כתובות סו ע"ב

שֶּׁחָתָן פּוֹסֵק הוּא פּוֹסֵק פָּחוֹת חוֹמֶשׁ
גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן אֵין צָרִיךְ לוֹמַר רִאשׁוֹן תַּלְמִיד חָכָם וְשֵׁנִי עַם הָאָרֶץ אֶלָּא אֲפִילּוּ רִאשׁוֹן עַם הָאָרֶץ וְשֵׁנִי תַּלְמִיד חָכָם יָכוֹל לוֹמַר לְאָחִיךְ הָיִיתִי רוֹצֶה לִיתֵּן לְךָ אִי אֶפְשִׁי לִיתֵּן
פָּסְקָה לְהַכְנִיס לוֹ אֶלֶף דִּינָר כּוּ' הַיְינוּ רֵישָׁא תְּנָא שׁוּמָא רַבָּה וְקָתָנֵי שׁוּמָא זוּטָא תְּנָא שׁוּמָא דִּידֵיהּ וְקָתָנֵי שׁוּמָא דִּידַהּ
מַתְנִי' פָּסְקָה לְהַכְנִיס לוֹ כְּסָפִים סַלְעָהּ נַעֲשֶׂה שִׁשָּׁה דִּינָרִין הֶחָתָן מְקַבֵּל עָלָיו עֲשָׂרָה דִּינָרִים לַקּוּפָּה לְכׇל מָנֶה וּמָנֶה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה
גְּמָ' הַיְינוּ פּוֹסֵק כְּנֶגְדָּם חֲמִשָּׁה עָשָׂר מָנֶה
תְּנָא עִסְקָא רַבָּה וּתְנָא עִסְקָא זוּטָא וּצְרִיכָא דְּאִי תְּנָא עִסְקָא רַבָּה דִּנְפִישׁ רַוְוחָא אֲבָל עִסְקָא זוּטָא דְּזוּטַר רַוְוחָא אֵימָא לָא צְרִיכָא וְאִי אַשְׁמְעִינַן עִסְקָא זוּטָא דְּזוּטַר זִיּוּנָא אֲבָל עִסְקָא רַבָּה דִּנְפִישׁ זִיּוּנָא אֵימָא לָא צְרִיכָא
הֶחָתָן מְקַבֵּל עָלָיו עֲשָׂרָה דִּינָר לַקּוּפָּה מַאי קוּפָּה אָמַר רַב אָשֵׁי קוּפָּה שֶׁל בְּשָׂמִים וְאָמַר רַב אָשֵׁי לֹא נֶאֶמְרוּ דְּבָרִים הַלָּלוּ אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם
בָּעֵי רַב אָשֵׁי בְּמָנֶה הַנִּישּׁוֹם אוֹ בְּמָנֶה הַמִּתְקַבֵּל
אִם תִּמְצָא לוֹמַר מָנֶה הַמִּתְקַבֵּל יוֹם רִאשׁוֹן אוֹ כׇּל יוֹם וָיוֹם אִם תִּמְצָא לוֹמַר כׇּל יוֹם וָיוֹם שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה אוֹ כׇּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת אִם תִּמְצָא לוֹמַר כׇּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת חֹדֶשׁ רִאשׁוֹן אוֹ כׇּל חֹדֶשׁ וָחֹדֶשׁ אִם תִּמְצָא לוֹמַר כׇּל חֹדֶשׁ וָחֹדֶשׁ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה אוֹ כׇּל שָׁנָה וְשָׁנָה תֵּיקוּ
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן שֶׁפָּסְקוּ לָהּ חֲכָמִים אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים לַקּוּפָּה שֶׁל בְּשָׂמִים לְבוֹ בַּיּוֹם אָמְרָה לָהֶם כָּךְ תִּפְסְקוּ לִבְנוֹתֵיכֶם וְעָנוּ אַחֲרֶיהָ אָמֵן
תָּנוּ רַבָּנַן מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְהָיָה יוֹצֵא מִירוּשָׁלַיִם וְהָיוּ תַּלְמִידָיו מְהַלְּכִין אַחֲרָיו רָאָה רִיבָה אַחַת שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִבֵּין גֶּלְלֵי בְהֶמְתָּן שֶׁל עַרְבִיִּים כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ נִתְעַטְּפָה בִּשְׂעָרָהּ וְעָמְדָה לְפָנָיו
אָמְרָה לוֹ רַבִּי פַּרְנְסֵנִי אָמַר לָהּ בִּתִּי מִי אַתְּ אָמְרָה לוֹ בַּת נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן אֲנִי אֲמַר לַהּ בִּתִּי מָמוֹן שֶׁל בֵּית אָבִיךָ הֵיכָן הָלַךְ אָמְרָה לוֹ רַבִּי לָא כְּדֵין מָתְלִין מַתְלָא בִּירוּשָׁלַיִם מֶלַח מָמוֹן חֶסֶר וְאָמְרִי לַהּ חֶסֶד וְשֶׁל בֵּית חָמִיךְ הֵיכָן הוּא אָמְרָה לוֹ בָּא זֶה וְאִיבֵּד אֶת זֶה
אָמְרָה לוֹ רַבִּי זָכוּר אַתָּה כְּשֶׁחָתַמְתָּ עַל כְּתוּבָּתִי אָמַר לָהֶן לְתַלְמִידָיו זָכוּר אֲנִי כְּשֶׁחָתַמְתִּי עַל כְּתוּבָּתָהּ שֶׁל זוֹ וְהָיִיתִי קוֹרֵא בָּהּ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב מִבֵּית אָבִיהָ חוּץ מִשֶּׁל חָמִיהָ בָּכָה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאָמַר אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל בִּזְמַן שֶׁעוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אֵין כׇּל אוּמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם וּבִזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מוֹסְרָן בְּיַד אוּמָּה שְׁפָלָה וְלֹא בְּיַד אוּמָּה שְׁפָלָה אֶלָּא בְּיַד בְּהֶמְתָּן שֶׁל אוּמָּה שְׁפָלָה
וְנַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן לָא עֲבַד צְדָקָה וְהָתַנְיָא אָמְרוּ עָלָיו עַל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן כְּשֶׁהָיָה יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ כְּלֵי מֵילָת הָיוּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סו - ב

מה שחתן [גרסת הראשונים "וכשחתן"] פוסק - הוא פוסק פחות חומש.

אם שמו הם בתחילה, ובא החתן לכתוב כמה שמו לו, פוחת חומש. ^[23]

ובגמרא יבואר מדוע כפלה המשנה את דבריה.

גמרא:

שנינו במשנה: "הפוסק מעות לחתנו, ומת, יכול הוא שיאמר לו: לאחיך הייתי רוצה ליתן, ולך אי אפשי ליתן".

תנו רבנן: אין צריך לומר שיכול לומר כך כשהיה האח הראשון תלמיד חכם, ואילו האח השני היה עם הארץ. אלא אפילו היה האח הראשון עם הארץ, והשני תלמיד חכם, יכול אבי האשה לומר: לאחיך הייתי רוצה ליתן, לך אי אפשי ליתן.

שנינו במשנה: פסקה להכניס לו אלף דינר, הוא פוסק כנגדן חמש עשרה מנה.

ואם פסקה להכניס שום במנה - היא נותנת לו שלשים ואחת סלע ודינר.

ומקשה הגמרא: הרי דין זה היינו רישא דמתניתין, שכך אמרה המשנה ברישא: "וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש". ומדוע כפלה המשנה את דבריה?

ומשנינן: תנא ברישא "וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש", על "הכניסה לו אלף דינר", שהוא שומא רבה, ולהשמיענו שאף בשומא גדולה שאינה בושה בה - הדרך להגזים.

וקתני בסיפא "שום במנה, היא נותנת שלשים ואחת סלע ודינר. ובארבע מאות היא נותנת חמש מאות", שהיא שומא זוטא, להשמיענו, שאף בשומא זוטא הדרך להגזים. כדי שלא נאמר כי רק בשומה גדולה מגזימים האנשים ולא בקטנה.

תנא שומא דידיה, כלומר, אמרה המשנה - "וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש", ו"מה שחתן פוסק, הוא פוסק פחות חומש", להשמיענו שגם במקרה שכבר הכניסה לו את השום ועכשיו החתן שם אותו כדי לכותבו בכתובה, אף הוא דרכו להגזים, ולכן פוחת בכתובה חומש. וכפלה המשנה את דבריה - להשמיענו שומא רבה וזוטא.

וקתני שומא דידה - "פסקה להכניס לו אלף דינר:; וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש", ו"שום במנה היא נותנת שלשים ואחת סלע ודינר", היות וכאשר קרוביה של האשה שמים את נכסיה, דרכם להוסיף עליהם חומש, ^[24] כדי לחבבה על בעלה.

מתניתין:

משנתנו ממשיכה לדון בדינים שנשנו במשנה הקודמת:

פסקה להכניס לו כספים, שיכול הבעל להשתכר מהם מיד, סלעה - נעשה ששה דינרין. כלומר, חייב הבעל לכתוב לה בכתובתה שליש יותר ממה שהכניסה לו [סלע שווה ארבעה דינרים, ואילו הבעל כותב לה שישה דינרים]. כמבואר לעיל. ובגמרא יבואר, מדוע כפלה המשנה דין זה.

ודין נוסף יש לחתן שמכניסה לו אשתו כספים -

החתן מקבל עליו לתת לאשתו עשרה דינרים ל"קופה", לכל מנה ומנה [עשירית ממה שהכניסה לו, דהיינו, עשרה דינרים על כל מאה דינרים, צריך הוא ליתן לה לצורך קניית בשמים ותכשיטים].

רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל כמנהג המדינה.

גמרא:

שנינו במשנה - "סלעה נעשה שישה דינרים ".

ומקשינן: מדוע חזרה המשנה וכתבה שנית דין זה? והלא דין זה היינו "פוסק כנגדם חמשה עשר מנה", שנשנה לעיל?

ומשנינן: תנא עסקא רבה, ותנא עסקא זוטא. השמיענו התנא דין זה פעמיים, כדי להשמיענו שדין זה שייך בין בסכום גדול, ובין בסכום קטן.

וצריכא, הוכרח התנא לשנות זאת פעמיים.

דאי תנא רק עסקא רבה, הייתי אומר, שדוקא בסכום גדול צריך להוסיף לה שליש, משום דנפיש רווחא [שיכול הוא להרוויח ממנו הרבה], אבל עסקא זוטא, דזוטר רווחא, אימא לא חשיב כל כך כדי להוסיף עליו שליש, לכן צריכא לכתוב עסקא זוטא.

ואי אשמעינן רק עסקא זוטא, הייתי אומר, דוקא בסכום קטן דזוטר זיונא [שהסיכון עליו קטן] צריך להוסיף לה, אבל עסקא רבה, דנפיש זיונא, אימא לא. צריכא.

שנינו במשנה: החתן מקבל עליו עשרה דינר לקופה.

ומבארת הגמרא: מאי "קופה"?

אמר רב אשי: קופה של בשמים.

ואמר רב אשי: לא נאמרו דברים הללו אלא בירושלים, שהיו הנשים נוהגות להתקשט בבשמים ^[25].

ומביאה הגמרא שהסתפק רב אשי בכמה הלכות הנוגעות למהות החיוב של "קופה של בשמים".

א. בעי רב אשי [הסתפק רב אשי]: האם צריך לתת לה עשרה אחוז ממה שהכניסה לו במנה ה"נישום" [לפי מה שהוסיף לה חומש], או במנה ה"מתקבל" [לפי שויו האמיתי]?

ועוד הסתפק רב אשי:

ב. אם תמצי לומר ששם לה במנה המתקבל, האם צריך לתת לה את כל הסכום ביום ראשון, או שמחלק לה את הסכום לכל יום ויום?

ג. אם תמצי לומר שמחלק לה לכל יום ויום, האם מחלק לה רק לשבת [שבוע] ראשונה, ומכאן ואילך מפרנסה לפי כבודה, או כל שבת ושבת?

ד. אם תמצי לומר, שמחלק לה את הסכום לכל שבת ושבת, האם מחלק לה רק לחדש הראשון, או לכל חדש וחדש?

ה. אם תמצי לומר לכל חדש וחדש, האם נותן לה רק בשנה ראשונה או כל שנה ושנה? ^[26]

ומסקינן: תיקו.

אמר רב יהודה אמר רב, מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון שפסקו לה חכמים ארבע מאות זהובים ^[27] לקופה של בשמים, לבו ביום [לצורך יום אחד].

אמרה להם - כך תפסקו לבנותיכם! וענו אחריה: אמן ^[28].

תנו רבנן: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור, והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו.

ראה ריבה [אשה חשובה] אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים.

כיון שראתה אותו, נתעטפה בשערה, ועמדה לפניו, אמרה לו: רבי, פרנסני!

אמר לה: בתי, מי את?

אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני.

אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך?

אמרה לו: רבי, לא כדין מתלין מתלא בירושלים [וכי לא כך היו מושלים משל בירושלים], מלח ממון - חסר [כלומר, הרוצה לשמור על ממונו, כשם שמלח שומר על המאכל, יחסר מממונו לצדקה].

ואמרי לה, ויש אומרים, "חסד" [שיעשה עמו גמילות חסדים ^[29]]?!

והם לא עשו חסד, ולכן אבד ממונם.

אמר לה: ושל בית חמיך, היכן הוא?

אמרה לו: בא זה ואיבד את זה לפי שנתערב בו.

אמרה לו, רבי, האם זכור אתה כשחתמת על כת ובתי?

אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים [מליון] דינרי זהב מבית אביה, חוץ משל חמיה.

בכה רבן יוחנן בן זכאי, ואמר, אשריכם ישראל! ^[30] בזמן שעושין רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולטת בהם. ובזמן שאין עושין רצונו של מקום, מוסרן ביד אומה שפלה. ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתן של אומה שפלה ^[31].

ומקשינן: וכי נקדימון בן גוריון לא עבד צדקה?!

הערות

^[23] רש"י. אך רבינו חננאל פירש - כשהחתן מייחד לה כלים ושאר תשמישין תוספת לכתובתה ובא לשומם ולכתוב שווים בכתובתה, פוחת חומש, משום ששמים אותם יותר משוים לכבוד החתן.

^[24] רש"י. ולכאורה החידוש הוא בכך שאין אומרים שקרוביה הגזימו יותר, וצריך לפחות יותר מחומש. אך התוספות בארו: שומא רבה, היינו ההוא ד"כנגד השום הוא פוסק פחות חומש", דקאי א"פסקה להכניס לו אלף דינר" הנזכר לעיל מיניה. ושומא זוטא, היינו סיפא ד"כשהחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש", דלשון "פוסק" משמע פסיקא כל דהו. דהיינו גם בשומא זוטא. ואלו השומות עוסקות כשהחתן עצמו פוסק. ובדידה נמי [כלומר, כשהיא פסקה להכניס לו שומה מסויימת, שדינה להוסיף לו עליה חומש] תנא שומא רבה, ושומא זוטא. שומא זוטא - "וכנגד השום היא נותנת שלשים ואחד סלע ודינר", ושומא רבה - "ובארבע מאות היא נותנת חמש מאות". ולרבנו יצחק נראה כפירוש רבינו חננאל: דלא קאי "כנגד השום הוא פוסק פחות חומש" א"פסקה להכניס לו אלף דינר". אלא, כשאמר התנא "וכנגד השום הוא פוחת חומש" כולל מה שאומר אחר כך. והא דפריך בגמרא - "היינו רישא?", קאי א"שום במנה היא נותנת שלשים ואחת סלע ודינר, ובארבע מאות היא נותנת חמש מאות", דקשיא לגמרא - תרווייהו, אמאי איצטריך למיתני [מדוע שנה התנא שני מקרים] ? וגריס רבינו חננאל הכי, "תנא שומא זוטא וקתני שומא רבה, תנא שומא דידה ותנא שומא דידיה". והכי פירושו - מה שכפלה המשנה ואמרה "שום במנה היא נותנת שלשים ואחת סלע ודינר, ובארבע מאות היא נותנת חמש מאות", היינו כדי להשמיענו שומא רבא וזוטא, בשומא דידה, והא דשנינו - "וכשחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש", היינו שומא דידיה. ולא איצטריך למיתני שומא רבה ושומא זוטא בשומא דידיה, דאתרוייהו קאי וכשחתן פוסק. [כלומר, פסקה זו הולכת על שתי השומות שנשנו לעיל מיניה - רבה, וזוטא].

^[25] רש"י. ויש שפרשו - שהיו עשירים, והיו נותנים בזמן עושרם שיעור גדול כזה. אבל בשאר מקומות, מודה תנא קמא דלא יהבינן לה כולי האי. שיטמ"ק. והא דאמרינן בפרק טרף בקלפי (יומא לט ב) שלא היתה כלה צריכה להתבשם בירושלים מפני ריח הקטורת, ודאי לריח לא היו צריכות להתבשם אבל היו צריכות לקופה של בשמים כדי לעדן הבשר ולהשיר השער ולפשט הקמטים. תוספות.

^[26] באור הקושיות על פי התוספות. והרא"ה פירש - שהרי הדין שהבעל חייב לתת לאשתו מעה כסף כל שבוע לצורך תכשיטים ובשמים. ופשוט הוא שאם יש לה כסף אחר אינו חייב. ומספקא לן, עד כמה יכול לפטור את עצמו מהמעה כסף, כיון שנתן לה את הסכום הראשוני.

^[27] וקשה, הרי בגמרא לקמן מבואר שהיתה כתובתה מליון זהובים. ואם כן לכאורה היה עליהם לפסוק לה מאה אלף זהובים לקופה של בשמים, ומדוע פסקו לה רק ארבע מאות? וכתבו התוספות, כיון שלא נזקקה לכל כך הרבה, פסקו לה פחות.

^[28] רש"י פירש, שמת בעלה, ובאה לגבות מנכסיו. ולכן בית הדין הוא זה שפסק לה את כמות הבשמים הראויה לה. אך התוספות התקשו, אם כן, מדוע ענו אחריה אמן כשאמרה להם "כך תפסקו לבנותיכם", וכי רצו שימותו בעלי בנותיהן? ולכן פירשו התוספות, שהיה בעלה חי, אלא שהטיל על בית הדין לפסוק לה כפי הראוי לה. ולכן ענו אחריה אמן.

^[29] ועיין במהר"ם שיף, שגדולה גמילות חסדים מן הצדקה. ונחלקו האם מספיק שיתן צדקה, או צריך לעשות גם גמילות חסדים.

^[30] אמר "אשריכם" על שני הצדדים. כי באמת שני ההפכים הם למעלת ישראל. כי כל אומה ואומה יש לה שר ומזל בשמים, מה שאין כן ישראל שאין להן שום מזל, אלא הם חלק ה', כמו שנאמר - "יעקב חבל נחלתו", ועל כן, כשעושים רצונו של מקום הם למעלה מכל האומות ושריהם, כמו שכתוב - "הבט נא השמימה:. ", ודרשו, שהוציא את אברהם החוצה למעלה מכל צבא השמים, (דאין "הבטה" אלא מלמעלה למטה), אבל כשאין עושים רצונו, הקב"ה מסלק שכינתו מהם, והרי הם שפלים ונבזים מכל האומות, לפי שלכל האומות יש שר ומזל, ולהם אין שר ומזל. מהרש"א.

^[31] על יחידים פרטיים אומר כך, אבל כלל אומת ישראל אין הקב"ה מוסרם ביד אומה שפלה. כמו שמבואר בגיטין (נו' ע"ב) שכל המיצר לישראל נעשה ראש, ואינם נמסרים ביד אומה שפלה. יעב"ץ.

שחתן פוסק, אם הוא פוסק כנגד הנדוניה שהביאה הכלה — הוא פוסק פחות חומש בשטר הכתובה, שכותב בכתובה רק כנגד הערך הממשי של מה שהכניסה לו.

א גמרא לגבי האמור במשנה שאין האב חייב לתת לחתן השני מה שהבטיח לחתן הראשון, תנו רבנן [שנו חכמים]: אין צריך לומר אם היה הראשון תלמיד חכם והשני עם הארץ, שיש לו טעם מדוע איננו רוצה לתת לשני כמו שנתן לראשון, אלא אפילו היה הראשון עם הארץ והשני תלמיד חכם, יכול החותן לומר: לאחיך הייתי רוצה ליתן, לך אי אפשי (אין רצוני) ליתן, שהרי ההתחייבות היתה לגבי אדם מסויים.

ב שנינו במשנה מה היחס בין הנדוניה שמכניסה האשה והכסף שכותב הבעל בכתובה, ונשנו שם מקרים שונים: שפסקה להכניס לו אלף דינר כו'. ושואלים: אותם מקרים אחרונים היינו רישא [הרי הם ההתחלה] ודיינו בדוגמא שהביאו לגבי אלף דינר! ומסבירים: תנא שומא רבה וקתני שומא זוטא [שנה, אמר, שומה הערכה גדולה של ערך רב ושנה שומה קטנה, של ערך מועט] ללמדנו שאין הבדל בדין. שאף על פי שלכאורה היה מקום לומר שרק בשומה גדולה נוהגים השמאים להוסיף על השומה כדי חומש ולא על הקטנה, על כן השמיע לנו שהוא הדין גם בשומה קטנה. וכן תנא שומא דידיה [שנה שומה שהוא עושה משלו] וכיצד צריכים להעריך לפי זה מה שהיא חייבת לתת, ולהיפך, וקתני שומא דידה [ושנה את השומה שלה] שהיא נותנת תחילה ומה הוא צריך לכתוב כנגד זה.

ג משנה פסקה להכניס לו כספים ולא חפצים, בנדוניה — הרי סלעה (שהוא ארבעה דינרים) נעשה לגבי התחייבות הבעל בכתובה ששה דינרין. כפי ששנינו שהבעל מוסיף כדי חצי, משום שהוא מרויח בכספים אלה. ועוד: החתן מקבל עליו לתת עשרה דינרים לקופה לצרכי האשה לכל מנה ומנה שהיא מכניסה לו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל כמנהג המדינה.

ד גמרא על הקטע הראשון שסלעה נעשה שישה דינרים תוהים: היינו [הרי זה] זהה למה ששנינו במשנה הקודמת, שאם היא מביאה בנדוניה אלף דינר הוא פוסק כנגדם חמשה עשר מנה שהם אלף וחמש מאות דינר!

ומשיבים: תנא עסקא רבה, ותנא עסקא זוטא [שנה עסק גדול, ושנה עסק קטן]. וצריכא [וצריך] שייאמרו שניהם. דאי תנא עסקא רבה [שאילו היה שונה עסק גדול] — היינו חושבים שרק בכגון זה מוסיפים משום דנפיש רווחא [שמרובה הרווח בו], אבל עסקא זוטא דזוטר רווחא [עסק קטן שקטן בו הרווח] — אימא [אמור] שלא, על כן צריכא [צריך] שייאמר הדבר גם במשנה שלנו. ומצד שני, ואי אשמעינן עסקא זוטא [ואם היה השמיע לנו רק בעסק קטן] במשנתנו, היינו אומרים דזוטר זיונא [שמועטת ההוצאה] לגביו, לפיכך מוסיפים כדי מחציתו, אבל עסקא רבה דנפיש זיונא [עסק גדול שמרובות ההוצאות עליו] — אימא [אמור] שלא יוסיף הבעל כל כך, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שניהם, לומר שהוא הדין, ובכל מקרה מוסיפים מחצית על השומה.

ה שנינו במשנה ש החתן מקבל עליו עשרה דינר לקופה. שואלים: מאי [מה היא] קופה זו? אמר רב אשי: קופה של בשמים, כלומר, להוצאות על תמרוקים ומיני בשמים. ואמר רב אשי: לא נאמרו דברים הללו אלא בירושלים, ששם היו הנשים נוהגות להתקשט בהרבה בשמים.

אולם הדברים האמורים במשנה לכל מנה ומנה סתומים הם ולכן בעי [שאל] רב אשי האם הכוונה היא במנה הנישום, כלומר, במנה ששמו אותו לאשה בנדונייתה (שמוסיפים חומש לשבחה), או במנה המתקבל, הסכום שכותב הבעל בכתובה שהוא פחות חמישית?

אם תמצא (תרצה) לומר שמדובר פה במנה המתקבל בפועל, האם הכוונה היא שנותן לה ביום ראשון בלבד, רק פעם אחת, או בכל יום ויום? אם תמצא לומר שנותן לה כל יום ויום, האם הוא נותן בשבת ראשונה (בשבוע הראשון) של הנישואין בלבד, או בכל שבת ושבת? אם תמצא לומר כי נותן לה בכל שבת ושבת, האם זה רק בחדש הראשון או שמא בכל חדש וחדש? אם תמצא לומר כי נותן לה בכל חדש וחדש, האם מדובר דווקא בשנה הראשונה או שמא בכל שנה ושנה? כל הבעיות הללו שבאו לבאר לכמה זמן נותן שיעור זה של קופה, נשארו כולן ללא פתרון, והריהן תיקו [תעמודנה] במקומן.

ו אגב כך מסופר, אמר רב יהודה אמר רב: מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון שהיה עשיר מופלג, שפסקו לה חכמים ארבע מאות זהובים לקופה של בשמים לבו ביום. ברכה אותם ואמרה להם: כך תפסקו לבנותיכם, וענו אחריה אמן. כיון שהוזכר שמה מזכירים מה אירע בה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו ללמוד ממנו. ראה ריבה (אשה צעירה) אחת, שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, שכל כך היתה עניה ורעבה שהיתה מתפרנסת מהשעורים שלא נתעכלו בתוך גללי הבהמות. כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה שלא היה לה דבר אחר להתכסות בו, ועמדה לפניו.

אמרה לו: רבי, פרנסני. אמר לה: בתי, מי את? שהיה ברור שהיא מכירה אותו, אבל הוא לא הכירה. אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר לה: בתי, ממון של בית אביך להיכן הלך? וכיצד נעשית עניה עד כדי כך? אמרה לו: רבי, האם לא כדין מתלין מתלא [כך מושלים משל] בירושלים: "מלח ממון חסר"? כלומר, אין לממון מלח שישמר אותו כדי שלא ילך לאיבוד. ואמרי לה [ויש אומרים] שהמשל היה: "מלח ממון — חסד". כלומר, מה שמשמר את הממון, הוא עשיית חסד בו. שאל אותה: והממון של בית חמיך שהיה עושה חסד כראוי היכן הוא? אמרה לו: בא זה ואיבד את זה, שכל הכספים נתערבו ואבדו בבת אחת.

אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה: אלף אלפים דינרי זהב היא מקבלת כנדוניה מבית אביה, חוץ משל חמיה. בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום (הקדוש ברוך הוא) אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום, הריהו מוסרן ביד אומה שפלה כמו ערביים, ולא ביד אומה שפלה בלבד אלא ביד בהמתן של אומה שפלה שהרי נזקקה ללקוט מבין גללי בהמתן של הערביים. כיון שמן הדברים פה היה נראה שנקדימון בן גוריון לא עשה חסד.

שואלים: וכי נקדימון בן גוריון לא עבד [עשה] צדקה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אמרו עליו על נקדימון בן גוריון כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש, כלי מילת (אריגי צמר משובח) היו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the son-in-law pledges according to the amount of the dowry that the bride brings, he pledges one-fifth less in the marriage contract, which is the actual value of the property.

GEMARA: The Gemara cites a baraita to expand upon the mishna’s statement that the father is not required to give the second son-in-law the gift that he promised the first son-in-law, as follows. The Sages taught: Needless to say, this ruling applies when the first is a Torah scholar and the second is an ignoramus, since the father-in-law has a reason to refuse to give the second a dowry like the first. But even if the first is an ignoramus and the second is a Torah scholar, the father-in-law may say: To your brother, I wanted to give this dowry, but to you I do not want to give it, since the obligation incurred was to a specific individual.

The mishna discusses the relationship between the value of the dowry the bride brings in and the amount of money the groom records in the marriage contract, and various examples are illustrated, e.g., if the woman pledged to bring him one thousand dinars. The Gemara asks: These latter examples in the mishna are the same as the first clause of the mishna, and they all illustrate the same financial conditions. Why was it not sufficient to mention only the case of the thousand dinars? The Gemara explains: The tanna teaches about a large appraisal of her substantial property, and he also teaches about a small appraisal in a case where she has minimal property, to illustrate that there is no halakhic difference between them. Similarly, the tanna teaches about the husband’s own appraisal of how to assess how much she must provide, and he also teaches about the wife’s own initial appraisal that she did and the corresponding amount that he must write.

MISHNA: If she pledged to bring him money and not articles to serve as a dowry, her sela, i.e., four dinars, becomes six dinars with respect to the husband’s obligation in the marriage contract. This follows the standard outlined in the previous mishna: The groom increases his obligation by one half since he will profit from this money. Additionally, the groom accepts upon himself to give ten dinars to the account for her needs, for each and every hundred dinars that she brings. Rabban Shimon ben Gamliel says: Everything is in accordance with the regional custom.

GEMARA: Concerning the first clause, that her sela becomes six dinars, the Gemara asks: This is identical to that which was taught in the previous mishna, that if she brings one thousand dinars in her dowry, he pledges against them fifteen hundred dinars. Why does the mishna cite another example to demonstrate the same principle?

The Gemara responds: The tanna taught about large investment capital and taught about small investment capital. And it is necessary to relate to both situations, because if he taught only the case of large capital, which has abundant profit, you might think that only then does the husband add one-half. However, for small capital, which has small profit, you could say that this is not the case. Therefore, it is necessary to also state the principle in this mishna. And conversely, if the tanna had taught us only about small capital, then you might think that because it has little expense, one must add a half. However, with regard to large capital, for which there is abundant expense, you could say that the husband need not add as much. Therefore, it is necessary to state both cases to teach that the husband adds one-half to the sum in any case.

The mishna states that the son-in-law accepts upon himself to give ten dinars to the account. The Gemara asks: What is this account? Rav Ashi said: It is an account for expenses of perfumes and cosmetics. And Rav Ashi said: This statement was said only for women in Jerusalem, where the women are accustomed to using an abundance of perfume.

According to the mishna, the husband must give ten dinars for each and every hundred dinars that she brings. Rav Ashi raises a dilemma: Does this speak of each hundred dinars that are appraised in her dowry, or of each hundred dinars that are accepted by the husband in the marriage contract, which is the appraisal reduced by one-fifth?

If you say that the mishna speaks of each hundred dinars that is accepted, is the intent that he gives a one-time sum only on the first day or on each day? If you say that he gives it every day, does he give it only the first week of marriage or each week? If you say he gives it each week, does he give it only the first month or each month? If you say he gives it each month, does he give it only the first year of marriage or each year? The Gemara does not determine how the calculation must be rendered and with what frequency the husband is required to provide for her cosmetics, and the dilemmas shall stand unresolved.

§ Rav Yehuda said that Rav said: There was an incident involving the daughter of Nakdimon ben Guryon. When the Sages designated for her four hundred gold coins for her account of perfumes, from her late husband’s estate, for use on that same day, she blessed them and said to them: This is how you should also pledge for your own daughters, and they answered after her: Amen.

Apropos the daughter of Nakdimon ben Guryon, the Gemara relates what later became of her: The Sages taught: There was an incident involving Rabban Yoḥanan ben Zakkai. When he was riding on a donkey and leaving Jerusalem, and his students were walking after him to learn from him, he saw a certain young woman who was gathering barley from among the dung of the animals of Arabs. She was so poor that she subsisted on the undigested barley within the dung. When she saw him, she wrapped herself in her hair, as she had nothing else with which to cover herself, and stood before him.

She said to him: My teacher, sustain me. He did not recognize her, so he said to her: My daughter, who are you? She said to him: I am the daughter of Nakdimon ben Guryon. He said to her: My daughter, the money of your father’s household, where did it go? How did you become so poor? She said to him: My teacher, is it not that they say such a proverb in Jerusalem: Salt for money is lacking [ḥaser]? There is nothing with which to preserve it and prevent it from being lost. And some say the proverb asserts that kindness [ḥesed] is salt for money, i.e., using money for acts of kindness preserves it. He continued to ask her: And the money of your father-in-law’s house, which was used properly, for benevolent acts, where is it? She said to him: This one came and destroyed that one; all the money was combined, and it was all lost together.

She said to him: My teacher, do you remember when you signed on my marriage contract? He said to his students: I remember that when I signed on the marriage contract of this woman, and I read in it, it listed a thousand thousands, i.e., one million gold dinars as a dowry from her father’s house, aside from that which was promised her from her father-in-law. Rabban Yoḥanan ben Zakkai cried and said: How fortunate are you, Israel, for when Israel performs the will of the Omnipresent, no nation or tongue can rule over them; and when Israel does not perform the will of the Omnipresent, He delivers them into the hand of a lowly nation. Not only are they delivered into the hand of a lowly nation, but even into the hand of the animals of a lowly nation, as in the pitiful instance of Nakdimon’s daughter.

The recorded incident implies that Nakdimon lost all of his wealth after having failed to use it for acts of kindness. The Gemara asks: And did not Nakdimon ben Guryon perform charity? Isn’t it taught in a baraita: They said about Nakdimon ben Guryon that when he would leave his home to go to the study hall, there were fine woolen garments his attendants would

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה. פירוש: אשום ואכספים קאי, דמקום שנהגו לפחות ולהוסיף עושה, ומקום שנהגו שלא לפחות ושלא להוסיף הכל כמנהג המדינה. והכי איתא בתוספתא (במכילתין פ"ו ה"א) דקתני התם, אמר ר' יוסי, מקום שנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על הכספים אין משנים ממנהג המדינה.
ותנא קמא אפשר דלא פליג עליה דרבן שמעון בן גמליאל. ויש כיוצא בזה בתלמוד במסכת שבת (קו, ב) רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין, ובפרק ואלו קשרים (שבת קיא, ב) ר' אליעזר אומר קושרים לפני הבהמה, ולא פליג תנא קמא דידהו עלייהו. ואם תמצי לומר דפליג תנא קמא עליה דרבן שמעון בן גמליאל, לא בשנהגו שלא לפחות מן השוק ושלא להוסיף על הכספים פליג, דבהא ודאי לכולי עלמא המנהג עיקר, אלא בשלא נהגו לפחות ולהוסיף, והלכך קסבר תנא קמא כיון דלא נהגו ממש אף על פי שלא נהגו לפחות ולהוסיף אם באו לדין אומרים להם לפחות בשום ולהוסיף במעות. ורבן שמעון בן גמליאל סבר כיון שלא נהגו לפחות ולהוסיף אלא שהן כותבין כנגד מה שהיא מכנסת בין שום בין כספים, הרי מנהג לבטל הדין כיון שאין דין זה גמור, וקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל. וכן פסקו רבוותא דמסתבר טעמיה דכל כיוצא בזה אין הדין עיקר אלא המנהג. ומיהו בעיר חדשה, דנין לפחות ולהוסיף לכולי עלמא.

ופסקו לה ארבע מאות דינרי זהב לקופה של בשמים. ולא היתה אלא שומרת יבם.

רשבג"א הכל כפי מנהג מדינה לכאורה היה נראה דאסיפא בלחוד קאי לענין הקופה אבל בתו' פי' דאכולא מתני' קאי דבמקו' שנהגו שלא לפחו' ושלא להוסיף הכל כמנהג המדינה ומסתברא דלא פליג ת"ק בהא שהרי דין הוא ללכת בכיוצא בזה אחרי מנהג קבוע (בעוד) [בעיר] שהורגלו בו אע"פ שלא התנו עליו בפירוש וכיוצא בזה יש בפרק אלו קשרים ובמסכת יו"ט רשב"ג אומר לא כל הביברים שמים ולא פליג ת"ק עליה כדאיתא התם וכן פסק רבינו ז"ל:

גמרא גרסת רש"י ז"ל תנא שומא רבה וקתני שומא זוטא ופי' ז"ל תנא שומא רבה והיינו רישא דקתני וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש דארישא קאי דקתני פסקה להכניס לו אלף דינרין ושומא זוטא שום במנה נותנת שלושים ואחד ודינר ואיכא למידק אכתי למה ליה למיתני בד' מאות נותנת חמש מאות לכך הנכון כגי' ר"ת ז"ל תנא שומא רבה וקתני שומא זוטא ושומא זוטא שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר ושומא רבה בד' מאות נותנת חמשה מאות אבל מאי דקתני רישא כנגד השום הוא פוסק פחות חומש ההיא כללא הוא דקאמר כדקתני בכספים דינו בתוספת שליש:

דנפיש זיונה פי' רש"י ז"ל הוצאה. או לכל יום הקשו בתוספת א"כ מכלי' קרנא ותירצו דה"ק דאותם מנים שיש לו לה לקופה ביום א' יתנם או בכל שבוע או בכל חודש או בכל יום כפי הראוי לה עד שיכלו:

חייב אדם לחלק מנכסיו למי שנתנם לו ר"ל לפרנס את העניים שהם בניו של הקב"ה וכמו שנאמר עליו אבי יתומים ודיין אלמנות ויהא בטוח שאם יחסר ממונו לכבודן הוא משלימו כפלים והוא שאמרו מלח ממון חסר ואמרי לה חסד וכן ראוי לו לעשות כפי עשרו וממונו וכמו שאמרו על נקדימון כדבעי ליה לא עבד והוא שאמרו לפום גמלא שיחנא ומה שהוא עושה יעשה לשם שמים שמה שהוא עושה דרך המיית כבוד לעצמו אע"פ שהוא תועלת לעניים אינה צדקה גמורה והוא שאמרו כאן לכבודו הוא דעבד:

ת"ר אין צריך לומר ראשון ת"ח ושני ע"ה אלא אפילו ראשון ע"ה ושני ת"ח י"ל לאחיך הייתי רוצה ליתן וכו':

מתני' פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק ט"ו מנה וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש שום מנה ושוה מנה א"ל אלא מנה שום במנה נותנת לו (מאה) [ל"א סלע] ודינר בד' מאות נותנת ה' מאות ומה שחתן פוסק [הוא פוסק] פחות חומש:

פסקה להכניס לו כספים [סלעה נעשה ששה] דינרים והחתן מקבל עליו י' דינרים לקופה לכל מנה [ומנה] רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה פי' אם פסקה והתנית עמו שתתן לו אלף זוז הוא כותב בשטר כתובתה שהכניסה לו אלף ות"ק שהן ט"ו מנה ואם תתאלמן או תתגרש היא גובה אלף ות"ק והטעם מפורש בירושל' מפני שמשתכר בהן וכן אם הכניסה לו פרקמטיא ששוה אלף דינרים הוא פוסק עליו וכותב בשטר כתובתה אלף ות"ק כדאמר לקמן בגמרא (ושומא) [גמלים] של ערבי' ה"ה ככספים והטעם מפני שהוא משתכר בהן וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש פי' כמו שמוסיף שליש על הכספים כך הוא פוחת חומש משומת הכלים שאם מכנסת לו כלים ששוים אלף זוז ונישומו אלף זוז כפי מה ששוין למכור בשוק אינו מקבל עליו לכתוב בכתובתה אלא פחות חומש דהיינו ח' מאות והטעם מפרש בירושלמי מפני שהאשה מכלה אותן ולובשתן והן פוחתין ונאבדים והוא חייב באחריותן תקנו לפסוק ולכתוב פחות חומש וזו היא שומא ששם ומקבל עליו אחריות וזה מדבר בדבר שלא פסקה בשעת אירוסין ליתן לו אלא מה שנותנים לו בשעת הנשואין ואתא לאשמועינן שעל כל שוה חמשה הוא כותב בשטר כ"א ד' מפני שהן עתידין לכלות והוא חייב באחריותן ומכאן מוכח שפחת הבלאות על הבעל ולאפוקי ממאן דמפרש ביבמות בפרק אלמנה לכ"ג דתנן התם אם מתו מתו לו בעבדי צאן ברזל ודייק טעמא דמת דליתנהו הא איתנהו ופחתו מדמיהן לא משלם לה פחתה דכל נצ"ב (ודייק טעמא) נוטלת בליאותה כמות שהן ולא משלם פחתייהו ומ"ה לא תני אם פחתו פחתו לו וליתא דהכא משמע דאפילו פיחתא מקבל עילוי' ומפני זה פוחתין לו לכתוב פחות חומש:

שום במנה ושוה מנה א"ל אלא מנה פי' זה מדבר על הפסק שפסקה לו בשעת אירוסין וארישא דמתניתין קאי דקתני פסקה להכניס לו כספים וה"ק פסקה להכניס לו כלים שום במנה שישוו מנה אין לו לבעל לתבוע ממנה אלא כלים שישומו לו במנה אע"פ שהוא לא יכתוב בשטר הכתובה (שום במנה) אלא שמונים דינר ולא מצי למימר הב לי כלים שישוה וישומו טפי ממנה שאכתוב בשטר הכתובה שום במנה דכיון דהכי קא"ל שום במנה ושוה מנה לא התנת לו אלא שתתן לו כלים השוים ונישומים מנה ולא כשומא שכתב הוא בשטר הכתובה פסקה לי' שום במנה נותנת ל"א ודינר פי' אבל אם פסקה לו שתכניס לו כלים שום במנה כיון שלא פירשה ושוה מנה בודאי במנה הכתוב קא"ל הלכך נותנת לו ל"א סלע ודינר כשיפחות הוא החומש כדין החתן יכתוב בשטר הכתובה מנה א' וזה שומא דידה כמה חייבת להכניס לו. בד' מאות נותנת ה' מאות פי' אם פסקה להביא לו שום בד' מאות כיון שלא אמרה שוה ד' מאות נותנת לו ת"ק שיכתוב הוא בכתובתה ד' מאות והיינו הך אלא תני שומא זוטא גבי דיהד ותני שומא רבא:

ומה שהחתן פוסק וכו' פי' זה מדבר בשומא דידי' שאם מכנסת לו כלים בעת הנשואין מה שפסקה ליתן לו הוא פוסק ומקבל עליו פחות חומש והיינו רישא דקתני וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש דקמיירי בשומא דידיה אלא תנא רישא שומא רבא בשומא דידיה וקתני סיפא שומא זוטא:

פסקה להכניס לו וכו' ומקשה היינו כותב כנגדן ט"ו מנה ומהדר תני עסקא רבא ותני עסקא זוטא וצריכא דאי אשמועינן עסקא רבא משום דנפיש רווחי' אבל עסקא זוטא דזוטא רווחי' אימא לא צריכא. ואי אשמועינן עיסקא זוטא דזוטר זיוני' פי' הוצאתו וטרחו אבל עיסקא רבא דנפיש זיוני' אימא לא צריכא:

והחתן מקבל עליו וכו' מאי קופה אר"א קופה של בשמים אמר ר"א לא נאמרו דברים הללו אלא בירושלים פירוש ששם הנשים מתקשטות בבשמים ביותר:

ובגמ' אמרינן אמתני' תנא שומ' רבה וקתני שומא זוטא. ופירש"י ז"ל שומ' רבה היינו כנגד השום דקאי אאלף דינרין. ושומא זוטא שום במנה נותנ' שלשים ואחד ודינר. וליתי' להאי פירושא דאם כן אכתי איכא שומ' רבה אחריתי דהיינו ובארבע מאות נותנת לו חמש מאות. אבל מחוורתא כדגריס רבינו חננאל ז"ל איפכא תנא שומא זוטא וקתני שומא רבה. ופי' שומא זוטא שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר. ושומ' רבה ובארבע מאות נותנת לו חמש מאות. אבל כנגד השום הוא פוסק פחות מחומש. האי כללא הוא:

תנא שומא דידה וקתני שומא דידיה פיר' שומא דידה שום ברנה ובארבע מאות וקתני שומא דידי' מה שחתן פוסק והא אתי' שפיר לפום פר"ח ז"ל:

פסקה להכניס לו כספים כו' עד רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה פי' אכול' מתני' קאי. והכי תניא בתוספתא ר' יוסי אומר מקום שנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על הכספים הכל כמנהג המדינה. ואפשר דרשב"ג פליגא את"ק. ואם אית' ליכא לפרושי הכל כמנהג המדינה מנהג קבוע שהתנו כן בני העיר ביניהם דבהא ליכא מאן דפליג דכיון דהכי הוא וודאי במנהג תלי' מלתא. וליכא לפרושי נמי בעיר חדש' ובהכי פליגי מדקאמ' הכל כמנהג המדינה אלמא לא קאמר אלא דאיכא מנהג. וליכא לאוקמי אלא בעיר ישנה שאין בה מנהג קבוע שהתנו כן ביניהם. אלא שנהגו כן בעצמם ובהא פליגי דת"ק סבר אזלינן בתר דינא. ורשב"ג סבר אזלינן בתר מנהגא. אי נמי אפשר דלא פליגי כדאשכחן דכוות' בתלמודא דלא פליגי במסכת' שבת בפרק אלו קשרים ר' אליעזר אומ' קושרין לפני הבהמה ולאו דפליג את"ק כדאיתא התם. ובמסכת' יום טוב רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין ואם איתה רשב"ג מנהג קבוע קאמר ואשמעינן בכי הא מנהג מבטל הלכה. ומיהו לישנא דמתניתן מכרע כלישנא קמא למימרא דלאו מנהג קבוע קאמר מדקתני מקום שנהגו שלא לפחות מן השום. דבכל דוכתא דקתני כי האי לישנא מקום שנהגו לאו מנהג קבוע קאמר אלא שנהגו כן בעצמן. כדאמרי' בבבא בתרא מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסים לבני' כו'. ואפי' הכי אפשר דהא דרשב"ג לא פליגא ות"ק עיקר דינא קמ"ל ובעיר חדשה דליכא מנהג כלל. והכי סברא דרבואתא ז"ל דפסקי הילכת' כרשב"ג:

פסקה להכניס לו כו' היינו פוסק כנגדן כו' עד וצריכ' דאי אשמעינן עיסק' רבה כו'. אבל אשומא רבה ושומא זוטא ושומא דידיה ושומא דיד' לא קאמר אצרכת' דהא פשיט' מילתא דלא אתיא חדא מאידך. והחתן מקבל עליו כו' מאי קופ' כו' עד בירושלים. איכא נוסחי דכתיב בהו בעא רב אשי שבת ראשון או כל שבת ושבת חדש ראשון או כל חדש וחדש. ואפשר לפרש דה"ק אם יש לה להסתפק מאלו עשר' דינרין שנותנין לה לכל מנה ומנה שבת ראשון ולא יותר ונפקא לן מינ' לענין מעה כסף שהו' נותן לה לכל שבת לצרכ' דלהשבת ראשון לא יהיב לה דהא אית לה הני. והיינו דמספק' לן אי אית לה לשבת אחת ומכאן ואילך חוזרת לדינ' וחייב ליתן מעה כסף או אם יש לה להסתפק בהן יותר ותו איבעיא לן חדש ראשון כלומר אם יש לה להסתפק בהן חדש ראשון או כל חדש וחדש. אבל אם תמצא לומר כל חדש וחדש תו לא איבעיא לי' עד אימת דהא פשיט' לי' דכיון דאמרת טפי מהכי דוודאי אית לה לאיסתפוקי מיניהו לפי חשבון מעה כסף לכל שבת ולא אמרו עשרה דינרין לכל מנה אלא להקדים לה הא בעלמ' אינו נותן לה אלא של אותה שבת בשבת:

גמ' שומא רבה כספים שנכתבים בא' ומחצה שומא זוטא שום שנכתב פחות חומש. שומא דילה מה שפוסק לה. רבינו האיי גאון ז"ל:
ורבינו יהוסף הלוי בן מיגש כתב וז"ל לפי שאמרה המשנה וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש ושנתה עוד ואמרה שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר ובארבע מאות נותנת חמש מאות והוא כולו ענין אחד שמכולם למדנו שמה שהאשה פסקה להכניס בנדונייתה הבעל כותבו על עצמו בפחות חומש ממה ששוה ואמרינן בגמרא ששנינו אותן שני פעמים משום שלא שנינו למעלה אלא מה שצריך הוא לשום על עצמו בשום שהכניסה לו כלומר במה שהוא כותבו על עצמו וזהו ששנינו וכנגד השום הוא כותב פחות חומש והוצרך אח"כ התנא להזכיר שומא שלה כלומר היכא דפסקה סתם שום במנה כמה היא חייבת להכניס לו אם שום ששוה מנה שנמצאו שהן נכתבין בשמונים או שום שנכתב עליו במנה שנמצא קכ"ה וכן אם פסקה להכניס לו שום בארבע מאות מה היא חייבת להכניס לו אם בבגדים ששוין ארבע מאות שנמצא שנכתבין עליו בש"כ שהן פחות חומש או בגדים שנכתבין עליו בארבע מאות שנמצאו ששוין ת"ק וזהו שאמרנו תנא שום דידיה וקתני שומא דידה כלומר תנא רישא מה שצריך הוא להכניס וקתני סיפא מה שצריכה היא להכניס לו בשומא שקבלה עליה ותנא שומא רבה וקתני שומא זוטא כלומר וכשהזכירה המשנה השומא שלו כמה הוא צריך לכתוב לה כנגד השומא שהכניסה לו תנא שומא רבה שהוא אלף דהיינו דקתני וכנגד השום הוא כותב פחות חומש כלומר ואם זו האלף שפסקה להכניס לו אינו נכסים אלא שום אלף הוא כותב כנגדן פחות חומש וקתני שומא זוטא פירוש שהיא מנה ות'. ויש מי שגורס הכי תנא שומא דידה וקתני שומא דידיה ומפרש הכי תנא ברישא השום שתכניס לו היא וקתני סיפא השום שהכניס לה הוא. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל גרס רש"י ז"ל תנא שומא רבה וקתני שומא זוטא ופי' ז"ל תנא שומא רבה היינו רישא דקתני וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש דארישא קאי דקתני פסקה להכניס לו אלף דינרין ושומא זוטא שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר ואיכא למידק אכתי למה ליה למתני ובארבע מאות נותנת חמש מאות.
לכך הנכון כגרסת ר"ח ז"ל תנא שומא זוטא וקתני שומא רבה ושומא זוטא שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר שומא רבה ובארבע מאות נותנת חמש מאות אבל מאי דקתני רישא וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש ההוא כללא הוא דקאמר כדקתני בכספים דינא דתוספת שליש. ע"כ:
מתניתין רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה פי' אשום ואכספים קאי דמקום שנהגו לפחות ולהוסיף עושה ומקום שנהגו שלא לפחות ולא להוסיף הכל כמנהג המדינה והכי איתא בתוספתא דקתני התם [פ"ו ה"א] אמר רבי יוסי מקום שנהגו שלא לפחות ושלא להוסיף על הכספים אין משנין ממנהג המדינה ות"ק אפשר דלא פליג עליה דרשב"ג ויש כיוצא בדבר בתלמוד במסכת שבת רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין ובפרק ואלו קשרים רבי אליעזר אומר קושרין לפני הבהמה ולא פליג ת"ק דידהו עלייהו ואם תמצא לומר דפליג ת"ק ארשב"א לא כשנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על הכספים פליג דבכי הא ודאי לכ"ע הדין עיקר אלא כשלא נהגו לפחות ולהוסיף והלכך קסבר ת"ק כיון דלא נהגו [ממש אעפ"י שלא נהגו לפחות ולהוסיף אם באו לדין אומרים להם לפחות בשום ולהוסיף במעות ורשב"ג סבר כיון של נהגו] ולהוסיף אלא שהן כותבין כנגד מה שהיא מכנסת בין שום בין כספים הרי מנהג לבטל הדין כיון שאין דין זה גמור וקי"ל כרשב"ג וכן פסקו רבותינו ז"ל דמסתבר טעמיה שכל כיוצא בזה אין הדין עיקר אלא המנהג ומיהו בעיר חדשה דנין לפחות ולהוסיף לכ"ע. הרשב"א ז"ל:
ותלמידי רבינו יונה ז"ל פירשו דרשב"ג קאי נמי אמאי דסמיך ליה דהיינו י' דינרין לקופה וכדבעינן למכתב בסמוך בס"ד:
וז"ל הרא"ה ז"ל רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה פירוש אכולה מתני' קאי והכי תניא בתוספתא רבי יוסי אומר מקום שנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על הכספים הכל כמנהג המדינה ואפשר דהאי דרשב"ג פליג את"ק ואם איתא ליכא לפרושי הכל כמנהג המדינה מנהג קבוע שהתנו כן בני העיר ביניהם דבהא ליכא מאן דפליג דכיון דהכי הוא ודאי במנהג תליא מלתא וליכא לפרושי נמי בעיר חדשה ובהכי פליגי מדקאמר הכל כמנהג המדינה אלמא לא קאמר אלא דאיכא מנהג וליכא לאוקמי אלא בעיר ישנה שאין בה מנהג קבוע שהתנו כן ביניהם אלא שנהגו כן בעצמן ובהא פליגי דת"ק סבר אזלינן בתר דינא ורשב"ג סבר אזלינן בתר מנהג.
אי נמי אפשר דלא פליגי כדאשכחן דכוותא בתלמודא דלא פליגי במסכת שבת בפרק אלו קשרים רבי אליעזר אומר קושרין לפני הבהמה ולאו דפליג את"ק כדאיתא התם. ובמסכת יום טוב רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין ואם איתא רשב"ג מנהג קבוע קאמר ואשמעינן בכי הא מנהג מבטל הלכה. ומיהו לישנא דמתני' מכרעת כלישנא קמא למימרא דלאו מנהג קבוע קאמר מדקתני מקום שנהגו שלא לפחות מן השום. דבכל דוכתא דקתני כי האי לישנא מקום שנהגו לאו מנהג קבוע קאמר אלא שנהגו כן בעצמן. כדאמרינן בבבא בתרא מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסים לבנים כו' ואפי' הכי אפשר דהא דרשב"ג לא פליגא ות"ק עיקר דינא קמ"ל ובעיר חדשה דליכא מנהג כלל והכי סברא דרבואתא ז"ל דפסקי הלכתא כרשב"ג:

גמ' ואי אשמועינן עסקא וכו'. אבל אשומא רבה ושומא זוטא ושומא דידיה ושומא דידה לא עביד אצרכתא דהא פשיטא מלתא דלא אתיא חדא מאידך. הרא"ה ז"ל:

זיונא פירוש הוצאתו וטרחו. הרב ר"י מטראני ז"ל.
ורבי' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל פירש דזוטר זיוניה כלומר שאם יהיה בו הפסד אינו אלא מעט שהפסד עיסקא זוטא מעט הוא משום הכי רוצה וכותבין על עצמו באחד ומחצה אבל עסקא רבה שיש לחוש שמא יפסיד ויהא הפסדו מרובה אימא אינו נכתב עליו באחד ומחצה קמ"ל ע"כ. וכשני הפירושים פירש רש"י בלשונו הקצר:
לא נאמרו דברים הללו אלא בירושלים שהיו עשירים והיו נותנין בזמן עושרם שיעור גדול כזה לנשותיהן אבל בשאר מקומות מודה ת"ק דלא יהבינן לה כולי האי. בעי רב אשי במנה הנשום וכו' שבת ראשונה או לכל שבת ושבת חדש ראשון או לכל חדש וחדש תיקו ומפני שלא נאמרו דברי ת"ק אלא בירושלים היה מסופק רב אשי על איזו דרך היה המנהג שלהם אבל למסקנא אין אנו צריכין לכל זה דהל' כרשב"ג דאמר הכל כמנהג המדינה דבין בזה ובין בכל עניני הנשואין בתר מנהגא אזלינן דכל דנסיב אדעתא דמנהגא קא נסיב ויש ששואלין היכי מסתפקא ליה לרב אשי אם רוצה לומר עשרה דינרין לכל שבוע ושבוע או לשבוע ראשונה שאם אתה אומר לשבוע ראשונה מכליא קרנא ומתרצים רבני צרפת ז"ל דהכי קא מבעיא ליה אות' עשרה דינרין שמקבל עליו החתן לכל מנה וכן אותם כולם בשבוע ראשונה וכן אלא כפי צרכיה ולא יותר. עכ"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל ויש בלשון הקושיא והתירוץ טעות סופר.

והתוספו' הקשו אותה כן דמאחר דאמרינן מעיקרא ואת"ל כל יום ויום ועלה קיימינן לומר דבכל שנה ושנה יתן הן מעתה ותירצו בתוספ' דהא ודאי אינו נותן לה אלא עשרה דינרין לכל מנה להתקשט לעולם אלא דקא מבעיא ליה אם יתנם בבת אחת או לא יתן בבת אחת אלא כדי קשוטה ליום ואת"ל דלא יתן בבת אחת יחלק בין בשבוע ראשונה לבד וכשישלים שבת ישלים כל דמי קשוטה או כל שבת ושבת ואת"ל כל שבת ושבת חדש ראשון פי' עד חדש ראשון ישלים לה כל דמי קשוטה וכן אינך בעיא ולפי שיטה זו כי קאמר מעיקרא את"ל מנה המתקבל יום ראשון וכו'. לא מתליין בעיי בהכי דה"ה אם תמצא לומר מנה הנשום אבל אי הוה אמרינן דיתן לעולם הא ודאי ליכא למימר מנה הנשום דאין השומא אלא לפעם ראשונה ושוב בתר כתיבת הכתובה אזלינן דהיינו פחות חומש ועוד דלא מחמרינן עליה כולי האי שיתן עשרה דינרין לכל מנה לעולם ויהיה כן למנה הנשום והוה מצינן לפרושי דמעיקרא יהבינן ליה עשרה דינרין לכל מנה שקבל ושוב עשרה דינרין במה שנשתייר מהמעה דומיא דעישור נכסים דלקמן והלכך הסברא נותנת שיהא במנה המתקבל לא במנה הנשום וקל להבין כנ"ל.
והריטב"א ז"ל פי' כפי התוספות דאותם מנים שיש לו לתת לה לקופה ביום אחד יתנם לו או בכל שבוע או בכל חדש או בכל יום כפי הראוי לה עד שיכלו. ע"כ:
וכן פירש הרא"ש ז"ל וז"ל לא קא מבעיא ליה אם יתן לה לעולם עשרה דינרין מכל מנה ומנה בכל יום ויום דאם כן במהרה יכלה לו כל הממון אלא ודאי עשרה דינרין מכל מנה ומנה להתקשט בהם לעולם ולא יותר ומבעיא ליה אם יתנם כולה בבת אחת והיא מתקשטת בו עד שתכלה או לא יתן לה בבת אחת אלא כדי קישוטיה ליום ואת"ל כדי קישוטיה ליום בשבת ראשונה יתן לה הכל או בחדש ראשון או בשנה ראשונה. ע"כ:
ויש בלבול נוסחאות בהני בעיי ורש"י ז"ל סדרן כאשר כתוב בספרינו. והרא"ה ז"ל כתב וז"ל איכא נוסחאות דכתיב בהו בעי רב אשי שבת ראשון או כל שבת ושבת חדש ראשון או כל חדש וחדש ואפשר לפרש דה"ק אם יש לה להסתפק מאלו עשרה דינרין שנותנין לה לכל מנה ומנה שבת ראשון ולא יותר ונפקא לן מינה לענין מעה כסף שהוא נותן לה לכל שבת לצרכה דלהשבת ראשון לא יהיב לה דהא אית לה הני. והיינו דמספקא לן אי אית לה לשבת אחת ומכאן ואילך חוזרת לדינה וחייב ליתן מעה כסף או אם יש לה להסתפק בהן יותר. ותו איבעיא לן חדש ראשון כלומר אם יש לה להסתפק בהן חדש ראשון או כל חדש וחדש אבל אם תמצא לומר כל חדש וחדש תו לא איבעיא ליה עד אימת דהא פשיטא ליה דכיון דאמרת טפי מהכי דודאי אית לה לאסתפוקי מינייהו לפי חשבון מעה כסף לכל שבת ולא אמרו עשרה דינרין לכל מנה אלא להקדים לה הא בעלמא אינו נותן לה אלא של אותה שבת בשבת:
שפסקו לה ארבע מאות זהובים הקשו בתוס' לפי שיטתם דלא בעיא שיתנו לה לעולם עשרה דינרין מכל מנה אלא י' דינרין מכל מנה ומנה להתקשט בהם לעולם אמאי לא פסקו לה לפי חשבון הקצוב בכתובה אלף דינרין כדלקמן ותירצו דכיון שלא היתה צריכה יותר לא פסקו לה יותר ואין לתרץ שלא היתה זאת כל הפסיקה הקצובה לפי חשבון כתובתה אלא שחלקו הפסיקה לימים וליום א' ממה שהיה קצוב לה פסקו לה ארבע מאות זהובים על דרך מה שפירשו התוס' בעיי דלעיל דהא ודאי ליתא מדחשיב להם כך תפסקו וכו' כנ"ל:
וענו אחריה אמן למעלה בסוף פרק אף על פי גבי פסיקת יין לא ענו אמן שלא היה בעלה חי אבל כאן שהוא חי ענו אחריה אמן ובעלה הטיל על חכמים כדי שיפסקו לה כי היא היתה תובעת לפי חשבון כתובתה ולא היה בעלה רוצה כי לא היתה צריכה כל כך ודלא כפירוש הקונטרס. הרא"ש ז"ל.
ורש"י יתרץ דאיברא ודאי דהכא נמי איירי שהיה בעלה מת ומיהו לעיל היתה שומרת יבם והא ודאי פורענותא הויא ולכך לא ענו אחריה אמן והכא לא היתה שומרת יבם ודרך העולם כן כנ"ל:

בד"ה וכשחתן פוסק כו' פי' ר"ח כשהחתן מייחד לה כלים כו' לכבוד החתן כו' עכ"ל דלא נראה להם לפרש כפרש"י דכולה איירי בשום שמביאה לו דא"כ מ"ל שומא דידה ומ"ל שומא דידיה מ"ל שמו הם תחלה ומ"ל שהוא כותב תחלה אלא כשהוא מייחד לה כלים משלו היינו שומא דידיה וכשהיא מביאה לו שומא בנדונייתה היינו שומא דידה ומיהו קשה לפי זה מה שפירשו לקמן בשומא דידיה שומא רבה כו' דקאי אאלף דינר ושומא זוטא היינו סיפא כו' דע"כ הא דקאי אאלף דינר דהיינו שהיא מביאה לו כדקאמר פסקה לו להכניס אלף כו' ולפר"י בשם ר"ח דלא קאי כנגד השום אאלף כו' ניחא לקיים פירושם דהכא גבי כשהחתן פוסק דאיירי בין בשומא רבה בין זוטא כמ"ש בסוף ודו"ק:

בד"ה וענו אחריה כו' שהיה חי ענו אחריה אמן ובעלה הטיל על חכמים כו' עכ"ל דאי הוה אחר מות בעלה כפרש"י שפיר קאמר דפסקו לה חכמים כעובדא דלעיל בכלתו של נקדימון שפסקו לה חכמים יין דשומרת יבם היתה אבל לא ניחא להו לפרש הכי דא"כ לא הוו ענו אחריה אמן כמו לעיל אלא דהכא אף בחייו הטיל בעלה הפסיקה על החכמים שלא היתה צריכה לפי חשבון אלף אלפים כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

מעשה בריב"ז כו' והיה יוצא מירושלים כו'. אחר החורבן היה שחזר ויצא ממקום שהיה לירושלים שכבר יצא מירושלים קודם החורבן כדאיתא פרק הניזקין שהרי נקדימון מג' עשירים שקודם החורבן היה בירושלים כדאיתא שם ואע"ג שידע ריב"ז דג' אוצרות של ג' עשירים שרפו כבר הבריוני שהיו שם שאל ממון בית אביך להיכן הלך אשאר ממון של נקדימון שלא נאבד אז.

ושאמרה מלח ממון חסר כו' עיין פרש"י ועי"ל בהיפך כל מי שאינו נותן צדקה כראוי הוא מחסר המלח שהוא קיום ממונו.

ואמר אשריכם ישראל בזמן שאתם עושין רצונו של מקום כו' ובזמן שאין עושין רצונו כו'. אמר אשריכם על שני הצדדים כי באמת שני ההפכיות הם למעלות ישראל כי כל אומה ואומה יש לה שר ומזל בשמים משא"כ ישראל שאין להם שום מזל אבל הם חלק ה' כי יעקב חבל נחלתו וע"כ כשעושין רצונו הם למעלה מכל האומות ושריהם כמ"ש הבט נא השמימה וגו' שדרשו שהוציא את אברהם החוצה למעלה מכל צבא השמים דאין הבטה אלא מלמעלה למטה אבל כשאין עושין רצונו כו' הקב"ה מסלק שכינתו מהם והרי הם שפלים ונבזים מכל האומות שיש להם שר ומזל ולישראל אין שר ומזל:

רש"י בד"ה לקופה כו' לכל חדש אם לכל שנה. כצ"ל והס"ד:

גמ' מוסרן ביד אומה שפלה. נ"ב על יחידים פרטיים אמר כך. אבל כלל אומת ישראל אין הקב"ה מוסר בניו ביד אומה שפלה כדאיתא בהנזקין:

תד"ה לא כו' אבל צריכות כו'. נ"ב אנא אמינא דעדיפא אדרבה בירושלם היו חייבות להתבשם בקופה של בשמים מה"ט גופיה כדי שלא ליהנות מריח הקטורת אע"ג דריח אין בו מעילה איסירא מיהא איכא. וכמ"ש שם בס"ד:

רָאָה רִיבָה אַחַת שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִבֵּין גֶּלְלֵי בְּהֶמְתָּן שֶׁל עַרְבִיִּים. נראה לפרש בס"ד הטעם שהגיעו ישראל בחרבן למדרגה התחתונה הזאת שילקטו שעורים מבין גללים לפרנס עצמן בהם! והוא כי ישראל כשעושין רצונו של מקום הם יקחו עיקר השפע הקדוש, והחיצונים חלקם מן הפסולת אשר בעולם התחתון תדמה אליה הצואה והזבל של בית הכסא ועל כן החיצונים נקראים בשם צואה בלי מקום וזהו סוד עבודה זרה של פעור וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים.
ובזה פרשו המפרשים רמז הכתוב וַיְבָרֶךְ הֳ' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף (בראשית לט, ה) לשון גללים. ולכן מדה כנגד מדה בחרבן שרבו העונות ועשו תגבורת לחיצונים ליזון מעיקר השפע הקדוש אז ירדו ישראל למדרגה התחתונה הזאת שיהיו יקרים שבהם מתפרנסים מן הגללים של בהמות הערביים ודוק היטב.

אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁעוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, אֵין כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם. קשא מה שייך לשון 'אשריכם' בחלוקה השנית? ונראה לי בס"ד דידוע אם ישראל נמסרים ביד איזה אומה אז הקליפה של אותה אומה חוטפת ניצוצי קדושה מישראל ואין ישראל נגאלין ממנה אלא עד שיתבררו ניצוצי קדושה שחטפה הקליפה מהם וגם ניצוצי קדושה שהיו באותה הקליפה מכבר באופן שיבררו הכל! חדשים עם ישנים ואז יגאלו ממנה וכדהוה בגלות מצרים שלא נגאלו אלא עד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן (ברכות ט:).
ואם תהיה האומה גדולה אז גם קליפתה גדולה ואז ממילא צריך יגיעה רבה לברר ניצוצי קדושה שבה ואפשר שלא יוכלו לה אך אם האומה שפלה אז גם קליפתה קטנה ושפלה ויוכלו לה בודאי לברר ניצוצי קדושה שבה בנקל שאז יהיו נגאלין ממנה בנקל ולזה אמר אשריכם ישראל בחלוקה זו גם כן.

מְלַח מָמוֹן, חַסֵּר ברי־ש וְאַמְרֵי לָהּ חֶסֶד בדל־ת.. נראה לי בס"ד הנפקותא בזה אם ברי־ש אין זה מלח אלא אם כן יחסר ממונו כגון שנותן צדקה לעני אבל אם עשה גמילות חסדים שהלוה לאדם בשעת דוחקו ואחר כך חזר זה ופרע לו דאין נחסר ממנו כלום לא יועיל זה להיות בסוג מלח. ולמאן דאמר חסד בדל־ת גם גמילות חסדים כזו שהלוה ונפרע יועיל דהא עשה חסד.
ועוד נראה לי בס"ד הנפקותא למאן דאמר חסר ברי־ש אם נתן הצדקה לאדם שאינו הגון כי חשב שהוא הגון יועיל דהא זה חסר ממונו בשביל מצוה ולמאן דאמר חסד בדל־ת בעינן שיהיה זה המתן חסד ואם נתן לאינו הגון אין זה חסד.
ולכן תמצא ממון [136] מספרו עולה מספר חסד הגון [136] כלומר אם עשה בממון חסד הגון הרי זה נחשב מלח לקיים הממון שלו. גם ממון עולה מספר נח מלח [136] רמז שצריך להניח על הממון מלח כדי שיתקיים.

בד"ה וכשחתן פוסק פי' ר"ח כו' ולטעמא דפחתי לפי שהיא משתמשת באותן כלים עכ"ל. אע"ג דלכאורה אדרבה מהאי טעמא יש להוסיף חומש על השומא שהוא פוסק שהרי היא משתמשת בהן אלא דאיכא למימר כיון דמה שהוא מייחד לתוספת כתובתה היינו שתעלה לאחר מיתה דלא נתנה כתובה לגבות מחיים וא"כ כיון דפחתי ע"י שמשתמשת בהן מסתמא לא יהיו שוין כך בשעת גוביינא לכך פוחת חומש מדמי השומא כדי שיעלו בדמי שויין בשעת גוביינא ועל מה שמשתמשת בהן אינה מנכה כלום דסבר וקיבל כנ"ל בכוונתו אלא דלפ"ז לשון לפי שהיא משתמשת לאו דוקא דכ"ש אם הוא משתמש בהן דיש לו לפחות אלא עיקר הכוונה לפי שמשתמשין בהן פחתי ואורחא דמילתא קאמרי שהיא משתמשת בהן כנ"ל ועדיין צ"ע:

בד"ה וענו אחריה אמן למעלה לא ענו אחריה כו' עד סוף הדיבור. מיהו רש"י ז"ל כתב להדיא דהכא נמי אלמנה היתה וכך כתב מ"ז ז"ל בס' מג"ש ליישב בדוחק. ולענ"ד אין צורך לדחוק כלל דדוקא לעיל בכלתו של נקדימון שהיתה שומרת יבם מש"ה לא ענו אחריה אמן דפורעניות הוי שמת בלא בנים וכדאמרינן נמי לעיל שלום על ישראל דלא אתו לידי חליצה ויבום. משא"כ הכא דלא הוי שומרת יבם אלא סתם אלמנה לא מיקרי פורעניות כי החיים יודעים שימותו. ומה לי אם ימותו בעליהם קודם להם או להיפוך מש"ה ענו אמן ואדרבה בתו עדיפא להו מחתן ולעיל איפכא שכלתו היתה ומת בנו קודם ומש"ה לא ענו אמן וק"ל:

במתניתין רשב"ג וכו' כתב הרא"ש דרשב"ג קאי אף ארישא בהוספת השתובה נראה דדיוקא דידיה הוא דאי אסיפא לחוד דא אמר רב אשי לא נאמר דברים הללו אלא בירושלים ולא שייך הכל כמנהג המדינה אלא ע"כ דקאי אף ארישא.

תוס' ד"ה וכשחתן וכו' פיר"ח כשהחתן מייחד וכו' ונראה פירושו שמוסף לה כלים של כסף וכותב לה דמי שווי' ולא הכלים עצמן וכיון שדרך הנועדים להעלות השומא א"כ למה יתחייב את עצמו ביותר משווי' לכך תקנו שיפחות חומש בכתיבתן בתוך הכתובה ולטעם דפחת כיון דהיא עצמה משתמשת בהם וניחא לה לאשה. וכלות כלים כדאמר בירושלמי א"כ למה יתחייב אחר כך לשלם כפי שווין דהשתא והיא בעצמה תפחות הכלים ואפשר הא דאין נוהגין לכתוב הכלים בעצמן שהוסיף לה כדי שיתחייב באחריותן ושניהם רוצין בכך כדי שתניח אותו גם כן להשתמש בהם ולא תחוש שמא יאבדו כמ"ש התוס' דף נ"ו ע"ב ובספר פ"י הבין להיפך שמתחייב עצמו בסך מעות ומייחד כלים על זה והקשה על לשון התוס' שסיימו לפי שהוא משתמשת הא אם הוא משתמש מכ"ש דחייב ופשט דברי התוס' נראה כמ"ש דלפירושו קשה למה כתבו התוס' שמייחד לה על התוספת הל"ל שמייחד לה לעיקר כתובה אפילו לר' יוסי דס"ל לעיל דף נ"ו דאין עושין כתובת אשה מטלטלין לפי שהן קצובין ופוחתין מ"מ הכא משמע שמקבל אחריות דאל"כ למה כותבין שווין וכיון שמקבל אחריות ומקבל הפחת מותר לייחד אף לר' יוסי ולפי שטתו. צ"ל דמיירי שלא קיבל אחריות ובאמת אינו כותב השומא בכתובתה רק הכלים ולכך הוצרכו לאוקמי בתוספת דבעיקר כתובה אין עושין כתובת אשה ממטלטלין בלא אחריות אף לת"ק דר' יוסי לעיל ולפ"ז יש ליישב מה שלא פירשו התוס' שהוא ישתמש בהם כקושיות הפ"י דהא כיון שלא קיבל אחריות אין דרך שתתן לו להשתמש פן יאבדו כמ"ש התוס' לעיל דף נ"ו ע"ב. וק"ל:

תוס' ד"ה תנא שומא רבא וכו'. ולא איצטריך למתני שומא רבא ושומא זוטא בשומא דידיה וכו'. לולי דבריהם ז"ל היה נראה דיש לומר דנהי דבשומא דידה איכא תרי טעמי כנ"ל משום עלוי השומא ומשום פחת השימוש כפירש"י לעיל היינו דוקא באשה שמכוונין הנועדים שם להעלות השומא כדי לחבבה על בעלה אבל בכלים שהוא מייחד ליכא רק טעמא דפחתי וכיון שכתבו התוס' לעיל דלטעמא דפחתי אין לחלק בין שומא רבא לשומא זוטא ועמ"ש לקמן אלא דהתוס' לשיטתם שכתבו דגם בחתן שייך עלוי וק"ל:

פירש"י ד"ה שפסקו לה חכמים שמת בעלה ולפ"ז צריך לומר דרב ס"ל דפוסקין קישוט בשמים לאלמנה וצ"ל דהא דאמר לעיל דף מ"א אבל תכשיט לא היינו דוקא במי שהלך למדינת הים וצ"ע לחלק וכבר כתבתי לעיל ס"פ אע"פ דהגירסא בתוס' דף מ"ח דפוסקין קישוטין לאשה היינו בפני בעלה כוונתם על סוגיא זו וכתבו דהיינו בפני בעלה משמע דלא כפירש"י כאן ודוחק לחלק בין קשוטי בשמים דשם ובין בשמים דהכא שפירש"י לתמרוקי הנשים מיהו לפירש"י צ"ל דענו אחריה אמן אפילו באלמנה ולא ענו אמן בההיא דס"פ אע"פ דף ס"ה משום שהיתה שומרת יבם וניזונת משל יבם ובזה א"ש מה שדקדקנו לעיל על פירש"י במהדורא קמא והביאו בספר ש"מ שהיתה ניזונת משל יבם ולא פי' בג"ח הראשונים משל בעלה כמ"ש לעיל שם ולפמ"ש הוא נכון.

תוס' ד"ה ליום ראשון וכו'. אלא כדי קשוטה ליום וצ"ע וכי ידע כמה חיי'. וא"ל דנותן לפי כבודה הא כתבו התוס' דאחר שיכלה אותה ממון נמי מחויב ליתן לפי כבודה ואפשר דס"ל דאינו נותן אלא לפי כבודה רק הא דמקבל עשרה למאה היינו שאם ימות או יגרשה קודם שיכלה זה הממון מנכה מה שנתן לה כל ימי היותה תחתיו והמותר צריך לשלם לה ויותר נראה מפירש"י גבי בתו של נקדימן שפי' ד"ה שפסקו לה חכמים וכו' שמת בעלה. משמע דס"ל שכל זה הסך שמקבל עליו היינו לאחר מותו ולפ"ז יש לומר דהחשבון הוא לפי ערך כ"ה שנים שגובה כתובתה כדאיתא ס"פ הנושא דדרך אשה לתבוע כתובתה בזה הזמן ובאמת בחיי בעלה נותנין לפי כבודה ולפ"ז יש לומר הא דפסקו ד' מאות זוז הוא לפי החשבון אלף אלפים דינרי זהב שהיה כתוב בכתובתה כדאיתא בסמוך והיינו אי אמרינן במנה הנישום וע"כ דהי' חומש יותר נמצא לפי ערך עשרה למנה הגיע לה מאה אלפים דינרי שהב ועם חומש היותר הוא קכ"ה אלפים ובהחלק דינר זהב שהוא כ"ה זהובים כדאיתא בר"פ שור שנגח ד' וה' ובכמה דוכתי לכ"ה שנים מגיע על כל שנה קכ"ה אלפים זהובים ובהחשב כל שנה לנ"ב שבועות כשנות החמה כדי להספיק לשנה המעוברת מגיע לכל שבוע כ"ד מאות זהובים דהיינו ד' מאות זהובים ליום אחד דבשבת היה אסור להתקשט בתמרוקי הנשים דפוקסת וכוחלת אסורה בשבת. ולפ"ז היה נפשט האיבעיא דלעיל דהפסיקה הוא לכל יום ויום דהרי לא נתנו לה אלא ליום אחד וצ"ל דהבעיא הוא דוקא את"ל מנה המתקבל דאז אין החשבון מכוון ליום אחד וע"כ צ"ל דנתנו לה לפי המצטרך לה וכמ"ש התוס' וממילא מתורץ מה שהקשו התוס' ד"ה ואת"ל במנה המתקבל וכו' וה"ה וכו'. ודוק:

שם בגמרא לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר. יש לומר הרמז בזה דכשכותבין ממון חסר ו' וממלאין מלוי האותיות דהיינו מ"ם מ"ם נו"ן אזי המלוי הוא אותיות ממון לרמז כשמחסר הממון ונותן צדקה. אז ממלאין לו הממון כמלוי האותיות. ויש עוד רמז כי ו" מלאה עולה י"ג והוא שיעור המעשר מן האותיות ממן חסר שעולה ק"ל וכמנין עני שעולה ק"ל לרמז כי הנותן מעשר עני במלואו ממלאין לו ממון כמלוי האותיות. והוא שאמר בספרי פרשת ראה בפסוק עשר תעשר עשר ואל תתחסר. ועיין בתי"ט בדמאי פ"ג משנה ב':

שם ושל בית חמיך וכו' לכאורה צ"ל דהיה יודע לו שבית חמיה נתנו צדקה כדבעי למיעבד ולא מפני כבוד. ויותר נראה משום דמשמע לעיל שבשעה שמת בעלה הניח עושר רב מדפסקו לה כ"כ לקופה של בשמים א"כ נהי דעונש מי שאינו נותן צדקה הוא בזרעו. כמו שאמרו או בנו או בן בנו בא לידי מדה זו. אבל של בית חמיה אין שייך שהיא תענש בשביל חמיה דאטו המקבל מתנה יענש אם הנותן לו לא נתן צדקה כראוי והיינו דמקשה הש"ס ונקדימון בן גוריון לא עביד צדקה ולא קאמר דהיא בעצמה לא נתנה צדקה כראוי אלא דא"כ תקשה למה שאל על בית חמוה יותר משל אביה:

שם ביד בהמתן. כתב מהרש"א וביאור דבריו ז"ל דהטעם הוא שהשי"ת בחר לעם סגולתו שלא יהיו תחת שום מזל כדכתיב כי חלק ה' עמו וגו' והמזלות הם אשר חלק ה' לכל העמים אמנם בעוונותינו שגלינו מעל שלחן אבינו נשתעבדנו תחת האומות שתחת המזלות כאמור ואתה למדת אותם עליך אלופינו לראש וכל זה הוא רחמי אבינו שבשמים כי אם היינו מקבלים מאת השי"ת עצמו לא היינו יכולים לסבול העונש כדכתיב וסביביו נשערה מאוד וחובתינו הוא טובתינו לינק מתמצית השפע הבא דרך המזלות לכל העמים. וזה הוא הגורם שהוא מן הנמנע למהר גאולתינו כמ"ש בפסוק אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו עבדים משלו בנו פורק אין מידם. כי אבותינו חטאו ואינם ר"ל שלא היו יכולים לסבול אפילו כשחטאו חטא קל. ונענשו עד כי תמו כאמור ורשעים עוד אינם. ואנחנו יכולים לסבול אפילו עוונותיהם שבידנו כאמור פוקד עון אבות כשאוחזים מעשה אבותיהם ואין זה כי אם מטעם שעבדים מושלים בנו שאנו מקבלין תמצית השפע מן האומות שהיו עבדים לנו שקבלו תמצית מאתנו. ולכך בהכרח אין פורק מידם. וזהו שאמר הכתוב על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים וגו' כי רחק ממני מנחם משיב נפשי היו בני שוממים כי גבר אויב ר"ל שאני בוכה בכיה כפולה בכיה על בכיה מפני כי רחק ממני להשיב נפשי וכשאני בוכה לתת לנו מחיה בעבדותינו בהכרח לקבל דרך צנור השר שאנו משועבדים תחת אותה האומה. ועל ידי זה אנו שוממים כי גבר אויב. ועכ"ז אנו חייבים לברך על הרעה בשמחה וגילה ברעדה כי בזה נדע רב טובו לבית ישראל כמו שאמר דוד המלך ע"ה נתת שמחה בליבי מעת דגנם ותירושם רבו. שמזה ניכר גודל אהבת אבינו שבשמים שמשפיע לאומות שפע רב כדי שיגיע לנו תמציתו ומה יהיה כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני. כשיקוים הן עם לבדד ישכון כפירש"י. כשנקבל השפע בעצמינו ובתוקף הגלות ובעת הזעם. הירידה עד עפר להיות נזון מתמציתם למטה מבחינת בהמתן כמו שיבואר בסמוך ועד"ז יש לפרש מה שאמר דוד המלך ע"ה צדקתך כהררי אל כשאתה משפיע צדקתך אלינו אנו עולים למעלה בהר ה' כהררי אל בחינת אבינו יעקב שנקרא אל וחקוקה צורתו בשמים ממעל. אבל בעת משפטיך נאמר השליך שמים ארץ תפארת ישראל ויורדים עד בחינת עפר למטה מבחינת בהמה ועכ"ז אנו מחויבים להודות לה' שמגודל אהבתו ורחמנותו אלינו אדם ובהמה תושיע ה' כדי שיגיע תמציתן אלינו:

מלח ממון חסר ואמרי לה חסד. המפרשים פירשו כל אחד לדרכו בהני תרי לישני. ואפשר בהקדים מ"ש פ"ק דר"ה האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאזכה לעוה"ב ה"ז צדיק גמור ומקשים דהא תנן אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס ותירץ הרב מהר"ש פרימו ז"ל דמשנתנו בעושה חובתו דאז צריך לעשות שלא ע"מ לקבל פרס וברייתא איירי בעושה יתר על חיובו דאז ביתרון שרי לעשות ע"מ לקבל פרס דייקא נמי דקתני סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני כלומר סלע זו יתר על חיובי ובזה פיסוק צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ כלומר צדק צדק אם אתה עושה שני צדקות אחת שהוא חיוב שלך ואחת נוסף על החיוב אז יכול אתה לעשות למען תחיה וגם לעוה"ב וירשת את הארץ שהם שתי החלוקות של הברייתא ע"כ דברי הרב מהר"ש פרימו ז"ל:
והרב מהרימ"ט ז"ל תירץ דהמצות שהם טוב לשמים ולבריות. בחלק הנוגע לבריות שרי לעשות ע"מ לקבל פרס עכ"ד. ואפשר דהני לישני בהכי פליגי דמ"ד מלח ממון חסר סבר כתירוץ הרב מהר"ש פרימו ז"ל דלעשות ע"מ לקבל פרס צריך שיהיה תוספת על חיובו וז"ש מלח ממון סגולה לממון שיתקיים כמו המלח המעמיד התבשיל היינו חסר הוליד את חסרו"ן שיחסר ממונו נוסף על חיובו ואז יכול לעשות ע"מ שיתקיים הממון וזהו חסר דמי שהוא עושה החיוב איננו חסר דחיובא רמיא עליה. אך אם הוא מוסיף לעשות צדקה ומחסר ממונו זה מועיל לקיים הממון כי יכול לעשות כדי שיתקיים הממון כי בתוספת שרי ע"מ לקבל פרס כמ"ש הרב מהר"ש פרימו ז"ל. ואידך סבר חסד דס"ל כהרב מהרימ"ט ז"ל דאין צריך לחסר ממון רק יעשה כחיובו ובחלק החסד שעושה עם הבריות יכול לעשות ע"מ לקבל פרס ויכוין להעמיד הממון:
א"נ אפשר לומר במ"ש פ"ק דבתרא דרבי יצחק אמר כל הרודף צדקה הקב"ה ממציא לו מעות לעשות מהם צדקה ורב נחמן בר יצחק אמר הקב"ה ממציא לו אנשים מהוגנים לעשות להן צדקה כדי לקבל עליהם שכר ופירשנו בעניותנו בדרושים דפליגי בפלוגתא דר"מ ורבי יהודה דרבי יהודה סבר דלא מיקרו בנים אלא כשהם הגונים ור"מ סבר דבכל אופן נקראו בנים כמ"ש פ"ק דקדושין וידוע דמה שעושים צדקה היינו משום דהוא משל למלך שכעס על בנו וכו' כמ"ש פ"ק דבתרא והשתא רבי יצחק כר"מ דבכל אופן ישראל נקראו בנים ושרי לעשות צדקה אפילו אינם מהוגנים ומ"ה דריש רודף צדקה ימצא מעות לעשות צדקה דבכל אופן מיקריא צדקה וחשובה כעוסק עם בן המלך שכעס עליו דהמלך רוצה בקיומו ורב נחמן בר יצחק סבר כרבי יהודה דאם אינם הגונים אינם בנים ואינו יכול לעשות עמהם צדקה דהוי כמלך שכעס על עבדו ומשום הכי דריש הקב"ה ממציא לו אנשים מהוגנים לעשות להם צדקה דהוו בנים ובזה אפשר דפליגי הני לישני דמאן דאמר מלח ממון חסר סבר כרבי יצחק דהקב"ה ממציא לו מעות לעשות צדקה דכל שהוא עושה צדקה אפילו אם יש בהם אנשים שאינם הגונים בא בשכרו ותחשב לו לצדקה ואתי כר"מ דבכל אופן הם בנים ולכן אמר מלח ממון חסר דכל שהוא מחסר ממונו צדקה הוא עושה. ואידך סבר כרב נחמן בר יצחק דממציא לו בני אדם הגונים דדוקא הגונים היא צדקה וזהו שאמר מלח ממון חסד דצריך דיעשה חסד דאם לא יהיה הגון אינו חסד ואתי כרבי יהודה וככל אשר דברנו ודוק. שוב נזכרתי שכבר כתבתי כן בפתח עינים בקצור. ועוד אפשר לומר במ"ש מז"ה בחס"ל עין הקורא נהר ג"ן כי הצדקה שנותן האדם מדעתו ורצונו בלב שלם מצלת מגיהנם אך צדקה שנותן להתכבד או מחמת בושה מצילתו ממיתה משונה ומיתה בידי שמים אך לא מגהנם ע"ש ואפשר דבהכי פליגי דמ"ד חסר ס"ל דלהעמיד הממון אפילו להתכבד או מפני הבושה מהני ולז"א חסר חסר"ו של אדם קונה לו והצדקה בכל אופן מהני ואידך ס"ל חסד דוקא דהיא לשמה לעשות חסד מהני ואז ממו"לח טהור קדש:

מלח ממון חסר ואמרי לה חסד עמ"ש אני בעניי בספרי הקטן דברים אחדים דף ע"ד מ"ש בהני לישני דרך דרש. ואפ' לומר עוד במ"ש בעניותנו בדרושים דהא דהכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים במחלוקת שנויה ומ"ד חסר סבר דאף אם עשה עם שאינם מהוגנים כל שכיוין למצוה בא בשכרו וז"ש חסר דכיון דיש חסר"ו של אדם סגי ואיכא דאמרי עד שיעשה חסד גמור למהוגנים דנקרא חסד כי הם עניים ראוים ויט אליהם חסד דלרשעים אינו חסד וק"ל:

וכשחתן פוסק כו'. ואם שמו הם תחלה והכניסה לו בין שום קטן בין שום גדול הוא כותב בשטר פחות חומש ובגמרא מפרש לה ל''ל כל הני: גמ' תנא שומא רבה. דפחות חומש רישא דתנא וכנגד השום דקאי אאלף דינר: וקתני שומא זוטא. שום במנה היא נותנת שלשים ואחד סלע ודינר דלא תימא שומא רבה הוא דדרך השמאים להעלותו על שוויו א''נ שומא זוטא איכא דמעלו ליה טפי שלא תתבזה בעיני הנועדים: תנא שומא דידה וקתני שומא דידיה. היכא דקתני חתן פוסק הרי שומא דידיה כגון שהיא הכניסה קודם השום והוא שם אותו בה' מאות כשבא לכתוב יכתוב ד' מאות שאף הוא שם אותו חומש יותר על שוויו: שומא דידה. היכא דקתני היא נותנת שהוא כתב הכתובה קודם שבא השום ועכשיו היא מביאתו וקרוביה שמין אותו וחתן פוסק דתנא תרי זימני חד לשומא רבה וחד לשומא זוטא: מתני' פסקה להכניס לו כספים. שהן מוכנים לשכר מיד: סלעה נעשה. לכתוב בשטר הכתובה בששה דינר יותר שליש כדתנן לעיל ובגמרא מפרש הא תו למה לי: לקופה. בגמרא מפרש שיתן לה עשרה זוז לכל מנה ומנה שהיא מביאה לו ויקנו לה מהם בשמים לרחוץ בהם בתמרוקי הנשים שכך שיערו שהאשה המביאה לבעלה מנה ראויה היא לבשמים של עשרה זוז ולא פירשו במשנה אם לכל יום אם לכל שבת אם לכל חדש אם לכל שנה: גמ' עסקא. כספים קרי עסקא שהם עומדים להשתכר בהם להתעסק בהן תמיד: תנא עסקא רבה. אלף דינר שיוסיף שליש ויכתוב ט''ו מנה: עסקא זוטא. סלעה נעשה ששה דינר: זיונא. יציאה ואחריות: בירושלים. היו נוהגות להתקשט בבשמים: במנה הנישום או במנה המתקבל. האי לכל מנה ומנה דקאמר לפי חשבון השומא קאמר או לפי חשבון שהוא מקבלן עליו דהיינו פחות חומש: שבת ראשונה כו'. איני יודע ליישב סדר בעיות הללו לפי שיטת הש''ס ונראה בעיני שכן סידרן יום ראשון או כל יום יום ואם תמצא לומר כל יום ויום שבת ראשונה או כל שבת ושבת ואת''ל כל שבת ושבת חדש ראשון או כל חדש וחדש ואת''ל כל חדש וחדש שנה ראשונה או כל שנה ושנה: שפסקו לה חכמים. שמת בעלה ובאת לב''ד לפסוק לה צרכיה מנכסיו: לבו ביום. לצורך יום אחד: ולא כדין מתלין מתלא. ולא כך היו מושלין משל בירושלים: מלח ממון חסר. הרוצה למלוח ממונו כלומר לגרום לו שיתקיים יחסרנו לצדקה תמיד וחסרונו זהו קיומו: ואמרי לה חסד. יעשה ממנו חסד ושל בית אבא לא עשו צדקה כראוי וכלה ממונן: בא זה ואיבד זה. לפי שנתערב בו: חוץ משל חמיה. תוספת שהוסיף לה החתן: ערביים. קרי אומה שפלה ששוכני אהלים הם במדבר:

וכשחתן פוסק פוסק פחות חומש. פי' ר''ח כשהחתן מייחד לה כלים ושאר תשמישין תוספת לכתובתה ובא לשומם ולכתוב. שוויים בכתובתה פוחת חומש ששמים אותו יותר משויים לכבוד החתן ולטעם דפחתי לפי שהיא משתמשת באותם כלים: תנא שומא רבה ושומא זוטא. שומא רבה ההוא דכנגד השום הוא פוסק דקאי אאלף דינר ושומא זוטא היינו סיפא דכשהחתן פוסק דמשמע פסיקא כל דהו ובדידה נמי תנא שומא רבה ושומא זוטא זוטא היא נותנת שלשים ואחד רבה היא נותנת חמש מאות ולר''י נראה כפירוש ר''ח דלא קאי כנגד השום אאלף דינר אלא כולל מה שאומר אח''כ והא דפריך היינו רישא קאי אשום במנה היא נותנת ל''א סלע ודינר ובד' מאות היא נותנת חמש מאות דתרווייהו אמאי איצטריך למיתני וגריס הכי תנא שומא זוטא וקתני שומא רבה תנא שומא דידה ותנא שומא דידיה וכשחתן פוסק היינו שומא דידיה ולא איצטריך למיתני שומא רבה ושומא זוטא בשומא דידיה דאתרוייהו קאי וכשחתן פוסק: לא נאמרו דברים הללו אלא בירושלים. והא דאמרינן בפ' טרף בקלפי (יומא דף לט:) שלא היתה כלה צריכה להתבשם בירושלים מפני ריח הקטרת ודאי לריח לא היו צריכות להתבשם אבל צריכות היו לקופה של בשמים לעדן הבשר ולהשיר השער ולפשט הקמטים. ר''ת: ואם תמצא לומר במנה המתקבל. וה''ה דמצי למימר אם תמצא לומר במנה הנישום: ליום ראשון או לכל יום ויום. הרבה תמיהות אלו הבעיות דאם יתן לה לעולם כדמסיק לכל שנה ושנה עשר דינר לכל מנה ומנה ליום כמה במהרה יכלה אותו הממון אלא ודאי נראה דעשר דינר יתן לה לכל מנה להתקשט לעולם ומיבעי ליה אם יתן לה בבת אחת והיא תשמרנו להתקשט בו עד שתכלה ומשם ואילך אין קצבה לתכשיטין ויתן לפי כבודה או לא יתן לה בבת אחת אלא כדי קישוטה ליום: שפסקו לה ד' מאות זהובים לקופה של בשמים. אע''פ שלפי חשבון הכתוב בכתובתה אלף אלפים דינרי זהב היה להם לפסוק יותר לפי חשבון עשר דינר למנה כיון שלא היתה צריכה יותר לא פסקו לה: וענו אחריה אמן. למעלה (דף סה.) לא ענו אחריה שלא היה בעלה חי אבל כאן שהיה חי ענו אחריה אמן ובעלה הטיל על חכמים שיפסקו לה: