כתובות סג ע"ב

דף סג - ב

אלא למאן דאמר מורדת ממלאכה היא, האם חולה בת מלאכה היא, עד שתאמר שאם אינה רוצה לעשות מלאכה "מורדת" היא!?

אלא מכח קושיא זו מפרשת הגמרא את מחלוקתם באופן אחר:

אם מונעת עצמה מתשמיש, כולי עלמא לא פליגי דהויא מורדת, ובמורדת מתשמיש עוסקת הברייתא.

כי פליגי האמוראים, האם גם מורדת ממלאכה יש לה דין מורדת:

מר - רב הונא - סבר: ממלאכה לא הויא מורדת.

ומר - רבי יוסי ברבי חנינא - סבר: ממלאכה נמי הויא מורדת. ^[1]

גופא, שנינו בתחלת הברייתא המובאת לעיל:

המורדת על בעלה, פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרים בשבת. רבי יהודה אומר שבעה טרפעיקין.

רבותינו, ^[2] חזרו ונמנו, שלא ישהו אותה לפחות מכתובתה מעט מעט בכל שבוע, אלא יפסידוה כל כתובתה, וזאת לאחר:

שיהו מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות [כדלקמן] ארבע שבתות [ממש], זו אחר זו. ^[3]

ושולחין לה בית דין פעמיים, לפני ולאחרי ההכרזות [כדמפרש לקמן], לאמר: הוי יודעת! שאפילו אם כתובתיך היא מאה מנה, אם תעמדי במרדך, הפסדת את כולה.

אחת לי - שהיא בדין מורדת - כשהיא ארוסה ואחת לי כשהיא נשואה, אפילו נדה, אפילו חולה, ואפילו שומרת יבם, וכפי שנתבאר לעיל.

אמר ^[4] תמה ליה רבי חייא בר יוסף לשמואל, על דברי הברייתא, שאף הנדה בכלל מורדת מתשמיש היא:

וכי נדה, בת תשמיש היא, ומה שייך בה מרידה!?

אמר תירץ ליה שמואל לרבי חייא בר יוסף: אינו דומה מי שמתענה ויש לו פת בסלו, למי שמתענה ואין לו פת בסלו.

וכך הנדה, חשובה היא אצלו כמי שיש לו פת בסלו, שהרי בטוח הוא שתטבול בסוף נדתה ותהא ראויה לו. מה שאין כן כשהיא מורדת בו. ^[5]

אמר רמי בר חמא לפרש את תחילת הברייתא שלמדנו "ומכריזין עליה ארבע שבתות, זו אחר זו":

אין מכריזין עליה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

אמר רבא: דיקא נמי כדברי רמי בר חמא, מדקתני: ארבע שבתות זו אחר זו. שלכן מכריזין עליה ביום השבת, היות ובשבת העם בטלים ממלאכה, ומצויים הם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ושם מכריזין עליה.

ומסקינן: שמע מינה!

ועוד אמר רמי בר חמא: כך יש לבאר את מה ששנינו בברייתא "ושולחין לה":

פעמיים שולחין לה הודעה מבית דין: אחת קודם הכרזה, ואחת לאחר הכרזה

דרש רב נחמן בר רב חסדא: הלכה כרבותינו שאין פוחתין לה מכתובתה, אלא מפסידים ממנה את כולה לאחר הכרזה!

אמר רבא: האי - דבר זה שדרש רב נחמן בר רב חסדא - בורכא, דבר שאינו הגון הוא!

אמר תמה ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי בורכתיה? מה לא הגון בפסק זה!?

והרי אנא הוא דאמריתה ניהליה [אני הוא זה שאמרתי את הדברים הללו לרב נחמן בר רב חסדא], ומשמיה דגברא רבה אמריתה ניהליה [ומשמו של אדם גדול אמרתיו], ומנו [מי הוא אותו אדם גדול]? - רבי יוסי ברבי חנינא!

ומבארת הגמרא: ואיהו - רבא שתמה על פסק זה - כמאן סבר? ^[6]

כי הא, דאתמר: ^[7] רבא אמר משמו של רב ששת: הלכה - נמלכין בה! כלומר, אין הלכה כרבותינו, שמפסידין אותה כל כתובתה כאחד, אלא הלכה כמשנתנו, שמשהין את גיטה, ומחזירין עליה שתחזור בה, ובתוך כך פוחתין מכתובתה שבעה דינרין בשבת.

רב הונא בר יהודה אמר משמו של רב ששת: הלכה כרבותינו שבברייתא, שאין נמלכין בה להשהות את גיטה. אלא, מפסידין את כל כתובתה כאחת, לאחר ששולחים לה פעמיים את דברי הבית דין, ולאחר ההכרזה.

ודנה הגמרא: היכי דמיא "מורדת" שנוהגים בה כדין משנתנו, או כדברי רבותינו?

אמר אמימר: דוקא באופן דאמרה האשה על בעלה "בעינא ליה, ומצערנא ליה" [רוצה אני בו שיהיה בעלי, אבל כדי לצער אותו אני מורדת] אזי כופים אותה שלא תמרוד בו, על ידי שפוחתין מכתובתה.

אבל, אם אמרה האשה "מאיס עלי בעלי", ואין אני צריכה לא אותו ולא את כתובתו - לא כייפינן לה [אין כופין אותה] להשאר תחתיו, אלא כופין אותו ליתן לה גט בלא כתובה. ^[8]

מר זוטרא אמר: אפילו אמרה "מאיס עלי", כייפינן לה כופין אותה, ואין כופין אותו ליתן גט, ואפילו בלי כתובה.

הוה עובדא באשה שאמרה "מאיס עלי", ואכפה מר זוטרא [וכפה אותה מר זוטרא] שתמשיך להיות עמו כדרך בעל ואשה, על ידי פחיתת כתובתה, ולא כפה את בעלה להוציאה. ולבסוף, נפק מיניה [מבעלה, על ידי אשה זו] רבי חנינא מסורא [ויצא ממנו רבי חנינא מסורא].

ומוסיפה ואומרת הגמרא: ולא היא, אין ללמוד מכך שנולד מהם רבי חנינא מסורא, שלא לכופו להוציא!

כי התם, סייעתא דשמיא הוה שיהיה שלום בית ביניהם, אך אין רגילות שתשוב אשה המואסת בבעלה לשכון עמו בשלום.

כלתיה ^[9] דרב זביד אימרדא [כלתו, אשת בנו של רב זביד, מרדה בבעלה], שאמרה "מאיס עלי", ^[10] והיתה יוצאת בלא כתובה.

הוה תפיסא חד שירא [תפוסה היתה במעיל אחד] שהכניסה לו בנדונייתה שהוא מנכסי צאן ברזל. וכמו כן היו בידה עוד מעילים שהכניסה לו בנכסי צאן ברזל, אך לא היתה תפוסה בהם.

יתיב [יושבים היו] אמימר ומר זוטרא ורב אשי, ויתיב רב גמדא גבייהו [ורב גמדא היה יושב אצלם], ויתבי וקאמרי [והיו אומרים]:

מרדה האשה בבעלה, שאמרה "מאיס עלי" ^[11] - הפסידה אף את בלאותיה הקיימין!

לא די שמפסדת את תשלום האחריות שהתחייב הבעל אם יאבדו נכסי צאן הברזל שהכניסה לו, אלא אף אם הנכסים עדיין קיימים - כגון בלאי הבגדים שהכניסה לו - אין היא לוקחת אותם עמה, אלא משאירה אותם לבעלה.

ולכן, צריכה כלתו של רב זביד לתת לבעלה את כל המעילים שיש לה מנכסי צאן ברזל.

אמר להו רב גמדא: וכי משום דרב זביד - חמיה של האשה - גברא רבה הוא [אדם גדול הוא], מחניפיתו ליה [מחניפים אתם לו], לומר שתחזיר לו כלתו אף את המעיל שהיא תפוסה בו!?

והא אמר רב כהנא: מיבעיא בעי הסתפק רבא בשאלה זו, האם הפסידה מי שאמרה "מאיס עלי" את בלאותיה הקיימין, ולא פשיט, ולא מצא פתרון לספק זה, והאיך אתם פוסקים להפסידה גם את אותו המעיל שהיא תפוסה בו, והא קיימא לן ש"המוציא מחבירו - עליו הראיה"!?

איכא דאמרי לא כך היה המעשה, אלא יתבי וקאמרי אמימר מר זוטרא ורב אשי: אשה שמרדה בכך שאמרה "מאיס עלי" - לא הפסידה בלאותיה קיימין, ולכן כל המעילים מנכסי צאן ברזל - שלה הם.

הא דאמר רבא הא בורכא. איכא למידק, דאטו כל מאן דפסיק בברייתא קרי לה בורכא. וליכא למימר בורכא אלא באמורא דאמר דבר חדוש מטעמא דנפשיה, כההיא דבשלהי פרק כסוי הדם (חולין פח, ב). ואין לפרש דאדרמי בר חמא דאמר פעמים שולחים לה מבית דין קאי, ולומר, דאין שולחין לה אלא בסוף ההכרזה וכדרבה בר רב הונא דאמר אין נמלכין בה, דאם כן לא היה לו להפסיק בה בהא דדריש רב נחמן. ואולי נאמר, דמשום דהא מלתא לא תליא בטעמא אלא תקנתא בעלמא הוא דתקון, אם איתא דברייתא לאו משבשתא היא לא הוה שביק לה רבי ופסק כתקנתא קמייתא אלא בחזרה, אלמא משבשתא היא דאי רבי לא שנאה ר' חייא מנין ליה, ואמר ליה רב נחמן בר יצחק דלא משבשתא היא דגברא רבה אסהיד עלה, דמקובלת היתה בידם מן הגדולים ששנאוה בבית המדרש, ואפילו הכי לא הדר ביה רבא. ואמרינן, איהו דאכתי לא הדר ביה כמאן סברה כי הא, לומר, דאשכח נמי רב ששת דלא סבר לה ואמר דמשבשתא היא ולא נשנית בבית המדרש. ויש ספרים דגרסי, אמר רבא אמר רב ששת הלכה נמלכין בה. ולפי גירסא זו, פירוש נמלכין בה, שפוחתין לה מעט מעט ונמלכין עמה בכל יום, אם תחזור בה או תפחות מכתובתה, ואין מפסידין ממנה כל כתובתה בשעה אחת אחר ד' שבתות כרבותינו, ורב הונא אמר רב ששת הלכה אין נמלכין בה, אלא מודיעין אותה ואם לא חזרה בה מפסידין כל כתובתה אחר ד' שבתות של הכרזה. ואין נראה כן מדברי רבנו אלפסי ז"ל שהוא ז"ל כתב: הא דרבותינו והא דנמלכין בה, דאלמא מאן דאמר נמלכין בה כרבותינו, ולפי דבריו גרסינן רבה, וכך היא גירסת הראב"ד ז"ל.
ולדברי רבנו אלפסי ז"ל יש לפרש, נמלכין בה קודם הכרזה ואחר הכרזה, דודאי היא המלכה שמזהירים אותה אם תחזור בה ואם לאו שנפסיד ממנה כתובתה, אבל למתניתין שפוחתין כתובתה מעט מעט אין נמלכין בה כלל אלא היא תחוש לעצמה. והרמב"ם ז"ל (הל' אישות פי"ד ה"ט וה"י) פסק כרבותינו, וכתב ואחר ההכרזה של ד' שבתות שולחין לה פעם שנייה ואומרים לה אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתך ואם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה ולא יהיו לה מזונות כל שנים עשר חדש, ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה, עד כאן, ואין אני מוצא דרך לדברים אלו, דמאחר שמכריזים עליה ד' שבתות למה ממתינין לה י"ב חודש שהרי לאחר ד' שבתות הפסידה כל כתובתה ואפילו היא של מאה מנה כמו ששולחין ומודיעין לה, ואפילו תמצא לומר שתקנה התקינו לבנות ישראל שלא יתגנו כמו שאני עתיד לכתוב לקמן בסיעתא דשמיא, מכל מקום מה היא ההמלכה שנמלכים בה לאחר ההכרזה וששלחו לה מבית דין בפעם שניה ולא חזרה בה, וקשה מזו שכתב הוא ז"ל, המורדת הזו כשהיא יוצאת אחר י"ב חדש בלא כתובה תחזיר כל דבר שהוא של בעל, אבל נכסים שהכניסה לו ובלאותיהן קיימין אם תפסה אין מוציאין מידה, עד כאן. הנה שפיר ההיא דכלתיה דרב זביד דבסמוך, באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה ואי אפשר להעמידה כלל, כמו שאני עתיד לכתוב שם בסיעתא דשמיא.

היכי דמיא מורדת, אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה. פירש רש"י ז"ל: היכי דמיא מורדת דכופין ופוחתין לה מכתובתה דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שיש לכופה על ידי פחיתת כתובתה, אבל אמרה מאיס עלי, לא בעינא לא הוא ולא כתובתו, לא כייפינן לה לשהותה אלא נותן גט מיד אם הוא רוצה ויוצאה בלא כתובה. נראה מלשונו ז"ל, שהוא מפרש לה אמורדת ממתניתין דפוחתין לה מעט מעט, וכפייתה היינו כשמשהין אותה ומצערין אותה לפחות כתובתה מעט מעט והאומרת מאיס עלי אין כופין אותו לפחות כתובתה מעט מעט ולהשהותה עד השלמת זמן הפחתת כתובתה, אלא מפסידין ממנה כתובתה בבת אחת ויוצאה. ואינו מחוור בעיני, חדא, דאפילו האומרת מאיס עלי, אלו רצה הבעל להשהותה לכופה ולצערה שלא לגרשה הרשות בידו, אם כן מהו שאמרו שאין כופין אותה הא ודאי כופין אותה אילו רצה הבעל, ועוד, דבדאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה מאי כפייה דעבדין לה בשיהותה, הא איהי הכין אמרה, ובכך היא רוצה שלא תפסיד כתובה בבת אחת, אלא שישהה שיצטער הבעל עד השלמת כתובה או יוציא ויתן כתובה.
ועוד, דהא משמע דבדאמרה מאיס עלי אינה יוצאה לאלתר ומפסדת כתובה אלא לאחר שהיית שנים עשר חדש, כמסקנא דגמרא דאמרינן בסמוך, והשתא דלא איתמר לא כמר ולא כמר וכו', ומשהינן לה תריסר ירחי אגיטא, ובכדי לא אמרינן דמסקנא דגמרא פליגא אדאמימר. ועוד, דההיא דאמימר נמי לכאורה משמע דמסקנא דגמרא נמי היא מדאמרינן הוה עובדא ואכפייה מר זוטרא ונפק מינה רב חנינא מסורא, דאמר נמי ולא היה ההוא סיעתא דשמיא הואי. ועוד, דהא משמע דהלכתא כרבותינו מדדרש רב נחמן בר רב חסדא הכי, ורב נחמן בר יצחק ור' חנינא דקיימי כוותייהו, ורבה ורב ששת נמי דאמרו הלכה נמלכין בה. ואם איתא דאמימר דהוא בתרא מפרש מורדת דמתניתין, דאלמא משמע דאית ליה כמתניתין אם כן קיימא לן כוותיה דבתרא הוא, ולמה נעשה אמימר חולק על אשלי רברבי. ורב חננאל ורבינו אלפסי ז"ל כרבותינו פסקו, ומסתברא דאמימר לא בירר בדבריו כמאן אי כמתניתין ואי כרבותינו, והכי קאמר היכי דמיא מורדת דכופין אותה בפחיתת כתובתה מעט מעט כתנא דמתניתין, ואלו חזרה בה הפסידה כנגד מה שעמדה במרדה, או בהפסד כתובתה כולה אחר ד' שבתות של הכרזה לדעת רבותינו, ומביישים אותה בהכרזה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, כגון דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, דכיון שמתכוונת לצערו, ומרד זה אינו בא אלא מצד רוע הלב ושמא עיניה נתנה באחר, דין הוא שנכוף אותה להפסיד כתובתה מיד או כולה או מקצתה ולביישה באסיפת עם, אבל אמרה מאיס עלי ולא כייפינן לה כלל להכריז עליה ולגנותה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ולא לפחות מכתובתה כלל עד שיעברו עליה י"ב חדש, ואם חזרה בה בינתים לא הפסידה כלום מכתובתה דאנוסה היא זו, ואין כאן חשש שמא נתנה עיניה באחר, דכיון דרוצה לצאת ממנו בלא כתובה, דרגלים לדבר שאין כאן רמאות של כלום ואף על פי שהיא רוצה לצאת בלא כלום, ואינה חוששת לפחיתת כתובתה, ובלבד שיגרשנה מיד, אפילו הכי קרי' להכרזה בבתי כנסיות ולפחיתת כתובתה כפייה, לומר שמרחיבין לה זמן בלא הכרזה ובלא הפסד של כלום, אולי תחזור בה ותתרצה בו. וכן פירש ר"ח ז"ל לקמן.

ומשהין לה תריסר ירחי אגיטא. ואם אמר לה הבעל אתן לה הגט לאלתר ואטול כל נכסיה, לא משגחינן ביה, אלא משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא להמלך בה, והא דאכפייה מר זוטרא, שהיה מצער אותה להכריז עליה בבתי כניסות ובבתי מדרשות ולפחות מכתובתה מיד. ואסיקנא דאין כופין אותה כלל, והא דאמר זוטרא סיעתא דשמיא הואי.

כלתיה דרב זביד הוה תפיסה חד שיראי. פירש רש״י ז״ל: דאי מרדה ואמרה מאיס עלי. וכן משמע ודאי, דאלו באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, בהא אפילו תפסה בלאותיה של נכסי צאן ברזל מפקינן מינה, דהא לכולי עלמא פוחת הוא עד כנגד כתובתה ואפילו בלאות של נדוניא הקיימין, ואפילו קרקע שהכניסה לו במשמע, דלא חידש ר' יוסי אלא שהוא פוחת אפילו כנגד נכסי מלוג, דאלמא לרבנן אפילו קרקע של נכסי צאן ברזל פוחת כנגדו והולך, וכמו שכתבתי במשנתינו. ואין לפרשה באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה ובבלאות של נכסי מלוג, דהא נמי משמע דלרבנן אפילו לא תפסה מפקין מיניה ויהבין לה, דהא לא אמרו אלא עד כנגד כתובתה, ונכסי מלוג אינן בכלל כתובתה כלל, וכדתנן (לקמן כתובות פ, ב) מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה, דאלמא הנכסים הנכנסים והיוצאים עמה שהן נכסי מלוג [אין לשון כתובה בכל מקום כולל אותם, ולא שנא נכסי מלוג] שהיו לה בשעה שהתחילה למרוד, ולא שנא שנפלו לה לאחר מכאן, לא הפסידה מהם כלום לדעת רבנן.
ור״ח ז״ל שפירש בשתפסה בלאות של נכסי מלוג, נראה שסמך על גמרא דבני מערבא שכתבתי במשנתנו, ואינה ראיה דאפשר לפרש פרה פרנין, נכסי צאן ברזל שהם שבח כתובתה כמו שכתבתי שם. ועוד ראיה לדברינו מדאמרינן בריש פרקין (כתובות נד, ב) תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה למורדת, ואם איתא דהפסידה אפילו בלאותיה הקיימין של נכסי מלוג שהיו לה בשעת מרדה, מאי שנא משום תנאי כתובה ככתובה, לא יהא אלא נכסים שנתנו לה במתנה או שנתן לה במתנה הוא אחר שנכנסה, הרי פוחת והולך הוא כנגד כל נכסיה, אלא ודאי משמע דדוקא נכסים שנכנסו בכלל כתובתה פוחת אבל נכסי מלוג אינו פוחת כלל.
ומיהו ודאי בתשובות רבנו האי גאון ורבנו אלפסי ז״ל נמצא שדנו דאפילו מתנה לחוד דבתר נשואין מפסדא, וכן דעת הרב הלוי אבן מגאש ז״ל, ולפי דבריהם איכא למימר דהתם קא משמע לן דאפילו תוספת מפסדת, וכל שכן מתנה שנתן לה הוא, דאדעתא למישקל ומיפק לא יהב לה, וכן תירץ לדעתם הרמב״ן נ״ר. ומכל מקום אכתי משמע דמתנה שיתנו לה אחרים לא הפסידה כמו שכתבתי, ומינה דנכסי מלוג כלל כלל לא מפסדא.

דרש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותינו כלומר שמפסיד כתובה בסוף ד' שבתות דלא שיפחתו לה בכל שבוע כדין משנתינו אמר רבה האי בורכא וכו' ואיהו כמאן סברי ליה ואמרי' כי הא דאתמר הלכה נמלכין בה כלומר שפוחתין מכתובתה מעט מעט כדין משנתינו כן פי' רש"י ז"ל. וא"ת והיכי אמרינן ואיהו כמאן ס"ל דה' פשיט' דסב' כמשנתינו וי"ל דמשו' משנתינו לא הוה ליה למימר הא בורכ' דהא פשיט' דהא רבוותא ידעי לה למשנתינו ורצו לתקן תקנה זו שתקנו והיינו דאצרכינן לתרוצי דאיהו משכח אמוראי אחריני דבתר רבותינו דמחו לה לרבותינו אמוחא ומש"ה אמר מאן דפסק כרבותינו אמר בורכא ועדיין אין הפירוש מחוור ועוד דאי מ"ד נמלכין בה רוצה לדונה כדין משנתינו גנבא גנובא למה ליה לימא הלכה כמשנתינו ועוד דלישנא דנמלכין לא אתי שפיר משום פחיתות כתובה דמשנתינו. ור"ת ז"ל פירש הלכה כרבותינו ז"ל במשמעות פשט לשונם שאין מתירין בה אלא פעם אחת לאפוקי מדרמי בר חמא דאמר ב' פעמים שולחים לה ורבא אמר האי בורכא דס"ל כרמי בר חויא ואמרינן ואיהו כמאן סבר דדחו לדרב נחמן בר רב חסדא דרמי בר חמא וקרי ליה בורכא ואמרינן דסבר לה כי הא דאמר נמלכין בה כלומר גם לאחר ד' שבתות ולנסחי דגרסי ואינהו כמאן סבירי פי' על רבא ורמי בר חמא ועדיין אין פי' זה מחוור ולא אתיא ביה שפיר לישנא דנמלכין בה והראב"ד ז"ל פירש דרב נחמן היה אומר הלכה כרבותינו ואין דנין אותה כדין משנתינו כלל:

אמר רבא דהא בורכא מרבנן שאף רבותינו לא דחי דין משנתינו לגמרי אלא שהוסיפו עליה שאם תרצה יותר בדין רבותינו שדנין אותה בו והיינו דאמרי' ואיהו כמאן סובר ומהדרינן דסבר לה כמ"ד נמלכין בה כלומר שתברר באיזה מהם היא רוצה אם כדין רבותי' שאמרו שתפסיד כתובתה כולה בפעם אחת ד' שבתות ולא תפסיד כלום בנתיים או כדין משנתינו שפוחתין והולכין ז' דינרין בכל שבוע ואם תחזור בה תפסיד כל מה שעבר. וא"ת ומאי המלכה בעי והלא טוב לה דין משנתינו שיש לה מתון הרבה מדין רבותינו שאין לה שום מתון לאחר ד' שבתות וטוב להפסיד ז' דינרין בכל שבוע מד' שבתות אם חזרה בה וי"ל דלמשנתינו איכא חומרא טפי שפוחתין לה אפי' מנכסי מלוג משא"כ בדין רבותינו ובדרמי בר חמא ליכא שום פלוגתא דאמוראי והכל מודרים שכן תקנו רבותינו להתרות בה שני פעמים ולהני פי' ר"ת ז"ל ורבינו הראב"ד ז"ל הלכה כוותיהו דכולהו מודו בה ולענין המלכה כיון דרב נחמן בר רב חסדא ורב נחמן בר יצחק ורבא ורב חנינא משמיה דרב ששת סבר דאין נמלכין בה הכי הלכתא וגם לפירוש רש"י ז"ל יש לפסוק כרבותי' דההיא דר' ינאי דאמר תנאי כתובה ככתובה דמיא שהוא הלכה פסוקה לא אתיא אלא לרבותינו ולא לדין משנתינו כפי שיטת הירושלמי. הלכך הלכה כרבותינו וכרמי בר חמא וכן פסקו הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל:

גרסת הספרים רבה אמר רב ששת נמי הלכה נמלכין בה ורב הונ' בר יהוד' אמר רב ששת הלכ' אין נמלכין בה וקשי' לן דא"כ מאי מסייעין מינ' לרבה סתם דהא פלוגתא דאמוראי היא אליבא דרב ששת ויש לפרש דאנן לא מייתינן לסיית' אלא דרבה בר רב ששת דאמר נמלכין בה ומסדר תלמוד' הוא דאי' תיבתר הכי לאידך דרב הונא בר יהוד' ויש גורסין בהפך ולא נהיר' משום קושיא דאמרן ויש גורסין בתרווייהו נמלכין בה ולא נהיר' דהל"ל וכן אמר ר' הונא בר יהוד' ה"ד מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנ' ליה אבל אמר' מאיס עלי לא כייפינן כן גורס רש"י ז"ל ופירש כן ה"ד מורדת שכופין אותה ופוחת מכתובתה דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שיש לכופה על ידי פחיתת כתובתה אבל אמרה מאיס עלי ואיני רוצה לא בו ולא בכתובתו לא כייפינן לה להשהותה אלא נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה ע"כ ונראה מלשונו שהאומרת מאיס עלי כופין אותו לתת גט ותצא בלא כתובה (ע"כ) ואף הרמב"ם ז"ל כותב כן שכופין אותו לגרש לאלתר שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה ור"ת ז"ל כתב כמה פעמים יוצאה הוראה בטעות לפנינו שהיינו אומרים האומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש וא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו תחת בעלה וכשנותנת עיניה באחר ותאמר על בעלה מאיס עלי ובפרק בתרא דנדרים חשו לה ואמרו שאומרת טמאה אני לך אינ' נאמנת שמא נותנת עיניה באחר ומה הועילו בכך שהרי יכולה לומר מאיס עלי וכן בפרק המגרש שאמרו שלא תצא תולה עצמו בנכרי ומפקעת עצמה מיד בעלה ואעפ"י שיש לדחות דהתם הוא שנטלת כתובה אבל הכא שמפסדת כתובה לא תאמר מאיס עלי להפקיע עצמה מ"ד בעלה והא ליתא שאם נתנה עיניה באחר כל הממון כאין נגדה לתור אחר עיניה ולבה ועוד דא"כ האומרת טמאה אני לך תהא נאמנת לחומרא אם רוצה להפסיד כתובתה והא לא אשכחן וכל גדולי הפוסקים ז"ל הסכימו בזה לדעת ר"ת ז"ל שאין כופין בטענות מאיס עלי שמא עיניה נתנה באחר והביאו לזה כמה ראיות הן כתיבות בחדושים שלי הארוכים וגדולה מזו הא דתנן אלו שכופין אותם להוציא מוכה שאין ובעל פוליפיס והנהו באומרת מאיס עלי דלא הוינא בהדי' כדאמר בפרק המדיר ואפ"ה טעמא דחזינא שהיא טוענת אמת הא לאו הכי אין כופין ואע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב בפירוש המשנה שלו דהתם הוא לכופו להוציא ולתת כתוב' אבל בלא כתוב' בכל מקו' כופין כשאמר' מאיס עלי הא לית' דאנן לא אדכרי' בהדי' מתני' כתוב' כלל אם החדוש שחידש היינו שכופין אותו להוצי' ולתת כתוב' איך הניח וכו' אלא ודאי דדין כפי' בלחוד אתא לאשמעינן וזו ראיה ברורה ור"ת ז"ל פי' ה"ד מורדת דאמרה בעינא ליה כיון שאינו רוצה לתת כתובה אבל מצערנא ליה עד שיגרשני ויתן לי כתובה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה כיון שאמרה איני רוצה בו ולא בכתובתו ובלבד שיגרשני אם בא הבעל לימלך עמנו ניתן לו עצה שיגרשנה ויפטרנה מיד בלא איחור ולא כייפינן לה להיות עגונה ומר זוטרא אמר כייפינן לה שניתן לו עצה שלא יגרשנה עד שיפחות כל כתובה שמא יבא שום ב"ד טועין ויאמרו שבאונס מחלה לו ולא הפסידה כתובה ולישנא דכייפינן לא נראה כהאי פירושא והר"ר יצחק הלבן ז"ל פירש לא כייפינן ליה שימתין מלגרשה שיפחתו אפי' מנכסי מלוג שלה ומר זוטרא אמר כייפינן לה כדי שיפחתו כל נכסי מלוג שלה דבהא דאמרה מאיס עלי אפילו רבנן דמתני' מודו שפוחתין אפילו מנכסי מלוג שלה ואין הפירוש זה נכון הוא דהא קי"ל כרבותי' ששוברת כתובתה בפעם א' ושוב אין כאן פחיתה ויש גורסים אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן והכי פירוש דבמורדת גמורה הוא דכייפינן לה שלא תוציא ותפסיד כתובתה אלא בפחתה בכל שבוע כדין משנתינו או לאחר ד' שבתות כרבותינו אבל אומרת מאיס עלי לא כופין לי' בכך שימתין כל כך אלא שתפסיד כתובת' לאלת' ואע"פ שחזר' בה אין לה תקנה וכ"ש כשנתגרש' או נתארמל' ומר זוטרא אמר כייפינן ליה שלא תפסיד כתובתה לאלתר אלא כדין מורדת גמורה כי אולי תחזור בה ויסור מאיסותה דהא הוה עובדא ואכפי' מר זוטרא ונסתלק מאיסותה וחזרה בה ונפק מיניה רב חנינא מסורא ודחינן דההיא עובדא ס"ד הוה ולעולם לא כייפינן ליה:

והא דאמרינן דמשהין ליה תריסר ירחי שתא אגיטא היינו לאחר שהפסידו כתובתה כדי לעגנא. ורבינו ז"ל פי' ה"ד מורדת דיינין ליה דין משנתינו או כדין רבותי' דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שהרי היא מודה על עצמה שאינה שנואה ליה אלא שרוצה לצערו מפני איבה שיש ביניהם וכיון שכן ראוי לקנסה עד שתחזור בה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן ליה בשום קנס בכתובה ואין נזקקין להם כלל כי אלו הוא כדבריה שנכנס לה מאיסותו בלבה וא"כ ודאי אין לנו לכופה לחזור לו ואסור לזקק לו בשנאה ובנים שיהיו לו ממנה יהיו בני שנואה דכתיב בהו הפושעים והמורדים כדאיתא במסכת נדרים הלכך מוטב שלא נזקק להם ויכופנה הבעל בכל כפיות שיוכל הן בעיכוב מזונות הן בכיוצא בו ומר זוטרא אמר כייפינן לה כדין מורדת שהדבר קרוב יותר דבשקרא אמרה ואפילו הוה קושטא מתוך כפיה זו תתן לבה על עצמה ותסור מאיסותה לא הוה הדרא ליה והיינו דמייתינן ראיה דאכפיי' רב חנינא מסורא ונפיק מיניה גברא רבה דאי לא אזיל מאיסותה לא הוה גברא רבה דבן מורדת ושנואת הלב הוא ודחינן דאין למידין מן החידוש דדלמא בההיא סייעתא דשמיא הוה אבל בעלמא תקנתא לאיסורא לא עבדינן וזה היה נראה פירוש נכון וחדש אבל לא מצאנו לאחד מרבותינו שפירש כן אלא הסכימו שהאומר מאיס עלי ראויה לקונסה יותר בכתובתה ועובדא דבסמוך לא אתי שפיר להאי פי' אבל יש לומר דלא אמרינן דלא כייפינן ליה והיינו דלא כייפיינן לה לאלתר אלא דעבדינן כדאמרינן לקמן משהינן שנים עשר ירחי אגיטא ובתוך כך לא תפסיד כלום כי אולי האמת עמה ואינו מן הדין שתבעל לשנוא לה וכן עיקר:

כלתיה דרב זביד אימרדה הוה תפס' חד שיראי פי' רש"י דאמרה מאיס עלי והיא תפסה חד שיראי שהכניסה לו בכתובתה ונראה שהצריכו לפרש כן משום דקשיא ליה דאי במורדת גמורה דאמרה בעינא ליה הא לדין משנתינו פוחתין והולכין נדונייתא אע"פ שהיא תופסה בהם ולרבותי' ג"כ הרי היא מפסדת כל כתובתה שהיה לה לפחות ואע"פ שתפסה ואם נאמר שהשראי הזה מנכסי מלוג שלה היה אם בדין משנתינו פוחתין מנכסי' אפי' מה שתפסה ולדעת הירושלמי אפי' לרבנן ואפי' לפי פי' ראשון לא קנסו רבנן לה מנכסי מלוג שלה כלום ואם לדין רבותי' הרי לא קנסוה אלא בכתובתה לדברי הכל וכדתניא הוי יודעת שאפי' כתובתך מאה מנה הפסדת את הכל אבל מנכסי מלוג שלא קנסוה כלל ואפי' במה שלא תפסוה כלל וא"ת והיכי קרינא לה דאימרדה דהא לא מקריא מורדת אלא היכא דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה וכדאיתא לעיל הא ליתא דכל שמסרבת מורדת היא ואין לך מסרבת יותר מן האומרת מאיס עלי ולעיל הכי אמרינן ה"ד מורדת שנדונת בדין משנתינו או כדין רבותי' האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה אבל מורדת האומרת מאיס עלי אינו בדין זה. ויש שפירשו דהאי דאימרד' היינו שאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה ואע"ג בדין משנתינו פוחתין מנדונייתא ואפי' מנכסי מלוג שלה ואפי' שתפסה לרבותינו שקנסוה להפסידה הכל בפעם אחד כשם שהקילו שלא לקנסה בנכסי מלוג שלה הקילו עליה ג"כ בבלאותיה הקיימים והראשון יותר נכון. איכ' דאמרי יתבי וקאמרי לא הפסידה בלאותיה הקיימים:

אמר רב גמדא משמיה דרב זביד גברא רבה הוה לי' דינא עליה פי' לפי שאתם יודעים שלא יערער עליהם מרוב ענותנותו הא אמר רב כהנא מבעי בעי לה רבא ולא פשטו הקשו בתוס' מאי קושיא אדרבה משום דלא פשוט האי תנאי בנכסי מלוג היכי דקיימא לוקמא ותירצו דאינהו הוה אמרי דלא להפסידה בלאותיה הקיימים ואפי' מה שלא תפסה אלא שהוא ברשות הבעל ורב גמדא אמר להו דמבעי בעי לה רבא ולא אפשיטא לית לן לאפוקי מינה מאי דתפס בעלה ואין זה נכון כל הצורך דא"כ מאי דאמר רב השתא הוה מאי דפסיק תלמודא דתפסה לא מפקינן מינה ולא יהבינן לה ולפ"ז הל"ל והלכתא כרב גמדא ומאי האי דאמר והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ומשמע דלא אייתי' למפסק כחד מהני אמוראי אלא דעבדי' הכרעה שלישית לכך יש לפרש דרב גמדא דלפום האי לישנא בתרא סבר דכיון דמכרע' בעי לה רבא ולא פשיט בנכסי בחזקת בעל קיימי כיון שקבלם על נכסי צאן ברזל בחזקתה דאשה קיימי משום שבח בית אביה ואם אמרה שלי את נוטלת שמעון לה הלכך אפי' מאי דתפס בעל מפקינן מיניה ויהבי' לה ותלמודא פסק וכיון דלא אתמר הלכה לא כמר ולא כמר ולא אתברר נכסי בחזקת מי קיימא היכא דקיימי קימי ומאי דתפסה אפי' תפסה בעדים לא מפקינן מינה ומאי דלא תפסה לא יהבי' לה וכן הלכתא ובקרקע דלית בהו תפיסה חולקים:

ושאלו בגמרא היכי דמיא מורדת כלומר שתהא בדין זה שהזכרנו ופירש בה דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה כלומר שאין אני מואסת בו אלא שאני עושה כן מתוך הכעס מפני שהכני או קללני או ביזה את יולדי או שהכה את יולדי או שעשה עמי כך או שמפזר ממונו בהוצאה שלא לצורך ומאחר שאין זה אלא מתוך הכעס אף התוחלת מצוי בתקונה וכמו שאמרו אין קיצפא אית סיברא ולפיכך ראוי לבית דין ליתן לה מתון להפסד כתבתה דרך פחיתה למשנה ראשונה וכן למשנה אחרונה לטרוח בה וליסרה ולהוכיחה ולהכריז כדי לשכך חמתה על ידי מוכיחים והתראות ושאר מיני כפיות שבדברים ולדעת גדולי הדורות ליתן מתון אף בזו להפסד כתבה וודאי דין זה ר"ל בעינא ליה וכו' הוא השנוי במשנתנו ודבר למד מענינו שהרי סמכו לה המורד על אשתו שבודאי הוא אומר בעינא לה שאם יאמר מאיסא לי יגרשנה ויתן כתבה אלא שהוא אומר בעינא לה ואחר שכן אף מורדת דאמרה בעינא ליה אבל אם אומרת לא בעינא ליה ומאיס עלי כלומר ולעולם איני נזקקת לו אין כאן עוד תוחלת שאין אחר המיאוס כלום ואף כשהיא סבורה לקבל אינה יכולה לכוף את טבעה וכבר אמרו אין מאיסא לית סיברא ואחר שכן אטרוחי בי דינא בכדי לא מטריחינן ומעתה אין משתדלין בה להכרזות ולהתראות וזהו שאמרו לא כייפינן לה כלומר אין משתדלין להוכיחה בהכרזות והתראות ולכופה במוסרים ותוכחות ובכמה מקומות הוזכר בתלמוד לשון כפייה בדברים ותוכחות וכן אין נותנין לה מתון להפסד כתבה דרך פחיתה אלא אם רוצה להוציאה איבדה כתבתה מיד ומכל מקום אחר שכתבתה נפסדת כאחת משהינן לה תריסר ירחי שתא וכן תפישת בלאות מועלת בה אחר שטבעה כופה אותה בכך אלא שבזו מאחר שאין בית דין משתדלין בתוכחת הסכימו גאוני הראשונים שלא הפסידה כתבתה עד שנים עשר חדש ולאחריהם אם רוצה לגרשה מפסדת כתבתה מיד אם לא חזרה ואם חזרה לא הפסידה כלום ואף בבעינא ליה למי שפוסק בה השהאת שנים עשר חדש ויש מפרשים גם כן שאם חזרה בתוכם לא הפסידה אלא שיש חולקים בה אבל מאיס עלאי מודה ואם אינו רוצה לגרשה עומד הוא בעצמו והיא בעצמה אלא שאין פוחת מכתבתה כלום אחר שאין בה הכרזה והתראת בית דין ואף אם הוא מת בנתים גובה כתבתה וזה שאמרו לא כייפינן לה פירושו כפייה בהכרזות ובפחיתת כתבה ואע"פ שלפעמים אף במורדת דרך מיאוס לפעמים יש מהם שמקבלות תוכחת וכמו שאמרו הוא עובדא וכפא מר זוטרא ונפק מינה רב חנניה מסורא מכל מקום משנת חסידים היתה ודרך זרות ואין אנו דנין אלא אחר הרוב והוא שאמרו על זה ולא היא התם סייעתא דשמיא הוא ונכסי מלוג שלה גובה וכן אם תפשה בלאותיה תפשה וכן מחזיר לה כל מה שנתנה לו במתנה שלא נתנה לו על דעת כן הא משלו אין לה כלום אפילו מנעל שברגלה ומטפחת שבראשה ולענין מזונות מיהא כל אותן שנים עשר חדש אין לה מזונות שמאחר שהיא מואסת בו היאך הוא זנה ואפילו רצתה ליתן לו מעשי ידיה אינו חייב בכך ואף קצת גאונים כתבו שכל שלא תרצה לשמשו במלאכות שהיא משועבדת לו בהן שוכרין לו עליה ומגבין לו אף ממעשי ידיה אם הם יתירים על מזונותיה או מכתבתה וכן הדין ברפואתה שאינו חייב לא בבעינא ליה ולא במאיס עלאי ואם נתאלמנה בין כך במאיס עלאי גובה כתבתה או נזונת כדין כל אלמנה ובבעינא ליה למשנה ראשונה מה שנפחת נפחת ונזונת בשאר ואם כלתה הפסידה אף מזונותיה ולמשנה אחרונה כל שנתאלמנה תוך ארבע שבתות גובה הא משם ואילך לא לשיטתנו ובפירקונה שהוא תחת פירות אם הוא רוצה לאכל פירות משנשבית חייב ואם לאו פטור ובקבורתה כל שעיקר כתבתה קיימת חייב ואם אין עיקר כתבה קיימת פטור וכן בין בבעינא ליה בין במאיס עלאי אם נתן לה מתנה אפילו היתה מתנה לחוד הפסידה הכל:

וגדולי המחברים חדשו לומר שאין בטענת מאיס עלאי השהאת שנים עשר חדש כלל אלא מוציאה לאלתר בהפסד כתבה אלא שתפיסת בלאותיה מועלת ונמצא לדבריהם דין משהינן לה על טענת בעינא ליה ולא על טענת מאיס עלאי והדברים רופפים ואף הם חדשו בדינין אלו שבמאיס עלאי כופין אותו להוציא לשעתו שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה ולדעתנו אין כופין אלא שאם אינו רוצה לגרשה כתבתה קיימת ועומד לו הוא בעצמו והיא בעצמה וכבר תמהו רבים לדבריהם היאך לא שנו דין זה באותם שכופין אותו להוציא וזו מיהא אין בה תימה שאותם שכופין להוציא פירושו בכתבה וזו שלא בכתבה אלא שיש לדון מצד אחר ממה שאמרו ע"ז א' האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא כלומר אף בשהיא מעמידתו בדין על כך והמומין ודאי מן הסתם ממאיסים הן ומצד המיאוס היא מעמידתו בדין על כך ואם תאמר שפירושו אין כופין להוציא בכתבה וכגון שמכל מקום אינה טוענת מאיס עלאי הא אין כופין סתם קאמר אף במקום שכפייתו בלא כתבה וכגון שטוענת מאיס עלאי וכן שמן הסתם מה שאמרו אין כופין על ידי תביעתה הוא וודאי אף היא אומרת מאיס עלאי מחמת מומו וכן ראיה ממה שאמרו ביבמות פרק בית שמאי ק"א ב' הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ומת כופין אותו לחלוץ ואם מתחלה נתכונה לכך מבקשין והרי זו מאחר שנתכונה לכך מתוך מיאוסה בו הוא ואעפ"כ מבקשין ולא כופין שכל שמתכונת להוציא עצמה מיד בעלה אין כופין ואם תפרש מבקשין לחלוץ וליתן הא כל שלא בכתבה כופין זה אינו שהרי אגרת מרד של שומרת יבם כל שתביעתה לחלוץ כתבה יש לה אלא כופין ומבקשין על החליצה נאמרה ואם נאמר כן על החליצה שאין העשוי פוסל בה קל וחומר בגט שעשוי פוסל בו וכשאנו מחזרין בראיות מכאן ומכאן הרי גופה של שמועה מעידה כן בבירור שהרי אמרו אבל אמרה מאיס עלאי לא כייפינן לה ולדבריהם היה לו לומר כייפינן ליה ואי אפשר לגרוס כן שהרי מר זוטרא חלק ואמר כייפינן לה והוא שאמר הוא עובדא ואכפייה וכן שאלו היו יכולים לכופו להוציא לא היה מר זוטרא משתדל בחזרתה אצלו כל כך וכן ראיה גמורה שאם כן שלש נשים שאמרו עליהן בסוף נדרים צ' ב' שהיו יוצאות בכתבה וחזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר מה הועלנו תאמר מאיס עלאי וכופין אותו ואע"פ שאחרוני הרבנים תירצו בקושיא זו שטענת מאיס עלאי כשאומרת איני רוצה לא בך ולא בכתבתך וכל שהיא טוענת כן אין בה צד תחבולה חוץ מכבודם אין זה כלום שאם כן במשנה אחרונה של שלש נשים יתקנו בהן שיהיו יוצאות שלא בכתבה ודיים אלא כל שנותנת עיניה באחר מקילה היא בהפסד כתבה ולעמוד בקב וטפלות ואף לשיטת גדולי המחברים פירשו רבותי בדבריהם דוקא בשטוענת כך מן הדין ר"ל שאף אנו מכירין בו שהוא ראוי לימאס מחמת רוב פחיתותו והפסד עניניו אם במדות אם בשאר דברים מכוערים והדברים מוכיחים שלא בסיבת נתינת עין באחר הוא הא כל שטוענת כן מחמת עקשות וגאוה והסתלסלות יתר אין שומעין לה ומכל מקום עיקר הדברים לפי הסוגיא כדעת ראשון שאף בזו אין כופין ואף קצת חכמי הדור מפרשין את דבריהם כופין אותו בהודעה שאם אינו מגרשה אין בית דין משתדלין בהחזרתה ולא פוחתין כתבתה וכל שתחזור קודם שיגרשנה לא תפסיד כתבתה אף לאחר כמה ואף גדולי המפרשים שכתבו בה לא כייפינן לה להתעכב עמו אלא מוציאה לאלתר לאחר שנים עשר חדש בלא כתבה איפשר לפרש בה כן ר"ל אם ירצה לגרש כדי להרויח כתבתה ומה שכתוב בהלכות שחדשו הגאונים באומרת לא בעינא ליה ר"ל מאיס עלאי דיהיב גיטא לאלתר הוא מפני שהם מגלגלים השהאת שנים עשר חדש אף במאיס עלאי ותקנו להחמיר בה שאם רצה מוציאה מיד בהפסד כתבה וכן נראה לי ברור וקצת חכמי הדורות מפרשין בדבריהם יהיב לה גיטא שחייב אלא שמכל מקום אין כופין אותו:

זהו דין התלמוד במורדת הראוי לברור לדעתנו אלא שבענין הגובינא חדשו הגאונים בדין אומרת לא בעינא ליה ר"ל מאיס עלאי שלא הפסידה מנה מאתים כדי שלא יהיו בנות ישראל כהפקר אבל תוספת ומתנה הפסידה וכך חדשו בנכסי צאן ברזל ר"ל בנדוניא שהביאה שאף בלא תפשה גובה אותם אלא שנוטלת כל מה שהוא בעין אע"פ שפחתו דמיה כל שראויות לתשמישן אבל אם אינן ראויות לתשמישן משלם לה משלו וכל שכן מה שנגנב או נאבד ובנכסי מלוג מיהא לא חדשו בה דבר אלא הולכת עם כלם הן דאיתיה בעיניה הן דאתי מחמתיה הא כל שכלה מהם לגמרי או אבד אינו משלם וודאי כל מה שחדשו בעיקר כתבה ובנכסי צאן ברזל דברים מבולבלים הם וכנגד התלמוד לגמרי ואין ראוי לדון כדבריהם ורבותי העידו על רבותיהם שפירשו במה שחדשו הגאונים בדין זה שסמכו על מה שאמרו בתלמוד המערב בסוגיא זו הילין דכתבין אי שנאי אי שנאית תנאי ממון הוא וקיים כלומר שכל שהם מתנים שאם הוא שונאה יגרש הן בכתבתה הן בתוספת כתבה וכן אם היא שונאתו שיזקק הוא לגרשה אם בכל הכתבה אם בקצת פחיתה הכל קיים כפי מה שהתנו וכתבו על זה שמה שחדשו הגאונים הוא מפני שהיו רגילים לכתוב בכתבותיהם אי שנאי אי שנאת כלומר שאם תשנאנו תטול כתבתה או מקצתה ותצא ולא יהא רשאי לדונה במורדת או שתטול קצת הכתבה וכמו שאמרו בתלמוד המערב שבפרק המדיר מעשה באחד שראו אותו נותן פיו על פיה אתא עובדא קומי ר' יוסה תיפוק בלא פרן והוון קריבה ערבין אמרין אין סוטה היא ניחא אי לאו סוטה היא תיסוב פרן שלים אמר לון ר' מונא אייתון פורנה ונקרונה איתונה ואשכחון בגווה אי הדין פלונית תשנא להדין פלן ולא תיצבי בשיתפותיה תיסב פלגו פרן אמ"ר מונא כיון שקבלה ליתן פיו על פיה כמאן דשנאת הוא תיסב פלגו פרן ויש גורסין שם אתא עובדא קומי ר' יוסה אמר תיסב פלג פרן והוו קריבה ערבין אין סוטה היא תיפוק בלא פרן אין לאו וכו' והם כתבו על זה שחדשו הגאונים הוא מפני שהיו רגילים לכתוב בכתבותיהם שאם תשנאהו תטול כתבתה ותצא ולא יהא רשאי לדונה במורדת ומאחר שנתפשט המנהג קבעוהו לעשותו אף בזמן שלא נכתב כאלו נכתב כשאר תנאי כתבה וכתבו בסוף הדברים שנוח לנו לטרוח ולפרש בדבריהם משנאמר שיעקרו כל הסוגיא להדיא בלא טעם וכל שכן בדבר זה שהתקלה מצויה בו לחוש לנתינת עין באחר ולהפקיע עצמה מיד בעלה ומכל מקום כתבו אותם הגאונים שלא אמרוה אלא בטוענת מאיס עלאי אבל בבעינא ליה ומצערנא ליה לא היו דנין בו אלא על דין התלמוד ואף במאיס עלאי דוקא שטוענת כן בבריאות ובצד שאין תחבולה ניכרת לנו מצד דבריה אבל אם היו נכסיה מרובים ומרגשת חולי בעצמה וחוששת למיתה ומכוונת שלא יירשנה בעלה או אי זה צד של נתינת עין באחר או אי זה ענין של תחבולה פחותה אין מקילין בה כלל אלא מחזירין אותה לדין התלמוד וכבר ביארנו שכל שתמות בנתים בעלה יורשה וכל זמן שלא גירשה אף באותם שכופין להוציא שאין ירשה נפקעת אלא בגירושין גמורין:

וכן הסכימו הגאונים שהמורדת הן מתשמיש הן ממלאכה הן בעינא ליה הן לא בעינא ליה ומאיס עלאי אע"פ שאין לה עליו מזונות אם היא אשת כהן מותרת לאכל בתרומה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנתחדש עליה בגמרא ובדברי הגאונים ממה שלא ביארנוהו כך הוא:

זה שכתבנו שאיבדה כתבתה כל שכן אם נתן לה מתנה שהפסידה שלא נתן על מנת שתצא ולא סוף דבר שנתן לה בשעת נשואין שדינה ככתבה אלא אף לאחר נשואין הן שנתן לה קרקע ידוע הן שקבל עליו ליתן לה כך וכך וכן כתבו גאוני ספרד ומכל מקום הם כתבו שאם התנה בשטר שאפילו תמרוד בו תטול מתנתה ותצא תנאו קיים וכן בכתבה וכן כל שנתן לה והרשה אותה ליתנה לכל מי שתרצה אף כשהיא תחתיו תנאו קיים:

זה שכתבנו בתקנת הגאונים שבנכסי צאן ברזל נוטלת בלאותיה אע"פ שפיחתו דמיהן על פי מה שנישומו בשעת נשואין מקצת גאונים כתבוה אף בכל אשה שבאה לתבוע כתבתה באלמנות וגירושין שהרי אמרו אם פחתו פחתו לו:

דינין אלו שכתבנו במורדת לא סוף דבר בראויה אלא אף בשאינה ראויה כגון נדה או חולה הואיל והתחילה למרוד בשעת טהרתה ובשעת בוריה והוא שאמרו בתלמוד המערב מה אנן קיימין בנדה אם במורדת עליו והיא נדה התורה המרידתה אלא כינן קיימין בשמרדה עליו עד שלא באת לנדה ואחר כך באת לנדה ובחולה מיהא כל שיכולה לקבלו אף בשעת חלייה וכן הדין אפילו מרדה בזמן שאינו חייב הוא בעונתה כגון שהיה ספן ששיעורו גדול וכן הדין אפילו היתה [לו] אשה אחרת:

ת"ר המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה ז' דינרים בשבת ר"י אומר טרעפיקין ורבותינו חזרו ונמנו שיהא מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו ושולחים לה שליח מב"ד שאפילו כתובתך מאה מנה הפסדתה פי' מכריזים עליה בבה"כ ובהמ"ד אולי תיבוש ותיכלם ותחזור בה וגם שישמעו קרובים וידברו על לבה ואם לא תחפוץ לחזור בה ורוצה הבעל לגרשה ולזכות בכל כתובתה נותן לה גיטא ומפסדת הכל אחת ארוסה ואחת נשואה ואפי' נדה ואפי' חולה וא' שומרת יבם פי' אחת ארוסה שאינה חפצה להנשא מפסדת מאתים זוז שיש לה מן האירוסין בתנאי ב"ד וגם שומרת יבם נמי שאינה רוצה להתייבם היא בכלל מורדת. אר"ח בר יוסף לשמואל נדה בת תשמיש היא א"ל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו. אמר רמב"ח כשמכריזין עליה אין מכריזין עליה אלא בב"כ ובב"מ. א"ר דיקא נמי דקתני ד' שבתות זא"ז ש"מ:

ורבותינו חזרו ונמנו מכריזין עלי' ארבע שבתות פי' חזרו ונמנו שלא ימתינו לה כל כך לפחות לה שבעה דינרין בכל שבת אלא ממתיני' לה ארבע שבתו' בלבד ומודיעין אותה שאם לא תחזור הפסידה כל כתובתה. ואם חזרה בה מוטב ולא הפסידה כלום והכי סבר' דרבוותא ז"ל ואם לא חזרה בה שובר' כתובת' לאלתר ויוצאה וכן היא בירושלמי. אבל נראה לומר דלרבותינו נמי בהנהו ד' שבתות פוחתין לה מכתובת' שבעה דינרין בכל שבת דמודו רבותינו בפחת מתני' אלא שהוסיפו דבתר ד' שבתות הפסידה כל כתובתה לאלתר דאל"כ אתיא לאיערומי דאזלה ומימרד' תלתא שבי וברביעי הדרה וא"כ מה הועילו חכמי' בתקנתן אלא לאו וודאי וודאי כדפריש'. ואפשר לומר לפי דבריהם שאם חזרה במרדה הפסידה לאלתר כל כתובתה שאין נותנין לה ארבע שבתות אלא פעם ראשונ' לפי שהתקינו להפסיד כל כתובתה לאחר ארבע שבתות אלו לאלתר תקנו להודיע אותה ולהכריז עליה ולהמלך בה אבל אם חזר' פעם אחרת לקלקול' שוברת כתובת' ויוצא' ולא נהיר. והא דאמר רבא דיקא נמי דקתני ארבע שבתות זו אחר זו כלו' דמדקא בעי שבתות אלמא דכינופי' בעינן לפרסומי מלתא והאי דמשמע לן דשבתות ממש קאמר ולאו שבועי מדקתני זו אחר זו דאי שבועי לא הוה בעי למיתני הכי דמסתמא הכי משמע רצופות. אי נמי הוה לי' למיתני שלשים יום אבל שבי איידי דאיכא שאר יומי דשבועו דקא מפסקי איצטריך לי' למיתני דדווקא זו אחר זו:

אמר לי' רב חייא בר יוסף לשמואל כו' עד דגבר' רבה אמרה ניהלי' ומנו רבי חנינא. גרס' דרבוותא ז"ל ואיהו כמאן סבר כי הא דאיתמר רבה אמר רב ששת הלכה נמלכין בה רב הונא בר יהודה אמר רב ששת הלכה ואין נמלכין בה:

הרב ר' יוסף הלוי ז"ל פי' נמלכין בה כתנא קמ' דפוחתין לה שבעה דינרין בכל שבת ושבת ויש לה זמן להמלך ולחזור בה. ורב הונא אמר רב יהודה דאמר אין נמלכין בה אתיא כרבותינו שהרי בארבע שבתות שוברת כתובת' ויוצאה. ולפום הכי סלקא להו הלכתא כרבותינו דהא כולהו הכי סברי לה לבר מדרבא. ולא נהיר האי פירושא דא"כ גנובי גנבי למה להו דקאמרי לה שמעתא באפי נפשה הוה להו למימר בהדי' רבא אמר רב ששת הלכה כמשנתינו ורב הונא בר"י אמר הלכה כרבותינו. ותו רב הונא בר יהודה כיון דלמפסק הלכתא אתי לא הוה לי' למימר האי לישנא הלכה אין נמלכין בה דהוה לי' כמ"ד אין הלכה כמשנתינו ואלא כמאן. ואין ספק שעיקר כוונת זה הלשון נראה דרבא ורב הונא בר יהודה תרווייהו שוו להו בעיקר פסק הלכתא כמאן או כמתני' או כרבותינו ובר מן דין נמי פליגי בהמלכ' אם נמלכין בה אם לאו:

והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל פי' הלכה נמלכין בה והדבר תלוי ברשות' אם רצתה דנין לה כמשנתינו ופוחתין לה שבעה דינרין בכל שבת בין לא חזרה בה בין שחזרה בה הפסידה בשבתות שעמדה במרדה לפי חשבון זה ולא יותר ואם רצת' כרבותינו דנין לה כרבותינו ונותנין לה ד' שבתות ואם חזרה בה לא הפסידה כלום ואם לא חזרה בה שוברת כתובת' לאלתר ויוצאה ולפיכך נמלכין בה במה היא רוצה שתידון. ורב הונא בר' יהודה דקאמ' אין נמלכין בה לומ' שאין תלוי ברשותה כלום. ומיהו הא וודאי לא מכרעא מדרב הונא בר' יהודא דס"ל כמאן אי כתנא דמתני' או כרבותינו. ומסתברא מסתמא דמלתא דהכי סבר לה רב הונא כרבותינו דאתו בתר מתני' ותיקון לה הכי ואפי' רבא נמי מסתברא דסבר לה הכי כרבותינו אלא דקאמר דאפי' רבותינו מודו בהכי דברשותה תליא דאי לא אלא רבא דאמר כמאן לא כמתני' ולא כרבותינו אלא וודאי סביר' ליה לרבא דמודו רבותינו בהכי וברשותה תליא מילתא ולא קאמר לי' לרב נחמן דהא בורכא אלא איידי דקסבר רב נחמן דהכי הלכתא והכי הוא דדיינינן לה ולא תליא מלתא ברשותה כלל אמר לי' רבא דהא בורכא דאפי' רבותינו מודו דברשת' תליא מילתא. והיינו הא דאמרינן עלה ואיהו כמאן סבר כלומר דקאמר דההיא דרב נחמן משבשתא והא מנא לי' הא אדרב' הא לרבותינו לפום פשטא דווקא משמע דדינינן לה הכי ולאו דתליא ברשותה כלל ומייתי לה מדרב ששת דקאמ' לה רבא משמי' ואין נמלכין בה וליכא מאן דאמר לה אלא רבא בלחוד וכולהו פליגי עליה והאי פירושא אתי לפום ההיא סברא דרבוואתא ז"ל דקסברי דאליבא דרבותינו אי הדרה בהני ד' שבתות לא הפסידה כלום והיינו דאיכא למימר דנמלכין בה כמאן ניחא לה דדיינינן לה אבל לפום אידך פירושא דפרישנא לעיל ליכא למימר הכי דהא אמרן דאפילו לרבותינו בהני ד' שבתות נמי הפסידה שבעה דינרין בכל שבת ושבת אע"פ שחזרה בה וכיון דכן ליכא למימר תו לאימלוכי בה דמה מהני לה דהא מכל מקו' הא פסדהשבעה דינרין בכל שבת ושבת. אבל לפי שטה זו אפשר לפרש דבין רבא בין רב הונא בר יהודה משמי' דרב ששת כלהו אית להו דוודאי הלכה כמשנתינו. אלא דרבא סבר דהלכתא בהא מיהת כרבותינו דנמלכין בה לומר שולחין לה מבית דין בתי הוי יודעת שאם תעמדי במרדך פוחתין לך מכתובתיך שבעה דינרין. אם חזרה בה לאלתר מוטב ולא הפסידה כלום ואם לא חזרה פוחתין לה מכתובת' שבעה דינרין בכל שבת וכל זמן שלא נמלכו בה ב"ד לא הפסידה כלום. ורב הונא בר יהודה פליג עלי' למימרא דאפילו בהא לית הלכתא כרבותינו אלא הלכה כמשנתינו ותרווייהו שוו להו דהלכתא כמתני' אלא דפליג אם נמלכין בה. ולפום האי פירושא לא מכרעא מלתא שפיר הלכתא כמאן דהא רב' ורב הונא בר יהודה ורב ששת אית להו דהלכתא כתנא קמא דמתני'. ורב נחמן בר רב חסדא ורב נחמן בר יצחק ור' חנינא גברא רבה אית להו הלכתא כרבותינו. ורמי בר חמא נמי משמע דסבר לה כרבותינו דמפרש לה למילתייהו ותו משמע נמי פשט' דמלתא דההיא דרבא דחוי' היא דאהדרי' רב נחמן בר יצחק ואמר לי' מאי בורכא ובגמ' נמי מתמיהין עלה ובעינן מיני' מאי טעמא אמר הכי אלא דקאמ' מיתלי באשלי רברבי ומנו רב ששת למימרא דמיני' שמיע לי' ומיהו פשט' דסוגיין משמע דהלכתא כרבותי' כדבעינן נמי למימר קמן ומיהו איכא נוסחי אחריני דכתיב בהו איפכא בדרבא אין נמלכין בה ובדרב הונא נמלכין בה ואיכא נסחי אחריני דכתי' בתרווייהו נמלכין בה. ואיכא נמי דכתיב בהו בתרווייהו אמר רב הונא אמר רב יהודה אמר רב ששת הלכה נמלכין בה דמשמע דלא פליג כלל אדרבא ומיהו נוסחא דרבוותא ז"ל כדכתיבנ':

היכי דמי מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא לי' ומצערנא לי' אבל מאיס עלי לא כפינן לה מר זוטרא אמר כפינן לה פירשו רבוואתא לא כפינן לה לפחות לה אפי' בעודה תחתיו שבעה דינרין בכל שבת ושבת. אלא כל זמן שהיא תחתיו לא הפסידה כלום והרשות בידה לחזור בה:

וכן אם נתאלמנה לא הפסידה כלום. אבל וודאי אי בעי לגרשה קודם שחזרה בה יוצאה בלא כתובה דלאו כל כמינה דמפקעא לי' לשיעבוד' מינה. אבל כל זמן שלא נתגרשה לא הפסידה כלל:

מה שאין כן במורד' שהיא לעול' כנגד ימי מרד' הפסיד' שבעה דינרין בכל שבת ושבת בין שלא חזרה בה בין שחזרה בה. ומיהו לישנא וודאי לא נהיר לפום האי פירושא דמאי רבותא דאמרת לא כפינן לה. והרי הפסדה כנגד שכרי שהרי הבעל רשאי לפוטר' בלא כתובה כלל. מה שאין כן במורדת שלא הפסידה לעולם אלא לפי חשבון שבעה דינרין בכל שבת ושבת. ותו כיון שהוא רשאי לפוטר' בולא כלום נתאלמנה אמאי אית לה יוצאה בגירושין לית לה יוצאה באלמנו' אית לה הא מנא לן. ומיהו לפום נוסחי דכתי' בהו אבל אמר' מאיס עלאי לא כפינן לי'. איכא לפרושי הכי למימרא דודאי בין במורדת בין באומרת מאיס עלאי שורת הדין היתה בשתיהן להפסיד כתובתן לאלתר. וכל דכן הוא מהא דמנינן לקמן דיוצאות בלא כתובה. אלא דבמורדת דאמרה בעינא לי' ומצערנא לי' כלומר רוצה אני בו אלא שרצוני לצערו שלא לשמש עמו כל זמן שהוא רוצה מכיון שהיא רוצה בו חסו חכמים עלי' שלא להפסיד' כל כתובתה לאלתר ולפוטר' בולא כלום. ולהטיל שלום ביניהן קנסוה לפחות מכתובתה שבעה דינרין לכל שבת ושבת שמא תחזור בה. והיינו כפי' דידי' שיותר משהיא רוצ' הוא רוצ' לגרש' אי לאו משום כתובת' וכפינן לי' דלאו כל כמיני' לפוטר' לאלתר בולא כלו' אלא אינ' מפסדת בשבת אלא שבעה דינרין. אבל מאיס עלאי שהיא אומרת שאינ' רוצ' בו כלל שהוא מאוס עלי' ואין דעת' סובלתו לא כפינן לי' דכיון דאמר' מאיס עלאי תקנתא למאיסותא ליכא. ומסתמא תו לא הדר' בה ומוקמינן לה אדינא והרשות בידו לפוטר' בולא כלום והפסיד לאלתר כל כתובתה בין בגירושין בין באלמנות ואע"פ שחזר' בה בעוד' תחתיו הפסיד' הכל לאלתר ותו לי' לה תקנתא. ומר זוטרא אמר אפי' אמר' מאיס עלאי כפינן לה במורדת למימרא דבהאי נמי לאו כל כמיני' לגרש' ולפוטר' בולא כלום אלא פוחתין לה שבעה דינרין לכל שבת. ומיהו תמיהא לן מילתא טוב' ראיה דמייתינן בגמרא מדהו' עובדא ואכפי' מר זוטרא ונפק מינ' רב חנינא מסורא ודיחוי' דדחינן ההיא סייעתא דשמיא הויא מאי קאמר. ולפום ההוא נוסחי דכתיב בהו לא כפינן לה נרא' לפרש כפשוטן של דברים דבמאיס עלאי לא כפינן לה למקנס לה משום מרד תשמיש כלל. דכיון דמאיס עלה ביאת' אסור ובני' פגומין שהרי הן בני תשע מדות דכתי' בהו וברותי מכם המורדי' והפושעי' בי ואלו הן בני אנוס' בני שנוא' בני נדוי בני תמור' בני מורדת בני שכרות בני גרושת הלב בני ערבוביא בני חצופ' קא חשיב חד מינייהו מיהת מורדת. ודקאמרי בעינא לי' ומצערנא לי' ליכא לפרושי דהיכי דמי אי דבעיא לי' בהאי שעתא הרי היא כאש' דעלמ'. ואי דלא הוה בעיא לי' בההיא שעתא אלא דאנס לי' היינו בני אנוסה. אלא וודאי היינו דקאמר' מאיס עלאי. ואיכא נוסחי דכתיב בהו בני מריב' ולא נפקא לן מינה מידי דהא קא חשיב בני שנוא והוא הדין לבני שנואי. והיינו דלא כפינן לה כלל ואלו הוה קים לן וודאי דקושטא קאמר' ראוי היה לכופו ולהוציא. וליתן לה כתובת' אלא מן הדין אינה נאמנת וכיון שכן שורת הדין הית' להפסידה כמורדת אלא דמשום איסורא חיישינן שמא קושטא קאמר' הילכך לא כפינן לה ואין נזקקין להם כלל שאנו מסלקין עצמנו מן הדין מפני חשש איסור שבו. מר זוטרא אמ' אפי' אמרה מאיס עלאי כפינן לה כמורדת להפסידה מכתובתה דמוקמינן לה אדינא דלא מהימנא ופסד' לה מדינ' כמורדת ואלו לאיסור' לא חיישינן דילמא אזלה מינה מאיסותא דאי לא לא הות הדרה בה משום האי כפי' דפחת כתובתה. הוה עובד' ואכפי' מר זוטרא ונפק מינה רב חנינא מסורא ש"מ דאזל מינה מאיסותא. ולא היא ההיא סייעתא דשמיא הואי. אבל בעלמא חיישינן עלה דמסתמא תקנתא למאיסותא ליכא דילמא לא הדרה בה מדעתה ולא כפינן לה כלל וזה נראה נכון:

כלתיה דרב זביד אימרד' הות תפיסה חד שירא הוה יתיב אמימר ומר זוטרא ורב אשי ויתיב רב גמד' קמייהו ויתבי וקא אמרי מרד' הפסוד' בלאותי' קיימין כו' עד מבעיא בעי לי' רבא ולא פשיט פירש"י ז"ל דמאיס עלאי הוה קאמר' דאי במורדת הא פרישנ' במתני' דבכל מאי דאית לה פחתינן מינה אלא התם מורדת דאיידי דפחתינן לה שבעה דינרין בכל שבת הוה לי' כשכר שבת ותשלומין דמצערו ויהבינן לי' מכל מאי דאית לה. אבל אמר' מאיס עלאי איידי דפסדה כל כתובתה לאלתר אסתפקו להו בבלאותי' קיימין. ותמיה מלתא דהא מר זוטרא גופי' הוא דאמר לעיל דאפי' אמרה מאיס עלאי כפינן לה ואף בזו לא הפסידה כתובת' אלא פוחתין לה כמורדת. ואפשר דמר זוטרא סבר לה כרבותינו דסברי דבד' שבתות שוברת כתובתה ויוצאת. ולדידי' מאיס עלאי ומורדת חד דינא אית להו ותרווייהו פסדן כתובת' לאלתר אחר ד' שבתות והאי נמי אחר ארבע שבתות הוה והכריזו עלי' ושלחו לה מב"ד ואפשר דאליבייהו הוא דקאמר. והיינו לפום שטתייהו דלעיל דסברי דאמרה מאיס עלאי הפסידה כתובתה. ודלא כפירושא דפרישנ' לעיל דמאיס עלאי לא הפסידה כלום. ותו נמי קשיא לישנא דאמרינן אימרדא ומסתמא מורדת משמע ואי בדלא אמר' בעינא לי' וכו' הו' להו למימר בהדי' מאיס עלאי. אבל הפירוש הנכון דבמורדת ממש איירינן ואליבא דרבותינו. ואע"ג דפרישנא במתני' דפוחתין לה כנגד כל מה שיש לה. הני מילי אליבא דמתני' דפוחתין לה בכל שבת ושבת שבעה שהוא כתשלומין כדפרי' לעיל. אבל אליבא דרבותינו כיון דפסדה כל כתובתה אחר ארבע שבתות לאלתר נסתפקו בבלאותי' ואמימר ומר זוטרא ורב אשי כולהו כרבותינו סבירא להו. והא דבעי רבא מרדה הפסידה בלאותי' קיימין אליבא דרבותינו הוא דקא מיבעיא לי'. והא דאמרי' הוה תפישה חד שירא פירש"י ז"ל מעיל שהכניס' לו בנדוניתא והיינו נכסי צאן ברזל. ויפה פירש דאי בנכסי מלוג ליכא למימר הא דאמרינן עלה דלא תפיסה לא יהבינן לה דתפיסה לא שקלינן מינה דכולהו בחזקתה קיימי וכמאן דתפוסה חשבינן להו וכן דעת רבי' נ"ר. אלא וודאי מנדוניתא היה ואפי' בבלאות נדונית' נסתפקו אם הפסיד' הקיימין. אבל דנכסי מלוג אע"ג דלא תפיסה יהבינן לה את שהן קיימין:

אלא בבתי כנסיות וכו'. דאיכא רבים מכספא והדרא בה. ארבע שבתות בשבת מקבצין ובאין לשמוע הדרשא. הריטב"א ז"ל.
דיקא נמי דקתני ארבע שבתות פרש"י ז"ל דשבתות דנקט שבתות ממש שאין בהם מלאכה והכל מצויין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות פי' לפירושו שאלו היה רוצה לומר ארבע שבועות הו"ל למימר שלשים יום כדאמרינן בעלמא. ויש גורסין דיקא נמי דקתני ארבע שבתות זו אחר זו ומפרש לה דכיון דקתני זו אחר זו ודאי שבתות ממש קאמר דאי ארבע שבועות פשיטא דסתם ארבע שבועות רצופות נינהו אבל בשבתות ממש הואיל ואיכא ימי חול בינתים ואינן תכופות ממש הוי ס"ד דדלמא לאו רצופות נינהו. הריטב"א ז"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל דיקא נמי דקתני ארבע שבתות זו אחר זו כלומר ממה שהצריכו לומר שההכרזות יהיו בשבת למדנו שאין מכריזין אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהכרזה זו אינה אלא כדי שתתבייש ותחזור בה ודי כשתהיה במקום שמתקבצים כל בני העיר ואינו צריך להכריז בשווקים וברחובות ואע"פ שהכרזה אסורה בשבת לדבר אחר הכרזה זו שהיא למצוה כדי שתחזור האשה לבעלה מותרת.
וכ' הרמ"ה ז"ל וכי תימא ממאי דהני ד' שבתות דקתני יומי שבת בלחוד נינהו דילמא שבועי נינהו דמכרזינן בהו בכל יומא א"כ למה ליה למתני זו אחר זו דילמא ארבע שבתות ותו לא דמסתמא זו אחר זו משמע כדתנן גבי מדיר ב"ש אומרים שתי שבתות אלא להכי איצטריך למיתני זו אחר זו דמשום דמיירי ביומי דשבת סד"א כיון דלא סגיא דלא מפסקי ימי החול בינתים לא ליבעי זו אחר זו קמ"ל זו אחר זו דכל היכא דמיקרביה ימי מכרזה מנכר טפי דאוושא מלתא ואית לה כסופא טפי דיקא נמי מדאיצטריך רבא לאתויי זו אחר זו בדוקייה דאלמא לא סליק דוקייה אלא בתרווייהו. עכ"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל:
שתי פעמים שולחין לה אחת קודם הכרזה לכאורה נראה דה"ק פעם אחת שולחין לה קודם הכרזה וא' לאחר הכרזה קודם שיתחילו שאם תעמוד במרדה שתפסיד כל כתובתה וכמו כן שולחין אליה אחר כל ההכרזות אבל מורי הרב נר"ו אומר דשתי פעמים על כל הכרזה והכרזה קאמר דהוו להו שמונה הכרזות וסיועא למילתיה מן התוספות דתנינן התם ורבותינו חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עליה ארבע שבתות ושולחין לה פעמים בכל שבת ורמי בר אבא בא לפרש התוספות ולומר לא תחשוב שאלו השתי פעמים שתיהן קודם הכרזה או שתיהן אחר הכרזה אלא אחת קודם הכרזה ואחת אחר הכרזה. תלמידי רבינו יונה ז"ל.
וז"ל [רש"י] במהדורא קמא לאחר הכרזה לאחר שבת רביעית. ע"כ:
הא דאמר רבא הא בורכא איכא למידק דאטו כל מאן דפסיק כרבותינו קריא ליה בורכא וליכא למימר בורכא אלא באמורא דאמר דבר חידוש מטעמא דנפשיה כההיא דבשילהי פרק כסוי הדם ואין לפרש דאדרמי בר חמא דאמר פעמים שולחין לה מב"ד קאי ולומר דאין שולחין לה אלא בסוף ההכרזה וכדרבה בר רב הונא דאמר אין נמלכין בה דא"כ לא היה לו להפסיק בה בהא דדריש רב נחמן. ואולי אמר דמשום דהא מלתא לא תליא בטעמא אלא תקנתא בעלמא הוא דתקון אם איתא דברייתא לא משבשתא הוא לא הוה שביק ליה רבי ופסק כתקנתא קמייתא אלא בחזרה אלמא משבשתא היא דאי ר' לא שנאה ר' חייא מנין לו וא"ל רב נחמן בר יצחק דלא משבשתא היא דגברא רבא אסהיד עליה דמקובלת היתה בידם מן הגדולים ששנאוה בבית המדרש ואפילו הכי לא הדר ביה רבא ואמרינן איהו דאכתי לא הדר ביה כמאן סבירא ליה כי הא לומר דאשכח נמי רב ששת דלא סבר לה ואמר דמשבשתא היא ולא נשני' בבית המדרש. הרשב"א ז"ל. ורש"י תירץ עיקר קושיא שכתב ז"ל הא בורכא. דבר שאינו הגון. ע"כ.
עוד כתב הרשב"א ויש ספרים דגרסי אמר רבא אמר רב ששת הלכה נמלכין ולפי גירסא זו פי' נמלכין בה שפוחתין בה מעט מעט ונמלכין בה עמה בכל יום אם תחזור בה או תפחות מכתובתה ואין מפסידין ממנה כל כתובתה בשעה אחת אחר ד' שבתות כרבותינו ורב הונא אמר רב ששת הלכה אין נמלכין בה אלא מודיעין אותה ואם לא חזרה בה מפסידין כל כתובתה אחר ארבע שבתות של הכרזה ואינו נראה כן מדברי רבינו אלפסי שהוא ז"ל כתב הא דרבותינו והא דנמלכין בה [דאלמא מ"ד נמלכין בה] כרבותינו ולפי דבריו גרסינן ביה וכך היא גרסת הראב"ד ולדברי רבינו אלפסי יש לפרש נמלכין בה קודם הכרזה ואחר הכרזה דזו ודאי היא המלכה שמזהירין אותה אם תחזור בה ואם לאו שנפסיד ממנה כתובתה אבל למתניתין דפוחתין כתובתה מעט מעט ואין נמלכין בה כלל אלא היא תחוש לעצמה. ע"כ:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל דרש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותי' כלומר שמפסידין כל כתובתה לסוף ד' שבתות ולא שיפחתו לה בכל שבוע כדין משנתנו אמר רבא האי בורכא ואמרינן ואיהו כמאן סבר כלומר רבא דאמר בורכא כמאן סבר ואמרינן כי הא דאתמר הלכה נמלכין בה כלומר שפוחתין מכתובתה מעט מעט כדין משנתנו כן פרש"י ז"ל. וא"ת והיכי אמרינן ואיהו כמאן סבר דהא פשיטא דסבר כמשנתנו וי"ל דמשום משנתנו לא היה לו לומר הא בורכא דהא רבותי' ידעי לה למשנתנו ורצו לתקן תקנה זו שהתקינו דאיצטרכינן לתרוצי דאיהו אשכח אמוראי אחריני דבתר רבותינו דמחו לה לרבותינו אמוחא ומ"ה אמר דמאן דפסק כרבותי' אמר בורכא ועדיין אין הפירוש מחוור ועוד דאי מ"ד נמלכין בה רוצה לדונה כדין משנתנו גנובי גנבא למה ליה לימא הלכה כמשנתנו ועוד דלישנא דנמלכין בה לא אתי שפיר משום פחיתת כתובה דמשנתנו.
ור"ת ז"ל פירש הלכה כרבותינו כלומר במשמעות פשט לשונם שאין מתרין בה אלא פעם א' ולאפוקי מדרמי בר חמא דאמר ב' פעמים שולחין לה ורבא אמר הא בורכא דס"ל כרמי בר חמא ואמרינן ואיהו כמאן סבר דדחי לה לדרב נחמן בר רב חסדא משום דרמי בר חמא וקרי לה בורכא ואמרי' דסבר לה כי הא דאמר נמלכין בה כלומר שנמלכין בה גם לאחר ארבע שבתות ולנוסחי דגרסי ואינהו כמאן סברוה פירושו על רבא ורמי בר חמא ועדיין אין פירוש זה מחוור דלא אתי ביה שפיר לישנא דנמלכין בה.
והראב"ד פירש דר"נ הוה אמר הלכה כרבותינו ואין דנין אותה כמשנתנו כלל ואמר רבא דהא בורכא שאף רבותינו לא דחו דין משנתנו לגמרי אלא שהוסיפו עליה שאם תרצה יותר בדין רבותינו שדנין אותה בו והיינו דאמרינן ואיהו כמאן ס"ל ומהדרינן דסבר לה כמ"ד נמלכין בה כלומר שתברור באיזה מהם היא רוצה אם בדין רבותי' שתפסיד כל כתובתה בפעם א' לאחר ארבע שבתות ולא תפסיד כלום בנתים או בדין משנתנו שפוחתין והולכין ז' דינרין בכל שבוע ואם תחזור בה שתפסיד כל מה שעבר. וא"ת ומאי המלכה בעי והלא טוב לה דין משנתנו שיש לה מתון הרבה מדין רבותי' שאין לה שום מתון לאחר ארבע שבתות וטוב להפסיד שבעה דינרין בכל שבוע מד' שבתות אם חזרה בה. וי"ל דלמשנתנו איכא חומרא טפי שפוחתין לה אפילו מנכסי מלוג מה שאין כן בדין רבותינו ובדרמי בר חמא ליכא שום פלוגתא דאמוראי והכל מודים שכן תקנו רבותינו להתרות בה שתי פעמים.

ולהני פירושי דר"ת ז"ל והראב"ד ז"ל הלכה כרבותינו דכולהו מודו בה ולענין המלכה כיון דרב נחמן בר רב חסדא ורב נחמן בר רב יצחק ור' חנינא ורבא משמיה דרב ששת סברי דאין נמלכין בה הכין הלכתא וגם לפירוש רש"י יש לפסוק הלכה כרבותינו כו'. ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל נמלכין בה פרש"י דרב ששת בא לחלוק על כל אותם שאמרו שמכריזין עליה וס"ל דאין מכריזין כלל אלא נמלכין בה כלומר ומחזירין אחריה שתחזור ממרדה ובינתים פוחתין לה מכתובתה כדקתני במתניתין וזה אינו נראה שהיאך אפשר לפרש שרב ששת חולק על תקנת רבותינו ועוד דלא ה"ל למימר האי לישנא אלא פוחתין לה מכתובתה. על כן נראה כמו שפירש רבינו יעקב ז"ל שנמלכין בה ר"ל דקודם שיכריזו צריך לימלך בה ולהודיעה שמפסדת כתובתה וגם רב שרירא גאון ז"ל כך פי' ולפי זה הפי' נמצא דרב ששת ורמי בר אבא תרווייהו ס"ל דנמלכין בה קודם הכרזה ואחר הכרזה ורבותינו ס"ל שאין מכריזין עליה אלא פעם אחת אחר המלכה ופלוגתא דאינך ורב ששת הויא עם רב נחמן בהכי.
וקשיא ליה למורי הרב נר"ו דהא בהדיא חזינן בתוספתא דבריהם כדכתיבנא לעיל והיכי מצינן למימר דרמי בר אבא דאמר שתי פעמים חולק עם רבותינו דאדרבה לפרש בא על כן נראה לי לפרש דמאי דאמר רב ששת הלכה נמלכין בה לא קאי (אלא) על התקנה הראשונה שהתקינו שיהיו מכריזין עליה ד' שבתות אלא על התקנה השנייה שהתקינו שאפי' אחר ההכרזות לא תפסיד כתובתה לאלתר אלא משהינן לה תריסר ירחי שתא ובתוך זה הזמן נחזר אחריה לחזור בה ועל זה אמר רב ששת הלכה נמלכין בה כלומר אף על פי שהכריזו עליה ארבע שבתות ושלחו לה ב"ד ב' פעמים אפ"ה לא יהבי' לה גיטא לאלתר אלא משהינן לה תריסר ירחא שתא הם היו יודעין אותה והתלמוד הזכירה לבסוף בשנגמר כל הענין. עד כאן:
וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דאמרינן הלכה נמלכין בה ה"פ אומרין לה הוי יודעת שאם תעמדי במרדך לצער אותו אפי' כתובתיך מאה מנה הופסדה ואי בעית מפקי ליך ואי אמרה כתובתי אני רוצה ואם אי אפשר לי לגבותה ממנו איני רוצה להיות צרורה עמו מכריזין עליה ארבע שבתות ובתר הכי נפקא בלא כתובה ואם אמרה איני רוצה לצאת ממנו ובעיא דתפחות כתובתה ז' דינרין שומעין לה וכן פי' הראב"ד ז"ל.
אבל הרב ר' יהוסף פי' נמלכין בה פוחתין ז' דינרין בכל שבת ושבת עד שתגמר כל כתובתה ופסק הילכתא הכי אבל דעת רבי' הרב ר' יצחק אלפסי נראה שהוא נוטה לפירוש הראשון שמפני כך כתב דברי רבותי' ודברי רמי בר אבא שני פעמים שולחין דאתי' אליבא דרבותינו אע"פ שלא כתב ר"ח ז"ל כן. ע"כ:
גרסת הספרים רבה אמר רב ששת הלכה נמלכין בה ורב הונא בר יהודה אמר רב ששת הלכה אין נמלכין בה וק"ל דא"ה מאי מסייעין מינה לרבה סתם דהא פלוגתא דאמוראי היא אליבא דרב ששת ויש לפרש דאנן לא מייתינן לסייעתא אלא דרבה בר רב ששת דאמר נמלכין בה ומסדר תלמודא הוא דאייתי בתר הכי לאידך דרב הונא בר יהודה ויש גורסין בהיפך ולא נהירא משום קושיא דאמרן וי"ג בתרווייהו נמלכין בה ולא נהירא דהול"ל וכן אמר רב הונא בר יהודה. הריטב"א ז"ל:
היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אבל אמרה מאוס עלי לא כייפינן ליה כן גורס רש"י ז"ל ופירש כן היכי דמיא מורדת שכופין אותה ופוחתין מכתובתה דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שיש לכופה ע"י פחיתת כתובה אבל אמרה מאיס עלי ואיני רוצה לא בו ולא בכתובתו לא כייפינן לה להשהותה אלא נותן לה גט ויוצאת בלא כתובה ע"כ.

ונראה מלשונו שהאומרת מאיס עלי כופין אותו לתת גט ותצא בלא כתובה. ואף הרמב"ם כן כתב שכופין אותו לגרש לאלתר שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה ור"ת ז"ל כתב כמה פעמים יצאה הוראה בטעות בפנינו שהיו אומרים שהאומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש וא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו תחת בעלה וכשתתן עיניה באחר תאמר על בעלה מאיס עלי ובפרק בתרא דנדרים [צ ב'] חשו לזה ואמרו שהאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באיש אחר ומה הועילו בכך שהרי יכולה לומר מאיס עלי וכן בפרק המגרש [גיטין פח ב'] שאמרו שלא תהא תולה עצמה בגוי ומפקעת עצמה מיד בעלה והרי בטענת מאיס עלי תפקיע עצמה. ואף על פי שיש לדחות דהתם הוא שנוטלת כתובה אבל הכא שמפסדת כתובה לא תאמר מאיס עלי להפקיע עצמה מיד בעלה והא ליתא שאם נתנה עיניה באחר כל הממון כאין נגדה לתור אחרי עיניה ולבה ועוד דא"כ האומרת טמאה אני לך תהא נאמנת לחומרא אם רוצה להפסידה כתובתה והא לא אשכחן וכל גדולי הפוסקין הסכימו בזה לדעת ר"ת ז"ל שאין כופין בטענת מאיס עלי שמא עיניה נתנה באחר והביאו לזה כמה ראיות הן כתובות בחידושי' הארוכין שבהן הא דתנן אלו שכופין אותן להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והנהו באומרת מאיס עלי דלא הוינא בהדיה כדאיתא בפרק המדיר ואפ"ה טעמא דחזינן שהיא טוענת אמת הא לאו הכי אין כופין. ואע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב בפירוש המשנה שלו דהתם הוא לכופו להוציא ולתת כתובה אבל בלא כתובה בכל מקום כופין כשאמרה מאיס עלי הא ליתא דאנן לא אדכרי' בההיא מתני' כתובה כלל אם החדוש שחדש שם היינו שכופין אותו להוציא ולתת כתובה איך הניח כו' אלא ודאי דדין כפיה בלחוד אתא לאשמועינן וזו ראיה ברורה.
ור"ת פי' היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה כיון שאינו רוצה לתת לה כתובה אבל מצערנא ליה עד שיגרשני ויתן לי כתובה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה כיון שאומרת איני רוצה בו ולא בכתובתו ובלבד שיגרשני אם בא לימלך עמנו ניתן לו עצה שיגרשנה ויפטרנה מיד בלא איחור ולא כופין לה להיות עגונה ומר זוטרא אמר כייפינן לה שניתן לו עצה שלא יגרשנה עד שיפחות כל כתובתה שמא יבא שום ב"ד טועין ויאמרו דבאונס מחלה ולא הפסידה כתובתה ולישנא דכופין לא דייק כי האי פירושא. והר"י הלבן ז"ל פירש לא כייפינן ליה שימתין מלגרשה כדי שיפחתו אפילו נכסי מלוג שלה ומר זוטרא אמר כייפינן לה כדי שיפחתו כל נכסי מלוג שלה דבהא דאמרה מאיס עלי אפי' רבנן דמתני' מודין שפוחתין אפי' מנכסי מלוג שלה ואין פי' זה נכון דהא קי"ל כרבותינו ששוברת כתובתה בפעם אחת ושוב אין כאן פחיתה וי"ג אבל אמרה מאיס עלי לא כופין ליה ומר זוטרא אמר כופין ליה וה"פ דבמורדת גמורה הוא דכופין ליה שלא תפסיד כתובתה אלא בפחיתה בכל שבוע כדין משנתנו או לאחר ד' שבתות כרבותינו אבל האומרת מאיס עלי לא כופין ליה בכך שימתין כל כך אלא תפסיד כתובתה לאלתר ואע"פ שחזרה אין לה תקנה וכ"ש בנתגרשה או נתאלמנה ומר זוטרא אמר כייפינן ליה שלא תפסיד כתובתה לאלתר אלא כדין מורדת גמורה כי אולי תחזור בה ויסור מאיסותה דהא הוה עובדא ואכפיה מר זוטרא ונסתלק מאיסותה וחזרה בה ונפק מיניה רב חנינא מסורא ודחינן דהתם סייעתא דשמיא הוה ולעולם לא כייפינן ליה והא דאמרי' דמשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא היינו לאחר שתפסיד כתובתה כדי לעגנה.
ורבינו ז"ל פי' היכי דמיא מורדת דדייני' ליה כדין משנתנו או כדין רבותינו דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שהרי היא מודה על עצמה שאינו שנוי לה אלא שרוצה לצערו מפני איבה שיש ביניהם וכיון שכן ראוי לקנסה כדי שתחזור בה אבל אמרה מאיס עלי כייפינן לה בשום קנס בכתובתה ואין נזקקין להן כלל כי אולי הוא כדבריה שנכנס לה מאיסותא בלבה ואם הוא כן ודאי אין לנו לכופה לחזור לו דאסור להזקק לה בשנאה ובנים שיהיו לו ממנה יהיו מבני תשע מדות דכתיב בהו המורדים והפושעים כדאיתא במסכת נדרים [כ ב'] והילכך מוטב שלא נזקק לה ויכופנה הבעל בכל כפיות שיוכל הן בעכוב מזונות הן בכיוצא בו ומר זוטרא אמר כייפינן לה בדין מורדת שהדבר קרוב יותר דבשקרא קאמרה ואפילו הוה קושטא מתוך כפיה זו תתן לבה על עצמה ותסור מאיסותה והדרא ליה דאי לאו דאזדא מאיסותא לא הוה הדרא ליה והיינו דמייתי' ראיה דאכפייה רב חנינא מסורא ונפק מיניה גברא רבא ואי לאו דאזדא מאיסותא לא הוה גברא רבה דבן מורדת ושנואת הלב הוא ודחינן דאין למדין מן החידוש דדילמא ההיא סייעתא דשמיא הוה אבל בעלמא תקנתא למאיסותא לא עבדינן. והילכתא כאמימר וזה היה נראה פי' נכון וחדש אבל לא מצינו לאחד מרבותינו שפירשו כן אלא כולם הסכימו שהאומרת מאיס עלי ראוי לקנסה יותר בכתובתה ועובדא דבסמוך לא אתי שפיר להאי פירושא אבל י"ל דהא דאמרינן דלא כייפינן לה היינו דלא כייפינן לה לאלתר אלא דעבדי' כדאמרינן לקמן ומשהינן לה י"ב חדש אגיטא ובתוך כך לא תפסיד כלום כי אולי האמת עמה ואינו בדין שתבעל לשנוי לה וכן עיקר. הריטב"א ז"ל:
כלתיה דרב זביד אימרדא הוה תפיסא חד שירא פירש"י ז"ל דאימרדא דאמרה מאיס עלי והוה תפיסא חד שירא שהכניסה לו בכתובה ונראה שהצריכו לפרש כן משום דקשיא ליה דאי במורדת גמורה דאמרה בעינא ליה הא לדין משנתנו פוחתין והולכין נדונייתה ואף על פי שהיא תופסת בהן ולרבותינו ג"כ הרי היא מפסדת כל כתובתה שהיה לה לפחות ואף על פי שתפסה ואם נאמר שהשירא הזאת מנכסי מלוג שלה היה אם כדין משנתנו הרי פוחתין מנכסיה אפי' מה שתפסה ולדעת הירושלמי אפילו לרבנן ולפי הפי' הראשון לא קנסי לה רבנן בנכסי מלוג שלה כלום. ואם לדין רבותינו הרי לא קנסוה אלא בכתובתה לדברי הכל וכדתניא הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת הכל אבל בנכסי מלוג שלה לא קנסוה כלל ואפילו במה שלא תפסה כלל וא"ת והיכי קרינן לה דאימרדא דהא לא מקריא מורדת אלא היכא דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה כדאיתא לעיל הא ליתא דכל שמסרבת על בעלה מורדת היא ואין לך מסרבת יותר מן האומרת מאיס עלי ולעיל הכי אמרי' היכי דמיא מורדת שנדונת בדין משנתנו או בדין רבותינו האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה אבל מורדת האומרת מאיס עלי אינה בדין זה. ויש שפירשו דהאי אימרדא היינו שאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה ואף על גב דבדין משנתנו פוחתין מנדונייתה ואפי' מנכסי מלוג שלה ואפילו שתפסה לרבותינו שקנסוה להפסידה הכל בפעם אחת כשם שהקלו שלא לקנסה בנכסי מלוג שלה הקלו עליה ג"כ לענין בלאותיה קיימין. והראשון יותר נכון. הריטב"א ז"ל:
איכא דאמרי יתבי וקאמרי מרדה לא הפסידה בלאותיה קיימין אמר להו רב גמדא משום רב זביד גברא רבא הוא אפכיתו ליה לדינא עילויה פירוש לפי שאתם יודעים דלא יערער עליכם מרוב ענותנותו. והא אמר רב כהנא מבעי בעי לה רבא ולא פשט הקשו בתוס' מאי קושיא אדרבא משום דלא פשט הוי דינא דנכסי היכא דקיימי לוקמי ותירצו דאינהו הוו אמרי שלא הפסידה בלאותיה קיימין ואפילו מה שלא תפסה אלא שהוא ברשות הבעל ורב גמדא אמר להו דכיון דמבעי בעי לה רבא ולא פשיט לית לן לאפוקי מיניה מאי דתפיס בעל ואין זה נכון כל הצורך דא"כ מאי דקאמר רב גמדא השתא הוי מאי דפסיק תלמודא דתפסה לא מפקינן מינה ודלא תפסה לא יהבינן לה ולפי זה הוה לן למימר והלכתא כרב גמדא ומאי האי דאמרינן והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דמשמע דלא אתינן למפסק כחד מהני אמוראי אלא דעבדינן הכרעה שלישית.
לכך יש לפרש דרב גמדא לפום האי לישנא בתרא סבר דכיון דמבעי בעי לה רבא ולא פשיט נכסי בחזקת בעל קיימי כיון שקבלם עליו כנכסי צאן ברזל ואפי' מאי דתפסה מפקינן מינה אבל אמימר וחביריו היו סבורים דאדרבה נכסי צאן ברזל בחזקתה דאשה קיימי משם שבח בית אביה ואם אמרה שלי אני נוטלת שומעין לה הלכך אפילו מאי דתפס בעל מפקינן מיניה ויהבינן לה ותלמודא פסק דכיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ולא איתברר נכסי בחזקת מי נכסי היכא דקיימי קיימי ומאי דתפסה אפילו תפסה בעדים לא מפקינן מינה ומאי דלא תפסה לא יהבינן לה וכן הלכתא ובקרקעות דלאו בני תפיסה נינהו חולקין. הריטב"א ז"ל.
ויש ליישב שיטת התוספות דסברת התלמוד היא דלא שבקינן סברת אמימר וחביריו דהוו רבים ועבדינן כרב גמדא דהויא ליה יחידאה ולא שבקינן פשיטתו דידהו דהוו בתראי משום ספיקא דרבא הלכך אי הוו ידעינן סברייהו הוה פסקינן כוותייהו והשתא דלא ידעינן היכי קא אמרי אי הפסידה אי לא הפסידה לכך אי תפסה לא מפקינן מינה ואי לא תפסה לא יהבינן לה והיינו דקאמר השתא דלא אתמר לא הכי ולא הכי פירוש דלא ידעינן אמימר וחביריו מאי קא מיירי כנ"ל. ואע"ג דכתבו התוספות במסכת ע"ז (דף סג ב') דבכל מקום שהוא אומר ויתיב פלוני גבייהו מזכירו כן לפי שהוא הודה להם דבר חדוש הרי דהכא נמי הודה להם רב גמדא דבר חידוש אלא דאמימר וחביריו לא הודו לו לחידושו ופשיטא להו מאי דמבעיא ליה לרבא וכדכתיבנא:

תוספות בד"ה ואינהו כמאן כו' ולא קאי ארב נחמן כו' דאינהו סברי כר' יוסי ב"ח שהיה גדול כו' עכ"ל משום דהוה מצינן לפרושי אר"נ ב"י ורב נחמן בר חסדא מייתי מהא דאמר רב הונא ב"י א"ר ששת הלכה אין נמלכין אלא דלא ניחא להו לפרש הכי דא"כ מאי אולמיה ליה לאתויי מרב ששת כיון דס"ל כר' יוסי ב"ח שהיה גדול מרב ששת אלא ארמי בר חמא ורבא קאי דלא ס"ל כריב"ח וק"ל:

בד"ה אבל אמרה כו' וזה נמי אין להקשות כו' וע"ק משלהי נדרים מההוא נואף כו' תהא נאמנת במגו כו' עכ"ל לפי מה שכתבו דלא מצי למימר מאיס עלי אלא היכא דיש רגלים לדבר לא תקשי מידי ממתני' ומשלהי דנדרים אלא דניחא להו לתרוצי בע"א וק"ל:

בא"ד וכן נראה דבאומרת טמאה אני לך כו' כיון דשויא נפשה חתיכה דאיסורא כו' עכ"ל וק"ק לפ"ז הא אמרינן במתני' דהתם דא' מהשלש נשים דאומרת טמאה אני לך דמותרת למשנה אחרונה משום דעיניה נתנה באחר ולא אמרי' דשויא נפשה חתיכה דאיסורא ואין סברא (א) לחלק בזה בין אשת כהן לאשת ישראל וק"ל:

ד"ה ואינהו וכו' עד כמו שמפרש ר"ת. נ"ל דר"ת מפרש דקאי אמורדת דהכא ולא אאומרת מאיס עלי:

בא"ד דהא כיון ששניהם חפצים בגירושין וכו'. ר"ל דר"ת מפרש לקמן בסמוך דאפילו באומרת מאיס עלי לא כפינן ליה אגיטא אלא א"כ מגרש מרצונו וא"כ הא דאמר משהינן ליה תריסר ירחי שתא אגיטא ע"כ צריך לומר דרוצה לגרשה והיא גם כן חפצה בגירושין דהא אומרת מאיס עלי וא"כ שניהם חפצים בגירושין ולמה ישהה אותה:

תוס' בד"ה אבל אמרה כו' ועוד לפי מה דפירשנו אתי שפיר כו'. נ"ב פי' שלא להפסיד כתובה והתם אמרה אמרה לי אם כו' ואח"כ תוכל לברר שלא קבל אביה קדושיה מאחר עוד יש לפרש לפי מה דפירשנו ר"ל שאין יכולה לומר מאיס עלי היכא דליכא רגלים לדבר כו' והלשון דחוק דמתחלה אמר יש לדחות כו' ואח"כ יאמר לפי מה שפירשתי ודו"ק:

ברש"י בד"ה כלתיה דרב זביד כו' ואמרה מאיס עלי. עיין באשר"י פירוש לפירושו למה מפרש כן [מדמייתי עלה הפסידה בלאותיה דמשמע לאלתר ואילו במורדת דבעינא ליה כו' לא שייך בה למימר הפסידה בלאותיה מיד כו']. ויש לראות דמר זוטרא דאמר כפינן לה במאיס עלי [להשהותה] הא הוא גופיה יתיב בעובדא דכלתיה דרב זביד ואמר הפסידה בלאותיה הקיימין דמשמע יתבי וקאמרי אכולהו קאי. ועיין בר"ן דרך אחר מה שהכריחו לרש"י לפרש כן ודו"ק:
בתד"ה דיקא נמי כו'. והר"ן מפרש מדאיצטריך למימר זה אחר זה דהיינו רצופין ומהי תיתי מפוזרין אם רצה לומר שבתות שבועות בכל יום אבל אם פי' שבת ממש ה"א דה"ה מפוזרין דהא בלא"ה ימי השבוע מפסיקין ביניהם:
בתד"ה ואינהו כו' ולא קאי אר"נ בר יצחק. ולפי"ז היה מייתי ראיה מר"ה בר יהודה אמר רב ששת. קצת יש לראות מהי תיתי לומר אינהו אר"נ בר יצחק כו' דסברי כפשטא דברייתא דמשמע שולחין לאחר הכרזה לחודא כפשטא וארמי בר חמא דמוסיף מה שלא נזכר בברייתא שייך למיבעי כמאן סבר. ואולי שמהסברא שולחין לה קודם שתפסיד כל שבוע ז' דינרין דמה לי הפסד מועט או מרובה ומשמע טפי דואינהו אדסמיך ליה קאי והכל מדברי ר"נ בר יצחק [דאיהו גופיה קאמר ואינהו כו'. לזה הוצרך התוס' לסתור זה]:

בא"ד ולית לה מזוני כצ"ל בפנים של הגמ' לקמן וכ"ה באשר"י ורי"ף:

בא"ד ולא אאומרת מאיס עלי כו'. עיין באשר"י היטב דמפרש אמאיס עלי וכ"ש אמורדת ע"ש והתוס' ס"ל כיון ששניהם חפיצים כו' אין סברא שיתקנו כל האמוראים להשהותה על ידי שנאמר שלא תפסיד כתובה ויצטרך הבעל ליתן לה כתובה בתוך י"ב חודש וע"י כן תשאר אחת בעלה בעל כרחה [הוא כעין לשון ר"ת בד"ה אבל אמרה] אע"פ דמר זוטרא ס"ל כהך סברא כבר אסיק בולא היא התם כו' גם אח"כ בעובדא דכלתיה דרב זביד פסק איהו גופיה דהפסידה תיכף בשלמא במורדת דקאמרה בעינא ליה משהי לה אגיטא כיון שחפיצה בו רק מורדת בו ע"י קטטה לשעה ואולי ביני וביני תתפייס משא"כ במאיס דאמרה לא בעינא ליה. ועוד דמשהי י"ב ירחא כו' משמע שכבר כלה פחיתת הכתובה ע"י ז' דינרין לשבת וכיון שכבר הפסידה הכתובה למה נעגן לחנם (ר) ודו"ק:
בסה"ד שתקנו בימיו לתת גט לאשה לאלתר וכתב נמי כו' ולמישקל מינה מאי דתפיסא כו' גיטא לאלתר דלא כשמעתין בכלתיה דרב זביד נ"ל דכצ"ל [דבכלתיה דרב זביד מוזכר דינא דתפיסה] ודו"ק:
בתד"ה אבל אמרה כו' כיון דלא שייך לתקן ברוב נשים כו'. משום דאינה נאמנת אלא אשה שיש רגלים לדבריה שאינה מתקבל לה:

בא"ד ועוד לפי מאי דפרישית א"ש כו'. דלא היה שם רגלים לדבר אבל משום שלא רצתה להפסיד כתובה א"ל דהשתא נמי באמרה קיבל בה אביה קידושין נמי אין לה כתובה דקידושי ר' חייא לפי דבריה קידושי טעות למפרע. וא"ל שויא נפשה חתיכה דאיסורא כדבסמוך באומרת טמאה [שכתבו וכן נראה דבאומרת טמאה כו' דשוייא נפשה כו'] י"ל דאמרה לי אם קאמרה התם לא שהיא יודעת. וקשה אמאי לא אמרה מפי עצמה כן ודאי טמאה אני לך אינה קושיא כלל [דלא רצתה למיעבד נפשה מזנה ברצון. אבל אמאי לא אמרה מפי עצמה דנתקדשה] י"ל דלא רצתה לשקר ודוחק לפרש ולפי מה שפירשנו א"ש [לא קאי אמ"ש דבעינן רגלים לדבר רק] י"ל שלא רצתה להפסיד כתובתה ואמרה לי אם קאמרה לא הפסידה. ולכך לא כתבו בקושיא דנדרים [מהאי נואף כו'] ולפי מה שפירשנו א"ש [דהתם מפסדא כתובתה גם עתה. אבל עם מ"ש מקודם ולפי מה שפירשנו א"ש היינו לענין רגלים לדבר א"כ היה להם לכתוב נמי כן אקושיא דנואף וכמ"ש מהרש"א] דדוחק לומר שהתם מקרי רגלים כיון שזינתה [ר"ל נתיחדה] תחת אישה וק"ל:

בא"ד ע"ק משלהי נדרים כו' לכאורה נראה דבאומרת טמאה אני לך איירי כו' וי"ל כו' ומתני' דנדרים דאומרת טמאה אני לך כו' מיירי באנוסה מדקתני בראשונה היו אומרים יוצאת ונוטלת כתובה ורצון לית לה כתובה ואיירי באשת כהן דאל"כ אמאי יוצאת כדאיתא שם בגמ' בהדיא. ומשנה אחרונה יש לראות אם באמת אסורה לבעל משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא והא דקתני תביא ראיה לדבריה ליטול כתובה [ומיושב קושית מהרש"א ע"ש] דז"א דלמה תפסיד כתובתה אם אינה מביאה ראיה (ש) ודו"ק:
קשה לי באומרת טמאה אני לך [ברצון] דאסורה לבעלה כמ"ש התוס' בסמוך דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא א"כ ליתקנו לי' כתובה מינה ואפשר לומר דדוקא כשרוצה לצאת מן הבעל שאינה חפיצה בו כמו במאיס עלי וכה"ג קאמר התם כי נפקא איהי מרצונה דומיא דכי מפיק איהו שאינו חפץ בה שייך לומר ליתקנו ליה כתובה מינה משא"כ באומרת טמאה אני כו' חפיצה להשאר תחתיו רק אנן מפקינן לה מצד שהתורה אסרתה לא שייך לתקוני לי' כתובה מינה אף שזינתה ברצון ודו"ק:

בא"ד וי"ל דלעולם לא מיירי באומרת טמאה אני לך כו'. והא דבמירכס הוה אסירא הא אין אשה נאסרת על בעלה בדברים מכוערים עד שיראו כו' אה"נ דלבעל בכל גוונא הוי שריא רק לענין בועל כו':

בא"ד וכן נראה דבאומרת טמאה כו'. עיין ביבמות דף כ"ד ע"ב בדבור דרוכל בתוס' בד"ה אמר רבי כו' דלא כתבו כן ע"ש וק"ל:

בא"ד וכ"ש לפי השאילתות כו'. דלא איירי כלל באומרת טמאה ואפ"ה אי הוי מכוער תצא מן הבעל:

בא"ד ואין חילוק למר זוטרא כו'. משא"כ לפירוש היש מפרשים דלאמימר כופין לבעל להוציא י"ל דלמר זוטרא אין כופין לבעל אבל מ"מ אין פוחתין כמו למורדת אלא הפסידה הכל לאלתר [וכופין להשהות מאחר שהוא אינו רוצה] וק"ל. בעיקר שמעתין עליך לעיין בפוסקים בהרבה דינים ודו"ק:

תד"ה ואינהו. ולא אאומרת מאיס עלי כמו שמפרש ר"ת כו'. ר"ל דלא כר"ת שמפרש דקאי אאומרת מאיס עלי. כ"מ מהת"י שבגליון ודלא כמהר"ם. ובסוף דברי הת"י ט"ס וצ"ל דלא קנסינן לה בדידה מה שהביאה (אמה) [עמה] :

תד"ה אבל. פרטיה נואף להוצא וערק. כצ"ל:

גמ' דקתני ארבע שבתות. נ"ב בפ' הזרוע (קלב:) גבי טבח שממתינין לו ב' ג' שבתות. מוכח בהדיא דלשון שבתות לא בש"ק איירי אלא הכא מ"מ שפיר דייק מדהול"ל שלשים יום או חדש:

שם רבא אמר רב ששת כו'. נ"ב בפניא אמר הכי בצפרא הדר ביה (וכמ"ש בשבת קל"ו ב' ביצה כ"ד ב'):

שם שירא. נ"ב רש"י מפרש מלשון השיראין והסריקין (שבת כ: וש"מ) שהם מיני בגדים. משום דמייתי עלה בלאותיה. אבל ודאי אי הוה נמי תכשיט כמו השירים והנזמים (שם מו: וש"מ) אע"פ שאינו להבלות דבנצ"ב מטלטלין איירי. וכולהו שוו בהא. מדי הוא טעמא אלא משום דשמו אותם ולהצאה נתנו. וגם בכלי כסף שייך בלאות דפחתי כדאיתא באידך פרקין (דס"ז א') תד"ה דיקא. בתוספתא. נ"ב מהכא נמי מוכח כמש"ל בגמרא:

גמ' כלתיה דרב זביד אימרדא. בפרש"י איוב לט יח הגי' כאן אמריא:

תד"ה אבל כו'. וי"מ דכופין וכו'. עי' גיטין פד ע"א תוס' ד"ה הכא בידה:

תד"ה אבל אמרה כו' ויהודית דביתהו דר"ח דהוי לה צער לידה כו' לא רצתה לומר מאיס עלי.
משמע דמתביישה לומר על ר"ח מאיס עלי, וק"ל הא בפשוטו ניחא דלא רצתה להפסיד הבלאות. (אאב"ה גם בס' הפלאה הקשה כן) גם בלאו ה"ט דבמאיס עלי אין כופין אותו להוציא יקשה הא משמע דמכח צער לידה אינה רוצה להיות תחת בעלה.
ובהא דאמרינן לאו כל כמינה דאימך, ולא אמרי' דהיא אינה נאמנת שאמרה לה אמה כן דדלמא עיניה נתנה באחר י"ל במה דכתב הר"ן (אאב"ה בסוף מס' נדרים) דבנטמאה אני לך לא שייך שוויה אנפשה חד"א דמשועבדת לבעל וי"ל דבכה"ג דאמרה דלא נשתעבדה לבעל דמקמי הכי נתקדשה לאחר ל"ש כן (אב"ה הרואה יכול להקשות שהרי כתב הרמ"א בהגהת ש"ע סוף סי' מ"ו דאין אשה נאמנת לומר נתקדשתי מקודם לאחר אח"כ יצא גם קול קדושין, אבל דברי אבינו אב ישראל זצלה"ה הם טעם לשבח (ע"פ דברי הר"ן) לשיטת הב"י שם דסובר דגם בלא קול נאמנת, אלא שדרכו בקודש לקצר ולא לכתוב שדבריו עולים עפ"י שיטה זו ולא ע"פ זו וע"כ הזהרנו בההקדמה שאל יעלה ההורס על דברי אבינו ז"ל עד יראה אם קושייתו על דבריו הם ע"פ כל השיטות).
בא"ד וכיון דבאומר טמאה אני לך מיירי א"כ רוצה להפסיד כתובתה דהא מסתמא ברצון היה דבביתה היה.
בלא"ה מוכח דאמרה דברצון נטמאת דהא כל עיקר מה דמאמינים לה לומר דטמאה היא אלולא טעמא דארכוסי היה מרכס היינו משום דהיחוד הוי רגלים לדבר וזה שייך לענין רצון דהיחוד מורה דהיה ביניהם עצת זימה אבל אין היחוד רגלים לנאנסה.
בא"ד ואמאי תהא נאמנת במגו דאי בעי אמרה מאיס עלי.
הא דלא הקשו בפשיטות דכמו דנאמנת מאיס עלי ממה דרצונה להפסיד כתובתה, תהיה נאמנא ג"כ דזינתה מה"ט דרצונה להפסיד כתובתה היינו די"ל דמ"מ מכח הוכחה דארכוסי הוי מרכס מוכח דעיניה נתנה באחר ואינה חוששת לפסידת כתובתה לזה הקשו דתהא נאמנת במגו ולא מסתבר להו לומר דההוכחה דארכוסי הוי מרכס אלים כ"כ להיות בכלל אנן סהדי לדון במגו במק"ע:
ומתוך דבריהם משמע דאם במאיס עלי איך כופין אותו לגרש לא הוי מגו דרוצית יותר לומר דזינתה שיכופו אותו להוציאה וראיה זו כתב המג"א בספרו על תוס' דס' נזיקין, וכבר כתבתי בתשובה לדחות הראיה די"ל דרצונה יותר לטעון דזינתה דתאסר עליו לעולם ולא ישהה אותה מליתן גט כיון דלא יהיה לו תקנה לקיימה לאשה אבל אם תטעון מאיס עלי אפשר שישהה אותה דיחשוב שירבה בפיוסים לרצותה. (אאב"ה חכם אחד לא נתקררה דעתו בפירוש זה בדברי התוס' דמאן שקל ומאן פלג להם להתוס' דחזקה דארכוסי הוי מרכס כחה חזק להכחיש הנאמנות של שאחד"א ואין כחה כ"כ חזק להכחיש המגו עד שעשו מזה קושיא ואמר כי יותר הו"ל לאבא מארי זצוק"ל לומר דהתוס' תפסו חזקה זו לחזקה מעליא ומ"מ הקשו להימנא במגו כיון דמגו במקום חזקה הוא איבעי' דלא אפשיטא וראוי תהיה אסורה מספק ואמר זה החכם דמה דלא הקשו התוספות בפשוטו להאמינה דנטמאה ברצון היינו משום דבאומרת דברצון זנתה עושית עצמה רשעה וקיי"ל א"א מע"ר, ונשאל דבר זה לאחי חביבי הרב רבי שלמה נ"י והשיב בזה"ל אשר כתב מעלת כ"ת נ"י על דברי אבי רב הגולה זצללה"ה בדברי התוס' כתובות (דף סג ע"ב) דמה ראו התוס' לחלק בכח חזקה דארכוסי הוה מרכס ודלמא הוה חזקה מעליא להכחיש גם המגו, יפה העיר ואני מוסיף דהא שאחד"א עדיף מעדים דהא גם בעדים מכחישים אותו נאמן לגבי נפשיה (ומה דחשש עיניה נתנה באחר עומד נגד שאחד"א צריך לומר דזה הוה כאמתלא) ומגו הא גרוע מעדים דמגו במקום עדים לא אמרינן וכיון דחזקה זו עומדת נגד שויה אנפשה כש"כ דעומדת נגד מגו, אלא דבאמת זהו פרכא בעצם הדבר דאיך אפשר יהיה כוונת התוס' דבלא מגו א"נ מטעם חזקה דארכוסי הוה מרכס וכי עדיפא חזקה זו מעדים ואבא מארי ז"ל ע"כ כוונתו בסברת התוס' דזה דס"ל להי"מ דבמפסדת כתובתה ל"ש עיניה נתנה, אינו דבר ודאי אלא כעין חזקה דמסתמא בשביל נתינת עין לא תבוז לכסף כתובתה ועומדת חזקה זו נגד החשש דעינה נתנה אבל עדיין הוא אפשריי ומש"ה כשיש שוב חזקה דארכוסי הוה ימרכס המנגדת לחזקה דאין אשה מאבדת לכתובתה בשביל הילוך אחר עיניה, נשאר שוב חשש עיניה נתנה במקומו דאם תאמר להוכיח שלא נתנה עיניה מדאיבדה לכתובתה תוכיח להיפוך דע"כ נתנה עיניה, דאל"כ אלא דאמת בפיה ארכוסי היה מרכס, ואחר הצעה זו ממילא שפיר הקשו להאמינה במגו, ואי דהוה נגד חזקה דארכוסי הא איכא חזקה אחרת דאין אשה מאבדת כתובתה לנגד חזקה דארכוסי, ואוקי חזקה בהדי חזקה ונשאר רק חשש עיניה נתנה ויועיל המגו להכחיש חשש זה.
ומ"ש רו"מ דהקושיא דתהיה אסורה מספק עכ"פ דמגו במקום חזקה איבעי' דלא אפשטא, מ"מ גם בזה עדיין לא יסור הפקפוק מכל, דאכתי יש לשאול כיון דאין כל החזקות שוות, ויש שלא נכנסו בכלל האיבעי' וכמ"ש התוס' לעיל (סוף דף ט') דנגד החזקה א"א טורח בסעודה ומפסידה ודאי לא מועיל מגו, וכיון דחזקה דארכוסי הוה מרכס חזקה כ"כ לעמוד נגד שאחד"א דלמא עומדת ודאי נגד מגו ואינו בכלל האבעיא.
ואשר משבח מעלתו שי' דבריו בטעם התוס' דבלא מגו לא היה קשיא להו משום דאאמע"ר רוצה הייתי לומר למעלתו טול לך מה שהבאת הרי תיקשי לנפשיה דא"כ גם ממגו לא הקשו כלום דהא היכא דמע"ר גם מגו אינו מועיל ככתוב בש"ך [דיני מגו אות כד] אבל ראיתי שבספר שעה"מ (הלכות אישות פ"ט הלכה טו ד"ה הן אמת) כתב כדברי מכ"ת בכוונת התוס'. אך הוא הוכיח מזה באמת דסברי התוס' דאמרינן מגו גם היכא דמע"ר וכל כהאי הו"ל למעלתו שי' לפרש ולא לסתום. כי זה חדש דנמצא דעת התוס' דאמרינן מגו נגד אאמע"ר.
אבל אגיד להאדם הטוב רו"מ מה שנראה לי אופן לקיים הכונה זו בהתוס' ושמ"מ לא נצטרך לומר דס"ל דאמרינן מגו היכא דמע"ר וצריך אני להציע לפני כבודו איזה הקדמות כמדומה תסכים דעתו עליהן, והן.
אחת דאף להי"מ שבתוס' דהיכא דמפסדת כתובתה ליתא לחשש דעיניה נתנה, מ"מ יהיה הדין אם תאמר טמאה אני וכתובתי מחולה לך דלא נאמינה על הטומאה דע"כ לא יאמרו הי"מ דבריהם אלא היכא דאבדן כתובה יוצא מתוך טענתה אבל מחילה מלתא אחריתי היא, והטעם דכל שאין מחילה לעינינו אין אנו תולין שהיא בוזה כסף כתובתה ושדי' לזוזי בכדי ואמרינן לולא שאמת יהגה חכה לא היתה טוענת דברים שיגרמו לה אבדון כתובתה משא"כ במוחלת לפנינו אנו תופסין הענין כהווייתו שהיא רוצית לוותר הכתובה והכסף לא נחשב בעיניה ומחלה אותו ושוב תולין דמה שאומרת טמאה אני היא בשביל נתינת עין באחר כי אין דבר מונעתה אחרי שבל"ז אינה מקפדת על כתובתה:
השניה דאף במקום שאין אנו מאמינים לכל אשר יאמר האדם ומחזיקים קצת דבריו לכזב ובדוי בודאי, מ"מ אם לקצת הדברים שאין אנו מכזיבים בודאי אלא מפרשין אותם הנה אם יהיה לו מגו נאמין לו על אלה הדברים כפי תפיסתנו דבריו ולא נאמר הא כל טעם המגו דאמרינן דאינו משקר והרי זה שקר לעינינו דהא לא אמר כן כמו שאנו תופסים בדבריו ונפל המגו, וזה באמת לא היה מוסכם אצלי כ"כ מסברא, אבל מוכרח הוא מהתוס' דהקשו בפ"ק דסנהדרין (דף ט' סוף ע"ב) על המסקנא דרמב"ח דמה דקתני העדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנין, דזה הוא רק באנוסים היינו מחמת נפשות והקשו ע"ז דגם באומרים מחמת ממון נימא פלגינן דיבורייהו עיי"ש והרי הכא גם אחר שנפלוג דבורייהו ונפרשם דמחמת נפשות היה אכתי לא יהיו נאמנים בלא מגו, דהא גם באומרים בפירוש כן א"נ כ"א באין כתב ידם יוצא ממקום אחר במגו דהוה אמרי' אין זה כתב ידינו, מבואר מזה דתרתי עבדין ליה דמפרשין ותופסין הדברים לא כמו שאומר, וזה שאנו תופסין מדבריו מאמינים במגו, אף דמ"מ אנו תופסין ששיקר שלא כן הוא כאשר דבר, מ"מ הוי מגו.
השלישית דמה שתירצו התוס' בסנהדרין שם על קושיא זו דבחד גופא לא פלגינן דבוריה וכתבו לתרץ עוד כיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן ולכאורה התירוץ הראשון מרווח והשני דחוק ומה ראו על ככה, יש לומר דהיה דחיקא להו גם התירוץ הא' משום דבפלוגתא דר"ז ור"ש בפרק יש נוחלין (דף קלד ע"ב) מקשה בגמרא ומ"ש מדרבא, ומשני מ"ס כי פלגינן דבוריה בתרי גופי כו' משמע דבעי לומר דלא אדרבא פליגי כ"א בכוונת דברי רבא פליגי אם אמר אף בחד גופא או לא, וכיון דרבא הוא דשקיל וטרי בדברי רמב"ח שם בכתובות ומסיק אלא אי איתמר הכי איתמר א"כ יקשה למ"ד דרבא סבר דבחד גופא נמי פלגינן איך אמר דמחמת ממון א"נ ונצטרך לומר דרבא רק מפרש דברי המב"ח וליה לא סבירא ליה. וזהו דוחק בעיניהם:
הרביעית דמה דשוים בו כל הפוסקים (זונת הראב"ד שבהר"ן בפ' המדיר בסוגיא דעוברת על דת) דמה שאדם אומר לחובתו נאמן אף היכא דמע"ר כגון האומר לקחתי ממך ריבית או האומרת עברתי על דת דנאמנים ומחייבים לזה להחזיר הדמים שנטל ולזו להפסיד כתובתה, הטעם משום כיון דבידו למחול או לחייב עצמו דהוה כמחילה או כמחייב עצמו.
ואחר אלו ההקדמות נוכל לפרש דברי התוס' כך דהן אמת דמש"ה לא הקשו בפשוטו דברצון דנפסדת כתובה וליתא לחשש עיניה נתנה נאמין לדבריה כמו בטוענת מאיס עלי דזה לא הוה קשיא להו משום דאאמע"ר וכדברי מעלתו שי' ואולם מה שהקשו דנאמינה במגו אינו כפי הבנה הפשוטה דנאמינה שזינתה ברצון במגו. דהא היכא דמע"ר לא מועיל מגו אלא דקושייתם אזלא הכי דאנן נפליג דיבורה ונפרש ונתפוס מדברים שנטמאה באונס ונאמין זה שאנו תופסין מדבריה במגו דמאיס עלי, ואף דהיא לא אמרה כן מ"מ שייך מגו וכמו שהצענו בהקדמה שניה. בשלמא כל הטוענת נטמאתי באונס לית לה מגו דמאיס עלי דאין רצונה לאבד כתובתה אבל זו דמסכמת לאבד כתובתה דהא אומרת דנטמאה ברצון. אין דבר ימניענה עוד מלטעון מאיס עלי:
מיהו בלא מגו ליכא קושיא כיון דמפסדת כתובתה נאמין לה, דאמנם כן אלו היה אפשר לנו לתפוס דבריה כהווייתן, באמת היה נופל חשש דעיניה נתנה כיון דהפסד כתובתה יוצא מתוך טענתה אבל עכשיו דא"א לנו ליקח דבריה כמו שהן דאאמע"ר אלא מפרשי' שנטמאה באונס, ומה דמ"מ הפסידה כתובתה הוא דהוי כמוחלת מ"מ לכתובתה הנה המחילה שאצל טענת נטמאתי באונס אינו מדחה לחשש עיניה נתנה וזה על פי הקדמה ראשונה ורביעית שהצענו. אבל להאמינה במגו יפה הקשו דנהי דאנו תופסי' מדבריה שנטמאה באונס ואבדון כתובתה הוא מטעם מחילה מ"ע כיון דמוחלת ואינה חוששת לכתובה כבר סר המונע ומסיר המגו, ושניא דא מכל טוענת נטמאתי באונס, דאמרינן מסתמא רוצית בקיום כתובתה וזהו שמנע אותה לטעון מאיס עלי.
ולא היה אפשר להו להתוס' לתרץ כמה שתירצו בסנהדרין על קושייתם דנפלוג דבוריה, דתירוצם השני הא לא שייך הכא דהא שאחד"א הוא דאורייתא ותירוצם הראשון נמי לא דהא מרא דעובדא בנדרים הוא רבא ויקשה אכתי למ"ד דרבא אמר בחד גופא נמי פלגינן וזה ע"פ הקדמה השלישית שהקדמנו:
כל זאת אני כותב דרך פלפול קצת אבל לקושטא דמלתא לענ"ד עצם דברי רו"מ שהם דברי שעה"מ מופרכים דאיך שייך שלא להאמינה היכא דשויה אנפשה חד"א משום דאאמע"ר בין יהיה כקצת האומרים דשאחד"א הוא מטעם נדר בין כקצת שהוא מטעם הודאת בע"ד לחובתו כמאה עדים דמי הנה כמו דנאמן אדם לחובתו גבי ממון ה"נ נאמן לגבי איסורא ועל כרחנו צריכים אנו לפירושו של אבי מ"ו זצוק"ל. וחפשתי וראיתי שגם בספר הפלאה פירש כן והוא אבי ז"ל לא ראה ולא ידע מדברי ההפלאה כי לא היה דרכו לשקוד על ספרי האחרונים גם כתב הרבה מדבריו עד לא יצאו החבורים ההם ואין ספק כי לא מעט ימצא מדבריו הקדושים בספרן של צדיקים שקדמוהו בחבוריהן זולת במסכת כתובות עשה חסד חד מן חכימיא דפה הוא המופלא רבי מאיר שטארקמאן, וטרח לחפש בספר הפ"י ובספר הפלאה ואשר מצא מהלקוטים כתוב שם רשם לי, ורב אשר מצא והנחתי מהציגו בזה ולולי הוא הנה אנכי מלבד שאיני מופנה איני רגיל בחפוש וקשה עלי עבודה זו. והיה מובא הרבה דאמרו הני רבנן בכפילא, ומ"מ אי אפשר שגם הוא לא השאיר איזה דברים אשר כתובים שם ועיניו לא ראו והיה זה שלום עכ"ד אחי נ"י]:

בגמרא ואיהו כמאן סבר ופירש"י רבא דאמר הא בורכא היא כמאן סבר עכ"ל. ואע"ג דלפירושו רבא סבר כמתניתין אפ"ה מקשה שפיר כמאן סבר דהא לא פליג ברייתא אמתני' אלא דלברייתא נמי איתא לדינא דמתני' אלא דאח"כ חזרו ונמנו בתקנה מיוחדת וא"כ היאך פליג רבא אהאי ברייתא וקאמר הא בורכא ומשני הש"ס דרבא דאמר כרב ששת דאמר הלכה נמלכין בה ומדקאמר הלכה מכלל דפליגי או שסובר דאחר שרבותינו חזרו ונמנו שוב אח"כ בימי אמוראים חזרו ונמנו דנמלכין כדינא דמתניתין דבלא"ה אשכחן כמה תקנות בענין מורדת לפי השתנות הזמנים דינא דגמרא ודינא דרבנן סבוראי שהביאו התוספות ודינא דמתיבתא שהביאו הרי"ף והרא"ש ז"ל ע"ש:

בתוספות בד"ה ואינהו כמאן סברוה כו' ור"ת מפרש כו' דשולחין לה נמי קודם הכרזה כו' עכ"ל. ואע"ג דבלא"ה פשיטא דשולחין לה קודם הכרזה דאל"כ מנא ידעינן שהיא מורדת אם לא דאמרה בפני ב"ד בעינא ליה ומצערנא ליה וא"כ כיון שעל זה פסקו עליה דין מורדת מסתמא אמרו לה הב"ד שאם לא תחזור בה יוכרז עליה אפשר דאפ"ה סבר רמי ב"ח דצריך לשלוח לה קודם הכרזה ממש ובספר נתיבות המשפט מביא בשם תלמידי רבינו יונה דלרמי ב"ח לעולם צריכין לשלוח לה קודם כל הכרזה והכרזה מהד' שבתות שמכריזין עליה וכן לאחר כל הכרזה והכרזה ואפשר שהוכרחו לפרש כן לפי שיטת התוספות משום דנ"ל דוחק לפרש דהנהו אמוראי ס"ל דאין שולחין לה קודם הכרזה כלל דמהיכי תיתי נכריז עליה מבלי שיודיעו לה אולי תחזור בה ולא משמע ליה לחלק בהאי סברא דפרישית לפי שיטת התוס' שלפנינו ובשם הראב"ד ז"ל כתבו הר"ן והרא"ש ז"ל דנמלכין בה דקאמר היינו דצריך לאימלוכי בה אי ניחא לה טפי בדינא דמשנתינו או בדינא דרבותינו שחזרו ונמנו. ולכאורה נראה ג"כ דוחק דהא מפשטא דרבותינו משמע שחזרו ונמנו לטובת הבעל ולהחמיר על האשה. וא"כ מ"ט דנמלכין בה אדרבה נמלכין בו איכא למימר. ובאמת יש לדקדק למה הוצרכו לידחק בפירושא דשמעתין דנמלכין בה דאמאי לא מפרשו בפשיטות דהא דמסיק רבא משמיה דרב ששת הלכה נמלכין בה היינו תקנת אמוראים גופא דמסיק הש"ס שילהי שמעתין דמשהינן לה תריסר ירחא שתא אגיטא ובשלמא לשיטת רש"י ז"ל דמפרש לקמן דהא דמשהינן לה אמאיס עלי קאי ולא אמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה א"כ א"ש שהוכרח לפרש נמלכין בה דהיינו כמשנתינו ולא כרבותינו דחזרו ונמנו. משא"כ לשיטת התוספות דמסקו בסוף הדיבור דמשהינן לה תריסר ירחי קאי אמורדת דוקא וכן לרוב הפוסקים דקאי בין אמורדת ובין אמאיס עלי וא"כ שפיר מצו לפרש דנמלכין בה היינו כהאי מסקנא דשמעתין גופא דהכי משמע לכאורה סוגיא דשמעתתא בהא דמסיק לקמן דמשהינן לה ולא נקט לה בלשון הלכתא לאפוקי מכל הסוגיא דמעיקרא ולשיטתינו א"ש טובא דהיינו לפירש"י הלכה דרב ששת גופא דקאמר נמלכין בה אתא וכמדומה לי שעל דרך זה פירשה הרמב"ם ז"ל בחיבורו ע"ש ואין צורך לידחק בדבריו כמו שנדחק הר"ן ז"ל בשמעתין ע"ש ואין להאריך:

ברש"י בד"ה אבל אמרה מאיס עלי ולא הוא ולא כתובתו עכ"ל. נראה דהוכרח לפרש כן מדלא מפרש בגמרא כלום מה יהא בכתובתה אע"כ דפשטא דלישנא דמאיס עלי היינו שרוצית לצאת בלא כתובה וזה החילוק שבין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה ובין מאיס עלי דהאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה היינו שאינה רוצית לצאת בלא כתובה וכמו שפירשו התוספות בשם ר"ת ז"ל וא"כ ממילא דמאיס עלי היינו שאינה רוצית שום כתובה ומש"ה לא איירי בגמרא כלל מדין הכתובה כנ"ל וק"ל:

בתוספות בד"ה אבל אמרה מאיס עלי כו' וי"מ דכופין אותו להוציא כו' עכ"ל כ"כ הרמב"ם ז"ל דכופין אותו לשעתו לגרש וכבר תמהו עליו כל המחברים ובאמת דלכאורה יש לתמוה טובא חדא דהיכא רמיזא בלשון הגמרא דנהי דקי"ל כמ"ד לא כייפינן לה היינו שאין כופין אותה להיות יושבת תחתיו ומשמשתו בע"כ אבל אכתי מנ"ל דכופין אותו לגרש ועוד דמה סברא היא זו שנכוף אותו לגרשה שלא בטובתו בכה"ג דאיהו לא פשע מידי וכמו שהאריכו בזה המפרשים הקדמונים. אמנם לענ"ד נראה שהרמב"ם ז"ל וסייעתו יצא להם כן מלשון הגמרא משום דלא משמע להו שום סברא אפילו למר זוטרא דאמר כפינן לה לפרש דבריו כמשמעו דכופין אותה להיות תחתיו וישמש עמה בע"כ דכמו זר נחשב מה"ט דמסיק הרמב"ם ז"ל דאינה כשבויה שתבעל לו בע"כ ובה"ג נמי לא שייך למימר נמי דסייעתא דשמיא הוא דנפיק מינה ר' חנינא דכה"ג הו"ל בני שנואה ובני אנוסה. ומה"ט גופא ליכא למימר כפינן לה שמכריזין עליה בבה"כ כמו מורדת דמהיכי תיתי נכריז עליה כיון דאנוסה היא לא מיבעי' בנותנת אמתלא מבוררת אלא אפילו בלא אמתלא מבוררת כיון דאיכא למימר דקושטא קאמרה וכ"ש שרוצית להפסיד כתובתה א"כ אין שום סברא לביישה ברבים ולהכריז עליה אע"כ דלמ"ד כפינן לה היינו בהא דמשהינן לה אגיטא שאין כופין אותו לגרש וכיון דמעגנא ויתבה וטב למיתב טן דו ממילא זו היא כפייתה וסופה לומר רוצה אני בו ובכה"ג מסקינן דהוי סייעתא דשמיא. ולפ"ז מכלל דלמ"ד לא כפינן לה היינו שאין כופין אותה כלל להתעגן אלא שתתגרש מיד וזה שכתב הרמב"ם ז"ל כופין אותה לשעתו ולאפוקי דלא משהינן לה אגיטא אפי' עד תריסר ירחי כדמסיק הרמב"ם ז"ל לענין מורדת גמורה דבעינא ליה ומצערנא ליה ובעיקר תמיהתם נמי מסברא נ"ל דלהרמב"ם ז"ל וסייעתו הא בהא תליא דכל היכא דא"א לכופה שתשמשתו בע"כ א"כ ממילא דשורת הדין דמחייב לגרשה כדי שלא תתעגן כדמשמע בכולה סוגיא דבסמוך דלעולם נזקקין לכוף היכא דאיכא חשש עיגון בין לדידיה ובין לדידה כמו שאבאר בסמוך לענין יבמה ואפשר לומר דהרמב"ם ז"ל גופא וסייעתו למדו כן מדין היבמה דאע"ג דדרשינן ויבמה בע"כ אפ"ה היכא דנפלה לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה וכתב רש"י ז"ל הובא בתוס' בסמוך דלאו דוקא מוכה שחין אלא ה"ה לשאר אמתלא וכתב ג"כ דכופין אותו לחלוץ והיינו כדי שלא תתעגן כדבעינא למימר לקמן מסוגיא דשמעתתא ונראה שמזה הטעם סמך הרמב"ם ז"ל דין היבמה לדין האומרת מאיס עלי משום דמיבמה הוא דיליף לה כן נ"ל ולפ"ז משמע דשיטת רש"י ז"ל היא ג"כ כשיטת הרמב"ם ז"ל וכן כתבו באמת קצת מפרשים שכן היא שיטת רש"י ז"ל לענין מאיס עלי ומלשון התוספות דהכא נמי משמע דמספקא להו קצת בכוונת רש"י ז"ל ואין להאריך:

קונטרס אחרון
ע"א בסוגיא דמורדת כתבתי ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דבאומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש בטוב טעם בעזה"י והעליתי שכן הוא גם כן שיטת רש"י כמ"ש באריכות בפנים:

בא"ד ומפרש ר"ת דתצא מרוכל כו' כיון דשויה נפשה חתיכה דאיסורא כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דבמתני' דאומרת טמאה אני לך נמי תיקשי הא שויא נפשה חתיכה דאיסורא ע"ש והוקשה לו כן לפי שלא עיין בלשון התוספת דנדרים שהקשו באמת אמתני' גופא ותירצו שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה היכא שהוא למיגדר מלתא וכ"כ הרשב"א ז"ל וגדולי המפרשים דמשום שראו קלקול הדור שרגילות לומר כן ונתנו עיניהם באחר מש"ה תקנו שלא תהא נאמנת ועוד הרבה תירוצים נאמרו שם. אלא דנראה דפירוש ר"ת דהכא היינו לפי התירוצים שכתבתי ודוקא במתניתין דאיירי בסתם שאומרת טמאה אני לך שייך לתרץ כן משא"כ בהאי עובדא דנואף לא משמע ליה לתרץ כן כיון דנואף הוי ואיכא רגלים לדבר שהרי הבעל יודע שנתייחדה עם הנואף א"כ קשיא ליה שפיר אמאי לא מהימנא הא שוויא נפשה חתיכה דאיסורא כיון שיש רגלים לדבר כן נראה לי ברור:

גמרא אחת לי ארוסה ונשואה אפילו נדה וכו'. לפי סדר לשון הברייתא משמע דלא זו אף זו קאמר וצריך להבין בארוסה ונשואה מאי רבותא דנשואה יותר מארוסה. מיהו יש לומר דלפמ"ש הרא"ש דבמורדת מתשמיש כופין אותה לתשמיש ואפ"ה פוחתין מכתובה א"כ זה שייך בנשואה וכן בשומרת יבם שיכול לייבם בע"כ ואפ"ה פוחתין משא"כ בארוסה דחופה בעינן מדעתה א"כ כשהיא מורדת פשיטא שפוחתין עוד יש לומר דקאי אהא דקאמר ואפילו נדה דבנדה הוי רבותא טפי נשואה מבארוסה דבנשואה לא מפסיד מידי אלא משום דלא ה"ל פת בסלו משא"כ בארוסה דקי"ל דתבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים א"כ כשהיא נדה אלו לא היתה מרדה היו עולין אותן ימי נדה גם בשביל דם חימוד ועכשיו אפילו תתפייס אח"כ תצטרך לחזור ולמנות ז' נקיים א"כ מפסידו במורדת דאירוסין בכה"ג יותר מבנשואין. וק"ל:

שם אמר ליה רחב"י לשמואל נדה בת תשמיש הוא וכו'. נראה דהקשה לשמואל הכא משום דקצת קשה להבין דפליגי רב ושמואל בסברות הפוכות דהא לרב לפי תקנה דמתניתין אם היא מורדת לא הפסידה כתובתה מיד אלא פוחתין לה מעט מעט ואפ"ה כשהוא מורד ואמר איני זן יוציא מיד ויתן כתובה וכ"ש במורד מתשמיש והטעם בזה דהוא אינו מפסיד. אלא שצריך לשלם החוב הכתובה שהוא חייב כבר משעת נשואין. משא"כ בדידה שמפסדת כתובתה. אבל לשמואל לפי תקנת רבותינו הוא איפכא. דעשו תקנה במורדת שמפסדת כתובתה מיד אחר ההכרזה. ובדידיה ס"ל לשמואל באומר איני זן דאין כופין אותו להוציא וליתן כתובה מיד. אלא כופין אותו לזון ומוסיפין מעט מעט. והוא נגד הסברא וצ"ל משום דס"ל לשמואל דדוקא במורדת מתשמיש התקינו רבותינו. ובאמת ס"ל כשהוא מורד דצריך להוציא וליתן כתובה מיד אבל במורד ממזונות לא החמירו כל כך דלא שייך כל כך אין אדם דר עם נחש וכו' במזונות כמו בכפיה דתשמיש. ולפ"ז צ"ל דתקנת רבותינו לא היתה במורדת ממלאכה דהוי כ"ש מדידיה. ושפיר הקשה לשמואל בתר דמייתי רישא דברייתא דמוכח לשמואל דמיירי במורדת מתשמיש. דנדה בת תשמיש הוא ודוק:

שם אמר רבא הא בורכתא וכו'. ומנו ריב"ח וכו'. יש לפרש לפי פירש"י דרבא ס"ל דאין הלכה כרבותינו והיינו מדלא נישנת במשנתינו כדאיתא בביצא דף ו' ע"ב קתני בברייתא מה דלא קתני במתניתין אך אכתי יש לומר למ"ד לעיל דמורדת ממלאכה דאמרינן לעיל דס"ל כ"ש מתשמיש וכיון דמשני לעיל הא דקתני בברייתא חולה דע"כ במורדת מתשמיש. וכן כתבנו בסמוך דמוכרח לשמואל לומר כן. א"כ יש לומר דמתניתין לא מיירי במורדת מתשמיש ולכך לא שייך ביה תקנת רבותינו כלל והיינו דהשיב לו ר' נחמן אנא אמריתא וכו' ומנו ר' יוסי בר"ח דאיהו דאמר לעיל מורדת ממלאכה ומאי בורכתא. וק"ל:

תוס' ד"ה אינו דומה וכו'. משום דמדיר הוי טפי פת בסלו וכו'. לכאורה אכתי יש לדקדק הא דמקשה אברייתא נדה בת תשמיש. ולא הקשה על מתניתין דלמה מוסיפין מיד בשבת אחת. ולא נימא דומיא דמדיר דבשבת אחת אין מוסיפין כיון דלא ידע סברא דפת בסלו. כי היכי דיליף התם ב"ה שבת אחת מנדה. ה"נ נילף במורד מנדה. מיהו לרב כבר כתבנו דהמ"ל דהתם במפרש שפיר ילפינן מנדה דמותרת לאחר ז' אבל הכא במורד ליכא למילף מנדה. אלא דאכתי הא דמקשה לקמן רחב"י לשמואל נדה בת תשמיש אברייתא. המ"ל אמתניתין ולפמ"ש בסוגיא דמרישא דברייתא הוכיח דמורדת לשמואל ע"כ מתשמיש א"ש. וק"ל:

תוס' ד"ה אבל אמרה וכו'. ועוד הקשה ר"ת בריש הניזקין וכו'. לולי דבריהם יש לומר דלא תיקנו ליה כתובה מינה דא"כ כיון דטעמייהו די"מ דכופין אותו להוציא הוא מתקנתא דידה שלא תתעגן. א"כ אם יתקנו ליה כתובה מינה הדר תתעגן אם לא יהיה לה. וצ"ל דכוונתם דאם יהיה לה יתקנו לו כתובה. ובשביל זה לא תתעגן. ואם לא יהיה לה יכופו אותו להוציא בלא כתובה. אלא דדוחק לומר דהתקנה היא אם יהיה לה נכסי מלוג דהא אמרינן לעיל דף נ"ו ע"ב דנכסי מלוג לא שכיח וצ"ל דקושיתם למ"ד דלא הפסידה בלאותיה קיימים דאל"ה הרי באמת מפסדת נדוניא ורוב הנשים יש להם נדוניא כמ"ש התוס' דף פ"ג ע"ב ד"ה וקסבר וכו'. דאפילו ליתומים עניים אין פוחתין מחמשים זוז ע"ש. ועוד נראה דאין זה קושי' כל כך דהא קי"ל באנוסה דאין לה כתובה משום דאסור להוציאה. אע"ג דאם גירשה מגורשת לא תקנו משום חשש שיעשה עבירה וכ"ש הכא שצריכה לשקר ולומר מאיס עלי ויכול הבעל להשביעה כמ"ש הפוסקים דאין לחוש ולתקן כתובתה ותו דהא הבעל יכול לגרשה על תנאי אם טוענת באמת שמאיס עליה וכ"ש דא"ש דעת הרמב"ם דפסק כי"מ דכופין אותו להוציא. דהא כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות גירושין הטעם בכל הנך דכופין אותו להוציא אף דבעינן שיגרש מרצונו משום דכיון דהדין שצריך שיגרשה מסתמא ניחא ליה אלא שיצרו כופהו א"כ אם היא משקרת הרי דאין הגט כלום ולא חשידא שתנשא באיסור ואין לתקן כתובה בשביל זה. וק"ל:

בא"ד ויהודית דביתהו דר' חייא וכו'. לכאורה אף לפירש"י ז"ל קשה מזה דהא לא כפינן לה לתשמיש לכ"ע כשאומרת מאיס עלי וצ"ל משום דתפסיד מזונות עכ"פ וכל מה שיש לה יהיה תחת יד הבעל. משא"כ במקח טעות. וצ"ל דקושיתם גם הכא למ"ד דלא הפסידה בלאותיה קיימים ונדוניא. דאל"ה לק"מ דשמא לא היתה רוצה להפסיד נדוניא. ועוד נראה דצ"ל דלהי"מ כופין אפילו בלא באה מחמת טענה. אף דאתתא לא מפקדא אפריה ורביה דהא כבר היו לה בנים לדביתהו דרבי חייא. ודוחק לומר משום דמשמע ביבמות דף ס"ה ע"ב דהוי סברא שהיא מיפקדא אפריה ורביה דקאמר שם דלכי אתיידע לה דלא מיפקדא שתתה כוס של עיקרים א"כ היה לה לטעון בתחלה מאיס עלי. וכן משמע מדבריהם דלעיל דכוונת הי"מ אפילו באינה באה מחמת טענה דאל"כ לא הוי מקשו דיתקנו כתובה מיניה בשביל אותן נשים שאין להם בנים וגם מה שהקשו לקמן מהאי נואף דילמא הוי ליה בנים. וק"ל:

בא"ד וזה נמי אין להקשות במתניתין לר' יוסי וכו'. הא דלא תירצו דלר' יוסי באמת אינה נאמנת לומר מאיס עלי אלא כשמפסדת כל נכסי מלוג שלה. זה אינו כיון דטעמא די"מ הוא משום תקנת עגונות. ואם צריכה להפסיד הכל ממילא תתעגן. ותו דמשמע ממתניתין דמוסיף עליה חוב שאם תפול לה ירושה אח"כ יגבה מהם חובו. וע"ז ודאי קשה דתוכל לומר מאים עלי דאין סברא דבאומרת מאיס עלי אין כופין. עד שתכתוב לו כל נכסים שיפלו לה כל ימיה. מיהו כבר כתבנו במתניתין לישב קושיתם דלר' יוסי חוב בעלמא הוא על האשה בכל שבוע ואם תאמר מאיס עלי ותפסיד כתובתה. יגבה חובו ממקום אחר. ואין הכרח לדחוק דניכר ערמתה. ועוד נראה דיש לומר בפשטות לדעת י"מ. דבאמת חיישינן שמא עיניה נתנה באחר כיון דכבר אבידה כתובתה משום הז' דינרין. ולא אמרו דנאמנת במאיס עלי אלא בתחלה דמוכחא מילתא כיון שרוצה להפסיד כתובתה. מיהו בר מן כל דין נראה דאין זה קושיא כל כך דהא באמת לדעת הרמב"ם וכמה פוסקים דמחלקים בין מורדת דבעינא ליה. ובין מאיס עלי. אף לפי תקנת רבותינו דאין פוחתין אלא מפסדת מיד דבמורדת דבעינא ליה מפסדת בלאותיה קיימין ונדוניא. ובמאיס עלי אין מפסדת. א"כ קשה דכל מורדת תטעון מאיס עלי. אלא דבאמת צריכה שבועה על זה דמאוס עליה. א"כ ממילא דאין קושיא על ר' יוסי גם כן לשיטת היש מפרשים. ועמ"ש לקמן בסוגיא לשיטת רש"י ור"ת והרא"ש ז"ל. וק"ל:

בא"ד ואימתי תהא נאמנת במיגו וכו'. ר"ל דבלא מיגו אף דמפסדת כתובתה הוי מצי לשנוי דמטעם אירכוסי מוכח דמשקרה דהא רבא ס"ל בקידושין באשתך זינתה דאינו נאמן אלא במקום דמהימן לו וכיון דאיכא סברא דאירכוסי אינה נאמנת. אלא דאם נימא דבמאיס עלי נאמנת שפיר קשיא להו דלא אלימא כל כך סברא דאירכוסי לבטל המיגו. ובזה יש לפרש מה שכתב בתר הכי דאין נראה להתיר כלל מטעם דאירכוסי כיון דשויא אנפשיה חתיחה דאיסורא וכו' ר"ל דאפילו בלא הך מיגו דמאיס עלי אפ"ה לא נראה לפרש כן דהא אפילו באשת כהן שאומרת נאנסתי קשה מה ראו להתיר כיון דשויא אנפשיה חתיחה דאיסורא וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' ביבמות דף כ"ה וז"ל דלפי שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהן באחר ורוב האומרת כן משקרות לכך נראה להם להתירם עכ"ל א"כ לפי סברתם דכשמפסדת כתובתה לא שייך עיניה נתנה באחר א"כ צ"ל דהא דאינה נאמנת התם אף בלא מיגו דמאיס עלי ע"כ משום סברא דאירכוסי וכיון דסברא דאירכוסי לא שייך ברוב הנשים לא שייך להתיר באשה זו כיון דשויה אנפשיה חתיחה דאיסורא וטעמא דעיניה נתנה באחר ליכא משום דמפסדת כתובתה וע"כ דלבועל איירי ומיושב קושית מהרש"א ועיין מ"ש בישוב קושיא זו לעיל בתוס' דף י"ג ד"ה אין אוסרים וכו'. ע"ש:

והנה בש"ע אה"ע סימן קט"ו בסעיף ויו בהג"ה כתב בשם פסקי מהרא"י דהא דאמרינן עיניה נתנה באחר דוקא במקום שאין רגלים לדבר. אבל במקום שיש רגלים לדבר נאמנת. ונראה דהוציא מסוגיא זו דסוף נדרים דמיירי באומרת טמאה אני כמ"ש התוס'. ואפ"ה אי לאו סברא דארכוסי היתה נאמנת משום רגלים לדבר. אך לסברת התוס' לעיל דכשמפסדת כתובתה לא שייך עיניה נתנה באחר שפיר צריך טעמא דארכוסי. א"כ אין ראיה לסברת מהרא"י הנ"ל. וצ"ל דס"ל למהרא"י כמ"ש התוס' דמטעם ארכוסי אין להתיר מה דשוי אנפשה חתיכה דאיסורא וע"כ לאו מטעם הפסד הכתוב' דאף בזה יש לומר דמשקרת משום שנתנה עיניה באחר. אלא משום דאיכא רגלים לדבר. וטעמא דארכוסי מבטל רגלים לדבר. וממילא אינה נאמנת משום עיניה נתנה באחר ברוב הנשים כנ"ל. וק"ל:

בא"ד ועוד יש לומר דהתם מיירי וכו'. פי' דבריהם דאי לאו טעמא דארכוסי לא היה מועיל האמתלא. אף דכיון דנותנת האמתלא על דבריה הראשונים א"כ לא נשאר אלא הרגלים לדבר בלבד. ואין לאסור משום רגלים לדבר לחודא. מ"מ ס"ל להתוס' דאי לאו טעמא דארכוסי לא היה מועיל האמתלא על דבריה הראשונים דהא כתבו הפוסקים באה"ע סימן ע"ז דבעי' אמתלא הניכרת לב"ד לפי ראות עיניהם שדבריה האחרונים הם באמת א"כ היכא דאיכא רגלים לדבר משום שנתייחדה עם הנואף שמה שאומרת טמאה אני הוא אמת. א"כ אי אפשר לומר דהאמתלא יהא ניכר לבית דין שהוא אמת דהא רגלים לדבר שזינתה כדבריה הראשונים. והוי כשני הפכים בנושא אחד. אבל כיון דאיכא טעמא דאירכוסי. וליכא רגלים לדבר מן היחוד. שפיר נאמנת לומר וליתן טעם על שתיקתה. יצא לנו מזה לדינא דהיכא דאיכא רגלים לדבר שוב אין שייך אמתלא כדמוכח מדברי התוס' הנ"ל. וק"ל ועיין קונטרס אחרון:

מיהו בעיקר קושית התוס' יש לומר דלא הוי מיגו דאי בעי אמרה מאוס עלי דהא קאמרינן לעיל דף י"ט ע"ב דאין נאמנין לומר אנוסים היינו מחמת ממון אפילו במיגו משום דאין אדם משים עצמו רשע א"כ ה"נ כשאומרת ברצון זינתה אינה נאמנת אפילו במיגו. עוד יש לומר דליכא מיגו דמאיס עלי דהא קי"ל דזינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין. ובמאים עלי מיבעי ליה לרבא עצמו לקמן וכל היכא דלא תפסה לא מפקינן מיניה כדלקמן. וק"ל: