריך דמדקתני יוציא משמע לאלתר ומתניתין מוסיפין תנן דאינו מוציא לאלתר ומשני ולאו לאמלוכי ביה בעי פי' כי קאמר רב יוציא לא הוי לאלתר דאטו לא לאמלוכי ביה בעי וכדפירש"י ז"ל והשתא ניחא נמי כל מאי דהקשו התוס' דמשמואל ליכא למפרך דאף על גב דאמר יכפוהו לזון מאן לימא לן דבגוונא דמתני' לא ליהוי כפייתו דילמא בהכי כייפינן ליה דמוסיף והולך על כתובתה ומשמתינן ליה נמי עד שיזון וכל עוד שעומד במרדו מוסיף והולך והיינו מתני' ולמאן דאמר מתשמיש נמי ליכא לאקשויי מרב דאיכא לאפלוגי בין אומר איני זן למורד מתשמיש דבאומר איני זן לא בעינן לאמלוכי בה דהא ודאי לא יכלה למיקם עלה דהא מלתא דאי אפשר בלא מזונות ופרנסה בלא ספקה מעשה ידיה וסתמן לא ספקה אבל אפשר לה בלא תשמיש ולכך נמלכין בה אי בעיא לנטורי ודרך בנות ישראל הצנועות שאינן רוצות להתגרש לכך שנינו סתם שמוסיפין לה על כתובתה אבל למאן דאמר ממלאכה ומוקי סיפא דמתני' דמורד על אשתו באו' איני זן כו'. תקשי דרב קאמר יוציא דמשמע לאלתר ומתני' קתני מוסיפין דאינו מוציא לאלתר כנ"ל פי' לפירוש רש"י ז"ל. ודברי רבינו ישעיה מטראני ז"ל מטין כן וכדבעינן למכתב קמן בס"ד.
והתוספות לא פירשו כן דאיברא דהלשון כפשטו משמע דיוציא לאלתר דלמה להו לנטורי ומיהו לא מכרעא לשון יוציא כולי האי דמשמע לאלתר עד דמתיב עלה ממתניתין דאפשר לדחוק הלשון ולומר מאי יוציא לאחר המלכה בה אלא הכי פריך דכיון דכופין אותו מה שייך תוספת פי' כיון דעבדינן לה חדא תקנתא למה להו עוד לאוסופי על כתובתה דהא במאי דכופין אותו לגרשה ויתן כתובה בהכי סגי ומאחר שמגרשה מה שייך תוס' ולכך קשיא להו דמשמואל נמי דפליג עליה דרב תקשי דמאחר דאת' כופה אותו לזון מה שייך תוספ' ולמה ליה לאוסופי ומתרצי דשפיר שייך תרווייהו מזונות ותוספ' מאחר דאינו רוצה לזונה אלא ע"י כפייה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת אבל גרושין ותוספת לא שייך בהדי הדדי דמאחר שכופין אותו לגרשה מה שייך תוספת וקשיא להו לשיטתם ז"ל דלמ"ד מתשמיש נמי תקשי דע"כ מורד מתשמיש נמי כופין להוציא דאטו לעולם יוסיפו על כתובתה ותתעגן כל ימיה ומאחר דבע"כ מגרשה מה שייך תוספת דגירושין ותוספת לא שייכי בהדי הדדי וכדכתיבנא ותירצו דהוה מצי למימר ולטעמיך כנ"ל פי' לפי' התוספות ז"ל.
ודע שיש חילוק גרסאות בהך שינויא דקא משני תלמודא דרש"י ז"ל גריס ולאו אמלוכי ביה בעי והרא"ש וכל האחרונים ז"ל גרסי בה פי' שנמלכין בה מה היא רוצה או שיוסיפו לה או יוציא ויתן כתובה ואיזו שתרצה יעשו לה ולקמן נכתוב לשונם ז"ל בארוכה בס"ד:
וז"ל ה"ר ישעיה מטראני ז"ל תנן וכן המורד על אשתו בשלמא למ"ד מתשמיש שפיר דכי היכי דאיהי משעבדא ליה לדידיה איהו נמי משעבד לה לדידה אלא למאן דאמר ממלאכה מלאכה מי משעבד לה אין באומר איני זן ואיני מפרנס פי' והמזונות הם תחת המלאכה. והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה פי' והיכי תנן מוסיפין לה ג' דינרין ותו לא ומהדר ולאו לאמלוכי ביה בעי פירוש אע"ג דאמר רב יוציא ויתן כתובה לא מיד אלא נמלכין בו ומתרין בו שאם לא יתרצה להוציא וליתן כתובה ואחרי כן אם לא ישמע כופין אותו להוציא וליתן כתובה ומאי דתנן מוסיפין לה על כתובתה באותן הימים שנמלכין בו שאע"פ שנתפייס נותן לה בכל שבוע ג' דינרין כל הימים שעמד במרדו.
ומכאן מוכיח שאם האשה טוענת ואומרת אי אפשי לעמוד בתוספת זו או תתרצה ותשלים עמי או תן לי גטי וכתובתי שהדין עמה כדכתבינן לעיל אבל אם הבעל אומר לאשה כשהיא מורדת אי אפשי לעמוד בתוספת זו שאי אפשי לעמוד בלא אשה או תתרצה עמי או תצא בלא כתובה אין שומעין לו שאין דומה האיש לאשה שעיגון האשה גדול שהיא אסורה לכל אבל האיש אפשר לו באשה אחרת לפיכך אין דינם שוה ואין לו אלא הפחת שפוחת לה בכל שבוע. א"נ טעמא דמילתא מפני שהמורדת היא מפסדת את דינה והבעל מרויח מה שלא היה ראוי לו אבל המורד אינו מפסיד משלו כלום והאשה אינה מרווחת כלל אלא נוטלת דינה שמשעה שכנסה נתחייב בכתובתה אלא שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים כל זמן שעומד עמה לשלום אבל אם הוא בוגד בה דין הוא להוציא וליתן כתובה מיד אם האשה תובעתו ואם ברח או שאינו שומע לדברי חכמים מוסיפין לה ג' דינרין בשבת וכשכופין אותו נותן לה כל כתובתה וכל הדינרין שהוסיפו לה וכל אלה המעגנין נשותיהן הן חייבים ליתן ג' דינרין בשבת תוספת על כתובתה והדינרין הללו הם כסף צורי מדתני ר' יהודה שלשה טרפעיקין ואמרינן בגמרא מאי טרפעיקין אמר רב ששת אסתירא וכמה אסתירא פלגא זוזא ואסתירא הוא סלע מדינה כדאמרינן מעי איסתירא וחצי זוז הוא סלע מדינה שהאחד שוה שמנה ואמרינן נמי התם תניא נמי הכי רבי יהודה אומר שלשה טרפעיקין שהן תשע מעין מעה וחצי בכל יום אלמא דינר צורי הוא שיש לו שש מעה כסף. ע"כ:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל והאמר רב כו'. איכא דקשיא ליה דמשמע השתא דהא לר' יוסי בר חנינא קשיא לחוד ואדרבא לרב הונא קשיא טפי דאמר ממלאכה לא הויא מורדת ויש לומר דהא לא קשיא למאי דפרישנא לעיל דרב הונא ה"ק שאין דנין אותה מדין מורדת בפחיתת כתובה במשנתנו אלא או יוציא ויתן כתובה כרב או יכפוהו לזון כשמואל אבל לרבי יוסי בר חנינא דאמר דהיינו מורדת המוזכרת במשנתנו קשיא אדרב וה"ה דקשיא ליה אדשמואל דאמר עד שאתה כופהו להוציא יכפוהו לזון אלא דחדא מנייהו נקט. ע"כ:

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל תנן וכן המורד וכו'. והאמר רב כל האומר איני זן כו'. קשיא לן ותיקשי נמי לרב הונא דאמר מתשמיש הויא מורדת ולא ממלאכה. מ"ש מיניה דידה דחשבינן ליה מורד באומר איני זן ואיני מפרנס ואפשר לומר אליבא דרב הונא דהא לא קשיא דמרדו של איש קשה משל אשה כשהיא מורדת אפשר לו לכופה בדברים ושוטים ומזונותיה וכיוצא בזה בכפיית הבעל לאשתו. ותו דהא מגבינן ליה מינה דמי שכר שפחה אבל כשהוא מורד במזונות ופרנסה היאך אפשר לה שלא תאכל עד שתבא לב"ד ויכפוהו ויהיו חייה תלוים לה. ומהאי טעמא נמי אפשר דאמרינן דכשהוא מורד כופין להוציא וליתן כתובה וכשהיא מורדת לא אמרינן תצא בלא כתובה דמרדו קשה ממרדה שהיא אסורה באחר והוא מותר באשה אחרת. והא דאמרינן נמי וכן היא שנדרה שלא תארוג בגדים נאים לבנה תצא שלא בכתובה אע"ג דקסבר רב הונא דממלאכה לא הויא מורדת. י"ל ה"מ בשאר מלאכות שיש בהן דין ממון וכדאמרינן דמגבינן ליה מינה בכדי דמיהן אבל בהא דלית בה דין ממון ובמקום נדר דליכא תקנתא אחריתי דין הוא דתיפוק בלא כתובה. וכ"ת אמאי לא אקשינן נמי לרב הונא דאמר מורדת מתשמיש דידיה אדידיה דהא אמר רב הונא לעיל האומר אי איפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה והיינו מורדת מתשמיש. י"ל בדין הוא דמצי לאקשויי ואקשי לר' יוסי בר חנינא איידי דנקט טעמא דאיני זן ואיני מפרנס. ולרב הונא נמי איכא לפרוקי כדמפרקינן לדידה דאמרי' ולאו לאימלוכי בה בעי.

ואיכא דגרסי ולאו לאימלוכי ביה בעי. ופירשו שנמלכין בו ונותנין לו זמן המלכה ובאותו זמן מוסיפין לה ואם לא חזר בו יוציא ויתן כתובה. וליתיה להאי פירושא דעד אימת נטרינן ליה. וכ"ת ל' יום שכן זמן ב"ד ל' יום כל כה"ג ודאי הוה להו לפרושי לה בגמרא בהדיא. ותו דקא מתמה עלה דמלתא דקאמר ולאו לאימלוכי ביה בעי מכלל דפשיטא מילתא והא מנא ליה. אבל הגרסא הנכונה ולאו לאימלוכי בה בעי. כלומר אף על גב דהוי דינא נמי להוציא וליתן כתובה נמלכין בה. אי בעיא דלא תיפוק ונכפייה בהכי דנוסיף לה שלשה דינרין בכל שבת ושבת ואי ניחא לה למיקם בהכי תיקום ואי ניחא לה נמי ובעיא למיפק כייפינן ליה נמי לאפוקה. והשתא אתיא שפיר הא דמתמיה עלה ולאו לאימלוכי בה בעי דהא ודאי מילתא דפשיטא הוא דבדידה תליא מילתא ואפילו לרב הונא נמי דסבר דמורדת לא הויא אלא מתשמיש בדידה נמי תליא מלתא ואי לא בעיא למיפק לא נפקא אלא כופין אותו לזונה כיון שהיא רוצה בכך ואינה רוצה לצאת.
ומיהו אפילו לר' יוסי בר חנינא דקסבר דממלאכה הויא מורדת ה"מ ממלאכות השנויות במשנתנו אבל לא בשאר מלאכות והא דתניא כופה אותה ליתן תבן לפני בקרו לאו בכפיה ממש קאמרינן אלא כפיה בדברים וכיוצא בענין זה שהבעל כופה את אשתו וכדאמרינן אין הבעל כופה את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת וההיא דאמרינן נמי לעיל נדרה שלא להניק את בנה ב"ה אומר' כופה ומניקתו אליבא דרב הונא דקסבר דממלאכה לא הויא מורדת ולכולי עלמא נמי אין עיקר הלשון בכאן כפיה ממש אלא לומר שאין הנדר חל וכעין אותה ששנינו בנזיר חומר בנשים מבעבדים שהאיש כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו לומר שנדרי אשתו קיימין כל זמן שלא הפר לה. אבל בעבדו אינו כן שאין צריכין הפרה כל עיקר אלא אומר לו טול אכול טול ושתה שאינו חל כלל. וכן אותה שאמרו קונם הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו למימרא דכיון דמשעבדא ליה לאו כל כמינה דקא מפקא ליה לשיעבודיה מינה ולא חל הנדר ולא בעי הפרה כלל. ע"כ:

באומר איני זן ואיני מפרנס. מכאן הוכיח הר' אליהו מפריש ז"ל שחייב הבעל להשכיר עצמו למלאכה כדי לזון את אשתו שאם לא כן באו' איני זן מאי מורד ממלאכה איכא ועוד אמר כי מספר כתובה נלמוד כי לכך הוא כותב לה אנא אפלח ואוקיר ואזון וזה ודאי דין חדש מאד שיכופו על מזונות מה שאין כופין כן לבע"ח ומהכא ליכא ראיה דה"ק שאומר איני זן כיון שהמזונות תחת מלאכת מעשה ידיה כשאומר איני זן קרינן ליה מורד ממלאכה כלומר מורד ממה שהוא תחת מלאכה וכן פרש"י. ומ"ש בספר כתובה ואנא אפלח נראה לי שאין כותבין כן אלא משום חלתה שהוא חייב לזונה במזונות ורפואה כדתנן לקתה חייב לרפאותה א"נ שופרא דשטרא הוא ולישנא מעליא שיטרח לעבדה ולכבדה במזונותיה ופרנסתה בכל כחו. הריטב"א ז"ל.
והתוספות פירשו דאפלח אינו ר"ל שכירות אלא היינו עבודת קרקע פי' אחרוש ואנכש ואעדור את השדה ואביא מזונות לבית ואפשר לתרץ בזה הקושיא האחרת דמשום הכי מקרי מורד ממלאכה האומר איני זן דזימנין מורד ממלאכה כגון מלאכת שדהו שלא לחרוש וכיוצא בזה כן נראה לי:
ולאו לאימלוכי ביה בעי ה"ג רש"י ופי' ז"ל שנותנין לו זמן להמלכה אולי יחזור ממרדו ובתוך כך מוסיפין על כתובתה ג' דינרין ואם לא יחזור בו יוציא ויתן כתובה והקשו עליו דאם כן הוה לן לפרושי כמה זמן נותנין לו להמלכה דאע"ג דבעלמא זמן ב"ד שלשים יום דילמא הכא מוספינן או מבצרינן ולא עוד אלא דפשטא דמתניתין משמע דלעולם מוסיפין לה עד שיגרשנה מדעתו ועוד דלהמלכה הוא דיהבינן ליה זמן היאך אנו קונסין אותו בינתים והנכון כגירסת הספרים דגרסי ולאו אמלוכי בה בעי כלומר שנמלכין בה ואם רצתה לצאת כופין אותו להוציאה ולתת כתובה לאלתר ואם לא רצתה להתגרש כופין אותו לעולם במרד השנוי במשנתנו ומפני שדרך בנות ישראל הצנועות שאינן רוצות להתגרש לכך שנינו סתם שמוסיף לה על כתובתה. הריטב"א ז"ל.
ובמהדורא קמא כתב רש"י כגירסת שאר המפרשים וז"ל ולאו אמלוכי בה בעי אי נוח לה שיגרשנה מיד ויתן לה כתובתה או שתהא תחתיו ויוסיפו לה על כתובתה ע"כ. והא כתיבנא לעיל לשון הרא"ה ז"ל בזה בס"ד:

מיתיבי אחת ארוסה ואחת נשואה כו'. גרסת הספרים בשלמא למ"ד ממלאכה שפיר אלא למ"ד מתשמיש נדה בת תשמיש היא ומהדרינן אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' איכא דאמרי בשלמא למ"ד מתשמיש כו' ואיכא למידק אי במלאכה מאי אפילו דהא נדה בת מלאכה היא כשאר כל הנשים וי"ל לפי שדרך נדה להיות מרוחקת ממלאכת אפיה ובשול מחמת נדותה ואימא דכיון שכן לא הויא מורדת משום מלאכה קמ"ל דאדרבה מכולן הויא מורדת כיון דבשורת הדין מותרת לעשות כל המלאכות אלא שאינה קוצה חלה ואינה מוזגת לו את הכוס וחברותיה כנ"ל. ורש"י נשמר מזה וכתב דה"ג דבשלמא למ"ד מתשמיש ניחא אלא למ"ד ממלאכה נדה בת מלאכה היא אלא מתשמיש כ"ע לא פליגי וכו' ופי' ז"ל דה"ק דבשלמא למ"ד מתשמיש שייך לומר אפילו נדה וקמ"ל דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו אלא למ"ד ממלאכה מאי אפילו נדה דהא שפיר הויא בת מלאכה אלא ע"כ מתשמיש כ"ע לא פליגי וכו' וק"ל אמאי לא פרכינן מארוסה למ"ד ממלאכה מאי מרד דמלאכה איכא. וי"ל כגון שהגיע זמן והיא אוכלת משלו שהיא חייבת לעשות בצמר ודאי ואולי חייבת ג"כ לאפות ולבשל וא"כ דכל ארוסה והיא מורדת מלכנוס מפני כדי שלא תעשה לו המלאכות שהאשה עושה לבעלה וכדרך שאנו דנין אותה במורדת מתשמיש מפני שאינה רוצה לכנוס לחופה כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא שומרת יבם שמרדה ביבם ואומרת לא תנשא עכשו. אחת לי שא"נ הן מורדות פוחתין להם. בשלמא למ"ד מתשמיש שפיר ולקמן פריך נדה הא לאו בת תשמיש ואפילו מרדה אמאי פוחתין לה מכתובתה. חולה מי הויא בת מלאכה והכי נמי הוה מצי פריך ארוסה בת מלאכה היא הא אין מעשה ידיה לבעל עד שתנשא ותזון משלו ממלאכה נמי הויא מורדת והא מתניתין במרד תשמיש קא מיירי במרד מלאכה לא קא מיירי ע"כ:

וז"ל הרשב"א ז"ל ה"ג בשלמא למ"ד מתשמיש שפיר אלא למ"ד ממלאכה חולה בת מלאכה היא פי' למ"ד מתשמיש ניחא נדה וחולה ואע"פ שאינן עכשו בנות תשמיש מ"מ איכא צערא משום שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו'. וכדאמרינן בסמוך אבל למ"ד ממלאכה חולה לאו בת מלאכה היא ובמלאכה לא שייך למימר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו וה"ה דהוה מצי למיפרך בשלמא למ"ד תשמיש היינו דקתני אפילו נדה אלא למ"ד ממלאכה מאי אפילו.
ונדה דהויא מורדת מתשמיש דוקא בשמרדה בלא עת נדתה דהא איכא למימר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו אבל התחילה למרוד בעת נדתה לא דהתורה האמינתה ושמא רצתה לשחק בו עד שתטבול והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם מה נן קיימין אי כשמרדה עליו והיא נדה התורה המרידתה עליו אלא כן נן קיימין שמרדה עליו עד שלא באה לנדה ובאה לנדה. ע"כ:
ולענין פסק הרי"ף ז"ל וכל הראשונים ז"ל פסקו הלכה כרב הונא ויש מביאין ראיה מהא דאמרינן לקמן היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערא ליה ואינה ראיה ברורה דאנן בעינן לפרושי היכי הויא מורדת מתשמיש דהא קי"ל דבתשמיש כ"ע לא פליגי והראב"ד הביא ראיה מהא דאמר ליה רב חייא בר יוסף לשמואל נדה בת תשמיש היא ואם איתא מאי קשיא לימא ליה דמתניתא במורדת ממלאכה ואינה ראיה דדילמא לישנא דאפילו נדה לא דייקא ליה שפיר למ"ד מורדת ממלאכה ולא ניחא ליה בפירוקא דכתיבנא לעיל א"נ דמשמע ליה דומיא דחולה משמע ליה כולה ברייתא משום מלאכה ומ"מ עיקר הדין כמו שכתבנו דהלכתא כרב הונא וכל שמורדת ממלאכה כופין אותה בשוטי או שאינו זנה או שמוכרין ב"ד מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור עליה שפחה או עבד לשמשו. הריטב"א ז"ל:
והרב רבינו יהוסף הלוי ז"ל כתב וז"ל היכא דאימרדא לה ממלאכה ולא אימרדא ליה מתשמיש לא הויא מורדת אלא יתבה לה תותי בעלה וכתובתה קיימת ומשמתינן לה עד דעבדה לגברה מאי דחייבת למעבד ליה אבל כתובה לא מפסדת כלל דהא לא אימרדה מעיקר האישות שהוא התשמיש והיכא דאימרדה מעיקר האישות שהוא התשמיש אי אמרה מאיס עלי כו' ע"כ:
והרמב"ן כתב וז"ל תמהני היכי קי"ל דממלאכה לא הויא מורדת מאי שנא מיניה דידיה דבאומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ובכמה מרדים פחותים מזה אמרו כן ונ"ל מפני שמרדו של איש קשה משל אשה לפי שיש ספק בידו לעשות כדאמרינן עד שכופין אותו להוציאה יכפוהו לזון ומהדרינן אין אדם דר עם נחש בכפיפה כלומר אי אפשר לה להתענות עד שתבא לב"ד ויהיו חייה תלויין לה מנגד אבל כאן אפשר לכופה בשוטי' לעשות מלאכה ואם נתבטלה עד שיכפוה לא הפסיד כל כך וגם אפשר לו למנוע תשמישה ומזונותיה עד שתחזור בה ואע"פ שאמרו שלא תארוג בגדים נאים לבנה תצא שלא בכתובה שאני התם שנדרה ואי אפשר לכופה אבל זו הוא עצמו יכול לכופה שב"ד משמתין אותה שכן כתבו מקצת המפרשים ראשונים ע"כ:

ורבותינו חזרו ונמנו שיהו מכריזין וכו'. ונראין דברים דבהנך ארבעה שבתות אלו לא הפסיד כלום אם תחזור בה. וא"ת א"כ עכשיו תחזור בה ולמחר תחזור למרדה ותצערנו שלש שבתות הא ליתא דכל שחזרה בה מתרין בה שאם תחזור עוד למרדה תשבור כתובתה לאלתר אבל יש שפירש דאפילו תחזור בה תפסיד שבעה דינרין בכל שבוע שעמדה במרדה כדין משנתנו. ואינו מחוור. הריטב"א ז"ל:

אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו'. פי' דנדה יש לו פת בסלו חשיב כיון שהוא עומד בבטחון שתטבול בסוף נדתה ותהא ראויה לו. הריטב"א ז"ל:

וז"ל רש"י במהדורא קמא אינו דומה כו'. כך זה הואיל ויודע שהוא אינו עתיד לשמש עמה מצטער יותר. ע"כ:

בד"ה רב הונא כו' ומורדת ממלאכה היינו מזיגת הכוס והצעת כו' עכ"ל ואין להקשות ללישנא קמא [היאך] ניחא ליה בנדה למאן דאמר ממלאכה דהא אסורה לה הנדה לעשות לו אלו המלאכות שהן של חיבה כדאמרינן לעיל די"ל דמכל מקום יכולה לעשות לו אלו המלאכות שלא בפניו או ע"י שינוי כדאמרינן לעיל וק"ל:

בא"ד דאינה חולה כ"כ כיון שיכולה לסבול תשמיש כו' עכ"ל ק"ק דאימא דאיירי בחולה כל כך שאינה יכולה לסבול תשמיש ואפ"ה ניחא ליה להאי לישנא בחולה למאן דאמר מתשמיש משום דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' דמהאי טעמא ניחא ליה בנדה למ"ד מתשמיש ויש ליישב (ב) ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ה"ג בשלמא כו' ואי משום נדה כו' עכ"ל ול"ג לישנא קמא כלל והיינו משום דמסתמא ידע הא דלקמן דקאמר שמואל האי טעמא דאינו דומה כו' אבל התוס' גרסי גם לישנא קמא וצ"ל דלא ידע מלתיה דשמואל וק"ל:

עבדה ליה לבן עזאי הכי והיינו דאמרינן כו'. משום דאמרינן בבן עזאי דלא רצה לישא אשה כדאמרינן פרק הבא על יבמתו שנפשו חשקה בתורה תלה הכא הדבר בה שגם היא דעתה לכך שיתעכב בבהמ"ד וק"ל:

מטא מעלי יומא דכפורי אמר איזיל ואחזינהו כו'. נתכוין לבא ביום זה שלא יהא נחשד בעיני אביו כי הלילה יוה"כ אסורה בתשמיש אבל אמר אחזי לאנשי ביתי מה נעשה להם בזמן שלש שנים ואעפ"כ היה נחשד בעיני אביו שא"ל זוגתך נזכרת וא"ד א"ל יונתך נזכרת כו' והוא ענין אחד כי היונה אינה נדבקת אלא בבן זוגה וק"ל:

תוס' ד"ה רב הונא וכו' עד אבל אין נראה וכו' וכי עבדה שאר מלאכות פוחתין לה מעשיית צמר. פי' אין נראה וכו' משום דהא תהא צריכה לעשות בצמר למזונותיה וגם תהא חייבת בז' מלאכות לבעלה ואין סברא שתעשה שתיהן דהא כי מיתזנא מבעלה כי עבדה שאר מלאכות פוחתין לה ממעשה ידיה וכו' וק"ל:

גמ' בשלמא למ"ד ממלאכה שפיר כו' נמחק עד בשלמא למ"ד כו'. נ"ב ס"א ל"ג:

שם מתשמיש שפיר היינו כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א:

תוס' בד"ה אדעתא כו' על דעת אם לא יעשה סופר כו'. נ"ב לאו דוקא שאמר כך להדיא דא"כ הוי תנאי גמור ואינו צריך התרה וכן משמע להדיא בפי' הרא"ש דנדרים היכא דהוי בלשון תנאי שא"צ התרה אלא שאמר בעבור שלא יעשה סופר וזהו עדיף ממת או עשה תשובה שלא הזכיר בדבריו לא מיתה ותשובה אבל אי הוה אמר בעבור שלא מת או שלא עשה תשובה אף ר' יוחנן הוה מודה ודו"ק:

גמ' זוגתך נזכרת כצ"ל נ"ל. שרחוק לקרוא אותה זונה דאין עליה אשם:

ברש"י בד"ה עד כדי כתובתה כו' שנפלו לה כו'. לרבותא אף שנפלו כבר דעד כתובתה דוקא ור' יוסי נקיט שאם תפול לרבותא ועיין בר"ן בזה באורך ואע"ג דאסור להשהות בלא כתובה אפילו שעה אחת ותיכף שנפחת דינר מכתובה בעילתו זנות לרבי מאיר י"ל דבמורדת קנסוה ולא איכפת לן שתהא קלה בעיניו להוציאה:
בתד"ה פוחתין כו' בירושלמי מפרש כו'. בתלמודינו דקבעי מאי בין מורד כו' זה יצרו כו' ע"כ אזיל למ"ד מתשמיש וטעמא דירושלמי נראה שהוא למ"ד מורדת ממלאכה וכ"ה ברי"ף בהדיא מרא דשמעתא דירושלמי הוא ר' יוסי ב"ח ואזיל לטעמיה דקא מפרש בתלמודינו ממלאכה ואף דמ"ד ממלאכה מודה במורדת מתשמיש דבתשמיש כ"ע מודו מ"מ כשאינה מורדת רק ממלאכה צ"ל ע"כ טעמא דירושלמי. מיהו אפ"ל דכמו למ"ד ממלאכה ובמורד הוא נותן ג' נגד שאר כסות ועונה אף שאינו מורד מתשמיש ה"נ כשמורדת מתשמיש נותנת כנגד ז' מלאכות אף שאינה מורדת ממלאכה וא"כ לירושלמי א"צ טעם גמ' שלנו. והא דלא עשו גבי אשה ג"כ כנגד תשמיש שהיא משועבדת לו אפ"ל דתשמיש היא בשב ואל תעשה אף שנעשה כר לבעלה ולא חשיב אלא מה שהיא [מחויבת] בקום ועשה לנגדו וכן הוא לנגדה. וברי"ף כתב שגמ' שלנו מפרש ז' נגד ז' ימי השבת וכן במורד כנגד ו' ימי השבת טרפעיק [שהוא חצי דינר] ליום לת"ק וכנגד שבת לא משום שכר שבת כדלקמן עיין ברי"ף ובר"ן שם בדקדוק וק"ל:
בתד"ה ר"ה אמר כו' ומורדת ממלאכה היינו מזיגת הכוס והצעת המטה כו'. ובסמוך בלישנא קמא להתוס' דגורס אותו בשלמא למ"ד ממלאכה ניחא ואפילו נדה מצעת המטה שלא בפניו ומוזגת ומנחת אבי סדיא כו' כדלעיל רק אינה בת מלאכה כשאר הנשים שעושין בלא שינוי וזה האפילו כמ"ש התוס' בסמוך ריש ע"ב. ולא מפרשי דס"ל כר"ה ומורדת ממלאכה היינו ממותר מעשה ידיה [דאינה יכולה לומר איני נוטלת כו' לדעת רבינו יונה שהביא הגאון לעיל] דהא השתא נמי דלא ס"ל כר"ה רק כר"ל א"כ ס"ל כרב אדא בר אהבה כמ"ש התוס' לעיל (כתובות דף נ"ח ע"ב) בד"ה מתוך כו' ופירוש מורדת ממלאכה היינו ממותר מעשה ידיה וכן הוא שמורד ממזונות שהיא כנגד מותר מעשה ידיה (פ) [ז"א דהתוס' ס"ל] דכי היכי דלר"ה יכולה לומר איני ניזונת כו' ה"נ כנגד המותר יכולה לומר איני נותנת ואיני נוטלת כמ"ש לעיל והוכחתי כן מתוס' דס"ל כר"ן ודו"ק:
שם ומורדת ממלאכה היינו מזיגת הכוס כו'. לפירש"י דלעיל עצה טובה לא בכפייה אין מקום לזה אבל תוס' ס"ל שינויא דב' גוונא הצעת המטה וכמ"ש ריש פ"ק:

בא"ד מידי דהוי איושבת בקתדרא. ואע"ג דאפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה ועושה בצמר [לר"א] ומיפסקא הלכתא כן לעיל אע"ג דכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה פטורים מלעשות בצמר ולא אמרינן מידי דהוי איושבת בקתדרא וא"ל דעושה בצמר היינו דבר מועט שלא תלך בטל כל היום וכ"כ הר"ן לעיל עושה בצמר אבל לא משקל ה' סלעים מ"מ מה שעושה אותו פורתא מיהת עושה לבעלה י"ל דבאומרת איני ניזונת כו' ודאי נמי עושה בצמר פורתא שלא תבטל רק שאינה נותנת לבעלה וכן ביושבת בקתדרא עושה בצמר מעט ואינה נותנת לבעלה רק שלה הוא מיהו יש פוסקים לעיל דהוי של בעל עיין בר"ן במתני' שם ומ"מ כיון שאין המלאכה בשביל חיוב הבעל לטובתו לא מסתבר שתקרא מורדת בשביל כן לפרש מורדת ממלאכה שרוצה לישב בטל אחרי אמרה איני ניזונת וכו' וק"ל:

בא"ד כיון שיכולה לסבול תשמיש. דא"ל לעולם שאינה יכולה לסבול תשמיש ומ"מ ניחא למ"ד מורדת מתשמיש משום דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כמו בנדה יש לומר דחולה מקרי אין לו פת בסלו כי התחת אלהים הוא שידע שתתרפא ומתי שתתרפא. ועוד בלישנא קמא שידע השינויא של לישנא בתרא ופריך נדה בת תשמיש ולא פריך נמי מחולה בת תשמיש למאי דלא ידע דאינו דומה מי שיש לו פת כו' אע"כ דאינו חולה כ"כ כו' ועיין (צ):

בא"ד אבל אינו נראה אלא כי אמרה איני ניזונת כו' וכי עבדה שאר מלאכות כו'. [ר"ל] אילו צריכה לעשות מלאכות אחרות אף כי אמרה איני ניזונת מאי אהני לה אמירתה איני ניזונת בלא"ה נמי כי עבדה שאר מלאכות פטורה מעשיית צמר (ק) ובאשר"י מסיים אלא ודאי לא אמרו שאשה עושה חמש סלעים אלא במשרה אשתו ע"י שליש שאינה עושה שאר מלאכות ודו"ק:
בסה"ד וא"ת מורדת ממלאכה כו'. ובמורדת מתשמיש לא קשה לינקוט פיזרא דאץ ברגלים חוטא זה הכופה אשתו וכו' ודו"ק:
בתד"ה באומר כו' ומיהו בקונטרס פי' כו' עבודת הקרקע כו'. ואפשר מורד ממלאכה לגבי דידיה נמי יש לפרש מורד ממלאכת עבודת קרקע ששיעבד עצמו בואנא אפלח ואיזון ואיקור ואפרנס יתיכי כו':

גמרא כעובדי אמה כך עובדי ברתא. הוא ע"ד הכתוב הנה כל המושל עליך ימשל לאמר כאמה בתה (יחזקאל יז):

במשנה טרפעיקין. עי' תוי"ט. ודבריו תמוהין שהרי כדברי הרמב"ם מפורש להדיא בגמרא לקמן (סד) מאי טרפעיקין אר"ש איסתרא כו' פלגא דזוזא. ועי' פרש"י שם (ולפמש"כ בסה"ד מדברי הרמב"ם בחבורו שדינרין דת"ק הם של מדינה. יהיה שיעור של ר"י טפי משל ת"ק) ואולי דלזה כיון התו"י במש"כ לקמן אבל בגמרא כו'. אולם מ"מ דבריו אך למותר:

גמרא ולאו לאמלוכי ביה בעי. ועפרש"י. וברא"ש משמע דהיה גורס ולאו לאמלוכי בה בעי:

תד"ה ר"ה. לינקוט פיזרא וליתיב. הוא לישנא דגמרא בב"ק (כח) ובב"ב (צט ב):

תד"ה והאמר. כיון דאינו רוצה כו'. כצ"ל:

אִי לְדִידִי צַיִית, יָתִיב תְּרֵי־סְרֵי שְׁנִין אַחֲרִינֵי. נראה לי בס"ד הא דאוותה נפשה שישב עשרים וארבעה שנים מפני כי היתה בחינת רחל הצדקת שהיתה בחינת המלכות שיש לה עשרים וארבעה צרופי שם אדנ־י הנקראים עשרים וארבעה קשוטי כלה, לכך אוותה נפשה ברצונה הטוב שישב ללמוד תורה עשרים וארבעה שנים כנגד עשרים וארבעה קשוטין הנזכר.
ועוד נראה לי בס"ד כי תורה שבעל פה היא ששה סדרים כנגד חג"ת נה"י [חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד] ובזה העשרים וארבעה שנים תיקן ששה ספירות חג"ת נה"י אשר בארבעה עולמות אבי"ע [אצילות בריאה יצירה עשיה] שהם עשרים וארבעה ספירות.
ודנה בגמרא, אמרו על רבי עקיבה חי ק"ך שנה וארבעים שנה היה עם הארץ וארבעים שנה למד וארבעים שנה לימד. ואין זה סותר למאמר דהכא דקאמר באותם עשרים וארבעה שנה למד ולימד עשרים וארבע אלפים תלמידים דלעולם אלו העשרים וארבע שנים הראשונים דנקיט כאן המה היו בארבעים שנה האמצעיים ובעת שבא עם עשרים וארבע תלמידים היה בן ס"ד שנה.
ומה שאמר ארבעים שנה למד היינו מאחר שבמשך הארבעים שנה היו רבותיו קיימים ולא יבצר מהיות לומר איזה חידוש כל זמן שהם בחיים להכי קאמר ארבעים שנה למד דנקיט כל חלוקה זו של ארבעים שנה בלימוד של עצמו ולעולם באלו הארבעים שנה לימד גם כן לאחרים דאחר שעבר מהם עשרים וארבעה שנים היה לו עשרים וארבע אלף תלמידים.
אך אחר ארבעים שנה נפטרו כל רבותיו ולא נשאר אחד מהם ואז הוא לא היה לו ממי ללמוד ומעתה לא היה אלא ללמד לאחרים דוקא ולכך עשה חלוקת ארבעים שנה האחרונים על שם לימוד שהיה מלמד לאחרים ולזה אמר ארבעים שנה לימד.

אָמְרָה לְהוּ: (משלי יב, י) "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ". פירוש אין אהבתו עמי אהבה גופנית כדי שאצטרך לקשט גופי לפניו בבגדים נאים אלא אהבתו עמי אהבת נפש כי יודע צדיק שאני בת זוגו בעולם הנשמות ולכן לא אכפת לי אם אתראה לפניו בבגדים אלו.

קָא מְנַשְׁקָא לֵיהּ לְכַרְעֵיהּ. הא דנשקה כרעיה ולא ידיה, לפי פשוטו נראה דכוונה בזה להראות שפלות יותר לפניו כי הדרך לאותם שהם גדולים ביותר נושקים כרעיהם ולא ידם.
מיהו נראה לי בס"ד דרך דרש דאמרו רז"ל (פסחים קיט.) על פסוק (דברים יא , ו) כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, וכאן רמזה לו היא אוהבת רגליו אף על פי שאין לו ממון להעמידם. ועוד נראה לי רמזה לו שהיא אוהבת אותו בעבור להעמיד ממנו בנים חכמים וצדיקים שדומים אליו דאמרו רז"ל ברא כרעא דאבוה.
והנה מלשון הגמרא מוכח דהיא שמעה פתאום בביאתו והלכה להקביל פניו ואם כן קשא איך נגעה בו, דלא היה ימים הרבה בין שמועתה ליום שבא כדי שתספור ותטבול? ונראה לי בס"ד כי הראשונים היו אוכלין חולין בטהרה ולכך כל משך עשרים וארבעה שנה אף על פי שאין בעלה עמה היא טובלת כהלכה בטהרתה כדי לאכול חולין בטהרה. ואפשר שהיה נזהרת ומתכונת לספור ז' נקיים ולטבול טבילה שתהיה ראויה לבעלה אולי יבא פתאום, מאחר דמציירת בדעתה כי ראוי עתה לשוב אליה ולא יתעכב עוד ולכך נזדמן שבעת שיצאה להקביל פניו היתה טהורה שכבר טבלה כראוי.

שָׁמַע אֲבוּהָ דְּאָתָא גַּבְרָא רָבָא לְמָתָא. נראה לי בס"ד כשהלך רבי עקיבה ללמוד לא הגיד ולא פרסם עצמו שהוא חתן של כלבא שבוע שלקח בתו ואפשר שהיה כמה תלמידים ששמם עקיבה ולכן לא ידע חמיו ממנו כלל אף על פי שהיה לו שם גדול בעולם ואפשר כשהיה רועה של כלבא שבוע לא היה יודע כלבא שבוע ששמו היה עקיבה כי הוא היה עשיר גדול מופלג בעושר ובצאן ובקר והיו לו רועים הרבה ואינו נותן לב לידע שם כל אחד ואחד.
ולכן אף על פי ששמע שיש אדם גדול בתורה ששמו עקיבה לא הרגיש שהוא חתנו וגם בתו אחר ששמעה שלמד בעלה ונעשה חכם גדול לא שלחה לאביה להודיעו שזה החכם הגדול הוא בעלה הרועה כי קבלה על עצמה לסבול צער עניות לשם שמים ולא תגיד לאביה אלא עד שתגיע השעה אשר מן השמים תצא הסיבה שידע אביה הדבר ויתחרט על מה שעשה לה להכלימה וכאשר היה אחר כך.

וְיָהַב לֵיהּ פַּלְגָּא מָמוֹנֵיהּ. נראה לי בס"ד חלק עמו לחצאין להורות כי הוא שמח עתה אשר בתו היתה סיבה להשגת תורתו של רבי עקיבה דאז עתה היא פלגא בהדי בעלה בעסק התורה שלו ולכן בא הוא במקום בתו ופלג עמו בממון כנגד מה שצריך רבי עקיבה לחלוק בתורתו לתת לבתו.

בְּרַתֵּיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא עָבְדָא לֵיהּ לְבֶן עַזַּאי הָכִי. עיין מה שאמר בתוספות דמכל מקום לא נשאה אלא באירוסין. ובאמת כן היא הסכמת רבינו האר"י ז"ל בקבלתו האמיתית שקבל מפי אליהו זכור לטוב שקדשה בן עזאי ולא בא עליה ובעת שקדשה יהיב בה ההוא רוחא בסוד אור מקיף ונשאר תמיד עמה ומצד זה יש לו קורבה לבן עזאי עם רבי עקיבה וכנזכר בשער הגלגולים הקדמה ל"ז עיין שם.

כִּי הֲוָה תְּלַת שְׁנֵי, מָטָא מַעֲלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי וכו'.. יש להבין למה נתעורר לבא אחר שלש שנים ולא אחר שתים? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא דחולין (חולין כד.) רבי יוסי אומר צריך שיהיה אדם רואה סימן יפה במשנתו שלש שנים שאז ברור לו שתלמודו מתקיים בידו ולא ישכחנו שנאמר (דניאל א, ה) וּלְגַדְּלָם שָׁנִים שָׁלוֹשׁ וּמִקְצָתָם יַעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, עיין שם. ולכן כיון שישב ללמוד שלש שנים וראה סימן יפה בלימודו אמר עתה הוא עת מוכשר לראות אנשי ביתי כי אין חשש מן ההפסק שאני מפסיק בתוך הזמן שכבר ראיתי סימן יפה במשנתי שאז תלמודי מתקיים בידי.
ושמע אביו וְשָׁקַל מָנָא פירוש כלי זין כמו שפירש רש"י. וְנָפַק לְאַפֵּיהּ להלחם עמו נראה לי שרמז לו עשו נתברך בחרב שהוא כלי זין וביטול שלו הוא על ידי עסק התורה כְּשֶׁהַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב אין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו (בראשית כז, כב) ואתה בטלת זמן שקבעת לתורה נמצא אתה מגביר כלי זין של עשו.

אָמַר לֵיהּ: זוּגָתְךָ נִזְכַּרְתָּ?. עיין מהרש"א ז"ל שהיה אביו חושדו שבא להזדוזג וכו'. ודוחק לומר שיחשוד את בנו הצדיק בכך ואדרבה צריך לדונו לכף זכות כאשר חשב הוא!
ונראה לי בס"ד כונת אביו להוכיחו דלא יפה עשית שבאתה בערב כפור דאז על ידי כך זוגתך נזכרת בלבך ואיכא חשש קרי וכמו שכתבו הפוסקים על מנהג מקומות שאין מדליקין נר בליל כפור כדי שלא יראה את אשתו ויתאוה לה, וכל שכן אתה שיש לך שלש שנים בדול ממנה בעיר אחרת ועתה בליל כיפור באת לעירה ולביתה ודאי תהיה נזכרת בלבך בלילה זו ואיכא למיחש. ובזה ניחא מה שאמר לו נִזְכַּרְתָּ לשון עתיד ולא אמר זָכַרְתָּ לשון עבר.
ועוד נראה לי בס"ד כונת אביו להוכיחו לא יפה עשית אשר באת תוך זמן הקצוב כי קודם שבאת היתה זוגתך עושה הסח הדעת ואינה מצטערת בשביל עונה, אך עתה שבאת היום ותחזור אחר כיפור שאין אתה מקיים עונה עמה נמצא היא בראותה אותך נזכרת את העונה שלה ומצטערת על אשר אין אתה נזקק לה. ולזה אמר לו זוּגָתְךָ נִזְכַּרְתָּ עתה הנאת העונה אשר היתה קודם מסחת דעתה ממנה כיון דאינה רואה אותך. ובזה ניחא שאמר לו נִזְכַּרְתָּ.

רש"י ד"ה עד כדי כתובתה, אבל אינו משהה לפסוק על הנכסים שנפלו.
לפענ"ד כן מבואר ג"כ דעת תוס' מדבריהם ריש פרקין ד"ה ולמורדת לר' יוסי לא אצטריך, הרי דלרבנן אצטריך לומר דתוס' כתובה ככתובה לפחות לה מזה דאלו משאר נכסים דידה אין פוחתין, ולאינך שיטות שהביא הר"ן דלת"ק פוחתין ג"כ מנ"מ, צ"ל דמה דאמרינן נ"מ למורדת היינו לדינא דרבותינו דמפסידין לה כל כתובתה ביחד דלדידהו אין מפסידין לה הנ"מ וכן באומרת מאיס עלי דמפסידין לה כל כתובתה ביחד כמו שפירש"י גבי כלתיה דר"ז דבזה תוס' כתובה ככתובה להפסידה.
ומזה תמוה לי על הרא"ה בחידושיו דבשמעתין כתב בפשיטות דלת"ק פוחתין גם מנ"מ, ובר"פ אף על פי כתב ולמורדת כלומר שפוחתין לה מן הכל הרי דנקט הנ"מ לענין דרך פחיתה לדינא דמתני' והא אף אם תוס' כתובה לא הוי ככתובה פוחתין מזה דלא גרע מנ"מ דידה, וצע"ג:

תד"ה ר"ה, עיין מה שכתב עליהם הרב רבנא שמואל איידלס זצ"ל.
ויש ליישב די"ל אה"נ דהאי מקשן סבר דריב"ח ס"ל כר"ל ושפיר הוי מורדת ממלאכה ועדיין לא היה מוכרח דלפי האמת ס"ל כר"ל, לזה דייקי הכי דע"כ מוכח דאין זה סברא כלל לעשות מורדת ממזיגת הכוס, דאל"כ מאי פריך חולה בת מלאכה, ואף דממילא מוכח דהמקשן סבר כר"ל דהא בלא"ה צריך להבין מאי הקשו תוס' דנימא מורדת ממזיגת הכוס מאי רבותא גבי חולה משאר נשים ואיך קתני אפילו חולה ע"כ צ"ל דאה"נ דס"ל כר"ל אבל עכ"פ אם נימא דמשום מזיגת הכוס הוי מורדת מאי פריך דלמא ה"ק ואפי' חולה דליכא גבה רק מזיגת הכוס הוי מורדת ואפי' נדה דליכא משום מזה"כ הוי מורדת משאר מלאכות אע"כ דאין סברא כלל להיות מורדת משום מזיגת הכוס ומוכח שפיר דגם למסקנא ריב"ח כר"ל.
אולם הא קשה על הוכחת תוס' דלמא ס"ל דאפילו חולה ואפילו נדה היינו אפילו שהיא חולה ונדה ופריך שפיר חולה בת מלאכה ומשום מזיגת הכוס הא היא נדה, ולכאורה מוכח כן ממה דאמרי' כי פליגי ממלאכה משמע דלא פליגי כלל במתשמיש, ולכאורה קשה דלמא פליגי גם במתשמיש דר"ה דסבר דרק מתשמיש הוי מורדת ומוכח דאפילו בנדה שייך מורדת מתשמיש דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו וריב"ח דס"ל דגם ממלאכה הוי מורדת אינו הכרח לכך די"ל דאפי' נדה היינו דשייך דין מורדת במורדת ממלאכה ומשום האי טעמא עצמו מפרש דמורדת גם ממלאכה דסתמא קתני אף בנדות, וכדקתני בברייתא מש"ה אמר דגם ממלאכה הוי מורדת דמשכחת שפיר בנדה, א"ו דאפילו חולה קאי על אפילו נדה שהיא ג"כ חולה ומוכח גם לריב"ח דבנדה מתשמיש הוי מורדת:

בא"ד וא"ת לנקוט פזרא וי"ל דאין אדם דר עם נחש.
ק"ל דלמ"ד ממלאכה צ"ל דבארוסה מיירי בהגיע זמנה דחייב לזונה ומעשה ידיה שלו, א"כ בממנ"פ אם יכול לכופה וא"י לומר א"נ וא"ע יקשה דלנקוט פזרא דהא לא שייך אין אדם דר דעדיין לא דר עמה ואם יכולה לומר א"נ וא"ע הא לא הוי מורדת וכן בהיפוך במורד הוא בארוסה ואומר איני זן יכפוהו לזון.
אך קשה בשומרת יבם מאי שייך מורדת ממלאכה הא אף בחייב לזונה בעמד בדין וברח אין מעשה ידיה שלו כדאיתא בסוגיין דפוסקים מזונות:

גמרא אלא למ"ד ממלאכה מי משועבד לה.
ק"ק דלמא מורד היינו מתרווייהו ממלאכה ומתשמיש, וצ"ל דלשון וכן משמע דשוו לגמרי להדדי מורד למורדת (ועיין בכתובות דף ד ע"ב ומ"ק דף טו ע"ב דוכן לא צריך ששוה לגמרי) ואולם הא לר"ה הוא בהיפוך דמורדת רק מתשמיש וכן המורד היינו בין מתשמיש בין ממלאכה דהא הטעם דהיא לא הוית מורדת ממלאכה משום דיכולה לומר איני ניזונית וא"ע כמ"ש תוס' משא"כ במורד הוא ממלאכה הוי מורד דהא א"י לומר אני זן ואיני נוטל מע"י וסבור הייתי לומר דמ"ש התוס' דר"ה לשיטתיה דס"ל דיכולה לומר א"נ וא"ע לא דמה"ט לית לה דין מורדת אלא דבאו ליתן טעם דמנ"ל לר"ה דמורדת רק מתשמיש דלמא גם במרידה ממלאכה תקנו חז"ל לה דין מורדת, והיינו דר"ה לשיטתיה דס"ל דיכולה לומר א"נ וא"ע ומוכח מזה דמורדת היינו רק מתשמיש וממילא דומי' דהכי וכן המורד היינו ג"כ רק מתשמיש ולא ממלאכה והיינו אף דא"י לומר איני זן מ"מ לא רצו חז"ל להטיל דין מורד משום מלאכה, אבל מה אעשה דלהדי' מפורש בהרא"ש דלר"ה מורד הוא גם ממלאכה באומר איני זן, הרי דלהכי לא שוו אהדדי מורד למורדת ואפשר דבאמת פרכת הש"ס לס"ד דלא אסיק אדעתא דלר"ל דאמר ממלאכה דה"ה מתשמיש, ומ"מ קיימא למסקנא הדין דשייך גבי מורד מרידה ממלאכה באומר איני זן:

בתוספות בד"ה פוחתין לה ז' דינרין בירושלמי מפרש כנגד ז' מלאכות וכו' והש"ס שלנו אין סובר כן דהא בעי בגמ' כו' עד כאן לשונם. האי מימרא דירושלמי ריב"ח אמרה וא"כ משמע דאזיל לטעמיה דקאמר נמי בשמעתין דמורדת היינו ממלאכה ומש"ה פוחתין ז' דינרין כנגד ז' מלאכות ואע"ג דמסקינן בסמוך דר"י בר חנינא נמי מודה דמתשמיש נמי הוי מורדת מ"מ כיון דסתם מורדת היינו בין ממלאכה ובין מתשמיש ואיכא נמי מורדת ממלאכה לחוד דבהנך תרתי שייך שפיר ז' דינרין נגד ז' מלאכות דנגד תשמיש לא שייך לקנסה בממון אלא בשוטים אלא דלא פלוג רבנן בין מורדת למורדת ומש"ה השוו מידותיהם דאף במורדת מתשמיש לחוד נמי פוחתין ז' דינרין משא"כ לקמן בסוגיא דמה בין מורד למורדת דאיירי רב חייא בר יוסף ושמואל נראה דקיימי אליבא דהלכתא דקי"ל כרב הונא דממלאכה לא הוי מורדת כדמשמע מפי' התוספות בסמוך דמוקי לדר"י ב"ח כריש לקיש ולית הלכתא כוותיה וא"כ שפיר צריך לטעמא אחרינא לחלק בין מורד למורדת ובירושלמי גופא מפרש רבי יוחנן נמי האי טעמא דאמרינן לקמן בגמרא שלנו ואפשר דהתוספות נמי בפירושם דהכא רוצין להכריח מזה דסתמא דתלמודא קאי כרב הונא ולא כריב"ח וכמו שאפרש בסמוך ודו"ק:

בד"ה רב הונא כו' וריב"ח ס"ל כריש לקיש עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח דאיכא למימר דהא דקאמר ריב"ח דמורדת ממלאכה לאו בדאמרה איני ניזונת ואיני עושה ורוצית להתפרנס ממעשה ידיה אלא שהיא עצלנית ואינה רוצית לעשות מלאכה כלל או כדי לצער ולהקניט את בעלה ומש"ה קסבר ריב"ח דפוחתין לה מכתובתה ואין להקשות למה פוחתין לה מכתובתה לא יתן לה הבעל מזונות ונראה שאין זה תקנת הבעל דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו לחזור על הפתחים או שתמות ברעב והיא גם היא יודעת בכך שהבעל יזון אותה בע"כ ובשביל כך לא תחזור בה אלא דנראה דהתוס' ניחא להו לאוקמי לדריב"ח בטעמא דריש לקיש דמש"ה הלכה כרב הונא לגבי דר"י ב"ח וכדמשמע מסוגייא דלקמן דקאמר מה בין מורד למורדת וכמ"ש בסמוך ועוד דלכאורה מסוגייא דשמעתין נמי מוכח כן דמדמקשה בסמוך בשלמא למ"ד מתשמיש לחיי אלא למ"ד ממלאכה כו' א"כ משמע דס"ד דמ"ד ממלאכה ס"ל דמתשמיש לא הוי מורדת לפחות מכתובתה אלא שכופין אותה או שתצא מיד בלא כתובה וה"נ משמע ממאי דמסקינן אלא מתשמיש כ"ע ל"פ כו' א"כ משמע דמעיקרא הוי סבר דמתשמיש פליגי ולפ"ז תיקשי איפכא מאי מקשה הש"ס בסמוך בלישנא קמא אלא למאן דאמר מתשמיש נדה בת תשמיש היא ומאי קושיא דילמא רב הונא נמי מודה דממלאכה הוי מורדת ובתשמיש לחוד פליגי ובהכי שפיר טפי דלא פליגי כ"כ בסברות הפוכות. והשתא א"ש דקתני ואפי' חולה דלאו בת מלאכה היא אפ"ה מיקרי מורדת כיון דמורדת מתשמיש ואפי' נדה דלא הוי מורדת מתשמיש אפ"ה מתקריא מורדת כיון דמורדת ממלאכה אלא ע"כ מדמקשה הש"ס לר' הונא היינו משום דא"א בשום ענין לומר דר' הונא ס"ל דמורדת ממלאכה הוי מורדת כיון דס"ל דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה כנ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

בא"ד דאין נראה שתהא מורדת אלא מהמלאכות המפורשות במתניתין עכ"ל. עיין לעיל בדף ס"א בפירש"י בד"ה אבל מוזגת לו הכוס שכתב להדיא דלא כפינן לה בהנך מלאכות אלא דרך עצה טובה השיאוה חכמים א"כ מילתא דפשיטא היא דלא מיתקריא מורדת בשביל הנך ולפ"ז נראה מלשון התוס' כאן דלא פסיקא להו הא מילתא אלא דאפ"ה כתבו דאפי' את"ל דכופין אותה לכך אפ"ה אינה בדין מורדת כיון שאינו מפורש במשנה ועיין במהרש"א ז"ל לעיל ובחידושינו שם בכוונת רש"י ז"ל:

בא"ד דאינה חולה כו' כיון שיכולה לסבול תשמיש עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דאיכא למימר אע"ג דאינה יכולה לסבול אפ"ה אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' וכתב דיש ליישב ולענ"ד נראה ברור דלא מיקרי פת בסלו בכולה תלמודא אלא היכא שמונע עצמו מחמת איסור דארי' הוא דרביע עליה כדאיתא ביומא במאן הוי ליומא ובסוף פ' שני שעירים לענין מים ומזון שהיו מתקינין להמשלח וכה"ג טובא דכיון שמקבל שכר בזה שפורש וכובש יצרו מיקרי שפיר פת בסלו משא"כ בחולה דלאו בת תשמיש היא כלל כשאינה יכולה לסבול לא מיקרי פת בסלו כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה והאמר רב האומר איני זן כו' וא"ת למ"ד מתשמיש נמי תיקשי כו' וי"ל דהו"מ למימר ולטעמיך עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב לפי מאי דפרישית בסמוך דמסוגיא דתלמודא משמע דמעיקרא הוה ס"ד דבתשמיש פליגי דמ"ד ממלאכה ס"ל דמתשמיש לא הוי מורדת וע"כ נראה דהטעם בזה כיון דמורדת מתשמיש לא תקנו חכמים להשהותה לפחות מכתובתה אלא דלאלתר יוציא בלא כתובה ומש"ה אם חזרו ונתפייסו ליתא בהאי דינא דמוסיפין ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר א"כ באיני זן ואיני מפרנס נמי אמאי מיקרי מורד להוסיף על כתובתה כיון דעיקר דינו בתחלה שיוציא ויתן כתובה אלא ע"כ דאפ"ה שייך האי דינא להוסיף עד שיגרשנה וכן עד שנתפייס א"כ במורדת מתשמיש נמי אמאי לא הוי מורדת לפחות מכתובתה בעוד שלא גירשה עדיין ומשני הש"ס שפיר דשאני הכא במורד שהדבר תלוי בו לגרש ולאמלוכי ביה בעיא מש"ה מוסיפין על כתובתה בימים שבינתיים מה שאין כן במורדת שהדבר תלוי ג"כ בו שיכול לגרשה בע"כ תו לא שייך האי דינא דפוחתין מכתובתה כלל אלא לאלתר הפסידה כל כתובתה אם ירצה לגרש ואם חזרו ונתפייסו ליתא בכלל פחיתת כתובתה נמצא דכל זה דוקא למ"ד מתשמיש לא הוי מורדת משא"כ למ"ד מתשמיש הוי מורדת לא מצי להקשות כלל דפשיטא דאיכא למימר דכל כמה שלא גרשה מוסיפין על כתובתה כנ"ל נכון ודו"ק:

בגמרא מיתיבי אחת לי ארוסה ונשואה בשלמא למ"ד כו' הא דלא קשיא ליה ארוסה בת תשמיש היא או בת מלאכה היא היינו דכיון דהגיע זמנה להנשא והוא רוצה לישא ותהיה בת תשמיש ובת מלאכה והיא מסרבת מתקריא שפיר מורדת מתשמיש וממלאכה מיהו למאי דקיימא לן דארוסה אין לה כתובה אא"כ כתב לה א"כ ע"כ איירי הכא בדכתב לה והיכא דלא כתב לה ע"כ משמתינן לה מיהו היכא דאיכא תקנתא דפחיתת כתובה לא רצו לתקן דמשמתינן לה כנ"ל:

ברש"י בד"ה ה"ג בשלמא למ"ד מתשמיש שפיר כו' עכ"ל. כתב מהרש"א ז"ל דרש"י ל"ג לישנא קמא כלל משום דמסתמא הוי ידע הא דאמר שמואל לקמן אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו'. אמנם לענ"ד אין זה מדרך רש"י ז"ל לשנות הגירסא בשביל כך דבפשיטות מצינן למימר דלא ידע הא דלקמן והיה נראה בעיני לפרש דהא דרש"י לא גריס לישנא קמא היינו כדפרישית לעיל דמדקאמר לקמן אלא מתשמיש לא פליגי משמע דמעיקרא ס"ד דבתשמיש לחוד פליגי וא"כ תו ליכא להקשות למ"ד מתשמיש נדה בת תשמיש היא דאיכא למימר דמודה רב הונא דממלאכה נמי הוי מורדת דאע"ג דס"ל דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה אפ"ה הוי מורדת בשביל שאר מלאכות דטוחנת ואופה כמו שרצו התוספות לפרש מעיקרא או כאידך פירושא שכתבתי דלא אמרה איני ניזונית אלא שהיא עצלנית וא"כ א"ש דקתני ואפילו נדה אלא דבכל זה לא הונח לי כיון דהתוספות הביאו להדיא גירסא דלישנא קמא ולא השיבו כלום על גירסת רש"י משמע דלרש"י נמי גרסינן להאי לישנא קמא אלא דבלישנא בתרא לחוד היה לרש"י גירסא אחרת דהוי גרס אלא למ"ד ממלאכה נדה בת מלאכה היא וכ"כ הריטב"א ז"ל בחידושיו להדיא שכן גרסת רש"י והביא ג"כ פירש"י בזה דקשיא ליה מאי ואפילו נדה כיון דנדה בת מלאכה היא מאי רבותא ע"ש בחידושי הריטב"א וא"כ כיון דבפירושי רש"י שלפנינו נמצא להיפך נראה בעליל שזה בעצמו כוונת רש"י ז"ל דה"ג אלא למ"ד ממלאכה חולה בת מלאכה היא וחזר בו רש"י ז"ל מגירסא הראשונה שכתב הריטב"א ז"ל משום דלישנא דתלמודא משמע הכי דמסיק אלא מתשמיש כ"ע לא פליגי משמע דאהא דקשיא ליה מחולה מסיק הכי דחולה הוי מורדת מתשמיש משא"כ קמייתא לא שייך שפיר האי לישנא דאלא. ועוד יש לומר דלא משמע ליה לרש"י כלל שום קושיא מהא דקתני ואפילו נדה דאיכא למימר הא גופא קמ"ל דלא תימא דלא מיקריא מורדת אלא כשמורדת בין מתשמיש בין ממלאכה מש"ה קתני ואפי' נדה דלא הוי מורדת אלא ממלאכה לחוד ואפ"ה הוי מורדת ולעולם דמתשמיש לחוד לא הוי מורדת למאי דס"ד השתא כנ"ל ברור בכוונת רש"י ואין להאריך ודו"ק:

בגמרא ויהיב ליה פלגא דממונא וכו' יש לומר דלאו פלגא דכוליה נכסי יהיב ליה דהא אי' לעיל דף נ' דאחד רצה לבזבז יותר מחומש ולא הניחו ר' עקיבא אלא פלגא דממונא לבד יהיב ליה וכדאיתא בבא מציעא דף מ"ב לעולם ישליש אדם מעותיו שליש בפרקמטיא וכו' ושליש תחת ידו ומהממון שבידו יהיב ליה פלגא דממונא דהוי חלק שתות מכל נכסיו. מיהו הא קשיא לי דלפי הלשון אדרה מנכסיה משמע דלא הדירה מהנאתו אלא מהנאת נכסים וכן משמע מדלא נתן קודם ההיתר לר' עקיבא דהא לא הדיר אותו אלא את בתו והיינו משום דהדירה מנכסיו ואיתא בנדרים דף מ"ז דבאוסר נכסים אלו אפילו נתנם לאחר אסורים לזה. ולפ"ז קשה דהא איבעיא בנדרים שם באוסר נכסים אלו אם מותר בחילופיהן דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו א"כ בקל היה יכול להחליף מעותיו בלא היתר ותו דדבר רחוק הוא שיהיה זה הממון עצמו שהיה לו קודם כ"ד שנים ולא חילפם וצ"ל דר' עקיבא לשיטתו דס"ל ביבמות דף צ"ג דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם וכדס"ל לר"ע לעיל דף נ"ט אלא דבקידושין דף ס"ג דחי ליה שם דר"ע ס"ל נמי דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ולפמ"ש התוס' שם דבקונמות דהא קדושת הגוף חל נמי על דבר שלא בא לעולם א"ש טפי. אך כבר כתבנו לעיל דדוקא בעבידי דאתי. משא"כ בחילופיהן דלא עבידי דאתי. ולפ"ז אפשר לומר דאע"ג דקי"ל דאין פותחין בנולד כמו שהקשו התוס' יש לומר דכיון דהחלופין לא היו בעולם בשעת הנדר ואין הנדר חל אלא כשחילפם ובאו אלו המעות לידו וכבר כתבנו דאפילו למ"ד דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם מ"מ יכול לחזור בו קודם שבא לעולם. נמצא היה יכול לחזור בו ולהחליפם אלא דסבר ר"ע כיון שכבר הוחלפו אחר שנעשה ת"ח והיה יכול לחזור בו קודם שהחליף אם היה יודע שהוא ת"ח. אף שלא חזר בו מ"מ יכול לשאול על פתח זה שהרי היה חוזר בו קודם שהחליף ואז כבר היה ר' עקיבא ת"ח בשעת חלות הנדר ולא ה"ל נולד וצ"ע בזה כיון דבשעה שנדר עדיין לא היה ת"ח אי ה"ל נולד. ודוק:

תוס' ד"ה פוחתין וכו' בירושלמי וכו'. הקשה הרא"ה דלמה לא חשיב תמניא. כי היכי דחשיב עונה בדידיה. ה"נ ליחשב בחיובי דידה נמי עונה. וניחא ליה דז' מלאכות לאו דוקא דלא חשיב עושה בצמר משום דחוב בעלמא הוא שיש לו עליה ובהדי תשמיש ה"ל ז' ע"ש. וכן יש לומר לפמ"ש התוס' בסמוך בד"ה רב הונא וכו' דכשאומרת איני נזונת ואיני עושה חייבת בשאר מלאכות א"כ יש לומר דלא חשיב עושה בצמר משום שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה והוי ז' בהדי תשמיש אך מסקנת התוס' לקמן אינו כן ומלבד זה דוחק לומר דז' מלאכות דוקא. אמנם הנלפענ"ד בזה הא דלא תיקנו כנגד התשמיש. דכיון דפוחת שבוע אחד מכתובתה אסורה לדור עמו. כדין כל הפוחת לבתולה ממאתים דהוי בעילת זנות. וכיון דאסורה לו אין לתקן לפחות נגדו ואפילו במקום שיש לה תוספת תו לא פלוג כיון דא"א לתקן כן בכל הנשים משא"כ גבי דידיה דמוסיף על כתובתה שפיר חשיב עונה וא"ל דהא למ"ד מורדת תשמיש פוחתין לה. נמי נימא הכי דכיון דפוחת שבוע אחד שוב אינה יכולה לשמש עמו. דנלענ"ד דזהו באמת הטעם שכתב הגהות מיימוני והביאו רס"י ריש סימן ע"ז דאם חזרה בה קודם כלות הכתובה לא הפסידה כלום ולפמ"ש ע"כ היה צריך לתקן כן. דאל"כ למה יפחתו לה כיון דאם תחזור בה אסורה לדור עמו. ועמ"ש לקמן בזה. אבל למ"ד מורדת ממלאכה יש לומר דאפילו חוזרת מה שהפסידה הפסידה והוא הטעם שכתבנו דלא תקנו נגד עונה דלמה יתקנו שבשביל דינר אחד שכנגד תשמיש יפסיד כל הז' דינרין אם תחזור בה. וממילא אינו יכול לדור עמה. אלא דזה הטעם אינו לר' יהודה דמתניתין דמשמע לעיל דלית ליה כל הפותח וכו'. מיהו יש לומר דבאמת היינו טעמא דקאמר לקמן לר' יהודה שניתקן כנגד הימים והירושלמי טעמא דת"ק מפרש. אך זה אינו לפמ"ש התוספות בפרק החובל דהיכא דהיא גורמת לא שייך כל הפוחת וכו' ע"ש. וק"ל:

מתניתין ר"י אומר וכו' עד שאם תפול וכו'. משמע דס"ל לר' יוסי דהז' דינרין הם חוב עליה בכל שבת וממילא משתלם מכתובתה ומשאר נכסים אפילו לא נפלו עדיין בשעת החוב ונפלו לה אחר כך גובה החוב ממנו. ולפ"ז יש לתרץ קושית התוס' לקמן ע"ב ד"ה אבל אמרה מאים עלי וכו' דאחר שתפסיד הכתובה תטעון מאיס עלי. ונדחקו שם דכיון דהמתינה ולא טענה עד שפיחתה כל כתובתה דברים נכרים הוא דאיערומי קא מערים וכו'. ולפמ"ש יש לומר כפשטיה דאפילו אם תהיה נאמנת להבא מ"מ לא תאמר כן דאם תפסיד הכתובה מחמת שתטעון מאיס עלי. ממילא יגבה מחוב שעלה עליה כבר משאר נכסים כיון דכתובה בל"ז הפסידה מחמת מאיס עלי. ולפ"ז יש לומר דת"ק לא פליג אר' יוסי אלא בשיעור הפחיתה דלא קנסוה יותר משיעור כתובה. אבל בשיעור כתובה ס"ל לת"ק נמי כר' יוסי שהוא חוב עליה ויכול לגבות משאר נכסים. ולפ"ז היה אפשר לתרץ מה שדקדקנו לעיל למ"ד מורדת מתשמיש דלמה פוחת בכל שבת הא כיון דנפחת ממאתים אסורה לדור עמו. דיש לומר דאם חוזרת בה נהי שצריך ליתן לה כתובה בשלימות דאל"כ אסור לדור עמה מ"מ החוב נשאר עליה לגבות משאר נכסים אם יש לה. או אם יפול לה. ובשביל זה לא תהא קלה בעיניו להוציאה כמ"ש לעיל דף נ"ו ע"ב דאטו לא תוכל אשה ללוות כלום מבעלה. והטעם כתבנו לעיל משום דזה החוב יכול לגבות מיד. ולא תהא קלה בעיניו להוציאה. וה"נ יש לומר דיכול לגבות זה החוב משאר נכסים ולא תהא קלה בעיניו להוציאה. אך כבר כתבנו דמדברי הגהות מיימוני שהביא הב"י לא משמע כן ודוק:

שם וכן המורד על אשתו וכו'. לשון הרמב"ם ז"ל פי"ד מהלכות אישות דין ס"ו ועובר על לא תעשה. ולמה לא ילקה על לאו זה. לפי שאין בו מעשה עכ"ל. נראה דהא דקאמר בלשון קושיא ולמה. ולא קאמר ואין לוקין ר"ל דלמה מוסיפין על כתובתה. הא כיון שחייב מלקות ה"ל ממון ומלקות דקי"ל דלוקה ופטור מממון. וצ"ל לפי שאין בו מעשה. אלא דלפ"ז תקשה על ר' יהודה דמתניתין דהא ס"ל בסוף מכות דלוקין על לאו שאין בו מעשה. וצ"ל בלא התרו בו. מיהו אכתי קשה לריש לקיש דס"ל בריש שבועות דעל לאו שאין בו מעשה לוקין. וס"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין כדאיתא לעיל דף ל"ד. ואפשר דריש לקיש לשיטתיה דס"ל לעיל דף נ"ח ע"ב דאינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ויכול לפרש מורדת ממלאכה ובדידיה נמי מורד ממזונות דס"ל מזונות דרבנן כדמשמע שם ואין בו לא תעשה. ותו דבדבר שבממון כ"ע מודים דאין לוקין כדאיתא בסוף חולין דאין לוקין על לאו דגזלה משום דניתן להשבון. ולמ"ד מורדת מתשמיש באמת מוקי בלא התרו בו. מיהו אכתי דחיקא דהא כתבו התוס' ד"ה באומר וכו' דלמ"ד מתשמיש בודאי כופין להוציא. אלא משום דלאימלוכי בעי ובתוך זמן שנמלכין בו מוסיפין. א"כ כיון דעכ"פ הבית דין נמלכין בו יתרוהו בו למלקות. ולכאורה היה נראה דאפשר לומר דלא תעשה ועונתה לא יגרע אינו אלא בזמן העונה. א"כ בגמל וספן דג"כ מוסיפין בכל שבת מטעם דאין פת בסלו כדאמרינן לקמן לק"מ דמשום פת בסלו ליכא מלקות. וכן בחמרין דעונתם פעם אחת בשבת יש לומר דבאמת אין מוסיפים בשביל יום העונה ממש אלא בשביל ששה ימים שבנתיים דאין פת בסלו דהא באמת אמרינן לקמן דר' יהודה אינו מוסיף רק כנגד ששה ימים מעה וחצי בכל יום. ואף דלא מיירי מתניתין בטייל ופועל אין זה קושיא כמ"ש לעיל דע"כ צ"ל כן במתניתין דלקמן דאוכלת עמו בלילי שבת ועיין לעיל דף ס"ב מ"ש שם. מיהו נראה דאם כבר עברה עונה אפילו בגמל וספן עונתה בכל יום להשלים העונה ובכל יום עובר וחייב מלקות אם יתרו בו. וכמ"ש לעיל דאפילו בת"ח משמע מדברי הרמב"ם וטור וש"ע דחייב להשלים אפילו היה אונס בליל שבת. והעיקר נראה דיש לומר דלר' יהודה עונה דקרא לאו עונה ממש אלא כסותה לפי עונתה כדאיתא לעיל דף מ"ז. אף דמשמע לעיל דף נ"ו דקאמר ר' יהודה בדבר שבממון תנאו קיים משמע דעונה מדאורייתא. יש לומר דמקל וחומר קאתי כמ"ש התוס' לעיל ריש דף נ"ח ד"ה ראב"י וכו' וממילא דאין בו מלקות לפי דאין עונשין מן הדין. וכ"ש דא"ש לדעת הפוסקים דעונה נקראת דבר שבבמון כמ"ש בקונטרס אחרון סימן ס"ט. ודוק:

פירש"י באומר איני זן וכו'. דהיינו תחת מלאכה אף דלאו הא בהא תליה דהא כתב הרא"ש דקי"ל דמורדת ממלאכה לא הוי מורדת. ואפ"ה קי"ל בדידיה באומר איני זן ואיני מפרנס דהוי מורד. אלא דכוונתו מלשון המשנה וכן המורד משמע דשניהם בענין אחד גם מלשון דר' יוסי בר"ח דקאי אמתניתין משמע דמפרש לכולה מתניתין ועיין בסמוך מ"ש בלשון התוספות:

תוס' ד"ה ר' הונא וכו'. וריב"ח ס"ל כר"ל וכו'. ולכאורה היה נראה לדעת הטור והר"ר יונה דבמותר מעשה ידיה שהוא תחת מעה כסף אינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני עושה דדוקא מזוני עיקר ולא מעה כסף כמו שנתבאר לעיל דף נ"ט א"כ המ"ל מורדת במותר וכ"ש לרב אדא בר אהבה דס"ל לעיל מעה כסף תחת עיקר מעשה ידיה ומזונות תחת מותר. א"כ אפילו אי מזוני עיקר ויכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה היינו במותר. אבל בגוף מעשה ידיה דהוא נגד מעה כסף אינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף. דמעה כסף לאו עיקר הוא. ושפיר יוכל לפרש מורדת בגוף מעשה ידיה אפילו אי ס"ל כר' הונא. אך לפמ"ש בפירש"י דצריך להיות מורד ומורדת בענין אחד וכדמשמע מלישנא דמתניתין מדברי ריב"ח. לא א"ש לפ"ז לשון הש"ס באומר איני זן. דהל"ל איני מעלה לה מעה כסף. מיהו באמת צריך להבין דלמה לא משני כן באומר איני מעלה לה מעה כסף. ותו דלפ"ז לא הוי קשה מהא דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. דיש לומר דמעה כסף שאני. וצ"ל דס"ל להש"ס דבמעה כסף כיון דתקנתא דידיה הוא יכול הוא לומר איני רוצה בתקנת חז"ל. ולא הוי מורד כלל. ואף שכתבו התוס' לעיל ומוכרח בשמעתין דבמזוני אפילו לריש לקיש דס"ל מעשה ידיה עיקר אפ"ה אינו יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך בדלא ספקה. היינו דוקא במזוני דעבדו חז"ל תקנתא לטובתה שלא תצטרך לחזור על הפתחים משא"כ במעה כסף. וכ"ש לפמ"ש לעיל דף מ"ז ע"ב דהטעם בזה דא"י לומר לריש לקיש צאי וכו' בדלא ספקה. משום דבכלל מזונות הוא כסות והוא מדאורייתא לכ"ע ובאמת כשנותן כסות יכול לומר צאי בדלא ספקה לריש לקיש. והיינו דקאמר באומר איני זן ואיני מפרנס. ופרנסה היינו כסות כמ"ש רש"י בדף מ"ח ע"א ד"ה מפרנסים לבוש וכסות דלריב"ח דס"ל כר"ל לא ה"ל מורד אלא משום כסות ואפשר לומר דהיינו דפירש"י באומר איני זן וכו'. דהיינו תחת מלאכה נראה דנקט האי לישנא דמשמע דמלאכה עיקר משום דלריב"ח דס"ל כר"ל דאמר מעשה ידיה עיקר כדאמרינן לעיל דף נ"ח ע"ב דלר"ל תיקנו מזונות תחת מ"י ומ"י עיקר. והיינו דלא פי' כן רש"י ז"ל על ואיני מפרנס משום דלפמ"ש פרנסה היינו כסות. והוא עיקר אף לר"ל. ואפשר דכיון לתרץ בזה מה שכתבנו לעיל דבמעה כסף לא ה"ל מורד. וכ"ש דא"ש לפי' הר"ר אליה שכתבו התוס' דמחויב להשכיר עצמו למלאכה משום דכתב לה אנא אפלח ואיזון ואפרנס. מה שאין כן במעה כסף. ודוק:

בא"ד ול"ל דקסבר כרב הונא וכו'. לכאורה אם נפרש כן. וכן לפמ"ש התוס' בסמוך ואי הוי אמרינן דכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה לא מפקע וכו'. אכתי לא א"ש הא דפירש רש"י ז"ל בד"ה באומר איני זן דהוא תחת מלאכה ולפי מה שפירשו דבדברים אלו חייבת אפילו באמרה איני נזונת א"כ לא ה"ל מזונות תחת מלאכות אלו. מיהו בזה יש לומר דלעולם שאר מלאכות כולם נגד מזונות הן ונפקא מיניה דהיכא דסיפקה והוא אומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך דמעשה ידיה דידה פטורה אף מכל מלאכות אבל כשהיא אומרת איני ניזונת ואיני עושה אף דס"ל לר' הונא דמ"י תחת מזונות ומזוני עיקר היינו לענין עשיית הצמר אבל אלו במלאכות גם לטובתו נתקן וכשאומרת איני ניזונת ואיני עושה אינה יכולה להפקיע עצמה מן המלאכות שניתקנו לטובתו וכשאינה רוצה לעשות היא מורדת. מיהו הא קשיא לי דא"כ לא א"ש מ"ש התוס' בסמוך וכן משמע קצת דקרי ליה לעיל מעשה ידיה מידי דקייץ וכו' ולפמ"ש דאכתי כל המלאכות הוא נגד המזונות א"כ הוי מידי דלא קייץ. וא"ל דאלו המלאכות הם בכלל מותר מעשה ידיה דלא קייץ זה אינו חדא דלשון התוספות לא משמע כן שכתבו דבשאר מלאכות פוחתין לה ממעשה ידיה ובמותר לא שייך פוחתין דהא לית ביה שעורא. וכן משמע מלשון שכתבו ובמה תהא נזונת ותו דלא א"ש לפמ"ש בסמוך דמשמע מדקאמר באומר איני זן וכו' ולא אמר באומר איני מעלה מעה כסף דלא איירי במותר כאשר הכרחנו לעיל לשיטת רבינו יונה והטור. והנלענ"ד דס"ל להתוס' דהא מלתא תליא בפלוגתא דרב ושמואל וראב"א דלר' אדא ב"א דס"ל דמזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה אין סברא לומר שנתקנו גם המלאכות נגד המעה כסף אלא דלדידיה שאר המלאכות הם בכלל המותר שהוא תחת מזונות ושפיר ה"ל מעשה ידיה משקל ה' סלעים נגד מעה כסף מידי דקייץ ממידי דקייץ משא"כ לרב ושמואל דמעשה ידיה הוא נגד מזונות גם המלאכות בכלל מעשה ידיה ואפ"ה כתבו וכן משמע קצת ר"ל דכמו לר' אדא ב"א אינו נכלל המלאכות בכלל מעשה ידיה דהא קרי למעשה ידיה מידי דקייץ ה"נ לרב ולשמואל יש לומר דאינו בכלל מה שאמרו דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה דאפ"ה צריכה לעשות אלו המלאכות שגם לטובתו ניתקן אף שהם נגד מזונות כנלענ"ד כוונת דבריהם בס"ד:

והנה לכאורה משמע מדברי התוס' דאם התפיסה הבעל צררי על מזונות דלהבא לזמן ארוך אפ"ה יכולה לומר לר' הונא איני ניזונת ואיני עושה והמעות שקיבלה הוא חוב עליה וכמו שאר בע"ח שאין מחויב לעשות מלאכה בשביל תשלומי חוב שלו ולא הוי כשכיר שקיבל שכר פעולתו דאל"כ ה"מ התוס' לשנוי בכה"ג שכבר קיבלה מזונות ואפילו לר' הונא ה"ל מורדת ממלאכה. וק"ל: ועיין קונטרס אחרון:

שם בגמרא ולאו למלוכי ביה בעי. וגירסת הרא"ש לאמלוכי בה. דהברירה בידה אם היא רוצה כופין לאלתר להוציא ואם היא רוצה ימתינו שמא יחזור בו ובנתיים מוסיפין. וכן לשמואל אע"פ שכופין אותו לזון מוסיפין על כתובתה עכ"ל. ולא נתבאר בדברים באותן הימים שהיא רוצה להמתין ולהוסיף לה אם הוא חייב במזונותיה דיש לומר דוקא לשמואל דלו עשו תקנה להוציא א"כ ע"כ חייב במזונות דאל"ה פעמים ישתכר שלא יספיק הוספה למזונות אבל לרב דהברירה בידה שיוציא אפשר דאם היא רוצה בהוספה אינו חייב לזונה. מיהו יותר נראה דאף לרב הדין כן. וכן משמע מלשון הרא"ש שכתב מידי דהוי אכל מורד והתם בודאי זנה ומוסיפין. ותו דהא פסק הרא"ש ס"פ המדיר כרב. וע"כ כוונתו הכא לדינא וכן משמע מהא דאמר לקמן דמחזי כשכר שבת משמע דהוא חוץ חיוב מזונות דאל"ה למה מיחזי כשכר שבת הרי הוא תשלומי מזונותיה. וצ"ע ועיין קונטרס אחרון:

תוס' ד"ה והא אמר רב וכו'. משמואל דפליג וכו'. נראה הא דפשיטא להו דבמורד מתשמיש כופין להוציא ולא אמרינן דקילא ממורד ממזונות משום דאתתא לא מפקדא. ומשום צערא דגופא יש לומר דסגי בהא שמוסיפין ועיין בב"ח ריש סימן ע"ז שנדחק בזה. ולע"ד הוא מוכרח מכח כ"ש דמדיר מתשמיש דאיכא פת בסלו טפי ממורד. כמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה אינו דומה וכו'. דמדיר הוי פת בסלו טפי ממורד משום שמא ימצא פתח לנדרו וכו' תדע דהא במורד מוסיפין ולא במדיר א"כ כיון דחזינן דבמורד מתשמיש יוציא ויתן כתובה כ"ש הכא. אך לפ"ז נראה דאין הקושיא אלא לשמואל דקי"ל כוותיה דס"ל דאפילו במדיר סתם תמתין שמא ימצא פתח לנדרו ואין מוסיפין בשבת זו אבל לרב יש לומר דבמורד הוי טפי פת בסלו והא דבמורד מוסיפין מיד ולא במדיר היינו משום דהתם מיירי במפרש יותר משבת אחת ואז יוציא מיד בשלמא למאי דמשני ולאו לאמלוכי בעי דהברירה בידה להמתין ולאמלוכי ביה שמא יחזור בו יש לומר דא"כ אף במדיר ה"ל למיתני הוספה אפילו לרב בשיעור אמלוכי אם רצונה להמתין ולאמלוכי ביה שמא ימצא פתח לנדרו ע"כ דבמדיר הוי טפי פת בסלו ושפיר כתבו התוס' לכ"ע אבל לפי הס"ד יש לומר במפרש דיוציא מיד לא שייך הוספה והכא מיירי בסתם והתם במדיר בסתם באמת הדין הוא דיוציא מיד ואף דאין זה קושיא כל כך דהא רב הונא תלמיד דרב הוא מ"מ יש לומר דכיון שכתבו תחלה דמקש' אריב"ח אליבא דרב אע"ג דיש לומר דס"ל כשמואל ה"נ אי הוי אמר ריב"ח מתשמיש ה"מ להקשות אליבא דשמואל. ובזה א"ש מה שתירצו דהמ"ל ולטעמיך דלכאורה הוא דחוק דאכתי מאי קשיא ליה יותר למ"ד מורד ממלאכה כיון דהך קושיא קשה בפשיטות ג"כ על מ"ד מתשמיש ולפמ"ש אתא שפיר טפי דהמ"ל ולטעמיך לא אתי אליבא דשמואל. וק"ל:

אדעתא דגברא רבא מי נדרת וכו'. הריטב"א ז"ל בחידושיו כתב דלא הוצרך להתירו כי היה נדר טעות ע"ש וק"ק דבנדרים דף נ' קאמר על חמיו אתא ואתשיל על נדריה ואשתרי מנכסיה כמ"ש אני הדל בפתח עינים שם ועיין מ"ש הריב"ש ז"ל בתשובותיו סימן ת"ו:

קא מדברת. את מתנהגת: שיבבתא. השכינות: שלי ושלכם שלה הוא. תורה שלמדתי אני ושלמדתם אתם על ידה הוא: שקל מנא. כלי זיין כאילו בא להלחם: איטרוד. באותה מריבה: לא מר איפסיק ולא מר איפסיק. לא אכלו סעודת יום הכפורים שמפסיקין בה אכילה להתענות סעודה אחרונה של ערב ט' באב ויוה''כ קרי סעודה המפסקת שמפסיקים בה במס' תענית (דף ל.): מתני' המורדת על בעלה. בגמ' מפרש ממאי: טרפעיקין. בגמרא מפרש: עד כדי כתובתה. ואחר כך נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה אבל אינו משהה לפסוק על הנכסים שנפלו לה מבית אביה ולהפסידה ממנה: שלשה דינרים. בגמרא מפרש מאי שנא הוא מינה דידה: גמ' באומר איני זן. דהיינו תחת מלאכה: והאמר רב יוציא. ומתניתין מוסיפין תנן ואינו מוציא לאלתר: ולאו אימלוכי ביה בעי. שמא יחזור בו ובתוך זמן שאנו נמלכין בו ומחזירין עליו שיחזור בו מוסיפין על כתובתה: אחת לי. כולן שוות בתורת מרד ואפילו שהיא נדה או חולה והיא מורדת: ארוסה. שאמרה לא אנשא: ה''ג בשלמא למ''ד מתשמיש שפיר אלא למ''ד משום מלאכה חולה בת מלאכה היא. בשלמא למ''ד מתשמיש שפיר ואי משום נדה דלאו בת תשמיש היא אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' כדלקמן אלא למאן דאמר כו':

אדעתא דגברא רבה מי נדרת. וא''ת והלא אסור לפתוח בנולד דאמרינן בנדרים בפ' ר' אליעזר (דף סד.) כיצד אמר קונם שאיני נהנה לפלוני ונעשה סופר כו' וי''ל דהכא לא חשיב נולד כיון שהלך לבי רב דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול אי נמי כגון דתלה נדרו בדבר שפירש בשעה שנדר על דעת אם לא יעשה סופר דבענין זה לא הוה נולד כדתנן בפרק רבי אליעזר (שם דף סה.) קונם שאיני נושא את פלונית שאביה רע אמרו לו מת או עשה תשובה כו' ופריך בגמ' מת נולד הוא וה''ה עשה תשובה ומשני אמר רב הונא נעשה כתולה נדרו בדבר ורבי יוחנן דמשני התם בענין אחר לאו משום דפליג אתולה נדרו בדבר אלא דלא חשיב ליה כתולה נדרו בדבר: ברתיה דר' עקיבא עבדא ליה לבן עזאי הכי. וא''ת והא בפ' קמא דסוטה (דף ד:) פריך והא איכא בן עזאי דלא נסיב ולההוא לישנא דמשני נסיב ופירש אתי שפיר ויש לומר דאע''ג דקאמר הכא דעבדא הכי לבן עזאי מ''מ לא נשאה אלא באירוסין: פוחתין לה ז' דינרין. בירושלמי מפרש כנגד שבע מלאכות שהאשה עושה לבעלה וגבי המורד דמוסיפין שלשה דינרין מפרש כנגד שארה כסותה ועונתה והש''ס שלנו אין סובר כן דהא בעי בגמרא מה בין מורד למורדת ומפרש טעמא אחרינא: רב הונא אמר מתשמיש. אבל ממלאכה לא הוה מורדת דרב הונא לטעמיה דאמר לעיל (דף נח:) יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ור' יוסי בר חנינא סבר כר''ל וליכא למימר דקסבר כרב הונא דאמר שיכולה אשה שתאמר לבעלה כו' ומורדת ממלאכה היינו מזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו דמסתברא דחייבת אפילו אמרה איני ניזונית ואיני עושה מידי דהוה איושבת בקתדרא דחייבת בהן דאין נראה שתהא מורדת אלא מהמלאכות המפורשות במתני' ועוד מדקאמר בסמוך חולה בת מלאכה היא ואותן מלאכות אפילו חולה יכולה לעשות דאינה חולה כל כך כיון שיכולה לסבול תשמיש ואי הוה אמרינן דכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה לא מפקעת עצמה אלא מעשיית צמר שהוא עיקר מעשה ידיה אבל שאר מלאכות כגון טוחנת ואופה כו' עבדא הו''מ שפיר סבר כרב הונא וכן משמע קצת דקרי לעיל (דף נט.) מעשה ידיה מידי דקייץ ובשאר מלאכות כגון טוחנת ואופה לא שייך קיצותא אבל אין נראה אלא כי אמרה איני ניזונת ואיני עושה פטורה מכל ז' מלאכות וכי עבדא שאר מלאכות פוחתין לה מעשיית בצמר כדתנן במתניתין (לקמן סד:) ואם היתה מינקת פוחתין לה ממעשה ידיה ונראה דהוא הדין טוחנת ואופה והא דנקט מינקת משום דאיירי במשרה אותה על ידי שליש דאינה יכולה לעשות לו מלאכה אחרת כיון דאינה עמו בבית ומיהו יש לדחות דאיכא למימר דדווקא נקט מניקה ומשום דטורח ממעט חלב פוחתין לה ממעשה ידיה אבל מכל מקום נראה דכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה דפטורה מכל המלאכות שאם תעשה לו מלאכות אחרות אם כן לעולם לא תעשה לעצמה ובמאי תהא ניזונת ואם תאמר מורדת ממלאכה אמאי פוחתין לה מכתובתה לינקוט. פיזרא וליתיב דהא יכול לכופה למעשה ידיה לריש לקיש וי''ל כיון דאינה רוצה לעשות אלא ע''י כפייה חשיבא מורדת ופוחתין דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת: באומר איני זן ואיני מפרנס. מכאן מוכיח רבינו אליהו שחייב אדם להשכיר עצמו ללמד תינוקת או לעשות מלאכה אחרת כדי לזון את אשתו דאם לא כן מה ענין זה אצל מורד ממלאכה ומיהו בקונטרס פירש משום דזן ומפרנס הוא כנגד מלאכה של אשה ועוד הביא ראיה מדכתבינן בכתובה ואנא אפלח כו' ומיהו גם זה יש לדחות כמו שמפרש ר''ת דאפלח היינו עבודת הקרקע פירוש אחרוש ואנכש ואעדור את השדה ואביא מזונות לבית אבל להשכיר עצמו אינו חייב: והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. משמואל דפליג עליה דרב בסוף המדיר (לקמן דף עז.) דקאמר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון לא מצי למפרך דלדידיה אתי שפיר דאע''פ שכופין אותו על כרחו לזונה מכל מקום מוסיפין כיון דאינו רוצה לזונה אלא על ידי כפיה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת אבל לרב שכופין אותו לגרשה מיד מה שייך תוספת ואם תאמר למאן דאמר מתשמיש נמי תקשי דעל כרחך מורד מתשמיש נמי כופין להוציא דאטו לעולם יוסיפו על כתובתה ותתעגן כל ימיה ויש לומר דהוה מצי למימר ולטעמיך: