|
⎯
טקסט הדףהאי תנא שליח ערטלאי ורמי מסאני אמר ליה תנא במקום הרים קאי דלא סגיא בלא תלתא זוגי מסאני ואגב אורחיה קא משמע לן דניתבינהו ניהלה במועד כי היכי דניהוי לה שמחה בגוייהו: וכלים של חמשים זוז: אמר אביי חמשים זוזי פשיטי ממאי מדקתני במה דברים אמורים בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו ואי ס''ד חמשים זוז ממש עני חמשים זוז מנא ליה אלא ש''מ חמשים זוזי פשיטי: ואין נותנין לה לא חדשים וכו': ת''ר מותר מזונות לבעל מותר בלאות לאשה מותר בלאות לאשה למה לה אמר רחבה שמתכסה בהן בימי נדתה כדי שלא תתגנה על בעלה אמר אביי נקטינן מותר בלאות אלמנה ליורשיו התם הוא דלא תתגני באפיה הכא תתגני ותתגני: נותן לה מעה כסף וכו': מאי אוכלת רב נחמן אמר אוכלת ממש רב אשי אמר תשמיש תנן אוכלת עמו לילי שבת בשלמא למ''ד אכילה היינו דקתני אוכלת אלא למאן דאמר תשמיש מאי אוכלת לישנא מעליא כדכתיב {משלי ל-כ} אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און מיתיבי רשב''ג אומר אוכלת בלילי שבת ושבת בשלמא למ''ד אכילה היינו דקתני ושבת אלא למאן דאמר תשמיש תשמיש בשבת מי איכא והאמר רב הונא ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום האמר רבא בבית אפל מותר: ואם היתה מניקה: דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה אע''פ שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים אבל זן קטני קטנים עד כמה עד בן שש כדרב אסי דאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו ממאי מדקתני היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה מ''ט לאו משום דבעי למיכל בהדה ודלמא משום דחולה היא אם כן ליתני אם היתה חולה מאי אם היתה מניקה ודלמא הא קא משמע לן דסתם מניקות חולות נינהו איתמר אמר רבי יהושע בן לוי מוסיפין לה יין שהיין יפה לחלב: הדרן עלך אף על פי
מתני' מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וירושתה הוא אוכל פירות בחייה בושתה ופגמה שלה רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו אחד ובזמן שבגלוי לו שני חלקים ולה אחד שלו ינתן מיד ושלה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות:
⎯
רש"יהאי תנא שליח ערטילאי ורמי מסאני. מופשט וערום שאין לו חליפות בגדים אלא משנה לשנה ומנעלים קאמר ממועד למועד ושאר בגדים לא תחליף במועד והפשיט מתרגמינן וישלח (ויקרא א): זוזי פשיטי. זוזי מדינה שהן שמינית שבזוזי צורי כל כסף מדינה אחד משמונה בכסף צורי כדאמרי' לעיל סלע מדינה פלגא דזוזא שהוא אחד משמונה בסלע: מותר מזונות. כגון אשה שמזונות האמורים במשנתנו עודפין לה שאינה רעבתנית: שלא תתגנה על בעלה. בימי טהרתה בלובשת בגדים שלבשה בימי נדות: מותר בלאות. אלמנה הנזונת מנכסי יתומים ועליהן ליתן לה כלים של חמשים זוז משנה לשנה: יוצא בערוב אמו. ערבה אמו לצפון ואביו לדרום אמו מוליכתו אצלה ואין אביו מוליכו אצלו שעדיין הוא צריך לאמו ובתרה שדיוהו רבנן אלמא עד שש צריך סיוע מאמו וכשם שהבעל זן אותה כך זן אותו עמה: הדרן עלך אף על פי מציאת האשה: וירושתה. אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה והקרן שלה לישנא אחרינא ואם מתה בחייו יורשה: ופגמה. נזק חבלה אם יחבלו בה: ובזמן שבגלוי. שהבושת שלו ועוד שנמאסת עליו והוא סובל: ילקח בהן קרקע. שהרי זה כשאר נכסים הנופלים לה שהן תלויין: אוכל פירות בחייה. והקרן שלה אם יגרשנה או ימות ואם תמות היא יורשה: גמ' תנינא. בפ' נערה: יתר עליו הבעל. אלמא בעל זכאי בכולן: העדפה. אם תעשה מלאכה יותר ממה שפסקו לה חכמים:
⎯
תוספותרב אשי אמר תשמיש. אפילו גמל וספן הואיל ומשרה אותה על ידי שליש: אבל זן קטני קטנים. וכייפינן ליה והא דקאמר בפ' נערה (לעיל דף מט: ושם) כפו ליה אסיתא היינו יתרים על שש: הדרן עלך אף על פי מציאת האשה. בקונטרס גרס המדיר אחר אע''פ אגב דתנא באע''פ (לעיל דף סד:) המשרה אשתו על ידי שליש קתני המדיר אשתו שלשים יום יעמיד פרנס שהוא כעין שליש ואחר ששנה המדיר חוזר לענין ראשון אבל בפירוש ר''ח ובירושלמי ובתוספתא וברוב ספרים גרסינן מציאת האשה אחר אע''פ איידי דסליק אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ואיידי דתנא בסוף מתניתין המשליש מעות לבתו תנא בתריה המדיר דקתני יעמיד פרנס דהוי כעין שליש: וירושתה הוא אוכל פירות בחייה. נראה לר''ת פירוש ראשון שבקונטרס עיקר דפי' ירושתה שנפלו לה נכסים ממקום אחר הוא אוכל פירות בחייה דאי כלשון אחרון שפי' ירושתה שהוא יורשה לאחר מיתה אמאי איצטריך למימר בגמרא בושתה ופגמה איצטריכא ליה הו''ל למימר דקמ''ל שהוא יורשה לאחר מיתה דממתניתין דיתר עליו הבעל לא שמעינן לה דאע''ג דאביה יורשה וקתני יתר עליו הבעל היינו כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא שמעינן מהתם ומיהו איכא למימר דלא מצי למימר דיורשה איצטריכא ליה דהא שמעינן לה ממתניתין דהכותב (לקמן דף פג.) ומפרק יש נוחלין (ב''ב דף קח.): ה''ג בושתה ופגמה שלה. ור''ת הגיה בספרו שלו ולפי זה הא דבעי בפרק המניח (ב''ק דף לב.) המזיק אשתו בתשמיש המטה מהו מצער קא בעי אבל מבושת ופגם פשיטא דפטור דאפילו חבלו בה אחריני הוי שלו ומיהו אין נראה דא''כ הו''ל למיתני לעיל (דף מו:) דהאב אינו זכאי בבתו בבושת ופגם של חבלה אלא דווקא באונס ומפתה כדאמרינן בהחובל (שם דף פז: ושם) לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד ולעיל בריש נערה (דף מג.) נמי פריך חבלות דידה נינהו יתר עליו הבעל שהוא זכאי בבושת ופגם אלא ודאי בושתה ופגמה שלה גרסינן ור''ת עצמו חזר בו וכן גריס בירושלמי וכן משמע בגמרא מדקאמר בושתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן דלא הוה ליה למימר טפי אלא בושתה ופגמה איצטריכא ליה דאגב דבעי למיתני בושתה ופגמה שהוא שלו תנא נמי מציאתה ומעשה ידיה שהן שלו אבל אי גרסינן שלה אתי שפיר דמשום רבנן לא איצטריך למיתני כלל מציאתה ומעשה ידיה דמה ענין זה אצל זה דהאי הוי שלו והאי הוי שלה ולא איצטריך למיתני אלא משום רבי יהודה בן בתירא דאליביה שייך בהו בעל: שלה. למ''ד בהחובל (ב''ק דף פו.) בקוטע יד עבד עברי של חבירו ינתן הכל לעבד וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אתי שפיר דהכא נמי הכל לאשה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אבל למאן דאמר ינתן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב צריך לחלק בין עבד לאשה: בזמן שבסתר. פגם שבסתר במקום שאין בני אדם יכולין לראות שבגלוי שפצעה בפניה במקום שנראה לכל ונפגם הוא עצמו עמה בושת שבסתר שביישה בינו לבינה שבגלוי שביישה בפני כל אדם: +
רשב"אאמר אביי חמישין זוזין פשיטי ממאי מדקתני וכו'. ובלאו הכא נמי מצינו למפשטא מדרב יוסף דאמר בפרק קמא דקדושין (יא, ב) שכל כסף של דבריהם מדינה. אלא דעדיפא ליה למפשטיה מגופה דמתניתין, ואפילו למאן דלא מודי בדרב יוסף והכין אורחא דתלמודא. אמר אביי נקיטינן מותר בלאות אלמנה ליורשין. פירוש: אף על גב דבחיי הבעל שלה, וכל שכן מותר מזונות דאפילו בחיי הבעל נמי לבעל, ומשום הכי לא איצטריך ליה לאביי לאשמעינן אלא מותר בלאות דמותר מזונות פשיטא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ח מה' אישות ה"ד), וגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"ו) הדא דתימא אשת איש, אבל באלמנה בין הותירה מזונות בין הותירה בלאות שלה הן. וגירסא אחרת ראיתי בירושלמי, בין הותירה מזונות בין הותירה בלאות שלה, ואינה נראית דמה טעם מותר בלאות שלה תתבזה ותתבזה כדאיתא בגמרין. מתני': ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה. אוקימנא לה בשמעתא דמקדיש מעשה ידי אשתו דמותר מעשה ידיה קאמר, אבל עיקר מעשה ידיה שלו דמעשה ידיה תחת מזונות, והא דקתני ואם אינו נותן לה, לאו למימר דבדידיה תליא מלתא, דאילו אינה יכולה לכופו והיא גם היא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, אם כן לא הועילו חכמים כלום בתקנתם. אלא הכי קאמר אם הוא אינו מעלה לה מעה כסף והיא שותקת לא ויתרה מותר מעשה ידיה.וכתב הרמב"ן נ"ר, והוא הדין למזונות ומעשה ידיה, אלא רבותא קא משמע לן שאפילו במעה כסף שאינה צריכה לו כל כך לא אמרינן היא ויתרה. גמרא: מאי אוכלת, רב נחמן אמר אוכלת ממש ורב אסי אמר תשמיש. ואם תאמר, למאן דאמר תשמיש בשבת אמאי מחייבינן ליה, תינח דבבית אפל אי בעי שרי, אלא לחיוביה אמאי לא סגיא דלאו הכין. ויש לומר, דמיירי בטייל ופועל שעונתן שתים בשבת, וכיון שהוא משהה אותה על ידי שליש לא חייבוהו לאכול עמה בשתי לילות, אלא א' בלילה וא' ביום, ורבנן דפליגי עליה לומר שהוא חייב להשלים עונותיה אחת בליל אחת מימות השבוע ואחת בליל שבת, וקיימא לן כרב נחמן דאמר אכילה ממש. הא דקתני אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה. ודייקינן, מאי טעמא לאו משום דבעי למיכל בהדה, תמיה לי. דאם כן אפילו בשאינה מניקה נמי כל שבנה פחות מבן שש, והוה ליה למיתני ואם יש לה ולד פחות מבן שש מוסיפין לה על מזונותיה, ויש לומר, דמשום פוחתין ממעשה ידיה נקט לה במניקה, דמניקה דוקא שהיא מתבטלת בהנקתו הוא שפוחתין לה ממעשה ידיה, אבל מכאן ואילך אין פוחתין לה ממעשה ידיה. אלא שמוסיפין לה על מזונותיה, כן נראה לי. מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וירושתה והוא אוכל פירות בחייה. פירוש: ואם מתה יורשה, ובחייה הוא אוכל פירות נכסי מלוג שלה. ורש"י ז"ל נראה שהוא גורס וירושתה הוא אוכל פירות בחייה, וחדא קתני, כלומר אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה. ואינו נכון בעיני, דלמה ליה למיתני וירושתה, לא הוה ליה למתני אלא והוא אוכל פירות בחייה, וטפי הוה עדיף למיתני הכי דהוי בכלל בין כשנפלו לה בירושה בין שנתנו לה במתנה, וכאידך דתנינא בנערה שנתפתתה (מו, ב) ומקבל את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה, ולא קתני וירושתה אינו אוכל פירות בחייה. ומיהו בתוספתא (פ"ד ה"א, ע"ש) מצאתי מפורש כדברי רש"י ז"ל דתניא התם יפה כח האב מכח הבעל וכח הבעל מכח האב, שהבעל אוכל פירות בירושתה בחייה מה שאין כן באב. בשתה ופגמה שלה. וצערא לא איצטריכא ליה למיתני, דפשיטא דצערא דידה הוי, כדאמרינן בפרק החובל (ב"ק פז, א) צערא דגופא לא תקינו ליה רבנן. ושבת דבעל הוי, דהא מעשה ידיה שלו. ובאומרת איני נזונת ואיני עושה פשיטא דדידה הוי, משום הכי כיון דתני מעשה ידיה לבעלה תו לא איצטריך למיתני שבת וריפוי דרופא לדידיה בעי למיתן, דהא איהו מחייב לרפאותה. ואי אמדנוה לעשרה יומי ועבדן לה סמא חריפא ואיתסיאת בחמשה (עי' גיטין יב, ב) צערא אית לה בגויה ודידה הוי. ר' יהודה אומר בזמן שבסתר לה שני חלקים. פירוש: בין אבושת בין אפגם קאי, וכדאמרינן בגמרא בשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודה ורבנן, אלמא ר' יהודה בין בבושת בין בפגם פליגי. אף על פי שאין נראה כן מן התוספתא, דגרסינן התם בבבא קמא פרק תשיעי (ה"ה) החובל באשתו, בין שחבל בה הוא בין שחבלו בה אחרים, מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ר' יהודה בן בתירה אומר בושת בזמן שבסתר לה שני חלקים. ושמא בתוספתא נקט בושת לרבותא, וכל שכן בפגם דהוא מצטער בו יותר. שלו ינתן לו מיד, ושלה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. וכתב הרמב"ם ז"ל (הלכות חובל פ"ד הט"ז) במה דברים אמורים בשחבלו בה אחרים, אבל חבל בה הבעל חייב לשלם לה מיד כל הנזק והצער והבשת, והכל שלה, ואין לבעל בהן פירות, ואם רצתה ליתן לאחר הדמים נותנת, וכזה הורו הגאונים, והבעל מרפא אותה כדרך שמרפא כל חלייה, ויש נותנים טעם לדבריו משום דמדינא בשתה ופגמה שלה כרבנן, ועל כרחך לא פליג ר' יהודה אלא משום דאית ליה בשת בבשתה ומצטער בפגמה כדגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"א) ר' רדיפא ר' אחא בשם ר' בון בר כהנא דלא מחסר לה בסתר מפני מה הוא נוטל מפני צערו שנצטער עמה. והלכך כשהוא בעצמו חבל בה מפני מה נוטל שהוא בייש את עצמו והוא ציער את עצמו. גמרא: בשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודה ורבנן. אבל ירושתה לא איצטריכא ליה, דהא תנן בפרק הכותב (כתובות פג, א), ואם מתה, הבעל יורשה. ותנן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קח, א) האיש את אשתו. ונראה דאפשר עוד לומר, דמדקתני יתר עליו הבעל, איכא למשמע דירושתה דבעל הויא, דהא אב ירית לה. +
ריטב"אאמר אביי חמשין זוזי פשיטי ממאי מדקתני וכו' ובלא"ה נמי מצי למפשט מדרב יוסף דאמר בפ"ק דקדושין שכל כסף דדבריהם כסף מדינה הוא אלא שעדיפא ליה למיפשט מגופיה דמתני' ואפילו למ"ד דלא מודה בדרב יוסף והכין אורחא דתלמודא. כדי שלא תתנה על בעלה פירוש שאם תלבש בימי טהרתה מה שלובשה בימי נדתה תתננה עליו ואע"ג דאיהו אמר דלא חייש להא אין שומעין לו ובטלה דעתו אצל כל אדם: אמר אביי נקטינן מותר בלאות ליורשין וכו' עד שתתגנה ותתגנה והנכון דה"ה למזונות אלמנה שהמותר ליורשים והא לא אצטריכא ליה לאביי לומר כיון דאפילו בחיי הבעל המותר לבעל (שאין) [שהן] ליורשים וזה ברור. וכן כתב הראב"ד ז"ל ואע"פ שבירושלמי אשכחן א' מזונות וא' בלאות אלמנה שלה טעותא היא או פליג אתלמודא דילן דאמרי' בהדיא בלאות אלמנה ליורשין ובנסחי דיוקאני גרסי שלהם וכן עיקר ודלא כדברי הראב"ד ז"ל שפירש שמותר מזונות אלמנה שלה: אמר רבא אם היה בבית אפל מותר איכא למידק נהי דמותר בעת הצורך למה מחייבו רשב"ג בכך וי"ל דמיירי בטיילים או בפועלים שעונתם שתים בשבוע וסבר רשב"ג דאע"ג דקבל עליה להשרות ע"י שליש ותהא אוכלת עמו בליל שבת אין למעט לו מעונתה כל מה שאפשר ונותן לה שתי עונות לתשמיש ליל שבת ושבת ומסתברא כמ"ד אוכלת אף אוכלת ממש קאמר וה"ה דאיכא עונה ומשום הכי נקט לילי שבת דאי משום אכילה אף ביום השבת יש לו לאכול עמו דכבוד יום עדיף כדאי' בפרק ערבי פסחים: אבל זן אותם קטני קטנים פי' חייב לזונם ואע"ג דלא אמיד דאי בדאמיד אפי' קטנים נמי כדאיתא בפרק אלמנה: לאו משום דבעי למיכל בהדה. וא"ת אי משום הא ליתני בזמן שבנה עמה מאי אם היתה מניקה וי"ל דנקט מניקה משום דבעי למתני שפוחתין לה מעשה ידיה דליכא למימר הכי אלא במניקה: מציאת האשה פרק ששה ה"ג בשתה ופגמה שלה וכן גורס ר"ח ז"ל אבל ר"ת גרס בשתה ופגמה שלו ולא נהירא דא"כ הל"ל בתלמודא בושתה ופגמה איצטריכא ליה למתנייא דהא לא תנן דהא מסתמא דכל היכא דלא תנן דהוה שלו הרי הוא בחזקת שלה ואלו אנן לא אמרינן בתלמודא אלא בשתה ופגמה קמ"ל פלוגתא דר' יהודא בן בתירה ורבנן ועוד אמאי לא תני לה במתני' יתר עליו הבעל דהא בשתה ופגמה אינו לאב כי אם באונס ומפתה משום דאי בעי פגים לה בביאה דמסר לה למנוול ומוכה שחין לכך חזר ר"ת וגורס כגרסת ר"ח ז"ל והא דלא קתני אלא דין בושת ופגם משום דצער פשיטא דדידה הוי דצער' לא זכי ליה רחמנא ושבת הרי היא תחת מעשה ידיה והנוטל מעשה ידיה זוכה בו וריפוי דרופא בעי מהוי ואי אמדנא לתמניא יומי ואסתיאות בסמא חריפא בחד יומא צערא דידה הוא ודידה הוה: ר' יהודא אומר לה שני חלקים. פי' אתרוייהו קאי בין אבשת ובין אפגם מדאמרי' בתלמודא בשתה ופגמה אצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודא ורבנן (אליבא) אלמא דבתרווייהו פליגי ואע"ג דבתוס' לא הזכיר אלא בושת בפ' תשיעי דב"ק חדא מינייהו נקט וכ"ש בפגמה שהוא מצטער בו יותר וכן פירש הרשב"א ז"ל: +
המאיריכל שפסקו לה מזונות והותירה המותר לבעל אבל מותר הבלאות לאשה כדי שתתכסה בהן בימי נדותה שאלו מתכסה בחשובים שלה בימי נדותה נמצאת מתגנה בימי טהרתה אצל בעלה ומכל מקום מותר בלאות של אלמנה ליורשים תתגנה ותתגנה ואנו אין לנו וכל שכן שמותר מזונות אלמנה ליורשים כך היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי המחברים ומכל מקום גדולי הדורות כתבו בשם תלמוד המערב שבפרק אלמנה נזונת שמותר מזונות אלמנה לעצמה והוא שאמרו שם אשת איש שמציאתה שלו מותר מזונותיה שלו אלמנה שמציאתה שלה מותר מזונותיה שלה: אע"פ שאמרו אין אדם חייב לזון בניו ובנותיו אפילו הקטנים בקטני קטנים מיהא חייב ועד כמה עד בן שש על הדרך שאמרו קטן בן שש יוצא בערוב אמו ר"ל שאם ערב אביו לצפון ואמו לדרום אין מוליכין אותו אלא לדרום שעד שיעור זה הוא צריך לאמו ונחשב כגופה כמו שיתבאר במקומו: בתלמוד המערב אמרו אשתו של אדם עולה עמו ואינה יורדת אלמנה ובנים יורדים אבל לא עולים פועלים עולים ויורדים הבת לא עולה ולא יורדת ופירוש הדברים אשתו עולה ולא יורדת שאם משפחה שלה נכבדת משל בעלה נוהגת כמשפחתה ואם משפחתו שלו נכבדת יותר נוהגת כשלו אלמנה ובנים יורדים אבל לא עולים ויש מפרשין בה שאלמנה אצל היורשים נוהגת בפחות שבהם וכן שאם אחד מן הבנים רוצה לנהוג בשררה יתרה כאביו ושאר האחים מתנהגים בצמצום כפי הצריך להם שאר האחים יכולים לעכב אלא שיעשה כפי הראוי ויש מפרשין אותה בנכסים מועטים שהבנים ישאלו על הפתחים פועלים עולים ויורדים שאם נשתכרו אצל עשיר זנם כפי כבודו ואם אצל העני כפי כח העני הבת לא עולה ולא יורדת והוא ששנו בתלמוד המערב בפרק הנושא זנה חמש שנים בין ביוקר בין בזול היו ביוקר והוזלו ר"ל שלא זנה חמש שנים אלו והיו אותן החמש ביוקר ועכשו הוזלו ורוצה לזונה בזול של עכשו אם הוא גרם העכוב נותן כפי היוקר ואם היא גרמה נותן בזול היו בזול והוקרו בין הוא גרם בין היא גרמה נותן בזול אלמא בזול והוקרו אינה עולה ביוקר והוזלו אינה יורדת אם אינו פשיעתה ויש מפרשה במקבל לזון בת אשתו וכן הבנים במקבל לזון בן אשתו ובבן יורד שאם כבודו רב משל בעל אמו אינו זנו אלא לפי כבודו שלו ואם כבוד בעל אמו גדול זנו כשל בן ובבת תתנהג לעולם כפי מה שהיתה נוהגת תחלה לא עולה ולא יורדת: ונשלם הפרק ת"ל: מציאת האשה וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק הששי שבה שהוא בא לבאר קצת דברים שהאדם זוכה באשתו במציאה ומעשי ידיה וירשתה וקצת דברים שהאשה זוכה בהם לעצמה כגון בשתה ופגמה ובדין פוסק מעות לחתנו ועל אי זה צד הוא כותב כנגדן ודין הראוי לבת בנכסי אביה ודין משליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי כיצד דנין בו וכן ביארנו שזה החלק אמנם יתבאר ענינו בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר מציאת האשה וירשתה ומעשי ידיה ובשתה ופגמה למי השני בדין פסיקת מעות ומה שהוא כותב כנגדן השלישי בדין הראוי לתת לבת בנכסי אביה הרביעי בדין משליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי כיצד דנין בו: זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכוונה כמו שיתבאר: והמשנה הראשונה ממנו ענינה לבאר החלק הראשון והוא שאמר מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וירושתה והוא אוכל פירות בחייה בשתה ופגמה שלה ר' יודה בן בתירא אומר בזמן שבסתר לה שני חלקין ולו אחד בזמן שבגלוי לו שני חלקין ולה אחד שלו נותנין לו מיד ושלה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אמר הר"ם פי' פגמה הוא שיחתכו אבר אחד מאבריה או יחדשו מום בגופה מחבורה ומה שדומה לזה רואין אותה כאלו היא שפחה נמכרת וכל מה שיחסר מערכה הנה זהו פגמה והלכה כר' יהודה: אמר המאירי מציאת האשה וכו' ר"ל לגמרי אבל ירשתה ר"ל שנפלה לה ממקום אחר אין הגוף לבעל אלא שאוכל פירות ואם תמות בחייו ירשנה ומתנתה לא הוזכרה במשנה זו וכבר ביארנו במסכת קידושין ובמסכת נדרים הצדדין שהבעל זוכה במתנתה והצדדין שהיא זוכה בה לעצמה וכשהבעל מיהא זוכה בה נחלקו בה המפרשים אם זוכה בה לגמרי כמציאה אם לפירות דוקא כירשה וכבר ביארנו בה דעתנו בראשון של קדושין במשנה השלישית בשתה ר"ל הבא מחמת הכאה כגון שפרע אחד את ראשה בשוק ופגמה אם יש שם חבלה והוא הנזק ששמין אותה כשפחה הנמכרת בשוק הרי הן שלה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואפילו היה בנזק שבת גדולה המנויה בכלל הנזק כגון שהיה הנזק מפקיעתה ממלאכה חשובה ומעמידתה למלאכה פחותה כגון שמירת קשואין ודומיהם אעפ"כ אין פוחתין לה מנזקה ליתן לבעלה בחלקו הואיל ואף הבעל אוכל פירות ממנו וכן שמעשי ידיה עצמן אינם שלו אלא מתקנת חכמים וכל שאינה יכולה לעשות אינה חייבת ר' יהודה בן בתירא סובר שאף האיש מתבייש עמה וכן מצטער בנזקה ופגמה ומתוך כך ראוי לו לחלוק בהם והילכך בבשת מיהא בזמן שבסתר כגון מקום שאיפשר לכסותו לה שני חלקים ולו אחד ובזמן שבגלוי כגון בפניה וידיה וזרועותיה קלונו מרבה ולו שני חלקים ולה אחד ובנזק מיהא משערין לו לפי פחת המלאכה שהיתה רגילה לעשות והלכה כר' יהודה בן בתירא ושבת קטנה שראוי ליתן לה כל ימי חליה כאלו שומרת קשואין וכן הרפוי אין ספק שהוא של בעל וכן הצער אין ספק שהוא שלה כמו שביארנו בבבא קמא ומותר הרפוי כגון שאמדוה לחמשה ימים ורפאוה בסם חזק בשלשה הואיל וסבלה צער הסם המותר שלה ויש חולקין לומר אף בזו של בעל על דמיון מה שאמרו בראשון של גיטין י"ב ב' בעבד שהוא של רבו וכל שהוא שלו נותנין לו מיד וכל שהוא שלה ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ומכל מקום אם חבל בה בעלה כתבו גדולי המחברים בשם הגאונים שמשלם מיד כל הנזק והצער והבשת והכל שלה ואינו אוכל פירות אלא אף הגוף שלה ואם רוצה ליתנם למי שתרצה נותנם והוא מרפא אותה עד שתבריא ואין צריך לומר שפסידת בטולה שלו מכל מקום גדולי המגיהים כתבו שאינה נוטלת אלא כדינה אם שליש אם שני חלקים אלא שאף הם מודים שלא יאכל הוא משם פירות מתורת קנס ולענין סברא נראין דברי גדולי המחברים שהרי מן הדין ראוי היה שיהא בשתה ופגמה שלה לגמרי כדברי תנא קמא אלא שר' יהודה סובר שמאחר שהוא מתבייש בבשתה ומצטער בפגמה שהיא נעשית לו מאוסה בו אף הוא נוטל חלק בהם הילכך כל שהוא חבל בה היאך נוטל הוא חלק בכך מכל מקום בתוספתא של בבא קמא פרק תשיעי נראה שאף בזו הוא אוכל פירות והוא ששנו שם החובל באשתו בין שחבל בה הוא בין שחבלו בה אחרים מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואיפשר שהגאונים תקנו כן משום קנס ומכל מקום למדנו מן התוספתא שחבל בה וחבלו בה אחרים שוים ואף מן הבעל אין מוציאין אלא כראוי לו שהרי אמרו בה על זו שבתוספתא הנזכרת בשת בזמן שבסתר וכו' והרי פסקוה כר' יהודה בן בתירא ולפי דרכך למדת משם שר' יהודה לא חלק לומר כן אלא בבשת כדרך שפירשנו ומכל מקום יש מפרשין שאף על הפגם חולק לומר כן שכל שהוא בגלוי נעשית מאוסה לו בכך ומצטער בה הרבה וכן נראה בסוגיא שאמר בה בשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודה ורבנן: זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ומקבל את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה נשאת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה וכבר ביארנוה בפרק נערה במשנה הרביעית: +
תוספות רי"דונותן לה כפה לראשה פי' צעיף אחת לשנה וכן חגור למתניה ומנעל לרגליה ממועד למועד פי' בכל מועד ומועד יקנה לה מנעלים חדשים. וכלים שוים נ' זוז יעשה לה משנה לשנה: אמר אביי נ' זוז פשיטי פי' זוזי מדינה שהן ח' בזוז צורי דאי ס"ד נ' זוז ממש עני נ' זוז מנ"ל אלא ש"מ נ' זוזי פשיטי: ת"ר מותר מזונות לבעל מותר בלאות לאשה פי' אם נתן לה מזונות מרובים כדתנן בד"א בעני אבל במכובד הכל וכו' אבל מותר הבלאות שנשארו לה כשעשו לה חדשים הן לאשה כדתנן והשחקים שלה ואמרינן בלאות למה לה כיון שהוא עושה לה חדשים א"ר מתכסה בהן בימי נדותה כדי שלא תתבזה על בעלה פי' שלא תהא זקוקה ללבוש בגדים בימי נדותה: א"ר נקטינן מותר בלאות אלמנה ליורשים התם שלא תתגנה על בעלה הכא תתגנה ותתגנה: ונותן לה מעה כסף לצרכה פי' בכל שבת יתן לה מעה כסף שהוא ששית דינר לצרכי' קטנים שיש לה וגם היא אוכלת עמו מליל שבת לליל שבת שהוא זמן העונה [ואם] אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מותר מע"י שלה הכי אמרן לעיל בפירקין רב ושמואל דאמרי תרווייהו תקנו מזונות תחת מע"י ומעה כסף תיקנו תחת המותר והיכי תיקנו ומה היא עושה לו כדי שתהא מותר מע"י כמה הוו משקל ה' סלעים שתי ביהודה שהשתי שוייתו דקה וק' משל ערב כפלים שהן עשר סלעים בגליל שהסלע שביהודה היה גדול כפלים דסלע שבגליל או משקל י' סלעים ערב ביהודה שהן כ' סלעים בגליל: מאי אוכלת ר"נ אמר אוכלת ממש ור"א [אמר] תשמיש כדכתיב אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און וק"ל כר"נ דתניא רשב"ג אומר אוכלת עמו כל ליל שבת ושבת : ואם היתה מניקה וכו' אריב"ל מוסיפין יין שהיין יפה לחלב: דרש רב עולא רבא אפיתחא דבי נשיאה אע"פ שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו כשהן קטנים אבל זן הוא קטני קטנים עד כמה עד בן שש: יוצא בעירוב אמו פי' אם ערבה אמו לצפון ואביו ערב לדרום עם אמו יוצא ולא עם אביו שאינו יכול להפרד מאמו והלכך כשם שחייב לזון את אשתו כך חייב לזון בנים קטנים התלויין עליו: הדרן עלך פרק אף על פי מציאת האשה ומע"י לבעלה וירושתה הוא אוכל פירות בחייה בושתה ופגמה שלה ריב"ב אומר בזמן שבסתר לה ב' חלקים ולו חלק א' ובזמן שבגלוי לו ב' חלקים ולה חלק א' שלו נותנים מיד ושלה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וירושתה פי' שאם מתה בעלה יורשה הכל ואפילו נכסי מלוג שלה ובעודה בחיי' עמו הוא אוכל פירותיהן: בושתה ופגמה פי' נזק חבלתה הוא שלה כנכסי מלוג תני תנא קמיה דרבא מציאת האשה לעצמה פי' קסבר שלא תקנו מציאת האשה לבעלה אלא מע"י שלא תהא אלא אמה עבריה שקנאה בדמים שמע"י לרבה ומציאתה שלה ור"ע אומר לבעלה קסבר אע"ג דדינא הכי מ"מ תהוי לבעלה משום איבה כדאמרינן בפרק נערה שהאב זכאי במציאת בתו מ"ט משום איבה וכדאמרינן בפרק האשה רבה לא זה וזה זכאין במציאתה טעמא מאי אמור רבנן מציאות אשה לבעלה משום איבה הני תהוי להו איבה א"ל השתא ומה העדפה דמעשה ידיה היא אמר רבי עקיבא לעצמה מציאתה לא כ"ש דתנן קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר רע"א יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו פי' ת"ק סבר א"צ להפר משום דמשעבדא לו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפי' העדפה הוי דידיה ור"ע סבר יפר שהעדפה דידה הויא וחייל עלי' נדרה אם לא יפר לה דהשתא בהעדפה דהוא מעשה ידיה קפיד רבי עקיבא ואמר לעצמה ולא חייש לאיבה ואף על גב דבאמה עבריה הויא לרבה התם הוא משום דקנאה בדמים אבל הכא לא מישעבדא ליה אלא לשיעורא אבל העדפה דידה הוי מציאתה שגם בא"ע הוי דידה כל שכן גבי אשה דתהוי דידה א"ו איפוך ותני הכי מציאת האשה לבעלה דאית ליה לת"ק משום איבה וכ"ש ההעדפה ורע"א לעצמה דהשתא העדפה [של] מעשה ידיה הויא דידה ולא חיישינן לאיבה וכ"ש מציאתה: +
הרא"הגמ' מאי אוכלת רב הונא א' אוכל' ממש ורב אסי אמר תשמיש ורשב"ג נמי ס"ל תשמי' וכדרב' דאמר בבית אפל מותר ותמיהא מלתא לענין תשמיש מאי פלוגתא איכא והתנן לעיל עונה הראוי'. ומסתברא למימר דרובא דעלמא דינייהו כפועלי' דתנן שתים בשבת. והני מילי בעלמא. אבל במשרה את אשתו על ידי שליש כיון דלא שכיח גבה אין עונתה אלא אחת בשבת דהא ברשותה הוא והיא קבלה עלי' לעמוד על ידי שליש דבלאו הכי לא כל כמיני' כדאיתה בירושלמי וכדבעינן למימר קמן וכיון שכן הרי זה כאלו נתרצית לכך שלא תהא עונת' אלא אחד בשבת ורשב"ג סבר דמשלים לה לאידך ביום שבת אבל בעלמא לא כל כמיני' אלו עבדי הכי לא יצא ידי חוב' וזה נראה נכון: מתני' מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וירושתה הוא אוכל פירות בחיי' איידי דתנא בפירקין דלעיל ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידי'שלה ומה היא עושה לו. תנא בתרי' מציאת האשה ומעשה ידי' לבעלה. ואשמעינן דבירושתה דנפלה לה דהיינו נכסי מלוג הוא אוכל פירות בחיי'. אבל לא אשמעינן השתא דיורשה דהכא לאו דוכת' והא תנינא כמה זימני בעלמא והא מילתא פשיט' הוא: בשתה ופגמה שלה. אבל צער וריפוי ושבת לא תנא. דצער מלתא פשיט' הוא טפי מהני דצער גופא דידה הוא. רפוי נמי דרופא בעי למיהוי שבת נמי בכלל מעש' ידיה ודמאן דהוי מעשה ידיה שבת נמי דידיה הוא: +
שיטה מקובצתהאי תנא שליח ערטילאי ורמי מסאני בתמיה כלום היה דרכו להיות ערום ומנעליו ברגליו תמיד שהרי לכל השנה אינו פוסק לה אלא כלים של חמשים ואמרינן לקמן חמשים זוזי פשיטי ואינו פוסק לה אלא כפה אחת לראשה בכל השנה ומנעלים הוא פוסק ממועד למועד עד שמרבה לה במנעלים ירבה לה בבגדים. דלא סגי לה בלא תלת זוגי מסאני בשתא בשביל האבנים המטרפין אותן. רש"י ז"ל במהדורא קמא. אמר אביי חמשין זוזי פשיטי ממאי מדקתני וכו'. ובלאו הכי נמי מצינן למפשטה מדרב יוסף דאמר בפ"ק דקידושין [יא ב'] שכל כסף של דבריהם מדינה אלא דעדיפא ליה למפשטיה מגופה דמתני' ואפילו למאן דלא מודי בדרב יוסף והכין אורחא דתלמודא. הרשב"א ז"ל וכן כתב הריטב"א ז"ל: רשב"ג אומר אוכלת וכו'. תמיה מילתא למ"ד תשמיש בשבת מי מחייב ואי אמרת בטייל ופועל שעונתן שתים בשבת וכיון דמשרה לה על ידי שליש אוכלת עמו ליל שבת ושבת רבנן היכי פליגי עליה הרי חייב לה בשבת ואיכא למימר קסברי רבנן אפילו במשרה אשתו על ידי שליש עונה עביד לה בזמנה אחת בליל אחד מימי השבוע ואחד בלילי שבת ורשב"ג סבר שתיהן בשבת ומיהו קי"ל כרב נחמן דאמר אוכלת ממש ואיני יודע מאיזה טעם ונ"ל מפני שאוכלת עמו הוא מצוי לבא עליה והיא ליל עונה ואם תאכל בבית אחר גנאי הוא לה לבא אחר אכילה ועוד שמתוך כך מתפייסין ומרגילין זה עם זה. הרמב"ן ז"ל: אעפ"י שאמרו אין אדם זן כו'. בפרק נערה שנתפתתה בקטנים עסקי' דלא כייפינן ליה למיזן אלא אמרינן ליה יארור ילדה כו'. קטני קטנים אותם שקטנים ביותר. רש"י ז"ל במהדורא קמא. מ"ט לאו משום דבעי למיכל בהדה. תמיה לי דא"כ אפילו בשאינה מניקה נמי כל שבנה פחות מבן שש והוה ליה למתני ואם יש לה ולד פחות מבן שש מוסיפין לה על מזונותיה וי"ל דמשום פוחתין ממעשה ידיה נקט לה במניקה דוקא שהיא מתבטלת בהנקתה הוא שפוחתין לה ממעשה ידיה אבל מכאן ואילך אין פוחתין לה ממעשה ידיה אלא שמוסיפין לה על מזונותיה. הרשב"א ז"ל וכן כתב הריטב"א ז"ל. והילך לשון ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ועד כמה עד בן שש כדאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב כו'. מימריה דרב אסי מפורש בפרק כיצד משתתפין ועיקר דבר זה דקי"ל שהאשה שעירב בעלה לרוח זה להלך ממנו אלפים אמה לכל רוח ולא איכפת לה בעירוב בעלה לפי שאין לבעלה לערב עליה אלא מדעתה אבל שלא מדעתה יכולה היא למחות בידו ולערב עירוב א' לרוח אחרת כדתנו רבנן מערב אדם על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן אבל אינו מערב על ידי בנו ובתו הגדולים ולא ע"י עבדו ושפחתו העברים ולא ע"י אשתו אלא מדעתן וכיון דקי"ל הכי, קאמר רב אסי דהיכא דעירב אדם לרוח זו ונעשית שביתתו במקום עירובו ומודדין לו ממנו אלפים אמה לכל רוח והיה לה בן קטן בן שש אותן בן יוצא בעירוב אמו ואינו יוצא בעירוב אביו כלומר כרגלי אמו הן ולא כרגלי אביו וטעמא דמלתא שהדבר ידוע שבן שש בתר אמו גריר ולא בתר אביו ומ"ה שביתתו במקום שביתת אמו ולא במקום שביתת אביו זהו מימריה דרב אסי בפירושו. ונראה מדבריו שבן שש בתר אמו גריר ועלה רמי ועמה אכיל ומ"ה קאמר עליה רבא אף על פי שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו וכו'. דשמעת מינה מדרב אסי שקטן בן שש בתר אמו גריר ועמה אכיל וכיון דבתרה גריר ועמה אכיל צריך הוא להרויח עליה במזונותיה בשביל בנו שהוא נמשך אחריה ואוכל עמה ואמרינן ממאי כלומר ממאי דהיכא דהוי בנו ממשך בהדה ואכיל בהדה דצריך הוא להרויח עליה במזונותיה בשביל בנו דילמא לעולם אימא לך דכיון דלא מחייב לזון את בנו אפילו כי ממשך בתרה ואכיל בהדה לא מיחייב למיזן ליה ולארווחי לה במזונותיה ומהדרי מדקתני אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה מ"ט מוסיפין לה על מזונותיה לאו משום דבעי למיכל בהדה אלמא כיון דרמי עלה וקא אכיל בהדה ולא אפשר ליה דלא למיכל בהדה צריך להוסיף לה על מזונותיה מחמתו הכא נמי לענין קטן בן שש כיון דקא ממשיך בהדה ואכיל בהדה מדרב אסי ולא אפשר דלא אכיל בהדה צריך לארווחי במזונותיה בשבילו אלמא חייב הוא במזונות בניו קטני קטנים עד בן שש. ודחינן ודילמא לעולם אימא לך שאין חייב לזון אותם ואפילו קטני קטנים והא דקתני מוסיפין לה על מזונותיה לאו משום דאכיל בהדה הוא דאיהו לא מחייב במזונותיו ולא איכפת ליה ביה כלל אלא משום דהיא עצמה כיון דחולה היא מחמת דקא ינקא ליה לתינוק צריכה היא שתאכל יתר ממה שהיתה אוכלת קודם לכן כדי שתתחזק ותתרפא גופה ולאו משום דאכיל בהדה התינוק הוא ומהדרינן א"כ דמשום חליה הוא ולאו משום דאכיל התינוק בהדה מאי אריא דקתני אם היתה מניקה אטו ליכא חולה בעולם אלא מניקה ליתני אם היתה חולה דמשמע כל חולה שבעולם שהוא צריך להוסיף במזונותיה כדי שתאכל הרבה וישוב כחה לכמות שהיה ויבריא גופה אלא מדקתני מניקה ולא קתני חולה ש"מ דהאי דינא במניקה בלחוד הוא ולא בשאר חולות וטעמא דמניקה משום דקא אכיל בהדה התינוק הוא ולא משום דהיא חולה שהרי שאר חולות אינו חייב להוסיף לה כלום. ודחינן ואכתי איכא למימר דטעמא דמילתא משום דחולה היא ולאו משום דקא אכיל בהדה התינוק והאי דקתני מניקה ולא קתני חולה סתם הא קמ"ל דסתם מניקות חולות נינהו ונפקא מינה שאף על פי שלא נראה בה חולי אין יכול לומר כיון שאינה חולה אין אני מוסיף לה כלום אלא כופין אותו להוסיף לה ואף על פי שלא נראה בה חולי ואילו קתני חולה סתם הוה אמינא שהמניקה אינו חייב להוסיף לה עד שתהא חולה ממש קמ"ל מניקה להודיעך סתמא חולה היא ואף על פי שאינו נראה בה. @ ”רק שישי@ מציאת האשה וכו'. כתב רש"י ז"ל בריש המדיר במהדורא קמא פירקא דהמדיר גרסינן ליה בתריה דאף על פי דאמתניתין דפירקא דלעיל קא מהדר דקתני בהמדיר את אשתו מליהנות לו שלא תהנה ממנו ע"כ. והתוספות ז"ל כתבו בקונטרס גריס המדיר אחר אף על פי אגב דתנא באף על פי המשרה את אשתו ע"י שליש קתני המדיר את אשתו וכו' יעמיד פרנס שהוא כעין שליש ואחר ששנה המדיר חוזר לענין ראשון למעשה ידיה אבל בפר"ח ובירושלמי ובתוס' וברוב ספרים גרסינן מציאת האשה אחר אע"פ איידי דסליק אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ואיידי כו' ככתוב בתוס' ז"ל וכן פי' הרא"ה ז"ל איידי דתנא בפרקין דלעיל ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה ומה היא עושה לו תנא בתריה מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה. ע"כ: וירושתה ואכילת פירות בחייה. פי' גם אלו לבעלה ומפני שהזכיר מתחילה לבעלה לא הוצרך לחזור ולומר פעם אחרת לבעלה שכן דרך התלמוד בהרבה מקומות והטעם שלא ערב אותם התנא ביחד מפני שאין דינם שוה שהמציאה ומעשה ידיה זוכים בהם לאלתר לגמרי בין בגוף בין בפירי מה שאין כן בשאר. ואית דמפרשי דתרי מילי נינהו וה"ק וירושתה נמי לבעלה שאם נפלו לה נכסים ומתה בחייו הוא יורש אותה דהבעל יורש את אשתו וגם מהנכסים שנפלו לה הבעל אוכל פירותיהם ור"מ הלוי ז"ל סייעיה להאי פירושא מדתנא ירושתה ולא תנא נפלו לה נכסים סתמא ואם איתא דאכילת פירות בלבד אתא לאשמועינן הוה ליה למימר נפלו לה נכסים סתם דמשמע דבין שנפלו לה ירושה בין שנתנו לה במתנה הבעל אוכל פירותן. ולי נראה לתרץ לישנא קמא דכתב רש"י ז"ל דלהכי קתני וירושתה ולא קתני והוא אוכל פירות בחייה כדקתני במתני' דפרק נערה יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה דבשלמא בפרק נערה עיקר מאי דאתא לאשמועינן במתני' היינו אכילת הפירות דמעיקרא קתני דאין האב אוכל פירות ושוב תני יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה הילכך עדיף ליה למתני סתם אינו אוכל פירות כו'. כי היכי דליהוי בכלל בין שנפלו לה בירוש' בין שנתנו לה במתנה אבל הכא במתני' עיקר מאי דאתא לאשמועינן דדוקא מציאתה הויא לבעלה בין קרן בין פירות אבל ירושתה אין לבעל אלא אכילת פירות והקרן שלה והיינו דלא ערבינהו והזכיר מתחילה לבעלה משום דלא דמו הילכך להכי פריש להדיא ירושתה לומר דאפילו ירושתה דדמיא למציאה טפי אין לו לבעל בה אלא אכילת פירות והקרן שלה דאלו מתנה פשיטא דלדידה אקני לה ולא לבעלה ולכך כתב רש"י וירושתה. אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה והקרן שלה. ודוק דלעיל במתני' דפרק נערה דקתני נמי אוכל פירות בחייה לא כתב רש"י והקרן שלה כמו הכא כנ"ל. וכן לשון הרא"ה אשמעינן דבירושתה דנפלה לה דהיינו נכסי מלוג הוא אוכל פירות בחייה אבל לא אשמעינן השתא דיורשה דהכא לאו דוכתה והא תנינא כמה זימני בעלמא והא מילתא פשיטא הוא. ע"כ: רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבסתר כו'. פי' בין אבשת בין אפגם קאי וכדמשמע בגמרא דאמרי בשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן אלמא לרבי יהודה בין בבשת בין בפגם פליגי אע"פ שאין נראה כן מן התוספתא דגרסי התם בבבא קמא פרק תשיעי החובל באשתו בין שחבל בה הוא בין שחבלו בה אחרים מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות רבי יהודה בן בתירא אומר בושת בזמן שבסתר לה שני חלקים ושמא בתוספתא נקט בשת לרבותא וכל שכן לפגם דהוא מצטער בו יותר. הרשב"א ז"ל: וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל בשתה ופגמ' שלה פגם הוא הנזק שעושה בה ושמין כמה היא שוה עכשיו וכמה היתה שוה מתחלה דהכי אמרינן בהדיא בפ"ק דב"ק פגם היינו נזק ובשת הוא במקום נזק כגון שהכה אותה ועשה בה מום בין שלא במקום נזק כגון שפרע ראשה או שרקק והגיע בה הרוק וכיוצא בזה ות"ק ס"ל דאם חבל בה הכל שלה בין בשת בין נזק לא שנא שחבל בה נזק במקום נסתר לא שנא במקום הנראה לא שנא מום קבוע לא שנא מום עובר ורבי יהודה ס"ל דבזמן שהמום שעשה בה הוא במקום הנסתר לה שני חלקים ולו אחד דרוב הבשת שלה הוא אבל אם עשה לה בגלוי כגון בפנים או בצואר וכיוצא באלו לו שני חלקים ולה אחד דרוב הבשת שלו הוא ששעה שמשמשת לפניו ורואה אותה בעלת מום מתבייש מן הדבר ולפיכך שני חלקי הבשת שלו והנזק נמי שני חלקים שלו דכי משערין לה משערין כמה היתה שוה מתחלה וכמה היא שוה עכשיו כמו השפחה ומשום דאפחתה גבי בעלה מסתמא אי הוה בה האי מומא מעיקרא לא הוה נסיב לה משום הכי יהבי' ליה שני חלקי הנזק שהרי אינה שוה אצל בעלה כמו בתחלה והאי פלוגתא דרבי יהודה ורבנן לא משכחת לה אלא בבושת במקום נזק אבל היכא שביישה בלא עשיית מום כגון שפרע ראשה וכיוצא בה לא שייך למתני בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו חלק אחד דבשלמא סיפא דקתני שבגלוי כו'. משכחת לה דאי ביישה בפני אחרים לו שני חלקים ולה חלק אחד שרוב הבושת שלו אבל אם ביישה בסתר לית להו ולא מידי שאין שם בושת כלל וכ"ת משכחת לה שביישה בינו לבינה וחייב תשלומין כגון שהודה אח"כ שבייש' ה"ל בשעת אמירה ביישו בדברים דפטור ע"כ. שלו ינתן מיד וכו'. לאו למימרא דשלה אין נותנין מיד דבין שלו בין שלה מוציאין מיד המזיק מיד אלא לומר שלו יתנו לו מיד והוא שלו לגמרי ואין לאחר חלק בו אבל שלה אינו שלה לגמרי אלא ילקח בהן קרקע כו'. תלמידי הרשב"א ז"ל: גמרא מאי קמ"ל תנינא וכו'. לא פרכינן ממאי דתנינא בפרק הכותב ופרק יש נוחלין דין הירושה ללשון שני שפרש"י דפרק הכותב לא מתני ופרק יש נוחלין אורחיה דתנא למתני בקוצר מאי דאתניא בדוכת' אחריתי כמו שכתבו התוספות בריש ברכות ובריש יבמות. הרמב"ן והרשב"א והרא"ש ז"ל ריש מציעא ותוספות גטין דף ל"ד ע"ב (ודף ל"ה) גבי החולית והצור ותוספות בתרא דף ק"ח א' והריטב"א ז"ל בפרק נערה ובכמה דוכתי בתוספות אלא מפרק נערה דלעיל פרכינן תנינא וא"ת ללשון שני לישני יורשה איצטריכא ליה וי"ל דהא נמי תנינא לעיל בפרק נערה דמדקתני ואינו אוכל פירות בחייה דמשמע דדוקא בחייה הוא דאינו אוכל אבל אם מתה יורשה וכן פי' רש"י ז"ל לעיל ועלה קאמר יתר עליו הבעל אלמא בעל זכאי בכולן ודוק. תני תנא קמיה דרבא מציאת אשה לעצמה כו'. פי' דמ"ד לעצמה קסבר דלא תקנו מציאת האשה לבעלה כי אם מעשה ידיה ולא תהא אלא אמה העבריה שקנאה בדמים שמעשה ידיה לרבה מציאתה שלה ומ"ד לבעלה קסבר אע"ג דדינא הוא דתהוי לעצמה תקנו רבנן דתהוי לבעל משום איבה כדאמרינן בפרק נערה שהאב זכאי במציאת בתו מ"ט משום איבה וכדאמרינן בפרק האשה רבה לא זה וזה זכאין במציאתה טעמא מאי אמור רבנן מציאת האשה לבעלה משום איבה והאי תהוי ליה איבה. א"ל השתא ומה העדפה דמעשה ידיה היא אמר רבי עקיבא לעצמה מציאתה לכ"ש דתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר רבי עקיבא אומר יפר כו'. פי' ת"ק סבר אינו צריך להפר משום דמשעבדא ליה ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו העדפה הויא דידיה ורבי עקיבא סבר יפר שההעדפה דידה הויא וחייל עלה נדרה אם לא יפר לה והשתא בהעדפה שהיא מעשה ידיה קפיד רבי עקיבא ואמר דהויא לעצמה ולא חייש משום איבה ואע"ג דבאמה העבריה הויא לרבה התם משום דקנאה בדמים אבל הכא לא משעבדא ליה אלא לשיעורה אבל העדפה דידה הויא מציאתה שגם באמה העבריה הויא דידה כ"ש גבי אשה דתהוי דידה אלא ודאי איפוך ותני הכי מציאת האשה לבעלה דאית ליה לת"ק משום איבה וכ"ש ההעדפה לבעלה ורבי עקיבא אומר לעצמה דהשתא העדפה דמעשה ידיה הויא דידה ולא חיישינן לאיבה כ"ש מציאתה. ה"ר ישעיה מטראני ז"ל: +
מהרש"א - חידושי הלכותתוס' בד"ה ה"ג בושתה כו' דא"כ ה"ל למיתני לעיל דהאב אינו זכאי כו' יתר עליו הבעל שהוא זכאי בבושת כו' עכ"ל וק"ק (ב) אמאי לא תקשי להו נמי לעיל דהאב אינו זכאי ליורשה כשיש לה בנים יתר עליו הבעל שהוא יורשה אף כשיש לה בנים ודו"ק: +
חכמת שלמהגמ' דלא סגיא בלא תלתא זוגי מסאני כו' כצ"ל. ונ"ב אבל בשבת פ"ק דף י"ט פרש"י לחד לישנא דזוזי ג"כ הוא לשון זוג: שם ר' אשי אמר תשמיש כו' איתמר אמר כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א מה הוא מוסיף לה: תוס' בד"ה שלה כו' ינתן הכל לעבד כו'. נ"ב ולשם פירשו התוס' דגרסינן הכל ינתן לרב פי' שבת קטנה שיתן להרב ושבת גדולה דהיינו פגם ששייך לעבד אך בזו יקח קרקע והוא אוכל פירות ואין חילוק ביניהם אלא בשבת גדולה לענין ליקח קרקע ולאכול פירות והשתא צריך לחלק מאי טעמא דהבעל אוכל הכא פירות של שבת יותר מבגבי עבד לאותו מאן דאמר וק"ל אבל לפי גירסת התוספות שלפנינו צ"ע דלמא בשבת גדולה שהוא פגם לכו"ע לוקחים בה קרקע והוא אוכל פירות כמו גבי אשה ואין חילוק ביניהם אלא לענין שבת קטנה והוא הדין גבי אשה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ודו"ק: +
מהר"ם שיףגמ' כי היכי דנהוי לה שמחה בגווייהו כו' משמע דאף במנעלים שייך שמחה ועיין בפוסקים פרק הרואה לענין מברכין על מלבוש דוקא על מלבוש חשוב וכו'. אבל מנעלים כו': גמ' תנן אוכלת עמו כו'. אין דרך תלמודא לאתויי מתני' בכה"ג כיון דעלה קאי [לפרש מאי אוכלת ולא הו"ל רק להקשות הניחא כו' אלא למ"ד תשמיש מאי אוכלת] ועיין לעיל פ"ק במתני' דראוה מדברת. ואפ"ל בדוחק דאי לא מייתי מתני' ה"א שהקושיא מברייתא דאוכלת דרשב"ג וכוונת קושיתו היינו דקתני ואוכלת ר"ל בלילי שבת ושבת וכדבסמוך לכן מייתי מתני' דלא קתני אלא לילי שבת: גמ' תשמיש בשבת מי איכא כו' בבית אפל וכו'. מ"מ יש לראות מאי קתני אוכלת עמו לילי שבת ושבת אע"ג דמותר מ"מ חיובא ליכא ודוחק לומר כיון שמשרה אותה ע"י שליש עונתה ב' פעמים בשבוע דהא אפילו גמל וספן שעונתן א' לו' חדשים מ"מ במשרה א' לשבת כמ"ש התוס' בד"ה רב אשי [א"כ הה"נ באינש דעלמא במשרה עונתה ב' פעמים דזה דוחק]. או אפ"ל ליל שבת או שבת: גמ' מ"ט לאו משום דבעי למיכל בהדה. ופוחתין נמי ממעשה ידיה משום דטורח ממעט חלב: ברש"י בד"ה יוצא בעירוב אמו כו' וכשם שהבעל זן אותה כך זן אותו עמה. משמע קצת דוקא כשהאם קיימת וכמ"ש הר"ן ע"ש: בא"ד דא"כ הו"ל למיתני לעיל האב אינו זכאי וכו' יתר עליו הבעל כו'. משום דאין פשוט כ"כ ולא מבואר במתני' דהאב אינו זוכה בבושת ופגם שע"י חבלות קאמר דהו"ל למיתני האב אינו זכאי בבושת ופגם ואינו אוכל פירות בחייה נישאת כו' משא"כ לעיל [כתבו] דאע"ג דאבוה יורש וקתני יתר וכו' משמע שקאי אף על אותן שאינן מפורשין במתני' [משום דירושת האב פשוט ומבואר וקתני יתר] או כתבו כאן וכאן לרווחא דמלתא [דלעיל נקטו התוס' אף אי נימא דמיתר עליו הבעל נשמע אף דלא נזכר במתני' ירושת האב מ"מ לא נשמע עכ"פ ביש לה בנים וכאן כתבו אף אם נימא דיתר עליו הבעל לא שייך על מה דלא נזכר מקודם באב דאין לו מ"מ קשה ליתני בהדיא האב אינו זכאי בבושת ופגם יתר כו'] וק"ל: בא"ד אבל אי גרים שלה א"ש וכו' דמה ענין זה אצל זה כו'. ולא כתבו דשלה א"ש דא"ל בושת ופגם איצטריכא ליה דכבר שמעינן דאילו שלו הו"ל למיתני לעיל יתר עליו כו' כמ"ש מקודם דא"ל דה"א לעולם שלו ולא קתני יתר דבאב נמי הוא שלו דאינו מפורש בשום מתני' שאינו של אב אף שהביאו ראיה מתלמודא. ז"א דהא ע"כ כיון דאינו מפורש במתני' שאינו של האב ע"כ משום דסמוך מתני' בזה אסברא פשוטה מבחוץ דלא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים. וי"ל התוס' כתבו וכן משמע בגמ' וכו' בלא הוכחה דלעיל אף אם אינה הוכחה [הא דלא קתני יתר] דהא ר"ת לא מחשבו לעיל לראיה: גמ' והא כי אתי רבין וכו' ופירש"י והיכי פליגי בה. וע"ז קשה קושית התוס' והא בריש סוגיא וכו'. ויש לראות דמש"ה א"צ למחוק הגירסא ויש לקיים דהכי פריך אמאי מפכינן דלמא לעולם לא תיפוך והעדפה אמר ר"ע לעצמה היינו ע"י הדחק אבל מציאה דקס"ד דכהעדפה שלא ע"י הדחק הוא ס"ל לבעל ות"ק ס"ל דמציאה טפי לעצמה אפילו יותר מהעדפה שע"י הדחק דכן הוא באמת לפי' התוס' שמקשה רבא מציאה לא כ"ש אפילו נגד העדפה שע"י הדחק ואף דאכתי הוי סברות ת"ק ור"ע הפוכות מ"מ רבא לא הקשה זה גם אפשר שהם חכמים אחרים וקצת משמע כן ממ"ש התוס' בקושיא הא בריש סוגיא משמע כו' ולא כתבו מהא דס"ל לת"ק כן מציאה לעצמה והעדפה לבעלה [אלא משום דאפשר דתרי חכמים נינהו] מיהו אין זה הכרח כל כך ומשני ר"פ מציאה וכו' וא"כ הדרא קושיא דרבא לדוכתיה ולהכי אפיך. רק קושיא ב' של התוס' קשה עדיין ודו"ק: במשנה בתחלה הפוסק כו' אח"כ פסקה כו'. אפ"ל דבפסקה היא והמעות שלה כשמת הארוס שלה קם אחיו תחתיו וזוכה בשלה ואינה יכולה לומר לאחיך הייתי רוצה להכניס לנכסי צאן ברזל ולך איני [רוצה להכניס] רק לנכסי מלוג דהא באשר"י משמע דוקא הפוסק מעות לחתנו אבל לבתו זכתה בו היא ואם מת הארוס צריך לתת לה ומכניסה ליבם ע"ש. ובסיפא אפ"ל דוקא פסקה היא אבל פסק האב [להכניס שומא] אה"נ שאין הדין כן לפחות חומש דדוקא בדידה שייך שמין דעתה של אשה שרוצה לכלות כליה [ולפחות חומש] ואם פסק אלף זהובים מכניס אלף לפי שומת הנועדים שם דאפשר נמי שאין דרך להעלות בשומא אלא בפסקה היא [הוא הטעם השני שברש"י] וק"ל: ברש"י בד"ה וכנגד השום כו' שתכניס וכו'. לשון להבא ואח"כ הוא פוסק כו' שאם הכניסה וכו' לשון עבר וזה ניחא שחתן פוסק היינו שהיא הכניסה מקודם וכדבסמוך ואפשר שתכניס מפ' על ב' תיבות וכנגד השום לבד שקאי על הכל [גם על היכא שכותב בכתובה תחלה מה שהיא תכניס כגון שום במנה היא נותנת כו' דלקמן]: בא"ד ר"ל שתכניס לו כו'. דהיה אפשר לומר אדרבה שתכניס לו שום במנה שיכתוב בכתובה שום השוה מנה לא מנה הנישום רק השוה באמת מנה ותכניס לו חומש יותר על מנה לזה השמיענו שר"ל וכו' ומ"ש וא"צ שישום ל"א סלע ודינר ר"ל לפי שומת הנועדים שם ודו"ק: +
רש"שרש"י (במשנה) ד"ה ילקח וד"ה אוכל. נ"ל דצ"ל הד"א: תד"ה ה"ג. עי' מה שהקשה המהרש"א. ול"נ דלענין ירושה ל"מ למיתני יתר עליו הבעל שהרי בה יש ג"כ יתרון לאב מבעל שיורש בראוי כבמוחזק משא"כ בבעל עי' תור"ע לעיל אות נ"ו ועמש"כ בס"ד בזבחים (ג) בתד"ה הכותב. ועמש"כ בס"ד בב"ב (קיד ב) בד"ה גמרא: תד"ה בזמן. ונפגם הוא עצמו עמה. אולי ר"ל שגם הבעל נפגם ונבזה בעיני הבריות שרואים שהוא חי עם אשה שפצעים בפניה. ובהעתקת התוי"ט דבריהם נשמטו תיבות אלו: +
הגהות יעב"ץלישנא מעליא כדכתיב אכלה כו'. נ"ב הו"ל לאתויי קרא דאורייתא (בראשית ל"ט) הלחם אשר הוא אוכל דקדים. ולשנא דמעלי ודאי. אלא משום דהאי מפרש בהדיא. אע"ג דההוא נמי מוכח טובא מקרא אחרינא דכתיב בההוא ענינא ולא חשך ממני מאומה וגו': תד"ה ר'א. אפי' גמל וספן. נ"ב כשהוא עמה בבית. אע"ג דעונתה לששה חדשים כשפורש מביתו: +
גליון הש"ס - רבי עקיבא איגרגמ' ת"ר מותר מזונות. עי' נזיר דף כד ע"ב תוס' ד"ה שקמצתה: +
פני יהושעמציאת האשה פרק ששי מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה. וכתב הרא"ש בשם רבינו מאיר הלוי ז"ל דהא דמציאת האשה לבעלה היינו בניזונית דוקא אבל באינה ניזונית תיהוי לה איבה ואיבה והשיג עליו הרא"ש ז"ל דלא דק דהא לא משכחת אשה שאינה ניזונית אלא באומרת איני ניזונית ואיני עושה וכיון דברשות קעבדה חיישינן לאיבה ומציאתה לבעלה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על השגת הרא"ש ז"ל דנהי דברשות קא עבדא. אפ"ה יפה כתב הרמ"ה ז"ל דכיון דלא תקנו מציאת אשה לבעלה אלא דלא תיהוי לה איבה ולא יהיב לה מזונות וכיון דבלא"ה אינה ניזונת ממנו שאמרה איני ניזונית ואיני עושה א"כ למה יהא מציאתה לבעלה וזה שכתב תיהוי לה איבה ואיבה והיינו איבה דמזונות והנראה מזה דהרא"ש ז"ל סובר דהא דאמרינן שתקנו מציאת אשה לבעלה משום איבה לאו משום איבה דמזונות אלא משום איבה דקטטה כמ"ש התוספות פ' נערה דף מ"ז וכן נראה מלשונם בשמעתין בד"ה מציאתה כהעדפה כפי מסקנתם בסוף הדבור וכמו שאבאר בעזה"י אבל מ"מ אין בזה השגה על הרמ"ה ז"ל דהא מבואר מלשונו בהדיא שמפרש משום איבה דהיינו איבה דמזונות וכמו שפירש"י בר"פ אלמנה ניזונת וכדמשמע להו נמי להתוס' מעיקרא בד"ה מציאתה כהעדפה וא"כ יפה כתב דתיהוי לה איבה ואיבה. ועוד נ"ל דאפילו אי סבר הרא"ש ז"ל נמי דאיבה היינו איבה דמזונות אפ"ה משיג שפיר על הרמ"ה ז"ל משום דהרא"ש ז"ל סובר דנהי דהאשה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה אפ"ה אם תחזור בה לאחר זמן ולהיות ניזונת ועושה הרשות בידה כשיטת כמה פוסקים וא"כ יפה כתב דכיון דברשות קא עבדה חיישינן לאיבה. והיינו לענין אם תחזור בה אח"כ. משא"כ הרמ"ה ז"ל לשיטתו שכתב בהדיא במקום אחר דהאשה שאמרה פעם אחת איני ניזונית ואיני עושה שוב אינה יכולה לחזור בה וא"כ יפה כתב ג"כ כאן דתו ליכא למיחש לאיבה כן נ"ל ועיין מה שאפרש בזה עוד בסוגיא דשמעתין ולכאורה נראה מסידור לשון המשנה כשיטת הרא"ש ז"ל דיש לדקדק בהא דקתני מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה ואיפכא הו"ל למיתני מעשה ידיה ומציאתה לבעלה והוי שפיר לא זו אף זו דהא מעשה ידיה פשיטא טפי דעיקר תקנתא הוא כדאיתא בשמעתין ונהי דבמתניתין דלעיל פ' נערה נמי נקיט להו כהאי סידרא היינו משום דלענין זכיית האב אפשר דמציאתה פשיטא טפי דהא אפילו במציאת בנו הסמוך על שלחנו זוכה. משא"כ במעשה ידיו. אבל הכא הו"ל למיתני איפכא. אבל לשיטת הרא"ש ז"ל איכא למימר דמש"ה נקיט ברישא מציאתה דהוי מילתא דפסיקא אפילו בדלא מיתזנא משא"כ במעשה ידיה לא פסיקא ליה אלא בניזונת. מיהו לשיטת הרמ"ה ז"ל נמי איכא למימר דכיון דבכלל מעשה ידיה הוי נמי העדפה ואפשר דאפילו העדפה ע"י הדחק לדברי הפוסקים כרבנן דר"ע א"כ הוי שפיר לא זו אף זו כן נ"ל ודו"ק: קונטרס אחרון רש"י בד"ה וירושתה אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה כו' עכ"ל. לכאורה יש להקשות א"כ אמאי תני כלל וירושתה הו"ל למיתני סתמא והוא אוכל פירות בחייה והכל בכלל כדקתני נמי בפרק נערה ולכאורה היה נראה לי דאשמעי' רבותא דלא תימא דוקא בנכסים שהיה לה בשעת נישואין זוכה בפירות נכסי מלוג ולא במה שנפלו לה בעודה תחתיו קמל"ן דאפילו מה שנפלו לה עכשיו בירושה נמי אוכל פירות וכן מצאתי גם כן בחידושי הריטב"א ואין להקשות א"כ מאי פריך בגמרא פשיטא דאפ"ה מקשה שפיר דלקושטא דמילתא כיון דקתני לעיל בפרק נערה סתמא אוכל פירות בחייה פשיטא דהכל בכלל. אלא דאכתי קשיא לי איפכא דלקמן בפ' האשה שנפלו מבואר דאדרבה לעולם יש לבעל יותר זכייה בנכסים שנפלו לה בעודה תחתיו עיי"ש. לכך נלע"ד דודאי לאו לרבותא אשמעי' הכי. אלא דמילי מילי קתני במתניתין. דהא אפילו במציאתה ומעשה ידיה ע"כ לא איירי אלא במה שזכתה בעודה תחתיו. דמציאתה ומעשה ידיה דקודם נישואין לא הוי לבעל אלא נכסי מלוג בעלמא שאוכל הפירות אע"כ דלאחר נישואין איירי וקתני דהכל שלו. משא"כ בירושתה אף שנפלו לה בעודה תחתיו אפ"ה לא זכה בקרן אלא בפירות בלבד ולשיטת הרמב"ם ז"ל יתיישב יותר שהוא כתב שבושתה ופגמה שלה זימנין דאין הבעל אוכל פירות כגון היכא שחבל בה בעצמו וא"כ א"ש טפי דבירושתה פסיקא ליה דלעולם הבעל אוכל פירות משא"כ בבושתה ופגמה לא פסיקא ליה ומש"ה קתני לה בסוף: תוספות בד"ה ה"ג בושתה ופגמה שלה ור"ת הגיה בספרו שלו כו' עכ"ל. נראה דמה שהגיה ר"ת בתחלה שלו. והיינו משום אתקפתא דרב חנן בר רבא לקמן בשמעתין אלא מעתה בייש סוסתו של חבירו. דלגירסת הספרים שלנו צ"ל דאליבא דריב"ב פריך ומלישנא דגמרא משמע לכאורה דאפיסקא דת"ק קאי. ועוד דלריב"ב לא מקשה מידי. כיון דמסיק להדיא דנוטל מחלק האשה. וכמו שהקשו לקמן בתוספות. משא"כ אליבא דת"ק אפשר דמקשה שפיר משום דלא משמע ליה שום סברא דבושתה ופגמה תקנו לו משום איבה דלא שייך איבה בזה דצערא דגופא הוא ולפחות היה ראוי שיאמר דהקרן שלה והבעל אוכל פירות אלא ע"כ הוי משמע ליה שהבושת ופגם שייך ממש לבעל ומקשה שפיר אלא מעתה בייש כן היה נראה לר"ת מעיקרא ואחר כך חזר בו כן נ"ל: בד"ה שלה למ"ד בהחובל כו' ינתן הכל לעבד כו' עד סוף הדיבור. ונראה דהתוספות כאן סברי כשיטת וגירסת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דגרסי בהחובל במימרא דרבא ינתן הכל לעבד. אבל התוספות בפרק החובל כתבו להדיא דליתא להאי גירסא אלא דגרסינן במימרא דרבא ינתן הכל לרב. והיינו בשבת גדולה לענין פירות לחוד ושבת קטנה לגמרי וא"כ לפ"ז אליבא דרבא שם נמי צריך לחלק בין עבד לאשה כדמסקו הכא אליבא דאביי. ובעיקר דבריהם דפשיטא להו דכל השבת לאשה אע"ג דלא קתני לה במתני' אפ"ה לישנא דמתני' הכי משמע דהכל שלה כי היכי דלא קתני נמי דצער ורפוי שלה וכמ"ש הרא"ש ז"ל אלא דלא איצטריך למיתני אלא בושתה ופגמה לאפוקי מדריב"ב דפליג. ועיין בלשון הרא"ש. משא"כ אי הוי שום זכייה לבעל בשבת הו"ל למיתני בהדיא כן נ"ל בכוונתן. אבל בחידושי הריטב"א ז"ל כתב דשבת קטנה לבעל ובכלל מעשה ידיה הוא. וכן בש"ע א"ע סי' פ"ג בלי שום חולק. ונראה דסברת התוס' לחלק בין עבד לאשה היינו דבאשה כיון דחולה היא לאו בת מלאכה היא משא"כ בעבד אם חלה חייב להשלים מש"ה הוו לרבו ועיין בחידושינו בפרק החובל: קונטרס אחרון +
הפלאהשם ע"ב גמרא עני חמשים זוז תנא ליה עיין מ"ש בזה לקמן דף ס"ז ע"א: שם ת"ר מזונות וכו' הא דלא מקשה על מתניתין דנקיט והשחקי שלה דבמתניתין יש לומר דהשוחקי' היינו שצמצמה ולא לבשה אותם בכל פעם ושמרה אותם יותר מדרך העולם דבהא בודאי שייך לה ואף במזונות כה"ג אם דחקה עצמה וצימצמה באכילת המותר שלה וכמ"ש הב"ש להדיא סימן עיין ס"ק י"ח במכרה למזונות ודחקה עצמה המעות שלה ולכאורה קשה עליו מברייתא זו דקתני מותר מזונות לבעל וצ"ל דהכא פירש"י כגון אשה שמזונות האמורי' במשנתינו עודפי' לה שאינה רעבתנית והיינו שלא דחקה עצמה כלל ואכלה כדרכה שאין הבעל מחיוב ליתן לה יותר מדרך אכילתה אבל מה שדחקה עצמה וצימצמה מן הראוי לה המותר שלה וממילא ז"ל דברייתא דנקט מותר בלאו שלה היינו ע"כ דומי' דמות' מזונות דמיירי בלא צימצמה משאר בני אדם מ"מ המותר בלאות אף שהדרך הוא להשתייר כן אפ"ה הוא שלה ועל זה מקשה מותר בלאות למה לה דמה"ת יתקנו רבנן שהיא שלה במה שהדרך להשתייר יותר מתקנת מזונות א"כ מסוגיא זו ראיה לדברי הב"ש. ולפי זה יש לומר דבאלמנה אף דנקטינן דמותר כסות ליורשים מ"מ אם דחקה עצמה יותר מן הראוי יש לומר דהוא שלה. ועיין קונטרס אחרון: תוס' ד"ה ר' אשי אמר וכו' וכן משמע קצת מדלא. מסיי' הש"ס ות"ח מאפיל בטליתו כדאמרינן בשבת דף פ"ו ע"כ צ"ל משום דמיירי דוקא באינו ת"ח דהיינו דקמ"ל דחזר עונתו לכל שבת ובספר ש"מ כתב בשם תר"י דכמה רבני צרפת חולקים וסוברים דמתניתין מיירי דוקא בת"ח לבד ולכאורה קשה עליהם דא"כ ע"כ גם רשב"ג מיירי בת"ח ומאי מקשה דהא ת"ח מאפיל בטליתו ושרי. וצ"K דס"ל כמ"ש הרמב"ם הביאו הב"ח בא"ח סימן ר"מ דלא התירו לת"ח אלא בעת צורך גדול. כתב המ"א דמסוגיא זו משמע דמאפיל דוקא אבל בבית אפל מותר לכתחלה. והיינו דאף בת"ח א"ל דיקבע עונתו ביום על ידי האפלת טלית. וצריך לשנויי בבית אפל דמותר לכתחלה. ולכאורה משמע לשיטת התוס' דר' נחמן נמי דס"ל לדינא כר' אשי דאפילו גמל וספן כשמשרה על ידי שליש חוזר עונתו בכל שבת דדוחק לומר דמיירי דוקא בת"ח ועמ"ש לעיל דף ס"ב ע"ב בזה וכמ"ש התוס' לרב אשי ולכאורה נראה הטעם בזה דיש לומר דהא דהרחיקו חז"ל בגמל וספן העונה כל כך היינו משום דמסתמא ניחא לה בהרווחה דביתי' אע"ג דאמר לעיל דף נ"ו דבצערה דגופה בעונה לא מהני מחילה ואפילו ר' יהודה מודה דלא מהני תנאי מכל מקום הכא משום ריוח ביתא מהני בתחלת נשואין משא"כ כשמסרה אותה על ידי שליש דהשיעור קצוב במתניתין בעני וכן במכובד מאי נפקא לה מיני' בריוח דביתי' כיון שניזונת בפ"ע על ידי איש. ולפ"ז יש לומר דה"ה באומר לה צאי מ"י למזונותיך דגם כן לא נפקא לה מיני' בריוח דביתי' ועמ"ש במתניתין בדברי הה"מ ז"ל וק"ל ועיין מ"ש בקונטרס אחרון: שם דרש ר' עולא רבה וכו' כתב הרא"ש לעיל בפ' נערה בשם מהר"ם מרוטנבורג דאפילו יש להם נכסים שנפלו מבית אבי אמה אפ"ה חייב לזונם וכו' מדכלל מזונות האשה דנקט ומוסיפין לה על מזונות בשביל הקטן אלמא דדין אחד להם ולכאורה קשה דהא באמת דחי הש"ס הכא דילמא משום דחולה ולא מיירי כלל ממזונות הקטן וע"כ צ"ל דהא דקי"ל דהלכתא כר' עולה לאו משום סייעתא דמתניתין אלא דר' עולא באמת מסברא דידיה אמר א"כ מנ"ל להר"ם לדייק ממתניתין וצ"ל דנהי דהש"ס דחי מ"מ כיון דבאמת הלכתא כר' עולא ממילא מוקמי' מתניתין כוותי' ולא שמעי' דסתם מניקה חולה היא ונ"מ ביורשים דאי משום מזונות הקטן מוסיפין משל קטן דאינם מחויבים במזונות קטן אבל אי הוי אמרינן משום דחולה היא חייבים יורשים משלהם וכן משמע מלשון הרי"ף ז"ל שכתב ומתניתין מסייע ליה וכ"ה לשון הרא"ש בפ' נערה ותנן נמי וכו' ר"ל כיון דבאמת הלכתא היא מוקמי' כוותי' גם יש לומר דכונת הר"ם מרוטנבורג דכיון דלפי סברת הש"ס דנפקא ליה ממתניתין ע"כ צריך לומר כן. ממילא אפילו לבתר דדחי ליה סייעתא ממתניתין מ"מ הדין כן לעולא וכה"ג כתבו התוס' לעיל דף ס' ע"ב ד"ה הוילכתא וכו'. אבל אין לומר דהוכחת הר"ם לר' יהושע בן לוי הא דאמר דמוסיפין לה יין שהיין יפה לחלב משמע ליה אפילו ביש לו נכסים מדכלל בהדי מזונות דזה אינו דודאי מה שהוא צורך הנקה הוא מוטל על האב ואין ראיה לשאר מזונות תדע מדקאמר מאי לאו משום דבעי למיכל בהדי' משמע משום שאוכל אבל מגוף הנקה אין ראיה דפשיטא דאב חייב בהנקה כדקתני לעיל בברייתא דף נ"ט ע"ב דנותן לה שכרה וכופה ומניקתו וכן נלענ"ד דביורשים אף שאינם מחויבים במזונות אחיהם הקטנים פחות מבני שש ומנכין למזונותיהם מחלק ירושתם אבל מה שאלמנה חייבת בהנקת בנה כשניזונת מן היורשים נראה דאין מונין חלק הולד אבל אם צריכין ליתן שכר הנקה נראה דהוא מחלק הקטן. וק"ל: אודה ה' בכל נפשי: שזכני להשלים פרק חמישי: כן יוסיף עזרי: בפרק ששי: פרק מציאת האשה מתניתין מציאת האשה וכו'. הא דהקדים מציאה למעשה ידי' אף דמ"י עיקר טפי כדקאמר הש"ס השתא ומה העדפה וכו' ובספר פ"י כתב דמזה ראיה למ"ש הרא"ש (בשם הר"מ ונחלק עליו וס"ל) דמציאתה לבעלה אפילו באינה ניזונת דמש"ה מקדים מציאה דשכיח טפי וזה דחוק דהא דלא מתזנא מיני' היינו שאומרת איני ניזונת ואיני עושה והא גופא לא שכיח' כמ"ש התוס' לעיל דף נ"ט א"כ ממילא דמ"י שכיח טפי ויותר נלענ"ד דמציאה כולל טפי בכל הנשים אפילו בעשירה דאינה מחויבת במעשה ידיה דהא אמר לעיל בהכניסה לו שיעור ג' שפחות וה"ה ביש לו משלו. היא פטורה ממ"י ואפ,ה מציאתה שלו משום איבה דקטטה כמו שיבואר בס"ד ואף די"א גם במעשה ידיה אם עשתה אף בעשירה דידיה הוא ועיין סימן פ' וב"ש ס"ק ד' ומ"ש שם דאפשר גם בזה שייך איבה דקטטה. מ"מ אי נימא דמעשה ידיה דמתניתין מיירי בכה"ג א"ש פי דנקט מציאתה קודם דהוי לא זו אף זו כדעביד צריכתא בריש קידושין דף ה' משום דבמ"י קטרחא ואף דקאמר שם נמי איפכא במ"י משום דמתזנא מיני' לא שייך בעשירה דהא באמת פטורה מלעשות לו. אף שחייב במזונותי' א"כ מה דאם עשתה הוא של הבעל הוא חידוש טפי במעשה ידיה ממציאתה כיון דקא טרחא. ולפ"ז יש לומר עוד דמעשה ידיה כולל אפילו העדפה על ידי הדחק כדמסיק דהוי דבעל אף דטרחא וק"ל: תוס' ד"ה מציאת האשה וכו'. איידי דסליק אם היתה מניקה וכו'. אין לפרש כוונתם איידי דמיירי שם ממעשה ידיה דיותר ה"ל להביא הא דקתני במתניתין לעיל כמה היא עושה לו ותו דהא פתח במציא' ונראה לפרש דבריהם לפמ"ש התוס' לעיל דף ס"ג ד"ה ר' הונא וכו' וז"ל וכי עבדא שאר מלאכות פוחתין לה מעשיית הצמר כדתנן במתניתין מניקה פוחתין וכו'. הרי דאינה חייבת לעשות שתי המלאכות כאחד והוא דומיא דמתניתין דידן דמיירי במגבהת מציאה בשעת מלאכ' כמ"ש התוס' לקמן דף ס"ו ד"ה והא כי אתא וכו'. ואשמעינן דאפ,ה מציאתה לבעלה ובאמת בשאר מלאכות אם עושה בבת א' מיבעיא לר' פפא לקמן. וק"ל: ועמ"ש דף ס"ו בסמיכות הפרק עוד: תוס' ד"ה וירושתה וכו'. מיהו איכא למימר וכו'. לכאורה יותר הל"ל דשמעינן ליה מהא דקתני לעיל בכתובת בנין דכרין דאינן ירתין יתר על חולקיהן וכו' הרי להדיא דהבעל יורש אותה בתחלה אף דאית לה בנים ואפשר דה"א דוקא בנכסי צאן ברזל יורש אותה ולא בנכסי מלוג ומה שהקשה המהרש"א דה"ל למיתני במתניתין דהאב זכאי וכו'. דיתר עליו הבעל בירושה כשיש לה בנים יש לומר כפשטי' דכיון דמתניתין מיירי שם בזכי' שיש לו בבתו בשעיין נערות ולא משכחת שתלד בנערות כדאיתא בש"ס לעיל דף ל"ט אף דאכתי המ"ל יתר הבעל לענין בעלי חובת דידה דכובין מנכסימן לאחר מיתה כמ"ש התוס' דף ל"ח ע"ב ד"ה יש בגר וכו' משא"כ בבעל אין בעלי חובות דידה יכולים לגבות מנכסים לאחר מיתתה דהרי אפילו מכרה בחיי הבעל מוציא מיד הלקוחות כתקנת אושא מיהו לפמ"ש התוס' לעיל דף נ' דלמ"ד דקנין הפירות כקנין הגוף לא צריכא לתקנת אושא ויש לומר דמתניתין אתיא כוותי' דהוא פלוגתא דתנאי בב"ק א"כ הוא בכלל יתר עליו הבעל שאוכל פירות ואפילו למ"ד דלאו כקנין הגוף דמי אין כל כך קושיא דהרי פלוגתא דתנאי הוא בב"ק ואתיא מתניתין כתנא דס"ל כקנין הגוף (ותו דבל"ז אין קושיא כל כך מתקנת אושא דהא משמע לקמן דף ע"ח דלא קתני תקנת אושא במתניתין דקאמר לימא תנינא לתקנת אושא במתניתין) ובזה יש להבין לשון המשנה זו דקתני וירושתה הוא אוכל פירות ולא קתני יורשה ואוכל פירות אלא דהא גופא קמ"ל דירושתה יש לו בה זכיה מחיי' משום קנין פירות כקה"ג ונפקא מיני' להוציא מיד הלקוחות ואפ"ה פריך שפיר דכל זה נשמע ממתניתין דלעיל. וק"ל: תוס' ד"ה בושתא וכו'. ולפ"ז הא דבעי וכו'. נראה דמשמע להו דאף בזמן שבסתר אפ"ה ס"ל לת"ק דהכל שלו מדלא מחלק כמו ריב"ב דאל"כ לא הוי מקשו מידי אך לכאורה היה נראה דטעמא דת"ק דבושתה ופגמה הוא שלו לאו מטעם דאיהו שייך בגווה וזילותא דידיה הוא דיש לומר דלא שייך לפלוגי בהא עם ר"י ב"ב דודאי עיקר זילותא דידה הוא בזמן שבדתר וכ"ש בפגם אין שייך לומר שיהא הכל לבעל בנזק שהוא בגופה אלא דס"ל לת"ק דהוי דבעל כמו מציאתה משום איבה ומינה קא זכי א"כ יש לומר לדעת הר"מ ז"ל שהביא הרא"ש דהיינו דוקא בנזונות כמו במציאה ויש לומר דבב"ק מיירי באינה ניזונת וק"ל: תוס' ד"ה שלא וכו'. למ"ד וכו' דהכא נמי הכל לאשה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וכו'. והא דלא נקט בהדיא במתניתין בדברי ת"ק שילקח בהן קרקע וכו': כמו ריב"ב היינו משום דלא דמי הני פירות למאי שתקנו חז"ל פירות לבעל תחת פירקונה תדע דהא בעבד עברי אין לאדון פירות בנכסי העבד ואפ"ה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אלא בכלל מעשה ידיה הוא כמו בע"ע ואפילו באב יש לו בזה פירות כדמשמע בדברי התוס' לעיל דף מ"ג ע"ב ד"ה חבלות וכו': משא"כ בדברי ריב"ב נקט הוא אוכל פירות הוא בכלל תקנת חכמים המחלק שלה ונ"מ דמועיל בו אם סילק עצמו מפירות באופן המועיל כדלקמן ר"פ הכותב א"נ דנ"מ אם יכולה למחול קודם שנודע לבעל (ועיין קונטרס אחרון בסימן פ"ג) ומ"ש התוס' דיש לחלק יש לומר כפשטי' משום דבעבד ידוע זמנו לשש שנים שייך בו שבת קטנה משא"כ באשה דיכולה לומר למחר. איני ניזונת ואיני עושה וגם הבעל יכול לגרשה למחר לא תקנו לו שבת אלא שיאכל הפירות כל זמן שהיא ניזונת. וק"ל |