כתובות סז ע"ב

שֶׁבָּאוּ לִינָּשֵׂא מַשִּׂיאִין אֶת הַיְּתוֹמָה וְאַחַר כָּךְ מַשִּׂיאִין אֶת הַיָּתוֹם מִפְּנֵי שֶׁבּוֹשְׁתָּהּ שֶׁל אִשָּׁה מְרוּבָּה מִשֶּׁל אִישׁ
תָּנוּ רַבָּנַן יָתוֹם שֶׁבָּא לִישָּׂא שׂוֹכְרִין לוֹ בַּיִת וּמַצִּיעִין לוֹ מִטָּה וְכׇל כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ וְאַחַר כָּךְ מַשִּׂיאִין לוֹ אִשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר דֵּי מַחְסוֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ דֵּי מַחְסוֹרוֹ זֶה הַבַּיִת אֲשֶׁר יֶחְסַר זֶה מִטָּה וְשֻׁלְחָן לוֹ זוֹ אִשָּׁה וְכֵן הוּא אוֹמֵר אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ
תָּנוּ רַבָּנַן דֵּי מַחְסוֹרוֹ אַתָּה מְצֻוֶּוה עָלָיו לְפַרְנְסוֹ וְאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה עָלָיו לְעַשְּׁרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ אֲפִילּוּ סוּס לִרְכּוֹב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁלָּקַח לְעָנִי בֶּן טוֹבִים אֶחָד סוּס לִרְכּוֹב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא עֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו וְרָץ לְפָנָיו שְׁלֹשָׁה מִילִין
תָּנוּ רַבָּנַן מַעֲשֶׂה בְּאַנְשֵׁי גָּלִיל הָעֶלְיוֹן שֶׁלָּקְחוּ לְעָנִי בֶּן טוֹבִים אֶחָד מִצִּיפּוֹרִי לִיטְרָא בָּשָׂר בְּכׇל יוֹם לִיטְרָא בָּשָׂר מַאי רְבוּתָא אָמַר רַב הוּנָא לִיטְרָא בָּשָׂר מִשֶּׁל עוֹפוֹת וְאִיבָּעֵית אֵימָא בְּלִיטְרָא בָּשָׂר מַמָּשׁ רַב אָשֵׁי אָמַר הָתָם כְּפָר קָטָן הָיָה בְּכׇל יוֹמָא הֲוָה מַפְסְדִי חֵיוְתָא אַמְּטוּלְתֵּיהּ
הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר לֵיהּ בַּמָּה אַתָּה סוֹעֵד אֲמַר לֵיהּ בְּבָשָׂר שָׁמֵן וְיַיִן יָשָׁן רְצוֹנְךָ שֶׁתְּגַלְגֵּל עִמִּי בַּעֲדָשִׁים גִּלְגֵּל עִמּוֹ בַּעֲדָשִׁים וָמֵת אָמַר אוֹי לוֹ לְזֶה שֶׁהֲרָגוֹ נְחֶמְיָה אַדְּרַבָּה אוֹי לוֹ לִנְחֶמְיָה שֶׁהֲרָגוֹ לְזֶה מִיבְּעֵי לֵיהּ אֶלָּא אִיהוּ הוּא דְּלָא אִיבְּעִי לֵיהּ לְפַנּוֹקֵי נַפְשֵׁיהּ כּוּלֵּי הַאי
הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא אָמַר לוֹ בַּמָּה אַתָּה סוֹעֵד אָמַר לוֹ בְּתַרְנְגוֹלֶת פְּטוּמָה וְיַיִן יָשָׁן אֲמַר לֵיהּ וְלָא חָיְישַׁתְּ לְדוּחְקָא דְּצִיבּוּרָא אֲמַר לֵיהּ אַטּוּ מִדִּידְהוּ קָאָכֵילְנָא מִדְּרַחְמָנָא קָאָכֵילְנָא דְּתָנֵינָא עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אׇכְלָם בְּעִתּוֹ בְּעִתָּם לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּעִתּוֹ מְלַמֵּד שֶׁכׇּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פַּרְנָסָתוֹ בְּעִתּוֹ
אַדְּהָכִי אֲתַאי אֲחָתֵיהּ דְּרָבָא דְּלָא חָזְיָא לֵיהּ תְּלֵיסְרֵי שְׁנֵי וְאַתְיָא לֵיהּ תַּרְנְגוֹלֶת פְּטוּמָה וְיַיִן יָשָׁן אָמַר מַאי דְּקַמָּא אֲמַר לֵיהּ נַעֲנֵתִי לְךָ קוּם אֱכוֹל
תָּנוּ רַבָּנַן אֵין לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס נוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם הַלְוָאָה וְחוֹזְרִין וְנוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם מַתָּנָה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים נוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם מַתָּנָה וְחוֹזְרִין וְנוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם הַלְוָאָה לְשׁוּם מַתָּנָה הָא לָא שָׁקֵיל אָמַר רָבָא לִפְתּוֹחַ לוֹ לְשׁוּם מַתָּנָה
יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס נוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם מַתָּנָה וְחוֹזְרִין וְנִפְרָעִין מִמֶּנּוּ חוֹזְרִין וְנִפְרָעִין הֵימֶנּוּ תּוּ לָא שָׁקֵיל אָמַר רַב פָּפָּא לְאַחַר מִיתָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס אֵין נִזְקָקִין לוֹ אֵין לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס אוֹמְרִים לוֹ הָבֵא מַשְׁכּוֹן וָטוֹל כְּדֵי שֶׁתָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו
תָּנוּ רַבָּנַן הַעֲבֵט זֶה שֶׁאֵין לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ לְשׁוּם הַלְוָאָה וְחוֹזְרִין וְנוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם מַתָּנָה תַּעֲבִיטֶנּוּ זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם מַתָּנָה וְחוֹזְרִין וְנִפְרָעִין הֵימֶנּוּ לְאַחַר מִיתָה דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס אֵין נִזְקָקִין לוֹ וְאֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים תַּעֲבִיטֶנּוּ דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם
מָר עוּקְבָא הֲוָה עַנְיָא בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דַּהֲוָה רְגִיל כׇּל יוֹמָא דְּשָׁדֵי לֵיהּ אַרְבְּעָה זוּזֵי בְּצִינּוֹרָא דְּדַשָּׁא (יוֹם אֶחָד) [יוֹמָא חַד] אֲמַר אֵיזִיל אִיחְזֵי מַאן קָעָבֵיד בִּי הָהוּא טֵיבוּתָא הָהוּא יוֹמָא נְגַהָא לֵיהּ לְמָר עוּקְבָא לְבֵי מִדְרְשָׁא אָתְיָא דְּבֵיתְהוּ בַּהֲדֵיהּ
כֵּיוָן דְּחַזְיֵ(ו)הּ דְּקָא מַצְלֵי לֵיהּ לְדַשָּׁא נְפַק בָּתְרַיְיהוּ רְהוּט מִקַּמֵּיהּ עָיְילִי לְהָהוּא אַתּוּנָא דַּהֲוָה גְּרִ(ו)פָה נוּרָא הֲוָה קָא מִיקַּלְיָין כַּרְעֵיהּ דְּמָר עוּקְבָא אֲמַרָה לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ שְׁקוֹל כַּרְעָ(י)ךְ אוֹתֵיב אַכַּרְעַאי חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ אֲמַרָה לֵיהּ אֲנָא שְׁכִיחָנָא בְּגַוֵּיהּ דְּבֵיתָא וּמְקָרְבָא אַהֲנָיָיתִי
וּמַאי כּוּלֵּי הַאי דְּאָמַר מָר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב הוּנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיִּמְסוֹר עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים מְנָא לַן מִתָּמָר דִּכְתִיב הִיא מוּצֵאת
מָר עוּקְבָא הֲוָה עַנְיָא בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דַּהֲוָה רְגִיל לְשַׁדּוֹרֵי לֵיהּ אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי כׇּל מַעֲלֵי יוֹמָא דְּכִיפּוּרָא יוֹמָא חַד שַׁדְּרִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ בְּיַד בְּרֵיהּ אֲתָא אֲמַר לֵיהּ לָא צְרִיךְ אָמַר מַאי חֲזֵית חֲזַאי דְּקָא מְזַלְּפִי לֵיהּ יַיִן יָשָׁן אָמַר מְפַנַּק כּוּלֵּי הַאי עַיְיפִינְהוּ וְשַׁדְּרִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ
כִּי קָא נִיחָא נַפְשֵׁיהּ אֲמַר אַיְיתוֹ לִי חוּשְׁבְּנַאי דִּצְדָקָה אַשְׁכַּח דַּהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ שִׁבְעַת אַלְפֵי דִּינָרֵי סְיָאנְקֵי אֲמַר זַוְודַאי קַלִּילֵי וְאוֹרְחָא רַחִיקְתָּא קָם בַּזְבְּזֵיהּ לְפַלְגֵי(ה) מָמוֹנֵיהּ הֵיכִי עֲבַד הָכִי וְהָאָמַר רַבִּי אִילְעַאי בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ הַמְבַזְבֵּז אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ הָנֵי מִילֵּי מֵחַיִּים שֶׁמָּא יֵרֵד מִנְּכָסָיו אֲבָל לְאַחַר מִיתָה לֵית לַן בַּהּ
רַבִּי אַבָּא הֲוָה צָיַיר זוּזֵי בְּסוּדָרֵיהּ וְשָׁדֵי לֵיהּ לַאֲחוֹרֵיהּ וּמַמְצֵי נַפְשֵׁיהּ לְבֵי עַנְיֵי וּמַצְלֵי עֵינֵיהּ מֵרַמָּאֵי
רַבִּי חֲנִינָא הֲוָה הָהוּא עַנְיָא דַּהֲוָה רְגִיל לְשַׁדּוֹרֵי לֵיהּ אַרְבְּעָה זוּזֵי כׇּל מַעֲלֵי שַׁבְּתָא יוֹמָא חַד שַׁדְּרִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ בְּיַד דְּבֵיתְהוּ אֲתַאי אֲמַרָה לֵיהּ לָא צְרִיךְ מַאי חֲזֵית שְׁמַעִי דַּהֲוֹה קָאָמְרִי לֵיהּ בַּמָּה אַתָּה סוֹעֵד

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סז - ב

וכן יתום ויתומה שבאו לינשא, משיאין את היתומה ואחר כך משיאין את היתום. מפני שבושתה של אשה מרובה משל איש:

תנו רבנן: יתום שבא לישא אשה, שוכרין לו בית, ומציעין לו מטה, וכל כלי תשמישו. ואחר כך משיאין לו אשה,

שנאמר (דברים ט"ו) "די מחסורו אשר יחסר לו" - "די מחסורו" זה הבית. "אשר יחסר" זה מטה ושלחן. "לו" זו אשה ^[46].

וכן הוא אומר (בראשית ב) "אעשה לו עזר כנגדו". ומוכח ש"לו" משמעו אישה.

תנו רבנן: "די מחסורו" אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו. אך אתה מצווה לתת לו את כל "אשר יחסר לו", ^[47] אפילו סוס לרכוב עליו, ועבד לרוץ לפניו, אם היה רגיל בכך קודם שנעשה עני ^[48].

אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד, סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו.

פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין ^[49].

תנו רבנן: מעשה באנשי גליל העליון, שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי, ליטרא בשר בכל יום.

ומקשינן: ליטרא בשר, מאי רבותא?

אמר רב הונא: ליטרא בשר משל עופות, שדמיהם יקרים.

ואיבעית אימא, בליטרא מעות היו קונים לו בשר ממש [ולא עופות]. והיינו, שהיה הבשר מאד ביוקר.

רב אשי אמר: באמת היו נותנים לו משקל ליטרא בשר. ובכל זאת היה רבותא בדבר - כיון שהתם, כפר קטן היה, ולא יכלו למכור את שאריות הבשר, ובכל יומא הוה מפסדי חיותא אמטולתיה [בכל יום היו שוחטים בהמה שלמה בשביל לספק לו את ליטרת הבשר שהיה רגיל לה, והיה הבשר הנשאר נפסד]. ההוא עני דאתא לקמיה דרבי נחמיה, וביקש ממנו לפרנסו.

אמר ליה רבי נחמיה, במה אתה סועד?

אמר לו, בבשר שמן ויין ישן.

אמר לו רבי נחמיה: רצונך ש"תגלגל" תנהג עמי באכילת עדשים, ^[50] כדרך שאני נוהג, שאוכל אני עדשים?

גלגל עמו בעדשים, ומת.

אמר רבי נחמיה - אוי לו לאדם זה, שהרגו נחמיה.

ומקשינן: אדרבה, "אוי לו לנחמיה, שהרגו לזה", מיבעי ליה, היה צריך רבי נחמיה לומר, שהרי מחמת הצעתו שיגלגל עמו בעדשים הוא מת, והאשמה במותו מוטלת עליו!?

ומשנינן: אלא, משום כך אמר רבי נחמיה שאוי לו לאדם זה, שהוא בעצמו אשם במותו ולא רבי נחמיה - איהו, האדם ההוא אשם במותו, היות דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי. ^[51] ההוא גברא עני, שהיה ניזון מן הצדקה, דאתא לקמיה דרבא, שבא לבקש צדקה ממנו.

אמר לו רבא: במה אתה סועד?

אמר לו: בתרנגולת פטומה ויין ישן. ^[52]

אמר ליה, ולא חיישת לדוחקא דציבורא [האם אינך חושש לדוחק הציבור, שיצטרכו לתת לך אוכל יקר כל כך]?

אמר לו: אטו מדידהו קאכילנא? מדרחמנא קאכילנא! [וכי אוכל אנכי מן הציבור?! הלא הקב"ה הוא המאכיל אותי!].

דתנינא על דברי הכתוב בספר תהלים [קמ"ה]: "עיני כל אליך ישברו, ואתה נותן להם את אכלם בעתו". "בעתם" לא נאמר, אלא "בעתו".

מלמד הכתוב שכל אחד ואחד נותן הקב"ה פרנסתו בעתו.

אדהכי, אתאי אחתיה דרבא, דלא חזיא ליה תליסרי שני, ואתיא ליה תרנגולת פטומה ויין ישן [עוד הם מדברים, והגיעה אחותו של רבא לבקרו, אחר שלא ראתה אותו שלש עשרה שנה, והביאה לו תרנגולת פטומה ויין ישן].

אמר רבא: מאי דקמא? [מהו דבר זה שבא לפנינו, הלא סימן משמים הוא].

אמר לו רבא: נענתי לך [דיברתי אליך יותר מדי], קום אכול.

תנו רבנן: מי שאין לו כדי פרנסתו, ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה, נותנין לו לשום הלואה, כדי שלא יתבייש לקחת, וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה [אין גובים ממנו את ההלואה], דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: נותנין לו לשום מתנה, וחוזרין ונותנין לו לשום הלואה.

ומקשינן: היאך נותנים לו לשום מתנה, הא לא שקיל [הרי אינו רוצה להתפרנס מן הצדקה]?

אמר רבא: כוונת חכמים - לפתוח לו לשום מתנה, ואם אינו רוצה ליטול, נותנים לו הלואה ^[53].

ואם יש לו כדי פרנסתו, ואינו רוצה להתפרנס משל עצמו אלא מן הצדקה, ומסגף את עצמו ברעב כדי שיתנו לו - נותנין לו לשום מתנה, וחוזרין ונפרעין ממנו.

ומקשינן: אם חוזרין ונפרעין הימנו, מה הועלנו בנתינה, הרי תו, שוב לא שקיל, וימות ברעב?

אמר רב פפא: חוזרים ונפרעים מנכסיו לאחר מיתה.

רבי שמעון אומר: מי שיש לו כדי פרנסתו, ואינו רוצה להתפרנס משל עצמו אלא מן הצדקה, אין נזקקין לו. וימות ברעב.

ואם אין לו, ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה, אומרים לו "הבא משכון, וטול", כדי שתזוח דעתו עליו, ויחשוב שהלוו לו כדרך שאר בני אדם. ובאמת לא יתבעו ממנו את ההלואה.

תנו רבנן: נאמר בתורה (דברים ט"ו פסוק ז - ח) "כי יהיה בך אביון ... לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו".

וביארו חכמים: "העבט" - זה שאין לו, ואינו רוצה להתפרנס מהצדקה, שנותנים לו לשום הלואה, וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה.

"תעביטנו" - זה שיש לו, ואינו רוצה להתפרנס משל עצמו, שנותנין לו לשום מתנה, וחוזרין ונפרעין הימנו לאחר מיתה. דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים: מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משל עצמו אלא מן הצדקה, אין נזקקין לו. ואלא מה אני מקיים "תעביטנו"

- דברה תורה כלשון בני אדם ^[54].

ואגב שהובאו דיני צדקה, מביאה הגמרא כמה מעשיות ללמדנו מעלת הצדקה:

מר עוקבא, הוה עניא בשיבבותיה [היה עני גר בשכונתו], דהוה רגיל כל יומא דשדי ליה ארבעה זוזי בצינורא דדשא [והיה מר עוקבא נותן לו ארבעה זוזים בכל יום במפתן ביתו, בלא ידיעתו].

יום אחד, אמר העני לעצמו - איזיל, איחזי מאן קעביד בי ההוא טיבותא [אלך לראות מיהו העושה לי טובה זו].

ההוא יומא, נגהא ליה למר עוקבא לבי מדרשא ^[55], ואתיא דביתהו בהדיה [אותו היום, התאחר מר עוקבא מלחזור מבית המדרש, ובאה אשתו עמו, כדי לתת את הצדקה לשכנם העני], כיון דחזיוה [גירסת רש"י "דחזא"] דקא מצלי ליה לדשא, נפק בתרייהו, רהוט מקמיה, עיילי לההוא אתונא דהוה גרופה נורא. [כיון שראה העני את צלליתם על הדלת, יצא לרדוף אחריהם, וברחו ממנו, ונכנסו לתוך תנור שגרפו ממנו את הגחלים, והיה עדיין לוהט מחום].

הוה קא מיקליין כרעיה דמר עוקבא, [נכוו רגלי מר עוקבא מהחום, אך אשתו לא חשה בחום]. אמרה ליה דביתהו: שקול כרעיך, אותיב אכרעאי [אמרה לו אשתו, הרם רגליך, והניחם על רגלי].

חלש דעתיה [חלשה דעתו של מר עוקבא, ותמה במה זכתה אשתו שלא תרגיש בחומו של התנור].

אמרה ליה - אנא שכיחנא בגויה דביתא, ומקרבא אהנייתי [כיון שאני מצויה יותר בבית, יש לי יותר הזדמנויות לגמול חסד. ואני מהנה את העניים בהנאה מזומנת, שאני מחלקת להם לחם ובשר ומלח. אבל אתה נותן להם מעות, והם צריכים לטרוח לקנות במעות את צרכי הסעודה. ולכן זכיתי למעלה גדולה יותר ממך].

ומקשינן: ומאי כולי האי? [מדוע הקריבו מר עוקבא ואשתו את עצמם כל כך?]

ומשנינן: משום דאמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה, אמר רב הונא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה, אמר רב יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי - נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים ^[56].

מנא לן, ממעשה תמר.

דכתיב (בראשית ל"ח) "היא מוצאת, ^[57] והיא שלחה אל חמיה, לאמר: לאיש אשר אלה לו - אנכי הרה. ותאמר: הכר נא, למי החותמת והפתילים והמטה האלה". שלא רצתה להלבין פניו ולומר "ממך אני מעוברת", אלא אמרה תמר "לאיש אשר אלה לו". אם יודה מעצמו יודה, ואם לאו, ישרפוני, ואל אלבין פניו! מכאן אמרו חכמים שנוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ^[58], ואל ילבין פני חברו ברבים.

מעשה נוסף מובא בגמרא: מר עוקבא, הוה עניא בשיבבותיה, דהוה רגיל לשדורי ליה ארבע מאה זוזי כל מעלי יומא דכיפורא [היה עני בשכונתו של מר עוקבא, שהיה מר עוקבא רגיל לשלוח לו ארבע מאות זוז בכל ערב יום כיפור ^[59]].

יומא חד, שדרינהו ניהליה ביד בריה [פעם אחת, שלח מר עוקבא את הכסף ביד בנו].

אתא, אמר ליה לא צריך [חזר הבן, ואמר, שהעני כבר אינו זקוק לכסף].

אמר לו מר עוקבא: מאי חזית [במה ראית שאינו צריך]?

אמר לו בנו: חזאי דקא מזלפי ליה יין ישן [ראיתי שמזלפים לפניו יין ישן].

אמר מר עוקבא, מכך אני נוכח לדעת שהעני הזה מפונק כולי האי.

עייפינהו, ושדרינהו ניהליה [הכפיל מר עוקבא את סכום הכסף, ושלח לו, כדי לתת לו די מחסורו].

כי קא ניחא נפשיה דמר עוקבא, אמר - "אייתו לי חושבנאי דצדקה" [לפני מותו, אמר מר עוקבא "הביאו לי את חשבונות הצדקה שעשיתי בחיי]. אשכח [מצא] דהוה כתיב ביה שבעת אלפי דינרי סיאנקי ["סיאנקי" הוא שם מקום ^[60]].

אמר - זוודאי קלילי ואורחא רחיקתא ^[61] [צידה קלה הכנתי לדרך רחוקה שאני יוצא בה, וחייב אני לעשות מהר עוד מצוות]. קם, בזבזיה לפלגיה ממוניה ^[62] [חילק לצדקה את מחצית ממונו].

ומקשינן: היכי עבד הכי, והאמר רבי אילעאי - באושא התקינו: ^[63] המבזבז נכסיו לצדקה, אל יבזבז יותר מחומש! והיאך בזבז מחצית נכסיו?

ומשנינן: הני מילי שאל יבזבז יותר מחומש, מחיים, שמא ירד מנכסיו, אבל לאחר מיתה - לית לן בה.

ומביאה הגמרא הנהגות נוספות שהיו החכמים נוהגים בצדקה:

רבי אבא, הוה צייר זוזי בסודריה, ושדי ליה לאחוריה, וממצי נפשיה לבי עניי, ומצלי עיניה מרמאי [היה צורר זוזים בסודרו, ומשליכו לאחוריו, כדי שיוכלו העניים ליטול ממנו בלא בושה, והיה עובר באזור מוכה עוני, והיה מציץ לאחוריו, שלא יקחו רמאים את הכסף].

וכן מעשה ברבי חנינא, דהוה ההוא עניא דהוה רגיל לשדורי ליה ארבעה זוזי כל מעלי שבתא [רבי חנינא היה שולח ארבעה זוזים לעני אחד בכל ערב שבת].

יומא חד, שדרינהו ניהליה ביד דביתהו [אשתו].

אתאי, אמרה ליה: לא צריך [חזרה אשתו, ואמרה לו שהעני כבר אינו נזקק].

שאל אותה רבי חנינא - מאי חזית [במה ראית שאינו נזקק]?

אמרה לו - שמעי, דהוה קאמרי ליה במה אתה סועד?

הערות

^[46] וכן הוא דרך ארץ, שקודם יבנה לו אדם בית ואחר כך יקח אשה. כמבואר בסוטה (מד' ע"א) - לימדה תורה דרך ארץ, שקודם יבנה בית, ואחר יטע כרם, ואחר כך ישא אשה. ואף שלמה אמר בחכמתו: "הכן בחוץ מלאכתך, ועתדה בשדה לך, ונצבה בשדה מלאכתך לך, ואחר ובנית ביתך". הכן בחוץ מלאכתך - זה בית, ועתדה בשדה לך - זה כרם. ואחר ובנית ביתך - זו אישה. ועיין מהרש"א.

^[47] נחלקו הפוסקים, האם חיוב "די מחסורו" מוטל על כל אדם ואדם או רק על קופה של צדקה. ועיין בבית יוסף (יו"ד ר"נ ד"ה והעני).

^[48] כתבו הגאונים - שרק בעני שעדיין לא התפרסם בעניותו צריך לתת לו סוס לרכב ועבד לרוץ כמו שהיה רגיל, כדי שלא תתפרסם עניותו. אך אם התפרסם לכל שהעני, אינו נוטל אלא כשאר העניים. ועיין שיטמ"ק.

^[49] הקשה היעב"ץ - מתי היה אותו מעשה, הרי ידוע שהלל היה בתחילה עני מרוד, המתפרנס מן הצדקה, ואז ודאי שלא היה לו כסף לקנות סוס, ואחר כך שנעשה נשיא, היאך זילזל בעצמו לרוץ לפניו, והלא נשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ואם כן מתי היה אותו מעשה? ותירץ - שהלל גר בתחילה בבבל, ושם היה עשיר, ואז היה אותו מעשה, ואחר כך כשעלה לארץ ישראל העני, ושוב העשיר כשנהיה לנשיא. ובקובץ שיעורים כתב - שהיה כבר נשיא, ומדובר במקום שלא הכירוהו, ולכן יכל לזלזל בעצמו.

^[50] ומדייק המאירי - שאין אדם מחוייב לתת לעני יותר ממה שאוכל הוא עצמו, אפילו אם היה העני רגיל ליתר מכך.

^[51] דוקא בפינוק מוגזם אמרינן "לא איבעי ליה לפנוקי נפשיה", אבל סוס לרכב וכו' אם הוא עשיר יכול לפנק את עצמו. מהרש"א.

^[52] וכתב המהרש"א, שאיש זה לא היה מורגל תמיד בתרנגולת פטומה, דאם כן, לא הוה ליה לפנוקי נפשיה, כדלעיל. אלא היה סועד בזה כעת מחמת צורך מיוחד, כגון לבריאותו. וכן מדוייק מהמשך הגמרא - "ואתה נותן להם את אכלם בעתו" - שלכל אחד ואחד הקב"ה מספק פרנסה לפי מצבו באותו זמן. וכיון שהיה חולה באותו זמן, סיפק לו הקב"ה תרנכולת פטומה ויין ישן.

^[53] ואף לדעת חכמים, אין נפרעים ממנו את ההלואה, רק שרבנן סברי שמצוה לפתוח לו לשם מתנה בתחילה, אף על פי שאנו יודעים שאינו רוצה להתפרנס. ואילו רבי מאיר סבר, שאם אינו רוצה להתפרנס, מיד פותחים לו לשם הלואה. ונראה דבקראי פליגי - רבי מאיר סבר, כיון שכתוב בפסוק בתחילה "העבט תעביטנו", ואחר כך "נתון תיתן לו", לכן פותחים בתחילה לשם הלואה. ואילו רבנן סברו - כיון שקודם "העבט תעביטנו" נאמר "פתח תפתח את ידך", שהוא לשון מתנה, לכן פותחים לשום מתנה תחילה. ועיין עוד ברד"ל.

^[54] חכמים אלו, הוא רבי שמעון הנזכר לעיל. ורק בסוגיין סבר "דיברה תורה כלשון בני אדם", כיון שלא היה נראה לו לדרוש את הפסוק במי שיש לו, כיון שלשון "די מחסורו", משמע שאין לו. אבל במקום שיש אפשרות לדרוש מודה רבי שמעון דדרשינן, ולא אמרינן "דיברה תורה כלשון בני אדם".

^[55] בעין יעקב גרס - "בבי מדרשא".

^[56] הקשה היעב"ץ - הרי כאן לא הלבינו פניו ברבים? ותירץ - ששלשה איקרי רבים, וכיון שהיה מר עוקבא עם אשתו, והעני, הרי יש כאן שלשה. עיי"ש. והריטב"א כתב - ואף על פי דההיא במלבין פני חברו ברבים, מה שאין כן בזו של מר עוקבא, מכל מקום למדנו ממנו כי הלבנת פנים הוא דבר קשה מאד.

^[57] רבינו חננאל גרס - "היא מוצת" - לשון הצתה ושריפה. ועיין פני יהושע.

^[58] והטעם הוא - כי כבשן האש מאבד ומפסיד את הדבר שהוא גוף וגשם בלבד, כי אין לדבר גוף גשמי קיום בכבשן האש יהיה מה שהוא. ואילו במלבין פני חברו ברבים שהוא מכבה אור צלם אלקי, הוא פני האדם אשר דבר זה אינו הפסד הגוף רק הפסד הצלם האלקי, ובשביל כך נחסר מעולם הבא. וכצו שאמרו - המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. והבן זה גם כן. מהר"ל.

^[59] דקדק לתת צדקה זו הגדולה בערב יום כיפור, כדי שזכות זה יהא מכריע לטובה. אי נמי - בו ביום צריך העני ביותר לסעודתו. מהרש"א.

^[60] נראה שרצה לומר - דינרים של מדינת סינה. יעב"ץ.

^[61] כי הצדקה מצלת מדינה של גיהנם לעולם הבא. והיו בעיניו הנך ז' אלפים שנתן מועטין הם לפי עושרו. כדאמרינן לעיל - "לפום גמלא שיחנא". מהרש"א.

^[62] בשאילתות דרב אחאי גאון (פרשת כי תישא, סוף סי' סד) גרס - "אמר הוו תילתא [שליש] מנכסי לעניים, והא אמר מר המבזבז על יבזבז יותר מחומש? הני מילי מחיים, אבל לאחר מיתה תילתא. וכן הלכתא. " ומשמע מדבריו - שאף לאחר מיתה אסור לבזבז יותר משליש. אך הרמ"א ביו"ד (ריש סימן רמט) כתב - "אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה". ומשמע אפילו כל נכסיו.

^[63] באושא התקינו - זהו אחר החורבן, אבל מקודם זה כבר היו מבזבזין כל ממונם גם כן. רבי צדוק הכהן מלובלין (ספר הזכרונות כד' ע"א עיי"ש).

שבאו לינשא כל אחד לעצמו וצריכים עזרה מן הצדקה — משיאין את היתומה ואחר כך משיאין את היתום. וטעמו של דבר — מפני שבושתה של אשה שאיננה נשואה מרובה משל איש.

ועוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: יתום שבא לישא אשה, דואגים לו ככל האפשר לכל צרכיו: שוכרין לו בית, ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו, ואחר כך משיאין לו אשה, שנאמר: "כי פתוח תפתח את ידך לו... די מחסרו אשר יחסר לו" (דברים טו, ח), ודרשו חכמים: "די מחסרו" — זה הבית, "אשר יחסר" — זה מטה ושלחן, "לו" — זו אשה. וכן הוא אומר ראיה ש"לו" הוא רמז לאשה — "אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב, יח).

באותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: "די מחסרו" — מכאן אנו למדים שאתה מצווה עליו (על העני) לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו. שהחובה היא למלא לו את מחסורו, אבל אין חובה לתת לו עד שיתעשר. ומה שנאמר "אשר יחסר לו" הרי זה כולל אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו לשם כבודו אם רגיל בכך. שלאדם הרגיל בדבר זה, מניעתו הוא בגדר מחסורו שיחסר לו, ואינו נחשב למותרות. ומסופר: אמרו עליו על הלל הזקן שלקח (קנה) לעני בן טובים אחד שהיה רגיל בכך, סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ הלל עצמו לפניו שלשה מילין, כדי שלאותו עני יתמלא כדי מחסורו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה באנשי גליל העליון שלקחו (קנו) לעני בן טובים אחד מהעיר ציפורי משקל של ליטרא בשר בכל יום. ותוהים: ליטרא בשר מאי רבותא [מה הגדולה בזה]? הלא אין זו נתינה מרובה כל כך שצריך לספר עליה! אמר רב הונא: הכוונה היא ליטרא בשר משל עופות, שהוא בשר יקר בהרבה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] בליטרא, כלומר, במחיר ליטרא כסף קנו לו בשר ממש. רב אשי אמר להסביר באופן אחר: התם [שם] בגליל העליון כפר קטן היה, וכיון שנתנו לו ליטרא בשר, היו צריכים לשחוט לו בהמה, ובכל יומא [יום] הוה מפסדי חיותא אמטולתיה [היו מפסידים בהמה אחת בגללו].

ועוד בענייני צדקה ההוא דאתא לקמיה [אחד שבא לפני] ר' נחמיה וביקש צדקה. אמר ליה [לו]: במה אתה סועד כרגיל? אמר ליה [לו] דרכי לסעוד בבשר שמן ויין ישן. שאל אותו: רצונך שתגלגל עמי (שתאכל יחד אתי) בעדשים? שזה היה מאכלו של ר' נחמיה. לבסוף גלגל עמו (האכילו) בעדשים ומת, שלא היה רגיל באוכל זה. אמר: אוי לו לזה שהרגו נחמיה. ותוהים: אדרבה, "אוי לו לנחמיה שהרגו לזה" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]. אלא הכוונה היתה: איהו הוא [הוא זה] שלא איבעי ליה [היה צריך לו] לפנוקי נפשיה כולי האי [לפנק את עצמו כל כך], שכיון שהיה מעודן כל כך, הוא עצמו גרם לכך שימות.

ועוד מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אחד שבא לפני] רבא לבקש צדקה. אמר לו: במה אתה סועד כרגיל? אמר לו בתרנגולת פטומה ויין ישן. אמר ליה [לו]: ולא חיישת לדוחקא דציבורא [וכי אינך חושש לדוחק הציבור], שאתה מטיל עליהם דרישות מרובות אלה? אמר ליה [לו]: אטו מדידהו קאכילנא [וכי משלהם אני אוכל]? הלא מדרחמנא קאכילנא [משל הקדוש ברוך הוא אני אוכל]! דתנינא [ששנינו]: "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו" (תהלים קמה, טו). "בעתם" לא נאמר, אלא "בעתו" — מלמד שכל אחד ואחד נותן הקדוש ברוך הוא פרנסתו בעתו, כלומר, שנותן לכל אחד כפי מה שצריך, ואם כן, הפרנסה באה מהקדוש ברוך הוא, ובני אדם אינם אלא שליחים, ולכן איני משנה את דרכי.

אדהכי [בינתיים] עד שהם משוחחים, אתאי אחתיה באה אחותו] של רבא שלא חזיא ליה [ראתה אותו] תליסרי שני [שלוש עשרה שנה] ואתיא ליה [והביאה לו] כמתנה תרנגולת פטומה ויין ישן. אמר רבא בליבו: מאי דקמא [מהו זה שלפני], שפתאום הביאו לי מאכל שאינני רגיל בו? ואז הבין שזו כעין תשובה למה שאמר לאותו עני. אמר ליה [לו] לעני: נענתי (נתרציתי) לך — קום אכול.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: עני שאין לו כדי צורכו ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה — נותנין לו כסף לשום (לשם) הלואה בדרך כבוד, וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: נותנין לו לשום מתנה, וחוזרין ונותנין לו לשום הלואה. על דברי חכמים תוהים: לשום מתנה? הא לא שקיל [הרי אינו רוצה לקחת] במתנה! ומשיבים: אמר רבא הכוונה היא לפתוח לו לשום מתנה, כלומר, להציע לו מראש שרוצים לתת לו מתנה, ואם אינו מקבל כלל נותנים לו כהלוואה, אבל אחר כך מבין שנתנו לו מתנה ואין תובעים ממנו להחזיר.

מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משל עצמו, אלא לחיות מן הצדקה — נותנין לו לשום מתנה כצדקה, וחוזרין ונפרעין ממנו. ותוהים: אם חוזרין ונפרעין הימנו תו לא שקיל [שוב אינו לוקח]! אמר רב פפא: הכוונה היא לאחר מיתה נפרעים ממנו כל מה שנטל מן הצדקה. ר' שמעון אומר שלא כדברי חכמים: יש לו משל עצמו ואינו רוצה להתפרנס אלא מן הצדקה — אין נזקקין לו. שאין חובה על הציבור לדאוג לאדם זה. אין לו ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה — אומרים לו: הבא משכון וטול הלוואה, כדי שתזוח (שתגבה) דעתו עליו, כלומר, שלא תהיה לו השפלה, אלא יחשוב שנותנים לו הלוואה, אף כי לאמיתו של דבר נותנים לו במתנה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון... והעבט תעביטנו די מחסורו..." (דברים טו, ז-ח). ומדוע נוטלים משכון (עבוט) — אמרו: "העבט" — זה שאין לו ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה, שנותנים לו לשום (לשם) הלואה וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה. "תעביטנו" — הוא זה שיש לו משל עצמו ואינו רוצה להתפרנס אלא מן הצדקה, שנותנין לו לשום (לשם) מתנה, וחוזרין ונפרעין הימנו לאחר מיתה, אלו דברי ר' יהודה.

וחכמים אומרים: יש לו ואינו רוצה להתפרנס אלא מן הצדקה — אין נזקקין לו. ואלא מה אני מקיים, וכיצד אני מפרש את ההכפלה "העבט תעביטנו"? שדברה תורה כלשון בני אדם, ואין כפל לשון זו מלמדת דבר.

ב ועוד במעשה הצדקה: מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה [היה עני בשכנותו] דהוה [שהיה] רגיל מר עוקבא כל יומא [יום] דשדי ליה [לזרוק לו] ארבעה זוזי [זוזים] בצינורא דדשא [בתוך חור הדלת]. יום אחד אמר אותו עני: איזיל איחזי מאן קעביד בי ההוא טיבותא [אלך אראה מי עושה לי אותה טובה], שלא ידע מי נותן לו את הצדקה. ההוא יומא נגהא ליה [אותו יום התאחר] מר עוקבא לבי מדרשא [לבוא לבית המדרש]. אתיא דביתהו בהדיה [באה אשתו יחד אתו] לחלק את הצדקה,

כיון דחזיוה [שראו] בני הבית של אותו עני דקא מצלי ליה לדשא [שמטה את הדלת], נפק בתרייהו [יצא העני אחריהם] לראות מי הם הנותנים. רהוט מקמיה [רצו, ברחו מלפניו], שלא רצו שיידע מי הם, עיילי לההוא אתונא דהוה [נכנסו לכבשן שהיתה] גרופה נורא [האש] בו אבל עדיין היה חם מאד, הוה קא מיקליין כרעיה [היו נשרפות רגליו] של מר עוקבא מחמת החום. אמרה ליה דביתהו [לו אשתו]: שקול כרעיך אותיב אכרעאי [הרם את רגליך ושים על רגלי] שאני אינני נכוית. חלש דעתיה [חלשה, נפגעה דעתו] של מר עוקבא, שראה שאשתו צדקת גדולה ממנו שאינה נכוית על ידי האש, אמרה ליה [לו] לפייסו: אנא שכיחנא בגויה דביתא ומקרבא אהנייתי [אני מצוייה בתוך הבית וכשאני נותנת צדקה קרובה הנאתי], לפי שאני נותנת אותה בלחם ומזונות והעני נהנה מיד, ואילו אתה נותן להם כספים שאין בהם הנאה מיד, ולכן שכרי מרובה.

ושואלים: ומאי כולי האי [ומה היה כל זה] שברחו עד כדי כך שנכנסו לתוך כבשן? מדוע עשו כן? ומשיבים: שאמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב הונא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: נוח (מוטב) לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים. מנא לן [מניין לנו] דבר זה — מתמר, דכתיב [שנאמר]: "...ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף. היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה" (בראשית לח, כד-כה), שלא פרסמה שיהודה הוא זה שבא עליה שלא לביישו, למרות שהיתה עלולה להשרף בכבשן האש, ומכאן למדים כמה צריך להזהר כדי שלא להלבין פנים.

ועוד מסופר: מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה דהוה [היה עני בשכנותו שהיה] רגיל מר עוקבא לשדורי ליה [לשלוח לו] ארבע מאה זוזי [מאות זוזים] כל מעלי יומא דכיפורא [ערב יום כיפור]. יומא חד שדרינהו ניהליה [יום אחד שלח את הכסף אליו] ביד בריה [בנו]. אתא [בא] בחזרה הבן ואמר ליה [לו]: לא צריך העני ההוא צדקה. אמר מר עוקבא מאי חזית [מה ראית] שאתה אומר כך? אמר לו: חזאי דקא מזלפי ליה [ראיתי שמזלפים לו] יין ישן על הרצפה לבישום החדר. אמר מר עוקבא: אם הוא מפנק כולי האי [מפונק כל כך] וזקוק אף לכך, הריהו צריך יותר! עייפינהו ושדרינהו ניהליה [כפל את סכום המעות ושלח אליו].

כי קא ניחא נפשיה [כאשר נחה נפשו, כשעמד מר עוקבא למות], אמר: אייתו [הביאו] לי את חושבנאי [חשבון] הצדקה שלי. אשכח דהוה כתיב ביה [מצא שהיה כתוב בו] שבעת אלפי [אלפים] דינרי סיאנקי [זהב טובים] שנתן לצדקה. אמר: זוודאי קלילי ואורחא רחיקתא [צידתי קלה והדרך רחוקה], כלומר, אין סכום זה מספיק בשביל ללכת עמו לחיי העולם הבא. קם בזבזיה לפלגיה ממוניה [עמד ובזבז את חצי ממונו] לצדקה. ושואלים: היכי עביד הכי [איך עשה כן]? והאמר [והרי אמר] ר' אילעאי: באושא התקינו שהמבזבז מנכסיו לצדקה — אל יבזבז יותר מחומש! ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] אמורים שלא יבזבז מחיים, שחששו שמא ירד מנכסיו. אבל לאחר מיתה — לית לן [אין לנו] בה איסור ורשאי אדם לתת הרבה מאד לצדקה סמוך למותו.

ועוד בדרכי נתינת הצדקה ר' אבא הוה צייר זוזי בסודריה [היה צורר מטבעות בסודרו], ושדי ליה לאחוריה [ומטיל אותו לאחוריו], וממצי נפשיה לבי עניי [והיה ממציא את עצמו אל בין העניים] שיוכלו לקחת ממנו בלא שיראה מי הם, אבל ומצלי עיניה [והיה מטה את עיניו] להציץ מי הם הלוקחים, לפי שחשש מרמאי (מפני הרמאים) שלא ייקח גנב את הכסף לעצמו.

מסופר: ר' חנינא הוה ההוא עניא דהוה [היה עני אחד שהיה] רגיל ר' חנינא לשדורי ליה [לשלוח לו] ארבעה זוזי [זוזים] כל מעלי שבתא [ערב שבת]. יומא חד שדרינהו ניהליה ביד דביתהו [יום אחד שלח אותם אליו ביד אשתו], אתאי [באה] בחזרה אמרה ליה [לו]: לא צריך העני לצדקה. שאל אותה: מאי חזית [מה ראית] שאת אומרת כך? אמרה לו: שמעי דהוה קאמרי ליה [שמעתי שהיו אומרים לו] בתוך ביתו: במה אתה סועד

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

who have come to appeal to the charity fund to be married off, the administrators marry off the orphan girl first and afterward they marry off the orphan boy, because the humiliation of a woman who is not married is greater than that of an unmarried man.

The Sages taught: Concerning an orphan boy who has come to marry, the community tries its utmost to provide for all of his needs. The charities rent a house for him, arrange for him a bed and all his utensils, and thereafter they marry him a wife, as it is stated: “But you shall surely open your hand to him, and shall surely lend him sufficient for his deficiency in that which is deficient for him” (Deuteronomy 15:8). With regard to the phrase “sufficient for his deficiency,” this is referring to the house. “Which is deficient”; this is referring to a bed and table. “For him [lo]”; this is referring to a wife. And similarly the verse states: “I will make him [lo] a helpmate for him” (Genesis 2:18), when God created a wife for Adam.

Concerning this issue, the Sages taught: “Sufficient for his deficiency”; this teaches that you are commanded with respect to the pauper to support him, but you are not commanded with respect to him to make him wealthy, as the obligation encompasses only that which he lacks, as indicated by the word deficient. However, the verse also states: “Which is deficient for him”; this includes even a horse upon which to ride and a servant to run in front of him for the sake of his stature, if necessary. For someone accustomed to these advantages, their absences constitute a true deficiency, not an extravagant indulgence. The Gemara relates: They said about Hillel the Elder that he obtained for a poor person of noble descent a horse upon which to ride and a servant to run in front of him. One time he did not find a servant to run in front of him, and Hillel himself ran in front of him for three mil, to fulfill the dictate “which is deficient for him.”

The Sages taught: There was an incident involving the people of the Upper Galilee, who bought for a poor person of noble descent from the city of Tzippori a litra of meat every day. The Gemara asks: If they provided him with the reasonable ration of a litra of meat, what is the novelty in this incident? Why does it bear repeating? Rav Huna said: It was a litra of meat of poultry, which is very expensive. And if you wish, say instead that for the weight of a litra of coins, they bought him actual red meat. The price of ordinary meat was so expensive that they had to pay the exorbitant price of a litra of coins. Rav Ashi said they did not spend a litra of coins for him. Rather, there, in the Galilee, it was a small village, and every day they would lose an entire animal just for him. They would slaughter an animal daily, simply to provide him with fresh meat, although there was otherwise no market for such a plentiful supply of meat in the village.

The Gemara relates another incident concerning charity. A certain person came before Rabbi Neḥemya to request charity. He said to him: On what do you normally dine? He said to him: I usually dine on fatty meat and aged wine. Rabbi Neḥemya asked him: Is it your wish to belittle yourself and partake together with me in a meal of lentils, which is my regular food? He partook with him of lentils, and he died, since he was not accustomed to this food. Rabbi Neḥemya said: Woe to this one who was killed by Neḥemya. The Gemara wonders: On the contrary, Rabbi Neḥemya should have said: Woe to Neḥemya who killed this one. The Gemara responds: Rather, Rabbi Neḥemya meant that it was he, the pauper, who should not have pampered himself so much. The poor man was to blame for his own death. His excessive indulgence rendered him incapable of digesting simple foods such as lentils.

The Gemara relates another story. A certain person came before Rava to request charity. He said to him: On what do you normally dine? He said to him: On a fattened hen and aged wine. He said to him: And were you not concerned for causing a burden to the community by expecting such opulent foods? He said to him: Is that to say that it is from their funds that I eat? I eat from the support of the Merciful One. This would seem to be a reasonable argument, as we already learned that in the verse “the eyes of all wait for You, and You give them their food in its time” (Psalms 145:15), the phrase: At their time, is not stated, rather “in its time.” This teaches that the Holy One, Blessed be He, gives each and every one his personally appropriate sustenance at its proper time, and the community is merely His agent in discharging His will. Therefore, the man is justified in maintaining his standard.

In the meantime, while they were talking, Rava’s sister, who had not seen him for thirteen years, came. And as a gift, she brought him a fattened hen and aged wine. Rava said to himself: What is this that happened in front of me that suddenly I am brought food that I do not usually eat? He then understood that this was a providential response to what he had earlier said to the man. Rava said to him: I have responded [na’aneti] to your contention. Arise and eat.

§ The Sages taught: If an individual does not have sufficient means of support and does not want to be supported from charity funds, the charities provide him funds as a loan in a dignified manner, and then they go back and give the funds to him as a gift; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: They give him funds as a gift, and then they go back and give the funds to him as a loan. The Gemara wonders about the Rabbis’ ruling: How can we give it as a gift? After all, he does not want to take it as a gift. The Gemara answers that Rava said: The Rabbis’ instruction is to begin discussions with him by offering the assistance as a gift. If he refuses, the charities give it to him as a loan, but they treat it as a gift and refrain from attempting to collect a debt.

If he has sufficient funds of his own but does not want to support himself by his own funds without the assistance of charity, the charities give him aid as a gift, and then they go back and collect the debt from him. The Gemara asks: How can the administrators of the fund go back and collect from him? Would their efforts not be in vain, as subsequently he would not take their support, knowing that he would still have to pay for it? Rav Pappa said: The charities collect the accrued debt from his estate only after his death. The baraita continues: Rabbi Shimon says, disputing the opinion of the Rabbis: If he has sufficient funds and does not want to be supported by his own means, they do not get involved with him, as the community is not obligated to support him. If he does not have and does not want to be supported from charity, the charities say to him: Bring collateral and take a loan, so that his mindset should be raised for him, with the false impression that he is not receiving a handout.

The Gemara cites a dispute related to the previous discussions. The Sages taught in a baraita with regard to the double expression in the Torah: “You shall open your hand to him [ha’avet ta’avitenu]” (Deuteronomy 15:8). “Ha’avet”; this is referring to one who does not have funds and does not want to be supported by charity. The policy is that the charities provide him funds as a loan and go back and give the funds to him as a gift. “Ta’avitenu”; this is referring to one who has means and does not want to support himself. The policy is that the charities provide money as a gift, and then they go back and collect from his estate after his death. This is the statement of Rabbi Yehuda.

The baraita continues: And the Rabbis say: If he has money and does not want to support himself, they do not get involved with him. The baraita asks: How then do I uphold the double expression “ha’avet ta’avitenu”? The baraita answers: The Torah spoke in the language of men, and the double form does not have halakhic significance.

The Gemara recounts another incident related to charity. Mar Ukva had a pauper in his neighborhood, and Mar Ukva was accustomed every day to toss four dinars for him into the slot adjacent to the hinge of the door. One day the poor person said: I will go and see who is doing this service for me. That day Mar Ukva was delayed in the study hall, and his wife came with him to distribute the charity.

When the people in the poor man’s house saw that someone was turning the door, the pauper went out after them to see who it was. Mar Ukva and his wife ran away from before him so that he would not determine their identity, and they entered a certain furnace whose fire was already raked over and tempered but was still burning. Mar Ukva’s legs were being singed, and his wife said to him: Raise your legs and set them on my legs, which are not burned. Understanding that only his wife was spared from burns, because she was more worthy, Mar Ukva became distraught. By way of explanation, she said to him: I am normally found inside the house, and when I give charity, my assistance is ready and immediate, insofar as I distribute actual food items. Since you distribute money, which is not as readily helpful, my aid is greater than yours.

The Gemara asks: And what is all this? Why did they go to such extreme lengths to avoid being discovered? The Gemara answers: It is as Mar Zutra bar Toviya said that Rav said, and some say that Rav Huna bar Bizna said that Rabbi Shimon Ḥasida said, and some say that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: It is preferable for a person to deliver himself into a fiery furnace so that he not whiten the face of, i.e., embarrass, his friend in public. From where do we derive this? From the conduct of Tamar, as it is written: “And Judah said: Bring her forth, and let her be burnt. When she was brought forth, she sent to her father-in-law, saying: By the man, whose these are, am I with child” (Genesis 38:24–25). Although Tamar was taken to be executed by burning, she privately and directly appealed to Judah, rather than publicly identifying him as the father of her unborn children and causing him embarrassment.

The Gemara relates another incident involving Mar Ukva. Mar Ukva had another pauper in his neighborhood, and Mar Ukva was accustomed to send to him four hundred dinars every year on the eve of Yom Kippur. One day he sent the money to him by the hand of his son. The son returned and said to him: The poor individual does not need the charity. Mar Ukva said: What did you see that prompted you to say this? He said to him: I saw them spilling old wine on the ground for him, to give the room a pleasant smell. Mar Ukva said: If he is pampered this much and requires even this luxury, then he needs even more money. He doubled the funds and sent them to him.

When Mar Ukva was dying, he said: Bring me my charity records. He found that it was written there that he had given seven thousand fine, siankei, i.e., gold, dinars, to charity. He said: My provisions are light, and the way is far. This meager sum is insufficient for me to merit the World-to-Come. He got up and spent half of his remaining money on charity. The Gemara asks: How did he do this? But didn’t Rabbi Ilai say: In Usha they instituted: One who spends money on charity, he should not spend more than one-fifth of his money for this purpose. The Gemara answers: This restriction on giving too much charity applies only while he is alive, because perhaps he will descend from his holdings and become destitute. Therefore, for his own financial security, he should never distribute more than one-fifth. But after death, we have no problem with it. One need not save money in his estate anymore.

The Gemara recounts more stories related to charity. Rabbi Abba would wrap coins in his scarf and toss the money behind him over his shoulder. And he would place himself at the homes of the poor without being seen, so the poor could receive the aid without being embarrassed. And he would incline his eyes just enough so he could safeguard the handouts from swindlers who might take the money dishonestly.

Rabbi Ḥanina knew a certain pauper and was accustomed to send to him four dinars on every Shabbat eve. One day he sent it in the hand of his wife. She came back home and said to him: The man does not need charity. Rabbi Ḥanina asked her: What did you see that prompted you to say this? She said to him: I heard them saying to him inside the house: With what do you normally dine:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וחכמים אומרים יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקים לו. והיינו כר' שמעון, ומדתנן בברייתא ר' שמעון בלשון חכמים, שמע מינה הלכתא כוותיה, וכן פסק רבינו האי גאון ז"ל.

דברה תורה כלשון בני אדם פי' וקסבר דאע"ג דאיכא למדרש לא דרשינן דהא איכא תנא במס' יבמות דס"ל הכי א"נ דהכא ליכא למדרש הוא שהדעת נוטה שכל מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו שלא יהא נזקקין לו כלל:

יתום ויתומה שבאו לישא משיאין את היתומה ואחר כך משיאין את היתום מפני שבשתה של אשה מרבה משל איש ויתום שבא לישא עושין לו כל צרכו מן הצדקה בצמצום שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכלי תשמיש ואחר כך משיאין אותו וכלם בצמצום גדול וכסדר שנאמר די מחסורו לפרנסו אתה מצווה ולא לעשרו:

היה צריך לצאת לדרך או שלא היה ספק ביד צבור זה לצאת ידי חובה ורוצה לילך לצבור אחר גדול הימנו אם היה דרכו שלא לילך אלא ברכיבה ובעבד לפניו אין מדריכין אותו אלא על הדרך שהוא רגיל ואם צריך ללותו מלוין אותו כפי צרכו וכמדת חסידותו של מלוה אם היה חולה או חלוש מעדיפין לו עד שיבריא ויתחזק ואפילו היה כפר קטן שאין לך גדר או סדר בהוצאה בפני פקוח נפש מעשה באחד שהיו לוקחין לו ליטרא מוח של עופות בכל יום ומכל מקום כל שהוא בריא אפילו הורגל ביותר מדאי אינו חייב להאכילו אלא על הדרך שהוא מאכיל לעצמו ודרך הערה ספרו באחד שבא לפני ר' נחמיה ושאלו במה אתה סועד אמר לו בבשר שמן ויין ישן אמר לו רצונך שתתגלגל עמי בעדשים גלגל עמו בעדשים ומת אמר אוי לו לזה שנהרג בפשיעתו שלא היה לו להרגיל עצמו להתענג כל כך:

אם אין לו ואינו רוצה להתפרנס מרוב צניעותו פותחין לו לשום מתנה ואם אינו רוצה נותנין לו לשום הלואה ואין גובין ממנו ואין פותחין לו לשום הלואה שאם כן יתירא שמא יבקשו ממנו ולא עוד אלא שאם ידענו בו שיש לו משכון ואינו רוצה לקבל אומרין ללות על המשכון שמתוך כך אינו בוש ודעתו עומדת עליו בגבהותו וזחיחותו ר"ל שררתו וזהו שאמר כדי שתזוח דעתו עליו ואחר כן מחזירין לו משכונו אבל אם יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו:

הצדקה יש בה מדרגות מהם שהוזכרו כאן ומהם שהוזכרו במקומות אחרים וכבר צירפנו את כלם בראשון של בתרא ומה שהוזכר כאן הוא שהנותן יודע למי נותן אבל המקבל אינו יודע ממי מקבל והוא שהוזכר במר עוקבא שהיה רגיל ליתן בכל יום סלע בפתח של עני אחד שהיה שכנו ופעם אחת העריב בבית המדרש ביתר מדאי ולא רצה לילך ביחיד והוליך אשתו עמו מפני שחשבה כגופו ולא הופקעה בסיבתה העלמת המתן וכשהרגיש פעם אחת שהעני היה מחזר לידע מי הוא הנותן ברח לו כדי שלא להתבייש ממנו ודרך הערה אמרו נוח לו לאדם להפיל עצמו בתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים ויש מדרגה אחת קלה הימנה שהנוטל יודע ממי נוטל ואין הנותן יודע למי נותן והוא שהוזכר בר' אבא דהוה צייר זוזי בסודרא ושדי להו מאחוריה וממצי נפשי לבני עניי:

אע"פ שרואין את העני מתפרנס דרך כבוד אין בכך למשוך יד שלא ליתן לו אדרבה ראוי להפליגו במתנותיו שאיפשר שהעניים חוששין לפעמים לייחוסם ומדרגת מעלתם ולא משום תענוג הם עושים אלא מדרך מעלה להסתיר דלותם מבני אדם:

אע"פ שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש דוקא בחייו שמא ירד מנכסיו אבל בשעת מיתה ראוי לאדם לבזבז כפי מה שיראה לו ברבוי נכסיו ומיעוט יורשיו וכפי מה שיראה לו שחיסר בחייו ממה שהיה ראוי לעשות דרך הערה אמרו באחד מגדוליהם שחשב בשעת מותו מה שנתן צדקה בחייו ואע"פ שהיה עולה לחשבון גדול מצא בעצמו דכדבעי ליה לא עבד אמר זוודין קלילין ואורחא רחיקא והקדיש לעניים חצי ממונו:

ת"ר יתום ויתומה שבאו להנשא משיאים את היתומה ואח"כ היתום מפני שבשתה של אשה מרובה משל איש ת"ר יתום שבא לישא שוכרים לו בית ומציעים לו מטה וכל כלי תשמישו ואח"כ משיאין לו שנאמר די מחסורו אשר יחסר (לו) זו מטה ושולחן. לו זו אשה וכה"א אעשה לו עזר כנגדו ת"ר די מחסורו אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה לעשרו אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב ועבד לרוץ לפניו. מעשה בהלל הזקן שלקח לעני בן טובים סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו פעם אחת לא רצה עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו ג' מילין. ת"ר אין לו ואינו רוצה להתפרנס משל אחרים נותנים לו לשם הלואה וחוזרים ונותנים לשם מתנה דברי ר"מ יש לו ואינו רוצה להתפרנס נותנים לו לשם מתנה וחוזרים ונפרעים ממנו לאחר מיתה ר"ש אומר יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נותנים לו:

ת"ר העבט זה שאין לו ואינו רוצה להתפרנס שנותנים לו לשם הלואה וחוזרים ונותנים לו לשם מתנה תעביטנו זה שיש לו ואינו רוצה להתפרנס שנותנים לו לשם מתנה וחוזרים ונפרעים ממנו לאחר מיתה דברי ר"י וחכ"א יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נותנים לו כל עיקר אלא מה אני מקיים תעביטנו דברה תורה כלשון בני אדם:

אר"א באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וה"מ מחיים שלא ירד מנכסיו אבל לא"מ ל"ל בה עיין בפ' נערה:

אפילו סוס לרכוב עליו כו'. ודוקא בעשיר שירד מנכסיו שהוא מורגל מתחלה בתענוגים גדולים אבל בשאר עניים שלא הורגלו בכך לא מחייב כולי האי. תלמידי רבינו יונה ז"ל. והגאונים ז"ל כתבו דכל הני מעשיות דעני בן טובים בעני שאינו מפורסם בעניות שעושין לו כבוד שלו כדי שלא יתפרסם אבל עני שנתפרסם אין לו אלא כא' מעניי ישראל. ע"כ:

ואם אינו מקבל נותנין לו לשם הלואה ואין מבקשים ממנו אחר כך אלא מוחלין לו תעביטנו זה שיש לו כו'. מכפל הלשון קא דייק וחוזרין ונפרעין ממנו לאחר מיתה אבל בחיים לא משום חשש דלמא ממנע ולא שקיל מכאן ואילך. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:
דברה תורה כלשון בני אדם פי' וקסבר דאע"ג דאיכא למדרש לא דרשינן דהא איכא תנא במסכת יבמות דס"ל הכי א"נ דהכא ליכא למדרש הוא שהדעת נותנת שכל שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו שלא יהו נזקקין לו כלל. הריטב"א ז"ל:
היא מוצאת פי' ר"ח ז"ל שהוא חסר אל"ף והוא מלשון ויצת אש ולא מצינו כן בכל הספרים אלא לשון יציאה הוא וכדפי' רש"י ואע"ג דההיא במלבין פני חבירו ברבים מה שאין כן בזו של מר עוקבא מ"מ למדנו ממנו כי הלבנת פנים דבר קשה מאד. הריטב"א ז"ל:

שוכרין לו בית כו' ואח"כ משיאין לו אשה כו'. דכן הוא דרך ארץ שיבנה אדם לו בית ואח"כ ישא אשה כדאמרינן פ' משוח מלחמה והיינו די מחסורו זה הבית שזה הוא החסרון הראשון שיש לאדם ואשר יחסר הם צרכי הבית זו מטה כו':

שלקח לעני בן טובים א' כו'. [וכן לקמן לעני בן טובים א' מצפורי כו'] דהיינו שהורגל בכך אצל אבותיו והכי משמע לישנא דאשר יחסר לו ולא שייך למימר ביה דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כו' כדלקמן:

מדרחמנא קאכילנא כו' בעתם לא נאמר אלא בעתו כו'. פרש"י לפי מה שהוא כו' לפי לימודו עכ"ל אין זה במשמעות בעתו אלא לפי זמנו ואפשר דהא דשינה למכתב בעתו לשון יחיד לא איצטריך אלא לכ"א לפי לימודו ועוד נראה דודאי גם זה האיש לא היה סועד בכל פעם בתרנגולת פטומה ויין ישן אלא לפי צורך שעה לבריאתו ולימודו לפי צורך שעה קאמר והשתא ניחא דליכא למימר בוה דלא בעי לפנוקי נפשיה כולי האי כדלעיל וק"ל:

לשום מתנה הא לא שקיל כו'. יש לדקדק בזה כיון דמדקדק הא לא שקיל מדקתני ואינו רוצה להתפרנס כו' אם כן מאי משני לרבנן לפתוח לו לשום מתנה הא לר' מאיר נמי קאמר שכבר נתנו לו ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה וליכא למימר לפתוח לשום מתנה שלא בדרך צדקה דא"כ מאי קפריך לשום מתנה הא לא שקל דאימא שלא בדרך צדקה שקיל לשום מתנה ודו"ק:

[נוח לו לאדם כו' דכתיב היא מוצת כו'. עיין בחידושינו פ"ק דסוטה]:

ארבע מאה זוזי כל מעלי יומא דכפורי כו'. דקדק ליתן צדקה זו הגדולה עיו"כ שזכות זה יהא מכריע לטובה א"נ בו ביום צריך העני ביותר לסעודתו ואע"ג דבשני מאות זוזי לא מקרי שוב עני ואסור לקבל צדקה מ"מ ד' מאות זוזי בפ"א שרי לעני לקבל כדתנן במתניתין דפאה ומיהו כי עייפונהו ושדרינהו ניהליה בו ביום קשה היאך קבל הכפל כיון שכבר קבל ארבע מאות זוזי ונעשה עשיר ודוחק לומר שכבר הוציא בו ביום יותר מב' מאות עד שלא נשארו ב' מאות זוז:

זוודאי קלילא ואורחא כו'. דהצדקה מצלת מדינה של גיהנם לעוה"ב כדאמרינן פ"ק דב"ב והיו בעיניו הנך ז' אלפים דינרי שנתן מועטים הם לפי עושרו כדאמרינן לעיל לפום גמלא שיחנא:

גמ' לפתוח לו לשם מתנה כו'. אפשר לכוון ע"ז פתוח תפתח כו' פתוח תחלה לשם מתנה וכו':

גמ' נוח לו לאדם שימסור עצמו. מה שהקשיתי בחידושינו בהזהב [דהיכי מוכח מהכא דאם יש בידו להציל מוטב שימסור עצמו דלמא הכא סברה אם ירצה להודות יודה ע"י הכרת חותמו ופתילו ואם לא יודה אף אם תלבין פניו לא תועיל שיכפור] אפ"ל קצת כי למה שלחה ע"י אחר וברמז הו"ל לומר לו בפניו ואין החי יכול להכחיש את החי גם אפשר שהיתה יכולה לברר בעדים ע"י חירם ששלח לה גדי עזים גם י"ל שחותמו וכו' היה ראיה גמורה דמיניה הוא דחותמו היה ניכר לכל והיא לא הראתה לכל אלא לחמיה שלחה בסתר וק"ל רק מ"מ דלמא אם לא הודה על ידי הרמז היתה אומרת בפירוש כדי שלא תישרף. ולתירוצי האחרון ניחא קצת שעתה לא היה לה עוד הוכחה וראיה שהחותם ביד יהודה הוא ועמה היתה ושלחתיה וק"ל:

גמ' אתא אמר ליה לא צריך וכו'. אפשר שהביא המעות עמו ולא נתן לעני כיון דחזי דשלא לצורך אלא אח"כ עייפינהו וכו' ושלח הכל ביחד דאפילו אלף זוז בבת אחת רשאי ליטול דאי לא תימא הכי הא אמרינן מי שיש לו יותר ממנין צדקה [דעולה קצ"ט והיינו שיש לו מאתים] אינו רשאי ליטול לקט שכחה ופאה וה"ה צדקה וכדמשמע בסמוך מיהו אפשר לחלק במתנות עניים כגון לקט וכו' וקופה של צדקה [אינו רשאי ליטול] שא"כ גוזל העניים דבלא"ה עומד זה לחלק לעניים משא"כ מתנה דרך צדקה מהמתנדבים. וראיתי במרדכי פ"ק דבתרא בתשובה המתחיל הן קלותי ריב"ק שאל מרבינו אפרים מי שיש לו מאתים זוז אם יכול לקבל צדקה אם יש לדמות ללקט וכו' ומעשר עני או שמא אינו דומה דבהני גוזל עניים וכו' ע"ש באורך והשיב וכו' מה שאמרת מי שיש לו ר' זוז אם יכול ליטול צדקה אומר אני הכל לפי פרנסתו ופרנסת בני ביתו דהא אשכחן מזלפין יין והיה כופלי ד' מאות זוז לפי מה שהוא רגיל וכו' ע"ש ודו"ק:

גמ' ר' אבא הוי צייר וכו' ומצלי. א"ל שלא היה רואה העני רק עשה עצמו כאילו רואה אחוריו שלא יערב הרמאי לבו לגשת ובאמת לא ראה דרש"י פי' לראות שלא יבא כו' גם א"ל שראה באמת העני דגם מר עוקבא ידע למי נותנו כמו שאמר הוי עניא בשבבותיה וכו' ואף שהעני ג"כ יודע כאן ממי מקבלו מ"מ כ"ז שהעני אינו יודע שהנותן יודע למי נותן אינו מתבייש ורבי אבא לא ראה אחוריו להדיא רק הולך תמים ופועל צדק ואגב אורחא כלאחר יד היה מסתכל מן הצד [ולא היה יודע העני שרואה] דז"א דבהדיא אמרינן פרק השותפין נותנו ואינו יודע למי נותנו לאפוקי מדמר עוקבא מקבלו ואינו יודע ממי מקבלו לאפוקי מדר' אבא [משמע דאינו יודע למי נותנו לא אתי לאפוקי מדר' אבא] ודו"ק:
והלך לפניך צדקך. הצדקה שהיא לאחריך שדי זוזי לאחוריה ילך לפניך:

גמרא אמרו עליו על הלל הזקן שלקח כו'. ברי"ף הגי' ששכר:

גמ' שם אר"פ לאחר מיתה. הא דל"א הש"ס תנ"ה מדר"י לקמן בברייתא. עמש"כ בברכות (כו):

גמ' שם נגהא ליה למר עוקבא בבי מדרשא. כצ"ל וכ"ה בע"י:

גמ' שם כיון דחזא דקא מצלי כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אנא שכיחנא. וענים מוצאין אותי. כצ"ל:

תד"ה וחכ"א. הקם תקים השב תשיב אפי' מ"פ. תמוה (א) דדרשה זו לא נמצא שם אלא מן הקם תקים דרשינן אין בעליו עמו. ומהשב תשיב למשכנו שלא ברשות. (ב) דמאה פעמים מסקינן שם דידעינן מהמקור לחוד ע"ש:

גמ' שבאו לינשא. נ"ב כאן שייך נפעל גם ביתום איידי דקתני משיאין:

שם ואל ילבין פני חברו ברבים. נ"ב שמא הך עובדא דמר עוקבא נמי במקום רבים הוה. א"נ מיהת ש"מ דגדולה בושה:

שם סיאנקי. נ"ב נראה של מדינת סינא:

שם ושדי ליה. נ"ב לסודריה:

שם מרמאי. נ"ב מחמת רמאי:

(דברים טו, ח) "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" 'דֵּי מַחְסֹרוֹ', זֶה הַבַּיִת. נראה לי בס"ד דיליף לה מתיבת דֵּי שהוא אותיות יד והיינו מקום כמו יַד אַבְשָׁלוֹם (שמואל ב' יח, יח) וכן מַצִּיב לוֹ יָד (שמואל א' טו, יב). ומטה ושלחן יליף לה מתיבת אֲשֶׁר שהוא לשון אושר ששבח בעל הבית ניכר במטה ושלחן ושאר כלי תשמיש. ודייק דהוה מצי למימר 'מחסורו שיחסר לו' ונמצא תיבת דֵּי ותיבת אֲשֶׁר יתירין ולכך דריש דֵּי על מקום וַאֲשֶׁר על מטה ושלחן.
ואמר 'לוֹ' זוֹ אִשָּׁה דהאשה נבראת מן הצלע של איש אם כן היא היתה לו מכבר וכן אמרו רז"ל (קידושין ב:) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה (דברים כד, ה) משל לבעל אבידה מפני שהיא מגופו של איש ולכך נקראת לו. ועוד נראה לי אות ה־א באשה ובמלוי ע"ב וס"ג ומ"ה כזה 'ה־י ה־י ה־א' [36] עולה מספר לוֹ.
והא דדריש 'אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ' אֲפִלּוּ סוּס לִרְכֹּב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו נראה לי יליף זה מתיבת אֲשֶׁר שהוא לשון שבח כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת (בראשית ל, יג) ובסוס ועבד יהיה לו שבח ותואר. אי נמי דריש אֲשֶׁר לשון שררה וזהו אשר, אות שר כי אות וסימן של השר הוא סוס לרכוב ועבד לרוץ לפניו.

פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא עֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו, וְרָץ לְפָנָיו שְׁלֹשָׁה מִילִין. קשא איך זלזל בנשיאותו ובתורתו? ואיכא מאן דאמר אף על גב דחכם שמחל על כבודו כבודו מחול נשיא שמחל אין כבודו מחול! ונראה לי בס"ד דהתנכר בלבושו ולא נודע שהוא הלל לשום אדם וגם לפני זה האדם שרץ לפניו היה מתנכר ולא הכירו.
והא דרץ שלשה מילין, אפשר דכך היה שיעור הדרך שהלך בו או הוא עשה בזה גמילות חסדים והחסד מספרו משולש שהם ג' פעמים כ"ד וגם נקוד החסד הוא סגו"ל שהיא משולש. ועוד נראה לי רץ שלשה מילין כנגד תלת מילין דהיינו שלש תיבות של 'אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ' דמהכא למדינן אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו כדקתני בברייתא.

מַעֲשֶׂה בְּאַנְשֵׁי גָּלִיל הָעֶלְיוֹן שֶׁלָּקְחוּ לֶעָנִי בֶּן טוֹבִים אֶחָד מִצִּפּוֹרִי, לִיטְרָא בָּשָׂר בְּכָל יוֹם. קשא למאי אצטריך לפרש לנו שהיה מצפורי? ועוד כיון דהלוקחים היו אנשי גליל העליון שהוא צפורי ודאי לקחו לבן מקומם!
ונראה לי בס"ד דמסיק בגמרא דזה הבשר היה משל עופות בלבד וידוע כי מין העוף בסתם נקרא בתורה בשם צפור דכתיב כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ (דברים כב, ו) ותנא דהאי ברייתא תנא דווקנא הוא שאמר 'לֶעָנִי בֶּן טוֹבִים מִצִּפּוֹרִי לִיטְרָא בָּשָׂר' כאלו אמר מן הצפורים לקחו לו ליטרא בשר.

וּבְכָל יוֹמָא הֲווּ מַפְסְדֵי חַיוּתָא אַמְטוּלְתֵיהּ. נראה לי בס"ד דההפסד לאו משום שלא נמצא אוכלים לשאר הבשר דאותה בהמה ששחטו בשבילו אלא ההפסד הוא דשכיח טרפות בבהמות ואפשר שישחטו שתים ושלש עד שימצא בהמה כשרה ואותם הטרפות אינם יכולים למכרם לגויים כי היה כפר קטן ושם הגוים עובדי אדמה אין קונין בשר בדמים ולהכי מפסידי חיותא רוצה לומר מין בהמה פעם אחת פעם שתים פעם שלש.

אוֹי לוֹ לָזֶה, שֶׁהֲרָגוֹ נְחֶמְיָה. קשא הוה ליה למימר 'אוי לו לזה שמת מחמת פינוקו' ולשון זה דנקיט משמע דאוי לו לזה בשביל שהרגו נחמיה שאם היה נהרג על ידי אדם אחר לא היה אוי לו, וקשה מה הפרש יש בזה?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר הגאון מהר"י [רבי יהונתן אייבשיץ] ביערת דבש דאם בא על האדם יסורין או מיתה בגזירת שמים הרי זה טוב לו כי בזה הגזרה ניצול מדינה של גיהנם ויבא לעולם הבא אך אם לקה או מת בפשיעתו בעצמו ולא נגזר עליו כן מן השמים הרי זה רע לו בתרתי, שמת או לקה ולא נעשה לו תיקון בזה אלא נשאר בחובתו ולכן אוי ואבוי על זה שפשע בעצמו והפיל עצמו לבור שחת! עד כאן דבריו יעוין שם.
והנה ידוע דאמרו רז"ל (מכות י:) מגלגלין חובה על ידי חייב, ואם היה זה מת על ידי אחרים אפשר לומר שמיתה זו נגזרה עליו מן השמים והיתה הסיבה על ידי אדם זה שהוא חייב דמגלגלין חובה על ידי חייב אך מאחר שהיתה הסיבה על ידי רבי נחמיה שהוא צדיק וזכאי ודאי אין מגלגלין חובה על ידו ואם כן מוכרח לומר דאין זה גזור מן השמים ולכן אוי לו לזה שמת ולא הועילה מיתתו לתקנתו אלא מת בעבור שפשע בעצמו ללמד עצמו בתפנוקין גדולים.

נַעֲנֵיתִי לְךָ, קוּם אֱכֹל!. הא דלא אמר לו כן תכף בעת שהביא לו הוכחה מן הברייתא? נראה לי בס"ד דיש לומר הברייתא איירי באדם ששם בטחונו בהקדוש ברוך הוא דוקא ואינו מבקש מן הציבור כלום ולא איירי בזה שהוא מבקש מן הציבור שיפרנסוהו בכך אך אחר שראה מעשה אחותו דן בדעתו כי נעשה כן על ידי אחותו בהשגחה מן השמים שתביא לו תרנגולת פטומה ויין ישן בעבור זה האדם כאשר בקש ולכך אמר לו קום אכול דנעניתי לך.

'לְשׁוּם מַתָּנָה'? הָא לָא שָׁקִיל!. עיין קושית מהרש"א. ונראה לי בס"ד בפשיטות דמה שאמר רבי מאיר 'אֵין לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס' לא איירי בהיכא שנתנו לו ולא קבל אלא הכונה הוא שרואה העניים באים אצל הגבאי ומבקשים ממנו פרנסה והוא אינו רוצה לבא עמהם לבקש פרנסה לכן אמר רבי מאיר דנותנים לו לשם הלוואה דסבירא ליה כיון דאינו בא לבקש פרנסה כשרואה אחרים מבקשים ונוטלין שמע מינה שהוא ביישן הרבה ואם יתנו לו לשם צדקה לא יקבל!
לכן יתנו לו מעיקרא לשם הלוואה ואין לנו לנסות לתת לו תחלה לשם צדקה ואם לא קבל אז ניתן לו לשם הלוואה, חדא למה נביישו בחינם על הספק ועוד אם ניתן לו לשם צדקה אז אם ניתן לו אחר כך לשם הלוואה גם כן לא יקבל כי זה ניכר שאומרים לו לשם הלוואה כדי שיקבל.
אבל רבנן, יש אדם שהוא בוש לתבוע בפיו לשם צדקה אבל אם יתנו לו מעצמן לשם צדקה יקבל ורובא דעלמא כך היא מידתם שלא לתבוע בפה ולכן אזלינן בתר רובא וניתן לו מתחילה לשם צדקה ואם לא קבל ניתן לו לשם הלוואה.

הֲוָה קָא מִיקַלְּיָן כַּרְעֵיהּ דְּמַר עוּקְבָא. הא דנעשה הנס לאשתו ולא לו נראה לי בס"ד דידוע אין הגבורות מתמתקין אלא בשורשן וכל מי שהוא ממדת הגבורה יוכל למתק הגבורות יותר. ולכן הבאירות שחפר אברהם אבינו עליו השלום שהיה סוד החסד סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וּמִלְּאוּם עָפָר (בראשית כו, טו) מצד הקליפות שלהם אבל יצחק אבינו עליו השלום חפר באירות ולא רבו עליהם כי הוא היה סוד הגבורה. לכן ממתיק הגבורות יותר וכיון דנמתקו הגבורות נמנעים ונחלשים הקליפות וידוע דהאשה היא בסוד הגבורה והאיש בסוד החסד לכן באיש אין אותיות 'אש' מחוברים יחד אלא יו־ד מפסיק ביניהם אך באשה אותיות 'אש' מחוברים ולכן אשתו של מור עוקבה היה לה כח למתק הגבורה ולהיות לה נס לקרר האש יותר מבעלה.

אֲנָא שְׁכִיחְנָא בְּגַוֵּיהּ דְּבֵיתָא, וּמִקָרְבָא הֲנָיָתִי. יש להקשות מאי מדה כנגד מדה יש בזה? ונראה לי בס"ד כי זה הנס שנעשה עתה להם שנתקרר האש ולא נכוו בו הוא הבטחה שהבטיח השם יתברך לישראל לעתיד לבוא דכתיב כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ (ישעיה מג, ב) אך עתה אין זמנה של הבטחה כי על זמן העתיד לבוא נאמרה ונמצא בהאי עובדא שאשתו של מר עוקבא לא נכווית באש נתקיימה בה הבטחה שנאמרה לעתיד לבוא קודם זמנה והיינו מדה כנגד מדה משום דהנייתה קדמא ואתייה לעני.
ועוד נראה לי בשכר הצניעות שישנה אצל האשה זכתה להמשיך בזכותה חסדים למתק גבורות האש וידוע כי אורות החסדים הם נסתרים בסוד מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בפסוק טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת (משלי כז, ה) וטעם זה של הצניעות רמזה אותו באומרה אֲנָא שְׁכִיחְנָא בְּגַוֵּיהּ דְּבֵיתָא כי נמצא אתי צניעות כדכתיב כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה (תהלים מה, יד) לכן יש בי כח להמשיך חסדים שהם צנועים למתק בהם הגבורות ועוד מִקָרְבָא הֲנָיָתִי על פי מה שבארנו בס"ד.

נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיִּמְסֹר עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. מה שאמר כן, משום דבהלבנת פנים אזיל סומקא ואתי חוורא (בבא מציעא נח:) ולכן נח לו ליפול תוך כבשן האש דהוא סומקא ולא ילבין פני חבירו שבזה אזיל סומקא.
ואף על גב דהכא בעובדא דמר עוקבא לא הוה רבים אלא הוא ואשתו עם כל זה כיון דהוה נשיא ורבים מצויים אצלו אז זה היה בוש ברבים דחושב כיון דנודע דבר זה לנשיא יתוודע לרבים וכשהוא רוצה אותם בוש מהם.
ואף על גב דהכא הוא רדף אחריהם ונמצא דלא אכפת לו נראה הוא לא סלקא דעתך דהוא מר עוקבא הנשיא אלא חשב שהוא אדם אחר פשוט וממנו לא יתבייש וגם היכן יראה אותו אחר כך כדי שיבוש ממנו מה שאין כן הנשיא מוכרח לראותו בכל יום.

מְנָא לָן? מִתָּמָר, דִּכְתִיב: (בראשית לח, כה) "הִיא מוּצֵאת". נראה לי בס"ד בזה רמז הכתוב זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת (שיר השירים ז, ח) והוא דאמרו בגמרא (בבא מציעא נח:) במערבא במאי זהירי טפי? אמר ליה בחוורא דאפי שנזהרים שלא להלבין!
ולכן הכתוב קא משבח לבני מערבא זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר אשת יהודה ופירש על מה הדמיון ואמר שֶׁשָׁדַיִךְ רוצה לומר השלכתיך היא 'לאש כלות' רוצה לומר לאש המכלה דנח להם להשליך עצמן לכבשן האש המכלה ושדיך לשון השלכה בתלמודא כמו שאמרו שדא ליה שרי ליה.

דַּהֲוָה רָגִיל לִשְׁדוּרֵי לֵיהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּזֵי כָּל מַעֲלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי. נראה לי בס"ד כונתו במספר זה כנגד יחוד אותיות שם הוי־ה שהם ארבע אותיות ובבריאה הם סוד מאה והבינה המתגלית ביום כפור היא סוד בריאה. גם אַרְבַּע מֵאוֹת זוּזֵי כמנין משכיל [400] כי היסוד הנתקן בערב כיפור נקרא משכיל שהוא מספר ת' ובזה מבטל ר־ע עי־ן [400] דקליפה שהוא מספר ת'.

עַיְפִינְהוּ וְשַׁדְרִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ. הקשה מהרש"א כיון דלקח ת' זוז איך הותר לו ליקח עוד, דהלכה רווחת אם יש לו מאתים זוז אסור לקבל צדקה? ולכאורה קשא על דבריו דמנא ליה לומר דהבן נתן לו המעות? ודילמא כיון שראה דמזלפי ליה יין ישן לא נתן לו כלום והחזיר המעות לאביו!
ואפשר דהבין מהרש"א ז"ל שנתן לו כיון דהבן נכנס לפנים וראה אותו בעל הבית שהוא יודע שאביו ישלח לו המעות הקצובים ועיניו מצפות להם איך יתכן שהבן יצא ולא יתן לו כלום והרי זה מביישו בודאי שלא יעשה כזאת ועוד שראה שאביו כיון לשלחם לזה וזכה בהם על ידי השליח.
ונראה לי לתרץ קושית מהרש"א לפי הבנתו דסבר אותו עני הא דאין רשאי לקבל צדקה עוד היינו מקופה של צדקה אבל מיחיד פרטי לית לן בה. ועוד יש לומר דהכא שאני כיון דזה ששלח לו עתה ת' זוזי תכף ומיד חזר ושלח לו ת' זוזי דהוא יודע שיש לו כבר ת' זוזי ועם כל זה שלח לו שרי לקבל ועוד יש לומר אולי זה היה חייב לאחרים ת' זוזי וכיון שנתן לו פרע להם ונמצא אין בידו כלום. ועוד יש לומר דאף על גב דמר עוקבא היה נותנם בתורת צדקה הנה אותו עני היה בן טובים ומתבייש ולכך דרכו לשלוח אותם לו בתורת הלוואה וגבי הלוואה ליתיה להאי כללא. מיהו לשון עַיְפִינְהוּ וְשַׁדְרִינְהוּ מדוייק בהבנת מהר"ם שיף ז"ל דהבן לא נתן המעות והחזירם לאביו ואז אביו כפלם ושידרם אליו.

אַשְׁכַּח דַּהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ: שִׁבְעַת אַלְפֵי דִּינְרֵי סִיאַנְקִי. נראה לי בס"ד זכה להשלים שבעה אלפים להורות כי כונתו היתה לתקן המלכות שנקרא בת־שבע והעלה אותה לאצילות ששם סוד האלפים ששם נעשים השבעה אחדים שבעה אלפים.

בגמרא אמר ליה אטו מדידהו קא אכילנא מדרחמנא קאכילנא כו' בעתם לא נאמר אלא בעתו כו' ועיין פירוש רש"י. ולולי דבריו היה נ"ל דעיקר הדרש דבעתם לא נאמר כדכתיב את אכלם לשון רבים אלא בעתו וע"כ דהכי קאמר קרא דהקב"ה מזמין לצבור דאינהו רבים כ"כ בריוח כדי שיוכלו ליתן לכל עני יחיד די מחסורו וכדאיתא בהגה"ת רמ"א (י"ד סי' ר"נ סע' א') דכל הנך דשמעתין דמחוייבין ליתן די מחסורו בציבור הדברים אמורים ולא ביחיד והיינו נמי דא"ל רבא להאי גברא ולא חיישת לדוחקא דציבורא דנהי דהיחיד ודאי אינו מחויב בכך אלא הציבור אפ"ה הו"ל לחוש לדוחקא דציבורא ואהא מהדר ליה שפיר אטו מדידהו קאכילנא מדרחמנא אכילנא כדמסיק להדיא מהאי קרא כדפרישית וכ"ש דאתי שפיר טובא לשון בעתו אהאי עובדא גופא בענין אחתיה דרבא שהזדמן לו הקב"ה דאתיא ליה אחתיה תרנגולת פטומה ויין ישן בעתו שהיה צריך להאי גברא כן נ"ל והיינו דקא"ל רבא נעניתי לך דאסתייע מילתא ממש כי האי דרשא דקאמר:

תוס' בד"ה דכתיב היא מוצאת ר"ח גריס בלא אלף מלשון ויצת אש בציון עכ"ל. ויש לדקדק כיון שמיתת שריפה קי"ל שהיא בפתילה של אבר שנותנין לתוך פיו בע"כ וא"כ לא שייך האי דרשא אלא דאפשר דהכא כיון דקודם מ"ת הוה דנוה בשריפה ממש. דבלא"ה נראה דהוראת שעה היתה דאע"ג דתמר בת כהן היתה מ"מ פנויה היתה ואע"ג דשומרת יבם היתה מ"מ לכ"ע אין חייבין עליה מיתה כדאיתא בנדרים אף למ"ד מאמר קונה קנין גמור אלא דאכתי יש לדקדק למה המתינה באמת עד שהציתו האש בגופה דנהי שלא רצתה להלבין פניו בעצמה מ"מ היה לה לשלוח תחלה ע"י שליח לאחר שאמר הוציאוה ותשרף ויש ליישב. ועפ"י דרוש העלתי דבתחלה נתכוונה תמר לשם שמים דיבום נוהג בקרובים וסברה שאין איסור בדבר דעיקר איסור כלתו ואיסורי קורבה היינו דוקא בחיי בעליהן כדמקשו התוספות פ' ד' מיתות דף נ"ז דבעי קרא לאחר מיתה. וכ"ש במקום שאין בנים. אבל לאחר שאמר הוציאוה ותשרף סברה שדנוה כשומרת יבם דהוי כארוסה או נשואה כמ"ש בעל יפה תואר אלא דסברה ג"כ דסתם מיתת אשת איש נמי בשריפה שהיא מיתה שאין בה רושם כקושית הגמרא בפ' הנ"ל והעליתי באריכות דלפום האי סברא ע"כ נשואה חמורה מארוסה ושריפה חמורה מסקילה דאל"כ שריפת בת כהן היכי משכחת דנשואה אף בת ישראל בשריפה אע"כ בארוסה והחמירה תורה בבת כהן מסקילה לשריפה וא"כ לפ"ז ע"כ דעיקר איסור כלתו דבסקילה לא משכחת אלא לאחר מיתת בנו דבחיי בנו הוי בשריפה דלא גריעא משאר א"א שהיא בשריפה החמורה ולפ"ז יראה היתה תמר לשלוח ולומר שממנו היא הרה דכ"ש דגדול עונה מנשוא משום איסור כלתו משא"כ לאחר שהציתו האש בגופה בשריפה ממש וכדפרישית א"כ שריפה הוי מיתה שיש בו רושם וע"כ דהתם א"א בחנק הקל דהא מות יומת שאין בו רושם ולעולם דאיסור כלתו משכחת בחיי בנו אלא דאישתני דינא מחנק לסקילה ולעולם דלאחר מיתה לא שייך איסור כלתו ומש"ה שלחה לו ממנו אנכי הרה וקצרתי במקום שהיה לי להאריך כיון שהוא דרך דרוש ואינו מענין החיבור וסמכתי על המעיין שיעמוד על תוכן הדברים לחדודי בעלמא ודו"ק:

שם ע"ב די מחסרו זה הבית. אשר יחסר זה מטה ושלחן. לו זו אשה וכו'. רמז לדבר "די "מחסרו "אשר "יחסר "לו מספרו עם האותיות והכולל עולה מספר "בית "מטה "שלחן "אשה:

שם בעתם לא נאמר וכו'. עיין פירש"י ומהרש"א שנדחקו בזה ונראה דמה שאמרו איזהו עשיר השמח בחלקו ר"ל שאינו בוטח על ממונו דדרך הטבע האנושי לשמוח בדבר ריוח שנתחדש לו וכשהורגל בו אינו שמח בו אבל אדם המשכיל כי זה שיש לו אינו שלו וכל שעה ושעה הוא במתנה מאת השי"ת הוא שמח בכל עת וכן הוא בחיי האדם שנאמר כל הנשמה תהלל יה שאמרו חז"ל על כל נשימה וכו' ר"ל שאינו בוטח בחייו כי אם על כל נשימה הוא נותן שבח כאילו נולד היום וז"ש דהע"ה ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך שבכל יום יחשוב כאילו נולד וז"ש חז"ל יזכור לו יום המיתה ולא אמר יזכור לו המיתה אלא שיחשוב אולי היום יום המיתה ואיך יתגאה ואין שלטון ביום המות וז"ש התנא אם אין אני לי מי לי איך יחשוב על ממונו שהוא שלו הלא הוא בעצמו אינו שלו כי עוד נשמתו בקרבו הוא חלק אלהי ממעל וז"ש וכשאני לעצמי ר"ל כשהקב"ה נוטל חלקו ונשאר הגוף בעצמו מה אני ואם לא אעשה עכשיו אימתי אעשה ויש לפרש בזה מ"ש אל תאמין בעצמך עד יום מותך ר"ל אף שאתה בכחך ובריאות גופך לא תאמין בעצמך קיום עולם לא לשנים מרובים ואפילו לא לימים מרובים או מעוטים עד יום מותך כי אינך בטוח שלא יהיה היום יום מותך באופן שעל כל נשימה תהלל יה. ובזה מובן מהא דאיתא בזהר ר' המנונא הוי מצלי על מזוני כד יהבינן ליה למיכל ר"ל אף שהיה מוכן לפניו לא שם מבטחו עליו אלא בעת אכילתו הוא מקבל מהש"י וזה שאמר יעקב ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש דה"ל לומר ונתן לי לאכול וללבוש אלא ר"ל שהלחם שמוכן כבר לאכול והבגד שמוכן כבר ללבוש אעפ"כ באותו שעה שאוכל ולובש כאלו אז נותן לי וז"ש לא ניתן התורה אלא לאוכלי מן ר"ל שבשעת אכילה מקבל מאת השי"ת וזהו דקאמר ואתה נותן להם את אכלם בעתו ר"ל בעת אכילה ממש ותיבת בעתו קאי על אכלם ר"ל בעת האוכל וממילא שהקב"ה נותן פרנסה לכל אחד ואחד ואין להחזיק טובה אלא להשי"ת בלבד וכן אמרו בברכת המזון שהאומר על המזון שאכלנו הוא בור כפירש"י דמשמע שמחזיק טובה לבעה"ב ר"ל שהוא הכין המזון אבל באמת אינו שלו אלא של הש"י ובשעת אכילתו הוא מקבל מהש"י וזהו שאכלנו משלו ממש ויש לפרש הא דקאמר דוד המלך ע"ה כי ממך הכל ומידך נתנו לך ר"ל עד שעת נתינה הוא שלך וכאלו אני מקבל מידך בעת שאני נותן לך וזהו דקאמר הכא אטו מדידהו קאכלנא וכו' ובזה א"ש שראה רבא שאמת כדבריו שזימן לו הש"י ממש בעת אכילה. וק"ל: ובחידושי תורה הארכתי מזה בענינים אלו:

שם אמר רב פפא לאחר מיתה וכו'. לכאורה קשה מאי קמ"ל ר' פפא הא מפורש כן בברייתא בסמוך בדברי ר' יהודה. והל"ל תניא נמי הכי. ונראה דקמ"ל משום דבברייתא דבסמוך יש לומר דר' יהודה לשיטתיה אזיל דהא באמת צריך להבין איך נפרעים ממנו לאחר מיתה הא ה"ל מלוה בע"פ ואינה נגבת מן היורשים למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אלא משום נעילת דלת כדס"ל לר' פפא גופיה בשלהי פרק גט פשוט דף קע"ו. וצ"ל דהכא נמי שייך נעילת דלת אבל ר' יהודה דדריש מקרא דתעביטנו דנותן לו לשם מתנה וחוזרים ונפרעים הימנו לאחר מיתה כמשמעות לשון תעביטנו דהוא לשון הלואה. ע"כ צ"ל דס"ל שעבודא דאורייתא ולשיטתיה אזיל כדאיתא בבכורות דף נ"ח ע"א וקמ"ל ר' פפא דברייתא זו לאו ר"י היא ולאו מדינא דאורייתא קאמר אלא משום נעילת דלת. ובזה נכון הא דפסקו הפוסקים כר' שמעון דאין נזקקין לו בי"ד סימן רנ"ג סעיף י' משום דנקט בברייתא שניה דברי רבי שמעון בלשון חכמים אע"ג דבברייתא קמייתא נקט דברי ר' יהודה בלשון ת"ק דה"ל גם כן סתם. כמ"ש התוס' בריש ביצה דף ב' ע"ב: אלא דכתבו התוס' בביצא דף ל"א ע"ב דכל היכי דלא מצי למיתני דברי ר' יהודה לא מיקרי סתמא. א"כ לפמ"ש דר' פפא מפרש לברייתא קמייתא דנפרעין לאחר מיתה משום נעילת דלת א"כ לא מצי למתני דברי ר' יהודה דר' יהודה מקרא נפקא ליה משום דס"ל שיעבודא דאורייתא ותנא דברייתא לא דריש לקרא הכי דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא. ולא ה"ל סתם גמור כמו באידך ברייתא דסתם ממש כר' שמעון כנ"ל. ודוק:

מיהו אילולי דבריהם היה נלענ"ד לתרץ קושית התוס' ד"ה וחכמים וכו' דבאמת הנהו חכמים לאו היינו ר"ש דלר"ש לא מייתר תעביטנו דאיצטריך לאין לו וכו' דאמרינן לו הבא משכון והיינו לשון תעביטנו. וכן מצאתי מפורש בספרי דדרש ר"ש מהאי קרא תעביטנו שאומרים לו הבא משכון וכו' וחכמים דברייתא שני טעמייהו משום דאית להו דברה תורה כלשון בני אדם. וק"ל:

שם לפתוח לו לשם מתנה וכו' עיין במהרש"א שהקשה דמדקאמר שאינו רוצה להתפרנס. ע"כ שרצו ליתן לו במתנה ולא רצה. ויש לפרש דרבנן ס"ל דבכל עת שנותנין לו צריך לומר לו תחלה לשם מתנה. דאולי כיון שכבר לוה פעמים הרבה יתבייש יותר ובש"ע י"ד סימן רנ"ג סעיף י"ח ז"ל עני שאינו רוצה ליקח מערימין לו ונותנים לו לשם מתנה או לשם הלואה. לכאורה הוא מפרש כן לפתוח לו לשם מתנה שאומרים לו או תקבל מתנה או בהלואה. וא"צ לדחוק למ"ש בבית יוסף שם בפירוש דברי רמב"ם ע"ש. וק"ל:

תוס' ד"ה היא מוצאת וכו' ר"ח גריס וכו'. נראה כוונתו דרשב"י לשיטתיה דאיתא בריש סנהדרין דס"ל יש אם למקרא שאין האלף ניכרי' במבטא. והנה שמעתי מכבוד אאמ"ו הגאון זצ"ל לפרש דברי ר"ח לפמ"ש המהרש"ל בסנהדרין דף נ"ב ללמד זכות על ר' חמא בר טוביא שם דאפקה לבת כהן שזינתה בחבילי זמורות ושרפה דאמר רב יוסף דטעה בתרתי. והוא תירץ דבאמת לא היה רק למגדר מילתא והואיל והיה מגדר מילתא הקיפוה בחבילי זמורות לשנות מדין שריפה גמורה וה"נ לא היתה רק יבמה ולמגדר מילתא צוה לשורפה שריפת נשמה וגוף בחבילי זמורות. כמו ויצת אש בציון. וזהו ששלחה אליו שאין כאן מגדר מילתא שלא היתה מופקרת לכל ומזה הוא עיקר ראיה שלו שנוח שיפול לכבשן האש ממש. ודפח"ח:

רש"י ד"ה היא מוצאת וכו' לא גילתה הדבר וכו'. לפ"ז עיקר הדרש ממה שאמרה לאיש אשר אלה לו ולא אמרה עליו מפורש. וה"ל להביא סיפא דקרא. וזה דחקו לר"ח לפרש מוצת באש דלכך מייתי רישא דקרא. ותו דאף אם היתה אומרת מפורש עליו היה יכול להכחישה דאין בסמנים אלו ראיה כל כך. דהרי קיבל שכר על הודאתו. ולולי דבריו יש לומר בפשטות דכתיב היא מוצאת לישרף. ועל כרחך כיון שדנה בבית דין כמו שכתבו חז"ל. וקי"ל דאין גומרין דינו אלא בפניו ע"כ דלא היה גמר דין אלא בפניה והיה לה לגלות בשעת גמר דין. ואפ"ה לא רצתה לגלות בשעת גמר דין כיון שהיה ברבים שלא להלבינו ואחר כך שלחה אליו ביחידות:

שם עייפינהו. עיין מהרש"א שהקשה דהא כבר היה לו מאתים זוז. ולא ידעתי מאי קשיא ליה דמשמעות הלשון עייפיינהו משמע שבנו החזירם לו דסבר שאף שנדר היה נדר בטעות. והיינו עייפינהו שהכפיל אותן המעות עצמן ושלחם לו:

שם בגמרא ר' אבא הוי צייר זוזי וכו'. והטעם בזה שלא יתבייש העני. וכן מר עוקבא לעיל. והנה הרמב"ם ז"ל וש"ע סימן רמ"ט מנו שמנה מעלות בצדקה והמעלה הגרוע הוא שאינו נותן בעין יפה והוא ענין מ"ש חז"ל עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר ונאמר עוד ובחנוני נא בזאת וגו' עד בלי די ואמרו חז"ל שיבלו שפתותיכם מלומר די והוא כי בטבע העולם אוהב כסף לא ישבע ואין אדם מת וחצי תאותו בידו ונאמר ויגיעכם בלי לשבעה אין זה הברכה מאת ה' בזכות הצדקה והמעשר אלא הברכה הוא שיתן ה' שביעה להיות שמח בחלקו והוא העושר האמיתי וכן הוא אומר בפרשת נצבים והותירך ה' בכל מעשה ידיך שיהיה די והותר והנה מצינו בילקוט פרשת ראה עשר בשביל שלא תתחסר והוא שיהיה לו שביעה בעשרו שלא יתחסר יותר כיון שיתעשר יותר לא יהיה לו לחצי תאותו לפי רוב עשרו ומה יועיל אם יוסיף על דאגתו כמ"ש מרבה נכסים וכו'. אלא העיקר שיתעשר ולא יתחסר כי ישבע וז"ש דהע"ה ה' רועי לא אחסר שזהו עיקר המתנה מהש"י שיהיה לו שביעה ולא יחסר. אמנם אמרו חז"ל זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד שבה ענינו הצדקה היא זריעה אך יתחלק בגדולים כי הצדקה הגרועה אפילו בעין רעה מובטחת היא שאין אדם מעני מן הצדקה כאמור מלוה ה' חונן דל ועכ"פ שלו לא הגיע להיות ח"ו נפסד. אמנם יש זריעה אשר ברכת ה' בה וגדל מאה שערים כמ"ש ביצחק ויזרע יצחק שאמרו חז"ל שזרע לצדקה וימצא מאה שערים עיין בחידושי תורה מה שפירשנו בזה וזהו לפי ענין החסד שבה ר"ל שאם הוא נותן בעין יפה לעני ואז העני מתברך בו ושבע בו כמ"ש באיוב שכל הנוטל ממנו מתברך מפני שנתן בעין יפה א"כ מדה כמדתו ישלם לו השי"ת כמו שמשביע העני כן ישביעהו ה' וע"ז פי' מה שאמרו בריש ברכות שאמר דוד לישראל לכו והתפרנסו זה מזה ואמרו לו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו וכו'. נראה הא דקאמר זה מזה ר"ל העני מהעשיר והעשיר מן העני כי בזכות הצדקה יתעשר יותר וישביע כל א' כמו שאמרנו כשזה נותן בעין יפה וישביע את העני כן יהיה ברכת ה' בכל אשר לו כדי שבעו ויראה שזה שאמרו אין הבור מתמלא מחולייתו ופירש"י שאם יקח אדם צרור עפר מן הבור וחוזר ומשליכו לתוכו לא יתמלא מזה הבור ולכאורה הוא מילתא דפשיטא כי למה יתמלא הבור שהיה מכבר בצרור שלקח מתוכו אך מצינו בצדקה כן שאם אין לו כדי שביעה מה יעשה יתן צדקה בעין יפה ויתמלא ברכתו לשובע שמחות הרי דבממון שלקח מתוך חסרונו אשר יחסר לו יתמלא הבור שחסר לו מכבר כמ"ש הכתוב ובחנוני נא בזאת וגו' אך זהו כשנותן הצדקה בעין יפה ומשביע את העני כנ"ל אבל אם הוא נותן בקימוץ ידים ועינו רעה אזי אין ממונו שביעה לעני וכמדתו אינו מתברך בשביעה גמורה וז"ש אין הקומץ משביע את הארי ר"ל ארי נקרא ת"ח שברוב הפעמים אין אדם זוכה לשתי שולחנות וכמו יששכר באהלו וזבולן בצאתו המציא ספוקו ופרנסתו וכיון שאינו נותן בעין יפה אלא במנחה נקמצת לא ישבע ממנו וכן ממילא בנותן אין בורו מתמלא מחולייתו ר"ל בשביל הצדקה שנתן וכבר הזהיר הכתוב ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה וגו' מפורש בשביל שנותן בטוב לב הוא מתברך וכבר כתבנו לעיל דלפי מה שדרשו חז"ל כי בגלל הדבר הזה גלגל החוזר בעולם היינו שאם אינו נותן בעין יפה ובמחשבה שלא לשמה אינו נצול מגלגל החוזר בעולם ויש לפרש עוד שלא ירע לבבך בנתינתו כיון שגלגל החוזר בעולם הוא מסתמא בדורות שלפניו נמי כן הוא שאבי אביו ולמעלה הימנו הם שקבלו מאבותיו של העני הזה כי מדה זו נוהגת מעולם נמצא הוא מחויב לפרוע כעת ממה שכבר קיבלו אבותיו וכן אשר מאחריו מי יגיד לו שיהיו הם נפרעים ממה שהוא נותן שמא הם יהיו הלווים ועד"ז פירשנו בפסוק אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה שאמרו חז"ל אם זה חובה הוא ויש לפרש לשון אם שמדבר אל העשיר למה תהיה לו כנושה אם ידוע לך כי הכסף תלוה שמא את העני עמך דילמא זהו ממה שנתנו אבותיו לאבותיך ע"כ לא תהיה לו כנושא ויש לפרש כפשטיה את העני עמך כמ"ש חז"ל גדולה צדקה שעושה העני עם בעה"ב ממה שהבעה"ב עושה עם העני כי ידוע לכל המאמין בהשגחת הבורא ית' כי הפרנסה והמחיה בגלותינו הוא בשכר התפלה שהוא במקום העבודה של מזבח שהיה מזין את ישראל כדלעיל דף י' ע"ב וכבר כתבו הראשונים כי השפע המועט הבא עלינו בא דרך המערכה שאנחנו תחתיו ומי שהוא בעל מערכה ומזל עושר הוא מקבל השפע ומי לא ידע שתפלת העני יותר חשובה ומקובלת כמ"ש תפלה לעני כי יעטוף אלא כיון שאינו מוכשר לקבל מחמת רוע מזלו מקבל העשיר חלקו הרי את העני עמך וראה כי מעלת הצדקה שאינו יודע למי נתנה ומי נוטלה כעובדא דמר עוקבא ורב אבא והנה העני הזה אינו יודע למי נתנה ואין העשיר יודע ממי קיבלה הרי צדקתו מעולה מאוד ולמה ירע לבב העשיר בתתו לו חלקו וכבר אמרנו בזה דרך צחות שאמרו ומי כעמך ישראל גוי אחד כי כל ישראל הם כגוף אחד והאיך מתאחדים העשיר עם העני אך ירמז לזה מלת אחד כי האל"ף מרמז על העשיר ואלופו של העדה והדל"ת מרמז על העני ודלת העם ומתאחדים על ידי הח' שהם שני זיינין מחוברים ר"ל שזה זן את זה וזה זן את זה שכל אחד צריך לחבירו וכיון ששניהם צריכין זה לזה הם אחדות ויש לנו ביאורים רבים ואין כאן מקום להאריך:

אמרו עליו על הלל הזקן וכו' לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו ג' מילין. לכאורה ק"ק לדעת הרא"ש ז"ל והטור ח"מ סימן רע"ב דזקן ואינו לפי כבודו שהתורה פטרתו להשיב אבידה אסור לו להשיב ולזלזל בכבוד תורתו איך הלל נשיא ישראל היה מזלזל בעצמו כולי האי ושוויה נפשיה עבדא. ואפילו לדעת הרמב"ם דזקן ואינו לפי כבודו יכול לעשות לפנים משורת הדין ולהשיב אבידה מ"מ הכא הוא זלזול גדול. ואפשר לומר דהלל רץ לפניו בשדה דליכא רואים. א"נ יש לחלק ע"ד שחילק הרב חוות יאיר ז"ל בתשובותיו סימן ר"ה דאדם שהוא מתנהג תדיר בענוה וחסידות ומפורסם וכל העם עונים אחריו מקודש ובכל עניניו ניכר מחסידותו לזה מותר דכולי עלמא ידעי דמעשיו לשם לשמים ולגביה דידיה אינו ביזוי וזלזול רק הוא שבח וכבוד. שוב נזכרתי ממה שכתבתי אני עני בפתח עינים ועיין מה שכתבתי שם ובמה שכתבתי עתה ונראה שזה שכתבתי עתה יותר עיקר ודוק היטב:

אמרו עליו על הלל הזקן וכו' ורץ לפניו ג' מילין ק"ק דבפ"ק דקדושין דף ל"ב דמותיב למ"ד דנשיא אין כבודו מחול מרבן גמליאל דהיה משקה במשתה בנו טפי הו"ל לאותוביה מבריתא זו דהלל ראש הממשלה דרץ כעבד ג' מילין וזה יותר זר דר"ג היה משקה במשתה בנו ביום חתונתו ובביתו על שלחנו ואינו כל כך כי הכא לרוץ כעבד שלשה מילין לפני בן טובים. ואפשר דאלימא ליה ההיא בריתא דר"ג דמסיק דא"ר צדוק עד מתי אתם מניחים כבודו של מקום ועוסקים בכבוד ב"ו הקב"ה משיב רוחות ומעלה נשיאים וכו' ע"ש:
ומהכא יש ראיה קצת למ"ש הרמב"ם פי"א דגזילה דזקן שמצא מציאה [שאינה] לפי כבודו לא יחזיר וההולך בדרך הטוב והישר מחזיר והרא"ש חולק עליו דכיון שהתורה פטרתו אין לו לזלזל בכבודו. והרי הכא דלא היה חייב מן הדין ובפרהסיא בדרך זלזל בעצמו הלל הזקן ורץ כעבד ג' מילין דנראה שהוא זלזול יותר מלהחזיר שק או קופה. אלא מוכרח כדעת הרמב"ם דלפנים משורת הדין יכול לעשות. ולדעת הרא"ש יש לישב כאשר חילק הגאון הרב חוות יאיר בתשובה סימן ר"ה ע"ש באורך ולא עמדתי בדבריו רק בהעברה בעלמא ומידי עוברי אמרתי דיש להרגיש על רוב בקיאות הרב הנזכר איך לא הביא נמי הא דידן גם מ"ש שם דר' יאודה בר אלעאי מרקיד אתלת ואמור רבנן קא מכסיף לן סבא. הוא אגב שטפיה דלעיל דף י"ז לא נאמר זה על ר' יהודה בר אלעאי אלא על רב שמואל בר יצחק וכן הוא בב"ר וירוש' דפאה וע"ז הגם דיש שינוי ע"ש ועמ"ש בעניותי לעיל בחגיגה על דף ה' ודוק במש"ל:

מנ"ל מתמר דכתיב היא מוצת. עמ"ש הגאון בספר כתובה והבאתיו בקונטריס זה לקמן במציעא דף נ"ט ועמ"ש אני הצעיר שם בס"ד:

שבאו לינשא. משל צדקה דאמרינן לקמן אשר יחסר לו זו אשה: משל עופות. שדמיהן יקרים והוא היה מעונג: בליטרא בשר. שהיה בשר ביוקר והיה צריך בשר בדמי ליטרא מעות: כפר קטן היה. ואין המותר נמכר: אמטולתיה. בשבילו והיינו רבותא ולעולם במשקל ליטרא בשר קאמר: ההוא דאתא. עני המבקש פרנסה: במה אתה סועד. מה אתה רגיל לאכול בסעודתך: בעתו. הכל לפי מה שהוא צריך כל יחיד ויחיד לפי לימודו: אמר רבא מאי דקמא. מה דבר זה שאירע לפני עתה שלא הייתי רגיל בכך שבאת זו לכאן ותרנגולת ויין ישן בידה: נענתי לך. דברתי יותר מדאי: אין לו. משלו: ואינו רוצה להתפרנס. משל צדקה: יש לו ואינו רוצה להתפרנס. משלו אלא משל צדקה ומסגף עצמו ברעב: שתזוח דעתו עליו. יגבה לבו לומר דעתם לחזור ולגבות הימני הואיל ותבעוני משכון אין זו אלא הלואה ויטול בלא בושת שיאמר אין לי משכון והם יאמרו טול בלא משכון: צינורא דדשא. חור שבמפתן וציר הדלת סובב בו: ההוא יומא. אותו היום שנתן העני לבו לדעת מי נותנם לו: כיון דחזא. העני: אנא שכיחנא בגו ביתא. ועניים מוצאין אותי לפיכך זכותי גדול: ומקרבא הנייתי. הנאתי מזומנת שאני מחלקת לחם ובשר ומלח אבל אתה נותן מעות לעניים והם טורחים וקונים סעודה: מאי כולי האי. למה להם לברוח ולכנס לתנור: היא מוצאת. והיא שלחה וגו' אע''פ שבאתה לישרף לא גילתה הדבר אלא אם כן יגלה הוא ואם לא יגלה נשרפת: עייפינהו. כפלינהו: סיאנקי. שם מקום: זוודאי קלילי. צידה קלה הכינותי לדרך רחוקה שאני יוצא לה: ומצלי עיניה. ומטה עיניו כלפי אחוריו לראות שלא יבא רמאי ויתירה שעושה עצמו עני והעניים באים ומתירים אותם:

וחכ''א יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו. הני חכמים הם ר''ש דלעיל וא''ת והא לית ליה לר' שמעון דברה תורה כלשון בני אדם במסכת ראש השנה (דף ח.) ועוד הא דדרשינן בפרק אלו מציאות (ב''מ דף לא:) הקם תקים השב תשיב אפי' מאה פעמים אטו כולהו דלא כר''ש ואומר ר''י דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אלא הכא דלא מסתבר ליה למדרש כרבנן דקרא משמע דבאין לו מיירי כדכתיב די מחסורו.: דכתיב היא מוצאת. רבינו חננאל גריס מוצת בלא אל''ף לשון ויצת אש בציון (איכה ד):

כתובות סז ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף סז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד