כתובות סה ע"א

אֵין פּוֹסְקִין יֵינוֹת לָאִשָּׁה וְאִם תֹּאמַר אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נוֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי דְּבָרִים שֶׁהָאִשָּׁה מִשְׁתּוֹקֶקֶת עֲלֵיהֶן וּמַאי נִינְהוּ תַּכְשִׁיטִין
דָּרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר נְבִירְיָא וְאָמְרִי לַהּ אִישׁ כְּפַר נְפוֹר חַיִל מִנַּיִן שֶׁאֵין פּוֹסְקִין יֵינוֹת לָאִשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר וַתָּקׇם חַנָּה אַחֲרֵי אׇכְלָה בְשִׁילֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה שָׁתָה וְלֹא שָׁתָת
אֶלָּא מֵעַתָּה אָכְלָה וְלֹא אׇכְלוֹ הָכִי נָמֵי אֲנַן מִדְּשַׁנִּי קְרָא בְּדִבּוּרֵיהּ קָאָמְרִינַן מִכְּדֵי בְּגַוַּהּ קָא עָסֵיק וְאָתֵי מַאי טַעְמָא שַׁנִּי שְׁמַע מִינַּהּ שָׁתָה וְלֹא שָׁתָת
מֵיתִיבִי רְגִילָה נוֹתְנִין לָהּ רְגִילָה שָׁאנֵי דְּאָמַר רַב חִינָּנָא בַּר כָּהֲנָא אָמַר שְׁמוּאֵל רְגִילָה נוֹתְנִין לָהּ כּוֹס אֶחָד שֶׁאֵינָהּ רְגִילָה נוֹתְנִין לָהּ שְׁנֵי כּוֹסוֹת
מַאי קָאָמַר אָמַר אַבָּיֵי הָכִי קָאָמַר רְגִילָה בִּפְנֵי בַּעְלָהּ שְׁנֵי כּוֹסוֹת שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַעְלָהּ נוֹתְנִין לָהּ כּוֹס אֶחָד אֵינָהּ רְגִילָה בִּפְנֵי בַעְלָהּ אֶלָּא כּוֹס אֶחָד שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַעְלָהּ אֵין נוֹתְנִין לָהּ כׇּל עִיקָּר
וְאִי בָּעֵית אֵימָא רְגִילָה נוֹתְנִין לָהּ לְצִיקֵי קְדֵירָה דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַעֲשֶׂה בְּכַלָּתוֹ שֶׁל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן שֶׁפָּסְקוּ לָהּ חֲכָמִים סָאתַיִם יַיִן לְצִיקֵי קְדֵרָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת אָמְרָה לָהֶן כָּךְ תִּפְסְקוּ לִבְנוֹתֵיכֶם תָּנָא שׁוֹמֶרֶת יָבָם הָיְתָה וְלֹא עָנוּ אַחֲרֶיהָ אָמֵן
תָּנָא כּוֹס אֶחָד יָפֶה לָאִשָּׁה שְׁנַיִם נִיוּוּל הוּא שְׁלֹשָׁה תּוֹבַעַת בַּפֶּה אַרְבָּעָה אֲפִילּוּ חֲמוֹר תּוֹבַעַת בַּשּׁוּק וְאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת אָמַר רָבָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין בַּעְלָהּ עִמָּהּ אֲבָל בַּעְלָהּ עִמָּהּ לֵית לַן בַּהּ
וְהָא חַנָּה דְּבַעְלָהּ עִמָּהּ הֲוַאי אַכְסְנַאי שָׁאנֵי דְּאָמַר רַב הוּנָא מִנַּיִן לְאַכְסְנַאי שֶׁאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי ה' וַיָּשׁוּבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתָם הָרָמָתָה וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ וַיִּזְכְּרֶהָ ה' הַשְׁתָּא אִין מֵעִיקָּרָא לָא
חוּמָא דְּבֵיתְהוּ דְּאַבָּיֵי אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא אֲמַרָה לֵיהּ פְּסוֹק לִי מְזוֹנֵי פְּסַק לַהּ פְּסוֹק לִי חַמְרָא אֲמַר לֵיהּ יָדַעְנָא בֵּיהּ בְּנַחְמָנִי דְּלָא הֲוָה שָׁתֵי חַמְרָא אֲמַרָה לֵיהּ חַיֵּי דְּמָר דַּהֲוָה מַשְׁקֵי לִי בְּשׁוּפְרָזֵי כִּי הַאי בַּהֲדֵי דְּקָא מַחְוְיָא לֵיהּ אִיגַּלִּי {דרעא}<דְּרָעַהּ> נְפַל נְהוֹרָא בְּבֵי דִינָא
קָם רָבָא עָל לְבֵיתֵיהּ תַּבְעַהּ לְבַת רַב חִסְדָּא אֲמַרָה לֵיהּ בַּת רַב חִסְדָּא מַאן הֲוַי הָאִידָּנָא בְּבֵי דִּינָא אֲמַר לַהּ חוּמָא דְּבֵיתְהוּ דְּאַבָּיֵי נָפְקָא אַבָּתְרַהּ מָחֲתָא לָהּ בְּקוּלְפֵי דְשִׁידָּא עַד דְּאַפְּקַהּ לַהּ מִכּוּלֵּי מָחוֹזָא אָמְרָה לַהּ קְטַלְתְּ לִיךְ תְּלָתָא וְאָתֵת לְמִיקְטַל אַחֲרִינָא
דְּבֵיתְהוּ דְּרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף אֲמַרָה לֵיהּ פְּסוֹק לִי מְזוֹנֵי פְּסַק לַהּ פְּסוֹק לִי חַמְרָא פְּסַק לַהּ אֲמַר לַהּ יָדַעְנָא בְּהוּ בִּבְנֵי מָחוֹזָא דְּשָׁתוּ חַמְרָא
דְּבֵיתְהוּ דְּרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב מְנַשְּׁיָא מִדְּוִיל אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף אֲמַרָה לֵיהּ פְּסוֹק לִי מְזוֹנֵי פְּסַק לַהּ פְּסוֹק לִי חַמְרָא פְּסַק לַהּ פְּסוֹק לִי שִׁירָאֵי אֲמַר לַהּ שִׁירָאֵי לְמָה אֲמַרָה לֵיהּ לָךְ וּלְחַבְרָךְ וּלְחַבְרוּרָךְ
וְנוֹתֵן לָהּ מִטָּה וּמַפָּץ וְכוּ' מַפָּץ וּמַחְצֶלֶת לְמָה לַהּ דְּיָהֵב לַהּ אָמַר רַב פָּפָּא בְּאַתְרָא דִּנְהִיגִי דְּמָלוּ פּוּרְיָא בְּחַבְלֵי דְּמַבְגַּר לַהּ
תָּנוּ רַבָּנַן אֵין נוֹתְנִין לָהּ כַּר וָכֶסֶת מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן אָמְרוּ נוֹתְנִין לָהּ כַּר וָכֶסֶת הֵיכִי דָמֵי אִי דְּאוֹרְחַהּ מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא וְאִי דְּלָאו אוֹרְחַהּ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי נָתָן
לָא צְרִיכָא כְּגוֹן דְּאוֹרְחֵיהּ דִּידֵיהּ וְלָאו אוֹרְחַהּ דִּידַהּ תַּנָּא קַמָּא סָבַר אָמַר לַהּ כִּי אָזֵילְנָא שָׁקֵילְנָא לְהוּ וְכִי אָתֵינָא מַיְיתֵינָא לְהוּ בַּהֲדַאי וְרַבִּי נָתָן סָבַר אָמַרָה לֵיהּ זִימְנִין דְּמִיתְרְמֵי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְלָא מָצֵית מַיְיתֵת לְהוּ וְשָׁקְלַתְּ לְהוּ לְדִידִי וּמַגְנֵית לִי עַל אַרְעָא
וְנוֹתֵן לָהּ כִּפָּה אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סה - א

דאמר רבי אלעזר: אין בית דין פוסקין יינות לאשה.

אשה שמת בעלה, ובית דין פוסקין לה מזונות מנכסי היתומים, אין בית הדין פוסק לה יין, היות שהיין מרגילה לתאות תשמיש. ^[1]

ואם תאמר: והרי כתיב "אלכה אחרי מאהבי, נותני לחמי ומימי, צמרי ופשתי,,, שמני ושקויי".

וקא סלקא דעתין ש"שקויי" הוא דבר שמשקין אותו, ובהכרח שהוא יין, שהרי כבר הזכיר הכתוב מים ["מימי] ", ומוכח מהפסוק הזה שדרכה של אשה לשתות יין!?

יש לומר, ש"שקויי" היינו דברים שהאשה משתוקקת עליהן, ומאי נינהו תכשיטין, ולא יין.

דרש רבי יהודה איש כפר גבוריא, ואמרי לה: איש כפר גבור ^[2] חיל [יש אומרים שהיה מהכפר גבור חיל]:

מנין שאין פוסקין יינות לאשה?

שנאמר אצל חנה, כשעלתה עם אלקנה בעלה למשכן שילה:

"ותקם חנה אחרי אָכְלָה ^[3] בשילה, ואחרי שָׁתֹה".

הרי שאמר הכתוב "שָׁתֹה" בלשון זכר, דהיינו שבעלה אלקנה בלבד שתה, ולא "שתת" חנה. ^[4]

ותמהה הגמרא על הדיוק הזה מלשון הכתוב:

אלא מעתה, הא דכתיב באותו הפסוק "אכלה", ^[5] כמו כן יש לנו לדייק "אכלה" ולא "אכל", האם הכי נמי תאמר שרק חנה אכלה, ואילו אלקנה לא אכל!? ^[6]

ומשנינן: אנן, שאנו דורשים ממלת "שתה", היינו משום דשני קרא בדבוריה [שינה הכתוב לשונו] קאמרינן. שהרי:

מכדי, בגוה קא עסיק ואתי [הרי הפסוק עוסק בחנה], וכמו שנאמר "ותקם חנה". ^[7] ואם כן, מאי טעמא שני, למה שינה הכתוב לכתוב "שתה" בלשון זכר -

ובהכרח, שמע מינה "שתה" אלקנה, ולא "שתת" חנה.

אבל בכך אין תימה, שהכתוב, העוסק בחנה יאמר "אכלה", שיש לדורשו בלשון נקיבה, ולא יזכיר את בעלה שאכל עמה.

מיתיבי מהא דתניא: אם היתה רגילה בשתיית יין, נותנין לה יין. הרי שפוסקין יינות לאשה!? ^[8] ומשנינן: אשה הרגילה בשתיית יין שאני, כי מאחר שאינו חידוש אצלה, רגילה היא בו, ואינו מזיח את לבה. ^[9]

דאמר רב חיננא בר כהנא, אמר שמואל:

אשה הרגילה בשתיית יין - נותנין לה כוס אחד. אשה שאינה רגילה בשתיית יין - נותנין לה שני כוסות. ומפרש לה ואזיל.

מאי קאמר שמואל, והרי איפכא מסתברא!?

אמר פירש אביי: הכי קאמר שמואל:

אם רגילה היא לשתות יין בפני בעלה שני כוסות, כשהיא שלא בפני בעלה, נותנין לה כוס אחד בלבד.

ואם אינה רגילה לשתות בפני בעלה שני כוסות יין, אלא כוס אחד בלבד, אז שלא בפני בעלה - אין נותנין לה כל עיקר. ^[10]

ואי בעית אימא ליישב את הקושיא מן הברייתא, דתניא "רגילה, נותנין לה": ^[11]

רגילה - נותנין לה יין ל"ציקי קדירה" [להטעים את התבשיל], ולא לשתות.

דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: ^[12] מעשה באלמנה, שהיתה כלתו [אלמנת בנו] של נקדימון בן גוריון, שהיה עשיר מאד, שפסקו לה חכמים סאתים יין לציקי קדרה, מערב שבת לערב שבת. כלומר, לשבוע אחד, מפני שרגילה היתה ביין אצל בעלה.

אמרה להן לחכמים: יהי רצון שתתעשרו, וכך תפסקו לבנותיכם.

תנא בברייתא: שומרת יבם היתה כלתו של נקדימון בן גוריון, ופסקו לה מזונות משל יבם. ולכן לא ענו אחריה "אמן", שאשר ברכתם, כדי שלא יהיו בנותיהם שומרות יבם.

תנא: שתיית כוס אחד יין יפה היא לאשה.

שנים כוסות יין לאשה, ניוול הוא לה.

שלשה כוסות, מרגילות אותה לתאות תשמיש, עד שהיא תובעת תשמיש בפה.

ואילו כאשר שותה אשה ארבעה כוסות יין, אזי אפילו חמור, תובעת היא אותו בשוק,, אפילו בפרהסיא, להבעל לו, ואינה מקפדת על בזיונה.

אמר רבא: לא שנו שאין היין יפה לאשה, אלא כשאין בעלה עמה. אבל בעלה עמה, לית לן בה, שאפילו אם תתבע תשמיש בפה, הרי בעלה עמה, וממנו תתבע. ^[13]

ותמהה הגמרא: והא חנה, למדנו ממנה שאין היין יפה לאשה, על אף דבעלה אלקנה, עמה הואי [שאלקנה בעלה היה יחד איתה].

הרי אף כשבעלה עמה, אין יין ראוי לאשה!?

ומשנינן: אכסנאי, שאינו מתגורר בביתו, אלא מתארח הוא במקום אחר, שאני. שאם תתאוה לתשמיש, לא תוכל לשמש עם בעלה.

דאמר רב הונא: מנין לאכסנאי, שאסור בתשמיש המטה? ^[14]

שנאמר אצל אלקנה וחנה: "וישכימו בבקר, וישתחוו לפני ה'. וישובו ויבאו אל ביתם הרמתה. וידע אלקנה את חנה אשתו, ויזכרה ה'" -

הרי למדנו: רק השתא, כאשר שבו אל ביתם - אין, אכן ידע אלקנה את חנה אשתו בתשמיש המטה.

אבל מעיקרא, בהיות אלקנה ואשתו אכסנאים בשילה - לא ידעה.

ומביאה הגמרא מעשה: ^[15]

חומה, דביתהו דאביי [חומה היתה אשתו של אביי, ונתאלמנה] -

אתאי לקמיה דרבא [באה לפני רבא] ואמרה ליה: פסוק לי מזוני מנכסי היתומים!

פסק לה רבא.

הוסיפה ואמרה לו: פסוק לי אף חמרא [יין]!

אמר לה רבא: ידענא ביה בנחמני [אביי ^[16]] דלא הוה שתי חמרא [יודע ומכיר אני באביי שלא היה שותה יין], וכיון שאינך רגילה ביין לא אפסוק לך יין.

אמרה ליה חומה לרבא, בעוד שהיא מרימה את אמתה וזרועה:

נשבעת אני בחיי דמר, דהוי משקי ליה ^[17] יין [שהיה בעלי משקני יין] בשופרזי כי האי [בגביעים גדולים כאלו], כמו אמתי וזרועי. ^[18]

בהדי דקא מחויא ליה איגלי דרעא [תוך כדי שהיא מראה לרבא על אמתה וזרועה, נתגלתה זרועה]. נפל נהורא בבי דינא [נפל אור בבית המדרש], לפי שהיתה יפה עד מאד.

קם רבא, על לביתיה, תבעה לבת רב חסדא [קם רבא מבית הדין, והלך לביתו ותבע את אשתו - שהיתה בתו של רב חסדא - לתשמיש], כיון שבא לידי הרהור, כשראה יופיה.

אמרה שאלה ליה לרבא בת רב חסדא, שהבינה את הסיבה לתביעתו של בעלה:

מאן הוי האידנא בבי דינא [מי היא זו שהיתה עכשיו בבית הדין]?

אמר לה רבא לאשתו: חומה, דביתהו דאביי [חומה אשתו של אביי], היא זו שהיתה עכשיו בבית הדין! נפקא אבתרה [יצאה אשתו של רבא אחר חומה], מחתא לה בקולפי דשידא [והיכתה אותה במנעול של ארגז], עד דאפקה לה מכולי מחוזא [עד שהוציאתה לגמרי מתחומי העיר מחוזא] עירו של רבא.

ואמרה לה אשת רבא: קטלת ליך - עד השתא - תלתא [כבר הרגת שלשה בעלים], שנישאת להם ומתו. והאחרון היה אביי. ואתת למיקטל אחרינא [ובאה את עתה להרוג עוד אחרים]. באת להראות יפיך, כדי שיקפוץ איש עליך לישא אותך לאשה, וגם הוא ימות!? ^[19]

ומביאה הגמרא מעשה נוסף:

דביתהו [אשתו] דרב יוסף, בריה דרבא,, שנתאלמנה, אתאי לקמיה דרב נחמיה בריה דרב יוסף, ואמרה ליה: פסוק לי מזוני!

פסק לה רב נחמיה מזונות.

הוסיפה ואמרה לו: פסוק לי אף חמרא!

פסק לה יין כבקשתה.

אמר לה: ידענא בהו בבני מחוזא [מכיר אני בבני מחוזא] עירו של רבא, דשתו חמרא [ששותים הם יין] ורגילה את בו.

ועוד מעשה:

דביתהו דרב יוסף בריה דרב מנשיא מדויל [אלמנתו של רב יוסף, בנו של רב מנשיא מהעיר דויל], אתאי לקמיה דרב יוסף.

אמרה ליה: פסוק לי מזוני!

פסק לה רב יוסף מזונות.

הוסיפה ואמרה לו: פסוק לי חמרא!

פסק לה רב יוסף יין.

הוסיפה ואמרה לו: פסוק לי שיראי [בגדי משי יפים]!

אמר לה: וכי שיראי למה לך!?

אמרה ליה: כיון שכך הייתי נוהגת בפני בעלי, איני רוצה להתבזות מכבודי הראשון לך, ולחברך ולחברורך [לא בפניך ולא בפני חבריך]. ^[20]

שנינו במשנה: ונותן לה מטה ומפץ ומחצלת:

שואלת הגמרא: כיום, שיש עור שטוח על המטה, ויכולה לשכב עליו, אם כן מפץ ומחצלת - למה לה ^[21] דיהב לה [למה שיתן לה]. והרי העור טוב ורך משניהם!? אמר רב פפא: משנתנו עוסקת באתרא במקום שאין עור שטוח על המיטה, אלא דנהיגי דמלו פוריא בחבלי [נוהגים באותו מקום בסריגת חבלים בין כרעי המטה], וצריכה היא למפץ או למחצלת לפרוס עליהם כיון דהחבלים מבגר לה [לשון בוגרת, דהיינו שמצערים אותה ומזקינים אותה].

תנו רבנן: אין נותנין לה כר וכסת, לבעל המשרה את אשתו על ידי שליש!

משום רבי נתן אמרו: נותנין לה אף כר וכסת!

ותמהה הגמרא: היכי דמי באיזה אופן עוסקת ברייתא זו?

אי דאורחה [אם דרך בנות משפחת האשה בכר וכסת], מאי טעמא דתנא קמא הסובר שאין נותנים לה, והרי ודאי שאינה יורדת מרגילותה אצל בעלה!?

ואי דלאו אורחה [ואם הברייתא עוסקת באשה שאינה רגילה בהן], אם כן, מאי טעמא דרבי נתן הסובר שנותנים לה!?

ומשנינן: לא, צריכא: בכגון דאורחיה דידיה בכר וכסת ולאו אורחה דידה [אין דרך בנות משפחתה לישון על כרים וכסתות].

ואף שבשעה שהוא עמה חייב הוא להנהיגה כנוהגו, שהרי קיימא לן "עולה עמו", כמבואר לעיל סא א - מכל מקום, תנא קמא סבר, מצי אמר לה: כי אזילנא, שקילנא להו. וכי אתינא מייתינא להו בהדאי [יכול הבעל לטעון כאשר אני חוץ לביתי אקח עמי את הכר והכסת, וכאשר אשוב להיות עמך, אביאנו עמי]. ^[22]

ורבי נתן סבר: אף שעיקר טענתו אמת, מכל מקום אמרה ליה האשה לבעל:

חוששת אני שזימנין, דמיתרמי בין השמשות [פעמים שתשוב אלי בערב שבת בין השמשות] ולא מצית מייתי להו [ולא תוכל להביא עמך את הכר והכסת, מפני איסור הוצאה]. וכשיחסר לך הכר, שקלת להו לדידי [תקח את שלי, שאקנה לי מכספי], ומגנית לי על ארעא [ואותי תשכיב על האדמה]. ^[23]

שנינו במשנה: ונותן לה כפה לראשה וחגור למתניה ומנעלים ממועד למועד וכלים של חמשים זוז משנה לשנה:

אמר תמה ליה רב פפא לאביי:

הערות

^[1] כתבו התוספות בד"ה רגילה, שרבי אלעזר הסובר "אין בית דין פוסקין יינות לאשה", היינו אפילו כשרגילה היתה בפני בעלה לשתות יין. שאם לא כן, פשיטא שאין פוסקין לה יין, כי אין לנו ליתן לה דבר שבעלה לא נתן לה כשהיתה עמו. וכן כתב הריטב"א בשם התוספות, שרבי אלעזר מיירי אפילו ברגילה לשתות בפני בעלה, ומשום שהוקשה לו: מה חידש רבי אלעזר, והרי מן המשנה מוכרח שאין פוסקין יינות לאשה, שהרי לא הוזכר יין במשנה! ? והוכיחו כן גם מהמשך הסוגיא, וכפי שיתבאר בהערות. ומרש"י שסתם בכל הסוגיא, משמע שהוא אינו הולך בשיטתם.

^[2] נכתב על פי מסורת הש"ס.

^[3] עיין בדברי רש"י בתחילת ספר שמואל א.

^[4] פשוטו של מקרא - לפי דברי רש"י בספר שמואל - אינו מתיחס לא לזכר ולא לנקבה, אלא כוונת הכתוב הוא: אחר שנעשית פעולת האכילה [כאילו שהיה כתוב "אכול"], ואחרי שנעשית פעולת השתיה. ואולם בתוספות כאן נראה, שפשוטו של "אכלה" הוא אחרי "האוכל שלה" וכאילו היה כתוב במפיק ה"א, ולא כרש"י [וראה מה שכתב כאן בעל השיטה מקובצת], ו"שתה" היינו אחר השתיה, וכרש"י. וביארו התוספות את מקור הדרשה מ"שתה", ואף שלשון זה אין משמעו לשון זכר, בשני אופנים [ויש לעיין בביאורים אלו לדעת רש"י]: האחד: שהיה לו לומר "אחרי שתותה", כמו שאמר "אחרי אכלה". השני: שהיה לו לומר "אחרי אכול ואחרי שתה". ובהכרח ששינה הכתוב לומר "אכלה", שהוא מתיחס אליה, כדי שנבין ש"שתה" מתיחס רק לאלקנה.

^[5] לפירוש רש"י בשמואל, ש"אכלה" הוא כמו "אכול", צריך לפרש שהדרשה היא ממסורת הכתוב.

^[6] ביארו התוספות את קושיית הגמרא "וכי תדרוש כמו כן, שאין פוסקין מזונות לאיש".

^[7] בתוספות הוסיפו "וכתיב נמי אכלה".

^[8] פירשו התוספות [וכן בריטב"א משמם]: והרי רבי אלעזר עצמו ב"רגילה" דיבר, וכמו שנתבאר לעיל בהערות, ואם כן תיקשי מן הברייתא שמבואר בה שאם היא רגילה נותנין לה יין. תוספות. ובריטב"א כתב משמם. ומכאן הוכיחו נמי שרבי אלעזר דיבר ב"רגילה", כנ"ל בהערות.

^[9] פירשו התוספות: כלומר, סתם "רגילה" אצל בעלה אין נותנין לה, ואולם יש "רגילה" שנותנין לה, וכפי שהגמרא מביאה משמואל שאם היתה רגילה בשתי כוסות נותנין לה כוס אחד. תוספות. והריטב"א בשם התוספות כתב בביאור תירוץ הגמרא, שאם רגילה היא תדיר נותנין לה יין, ואם היתה שותה רק לפעמים אין נותנין לה.

^[10] ביארו בתוספות את לשונו של שמואל: "רגילה" בשני כוסות - אז "נותנין לה כוס אחד" ; ואם היא אשה "שאינה רגילה נותנין לה שני כוסות", כלומר: ואם היא אינה רגילה שיתנו לה בבית בעלה שני כוסות, אז אין נותנין לה כל עיקר; וכן פירש רש"י במהדורא קמא, הובא בשיטה מקובצת.

^[11] ולא קאי על דברי שמואל, תוספות.

^[12] המעשה מתבאר על פי רש"י במהדורא קמא ובתרא; וכנראה שאף בנו של נקדימון היה עשיר, ולכן היתה בתו רגילה אצלו בהרבה יין.

^[13] כן פירש רש"י במהדורא קמא; וזה שלא כדברי מהרש"א שכתב שאף בפני בעלה אין מותר אלא שתי כוסות ולא שלוש שאז היא תובעת בפה שבניה הם "בני חצופה"; וראה בגמרא לקמן שאביי היה משקה לאשתו יין הרבה.

^[14] כן נראה לפרש לפי דברי רש"י במהדורא קמא, ש"אם בעלה עמה", הוא משום שתשמש עמו. ואולם לדברי התוספות רי"ד, שהטעם הוא משום שבעלה משמרה, אי אפשר לפרש כן. ומדברי התוספות רי"ד נראה שלא היה גורס "דאמר" רב הונא, אלא "אמר" רב הונא. ולפי זה לא מתקשרים דברי רב הונא לתירוץ הגמרא ד"אכסנאי שאני", אלא אגב שאמרה הגמרא אכסנאי שאני [והטעם לא נתבאר], הביאה עוד הגמרא את הדין שאכסנאי אסור בתשמיש המטה.

^[15] המעשה מתבאר על פי רש"י במהדורא קמא ובתרא.

^[16] על שם שהיה יתום וגידלו רבה בר נחמני, נקרא "נחמני", רש"י במהדורא קמא.

^[17] צריך לומר "לי".

^[18] א. כלומר: אף שאמת הוא מה שאמר רבא שלא היה רגיל אביי בשתיית יין, מכל מקום לאשתו היה נותן, אלא שרבא היה סבור מתחילה שמסתמא אף לאשתו לא היה נותן. ב. משמע שהיתה תובעת יין לשתות בגביעים ולא לציקי קדירה, וזה הוא כתירוץ הגמרא לעיל "רגילה שאני", ולא כתירוץ השני שאפילו כשהיא רגילה אין נותנין לה אלא לציקי קדירה, ומשמע שנותנין לה אפילו שלוש כוסות ויותר כדעת רש"י במהדורא קמא שהובא בהערות לעיל.

^[19] ביאר המהרש"א, שאם מתו שלש בעלים של אשה אחת, הרי היא "קטלנית", ויש לחוש שמא תהרוג את בעלה הרביעי. ובת רב חסדא היתה חושדת בה שעשתה כן בכוונה כדי שישאנה רבא מתוך יופיה. וכוונתו לבאר בזה לשון הגמרא "ואתת למיקטל אחרינא", והיינו שאם ישאנה רבא יש לחוש שימות גם הוא כהקודמים לו.

^[20] כן פירש רש"י, וצריך להוסיף: בפניך ובפני חבריך ובפני חברי חבריך, שהרי אמרה "לך ולחברך ולחברורך".

^[21] צריך לומר "למה לי".

^[22] נתבאר על פי דברי השיטה מקובצת בהבנת רש"י.

^[23] כן היא גירסת רש"י ופירושו; ואולם הריב"ם בתוספות אין גורס "ושקלית להו לדידי, ומגנית לי על ארעא", ראה בתוספות, ובתוספות הרא"ש, וראה עוד אריכות בביאור הגמרא מראשונים אחרים בשיטה מקובצת.

אין פוסקין יינות לאשה, ואם תאמר: והרי נאמר "אלכה אחרי מאהבי נתני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי" (הושע ב, ז), ולכאורה "שיקויי" אלה יין הם, ומשמע לכאורה שהאשה מקבלת כרגיל יין — יש לפרש כי "שיקויי" הם דברים שהאשה משתוקקת עליהן, ומאי נינהו [ומה הם] — תכשיטין, ולא שיקויים כמשמעם.

דרש ר' יהודה איש כפר נביריא, ואמרי לה [ויש אומרים] איש כפר נפור חיל: מנין שאין פוסקין יינות לאשה — שנאמר: "ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה" (שמואל א' א, ט), נאמר "שתה" ולא "שתת", כלומר, שהיא אכלה אבל לא שתתה יין, ו"שתה" משמעו — שבעלה הוא ששתה.

ותוהים: אלא מעתה לפי דיוק זה "אכלה" — ולא אכל, שמשמע שרק היא אכלה, הכי נמי [כך גם כן] תאמר?! ומשיבים: אנן מדשני קרא בדבוריה קאמרינן [אנחנו מפני ששינה הכתוב בדיבורו אנו אומרים] ומזה אנו מדייקים. מכדי בגוה קא עסיק ואתי [הרי בה עוסק הכתוב והולך] מאי טעמא שני [מה טעם שינה] ולא אמר "אכלה ושתותה", אלא שמע מינה [למד ממנה], מדיוק הלשון "שתה" שהיה זמן שתיה, ולא שתת [שתתה] היא בעצמה.

מיתיבי [מקשים]: היתה האשה רגילה בשתיית יין — נותנין לה, והרי שפוסקים יינות לאשה! ודוחים: אשה הרגילה בשתיית יין שאני [שונה], שאמר רב חיננא בר כהנא אמר שמואל: אם אשה רגילה לשתות יין — נותנין לה כוס אחד. שאינה רגילה — נותנין לה שני כוסות.

ותוהים: מאי קאמר [מה אומר]?! הרי זה היפך הסברה! אמר אביי: הכי קאמר [כך אומר]: אם היתה רגילה בשתיה, אזי בפני בעלה — נותנים לה שני כוסות, שלא בפני בעלה — נותנין לה כוס אחד בלבד. ואם אינה רגילה בשתיית יין, אזי בפני בעלה — אין נותנים לה אלא כוס אחד בלבד, שלא בפני בעלה — אין נותנין לה יין כל עיקר.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: שמה שנאמר בברייתא, כוונתו: רגילה — נותנין לה יין, לא כדי לשתות, אלא לציקי קדירה. שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: מעשה בכלתו של נקדימון בן גוריון שפסקו לה חכמים סאתים יין לציקי קדרה מערב שבת לערב שבת. ברכה אותם ואמרה להן: כך תפסקו לבנותיכם, כמות מרובה שכזו. תנא [שנה החכם]: כלתו זו של נקדימון בן גוריון שומרת יבם היתה, ולא ענו אחריה אמן, משום שלא רצו לענות אמן שיגיעו בנותיהן למצב זה שיש בו צד פורענות.

תנא [שנה החכם]: כוס אחד של יין — יפה לאשה. שנים — ניוול הוא לה, שמתחילה להשתכר. שלשה — מגיעה לתאווה ואז אף תובעת תשמיש בפה. שתתה ארבעה כוסות יין — הריהי מגיעה למצב שאפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת עוד למי תיבעל. אמר רבא: לא שנו שאין נותנים יין לאשה אלא כשאין בעלה עמה, אבל כאשר בעלה עמה, לית לן [אין לנו] בה צד איסור, שאם תתאוה הרי בעלה עמה.

ומקשים: והא [והרי] חנה שבעלה עמה הואי [היה] ובכל זאת ממנה למדים שאין האשה שותה! ומשיבים: אכסנאי שאני [אורח דינו שונה]. שאמר רב הונא: מנין לאכסנאי שאסור בתשמיש המטה — שנאמר: "וישכמו בבקר וישתחוו לפני ה' וישבו ויבאו אל ביתם הרמתה וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה ה'" (שמואל א' א, יט), משמע: השתא [עכשיו] כשבאו הביתה — אין [כן] ידע אותה, אבל מעיקרא [מתחילה] — לא, משמע שאין זה ראוי לאכסנאי לשמש מטתו, ולכן לא שתתה שם יין, כדי שלא תבוא לידי תביעת תשמיש.

מסופר: חומא דביתהו [אשתו, אלמנתו] של אביי, אתאי לקמיה [באה לפני] רבא שהיה דיין בעיר, אמרה ליה [לו]: פסוק לי מזוני [מזונות] המגיעים לי מן היורשים! פסק לה מזונות. אמרה לו: פסוק לי גם חמרא [יין]! אמר לה: ידענא ביה [יודע אני בו] בנחמני, אביי בעלך, שלא הוה שתי חמרא [היה שותה יין], ולכן, כיון שבחייו לא היית רגילה בכך — אין נותנים לך גם אחרי מותו. אמרה ליה [לו]: חיי דמר [בחיי אדוני] דהוי משקי ליה בשופרזי כי האי [שהיה משקה אותי בכוסות גדולות כמו זה] והראתה לו בידיה כמה גדולות היו הכוסות. בהדי דקא מחויא ליה [תוך שהיתה מראה לו] בידיה את גודל הכוסות איגלי דרעא [התגלתה זרועה] מן הבגד, והיתה יפה כל כך שנפל נהורא בבי דינא [נעשה אור בבית הדין].

קם רבא, על לביתיה [נכנס לביתו] תבעה לאשתו בת רב חסדא לתשמיש. אמרה ליה [לו] בת רב חסדא, אשתו: מאן הוי האידנא בבי דינא [מי היה עכשיו בבית הדין]? שהבינה שאין הדבר רגיל, ובודאי אירע משום שראה איזושהי אשה בבית הדין. אמר לה: חומא דביתהו [אשתו] של אביי היתה בבית הדין. קינאה בה וחששה, נפקא אבתרה [יצאה בת רב חסדא אחריה] אחרי חומא, מחתא לה בקולפי דשידא [הכתה אותה במנעול של ארגז] עד דאפקה לה מכולי [שהוציאה אותה מכל העיר] מחוזא. וכך אמרה לה: קטלת ליך תלתא [הרגת לך שלושה גברים], כי אביי היה בעלה השלישי, אחר שמתו שני בעליה הראשונים, ואתת למיקטל אחרינא [ובאת להרוג אחר] גם את רבא בעלי?! שהראית לו את יופיך, ויבוא לשאת אותך.

כעין זה מסופר: דביתהו [אשתו] של רב יוסף בריה [בנו] של רבא אתאי לקמיה [באה לפני] רב נחמיה בריה [בנו] של רב יוסף לדין. אמרה ליה [לו]: פסוק לי מזוני [מזונות]! פסק לה כמה שפסק. אמרה לו: פסוק לי גם חמרא [יין]! פסק לה. אמר לה: ידענא בהו [יודע אני בהם] בבני העיר מחוזא דשתו חמרא [שנוהגים לשתות יין] ומגיע גם לך לקבל יין.

בדומה לזה דביתהו [אשתו] של רב יוסף בריה [בנו] של רב מנשיא מהעיר דויל אתאי לקמיה [באה לפני] רב יוסף. אמרה ליה [לו]: פסוק לי מזוני [מזונות] מנכסי בעלי! פסק לה. אמרה לו: פסוק לי חמרא [יין]! פסק לה. הוסיפה ואמרה: פסוק לי שיראי [כלי משי]! אמר לה: שיראי למה לך? אמרה ליה [לו]: לך ולחברך ולחברורך [ולחברי חבריך], שגם אחרי שהתאלמנתי איני צריכה להתבזות ממך ומחבריך.

א שנינו במשנה: ונותן לה מטה ומפץ (מחצלת רכה) ומחצלת קשה. שואלים: מפץ ומחצלת למה לה דיהב [שנותן] לה, לשם מה צריכה היא אותם אם יש לה מיטה? אמר רב פפא: מדובר באתרא דנהיגי דמלו פוריא בחבלי [במקום שנוהגים שממלאים את המיטה, יוצרים את המיטה, על ידי חבלים], דמבגר לה [שהם מצערים אותה ומזקינים אותה], ולכן מכסה את החבלים במפץ, כעין מזרון, ועליו יכולה לישון.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין נותנין לה כר וכסת לעניה שבישראל. משום ר' נתן אמרו: נותנין לה כר וכסת. ומבררים: היכי דמי [במה מדובר], אי דאורחה [אם שדרכה בכר וכסת], מאי טעמא [מה אם כן הטעם] של התנא קמא [הראשון] שאמר שאין נותנים? ואי דלאו אורחה [ואם שאין זו דרכה] בכר וכסת, מאי טעמא [מה אם כן הטעם] של ר' נתן שנותנים?

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחה דידה [שדרכו לישון כך ואין דרכה בכך]. התנא קמא [הראשון] סבר כי הבעל אמר [יכול לומר] לה: כי אזילנא שקילנא להו, וכי אתינא, מייתינא להו בהדאי [כאשר אני הולך ממך אקח אותם את המצעים שלי, וכאשר אבוא, אביא אותם אתי]. ור' נתן סבר: אמרה ליה [יכולה היא לומר לו]: זימנין דמיתרמי [פעמים שמזדמן] שאתה מגיע בשעת בין השמשות ולא מצית מייתי להו [תוכל להביא אותם] ושקלת להו לדידי ומגנית לי על ארעא [ותיקח את המצעים שלי ואותי תשכיב על הארץ] ולכן צריכה אני כר וכסת נוספים.

ב שנינו במשנה כי בין השאר נותן לה כפה, ונותן לה מנעלים בכל חג, ובגדים אחת לשנה. אמר ליה [לו] רב פפא לאביי:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Wines are not allotted to a wife. And if you say that in the verse: “I will go after my lovers who give me my bread and my water, my wool and my flax, my oil and my drink” (Hosea 2:7), “drink [shikkuyai]” is apparently a reference to wine, which indicates that it is usual for a woman to receive wine, this is invalid, since actually shikkuyai is not referring to wine but rather to items that a woman desires [mishtokeket]. And what are these? Jewelry or other ornaments, not wine.

Rabbi Yehuda of the village of Neviraya, and some say of the village of Nefor Ḥayil, interpreted a verse: From where is it derived that one does not allot wines for a woman? As it is stated: “So Hannah rose up after she had eaten in Shiloh and after he had drunk” (I Samuel 1:9). It states: “He had drunk,” and not: She had drunk. This teaches that although she ate, she did not drink wine.

The Gemara asks: However, if that is so, by the same reasoning, should the phrase “she had eaten,” which is in the feminine, indeed be interpreted to mean that only she ate, and that he did not eat? The Gemara answers: We say this interpretation from the fact that the verse changed its language. Since the verse was already dealing with her, what is the reason that it changed the terminology and did not state: And had drunk, in the feminine? One can learn from this that “he had drunk” means that he drank, but she did not drink.

The Gemara raises an objection from a baraita: If a woman is accustomed to wine, she is given wine. The Gemara explains: If the woman is accustomed to wine it is different, as Rav Ḥinnana bar Kahana said that Shmuel said: If a woman is accustomed to drinking wine, she is given one cup, and if she is not accustomed to wine, she is given two cups.

The Gemara asks: What is Shmuel saying? His statement is the opposite of what one would logically expect. Abaye said: This is what he is saying: If she is accustomed to wine, then in the presence of her husband she is given two cups, and if she is not in the presence of her husband she is given one cup. If she is not accustomed to drinking wine, then in the presence of her husband she is given only one cup, and if she is not in the presence of her husband she is not given wine at all.

And if you wish, say instead: If she is accustomed to wine, she is given wine, but not for drinking, rather for meat pudding [tzikei], made with wine, flour, and leftover meat in a pot. As Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: An incident occurred involving the daughter-in-law of Nakdimon ben Guryon, whose husband had died. The Sages apportioned for her from his estate two se’a of wine for pudding, from one Shabbat eve to another. She said to them, as a blessing out of gratitude: So may you apportion for your own daughters an amount as large as this. It was taught: She was a widow waiting for her yavam, and consequently, the Sages did not answer amen after her blessing, as they did not want their daughters to reach her unfortunate state.

It was taught in a baraita: One cup of wine is good for a woman; two cups is a disgrace, as she will start to become drunk; after three cups, she will become lustful and verbally request sexual intercourse, which is unseemly; after four cups of wine, she will even request intercourse from a donkey in the marketplace, as at this stage she is so drunk that she is not particular about with whom she has relations. Rava said: They taught that a woman should not drink much wine only if her husband is not with her. However, if her husband is with her, we have no problem with it. If she feels an urge for intercourse her husband is available.

The Gemara raises a difficulty: But the case of Hannah was one in which her husband was with her, and yet this episode is cited as a source for the halakha that a woman should not drink wine. The Gemara answers: The case of a guest is different, as Rav Huna said: From where is it derived that a guest is prohibited from engaging in conjugal relations? As it is stated: “And they rose up in the morning early, and worshipped before the Lord, and returned, and came to their house to Ramah; and Elkanah knew Hannah his wife; and the Lord remembered her” (I Samuel 1:19). This verse indicates that now, after they returned home, yes, they engaged in relations; at the outset, when they were still in Shiloh, no, they did not. Therefore, Hannah did not drink wine in Shiloh.

The Gemara relates: Abaye’s wife, Ḥoma, came before Rava after Abaye died, as Rava was the local judge. She said to him: Apportion sustenance for me, as I am entitled to be sustained by Abaye’s heirs. Rava apportioned sustenance for her. She subsequently said to him: Apportion wine for me as well. Rava said to her: I know that Naḥmani, i.e., Abaye, did not drink wine. Since you were not accustomed to drinking wine during your husband’s lifetime, you are not entitled to it after his death. She said to him: By the Master’s life, this is not correct. In fact, he would give me wine to drink in cups [shufrazei] as large as this. She gestured with her hands to show how large the cups were. While she was showing him the size of the cups, her arm became uncovered, and she was so beautiful that it was as though a light had shined in the courtroom.

Rava arose, went home, and requested intercourse from his wife, the daughter of Rav Ḥisda. The daughter of Rav Ḥisda said to him: Who was just now in the courtroom? Noticing his unusual behavior, she suspected that there must have been a woman in the court. He said to her: Ḥoma, Abaye’s wife, was there. Upon hearing this, Rava’s wife went after Ḥoma and struck her with the lock of a chest [kulpei deshida] until she drove her out of the entire city of Meḥoza, saying to her: You have already killed three men, as Abaye was your third husband, and now you come to kill another one, my husband Rava? Since you showed him your beauty, he will want to marry you.

The Gemara relates a similar incident: The wife of Rav Yosef, son of Rava, came before Rav Neḥemya, son of Rav Yosef, for judgment. She said to him: Apportion sustenance for me. Rav Neḥemya apportioned a certain amount of sustenance for her. She said to him: Apportion wine for me as well. He apportioned wine for her. He said to her: I know that the residents of Meḥoza are accustomed to drinking wine, and therefore you, too, are entitled to wine, in accordance with the local custom.

Similarly, the wife of Rav Yosef, son of Rav Menashya of D’vil, came before Rav Yosef. She said to him: Apportion sustenance for me. He apportioned sustenance for her. She added: Apportion wine for me. He apportioned wine for her. She continued: Apportion silk garments for me. Rav Yosef said to her: Why do you need silk garments? She said to him: For you, for your friends, and for your friends’ friends. Even as a widow, I should not have to be ashamed in front of you and your colleagues.

§ The mishna taught: And he must give her a bed, a soft mat, and a hard mat. The Gemara asks: Why does he need to give her a soft mat and a hard mat if she already has a bed? Rav Pappa said: The mishna is speaking of a place where it is the custom to fill a bed with ropes. Because these ropes cause her suffering and age [mevager] her, she covers them with a mat, which serves as a kind of mattress upon which she can lie in comfort.

The Sages taught: One does not give a poor woman a pillow and a cushion. In the name of Rabbi Natan, they said: One does give her a pillow and a cushion. The Gemara asks: What are the circumstances? If it is her usual manner to use a pillow and cushion, what is the reason for the opinion of the first tanna that she is not given these items? And if it is not her usual manner, what is the reason for the opinion of Rabbi Natan?

The Gemara answers: No, it is necessary in a case where it is his manner to use a pillow and cushion, but it is not her manner. The first tanna holds that the husband says to her: When I go away from you, I will take my bedding with me, and when I come back I will bring it with me. And Rabbi Natan holds that she can say to him: Sometimes it happens that you arrive at twilight and you are unable to bring it with you, and you will take my bedding and you will make me lie on the ground. Therefore, I require extra pillows and cushions.

§ The mishna further taught: And he must give her a cap, and shoes every Festival, and clothes once a year. Rav Pappa said to Abaye:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחא דידה. פירש רש"י ז"ל: שדרך בני משפחתו לישן על גבי כרים וכסתות ואין דרך בני משפחתה בכך, וכן נראה מדברי רבנו אלפסי ז"ל שלא כתבה כלל, כלומר, דאין הלכה כחד מינייהו, דהא קיימא לן (לעיל כתובות מח, א) דעולה עמו, וכיון דאורחיה דידיה אפילו לדידה יהבין. ויש מי שפירש, דלא אמרו עולה עמו אלא כשהיא עמו, ואינו מחוור כלל. והראב"ד ז"ל פירש: דכר וכסת יתירא קאמר, אבל לדידה ודאי יהבין משום דקיימא לן דעולה עמו, והא דאוקמה באורחיה דידיה ולא אורחיה דידה, משום דבאורחה בכך ודאי יהבין לה כר וכסת יתירא משום לתא דידיה, דזימנין סגיאין דמתרמו ליה הכין דאתי בין השמשות ולא מייתי כר וכסת לדידיה ושקיל דידה ומגני לה על ארעא, אבל בדאין אורחא דידה לא חיישינן להכי. ואינו מחוור בעיני, דכיון דבמתניתין לא תנן כר וכסת דמשמע דלא יהבינן לה כלל, ועלה תניא פלוגתא דרבנן ור' נתן אי נותנין לה כר וכסת אי לא, על כרחך בכר וכסת דידה אפליגו ולא בכר וכסת יתירא, דאם איתא, הוה ליה לפרושי בהדיא. אי נמי בעל הגמרא דתני ברייתא גבי מתניתין הוה להו לפרושי.
ועוד דאי בכר יתירא היכי מקשו הכי להדיא אי דאורחא דידה מאי טעמא דרבנן, ומנא לך דיהבי לה יתירא משום לתא דידה, ואי מעיקרא הוו מיירי בכר וכסתות דידיה והשתא אהדר לה דביתירא קאמר, כל שכן דהוה ליה לפרושי. ועוד, דבתוספתא (פ"ה ה"ז) נמי הכי משמע דבדידה היא. והרמב"ן נ"ר פירש, אורחא דידה ואורחיה דידיה, דהכי רגילה, ולא דרך משפחתו ומשפחתה קאמר, דבההיא הא קיימא לן דעולה עמו, אבל כשאין דרך משפחתה ומשפחתו אלא שהוא רגיל בכך, ובכי הא לא אמרינן עולה עמו. ואין הלשון מיושב בכך. ועוד, דתמוהא לי, אפילו הכי למה נותן לה כר וכסת לישכב עליהם, כיון דאינה רגילה לא בבית אביה ולא בבית בעלה, וכי מפני שהוא בא בין השמשות לפעמים מעלים לה ליתן כר וכסת שתישן היא עליהם כל ימות החול, ונותנים לה לישכב, היא עליהם משמע. ועוד, משום חששא דזימנין אתי בין השמשות ושקיל מפץ או מחצלת דידה ומגני לה על ארעא, לא הוה ליה למיתן לה אלא מפץ ומחצלת, דאי לא מייתי, גני הוא במפץ יתירא וגניא היא אדידה.
ונראה לי דהכי פירושא, כגון דאורחיה דידיה, כלומר, דרך בנות משפחתו, ולא אורחה דידה אין דרך בנות משפחתה, כמו שפירש רש"י ז"ל, וכיון שכן כשהוא עני אין מחייבין אותו לחזר וליתן לה כר וכסת, דאלו הוה אורחא דידה הוו מחייבי ליה משום דאינה יורדת עמו לעולם אלא מחזר בעיר וטרח ומייתי לה, אבל כשאין לה אלא מצד עליתו של בעל, אין מחייבין אותו ליתן לה כל שהוא עני, והלכך לתנא קמא אינו נותן לה כלל, ואי משום שהוא דרכו ושוכב לעולם על כר וכסת, כי אתי מייתי ליה בהדיה.
ולר' נתן יהיב לה, משום דזימנין דאתי בין השמשות, וכי לא משכח כר וכסת, אפילו מנח בהדה מפץ יתירא שקיל דידה נמי וגני על תרוויהון דליהוו ליה תרוויהון ככר וכסת, וכיון שהוא צריך להניח אצלה כר וכסת משום ליתיה, גניא איהי עלייהו כל אימת דלא אתי ליה, משום דכיון דמנחי התם ואיהי סלקא בהדיה, כי איתנייהו מיהא גניא עלייהו, והכין משמע בתוספתא, דתניא התם (פ"ה, ה"ז), יין אין לה שאין נשותיהן של עניים שותים יין, כר אין לה שאין נשותיהן של עניים ישנות על כר, מותר מזונות שלו ומותר בלאות שלה, העשיר עולה עמו העני אין יורדת עמו, אלמא לאו משום רגילותה ורגילותו הוא, ולאו כר יתירה קאמר, אלא משום שאין דרכן של נשותיהן של עניים לישן על כר וכסת, וכשאין דרכה, הא דרכה בכך אינה יורדת עמו אף על פי שהעני. וגרסינן נמי בירושלמי(פ"ה, ה"ו) כר אין לה שאין נשי העניים ישנות על הכר. אלא דאכתי קשיא אלישנא דגמרא. דקאמר זימנין דמיתרמי בין השמשות ולא מצית מייתי להו לדידך ושקלת להו לדידי, דמשמע דידי דומיא דידך, דאלמא איהי נמי כר וכסת יש לה כדברי הראב"ד ז"ל, דאי לא, הוה ליה למימר לא מייתית לדידך ושקלת למפץ דידי, וצריך עיון.

ואלו יין לא קתני מסייע ליה לר"א דאמר אין פוסקין יינות לאשה וכו' הקשו בתוס' מאי קמ"ל דהא מתני' היא בהדיא מדלא קתני לי' וי"ל דאי לאו דר"א איכא למימר דמתני' באתרא דלא שתו נשי חמרא כלל בבית בעליהן אבל היכא דשתו פוסקין להם קמ"ל ר"א דאפילו בשותות עמו אין פוסקין להם יינות כשאין הבעל עמה ומשום הא הוה ס"ד דר"א אפילו ברגילה לגמרי והיינו דפרכינן לה בסמוך מדתני רגילה נותנים לה ופרקינן רגילה שאני ולא אשמעינן ר"א אלא כשהיתה שותה לפעמים אבל רגילה תמיד נותנים לה:

אמרה ליה [לך] ולחברך ולחברותך יש שפי' כדי שנושא חן בעיני האנשים וקפצו עליה לישא אותה ויש מקשים על זה דא"כ הל"ל דלית ליה מזוני דהא רבי יוסף דאמר בפ' דלעיל כחלה ופרנסה אין לה מזונות ואע"ג דתלמודא מחא ליה אמוחא איהו גופיה לא חזינן דהדר ביה וי"ל דכחלה ופרכסה שאני דעבדא מעשה אבל משום אמירה כזו בעלמא מודה בה רב יוסף שלא הפסידה מזונות ועם כל זה הנכון כפי' רש"י ז"ל שפי' לחברך ולחברותך שאוכל להתראות וכו' ולא אתבזה על הבריות:

תנו רבנן אין נותנים לה כר וכסת משום ר"נ אמרו נותנים לה ה"ד אי דאורחא מ"ט דת"ק וכו' ל"צ כגון דאורחא דידיה ולאו אורחא דידה ת"ק סבר כי אזלינא שקלי' ליה ואי אתינא מייתינ' ליה בהדאי ורב נחמן סבר אמרה ליה זמנין דאתרמי בין השמשות ולא מצית מייתי לה ושקלת להו ומגנית לי על ארעא פירש רש"י זכרונו לברכה שדרך משפחתו לישן ע"ג כר וכסת ואין דרך בנות משפחתה והא דאמרינן שקלת דידי פי' ז"ל שקלת מפץ דידי כר וכסת שאקנה משלי פירות לפי' דלפום פשטא משמע שקל דידי שקל כר שלי ואיהי הא לית לה כר והקשו בתוס' דהא קי"ל עולה עמו מחיים והכא בין לר"נ בין לרבנן אינו נותן לה כר לשכיבתה ותירצו דכי אמרינן עולה עמו ה"מ כל שהיא עמו אבל לא כשאינו עמו כגון משנתינו והקשו עליו דהא קתני בסיפא בד"א בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו שאינה יורדת עמו אע"פ שאינו כן פי' בשם הר"י ז"ל וק"ל מהא דאמרינן לקמן נ' זוזי פשיטי דאי ס"ד זוזי ממש עני שבישראל חמשין זוזי מנא ליה דאלמא האי עני שבישראל דקתני מתני' אבעל קאי ויש לרתת לפי דבריו ז"ל דה"ק דכיון שהבעל נותן לה חמשין זיזי אף אביה היה נותן לה ואביה עני מנ"ל. ואחרים פי' דת"ק ור"נ סבירא להו שאינה עולה עמו אפלו מחיים ולית הלכתא כוותייהו וזה דעת הר"ף ז"ל שלא כתב בבריית' זו כלל [*) אינו מובן כלל כי הוא מוטעה ומשובש והמעיין בשמ"ק ד"ה הא יבין הענין ויתקן לעצמו הלשון (המו"ל):] והראב"ד ז"ל כתב דהכא בכר יתיר' פליגי אי יהבינן לה משום דלמא אתרמי בין השמשות ושקיל דידה וכדמפרש ואזיל רבנן חייש לה כיון דלאו אורחא דידה בכר וכסת דצריכא לגופא לכולא עלמא יהיב לה כר יתירה כי היכי דלא ליגני על ארעא ולהא תנא פירוש אתא כפשטיה הא דאמרת מ"ט דת"ק דמנ"ל לתלמודא דכל היכא דאורחא מיבעי ליה למיתן כר יתירא כי היכי דלא ליגני על ארעא דאדרבה משמע דלא הוה ס"ד ההוא טעמא כד עבדינן אוקימתא ועוד דבתוספתא תנינא בהדי' יין אין לה שאין נשותיהן של עניים שותות יין כר אין לה שאין נשותיהם של עניים ישנות ע"ג כר דאלמא לאו בכר יתירא מיירי:

והרמב"ן ז"ל פי' אורחא דידיה דקפיד על כרים וכסות ולאו אורחא דידה למקפיד על כרים וכסתות ולאו באורחא דבני משפחה עסקינן דהב"ע כשאין דרך בני משפחתה ולא בני משפחתו שאלו הי' דרך בני משפחתו דכ"ע עולה עמו ובזה לשון התלמוד מיושב יפה ומהאי פי' היה נראה דהא דקתני נותנין לה כר וכסת ולא משום שתשתמש בו דמשום חששא דלמא מגני לה על ארעא אמאי יהיב לה כר ליתן מפץ יתירא דאי לא מייתי כר דידיה לגני איהו אמפץ דידיה ואיהי אמפץ דידה ולמה יתן כר וכסת שתשמש בו כל השבוע אלא נותנים לה כר וכסת לצורכו קאמר ואע"ג דלישנא דנותנין לה כר וכסת דקאמר ר' נתן משמע שנותנין אותו לה שתשתמש בו כל השבוע דומיא דנותנין דקתני במתני' תלמודא פרשי' לה השתא דלא קאמר ר"נ אלא שנותנין אותו לה שיהי' בביתה מוכן לכי אזיל לבין השמשות אבל יותר י"ל דכיון דאורחי' בכר וכסת הא בעי למיתן לה כר וכסת לצרכי לילה שבת הלכך מבעיא ליה למתב' מהשתא והא עדיף ליה מליתן לה מפץ לדידיה וליצטרך בתר הכי לאתויי כר וכסת וכיון שהכר עומד בטל בביתה כל השבוע גנאי גדול הוא לו שיהא לו כר וכסת בטלין ואיהו גני על המפץ וזה יותר נכון ויש שפירשו עוד כשיטת רש"י ז"ל אורחא דבני משפחתו ולאו אורחא דבנות משפחתה ומתני' עני הוא כדקתני סיפא ובהא נמי איירי רבנן ור"נ וכי אמרינן עולה עמו ה"מ כשיש לו אבל כשאין לו אין מחייבין לו לחזור לעיר וליתן וליתן לה מטעמא דעולה עמו הא אלו הוה אורחא דבנות משפחתה חייב לחזור וליתן לה כר וכסת כדי שלא תהיה יורדת עמו ואפ"ה חייש ר"נ דדלמא אתי בין השמשות ומגני ליה על ארעא הלכך בעי למשבק כר דידיה בהדה לכי אזיל התם בליל שבת וכיון שיש לה נר בטל הא ודאי שוכבת עליו דה"ל כעשיר ועולה עמו וזה פי' נכון והתוס' שכתבנו למעלה מסייעת לו והא דקאמר שקיל כר דידי פי' רש"י ז"ל יפה וכתב שתקנה כר לעצמה כי שקיל לה בעל הא גט לה על המפץ ולא גט על ארעא וי"ל דכיון דרגילה כל השבוע לשכב על כר וכסת כי שקיל מינה כר דיד' כמאן דגני על ארעא דמי לה אי נמי דאיהו כי זבנה ליה כר וכסת מזבנא למפץ ותוספת על דמיו למקני כרוכסת וי"ל עוד כי שקיל מפץ קאמרת כיון דאיהו רגיל בכר וכסת אפילו הוה שקיל לה מפץ כי לא מייתי כר דיליה בין השמשות לא בעי למיגנא על מפץ חדא ושקיל דידה ודידיה וגט על תרווייהו ומגני לה על ארעא:

לפי דרכנו למדנו ממשנתנו שאין פוסקין יין לאשה בכלל מזונותיה שהרי לא הוזכרה בה פסיקה ליין כלל מכל מקום דוקא במקום שאין הנשים רגילות לשתות יין אבל במקום שרגילות בכך פוסקין לה כראוי לה בצמצום שאין רבוי שתית יין יפה לנשים אפילו היתה רגילה עם בעלה בהרבה בעלה מצניעתה אבל שלא בפניו ממעטין לה דרך הערה אמרו כוס אחד יפה לאשה שנים נוול הוא לה שלשה כאלו תובעת בפה:

אכסנאי אין ראוי לו לשמש מטתו בבית שהוא מתאכסן בו דרך הערה הביאוה מדכתיב באלקנה וחנה וישכימו בבוקר וישתחוו לפני י"י וישובו ויבאו אל ביתם הרמתה וידע אלקנה את חנה אשתו השתא אין מעיקרא לא וכן ראוי להם לסלסל עצמם ביתר ממנהגם הן בשתית יין הן במיעוט אכילה הן בשאר דברים וגדולי המפרשים כתבו שאם ייחדו לו ולאשתו בית מותר ובלבד שלא יישן בטלית של בעל הבית:

מיתיבי רגילה נותנים לה כוס א' רגילה שאני תני כוס א' יפה לאשה שנים (שוו) [ניוול] הוא לה ג' תובעת בפה ד' אפי' חמור תבעה אינה מקפדת א"ר לא אמרן אלא שאין בעלה עמה אבל בעלה עמה בעלה משמרה. אר"י מנין לאכסנאי שאסו' בתשמיש המטה שנאמר וישכימו בבקר וגו' וידע אלקנה את אשתו השתא אין מעיקרא לא:

(הימא) [חומא] דביתהו דאביי אתיא לקמיה דרבא אמרה פסיקי לי מזונות פסיק לה פסיקי לי חמרא אמר לה ידענא ביה בנחמני דלא הוי משקה בשופריזי [כי הא] לך חמרא א"ל בחיי דמר דהוה משקה לי בשופריזי כי האי פי' בגביעות (מרובים) [גדולים] כזרוע:

דביתהו דר"י בריה דרבא אתיא לקמיה דר"נ בריה דר"י א"ל פסוקי לי מזוני פסק לה פסיקי לי חמרא פסק לה א"ל ידענא בהו בבני מחוזא דרגילו דשתו חמרא:

דביתהו דר"י בריה דר"מ מדויל אתיא לדינא קמיה דר"י א"ל פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי חמרא פסק לה פסוק לי שיראי א"ל שיראי למה לך א"ל לחברך ולחברותך פי' (להנאתן) [להתנאות בהן] בפני הבריות ולא אתבזה מכבודי הראשון ומכאן מוכח וגם ממאי דאמרי' לקמן מותר בלאות אלמנה ליורשים שחייבים היורשים להלביש את אלמנה כשם שחייבים לזונה וה"נ אמרינן בפירקין שלפניו על הבנות הניזונית מן האחין שהן חייבין להלבישן:

אמרה לי' לך לחבוריך ולחברוריך. פירש"י ז"ל שלא אתבזה על הבריות וכן עיקר שאין לפרש להנשא דהא רב יוסף הוא דאמר לעיל בפרק נערה שנתפתתה כיחלה ופירכס' אין לה מזונות. וכל שכן ניפייסה להינש'. ומיהו הא אמרינן לעיל דלית הלכתא הכי ולא הפסידה מזונות אלא התובעת כתובתה הא דאמרינן כגון דאורחי' דידי' ולאו אורחא דידה כלומר שאין דרך בנות משפחתה לישן בכר וכסת ולא בנות משפחתו דאלו הוה אורח' דידי' הא קיימא לן עולה עמו ולא יורדת עמו. ונותן לה מעה כסף לצרכ'. ואם אינו ניתן לה מעה כסף מעשה ידי' שלה. לאו למימרא דכל כמיני' דלא יהיב לה מעה כסף דאם כן מאי אהנו רבנן בתקנתייהו דהא קיימ' לן כרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה. ואם כן דברשותי' נמי תליא מילתא דכל חד וחד מצי מעכב הא תו מאי תקנתא היא אלא אפשר דלא קאמר אלא דאלו שתקי מסתמא כל אחד ויתר לחבירו ולא יכלי בתר הכי חד מינייהו למתבע חברי' ולא נהיר. ואפשר דקמ"ל דאע"ג דקאמר לעיל דהיכא דלא יהיב לה מזוני שקנה להו לכולהו מעשה ידיה במזונות' בין עיקר מעשה ידי' בין מותר כדתנן המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת. ה"מ במזונהא אבל לצרכ' אע"פ שאין מעלה לה כלום דהיינו מעה כסף אינה רשאה ליטול אלא מה שכנגדן דהיינו מותר. אי נמי עיקר מעשה ידי' אליבא דמאן דאמר מעה כסף תחת מעשה ידיה וצ"ת:

ושקויי משמע יין דאלו מים כתיבי להדיא לחמי ומימי וקרא באשה משתעי דכתיב כי אמרה אלמא דדרך אשה ביין. רש"י במהדורא קמא:
ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה כך נקוד בספרים מדוייקים ואיננה מפיק ה"א ולפיכך כתבו רש"י והרד"ק ז"ל בפי' הנביאים דהוא מקור בתוספ' ה"א ואין הה"א לנקבה וכן שתה מקור ופי' אחרי שאכלו ושתו ואפשר כי חנה גם כן אכלה אף על פי שאמר ותבכה ולא תאכל אפשר כי אחר שאמר לה בעלה ולמה לא תאכלי ופצר בה אכלה מעט. כן כתבו ז"ל ולפי זה לא תתיישב הדרשא אבל התוספו' כתבו דהוה ליה כמאן דכתיב אחרי אכלה מפיק ה"א כיון דאיכא ה"א יתירה מאי דלא כתיב הכין גבי שתה דלא כתיב שתותה הלכך דרשינן דרשא כמו מפיק ה"א והא דלא כתיב מפיק ה"א ממש משום דקושטא דמילתא היא דלא אכלה כדכתיב ותבכה ולא תאכל ומכל מקום כיון דכתיב ה"א יתירה הוה ליה כמאן דכתיב מפיק ה"א וה"ק אחרי שעת אכילתה שהיה לה לאכול ואילו היה מפיק ה"א ממש הוה משמע שאכלה ממש והא ליתא וכדכתיבנא.
ומאי דכתיב אחרי שתה פירוש אחרי שתה אלקנה וביתו חוץ מחנה שלא היה לה לשתות ואי הוה כתיב מפיק ה"א באכלה הוה משמע גם כן אחרי אכלה שבאותה שעה אכלה חנה ואחרי שתה פי' שבאותה שעה לא שתתה ומיהו פעם אחרת שתתה אבל השתא משמע שלא היה לה לשתות כלל לעולם והיינו דכתיב ויחשבה עלי לשכורה פי' דאי היה לה לשתות כלל אמאי חשבה עלי לשכורה אטו משום שהיתה מתפללת בלחש כל כך חשבה עלי לשכורה ודילמא שתויה לבד היתה ואמרינן בפרק הדר [עירובין סד א'] שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה ושכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה ועוד דאי חשבה עלי לשכורה היה לו לעכב שלא תתפלל כלל משום דתפלתה תועבה אלא ודאי משום דלא היה לה לשתות כלל כל מה ששתתה שכורה נקראת כיון שעברה על ההרגל ומנהג הנשים ומ"ה כל שיכולה לדבר בפני המלך אין לה דין שכורה כדאיתא בפרק הדר. פירוש לפירוש התוספו' דוק ותשכח:
שתה ולא שתתה ואם תאמר השתא דאכתי לא אסיק אדעתין טעמא דמדשני קרא היכי משתמע שתה ולא שתתה והא פשטי' דקרא משמע דהיא נמי שתתה כדכתיב ותקם חנה אחרי גו' וכיון שכן לא הוה ליה לאקשויי אלא מאי קאמר ולא הוה ליה למפרך אלא מעתה אכלה ולא אכלו ותירצו בתוספו' דשפיר אסיק אדעתיה מדשני קרא וכתב שתה ולא קאמר שתותה דומיא דאכלה אי נמי לכתוב אחרי אכול ואחרי שתה אלא דהוה ס"ד דמדשני קרא אלמא משמע דשתה ולא שתתה דאלקנה וביתו שתו וחנה לא היה לה לשתות פירוש דפשטיה דקרא הכי משמע ולהכי פריך אלא מעתה אכלה ולא אכלו פירוש כיון דקא דרשת מכח השינוי דפשטיה דקרא הכי משמע שתה ולא שתתה הכי היה לך לדרוש אכלה ולא אכלו דהא אמרת דהויא ליה כמו אכלה מפיק ה"א וכיון שכן הוה לנו לדרוש נמי כמו כן אחרי אכלה דהיינו שעת אכילתה שהיה לה לאכול ולא אכלו שלא היה לו לאכול ומי מצית למימר כן שאין פוסקין מזונות לאיש וכי היכי דאכלה ולא אכלו לא מצית למדרש דאטו מי איכא למדרש שאין פוסקין מזונות לאיש הכי נמי לא תדרוש שתה ולא שתתה ואכלה ושתה מקור כמו שכתבו המפרשים ז"ל ואפשר דלהכי כתיב ה"א יתירה באכלה לאורויי דאחר שהפציר בה בעלה אכלה ולא שתתה ומיהו דרכה היתה לאכול ולשתות.

ומשני אנן מדשני קרא בדיבוריה כו'. פירוש אנן לא אמרינן דמכח השינוי נימא דפשטיה דקרא דכתיב שתה פירושו שתה ולא שתתה דשתה מקור הוא וכמו שכתבו הפשטנים וכדכתבינן לעיל אלא מכח השינוי דרשי דהא אתא לאשמועינן דאין פוסקין יין לאשה ולא דרשינן אלא במקום השינוי דהיינו שתה דאילו אכלה כדרכו כתיב כדכתיב ותקם חנה דבגוה קא עסיק ולכך כתיב נמי אכלה אבל שתה הויא ליה שינוי ודרשינן מיניה ומיהו פשטיה דקרא לאו היינו הכין א"נ הכי קא משני מכדי בגוה קא עסיק כו' פי' איברא דאילו הוה דרשינן מדשני קרא ולא כתיב שתותה כמו אכלה שפיר דאיכא לאקשויי דהכי נמי לדרוש אכלה ולא אכלו ומיהו אנן הכי קאמרינן דכיון דבגוה קא עסיק ואתי כדכתיב ותקם חנה וכדכתיב נמי אכלה אם כן לכתוב נמי שתותה א"נ לא לכתוב ותקם חנה אחרי אכלה אלא לכתוב ותקם אחרי אכל ושתה וכיון דקושיין מדעסיק קרא בגוה למאי דכתיב שתה הלכך ליכא לאקשויי דהכי נמי נדרוש אכלה ולא אכלו כנ"ל.
ומעתה בין ותדע כי מה שכתב הרד"ק בפירושו על הנביאים וז"ל ובעל הדרש אמר שתה ולא שתתה לא דקדק עד כאן. ובא וראה מה שכתב הרב החסיד הר"מ ב"מ ז"ל בפירוש המשנה לסדר זרעים בתחלת מס' תרומו' וז"ל אמרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום בעלי הלשון האחרונים מקשים על זה ואומרים כי השורש רים והיה ראוי לומר הרים ומרים וירים וזו אינה קושיא אמיתית כיון שעיקר כל הלשון מן הלשונות הוא חוזר למה שמדברים בו בעלי אותו הלשון ומה שנשמע מהם ואלו בעלי המשנה בלא ספק עבריים היו במקומן ר"ל בארץ הצבי ונשמע מהם לשון תרם כו' נשתמשו ובנו ממנו בניינים תרם ותורם הנה זו ראיה שהוא מקובל בלשון ושזו המלה לשון מלשונות העבריים ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שיאמר מן האחרונים שלשון המשנה אינו צח או שנשתמשו במלות שאינו כראוי בלשון. ע"כ:
וזה בעל הדרש היה מכפר נכוריא והוא מקום בארץ ישראל ואני זכיתי והייתי שם כן אזכה להיות שם על אדמת הקדש כל ימי חיי שבתי בבית ה' בעסק דברי רבותינו ז"ל לאורך ימים וכל שכן דדרשא קא דריש מדשני קרא וכדכתיבנא ועלו דבריו כהוגן ואין דבריהם צריכין חזוק. האל יצילנו מהכשל בדבר הלכה אמן:
וז"ל רש"י במהדורא קמא דכתיב שתה כמו שתו דמשמע הוא שתה והיא לא שתת ה"נ שתה ולא שתת אכלה ולא אכלו דמשמע היא אכלה והוא לא אכל והא ודאי אכל מאחר שהכתוב מגיד ששתה מכדי בגוה עסיק קרא ואתי דכתיב אכלה מאי טעמא שני וקאמר שתה לשון זכר. ע"כ:
מיתיבי אלמנה הנזונת מנכסי יתומים אם רגילה לשתות יין בחיי בעלה נותנין לה. רש"י במהדורא קמא:

רגילה כו'. כתב ר"מ הלוי ז"ל דלעולם לא פסקינן לה אלא כוס א' לסעודה אחת ואפי' רגילה לשתות הרבה ומייתי ראיה מהא דאמרינן שמואל אמר כוס אחד יפה לאשה שנים גנאי הוא לה וכיון דגנאי הוא לה היכי נקום אנן ונפסוק לה וכן אם היתה רגילה פחות מכוס אחד אין פוסקין לה אלא שיעור מה שהיתה רגילה ושיעור כוס אחד כשיעור כוס של ברכה והיינו רביעית לוג. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

תוספתא המשרה את אשתו על ידי שליש לא יפחות לה משני קבין וכו'. כולן במדת האיטלקי אפילו [נדה ואפי' חולה ואפי'] שומרת יבם נותנין לה כוס חבית קדרה פך נר ופתילה יין אין לה שאין נשותיהן של עניים שותות יין כר אין לה שאין נשותיהן של עניים יושבות על הכר. ה"ר ישעיה מטראני ז"ל:

אינה רגילה בפני בעלה וכו'. והיינו דקאמר שמואל שאינה רגילה נותנין לה שתי כוסות כלומר שאינה רגילה שיתנו לה ב' כוסות בחיי בעלה אלא כוס אחד שלא בפני בעלה אין נותנין לה כלל. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

לציקי קדרה אשדור"א לבסם התבשיל אבל לשתות לא. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ויש לפרש דאדשמואל קאי וה"ק רגילה לשתות שפוסקין לה יין לשתות אין נותנין לה לציקי קדרה אלא כוס אחד דכבר נותנין לה יין לשתות ויכולה ליטול ממנו גם כן אם תצטרך עוד לקדרה. אינה רגילה כיון דאין פוסקין לה יין לשתות נותנין לה לציקי קדרה שני כוסות א"נ דלעולם אין פוסקין לה יין כלל לשתות ולהכי אם היתה רגילה לשתות אפי' לציקי קדרה אין פוסקין לה אלא דבר מועט כגון כוס אחד שלא תבא לשתות ממנו שאינה רגילה נותנין לה שני כוסות דהא ודאי כיון שאינה רגילה לא תבא לשתות ממנו כן נראה לי. והתוס' לא פירשו כן:

כוס כדי רביעית יין חי שלהם דדרי על חד תלת מיא. תובעת תשמיש בפה לית לן בה דאפילו תבעה לא איכפת לן מבעלה קא תבעה כיון דבעלה עמה. רש"י במהדורא קמא.

בכלתו של נקדימון בן גוריון שומרת יבם היתה ופסקו לה מזונות משל יבם. ולא ענו אחר ברכתה אמן שלא תהיינה בנותיהם שומרת יבם. רש"י במהדורא קמא. ובהא מתרצא הא דאמרינן לקמן בפ' מציאת האשה וענו אחריה אמן. והתוספו' ז"ל לא פירשו כן לקמן בפרק מציאת האשה.

חומה אתאי לקמיה דרבא שהיתה אלמנה ותובעת מזונות נחמני הוא אביי על שם שרבה בר נחמני גדלו כדאמרינן במגילה אמר אביי כי נפקי מבי מר שבענא כו'. רש"י במהדורא קמא:

ידענא ביה בנחמני דלא שתי חמרא שהיה עני כדאמרינן במועד קטן דלא אשתכח בגו ביתיה פיתא דסמידא. הרא"ש ז"ל.

בשופריזי כו'. כי האי בזרועה הראתה לו כלומר בכוסות גדולים וארוכים כזרוע היה משקה אותי והן אותן כלי זכוכית שקורין מדרנ"ש. על לביתיה ותבעה לבת רב חסדא אתתיה שבא לידי הרהור לפי שראה יופיה דחומה. מחתא בקלופא דשירא הכתה במנעול של ארגז. קטלת לך תלת. תלת בעלים היו לה ומתו ואלו הן רחבא דפומבדיתא ורב יצחק בריה דרבא ואביי בתראה בפרק הבא על יבמתו אתית למקטל אחרינא שנתכוונתה להראות יופייך כדי שתנשאי. רש"י במהדורא קמא. לך ולחברך ולחברורך כדי שיקפצו עלי אנשים חשובים כמותך וכיוצא בך אני רוצה להתקשט חברורך כמו חבר חברך ולישנא בעלמא. רש"י במהדורא קמא.
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל אמרה ליה לחבריה ולחברוריך יש שפירשו כדי שאמצא חן בעיני האנשים ויקפצו עלי לישא אותי ויש מקשים על פירוש זה דאם כן הוה ליה למימר דלית לה מזוני דהא רב יוסף הוא דאמר בפרקין דלעיל כחלה ופרכסה אין לה מזונות ואף על גב דתלמודא מחא ליה אמוחא איהו גופיה לא חזינן דהדר ביה וי"ל דכחלה ופרכסה שאני דעבדה מעשה אבל משום אמירה כזאת בעלמא מודה רב יוסף שלא הפסידה מזונות ועם כל זה הנכון כפירוש רש"י שפי' לחבריך ולחברוריך שאוכל להתראות בפני מי שכמותך ולא אתבזה על הבריות ע"כ:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל פסוק לי שיראי אמר לה שיראי למה לך לחבריך ולחברוריך כן היא הגירסא במקצת ספרים ומפרשי לה הכי דרב יוסף אמר לה מה את צריכה בבגדי משי והיא השיבה לו כדי שאלבש בגדים חשובים ויקפצו עלי חביריך והחברים של חביריך ואוכל להנשא בכבודי. ויש ספרים שכתוב בהן לחבריך ולחברותיך כלומר מפני רעותי ורעותיך שבאו לבקרני מפני כבוד בעלי אני צריכה מלבושים נאים להתראו' בהם. ואומר ר"מ הלוי ז"ל דאפי' הכי לא פסק לה שיראי דאם איתא דפסק לה לא הוה שתיק גמרא מיניה ותו דבהדיא אמרינן לקמן מותר בלאו' אלמנה ליורשים שחייבים היורשין להלביש את האלמנה כשם שחייבין לזונה והכי נמי אמרינן בפרקין דלקמן על הבנות הנזונות מן האחין שהן חייבין להלבישן. עד כאן:

ונותן לה מטה ומפץ כו'. הא כתיבנא לעיל במתני' מה שכתב רש"י במהדורא קמא וז"ל מטה לאכול עליה שכן היה דרכם מפץ של גמי לישכב עליה מחצלת של קנים ע"כ. והכא בגמרין פי' ז"ל וז"ל למה לה דיהב לה הואיל ונתן לה מעה וקס"ד דמקשה דבמטה של עור עסקינן שנוחה לשכיבה ומשני דמלו פוריא בחבלים מתקנין ואורגין מטותיהם בחבלים כמו שאנו עושים דאי ליכא מפץ מבגר לה מקלקל אותה כמו בגר ליה קלא ע"כ.

והקשו בתוס' דבפרק המקבל [ב"מ קיג ב'] אמרינן גבי סדור דנותנין לו מטה ומפץ משום דשמואל דאמר שמואל כל מילי ידענא אסותייהו לבר מהני תלת כו'. ומאן דאכיל נהמא ולא מסגי ארבעה גרמידי לכך יהבינן ליה מטה שנייה ומושיבה ברחוק ארבע אמות ממקום אכילתו וע"כ ירגיל לעמוד וללכת ואם כן מ"ש הכא נמי לא יהבינן לה שתי מטות ותירצו בתוספו' דגבי אשה לא הטריחוהו לבעל כל כך דהא אפשר לה שתלך ארבע אמות אחר אכילה ואינה טורחת כל כך עד שנחוש שלא תישן סמוך לאכילתה ולא תקום ותלך. וכפי מה שכתב רש"י במהדורא קמא במשנה היינו יכולין לומר דאה"נ דמטה ומטה יהבינן לה וה"ק מטה לאכול עליה וזאת המטה אינה צריכה מפץ ועוד מטה לישן עליה וזאת המטה צריכה מפץ והיינו ומפץ דקתני במתני' דהוא ניהו מה שיתר מטה של שכיבה על המטה של אכילה ותלמודא פריך על המטה של שכיבה דלמה לה מפץ כיון שיש למטה עור ומשני באתרא דנהיגי כו' ואם תאמר אכתי למה לי מפץ ומחצלת והרי המפץ לשכיבה ולמה לי מחצלת ור"ת לא גריס מפץ ומחצלת למה אלא ומחצלת למה דמפץ שהוא רך צריכה לסמיכה דלשכיבה ודאי אין צריך דהא אית לה מטה אבל לסמיכה צריכה וכפי מאי דכתבינן דהמטה שבמתני' היינו לאכול עליה וכדכתיבנא הרי אינה צריכה מפץ כלל:
וכתב רש"י ז"ל לתרץ הקושיא במהדורא בתרא וז"ל מפץ ומחצלת למה לה. הרי עור שטוח על מטה טוב מן המפץ ומשני באתרא דמלו פוריא בחבלים כו'. פירוש משום היזק החבלים צריך מפץ ומחצלת שיכנסו נגד העור שהוא טוב אפי' מן המפץ שהוא רך ממחצלת והלכך תחת העור צריך מפץ ומחצלת ולמאי דכתבינן לעיל במתני' בשם תלמידי רבינו יונה ז"ל דמפץ או מחצלת קתני אין כאן קושיא כלל כנ"ל:
הא דאמרינן כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחא דידה ופרש"י ז"ל שדרך בנות משפחתו לישן על גבי כרים וכסתות ואין דרך בנות משפחתה בכך וכן נראה מדברי רבינו אלפסי ז"ל שלא כתבה כלל כלומר דאין הלכה כחד מנייהו דהא קי"ל דעולה עמו וכיון דאורחיה דידיה אף לדידה יהבי. ויש מי שפירש דלא אמרו עולה עמו אלא כשהיא עמו ואינו מחוור כלל.
והראב"ד פירש דכר וכסת יתירא קאמר אבל לדידה ודאי יהיב לה משום דקי"ל דעולה עמו והאי דאוקמה באורחיה דידיה ולאו אורחא דידה משום דאורחיה בכך ודאי יהבינן לה כר וכסת יתירא משום לתא דידיה דזימנין סגיאין דמתרמו ליה דאתי בין השמשות ולא מייתי כר וכסת לדידיה ושקיל דידה ומגני לה על ארעא אבל בדאין אורחא דידיה לא חיישינן להכי. ואינו מחוור בעיני דכיון דבמתניתין לא תני כר וכסת דמשמע דלא יהבינן לה כלל ועלה תניא פלוגתא דר' נתן ורבנן אי נותנין לה כר וכסת אי לא ע"כ בכר וכסת דידה איפליגו ולא בכר וכסת יתירא דאם איתא הוה להו לפרושי בהדיא א"נ בעל הגמרא דתני ברייתא גבי מתני' הוה להו לפרושי ועוד דאי בכר יתירא היכי מקשו הכין להדיא דאי דאורחא דידה מאי טעמא דרבנן ומנא לך דיהבי לה יתירא משום לתא דידה ואי מעיקרא הוו מיירי בכר וכסת דידיה והשתא אהדר ליה דביתירא קאמר דכל שכן דהוה להו לפרושי ועוד דבתוספתא נמי הכי משמע דבדידה היא.
והרמב"ן נר"ו פירוש אורחא דידה ואורחא דידיה דהכי רגילה ולא דרך משפחתו ומשפחתה קאמר דבההיא הא קי"ל דעולה עמו אבל כשאין דרך משפחתו ומשפחת' אלא שהוא רגיל בכך ובכי הא לא אמרינן ועולה עמו ואין הלשון מיושב בכך ועוד דתמיה לי אפ"ה למה נותן לה כר וכסת לשכב עליהם כיון דאינה רגילה לא בבית אביה ולא בבית בעלה וכי מפני שהוא בא בין השמשות לפעמים מעלין לה ליתן לה כר וכסת שתישן היא עליהן כל ימות החול ונותנין לה לשכב היא עליהן משמע ועוד דמשום חששא דזמנין דאתי בין השמשות ושקיל מפץ או מחצלת דידה ומגני לה על ארעא לא הוה ליה למיתן לה אלא מפץ ומחצלת דאי לא מייתי גני הוא במפץ יתירה וגניא היא אדידה.
וצ"ל דהכי פירושא כגון דאורחיה דידיה כלומר דרך בנות משפחתו ולאו אורחא דידה אין דרך בנות משפחתה כמו שפירש רש"י וכיון שכן כשהוא עני אין מחייבין אותו לחזור וליתן לה כר וכסת דאילו הוה אורחא דידה הוו מחייבי ליה משום דאינה יורדת עמו לעולם אלא מחזר בעיר וטרח ומייתי לה אבל כשאין לה אלא מצד עלייתו של בעל אין מחייבין אותו ליתן לה לכשהוא עני והלכך לת"ק אינו נותן לה כלל ואי משום שהוא דרכו ושוכב לעולם על כר וכסת כי אתי מייתי ליה בהדי' ולרבי נתן יהיב לה משום דזמנין דאתי בין השמשות וכי לא משכח כר וכסת אפי' מנח בהד' מפץ יתירא שקיל דידה נמי וגני על תרויהון דליהוו ליה תרויהון ככר וכסת וכיון שהוא צריך להניח אצלה כר וכסת משום ליתיה גניא איהי עלייהו כל אימת דלא אתי לה משום דכיון דמניחתם ואיהי סלקא בהדיה כי איתנהו מיהא גניא עלייהו והכין משמע בתוספ' דתני התם [פ"ה] יין אין לה שאין נשותיהן של עניים שותות יין כר אין לה שאין נשותיהן של עניים ישנות על כר מותר מזונות שלו ומותר בלאות שלה העשיר עולה עמו העני אין יורדת עמו אלמא לאו משום רגילותא ורגילותו הוא ולאו כר יתירא קאמר אלא משום דאין דרכן של עניים לישן על גבי כר וכסת וכשאין דרכה הא דרכה בכך אינה יורדת עמו אע"פ שהעני וגרסינן נמי בירושלמי כר אין לה שאין נשי העניים ישנות על הכר אלא דאכתי קשיא לישנא דגמרא דקאמר זימנין דאתרמי בין השמשות ולא מצית מייתי להו לדידך ושקלת להו לדידי דמשמע דידי דומיא דידך דאלמא איהי נמי כר וכסת אית לה וכדברי הראב"ד ז"ל דאי לא הוה ליה למימר לא מייתית לדידך ושקלת למפץ דידי וצ"ע. הרשב"א ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל היכי דמי אי דאורחיה כו'. פרש"י ז"ל שדרך בני משפחתו לישן על גבי כר וכסת ואין דרך בנות משפחתה והא דאמרה שקלת דידי פי' ז"ל שקיל מפץ דידי או כר שאקנה משלי. פי' לפי' דלפום פשטא משמע שקיל דידי שקיל כר שלי ואיהי הא לית לה כר והקשו בתוספו' דהא קי"ל עולה עמו מחיים והכא בין לר' נתן בין לרבנן אינו נותן לה כר לשכיבתה ותירצו דכי אמרינן עולה עמו ה"מ כשהיא עמו אבל לא כשאינה עמו כגון משנתנו והקשו על זה דהא קתני סיפא בד"א בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו שאינה יורדת עמו אע"פ שאינה עמו. כן פי' בשם ר"י ז"ל. וק"ל מהא דאמרינן לקמן חמשים זוזי פשיטי דאי ס"ד זוזי ממש עני שבישראל חמשין זוזי מנא ליה דאלמא האי עני שבישראל דקתני מתני' אבעל קאי. ויש לי לדחות לפי דבריו ז"ל דה"ק כיון שהבעל נותן לה חמשים זוז אף אביה נותן לה ואביה עני מנא ליה ואחרים פירשו דת"ק ורבי נתן דהכא ס"ל שאינה עולה עמו אפי' מחיים ולית הלכתא כותייהו וזה דעת הרי"ף שלא כתב ברייתא זו כלל. והראב"ד פירש דהכא בכר יתירא פליגי אי יהבינן לה משום דילמא מתרמי בין השמשות ושקיל דידה וכדמפרש ואזיל דרבנן סברי כו' ואין זה מחוור כו'.
והרמב"ן פי' אורחיה דידיה דקפיד אכרים וכסתות ולאו אורחא דידה למקפד על כרים וכסתות ולא באורחא דבני משפחה עסקינן דהב"ע כשאין דרך בני משפחתה ולא בני משפחתו שאילו היה דרך בני משפחתו דכ"ע עולה עמו ובזה לשון הגמרא מיושב יפה ומהאי פירושא היה נראה דהא דקתני נותנין לה כר וכסת לא שתשתמש בו דמשום חששא דילמא אגני לה על ארעא אמאי יהיב לה כר ליתן מפץ יתירא דאי לא מייתי כר דידיה ליגני איהו אמפץ דידיה ואיהי על מפץ דידה ולמה יתן לה כר וכסת שתשתמש בו כל השבוע אלא נותנין לה כר וכסת לצרכו קאמר ואע"ג דלישנא דנותנין לה כר וכסת דקאמר רבי נתן משמע שנותנין אותו לה שתשתמש בו כל השבוע דומיא דנותנין דקתני במתניתין תלמודא פרשי לן השתא דלא קאמר ר' נתן אלא שנותנין אותו לה שיהא בביתה מוכן לכי אזיל לבין השמשות אבל יותר י"ל כיון דאורחיה בכר וכסת הא בעי למיתן לה כר וכסת לצרכי לילי שבת הלכך מבעי ליה למתבה מהשתא והא עדיף לה מלמיתן לה מפץ לדידיה וליצטריך בתר הכי לאתויי כר וכסת וכיון שהכר עומד בטל בביתה כל השבוע גנאי גדול הוא שיהא לו כר וכסת בטלין ואיהי גניא על המפץ וזה יותר נכון.
ויש שפירשו עוד כשיטת רש"י דאורחא דבנות משפחתו ולאו אורחא דבנות משפחתה ומתניתין היא כדקתני סיפא ובהא נמי איירו רבנן ור' נתן וכי אמרי' עולה עמו ה"מ כשיש לו אבל כשאין לו אין מחייבין אותו לחזר בעיר וליתן לה מטעמא דעולה הא אלו הוה אורחא דבנות משפחתה חייב לחזור וליתן לה כדי שלא תהא יורדת ואפ"ה חייש ר' נתן דדילמא אתי בין השמשות ומגני לה על ארעא הלכך בעי למשבק כר דידיה בהדה לכי אזיל התם בלילי שבת וכיון שיש לו כר בטל הא ודאי שוכבת עליו דהוה ליה כעשיר ועולה עמו וזהו פירוש נכון והתוספת' שכתבנו למעלה מסייע לו והא דאמרה שקיל דידי בכר פירש' רש"י ז"ל יפה וכ"ת כשתקנה כר לעצמה כי שקיל ליה בעל היא גניא על המפץ ולא גניא על ארעא. וי"ל דכיון דרגילה כל השבוע לשכב על מפץ וכר וכסת כי שקיל מינה כר דידה כמאן דגניא על ארעא דמי לה א"נ דאיהי כי זבנה כר וכסת מזבנא למפץ ומוספת על דמיו ליקח כר וכסת ועוד יש לומר דשקיל מפץ דידי קאמרת דכיון דאיהו רגיל בכר וכסת אפילו הוה שביק לה מפץ כי לא מייתי כר דיליה בין השמשות לא בעי למגנא על מפץ אחד ושקיל דידיה ודידה וגני על תרויהון ומגני לה על ארעא. עד כאן:
מה שכתבו ז"ל בשם רש"י אינו כפירושנו דכתב ז"ל אי דאורחה. דרך בנות משפחתה. אורחיה. דרכו לישן על כרים וכסתות ואנן קי"ל עולה עמו כו' ע"כ. ומשמע מתוך לשונו דאיברא דכי פריך תלמודא להדיא אי דאורחה כו' פירושו דדרך בנות משפחתה דאין לאשה שום הרגל תענוג אם לא מבעלה או מבנות משפחתה. ומיהו כי משני דאורחיה דידיה כו' אין פירושו דדרך בני משפחתו בכך מ"מ כיון שהוא רגיל בכך עולה עמו ודוקא בפניו וכשהוא הרגיל עצמו בכך אבל כשלא ישן הוא על כרים אף היא לא תישן אע"ג דפעמים אחרות רגיל הוא בכך בכל שעה שלא ינהוג כן כיון דאין דרך בני משפחתו בכך אף היא לא תנהוג כן אבל כל שדרך בני משפחתו בכך בע"כ היא תנהוג כן ותעלה כבני משפחתו ואפילו שלא בפניו כן משמע מתוך לשונו ז"ל שכתב במהדורא בתרא.
ומיהו במהדורא קמא כתב וז"ל כגון דאורחיה דבני משפחתו אורחייהו בכר וכסת ולאו אורחיה דמשפחתה כי אזילנא לעשות מלאכה בעיר אחרת שקילנא להו בהדאי וכי אתינא בע"ש לזמן עונה מייתינא להו ואיגני עלייהו ואיהי נמי גניא בהדיה דכי אמרינן עולה עמו ואינה יורדת עמו הני מילי כי הויא היא בהדיה אבל הכא כיון דאזיל לעיר אחרת למלאכתו לא אמרינן הכי. זימנין דמיתרמי בין השמשות של ע"ש כשתבא ע"ש ממלאכתיך ולא מצית מייתית להו לכר וכסת ושקלת למפץ ומחצלת דידי ומגנת לי על ארעא ומ"ה בעינא כר וכסת דא"נ שקלת להו מינאי כי מתרמי בין השמשות אכתי לא גנינא על ארעא דליהוי לי מפץ ומחצלת ע"כ. וקשיא למה לה להוסיף בתרעומתה ושקלת לדידי וכו' במאי דקאמר דלא מייתי להו סגי לסתור טענת בעלה דהא אמרי רבנן כו' והתוספות לא גרסי ושקלת לדידי:

והרא"ש ז"ל כתב וז"ל ת"ק סבר כי אזילנא שקילנא להו כו'. דהא דאמרינן עולה עמו היינו דוקא כשהיא אצלו. וא"ת הא דאמרינן לעיל אבל מכובד הכל לפי כבודו ואמאי והא אינה עולה עמו אלא כשהיא אצלו והרי השרה אותה על ידי שליש. וי"ל דה"ק בד"א בעני שבישראל כלומר שנשא בת עני אבל במכובד שנשא בת עשיר הכל לפי כבודו של עשיר דכיון דבת עשיר היא אינה יורדת עמו אפילו שלא בפניו כיון שידו משגת. ולי נראה דבמאכל ובמשתה ובמלבושים שהם לתענוג הגוף ולכבוד עולה עמו אפילו אינה אצלו דחייב אדם לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו כדאיתא בהבא על יבמתו אבל תענוג יתירא בכר וכסת וכן לענין חלילין ומקוננות בהני הוא דאמרינן דאינה עולה עמו כשאינה אצלו.
זימנין דמיתרמי בין השמשות נראה דלא גרסינן ושקל להו לדידי אלא ה"פ זימנין דמיתרמי בין השמשות ולא מצית מייתית להו לדידך ואז יש לי לעלות כשתאכל עמי ליל שבת ומגנת לי על ארעא ולא אהיה עולה עמך אע"פ שגם לך אין כסת מ"מ אני רוצה שיהיה לי כסת מאחר שיש לי לעלות עמך וכן נראה דאדרבנן קא מהדר לסתור אותו טענה דקטעין בעל אליבא דרבנן. עכ"ל הרא"ש ז"ל:

תוספות בד"ה אחרי אכלה כו' ולכך ויחשבה עלי לשכורה עכ"ל דאי לאו שאחרי שעת אכילה התפללה לא היה חושבה לשכורה אבל קרא אשמועינן דהיה אחר זמן אכילה ושתיה ואין דרך להתפלל אז ולכך חשב שאכלה ושתתה והיתה לשכורה ועוד נראה דודאי אילו אכלה ושתתה אפשר שהיו פניה צהובים וחשב ע"י זה שהיתה שכורה אבל כיון שלא אכלה ושתתה כלום במה ראה לחושבה שכורה אי לאו שהיה אחר זמן אכילה ושתיה שאין דרך להתפלל אז ודו"ק:

בד"ה ונותנין לה כו' מטה ומטה ומפץ משמיה דשמואל כו' כצ"ל עכ"ל ר"ל דלכך בעי בסידור ב' מטות משום דשמואל דקאמר התם דלא ידענא אסותא להני תלת וחשיב חד מינייהו מאן דאכיל נהמא ולא מסגי ד' גרמידי ובחנם דחק מהרש"ל והגיה שמא במקום דשמואל:

וא"ת אלכה כו' ושקויי דברים שהאשה כו'. משום דשקויי סתמא משמע יין שהוא סתם משקה שהמים כבר נזכרו במפורש גם חבירו שמני מוכיח עליו דהיינו תירוש ויצהר וע"כ הוצרכו לדרוש מלשון תשוקה וק"ל:

ואחרי שתה שתה ולא שתתה כו'. אע"ג דכוס אחד יפה לאשה כדלקמן מ"מ אשמעינן דלא שתתה יותר מהשיעור ואין להקשות נמי דלמא לא שתתה משום שהיתה מתענה כמ"ש ולא תאכל דמ"מ לכתוב אחרי שתתה ויהיה פי' אחר שעת שתיה כמו אחרי אכלה כמ"ש התוספות וק"ל:

שומרת יבם היתה ולא ענו כו'. דלקמן פ' מציאת האשה אשכחן דפסקו לה ד' מאות זהובים לקופה של בשמים כו' וענו אחריה אמן וע"כ אמר דהכא לא קאמרי אחריה אמן משום דהיתה השתא שומרת יבם והתם בבעלה קיים איירי וק"ל:

אמר רבא ל"ש אלא שאין בעלה עמה אבל בעלה עמה כו'. נראה דלא קאי אלא אשנים כדאמרינן לעיל בפני בעלה ב' כוסות אבל ג' שתובעת בפה בבעלה נמי אסור דהוה מבני חצופה כדאמרינן בנדרים ואפשר דבבעלה עמה אינה תובעת ע"י ג' ודו"ק:

השתא אין מעיקרא כו'. ומטעם זה קאמר בב"ר ר"פ לך לך דהדרך ממעט פריה ורביה:

קטלת לך תלתא ואתת כו'. דלכ"ע במתו לה ג' אנשים שאסור לישאנה ונקראת קטלנית כדאמרינן ס"פ הבא על יבמתו ובת רב חסדא חשדה שעשתה כן שישאנה רבא מתוך יפיה:

גמ' כך תפסקו לבנותיכם כו'. נ"ב דעתה היה לקללה ר"ל שפסקו לה מעט לפי דעתה ומ"מ היה להם לחכמים לענות אחריה אמן שהרי היה הרבה והרבה אלא משום ששומרת יבם היתה לא רצו לענות אמן אבל מ"מ דעתה לא היה לקלל בזה שיהיו אף בנותיהם שומרות יבם אלא ר"ל שיפסקו גם כן לבנותיהן מעט כדלקמן בריש מציאת האשה שוב ראיתי בירושלמי כפירושי:

גמ' וא"ת אלכה. אף דהתם בזונה איירי מ"מ מדאמרה שקויי המיוחדת לה משמע:

גמ' תנא שומרת יבם היתה ולא ענו אחריה אמן. דאל"ה ענו ואמרו אמן כדלקמן בפרק מציאת האשה בבתו של נקדימון בן גוריון ע"ש בתוס':

גמ' הא חנה דבעלה כו'. ואע"ג דאיהי לא אכלה נמי לעצבון לבה מ"מ מ"ט כתיב שתה ולא שתת דהוי משמע אחר שעת שתיה שהיה לה לשתות כמו גבי אכילה וק"ל:
בתד"ה אחרי אכלה כו' ולכך ויחשבה כו'. לכאורה פירושו דהניחא אילו קאי אדידה אחרי שתה ממש או שעת שתיה קמספר הסדר שמעשה שהיה כך היה אחר אכילה ושתיה שלה הלכה להתפלל כו' אבל מה לו לתלות הסיפור אחרי שתיה אל אלקנה דאין דרך המקרא ולא לשון בני אדם לומר כן אחרי שתיית ראובן התפלל שמעון לזה כתבו שהסיפור נמשך וכתב כן להודיענו שלכך ויחשבה עלי וכו' כיון ששתה אלקנה סבר היא שתתה עמו ולזה כתבו התוס' ויחשבה כו' לא לכך חשב עלי וכו' [דלפירוש מהרש"א שבאו התוס' ליתן טעם על מה חשבה עלי לשיכורה היה להו לסיים לכך חשב עלי כו' אבל לפירושי באו לתת סמיכות לסיפור הדברים] וק"ל ואפ"ל עוד בע"א וק"ל:
בתד"ה שתה כו'. ואף דמצינו בקרא נמי דמפיק ה' מ"מ הא אין כאן מפיק ושתה הוא לשון זכר משא"כ אכלה לא שייך אזכר כלל [והא דקאמר] ראויה היתה בת שבע לדוד כו' אלא שאכלה פגה נקוד הנתינה (ג) שאכלה [פי'] אותה ולא כמ"ש בח"ש בחלק. ובמקרא נקוד אכלה בחולם כמו אהלה וניחא לפי"ז דרשא דהכא דודאי קאי אאלקנה שהיא לא אכלה רק כתב ה' להורות אחר שעת אכילתה משא"כ בשתה וק"ל. ועיין ברד"ק שם שמפרש אחר אמירת אלקנה לה למה לא תאכל הלא אנכי טוב לך כו' אכלה באמת וכו'. ועוד כתב שם ע"ש:
בתד"ה רגילה כו' שיש רגילה שנותנין לה כו'. ר"ל אותה רגילה דקתני בברייתא שנותנין לה איירי בכי האי גוונא במי שרגילה בשתי כוסית. ובזה ניחא קצת דבהיפך הו"ל למימר דמייתי ראיה שיש רגילה שאין נותנין לה כר"א דברייתא א"צ ראיה כקושיתם מעיקרא [ולפי' ניחא דאייתי ראיה דפירש רגילה דברייתא היינו דרגילה בשתי כוסות]:
בתד"ה אין רגילה כו'. ולפי"ז אפשר שמואל אברייתא קאי דקתני רגילה נותנין כו' וצריכין לפרש בה ב' דברים האחד כמה נותנין לה והב' הדיוק משמע דוקא רגילה הא אין רגילה אין נותנין איזה מיקרי שאינה רגילה דרגילה א"צ פירוש רק אין רגילה משמע דמ"מ היתה שותת רק לא היתה רגילה. רגיל למשוך ביין ולזה פירוש על ראשון רגילה דאמר נותנין היינו כוס אחד ודיוק שאינה רגילה היינו שאין רגילה להיות נותנין לה ב' כוסות [דלפי הפשוט לא יתכן הא דקאמר שמואל ושאינה רגילה נותנין דהיינו שאינה רגילה ליתן לה שתי כוסות ולא סיים מה דינו] ודו"ק:
בתד"ה ונותנין לה כו' דנותנין לו מטה ומטה ומפץ משום דשמואל כצ"ל ע"ש [ועיין במהרש"א] וק"ל:

בא"ד לא הטריחו וכו'. כצ"ל:
וקשה גבי סידור למה אין נותנין מחצלת כמו כאן ועיין בר"ן בפשט הזה באורך וק"ל:
בתד"ה ושקלת כו'. עכ"פ צ"ל לפירש"י בשאינה אצלו לא שייך עולה וכו' ואף כשהיא אצלו אם אין לו כר [אף דאורחיה] גם לה אין צריך ליתן והא דקאמר ת"ק מייתינא כו' לשלול טענת שקלת לה לדידי כו' וק"ל:

תד"ה שתה. א"נ אחרי אכול ואחרי שתה. ר"ל בנקודות קמץ חולם כדין המקור. אבל מש"כ כדכתיב אכול ושתה יאמר לך. הוא שלא בדיוק כי שם הוא לשון צווי ונקוד כדינו. ונ"ל למחוק תיבות יאמר לך. ויכוונו על הכתוב בישעיה (כב יג) או למחוק גם הו' מן ושתה ויכוונו לשם (כא ה):

גמ' שפסקו לה חכמים סאתים כו'. נ"ב בני בית הרבה היו לה והיינו נמי דפסקו לה טובא לקופה ש"ב לקמן (ס"ו ב'):

שם ידענא ביה בנחמני דלא כו'. נ"ב כדאמר בפרק במה מדליקין (לג א') ידענא בנחמני דמכפין נפשיה. וחומה שאמרה חיי דמר כו' אינה הכחשה כי שמא אחר שנחלש היה שותה. וזה לא ידע. מיהו הא קשיא לי דלכאורה משמע דממחוזא הואי. והא בסמוך אמר ר"נ ידענא בבני מחוזא דשתו חמרא. אי הכי כי לא הוה שתי איהו. מאי הוי. הא קי"ל עולה עמו ואינה יורדת. וצ"ל דהך מחוזא אינו שם עיר (כי ההיא מבסמוך) אלא פירושו מכל אותה מדינה הוציאתה. והוא כענין שכתוב (תהלים קז ל) מחוז חפצם. וכן משמע הלשון מכולא מחוזא:

תָּנָא: כּוֹס אַחַת יָפָה לָאִשָּׁה, שְׁתַּיִם, נִוּוּל הוּא לָהּ. שָׁלֹשׁ, תּוֹבַעַת בַּפֶּה. אַרְבַּע, אֲפִלּוּ חֲמוֹר תּוֹבַעַת בַּשּׁוּק וְאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת. קשא אם כן איך תיקנו רבנן ארבע כוסות בליל פסח לנשים? ונראה לי בס"ד דכאן הברייתא איירי בשותה אותם תכופים זה את זה שאז תשתכר בהם אבל ד' כוסות בליל פסח רחוקים זה מזה דאחר כוס קדוש יש קריאת ההגדה ובין כוס שני לכוס שלישי יש זמן הרבה באכילת מצה ומרור וסעודת יום טוב וברכת המזון ובין כוס שלישי לרביעי איכא זמן קריאת ההלל ושבח נשמת וכיון דאיכא הפרש זמן ביניהם יהיה בטל כח כל כוס וכוס ונחלש קודם שתשתה אחריו ואינו משכר אותה כל כך.

אֲפִלּוּ חֲמוֹר תּוֹבַעַת בַּשּׁוּק וְאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת. הדבר יפלא איך יצוייר דבר זה שתתבע חמור?! ואף על גב דהוא לשון גוזמא עם כל זה אין דרך לדבר גוזמא במה שאינו מסוג המציאות.
ונראה לי בס"ד אין הכונה חמור ממש אלא רוצה לומר עכו"ם דכתיב בהו בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם (יחזקאל כג, כ) ובלשון נקיה נקיט כן לומר דאפילו עכו"ם תובעת בשוק ואינה מקפדת לא מצד המקום שהוא פומבי ולא מצד האדם שתובעתו שהוא עכו"ם שהוא כחמור.
ונמצא לפי זה היין גורם לאשה להיות לה תאוה מרובה לתבוע תשמיש בפה וידוע דאמרו רז"ל (עירובין ק:) הזכר תובע בפה אבל הנקבה אינו מדרך ארץ לתבוע בפיה ולכן נקבה התובעת בפה קראוה רז"ל חצופה ובניה נקראים בני חצופה כיון שעושה מעשה הזכר. והנה מספר נקבה [157] עם מספר יין [70] עולה מספר זכר [227] רמז אם תשתה הנקבה יין אז תהיה כמו זכר שתובעת בפה.

נָפַל נְהוֹרָא בְּבֵי דִּינָא דְּרָבָא. פירוש נגלה מראה היופי שלה דמצינו שהכתוב מדמה את היופי לאור חמה ולבנה דכתיב (שיר השירים ו, י) יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה. וכן כאן מראה היופי העצום שנראה להיושבים פתאום ידמה בעיניהם כאור זורח ולזה אמר 'נָפַל נְהוֹרָא בְּבֵי דִּינָא' והוא לשון מליצה.

קָם רָבָא, עַל לְבֵיתֵיהּ, תָּבְעָהּ לְבַת רַב חִסְדָּא. הנה בודאי הגמור והברור שאין תביעה זו היתה מחמת הרהור תאוה שהרהר בחומה ובא להשקיט את תאותו באשתו! דאם כן לא הוה מסדר התלמוד משתעי בגנות רבא חס ושלום! אלא תביעה זו עשה אותה לפנים למראה עינים כי בראותו דהעיזה חומה כל כך להראות לו מדת הגביעים בזרועה הבין שנתנה עיניה בה להנשא לו אחר שכבר נשאת לשלשה גדולי הדור ולכן נתנה עיניה גם בו שהוא היה גדול הדור ונתכוונה להראות לו יופיה כדי שתנשא חן בעיניו וישאנה.
ובאמת אף על פי שהכלי שנשתמש בו קודש ערב אצל גדולי הדור להשתמש בו וכמו שמצינו ברבינו הקדוש שבקש לישא אשתו של רבי אלעזר ברבי שמעון אחר פטירתו, עם כל זה היה רבא ירא לישא את חומה אף על פי שהיתה כלי קודש של אביי שהוא גדול הדור מפני שזאת יש לה דין קטלנית דנשאת לשלשה.
ולכך חש רבא פן אחר כך תבא חומה אצלו עוד הפעם באיזה תביעות כדי שתראה לו יופיה עוד פעם שנית לכך רצה לעשות המצאה לרחקה מעל פניו שלא תבא אצלו. והוא אי אפשר לומר לה בפירוש לא תבואי אצלי! לכן נכנס אצל אשתו ותבע אותה להראות לה שבא אליו תאוה בראיית פניה של חומה כדי שתחרד אשתו חרדה גדולה בדבר הזה שתחוש בעבורו ואז תרדוף אחריה להוציאה מן העיר ומי יאמר לה מה תעשי! וכאשר היה כן שהוצאתה מכוליה מחוזא ובאמת לא היה לו תאוה ולא הרהור כלל ורק הראה לפני אשתו כן כדי שתגרש את חומה.

מַחְתָּא לָהּ בְּקוּלְפֵי דְּשִׁידָא. פירש רש"י במנעול. ויש להקשות וכי לא היה לה מקל ומטה או דבר אחר להכותה בו ולקחה המנעול? ונראה לי בס"ד דרמזה לה בזה מאחר שהיא קטלנית שנשאת לשלשה ומתו הרי היא אסורה לכל אדם וצריך שתנעול פתחה מעתה ולא תשמש עם שום בעל ולכך מחתה אותה במנעול.

ע"ב גמרא ת"ר מותר מזונות לבעל וכו' ע' בר"ן שהביא דברי הירושלמי דשמעתין דסותר לדברי הירושלמי ר"פ אלמנה לענין מותר מזונות אם הוא ליתומי', או דהוא רק כמו מציאה דאינה ליתומי' ע"ש.
ולענ"ד דיש לחלק להמעיין בלשון רש"י בשמעתין יראה דמפרש מותר מזונות היינו שהיא אינה צריכה למזונות האמור במתני' שאינה רעבתנית, וע' בתוס' נזיר (דף כ"ד) ד"ה שמקצתה וכו' דנראה דלא מפרשי הכי, דלשיטת רש"י בלא"ה לק"מ קושי' תוס' דבקמצתה שפיר הוי שלה, והכא מיירי שא"צ כ"כ, וא"כ י"ל דהירושלמי לא סתרי אהדדי דיש חילוק בין קמצתה הוי כמו מציאה, כיון דנתחייבו היתומי' ליתן לה סך זה למזונות קנתה זה הממון וצמצמה הוי כמו מציאה ואינה ליתומים, משא"כ אם אינה צריכ' כ"כ לשיעור הקצוב המותר ליתומי' דא"צ ליתן יותר ממה שצריכ', וק"ל:

בגמרא ואילו יין לא קתני מסייע ליה לר"א דאמר ר"א אין פוסקין יינות לאשה ופרש"י משום שהיין מרגילה לתאות תשמיש. לכאורה יש לדקדק מנ"ל דאסורה לשתות יין דלמא הא דבמתניתין אין פוסקין יין היינו משום דבעני שבישראל איירי וה"נ לא פסקינן לה בשר אף בשבת למ"ד אוכלת עמו לאו אכילה ממש ואם נאמר דאף בעני שבישראל נמי לא סגי לה בשתיית מים אלא אף עני שבישראל דרכו לשתות יין אי לאו משום דאשה שאני משום שהיין מרגילה לתאות תשמיש דא"כ אכתי תקשי מתניתין דנהי דאין פוסקין לה יין אכתי נפסוק לה שאר משקין אע"כ דבעני שבישראל סגי ליה בשתיית מים. ויש ליישב בדוחק דתנא דמתניתין קאי באתרא דלא שכיחי שאר משקין אלא יין או מים אלא דאכתי איכא למידק הא קי"ל דנשים חייבות בקידוש היום דאורייתא וקי"ל נמי דקידוש על היין דוקא או מדאורייתא או מדרבנן. וא"כ תקשי למ"ד דאוכלת עמו לילי שבת היינו תשמיש ולא אכילה ממש וא"כ אמאי אין פוסקין לה יין לצורך קידוש היום וליכא למימר דאע"ג דמצותה בכך אפ"ה אין חיוב זה על הבעל הא ליתא דהא לעיל בשמעתין דהבעל צריך ליתן לה בשבת ג' סעודות ולר' חידקא ד' וע"כ היינו דכיון דחייבות ממילא מוטל על הבעל וה"נ דכוותיה ועוד דאף למ"ד אוכלת עמו לילי שבת אכילה ממש אכתי תקשי למ"ד בברכת המזון אף ביחיד טעונה כוס והיינו ביין דוקא א"כ בכל ימות החול צריכה לכוס של יין. ולפ"ז אפשר דמהכא דייק הש"ס דמסייע לר"א דאין פוסקין יין לאשה כלל משום שמרגילה לתאוות תשמיש ומה"ט אף בכוס של קידוש וברכת המזון נמי אין פוסקין דבקידוש אפשר שתשמע הקידוש מאחרים ויוצאת בכך כדאיתא בש"ע לענין נודר מיין וברכת המזון נמי דעת כמה פוסקים דאחר יכול להוציא ועיין בש"ע א"ח סי' רע"ג ובט"ז שם ועוד דודאי ברכות המזון ביחיד טעונה כוס יין היינו מדרבנן והם אמרו דנשים פטורות מה"ט דר"א ולפ"ז א"ש טובא הא דמייתי מקרא דחנה אחר אכלה ואחר שתה ולא שתתה דאע"ג שאכלה ונתחייבה בברכת המזון אפ"ה לא שתתה ואע"ג דקי"ל בכוס של ברכה דמשגרו לאנשי ביתו י"ל דהיינו בסתם נשים הרגילות כדמסקי' בשמעתין רגילה שאני וחנה לא היתה רגילה ועי"ל דמשגרו לאנשי ביתו היינו לטעימה בעלמא דלא שייך שכרות ומש"ה לא פסיקא לתנא דמתני' למתני יין כיון דבעני שבישראל איירי וסתם עניות אין רגילין כן נ"ל נכון וכ"ש דאתי שפיר טפי למ"ד דעובדא דחנה בר"ה הוי וא"כ לענין כוס של קידוש נמי איכא למשמע מינה דהא קדושא רבא בשחרית נמי על היין ואפ"ה נשים שאין רגילין פטורין ודו"ק:

בתוספות בד"ה אחרי אכלה כו' ואע"ג שלא אכלה כדכתיב כו' מ"מ אית לן למידרש כו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל שאין צורך לידחק בכך דע"כ הא דכתיב ותבכה ולא תאכל לאו שלא אכלה כלל דכיון דראש השנה היה הא אסור להתענות בר"ה מדאכל אלקנה גופא. ועוד דפשטא דקרא נמי הכי דכתיב ונתן לחנה אשתו מנה א' אפים ואין דרך ליתן מנה יפה לאכילה אלא לאחר שאכלה מיהת פרוסת המוציא ונטלה ידיה לאכילה אע"כ הא דכתיב ותבכה ולא תאכל היינו לפי שלא אכלה כדבעיא לה ממיני מטעמים ובשר מהמנה אפים שנתן לפניה כן נ"ל לולי שהתוספות לא כתבו כן:

בא"ד ולכך ויחשבה עלי לשכורה עכ"ל. נראה שכוונתם בזה משום דלפי פירושם דאחר אכלה היינו בזמן שראוי לאכול א"כ אחר אכלה מיותר לגמרי דבשלמא אי אכלה ממש איצטריך להאי דרשא גופא דאכלה ולא שתת דאין נותנין יין לאשה משא"כ לפירושם הו"ל למיכתב אחרי שתו לחוד וע"כ הוי ילפינן שפיר שתו ולא שתת לכך הוצרכו לפרש דפשטא דקרא דאחר אכלה היינו דבשביל כך ויחשבה עלי לשכורה והיינו כמו שפירש מהרש"א ז"ל כיון דבשעת אכילה הוי כי זמן סעודה לחוד וזמן תפילה לחוד והיינו משום חשש שכרות כמבואר כן נ"ל ברור בכוונתן:

סליק פרק אף על פי

גמרא מנין שאין פוסקין יינות לאשה שנאמר ותקם וגו'. הקשה מהרש"א דהא כוס א' יפה לאשה ותירץ דלא שתתה יותר מהראוי לה. ולפ"ז צ"ל דאף דאין פוסקים מיירי באינה רגילה ושלא בפני בעלה. דאפילו כוס א' לא יהבינן לה. מ"מ מייתי ראיה דאין דרך אשה לשתות יין כ"כ. ומיהו זה דוחק דלשון ולא תשתה משמע דלא תשת' כלל וכן לפי' התוס' משמע שלא היה לה לשתות כלל. ולולי דבריהם נלענ"ד דהא דאמר כוס א' יפה לאשה היינו היין שבתוך הסעודה דאינו משכר כל כך כדאיתא בפרק ערבי פסחים. א"כ חנה שלא אכלה לא היה ראוי לה לשתות כלל. והיינו דקאמר קרא שאחר אכלה שהיה ראוי לה לאכול אבל לא היה ראוי לה לשתות כלל כיון שלא אכלה תדע דברגילה שתי כוסות נותנין לה כוס א' וכי שיעור לדבר כמה פעמים ביום אלא בשעת אכילה דוקא. שוב מצאתי בספר שיטה מקובצת שכתב בשם ר"מ הלוי וז"ל כוס אחד לסעודה אחת ע"ש. ונלענ"ד דבזה א"ש הא דקאמר לעיל דף נ"ו שמא ימזגו לה כוס ואמר שם בהגיע זמן התם דוכתא מיחד לה וזה שייך בשעת אכילה דוקא משמע דליכא למיחוש שמא ימזוג כוס של תרומה דהוא כוס יין של תרומה אלא בשעת אכילה דאין דרכה של אשה לשתות יין אלא בשעת אכילה. עוד כתב שם דכוס אחד דשמעתין היינו שיעור רביעית וה"ה דרגילה בשתי כוסות היינו שתי רביעית ונראה דהיינו דאמרה דביתהו דאביי דהוי משקי לה בשופרזי כי האי ר"ל דהיתה רגילה בשיעור שתי רביעית בכוס אאחד. ועוד כתב שם דהיינו רביעית לאחר מזיגה ועיין בסמוך:

שם מאי קאמר וכו' נראה דהקושיא דוקא הכא משום דהוי אפשר לפרש דרגילה נותנין לה כוס אחד היינו יין מזוג במים כמ"ש הספר שיטה מקובצת. וכדאמרינן לעיל דף נ"ז ע"ב גזירה שמא ימזגו לה וכו' והתוס' כתבו ר"פ המוציא יין דדרך מזיגת רוב העולם שני חלקים מים וחלק אחד יין וכדאמרינן בסנהדרין גבי אל יחסר המזג ע"ש א"כ יש לומר דרגילה מוזגין לה כדרך העולם ושאינה רגילה מחלקין לה שליש יין לשתי רביעות נמצא שהיין הוא אחד מששה במים וקי"ל דטעם היין מתבטל באחד מששה במים ואין זה דרך שכרות ומותר אפילו אינה רגילה אבל לבתר דמסיק דאין פוסקין יינות לאשה וכו' ע"כ א"א לפרש כן:

שם שאינה רגילה נותן שתי כוסות יש ליישב הלשון דרגילה נותנין כוס אחד לכל סעודה שאינה רגילה אין נותנין לה כל עיקר כדמסיק אלא יהבינן לה שתי כוסות לכל שבוע להני תרי סעודות דיהבי לארחי ופרחי כדאיתא לעיל גם יש לומר דהני ב' כוסות לקידוש שחרית ולהבדלה דבליל שבת אוכלת עמו. ואף למ"ד דאוכלת לאו אכילה ממש מ"מ בלילה יכולה לקדש אריפתא כמ"ש הפוסקים וק"ל:

שם שומרת יבם היתה וכו' לכאורה צ"ל שהיה בג' חדשים הראשונים. דאחר זה אין ליבמה מזונות מנכסי המת. ולפ"ז צ"ל דאע"ג דקי"ל במי שהלך למדינת הים דאין פוסקין לה מזונות בג' חדשים הראשונים כדאיתא לקמן דף ק"ז אפ"ה באלמנה פוסקין. כמ"ש הב"ש סימן צ"ג ס"ק ז' ומהכא ראיה לדבריו. אך ראיתי בספר שיטה מקובצת שכתב בשם רש"י במהדורא קמא שפסקו לה מזונות משל יבם. וצ"ל שעמדה בדין כדאיתא בפרק החולץ דף מ"א ע"ב משמע דס"ל דאין פוסקים בג' חדשים הראשונים. וצ"ע. ועיין קונטרס אחרון:

שם אמר לה קטלית לך תלתא. קשה לי לפמ"ש הרא"ש לעיל פרק נערה דטעמא דקטלינית יש לה כתובה מבעל שני משום דלענין ממון לא נתחזקה בתרי זמנא לפ"ז בבעל ג' כשמת תו אין לה כתובה וכמ"ש לעיל שם ע"ש דהוי כלא הכיר בה כיון דלא נתחזקה עדיין עד פעם ג' ואף דכתב הרא"ש שם דבבעל ג' אם הכיר בה יש לה כתובה יש לומר דהיינו כשמגרשה דאז לא נתחזקה אלא שני פעמים אלא דבלא הכיר בה ה"ל מקח טעות דאי הוי ידע שכבר היו לה שני אנשים ומתו לא היה נושאה אבל כשמת גם הוא הרי נתחזקה בקטלנית לכ"ע והוא הוי סבר דלא נתחזקה בב' פעמים וכן בש"ע אה"ע נקט סתמא דבהכיר בה יש לה כתובה יש לפרש נמי כשמגרשה וכן לענין שהה עשר שנים נקט כי האי לישנא בסימן קנ"ד דבהכיר בה הבעל הג' יש לה כתובה יש לפרש נמי כשמגרשה מיד אבל כששהה עמה ג"כ עשר שנים יש לומר כיון דנתחזקה בג' פעמים והוא לא ידע ה"ל כלא הכיר בה. אך יש לומר דכיון דלענין אסור קי"ל דבב' פעמים ה"ל חזקה והוא נשאה ה"ל כהכיר בה דהא היה לו לחוש שלא לישא וכן משמע מסתימת לשונם ונראה דיש להביא ראיה מהכא דהא אמרינן ביבמות דף ס"ג דאביי עבד עובדא בנפשיה וסמך עצמו דבתרי זימני לא הוי חזקה. א"כ כשמת גם הוא לא היה ראוי להיות לה כתובה. ומזוני הוא תנאי כתובה וכל היכא דלית לה כתובה לית לה תנאי כתובה אם כן מוכח מדפסק לה מזוני דיש לה כתובה נמצא דיפה כחה דמשני יש לה כתובה דיכולה לומר דאינה מוחזקת בב' פעמים ומג' יש לה כתובה כשהכיר בה דיכולה לומר דכבר נתחזקה והכיר בה וצ"ע. ודוק:

שם דביתהו דר' יוסף וכו' שיראי וכו' משמע מהכא דפוסקין קישוטין לאשה אפילו שלא בפני בעלה. ולכאורה מזה ראיה לגירסת הספרים לעיל דף מ"ח ר' יוסף אומר צדקה וכו' מ"ד צדקה אבל תכשיט יהבינן לה לא ניחא ליה דתנוול. נמצא ר' יוסף לשיטתיה אבל לגירסת רש"י ז"ל שם דקאי התם ר' יוסף על מר עוקבא דאמר מי שנשתטה וכו' משמע דבהלך למדינת הים ס"ל לר' יוסף דאין פוסקין ואפשר דגם רש"י ז"ל מודה בזה וכדגרסינן בדף ק"ז ולכאורה נראה ראיה מהא דלעיל דאמר ר' אליעזר אין פוסקין יינות לאשה וא"ת אלכה וכו' משמע דכל מילי דהאי קרא חיובי נינהו אפילו כשאין בעלה עמה דהא כשבעלה עמה אמר לקמן דמותרת לשתות ולית לן בה ומדמפרש ומאי נינהו תכשיטין הרי דחיוב תכשיטין הוא אפילו שלא בפניו. ולכאורה קשה מזה על רב חסדא לעיל דף מ"ח דאמר אבל בתכשיט לא דהא קרא מייתי. מיהו רש"י פי' לעיל על תכשיט דהיינו בשמים שהנשים מתקשטין וכן פי' לקמן דף ק"ז וכוונתו כי הא דקאמר לקמן דף ס"ו ע"ב דפוסקין קופה של בשמים (ונראה דמ"ש בתוס' שם ד"ה תכשיט וכו'. והא דאמר בפרק המדיד פוסקין קישוטין לאשה ט"ס הוא דלא נזכר שם חיוב קישוטין על הבעל אלא כוונתם על הא דפרק מציאת האשה דף ס"ו ע"ב) א"כ יש לומר דהוא מילתא אחריתא ודמי לכיחלה ופירכסה דס"פ נערה דמשמע דשלא בפני בעלה אין לה להיות כוחלת. והא דאמר ומאי נינהו תכשיטין היינו בגדים חשובים כמו שיראי דנותנין לה לפי כבודו. שוב ראיתי בספר שיטה מקובצת שכתב בשם ר"מ הלוי דרב יוסף באמת לא פסק לה שיראי אלא שהיא אמרה כך ולפ"ז אתי שפיר גי' רש"י לעיל דף מ"ח דרב יוסף ס"ל דאין פוסקין תכשיטין. וק"ל:

שם לא צריכא כגון דאורחא דידיה וכו' בש"מ כתב בשם הרמב"ן דהא דעולה עמו היינו בעשיר אבל באין לו אינו מחויב ליתן לה לפי כבודו וצ"ע דא"כ ה"ל למיתני במתניתין בד"א בעני שבישראל אבל בעשיר הכל לפי כבודו דהא רישא נמי אפילו במכובד והוא עני אלא משמע דבמכובד דסיפ' מיירי אפילו שהוא עני. ותו קשה לי דא"כ בר"פ המדיר דפריך אי דלא ספקה היכא מצי מדיר לה ה"ל לשנוי' בעני והעשיר דכיון דהי' עני בשעת הנדר לא היה מחיוב ליתן לפי כבודו והיתה מספקת במעשה ידיה חל הנדר. מיהו בזה יש לומר דא"כ באמת אין הנדר חל אחר כך כיון דנתחייב לפי כבודו ואינה מספקת וע"כ צ"ל הכי דמ"ה לא משני כגון דספקה ואחר כך נתיקרו המזונות ואינה מספק' וחוזרת בה כמ"ש לעיל דף מ"ז ע"ב ועמ"ש ר"פ המדיר ועיין קונטרס אחרון:

ידענא ביה בנחמני דלא הוה שתי חמרא. כתב הרא"ש בתוספותיו שהיה עני כדאמ' במ"ק דלא אשתכח בביתיה פיתא דסמידא עכ"ל והביאו בשיטה מקובצת ובנסחתנו בשילהי מ"ק אמרו כן על רבה בר נחמני דודו לא על אביי גם בנסחתנו דלא אשתכח נהמא דשערי אפי' לאינשי וכן מוכיח הענין. ומיהו כתבו התוספות בחולין דף קל"ג דאביי לא היה עשיר אך ממ"ש פ' במה מדליקין (שבת דף ל"ג) דאביי מכפין נפשיה דמינה הוכיח מהרש"ל בים של שלמה סוף פ' מרובה אינה ראיה כמבואר וכמו שרמזתי בקונטריס זה בשבת דף קי"ט ויבמות דף ק"ג ע"ש ודוק הטב:

אין ב''ד פוסקין יינות לאשה. שהיין מרגילה לתאות תשמיש: רגילה שאני. כיון דאינו חידוש לה כבר דשה בו ואינו מזיח לבה: לציקי קדרה. להטעים תבשיל: תובעת בפה. תשמיש: ויבאו אל ביתם. והדר וידע אלקנה את חנה: חומא. זה שמה: שופרזי. גביעים ארוכים שקורין מדירני''ש [פליידרי''ן]: כי האי. כמדת אמתי וזרועי: תבעה לבת רב חסדא. תבע את אשתו לתשמיש: בקולפי דשידה. במנעול של ארגז: קטלת לך תלת. שכבר ניסת לג' ומתו כדאמר ביבמות בפ' הבא על יבמתו (דף סד:): למיקטל אחרינא. שבאת להראות יופיך שיקפוץ איש עליך: לחברך ולחברורך. שלא אתבזה על הבריות מכבודי הראשון לא בפניך ולא בפני חביריך: מפץ ומחצלת למה לה. הרי עור שטוח על מטה טוב מן המפץ ומשני באתרא דמלו פוריא בחבלי במקום שאין רגילין לעשות שטיח עור למטה אלא סירוגי חבלים: ומבגר לה. מצערי לה ומזקינין אותה לשון בוגרת: אי דאורחה. דרך בנות משפחתה: אורחיה. דרכו לישן על כרים וכסתות ואנן קיימא לן עולה עמו: כי אזילנא. ואני משרה אותך על ידי שליש שקילנא להו בהדאי: וכי אתינא. ותשכבי עמי מייתינא להו: ושקלת לדידי. מפץ שלי או אם אקנה כר וכסת משלי:

אחרי אכלה. כמו אחרי אכלה מפיק ה' משמע ואף על פי שלא אכלה כדכתיב ותבכה ולא תאכל מ''מ אית לן למידרש הכי ותקם חנה אחרי שעת אכילתה שהיה לה לאכול ואחרי שתה אלקנה וביתו חוץ ממנה שלא היה לה לשתות ולכך ויחשבה עלי לשכורה: שתה ולא שתת. מדלא קאמר ואחרי שתותה דומיא דאכילה שתלה בה אי נמי אחרי אכול ואחרי שתה כדכתיב (משלי כג) אכול ושתה יאמר לך ומדשני קרא בדבוריה דריש הכי כדמפרש לקמן: אכלה ולא אכל. בתמיה וכי תדרוש כמו כן שאין פוסקים מזונות לאיש: מכדי בגוה קא עסיק קרא. דהא כתיב חנה בקרא וכתיב נמי אכלה אם כן לכתוב נמי שתותה או לא לכתוב קרא בגוה ולכתוב אכל ושתה: רגילה שאני דאמר ר' חיננא כו'. וא''ת ומאי ראיה צריך על זה דבברייתא גופה קתני רגילה משמע דווקא רגילה ויש לומר דר' אלעזר נמי איירי ברגילה דאי בשאינה רגילה כלל בפני בעלה פשיטא דאין פוסקין דאטו יש לנו ליתן לה שאין בעלה נותן לה כשהיתה עמו לכך צריך לאתויי מדרבי חיננא שיש רגילה שנותנים לה כגון שרגילה שני כוסות: אינה רגילה בפני בעלה אלא כוס אחד כו'. וזהו פירוש דברי שמואל רגילה נותנין לה כוס אחד היינו שרגילה בשני כוסות ודקאמר שאינה רגילה נותנין לה שני כוסות היינו שאינה רגילה שהיו נותנין לה שני כוסות אלא כוס אחד אין נותנין לה כלל שלא בפני בעלה: לציקי קדרה. אברייתא קאי כלומר מברייתא לא תקשי אבל מילתא דשמואל לא מיפרשא אלא כדשנינן: ונותנין לה מטה ומפץ. אע''ג דלגבי סדור אמרינן בהמקבל (ב''מ דף קיג: ושם) דנותנין לו מטה ומטה ומפץ משום דשמא גבי אשה לא. הטריחוהו חכמים כ''כ דאפשר לה שתלך ד' אמות אחר אכילה: מפץ ומחצלת למה לה. ר''ת לא גרס מפץ ומחצלת אלא ומחצלת למה דמפץ הוא רך וראוי גם לסמיכה ונהי דלשכיבה אין צריך דהא אית לה מטה. לסמיכה מיהא צריכה: ושקלת להו לדידי כו'. פירש בקונטרס ושקלת לדידי מפץ שלי ואין להקשות א''כ תסגי לה בשני מפצין דשמא מתוך שהוא מעונג שעד עתה הורגל לשכב על כר יטול שני מפצין לעצמו ורבינו יצחק בן רבי מאיר ז''ל לא גריס ושקלת לדידי ואינה מתרעמת אלא שרוצה לעלות עמו ולשכב על כר אע''פ שלעצמו אין לו עכשיו וכן משמע דלסתור טענה דקא טעין בעלה אליבא דרבנן קא אתי:

כתובות סה ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף סה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד