כתובות סד ע"ב

מִיחֲזֵי כִּשְׂכַר שַׁבָּת
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף לִשְׁמוּאֵל מָה בֵּין מוֹרֵד לְמוֹרֶדֶת אֲמַר לֵיהּ צֵא וּלְמַד מִשּׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת מִי שׂוֹכֵר אֶת מִי דָּבָר אַחֵר זֶה יִצְרוֹ מִבַּחוּץ וְזוֹ יִצְרָהּ מִבִּפְנִים
מַתְנִי' הַמַּשְׁרֶה אֶת אִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי שָׁלִישׁ לֹא יִפְחוֹת לָהּ מִשְּׁנֵי קַבִּין חִטִּין אוֹ מֵאַרְבָּעָה קַבִּין שְׂעוֹרִין אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לֹא פָּסַק לָהּ שְׂעוֹרִין אֶלָּא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁהָיָה סָמוּךְ לֶאֱדוֹם וְנוֹתֵן לָהּ חֲצִי קַב קִיטְנִית וַחֲצִי לוֹג שֶׁמֶן וְקַב גְּרוֹגְרוֹת אוֹ מָנֶה דְּבֵילָה וְאִם אֵין לוֹ פּוֹסֵק לְעוּמָּתָן פֵּירוֹת מִמָּקוֹם אַחֵר
וְנוֹתֵן לָהּ מִטָּה מַפָּץ וּמַחְצֶלֶת וְנוֹתֵן לָהּ כִּפָּה לְרֹאשָׁהּ וַחֲגוֹר לְמׇתְנֶיהָ וּמִנְעָלִים מִמּוֹעֵד לְמוֹעֵד וְכֵלִים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז מִשָּׁנָה לְשָׁנָה וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ לֹא חֲדָשִׁים בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא שְׁחָקִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ כֵּלִים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְהִיא מִתְכַּסָּה בִּבְלָאוֹתֵיהֶן בִּימוֹת הַחַמָּה וְהַשְּׁחָקִים שֶׁלָּהּ
נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶּסֶף לְצוֹרְכָּהּ וְאוֹכֶלֶת עִמּוֹ מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת וְאִם אֵין נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶּסֶף לְצוֹרְכָּהּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ
וּמָה הִיא עוֹשָׂה לוֹ מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים שְׁתִי בִּיהוּדָה שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל אוֹ מִשְׁקַל עֶשֶׂר סְלָעִים עֵרֶב בִּיהוּדָה שֶׁהֵן עֶשְׂרִים סְלָעִים בַּגָּלִיל וְאִם הָיְתָה מְנִיקָה פּוֹחֲתִין לָהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמוֹסִיפִין לָהּ עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל אֲבָל בִּמְכוּבָּד הַכֹּל לְפִי כְּבוֹדוֹ
גְּמָ' מַנִּי מַתְנִיתִין לָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא וְלָא רַבִּי שִׁמְעוֹן דִּתְנַן וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מְזוֹנוֹ לַחוֹל וְלֹא לַשַּׁבָּת דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לַשַּׁבָּת וְלֹא לַחוֹל וְזֶה וָזֶה מִתְכַּוְּונִין לְהָקֵל
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר כִּכָּר הַלָּקוּחַ בְּפוּנְדְּיוֹן מֵאַרְבַּע סְאִין לְסֶלַע רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שְׁתֵּי יָדוֹת לַכִּכָּר מִשָּׁלֹשׁ כִּכָּרוֹת לַקַּב
חֶצְיָהּ לְבַיִת הַמְנוּגָּע וַחֲצִי חֶצְיָהּ לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּיה וַחֲצִי חֲצִי חֶצְיָהּ לְקַבֵּל טוּמְאַת אֳוכָלִין
מַנִּי אִי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא תַּמְנֵי הָוְיָין וְאִי רַבִּי שִׁמְעוֹן תַּמְנֵי סְרֵי הָוְיָין
לְעוֹלָם רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא וְכִדְאָמַר רַב חִסְדָּא צֵא מֵהֶן שְׁלִישׁ לַחֶנְוָונִי הָכָא נָמֵי אַיְיתִי תִּילְתָּא שְׁדִי עֲלַיְיהוּ אַכַּתִּי תַּרְתֵּי סְרֵי הָוְיָין אוֹכֶלֶת עִמּוֹ לֵילֵי שַׁבָּת
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֲכִילָה מַמָּשׁ אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אֲכִילָה תַּשְׁמִישׁ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר וְעוֹד תְּלֵיסַר הָוְיָין אֶלָּא כִּדְאָמַר רַב חִסְדָּא צֵא מֵהֶן מֶחֱצָה לַחֶנְוָונִי הָכִי נָמֵי אַיְתִי פַּלְגָא וּשְׁדִי עֲלַיְיהוּ
קַשְׁיָא דְּרַב חִסְדָּא אַדְּרַב חִסְדָּא לָא קַשְׁיָא הָא בְּאַתְרָא דְּיָהֲבִי צִיבֵי הָא בְּאַתְרָא דְּלָא יָהֲבִי צִיבֵי
אִי הָכִי שִׁיתַּסְרֵי הָוְיָין כְּמַאן כְּרַבִּי חִידְקָא דְּאָמַר אַרְבַּע סְעוּדוֹת חַיָּיב אָדָם לֶאֱכוֹל בַּשַּׁבָּת
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן דַּל חֲדָא לְאָרְחֵי וּפָרְחֵי
הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבָּנַן דַּל תְּלָת לְאָרְחֵי וּפָרְחֵי לְרַבִּי חִידְקָא דַּל תַּרְתֵּי לְאָרְחֵי וּפָרְחֵי
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לֹא פָּסַק שְׂעוֹרִין וְכוּ' אֶלָּא בֶּאֱדוֹם הוּא דְּאָכְלִין שְׂעוֹרִים בְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא אָכְלִי הָכִי קָאָמַר לֹא פָּסַק שְׂעוֹרִים כִּפְלַיִם בְּחִטִּין אֶלָּא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁהָיָה סָמוּךְ לֶאֱדוֹם מִפְּנֵי שֶׁשְּׂעוֹרִין אֲדוֹמִיּוֹת רָעוֹת הֵן
וְנוֹתֵן לָהּ חֲצִי קַב קִיטְנִית וְאִילּוּ יַיִן לָא קָתָנֵי מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סד - ב

אבל איהו, הבעל, דאוסופי קא מוספא לאשתו על כתובתה כשהוא מורד בה, מיחזי נראית ההוספה שמוסיף לה בשבת על כתובתה, כשכר שבת, שהוא אסור מדרבנן, גזירה משום מקח וממכר ושכירות.

אמר תמה ליה רבי חייא בר יוסף לרבא:

מה בין מורד, שאינו מוסיף אלא חצי טרפעיק, למורדת שפוחתין לה טרפעיק שלם!?

אמר ליה רבא לרב חייא בר יוסף: צא ולמד משוק של זונות - מי שוכר את מי!? ודאי שהאיש הוא השוכר. ובהכרח, שצערו רב משל האשה, ולכן "משלמת" היא יותר כשמורדת בו.

דבר אחר: זה - הבעל - יצרו מבחוץ, שקשויו ניכר, ומתגנה.

וזו - האשה - יצרה מבפנים, ואינה מתגנה.

מתניתין:

בעל המשרה [המאכיל] את אשתו על ידי שליש, כלומר: שאינו מפרנסה עמו בביתו, אלא נותן לה את מזונותיה בבית האפוטרופוס ^[1] -

הרי זה לא יפחות לה בשבוע אחד משני קבין חטין, או מארבעה קבין שעורין, כמנהג אכילת רוב העיר. ^[2] אמר רבי יוסי: לא פסק לה שעורין, אלא רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום, ודבריו מתבארים בגמרא.

ונותן לה עוד בכל שבוע: חצי קב קיטנית, וחצי לוג שמן, וקב ^[3] גרוגרות [תאנים יבשים], או מנה דבילה [תאנים דרוסות בעיגול, ונמכרות במשקל].

ואם אין לו גרורגרות ודבילה, הרי זה פוסק לעומתן פירות ממקום אחר.

ונותן לה: מטה לאכול עליה או לשכב עליה. ^[4]

וכן מפץ שהוא רך ומחצלת, ויתבאר בגמרא.

ונותן לה עוד לשנה: כפה [צעיף] לראשה, וחגור למתניה.

ומנעלים חדשים נותן לה ממועד למועד כלומר: בכל רגל משלשת הרגלים.

ונותן לה כלים [בגדים] של חמשים זוז משנה לשנה.

ואין נותנין לה את הבגדים:

לא כשהם חדשים בימות החמה היות והם חמים מדי.

ולא כשהם שחקים [שחוקים] בימות הגשמים היות והם קרים מדי.

אלא נותן לה, כלים חדשים של חמשים זוז בימות הגשמים, והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה.

והשחקים שנותרו לה מהם לאחר ימות החמה הרי הן שלה, ואף שקנה לה חדשים לימות הגשמים.

ונותן לה מעה כסף - בכל שבוע - לצורכה בשביל דברים קטנים. ^[5]

ואוכלת עמו עם בעלה מלילי שבת ללילי שבת, ובגמרא יתבאר אם "אוכלת" הוא כפשוטו, או שהכוונה היא לתשמיש.

ואם אין נותן לה מעה כסף לצורכה, הרי מעשה ידיה שלה. ^[6]

ומה היא עושה לו, ^[7] וכמו ששנינו לעיל [נט ב] "ועושה בצמר":

משקל חמש סלעים טויית חוטי שתי - שטוייתן קשה כפלים משל חוטי ערב בשל דקות הטויה ^[8] - ביהודה, שהן משקל עשר סלעים בגליל, שהסלעים של גליל כפולים הם משל יהודה.

או משקל עשר סלעים טויית חוטי ערב ביהודה, שהן עשרים סלעים בגליל

ואם היתה האשה מניקה, פוחתין לה ממעשה ידיה, ומוסיפין לה על מזונותיה. ^[9]

במה דברים אמורים - שכך הוא השיעור שנותן הבעל לאשתו עבור מזונות וכסות - בעני שבישראל.

אבל במכובד הכל לפי כבודו, ואפילו כמה תבשילין בכל יום. ^[10]

גמרא:

שנינו במשנה: לא יפחות לה - לשבוע - משני קבין חיטין:

נמצא לפי דעת משנתנו, שמשני קבין חיטין יכולה היא לעשות לחם הנצרך לשתי סעודות שבעה פעמים בשבוע, ^[11] ומקשה על כך הגמרא:

מני מתניתין, כדעת מי סוברת משנתנו במחלוקת התנאים בענין שיעור חטים הנצרכים ללחם עבור סעודה אחת -

והרי אין דברי המשנה לא כרבי יוחנן בן ברוקא, ולא כרבי שמעון שנחלקו בדבר!?

דתנן במסכת עירובין: הרוצה לצאת מחוץ לתחום שבת, צריך להניח בכניסת השבת מזון בסוף אלפיים אמה שהוא תחום שבת, ונחשב הדבר כאילו שבת באותו מקום, ומותר לו ללכת אלפיים אמה לכל צד מן המקום שבו הניח את מזונו, והוא נקרא "עירוב תחומין".

וכמה הוא שיעורו של עירוב תחומין:

מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד מן המשתתפים בעירוב מזונו לחול ולא לשבת, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: מזונו לשבת ולא לחול.

וזה וזה [רבי מאיר ורבי יהודה] מתכוונין להקל.

כלומר, אין צריך אלא שיעור סעודה לחול או לשבת כפחות שביניהם, אלא שרבי מאיר היה אוכל בחול פחות לחם בשבת, ואילו רבי יהודה היה אוכל בשבת פחות לחם, נמצא ששניהם מקילים בשיעור הסעודה. ^[12]

רבי יוחנן בן ברוקא אומר, שיעור שתי סעודות לערב בהן את התחום הוא:

ככר הלקוח מן הנחתום בפונדיון [ארבעים ושמונה פונדיונים שוים סלע אחד] - מארבע סאין חיטין לסלע.

כלומר, גודלו של הככר, הוא כזה הנקנה בפונדיון, כאשר ארבע סאין של חיטין נלקחים בסלע.

וקא סלקא דעתין, שמדובר בככר העשוי מקמח שנטחן מכמות חטים, שהן חלק אחד מארבעים ושמונה מארבע סאין.

וכיון שבכל סאה יש ששה קבים, הרי בארבעה סאים יש עשרים וארבעה קבים.

ואם נחלק עשרים וארבעה קבים לארבעים ושמונה, נקבל מחצית קב חטין. ^[13]

ונמצא ששיעור סעודה אחת הוא רובע הקב חיטין, לדעת רבי יוחנן בן ברוקא.

רבי שמעון אומר: שיעור שתי סעודות הוא:

שתי ידות לככר, משלש ככרות לקב

שני שליש של ככר, שעושין שלש כמותו מקב חיטין.

ונמצאו החיטין הנצרכים לסעודה אחת - תשיעית הקב.

חציה של ככר כזו, שאמרו רבי יוחנן בן ברוקא ורבי שמעון - הוא שיעור השהייה במשך זמן אכילה, שהוא השיעור הקובע לענין קבלת טומאה, למי שנכנס לבית המנוגע, ושהה בו. ^[14]

וחצי חציה, היינו רבע של ככר כזו - בין לרבי יוחנן בן ברוקא ובין לרבי שמעון - הוא שיעור אכילת אוכלין טמאין הגורמים לפסול את הגוייה [את גוף האדם] מלאכול בתרומה. ^[15]

וחצי ^[16] חצי חציה של ככר כזו - בין לרבי יוחנן בן ברוקא ובין לרבי שמעון - הוא השיעור לקבל טומאת אוכלין. ^[17]

ומני היא משנתנו המצריכה לסעודות כל השבוע שני קבין חיטין!? אי רבי יוחנן בן ברוקא היא - הסובר שרובע קב חיטין הוא שיעור סעודה אחת, הרי משני קבין של חיטים, תמני [שמונה] סעודות בלבד הויין, ואין די בזה לסעודות כל השבוע.

ואי רבי שמעון הסובר שתשיעית הקב הוא שיעור סעודה אחת, הרי משני קבין של חיטין - תמני סרי [שמונה עשרה] סעודות הויין, ואילו לשבוע אין היא נזקקת אלא לארבע עשרה סעודות שתי סעודות בכל יום.

ואם כן, כדעת מי היא משנתנו!?

ומשנינן: לעולם משנתנו רבי יוחנן בן ברוקא היא.

וכדאמר רב חסדא, שכך יש לפרש את השיעור שאמר רבי יוחנן בן ברוקא "ככר הלקוח בפונדיון, מארבע סאין לסלע":

צא מהן - מן כמות החיטין שקיבל הנחתום כדי לעשות ככר - שליש לשכר טרחת החנווני [הנחתום] -

כאשר אתה בא לחשב את גודלו של הככר, ויש לפניך שני נתונים, האחד מחירו של הככר שנוטל הנחתום, והשני מחיר החיטים, יש לך להביא בחשבון כי שליש מהחיטים נוטל הנחתום כשכר טרחתו.

נמצא, שככר הלקוח בפונדיון - שממנו יש מזון לשתי סעודות - אינו מכיל חיטים אלא בערך שני שליש פונדיון, דהיינו שתי ששיות הקב לככר, ולא חצי קב לככר, כאשר חשב המקשה.

הכא נמי, גם כאן, אייתי תילתא, שדי עלייהו.

יש לך להוסיף שליש ["מלבר", מכל הסכום], דהיינו חצי הכמות על כמות הסעודות שחישב המקשה משני קבין חיטין.

שהרי אותה כמות חיטין, שלפי דעת המקשה אתה צורך בסעודה אחת, לפי האמת, אינך צורך אלא שני שליש ממנו.

ומהשליש הנותר ביד האשה מכל ככר, יכולה היא לעשות חצי סעודה נוספת. ^[18].

ועדיין תמהה הגמרא: הרי אכתי, עדיין משני קבין חיטין אין אפשרות לקבל ארבעה עשר סעודות.

שהרי גם אם נוסיף על שמונת הסעודות ארבע סעודות, שהן מחצית הכמות [שהיא כאמור, שליש מלבר, מהסכום הכללי] -

תרתי סרי [שתים עשרה] סעודות בלבד הויין! ועדיין לא נתיישבה הקושיא, האיך יספיקו שני קבין חיטין לארבע עשרה סעודות, שתי סעודות בכל יום!?

ומשנינן: הרי שנינו במשנתנו שהיא אוכלת עמו לילי שבת, נמצא שאין היא צריכה חיטין לארבע עשרה סעודות. ^[19]

ומקשה הגמרא על התירוץ, שהרי בביאור דברי המשנה "ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת", נחלקו בו אמוראים: ^[20]

ואם כן, הניחא למאן דאמר, ש"אוכלת" עמו מלילי שבת ללילי שבת, היינו אכילה ממש, אין היא צריכה מזון לארבע עשרה סעודות.

אלא למאן דאמר: אכילה היינו תשמיש - מאי איכא למימר? הרי לדבריו אף את סעודת ליל שבת, משלה היא אוכלת!?

ועוד יש להקשות, מה הועלנו בכך שאין היא צריכה מן החיטים לכל סעודות השבוע, כיון שסעודה אחת אוכלת היא עם בעלה, והרי סוף סוף רק תליסר סעודות הויין -

כלומר, משני קבין חיטין יש לה שלוש עשרה סעודות, אחר שהוספת על שתים עשרה הסעודות שיש לה מן החיטין שקיבלה, עוד סעודה אחת שהיא אוכלת אצל בעלה, והיא הלוא צריכה ארבע עשרה סעודות!? ^[21]

אלא, לעולם משנתנו כרבי יוחנן בן ברוקא היא.

וכדאמר רב חסדא לפרש באופן אחר את שיעורו של רבי יוחנן בן ברוקא במשנה בעירובין: ^[22]

צא מהן - מכמות החיטים הניתנת לחנווני

- מחצה לשכר טרחת החנווני חנוני - הכא נמי, כלומר, ולכן, אתיא פלגא [הבא מחצה מלבר, דהיינו הכפל את הכמות], ושדי עלייהו. יש לך להכפיל את כמות הסעודות שחישב המקשה לשני קבין חיטין. כי למעשה אין האשה צורכת בסעודה אחת אלא מחצית מכמות החיטין שחישב המקשה, והנותר נשאר בידה לסעודה נוספת. ^[23]

ותמהה הגמרא: אם כן, קשיא דרב חסדא אדרב חסדא!?

ומשנינן: לא קשיא!

הא - דאמר רב חסדא שהחנוני נוטל בשכרו שליש - באתרא דיהבי ציבי [במקום שהקונה הוא זה שנותן את העצים, להבעירם לצורך האפיה].

הא - דאמר רב חסדא שהחנוני נוטל מחצה בשכרו - באתרא דלא יהבי ציבי [במקום שלא נותן הלוקח את העצים, אלא הם על חשבון המוכר, ועל כן נוטל הוא יותר חיטין בשכרו]. ^[24]

ועדיין תמהה הגמרא: אי הכי - שאתה מכפיל את כמות הסעודות שניתן לעשות משני קבין חיטין - הרי שיתסרי [שש עשרה סעודות] הויין משני קבין של חיטין. והיא אינה נצרכת אלא לארבע עשרה סעודות!?

האם נאמר דמשנתנו כמאן כרבי חידקא [ונמצאת סתם משנה כרבי חידקא], דאמר: ארבע סעודות חייב אדם לאכול בשבת, הרי לך בשבוע שש עשרה סעודות, ולכן צריכה היא לשני קבין חיטין!?

ומבארת הגמרא, שאין הכרח להעמיד את משנתנו כרבי חידקא.

אלא אפילו תימא שמשנתנו לדברי רבנן היא, האומרים שרק שלוש סעודות חייב אדם לאכול בשבת, ונמצא שנצרכת היא לחמש עשרה סעודות ^[25] בשבוע.

וזה שמאותה כמות חיטין היא עושה שש עשרה סעודות, לא תיקשי - דל חדא [הורד סעודה מיותרת אחת] לארחי ופרחי, ^[26] שתוכל ליתן לאורחים!

ומוסיפה הגמרא: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך], שביארת כי חלק מן הסעודות צריכה היא בשביל האורחים, שוב אין צורך לפרש את משנתנו כרבי יוחנן בן ברוקא, שלפי דעתו ניתן לעשות שש עשרה סעודות משני קבין של חיטין -

אלא אפילו תימא רבי שמעון היא משנתנו, ומשני קבין חיטין יכולה היא לעשות שמונה עשרה סעודות בשבוע, אפילו הכי מתבארת משנתנו היטב, כי:

לרבנן, הסוברים שלוש סעודות חייב לאכול בשבת, ונמצא שהיא זקוקה לחמש עשרה סעודות - דל תלת [הסר שלש סעודות מיותרות], לארחי ופרחי.

ואילו לרבי חידקא המצריך ארבע סעודות בשבת, שהן שש עשרה סעודות בשבוע, דל תרתי סעודות לארחי ופרחי, שהאשה צריכה גם להאכיל אורחים ונזקקים הבאים אליה.

שנינו במשנה: אמר רבי יוסי: לא פסק שעורין אלא רבי ישמעאל, שהיה סמוך לאדום:

ותמהה הגמרא: אלא באדום הוא דאכלין שעורין, בכולי עלמא לא אכלי, וכי באדום בלבד היו אוכלין שעורים, ובכל העולם אין מקומות שאוכלים שעורים!?

ומבארת הגמרא: הכי קאמר התנא של משנתנו:

לא פסק שעורין כפלים בחיטין [וכמו ששנינו: לא יפחות לה משני קבין חיטין או מארבעה קבין שעורין] - אלא רבי ישמעאל, שהיה סמוך לאדום, מפני ששעורין אדומיות רעות הן.

שנינו במשנה: ונותן לה חצי קב קיטנית:

ואילו "נותן לה יין" לא קתני.

ואם כן מסייע ליה משנתנו לרבי אלעזר!

הערות

^[1] א. נתבאר על פי לשון רש"י והמאירי, ומדבריהם נראה שהבעל הוא זה שנותן את המזונות ולא השליש, רק שאינה אוכלת עמו; ואולם ראה היטב בר"ן בשם הירושלמי, דמשמע שהשליש הוא זה שנותן לה את המזונות. ב. "ויכרה להם כרה גדולה ויאכלו וישתו" [מלכים ב, ו כג] שהוא לשון תיקון סעודה, מתורגם "ואתקין להון שירו רבא ואכלו ושתיאו", רש"י. ג. ראה ברמב"ם ובראשונים, אם מותר הוא לעשות כן לכתחילה שלא תאכל עמו, וכתבו הראשונים שלשון "המשרה" משמע בדיעבד. ד. נחלקו הראשונים אם שיעורים אלו שנאמרו כאן אינם אלא במשרה את אשתו על ידי שליש, אבל כשהיא אוכלת עמו אין לזה שיעור כי אוכלת היא מה שבעלה אוכל, או שדין זה הוא אף כשהיא אוכלת עמו, ראה בריטב"א לעיל נט א שביאר מה שאמרו בגמרא שם שמזונות אין להם קצבה, דהיינו כשהיא אוכלת עמו על שולחנו, דאז המזונות אינם קצובים, וראה מה שציין שם המגיה בריטב"א הנדמ"ח ציון 4.

^[2] מאירי.

^[3] "קב" הוא מידת נפח, ו"מנה" היא מידת משקל.

^[4] הראשונים נחלקו האם הכוונה לאכול עליה או לשכב עליה, ראה במאירי. ורש"י במהדורא קמא [הובא בשיטה מקובצת] פירש דהיינו לאכול עליה. וראה בתוספות סה א ד"ה ונותנין, שמוכח מדבריהם דהיינו מטה לשכב עליה. כתב הרש"ש, שמטה, מפץ ומחצלת, אינו נותן לה לזמן קצוב, אלא משתמשת בהן עד שיתקלקלו, ואחר כך נותנן לה מחדש.

^[5] ביאר המאירי, ליתן לכבוס או למרחץ או ליתן לאשה הקולעת ראשה.

^[6] כתב הריטב"א, שאין כוונת המשנה שהרשות ביד הבעל שלא לתת לה מעה כסף, אלא כוונת המשנה שאם עבר הבעל ולא נתן לה מעה כסף והיא שותקת, אין אומרים שויתרה על מעשה ידיה לטובת בעלה, אלא מעשה ידיה שלה. בגמרא לעיל [נח ב] נחלקו אמוראים אם מעת הכסף ניתן לאשה תחת מעשה ידיה שהיא עושה לבעלה, או תחת מותר מעשה ידיה שאף הוא של בעלה. ומבואר שם בגמרא [נט א], לדעת הסובר שמעת הכסף הוא תחת מותר מעשה ידיה, שכוונת משנתנו היא "ואם אין נותן לה מעה כסף לצורכה - מותר מעשה ידיה שלה". ומרש"י שכתב כאן "אוקימנן לעיל מותר מעשה ידיה", נראה שהוא פוסק כמאן דאמר מעה כסף תחת מותר מעשה ידיה. וכן כתב הריטב"א שהלכה כמותו. וביאר הריטב"א, שהוא הדין למזונות ומעשה ידיה, שאם אין נותן לה מזונות אין אומרים שהיא ויתרה על מעשה ידיה שהם תחת מזונות, אלא חידוש משמיעתנו המשנה, שאפילו כשלא קיבלה את מעת הכסף שאינה צריכה לו כל כך, בכל זאת אין אומרים שהיא ויתרה על מותר מעשה ידיה.

^[7] לדעת הסובר שאם אין נותן לה מעה כסף הרי מותר מעשה ידיה שלה, לא תיקשי מה הוא המשך המשנה: "ומה היא עושה לו", כי כוונת המשנה היא לומר כמה הוא שיעור מעשה ידיה כדי שנדע כמה הוא המותר, כן מבואר בסוגיא שם נט א.

^[8] מאירי.

^[9] בתוספות לעיל סג א ד"ה רב, נסתפקו, אם "מניקה" דוקא, או כל שהיא עושה מלאכות שהיא חייבת לשרת את בעלה - כמבואר במשנה לעיל - פוחתין לה ממעשה ידיה שהיא מרויחה לבעלה, ראה שם. וכתב המאירי: ומוסיפין לה על מזונותיה, כפי מה שיראה לדיין או לשמאין.

^[10] אם בעבד עברי אמרו "כי טוב לו עמך", קל וחומר באשתו ובאלמנתו, שכל שפסקנו במזונות לאשתו, כך לאלמנתו. מאירי.

^[11] דהיינו שביעית הקב לכל סעודה. החשבון שנתבאר בפנים הוא לפי חשבון שתי סעודות בלבד לשבת, ועל פי רש"י בד"ה תמני. ואולם ראה את דברי הגמרא ורש"י בסוף הסוגיא, ובהערות שם שמבואר שיש לחשב חמש עשרה סעודות בשבוע, ובהן סעודה שלישית של שבת, שאף הנשים חייבות בה, וכמו שכתב שם המאירי. וכן כתב כאן המאירי: "ושאלו בגמרא, האיך אפשר שבקביים חיטים יהיו חמש עשרה סעודות שהיא צריכה להן עם סעודה שלישית שבשבת". וראה מה שכתבו בדעת רש"י במהרש"ל ובמה רש"א.

^[12] כתב רש"י: רבי מאיר היה רגיל לאכול פת בשבת יותר מבחול, שהיה ממשיך פת לכל מינין הבאין לפניו, ורבי יהודה היה אוכל פת בחול יותר מבשבת, שהיה שבע במיני מעדנים. וכתב המאירי: ולפי דרכנו למדנו, הואיל ושניהם מתכונין להקל, כל שיש שם מזון שתי סעודות, הן לחול הן לשבת, לפי מה שהוא אדם ומרבה במאכל פת בריבוי הלפתן או ממעטו - דיו.

^[13] שהרי הסאה היא ששה קבין.

^[14] הנכנס לבית המנוגע בצרעת, הרי הוא טמא מיד כשנכנס. אבל בגדיו אינם טמאים להטעינם כיבוס במקוה עד שישהה האדם בבית המנוגע משך זמן של "כדי אכילת פרס", דהיינו חצי ככר העשוי מחיטין. ושיעור הככר הוא כפי שנתבאר. הקשה רש"י: "ואע"ג דגבי סעודת עירוב אמרנו [לדעת רבי שמעון] שלש סעודות בככר", כלומר: הרי עיקר השיעור לגבי בית המנוגע הוא עד שישהה בו כדי שיעור סעודה, ובהכרח שחצי ככר הוא שיעור סעודה, והרי לגבי עירוב אנו מחשבים שליש ככר לסעודה אחת! ? תירץ רש"י: "אין בו אלא שתי סעודות בינוניות, ושל עירוב שיעורו להקל, ובמצומצמות". ולפי תירוצו של רש"י, נראה שפשיטא לגמרא ששיעור הסעודה שהוא נותן לאשתו הוא מצומצם, שהרי הגמרא מדמה שיעור סעודת עירוב לשיעור סעודת אשה. וכתב עוד רש"י: "והיינו דאמרינן, אכילת פרס בכל שיעור שהיית סעודה, לפי ששיערוהו כחצי הככר". כלומר, הטעם שאנו משערים כגון לענין ברכת המזון, אם שהה מתחלת האכילה ועד סופה כדי שיעור אכילת פרס אז הוא מצטרף לברכה, היינו משום שהשיעור לענין צירוף הוא כפי זמן אכילת סעודה שלימה, דהיינו חצי ככר.

^[15] האוכל אוכלין טמאין, אף על פי שמן התורה אינו טמא כלל, שהרי אין אוכל מטמא אדם, מכל מקום גזרו חכמים שיהא גופו נפסל מלאכול בתרומה עד שיטבול. ושיעור האכילה הוא רבע ככר טמא כעין זו.

^[16] קטע זה אינו שנוי במשנה בעירובין, והגמרא שם פג א מביאה קטע זה מברייתא. רש"ש.

^[17] נחלקו הראשונים האם שיעור זה הוא לענין קבלת טומאה, או שהוא השיעור שבו האוכל הטמא מטמא אחרים.

^[18] ובסגנון אחר: החנווני מעלה את מחיר הככר בחמשים אחוז מערך חומר הגלם הנתון בתוכו. וכשהוא מוכר ככר בפונדיון, לא "השקיע" בה המוכר חיטים אלא בערך שני שליש פונדיון, נמצא שמחיר החיטים הנצרכים לשתי סעודות [דהיינו ככר הלקוח בפונדיון] הוא שני שליש פונדיון, דהיינו שליש פונדיון לסעודה אחת, שהוא 144: 1 בארבע סאין. ואילו לפי חשבונו של המקשה הוא 96: 1 בארבע סאין. נמצא החשבון המדויק של כמות הסעודות לשני קבין גדול ממספר הסעודות שחישב המקשה בחצי, דהיינו שליש מלבר.

^[19] ולקמן תמהה הגמרא, סוף סוף הרי צריכה היא שלוש עשרה סעודות, ומן הכמות שהוא נותן אין היא יכולה לעשות אלא שתים עשרה סעודות.

^[20] לקמן סה ב.

^[21] קושיית הגמרא נתבארה לפי פשוטה; ואולם המהרש"ל ביאר את קושיית הגמרא [לפי שיטת רש"י] באופן אחר, ודקדק את לשון הגמרא שלא אמרה "אכתי תליסר הויין", וראה במהרש"א, שכנראה אינו מסכים לפירושו של המהרש"ל.

^[22] ובסמוך תמהה הגמרא על סתירת דברי רב חסדא, וראה ישוב הגמרא לקמן, ומה שנתבאר שם בהערות.

^[23] ובסמוך תמהה הגמרא, אם כן, יש לה עודף. כי משני קבין חיטין היא עושה שש עשרה סעודות, שהוא מספר כפול משמונה, שאמר המקשה, והיא הלוא אינה נצרכת אלא לארבע עשרה סעודות.

^[24] בהכרח, שלפי תירוץ הגמרא, לא נאמרו דברי רב חסדא הראשונים על המשנה בעירובין, כי לא יתכן אלא אחת מן השתים, או שחישוב גודל הככר שבמשנה הוא לפי חצי מכמות החיטין הנלקחים בפונדיון או ככר העשויה משני שליש מכמות החיטים הנלקחים בפונדיון, והחשבון האמיתי של גודל הככר הנלקח בפונדיון הוא לפי חישוב חצי מכמות החיטין הנלקחים בפונדיון [וכדברי רב חסדא השניים], וכמות החיטין הנצרכת לסעודה אחת הוא בערך רבע פונדיון שהוא שמינית הקב. כי רק לפי חשבון זה אתה מוצא בשני קבים יותר מארבע עשרה סעודות כמבואר במשנתנו. ביאר הריטב"א, שהבעל נותן לאשה עצים לאפיית הפת, ואף על פי שאין זה מוזכר במשנתנו, משום שאין התנא מזכיר אלא את האוכל עצמו ולא את "הכשר" האוכל, והביא כן גם בשם הרשב"א. והר"ן במשנה כתב עוד טעם שלא הוזכרו העצים, היות והתנא הזה במקום הרים הוא עוסק, כמבואר בגמרא לקמן, ובמקום הרים יש לה עצים.

^[25] מבואר מדברי הגמרא שיש להביא בחשבון הסעודות שהיא נצרכת גם את הסעודה השלישית. ואילו רש"י לעיל לא חישב אלא ארבע עשרה סעודות, דהיינו שתי סעודות בלבד בכל יום. וראה שם במהרש"ל ומהרש"א. וכתב כאן המאירי: חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת. ויראה שאף הנשים חייבות בהן, ובבציעה על ככר שלם, שאף הן היו בנס של מן ולחם משנה. וכן ראיה ממשנה זו, שפוסקין לאשה מזון חמש עשרה סעודות.

^[26] "ארחי" הם אורחים המתעכבים לזמן ממושך, ו"פרחי" הם אורחים המתעכבים לזמן קט והולכים לדרכם, רש"י לעיל סא א.

מיחזי [נראה] דבר זה כשכר שבת ולכן תיקנו שלא יתן עבור יום השבת.

ועוד באותו נושא, אמר ליה [לו] ר' חייא בר יוסף לשמואל: מה הטעם להבדל בין מורד למורדת, שלכל הדעות המורד על אשתו נותן פחות מאשר המורדת? אמר ליה [לו]: צא ולמד משוק של זונות, מי שוכר את מי? משמע שצערו של האיש במניעת תשמיש מרובה יותר. דבר אחר: זה האיש כשהוא מתאווה יצרו מבחוץ שנוסף לצער הוא מתגנה בכך, וזו יצרה מבפנים, ואינו ניכר בחוץ.

א משנה המשרה את אשתו על ידי שליש, שהניח את פרנסת אשתו בידי אדם שלישי, שנעשה לה מאיזשהו טעם כאפוטרופוס — לא יפחות לה ממזונותיה משני קבין חטין, או מארבעה קבין שעורין לכל שבוע. אמר ר' יוסי: לא פסק לה שעורין בשיעור כפול מחיטים אלא ר' ישמעאל שהיה חי סמוך לארץ אדום. ונותן לה נוסף לכך חצי קב של קיטנית, וחצי לוג שמן, וקב גרוגרות (תאנים יבשות) או משקל מנה של דבילה (תאנים כבושות). ואם אין לו פירות אלה — פוסק לעומתן פירות ממקום אחר. וכן

נותן לה מטה, מפץ (מחצלת רכה) ומחצלת קשה. ונותן לה ללבושה כפה לראשה, וחגור למתניה, ומנעלים ממועד למועד, שבכל אחד מן הרגלים קונה לה מנעלים, וכלים (בגדים) של (ששוויים) חמשים זוז משנה לשנה. ומעירים: ואין נותנין לה לא בגדים חדשים שהם עבים בימות החמה, משום שמחממים, ולא שחקים בגדים שחוקים בימות הגשמים, שמפני שנשחקו הם דקים, וקר לה. אלא נותן לה כלים של חמשים זוז בימות הגשמים, והיא מתכסה בבלאותיהן גם בימות החמה. והשחקים הבגדים השחוקים שנשארו — שלה הם.

ונותן לה נוסף לכל זה עוד מעה כסף לצורכה, לשאר צרכיה. ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, שאף שבמשך השבוע הריהי ניזונת באמצעות שליש ואינה מצויה עמו, אבל בלילי שבת היא עמו ממש. ואם אין נותן לה מעה כסף לצורכה — הרי מעשה ידיה שלה ולא שלו.

ומה היא עושה לו, מה הדבר הקצוב שהיא צריכה לעשות לו? — הריהי טווה משקל חמש סלעים של חוטי שתי ביהודה, שהן עשר סלעים במידות גליל. או משקל עשר סלעים של חוטי ערב (שקל יותר לעשותם) ביהודה, שהן עשרים סלעים במידות גליל. ואם היתה באותו זמן מניקה — פוחתין לה ממעשה ידיה, ומוסיפין לה על מזונותיה. במה דברים אמורים כל השיעורים והסכומים והקיצבות שנמנו כאן — בעני שבישראל, שאלה הם השיעורים הפחותים של נתינה, אבל במכובד — הכל לפי כבודו מוסיף ונותן.

ב גמרא תחילה שואלים: מני מתניתין [של מי היא משנתנו זו], לכאורה אינה לא כדעת ר' יוחנן בן ברוקא, ולא כדעת ר' שמעון. דתנן [שכן שנינו במשנה]: וכמה שיעורו של עירוב תחומים — מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד מן המשתמשים בעירוב זה. ונחלקו בענין זה, שיש אומרים: צריך לקבוע ענין זה לפי מזונו שרגיל לאכול ביום חול ולא לשבת, אלו דברי ר' מאיר, ור' יהודה אומר: מזונו לשבת, ולא לחול. ומעירים: וזה וזה מתכוונין להקל, אלא שנחלקו אם אדם אוכל בשבת יותר או פחות מאשר בימות החול.

ר' יוחנן בן ברוקא אומר: יש לשתי סעודות האמורות שיעור קצוב, והוא ככר הלקוח (הנקנה) בפונדיון (שני איסרים, והוא אחד משנים עשר של הדינר) כאשר ניתן לקנות ארבע סאין בסלע שהוא ארבעה דינרים. ולפי חשבון זה מדובר בככר לחם ששיעורה חצי קב (חלק אחד משנים עשר של הסאה), ומזון סעודה אחת הוא איפוא רבע הקב. ר' שמעון אומר: שיעור שתי סעודות הוא שתי ידות (שני שלישים) לככר, שגודלם משלש ככרות לקב. ונמצא שמזון סעודה אחת הוא תשיעית הקב.

ומעירים: חציה של ככר כזו הוא השיעור לענין בית המנוגע בצרעת, שהשוהה בבית המנוגע שיעור זמן הראוי לאכילת חצי ככר ("פרס") מיטמאים גם בגדיו. וחצי חציה, רבע ככר כזו, הוא השיעור של אוכל לפסול את הגוייה. שהאוכל שיעור זה של אוכל טמא, גזרו חכמים שיטמא גופו. וחצי חצי חציה, שמינית ככר כזו, הוא השיעור הקטן ביותר של אוכל הראוי לקבל טומאת אוכלין.

ומעתה נברר, משנתנו כאן מני [כדעת מי היא]? אי [אם] תאמר שהיא כשיטת ר' יוחנן בן ברוקא, שלדעתו מזון סעודה אחת הוא רבע קב, הרי רק תמני הויין [שמונה סעודות הן] בשני קבי חיטים, והרי האשה צריכה לפחות ארבע עשרה סעודות בשבוע! ואי [ואם] היא כשיטת ר' שמעון ששיעור מזון סעודה אחת הוא תשיעית הקב, הלא בשני קבין תמני סרי הויין [שמונה עשרה סעודות הן] יותר מכדי צורכה!

ומשיבים: לעולם יש לומר שמשנתנו כשיטת ר' יוחנן בן ברוקא, וכדאמר [וכפי שאמר] רב חסדא בענייננו: שאף שאמר שיעור מסויים, הרי זה הוא המחיר הסיטונאי, ואילו הלוקח יש לו בפעל פחות, כי צא (הפחת) מהן שליש לחנווני. וכן, הכא נמי אייתי תילתא שדי עלייהו [כאן גם כן הבא שליש לחשבון הסעודות שיש בשיעור זה והוסף עליהן]. ומקשים: אכתי תרתי סרי הויין [עדיין שתים עשרה הן] אם מוסיפים שליש (מבחוץ, שהוא מחצית השיעור), על שמונה סעודות. והרי היא צריכה ארבע עשרה! ומשיבים: הרי אוכלת עמו לילי שבת משלו ואין סעודה זו מן החשבון.

ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] ומפרש את הביטוי הזה במשנה שכוונתו היא אכילה ממש. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאכילה זו בלילי שבת היא לשון נקיה להגדרת תשמיש, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ועוד, אף אם היא אוכלת סעודה אחת משלו בלילי שבת, הלא תליסר הויין [שלוש עשרה הן] ועדיין חסרה לה סעודה אחת! אלא צריכים לומר כדאמר [כפי שאמר] רב חסדא שם בהסבר דברי ר' יוחנן בן ברוקה, צא מהן לא שליש אלא מחצה לחנווני. הכי נמי [כך גם כן] אתיא פלגא ושדי עלייהו [הבא חצי והטל עליהן], ונמצא שיש כאן לא שמונה אלא שש עשרה סעודות.

ומעירים: קשיא [קשה] מדברי רב חסדא על דברי רב חסדא, שפעם אחת הוא אומר שמוסיפים שליש, ופעם אחרת שמוסיפים חצי! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; הא באתרא דיהבי ציבי [זה במקום שנותנים גם דמי עצים] עבור אפיית הלחם, הא באתרא [זה במקום] שלא יהבי ציבי [נותנים דמי עצים].

אחרי שיישבנו את דברי ר' חסדא, חוזרים לשיטת ר' יוחנן בן ברוקא ומקשים: אי הכי [אם כן] בפונדיון אחד במחיר סיטונאי, מספר הסעודות לדברי ר' יוחנן לפי הערתו של רב חסדא שיתסרי הויין [שש עשרה סעודות הן] וזהו יותר מן השיעור שהוקצב במשנתנו. ולפי זה משנתנו כמאן [כשיטת מי] האם כדעת ר' חידקא, שאמר: ארבע סעודות חייב אדם לאכול בשבת. ונמצא שיש שתים עשרה סעודות בימות השבוע, ועוד ארבע לשבת?

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כדעת רבנן [חכמים], אלא דל חדא לארחי ופרחי [הורד אחת בשביל אורחים ומזדמנים], שבכל זאת אי אפשר לצמצם לה רק כדי מזונה שלה בדיוק.

ואומרים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך] להסבר זה שאין נותנים לה רק כפי מזונה בצמצום, אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כדעת ר' שמעון שיש בשני קבים מזון שמונה עשרה סעודות, ונפרש כי לרבנן [לדברי חכמים] האומרים שיש שלוש סעודות בשבת, מכל מקום עדיין ניתן לקבל את דבריהם ולומר כי דל תלת לארחי ופרחי [הורד שלוש מהסעודות בשביל אורחים ומזדמנים], ולדעת ר' חידקא שחייבת בארבע סעודות בשבת דל תרתי לארחי ופרחי [הורד שתים לאורחים ומזדמנים], ואם כן אפשר לפרש את הדברים לכל השיטות.

ג שנינו במשנה שאמר ר' יוסי: לא פסק שעורין אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום. ותוהים: אלא באדום הוא דאכלין [שאוכלים] שעורים, בכולי עלמא [בכל העולם] לא אכלי [אוכלים], והרי היה זה מאכל עניים בכל מקום! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: לא פסק שעורים בשיעור כפלים מן השיעור שנאמר בחטין אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום, מפני ששעורין אדומיות רעות הן, ואילו במקום אחר ההבדל בין שעורים לחיטים אינו גדול כל כך.

ד עוד שנינו במשנה: ונותן לה עוד חצי קב קיטנית ושמן וכו'. ומעירים: ואילו יין לא קתני [שנה], שאינו חייב לתת לה. הרי זה מסייע ליה [לו] לר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

it does appear to be Shabbat wages. Consequently, the Sages decreed that he should not give her money for Shabbat.

On the same issue, Rabbi Ḥiyya bar Yosef said to Shmuel: What is the reason for the difference in halakha between a rebellious man and a rebellious woman? According to all opinions, a rebellious wife’s fine is greater than that of a rebellious husband. He said to him: Go and learn from the market of prostitutes. Who hires whose services? Clearly, a man suffers more from lack of sexual intercourse, and therefore the penalty for a rebellious wife is greater. Alternatively, when he desires sexual relations, his inclination is noticeable on the outside, and therefore he feels shame as well as pain. But for her, her inclination is on the inside, and is not obvious.

MISHNA: If someone feeds his wife by means of a third party serving as a trustee, while the husband himself is not living with her for some reason, he may not give her less than two kav of wheat or four kav of barley a week for her sustenance. Rabbi Yosei said: Only Rabbi Yishmael, who was near Edom, allotted her barley. And he must give her half a kav of legumes, and half a log of oil, and a kav of dried figs or the weight of a maneh of fig cakes. And if he does not have these fruits, he must apportion for her a corresponding amount of fruit from elsewhere.

And he must give her a bed, a soft mat, and a hard mat. And he must give her a cap for her head, and a belt for her waist, and new shoes from Festival to Festival, i.e., he must buy her new shoes each Festival. And he must purchase garments for her with a value of fifty dinars from year to year. The mishna comments: And he may not give her new clothes, which tend to be thick and warm, in the summer, nor worn garments in the rainy season, as these are too thin and she will be cold. Rather, he should give her clothes at a value of fifty dinars in the rainy season, and she covers herself with these same worn garments in the summer as well. And the leftover, worn clothes belong to her.

In addition to the above, he must give her another silver ma’a coin for the rest of her needs. And she eats with him from Shabbat evening to Shabbat evening. Although he may provide for her sustenance via a third party throughout the week, on Shabbat evening she has the right to eat together with him. And if he does not give her a silver ma’a coin for her needs, her earnings belong to her.

And what is the fixed amount that she must earn for him? She must spin wool in the weight of five sela of threads of the warp in Judea, which are equivalent to ten sela according to the measurements of the Galilee, or the weight of ten sela of the threads of the woof, which are easier to prepare, in Judea, which are equivalent to twenty sela according to the measurements used in the Galilee. And if she is nursing at the time, the required amount is reduced from her earnings and is added to the sum she receives for her sustenance. In what case is this statement, i.e., all these amounts and measurements, said? With regard to the poorest of Jews, i.e., these are the minimum requirements. However, in the case of a financially prominent man, all the amounts are increased according to his prominence.

GEMARA: Whose opinion is expressed in the mishna? It is not Rabbi Yoḥanan ben Beroka and it is not Rabbi Shimon, as we learned in a mishna (Eiruvin 82b): What is the measure for a joining of Shabbat boundaries [eiruv]? It consists of a quantity of food sufficient for two meals for each and every one of those included in the eiruv. The tanna’im disagree with regard to the definition of these two meals: It is referring to one’s food that he eats on a weekday and not on Shabbat; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: It is referring to the amount he eats on Shabbat and not on a weekday. And both this Sage, Rabbi Meir, and that Sage, Rabbi Yehuda, intend to be lenient, as Rabbi Meir maintains that people eat more food on Shabbat, whereas Rabbi Yehuda believes that they consume more on a weekday.

Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: Food for two meals is the size of a loaf bought with a pundeyon, which is one forty-eighth of a sela, when four se’a of wheat are sold for a sela. According to this calculation, a pundeyon can purchase one-twelfth of a se’a of wheat, which is equivalent to half of a kav, as there are six kav in a se’a. Therefore, according to Rabbi Yoḥanan ben Beroka, one quarter of a kav is sufficient for a single meal. Rabbi Shimon says: Food for two meals is two of three parts of a loaf, when three loaves are prepared from a kav of wheat. According to Rabbi Shimon, therefore, one-ninth of a kav of wheat is sufficient for a meal.

Having discussed the various opinions with regard to the size of a loaf of bread sufficient for a meal, the mishna states that half of this loaf is the amount called a half [peras], a measure relevant for the halakhot of a leprous house. If one enters a house afflicted with leprosy and remains there long enough to eat this amount of food, the clothes he is wearing become ritually impure. And half of its half, one quarter of a loaf this size, is the amount of ritually impure food that renders the body unfit. In other words, impure food of this amount imparts ritual impurity to the body of the eater and disqualifies him by rabbinic law from eating teruma. And half of one half of its half, one-eighth of this loaf, is the minimum measure of food that is susceptible to ritual impurity as food.

After the citing the mishna, the Gemara returns to its question: Who is the author of the mishna here, which says a husband must provide two kav of wheat per week for his wife’s sustenance? If it is Rabbi Yoḥanan ben Beroka, who maintains that one quarter of a kav is sufficient for a single meal, there are only eight meals in two kav, and the wife requires at least fourteen meals for a week, as it was customary to eat two meals each day. And if it is Rabbi Shimon, who holds that one-ninth of a kav is sufficient for a meal, two kav are enough for eighteen meals, and therefore the mishna requires more than she actually needs.

The Gemara answers: Actually, the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, and this is as Rav Ḥisda said in explanation of Rabbi Yoḥanan ben Beroka’s opinion: Deduct one-third for the grocer’s markup, as he takes one-third as profit. This adds one half to the total cost. Here, too, bring one-third and add it to the total amount of meals that can be provided by two kav of wheat. The Gemara raises a difficulty: Still, after adjusting the calculation by adding an additional half, a measurement known by the term: Outside third, to the amount of meals that can be eaten from two kav of wheat, they are equal to twelve meals. This is still not sufficient, as the wife requires fourteen. The Gemara answers: She eats with him on Shabbat evening. Consequently, this meal is not included in the amount that must be provided through the third party.

The Gemara asks: This works out well according to the one who says that when the mishna is referring to eating, it means literal eating. However, according to the one who says that this eating on Shabbat evening is a euphemism, and it is actually referring to conjugal relations, what can be said? And furthermore, even if the meal on Shabbat evening is omitted, they are still thirteen meals that she requires but she has enough for only twelve. Rather, this is as Rav Ḥisda said, with regard to Rabbi Yoḥanan ben Beroka’s opinion: Deduct one-half for the grocer’s markup. So too here, bring a half and add it to the total amount, which means she has enough for sixteen meals, not eight.

The Gemara asks: This is difficult with regard to one statement of Rav Ḥisda, which seemingly contradicts the other statement of Rav Ḥisda. The Gemara answers: This is not difficult. This statement, that the grocer’s markup adds one-third to the price, is referring to a place where they also give money as a separate payment for the wood required to bake bread. That statement, that the grocer’s markup adds half, is referring to a place where they do not give money for wood, and therefore the markup must be higher to cover those costs.

After reconciling the apparent contradiction between the two statements of Rav Ḥisda, the Gemara returns to the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka. If so, according to the above calculation, there are sixteen meals, which is more than a woman requires in a week. The Gemara suggests: In that case, who is the author of the mishna? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Ḥidka, who said that a person is obligated to eat four meals on Shabbat? Since two meals are eaten on an ordinary weekday, this results in a total of sixteen meals a week.

The Gemara rejects this suggestion: You can even say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, who maintain that one is obligated to eat only three meals on Shabbat, as you should remove one meal for guests and wayfarers. In other words, the husband cannot give his wife the absolute minimum amount she requires for herself and no more. He must give her enough to provide for the occasional visitor. Consequently, the total sum is somewhat more than was originally assumed.

The Gemara adds: Now that you have arrived at this answer, you can even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who maintains that two kav is sufficient for eighteen meals. This can be explained either by saying that Rabbi Shimon agrees with the opinion of the Rabbis, that one eats three meals on Shabbat, if you remove three meals for guests and wayfarers, or that Rabbi Shimon agrees with the opinion of Rabbi Ḥidka, that four meals are eaten on Shabbat, in which case you must remove two meals for guests and wayfarers. In this manner, the mishna can be reconciled with all opinions.

§ The mishna teaches that Rabbi Yosei said: Only Rabbi Yishmael, who was near Edom, allotted her barley. The Gemara asks: But does this indicate that it is only in Edom that they eat barley, whereas in the rest of the world they do not eat barley? This cannot be the case, as barley was eaten by the poor everywhere. The Gemara explains: This is what Rabbi Yosei is saying: Only Rabbi Yishmael, who was near Edom, allotted her a double amount of barley to that of wheat, since Edomite barley is bad, whereas elsewhere the barley is of a higher quality, and therefore the difference between barley and wheat is less marked.

§ The mishna further taught: And he must give her half a kav of legumes as well as oil and fruit. The Gemara comments: And yet wine is not taught in the mishna. This supports the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני': המשרה את אשתו על ידי שליש. פירש הראב"ד ז"ל: כגון שהוא עושה מלאכה בעיר אחרת, או שלומד בעיר שעונתו מערב שבת לערב שבת. ונראה שהזקיקו לרב ז"ל לפרש כן. שאלו בעושה מלאכה בעירו אי אפשר לו להשרותה על ידי שליש אלא אוכלת עמו על השולחן. ואי לא, יוציא ויתן כתובה משום דשמעי' בה אינשי וזילא בה מילתא, דמה יאמרו הבריות מה ראתה זו להתרחק משולחן בעלה, דתנן (לקמן כתובות ע, א) המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס, יותר מכאן יוציא ויתן כתובה, ואמר עלה בגמרא (ע, ב), מאי שנא שלושים, עד ל' לא שמעי אינשי ולא זילא ביה מילתא, יותר משלושים שמעי אינשי וזילא ביה מילתא, כן נראה לי. אי נמי, מתניתין כשקבלה עליה, והכין מוקי לה בירושלמי בפרק המדיר (ה"א).

הא דאמרינן לא קשיא הא באתרא דיהבי ציבי הא באתרא דלא יהבי ציבי. קשיא לי, אכתי בצירי להו דהא בעיא לאפוקי מינייהו רביע משום ציבי, דבשלמא שכר אפיה לא יהיב לה דאיהי חייבת לאפות ובשלא הכניסה לו שפחות, אבל ציבי ודאי יהיב לה. ויש לומר, דממקום אחר נותן לה ציבי, ולא הזכירו אותן בגמרא כמו שלא הזכירו נר וקדירה וחבית, אף על פי שהוא חייב ליתן לה וכמו שמפורש בתוספתא (פ"ה, ה"ז), שלא הזכירו במשנתינו אלא אכילות אבל הכשר אכילות לא, כן נראה לי.

אי הכי שית סרי הויין. איכא דקשיא ליה, למאן דאמר אוכלת עמו שבסרי הויין, ודחקו עצמן בתירוץ קושיא זו דאוכלת עמו משלה. וזו שלא כסוגייתנו, ובירושלמי (בפירקין הי"א) אמרו מפורש אוכלת משלו. ואיכא מאן דאמר דכי אמרינן שית סרי הויין למאן דאמר אכילה תשמיש, אבל למאן דאמר אכילה ממש שיבסרי הויין. וזה נכון, ואף על גב דקיימא לן כמאן דאמר אכילה ממש, לרווחא דמלתא קא מקשה, כלומר, אפילו למאן דאמר אכילה תשמיש, לא משכחת לה אלא כר' חדקא. ופריק, אפילו תימא רבנן, דל חדא לארחי ופרחי, וכשתמצא לומר אכילה ממש דל תרתי לארחי ופרחי.

מתני': נותן לה קב קיטנית. ירושלמי (פ"ה ה"י) נותן לה פת ונר ופתילה כוס וחבית וקדרה ואיתא נמי בתוספתא (פ"ה ה"ז).

מתני' משר' את אשתו ע"י שליש לפי דברי הרמב"ם ז"ל הרשות ביד הבעל להשרותה ע"י שליש כשנותן לה כל צרכה כדין משנתינו אבל אינו נכון כי היאך תהא זולתו והא זילא בה מלתא טובא ולקמן בפרק המדיר דתנן עד שלשים יום יעמיד פרנס אמרינן בתלמודא עד שלשים יום לא שמעין ביה אינשי משלשים יום ואילך שמעין ביה אינשי וזילא ביה מילתא ובירושלמי הקשו ממשנתינו על משנת המדיר ואמרו כאן שקבלה עליה כאן כשלא קבלה עליה כלומר דמתני' דהכא כשקבלה עליה וכן עיקר הלכך כל שלא קבלה עלי' אינו יכול להשרותה ע"י שליש יותר משלשים יום אלא או אוכלת עמו על שלחנו או יוציא ויתן כתובה וכן פסקו רבינו והרשב"א והראב"ד ז"ל כן סובר שפי' משנתינו במי שמלאכתן בעיר אחרת שעונתו מליל שבת לליל שבת שע"מ כן כנסה:

(נכנסה) נותן לה קב קטנית גרסינן ונותן לה פת ונר ופתילה וכוס וחביות וקדרה וכן הוא בתוספת בפי' ותנא דידן אכילות קתני הכשר אכילות לא קתני ואם אין נותנים לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה פי' מותר מעשה ידיה כדפרישנא לעיל בפירקא אליבא דרב ושמואל דהלכתא כוותייהו והא דקתני אם אינו נותן לאו דוקא שהרשות בידו שלא לתת לה דא"כ לרב הונא אמר רב שאינו יכול לכופה על מעשה ידיה אם אינה יכולה לכופה מה הועילו חכמים בתקנתם אלא ה"ק שאם אינו מעלה לה מעה כסף לפרנסה והיא שותקת לא ויתרה מותר וה"ה למזונות ומעשה ידיה אלא לרבותא קמ"ל דאפילו למעה כסף שאינה צריכה לו כ"כ לא אמרינן ויתרה וכ"כ הרמב"ן ז"ל מיהו אם כבר נתנה לו העדפה ולא תבעה ממנו מעה כסף כלל מסתמא ויתרה והיינו דקתני מותר מעשה ידיה שלה שיכולה לתפוס בו דעל משכונה סמכא ולפיכך מחלה כך נ"ל:

גמרא מתני' מני וחציו לבית המנוגע. פי' רש"י ז"ל חצי של ככר זו לבית המנוגע בין לר' יוחנן בן נורי ובין לר"ש וא"ת לר"ש נפיש ליה דהא שיעור בית המנוגע כדי אכילה אחת ויש בככר לפי דעתו ג' סעודות תירץ רש"י ז"ל דבעירוב הקלו ושערו הדבר בג' סעודות בינונית אבל לעלמא אין בו אלא שתי סעודות ולגבי בית המנוגע נמי אזלינן לקולא ובעי לסעודה חצי הככר דהכי גמירי להו:

קשיא דרב חסדא פי' דקים לה תרווייהו אמרינהו רב חסדא. הא באתרא דלא יהבי פי' ומתני' דהכא דמשערינן בככרי של בעל הבית אתי פלגא שדי עלייהו והוה ליה שית. וא"ת ואיהי ציבי מיתן ליה דבשלמא שכר אפי' לית לן למיתן לה דאדרבה היא אופה לו כל זמן שלא הכניסה לו שפחות אלא ציבי איהו בעי למיתן לה וי"ל דבעלה יהב לה ציבי ולא הזכיר אותו התנא כשם שלא הזכירו חבית ונר וקדר' דהכשר דאכילות לא קתני כן פירש הרשב"א ז"ל:

א"ה שיתסר הוא ופי' קושיין למ"ד אוכלת תשמיש דלמ"ד אוכלת ממש שבסרי הוויין וחד מינייהו פרכינן ולמסקנא אוכלת ממש מוסיפין חדא יתירתא לארחי ופרחי טפי אבל ליכא לפרושי כדפי' הראב"ד ז"ל דאוכלת עמו משלה דהא סוגיין לא מוכחא הכי ובירושלמי ג"כ אמר בפי' אוכלת משלו:

המשנה השביעית והוא בענין החלק החמישי והוא שאמר המשרה את אשתו על ידי שליש לא יפחות לה מקבין חטין או מארבעת קבין שעורים אמר ר' יוסי לא פסק שעורין אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום נותן לה חצי קב קטנית וחצי לוג שמן וקב גרוגרות או מנה דבילה אם אין לו פוסק לעומתן פירות ממקום אחר נותן לה מטה ומפץ אם אין לו מפץ נותן לה מחצלת ונותן לה כפה לראשה וחגור למתניה ומנעל ממועד למועד וכלים של נ' זוז משנה לשנה אינו נותן לה לא חדשין בימות החמה ולא שחקין בימות הגשמים אלא נותן לה כלים של חמשים זוז בימות הגשמים והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה והשחקין שלה אמר הר"מ פי' השעור לא פסק שעורים כפלים כחטים אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום שהשעורים שלהם רעות וזה כלו מבואר והדין בזה כלו לענין הדין כענינו וענינה ומה שילך בו מנהג המדינה:

אמר המאירי על ידי שליש ר"ל שאינו מפרנסה עמו בביתו ולשון משרה פירושו מאכיל מלשון כלבא ליכול שירותיה והודיע דרך כלל שכל שאינו רוצה שתאכל עמו ומספק לה מזונותיה כראוי שתהא אוכלת ושותה לעצמה הרשות בידו ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת כמו שיתבאר כך פירשוה גדולי המחברים ומכל מקום נראה מדברי גדולי המפרשים שאינו רשאי בכך אלא משנה זו במי שמשתכר בעיר אחרת אם ללמד אם לאמנות אחרת ומצד טורח מזונות ומתוך כך משרה אשתו על ידי שליש וכן נראה לי לפרש לשיטה זו שאף בעומד בעיר איפשר לפרשה וכגון שאף אשתו מסכמת לכך וזהו לשון המשרה ולא אמרו משרה אדם כלומר שאי איפשר לו בכך כל זמן שמלאכתו בעיר אלא בהסכמתה וכל שכן שאין יכול להוציאה מביתו ולהשרותה על ידי שליש בבית אחר ומכאן יצאה לי הוראה למעשה באחד שאסר דירתו לאשתו ודנתי בה מזו ומאותם שכתבנו למעלה נ"ח ב' בסוגיית המקדיש מעשי ידי אשתו שאינו כלום ואף קצת חברים הוסיפו על דברי שאף לדעת גדולי המחברים כן שאף הם לא אמרו שיהא יכול להשרותה על ידי שליש אלא בביתו שאם בבית השליש אף היא אומרת איני רוצה שתשיא שם רע עלי והדברים נראין ואף בתלמוד המערב שבפרק המדיר ראיתי שהקשו למשנתנו ויעמיד פרנס ותירץ יכולה אשה שתאמר אי אפשי להתפרנס אלא מבעלי והא תנינן המשרה וכו' תמן כשקבלה עליה ובא עכשו לבאר כשהוא עושה כן כמה מזונות פוסקין לה והוא שאמר לא יפחות מקבים חטים ר"ל בשבוע ושאלו בגמרא היאך איפשר שבקבים חטים יהו חמש עשרה סעודות שהיא צריכה להן עם סעודה שלישית שבשבת והלא לענין עירובי תחומין אמרו כמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ר"ל לכל אחד מן הרוצים לילך שם מזונו לחול ר"ל שאינו אוכל כל כך כבשבת דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר מזונו בשבת ואף הוא מתכוין להקל מפני שהוא סובר שמתוך שבשבת אוכל ליפתן הרבה הוא ממעט בפת ולפי דרכנו למדנו הואיל ושניהם מתכונים להקל כל שיש שם מזון שתי סעודות הן לחול הן לשבת לפי מה שהוא אדם ומרבה במאכל פת ברבוי הליפתן או ממעטו דיו הא מזון שתי סעודות בינוניות מתיר אפילו לרעבתן ומתוך כך הוא מפרש בה שתי סעודות בינוניות כמה הוא ואמ"ר יוחנן בן ברוקא ככר בפנדיון מארבע סאין בסלע והרי הסלע מ"ח פנדיונין וארבע סאין מ"ח חצאי קב ונמצא ככר של חצי קב מזון שתי סעודות והיאך אתה משער ט"ו סעודות לשני קבין תמני הוין ולר' שמעון דאמר שתי ידות לככר משלש לקב והוא בא למעט בשיעור כלומר שני חלקים מככר אחד שיהיו שלש ככרים בקב ודעתו שיעשו תשע סעודות מן הקב וכשעושה ממנו שלש ככרים שכל אחד שליש הקב נמצאו שתי סעודות בשני חלקים של ככר זה והרי הככר השלם שבו שליש הקב הוא שיעור שמנה ביצים ושני חלקיו חמשה ביצים ושליש ביצה ואם כן לר' שמעון י"ח סעודות הן והעלוה כדעת בן ברוקא ולענין עירוב דיו ברובע קב ולא נאמר שיעור חצי קב אלא אחר שיטול חנוני חציו בשכר טרחו והוצאת אפייתו ואע"פ שאמרו ב"מ מ' ב' המשתכר אל ישתכר יותר משתות לא נאמר אלא בחנוני הלוקח וחוזר ומוכר ואינו טורח במלאכת תקון הדברים שהוא מוכר אבל כל שהוא טורח בהם משתכר בהם מחצה נמצא רובע קב שהוא ששה ביצים שיעור שתי סעודות וקבים הם שש עשרה סעודות נמצאו שתים יתרות אחר שהיא אוכלת עמו בלילי שבת והניחום לה לאורחים ועוברים ושבים ויש פוסקים שאף בשבת אוכל עמה וכרבן שמעון בן גמליאל שאמר בגמרא ס"ה ב' כל לילי שבת ושבת ואף לדעת זה כל הנשאר תקנו לה לאורחים או מארבעת קבין שעורים כפל שבחטים ואמ"ר יוסי לא פסק שעורים אלא ר' ישמעאל וכו' פירשו בגמרא לא פסק שעורים כפלים בחטים אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום ששעורים שלהם רעים וכלל הדברים לענין פסק שנותן לה לחם שיעור שתי סעודות בינוניות בכל יום ממין התבואה שמנהג רוב העיר באכילתה אם חטים אם שעורים ושאר המינין אפילו אורז ודוחן ונותן לה ללפת את הפת חצי קב קטנית בשבוע וחצי לוג שמן וקב גרוגרות או משקל מנה דבילה והם קציעות של תאנים שנעשים כעין גבנים הנחתכין בסכין ונמכרין במשקל ואם אין לו גרוגרות וקציעות נותן כנגדן פירות אחרים ונותן לה מטה לאכול עליה ומפץ של גמי לשכב עליה ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת של קנים וגדולי המחברים פירשו מטה מוצעת לשכב ונותן לה מחצלת או מפץ להעמידה על חבלי המטה ושאלו בגמרא מפץ ומחצלת למה ופירשה באתרא דמלו פוריא בחבלי כלומר שאורגים המטוה בחבלים ואם תתן עליהם תבן או קש נופל בין סריגי החבלים וצריך ליתן המחצלת או המפץ על החבלים ואין להשכיבה על החבלים שאף הם מקלקלים את בשרה והוא ענין דמבגר לה האמור בגמרא ובגמרא נחלקו בכר וכסת דלרבנן אין נותנין ולר' נתן נותנין ושאלו בה אי דארחה מאי טעמא דתנא קמא אי דלאו ארחה מאי טעמא דר' נתן ותירצוה בדארחיה דידיה ולאו ארחא דידה וצריך ליתן לה מדין עולה עמו ולא נחלקו אלא בכר וכסת יתירא תנא קמא סבר אין נותנין לה אלא אחת לעצמה אבל אותה של עצמו כשהוא הולך אנה ואנה אינו חייב להניחה אצלה ור' נתן סובר שאף שלו חייב להניח אצלה דזימנין דמיתרמי בין השמשות ולא מצי לאיתוייה בהדיה ושקלא לדידה ואיהי גניא אארעא ותנא קמא לא חייש לאקראי והלכה כמותו הא כל שדרכה בכך אף לתנא קמא צריך להניחו אצלה וכן כתבוה ופירשוה גאוני ספרד:

ונשוב לביאור משנתנו והוא שנותן לה גם כן כלי אכילה ושתיה ונותן לה כפה לראשה ר"ל סעיף וחגור למתניה ומנעל מרגל לרגל בשלשה רגלים ונותן לה בגדים של חמשים זוז ר"ל מכסף מדינה משנה לשנה ונותן לה חדשים בימות הגשמים ומתכסה בבלאותיהן בימות החמה ואף כשעבר הקיץ והוא מחדש לה חדשים בחרף השחקים שהניחה הם שלה כדי ללבשן בימי נדותה נותן לה בכל שבוע מעה כסף לצרכה לכבוס או למרחץ או ליתן לאשה הקולעת ראשה ומעה זו לכל אשה ואשה הוא ר"ל אף למתפרנסת עמו אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת נחלקו בגמרא ס"ה ב' בפירושה מר אמר תשמיש ומר אמר אכילה ממש ומכל מקום הלכה כדברי שניהם ואם אין נותן לה מעה כסף מעשי ידיה שלה ופירשו בגמרא נ"ט א' מותר מעשי ידיה שמעה כסף תקנו לה תחת מותר מעשי ידיה ומה היא חייבת לעשות לו עד שהשאר יהא קרוי מותר משקל חמש סלעים שתי שיש טורח בטויתו מתוך דקות הטויה שהם עשר סלעין בגליל ר"ל שמשקלות של יהודה כפולות על של גליל או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהם עשרים בגליל ובזמן הזה מיהא שאינן בקיאים בשיעורים אלו הכל כמנהג המדינה אלא שבטוית פשתן אינו כופה כמו שביארנו ואם היתה מיניקה פוחתין לה ממעשי ידיה ומוסיפין על מזונותיה כפי מה שיראה לדיין או לשמאין ובפרט מוסיפין לה יין שהיין יפה לחלב במה דברים אמורים ר"ל לכל אלו שהזכרנו בעני שבישראל אבל בעשיר ונכבד הכל לפי עשרו ולפי כבודו אפילו היה ראוי לכמה תבשילין בכל יום פוסקין לה אם בעבד עברי אמרו כי טוב לו עמך קל וחומר באשתו ובאלמנתו שכל שפסקנו במזונות לאשתו כך לאלמנתו ובפירוש אמרו ס"ה א' בכלתו של נקדימון בן גוריון שפסקו לה סאתים יין לציקי קדרה מערב שבת לערב שבת ואע"פ ששומרת יבם היתה ומשלשה חדשים ואילך אינה ניזונת לא משל בעל ולא משל יבם אלא תובעת יבמה ליבם או לחלוץ איפשר שבשלשה חדשים הראשונים היתה או לאחר שלשה חדשים ותבעה את יבמה ועמד בדין וברח שניזונת משל יבם וכן פוסקין לאשה אם היא אשת עשיר ונכבד תכשיטין ומלבושים כראוי לה אם מצד משפחתה אם מצד משפחתו וכן לאלמנה פוסקין לה מלבושים נכבדים להטיל לה חן להיות לה קופצים והוא שאמרו על אלמנה אחת שבאת לפני רב יוסף אמרה ליה פסוק לי שיראי ואמר לה שיראי למה לך אמרה ליה לך ולחברך ולחברונך:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הנכנס לבית המנוגע טמא מיד טומאת שבעה ואם היה מביא עמו מלבושיו שלא בדרך לבישה אלא על כתיפיו אף הם טמאים בטומאתו אבל בגדים שהוא לבוש אע"פ שהוא נוגע בהם אין להם אלא טומאת ערב אלא אם כן שהא שם שיעור אכילת סעודה אחת והיא אכילת פרס האמורה בכל מקום מפני שהוא חצי הככר שהזכרנו לשתי סעודות והיא שלשה ביצים לר' יוחנן בן ברוקא אכילת פרס כשיעור שלש ביצים וגדולי הרבנים פסקו כר' שמעון לקרוא בכל מקום אכילת פרס שיעור ארבעה ביצים וכן נראה לי כמו שביארנו בערובין פרק שתוף:

האוכל אוכלין טמאים כשיעור חצי פרס אם שיעור ביצה ומחצה אם שיעור שני ביצים כל אחד לשיטתו נפסלה גויתו מלאכול בתרומה עד שיטבול ומכל מקום אינו פוסל תרומה במגעו אלא שנפסל גופו מלאכול בתרומה ועל זו אמרו חצי חציה לפסול את הגויה ומכל מקום בשמנה עשר דבר גזרו שאף בכביצה פוסל תרומה במגעו:

טומאת אוכלין בכביצה כמו שביארנו בכמה מקומות והוא שאמרו כאן בקצת ספרים חצי של חצי חציה לטמא את האוכלין והוא לר' שמעון כביצה ולר' יוחנן שלשה רבעי ביצה ומכל מקום בכל התלמוד אנו דנין בכביצה ולדעת ר' שמעון ומכאן נראה לי לפסוק כר' שמעון אף בשאר כמו שביארנו בעירובין:

חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת ויראה שאף הנשים חייבות בהם ובבציעה על ככר שלם בתוך ככר שלם שאף הם היו בנס של מן ולחם משנה וכן ראיה ממשנה זו שפוסקין לאשה מזון חמש עשרה סעודות להגיע מהן שלש לשבת:

אמר ר"ט ב"ק כותבין אגרת מרד על ארוסה וא"כ אגרת מרד על שומרת יבם ואותבינן ליה ממאי דתניא אחת היא לי ארוסה ונשואה ואפילו נדה ואפילו ש"י ושקלינין וטרינין ואסיקנא אידי ואידי שתבע ליבם ולא קשיא כאן כמשנ"ר כאן כמשנ"א דתנן מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרינן מצות חליצה קודמת למצות יבום (והרב פוסק מצות חליצה קודם למצות יבום כמשנה אחרונה):

וכיון דאמרי' בפ' החולץ אר"י ב"א חזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה עד ולבסוף סברוה כרבנן דאמרי יבמה יבא עליה מ"מ בטלה לה למשנ"א ובטלה לה למימרא דשמואל דסבר כמשנ"א וכותבים אגרת מרד אף על ש"י כדתניא בברייתא ונ"ל שהתובעת גט מבעלה בעודו שכ"מ כדי שלא תהיה זקוקה ליבם כדין מורדת משוינן לה שהרי אוסרת עצמה על יבמה ויכול הבעל לעכבה בגט עד שתמחול לו כתובתה וזה מדין התלמוד עיין למטה בפ' דיני בהל' הפוסקים אבל תיקון הגאונים כיון שבמורדת תקנו ליתן גט כ"ש בש"י שעדיין אינה אשתו מיהו ה"מ דשקולי נדוניתא אבל מו"מ ותוספת לא שכל דינה דומה לדין המורדת:

ר"י אומר וכו'. מאי טרעפיקין אמר ר"ש איסתרא וכמה איסתרא פלגי דזוזא תנ"ה ר"י אומר ג' טרעפיקין שהן ט' מעות מעה וחצי בכל יום א"ל ר"ח ב"י לשמואל מ"ש איהו דיהבינן ליה שכר שבת ומ"ש איהי דלא יהבינן לה שכר שבת א"ל איהי דמפחת קא פחית לא מחזי כשכר שבת איהי דאוסיפא קא מוסיפי מיחזי כש"ש. א"ל ר"ח לשמואל מה בין מורד למורדת א"ל צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי ד"א זו יצרה מבפנים וזה יצרו בחוץ פי' שהוא תובע בפה והאשה אינה תובעת בפה הלכך של איש קשה משל אשה:

מתני' המשרה את אשתו ע"י שליש לא יפחות לה מקביים חטים ומד' קבין שעורים אר"י לא פסק [לה] שעורים אלא ר"י שהוא סמוך לאדום ונותנים לה חצי קב קטנית וחצי לוג שמן קב גרוגרות או מנה דבילה ואם אין לו פוסק לעומתן פירות ממקום אחר ונותן לה מטה ומפץ ואם אין לו מפץ מחצלת ונותן לה כפה לראשה וחגור למתניה ומנעלים לרגליה ממועד למועד וכלים של נ' זוז משנה לשנה ואינו נותן לה לא שחקים בימות החמה ולא חדשים בימות הגשמים והיא מתכסה בכל אותן בימות החמה והשחקים שלה ונותן לה מעה כסף לצרכיה והיא אוכלת עמו מליל שבת לליל שבת ואם אין נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה. ומה היא עושה לו משקל ה"ס שתי ביהודה שהן (ט"ז) [עשר] סלעים בגליל או משקל י' סלעים ערב ביהודה שהן כ' שקלים בגליל. ואם היתה מניקה פוחת' לה ממעשה ידיה ומוסיפים לה על מזונותיה בד"א בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו פי' המשרה אשתו ע"י שליש כגון שהוא עבד ונשכר לאחרים ואוכל עמהן כדרך הפועלים שאוכלים במקום שעושים מלאכתן ואומר לב"ד שיפרנסו את אשתו משכר פעולתו ומשרה הוא לשון ויכרה להם כירה גדולה דמתרגמינן שירותא לא יפחות מקביין חטין אי קשיא היאך יספיק לה קביים בשבוע והרי העומר היה מאכל כל איש ואיש ליום שנמצא כ"ו סעודות לעומר והעומר הוא מ"ג ביצים וחומש ביצה קרוב ב' קבים שב' קבים הן מ"ח ביצים מצאתי ששאלה זו נשאלה למר רב שלום ז"ל והשיב כל מדות חכמים כך הם כל דבר ודבר יתנו בו שיעור למטה ושיעור למעלה וכו' עד אף כאן לענין משרה את אשתו זו שיעור קטן למטה כדי קיום נשמה ולא לכל אדם פוסקים כך אלא לעני שכך שנינו בד"א בעני מישראל אבל במכובד כו' ועד כמה עד ז' רביעית ועוד שהן מ"ג ביצים וחומש ביצה:

א"ר יוסי לא (פחות) [פסק] שעורים וכו' אטו באדום הוא דאכלינן שעורים וכ"ע ל"א שעורים אלא ה"ק לא פסק שעורים כפל כחטים אלא ר"י שהיה סמוך לאדום. ששעורים של אדום רעות הן:

ונותן לה קב גרוגרות פי' תאנים יבשים או מנה דבילה (תני) [פי'] דרוסין ועושין מהן עגולין ונמכרים במשקל. ואם אין לו מפץ מחצלת פי' המפץ הוא יותר יקר מן המחצלת:

תניא בתוספתא בפרק הבוגרות המשרה את אשתו ע"י שליש וכו' וכולן במדת איטלקי אפילו נדה אפילו שומרת יבם נותנים לה כוס חבית פך נר ופתילה יין שאין נשותיהן של עניים יושבות על הכר. ואמרינן ואילו יין לא קתני מסייע ליה לרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר אין פוסקין יינות לאשה:

מתני' המשרה את אשתו על ידי שליש כו' הכא נמי צא מהם מחצה לחנוני והשתא הוה לי' דרבי יוחנן בן ברוקא דאמר ככר בפונדיון לוג והיינו ששה בצים וחצי' דהיינו שלש בצים לבית המנוגע וחני חצי' דהיינו ביצה ומחנה לפסול בה את הגוי'. אבל לר' שמעון הככר שלישית הקב שהוא ח' בצי' חצי' ד' בצים לבית המנוגע וחצי חצי' דהיינו ב' ביצים לפסול כו' אשתכח דשיעורא דר' שמעון נפיש שהרי ככר שלו גדול משל ר' יוחנן בן ברוקא אבל לענין עירוב אכתי דר"י בן ברוקא נפיש דהא דר' יוחנן בן ברוקא הוי לוג דהוא ששה בצים ודר' שמעון שתי ידות של ככר של שמנה בנים והיינו חמשה בצים ושליש. וקיימא לן כר' יוחנן בן ברוקא כדאמרי' התם אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאים בסלע מזונו ליום ולילה. והא כתיבנא לה במסכת עירובין בס"ד:

אי הכי שיתסרי הויאן וכמאן דאמר אכיל' ממש שבסרי הויאן:

מחזי כשכר שבת ואף על גב דשכר שבת מותר בהבלעה כדאמרינן בבבא מציעא [נח א'] אם היה שכיר חדש כו'. הכא אסור דלא בהבלעה הוא שאין מוסיפין בכדי השבת ביחד אלא מה שעולה לכל יום ויום שאין מצרפין שבעת ימי שבת ונותנין לה ביחד דיש לחוש שמא יתפייס היום או מחר. תלמידי רבינו יונה ז"ל וכן כתבו התוספות ז"ל:

מתני' המשרה את כו'. פי' משרה מי שאינו אוכל אשתו עמו ונותן לה מזונותיה על ידי אחר ומצינו לשון שדומה לזה האי בר בי רב דיתיב בתעניתא כלבא ליכול שירותיה ור"ל סעודתו. הכא נמי ר"ל המאכיל לאשתו על ידי אחר ואית דמפרשי משרה מלשון מחנה דמתרגמינן משריתא ור"ל מי שנותן תחנות לאשתו ע"י אחר. תלמידי רבינו יונה. ורש"י ז"ל פי' כלישנא קמא וז"ל במהדורא קמא המשרה אשתו וכו' שאינו מפרנסה בביתו אלא מספק מזונותיה על ידי שליש. משרה לשון סעודה כדאמרינן בעלמא כלבא ליכול שירותיה. ע"כ:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל לפי דברי הרמב"ם ז"ל הרשות ביד הבעל להשרותה על ידי שליש כשנותן לה כל צרכה כדין משנתנו אבל אינו נכון כי האיך תהא זולתו והא זילא בה מילתא טובא ולקמן בפרק המדיר דתנן עד שלשים יום יעמיד פרנס אמרינן בגמרא עד שלשים יום לא שמעו ביה אינשי משלשים יום ואילך שמעו ביה אינשי וזילא ביה מילתא. ובירושלמי [פ"ז ה"א] הקשו ממשנתנו על משנת המדיר ואמרו כאן שקבלה עליה כאן שלא קבלה עליה כלומר דמתניתין דהכא כשקבלה עליה וכן עיקר הילכך כל שלא קבלה עליה אינו יכול להשרותה על ידי שליש יותר משלשים יום אלא או אוכלת עמו על שלחנו או יוציא ויתן כתובה. וכן פסקו רבינו והרשב"א נר"ו. והראב"ד ז"ל כן סובר שפי' משנתנו נמי שמלאכתן בעיר אחרת שעונתו מלילי שבת ללילי שבת שע"מ כן נכנסה ע"כ.

וכיוצא בזה כתב ה"ר ישעיה מטראני וז"ל המשרה את אשתו כו'. פי' שהוא עני ונשכר לאחרים ואוכל עמהם כדרך הפועלים שאוכלין במקום שעושין מלאכתן ואומר לבעל ביתו שיפרנס את אשתו משכר פעולתו ומשרה הוא לשון ויכרה להם כרה גדולה מתרגמינן שירותא. עד כאן:
לא יפחות לה משני קבין חטים במס' עירובין נחלקו רבי יוחנן בן ברוקה ור"ש גבי שיעור עירובי תחומין דר' יוחנן סבירא ליה דיש בקב אחד ח' סעודו' אשתכח דהוו בשני קבין ט"ז סעודו' ור"ש ס"ל שיש בהם י"ח סעודו' ובין למר ובין למר קשיא משנתנו אמאי נותן לה ב' קבין דבפחות מהאי שיעור סגי לה בשתי סעודו' בכל יום ומתרץ בגמרא דלר' יוחנן לא קשה דמששה עשר סעודו' תוציא אח' לאורחים ישארו ט"ו שנים לכל יום ויום ושלשה לשבת ולר"ש דאמר י"ח ס"ל שצריכים שלשה סעודות לאורחים וט"ו לאכילתה כדאמרן.
והקשו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שבזה השיעור יספיק לה דהא אמרינן בפרק כיצד משתתפין [עירובין פג א'] ת"ר ראשית עריסותיכם כדי עיסתכם כדי עיסת מדבר מכאן אמרו כל האוכל במדה זו הרי זה ברוך ומבורך פחות מזה הרי זה מקולקל במעיו הנה שעל האוכל פחות מעומר ביום אמרו שהוא מקולקל במעיו והעומר הוא שני קבין פחות חומש ואומרים שנוכל לתרץ דה"מ בלא לפתן אבל הכא שנותנין לה שאר דברים אינה אוכלת כל כך לחם ועוד דנשים מתוך שאינם עוסקים במלאכה כמו האיש אינן אוכלו' כל כך. תלמידי ר' יונה ז"ל:

וז"ל ה"ר ישעיה מטראני ז"ל אי קשיא היאך יספיקו לה שני קבין בשבוע והרי העומר היה מאכל כל איש ואיש ליום שנמצא שתי סעודו' לעומר והעומר הוא מ"ג ביצים וחומש ביצה קרוב לשני קבין ששני קבין הן מ"ח ביצים מצאתי ששאלה זו נשאלה לרב שר שלום גאון זצוק"ל והשיב כל מדות חכמים כך הם כל דבר ודבר נתנו בו שיעור למטה ושיעור למעלה כו'. עד אף כאן לענין המשרה את אשתו זהו שיעור קטן למטה כדי קיום נשמה ולא לכל אדם פוסקין כך אלא לעני שכך שנינו בד"א בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו ועד כמה עד שבעה רבעים ועוד שהם מ"ג ביצים וחומש ביצה. ע"כ:
אמר רבי יוסי לא פסק שעורים אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום ובגמרא פריך באדום הוא דקא אכלי שעורים בכ"ע לא ומהדרי' ה"ק לא פסק שעורים כפלים בחטים אלא רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום מפני שהשעורים אדומיות רעות הן אבל בשאר מקומות שאינן רעות כל כך אינו נותן לה כפלים אלא כפי ראות ב"ד ות"ק סבירא ליה בכל מקום נותן לה כפלים והלכתא כת"ק. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
וקב גרוגרות או מנה דבילה י"א משקל קב אחד מגרוגרות דהיינו תאנים יבשים או משקל מנה דבילה דהיינו ככרות שעושין מן התאנים בעודן לחים וכתב ר"מ הלוי ז"ל ונראין הדברים שהדבילה היתה נעשית בימיהם מתאנים טובים ושמנות יותר משאר תאנים לפי' פיחתו שיעורן משיעור הגרוגרות דנמכרים במדה והדבילה במשקל וכי קתני גבי גרוגרת במדת קב קאמר ואם אין לו בעירו גרוגרות ולא דבילה פוסק לעומתן פירות ממקום אחר כלומר ממקום אחר במדה זו מפירות אחרות המצויות בעיר. וה"מ במשרה אשתו על ידי שליש אבל היכא דאכלה בהדיה אכלה כמה שאוכל איהו ואי לא סגיא לה במאי דסגיא ליה לדידיה מחייב לאשלומי לה להאי שיעורא דמתני' ודוקא היכא דאית ליה אבל היכא דלית ליה לא מחייב לזבוני כולהו מאני לסעודתא דחדא שבתא כללו של דבר הרי היא בכשיעור הזה כבעל חוב לכל דבריה והא קי"ל דמסדרין בב"ח וכן אתה אומר בכסותה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
ונותן לה מטה ומפץ מטה לשכב עליה מפץ להציע על גבי המטה לשכב עליה ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת של קש שהיא רכה ולא של קנים מפני שהיא קשה ואוקימנא באתרא דמלו פוריא בחבלים אבל במטה של עור שנוחה לשכיבה אפילו מפץ או מחצלת נמי לא יהיב לה ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל מטה לאכול עליה שכן היה דרכם מפץ של גמי לשכב עליה מחצלת של קנים. תלמידי ה"ר יונה ז"ל.
ומלשון התוספות ורש"י לקמן בגמ' משמע דתרי בעי למיהב לה מפץ ומחצלת וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:
וחגור של עור למתנה לחגור בו על בגדיה בשעת מלאכה ומנעל ממועד למועד מסתברא דבשלשה רגלים דמרחקי מהדדי כדי שיהיה לה מנעל חדש בכל רגל ואוקימנא באתרא דנפישי טרשין אבל שלא במקום טרשין בחד מנעל בשנה סגיא לה וכן בגדים ללבושה יפים חמשים זוז משנה לשנה ומדהכא קתני בכל שנה וגבי כפה וחגור לא קתני ש"מ דכי יהיב לה כפה וחגור לאו בכל שנה יהיב לה אלא כל כמה דמשמשין למלאכתן לא יהיב לה אחריני דומיא דמטה ומפץ ומחצלת ולא מצינו למימר דכי קתני ממועד למועד אכפה וחגור נמי קתני דאם כן מאי שנא דלא קא מתמהינן בגמ' אלא אמנעל לחודיה תקשי ליה נמי אהנך.
והא דקתני אינו נותן לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים לאו למימרא דתרי גווני יהיב לה אלא ה"ק אם התחיל לתת לה בימות החמה לא יאמר הריני נותן לה עכשיו חדשים שיספיקו לה לשנה אחת והיא מתכסה בבלאות בימות הגשמים וכן אם התחיל לתת לה בימות הגשמים והיו לו בלאות שחקים לא יאמר לה הריני נותן שחקים הללו לימות הגשמים ובימות החמה אתן לה כלים חדשים של חמשים זוז שיספיקו לה לשנה אחרת לפי שהכלים החדשים חמים והבלאות השחקים קרים ונמצא זה מלבישה בגדים חמים בימות החמה וקרים בימות הגשמים אלא נותנין לה כלים חדשים של חמשים זוז בימות הגשמים והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה והשחקים שלה ודוקא שהתחיל ליתן לה בימות הגשמים אבל אם לא התחיל לתת לה אלא בימות החמה נותן לה שמספיקין לימות החמה ולכשיגיעו ימות הגשמים נותן לה כלים חדשים של חמשים זוז והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה והא דקתני סיפא והשחקים שלה אינון מותר בלאות שנתכסית בהן בימות החמה ומאי טעמא הוי דידה כדי שתתכסה בהן בימי נדותה כדבעינן למימר קמן. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
נותן לה קב קטנית גרסינן ונותן לה פת ונר ופתילה וכוס וחבית וקדרה וכן הוא בתוספתא מפורש ותנא דידן אכילות קתני הכשר אכילות לא קתני. הריטב"א ז"ל:

ואם אינו נותן לה מעה כסף מעשה ידיה שלה. לאו למימרא דכל כמיניה דלא יהיב לה מעה כסף דאם כן מאי אהנו רבנן בתקנתייהו דהא קיימא לן כרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואם כן דברשותיה נמי תליא מלתא דכל חד וחד מצי מעכב הא תו מאי תקנתא היא אלא אפשר דלא קאמר אלא דאלו שתקי מסתמא כל אחד ויתר לחבירו ולא יכלי בתר הכי חד מנייהו למתבע חבריה. ולא נהירא.
ואפשר דקמ"ל דאף על גב דקאמר לעיל דהיכא דלא יהיב לה מזוני שקלה להו לכולהו מעשה ידיה במזונותיה בין עיקר מעשה ידיה בין מותר כדתנן המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ה"מ במזונא אבל לצרכה אע"פ שאין מעלה לה כלום דהיינו מעה כסף אינה רשאה ליטול אלא מה שכנגדן דהיינו מותר א"נ עיקר מעשה ידיה אליבא דמאן דאמר מעה כסף תחת מעשה ידיה. וצ"ת הרא"ה ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל והא דקתני ואם אינו נותן לה לאו למימרא שהרשות בידו שלא לתת לה דאם כן לרב הונא אמר רב שהוא אינו יכול לכופה על מעשה ידיה אם היא אינה יכולה לכופו מה הועילו חכמים בתקנתן אלא ה"ק שאם אינו מעלה לה מעה כסף לפרנסתה והיא שותקת לא ויתרה מותר וה"ה למזונות ומעשה ידיה אלא רבותא קמ"ל דאפילו למעה כסף שאינה צריכה לו כל כך לא אמרינן ויתרה וכן כתב רבי' הרמב"ן ומיהו אם כבר נתנה לו העדפתה ולא תבעה ממנו מעה כסף כלל מסתמא ויתרה והיינו דקתני מותר מ"י שלה שיכולה לתפוס בו דעל משכונה סמכה ולפיכך מחלה כנ"ל:
מעשה ידיה שלה פירוש מותר מעשה ידיה שלה כדפרישנא לעיל בפירקין אליבא דרב ושמואל דהלכתא כותייהו. הריטב"א ז"ל:
גמ' מני מתניתין דבקביים ספקא בשבוע דמשמע דט"ו סעודות איכא בקביים י"ב סעודות ימי השבוע וג' סעודות לשבת לא ר"י ולא ר"ש ולא גרסינן לא רבי מאיר ולא ר' יהודה דאינהו לא איירו במנין סעודות הקב כלל. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ואי הוה מפרשינן דר' יוחנן ור"ש קיימי לפרושי מילתייהו דר"מ ור' יהודה ולמיהב להו קצבה שפיר הוה מצינן למיגרס לא ר"מ ולא ר' יהודה ומיהו לא משמע הכין כלל ואם תשאל ודילמא לרבי מאיר ולרבי יהודה שיעור הקב במתני' ומאי בעי תלמודא לא לר"י ולא לר"ש. תשובתך ר"מ ור' יהודה לא איירי בשיעור הקב כלל ולא נתנו קצבה כלל וכי היכי בו נימא דמתני' אתיא כותייהו ולא אתיא כמאן דנתנו קצבה לדבריהם כנ"ל:
וכמה שיעורו דעירוב תחומין דחשוב למקניי' שביתה ואמרינן דמקום שביתה גורם לכל אחד ואחד לכל מי שירצה לילך למחר שנצריך שיהא עירובו מזון ב' סעודות כשיעור אכילת יום השבת דבהכי חשיב למיקנא שביתה ושניהם להקל בשיעור סעודה דר"מ סבר בשבתא אכיל נהמא טפי מבחול משום דאית ליה מיני לפתן דמבסמי ליה לנהמא ולר' יהודה אכיל בחול נהמא טפי דלית ליה לפתן וממלא כריסו מנהמא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
חציה לבית המנוגע פרש"י ז"ל חציו של ככר זו לבית המנוגע בין לר' יוחנן בן ברוקה בין לר"ש ואם תאמר אם כן לר"ש נפיש ליה דהא שיעור בית המנוגע כדי אכילה אחת ויש בככר לפי דעתו שלש סעודות תירץ רש"י ז"ל דבעירוב הקלו לשער הככר בשלש סעודות בינוניות אבל לעלמא אין בו אלא שתי סעודות ולגבי בית המנוגע נמי אזלינן לקולא ובעינן לסעודה זו חצי הככר דהכי גמירי לה. הריטב"א ז"ל:
וחצי חצי חציה דהיינו ביצה לטמא טומאת אוכלין דאוכלין טמאין אינן מטמאין אחרים בפחות מכביצה אבל הן עצמן מיטמאין בכל שהן כדתניא בתורת כהנים מכל האוכל יטמא מלמד שהאוכל מיטמא בכל שהוא יכול יטמא אחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל אוכל שנאכל בבת אחת ושיערו חכמים בכביצה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.

כדאמר רב חסדא בפ' כיצד משתתפין צא מהן שליש לחנוני דרב חסדא מפרש התם מילתיה דר' יוחנן בן ברוקה קאמר דהא לא חשיב ר' יוחנן אלא ד' סעודות לקב לבד השליש שחנוני משתכר בטרחו קאמר דשליש הקב דהיינו שתי סעודות משתכר דהוו להו ו' סעודות בקב ובקביים י"ב סעודות והא דאמר המשתכר אל ישתכר יותר משתות הני מילי דלא טרח ביה ורווחא ממילא אתי אבל היכא דטרח ביה וע"י טרחו משתכר בדבר לית לן בה כדמוכח בבבא מציעא יהיב ליה אגר טרחיה כו'. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

אוכלת עמו כו'. ואם תאמר ומאי קא משני דילמא אוכלת משלה קתני והיינו דקתני עמו דמשמע דהיינו מאי דמטביל לה שתאכל עמו וי"ל דנקט התרצן עמו משום דהכי קתני במתני' ומיהו לכאורה אוכלת משלו קאמר והכי קתני בירושלמי ואם תאמר דהכא משני כמ"ד אוכלת ממש ולקמן קא משני כמאן כר' חידקא והיינו ע"כ כמ"ד אוכלת תשמיש דלמ"ד אוכלת ממש שיבסרי הויין וי"ל דהכא היינו שינויא דתלמודא דס"ל במתני' כמ"ד אוכלת ממש כפשטה דמתני' ואילו לקמן היינו שינויא דמאן דקא מתמה דאפ"ה קשיא דנוקי מתני' כר' חידקא. ואפשר דלהכי כתב רש"י ומשנינן אוכלת עמו ליל שבת. כדתנן במתני'. ולקמן כתב כמאן כר' חידקא. בתמיהא נימא כר' חידקא סתם למתני' וכו'. ודוק כנ"ל:

וז"ל רש"י במהדורא קמא אוכלת עמו לילי שבת כו'. תנן לפי שאותו לילה זמן עונה היא ואוכלת עמו ומשמשת עמו דהא אית לה כל ספקה לימות השבוע ולשבת ולקמיה פריך הא לא הוו אלא תריסר סעודה בהדי הך דלילי שבת ויומא דשבתא גופא מאי אכלה. הניחא כו' לקמן בפלוגתא תשמיש ואינה אוכלת עמו כלל אלא משמשת בלילי שבת אם כן תריסר הויין ועוד אפי' למ"ד אוכלת עמו לילי שבת ממש י"ג הויין ולמחר מאי תיכול. צא מהן מחצה לחנוני דד' סעודו' בקב לר' יוחנן בן ברוקה לבד מחצית הקב דהיינו ח' סעודו' בקב ובקביים ט"ז ולקמיה פריך דהא פשו להו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

הכא נמי צא מהם מחצה לחנוני והשתא הוה ליה דרבי יוחנן בן ברוקה דאמר ככר בפונדיון לוג והיינו ששה בצים וחצי' דהיינו שלש בצים לבית המנוגע וחצי חציה דהיינו ביצה ומחצה לפסול בה את הגוייה אבל לר' שמעון הככר שלישי' הקב שהוא ח' בצים חציה ד' בצים לבית המנוגע וחצי חציה דהיינו ב' בצים לפסול כו'. אשתכח דשיעורא דר' שמעון נפיש שהרי ככר שלו גדול משל רבי יוחנן בן ברוקא אבל לענין עירוב אכתי דר"י בן ברוקא נפיש דהא דר' יוחנן בן ברוקא הוי לוג דהוא ששה בצים ודר"ש שתי ידות של ככר של שמנה בצים והיינו חמשה בצים ושליש וקיימא לן כר' יוחנן בן ברוקא כדאמרינן התם אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע מזונו ליום ולילה והא כתיבנא לה במסכ' עירובין בס"ד. הרא"ה ז"ל:

קשיא דרב חסדא אדרב חסדא דהא לעיל קאמר דחנוני לא מרווח אלא שליש. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וכתב הריטב"א ז"ל קשיא דרב חסדא אדרב חסדא פי' דקים להו דתרווייהו אמרינהו רב חסדא ע"כ. והכי נמי דייקא לישנא דתלמודא דקאמר אלא כדקאמר רב חסדא כו' אלמא דתרווייהו אמרינהו רב חסדא כנ"ל:
באתרא דיהבי ציבי דבעל הבית זבין ביתא דחנוני ויהיב לה ציבי לאפיית הפת לא מרווח חנוני משום טירחא וטיפול מעותיו אלא תלתא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל הא דאמרינן לא קשיא הא באתרא דיהבי ציבי הא באתר' דלא יהבי ציבי קשיא לי אכתי בצרי להו דהא בעי לאפוקי מנייהו רביע משום ציבי דבשלמא שכר אפייה לא יהיב לה דאיהי חייבת לאפו' ובשלא הכניסה לו שפחות אבל ציבי ודאי יהיב לה וי"ל דממקום אחר נותן לה ציבי ולא הזכירו אותן בגמרא כמו שלא הזכירו נר וקדרה וחבית אף על פי שחייב ליתן לה וכמו שמפורש לעיל בתוס' שלא הזכירו במשנתינו אלא אכילות אבל הכשר אכילות לא כנ"ל. הרשב"א ז"ל:
אי הכי שית סרי הויין איכא דקשיא ליה למ"ד אוכלת ממש שבסרי הויין ודחקו עצמן בתירוץ קושיא זו דאוכלת עמו משלה וזו שלא כסוגייתנו ובירושלמי שאמרו מפורש אוכלת משלו ואיכא מ"ד דכי אמרינן שית סרי הויין למ"ד אכילה מתשמיש אבל למ"ד אכילה ממש שבסרי הוויין וזה נכון אף על גב דקי"ל כמ"ד דאכילה ממש לרווחא דמילתא קא מקשה כלומר אפי' למ"ד אכילה תשמיש לא משכחת לה אלא כר' חידקא ופריק אפילו תימא רבנן זיל חדא לארחי ופרחי וכשתמצא לומר אכילה ממש זיל תרתי לארחי ופרחי. הרשב"א ז"ל.
וכן פי' הריטב"א ז"ל דקושיין למ"ד אוכלת תשמיש דלמ"ד אוכלת ממש שית סרי הויין וחדא מנייהו פרכינן ולמסקנא למ"ד אוכלת ממש מוספינן חדא יתירתא לארחי ופרחי טפי ממאי דקא מוספינן למ"ד אוכלת תשמיש. ע"כ:

וז"ל הרמב"ן אי הכי שית סרי הויין וכו'. איכא דקשיא ליה למ"ד אוכלת עמו שבסרי הויין ולא קשיא דאוכלת עמו משלה היא אוכלת ומעיקרא קס"ד דמשלו היא אוכלת כדי שיספיקו לה אבל השתא סברינן דמאי אוכלת עמו משלה אבל בירושלמי גרסינן שמעון בר בא בשם ר' יוחנן אכילה ממש ואמרינן עלה על דעתיה דרבי יוחנן אוכלת משלו אלמא למ"ד אכילה ממש משלו היא אוכלת ואיכא למימר גמר' דילן לא ס"ל הכי ואיכא למימר כי אמרינן שית סרי הויין כו' למ"ד אכילה תשמיש אבל למ"ד אכילה ממש שיתסרי הויין לרבנן דל תרי לארחי ופרחי לר' חידקא דל חד לארחי ופרחי. ע"כ:

וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא דר' חידקא דאמר בפ' כל כתבי ד' סעודו' כו'. דהשתא ד' סעודות דשבת ותריסר דשבוע הא שית סר אפי' תימא רבנן דפליגי עליה ואמרי שלש דהשתא לא צריכה אלא חמיסר וחדא דנפישי דל לארחי ואי הוה פריך לה הניחא למאן דאמר מאי אוכלת תשמיש אלא למאן דאמר אכילה ממש פשו להו תרי לרבנן ולר' חדקא חדא הוה מתריץ דל תרתי לארחי לר' חדקא דל חדא לארחי. ע"כ:

ואלו יין לא קתני מסייע ליה לר' אליעזר כו'. הקשו בתוספו' מאי קמ"ל דהא מתני' היא בהדיא מדלא קתני ליה וי"ל דאי לאו דרבי אליעזר ה"א דמתני' באתרא דלא שתו נשי חמרא כלל בבית בעליהן אבל היכא דשתו פוסקין יין להון קמ"ל ר' אלעזר דאפי' בששותות עמו אין פוסקין להן יינות כשאין בעלה עמה ומשום הא הוה קס"ד דרבי אלעזר אמרה אפילו ברגילה לגמרי והיינו דפרכינן ליה בסמוך מדתניא רגילה נותנין ופרקינן רגילה שאני ולא אשמעינן ר' אלעזר אלא כשהיתה שותה לפעמים אבל רגילה תדיר נותנין לה. הריטב"א ז"ל.
ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל תירוץ התוספו' דחוק ואפשר לומר דמשום דלא תנא ליה במתני' להדיא. ע"כ:

בפרש"י בד"ה לבית המנוגע כו' ושל עירוב שיערו להקל ובמצומצמות כו' עכ"ל וה"ה דהכא במשרה שיערו להקל במצומצמות כדפריך ואי ר"ש תמני סרי הויין וק"ל:

בד"ה תמני סעודות כו' וי"ד סעודות היא צריכה לשבת עכ"ל כתב מהרש"ל צ"ע אמאי פרש"י י"ד סעודות הלא הן ט"ו כו' ונראה שרש"י סבר מה שמקשה ועוד י"ג הויין ולא אקשי אכתי כו' אבל ממנחה לא פריך לפי שאינה הכרחית כ"כ שהרי יכול להשלימה במיני תרגימא ופירות כו' עכ"ל והוא דחוק שהמקשה לא חשיב סעודה שלישית והמתרץ חשיב לה כדקאמר לרבנן (לריב"ב) דל חדא לארחי ופרחי ולר"ש דל ג' לארחי ופרחי אבל הנראה דהכא פרש"י י"ד סעודות למאי דקים ליה השתא כמאן דאמר אוכלת עמו לילי שבת ממש כדקאמר הניחא למאן דאמר אכילה ממש כו' ולמאי דמסיק לר' חידקא ט"ז הויין היינו למאן דאמר אכילה תשמיש כמ"ש התוס' בהדיא דלמאן דאמר אכילה ממש לא הוו אלא ט"ו אף לרבי חידקא ולרבנן י"ד ולמסקנא א"ש דכל היתרון לארחי ופרחי ותו לא מידי ודו"ק:

רש"י בד"ה לא פסק שעורים כו'. נ"ב ס"א כלל:

בד"ה שמונה עשר הויין והיא אינה צריכה אלא י"ד. נ"ב צ"ע אמאי פרש"י י"ד סעודות הלא הן ט"ו סעודות לכ"ע שהרי בעי' ג' סעודות לב"ה בשבת כדלקמן ומנין לרש"י לומר שהמקשה לא ידע שט"ו סעודות הן ונראה שרש"י סבר מה שמקשה התלמודא ועוד תליסר הויין ולא אקשי אכתי תליסר הויין משמע דה"פ הרי הן י"ג סעודות שחייב הבעל לזון אותה י"ב בשבוע וחד סעודה בבקר אבל ממנחה לא פריך לפי שאינה הכרחית כל כך שהרי יכול להשלימה במיני תרגימא ופירות אלמא שהמקשה לא ידע בהכרת אלא י"ד סעודות ודו"ק יגעתי ומצאתי. (עיין במהרש"א):

במשנה המשרה כו'. עיין בר"ן י"א דוקא בשקיבלה עליה וכו' וי"א אף בלא קיבלה ודוקא ע"י נדר דזיל לה אמרינן המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס טפי לא דשמעי בה אינשי וזילא לה וכו' ע"ש:
לא קאמר ציבי לבשל מאכלה דתנא במקום הרים קאי כדלקמן [ואית לה ציבי] הר"ן:

גמ' אייתי תילתא שדי וכו' אכתי תרתי סרי הויין. בה"א זה ה"נ הו"מ לאוקמי כר"ש דס"ל חצי ככר הוא שיעור אכילה סעודה בינונית כמו שאמר חציו לבית המנוגע ודוקא לגבי עירוב הקילו כמ"ש רש"י וא"כ הככר הוא ב' סעודות וג' ככרות לקב הקב ו' סעודות נמצא שני קבין י"ב סעודות וק"ל. יש לראות דר"י בן ברוקא ור"ש לכאורה לא פליגי אר"מ ור"י דאל"כ לוקי מתני' כוותייהו. רק אינהו משערי סעודותייהו בדבר קצוב א"כ נוקי כר"ש אליבא דר"י ומשער הסעודה בשבת שדרך למעט בפת ובמתני' צריך ליתן סעודה בימות החול. גם עיין ברש"י בעירובין שפירש ברבי יהודה טעמו משום דבשבת אוכלין ג' סעודות אינו אוכל כ"כ הרבה בסעודה אחת ע"ש (ב) ודו"ק:

ברש"י בד"ה תמניא סעודתא כו' י"ד סעודות וכו'. הקשה בח"ש ט"ו סעודות הוא לכ"ע ז' ימים א' בערב וא' בבוקר וסעודה ג' בשבת הרי ט"ו ותירץ דסעודה ג' לא קחשיב המקשה דאפשר במיני תרגימא. ויש לרש"י הכרח מהמקשה מדקאמר ועוד תליסר הויין ולא קאמר ועוד אכתי י"ג הויין כדלעיל אכתי י"ב הויין משמע דה"ק ועוד אפילו למ"ד אוכלת ממש הרי י"ג סעודות שחייב הבעל לזון אותה ע"י שליש ואין לנו לחשבונך אלא י"ב ע"י שליש חוץ מאחת שאוכלת עמו בעצמו א"כ ש"מ דלא חשיב המקשה סעודה ג' ואח"כ קאמר כמאן כרבי חדקא כו' רבותא קאמר אף אם נחשוב סעודה ג' לא ניחא רק לרבי חידקא ודבריו רחוקים ואינם אבל אין כאן קישיא כלל במ"ש רש"י בד"ה תמניא כו' י"ד כו' פשיטא לרווחא קאמר אף למ"ד אוכלת ממש מ"מ י"ד צריכה ואף מ"ש בד"ה שמונה עשר הויין כו' י"ד כו' משום דאכתי עסיק הכל למ"ד אוכלת ממש עד אח"כ מסיק אף למ"ד תשמיש ולמסקנא הכל ניחא:

במשנה אר"י לא פסק לה שעורים אלא רי"ש כו'. ועי' לקמן פירושו בגמרא. ומשמע דת"ק פליג עליה וס"ל דבכ"מ שעורים כפלים בחטים. והני תנאי כתנאי דפליגי בפ"ח דפאה מ"ה ור' יוסי כר"מ דשם. ונ"ל סמך יפה להת"ק מקרא סאה סלת בשקל וסאתים שעורים בשקל (מלכים ב ז׳:א׳):

שם משקל ה' סלעים שתי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל. כה"ג בחולין (קלה) במשנה:

גמרא וחצי חצי חציה לקבל ט"א. זה אינו מן המשנה אלא מברייתא שם:

רש"י (במשנה) ד"ה כפה. משנה לשנה. נראה דלפירושו הוי מאמר ומנעלים ממועד למועד כמו מאמר מוסגר. ומשנה לשנה דקאמר קאי אכל הני דחשיב לעיל מן ונותן לה האחרון שהוא התחלת ענין. ומטה ומפץ ומחצלת נראה דאינן על זמן קצוב אלא משתמשת בהן עד שיתקלקלו ואח"כ נותנן לה מחדש:

רש"י ד"ה שתי. קשה לטוותו כפלים כשל ערב. והעתיקו הרע"ב. ובנגעים פי"א מ"ח העתיק מפי' הרמב"ם שהשתי דק והערב עב מאד. וב' הפירושים יש להם מקום כאן ושם:

רש"י ד"ה מתכוונים להקל. ר"מ היה רגיל כו' ור"י היה אוכל כו'. בעירובין פי' בענין אחר ע"ש:

רש"י ד"ה ריב"ב. הוא ב' סעודות. כצ"ל:

רש"י ד"ה וחצי חציה. נפסל גופו מלאכול בתרומה. עי' בעירובין שם בתד"ה וחצי:

משנה המשרה את אשתו ע"י שליש כו' ומבואר בירושלמי דהיינו דוקא בשקבלה עליה דאל"כ לאו כל כמיניה וכן משמע נמי בגמרא דידן בריש פ' המדיר דיותר משלשים יום זילא בה מילתא אם זנה ע"י פרנס אלא שהרמב"ם ז"ל פסק דאף אם לא נתרצית יכול להשרותה תחילה ע"י שליש ונראה שסובר דהכא לא זילא בה מילתא כיון דאוכלת עמו לילי שבת והיינו כמ"ד אכילה ממש. ולפ"ז אפשר דמה"ט פסק דלא כהירושלמי דמוקי לה בשקבלה ליה דוקא דאפשר דהירושלמי ס"ל כמ"ד אוכלת עמו היינו תשמיש ולא אכילה ממש וא"כ זילא בה מילתא אבל איהו פסיק כתלמודא דידן וכמ"ד דאוכלת ממש אבל ה"ה ז"ל כתב בענין אחר דדוקא במדיר אותה הוא דאמרינן דזילא בה מילתא משא"כ היכא שלא הדירה כי הכא לא זילא בה מילתא אלא דלפ"ז יש להקשות א"כ למה פסק הרמב"ם ז"ל נגד הירושלמי דמוקי לה בהדיא בדקיבלה עלה דוקא וצ"ע:

מתניתין המשרה את אשתו וכו'. כתב הרב המגיד דמשמע בע"כ כמ"ש הפוסקים והקשה דהא בר"פ המדיר איתא דעד ל' יום לא זילא בה מילתא. אבל ביותר מל' זילא בה מלתא ויוציא ויתן כתובה. ותירץ דכיון דאוכלת עמו בליל שבת לא זילא בה מילתא. ותו דבאדרה דוקא זילא מילתא ע"ש ולתירוץ הראשון קשה לי דאכתי למ"ד לאו אוכלת ממש רק תשמיש קשה. וזה דוחק דפליגי בהא אי יכול להשרות בע"כ או לא. ותו דלכאורה נראה כיון דהטעם דאוכלת עמו ליל שבת הוא משום דהוא ליל עונה כפי' רש"י א"כ ה"ה באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ראוי להיות הדין כן. ולפ"ז הדרא קושיא לדכתיה דגם בר,פ המדיר אין הנדר חל על ליל שבת שמשועבד לה. ואפ"ה אמרינן דזילא בה מילתא ואפשר דכיון דקי"ל דקונמות מפקיע מידי שעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבוד האשה. ואפשר דלא אלמוה כל כך להך דאוכלת עמו בליל שבת. והנדר חל עליו. מיהו יש לומר לדעת הפוסקים הנ"ל דדוקא הכא דמשרה בע"כ אוכלת עמו בליל שבת אבל בצאי מעשה ידיך למזונותיך ס"ל כדעת רש"י והגהות אשר"י. דאין הבעל יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך אפילו סיפקה אלא מרצונה ובזה אינה אוכלת עמו ליל שבת וצ"ע בזה ולתירוץ השני של הה"מ דבאדרה דוקא זילא בה מילתא קשה לי א"כ מאי מקשה התם כיון דמשועבד לה האיך מצי מדיר לה. הא עד שלא הדירה יכול ליתן לה מזונות על ידי פרנס. ולא זילה בה מילתא אפילו יותר מל' יום כמ"ש הה"מ. ואע"ג דלבתר שהדירה זילא מילתא. מ"מ חל הנדר כדמשני שם השתא דאדרתן לא מצינו דאיגלגל בהדך. ואפ"ה חל הנדר כיון דעד שלא אדרה היתה מגלגלת בהדיה כמ"ש התוס' שם וע"כ מוכח משם דבלא אדרה נמי זילא מילתא. ושפיר פריך שם דכיון דזילא מילתא ע"י פרנס יותר מל' יום לא יחול הנדר. מיהו יש לומר דכיון דאמרינן שם דאינו יכול להעמיד פרנס אלא ע"י שאומר כל הזן אינו מפסיד. אין הנדר חל דשמא לא יהיה איש שיפרנסה מעצמו. ודוק:

שם ואם אין לו פוסק לעומתן וכו'. משמע דאם יש לו צריך ליתן אותן פירות עצמן. כדין בע"ח דקי"ל דבדאית ליה זוזי צריך ליתן לו המעות וא"י ליתן לו שוה כסף. ואם אין לו אינו מחויב לטרוח ולמכור. וה"נ כן הוא. אלא דלכאורה קשה על זה מהא דאמר לעיל דף נ"ח דנותן לה תרומה והיא מוכרת ולוקחת וכו'. ואמר עוד שם דאיכא בינייהו טירחא. משמע דאפילו אית ליה חולין יכול ליתן תרומה והיא תטרח למכור וכ"ש לפי דעת הפוסקים באה"ע סימן עיין. דיכול הבעל לומר לאשתו צאי מעשה ידיך למזונותיך היכא דספקה אע"ג דקי"ל מזוני עיקר אלמא אמרינן בהא שוה כסף ככסף. אך לפי דעת רש"י לקמן דף ק"ז דא"י לומר לה צאי אפילו בסיפקה אלא מרצונה. משמע דלא אמרינן שוה כסף ככסף. ויש לומר הטעם בזה משום דקי"ל דבנתינה בע"כ לא אמרינן ביה שוה כסף ככסף עיין באה"ע ריש סימן כ"ט בב"ש שם א"כ יש לומר כיון דעיקר תקון חכמים שתאכל עמו. אלא שהוא משרה אותה בע"כ שתאכל בפ"ע. כמ"ש הפוסקים בסימן הנ"ל דלא כירושלמי דס"ל דא"י להשרות בע"כ. ה"ל כנתינה בע"כ דלא אמרינן ביה שוה כסף ככסף. ובזה א"ש הך דלעיל דף נ"ח דמיירי בארוסה דעיקר תקנת חכמים שיתן לה מזונות בפ"ע שפיר אמרינן שוה כסף ככסף. ולפ"ז נראה דהא דקאמר ואם אין לו פוסק לעומתן היינו באין לו מעות אבל יש לו מעות פשיטא דיכול ליתן לה תמיד והיא תטרח ותקנה מזונות דודאי אינו מחויב ליתן לה מאכל ממש דהא כשפוסק חיטים או שעורים צריכה להיות טוחנת ואופה ואין לחלק משום דטוחנת ואופה הוא מז' מלאכות שאשה עושה לבעלה. דזהו דוקא כשאוכלת עמו. ודוקא שלא הכניסה בנדוניא שיעור שפחה אחת כדלעיל אלא ודאי דצריכה לטרוח במזונותיה ואין לחלק בין זה הטורח ובין נותן לה מעות שתקנה בהם. אלא שאינו יכול ליתן לה דבר שתצטרך למכור ולקנות כמ"ש דלא אמרינן שוה כסף ככסף בכה"ג. וכן נראה מהא דקאמר לקמן דף ע"ז עד שיכפוהו להוציא יכפוהו לזון דודאי לא ס"ד דשמואל שם שיכפוהו שיתן לה מאכל ממש הן בעניה הן בעשירה דודאי בכה"ג א"א לדור עמה בכפיפה אחת לכפותו בכל שעה אלא ע"כ דהיינו דיכפוהו הבית דין שיתן לה מעות כל שלשים יום כדרך שנותנין לאלמנה כדאיתא לקמן דף צ"ז. או שימכרו הבית דין מנכסיו ויתנו לה מעות ואפשר דהיינו דקאמר שם שמואל דרך לשון צחות אכסוה שערי לאלעזר עד שכופין אותו וכו'. ר"ל דאי משום דסבר רב דצריך שיתן לה מזונות ממש שלא תצטרך לטרוח דבהא בודאי א"א לכופו זה אינו דהא קתני במתניתין דידן דפוסק לה שעורים אע"ג דאינם ראוים לאכילה כלל כדאיתא בר"פ כיצד מברכין. ועכ"פ צריכה לטרוח וה"ה דיכול ליתן לה מעות דאין לחלק בין טורח לטורח. וזהו יכולים הבית דין לכפותו. וק"ל: ועיין קונטרס אחרון:

פירש"י ד"ה מתכוונין להקל וכו'. ובעירובין דף פ"ב ע"ב פירש"י ז"ל לר' יהודה משום דאוכל בשבת ג' סעודות אינו אוכל הרבה בכל סעודה ונראה הא דלא פי' הכא כן מדקחשיב לקמן בין לרבנן ובין לר' חידקא הסעודות דחול ושבת בשוה ע"כ צ"ל דהא דמחלק התם בין סעודת חול לסעודת שבת אינו אלא משום שאוכל מעדנים בשבת משא"כ הכא דאין נותן לה אלא כדי חייה בעני שבישראל אין חילוק בין סעודת חול לסעודת שבת משא"כ לפירש"י דהתם. אך לכאורה קשה מאי מקשה הש"ס שיתסר הוא דילמא הא דחשיב שם לר' יוחנן בן ברוקה תמניא סעודה לקב היינו לענין ערוב דוקא להקל כדשמעינן לר' מאיר ור' יהודה דזה וזה מתכוונין להקל ושמעינן נמי לר"ש אף דס"ל שתי ידות לככר אפ"ה לענין בית המנוגע ס"ל דחציה לבית המנוגע א"כ יש לומר דזה השיעור לסעודת שבת אבל בחול צריך יותר מכ"ש ענייה זו שאפילו בשבת אינה אוכלת מעדנים וליכא רק י"ד או ט"ו. וצ"ל דהקושיא הוא לר"מ דס"ל דבשבת צריך יותר א"כ ע"כ אי ס"ל כר' יוחנן בן ברוקה ע"כ שיעורא דריב"ב הוא במזוני לחול ושפיר מקשה דשיתסר הוי. ולפ"ז יש ליישב קצת קושית התוס' ד"ה כמאן וכו'. וא"ת לדידה מי ניחא וכו' דיש לומר דהצריכו בג' סעודות בשבת ברויח דהא קאי אליבא דר"מ כנ"ל משא"כ לרבנן דר' חידקא נצטרך לומר כפליים בשבת מבחול וזה אין במשמעות דברי ר' מאיר. וק"ל:

מה בין מורד למורדת. מאי שנא כשהוא מורד אינו נותן אלא חצי טרפעיק ליום וכשהיא מורדת נותנת טרפעיק: מי שוכר את מי. הוי אומר האיש שוכר את האשה ש''מ צערו מרובה: ויצרו מבחוץ. קשויו ניכר ומתגנה: מתני' המשרה את אשתו על ידי שליש. שנותן לה מזונותיה בבית אפוטרופוס ואינה מתגלגלת עמו: המשרה. המכרה ויכרה להם כירה מתרגמינן שירותא (מ''ב ו): לא יפחות לה. בשבת: לא פסק שעורים כו'. בגמ' מפרש לה: גרוגרות. תאנים יבשין: דבילה. תאנים דרוסות בעיגול ונמכרות במשקל: מפץ. רך ממחצלת: כפה. צעיף אחד משנה לשנה: ממועד למועד. אמנעלים קאי מנעלים חדשים לכל שלשת רגלים: חדשים. קשים לה בימות החמה לפי שהם חמים ויפים לה בימות הגשמים: אלא נותן לה כלים. חדשים של חמשים זוז בימות הגשמים כו': והשחקים שלה. אף כשיקנה לה חדשים ובגמרא מפרש למאי מיבעי לה: ונותן לה מעה כסף. לכל שבת לדברים קטנים: מעשה ידיה. אוקימנן לעיל (דף נט.) מותר מעשה ידיה: ואוכלת עמו לילי שבת. שהוא ליל עונה: שתי. קשה לטוותו כפלים כשל ערב: משקל של יהודה כפלים כשל גליל: גמ' ה''ג מני מתני' לא רבי יוחנן בן ברוקא ולא ר''ש: כמה הוא שיעורו. של עירובי תחומין: מתכוונין להקל. ר' מאיר היה רגיל לאכול פת בשבת יותר מבחול שהיה ממשיך פת לכל מינים הבאין לפניו ור''י היה אוכל פת בחול יותר מבשבת שהיה שבע במיני מעדנים: ר' יוחנן בן ברוקא. נתן שיעור קצוב ככר הלקוח בפונדיון כשלוקחין ד' סאין בסלע הן שתי סעודות וקס''ד חצי קב שהרי הסלע מ''ח פונדיונין שש מעה כסף דינר ומעה שני פונדיונין הרי י''ב לדינר וד' דינר לסלע הרי מ''ח וד' סאין כ''ד קבין מ''ח חצאי קבין נמצא לר' יוחנן לחצי קב שתי סעודות: רבי שמעון אומר. ב' סעודות הן שתי ידות של ככר משלש ככרות לקב ונמצא הקב ט' סעודות שלש סעודות לככר ושלש ככרות לקב: חציה. של ככר: לבית המנוגע. השוהה בבית המנוגע כדי אכילת פרס חצי ככר מטמא בגדים כדכתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו כששוהה שיעור אכילה הכתוב מדבר כדתניא בתורת כהנים ואע''ג דגבי סעודת עירוב אמרנו ג' סעודות בככר אין בו אלא ב' סעודות בינוניות ושל עירוב שיעורו להקל ובמצומצמות והיינו דאמרינן אכילת פרס בכל שיעור שהיית סעודה לפי ששיערוהו כחצי הככר: וחצי חציה לפסול את הגוייה. האוכל שיעור חצי פרס אוכלים טמאים נפסל גופו מלאכול בתרומה עד שיטבול והוא ב' ביצים שהככר של ג' לקב ח' ביצים הוא שהקב כ''ד ביצים ד' לוגין חציה של ככר ד' ביצים חצי חציה ב' ביצים: תמני סעודות הויין. קביים חטים דמתני' וארבעה עשרה סעודות היא צריכה לשבת: ואי ר''ש. דאמר ט' סעודות לקב: שמונה עשר הויין. והיא אינה צריכה אלא י''ד: צא מהן שליש לחנווני. רבי יוחנן לא שיער בחצי קב אלא בככר הלקוח בפונדיון מן החנווני והוא לקח ארבע סאין חטין בסלע ומשתכר שליש בטורח נמצאו בחצי קב שלש סעודות השתים הוא מוכר בפונדיון שנתן והג' משתכר: אכתי. קביים דמתניתין תרתי סרי הויין: ומשנינן אוכלת עמו לילי שבת. כדתנן במתני': הניחא כו'. פלוגתא לקמיה בשמעתין: באתרא דיהיב ציבי. מי שמוכר חטים לחנווני לעשות ככרות ולמכור בשוק במקום שהוא נותן לחנווני עצים לאפות אינו משתכר אלא שליש ובמקום שאינו נותן עצים מעכב לעצמו מחצה שממעט הככרות למכור ביוקר כדי יציאת העצים: כמאן כר' חידקא. בתמיה נימא כר' חידקא סתם לה מתני' דאמר בכל כתבי הקדש ארבעה סעודות לשבת: ר''ש. דאמר תמני סרי הויין ואי כרבנן סבירא ליה לתנא דידן בסעודות שבת דל תלת יתירתא לארחי ופרחי:

מיחזי כשכר שבת. וא''ת והא שכר שבת על ידי הבלעה מותר כדאמרינן בפרק הזהב (ב''מ דף נח.) אם היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה נותנין לו שכר שבת וי''ל דהכא אסור משום דלא הוי כמו הבלעה דאין מוסיפין לכל שבת יחד אלא מה שעולה בכל יום ויום שאם יתפייס היום או למחר באמצע השבוע אין מצטרפין כל ימי השבוע זה עם זה: וחצי חצייה לפסול את הגוייה. הך פסול גוייה אין זה אותה גזרה די''ח דבר דהאוכל אוכל ראשון כו' כמו שפירשנו בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פב: ושם): כמאן כרבי חידקא כו'. וא''ת לדידיה נמי לא ניחא ליה למאן דאמר אוכלת עמו לילי שבת אוכלת ממש ושמא היה יכול לומר ולטעמיך ולפי המסקנא אתי שפיר דכל היתרון הוי לארחי ופרחי: