מה בין מורד למורדת. מאי שנא כשהוא מורד אינו נותן אלא חצי טרפעיק ליום וכשהיא מורדת נותנת טרפעיק: מי שוכר את מי. הוי אומר האיש שוכר את האשה ש''מ צערו מרובה: ויצרו מבחוץ. קשויו ניכר ומתגנה: מתני' המשרה את אשתו על ידי שליש. שנותן לה מזונותיה בבית אפוטרופוס ואינה מתגלגלת עמו: המשרה. המכרה ויכרה להם כירה מתרגמינן שירותא (מ''ב ו): לא יפחות לה. בשבת: לא פסק שעורים כו'. בגמ' מפרש לה: גרוגרות. תאנים יבשין: דבילה. תאנים דרוסות בעיגול ונמכרות במשקל: מפץ. רך ממחצלת: כפה. צעיף אחד משנה לשנה: ממועד למועד. אמנעלים קאי מנעלים חדשים לכל שלשת רגלים: חדשים. קשים לה בימות החמה לפי שהם חמים ויפים לה בימות הגשמים: אלא נותן לה כלים. חדשים של חמשים זוז בימות הגשמים כו': והשחקים שלה. אף כשיקנה לה חדשים ובגמרא מפרש למאי מיבעי לה: ונותן לה מעה כסף. לכל שבת לדברים קטנים: מעשה ידיה. אוקימנן לעיל (דף נט.) מותר מעשה ידיה: ואוכלת עמו לילי שבת. שהוא ליל עונה: שתי. קשה לטוותו כפלים כשל ערב: משקל של יהודה כפלים כשל גליל: גמ' ה''ג מני מתני' לא רבי יוחנן בן ברוקא ולא ר''ש: כמה הוא שיעורו. של עירובי תחומין: מתכוונין להקל. ר' מאיר היה רגיל לאכול פת בשבת יותר מבחול שהיה ממשיך פת לכל מינים הבאין לפניו ור''י היה אוכל פת בחול יותר מבשבת שהיה שבע במיני מעדנים: ר' יוחנן בן ברוקא. נתן שיעור קצוב ככר הלקוח בפונדיון כשלוקחין ד' סאין בסלע הן שתי סעודות וקס''ד חצי קב שהרי הסלע מ''ח פונדיונין שש מעה כסף דינר ומעה שני פונדיונין הרי י''ב לדינר וד' דינר לסלע הרי מ''ח וד' סאין כ''ד קבין מ''ח חצאי קבין נמצא לר' יוחנן לחצי קב שתי סעודות: רבי שמעון אומר. ב' סעודות הן שתי ידות של ככר משלש ככרות לקב ונמצא הקב ט' סעודות שלש סעודות לככר ושלש ככרות לקב: חציה. של ככר: לבית המנוגע. השוהה בבית המנוגע כדי אכילת פרס חצי ככר מטמא בגדים כדכתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו כששוהה שיעור אכילה הכתוב מדבר כדתניא בתורת כהנים ואע''ג דגבי סעודת עירוב אמרנו ג' סעודות בככר אין בו אלא ב' סעודות בינוניות ושל עירוב שיעורו להקל ובמצומצמות והיינו דאמרינן אכילת פרס בכל שיעור שהיית סעודה לפי ששיערוהו כחצי הככר: וחצי חציה לפסול את הגוייה. האוכל שיעור חצי פרס אוכלים טמאים נפסל גופו מלאכול בתרומה עד שיטבול והוא ב' ביצים שהככר של ג' לקב ח' ביצים הוא שהקב כ''ד ביצים ד' לוגין חציה של ככר ד' ביצים חצי חציה ב' ביצים: תמני סעודות הויין. קביים חטים דמתני' וארבעה עשרה סעודות היא צריכה לשבת: ואי ר''ש. דאמר ט' סעודות לקב: שמונה עשר הויין. והיא אינה צריכה אלא י''ד: צא מהן שליש לחנווני. רבי יוחנן לא שיער בחצי קב אלא בככר הלקוח בפונדיון מן החנווני והוא לקח ארבע סאין חטין בסלע ומשתכר שליש בטורח נמצאו בחצי קב שלש סעודות השתים הוא מוכר בפונדיון שנתן והג' משתכר: אכתי. קביים דמתניתין תרתי סרי הויין: ומשנינן אוכלת עמו לילי שבת. כדתנן במתני': הניחא כו'. פלוגתא לקמיה בשמעתין: באתרא דיהיב ציבי. מי שמוכר חטים לחנווני לעשות ככרות ולמכור בשוק במקום שהוא נותן לחנווני עצים לאפות אינו משתכר אלא שליש ובמקום שאינו נותן עצים מעכב לעצמו מחצה שממעט הככרות למכור ביוקר כדי יציאת העצים: כמאן כר' חידקא. בתמיה נימא כר' חידקא סתם לה מתני' דאמר בכל כתבי הקדש ארבעה סעודות לשבת: ר''ש. דאמר תמני סרי הויין ואי כרבנן סבירא ליה לתנא דידן בסעודות שבת דל תלת יתירתא לארחי ופרחי:

מיחזי כשכר שבת. וא''ת והא שכר שבת על ידי הבלעה מותר כדאמרינן בפרק הזהב (ב''מ דף נח.) אם היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה נותנין לו שכר שבת וי''ל דהכא אסור משום דלא הוי כמו הבלעה דאין מוסיפין לכל שבת יחד אלא מה שעולה בכל יום ויום שאם יתפייס היום או למחר באמצע השבוע אין מצטרפין כל ימי השבוע זה עם זה: וחצי חצייה לפסול את הגוייה. הך פסול גוייה אין זה אותה גזרה די''ח דבר דהאוכל אוכל ראשון כו' כמו שפירשנו בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פב: ושם): כמאן כרבי חידקא כו'. וא''ת לדידיה נמי לא ניחא ליה למאן דאמר אוכלת עמו לילי שבת אוכלת ממש ושמא היה יכול לומר ולטעמיך ולפי המסקנא אתי שפיר דכל היתרון הוי לארחי ופרחי:

מתני': המשרה את אשתו על ידי שליש. פירש הראב"ד ז"ל: כגון שהוא עושה מלאכה בעיר אחרת, או שלומד בעיר שעונתו מערב שבת לערב שבת. ונראה שהזקיקו לרב ז"ל לפרש כן. שאלו בעושה מלאכה בעירו אי אפשר לו להשרותה על ידי שליש אלא אוכלת עמו על השולחן. ואי לא, יוציא ויתן כתובה משום דשמעי' בה אינשי וזילא בה מילתא, דמה יאמרו הבריות מה ראתה זו להתרחק משולחן בעלה, דתנן (לקמן כתובות ע, א) המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס, יותר מכאן יוציא ויתן כתובה, ואמר עלה בגמרא (ע, ב), מאי שנא שלושים, עד ל' לא שמעי אינשי ולא זילא ביה מילתא, יותר משלושים שמעי אינשי וזילא ביה מילתא, כן נראה לי. אי נמי, מתניתין כשקבלה עליה, והכין מוקי לה בירושלמי בפרק המדיר (ה"א).

הא דאמרינן לא קשיא הא באתרא דיהבי ציבי הא באתרא דלא יהבי ציבי. קשיא לי, אכתי בצירי להו דהא בעיא לאפוקי מינייהו רביע משום ציבי, דבשלמא שכר אפיה לא יהיב לה דאיהי חייבת לאפות ובשלא הכניסה לו שפחות, אבל ציבי ודאי יהיב לה. ויש לומר, דממקום אחר נותן לה ציבי, ולא הזכירו אותן בגמרא כמו שלא הזכירו נר וקדירה וחבית, אף על פי שהוא חייב ליתן לה וכמו שמפורש בתוספתא (פ"ה, ה"ז), שלא הזכירו במשנתינו אלא אכילות אבל הכשר אכילות לא, כן נראה לי.

אי הכי שית סרי הויין. איכא דקשיא ליה, למאן דאמר אוכלת עמו שבסרי הויין, ודחקו עצמן בתירוץ קושיא זו דאוכלת עמו משלה. וזו שלא כסוגייתנו, ובירושלמי (בפירקין הי"א) אמרו מפורש אוכלת משלו. ואיכא מאן דאמר דכי אמרינן שית סרי הויין למאן דאמר אכילה תשמיש, אבל למאן דאמר אכילה ממש שיבסרי הויין. וזה נכון, ואף על גב דקיימא לן כמאן דאמר אכילה ממש, לרווחא דמלתא קא מקשה, כלומר, אפילו למאן דאמר אכילה תשמיש, לא משכחת לה אלא כר' חדקא. ופריק, אפילו תימא רבנן, דל חדא לארחי ופרחי, וכשתמצא לומר אכילה ממש דל תרתי לארחי ופרחי.

מתני': נותן לה קב קיטנית. ירושלמי (פ"ה ה"י) נותן לה פת ונר ופתילה כוס וחבית וקדרה ואיתא נמי בתוספתא (פ"ה ה"ז).

מתני' משר' את אשתו ע"י שליש לפי דברי הרמב"ם ז"ל הרשות ביד הבעל להשרותה ע"י שליש כשנותן לה כל צרכה כדין משנתינו אבל אינו נכון כי היאך תהא זולתו והא זילא בה מלתא טובא ולקמן בפרק המדיר דתנן עד שלשים יום יעמיד פרנס אמרינן בתלמודא עד שלשים יום לא שמעין ביה אינשי משלשים יום ואילך שמעין ביה אינשי וזילא ביה מילתא ובירושלמי הקשו ממשנתינו על משנת המדיר ואמרו כאן שקבלה עליה כאן כשלא קבלה עליה כלומר דמתני' דהכא כשקבלה עליה וכן עיקר הלכך כל שלא קבלה עלי' אינו יכול להשרותה ע"י שליש יותר משלשים יום אלא או אוכלת עמו על שלחנו או יוציא ויתן כתובה וכן פסקו רבינו והרשב"א והראב"ד ז"ל כן סובר שפי' משנתינו במי שמלאכתן בעיר אחרת שעונתו מליל שבת לליל שבת שע"מ כן כנסה:

(נכנסה) נותן לה קב קטנית גרסינן ונותן לה פת ונר ופתילה וכוס וחביות וקדרה וכן הוא בתוספת בפי' ותנא דידן אכילות קתני הכשר אכילות לא קתני ואם אין נותנים לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה פי' מותר מעשה ידיה כדפרישנא לעיל בפירקא אליבא דרב ושמואל דהלכתא כוותייהו והא דקתני אם אינו נותן לאו דוקא שהרשות בידו שלא לתת לה דא"כ לרב הונא אמר רב שאינו יכול לכופה על מעשה ידיה אם אינה יכולה לכופה מה הועילו חכמים בתקנתם אלא ה"ק שאם אינו מעלה לה מעה כסף לפרנסה והיא שותקת לא ויתרה מותר וה"ה למזונות ומעשה ידיה אלא לרבותא קמ"ל דאפילו למעה כסף שאינה צריכה לו כ"כ לא אמרינן ויתרה וכ"כ הרמב"ן ז"ל מיהו אם כבר נתנה לו העדפה ולא תבעה ממנו מעה כסף כלל מסתמא ויתרה והיינו דקתני מותר מעשה ידיה שלה שיכולה לתפוס בו דעל משכונה סמכא ולפיכך מחלה כך נ"ל:

גמרא מתני' מני וחציו לבית המנוגע. פי' רש"י ז"ל חצי של ככר זו לבית המנוגע בין לר' יוחנן בן נורי ובין לר"ש וא"ת לר"ש נפיש ליה דהא שיעור בית המנוגע כדי אכילה אחת ויש בככר לפי דעתו ג' סעודות תירץ רש"י ז"ל דבעירוב הקלו ושערו הדבר בג' סעודות בינונית אבל לעלמא אין בו אלא שתי סעודות ולגבי בית המנוגע נמי אזלינן לקולא ובעי לסעודה חצי הככר דהכי גמירי להו:

קשיא דרב חסדא פי' דקים לה תרווייהו אמרינהו רב חסדא. הא באתרא דלא יהבי פי' ומתני' דהכא דמשערינן בככרי של בעל הבית אתי פלגא שדי עלייהו והוה ליה שית. וא"ת ואיהי ציבי מיתן ליה דבשלמא שכר אפי' לית לן למיתן לה דאדרבה היא אופה לו כל זמן שלא הכניסה לו שפחות אלא ציבי איהו בעי למיתן לה וי"ל דבעלה יהב לה ציבי ולא הזכיר אותו התנא כשם שלא הזכירו חבית ונר וקדר' דהכשר דאכילות לא קתני כן פירש הרשב"א ז"ל:

א"ה שיתסר הוא ופי' קושיין למ"ד אוכלת תשמיש דלמ"ד אוכלת ממש שבסרי הוויין וחד מינייהו פרכינן ולמסקנא אוכלת ממש מוסיפין חדא יתירתא לארחי ופרחי טפי אבל ליכא לפרושי כדפי' הראב"ד ז"ל דאוכלת עמו משלה דהא סוגיין לא מוכחא הכי ובירושלמי ג"כ אמר בפי' אוכלת משלו:

המשנה השביעית והוא בענין החלק החמישי והוא שאמר המשרה את אשתו על ידי שליש לא יפחות לה מקבין חטין או מארבעת קבין שעורים אמר ר' יוסי לא פסק שעורין אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום נותן לה חצי קב קטנית וחצי לוג שמן וקב גרוגרות או מנה דבילה אם אין לו פוסק לעומתן פירות ממקום אחר נותן לה מטה ומפץ אם אין לו מפץ נותן לה מחצלת ונותן לה כפה לראשה וחגור למתניה ומנעל ממועד למועד וכלים של נ' זוז משנה לשנה אינו נותן לה לא חדשין בימות החמה ולא שחקין בימות הגשמים אלא נותן לה כלים של חמשים זוז בימות הגשמים והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה והשחקין שלה אמר הר"מ פי' השעור לא פסק שעורים כפלים כחטים אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום שהשעורים שלהם רעות וזה כלו מבואר והדין בזה כלו לענין הדין כענינו וענינה ומה שילך בו מנהג המדינה:

אמר המאירי על ידי שליש ר"ל שאינו מפרנסה עמו בביתו ולשון משרה פירושו מאכיל מלשון כלבא ליכול שירותיה והודיע דרך כלל שכל שאינו רוצה שתאכל עמו ומספק לה מזונותיה כראוי שתהא אוכלת ושותה לעצמה הרשות בידו ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת כמו שיתבאר כך פירשוה גדולי המחברים ומכל מקום נראה מדברי גדולי המפרשים שאינו רשאי בכך אלא משנה זו במי שמשתכר בעיר אחרת אם ללמד אם לאמנות אחרת ומצד טורח מזונות ומתוך כך משרה אשתו על ידי שליש וכן נראה לי לפרש לשיטה זו שאף בעומד בעיר איפשר לפרשה וכגון שאף אשתו מסכמת לכך וזהו לשון המשרה ולא אמרו משרה אדם כלומר שאי איפשר לו בכך כל זמן שמלאכתו בעיר אלא בהסכמתה וכל שכן שאין יכול להוציאה מביתו ולהשרותה על ידי שליש בבית אחר ומכאן יצאה לי הוראה למעשה באחד שאסר דירתו לאשתו ודנתי בה מזו ומאותם שכתבנו למעלה נ"ח ב' בסוגיית המקדיש מעשי ידי אשתו שאינו כלום ואף קצת חברים הוסיפו על דברי שאף לדעת גדולי המחברים כן שאף הם לא אמרו שיהא יכול להשרותה על ידי שליש אלא בביתו שאם בבית השליש אף היא אומרת איני רוצה שתשיא שם רע עלי והדברים נראין ואף בתלמוד המערב שבפרק המדיר ראיתי שהקשו למשנתנו ויעמיד פרנס ותירץ יכולה אשה שתאמר אי אפשי להתפרנס אלא מבעלי והא תנינן המשרה וכו' תמן כשקבלה עליה ובא עכשו לבאר כשהוא עושה כן כמה מזונות פוסקין לה והוא שאמר לא יפחות מקבים חטים ר"ל בשבוע ושאלו בגמרא היאך איפשר שבקבים חטים יהו חמש עשרה סעודות שהיא צריכה להן עם סעודה שלישית שבשבת והלא לענין עירובי תחומין אמרו כמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ר"ל לכל אחד מן הרוצים לילך שם מזונו לחול ר"ל שאינו אוכל כל כך כבשבת דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר מזונו בשבת ואף הוא מתכוין להקל מפני שהוא סובר שמתוך שבשבת אוכל ליפתן הרבה הוא ממעט בפת ולפי דרכנו למדנו הואיל ושניהם מתכונים להקל כל שיש שם מזון שתי סעודות הן לחול הן לשבת לפי מה שהוא אדם ומרבה במאכל פת ברבוי הליפתן או ממעטו דיו הא מזון שתי סעודות בינוניות מתיר אפילו לרעבתן ומתוך כך הוא מפרש בה שתי סעודות בינוניות כמה הוא ואמ"ר יוחנן בן ברוקא ככר בפנדיון מארבע סאין בסלע והרי הסלע מ"ח פנדיונין וארבע סאין מ"ח חצאי קב ונמצא ככר של חצי קב מזון שתי סעודות והיאך אתה משער ט"ו סעודות לשני קבין תמני הוין ולר' שמעון דאמר שתי ידות לככר משלש לקב והוא בא למעט בשיעור כלומר שני חלקים מככר אחד שיהיו שלש ככרים בקב ודעתו שיעשו תשע סעודות מן הקב וכשעושה ממנו שלש ככרים שכל אחד שליש הקב נמצאו שתי סעודות בשני חלקים של ככר זה והרי הככר השלם שבו שליש הקב הוא שיעור שמנה ביצים ושני חלקיו חמשה ביצים ושליש ביצה ואם כן לר' שמעון י"ח סעודות הן והעלוה כדעת בן ברוקא ולענין עירוב דיו ברובע קב ולא נאמר שיעור חצי קב אלא אחר שיטול חנוני חציו בשכר טרחו והוצאת אפייתו ואע"פ שאמרו ב"מ מ' ב' המשתכר אל ישתכר יותר משתות לא נאמר אלא בחנוני הלוקח וחוזר ומוכר ואינו טורח במלאכת תקון הדברים שהוא מוכר אבל כל שהוא טורח בהם משתכר בהם מחצה נמצא רובע קב שהוא ששה ביצים שיעור שתי סעודות וקבים הם שש עשרה סעודות נמצאו שתים יתרות אחר שהיא אוכלת עמו בלילי שבת והניחום לה לאורחים ועוברים ושבים ויש פוסקים שאף בשבת אוכל עמה וכרבן שמעון בן גמליאל שאמר בגמרא ס"ה ב' כל לילי שבת ושבת ואף לדעת זה כל הנשאר תקנו לה לאורחים או מארבעת קבין שעורים כפל שבחטים ואמ"ר יוסי לא פסק שעורים אלא ר' ישמעאל וכו' פירשו בגמרא לא פסק שעורים כפלים בחטים אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום ששעורים שלהם רעים וכלל הדברים לענין פסק שנותן לה לחם שיעור שתי סעודות בינוניות בכל יום ממין התבואה שמנהג רוב העיר באכילתה אם חטים אם שעורים ושאר המינין אפילו אורז ודוחן ונותן לה ללפת את הפת חצי קב קטנית בשבוע וחצי לוג שמן וקב גרוגרות או משקל מנה דבילה והם קציעות של תאנים שנעשים כעין גבנים הנחתכין בסכין ונמכרין במשקל ואם אין לו גרוגרות וקציעות נותן כנגדן פירות אחרים ונותן לה מטה לאכול עליה ומפץ של גמי לשכב עליה ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת של קנים וגדולי המחברים פירשו מטה מוצעת לשכב ונותן לה מחצלת או מפץ להעמידה על חבלי המטה ושאלו בגמרא מפץ ומחצלת למה ופירשה באתרא דמלו פוריא בחבלי כלומר שאורגים המטוה בחבלים ואם תתן עליהם תבן או קש נופל בין סריגי החבלים וצריך ליתן המחצלת או המפץ על החבלים ואין להשכיבה על החבלים שאף הם מקלקלים את בשרה והוא ענין דמבגר לה האמור בגמרא ובגמרא נחלקו בכר וכסת דלרבנן אין נותנין ולר' נתן נותנין ושאלו בה אי דארחה מאי טעמא דתנא קמא אי דלאו ארחה מאי טעמא דר' נתן ותירצוה בדארחיה דידיה ולאו ארחא דידה וצריך ליתן לה מדין עולה עמו ולא נחלקו אלא בכר וכסת יתירא תנא קמא סבר אין נותנין לה אלא אחת לעצמה אבל אותה של עצמו כשהוא הולך אנה ואנה אינו חייב להניחה אצלה ור' נתן סובר שאף שלו חייב להניח אצלה דזימנין דמיתרמי בין השמשות ולא מצי לאיתוייה בהדיה ושקלא לדידה ואיהי גניא אארעא ותנא קמא לא חייש לאקראי והלכה כמותו הא כל שדרכה בכך אף לתנא קמא צריך להניחו אצלה וכן כתבוה ופירשוה גאוני ספרד:

ונשוב לביאור משנתנו והוא שנותן לה גם כן כלי אכילה ושתיה ונותן לה כפה לראשה ר"ל סעיף וחגור למתניה ומנעל מרגל לרגל בשלשה רגלים ונותן לה בגדים של חמשים זוז ר"ל מכסף מדינה משנה לשנה ונותן לה חדשים בימות הגשמים ומתכסה בבלאותיהן בימות החמה ואף כשעבר הקיץ והוא מחדש לה חדשים בחרף השחקים שהניחה הם שלה כדי ללבשן בימי נדותה נותן לה בכל שבוע מעה כסף לצרכה לכבוס או למרחץ או ליתן לאשה הקולעת ראשה ומעה זו לכל אשה ואשה הוא ר"ל אף למתפרנסת עמו אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת נחלקו בגמרא ס"ה ב' בפירושה מר אמר תשמיש ומר אמר אכילה ממש ומכל מקום הלכה כדברי שניהם ואם אין נותן לה מעה כסף מעשי ידיה שלה ופירשו בגמרא נ"ט א' מותר מעשי ידיה שמעה כסף תקנו לה תחת מותר מעשי ידיה ומה היא חייבת לעשות לו עד שהשאר יהא קרוי מותר משקל חמש סלעים שתי שיש טורח בטויתו מתוך דקות הטויה שהם עשר סלעין בגליל ר"ל שמשקלות של יהודה כפולות על של גליל או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהם עשרים בגליל ובזמן הזה מיהא שאינן בקיאים בשיעורים אלו הכל כמנהג המדינה אלא שבטוית פשתן אינו כופה כמו שביארנו ואם היתה מיניקה פוחתין לה ממעשי ידיה ומוסיפין על מזונותיה כפי מה שיראה לדיין או לשמאין ובפרט מוסיפין לה יין שהיין יפה לחלב במה דברים אמורים ר"ל לכל אלו שהזכרנו בעני שבישראל אבל בעשיר ונכבד הכל לפי עשרו ולפי כבודו אפילו היה ראוי לכמה תבשילין בכל יום פוסקין לה אם בעבד עברי אמרו כי טוב לו עמך קל וחומר באשתו ובאלמנתו שכל שפסקנו במזונות לאשתו כך לאלמנתו ובפירוש אמרו ס"ה א' בכלתו של נקדימון בן גוריון שפסקו לה סאתים יין לציקי קדרה מערב שבת לערב שבת ואע"פ ששומרת יבם היתה ומשלשה חדשים ואילך אינה ניזונת לא משל בעל ולא משל יבם אלא תובעת יבמה ליבם או לחלוץ איפשר שבשלשה חדשים הראשונים היתה או לאחר שלשה חדשים ותבעה את יבמה ועמד בדין וברח שניזונת משל יבם וכן פוסקין לאשה אם היא אשת עשיר ונכבד תכשיטין ומלבושים כראוי לה אם מצד משפחתה אם מצד משפחתו וכן לאלמנה פוסקין לה מלבושים נכבדים להטיל לה חן להיות לה קופצים והוא שאמרו על אלמנה אחת שבאת לפני רב יוסף אמרה ליה פסוק לי שיראי ואמר לה שיראי למה לך אמרה ליה לך ולחברך ולחברונך:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הנכנס לבית המנוגע טמא מיד טומאת שבעה ואם היה מביא עמו מלבושיו שלא בדרך לבישה אלא על כתיפיו אף הם טמאים בטומאתו אבל בגדים שהוא לבוש אע"פ שהוא נוגע בהם אין להם אלא טומאת ערב אלא אם כן שהא שם שיעור אכילת סעודה אחת והיא אכילת פרס האמורה בכל מקום מפני שהוא חצי הככר שהזכרנו לשתי סעודות והיא שלשה ביצים לר' יוחנן בן ברוקא אכילת פרס כשיעור שלש ביצים וגדולי הרבנים פסקו כר' שמעון לקרוא בכל מקום אכילת פרס שיעור ארבעה ביצים וכן נראה לי כמו שביארנו בערובין פרק שתוף:

האוכל אוכלין טמאים כשיעור חצי פרס אם שיעור ביצה ומחצה אם שיעור שני ביצים כל אחד לשיטתו נפסלה גויתו מלאכול בתרומה עד שיטבול ומכל מקום אינו פוסל תרומה במגעו אלא שנפסל גופו מלאכול בתרומה ועל זו אמרו חצי חציה לפסול את הגויה ומכל מקום בשמנה עשר דבר גזרו שאף בכביצה פוסל תרומה במגעו:

טומאת אוכלין בכביצה כמו שביארנו בכמה מקומות והוא שאמרו כאן בקצת ספרים חצי של חצי חציה לטמא את האוכלין והוא לר' שמעון כביצה ולר' יוחנן שלשה רבעי ביצה ומכל מקום בכל התלמוד אנו דנין בכביצה ולדעת ר' שמעון ומכאן נראה לי לפסוק כר' שמעון אף בשאר כמו שביארנו בעירובין:

חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת ויראה שאף הנשים חייבות בהם ובבציעה על ככר שלם בתוך ככר שלם שאף הם היו בנס של מן ולחם משנה וכן ראיה ממשנה זו שפוסקין לאשה מזון חמש עשרה סעודות להגיע מהן שלש לשבת:

אמר ר"ט ב"ק כותבין אגרת מרד על ארוסה וא"כ אגרת מרד על שומרת יבם ואותבינן ליה ממאי דתניא אחת היא לי ארוסה ונשואה ואפילו נדה ואפילו ש"י ושקלינין וטרינין ואסיקנא אידי ואידי שתבע ליבם ולא קשיא כאן כמשנ"ר כאן כמשנ"א דתנן מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרינן מצות חליצה קודמת למצות יבום (והרב פוסק מצות חליצה קודם למצות יבום כמשנה אחרונה):

וכיון דאמרי' בפ' החולץ אר"י ב"א חזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה עד ולבסוף סברוה כרבנן דאמרי יבמה יבא עליה מ"מ בטלה לה למשנ"א ובטלה לה למימרא דשמואל דסבר כמשנ"א וכותבים אגרת מרד אף על ש"י כדתניא בברייתא ונ"ל שהתובעת גט מבעלה בעודו שכ"מ כדי שלא תהיה זקוקה ליבם כדין מורדת משוינן לה שהרי אוסרת עצמה על יבמה ויכול הבעל לעכבה בגט עד שתמחול לו כתובתה וזה מדין התלמוד עיין למטה בפ' דיני בהל' הפוסקים אבל תיקון הגאונים כיון שבמורדת תקנו ליתן גט כ"ש בש"י שעדיין אינה אשתו מיהו ה"מ דשקולי נדוניתא אבל מו"מ ותוספת לא שכל דינה דומה לדין המורדת:

ר"י אומר וכו'. מאי טרעפיקין אמר ר"ש איסתרא וכמה איסתרא פלגי דזוזא תנ"ה ר"י אומר ג' טרעפיקין שהן ט' מעות מעה וחצי בכל יום א"ל ר"ח ב"י לשמואל מ"ש איהו דיהבינן ליה שכר שבת ומ"ש איהי דלא יהבינן לה שכר שבת א"ל איהי דמפחת קא פחית לא מחזי כשכר שבת איהי דאוסיפא קא מוסיפי מיחזי כש"ש. א"ל ר"ח לשמואל מה בין מורד למורדת א"ל צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי ד"א זו יצרה מבפנים וזה יצרו בחוץ פי' שהוא תובע בפה והאשה אינה תובעת בפה הלכך של איש קשה משל אשה:

מתני' המשרה את אשתו ע"י שליש לא יפחות לה מקביים חטים ומד' קבין שעורים אר"י לא פסק [לה] שעורים אלא ר"י שהוא סמוך לאדום ונותנים לה חצי קב קטנית וחצי לוג שמן קב גרוגרות או מנה דבילה ואם אין לו פוסק לעומתן פירות ממקום אחר ונותן לה מטה ומפץ ואם אין לו מפץ מחצלת ונותן לה כפה לראשה וחגור למתניה ומנעלים לרגליה ממועד למועד וכלים של נ' זוז משנה לשנה ואינו נותן לה לא שחקים בימות החמה ולא חדשים בימות הגשמים והיא מתכסה בכל אותן בימות החמה והשחקים שלה ונותן לה מעה כסף לצרכיה והיא אוכלת עמו מליל שבת לליל שבת ואם אין נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה. ומה היא עושה לו משקל ה"ס שתי ביהודה שהן (ט"ז) [עשר] סלעים בגליל או משקל י' סלעים ערב ביהודה שהן כ' שקלים בגליל. ואם היתה מניקה פוחת' לה ממעשה ידיה ומוסיפים לה על מזונותיה בד"א בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו פי' המשרה אשתו ע"י שליש כגון שהוא עבד ונשכר לאחרים ואוכל עמהן כדרך הפועלים שאוכלים במקום שעושים מלאכתן ואומר לב"ד שיפרנסו את אשתו משכר פעולתו ומשרה הוא לשון ויכרה להם כירה גדולה דמתרגמינן שירותא לא יפחות מקביין חטין אי קשיא היאך יספיק לה קביים בשבוע והרי העומר היה מאכל כל איש ואיש ליום שנמצא כ"ו סעודות לעומר והעומר הוא מ"ג ביצים וחומש ביצה קרוב ב' קבים שב' קבים הן מ"ח ביצים מצאתי ששאלה זו נשאלה למר רב שלום ז"ל והשיב כל מדות חכמים כך הם כל דבר ודבר יתנו בו שיעור למטה ושיעור למעלה וכו' עד אף כאן לענין משרה את אשתו זו שיעור קטן למטה כדי קיום נשמה ולא לכל אדם פוסקים כך אלא לעני שכך שנינו בד"א בעני מישראל אבל במכובד כו' ועד כמה עד ז' רביעית ועוד שהן מ"ג ביצים וחומש ביצה:

א"ר יוסי לא (פחות) [פסק] שעורים וכו' אטו באדום הוא דאכלינן שעורים וכ"ע ל"א שעורים אלא ה"ק לא פסק שעורים כפל כחטים אלא ר"י שהיה סמוך לאדום. ששעורים של אדום רעות הן:

ונותן לה קב גרוגרות פי' תאנים יבשים או מנה דבילה (תני) [פי'] דרוסין ועושין מהן עגולין ונמכרים במשקל. ואם אין לו מפץ מחצלת פי' המפץ הוא יותר יקר מן המחצלת:

תניא בתוספתא בפרק הבוגרות המשרה את אשתו ע"י שליש וכו' וכולן במדת איטלקי אפילו נדה אפילו שומרת יבם נותנים לה כוס חבית פך נר ופתילה יין שאין נשותיהן של עניים יושבות על הכר. ואמרינן ואילו יין לא קתני מסייע ליה לרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר אין פוסקין יינות לאשה:

מתני' המשרה את אשתו על ידי שליש כו' הכא נמי צא מהם מחצה לחנוני והשתא הוה לי' דרבי יוחנן בן ברוקא דאמר ככר בפונדיון לוג והיינו ששה בצים וחצי' דהיינו שלש בצים לבית המנוגע וחני חצי' דהיינו ביצה ומחנה לפסול בה את הגוי'. אבל לר' שמעון הככר שלישית הקב שהוא ח' בצי' חצי' ד' בצים לבית המנוגע וחצי חצי' דהיינו ב' ביצים לפסול כו' אשתכח דשיעורא דר' שמעון נפיש שהרי ככר שלו גדול משל ר' יוחנן בן ברוקא אבל לענין עירוב אכתי דר"י בן ברוקא נפיש דהא דר' יוחנן בן ברוקא הוי לוג דהוא ששה בצים ודר' שמעון שתי ידות של ככר של שמנה בנים והיינו חמשה בצים ושליש. וקיימא לן כר' יוחנן בן ברוקא כדאמרי' התם אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאים בסלע מזונו ליום ולילה. והא כתיבנא לה במסכת עירובין בס"ד:

אי הכי שיתסרי הויאן וכמאן דאמר אכיל' ממש שבסרי הויאן:

מחזי כשכר שבת ואף על גב דשכר שבת מותר בהבלעה כדאמרינן בבבא מציעא [נח א'] אם היה שכיר חדש כו'. הכא אסור דלא בהבלעה הוא שאין מוסיפין בכדי השבת ביחד אלא מה שעולה לכל יום ויום שאין מצרפין שבעת ימי שבת ונותנין לה ביחד דיש לחוש שמא יתפייס היום או מחר. תלמידי רבינו יונה ז"ל וכן כתבו התוספות ז"ל:

מתני' המשרה את כו'. פי' משרה מי שאינו אוכל אשתו עמו ונותן לה מזונותיה על ידי אחר ומצינו לשון שדומה לזה האי בר בי רב דיתיב בתעניתא כלבא ליכול שירותיה ור"ל סעודתו. הכא נמי ר"ל המאכיל לאשתו על ידי אחר ואית דמפרשי משרה מלשון מחנה דמתרגמינן משריתא ור"ל מי שנותן תחנות לאשתו ע"י אחר. תלמידי רבינו יונה. ורש"י ז"ל פי' כלישנא קמא וז"ל במהדורא קמא המשרה אשתו וכו' שאינו מפרנסה בביתו אלא מספק מזונותיה על ידי שליש. משרה לשון סעודה כדאמרינן בעלמא כלבא ליכול שירותיה. ע"כ:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל לפי דברי הרמב"ם ז"ל הרשות ביד הבעל להשרותה על ידי שליש כשנותן לה כל צרכה כדין משנתנו אבל אינו נכון כי האיך תהא זולתו והא זילא בה מילתא טובא ולקמן בפרק המדיר דתנן עד שלשים יום יעמיד פרנס אמרינן בגמרא עד שלשים יום לא שמעו ביה אינשי משלשים יום ואילך שמעו ביה אינשי וזילא ביה מילתא. ובירושלמי [פ"ז ה"א] הקשו ממשנתנו על משנת המדיר ואמרו כאן שקבלה עליה כאן שלא קבלה עליה כלומר דמתניתין דהכא כשקבלה עליה וכן עיקר הילכך כל שלא קבלה עליה אינו יכול להשרותה על ידי שליש יותר משלשים יום אלא או אוכלת עמו על שלחנו או יוציא ויתן כתובה. וכן פסקו רבינו והרשב"א נר"ו. והראב"ד ז"ל כן סובר שפי' משנתנו נמי שמלאכתן בעיר אחרת שעונתו מלילי שבת ללילי שבת שע"מ כן נכנסה ע"כ.

וכיוצא בזה כתב ה"ר ישעיה מטראני וז"ל המשרה את אשתו כו'. פי' שהוא עני ונשכר לאחרים ואוכל עמהם כדרך הפועלים שאוכלין במקום שעושין מלאכתן ואומר לבעל ביתו שיפרנס את אשתו משכר פעולתו ומשרה הוא לשון ויכרה להם כרה גדולה מתרגמינן שירותא. עד כאן:
לא יפחות לה משני קבין חטים במס' עירובין נחלקו רבי יוחנן בן ברוקה ור"ש גבי שיעור עירובי תחומין דר' יוחנן סבירא ליה דיש בקב אחד ח' סעודו' אשתכח דהוו בשני קבין ט"ז סעודו' ור"ש ס"ל שיש בהם י"ח סעודו' ובין למר ובין למר קשיא משנתנו אמאי נותן לה ב' קבין דבפחות מהאי שיעור סגי לה בשתי סעודו' בכל יום ומתרץ בגמרא דלר' יוחנן לא קשה דמששה עשר סעודו' תוציא אח' לאורחים ישארו ט"ו שנים לכל יום ויום ושלשה לשבת ולר"ש דאמר י"ח ס"ל שצריכים שלשה סעודות לאורחים וט"ו לאכילתה כדאמרן.
והקשו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שבזה השיעור יספיק לה דהא אמרינן בפרק כיצד משתתפין [עירובין פג א'] ת"ר ראשית עריסותיכם כדי עיסתכם כדי עיסת מדבר מכאן אמרו כל האוכל במדה זו הרי זה ברוך ומבורך פחות מזה הרי זה מקולקל במעיו הנה שעל האוכל פחות מעומר ביום אמרו שהוא מקולקל במעיו והעומר הוא שני קבין פחות חומש ואומרים שנוכל לתרץ דה"מ בלא לפתן אבל הכא שנותנין לה שאר דברים אינה אוכלת כל כך לחם ועוד דנשים מתוך שאינם עוסקים במלאכה כמו האיש אינן אוכלו' כל כך. תלמידי ר' יונה ז"ל:

וז"ל ה"ר ישעיה מטראני ז"ל אי קשיא היאך יספיקו לה שני קבין בשבוע והרי העומר היה מאכל כל איש ואיש ליום שנמצא שתי סעודו' לעומר והעומר הוא מ"ג ביצים וחומש ביצה קרוב לשני קבין ששני קבין הן מ"ח ביצים מצאתי ששאלה זו נשאלה לרב שר שלום גאון זצוק"ל והשיב כל מדות חכמים כך הם כל דבר ודבר נתנו בו שיעור למטה ושיעור למעלה כו'. עד אף כאן לענין המשרה את אשתו זהו שיעור קטן למטה כדי קיום נשמה ולא לכל אדם פוסקין כך אלא לעני שכך שנינו בד"א בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו ועד כמה עד שבעה רבעים ועוד שהם מ"ג ביצים וחומש ביצה. ע"כ:
אמר רבי יוסי לא פסק שעורים אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום ובגמרא פריך באדום הוא דקא אכלי שעורים בכ"ע לא ומהדרי' ה"ק לא פסק שעורים כפלים בחטים אלא רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום מפני שהשעורים אדומיות רעות הן אבל בשאר מקומות שאינן רעות כל כך אינו נותן לה כפלים אלא כפי ראות ב"ד ות"ק סבירא ליה בכל מקום נותן לה כפלים והלכתא כת"ק. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
וקב גרוגרות או מנה דבילה י"א משקל קב אחד מגרוגרות דהיינו תאנים יבשים או משקל מנה דבילה דהיינו ככרות שעושין מן התאנים בעודן לחים וכתב ר"מ הלוי ז"ל ונראין הדברים שהדבילה היתה נעשית בימיהם מתאנים טובים ושמנות יותר משאר תאנים לפי' פיחתו שיעורן משיעור הגרוגרות דנמכרים במדה והדבילה במשקל וכי קתני גבי גרוגרת במדת קב קאמר ואם אין לו בעירו גרוגרות ולא דבילה פוסק לעומתן פירות ממקום אחר כלומר ממקום אחר במדה זו מפירות אחרות המצויות בעיר. וה"מ במשרה אשתו על ידי שליש אבל היכא דאכלה בהדיה אכלה כמה שאוכל איהו ואי לא סגיא לה במאי דסגיא ליה לדידיה מחייב לאשלומי לה להאי שיעורא דמתני' ודוקא היכא דאית ליה אבל היכא דלית ליה לא מחייב לזבוני כולהו מאני לסעודתא דחדא שבתא כללו של דבר הרי היא בכשיעור הזה כבעל חוב לכל דבריה והא קי"ל דמסדרין בב"ח וכן אתה אומר בכסותה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
ונותן לה מטה ומפץ מטה לשכב עליה מפץ להציע על גבי המטה לשכב עליה ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת של קש שהיא רכה ולא של קנים מפני שהיא קשה ואוקימנא באתרא דמלו פוריא בחבלים אבל במטה של עור שנוחה לשכיבה אפילו מפץ או מחצלת נמי לא יהיב לה ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל מטה לאכול עליה שכן היה דרכם מפץ של גמי לשכב עליה מחצלת של קנים. תלמידי ה"ר יונה ז"ל.
ומלשון התוספות ורש"י לקמן בגמ' משמע דתרי בעי למיהב לה מפץ ומחצלת וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:
וחגור של עור למתנה לחגור בו על בגדיה בשעת מלאכה ומנעל ממועד למועד מסתברא דבשלשה רגלים דמרחקי מהדדי כדי שיהיה לה מנעל חדש בכל רגל ואוקימנא באתרא דנפישי טרשין אבל שלא במקום טרשין בחד מנעל בשנה סגיא לה וכן בגדים ללבושה יפים חמשים זוז משנה לשנה ומדהכא קתני בכל שנה וגבי כפה וחגור לא קתני ש"מ דכי יהיב לה כפה וחגור לאו בכל שנה יהיב לה אלא כל כמה דמשמשין למלאכתן לא יהיב לה אחריני דומיא דמטה ומפץ ומחצלת ולא מצינו למימר דכי קתני ממועד למועד אכפה וחגור נמי קתני דאם כן מאי שנא דלא קא מתמהינן בגמ' אלא אמנעל לחודיה תקשי ליה נמי אהנך.
והא דקתני אינו נותן לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים לאו למימרא דתרי גווני יהיב לה אלא ה"ק אם התחיל לתת לה בימות החמה לא יאמר הריני נותן לה עכשיו חדשים שיספיקו לה לשנה אחת והיא מתכסה בבלאות בימות הגשמים וכן אם התחיל לתת לה בימות הגשמים והיו לו בלאות שחקים לא יאמר לה הריני נותן שחקים הללו לימות הגשמים ובימות החמה אתן לה כלים חדשים של חמשים זוז שיספיקו לה לשנה אחרת לפי שהכלים החדשים חמים והבלאות השחקים קרים ונמצא זה מלבישה בגדים חמים בימות החמה וקרים בימות הגשמים אלא נותנין לה כלים חדשים של חמשים זוז בימות הגשמים והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה והשחקים שלה ודוקא שהתחיל ליתן לה בימות הגשמים אבל אם לא התחיל לתת לה אלא בימות החמה נותן לה שמספיקין לימות החמה ולכשיגיעו ימות הגשמים נותן לה כלים חדשים של חמשים זוז והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה והא דקתני סיפא והשחקים שלה אינון מותר בלאות שנתכסית בהן בימות החמה ומאי טעמא הוי דידה כדי שתתכסה בהן בימי נדותה כדבעינן למימר קמן. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
נותן לה קב קטנית גרסינן ונותן לה פת ונר ופתילה וכוס וחבית וקדרה וכן הוא בתוספתא מפורש ותנא דידן אכילות קתני הכשר אכילות לא קתני. הריטב"א ז"ל:

ואם אינו נותן לה מעה כסף מעשה ידיה שלה. לאו למימרא דכל כמיניה דלא יהיב לה מעה כסף דאם כן מאי אהנו רבנן בתקנתייהו דהא קיימא לן כרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואם כן דברשותיה נמי תליא מלתא דכל חד וחד מצי מעכב הא תו מאי תקנתא היא אלא אפשר דלא קאמר אלא דאלו שתקי מסתמא כל אחד ויתר לחבירו ולא יכלי בתר הכי חד מנייהו למתבע חבריה. ולא נהירא.
ואפשר דקמ"ל דאף על גב דקאמר לעיל דהיכא דלא יהיב לה מזוני שקלה להו לכולהו מעשה ידיה במזונותיה בין עיקר מעשה ידיה בין מותר כדתנן המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ה"מ במזונא אבל לצרכה אע"פ שאין מעלה לה כלום דהיינו מעה כסף אינה רשאה ליטול אלא מה שכנגדן דהיינו מותר א"נ עיקר מעשה ידיה אליבא דמאן דאמר מעה כסף תחת מעשה ידיה. וצ"ת הרא"ה ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל והא דקתני ואם אינו נותן לה לאו למימרא שהרשות בידו שלא לתת לה דאם כן לרב הונא אמר רב שהוא אינו יכול לכופה על מעשה ידיה אם היא אינה יכולה לכופו מה הועילו חכמים בתקנתן אלא ה"ק שאם אינו מעלה לה מעה כסף לפרנסתה והיא שותקת לא ויתרה מותר וה"ה למזונות ומעשה ידיה אלא רבותא קמ"ל דאפילו למעה כסף שאינה צריכה לו כל כך לא אמרינן ויתרה וכן כתב רבי' הרמב"ן ומיהו אם כבר נתנה לו העדפתה ולא תבעה ממנו מעה כסף כלל מסתמא ויתרה והיינו דקתני מותר מ"י שלה שיכולה לתפוס בו דעל משכונה סמכה ולפיכך מחלה כנ"ל:
מעשה ידיה שלה פירוש מותר מעשה ידיה שלה כדפרישנא לעיל בפירקין אליבא דרב ושמואל דהלכתא כותייהו. הריטב"א ז"ל:
גמ' מני מתניתין דבקביים ספקא בשבוע דמשמע דט"ו סעודות איכא בקביים י"ב סעודות ימי השבוע וג' סעודות לשבת לא ר"י ולא ר"ש ולא גרסינן לא רבי מאיר ולא ר' יהודה דאינהו לא איירו במנין סעודות הקב כלל. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ואי הוה מפרשינן דר' יוחנן ור"ש קיימי לפרושי מילתייהו דר"מ ור' יהודה ולמיהב להו קצבה שפיר הוה מצינן למיגרס לא ר"מ ולא ר' יהודה ומיהו לא משמע הכין כלל ואם תשאל ודילמא לרבי מאיר ולרבי יהודה שיעור הקב במתני' ומאי בעי תלמודא לא לר"י ולא לר"ש. תשובתך ר"מ ור' יהודה לא איירי בשיעור הקב כלל ולא נתנו קצבה כלל וכי היכי בו נימא דמתני' אתיא כותייהו ולא אתיא כמאן דנתנו קצבה לדבריהם כנ"ל:
וכמה שיעורו דעירוב תחומין דחשוב למקניי' שביתה ואמרינן דמקום שביתה גורם לכל אחד ואחד לכל מי שירצה לילך למחר שנצריך שיהא עירובו מזון ב' סעודות כשיעור אכילת יום השבת דבהכי חשיב למיקנא שביתה ושניהם להקל בשיעור סעודה דר"מ סבר בשבתא אכיל נהמא טפי מבחול משום דאית ליה מיני לפתן דמבסמי ליה לנהמא ולר' יהודה אכיל בחול נהמא טפי דלית ליה לפתן וממלא כריסו מנהמא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
חציה לבית המנוגע פרש"י ז"ל חציו של ככר זו לבית המנוגע בין לר' יוחנן בן ברוקה בין לר"ש ואם תאמר אם כן לר"ש נפיש ליה דהא שיעור בית המנוגע כדי אכילה אחת ויש בככר לפי דעתו שלש סעודות תירץ רש"י ז"ל דבעירוב הקלו לשער הככר בשלש סעודות בינוניות אבל לעלמא אין בו אלא שתי סעודות ולגבי בית המנוגע נמי אזלינן לקולא ובעינן לסעודה זו חצי הככר דהכי גמירי לה. הריטב"א ז"ל:
וחצי חצי חציה דהיינו ביצה לטמא טומאת אוכלין דאוכלין טמאין אינן מטמאין אחרים בפחות מכביצה אבל הן עצמן מיטמאין בכל שהן כדתניא בתורת כהנים מכל האוכל יטמא מלמד שהאוכל מיטמא בכל שהוא יכול יטמא אחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל אוכל שנאכל בבת אחת ושיערו חכמים בכביצה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.

כדאמר רב חסדא בפ' כיצד משתתפין צא מהן שליש לחנוני דרב חסדא מפרש התם מילתיה דר' יוחנן בן ברוקה קאמר דהא לא חשיב ר' יוחנן אלא ד' סעודות לקב לבד השליש שחנוני משתכר בטרחו קאמר דשליש הקב דהיינו שתי סעודות משתכר דהוו להו ו' סעודות בקב ובקביים י"ב סעודות והא דאמר המשתכר אל ישתכר יותר משתות הני מילי דלא טרח ביה ורווחא ממילא אתי אבל היכא דטרח ביה וע"י טרחו משתכר בדבר לית לן בה כדמוכח בבבא מציעא יהיב ליה אגר טרחיה כו'. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

אוכלת עמו כו'. ואם תאמר ומאי קא משני דילמא אוכלת משלה קתני והיינו דקתני עמו דמשמע דהיינו מאי דמטביל לה שתאכל עמו וי"ל דנקט התרצן עמו משום דהכי קתני במתני' ומיהו לכאורה אוכלת משלו קאמר והכי קתני בירושלמי ואם תאמר דהכא משני כמ"ד אוכלת ממש ולקמן קא משני כמאן כר' חידקא והיינו ע"כ כמ"ד אוכלת תשמיש דלמ"ד אוכלת ממש שיבסרי הויין וי"ל דהכא היינו שינויא דתלמודא דס"ל במתני' כמ"ד אוכלת ממש כפשטה דמתני' ואילו לקמן היינו שינויא דמאן דקא מתמה דאפ"ה קשיא דנוקי מתני' כר' חידקא. ואפשר דלהכי כתב רש"י ומשנינן אוכלת עמו ליל שבת. כדתנן במתני'. ולקמן כתב כמאן כר' חידקא. בתמיהא נימא כר' חידקא סתם למתני' וכו'. ודוק כנ"ל:

וז"ל רש"י במהדורא קמא אוכלת עמו לילי שבת כו'. תנן לפי שאותו לילה זמן עונה היא ואוכלת עמו ומשמשת עמו דהא אית לה כל ספקה לימות השבוע ולשבת ולקמיה פריך הא לא הוו אלא תריסר סעודה בהדי הך דלילי שבת ויומא דשבתא גופא מאי אכלה. הניחא כו' לקמן בפלוגתא תשמיש ואינה אוכלת עמו כלל אלא משמשת בלילי שבת אם כן תריסר הויין ועוד אפי' למ"ד אוכלת עמו לילי שבת ממש י"ג הויין ולמחר מאי תיכול. צא מהן מחצה לחנוני דד' סעודו' בקב לר' יוחנן בן ברוקה לבד מחצית הקב דהיינו ח' סעודו' בקב ובקביים ט"ז ולקמיה פריך דהא פשו להו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

הכא נמי צא מהם מחצה לחנוני והשתא הוה ליה דרבי יוחנן בן ברוקה דאמר ככר בפונדיון לוג והיינו ששה בצים וחצי' דהיינו שלש בצים לבית המנוגע וחצי חציה דהיינו ביצה ומחצה לפסול בה את הגוייה אבל לר' שמעון הככר שלישי' הקב שהוא ח' בצים חציה ד' בצים לבית המנוגע וחצי חציה דהיינו ב' בצים לפסול כו'. אשתכח דשיעורא דר' שמעון נפיש שהרי ככר שלו גדול משל רבי יוחנן בן ברוקא אבל לענין עירוב אכתי דר"י בן ברוקא נפיש דהא דר' יוחנן בן ברוקא הוי לוג דהוא ששה בצים ודר"ש שתי ידות של ככר של שמנה בצים והיינו חמשה בצים ושליש וקיימא לן כר' יוחנן בן ברוקא כדאמרינן התם אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע מזונו ליום ולילה והא כתיבנא לה במסכ' עירובין בס"ד. הרא"ה ז"ל:

קשיא דרב חסדא אדרב חסדא דהא לעיל קאמר דחנוני לא מרווח אלא שליש. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וכתב הריטב"א ז"ל קשיא דרב חסדא אדרב חסדא פי' דקים להו דתרווייהו אמרינהו רב חסדא ע"כ. והכי נמי דייקא לישנא דתלמודא דקאמר אלא כדקאמר רב חסדא כו' אלמא דתרווייהו אמרינהו רב חסדא כנ"ל:
באתרא דיהבי ציבי דבעל הבית זבין ביתא דחנוני ויהיב לה ציבי לאפיית הפת לא מרווח חנוני משום טירחא וטיפול מעותיו אלא תלתא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל הא דאמרינן לא קשיא הא באתרא דיהבי ציבי הא באתר' דלא יהבי ציבי קשיא לי אכתי בצרי להו דהא בעי לאפוקי מנייהו רביע משום ציבי דבשלמא שכר אפייה לא יהיב לה דאיהי חייבת לאפו' ובשלא הכניסה לו שפחות אבל ציבי ודאי יהיב לה וי"ל דממקום אחר נותן לה ציבי ולא הזכירו אותן בגמרא כמו שלא הזכירו נר וקדרה וחבית אף על פי שחייב ליתן לה וכמו שמפורש לעיל בתוס' שלא הזכירו במשנתינו אלא אכילות אבל הכשר אכילות לא כנ"ל. הרשב"א ז"ל:
אי הכי שית סרי הויין איכא דקשיא ליה למ"ד אוכלת ממש שבסרי הויין ודחקו עצמן בתירוץ קושיא זו דאוכלת עמו משלה וזו שלא כסוגייתנו ובירושלמי שאמרו מפורש אוכלת משלו ואיכא מ"ד דכי אמרינן שית סרי הויין למ"ד אכילה מתשמיש אבל למ"ד אכילה ממש שבסרי הוויין וזה נכון אף על גב דקי"ל כמ"ד דאכילה ממש לרווחא דמילתא קא מקשה כלומר אפי' למ"ד אכילה תשמיש לא משכחת לה אלא כר' חידקא ופריק אפילו תימא רבנן זיל חדא לארחי ופרחי וכשתמצא לומר אכילה ממש זיל תרתי לארחי ופרחי. הרשב"א ז"ל.
וכן פי' הריטב"א ז"ל דקושיין למ"ד אוכלת תשמיש דלמ"ד אוכלת ממש שית סרי הויין וחדא מנייהו פרכינן ולמסקנא למ"ד אוכלת ממש מוספינן חדא יתירתא לארחי ופרחי טפי ממאי דקא מוספינן למ"ד אוכלת תשמיש. ע"כ:

וז"ל הרמב"ן אי הכי שית סרי הויין וכו'. איכא דקשיא ליה למ"ד אוכלת עמו שבסרי הויין ולא קשיא דאוכלת עמו משלה היא אוכלת ומעיקרא קס"ד דמשלו היא אוכלת כדי שיספיקו לה אבל השתא סברינן דמאי אוכלת עמו משלה אבל בירושלמי גרסינן שמעון בר בא בשם ר' יוחנן אכילה ממש ואמרינן עלה על דעתיה דרבי יוחנן אוכלת משלו אלמא למ"ד אכילה ממש משלו היא אוכלת ואיכא למימר גמר' דילן לא ס"ל הכי ואיכא למימר כי אמרינן שית סרי הויין כו' למ"ד אכילה תשמיש אבל למ"ד אכילה ממש שיתסרי הויין לרבנן דל תרי לארחי ופרחי לר' חידקא דל חד לארחי ופרחי. ע"כ:

וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא דר' חידקא דאמר בפ' כל כתבי ד' סעודו' כו'. דהשתא ד' סעודות דשבת ותריסר דשבוע הא שית סר אפי' תימא רבנן דפליגי עליה ואמרי שלש דהשתא לא צריכה אלא חמיסר וחדא דנפישי דל לארחי ואי הוה פריך לה הניחא למאן דאמר מאי אוכלת תשמיש אלא למאן דאמר אכילה ממש פשו להו תרי לרבנן ולר' חדקא חדא הוה מתריץ דל תרתי לארחי לר' חדקא דל חדא לארחי. ע"כ:

ואלו יין לא קתני מסייע ליה לר' אליעזר כו'. הקשו בתוספו' מאי קמ"ל דהא מתני' היא בהדיא מדלא קתני ליה וי"ל דאי לאו דרבי אליעזר ה"א דמתני' באתרא דלא שתו נשי חמרא כלל בבית בעליהן אבל היכא דשתו פוסקין יין להון קמ"ל ר' אלעזר דאפי' בששותות עמו אין פוסקין להן יינות כשאין בעלה עמה ומשום הא הוה קס"ד דרבי אלעזר אמרה אפילו ברגילה לגמרי והיינו דפרכינן ליה בסמוך מדתניא רגילה נותנין ופרקינן רגילה שאני ולא אשמעינן ר' אלעזר אלא כשהיתה שותה לפעמים אבל רגילה תדיר נותנין לה. הריטב"א ז"ל.
ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל תירוץ התוספו' דחוק ואפשר לומר דמשום דלא תנא ליה במתני' להדיא. ע"כ:

בפרש"י בד"ה לבית המנוגע כו' ושל עירוב שיערו להקל ובמצומצמות כו' עכ"ל וה"ה דהכא במשרה שיערו להקל במצומצמות כדפריך ואי ר"ש תמני סרי הויין וק"ל:

בד"ה תמני סעודות כו' וי"ד סעודות היא צריכה לשבת עכ"ל כתב מהרש"ל צ"ע אמאי פרש"י י"ד סעודות הלא הן ט"ו כו' ונראה שרש"י סבר מה שמקשה ועוד י"ג הויין ולא אקשי אכתי כו' אבל ממנחה לא פריך לפי שאינה הכרחית כ"כ שהרי יכול להשלימה במיני תרגימא ופירות כו' עכ"ל והוא דחוק שהמקשה לא חשיב סעודה שלישית והמתרץ חשיב לה כדקאמר לרבנן (לריב"ב) דל חדא לארחי ופרחי ולר"ש דל ג' לארחי ופרחי אבל הנראה דהכא פרש"י י"ד סעודות למאי דקים ליה השתא כמאן דאמר אוכלת עמו לילי שבת ממש כדקאמר הניחא למאן דאמר אכילה ממש כו' ולמאי דמסיק לר' חידקא ט"ז הויין היינו למאן דאמר אכילה תשמיש כמ"ש התוס' בהדיא דלמאן דאמר אכילה ממש לא הוו אלא ט"ו אף לרבי חידקא ולרבנן י"ד ולמסקנא א"ש דכל היתרון לארחי ופרחי ותו לא מידי ודו"ק:

רש"י בד"ה לא פסק שעורים כו'. נ"ב ס"א כלל:

בד"ה שמונה עשר הויין והיא אינה צריכה אלא י"ד. נ"ב צ"ע אמאי פרש"י י"ד סעודות הלא הן ט"ו סעודות לכ"ע שהרי בעי' ג' סעודות לב"ה בשבת כדלקמן ומנין לרש"י לומר שהמקשה לא ידע שט"ו סעודות הן ונראה שרש"י סבר מה שמקשה התלמודא ועוד תליסר הויין ולא אקשי אכתי תליסר הויין משמע דה"פ הרי הן י"ג סעודות שחייב הבעל לזון אותה י"ב בשבוע וחד סעודה בבקר אבל ממנחה לא פריך לפי שאינה הכרחית כל כך שהרי יכול להשלימה במיני תרגימא ופירות אלמא שהמקשה לא ידע בהכרת אלא י"ד סעודות ודו"ק יגעתי ומצאתי. (עיין במהרש"א):

במשנה המשרה כו'. עיין בר"ן י"א דוקא בשקיבלה עליה וכו' וי"א אף בלא קיבלה ודוקא ע"י נדר דזיל לה אמרינן המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס טפי לא דשמעי בה אינשי וזילא לה וכו' ע"ש:
לא קאמר ציבי לבשל מאכלה דתנא במקום הרים קאי כדלקמן [ואית לה ציבי] הר"ן:

גמ' אייתי תילתא שדי וכו' אכתי תרתי סרי הויין. בה"א זה ה"נ הו"מ לאוקמי כר"ש דס"ל חצי ככר הוא שיעור אכילה סעודה בינונית כמו שאמר חציו לבית המנוגע ודוקא לגבי עירוב הקילו כמ"ש רש"י וא"כ הככר הוא ב' סעודות וג' ככרות לקב הקב ו' סעודות נמצא שני קבין י"ב סעודות וק"ל. יש לראות דר"י בן ברוקא ור"ש לכאורה לא פליגי אר"מ ור"י דאל"כ לוקי מתני' כוותייהו. רק אינהו משערי סעודותייהו בדבר קצוב א"כ נוקי כר"ש אליבא דר"י ומשער הסעודה בשבת שדרך למעט בפת ובמתני' צריך ליתן סעודה בימות החול. גם עיין ברש"י בעירובין שפירש ברבי יהודה טעמו משום דבשבת אוכלין ג' סעודות אינו אוכל כ"כ הרבה בסעודה אחת ע"ש (ב) ודו"ק:

ברש"י בד"ה תמניא סעודתא כו' י"ד סעודות וכו'. הקשה בח"ש ט"ו סעודות הוא לכ"ע ז' ימים א' בערב וא' בבוקר וסעודה ג' בשבת הרי ט"ו ותירץ דסעודה ג' לא קחשיב המקשה דאפשר במיני תרגימא. ויש לרש"י הכרח מהמקשה מדקאמר ועוד תליסר הויין ולא קאמר ועוד אכתי י"ג הויין כדלעיל אכתי י"ב הויין משמע דה"ק ועוד אפילו למ"ד אוכלת ממש הרי י"ג סעודות שחייב הבעל לזון אותה ע"י שליש ואין לנו לחשבונך אלא י"ב ע"י שליש חוץ מאחת שאוכלת עמו בעצמו א"כ ש"מ דלא חשיב המקשה סעודה ג' ואח"כ קאמר כמאן כרבי חדקא כו' רבותא קאמר אף אם נחשוב סעודה ג' לא ניחא רק לרבי חידקא ודבריו רחוקים ואינם אבל אין כאן קישיא כלל במ"ש רש"י בד"ה תמניא כו' י"ד כו' פשיטא לרווחא קאמר אף למ"ד אוכלת ממש מ"מ י"ד צריכה ואף מ"ש בד"ה שמונה עשר הויין כו' י"ד כו' משום דאכתי עסיק הכל למ"ד אוכלת ממש עד אח"כ מסיק אף למ"ד תשמיש ולמסקנא הכל ניחא:

במשנה אר"י לא פסק לה שעורים אלא רי"ש כו'. ועי' לקמן פירושו בגמרא. ומשמע דת"ק פליג עליה וס"ל דבכ"מ שעורים כפלים בחטים. והני תנאי כתנאי דפליגי בפ"ח דפאה מ"ה ור' יוסי כר"מ דשם. ונ"ל סמך יפה להת"ק מקרא סאה סלת בשקל וסאתים שעורים בשקל (מלכים ב ז׳:א׳):

שם משקל ה' סלעים שתי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל. כה"ג בחולין (קלה) במשנה:

גמרא וחצי חצי חציה לקבל ט"א. זה אינו מן המשנה אלא מברייתא שם:

רש"י (במשנה) ד"ה כפה. משנה לשנה. נראה דלפירושו הוי מאמר ומנעלים ממועד למועד כמו מאמר מוסגר. ומשנה לשנה דקאמר קאי אכל הני דחשיב לעיל מן ונותן לה האחרון שהוא התחלת ענין. ומטה ומפץ ומחצלת נראה דאינן על זמן קצוב אלא משתמשת בהן עד שיתקלקלו ואח"כ נותנן לה מחדש:

רש"י ד"ה שתי. קשה לטוותו כפלים כשל ערב. והעתיקו הרע"ב. ובנגעים פי"א מ"ח העתיק מפי' הרמב"ם שהשתי דק והערב עב מאד. וב' הפירושים יש להם מקום כאן ושם:

רש"י ד"ה מתכוונים להקל. ר"מ היה רגיל כו' ור"י היה אוכל כו'. בעירובין פי' בענין אחר ע"ש:

רש"י ד"ה ריב"ב. הוא ב' סעודות. כצ"ל:

רש"י ד"ה וחצי חציה. נפסל גופו מלאכול בתרומה. עי' בעירובין שם בתד"ה וחצי:

משנה המשרה את אשתו ע"י שליש כו' ומבואר בירושלמי דהיינו דוקא בשקבלה עליה דאל"כ לאו כל כמיניה וכן משמע נמי בגמרא דידן בריש פ' המדיר דיותר משלשים יום זילא בה מילתא אם זנה ע"י פרנס אלא שהרמב"ם ז"ל פסק דאף אם לא נתרצית יכול להשרותה תחילה ע"י שליש ונראה שסובר דהכא לא זילא בה מילתא כיון דאוכלת עמו לילי שבת והיינו כמ"ד אכילה ממש. ולפ"ז אפשר דמה"ט פסק דלא כהירושלמי דמוקי לה בשקבלה ליה דוקא דאפשר דהירושלמי ס"ל כמ"ד אוכלת עמו היינו תשמיש ולא אכילה ממש וא"כ זילא בה מילתא אבל איהו פסיק כתלמודא דידן וכמ"ד דאוכלת ממש אבל ה"ה ז"ל כתב בענין אחר דדוקא במדיר אותה הוא דאמרינן דזילא בה מילתא משא"כ היכא שלא הדירה כי הכא לא זילא בה מילתא אלא דלפ"ז יש להקשות א"כ למה פסק הרמב"ם ז"ל נגד הירושלמי דמוקי לה בהדיא בדקיבלה עלה דוקא וצ"ע:

מתניתין המשרה את אשתו וכו'. כתב הרב המגיד דמשמע בע"כ כמ"ש הפוסקים והקשה דהא בר"פ המדיר איתא דעד ל' יום לא זילא בה מילתא. אבל ביותר מל' זילא בה מלתא ויוציא ויתן כתובה. ותירץ דכיון דאוכלת עמו בליל שבת לא זילא בה מילתא. ותו דבאדרה דוקא זילא מילתא ע"ש ולתירוץ הראשון קשה לי דאכתי למ"ד לאו אוכלת ממש רק תשמיש קשה. וזה דוחק דפליגי בהא אי יכול להשרות בע"כ או לא. ותו דלכאורה נראה כיון דהטעם דאוכלת עמו ליל שבת הוא משום דהוא ליל עונה כפי' רש"י א"כ ה"ה באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ראוי להיות הדין כן. ולפ"ז הדרא קושיא לדכתיה דגם בר,פ המדיר אין הנדר חל על ליל שבת שמשועבד לה. ואפ"ה אמרינן דזילא בה מילתא ואפשר דכיון דקי"ל דקונמות מפקיע מידי שעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבוד האשה. ואפשר דלא אלמוה כל כך להך דאוכלת עמו בליל שבת. והנדר חל עליו. מיהו יש לומר לדעת הפוסקים הנ"ל דדוקא הכא דמשרה בע"כ אוכלת עמו בליל שבת אבל בצאי מעשה ידיך למזונותיך ס"ל כדעת רש"י והגהות אשר"י. דאין הבעל יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך אפילו סיפקה אלא מרצונה ובזה אינה אוכלת עמו ליל שבת וצ"ע בזה ולתירוץ השני של הה"מ דבאדרה דוקא זילא בה מילתא קשה לי א"כ מאי מקשה התם כיון דמשועבד לה האיך מצי מדיר לה. הא עד שלא הדירה יכול ליתן לה מזונות על ידי פרנס. ולא זילה בה מילתא אפילו יותר מל' יום כמ"ש הה"מ. ואע"ג דלבתר שהדירה זילא מילתא. מ"מ חל הנדר כדמשני שם השתא דאדרתן לא מצינו דאיגלגל בהדך. ואפ"ה חל הנדר כיון דעד שלא אדרה היתה מגלגלת בהדיה כמ"ש התוס' שם וע"כ מוכח משם דבלא אדרה נמי זילא מילתא. ושפיר פריך שם דכיון דזילא מילתא ע"י פרנס יותר מל' יום לא יחול הנדר. מיהו יש לומר דכיון דאמרינן שם דאינו יכול להעמיד פרנס אלא ע"י שאומר כל הזן אינו מפסיד. אין הנדר חל דשמא לא יהיה איש שיפרנסה מעצמו. ודוק:

שם ואם אין לו פוסק לעומתן וכו'. משמע דאם יש לו צריך ליתן אותן פירות עצמן. כדין בע"ח דקי"ל דבדאית ליה זוזי צריך ליתן לו המעות וא"י ליתן לו שוה כסף. ואם אין לו אינו מחויב לטרוח ולמכור. וה"נ כן הוא. אלא דלכאורה קשה על זה מהא דאמר לעיל דף נ"ח דנותן לה תרומה והיא מוכרת ולוקחת וכו'. ואמר עוד שם דאיכא בינייהו טירחא. משמע דאפילו אית ליה חולין יכול ליתן תרומה והיא תטרח למכור וכ"ש לפי דעת הפוסקים באה"ע סימן עיין. דיכול הבעל לומר לאשתו צאי מעשה ידיך למזונותיך היכא דספקה אע"ג דקי"ל מזוני עיקר אלמא אמרינן בהא שוה כסף ככסף. אך לפי דעת רש"י לקמן דף ק"ז דא"י לומר לה צאי אפילו בסיפקה אלא מרצונה. משמע דלא אמרינן שוה כסף ככסף. ויש לומר הטעם בזה משום דקי"ל דבנתינה בע"כ לא אמרינן ביה שוה כסף ככסף עיין באה"ע ריש סימן כ"ט בב"ש שם א"כ יש לומר כיון דעיקר תקון חכמים שתאכל עמו. אלא שהוא משרה אותה בע"כ שתאכל בפ"ע. כמ"ש הפוסקים בסימן הנ"ל דלא כירושלמי דס"ל דא"י להשרות בע"כ. ה"ל כנתינה בע"כ דלא אמרינן ביה שוה כסף ככסף. ובזה א"ש הך דלעיל דף נ"ח דמיירי בארוסה דעיקר תקנת חכמים שיתן לה מזונות בפ"ע שפיר אמרינן שוה כסף ככסף. ולפ"ז נראה דהא דקאמר ואם אין לו פוסק לעומתן היינו באין לו מעות אבל יש לו מעות פשיטא דיכול ליתן לה תמיד והיא תטרח ותקנה מזונות דודאי אינו מחויב ליתן לה מאכל ממש דהא כשפוסק חיטים או שעורים צריכה להיות טוחנת ואופה ואין לחלק משום דטוחנת ואופה הוא מז' מלאכות שאשה עושה לבעלה. דזהו דוקא כשאוכלת עמו. ודוקא שלא הכניסה בנדוניא שיעור שפחה אחת כדלעיל אלא ודאי דצריכה לטרוח במזונותיה ואין לחלק בין זה הטורח ובין נותן לה מעות שתקנה בהם. אלא שאינו יכול ליתן לה דבר שתצטרך למכור ולקנות כמ"ש דלא אמרינן שוה כסף ככסף בכה"ג. וכן נראה מהא דקאמר לקמן דף ע"ז עד שיכפוהו להוציא יכפוהו לזון דודאי לא ס"ד דשמואל שם שיכפוהו שיתן לה מאכל ממש הן בעניה הן בעשירה דודאי בכה"ג א"א לדור עמה בכפיפה אחת לכפותו בכל שעה אלא ע"כ דהיינו דיכפוהו הבית דין שיתן לה מעות כל שלשים יום כדרך שנותנין לאלמנה כדאיתא לקמן דף צ"ז. או שימכרו הבית דין מנכסיו ויתנו לה מעות ואפשר דהיינו דקאמר שם שמואל דרך לשון צחות אכסוה שערי לאלעזר עד שכופין אותו וכו'. ר"ל דאי משום דסבר רב דצריך שיתן לה מזונות ממש שלא תצטרך לטרוח דבהא בודאי א"א לכופו זה אינו דהא קתני במתניתין דידן דפוסק לה שעורים אע"ג דאינם ראוים לאכילה כלל כדאיתא בר"פ כיצד מברכין. ועכ"פ צריכה לטרוח וה"ה דיכול ליתן לה מעות דאין לחלק בין טורח לטורח. וזהו יכולים הבית דין לכפותו. וק"ל: ועיין קונטרס אחרון:

פירש"י ד"ה מתכוונין להקל וכו'. ובעירובין דף פ"ב ע"ב פירש"י ז"ל לר' יהודה משום דאוכל בשבת ג' סעודות אינו אוכל הרבה בכל סעודה ונראה הא דלא פי' הכא כן מדקחשיב לקמן בין לרבנן ובין לר' חידקא הסעודות דחול ושבת בשוה ע"כ צ"ל דהא דמחלק התם בין סעודת חול לסעודת שבת אינו אלא משום שאוכל מעדנים בשבת משא"כ הכא דאין נותן לה אלא כדי חייה בעני שבישראל אין חילוק בין סעודת חול לסעודת שבת משא"כ לפירש"י דהתם. אך לכאורה קשה מאי מקשה הש"ס שיתסר הוא דילמא הא דחשיב שם לר' יוחנן בן ברוקה תמניא סעודה לקב היינו לענין ערוב דוקא להקל כדשמעינן לר' מאיר ור' יהודה דזה וזה מתכוונין להקל ושמעינן נמי לר"ש אף דס"ל שתי ידות לככר אפ"ה לענין בית המנוגע ס"ל דחציה לבית המנוגע א"כ יש לומר דזה השיעור לסעודת שבת אבל בחול צריך יותר מכ"ש ענייה זו שאפילו בשבת אינה אוכלת מעדנים וליכא רק י"ד או ט"ו. וצ"ל דהקושיא הוא לר"מ דס"ל דבשבת צריך יותר א"כ ע"כ אי ס"ל כר' יוחנן בן ברוקה ע"כ שיעורא דריב"ב הוא במזוני לחול ושפיר מקשה דשיתסר הוי. ולפ"ז יש ליישב קצת קושית התוס' ד"ה כמאן וכו'. וא"ת לדידה מי ניחא וכו' דיש לומר דהצריכו בג' סעודות בשבת ברויח דהא קאי אליבא דר"מ כנ"ל משא"כ לרבנן דר' חידקא נצטרך לומר כפליים בשבת מבחול וזה אין במשמעות דברי ר' מאיר. וק"ל: