כתובות סה ע"ב

הַאי תַּנָּא שְׁלִיחַ עַרְטִלַאי וּרְמֵי מְסָאנֵי אֲמַר לֵיהּ תַּנָּא בִּמְקוֹם הָרִים קָאֵי דְּלָא סַגִּיא בְּלָא תְּלָתָא זוּגֵי מְסָאנֵי וְאַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן דְּנִיתְּבִינְהוּ נִיהֲלַהּ בַּמּוֹעֵד כִּי הֵיכִי דְּנֶיהְוֵי לַהּ שִׂמְחָה בְּגַוַּיְיהוּ
וְכֵלִים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז אָמַר אַבָּיֵי חֲמִשִּׁים זוּזֵי פְּשִׁיטֵי מִמַּאי מִדְּקָתָנֵי בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל אֲבָל בִּמְכוּבָּד הַכֹּל לְפִי כְּבוֹדוֹ וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חֲמִשִּׁים זוּז מַמָּשׁ עָנִי חֲמִשִּׁים זוּז מְנָא לֵיהּ אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ חֲמִשִּׁים זוּזֵי פְּשִׁיטֵי
וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ לֹא חֲדָשִׁים וְכוּ' תָּנוּ רַבָּנַן מוֹתַר מְזוֹנוֹת לַבַּעַל מוֹתַר בְּלָאוֹת לָאִשָּׁה מוֹתַר בְּלָאוֹת לָאִשָּׁה לְמָה לַהּ אָמַר רַחֲבָה שֶׁמִּתְכַּסָּה בָּהֶן בִּימֵי נִדָּתָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַּנֶּה עַל בַּעְלָהּ
אָמַר אַבָּיֵי נָקְטִינַן מוֹתַר בְּלָאוֹת אַלְמָנָה לְיוֹרְשָׁיו הָתָם הוּא דְּלָא תִּתְגַּנֵּי בְּאַפֵּיהּ הָכָא תִּתְגַּנֵּי וְתִתְגַּנֵּי
נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶּסֶף וְכוּ' מַאי אוֹכֶלֶת רַב נַחְמָן אָמַר אוֹכֶלֶת מַמָּשׁ רַב אָשֵׁי אָמַר תַּשְׁמִישׁ
תְּנַן אוֹכֶלֶת עִמּוֹ לֵילֵי שַׁבָּת בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר אֲכִילָה הַיְינוּ דְּקָתָנֵי אוֹכֶלֶת אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר תַּשְׁמִישׁ מַאי אוֹכֶלֶת לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא כְּדִכְתִיב אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן
מֵיתִיבִי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אוֹכֶלֶת בְּלֵילֵי שַׁבָּת וְשַׁבָּת בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר אֲכִילָה הַיְינוּ דְּקָתָנֵי וְשַׁבָּת אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר תַּשְׁמִישׁ תַּשְׁמִישׁ בְּשַׁבָּת מִי אִיכָּא וְהָאָמַר רַב הוּנָא יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵן וְאֵין מְשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶן בַּיּוֹם הָאָמַר רָבָא בְּבַיִת אָפֵל מוּתָּר
וְאִם הָיְתָה מְנִיקָה דָּרֵשׁ רַבִּי עוּלָּא רַבָּה אַפִּיתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין אָדָם זָן אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים אֲבָל זָן קְטַנֵּי קְטַנִּים
עַד כַּמָּה עַד בֶּן שֵׁשׁ כִּדְרַב אַסִּי דְּאָמַר רַב אַסִּי קָטָן בֶּן שֵׁשׁ יוֹצֵא בְּעֵירוּב אִמּוֹ
מִמַּאי מִדְּקָתָנֵי הָיְתָה מְנִיקָה פּוֹחֲתִין לָהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמוֹסִיפִין לָהּ עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ מַאי טַעְמָא לָאו מִשּׁוּם דְּבָעֵי לְמֵיכַל בַּהֲדַהּ וְדִלְמָא מִשּׁוּם דְּחוֹלָה הִיא
אִם כֵּן לִיתְנֵי אִם הָיְתָה חוֹלָה מַאי אִם הָיְתָה מְנִיקָה וְדִלְמָא הָא קָא מַשְׁמַע לַן דִּסְתַם מְנִיקוֹת חוֹלוֹת נִינְהוּ אִיתְּמַר אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מוֹסִיפִין לָהּ יַיִן שֶׁהַיַּיִן יָפֶה לְחָלָב
הֲדַרַן עֲלָךְ אַף עַל פִּי
מַתְנִי' מְצִיאַת הָאִשָּׁה וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְבַעְלָהּ וִירוּשָּׁתָהּ הוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ בּוֹשְׁתָּהּ וּפְגָמָהּ שֶׁלָּהּ
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר בִּזְמַן שֶׁבַּסֵּתֶר לָהּ שְׁנֵי חֲלָקִים וְלוֹ אֶחָד וּבִזְמַן שֶׁבַּגָּלוּי לוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים וְלָהּ אֶחָד שֶׁלּוֹ יִנָּתֵן מִיָּד וְשֶׁלָּהּ יִלְקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת
גְּמָ' מַאי קָא מַשְׁמַע לַן תְּנֵינָא הָאָב זַכַּאי בְּבִתּוֹ בְּקִידּוּשֶׁיהָ בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבְבִיאָה זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ מְקַבֵּל אֶת גִּיטָּהּ וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ נִישֵּׂאת יָתֵר עָלָיו הַבַּעַל שֶׁהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ
בּוֹשְׁתָּהּ וּפְגָמָהּ אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא וְרַבָּנַן
תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרָבָא מְצִיאַת הָאִשָּׁה לְעַצְמָהּ רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר לְבַעְלָהּ אֲמַר לֵיהּ הַשְׁתָּא וּמָה הַעֲדָפָה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סה - ב

וכי האי תנא דמשנתנו, שליח [מופשט] ^[1] ערטלאי ורמי מסאני [מופשט הוא מבגדיו והולך ערום, ואילו מנעלים נועל הוא לרגליו]!?

אמר ליה אביי לרב פפא: תנא דמשנתנו במקום הרים קאי, עוסק הוא באשה שגרה במקום הרים, דלא סגיא בלא תלתא זוגי מסאני [שאי אפשר לה בלא שלש זוגות נעלים בכל שנה]. אבל לבגדים חדשים אין היא נזקקת אלא משנה לשנה.

ואגב אורחיה [ודרך אגב] קא משמע לן התנא, דניתבינהו ניהלה במועד כי היכי דניהוי לה שמחה בגוייהו [שיחדש את מנעליה במועד כדי שתהיה לה שמחה בהם]. ^[2]

שנינו במשנה: וכלים של חמשים זוז משנה לשנה:

אמר אביי: חמשים זוז ששנינו הם חמשים זוזי פשיטי [זוזי מדינה] שהם שמינית שבכסף צורי.

ממאי, מנין שאין הכוונה לכסף צורי?

ומפרשינן: מדקתני בסיפא דמשנתנו: במה דברים אמורים בעני שבישראל, אבל במכובד הכל לפי כבודו. הרי שמשנתנו בעני שבישראל היא עוסקת -

ואי סלקא דעתך ש"חמשים זוז" הינם חמשים זוז ממש, של כסף צורי, שהוא יקר מאד, הרי עני - חמשים זוז מנא ליה!? מנין יש לו לעני שבישראל חמשים זוז כדי ליתן לה בגדים בערך זה!?

אלא ודאי שמע מינה: חמשים זוזי פשיטי.

שנינו במשנה: ואין נותנין לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים, אלא נותן לה כלים של חמשים זוז בימות הגשמים והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה, והשחקים שלה:

תנו רבנן:

מותר מזונות - כגון אשה שאינה רעבתנית ואינה צריכה את כל השיעור המבואר במשנתנו - הרי הוא חוזר לבעל.

מותר בלאות - לאשה, וכמו ששנינו במשנתנו: והשחקים שלה.

ותמהה הגמרא: מותר בלאות לאשה - למה לה? כלומר: למה הן שלה, והרי כיון שנותן לה כלים חדשים, למה לא תחזיר את השחקים לבעל!?

אמר רחבה: לפי שמתכסה בהן, בשחקים, בימי נדתה, כדי שלא תתגנה על בעלה אם תלבש בימי טהרתה את אותן הבגדים שהיא לובשת בימי נדותה. ^[3]

אמר אביי: נקטינן [קבלה היא בידינו]: אף שמותר בלאות של אשה הניזונית מבעלה הן שלה, מכל מקום מותר בלאות אלמנה שקיבלתם מן היורשים - שהן חייבים ליתן לה כלים חדשים של חמשים זוז משנה לשנה מן הנכסים שירשו מאביהם - הרי הן חוזרים ליורשיו. ^[4]

וטעם החילוק בין מותר בלאות של אשה הניזונית מבעלה לאשה הניזונית מן היתומים הוא:

כי התם - באשה הניזונית מבעלה - הטעם ששלה הן, הוא משום דלא תתגני באפיה [לא תתגנה בעיני בעלה], וכמבואר לעיל.

אבל הכא - שהיא ניזונית מן היתומים - תתגני ותתגני.

שנינו במשנה: נותן לה מעה כסף לצורכה, ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת:

מפרשת הגמרא: מאי "אוכלת"?

רב נחמן אמר: אוכלת עמו ממש בליל שבת, ולא ישרנה על ידי שליש.

רב אשי אמר: "אוכלת" היינו תשמיש, ואפילו אם הוא גמל או ספן שאינה חייב בעונה פעם בשבוע, מכל מקום כיון שמשרה אותה על ידי שליש, צריך לפוקדה מלילי שבת ללילי שבת. ^[5]

ומקשה הגמרא מהלשון דתנן במשנתנו: "אוכלת" עמו לילי שבת!

בשלמא למאן דאמר "אכילה ממש", היינו דקתני "אוכלת".

אלא למאן דאמר דהיינו "תשמיש", אמאי נקט "אוכלת"!?

ומתרצת הגמרא: לישנא מעליא היא [לשון נקיה היא]. וכמו שמצינו דכתיב: "אכלה [זינתה] ומחתה פיה, ואמרה לא פעלתי און"

מיתיבי מהא דתניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אוכלת עמו בלילי שבת, ושבת ביום!

בשלמא למאן דאמר "אוכלת" היא אכילה ממש, היינו דקתני "ושבת".

אלא למאן דאמר "אוכלת" היינו תשמיש, תיקשי: וכי תשמיש בשבת ביום מי איכא!?

והאמר רב הונא: ישראל קדושים הן, ואין משמשין מטותיהן ביום!?

ומשנינן: האמר רבא: בבית אפל מותר. ^[6]

שנינו במשנה: ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה:

דרש רבי עולא רבה, אפיתחא דבי נשיאה [על פתחו של בית הנשיא]:

אף על פי שאמרו: אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים -

אבל זן האב את בניו ואת בנותיו כשהן קטני קטנים, וכופין אותו על כך. ^[7]

ומפרשת הגמרא את דברי עולא: עד כמה קרויים הבנים קטני קטנים שיהא חייב אביהם לזונם? עד בן שש, וכדרב אסי!

דאמר רב אסי: קטן עד בן שש יוצא בעירוב תחומין של אמו, נגרר הוא אחר העירוב של אמו, והיא מוליכתו עמה לאותו צד שהיא הניחה את עירובה, ואפילו אם אביו הניח עירוב לצד אחר. והטעם, משום שהוא צריך לאמו, והטילוהו חכמים אחר אמו.

הרי למדנו שעד שש צריך הוא לאמו, ולפיכך כשם שהבעל זן את אשתו, כך הוא זן את בנה עמה.

ממאי, מנין אנו לומדים שצריך אדם לזון את בניו כשהן קטני קטנים?

מדקתני במשנתנו: ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה, ומוסיפין לה על מזונותיה

ומאי טעמא מוסיפין על מזונותיה?

לאו, האם לא משום דבעי למיכל בהדה [שבנה צריך לאכול עם אמו]. ומה ששנינו "מינקת", לאו דוקא הוא, אלא כל שבנה עמה! ^[8]

ומקשינן על הראיה ממשנתנו: ודלמא לכן מוסיפין על מזונותיה משום דחולה היא!?

ומיישבת הגמרא את הראיה: אם כן - שהטעם הוא משום שהיא חולה - ליתני במשנתנו: אם היתה "חולה".

מאי, מדוע נקט התנא "אם היתה מניקה"!?

אלא ודאי, משום שצריך בנה לאכול יחד עמה.

ודוחה הגמרא את הישוב, וממילא את הראיה:

ודלמא, הא קא משמע לן משנתנו: דסתם מניקות, חולות נינהו!?

איתמר, מה הוא מוסיף לה? -

אמר רבי יהושע בן לוי: מוסיפין לה למינקת יין, מפני שהיין יפה לחלב.

הדרן עלך פרק אף על פי

הערות

^[1] "והפשיט את העולה" מתרגמינן "וישלח". רש"י. כלומר: איך אפשר שצריך ליתן לה מנעלים חדשים בכל מועד ומועד, ואילו בגדים אינו נותן לה אלא משנה לשנה, והרי כשם שאדם נועל נעלים כך לובש הוא בגדים, ויחדש להם אותה כל מועד כמו את המנעלים.

^[2] משמע מלשון הגמרא, שלא הוצרכנו לומר "אגב אורחיה" אלא לפי תירוץ הגמרא. והיינו, משום שבתחילה סברה הגמרא שכל סיבת חידוש הנעלים אינה אלא משום שמחת המועד [ולכן הקשתה הגמרא, אם נעלים הוא מחדש לה למה לא יחדש גם את בגדיה, שכך צריכה היא את זה כמו זה], ורק לפי תירוץ הגמרא שאין הוא חייב לחדש את נעליה כשם שאינו מחדש את בגדיה, ואת הנעלים הוא מחדש משום שנתבלו, אם כן בהכרח שכוונת המשנה היא, שאם ממילא מחדש הוא את מנעליה טוב יעשה שיחדשם במועד כדי לשמחה.

^[3] ואף על גב שהוא אומר שלא איכפת לו אם תתגנה בעיניו, ובלבד שתחזיר לו את מותר הבלאות, אין שומעין לו, ובטלה דעתו אצל כל אדם. ריטב"א.

^[4] ובדין מותר המזונות של אלמנה למי הן - נחלקו בדבר הראשונים, הביאם הר"ן, וראה גם בריטב"א.

^[5] תוספות. וכתב הריטב"א, שמסתבר כי אף למאן דאמר "אוכלת ממש", היינו שצריך הוא גם לאכול עמה מלבד עונה. ראה שם.

^[6] מסוגיא זו הוכיח המגן אברהם [סימן רמ] שיכול הוא לשמש בבית אפל לכתחילה, והיינו מדקתני ואוכלת עמו לילי שבת ושבת, ומוקמינן לה בבית אפל. ואולם ראה בריטב"א כאן, שכתב: איכא למידק, נהי דמותר לעת הצורך, למה מחייבו רבן שמעון בן גמליאל בכך! ? ויש לומר, דמיירי בטיילין או בפועלין שעונתן שתים בשבוע, וסבר רשב"ג דאע"ג דקבלה עליה להשרות על ידי שליש ושתהא אוכלת עמו בלילי שבת, אין לו למעט מעונתה כל מה שאפשר ונותן לה שתי עונות לתשמיש לילי שבת ושבת; וכך כתבו הרמב"ן והרשב"א, וראה בגמרא לעיל נו א, ומה שנכתב בהערות שם.

^[7] תוספות.

^[8] הקשה הריטב"א: אי משום הא, ליתני "בזמן שבנה עמה", מאי "אם היתה מניקה"! ? ויש לומר, שנקט "מניקה" משום דבעי למיתני שפוחתין לה מעשה ידיה, דליכא למימר הכי אלא במניקה.

פרק שישי - מציאת האשה

פתיחה

לעיל [בדף מו ב] נתבארו הזכויות של הבעל כלפי אשתו, ובין השאר התבאר כי הבעל זוכה במציאתה של אשתו, ובמעשי ידיה.

משנתנו, לאחר שהיא פותחת בהלכות שנשנו לעיל, עוסקת בשאלה האם זכאי הבעל בתשלומי חבלתה של אשתו. שהרי שנינו במסכת בבא קמא [פג ב] שהחובל בחברו, חייב עליו משום חמשה דברים: נזק, צער, ריפוי, שבת [תשלום על הפסד האפשרות לעבוד ולקבל על כך שכר, בזמן המחלה], ובושת. ומעתה יש לדון, למי שייכים הבושת והנזק של האשה.

מתניתין:

א. מציאת האשה, ומעשה ידיה ^[1] - שייכים לבעלה.

ב. וירושתה ^[2] - ילקח בה קרקע, והוא אוכל פירות בחייה. וכמו אכילת הפירות של שאר נכסי מלוג. ואם יגרשנה או ימות בחייה - הקרן שלה.

ג. ואם חבל בה אדם, והתחייב לה חמשה דברים, שהם - נזק, צער, שבת, בשת, וריפוי:

תשלומי בושתה ופגמה ^[3], שלה הם, וילקח בהם קרקע, והבעל אוכל את פירותיה. ^[4] רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שביישה בסתר ^[5], או פגמה במקום שאין נמאסת על הבעל ואינו סובל כל כך -

לה, לאשה, יינתנו שני חלקים מתשלומי הנזק או הבושת, ולו, לבעל, יינתן חלק אחד ^[6].

ובזמן שבושתה הוא בגלוי, או פגמה במקום שנמאסת על הבעל, וגם הוא סובל מכך, יינתנו לו שני חלקים, ולה יינתן חלק אחד ^[7].

ומסיימת המשנה: החלק שלו, ינתן לו מיד.

ואילו החלק שלה, ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות. ואם יגרשנה, או ימות בחייה - הקרן שלה. ואם תמות היא בחייו - יורשה.

גמרא:

שנינו במשנה: מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה.

ומקשה הגמרא: מאי קא משמע לן?

הלא כבר תנינא לדינים אלו לעיל [בדף מ ב]: האב זכאי בבתו בקידושיה, בכסף, בשטר ובביאה. זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה. מקבל את גיטה, ואינו אוכל פירות בחייה. נישאת - יתר עליו הבעל, שהוא אוכל פירות בחייה.

ואם כן, מדוע חוזר התנא ושונה הלכות אלו כאן?

ומשנינן: דין בושתה ופגמה, איצטריכא ליה לתנא לומר, כדי להשמיע לנו את פלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן, שנחלקו בדבר. ואגב כן שנה התנא שוב את שאר הדינים שנשנו כבר לעיל.

תני תנא קמיה דרבא [שנה אחד האמוראים ברייתא לפני רבא]: מציאת האשה, לעצמה. רבי עקיבא אומר: לבעלה.

אמר ליה רבא: לא יתכן שרבי עקיבא סובר שמציאת האשה לבעלה,

שהרי השתא, ומה "העדפה" [אם עשתה האשה מלאכה יותר ממה שפסקו לה חכמים שהיא חייבת לעשות לבעלה],

הערות

^[1] ויש לדון, האם מעשי ידיה קנויים מתחילתן לבעל, או שהיא קונה אותן ואחר כך זוכה בהם הבעל ממנה. בגמרא בבבא מציעא (י"ב) מבואר שלעניין מציאה הבעל זוכה מידי האשה. ואין המציאה קנויה לו מתחילתה. ובתוספות לקמן (סו א ד"ה מציאתה) מבואר שמציאה ומעשי ידים חד דינא הם. ונפקא מינה, לענין חיוב "שבת", שהרי כתבו התוספות בסוגייתנו שחיוב שבת הוא לאשה. אך הרשב"א חלק עליו, וכתב שחיוב שבת שייך לבעל, כיון שמעשה ידיה שלו. ונראה לומר, שמחלוקתם תלויה בחקירה הזאת. אם נאמר שגדר מעשה ידים מעיקרן הם של הבעל, אם כן כשחבל ומנע מעשה ידים, הזיק את הבעל. ולכן יתן את תשלום ה"שבת" לבעל. אך אם הבעל זוכה את מעשה הידים מיד האשה, הרי מניעת מעשה ידיה הזיקה את האשה, וחייב לתת לה את השבת. קובץ שיעורים.

^[2] בפשטות הכוונה - שאם נפלה לה ירושה, הבעל זוכה באותה ירושה לענין אכילה פירות. אך ברש"י הובא באור נוסף - שאם מתה האשה בחייו של הבעל, בעלה יורשה. ולפי זה, המשך המשנה "הוא אוכל פירות בחייה", אינו מתייחס ל"ירושתה", אלא דין נוסף הוא. שאם נפלו לה נכסים בחייה הבעל אוכל פירות. ואכן יש שגרסו במשנה - "וירושתה, והוא אוכל פירות בחייה", דתרי מילי נינהו. ועיין שיטמ"ק.

^[3] פגם, היינו שיחתוך אבר מאבריה, או שיחדש מום בגופה מסבת מכות, או כל כיוצא בזה, רואין אותה כאילו היא שפחה הנמכרת בשוק, וכל מה שנפחת מדמיה זהו פגמה. פירוש המשניות להרמב"ם.

^[4] ולעניין צער - פשוט שכולו לאישה. ואילו לענין תשלום דמי ה"שבת" - הובא לעיל בהערה 1 שנחלקו הראשונים, האם נותנו לבעל, או לאישה. וריפוי - סתימת רוב הראשונים שיינתן כולו לבעל, שהרי הוא מחוייב לרפאתה. ומדייק ה"קובץ שיעורים", שבדומה לזה מי ששורף את ביתו של חברו, והיה הבית מבוטח בחברת ביטוח. ישלם המזיק את הנזק לחברת הביטוח, היות והם הניזוקים. כמו תשלומי הריפוי, שכשפצע את האשה משלם לבעלה. כיון שהוא מחוייב לרפאתה. ועיין שם שפלפל בדין זה.

^[5] התוספות פרשו, שבושת בגלוי היינו כשבייש אותה בפני רבים. ובסתר - כשביישה בינו לבינה, והיו שם רק שני עדים. אך הרמב"ם כתב - שבגלוי, היינו שהכה אותה במקום גלוי. ובסתר - שהכה אותה במקום נסתר.

^[6] אך דעת הרא"ש, שבנזק לעולם נוטלת שני חלקים. כיון שתמיד הנזק מתיחס רק אליה. ואין נפקא מינה בין בגלוי ובסתר. ועיין בים של שלמה - שדייק מדברי הרמב"ם (פרק ד' מחובל ומזיק הלכה א) שאם נגף אשה הרה ויצאו ילדיה, אין הבעל נוטל בנזק כלום, ולא כשאר חובלים שנוטל הבעל שליש מתשלומי הנזק. וביאר היש"ש, כיון שהבעל מקבל את דמי הולדות הוא אינו חולק בתשלומי הנזק של האשה. ועיין בלחם משנה.

^[7] ואם הבעל עצמו בייש או פגם את האשה, כתב הרמב"ם שחייב לשלם לה את כל הנזק והצער והבשת. ואין לבעל בהם כלום. והקשה עליו הראב"ד - למה ישלם לה את הכל, הלא הוא נוטל בשל אחרים או שליש או שני שליש, ואם כן כשחבל בה הוא עצמו למה ישלם לה את הכל? ולכן הסיק הראב"ד שמשלם לה רק שליש או שני שליש. אלא שקונסים אותו שאינו אוכל פירות. ומבאר ה"ברכת שמואל" שיסוד מחלוקתם היא, האם מה שהבעל חולק עמה בבושת, היינו משום שיש לו זכות בגופה לענין בושת ופגם. או שמא הבושת כולה של האשה אלא שהבעל זוכה ממנה. ובזה נחלקו - הרמב"ם סבר שהבשת כולה של האשה, אלא שהבעל זוכה בה מן האשה. ולכן היכן שחבל בה הוא עצמו קנסו אותו שלא יזכה, וחייב לתת לה בושת שלמה. אך הראב"ד סבר שהבעל נוטל חלק בבושת מחמת זכותו בבושת. ולכן אם חבל באשה אינו חייב לשלם לה את כל הבושת אלא לפי חלקה בלבד.

האי תנא [תנא זה] יוצר מצב מוזר של שליח ערטלאי ורמי מסאני [מופשט עירום ונועל נעליים], שהרי בגדים נותנים לה רק פעם בשנה ונעליים שלוש פעמים! אמר ליה [לו] אביי: התנא, במקום הרים קאי [עומד, מדבר], שלא סגיא [דיה] בלא תלתא זוגי מסאני [שלושה זוגות נעליים], שבהרים הם בלים מהר. ואגב אורחיה קא משמע לן [ודרך אגב השמיע לנו] דניתבינהו ניהלה [שייתן לה אותם] במועד כי היכי דניהוי [כדי שתהיה] לה שמחה בגוייהו [בהם] בחג.

א אמרנו שנותן לה כלים של חמשים זוז. אמר אביי: הכוונה היא חמשים זוזי פשיטי [זוזים פשוטים של מדינה], ששווים רק שמינית הזוז הרגיל. ממאי [ממה] מסיק הוא את זה? מדקתני [ממה ששנה] במה דברים אמורים — בעני שבישראל, אבל במכובד — הכל לפי כבודו. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר חמשים זוז ממש — עני, חמשים זוז מנא ליה [מניין לו]? שהרי עני מוגדר כמי שאין לו מאתיים זוז פשוטים, וכיצד יכול לתת חמישים זוז ממש לאשתו? אלא שמע מינה [למד מכאן] שמדובר בחמשים זוזי פשיטי [זוזים פשוטים של מדינה].

ב שנינו במשנה: ואין נותנין לה לא בגדים חדשים בקיץ ולא בלויים בחורף, אלא נותן לה חדשים בימות החורף ומשתמשת בבלאותיהם בחורף, והבגדים השחוקים שלה. תנו רבנן [שנו חכמים]: מותר מזונות שלא אכלה הם לבעל, ואינם נשארים ביד האשה. מותר בלאות — לאשה. ושואלים: מותר בלאות לאשה, למה לה בלאות אלה? אמר רחבה: שמתכסה בהן בימי נדתה, כדי שלא תתגנה על בעלה, שאם לובשת אותם בגדים הרגילים גם בזמן הנידות מתגנה היא בעיניו לאחר מכן.

אמר אביי: נקטינן [מוחזק לנו] מותר בלאות אלמנה — ליורשיו של הבעל. כי התם [שם] הוא שאמרנו שהטעם שלא תתגני באפיה [תתגנה בפניו], הכא [כאן, כשמת] — תתגני ותתגני [תתגנה ותתגנה] שהרי אין אנו צריכים לדאוג שתמצא חן בעיני היורשים.

ג שנינו במשנה שנותן לה מעה כסף ואוכלת עמו משבת לשבת. ושאלו: מאי [מה פירוש] "אוכלת" האמור כאן? רב נחמן אמר: אוכלת ממש, שסועדת אתו פעם אחת בשבוע. רב אשי אמר: הכוונה היא תשמיש.

תנן [שנינו]: אוכלת עמו בלילי שבת. בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] כי הכוונה לאכילה ממש — היינו דקתני [הוא ששנה] "אוכלת", אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהכוונה היא לתשמיש, מאי [מה לשון] "אוכלת"? מסבירים: לישנא מעליא [לשון מעולה, נקיה, היא], לגבי תשמיש, כדכתיב [כפי שנאמר]: "כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און" (משלי ל, כ).

מיתיבי [מקשים]: רבן שמעון בן גמליאל אומר וחולק על משנתנו: אוכלת בלילי שבת ושבת. בשלמא למאן דאמר [נניח למי שאומר] כי הכוונה לאכילה ממש — היינו דקתני [זה ששנה] "ושבת", שאוכלת אתו גם סעודת יום השבת. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הכוונה לתשמיש — תשמיש ביום השבת מי איכא [האם יש]? והאמר [והרי אמר] רב הונא: ישראל קדושים הן, ואין משמשין מטותיהן ביום! ומשיבים: האמר [הרי אמר] רבא: שאפילו ביום — בבית אפל מותר.

ד שנינו במשנה: ואם היתה מניקה, פוחתים לה מעבודתה, ומוסיפים על מזונותיה. דרש ר' עולא רבה [הגדול] אפיתחא דבי נשיאה [על פתח בית הנשיא]: אף על פי שאמרו אין חובה על אדם שיהא זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים, שלגביהם בודאי יש לו חיוב.

ועד כמה נקראים "קטני קטנים" — עד בן שש, כדברי רב אסי. שאמר רב אסי: קטן בן שש יוצא בעירוב אמו אם עשתה עירוב לצד מסויים, ולא בעירוב שעשה אביו משום שהוא נחשב כטפל לאמו.

ממאי [ממה, מהיכן] אנו יודעים את ההלכה הזו של ר' עולא? מדקתני [ממה ששנה] היתה האשה מניקה — פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? לאו [האם לא] משום דבעי למיכל בהדה [שהוא, התינוק, צריך לאכול יחד איתה]? משמע שלצורך התינוק הקטן חייב הבעל לתת! ודוחים: ודלמא [ושמא] מוסיף לה מזונות לא משום התינוק אלא משום שחולה היא מפני חולשתה בזמן ההנקה.

ודוחים: אם כן ליתני [שישנה] אם היתה חולה, מאי [מה] טעם תלה בזה שאם היתה מניקה? אלא ודאי משום התינוק הוא. ודוחים: ודלמא הא קא משמע לן [ושמא זה בא להשמיע לנו] שסתם מניקות חולות נינהו [הן], וכל שכן חולה ממש שמוסיף לה, ואין מכאן הוכחה שהתינוק טפל לאמו. איתמר [נאמר] אמר ר' יהושע בן לוי: מוסיפין לה למניקה יין, לפי שהיין יפה לחלב.

א משנה מציאת האשה ומעשה ידיה שייכים לבעלה. וירושתה, אם נפלה לה ירושה — הוא אוכל פירות נכסי הירושה בחייה. בושתה, אם ביישו אותה ונתחייב המבייש לשלם, וכן פגמה אם הזיק אותה אדם ופגם בה — הרי הוא שלה.

ר' יהודה בן בתירא אומר: בזמן שהיה זה פגם שבסתר (בחלק גוף לא חשוף) — מגיעים לה שני חלקים מתשלומי הפגם, ולו חלק אחד, שהרי פגם זה פוגע גם בו. ובזמן שהיה זה במקום גלוי — לו שני חלקים, שהוא מתבייש בה ברבים, ולה רק חלק אחד. החלק שלו — ינתן מיד לידו, ושלה — ילקח (ייקנה) בהן קרקע שיהיה רכושה, והוא אוכל פירות קרקע זו.

ב גמרא ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] במשנה זו? הלא תנינא [שנינו] כבר במשנה קודמת שהאב זכאי בבתו בקידושיה: בכסף, בשטר ובביאה, וכן זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה. מקבל את גיטה, ואינו אוכל פירות נכסיה בחייה. אם נישאת האשה לבעל — יתר עליו הבעל בזכויותיו, שמלבד כל אלו הוא אוכל פירות נכסיה בחייה. ואם כן הדברים האמורים במשנה כבר נאמרו קודם!

ומשיבים: משום בושתה ופגמה איצטריכא ליה [הוצרכה לו] לשנות, מכיון שיש כאן חידוש, לגבי פלוגתא [מחלוקת] של ר' יהודה בן בתירא ורבנן [וחכמים] שבמשנתנו, כיצד מתחלק סכום זה בין הבעל והאשה.

ג תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רבא ברייתא זו: מציאת האשה לעצמה. ר' עקיבא אומר: לבעלה. אמר ליה [לו] רבא: הברייתא הזו תמוהה, השתא [עכשיו, הרי] ומה העדפה, אם האשה עושה מלאכה יותר מן השיעור שקצבו לה חכמים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This tanna creates a bizarre situation in which the woman is left naked but wearing shoes, as the husband must give his wife shoes three times a year but new clothing only once a year. Abaye said to him: The tanna is standing, i.e., speaking of, a mountainous region, in which she cannot do without three pairs of shoes, as shoes wear out quickly in hilly areas. And in passing, the tanna teaches us that he should give them to her on a Festival, so that she will rejoice in them during the Festival.

§ The mishna teaches: And he must give her clothes with a value of fifty dinars. Abaye said: This is referring to fifty simple [peshitei] dinars, used as the money of the state, which are worth only one-eighth of Tyrian dinars. From where did Abaye derive this? From the fact that it teaches: In what case is this statement said? It is with regard to the poorest of Jews. However, in the case of a prominent man, all the amounts are increased in accordance with his prominence. And if it enters your mind that the mishna means literally fifty dinars, from where would such a poor man get fifty dinars? How could a pauper afford to give such a large sum to his wife for her clothing? Rather, learn from this that the mishna is referring to fifty simple dinars.

§ The mishna further states: And he may not give her new clothes in the summer, nor worn garments in the rainy season, and the leftover, worn clothes belong to her. The Sages taught: Leftover sustenance belongs to the husband, whereas leftover, worn clothes belong to the wife. The Gemara asks: With regard to the statement that worn clothes belong to the wife, why does she need these old clothes? Raḥava said: She requires them, as she covers herself with them during her days of menstruation, so that she does not become repulsive to her husband. If she wears her normal clothes when she is menstruating, he will later be disgusted by her.

Abaye said: We have a tradition that the leftover, worn clothes of a widow belong to the husband’s heirs. The reason is that it is only in that case there, concerning a woman whose husband is alive, that the reasoning so that she does not become repulsive to her husband can be applied. Whereas here, when he is dead, let her become repulsive. There is no need to ensure that she find favor in the eyes of his heirs.

§ The mishna teaches that he gives her a silver ma’a, and she eats with him from one Shabbat evening to the next. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: She eats, in this context? Rav Naḥman said: It means literally that she eats with him once a week. Rav Ashi said: This is referring to sexual relations.

The mishna states: And she eats with him from Shabbat evening to Shabbat evening. Granted, according to the one who says that it means actual eating, this explanation is consistent with that which is taught: She eats. However, according to the one who says that it is referring to sexual relations, what is the meaning of: She eats? The Gemara explains: It is a euphemism, as it is written: “So is the way of an adulterous woman; she eats, and wipes her mouth, and says: I have done no wickedness” (Proverbs 30:20).

The Gemara raises an objection: Rabban Shimon ben Gamliel says, disagreeing with the tanna of the mishna: She eats on Shabbat evening and on Shabbat. Granted, according to the one who says that it means actual eating, this explanation is consistent with that which is taught: And Shabbat, i.e., she dines with him also on the day of Shabbat. However, according to the one who says that it is referring to sexual relations, are there sexual relations on the day of Shabbat? But didn’t Rav Huna say: The Jewish people are holy and therefore do not engage in sexual relations during the day? The Gemara answers that Rava said: If they are in a dark house, it is permitted to engage in relations even during the day.

§ The mishna teaches: And if she is nursing, the required amount is reduced from her earnings and is added to the sum she receives for her sustenance. Rabbi Ulla the Great taught at the entrance to the house of the Nasi: Although the Sages said that a person is not obligated to sustain his sons and daughters when they are young, still, he must sustain the very young ones.

The Gemara asks: Until when are they considered very young? Until the age of six, in accordance with the opinion of Rav Asi, as Rav Asi said: A six-year-old minor may go out by means of his mother’s eiruv, if she prepared an eiruv on one side of the city. He is included in his mother’s eiruv rather than that of his father, as he is considered subordinate to his mother.

The Gemara asks: From where is this halakha that Rabbi Ulla taught derived? The Gemara explains that it is derived from the fact that it teaches: If she is nursing, the required amount is reduced from her earnings and is added to the sum she receives for her sustenance. What is the reason for this? Is it not because the baby needs to eat together with her? This shows that a father is responsible to provide for his young child. The Gemara rejects this proof: But perhaps he increases her sustenance not due to the baby but because she is considered ill due to her weakness while nursing, in which case the obligation stems from his obligation to his wife, not to his child.

The Gemara retorts: If so, let the mishna teach: If she was ill. What is the reason that it specifies: If she was nursing? The reason for this halakha must certainly be due to the child. The Gemara again rejects this answer: But perhaps the mishna teaches us this, that in an ordinary situation, nursing women are considered ill, and that a husband must increase the sustenance all the more so if his wife is actually ill. Consequently, this does not prove that a father is obligated to sustain his very young child. It was stated that Rabbi Yehoshua ben Levi said: Wine is added for a nursing woman, as wine is good for milk.

MISHNA: A lost object found by a wife and the wife’s earnings belong to her husband. And with regard to her inheritance, the husband enjoys the profits of this property in her lifetime. If she is humiliated or injured, the perpetrator is liable to pay compensation for her humiliation and her degradation, as relevant. This payment belongs to her.

Rabbi Yehuda ben Beteira says: When it is an injury that is in a concealed part of the woman’s body, she receives two parts, i.e., two-thirds, of the payment for humiliation and degradation, and the husband receives one part, i.e., one-third, as the injury affects him as well. And when it is an injury that is in an exposed part of her body, he receives two parts, as he suffers public humiliation due to her condition, and she receives one part. His payment should be given to him immediately. And with her portion, land should be purchased with it, and he enjoys the profits of that property.

GEMARA: The Gemara asks: What is the mishna teaching us? We already learned in a mishna (46b) that the father is entitled, in the case of his daughter, to authority over her betrothal, whether it is effected with money, with a document, or through sexual intercourse. Furthermore, as long as she is single, her father is entitled to any lost object that she finds, and to her earnings, and to effect nullification of her vows (see Numbers, chapter 30). Her father also receives her bill of divorce on her behalf, but he does not enjoy the profits of her property in her lifetime. If she is married, the rights of the husband are greater than his, as the husband enjoys the profits of her property in her lifetime. What, then, is the mishna teaching beyond that which was taught elsewhere?

The Gemara answers: It was necessary for the tanna to mention the halakhot concerning compensation for her humiliation and her degradation, as ownership of these payments is subject to a dispute between Rabbi Yehuda ben Beteira and the Rabbis.

§ A tanna teaches a baraita before Rava: A lost object found by a wife belongs to her; Rabbi Akiva says it belongs to her husband. Rava said to that tanna: This baraita is puzzling. Now, if, with regard to the surplus of the wife’s earnings beyond the minimum sum stipulated by the Sages,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר אביי חמישין זוזין פשיטי ממאי מדקתני וכו'. ובלאו הכא נמי מצינו למפשטא מדרב יוסף דאמר בפרק קמא דקדושין (יא, ב) שכל כסף של דבריהם מדינה. אלא דעדיפא ליה למפשטיה מגופה דמתניתין, ואפילו למאן דלא מודי בדרב יוסף והכין אורחא דתלמודא.

אמר אביי נקיטינן מותר בלאות אלמנה ליורשין. פירוש: אף על גב דבחיי הבעל שלה, וכל שכן מותר מזונות דאפילו בחיי הבעל נמי לבעל, ומשום הכי לא איצטריך ליה לאביי לאשמעינן אלא מותר בלאות דמותר מזונות פשיטא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ח מה' אישות ה"ד), וגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"ו) הדא דתימא אשת איש, אבל באלמנה בין הותירה מזונות בין הותירה בלאות שלה הן. וגירסא אחרת ראיתי בירושלמי, בין הותירה מזונות בין הותירה בלאות שלה, ואינה נראית דמה טעם מותר בלאות שלה תתבזה ותתבזה כדאיתא בגמרין.
והראב"ד ז"ל (שם בהשגות) כתב: דמותר מזונות אלמנה לעצמה, מדגרסינן בירושלמי בפרק אלמנה נזונת (ה"א) רב יהודה בשם ר' אבהו בשם ר' יוחנן מציאתה שלה, הותירה מזונות, אשת איש שמציאתה שלו הותירה מזונותיה שלו, אלמנה שמציאתה שלה הותירה מזונותיה שלה. ונראין דברי הרמב"ם ז"ל דשיטת גמרין הכין מכרעא דלא מפליג אביי אלא בבלאות, משום דבאשת איש שלה, אבל במותר מזונות הרי היא כאשת איש, דאי לא הוה ליה למימר וחלופין באלמנה, וכדאמרינן לעיל (כתובות ס, א) גבי חלב מהלכי שתים וחילופין בדם.

מתני': ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה. אוקימנא לה בשמעתא דמקדיש מעשה ידי אשתו דמותר מעשה ידיה קאמר, אבל עיקר מעשה ידיה שלו דמעשה ידיה תחת מזונות, והא דקתני ואם אינו נותן לה, לאו למימר דבדידיה תליא מלתא, דאילו אינה יכולה לכופו והיא גם היא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, אם כן לא הועילו חכמים כלום בתקנתם. אלא הכי קאמר אם הוא אינו מעלה לה מעה כסף והיא שותקת לא ויתרה מותר מעשה ידיה.וכתב הרמב"ן נ"ר, והוא הדין למזונות ומעשה ידיה, אלא רבותא קא משמע לן שאפילו במעה כסף שאינה צריכה לו כל כך לא אמרינן היא ויתרה.

גמרא: מאי אוכלת, רב נחמן אמר אוכלת ממש ורב אסי אמר תשמיש. ואם תאמר, למאן דאמר תשמיש בשבת אמאי מחייבינן ליה, תינח דבבית אפל אי בעי שרי, אלא לחיוביה אמאי לא סגיא דלאו הכין. ויש לומר, דמיירי בטייל ופועל שעונתן שתים בשבת, וכיון שהוא משהה אותה על ידי שליש לא חייבוהו לאכול עמה בשתי לילות, אלא א' בלילה וא' ביום, ורבנן דפליגי עליה לומר שהוא חייב להשלים עונותיה אחת בליל אחת מימות השבוע ואחת בליל שבת, וקיימא לן כרב נחמן דאמר אכילה ממש.

הא דקתני אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה. ודייקינן, מאי טעמא לאו משום דבעי למיכל בהדה, תמיה לי. דאם כן אפילו בשאינה מניקה נמי כל שבנה פחות מבן שש, והוה ליה למיתני ואם יש לה ולד פחות מבן שש מוסיפין לה על מזונותיה, ויש לומר, דמשום פוחתין ממעשה ידיה נקט לה במניקה, דמניקה דוקא שהיא מתבטלת בהנקתו הוא שפוחתין לה ממעשה ידיה, אבל מכאן ואילך אין פוחתין לה ממעשה ידיה. אלא שמוסיפין לה על מזונותיה, כן נראה לי.

מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וירושתה והוא אוכל פירות בחייה. פירוש: ואם מתה יורשה, ובחייה הוא אוכל פירות נכסי מלוג שלה. ורש"י ז"ל נראה שהוא גורס וירושתה הוא אוכל פירות בחייה, וחדא קתני, כלומר אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה. ואינו נכון בעיני, דלמה ליה למיתני וירושתה, לא הוה ליה למתני אלא והוא אוכל פירות בחייה, וטפי הוה עדיף למיתני הכי דהוי בכלל בין כשנפלו לה בירושה בין שנתנו לה במתנה, וכאידך דתנינא בנערה שנתפתתה (מו, ב) ומקבל את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה, ולא קתני וירושתה אינו אוכל פירות בחייה. ומיהו בתוספתא (פ"ד ה"א, ע"ש) מצאתי מפורש כדברי רש"י ז"ל דתניא התם יפה כח האב מכח הבעל וכח הבעל מכח האב, שהבעל אוכל פירות בירושתה בחייה מה שאין כן באב.

בשתה ופגמה שלה. וצערא לא איצטריכא ליה למיתני, דפשיטא דצערא דידה הוי, כדאמרינן בפרק החובל (ב"ק פז, א) צערא דגופא לא תקינו ליה רבנן. ושבת דבעל הוי, דהא מעשה ידיה שלו. ובאומרת איני נזונת ואיני עושה פשיטא דדידה הוי, משום הכי כיון דתני מעשה ידיה לבעלה תו לא איצטריך למיתני שבת וריפוי דרופא לדידיה בעי למיתן, דהא איהו מחייב לרפאותה. ואי אמדנוה לעשרה יומי ועבדן לה סמא חריפא ואיתסיאת בחמשה (עי' גיטין יב, ב) צערא אית לה בגויה ודידה הוי.

ר' יהודה אומר בזמן שבסתר לה שני חלקים. פירוש: בין אבושת בין אפגם קאי, וכדאמרינן בגמרא בשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודה ורבנן, אלמא ר' יהודה בין בבושת בין בפגם פליגי. אף על פי שאין נראה כן מן התוספתא, דגרסינן התם בבבא קמא פרק תשיעי (ה"ה) החובל באשתו, בין שחבל בה הוא בין שחבלו בה אחרים, מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ר' יהודה בן בתירה אומר בושת בזמן שבסתר לה שני חלקים. ושמא בתוספתא נקט בושת לרבותא, וכל שכן בפגם דהוא מצטער בו יותר.

שלו ינתן לו מיד, ושלה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. וכתב הרמב"ם ז"ל (הלכות חובל פ"ד הט"ז) במה דברים אמורים בשחבלו בה אחרים, אבל חבל בה הבעל חייב לשלם לה מיד כל הנזק והצער והבשת, והכל שלה, ואין לבעל בהן פירות, ואם רצתה ליתן לאחר הדמים נותנת, וכזה הורו הגאונים, והבעל מרפא אותה כדרך שמרפא כל חלייה, ויש נותנים טעם לדבריו משום דמדינא בשתה ופגמה שלה כרבנן, ועל כרחך לא פליג ר' יהודה אלא משום דאית ליה בשת בבשתה ומצטער בפגמה כדגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"א) ר' רדיפא ר' אחא בשם ר' בון בר כהנא דלא מחסר לה בסתר מפני מה הוא נוטל מפני צערו שנצטער עמה. והלכך כשהוא בעצמו חבל בה מפני מה נוטל שהוא בייש את עצמו והוא ציער את עצמו.
אבל הראב"ד ז"ל (בהשגות שם) השיב עליו בלשון הזה תימה הוא למה ישלם לה את הכל שהרי הוא נוטל בשל אחרים או שליש או שני שלישים, וכשחבל בה הוא למה ישלם לה את הכל. ואולי טעה בדברי הגאונים ז"ל, שלא אמרו אלא על מה שראוי לה וקנסו אותו שלא יאכל משם פירות, דבהכי לא תקון רבנן, והוא עשה שלא כהוגן דין הוא שלא יהא חוטא נשכר, עד כאן. ודברי התוספתא (שם) מסייעין אותו דקתני בין שחבלו בה אחרים בין שחבל בה הוא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.

גמרא: בשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודה ורבנן. אבל ירושתה לא איצטריכא ליה, דהא תנן בפרק הכותב (כתובות פג, א), ואם מתה, הבעל יורשה. ותנן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קח, א) האיש את אשתו. ונראה דאפשר עוד לומר, דמדקתני יתר עליו הבעל, איכא למשמע דירושתה דבעל הויא, דהא אב ירית לה.

אמר אביי חמשין זוזי פשיטי ממאי מדקתני וכו' ובלא"ה נמי מצי למפשט מדרב יוסף דאמר בפ"ק דקדושין שכל כסף דדבריהם כסף מדינה הוא אלא שעדיפא ליה למיפשט מגופיה דמתני' ואפילו למ"ד דלא מודה בדרב יוסף והכין אורחא דתלמודא. כדי שלא תתנה על בעלה פירוש שאם תלבש בימי טהרתה מה שלובשה בימי נדתה תתננה עליו ואע"ג דאיהו אמר דלא חייש להא אין שומעין לו ובטלה דעתו אצל כל אדם:

אמר אביי נקטינן מותר בלאות ליורשין וכו' עד שתתגנה ותתגנה והנכון דה"ה למזונות אלמנה שהמותר ליורשים והא לא אצטריכא ליה לאביי לומר כיון דאפילו בחיי הבעל המותר לבעל (שאין) [שהן] ליורשים וזה ברור. וכן כתב הראב"ד ז"ל ואע"פ שבירושלמי אשכחן א' מזונות וא' בלאות אלמנה שלה טעותא היא או פליג אתלמודא דילן דאמרי' בהדיא בלאות אלמנה ליורשין ובנסחי דיוקאני גרסי שלהם וכן עיקר ודלא כדברי הראב"ד ז"ל שפירש שמותר מזונות אלמנה שלה:

אמר רבא אם היה בבית אפל מותר איכא למידק נהי דמותר בעת הצורך למה מחייבו רשב"ג בכך וי"ל דמיירי בטיילים או בפועלים שעונתם שתים בשבוע וסבר רשב"ג דאע"ג דקבל עליה להשרות ע"י שליש ותהא אוכלת עמו בליל שבת אין למעט לו מעונתה כל מה שאפשר ונותן לה שתי עונות לתשמיש ליל שבת ושבת ומסתברא כמ"ד אוכלת אף אוכלת ממש קאמר וה"ה דאיכא עונה ומשום הכי נקט לילי שבת דאי משום אכילה אף ביום השבת יש לו לאכול עמו דכבוד יום עדיף כדאי' בפרק ערבי פסחים:

אבל זן אותם קטני קטנים פי' חייב לזונם ואע"ג דלא אמיד דאי בדאמיד אפי' קטנים נמי כדאיתא בפרק אלמנה:

לאו משום דבעי למיכל בהדה. וא"ת אי משום הא ליתני בזמן שבנה עמה מאי אם היתה מניקה וי"ל דנקט מניקה משום דבעי למתני שפוחתין לה מעשה ידיה דליכא למימר הכי אלא במניקה:

מציאת האשה פרק ששה
גרסת רש"י ז"ל וירושתה הוא אוכל פירות בחייה ופי' רש"י ז"ל אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה וא"ת ל"ל למיתני וירושתה לתני הוא אוכל פירות בחייה וכדקתני במתני' בפרק נערה יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה וי"ל דבעי לאשמעינן אגב אורחא דאפי' נפלה לה ירושה ממקום אחר לאחר שתנשא הוא אוכל פירות ואע"פ שלא היה דעתו עליה וה"ה [דהו"ל] למתני שנתנו לה אלא שנקט ירושה דשכיח טפי ועוד דאיכא מתנה שאינו אוכל פירות כגון שנתנו לה ע"מ שאין לבעל רשות בהן כך נ"ל ויש גורסין וירושתה והוא אוכל פירות בחייה ותרתי קאמר ויורשה והוא אוכל פירות בחייה וקשיא לן למה הקדים ירושה דלאחר מיתה לאכילת פירות דמחיים ולישנא דירושתה נמי לא דייק שפיר להאי פי' ותו אמאי לא אמרינן בגמרא דירושתה אתי לאשמעינן דלא תנן ליה ואע"ג דתנן לי' לקמן בפ' הכותב וכן בפרק יש נוחלין מ"מ לא תנן ליה במתני' דפ' נערה דפרכינן מינה ובעי למתנייה הכא אגב אידך ולא עוד אלא שבתוס' יש סיוע לפי' רש"י ז"ל דגרסי' יתר עליה הבעל שהוא אוכל פירות בירושתה בחייה משא"כ באב:

ה"ג בשתה ופגמה שלה וכן גורס ר"ח ז"ל אבל ר"ת גרס בשתה ופגמה שלו ולא נהירא דא"כ הל"ל בתלמודא בושתה ופגמה איצטריכא ליה למתנייא דהא לא תנן דהא מסתמא דכל היכא דלא תנן דהוה שלו הרי הוא בחזקת שלה ואלו אנן לא אמרינן בתלמודא אלא בשתה ופגמה קמ"ל פלוגתא דר' יהודא בן בתירה ורבנן ועוד אמאי לא תני לה במתני' יתר עליו הבעל דהא בשתה ופגמה אינו לאב כי אם באונס ומפתה משום דאי בעי פגים לה בביאה דמסר לה למנוול ומוכה שחין לכך חזר ר"ת וגורס כגרסת ר"ח ז"ל והא דלא קתני אלא דין בושת ופגם משום דצער פשיטא דדידה הוי דצער' לא זכי ליה רחמנא ושבת הרי היא תחת מעשה ידיה והנוטל מעשה ידיה זוכה בו וריפוי דרופא בעי מהוי ואי אמדנא לתמניא יומי ואסתיאות בסמא חריפא בחד יומא צערא דידה הוא ודידה הוה:

ר' יהודא אומר לה שני חלקים. פי' אתרוייהו קאי בין אבשת ובין אפגם מדאמרי' בתלמודא בשתה ופגמה אצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודא ורבנן (אליבא) אלמא דבתרווייהו פליגי ואע"ג דבתוס' לא הזכיר אלא בושת בפ' תשיעי דב"ק חדא מינייהו נקט וכ"ש בפגמה שהוא מצטער בו יותר וכן פירש הרשב"א ז"ל:

כל שפסקו לה מזונות והותירה המותר לבעל אבל מותר הבלאות לאשה כדי שתתכסה בהן בימי נדותה שאלו מתכסה בחשובים שלה בימי נדותה נמצאת מתגנה בימי טהרתה אצל בעלה ומכל מקום מותר בלאות של אלמנה ליורשים תתגנה ותתגנה ואנו אין לנו וכל שכן שמותר מזונות אלמנה ליורשים כך היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי המחברים ומכל מקום גדולי הדורות כתבו בשם תלמוד המערב שבפרק אלמנה נזונת שמותר מזונות אלמנה לעצמה והוא שאמרו שם אשת איש שמציאתה שלו מותר מזונותיה שלו אלמנה שמציאתה שלה מותר מזונותיה שלה:

אע"פ שאמרו אין אדם חייב לזון בניו ובנותיו אפילו הקטנים בקטני קטנים מיהא חייב ועד כמה עד בן שש על הדרך שאמרו קטן בן שש יוצא בערוב אמו ר"ל שאם ערב אביו לצפון ואמו לדרום אין מוליכין אותו אלא לדרום שעד שיעור זה הוא צריך לאמו ונחשב כגופה כמו שיתבאר במקומו:

בתלמוד המערב אמרו אשתו של אדם עולה עמו ואינה יורדת אלמנה ובנים יורדים אבל לא עולים פועלים עולים ויורדים הבת לא עולה ולא יורדת ופירוש הדברים אשתו עולה ולא יורדת שאם משפחה שלה נכבדת משל בעלה נוהגת כמשפחתה ואם משפחתו שלו נכבדת יותר נוהגת כשלו אלמנה ובנים יורדים אבל לא עולים ויש מפרשין בה שאלמנה אצל היורשים נוהגת בפחות שבהם וכן שאם אחד מן הבנים רוצה לנהוג בשררה יתרה כאביו ושאר האחים מתנהגים בצמצום כפי הצריך להם שאר האחים יכולים לעכב אלא שיעשה כפי הראוי ויש מפרשין אותה בנכסים מועטים שהבנים ישאלו על הפתחים פועלים עולים ויורדים שאם נשתכרו אצל עשיר זנם כפי כבודו ואם אצל העני כפי כח העני הבת לא עולה ולא יורדת והוא ששנו בתלמוד המערב בפרק הנושא זנה חמש שנים בין ביוקר בין בזול היו ביוקר והוזלו ר"ל שלא זנה חמש שנים אלו והיו אותן החמש ביוקר ועכשו הוזלו ורוצה לזונה בזול של עכשו אם הוא גרם העכוב נותן כפי היוקר ואם היא גרמה נותן בזול היו בזול והוקרו בין הוא גרם בין היא גרמה נותן בזול אלמא בזול והוקרו אינה עולה ביוקר והוזלו אינה יורדת אם אינו פשיעתה ויש מפרשה במקבל לזון בת אשתו וכן הבנים במקבל לזון בן אשתו ובבן יורד שאם כבודו רב משל בעל אמו אינו זנו אלא לפי כבודו שלו ואם כבוד בעל אמו גדול זנו כשל בן ובבת תתנהג לעולם כפי מה שהיתה נוהגת תחלה לא עולה ולא יורדת:

ונשלם הפרק ת"ל:

מציאת האשה וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק הששי שבה שהוא בא לבאר קצת דברים שהאדם זוכה באשתו במציאה ומעשי ידיה וירשתה וקצת דברים שהאשה זוכה בהם לעצמה כגון בשתה ופגמה ובדין פוסק מעות לחתנו ועל אי זה צד הוא כותב כנגדן ודין הראוי לבת בנכסי אביה ודין משליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי כיצד דנין בו וכן ביארנו שזה החלק אמנם יתבאר ענינו בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר מציאת האשה וירשתה ומעשי ידיה ובשתה ופגמה למי השני בדין פסיקת מעות ומה שהוא כותב כנגדן השלישי בדין הראוי לתת לבת בנכסי אביה הרביעי בדין משליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי כיצד דנין בו:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכוונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו ענינה לבאר החלק הראשון והוא שאמר מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וירושתה והוא אוכל פירות בחייה בשתה ופגמה שלה ר' יודה בן בתירא אומר בזמן שבסתר לה שני חלקין ולו אחד בזמן שבגלוי לו שני חלקין ולה אחד שלו נותנין לו מיד ושלה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אמר הר"ם פי' פגמה הוא שיחתכו אבר אחד מאבריה או יחדשו מום בגופה מחבורה ומה שדומה לזה רואין אותה כאלו היא שפחה נמכרת וכל מה שיחסר מערכה הנה זהו פגמה והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי מציאת האשה וכו' ר"ל לגמרי אבל ירשתה ר"ל שנפלה לה ממקום אחר אין הגוף לבעל אלא שאוכל פירות ואם תמות בחייו ירשנה ומתנתה לא הוזכרה במשנה זו וכבר ביארנו במסכת קידושין ובמסכת נדרים הצדדין שהבעל זוכה במתנתה והצדדין שהיא זוכה בה לעצמה וכשהבעל מיהא זוכה בה נחלקו בה המפרשים אם זוכה בה לגמרי כמציאה אם לפירות דוקא כירשה וכבר ביארנו בה דעתנו בראשון של קדושין במשנה השלישית בשתה ר"ל הבא מחמת הכאה כגון שפרע אחד את ראשה בשוק ופגמה אם יש שם חבלה והוא הנזק ששמין אותה כשפחה הנמכרת בשוק הרי הן שלה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואפילו היה בנזק שבת גדולה המנויה בכלל הנזק כגון שהיה הנזק מפקיעתה ממלאכה חשובה ומעמידתה למלאכה פחותה כגון שמירת קשואין ודומיהם אעפ"כ אין פוחתין לה מנזקה ליתן לבעלה בחלקו הואיל ואף הבעל אוכל פירות ממנו וכן שמעשי ידיה עצמן אינם שלו אלא מתקנת חכמים וכל שאינה יכולה לעשות אינה חייבת ר' יהודה בן בתירא סובר שאף האיש מתבייש עמה וכן מצטער בנזקה ופגמה ומתוך כך ראוי לו לחלוק בהם והילכך בבשת מיהא בזמן שבסתר כגון מקום שאיפשר לכסותו לה שני חלקים ולו אחד ובזמן שבגלוי כגון בפניה וידיה וזרועותיה קלונו מרבה ולו שני חלקים ולה אחד ובנזק מיהא משערין לו לפי פחת המלאכה שהיתה רגילה לעשות והלכה כר' יהודה בן בתירא ושבת קטנה שראוי ליתן לה כל ימי חליה כאלו שומרת קשואין וכן הרפוי אין ספק שהוא של בעל וכן הצער אין ספק שהוא שלה כמו שביארנו בבבא קמא ומותר הרפוי כגון שאמדוה לחמשה ימים ורפאוה בסם חזק בשלשה הואיל וסבלה צער הסם המותר שלה ויש חולקין לומר אף בזו של בעל על דמיון מה שאמרו בראשון של גיטין י"ב ב' בעבד שהוא של רבו וכל שהוא שלו נותנין לו מיד וכל שהוא שלה ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ומכל מקום אם חבל בה בעלה כתבו גדולי המחברים בשם הגאונים שמשלם מיד כל הנזק והצער והבשת והכל שלה ואינו אוכל פירות אלא אף הגוף שלה ואם רוצה ליתנם למי שתרצה נותנם והוא מרפא אותה עד שתבריא ואין צריך לומר שפסידת בטולה שלו מכל מקום גדולי המגיהים כתבו שאינה נוטלת אלא כדינה אם שליש אם שני חלקים אלא שאף הם מודים שלא יאכל הוא משם פירות מתורת קנס ולענין סברא נראין דברי גדולי המחברים שהרי מן הדין ראוי היה שיהא בשתה ופגמה שלה לגמרי כדברי תנא קמא אלא שר' יהודה סובר שמאחר שהוא מתבייש בבשתה ומצטער בפגמה שהיא נעשית לו מאוסה בו אף הוא נוטל חלק בהם הילכך כל שהוא חבל בה היאך נוטל הוא חלק בכך מכל מקום בתוספתא של בבא קמא פרק תשיעי נראה שאף בזו הוא אוכל פירות והוא ששנו שם החובל באשתו בין שחבל בה הוא בין שחבלו בה אחרים מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואיפשר שהגאונים תקנו כן משום קנס ומכל מקום למדנו מן התוספתא שחבל בה וחבלו בה אחרים שוים ואף מן הבעל אין מוציאין אלא כראוי לו שהרי אמרו בה על זו שבתוספתא הנזכרת בשת בזמן שבסתר וכו' והרי פסקוה כר' יהודה בן בתירא ולפי דרכך למדת משם שר' יהודה לא חלק לומר כן אלא בבשת כדרך שפירשנו ומכל מקום יש מפרשין שאף על הפגם חולק לומר כן שכל שהוא בגלוי נעשית מאוסה לו בכך ומצטער בה הרבה וכן נראה בסוגיא שאמר בה בשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודה ורבנן:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ומקבל את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה נשאת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה וכבר ביארנוה בפרק נערה במשנה הרביעית:

ונותן לה כפה לראשה פי' צעיף אחת לשנה וכן חגור למתניה ומנעל לרגליה ממועד למועד פי' בכל מועד ומועד יקנה לה מנעלים חדשים. וכלים שוים נ' זוז יעשה לה משנה לשנה:

אמר אביי נ' זוז פשיטי פי' זוזי מדינה שהן ח' בזוז צורי דאי ס"ד נ' זוז ממש עני נ' זוז מנ"ל אלא ש"מ נ' זוזי פשיטי:

ת"ר מותר מזונות לבעל מותר בלאות לאשה פי' אם נתן לה מזונות מרובים כדתנן בד"א בעני אבל במכובד הכל וכו' אבל מותר הבלאות שנשארו לה כשעשו לה חדשים הן לאשה כדתנן והשחקים שלה ואמרינן בלאות למה לה כיון שהוא עושה לה חדשים א"ר מתכסה בהן בימי נדותה כדי שלא תתבזה על בעלה פי' שלא תהא זקוקה ללבוש בגדים בימי נדותה:

א"ר נקטינן מותר בלאות אלמנה ליורשים התם שלא תתגנה על בעלה הכא תתגנה ותתגנה:

ונותן לה מעה כסף לצרכה פי' בכל שבת יתן לה מעה כסף שהוא ששית דינר לצרכי' קטנים שיש לה וגם היא אוכלת עמו מליל שבת לליל שבת שהוא זמן העונה [ואם] אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מותר מע"י שלה הכי אמרן לעיל בפירקין רב ושמואל דאמרי תרווייהו תקנו מזונות תחת מע"י ומעה כסף תיקנו תחת המותר והיכי תיקנו ומה היא עושה לו כדי שתהא מותר מע"י כמה הוו משקל ה' סלעים שתי ביהודה שהשתי שוייתו דקה וק' משל ערב כפלים שהן עשר סלעים בגליל שהסלע שביהודה היה גדול כפלים דסלע שבגליל או משקל י' סלעים ערב ביהודה שהן כ' סלעים בגליל:

מאי אוכלת ר"נ אמר אוכלת ממש ור"א [אמר] תשמיש כדכתיב אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און וק"ל כר"נ דתניא רשב"ג אומר אוכלת עמו כל ליל שבת ושבת :

ואם היתה מניקה וכו' אריב"ל מוסיפין יין שהיין יפה לחלב:

דרש רב עולא רבא אפיתחא דבי נשיאה אע"פ שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו כשהן קטנים אבל זן הוא קטני קטנים עד כמה עד בן שש:

יוצא בעירוב אמו פי' אם ערבה אמו לצפון ואביו ערב לדרום עם אמו יוצא ולא עם אביו שאינו יכול להפרד מאמו והלכך כשם שחייב לזון את אשתו כך חייב לזון בנים קטנים התלויין עליו:

הדרן עלך פרק אף על פי מציאת האשה ומע"י לבעלה וירושתה הוא אוכל פירות בחייה בושתה ופגמה שלה ריב"ב אומר בזמן שבסתר לה ב' חלקים ולו חלק א' ובזמן שבגלוי לו ב' חלקים ולה חלק א' שלו נותנים מיד ושלה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וירושתה פי' שאם מתה בעלה יורשה הכל ואפילו נכסי מלוג שלה ובעודה בחיי' עמו הוא אוכל פירותיהן:

בושתה ופגמה פי' נזק חבלתה הוא שלה כנכסי מלוג תני תנא קמיה דרבא מציאת האשה לעצמה פי' קסבר שלא תקנו מציאת האשה לבעלה אלא מע"י שלא תהא אלא אמה עבריה שקנאה בדמים שמע"י לרבה ומציאתה שלה ור"ע אומר לבעלה קסבר אע"ג דדינא הכי מ"מ תהוי לבעלה משום איבה כדאמרינן בפרק נערה שהאב זכאי במציאת בתו מ"ט משום איבה וכדאמרינן בפרק האשה רבה לא זה וזה זכאין במציאתה טעמא מאי אמור רבנן מציאות אשה לבעלה משום איבה הני תהוי להו איבה א"ל השתא ומה העדפה דמעשה ידיה היא אמר רבי עקיבא לעצמה מציאתה לא כ"ש דתנן קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר רע"א יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו פי' ת"ק סבר א"צ להפר משום דמשעבדא לו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפי' העדפה הוי דידיה ור"ע סבר יפר שהעדפה דידה הויא וחייל עלי' נדרה אם לא יפר לה דהשתא בהעדפה דהוא מעשה ידיה קפיד רבי עקיבא ואמר לעצמה ולא חייש לאיבה ואף על גב דבאמה עבריה הויא לרבה התם הוא משום דקנאה בדמים אבל הכא לא מישעבדא ליה אלא לשיעורא אבל העדפה דידה הוי מציאתה שגם בא"ע הוי דידה כל שכן גבי אשה דתהוי דידה א"ו איפוך ותני הכי מציאת האשה לבעלה דאית ליה לת"ק משום איבה וכ"ש ההעדפה ורע"א לעצמה דהשתא העדפה [של] מעשה ידיה הויא דידה ולא חיישינן לאיבה וכ"ש מציאתה:

גמ' מאי אוכלת רב הונא א' אוכל' ממש ורב אסי אמר תשמיש ורשב"ג נמי ס"ל תשמי' וכדרב' דאמר בבית אפל מותר ותמיהא מלתא לענין תשמיש מאי פלוגתא איכא והתנן לעיל עונה הראוי'. ומסתברא למימר דרובא דעלמא דינייהו כפועלי' דתנן שתים בשבת. והני מילי בעלמא. אבל במשרה את אשתו על ידי שליש כיון דלא שכיח גבה אין עונתה אלא אחת בשבת דהא ברשותה הוא והיא קבלה עלי' לעמוד על ידי שליש דבלאו הכי לא כל כמיני' כדאיתה בירושלמי וכדבעינן למימר קמן וכיון שכן הרי זה כאלו נתרצית לכך שלא תהא עונת' אלא אחד בשבת ורשב"ג סבר דמשלים לה לאידך ביום שבת אבל בעלמא לא כל כמיני' אלו עבדי הכי לא יצא ידי חוב' וזה נראה נכון:

מתני' מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וירושתה הוא אוכל פירות בחיי' איידי דתנא בפירקין דלעיל ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידי'שלה ומה היא עושה לו. תנא בתרי' מציאת האשה ומעשה ידי' לבעלה. ואשמעינן דבירושתה דנפלה לה דהיינו נכסי מלוג הוא אוכל פירות בחיי'. אבל לא אשמעינן השתא דיורשה דהכא לאו דוכת' והא תנינא כמה זימני בעלמא והא מילתא פשיט' הוא:

בשתה ופגמה שלה. אבל צער וריפוי ושבת לא תנא. דצער מלתא פשיט' הוא טפי מהני דצער גופא דידה הוא. רפוי נמי דרופא בעי למיהוי שבת נמי בכלל מעש' ידיה ודמאן דהוי מעשה ידיה שבת נמי דידיה הוא:

האי תנא שליח ערטילאי ורמי מסאני בתמיה כלום היה דרכו להיות ערום ומנעליו ברגליו תמיד שהרי לכל השנה אינו פוסק לה אלא כלים של חמשים ואמרינן לקמן חמשים זוזי פשיטי ואינו פוסק לה אלא כפה אחת לראשה בכל השנה ומנעלים הוא פוסק ממועד למועד עד שמרבה לה במנעלים ירבה לה בבגדים. דלא סגי לה בלא תלת זוגי מסאני בשתא בשביל האבנים המטרפין אותן. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ובמהדורא בתרא כתב וז"ל האי תנא שליח וערטילאי ורמי מסאני. מופשט וערום שאין לו חליפות בגדים אלא משנה לשנה ומנעלים קאמר ממועד למועד ושאר בגדים לא תחליף במועד. ע"כ. משמע דעיקר תמיהתו היינו דהיכי תחליף המנעלים חדשים במועד ושאר בגדים לא תחליף במועד משמע ליה דקפיד תנא דתחליף (מנעלים) [בגדים] במועד ולהכי קא מתמה שליח וערטילאי וכו' והיינו דקא משני ואגב אורחיה קמ"ל דנתבינהו ניהלה במועד כו'. כנ"ל:

אמר אביי חמשין זוזי פשיטי ממאי מדקתני וכו'. ובלאו הכי נמי מצינן למפשטה מדרב יוסף דאמר בפ"ק דקידושין [יא ב'] שכל כסף של דבריהם מדינה אלא דעדיפא ליה למפשטיה מגופה דמתני' ואפילו למאן דלא מודי בדרב יוסף והכין אורחא דתלמודא. הרשב"א ז"ל וכן כתב הריטב"א ז"ל:
מאי אוכלת פי' קשיא ליה ממה נפשך אי אוכלת היינו תשמיש תקשי דהא אוכלת קתני ואי היינו אכילה ממש תקשי אמאי לא תאכל עמו אלא בלילי שבת והא כבוד יום עדיף ולכך בעי מאי אוכלת ופליגי בה אמוראי ופריך מלישנא דמתני' למ"ד תשמיש וניחא ליה לישנא דמתני' למ"ד אוכלת ממש אף על גב דקשיא ליה אמאי אוכלת עמו לילי שבת לבד.
וכתב הריטב"א וז"ל מסתברא דמ"ד אוכלת ממש אף אוכלת ממש וה"ה דאיכא עונה ומ"ה נקט לילי שבת דאי משום אכילה אף ביום שבת יש לו לאכול עמה דכבוד יום עדיף כדאיתא בפרק ערבי פסחים ע"כ. וראיתי מאן דמחק תנן אוכלת עמו לילי שבת ואין צורך כנ"ל:
רב אשי אמר תשמיש כתבו רבני צרפת ז"ל דרב אסי בתלמידי חכמים מיירי דעונתן מלילי שבת ללילי שבת דאי בטייל עונתו בכל יום ואי בפועל עונתו שתים בשבוע ואי בגמל וספן אין זה עונתן אלא בבעינת תלמידי חכמים דלא תנא ליה במתני' דלעיל איירי והלכה כר' נחמן דאמר אוכלת ממש דחייב להאכילה עמו כדי שלא תנהג מנהג בזיון דאילו עונה לא הוה צריך למיתנא דפשיטא דחייב כל אדם ואדם כדינו. תלמידי רבינו יונה ז"ל.
והתוספות לא כתבו כן דאפילו דגמל וספן קאמר רב אסי הואיל ומשרה אותה על ידי שליש:

רשב"ג אומר אוכלת וכו'. תמיה מילתא למ"ד תשמיש בשבת מי מחייב ואי אמרת בטייל ופועל שעונתן שתים בשבת וכיון דמשרה לה על ידי שליש אוכלת עמו ליל שבת ושבת רבנן היכי פליגי עליה הרי חייב לה בשבת ואיכא למימר קסברי רבנן אפילו במשרה אשתו על ידי שליש עונה עביד לה בזמנה אחת בליל אחד מימי השבוע ואחד בלילי שבת ורשב"ג סבר שתיהן בשבת ומיהו קי"ל כרב נחמן דאמר אוכלת ממש ואיני יודע מאיזה טעם ונ"ל מפני שאוכלת עמו הוא מצוי לבא עליה והיא ליל עונה ואם תאכל בבית אחר גנאי הוא לה לבא אחר אכילה ועוד שמתוך כך מתפייסין ומרגילין זה עם זה. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל הא אמר רבא בבית אפל מותר איכא למידק נהי דמותר לעת הצורך למה מחייבו רשב"ג בכך וי"ל דמיירי בטיילין או בפועלין שעונתן שתים בשבת וסבר רשב"ג דאף על גב דקבלה עליה להשרות ע"י שליח ושתהא אוכלת עמו בלילי שבת אין לו למעט מעונתה כל מה שאפשר ונותן לה שתי עונות לתשמיש לילי שבת ושבת. ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל מאי אוכלת רב הונא אמר אוכלת ממש ורב אסי אמר תשמיש ורשב"ג נמי ס"ל תשמיש וכדרבא דאמר בבית אפל מותר. ותמיהא מלתא לענין תשמיש מאי פלוגתא איכא והתנן לעיל עונה הראויה ומסתברא למימר דרובא דעלמא דינייהו כפועלים דתנן שתים בשבת והני מילי בעלמא אבל במשרה את אשתו על ידי שליש כיון דלא שכיח גבה אין עונתה אלא אחת בשבת דהא ברשותה הוה והיא קבלה עליה לעמוד ע"י שליש דבלאו הכי לא כל כמיניה כדאיתא בירושלמי וכדבעי' למימר קמן וכיון שכן הרי זה כאלו נתרצית לכך שלא תהא עונתה אלא אחד בשבת ורשב"ג סבר דמשלים לה לאידך ביום שבת אבל בעלמא לאו כל כמיניה אלו עבדי הכי לא יצא ידי חובה וזה נראה נכון:

אעפ"י שאמרו אין אדם זן כו'. בפרק נערה שנתפתתה בקטנים עסקי' דלא כייפינן ליה למיזן אלא אמרינן ליה יארור ילדה כו'. קטני קטנים אותם שקטנים ביותר. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל אבל זן אותם קטני קטנים כלומר בקטני קטנים כייפינן ליה לזון אותם ואע"ג דלא אמיד דאי באמיד אפילו בקטנים כייפינן ליה ע"כ.
וכתב הר"ן בפירושיו על ההלכות דכי אמרינן דזן אותם קטני קטנים דוקא כשאמן קיימת ומדין מזונות אמן נגעו בה וכו' ע"כ ולא משמע כן מהתוס' ז"ל:

מ"ט לאו משום דבעי למיכל בהדה. תמיה לי דא"כ אפילו בשאינה מניקה נמי כל שבנה פחות מבן שש והוה ליה למתני ואם יש לה ולד פחות מבן שש מוסיפין לה על מזונותיה וי"ל דמשום פוחתין ממעשה ידיה נקט לה במניקה דוקא שהיא מתבטלת בהנקתה הוא שפוחתין לה ממעשה ידיה אבל מכאן ואילך אין פוחתין לה ממעשה ידיה אלא שמוסיפין לה על מזונותיה. הרשב"א ז"ל וכן כתב הריטב"א ז"ל.
ובמהדורא קמא כתב רש"י מ"ט מוסיפין על מזונותיה לאו משום דבעי למיכל בהדה יפה לחלב אלמא משום כן מחייב לטפויי לה מזונות ע"כ:

והילך לשון ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ועד כמה עד בן שש כדאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב כו'. מימריה דרב אסי מפורש בפרק כיצד משתתפין ועיקר דבר זה דקי"ל שהאשה שעירב בעלה לרוח זה להלך ממנו אלפים אמה לכל רוח ולא איכפת לה בעירוב בעלה לפי שאין לבעלה לערב עליה אלא מדעתה אבל שלא מדעתה יכולה היא למחות בידו ולערב עירוב א' לרוח אחרת כדתנו רבנן מערב אדם על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן אבל אינו מערב על ידי בנו ובתו הגדולים ולא ע"י עבדו ושפחתו העברים ולא ע"י אשתו אלא מדעתן וכיון דקי"ל הכי, קאמר רב אסי דהיכא דעירב אדם לרוח זו ונעשית שביתתו במקום עירובו ומודדין לו ממנו אלפים אמה לכל רוח והיה לה בן קטן בן שש אותן בן יוצא בעירוב אמו ואינו יוצא בעירוב אביו כלומר כרגלי אמו הן ולא כרגלי אביו וטעמא דמלתא שהדבר ידוע שבן שש בתר אמו גריר ולא בתר אביו ומ"ה שביתתו במקום שביתת אמו ולא במקום שביתת אביו זהו מימריה דרב אסי בפירושו.

ונראה מדבריו שבן שש בתר אמו גריר ועלה רמי ועמה אכיל ומ"ה קאמר עליה רבא אף על פי שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו וכו'. דשמעת מינה מדרב אסי שקטן בן שש בתר אמו גריר ועמה אכיל וכיון דבתרה גריר ועמה אכיל צריך הוא להרויח עליה במזונותיה בשביל בנו שהוא נמשך אחריה ואוכל עמה ואמרינן ממאי כלומר ממאי דהיכא דהוי בנו ממשך בהדה ואכיל בהדה דצריך הוא להרויח עליה במזונותיה בשביל בנו דילמא לעולם אימא לך דכיון דלא מחייב לזון את בנו אפילו כי ממשך בתרה ואכיל בהדה לא מיחייב למיזן ליה ולארווחי לה במזונותיה ומהדרי מדקתני אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה מ"ט מוסיפין לה על מזונותיה לאו משום דבעי למיכל בהדה אלמא כיון דרמי עלה וקא אכיל בהדה ולא אפשר ליה דלא למיכל בהדה צריך להוסיף לה על מזונותיה מחמתו הכא נמי לענין קטן בן שש כיון דקא ממשיך בהדה ואכיל בהדה מדרב אסי ולא אפשר דלא אכיל בהדה צריך לארווחי במזונותיה בשבילו אלמא חייב הוא במזונות בניו קטני קטנים עד בן שש. ודחינן ודילמא לעולם אימא לך שאין חייב לזון אותם ואפילו קטני קטנים והא דקתני מוסיפין לה על מזונותיה לאו משום דאכיל בהדה הוא דאיהו לא מחייב במזונותיו ולא איכפת ליה ביה כלל אלא משום דהיא עצמה כיון דחולה היא מחמת דקא ינקא ליה לתינוק צריכה היא שתאכל יתר ממה שהיתה אוכלת קודם לכן כדי שתתחזק ותתרפא גופה ולאו משום דאכיל בהדה התינוק הוא ומהדרינן א"כ דמשום חליה הוא ולאו משום דאכיל התינוק בהדה מאי אריא דקתני אם היתה מניקה אטו ליכא חולה בעולם אלא מניקה ליתני אם היתה חולה דמשמע כל חולה שבעולם שהוא צריך להוסיף במזונותיה כדי שתאכל הרבה וישוב כחה לכמות שהיה ויבריא גופה אלא מדקתני מניקה ולא קתני חולה ש"מ דהאי דינא במניקה בלחוד הוא ולא בשאר חולות וטעמא דמניקה משום דקא אכיל בהדה התינוק הוא ולא משום דהיא חולה שהרי שאר חולות אינו חייב להוסיף לה כלום. ודחינן ואכתי איכא למימר דטעמא דמילתא משום דחולה היא ולאו משום דקא אכיל בהדה התינוק והאי דקתני מניקה ולא קתני חולה סתם הא קמ"ל דסתם מניקות חולות נינהו ונפקא מינה שאף על פי שלא נראה בה חולי אין יכול לומר כיון שאינה חולה אין אני מוסיף לה כלום אלא כופין אותו להוסיף לה ואף על פי שלא נראה בה חולי ואילו קתני חולה סתם הוה אמינא שהמניקה אינו חייב להוסיף לה עד שתהא חולה ממש קמ"ל מניקה להודיעך סתמא חולה היא ואף על פי שאינו נראה בה.
איתמר אמר רבי יהושע בן לוי מוסיפין לה יין שהיין יפה לחלב והא דרבי יהושע בן לוי לא תימא דהאי תוספת שמוסיף לה להברות גופה הוא כדי שירבה החלב ולא יכחש גופה בהנקת התינוק מינה דהוה ליה מימריה פליג אדעולא דאמר שהתוספת בשביל מזונות התינוק דקא אכיל בהדה אלא לעולם ר' יהושע בן לוי נמי ס"ל דמוסיף לה בשביל מזונות התינוק דקא אכיל בהדה כדדרש עולא והאי דקאמר מוסיפין לה יין נמי כדי שירבה החלב מחמתו ולא יכחש התינוק ולעולם מוסיפין לה נמי מזונות בשביל התינוק שאוכל עמה כדדרש עולא אפיתחא דבי נשיאה. עכ"ל ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל:
סליק פרק חמישי

@ ”רק שישי@ מציאת האשה וכו'. כתב רש"י ז"ל בריש המדיר במהדורא קמא פירקא דהמדיר גרסינן ליה בתריה דאף על פי דאמתניתין דפירקא דלעיל קא מהדר דקתני בהמדיר את אשתו מליהנות לו שלא תהנה ממנו ע"כ. והתוספות ז"ל כתבו בקונטרס גריס המדיר אחר אף על פי אגב דתנא באף על פי המשרה את אשתו ע"י שליש קתני המדיר את אשתו וכו' יעמיד פרנס שהוא כעין שליש ואחר ששנה המדיר חוזר לענין ראשון למעשה ידיה אבל בפר"ח ובירושלמי ובתוס' וברוב ספרים גרסינן מציאת האשה אחר אע"פ איידי דסליק אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ואיידי כו' ככתוב בתוס' ז"ל וכן פי' הרא"ה ז"ל איידי דתנא בפרקין דלעיל ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה ומה היא עושה לו תנא בתריה מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה. ע"כ:
וז"ל הרמב"ן אגב דתנינן באף על פי ומה היא עושה לו תנן נמי הכא בסמוך מעשה ידיה שלו ובגמרא פריך הא תנינן חדא זימנא. ע"כ:
ומעשה ידיה לבעלה מפני שהבעל חייב במזונותיה תקנו חכמים שיהיו מציאתה ומעשה ידיה לבעלה כי היכי דלא תהוי איבה. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

וירושתה ואכילת פירות בחייה. פי' גם אלו לבעלה ומפני שהזכיר מתחילה לבעלה לא הוצרך לחזור ולומר פעם אחרת לבעלה שכן דרך התלמוד בהרבה מקומות והטעם שלא ערב אותם התנא ביחד מפני שאין דינם שוה שהמציאה ומעשה ידיה זוכים בהם לאלתר לגמרי בין בגוף בין בפירי מה שאין כן בשאר. ואית דמפרשי דתרי מילי נינהו וה"ק וירושתה נמי לבעלה שאם נפלו לה נכסים ומתה בחייו הוא יורש אותה דהבעל יורש את אשתו וגם מהנכסים שנפלו לה הבעל אוכל פירותיהם ור"מ הלוי ז"ל סייעיה להאי פירושא מדתנא ירושתה ולא תנא נפלו לה נכסים סתמא ואם איתא דאכילת פירות בלבד אתא לאשמועינן הוה ליה למימר נפלו לה נכסים סתם דמשמע דבין שנפלו לה ירושה בין שנתנו לה במתנה הבעל אוכל פירותן.
ואית דמפרשי דחדא מלתא הוי וה"ק אם נפלה ירושה הוא אוכל פירות אותה הירושה בחייה דכי היכי דשאר מילי דמתני' איירי בחיים הכי נמי איירי בחיים. ורבני צרפת ז"ל הכריעו בזה הפירוש מדמקשינן בגמרא מאי קמ"ל תנינא האב זכאי כו' ומהדרינן בושתה ופגמה איצטריכא ליה לאשמועינן פלוגתא דפליגי ביה רבי יהודה ורבנן כדמפרש ואזיל במתני' ואם איתא דהאי דקתני וירושתה רוצה לומר שהבעל יורשה היה יכול לתרץ וירושתה איצטריכא ליה דלא תנן התם ואפשר לדחות ולומר דניחא ליה לתרוצי בושתה ופגמה איצטריכא ליה שאינו דבר פשוט שהוא מחלוקת ר' יהודה ורבנן. תלמידי ר' יונה ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל גרש"י ז"ל וירושתה הוא אוכל פירות בחייה ופי' ז"ל אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה וא"ת ולמה ליה למתנא וירושתה ליתני הוא אוכל פירות בחייה וכדקתני במתני' בפרק נערה יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה וי"ל דבעי לאשמועינן אגב אורחיה דאפילו נפלה לה ירושה ממקום אחר לאחר שנשאת הוא אוכל פירות אע"פ שלא היה דעתו עליה וה"ה למתנה שנתנו לה אלא שנקט ירושה דשכיח טפי ועוד דאיכא מתנה שאינו אוכל פירות כגון שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהם כנ"ל. ויש שגורסים וירושתה והוא אוכל פירות בחייה ותרתי קאמר שיורשה ואוכל פירות בחייה וק"ל למה הקדים ירושה דלאחר מיתה לאכילת פירות דמחיים ולישנא דירושתה נמי לא דייק שפיר להאי פירושא ותו אמאי לא אמרינן בגמרא דירושתה אתא לאשמועינן דלא תנן ליה דאף על גב דתנן ליה לקמן בפרק הכותב וכן בפרק יש נוחלין מ"מ לא תנן ליה במתני' דפרק נערה דפרכינן מינה ובעי למתנייה הכא אגב אידך ולא עוד אלא שבתוספתא סיוע לפירוש רש"י ז"ל דגרסינן התם [פ"ד ה"א] יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בירושתה בחייה מה שאין כן באב. עכ"ל הריטב"א ז"ל.

ולי נראה לתרץ לישנא קמא דכתב רש"י ז"ל דלהכי קתני וירושתה ולא קתני והוא אוכל פירות בחייה כדקתני במתני' דפרק נערה יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה דבשלמא בפרק נערה עיקר מאי דאתא לאשמועינן במתני' היינו אכילת הפירות דמעיקרא קתני דאין האב אוכל פירות ושוב תני יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה הילכך עדיף ליה למתני סתם אינו אוכל פירות כו'. כי היכי דליהוי בכלל בין שנפלו לה בירוש' בין שנתנו לה במתנה אבל הכא במתני' עיקר מאי דאתא לאשמועינן דדוקא מציאתה הויא לבעלה בין קרן בין פירות אבל ירושתה אין לבעל אלא אכילת פירות והקרן שלה והיינו דלא ערבינהו והזכיר מתחילה לבעלה משום דלא דמו הילכך להכי פריש להדיא ירושתה לומר דאפילו ירושתה דדמיא למציאה טפי אין לו לבעל בה אלא אכילת פירות והקרן שלה דאלו מתנה פשיטא דלדידה אקני לה ולא לבעלה ולכך כתב רש"י וירושתה. אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה והקרן שלה. ודוק דלעיל במתני' דפרק נערה דקתני נמי אוכל פירות בחייה לא כתב רש"י והקרן שלה כמו הכא כנ"ל. וכן לשון הרא"ה אשמעינן דבירושתה דנפלה לה דהיינו נכסי מלוג הוא אוכל פירות בחייה אבל לא אשמעינן השתא דיורשה דהכא לאו דוכתה והא תנינא כמה זימני בעלמא והא מילתא פשיטא הוא. ע"כ:
בושתה ופגמה שלה ה"ג וכן גריס רבינו חננאל אבל ר"ת היה גורס בושתה ופגמה שלו ולא נהיר' דא"כ הוה לן למימר בגמרא בשתה ופגמה אצטריכא ליה למתני דלא תנן דהא מסתמא כל היכא דלא תנן דהוי שלו הרי הוא בחזקת שלה ואלו אנן לא אמרינן בגמרא אלא בושתה ופגמה קמ"ל פלוגתא דרבי יהודה בן בתירה ורבנן ועוד אמאי לא תני ליה במתני' דנשאת יתר עליו הבעל דהא בושתה ופגמה אינו לאב כי אם באונס ומפתה משום דאי בעי פגים לה בביאה דמסר לה למנוול ומוכה שחין לכך חזר ר"ת וגורס כגירסת ר"ח ז"ל. והא דלא קתני אלא דין בושת ופגם משום דצער פשיטא דדידה הויא דצערא לא זכי ליה רחמנא ושבת הרי היא תחת מעשה ידיה והנוטל מעשה ידיה זוכה בו ורפוי דרופא בעי מהוי ואי אמדוה לתמני יומי ואיתסיאת בסמא חריפא בחד יומא צערא דידה הוא ודידה הוי. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל בשתה ופגמה שלה וצערא לא אצטריכא ליה למתני דפשיטא דצערה דידה הוי כדאמרינן בהחובל [פז א'] צערא דגופה לא תקינו ליה רבנן ושבת דבעל הוי דהא מעשה ידיה שלו ובאומרת איני ניזונת ואיני עושה פשיטא דדידה הוי משום הכי כיון דתנא מעשה ידיה לבעלה תו לא איצטריך למתני שבת ורפוי דרופא לדידיה בעי למיתן דהא איהו מחייב לרפאותה ואי אמדנוה לעשרה יומי ועבדי לה סמא חריפא ואיתסיאת בחמשה צערא אית לה בגויה ודידה הוי. ע"כ:
שלה למ"ד בהחובל דקוטע יד עבד עברי של חברו ינתן הכל לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות אתי שפיר דהכא נמי הכל לאשה וילקח בהן קרקע ובעלה אוכל פירות אבל למ"ד ינתן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב צריך לחלק בין עבד לאשה דעבד הואיל וקנאו בדמים תקנו לרב שבת קטנה אבל גבי אשה דמה שמעשה ידיה שלו תקנה דרבנן הוא לא תקנו לו שבת. ע"כ. הרא"ש ז"ל:

רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבסתר כו'. פי' בין אבשת בין אפגם קאי וכדמשמע בגמרא דאמרי בשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן אלמא לרבי יהודה בין בבשת בין בפגם פליגי אע"פ שאין נראה כן מן התוספתא דגרסי התם בבבא קמא פרק תשיעי החובל באשתו בין שחבל בה הוא בין שחבלו בה אחרים מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות רבי יהודה בן בתירא אומר בושת בזמן שבסתר לה שני חלקים ושמא בתוספתא נקט בשת לרבותא וכל שכן לפגם דהוא מצטער בו יותר. הרשב"א ז"ל:

וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל בשתה ופגמ' שלה פגם הוא הנזק שעושה בה ושמין כמה היא שוה עכשיו וכמה היתה שוה מתחלה דהכי אמרינן בהדיא בפ"ק דב"ק פגם היינו נזק ובשת הוא במקום נזק כגון שהכה אותה ועשה בה מום בין שלא במקום נזק כגון שפרע ראשה או שרקק והגיע בה הרוק וכיוצא בזה ות"ק ס"ל דאם חבל בה הכל שלה בין בשת בין נזק לא שנא שחבל בה נזק במקום נסתר לא שנא במקום הנראה לא שנא מום קבוע לא שנא מום עובר ורבי יהודה ס"ל דבזמן שהמום שעשה בה הוא במקום הנסתר לה שני חלקים ולו אחד דרוב הבשת שלה הוא אבל אם עשה לה בגלוי כגון בפנים או בצואר וכיוצא באלו לו שני חלקים ולה אחד דרוב הבשת שלו הוא ששעה שמשמשת לפניו ורואה אותה בעלת מום מתבייש מן הדבר ולפיכך שני חלקי הבשת שלו והנזק נמי שני חלקים שלו דכי משערין לה משערין כמה היתה שוה מתחלה וכמה היא שוה עכשיו כמו השפחה ומשום דאפחתה גבי בעלה מסתמא אי הוה בה האי מומא מעיקרא לא הוה נסיב לה משום הכי יהבי' ליה שני חלקי הנזק שהרי אינה שוה אצל בעלה כמו בתחלה והאי פלוגתא דרבי יהודה ורבנן לא משכחת לה אלא בבושת במקום נזק אבל היכא שביישה בלא עשיית מום כגון שפרע ראשה וכיוצא בה לא שייך למתני בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו חלק אחד דבשלמא סיפא דקתני שבגלוי כו'. משכחת לה דאי ביישה בפני אחרים לו שני חלקים ולה חלק אחד שרוב הבושת שלו אבל אם ביישה בסתר לית להו ולא מידי שאין שם בושת כלל וכ"ת משכחת לה שביישה בינו לבינה וחייב תשלומין כגון שהודה אח"כ שבייש' ה"ל בשעת אמירה ביישו בדברים דפטור ע"כ.
והתוספות לא כתבו כן אלא דרבי יהודה קאי בין אבושת בין אפגם ופגם שבסתר היינו במקום שאין בני אדם יכולין לראות שבגלוי שפצע' בפנים במקום שנראה לכל ונפגם הוא עצמו עמה בושת שבסתר שביישה בינו לבינה שבגלוי שביישה בפני כל אדם:
והרא"ש ז"ל כתב וז"ל פגם שבסתר במקום שאין בני אדם יכולין לראות שבגלוי כגון שפצע' בפניה במקום שהיא נראה לכל אדם והבעל נפגם עמה בושת שבסתר כגון שביישה בפני שני עדים בגלוי כגון שביישה בפני הכל. ע"כ:
וז"ל הר"י מטראני ז"ל בושתה ופגמה דהיינו נזק חבלתה מה שפוחתים דמיה מחמת חבלתה היא שלה כנכסי מלוג שלה ר' יהודה בן בתירא אומר בזמן שהחבלות הן בסתר היא לוקחת שני חלקים והוא חלק אחד ובזמן שהם בגלוי במקום הנראה שהבעל נעלב עליהם לוקח הוא שני חלקים והיא חלק אחד. ע"כ:

שלו ינתן מיד וכו'. לאו למימרא דשלה אין נותנין מיד דבין שלו בין שלה מוציאין מיד המזיק מיד אלא לומר שלו יתנו לו מיד והוא שלו לגמרי ואין לאחר חלק בו אבל שלה אינו שלה לגמרי אלא ילקח בהן קרקע כו'. תלמידי הרשב"א ז"ל:

גמרא מאי קמ"ל תנינא וכו'. לא פרכינן ממאי דתנינא בפרק הכותב ופרק יש נוחלין דין הירושה ללשון שני שפרש"י דפרק הכותב לא מתני ופרק יש נוחלין אורחיה דתנא למתני בקוצר מאי דאתניא בדוכת' אחריתי כמו שכתבו התוספות בריש ברכות ובריש יבמות. הרמב"ן והרשב"א והרא"ש ז"ל ריש מציעא ותוספות גטין דף ל"ד ע"ב (ודף ל"ה) גבי החולית והצור ותוספות בתרא דף ק"ח א' והריטב"א ז"ל בפרק נערה ובכמה דוכתי בתוספות אלא מפרק נערה דלעיל פרכינן תנינא וא"ת ללשון שני לישני יורשה איצטריכא ליה וי"ל דהא נמי תנינא לעיל בפרק נערה דמדקתני ואינו אוכל פירות בחייה דמשמע דדוקא בחייה הוא דאינו אוכל אבל אם מתה יורשה וכן פי' רש"י ז"ל לעיל ועלה קאמר יתר עליו הבעל אלמא בעל זכאי בכולן ודוק.
ומיהו אכתי קשיא להו לתוספות דאכתי הוה מצי לשנויי יורשה לאחר מיתה איצטריכא ליה דהא לא הוה שמעינן דקתני יתר עליו הבעל אע"ג דאבי' יורשה הני מילי בשאין לה בנים אבל יש לה בנים אין האב יורשה ואשמועינן מתני' אפילו כשיש לה בנים בעלה יורשה ואפשר דמדקתני מתני' יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה ולא קתני נמי שיורשה אפילו כשיש לה בנים אלמא דלא מחלקים בהכי כלל דהא ודאי כשנשאת יצתה מרשותו לגמרי ומיהו הבעל כשיש לו בנים ממנה אגידא בה ואית ליה עמה אישות טפי ופשיטא דיורשה טפי ולהא לא איצטריך מתני' לאשמעינן כנ"ל:

תני תנא קמיה דרבא מציאת אשה לעצמה כו'. פי' דמ"ד לעצמה קסבר דלא תקנו מציאת האשה לבעלה כי אם מעשה ידיה ולא תהא אלא אמה העבריה שקנאה בדמים שמעשה ידיה לרבה מציאתה שלה ומ"ד לבעלה קסבר אע"ג דדינא הוא דתהוי לעצמה תקנו רבנן דתהוי לבעל משום איבה כדאמרינן בפרק נערה שהאב זכאי במציאת בתו מ"ט משום איבה וכדאמרינן בפרק האשה רבה לא זה וזה זכאין במציאתה טעמא מאי אמור רבנן מציאת האשה לבעלה משום איבה והאי תהוי ליה איבה.

א"ל השתא ומה העדפה דמעשה ידיה היא אמר רבי עקיבא לעצמה מציאתה לכ"ש דתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר רבי עקיבא אומר יפר כו'. פי' ת"ק סבר אינו צריך להפר משום דמשעבדא ליה ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו העדפה הויא דידיה ורבי עקיבא סבר יפר שההעדפה דידה הויא וחייל עלה נדרה אם לא יפר לה והשתא בהעדפה שהיא מעשה ידיה קפיד רבי עקיבא ואמר דהויא לעצמה ולא חייש משום איבה ואע"ג דבאמה העבריה הויא לרבה התם משום דקנאה בדמים אבל הכא לא משעבדא ליה אלא לשיעורה אבל העדפה דידה הויא מציאתה שגם באמה העבריה הויא דידה כ"ש גבי אשה דתהוי דידה אלא ודאי איפוך ותני הכי מציאת האשה לבעלה דאית ליה לת"ק משום איבה וכ"ש ההעדפה לבעלה ורבי עקיבא אומר לעצמה דהשתא העדפה דמעשה ידיה הויא דידה ולא חיישינן לאיבה כ"ש מציאתה. ה"ר ישעיה מטראני ז"ל:

תוס' בד"ה ה"ג בושתה כו' דא"כ ה"ל למיתני לעיל דהאב אינו זכאי כו' יתר עליו הבעל שהוא זכאי בבושת כו' עכ"ל וק"ק (ב) אמאי לא תקשי להו נמי לעיל דהאב אינו זכאי ליורשה כשיש לה בנים יתר עליו הבעל שהוא יורשה אף כשיש לה בנים ודו"ק:

גמ' דלא סגיא בלא תלתא זוגי מסאני כו' כצ"ל. ונ"ב אבל בשבת פ"ק דף י"ט פרש"י לחד לישנא דזוזי ג"כ הוא לשון זוג:

שם ר' אשי אמר תשמיש כו' איתמר אמר כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א מה הוא מוסיף לה:

תוס' בד"ה שלה כו' ינתן הכל לעבד כו'. נ"ב ולשם פירשו התוס' דגרסינן הכל ינתן לרב פי' שבת קטנה שיתן להרב ושבת גדולה דהיינו פגם ששייך לעבד אך בזו יקח קרקע והוא אוכל פירות ואין חילוק ביניהם אלא בשבת גדולה לענין ליקח קרקע ולאכול פירות והשתא צריך לחלק מאי טעמא דהבעל אוכל הכא פירות של שבת יותר מבגבי עבד לאותו מאן דאמר וק"ל אבל לפי גירסת התוספות שלפנינו צ"ע דלמא בשבת גדולה שהוא פגם לכו"ע לוקחים בה קרקע והוא אוכל פירות כמו גבי אשה ואין חילוק ביניהם אלא לענין שבת קטנה והוא הדין גבי אשה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ודו"ק:

גמ' כי היכי דנהוי לה שמחה בגווייהו כו' משמע דאף במנעלים שייך שמחה ועיין בפוסקים פרק הרואה לענין מברכין על מלבוש דוקא על מלבוש חשוב וכו'. אבל מנעלים כו':

גמ' תנן אוכלת עמו כו'. אין דרך תלמודא לאתויי מתני' בכה"ג כיון דעלה קאי [לפרש מאי אוכלת ולא הו"ל רק להקשות הניחא כו' אלא למ"ד תשמיש מאי אוכלת] ועיין לעיל פ"ק במתני' דראוה מדברת. ואפ"ל בדוחק דאי לא מייתי מתני' ה"א שהקושיא מברייתא דאוכלת דרשב"ג וכוונת קושיתו היינו דקתני ואוכלת ר"ל בלילי שבת ושבת וכדבסמוך לכן מייתי מתני' דלא קתני אלא לילי שבת:

גמ' תשמיש בשבת מי איכא כו' בבית אפל וכו'. מ"מ יש לראות מאי קתני אוכלת עמו לילי שבת ושבת אע"ג דמותר מ"מ חיובא ליכא ודוחק לומר כיון שמשרה אותה ע"י שליש עונתה ב' פעמים בשבוע דהא אפילו גמל וספן שעונתן א' לו' חדשים מ"מ במשרה א' לשבת כמ"ש התוס' בד"ה רב אשי [א"כ הה"נ באינש דעלמא במשרה עונתה ב' פעמים דזה דוחק]. או אפ"ל ליל שבת או שבת:

גמ' מ"ט לאו משום דבעי למיכל בהדה. ופוחתין נמי ממעשה ידיה משום דטורח ממעט חלב:

ברש"י בד"ה יוצא בעירוב אמו כו' וכשם שהבעל זן אותה כך זן אותו עמה. משמע קצת דוקא כשהאם קיימת וכמ"ש הר"ן ע"ש:
בתד"ה רב אשי כו' אפילו גמל וספן כו'. דאל"כ איכפל תנא לאשמועינן פועל או ת"ח. או מאי קמ"ל פשיטא דעונתה לא יגרע ודו"ק:
בתד"ה מציאת האשה כו' כעין שליש וכו'. ואף דמה"ט שייך נמי המדיר אחר מציאת האשה דקתני המשליש מעות לבתו וכו' וכמ"ש באמת לסדרן מ"מ מציאת אחר אע"פ אין לו טעם משום מניקה כו' מעשה ידיה לא מסתבר לי'. ועוד דא"כ הו"ל להתחיל מעשה ידי האשה ומציאתה לבעלה. אבל יותר היה נ"ל טעם התהפכות של רש"י משום דאיירי לעיל באע"פ המדיר את אשתו מתשמיש המטה וכו' סידר אח"כ המדיר את אשתו מליהנות לו כו' רק אומר מקודם כל דיני עונה ומסדר המורדת מתשמיש או המורד או מוכרח לחלק כאן במורד מוסיפין ובמדיר אין מוסיפין וסידר אח"כ במשרה וכו' שאף גמל וספן עונתן בכל שבוע כשמשרה ע"י שליש וסיים אח"כ דיני המדיר מיהו למ"ד אוכלת ממש לא מתיישבא כ"כ הפסק מתני' דמשרה לזה הוצרכו משוס דמשרה וכו' ע"י שליש [דקתני המדיר כו' יעמיד פרנס שהוא כעין שליש ושיש חילוק בין משרה למדיר] ובמדיר אין יכול להשהותה ע"י שליש כי אם ל' יום טפי שמעי אינשי וזילא כו' או משרה דוקא ברצון אבל לא ע"י כפייה [כמ"ש לעיל בשם הר"ן ב' דיעות] כו' ודו"ק:
בתד"ה וירושתה וכו' אבל כשיש לה בנים לא שמעינן וכו' בסמוך כתב גי' ר"ת דגריס שלו אינו נראה דא"כ הו"ל למיתני כו' אכתי ליתני האב אינו יורשה כשיש לה בנים יתר עליו הבעל שיורש אף ביש לה בנים ובלאו דבריהם דהכא הוי אפ"ל דכיון דשמעינן שהבעל יורש במקום אביה אע"ג דבאין לה בנים האב הוא היורש הגמור מדין תורה כמו הבנים ביש לה בנים דמה לי האב באין לה בנים או בנים ביש לה בנים וכיון דתני יתר עליו כו' ומסתבר ירושת האב לבעל ה"נ מן הבנים אבל לפי מה שכתבו ללשון אחרון שבקונט' וכו' הול"ל ירושה איצטריך וכו' דלא שמעינן וכו' משום דס"ל שמא דוקא במקום אב שהורע כחו לגבי בנים הוא דהורע כחו לגבי בעל [אבל בנים עדיפא ולא הורע כחם נגדו] א"כ קשה מה שכתבתי י"ל דז"א דהא ודאי האב זכאי בבתו רק בקטנות ובנערות ובבוגרת פקע מניה כל הני משא"כ בבעל דזכאי בכל הני אף בבוגרת ולא קתני מתני' רק מה שיתר הבעל על האב אף בזמן שיש על האב זכות בבתו דהיינו בקטנות ובנערות כמ"ש רש"י לעיל ויש לה בנים א"א לאשכוחי אלא בבוגרת כדאיתא לעיל בהדיא סוף אלו נערות דקטנה לא מיעברא ומתעברת כשהיא נערה ויולדת כשהיא נערה א"א דאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים כו' וא"כ לא שייך למיתני יתר הבעל על זכות האב בבתו בזמן היותה בוגרת וק"ל:
בתד"ה ה"ג וכו' ולפי"ז הא דבעי בהמניח וכו' פשיטא דפטור וכו'. דדוחק לומר דמיבעיא אליבא דר"י ב"ב וק"ל:

בא"ד דא"כ הו"ל למיתני לעיל האב אינו זכאי וכו' יתר עליו הבעל כו'. משום דאין פשוט כ"כ ולא מבואר במתני' דהאב אינו זוכה בבושת ופגם שע"י חבלות קאמר דהו"ל למיתני האב אינו זכאי בבושת ופגם ואינו אוכל פירות בחייה נישאת כו' משא"כ לעיל [כתבו] דאע"ג דאבוה יורש וקתני יתר וכו' משמע שקאי אף על אותן שאינן מפורשין במתני' [משום דירושת האב פשוט ומבואר וקתני יתר] או כתבו כאן וכאן לרווחא דמלתא [דלעיל נקטו התוס' אף אי נימא דמיתר עליו הבעל נשמע אף דלא נזכר במתני' ירושת האב מ"מ לא נשמע עכ"פ ביש לה בנים וכאן כתבו אף אם נימא דיתר עליו הבעל לא שייך על מה דלא נזכר מקודם באב דאין לו מ"מ קשה ליתני בהדיא האב אינו זכאי בבושת ופגם יתר כו'] וק"ל:

בא"ד אבל אי גרים שלה א"ש וכו' דמה ענין זה אצל זה כו'. ולא כתבו דשלה א"ש דא"ל בושת ופגם איצטריכא ליה דכבר שמעינן דאילו שלו הו"ל למיתני לעיל יתר עליו כו' כמ"ש מקודם דא"ל דה"א לעולם שלו ולא קתני יתר דבאב נמי הוא שלו דאינו מפורש בשום מתני' שאינו של אב אף שהביאו ראיה מתלמודא. ז"א דהא ע"כ כיון דאינו מפורש במתני' שאינו של האב ע"כ משום דסמוך מתני' בזה אסברא פשוטה מבחוץ דלא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים. וי"ל התוס' כתבו וכן משמע בגמ' וכו' בלא הוכחה דלעיל אף אם אינה הוכחה [הא דלא קתני יתר] דהא ר"ת לא מחשבו לעיל לראיה:
בתד"ה שלה וכו' אבל למ"ד כו'. יש לראות אי משבת קטנה קשה להו דלמא אה"נ דהוי לבעל ולא איירי בזה מתני' דפשיטא דהוי לבעל כיון דמעשה ידיה שלו וכמ"ש הרא"ש דה"נ לא קתני צער דפשיטא דהוא שלה ופגמה פירוש נזק שבת גדולה שלה וילקח בהן קרקע ואי משבת גדולה קשה להו אמאי ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות [כדקתני בדברי ריב"ב ובהא לא פליגי] יהיה כולו שלה כמו התם כולה לעבד זה אינו קושיא דבכל נכסי אשה אף שאין לו שייכות הבעל אוכל פירות מתקנת חכמים משא"כ בעבד עברי ואפ"ל דמשבת קטנה מקשו דהו"ל למתני' לחלק בין שבת גדולה לשבת קטנה ופגמה משמע כל הפגם שלה דהא ודאי לאו מלתא דפשיטא הוא שהשבת קטנה לבעל וכמ"ש האשר"י דהא למ"ד ראשון הכל לעבד וילקח וכו' אף שבת קטנה וע"ש בתוס' ב"ק ודו"ק: @11דף סו ע"א

גמ' והא כי אתי רבין וכו' ופירש"י והיכי פליגי בה. וע"ז קשה קושית התוס' והא בריש סוגיא וכו'. ויש לראות דמש"ה א"צ למחוק הגירסא ויש לקיים דהכי פריך אמאי מפכינן דלמא לעולם לא תיפוך והעדפה אמר ר"ע לעצמה היינו ע"י הדחק אבל מציאה דקס"ד דכהעדפה שלא ע"י הדחק הוא ס"ל לבעל ות"ק ס"ל דמציאה טפי לעצמה אפילו יותר מהעדפה שע"י הדחק דכן הוא באמת לפי' התוס' שמקשה רבא מציאה לא כ"ש אפילו נגד העדפה שע"י הדחק ואף דאכתי הוי סברות ת"ק ור"ע הפוכות מ"מ רבא לא הקשה זה גם אפשר שהם חכמים אחרים וקצת משמע כן ממ"ש התוס' בקושיא הא בריש סוגיא משמע כו' ולא כתבו מהא דס"ל לת"ק כן מציאה לעצמה והעדפה לבעלה [אלא משום דאפשר דתרי חכמים נינהו] מיהו אין זה הכרח כל כך ומשני ר"פ מציאה וכו' וא"כ הדרא קושיא דרבא לדוכתיה ולהכי אפיך. רק קושיא ב' של התוס' קשה עדיין ודו"ק:

במשנה בתחלה הפוסק כו' אח"כ פסקה כו'. אפ"ל דבפסקה היא והמעות שלה כשמת הארוס שלה קם אחיו תחתיו וזוכה בשלה ואינה יכולה לומר לאחיך הייתי רוצה להכניס לנכסי צאן ברזל ולך איני [רוצה להכניס] רק לנכסי מלוג דהא באשר"י משמע דוקא הפוסק מעות לחתנו אבל לבתו זכתה בו היא ואם מת הארוס צריך לתת לה ומכניסה ליבם ע"ש. ובסיפא אפ"ל דוקא פסקה היא אבל פסק האב [להכניס שומא] אה"נ שאין הדין כן לפחות חומש דדוקא בדידה שייך שמין דעתה של אשה שרוצה לכלות כליה [ולפחות חומש] ואם פסק אלף זהובים מכניס אלף לפי שומת הנועדים שם דאפשר נמי שאין דרך להעלות בשומא אלא בפסקה היא [הוא הטעם השני שברש"י] וק"ל:

ברש"י בד"ה וכנגד השום כו' שתכניס וכו'. לשון להבא ואח"כ הוא פוסק כו' שאם הכניסה וכו' לשון עבר וזה ניחא שחתן פוסק היינו שהיא הכניסה מקודם וכדבסמוך ואפשר שתכניס מפ' על ב' תיבות וכנגד השום לבד שקאי על הכל [גם על היכא שכותב בכתובה תחלה מה שהיא תכניס כגון שום במנה היא נותנת כו' דלקמן]:
בתד"ה והא כי אתא רבין וכו' ונראה כגירסת רבינו חננאל וכו'. יש לדקדק בכוונתם באריכות דבריהם לא הול"ל אלא דלא גרסינן והא והוא מלתא באפי נפשה ופירוש אמר ר"פ פשיטא מציאה כו' ובעי ר"פ כו' יניחו כמו לפירש"י מי הוי כע"י הדחק או לא. עוד קשה מ"ש דהא שמעינן מרבא וכו' ורבין וכו' או למה ליה לר"פ לתלות מציאה בהעדפה שע"י הדחק והא מציאה שמעינן לה מברייתא דפליגי בה בלא רבין ורבא ואפ"ל לכאורה משום דקשה לפי' שר"פ אינו תירוץ רק פשיטא לי וכו' מאי קאמר פשיטא לי אמלתא שמפורש בברייתא דפליגי במציאה בהדיא או מה לו לר"פ לתלות מציאה בהעדפה שע"י הדחק [לזה] פי' מציאה ר"ל מציאה שמגבהת בשעת עסקה במלאכה ומשום דבמלאכה בכה"ג קמיבעיא ליה עשתה שתים וכו' משום דהוי בכלל מעשה ידיה ועוסקת בה בשעת מלאכה של בעל אף שאינה מבטלת בכך ממלאכת הבעל משום דשמא העדפה שע"י הדחק היינו דוקא בשעה שאינה עוסקת במלאכת הבעל אבל במציאה אף שמגבהת בשעת מלאכה פשיטא ליה דהוי כהעדפה שע"י הדחק בלילה ולר"ע לעצמה ומפשטא דברייתא הוי אפ"ל דלמא דוקא מציאה שלא בשעת מלאכה ודאי קודם בואינו לרבין דס"ד דפליגי בהעדפה שלא ע"י הדחק ואפ"ה ס"ל לר"ע לעצמה פשיטא דכ"ש מציאה לעצמה אפילו בשעת מלאכה רק לרבין דשלא בשעת הדחק לכ"ע לבעל א"כ שמא מציאה בשעת מלאכה נמי הוי לבעל דדמיא להעדפה שלא ע"י הדחק ואף דקודם בואינו לרבין אפ"ל נמי דוקא בהעדפה שלא ע"י הדחק לאחר שגמרה משקל ה' סלעים הוי לר"ע לעצמה אבל מציאה בשעת עסקה במלאכת הבעל שמא הוי לבעל. מיהו אין זה סברא. אבל מרבא ורבין שמעינן דמאי מקשה רבא השתא ומה העדפה וכו' דלמא ברייתא איירי מציאה בשעת מלאכה הוי לר"ע לבעל משא"כ בהעדפה שע"י הדחק שלא בשעת מלאכה הוי לר"ע לעצמה אלא ס"ל לרבא דכל מציאה הוי כהעדפה שע"י הדחק דגבי מציאה אין חילוק בין בשעת מלאכה או לא דפליגי בה ר"ע ורבנן וסובר ר"ע לעצמה ובלא רבין דה"א דפליגי בהעדפה שלא ע"י הדחק מקשה רבא שפיר אף אי איירי בשעת מלאכה כ"ש מהעדפה שלא ע"י הדחק. ולא נתקרר דעתי בזה. גם אם נפרש הא דכתבו כגון שמגבהת מציאה עם מעשה ידיה לאפוקי שאינה מבטלת מעשה ידיה כ"ש שאינו מחוור כוונתן ודו"ק:
בתד"ה אלא מעתה כו' מאי פריך מבייש סוסתו כו'. ור"ל דקארי לה מאי קארי לה בשלמא אם נוסף לבושת שלם לאשה נותן לבעלה הוי קצת דומיא לבייש סוסתו דכיון ששילם בשתה הרי הוא כבייש סוסתו שמה שהיא בת בושת כבר שילם לה בושת שלם וק"ל:
בתד"ה עני וכו'. ור"ן מישבו בענין אחר וע"ש:
בתד"ה פוחת כו' דזה הטעם דקדק מדאיצטריך לאשמעי' שומא כו'. דאי משום סיפא שום במנה ושוה מנה כו' ואי לאו טעמא שדרך לשומו ביותר [רק משום פחת] הו"ל לפחות חומש ז"א דע"כ השתא נמי דמפרש ב' טעמים ודאי כל טעם לחוד עושה שפוחת חומש דלכך נקיט בגדים ופרקמטיא לומר אף היכא דליכא אלא חד טעם פוחת חומש ופרקמטיא כגון בגדים שאינם תפורין שאין משתמשין בו ואין פוחתין אפ"ה פוחת חומש כיון שדרך להעלותן ובגדים שפוחתין וכל כלי כסף שפוחת אף שאין דרך לשומן [ביותר] ששומתן ידוע רק כיון שהן כלי תשמיש ופחתי ולא דמי לפרקמטיא העומד לסחורה דהוי ככספים ומוסיף שליש מטעם שעושה סחורה בו כיון שאין כלי תשמיש משא"כ כלי כסף פוחת חומש וא"כ שום במנה ושוה מנה צ"ל ע"כ הטעם שאינו פוחת חומש שפי' שוה מנה בכל עת שאינו נפחת ואיירי בפרקמטיא דעיקר מתני' איירי בפרקמטיא דבו איצטריך לאשמעינן שומא רבא ושומא זוטא וק"ל:
בתד"ה שום במנה כו' ופירושו מגומגם. האחד דלא הול"ל אח"כ שום במנה היא נותנת כו' רק אינו שוה מנה דבתרוייהו הכניסה לו שום במנה וההפרש הוא שוה מנה או אינו שוה מנה ולפירוש ר"ח א"ש וק"ל. ועוד דהול"ל הכניסה לו שום השוה מנה אין לו אלא מנה [אבל השתא לא הוזכר אכתי שהכניסה לו דלימא עלה ושוה מנה]:

בא"ד ר"ל שתכניס לו כו'. דהיה אפשר לומר אדרבה שתכניס לו שום במנה שיכתוב בכתובה שום השוה מנה לא מנה הנישום רק השוה באמת מנה ותכניס לו חומש יותר על מנה לזה השמיענו שר"ל וכו' ומ"ש וא"צ שישום ל"א סלע ודינר ר"ל לפי שומת הנועדים שם ודו"ק:

רש"י (במשנה) ד"ה ילקח וד"ה אוכל. נ"ל דצ"ל הד"א:

תד"ה ה"ג. עי' מה שהקשה המהרש"א. ול"נ דלענין ירושה ל"מ למיתני יתר עליו הבעל שהרי בה יש ג"כ יתרון לאב מבעל שיורש בראוי כבמוחזק משא"כ בבעל עי' תור"ע לעיל אות נ"ו ועמש"כ בס"ד בזבחים (ג) בתד"ה הכותב. ועמש"כ בס"ד בב"ב (קיד ב) בד"ה גמרא:

תד"ה בזמן. ונפגם הוא עצמו עמה. אולי ר"ל שגם הבעל נפגם ונבזה בעיני הבריות שרואים שהוא חי עם אשה שפצעים בפניה. ובהעתקת התוי"ט דבריהם נשמטו תיבות אלו:

לישנא מעליא כדכתיב אכלה כו'. נ"ב הו"ל לאתויי קרא דאורייתא (בראשית ל"ט) הלחם אשר הוא אוכל דקדים. ולשנא דמעלי ודאי. אלא משום דהאי מפרש בהדיא. אע"ג דההוא נמי מוכח טובא מקרא אחרינא דכתיב בההוא ענינא ולא חשך ממני מאומה וגו':

תד"ה ר'א. אפי' גמל וספן. נ"ב כשהוא עמה בבית. אע"ג דעונתה לששה חדשים כשפורש מביתו:

גמ' ת"ר מותר מזונות. עי' נזיר דף כד ע"ב תוס' ד"ה שקמצתה:

מציאת האשה פרק ששי

מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה. וכתב הרא"ש בשם רבינו מאיר הלוי ז"ל דהא דמציאת האשה לבעלה היינו בניזונית דוקא אבל באינה ניזונית תיהוי לה איבה ואיבה והשיג עליו הרא"ש ז"ל דלא דק דהא לא משכחת אשה שאינה ניזונית אלא באומרת איני ניזונית ואיני עושה וכיון דברשות קעבדה חיישינן לאיבה ומציאתה לבעלה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על השגת הרא"ש ז"ל דנהי דברשות קא עבדא. אפ"ה יפה כתב הרמ"ה ז"ל דכיון דלא תקנו מציאת אשה לבעלה אלא דלא תיהוי לה איבה ולא יהיב לה מזונות וכיון דבלא"ה אינה ניזונת ממנו שאמרה איני ניזונית ואיני עושה א"כ למה יהא מציאתה לבעלה וזה שכתב תיהוי לה איבה ואיבה והיינו איבה דמזונות והנראה מזה דהרא"ש ז"ל סובר דהא דאמרינן שתקנו מציאת אשה לבעלה משום איבה לאו משום איבה דמזונות אלא משום איבה דקטטה כמ"ש התוספות פ' נערה דף מ"ז וכן נראה מלשונם בשמעתין בד"ה מציאתה כהעדפה כפי מסקנתם בסוף הדבור וכמו שאבאר בעזה"י אבל מ"מ אין בזה השגה על הרמ"ה ז"ל דהא מבואר מלשונו בהדיא שמפרש משום איבה דהיינו איבה דמזונות וכמו שפירש"י בר"פ אלמנה ניזונת וכדמשמע להו נמי להתוס' מעיקרא בד"ה מציאתה כהעדפה וא"כ יפה כתב דתיהוי לה איבה ואיבה. ועוד נ"ל דאפילו אי סבר הרא"ש ז"ל נמי דאיבה היינו איבה דמזונות אפ"ה משיג שפיר על הרמ"ה ז"ל משום דהרא"ש ז"ל סובר דנהי דהאשה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה אפ"ה אם תחזור בה לאחר זמן ולהיות ניזונת ועושה הרשות בידה כשיטת כמה פוסקים וא"כ יפה כתב דכיון דברשות קא עבדה חיישינן לאיבה. והיינו לענין אם תחזור בה אח"כ. משא"כ הרמ"ה ז"ל לשיטתו שכתב בהדיא במקום אחר דהאשה שאמרה פעם אחת איני ניזונית ואיני עושה שוב אינה יכולה לחזור בה וא"כ יפה כתב ג"כ כאן דתו ליכא למיחש לאיבה כן נ"ל ועיין מה שאפרש בזה עוד בסוגיא דשמעתין ולכאורה נראה מסידור לשון המשנה כשיטת הרא"ש ז"ל דיש לדקדק בהא דקתני מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה ואיפכא הו"ל למיתני מעשה ידיה ומציאתה לבעלה והוי שפיר לא זו אף זו דהא מעשה ידיה פשיטא טפי דעיקר תקנתא הוא כדאיתא בשמעתין ונהי דבמתניתין דלעיל פ' נערה נמי נקיט להו כהאי סידרא היינו משום דלענין זכיית האב אפשר דמציאתה פשיטא טפי דהא אפילו במציאת בנו הסמוך על שלחנו זוכה. משא"כ במעשה ידיו. אבל הכא הו"ל למיתני איפכא. אבל לשיטת הרא"ש ז"ל איכא למימר דמש"ה נקיט ברישא מציאתה דהוי מילתא דפסיקא אפילו בדלא מיתזנא משא"כ במעשה ידיה לא פסיקא ליה אלא בניזונת. מיהו לשיטת הרמ"ה ז"ל נמי איכא למימר דכיון דבכלל מעשה ידיה הוי נמי העדפה ואפשר דאפילו העדפה ע"י הדחק לדברי הפוסקים כרבנן דר"ע א"כ הוי שפיר לא זו אף זו כן נ"ל ודו"ק:

קונטרס אחרון
משנה מציאת אשה לבעלה הבאתי לשון הרא"ש שתמה על הרמ"ה ז"ל במה שכתב דדוקא בניזונית איירי דבאינה נזונית תיהוי לה איבה ואיבה וכתב עליו הרא"ש דלא דק. ולכאורה יש לתמוה על לשון הרא"ש בזה וכתבתי ליישב כל א' ואחד לפי שיטתו עיין בפנים:

רש"י בד"ה וירושתה אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה כו' עכ"ל. לכאורה יש להקשות א"כ אמאי תני כלל וירושתה הו"ל למיתני סתמא והוא אוכל פירות בחייה והכל בכלל כדקתני נמי בפרק נערה ולכאורה היה נראה לי דאשמעי' רבותא דלא תימא דוקא בנכסים שהיה לה בשעת נישואין זוכה בפירות נכסי מלוג ולא במה שנפלו לה בעודה תחתיו קמל"ן דאפילו מה שנפלו לה עכשיו בירושה נמי אוכל פירות וכן מצאתי גם כן בחידושי הריטב"א ואין להקשות א"כ מאי פריך בגמרא פשיטא דאפ"ה מקשה שפיר דלקושטא דמילתא כיון דקתני לעיל בפרק נערה סתמא אוכל פירות בחייה פשיטא דהכל בכלל. אלא דאכתי קשיא לי איפכא דלקמן בפ' האשה שנפלו מבואר דאדרבה לעולם יש לבעל יותר זכייה בנכסים שנפלו לה בעודה תחתיו עיי"ש. לכך נלע"ד דודאי לאו לרבותא אשמעי' הכי. אלא דמילי מילי קתני במתניתין. דהא אפילו במציאתה ומעשה ידיה ע"כ לא איירי אלא במה שזכתה בעודה תחתיו. דמציאתה ומעשה ידיה דקודם נישואין לא הוי לבעל אלא נכסי מלוג בעלמא שאוכל הפירות אע"כ דלאחר נישואין איירי וקתני דהכל שלו. משא"כ בירושתה אף שנפלו לה בעודה תחתיו אפ"ה לא זכה בקרן אלא בפירות בלבד ולשיטת הרמב"ם ז"ל יתיישב יותר שהוא כתב שבושתה ופגמה שלה זימנין דאין הבעל אוכל פירות כגון היכא שחבל בה בעצמו וא"כ א"ש טפי דבירושתה פסיקא ליה דלעולם הבעל אוכל פירות משא"כ בבושתה ופגמה לא פסיקא ליה ומש"ה קתני לה בסוף:

תוספות בד"ה ה"ג בושתה ופגמה שלה ור"ת הגיה בספרו שלו כו' עכ"ל. נראה דמה שהגיה ר"ת בתחלה שלו. והיינו משום אתקפתא דרב חנן בר רבא לקמן בשמעתין אלא מעתה בייש סוסתו של חבירו. דלגירסת הספרים שלנו צ"ל דאליבא דריב"ב פריך ומלישנא דגמרא משמע לכאורה דאפיסקא דת"ק קאי. ועוד דלריב"ב לא מקשה מידי. כיון דמסיק להדיא דנוטל מחלק האשה. וכמו שהקשו לקמן בתוספות. משא"כ אליבא דת"ק אפשר דמקשה שפיר משום דלא משמע ליה שום סברא דבושתה ופגמה תקנו לו משום איבה דלא שייך איבה בזה דצערא דגופא הוא ולפחות היה ראוי שיאמר דהקרן שלה והבעל אוכל פירות אלא ע"כ הוי משמע ליה שהבושת ופגם שייך ממש לבעל ומקשה שפיר אלא מעתה בייש כן היה נראה לר"ת מעיקרא ואחר כך חזר בו כן נ"ל:

בד"ה שלה למ"ד בהחובל כו' ינתן הכל לעבד כו' עד סוף הדיבור. ונראה דהתוספות כאן סברי כשיטת וגירסת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דגרסי בהחובל במימרא דרבא ינתן הכל לעבד. אבל התוספות בפרק החובל כתבו להדיא דליתא להאי גירסא אלא דגרסינן במימרא דרבא ינתן הכל לרב. והיינו בשבת גדולה לענין פירות לחוד ושבת קטנה לגמרי וא"כ לפ"ז אליבא דרבא שם נמי צריך לחלק בין עבד לאשה כדמסקו הכא אליבא דאביי. ובעיקר דבריהם דפשיטא להו דכל השבת לאשה אע"ג דלא קתני לה במתני' אפ"ה לישנא דמתני' הכי משמע דהכל שלה כי היכי דלא קתני נמי דצער ורפוי שלה וכמ"ש הרא"ש ז"ל אלא דלא איצטריך למיתני אלא בושתה ופגמה לאפוקי מדריב"ב דפליג. ועיין בלשון הרא"ש. משא"כ אי הוי שום זכייה לבעל בשבת הו"ל למיתני בהדיא כן נ"ל בכוונתן. אבל בחידושי הריטב"א ז"ל כתב דשבת קטנה לבעל ובכלל מעשה ידיה הוא. וכן בש"ע א"ע סי' פ"ג בלי שום חולק. ונראה דסברת התוס' לחלק בין עבד לאשה היינו דבאשה כיון דחולה היא לאו בת מלאכה היא משא"כ בעבד אם חלה חייב להשלים מש"ה הוו לרבו ועיין בחידושינו בפרק החובל:

קונטרס אחרון
בלשון התוספות בד"ה שלה למ"ד בהחובל כו' משמע מלשון התוספות דפשיטא להו טובא דכל השבת לאשה וצ"ע שלא הובא' דבריהם בפוסקים ובאה"ע סי' פ"ג בש"ע פסק בפשיטות דשבת קטנה לבעל ולא הביא שום חולק:

שם ע"ב גמרא עני חמשים זוז תנא ליה עיין מ"ש בזה לקמן דף ס"ז ע"א:

שם ת"ר מזונות וכו' הא דלא מקשה על מתניתין דנקיט והשחקי שלה דבמתניתין יש לומר דהשוחקי' היינו שצמצמה ולא לבשה אותם בכל פעם ושמרה אותם יותר מדרך העולם דבהא בודאי שייך לה ואף במזונות כה"ג אם דחקה עצמה וצימצמה באכילת המותר שלה וכמ"ש הב"ש להדיא סימן עיין ס"ק י"ח במכרה למזונות ודחקה עצמה המעות שלה ולכאורה קשה עליו מברייתא זו דקתני מותר מזונות לבעל וצ"ל דהכא פירש"י כגון אשה שמזונות האמורי' במשנתינו עודפי' לה שאינה רעבתנית והיינו שלא דחקה עצמה כלל ואכלה כדרכה שאין הבעל מחיוב ליתן לה יותר מדרך אכילתה אבל מה שדחקה עצמה וצימצמה מן הראוי לה המותר שלה וממילא ז"ל דברייתא דנקט מותר בלאו שלה היינו ע"כ דומי' דמות' מזונות דמיירי בלא צימצמה משאר בני אדם מ"מ המותר בלאות אף שהדרך הוא להשתייר כן אפ"ה הוא שלה ועל זה מקשה מותר בלאות למה לה דמה"ת יתקנו רבנן שהיא שלה במה שהדרך להשתייר יותר מתקנת מזונות א"כ מסוגיא זו ראיה לדברי הב"ש. ולפי זה יש לומר דבאלמנה אף דנקטינן דמותר כסות ליורשים מ"מ אם דחקה עצמה יותר מן הראוי יש לומר דהוא שלה. ועיין קונטרס אחרון:

תוס' ד"ה ר' אשי אמר וכו' וכן משמע קצת מדלא. מסיי' הש"ס ות"ח מאפיל בטליתו כדאמרינן בשבת דף פ"ו ע"כ צ"ל משום דמיירי דוקא באינו ת"ח דהיינו דקמ"ל דחזר עונתו לכל שבת ובספר ש"מ כתב בשם תר"י דכמה רבני צרפת חולקים וסוברים דמתניתין מיירי דוקא בת"ח לבד ולכאורה קשה עליהם דא"כ ע"כ גם רשב"ג מיירי בת"ח ומאי מקשה דהא ת"ח מאפיל בטליתו ושרי. וצ"K דס"ל כמ"ש הרמב"ם הביאו הב"ח בא"ח סימן ר"מ דלא התירו לת"ח אלא בעת צורך גדול. כתב המ"א דמסוגיא זו משמע דמאפיל דוקא אבל בבית אפל מותר לכתחלה. והיינו דאף בת"ח א"ל דיקבע עונתו ביום על ידי האפלת טלית. וצריך לשנויי בבית אפל דמותר לכתחלה. ולכאורה משמע לשיטת התוס' דר' נחמן נמי דס"ל לדינא כר' אשי דאפילו גמל וספן כשמשרה על ידי שליש חוזר עונתו בכל שבת דדוחק לומר דמיירי דוקא בת"ח ועמ"ש לעיל דף ס"ב ע"ב בזה וכמ"ש התוס' לרב אשי ולכאורה נראה הטעם בזה דיש לומר דהא דהרחיקו חז"ל בגמל וספן העונה כל כך היינו משום דמסתמא ניחא לה בהרווחה דביתי' אע"ג דאמר לעיל דף נ"ו דבצערה דגופה בעונה לא מהני מחילה ואפילו ר' יהודה מודה דלא מהני תנאי מכל מקום הכא משום ריוח ביתא מהני בתחלת נשואין משא"כ כשמסרה אותה על ידי שליש דהשיעור קצוב במתניתין בעני וכן במכובד מאי נפקא לה מיני' בריוח דביתי' כיון שניזונת בפ"ע על ידי איש. ולפ"ז יש לומר דה"ה באומר לה צאי מ"י למזונותיך דגם כן לא נפקא לה מיני' בריוח דביתי' ועמ"ש במתניתין בדברי הה"מ ז"ל וק"ל ועיין מ"ש בקונטרס אחרון:

שם דרש ר' עולא רבה וכו' כתב הרא"ש לעיל בפ' נערה בשם מהר"ם מרוטנבורג דאפילו יש להם נכסים שנפלו מבית אבי אמה אפ"ה חייב לזונם וכו' מדכלל מזונות האשה דנקט ומוסיפין לה על מזונות בשביל הקטן אלמא דדין אחד להם ולכאורה קשה דהא באמת דחי הש"ס הכא דילמא משום דחולה ולא מיירי כלל ממזונות הקטן וע"כ צ"ל דהא דקי"ל דהלכתא כר' עולה לאו משום סייעתא דמתניתין אלא דר' עולא באמת מסברא דידיה אמר א"כ מנ"ל להר"ם לדייק ממתניתין וצ"ל דנהי דהש"ס דחי מ"מ כיון דבאמת הלכתא כר' עולא ממילא מוקמי' מתניתין כוותי' ולא שמעי' דסתם מניקה חולה היא ונ"מ ביורשים דאי משום מזונות הקטן מוסיפין משל קטן דאינם מחויבים במזונות קטן אבל אי הוי אמרינן משום דחולה היא חייבים יורשים משלהם וכן משמע מלשון הרי"ף ז"ל שכתב ומתניתין מסייע ליה וכ"ה לשון הרא"ש בפ' נערה ותנן נמי וכו' ר"ל כיון דבאמת הלכתא היא מוקמי' כוותי' גם יש לומר דכונת הר"ם מרוטנבורג דכיון דלפי סברת הש"ס דנפקא ליה ממתניתין ע"כ צריך לומר כן. ממילא אפילו לבתר דדחי ליה סייעתא ממתניתין מ"מ הדין כן לעולא וכה"ג כתבו התוס' לעיל דף ס' ע"ב ד"ה הוילכתא וכו'. אבל אין לומר דהוכחת הר"ם לר' יהושע בן לוי הא דאמר דמוסיפין לה יין שהיין יפה לחלב משמע ליה אפילו ביש לו נכסים מדכלל בהדי מזונות דזה אינו דודאי מה שהוא צורך הנקה הוא מוטל על האב ואין ראיה לשאר מזונות תדע מדקאמר מאי לאו משום דבעי למיכל בהדי' משמע משום שאוכל אבל מגוף הנקה אין ראיה דפשיטא דאב חייב בהנקה כדקתני לעיל בברייתא דף נ"ט ע"ב דנותן לה שכרה וכופה ומניקתו וכן נלענ"ד דביורשים אף שאינם מחויבים במזונות אחיהם הקטנים פחות מבני שש ומנכין למזונותיהם מחלק ירושתם אבל מה שאלמנה חייבת בהנקת בנה כשניזונת מן היורשים נראה דאין מונין חלק הולד אבל אם צריכין ליתן שכר הנקה נראה דהוא מחלק הקטן. וק"ל:

אודה ה' בכל נפשי: שזכני להשלים פרק חמישי: כן יוסיף עזרי: בפרק ששי:

פרק מציאת האשה

מתניתין מציאת האשה וכו'. הא דהקדים מציאה למעשה ידי' אף דמ"י עיקר טפי כדקאמר הש"ס השתא ומה העדפה וכו' ובספר פ"י כתב דמזה ראיה למ"ש הרא"ש (בשם הר"מ ונחלק עליו וס"ל) דמציאתה לבעלה אפילו באינה ניזונת דמש"ה מקדים מציאה דשכיח טפי וזה דחוק דהא דלא מתזנא מיני' היינו שאומרת איני ניזונת ואיני עושה והא גופא לא שכיח' כמ"ש התוס' לעיל דף נ"ט א"כ ממילא דמ"י שכיח טפי ויותר נלענ"ד דמציאה כולל טפי בכל הנשים אפילו בעשירה דאינה מחויבת במעשה ידיה דהא אמר לעיל בהכניסה לו שיעור ג' שפחות וה"ה ביש לו משלו. היא פטורה ממ"י ואפ,ה מציאתה שלו משום איבה דקטטה כמו שיבואר בס"ד ואף די"א גם במעשה ידיה אם עשתה אף בעשירה דידיה הוא ועיין סימן פ' וב"ש ס"ק ד' ומ"ש שם דאפשר גם בזה שייך איבה דקטטה. מ"מ אי נימא דמעשה ידיה דמתניתין מיירי בכה"ג א"ש פי דנקט מציאתה קודם דהוי לא זו אף זו כדעביד צריכתא בריש קידושין דף ה' משום דבמ"י קטרחא ואף דקאמר שם נמי איפכא במ"י משום דמתזנא מיני' לא שייך בעשירה דהא באמת פטורה מלעשות לו. אף שחייב במזונותי' א"כ מה דאם עשתה הוא של הבעל הוא חידוש טפי במעשה ידיה ממציאתה כיון דקא טרחא. ולפ"ז יש לומר עוד דמעשה ידיה כולל אפילו העדפה על ידי הדחק כדמסיק דהוי דבעל אף דטרחא וק"ל:

תוס' ד"ה מציאת האשה וכו'. איידי דסליק אם היתה מניקה וכו'. אין לפרש כוונתם איידי דמיירי שם ממעשה ידיה דיותר ה"ל להביא הא דקתני במתניתין לעיל כמה היא עושה לו ותו דהא פתח במציא' ונראה לפרש דבריהם לפמ"ש התוס' לעיל דף ס"ג ד"ה ר' הונא וכו' וז"ל וכי עבדא שאר מלאכות פוחתין לה מעשיית הצמר כדתנן במתניתין מניקה פוחתין וכו'. הרי דאינה חייבת לעשות שתי המלאכות כאחד והוא דומיא דמתניתין דידן דמיירי במגבהת מציאה בשעת מלאכ' כמ"ש התוס' לקמן דף ס"ו ד"ה והא כי אתא וכו'. ואשמעינן דאפ,ה מציאתה לבעלה ובאמת בשאר מלאכות אם עושה בבת א' מיבעיא לר' פפא לקמן. וק"ל: ועמ"ש דף ס"ו בסמיכות הפרק עוד:

תוס' ד"ה וירושתה וכו'. מיהו איכא למימר וכו'. לכאורה יותר הל"ל דשמעינן ליה מהא דקתני לעיל בכתובת בנין דכרין דאינן ירתין יתר על חולקיהן וכו' הרי להדיא דהבעל יורש אותה בתחלה אף דאית לה בנים ואפשר דה"א דוקא בנכסי צאן ברזל יורש אותה ולא בנכסי מלוג ומה שהקשה המהרש"א דה"ל למיתני במתניתין דהאב זכאי וכו'. דיתר עליו הבעל בירושה כשיש לה בנים יש לומר כפשטי' דכיון דמתניתין מיירי שם בזכי' שיש לו בבתו בשעיין נערות ולא משכחת שתלד בנערות כדאיתא בש"ס לעיל דף ל"ט אף דאכתי המ"ל יתר הבעל לענין בעלי חובת דידה דכובין מנכסימן לאחר מיתה כמ"ש התוס' דף ל"ח ע"ב ד"ה יש בגר וכו' משא"כ בבעל אין בעלי חובות דידה יכולים לגבות מנכסים לאחר מיתתה דהרי אפילו מכרה בחיי הבעל מוציא מיד הלקוחות כתקנת אושא מיהו לפמ"ש התוס' לעיל דף נ' דלמ"ד דקנין הפירות כקנין הגוף לא צריכא לתקנת אושא ויש לומר דמתניתין אתיא כוותי' דהוא פלוגתא דתנאי בב"ק א"כ הוא בכלל יתר עליו הבעל שאוכל פירות ואפילו למ"ד דלאו כקנין הגוף דמי אין כל כך קושיא דהרי פלוגתא דתנאי הוא בב"ק ואתיא מתניתין כתנא דס"ל כקנין הגוף (ותו דבל"ז אין קושיא כל כך מתקנת אושא דהא משמע לקמן דף ע"ח דלא קתני תקנת אושא במתניתין דקאמר לימא תנינא לתקנת אושא במתניתין) ובזה יש להבין לשון המשנה זו דקתני וירושתה הוא אוכל פירות ולא קתני יורשה ואוכל פירות אלא דהא גופא קמ"ל דירושתה יש לו בה זכיה מחיי' משום קנין פירות כקה"ג ונפקא מיני' להוציא מיד הלקוחות ואפ"ה פריך שפיר דכל זה נשמע ממתניתין דלעיל. וק"ל:

תוס' ד"ה בושתא וכו'. ולפ"ז הא דבעי וכו'. נראה דמשמע להו דאף בזמן שבסתר אפ"ה ס"ל לת"ק דהכל שלו מדלא מחלק כמו ריב"ב דאל"כ לא הוי מקשו מידי אך לכאורה היה נראה דטעמא דת"ק דבושתה ופגמה הוא שלו לאו מטעם דאיהו שייך בגווה וזילותא דידיה הוא דיש לומר דלא שייך לפלוגי בהא עם ר"י ב"ב דודאי עיקר זילותא דידה הוא בזמן שבדתר וכ"ש בפגם אין שייך לומר שיהא הכל לבעל בנזק שהוא בגופה אלא דס"ל לת"ק דהוי דבעל כמו מציאתה משום איבה ומינה קא זכי א"כ יש לומר לדעת הר"מ ז"ל שהביא הרא"ש דהיינו דוקא בנזונות כמו במציאה ויש לומר דבב"ק מיירי באינה ניזונת וק"ל:

תוס' ד"ה שלא וכו'. למ"ד וכו' דהכא נמי הכל לאשה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וכו'. והא דלא נקט בהדיא במתניתין בדברי ת"ק שילקח בהן קרקע וכו': כמו ריב"ב היינו משום דלא דמי הני פירות למאי שתקנו חז"ל פירות לבעל תחת פירקונה תדע דהא בעבד עברי אין לאדון פירות בנכסי העבד ואפ"ה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אלא בכלל מעשה ידיה הוא כמו בע"ע ואפילו באב יש לו בזה פירות כדמשמע בדברי התוס' לעיל דף מ"ג ע"ב ד"ה חבלות וכו': משא"כ בדברי ריב"ב נקט הוא אוכל פירות הוא בכלל תקנת חכמים המחלק שלה ונ"מ דמועיל בו אם סילק עצמו מפירות באופן המועיל כדלקמן ר"פ הכותב א"נ דנ"מ אם יכולה למחול קודם שנודע לבעל (ועיין קונטרס אחרון בסימן פ"ג) ומ"ש התוס' דיש לחלק יש לומר כפשטי' משום דבעבד ידוע זמנו לשש שנים שייך בו שבת קטנה משא"כ באשה דיכולה לומר למחר. איני ניזונת ואיני עושה וגם הבעל יכול לגרשה למחר לא תקנו לו שבת אלא שיאכל הפירות כל זמן שהיא ניזונת. וק"ל

האי תנא שליח ערטילאי ורמי מסאני. מופשט וערום שאין לו חליפות בגדים אלא משנה לשנה ומנעלים קאמר ממועד למועד ושאר בגדים לא תחליף במועד והפשיט מתרגמינן וישלח (ויקרא א): זוזי פשיטי. זוזי מדינה שהן שמינית שבזוזי צורי כל כסף מדינה אחד משמונה בכסף צורי כדאמרי' לעיל סלע מדינה פלגא דזוזא שהוא אחד משמונה בסלע: מותר מזונות. כגון אשה שמזונות האמורים במשנתנו עודפין לה שאינה רעבתנית: שלא תתגנה על בעלה. בימי טהרתה בלובשת בגדים שלבשה בימי נדות: מותר בלאות. אלמנה הנזונת מנכסי יתומים ועליהן ליתן לה כלים של חמשים זוז משנה לשנה: יוצא בערוב אמו. ערבה אמו לצפון ואביו לדרום אמו מוליכתו אצלה ואין אביו מוליכו אצלו שעדיין הוא צריך לאמו ובתרה שדיוהו רבנן אלמא עד שש צריך סיוע מאמו וכשם שהבעל זן אותה כך זן אותו עמה:

הדרן עלך אף על פי

מציאת האשה: וירושתה. אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה והקרן שלה לישנא אחרינא ואם מתה בחייו יורשה: ופגמה. נזק חבלה אם יחבלו בה: ובזמן שבגלוי. שהבושת שלו ועוד שנמאסת עליו והוא סובל: ילקח בהן קרקע. שהרי זה כשאר נכסים הנופלים לה שהן תלויין: אוכל פירות בחייה. והקרן שלה אם יגרשנה או ימות ואם תמות היא יורשה: גמ' תנינא. בפ' נערה: יתר עליו הבעל. אלמא בעל זכאי בכולן: העדפה. אם תעשה מלאכה יותר ממה שפסקו לה חכמים:

רב אשי אמר תשמיש. אפילו גמל וספן הואיל ומשרה אותה על ידי שליש: אבל זן קטני קטנים. וכייפינן ליה והא דקאמר בפ' נערה (לעיל דף מט: ושם) כפו ליה אסיתא היינו יתרים על שש:

הדרן עלך אף על פי

מציאת האשה. בקונטרס גרס המדיר אחר אע''פ אגב דתנא באע''פ (לעיל דף סד:) המשרה אשתו על ידי שליש קתני המדיר אשתו שלשים יום יעמיד פרנס שהוא כעין שליש ואחר ששנה המדיר חוזר לענין ראשון אבל בפירוש ר''ח ובירושלמי ובתוספתא וברוב ספרים גרסינן מציאת האשה אחר אע''פ איידי דסליק אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ואיידי דתנא בסוף מתניתין המשליש מעות לבתו תנא בתריה המדיר דקתני יעמיד פרנס דהוי כעין שליש: וירושתה הוא אוכל פירות בחייה. נראה לר''ת פירוש ראשון שבקונטרס עיקר דפי' ירושתה שנפלו לה נכסים ממקום אחר הוא אוכל פירות בחייה דאי כלשון אחרון שפי' ירושתה שהוא יורשה לאחר מיתה אמאי איצטריך למימר בגמרא בושתה ופגמה איצטריכא ליה הו''ל למימר דקמ''ל שהוא יורשה לאחר מיתה דממתניתין דיתר עליו הבעל לא שמעינן לה דאע''ג דאביה יורשה וקתני יתר עליו הבעל היינו כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא שמעינן מהתם ומיהו איכא למימר דלא מצי למימר דיורשה איצטריכא ליה דהא שמעינן לה ממתניתין דהכותב (לקמן דף פג.) ומפרק יש נוחלין (ב''ב דף קח.): ה''ג בושתה ופגמה שלה. ור''ת הגיה בספרו שלו ולפי זה הא דבעי בפרק המניח (ב''ק דף לב.) המזיק אשתו בתשמיש המטה מהו מצער קא בעי אבל מבושת ופגם פשיטא דפטור דאפילו חבלו בה אחריני הוי שלו ומיהו אין נראה דא''כ הו''ל למיתני לעיל (דף מו:) דהאב אינו זכאי בבתו בבושת ופגם של חבלה אלא דווקא באונס ומפתה כדאמרינן בהחובל (שם דף פז: ושם) לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד ולעיל בריש נערה (דף מג.) נמי פריך חבלות דידה נינהו יתר עליו הבעל שהוא זכאי בבושת ופגם אלא ודאי בושתה ופגמה שלה גרסינן ור''ת עצמו חזר בו וכן גריס בירושלמי וכן משמע בגמרא מדקאמר בושתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן דלא הוה ליה למימר טפי אלא בושתה ופגמה איצטריכא ליה דאגב דבעי למיתני בושתה ופגמה שהוא שלו תנא נמי מציאתה ומעשה ידיה שהן שלו אבל אי גרסינן שלה אתי שפיר דמשום רבנן לא איצטריך למיתני כלל מציאתה ומעשה ידיה דמה ענין זה אצל זה דהאי הוי שלו והאי הוי שלה ולא איצטריך למיתני אלא משום רבי יהודה בן בתירא דאליביה שייך בהו בעל: שלה. למ''ד בהחובל (ב''ק דף פו.) בקוטע יד עבד עברי של חבירו ינתן הכל לעבד וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אתי שפיר דהכא נמי הכל לאשה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אבל למאן דאמר ינתן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב צריך לחלק בין עבד לאשה: בזמן שבסתר. פגם שבסתר במקום שאין בני אדם יכולין לראות שבגלוי שפצעה בפניה במקום שנראה לכל ונפגם הוא עצמו עמה בושת שבסתר שביישה בינו לבינה שבגלוי שביישה בפני כל אדם: