כתובות סח ע"א

בִּטְלֵי כֶסֶף אוֹ בִּטְלֵי זָהָב אָמַר הַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בּוֹאוּ וְנַחֲזִיק טוֹבָה לָרַמָּאִין שֶׁאִלְמָלֵא הֵן הָיִינוּ חוֹטְאִין בְּכׇל יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא
וְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא בַּר רַב מִדִּיפְתִּי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר כׇּל הַמַּעֲלִים עֵינָיו מִן הַצְּדָקָה כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כְּתִיב הָכָא הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל וְגוֹ' וּכְתִיב הָתָם יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מָה לְהַלָּן עֲבוֹדָה זָרָה אַף כָּאן עֲבוֹדָה זָרָה
תָּנוּ רַבָּנַן הַמְסַמֵּא אֶת עֵינוֹ וְהַמַּצְבֶּה אֶת בִּטְנוֹ וְהַמְקַפֵּחַ אֶת שׁוֹקוֹ אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיָּבֹא לִידֵי כָךְ הַמְקַבֵּל צְדָקָה וְאֵין צָרִיךְ לְכָךְ סוֹפוֹ אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיָּבֹא לִידֵי כָךְ
תְּנַן הָתָם אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִמְכּוֹר אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ וְלָא וְהָתַנְיָא הָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי זָהָב יִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי כֶסֶף בִּכְלֵי כֶסֶף יִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי נְחוֹשֶׁת
אָמַר רַב זְבִיד לָא קַשְׁיָא הָא בְּמִטָּה וְשׁוּלְחָן הָא בְּכוֹסוֹת וּקְעָרוֹת מַאי שְׁנָא כּוֹסוֹת וּקְעָרוֹת דְּלָא דְּאָמַר מְאִיסִי לִי מִטָּה וְשׁוּלְחָן נָמֵי אָמַר לָא מְקַבַּל עִילָּוַאי אָמַר רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בְּמַחֲרֵישָׁה דְכַסְפָּא
רַב פָּפָּא אָמַר לָא קַשְׁיָא כָּאן קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי גִיבּוּי כָּאן לְאַחַר שֶׁיָּבֹא לִידֵי גִיבּוּי
מַתְנִי' יְתוֹמָה שֶׁהִשִּׂיאַתָּה אִמָּהּ אוֹ אַחֶיהָ מִדַּעְתָּהּ וְכָתְבוּ לָהּ בְּמֵאָה אוֹ בַּחֲמִשִּׁים זוּז יְכוֹלָה הִיא מִשֶּׁתַּגְדִּיל לְהוֹצִיא מִיָּדָן מַה שֶּׁרָאוּי לְהִנָּתֵן לָהּ
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם הִשִּׂיא אֶת הַבַּת הָרִאשׁוֹנָה יִנָּתֵן לַשְּׁנִיָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁנָּתַן לָרִאשׁוֹנָה וַחֲכָמִים אוֹמְרִים פְּעָמִים שֶׁאָדָם עָנִי וְהֶעֱשִׁיר אוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים וְנוֹתְנִין לָהּ
גְּמָ' אָמַר שְׁמוּאֵל לְפַרְנָסָה שָׁמִין בָּאָב מֵתִיבִי הַבָּנוֹת נִיזּוֹנוֹת וּמִתְפַּרְנְסוֹת מִנִּכְסֵי אֲבִיהֶן כֵּיצַד אֵין אוֹמְרִים אִילּוּ אָבִיהָ קַיָּים כָּךְ וְכָךְ הָיָה נוֹתֵן לָהּ אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים וְנוֹתְנִין לַהּ מַאי לָאו פַּרְנָסַת הַבַּעַל אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לֹא בְּפַרְנָסַת עַצְמָהּ
הָא נִיזּוֹנוֹת וּמִתְפַּרְנְסוֹת קָתָנֵי מַאי לָאו אַחַת פַּרְנָסַת הַבַּעַל וְאַחַת פַּרְנָסַת עַצְמָהּ לָא אִידִי וְאִידִי בְּפַרְנָסַת עַצְמָהּ וְלָא קַשְׁיָא הָא בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה וְהָא בִּלְבוּשָׁא וְכִיסּוּיָא
תְּנַן וַחֲכָמִים אוֹמְרִים פְּעָמִים שֶׁאָדָם עָנִי וְהֶעֱשִׁיר אוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי אֶלָּא שָׁמִין הַנְּכָסִים וְנוֹתְנִין לָהּ מַאי עָנִי וּמַאי עָשִׁיר אִי נֵימָא עָנִי עָנִי בִּנְכָסִים עָשִׁיר עָשִׁיר בִּנְכָסִים מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר אֲפִילּוּ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי כִּדְמֵעִיקָּרָא יָהֲבִינַן לַהּ הָא לֵית לֵיהּ
אֶלָּא לָאו עָנִי עָנִי בְּדַעַת עָשִׁיר עָשִׁיר בְּדַעַת וְקָתָנֵי שָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים וְנוֹתְנִין לָהּ אַלְמָא לָא אָזְלִינַן בָּתַר אוּמְדָּנָא וּתְיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה דִּתְנַן רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם הִשִּׂיא בַּת הָרִאשׁוֹנָה יִנָּתֵן לַשְּׁנִיָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁנָּתַן לָרִאשׁוֹנָה
וְנֵימָא הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה אִי אָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה הֲוָה אָמֵינָא דַּוְקָא הִשִּׂיאָהּ דְּגַלִּי דַּעְתֵּיהּ אֲבָל לֹא הִשִּׂיאָהּ לָא קָא מַשְׁמַע לַן טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָזְלִינַן בָּתַר אוּמְדָּנָא לָא שְׁנָא הִשִּׂיאָהּ וְלָא שְׁנָא לֹא הִשִּׂיאָהּ
וְהַאי דְּקָתָנֵי הִשִּׂיאָהּ לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּרַבָּנַן דְּאַף עַל גַּב דְּהִשִּׂיאָהּ וְגַלִּי דַּעְתֵּיהּ לָא אָזְלִינַן בָּתַר אוּמְדָּנָא
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב חִסְדָּא דָּרְשִׁינַן מִשְּׁמָךְ הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה אֲמַר לֵיהּ יְהֵא רַעֲוָא כֹּל כִּי הָנֵי מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא תִּדְרְשׁוּ מִשְּׁמַאי
וּמִי אָמַר רָבָא הָכִי וְהָתַנְיָא רַבִּי אוֹמֵר בַּת הַנִּיזּוֹנֶת מִן הָאַחִין נוֹטֶלֶת עִישּׂוּר נְכָסִים וְאָמַר רָבָא הִלְכְתָא כְּרַבִּי לָא קַשְׁיָא הָא דַּאֲמֵידְנֵיהּ הָא דְּלָא אֲמֵידְנֵיהּ
הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מַעֲשֶׂה וְנָתַן לָהּ רַבִּי אֶחָד מִשְּׁנֵים עָשָׂר בַּנְּכָסִים קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ הָא דַּאֲמֵידְנֵיהּ הָא דְּלָא אֲמֵידְנֵיהּ שְׁמַע מִינַּהּ
גּוּפָא אָמַר רַבִּי בַּת הַנִּיזּוֹנֶת מִן הָאַחִין נוֹטֶלֶת עִישּׂוּר נְכָסִים אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי לִדְבָרֶיךָ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶשֶׂר בָּנוֹת וּבֵן אֵין לוֹ לַבֵּן בִּמְקוֹם בָּנוֹת כְּלוּם
אָמַר לָהֶן כָּךְ אֲנִי אוֹמֵר רִאשׁוֹנָה נוֹטֶלֶת עִישּׂוּר נְכָסִים שְׁנִיָּה בַּמֶּה שֶׁשִּׁיְּירָה וּשְׁלִישִׁית בַּמֶּה שֶׁשִּׁיְּירָה וְחוֹזְרוֹת וְחוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סח - א

בטלי כסף או בטלי זהב [שמעתי שהיו שואלים אותו - האם תרצה לסעוד במפות פשתן לבנות, או במפות משי צבועות].

אמר רבי חנינא: היינו דאמר רבי אלעזר - בואו ונחזיק טובה לרמאין, שאלמלא הן, היינו חוטאין בכל יום. שנאמר (דברים ט"ו) "וקרא עליך אל ה', והיה בך חטא". אבל עכשיו שיש רמאים, הם הגורמים לנו שלא ניתן צדקה לכל אחד ^[64].

ותני רבי חייא בר רב מדיפתי: רבי יהושע בן קרחה אומר - כל המעלים עיניו מן הצדקה, כאילו עובד עבודת כוכבים.

ומנלן זאת? - כתיב הכא (דברים ט"ו) גבי צדקה, "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל". וגומר.

וכתיב התם (דברים י"ג) גבי עבודה זרה - "יצאו אנשים בני בליעל".

מה להלן עבודת כוכבים, אף כאן עבודת כו כבים.

תנו רבנן: המסמא את עינו, והמצבה את בטנו, והמקפח את שוקו, ומרמה את הציבור כאילו יש בו מום כדי שיתנו לו צדקה, אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך.

המקבל צדקה ואין צריך לכך, סופו אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך ^[65].

תנן התם: מי שיש לו מאתיים זוז, לא יטול לקט שכחה ופאה. אך אם אין לו מאתיים זוז, אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו להשלים למאתיים, ^[66] אלא נוטל לקט שכחה ופאה.

ומקשינן: וכי לא כופין אותו למכור?!

והתניא: "היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף, בכלי כסף ישתמש בכלי נחושת". ומוכח שמחייבים אותו למכור את כליו להשלים למאתיים זוז? ומשנינן: אמר רב זביד, לא קשיא. הא דמחייבים אותו להשתמש בכלים פשוטים - במטה ושולחן. והא דאין כופין אותו למכור - בכוסות וקערות.

והוינן בה: מאי שנא כוסות וקערות, דלא מחייבים אותו למכור, משום דאמר "מאיסי לי", הרי מטה ושולחן נמי אמר לא מקבל עילואי?

אמר רבא בריה דרבה: רק במחרישה דכספא ^[67] מחייבים אותו למכור, כיון שדבר זה ודאי אינו מאוס. אך שאר כליו אין מחייבים אותו למכור.

רב פפא אמר: לא קשיא. כאן קודם שיבא לידי גיבוי. כאן לאחר שיבא לידי גיבוי. [כלומר, הא דתנן "אין מחייבים", מדובר כשבא לגבות לקט שכחה ופאה, ואין לו מאתיים זוז, אזי אין מחייבים אותו למכור כדי להשלים למאתיים.

והא דתנן "מחייבים" - מדובר במקרה שגבה לקט שכחה ופאה, ואחר כך נודע שהיו לו מאתיים זוז באותה שעה, ובאין בית דין לגבות ממנו מה שנטל שלא כדין, ואז אם אין לו מחייבים אותו למכור את כלי תשמישו. רש"י ^[68]].

מתניתין:

תקנו חכמים, שאם מת האב והניח אחריו בת שאינה נשואה, חייבים היורשים להשיאה, ולתת לה נדונייה מנכסי הירושה.

ומשנתנו באה ללמד, שאין היורשים יכולים לצאת ידי חובתם בנדוניה של חמישים זוז, אלא עליהם לפסוק לה נדוניה כפי הראוי לה.

יתומה קטנה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה ^[69], וכתבו לה כתובה במאה או בחמשים זוז [ומדובר כשסכום זה הוא פחות ממה שראוי לה], יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה ^[70]. אפילו אם כשהיתה קטנה התרצתה במה שכתבו לה ^[71].

וכיצד שמין מה שראוי לה?

רבי יהודה אומר: אם השיא אביה את הבת הראשונה לפני מותו, ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה.

וחכמים אומרים: פעמים שאדם עני והעשיר, או עשיר והעני, ולכן אין לשום לפי הבת הגדולה, אלא שמין את הנכסים ונותנין לה כפי שדרך האנשים שיש להם עושר כזה, לתת לבנותיהם ^[72].

גמרא:

אמר שמואל: לפרנסה [בת יתומה שבאה להנשא, ויש לדון מהו סכום הנדונייה המגיע לה מנכסי אביה] - שמין באב, אם היה קמצן או ותרן, ונותנים לה נדונייה לפי אותו אומד. ^[73] מיתיבי לשמואל מברייתא, ששנינו בה: הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן.

כיצד? - אין אומרים אילו אביה היה קיים, כך וכך היה נותן לה.

אלא, שמין את הנכסים, ונותנין לה. ^[74]

ומדייקת הגמרא: מאי לאו, האם אין הכונה במה שאמרה הברייתא "מתפרנסות", היא לנדוניה, הנקראת "פרנסת הבעל", ושנינו בברייתא ש"שמין את הנכסים", שנותנים לה לפי ערך הנכסים, ולא כדברי שמואל שנותנים לה לפי אומד הדעת של האב?

אמר רב נחמן בר יצחק: לא! הברייתא עוסקת בפרנסת עצמה [מזונותיה כשהיא אצל האחים].

ומקשינן: הא שתי לשונות נפרדות - "ניזונות" ו"מתפרנסות" - קתני בברייתא!

מאי לאו, האם לא שינה התנא, וכפל את לשונו, אלא להשמיענו - אחת פרנסת הבעל, ואחת פרנסת עצמה, בכולן "שמים את הנכסים", ולא את דעת האב!?

ומשנינן: לא! אידי ואידי, זו וזו [דהיינו, כפל הלשונות "ניזונות" ו"מתפרנסות"] מדובר בהן רק בפרנסת עצמה, ולא בנדוניה. ולא קשיא כפל הלשונות.

הא ["ניזונות", מדובר] באכילה ובשתיה.

והא ["ומתפרנסות", מדובר] בלבושא וכיסויא. והשיעור הוא כמבואר לעיל, סד ב, לגבי עני. ואילו בעשיר הוא לפי כבודו.

וממשיכה הגמרא לדון בדברי שמואל:

תנן במשנתנו: "וחכמים אומרים: פעמים שאדם עני והעשיר, או עשיר והעני. אלא שמין הנכסים ונותנין לה".

והוינן בה: מאי עני, ומאי עשיר?

אי נימא "עני" פירושו עני בנכסים, ו"עשיר" פירושו עשיר בנכסים.

ובזה סברו רבנן שאין שמין לה כפי שנתן לבת הראשונה, אלא "שמים את הנכסים", דהיינו, שמין את דעת האב, כשמואל, אם הוא קמצן או ותרן.

מכלל זה אתה למד, דתנא קמא [רב יהודה], שחלק עליהם, סבר, שאפילו היה עשיר, והעני, בכל זאת, כדמעיקרא יהבינן לה, כשעת עושרו.

והרי אי אפשר לפרש כך, דהא לית ליה! הרי אין לו, ואיך יתן מה שאין לו?!

אלא לאו, בהכרח, שכונת חכמים באומרם "עני" - עני בדעת [קמצן]. "עשיר" - עשיר בדעת [ותרן].

וקתני במשנתנו שאפילו הכי אין שמין בדעתו כפי שהיתה ידועה לנו, כי שמא השתנתה דעתו, אלא "שמין את הנכסים, ונותנין לה".

אלמא, לא אזלינן בתר אומדנא!

ותיובתא דשמואל, שאמר - "שמין באב"?

ומשנינן: הוא דאמר [שמואל סבר], כרבי יהודה.

דתנן במשנתינו - "רבי יהודה אומר, אם השיא בת הראשונה - ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה". אלמא הכל תלוי באומדן דעת האב, כמה הוא נותן לבנותיו.

ומקשינן: אם כן, נימא שמואל - "הלכה כרבי יהודה"! ומדוע אמר את דבריו בלשון חידוש, "לפרנסה - שמין באב"?

ומשנינן: אי אמר שמואל "הלכה כרבי יהודה", הוה אמינא דוקא כשהשיא את הראשונה, דגלי דעתיה כמה הוא נותן, אז הולכים לפי אומד דעת האב.

אבל אם לא השיאה, לא. אין שמין את דעתו, אלא נותנים לפי הנכסים.

קא משמע לן שמואל, דטעמא דרבי יהודה משום דאזלינן בתר אומדנא. לא שנא השיאה, ולא שנא לא השיאה.

והאי דקתני "השיאה" - להודיעך כחן דרבנן. דאף על גב דהשיאה לראשונה, וגלי דעתיה כמה הוא רוצה ליתן לנדוניית בתו, בכל זאת, בנישואי בתו השניה, שהיו לאחר שהוא מת - לא אזלינן בתר אומדנא.

אמר ליה רבא לרב חסדא: דרשינן משמך "הלכה כרבי יהודה".

אמר לו: יהא רעוא, כל כי הני מילי מעלייתא - תדרשו משמאי [יהי רצון, שאת כל הדברים הטובים, כמו דבר זה, תאמרו בשמי].

ומקשינן: מי אמר רבא הכי?!

והתניא: רבי אומר: בת הניזונת מן האחין נוטלת בנדוניתה עישור נכסים.

ואמר רבא, הלכתא כרבי!

אלמא לא סבר רבא כרבי יהודה, ששמין דעת האב?

ומשנינן: לא קשיא.

הא, זה שאמר רבא "הלכה כרבי יהודה", הוא בכגון דאמידניה [שהיכרנו את דעתו אם הוא קמצן או וותרן, לפי שגר בינינו], ואז יש לנו אפשרות לשום את דעתו, ולכן אמר רבא שנותנים לה לפי אומד הדעת של אביה.

הא, זה שאמר רבי שנותנים עישור נכסים - בדלא אמידניה, שאין לנו אפשרות לאמוד את דעתו, כיון שאינו גר בינינו.

הכי נמי מסתברא שבמקום שמכירים את האב אומדים בדעתו של האב.

דאמר רב אדא בר אהבה: מעשה ונתן לה רבי, אחד משנים עשר ^[75] בנכסים.

ולכאורה קשיין דברי רבי אהדדי?

אלא לאו, שמע מינה שיש לחלק את חילוקנו:

הא דאמידניה, שמכירים את האב - נותנים לפי אומד דעתו, הא דלא אמידניה, שאין אנו מכירים דעתו, נותנים לפי ערך הנכסים.

ומסקינן: אכן, שמע מינה.

ועתה דנה הגמרא בדינו של רבי:

גופא, אמר רבי: בת הניזונת מן האחין - נוטלת עישור נכסים לנדונייתה.

אמרו לו חכמים לרבי: לדבריך, מי שיש לו עשר בנות ובן - אין לו לבן במקום בנות כלום?!

אמר להן רבי: כך אני אומר: ראשונה [והניחה הגמרא, שכונתו של רבי היא לבת הנישאת ראשונה] נוטלת עישור נכסים. שניה נוטלת עישור במה ששיירה הראשונה. ושלישית במה ששיירה השניה.

ואולם, לאחר שנטלו כל אחת בשעת נישואיה את העישור ממה שהשאירה חבירתה, הרי הן חוזרות וחולקות ביניהן את הסכום הכללי שקיבלו כולן ביחד, בשוה. כך שכל אחת מקבלת "עישור נכסים" בשווה.

הערות

^[64] יש להקשות, הלא לעיל הובא מעשה במר עוקבא ששלח צדקה לעני, וכשהתברר שהעני מפונק, הכפיל מר עוקבא את סכום הצדקה, ושלח לו, ומדוע רבי חנינא לא הכפיל גם כן את סכום הצדקה? ויש לומר - שלא שייך פינוק באכילה על מפות משי, ובודאי שהיה עשיר רמאי. מה שאין כן במקרה לעיל שהיו מזלפים לפניו יין ישן, שמא היה עני מפונק, ולכן הכפיל מר עוקבא את סכום הצדקה כדי שיהיה לו די מחסורו. תוספות.

^[65] יש בענין זה קושיה מפורסמת, מה הוא עונש ה"מידה כנגד מידה" במי שמקבל צדקה ואינו צריך לה, שנענש בכך שהוא צריך להתפרנס מן הצדקה, והרי מקודם הוא קיבל צדקה, וגם עתה הוא מקבל צדקה! ? ושמענו בשם האדמו"ר מסאטמר זצ"ל, שתירץ בדרך צחות, שלצערנו כך היא דרכו של עולם, שכאשר יש למבקש הצדקה כסף, נותנים לו האנשים צדקה מרובה, אך כשהוא מאבד את כספו, ונעשה עני, נותנים לו רק צדקה מועטת. וראינו לנכון לסיים עניין זה בדברי הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (פרק י' הלכה ז- טז): שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו: א. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר "והחזקת בו גר ותושב, וחי עמך", כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך: ב. פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח שהרי זו מצוה לשמה כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה ולא יתן אדם לתוך קופה של צדקה אא"כ יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה כר' חנניה בן תרדיון: ג. פחות מזה שידע הנותן למי יתן ולא ידע העני ממי לקח כגון גדולי החכמים שהיו הולכין בסתר ומשליכין המעות בפתחי העניים וכזה ראוי לעשות ומעלה טובה היא אם אין הממונין בצדקה נוהגין כשורה: ד. פחות מזה שידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהן ומפשילין לאחוריהן ובאין העניים ונוטלין כדי שלא יהיה להן בושה: ה. פחות מזה שיתן לו בידו קודם שישאל: ו. פחות מזה שיתן לו אחר שישאל: ז. פחות מזה שיתן לו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות: ח. פחות מזה שיתן לו בעצב:

^[66] פסקו רבני צרפת - שמה שאמרו - "אין מחייבים אותו למכור כלי תשמישו" היינו מתי שכל כליו עשויים מכסף או מזהב, אך אם מקצת כליו עשויים כסף, ומקצת עשויים זהב, ודאי מחייבים אותו למכור את כלי הזהב, ולהשתמב בכלי הכסף, ולא יטול מן הצדקה. וראיה לדבר, מהמעשה שהובא לעיל באותו עני שהיה סועד במפות משי או פשתן, וקרא לו רבי חנינא "רמאי", ומוכח שהיה עליו למכור את כלי המשי שלו ולא להזדקק לצדקה.

^[67] יש שפירשו שמדובר במחרישה ממש, העשויה כסף, שהיה חורש בה בגנו. ויש אומרים - שהכונה לכף מיוחדת שהיו עושים כדי לגרד בה את הגב. ועיין שיטה מקובצת.

^[68] אך רבינו תם פירש - קודם שיבא לידי גיבוי, היינו כאשר אינו גובה מקופה של צדקה, אלא רק מדברי הפקר כגון לקט שכחה ופאה, אזי אין כופין אותו למכור. אך לאחר שבא לידי גיבוי, כלומר - שהתחיל לגבות מקופת הצדקה - כופין אותו למכור. תוספות.

^[69] אבל שלא מדעתה לא חלו הקידושין כלל. ואינה צריכה אפילו למאן.

^[70] רש"י פירש - "מה שראוי ליתן לה - עישור נכסים", ולפי זה, חלק תנא קמא על דברי רבי יהודה וחכמים המובאים בהמשך המשנה, וסבר שאין אומדים את דעת האב, ולעולם נותנים רק עישור נכסים. ומבאר הריב"ש - שרש"י הוכרח לבאר כך, כיון שסבר שהחידוש במשנה הוא שאין מחילתה מחילה, ואם היינו שמין בדעת האב הרי דבר זה אינו קצוב, ובדבר שאינו קצוב לא שייך מחילה. כמבואר ברמב"ם (פרק טו' מהלכות מכירה), ואם כן פשיטא שאין מחילתה מחילה. ולכן הוכרח רש"י לפרש בעישור נכסים שהוא דבר קצוב. אך דעת הריב"ש עצמו - שתנא קמא לא דיבר כלל כיצד שמין לה. ויסבור או כרבי יהודה או כרבנן.

^[71] רש"י. והקשו הראשונים - הרי במשנה מבואר שכל זמן שהיו נישואיה בזמן קטנות, יכולה לחזור ולתבוע כתובתה כפי המגיע לה, ואפילו אם נישאת ב"עונת הפעוטות" [- כלומר בזמן שכבר יש לה מעט דעת, אלא שעדיין אינה ממש גדולה], והרי הדין ש"פעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר" והוא הדין, שיכולים למחול. ואם כן, מדוע אם נישאת בעונת הפעוטות, והתרצתה במה שכתבו לה, יכולה לחזור ולתבוע? וכתב רבינו ברוך, שמדובר כשלא מחלה בפירוש, אלא רק שתקה בשעה שהישיאוה. ולכן יכולה לחזור ולתבוע. אך אם מחלה בפירוש כשהגיעה לעונת הפעוטות, שוב אינה יכולה לתבוע.

^[72] כך פשטות דעת רבנן. אך יש שפרשו שלשיטתם נותנים לה עישור נכסים. ועיין שיטמ"ק.

^[73] בפשטות שמין את דעת האב בין לגרוע מעישור נכסים ובין להוסיף. וכן דעת רש"י הראב"ד והרמב"ן. אך רבינו חננאל כתב, שמה ששמים בדעת האב היינו רק לגרוע מעישור נכסים, אך לעולם לא נותנים לה יותר מעישור נכסים, גם אם היה אביה ותרן גדול. ודעת התוספות רי"ד - שלעולם אין מוסיפין לבת על חלק אחד מן הבנים, כדי שלא תיעקר נחלה דאורייתא. ועיין עוד בשיטה מקובצת שדן בזה.

^[74] וכתבו התוספות, ששומה זו נחלקת לשתיים: לענין מזונות, שמים את הנכסים אם עני הוא או עשיר, ונותנים לה לפי הכבוד המגיע לה. ולענין פרנסת הבעל - שמין את הנכסים ונותנים לה עישור נכסים. והתקשו התוספות, שדבר דחוק הוא להעמיד את הברייתא בשני סוגי שומות? אמנם לדעת הראשונים שהובאה לעיל במשנה, גבי פרנסת הבעל, ש"שמין את הנכסים ונותנים לה" פירושו שרואים כמה אדם שיש לו כל כך נכסים היה נותן לבנו. אם כן שתי השומות הן בענין אחד. שיטמ"ק.

^[75] יש מהראשונים שדייקו מכאן, שאם אם שמין את דעת האב, לעולם אין מוסיפין על עישור נכסים. ואין האומדנא מועילה אלא לפחות מעישור נכסים. ועיין שיטמ"ק.

בטלי כסף או בטלי זהב [במפות לבנות או במפות צבועות]? הרי שאינו נזקק לצדקה! אמר ר' חנינא: היינו [זהו] שאמר ר' אלעזר: בואו ונחזיק טובה לרמאין שמבקשים צדקה בלי להיות זקוקים לכך, שאלמלא הן שנותנים לנו איזשהו צידוק, היינו חוטאין בכל יום שאין אנחנו נותנים לעניים כל צורכם. ומנין שזה חטא — שנאמר: "ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (דברים טו, ט).

ותני [ושנה] ר' חייא בר רב מדיפתי, ר' יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה ואיננו נותן — כאילו עובד עבודה זרה. ומנין? — כתיב הכא [נאמר כאן] בענין צדקה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו'" (דברים טו, ט), וכתיב התם [ונאמר שם] בעבודה זרה: "יצאו אנשים בני בליעל" (דברים יג, יד), מה להלן "בני בליעל" הוא עבודה זרה, אף כאן משמעו עבודה זרה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: המסמא את עינו (עושה עצמו כאילו הוא עיוור) והמצבה (והמנפח) את בטנו כאילו הוא חולה, והמקפח את שוקו כאילו היתה מכווצת, כדי ליהנות מן הצדקה — אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך באמת, כלומר, שכך יקרה לו. ובכלל, המקבל צדקה ואין צריך לכך — סופו אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך, שיהא זקוק באמת לצדקה.

א תנן התם [שנינו במשנה שם]: איזהו עני שמותר לו לקבל צדקה — כל שיש לו פחות ממאתיים זוז. אבל אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו להשלים לסכום זה, אלא מחשבים רק את סכום הכסף שיש לו. ושואלים: ולא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: היה קודם לכן משתמש בכלי זהב — ישתמש בכלי כסף, היה משתמש בכלי כסף — ישתמש בכלי נחושת, משמע שמחייבים אותו למכור לפחות מקצת כלי תשמישו!

אמר רב זביד לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שאמרנו שצריך למכור את כליו היקרים ולקנות כלים זולים זולים יותר — הרי זה במטה ושולחן, הא [זה] שאמרנו שאין מחייבים אותו למכור — הרי זה בכוסות וקערות. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] כוסות וקערות שלא חייב למכור — משום דאמר: מאיסי לי [שאומר: מאוסים הם עלי] הכלים הזולים, ואיני יכול לאכול בהם. אם כן מטה ושולחן נמי [גם כן] אמר [הריהו אומר]: לא מקבל עילואי [איני יכול לסבול אותם], שהם גורמים לי אי נוחיות. אמר רבא בריה [בנו] של רבה: מדובר פה בצעצוע, כגון מחרישה דכספא [מחרישה של כסף] שעל שולחנו, שחפצים כאלה צריך למכור, אבל חפצים שהם עיקר צרכיו — אין מחייבים אותו למוכרם.

רב פפא אמר: לא קשיא [אין זה קשה], שאפשר לפרש: כאן שאמרנו שאינו צריך למכור את כלי תשמישו — הרי זה קודם שיבא לידי גיבוי (לפני גבייה), שאם בשעה שנוטל מן הצדקה אין לו מאתים זוז, אף שאם ימכור את כליו יהיו לו מאתים זוז, מכל מקום אין בית דין מחייבים אותו למכור את כליו, ונוטל כדין מן הצדקה. ואילו כאן שאמרנו שצריך למכור את כלי תשמישו — הרי זה לאחר שיבא לידי גיבוי, שאם בשעה שנטל מן הצדקה היו לו מאתים זוז ונטל מן הצדקה שלא כדין, באופן כזה בית הדין גובה ממנו בחזרה את מה שנטל, ואם אין לו ממה לשלם, הריהו מוכר את כלי תשמישו ומשתמש בזולים יותר.

ב משנה יתומה שהשיאתה אמה או אחיה כשהיתה קטנה, אפילו מדעתה (מרצונה), וכתבו לה נדוניה במאה או בחמשים זוז — יכולה היא משתגדיל (כאשר היא גדלה) להוציא מידן מידי היורשים את הנדוניה מה שראוי להנתן לה, שהוא עשירית מהנכסים, ומה שהסכימה לפחות מההקצבה הרגילה בעודה קטנה אינו נחשב.

ר' יהודה אומר: זה הכלל הוא אם השיא האב בחייו את הבת הראשונה ומת ונתן לה מנכסיו — ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה, בין אם נתן לראשונה עשירית מנכסיו, בין יותר, או פחות. וחכמים אומרים: אין לדבר זה קיצבה פשוטה, כי פעמים שאדם היה באותה שעה עני ואחר כך העשיר, או שהיה עשיר והעני, ואי אפשר לתת קיצבה לפי מה שנתן לבת הראשונה, אלא שמין (מעריכים) את הנכסים כפי שוויים בשעה שנישאת השניה ונותנין לה חלק מסויים מהם.

ג גמרא אמר שמואל: לפרנסה, כלומר, לענין הזה של נדוניה של הבת היתומה — שמין באב, שמעריכים לפי מעמדו של האב, ולפי מה שהיתה דרכו לתת. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן. ופרטי הדברים כיצד? — אין אומרים אילו היה אביה קיים, כך וכך היה נותן לה, לפי מעמדו ומנהגו, אלא שמין (מעריכים) את הנכסים, ונותנין לה חלק מסויים. משמע שאין שמין את האב. מאי לאו [האם לא] הכוונה "מתפרנסות" — לפרנסת הבעל, כלומר, לענין נדוניה לנישואין. ודוחים: אמר רב נחמן בר יצחק: לא, הכוונה היא בפרנסת עצמה כלומר, מה שמפרנסים אותה ממש במזונות, שבזה נותנים לה קיצבה, בלא קשר לדרכו של האב.

ומקשים: הא [הרי] ניזונות ומתפרנסות קתני [שנה], מאי לאו [האם לא] הכוונה בכפילות זו היא: אחת ("מתפרנסות") — לפרנסת הבעל, ואחת ("ניזונות") — מפרנסת עצמה?! ודוחים: לא, אידי ואידי [זה וזה] ניזונות ומתפרנסות הכוונה היא בפרנסת עצמה, כלומר, לצרכים שלה, ולא קשיא [ואינו קשה] מכפילות הלשון, כי הא [זו] ("ניזונות") — הרי זה באכילה ובשתיה, והא [וזה] ("מתפרנסות") — הרי זה בלבושא וכיסויא [בלבוש ושאר כיסויים].

תנן [שנינו במשנה]: וחכמים אומרים: פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני, אלא שמין הנכסים ונותנין לה. ונברר: מאי [מה פירוש] "עני" שם, ומאי [ומה פירוש] "עשיר"? אי נימא [אם נאמר כפשוטו] "עני" כוונתו עני ממש בנכסים, "עשיר" כוונתו עשיר בנכסים, האם מכלל הדברים תאמר שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] שאפילו כשהיה עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן [כמו שנתן מתחילה אנו נותנים] לה, לבת השניה — הא לית ליה [הרי אין לו], ואיך אפשר לקחת מנכסיו סכום שווה?

אלא לאו [האם לא] הכוונה היא "עני" — עני בדעת, "עשיר" — עשיר בדעת, כלומר, פעמים שאדם היה באופיו בגדר של עני ומקמץ ופעמים הוא בגדר של עשיר ונוהג ברחבות, ואם כן אף על פי שהוא משתנה בדעתו וקתני [ושנה] בכל זאת שמין את הנכסים ונותנין לה, אלמא לא אזלינן בתר אומדנא [משמע שאין אנו הולכים אחר אומדן דעתו של האב] אלא נותנים סכום קצוב, ותיובתא [והרי זו קושיה חמורה] על דעת שמואל! ומשיבים: שמואל, הוא שאמר כשיטת ר' יהודה. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' יהודה אומר: אם השיא בת הראשונה — ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה.

ושואלים: אם כך, ונימא [ושיאמר] שמואל במפורש: הלכה כר' יהודה! ומשיבים: אי אמר [אילו היה אומר] הלכה כר' יהודה, הוה אמינא [הייתי אומר] כי זהו דוקא כאשר השיאה בפועל את הבת הראשונה, דגלי דעתיה [שגילה דעתו] כמה הוא נותן בפועל אבל אם לא השיאה — לא! שמא היה משנה את דעתו, על כן קא משמע לן טעמא [השמיע לנו שהטעם] של ר' יהודה דאזלינן בתר אומדנא [שהולכים אנחנו אחר אומדן, הערכת דעתו], לא שנא [אינו שונה] כשהשיאה ולא שנא [ואינו שונה] כשלא השיאה עדיין,

והאי דקתני [וזה ששנה] "השיאה" — הרי זה להודיעך כחן דרבנן [של חכמים] עד כמה הם מפליגים בדעתם דאף על גב [שאף על פי] שהשיאה וגלי דעתיה [וגילה דעתו] כמה הוא רוצה לתת לבתו, לא אזלינן בתר אומדנא [אין אנחנו הולכים אחר ההערכה].

אמר ליה [לו] רבא לרב חסדא: דרשינן משמך [דורשים אנו בשמך] כי הלכה כר' יהודה בענין זה. אמר ליה [לו]: יהא רעוא [יהי רצון] שכל כי הני מילי מעלייתא תדרשו משמאי [דברים טובים כאלה תדרשו בשמי], כלומר, אף הוא הסכים לדעה זו.

ושואלים: ומי [והאם] אמר רבא הכי [כך], שהלכה כר' יהודה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: רבי אומר: בת שמת אביה והיא ניזונת מן האחין, כלומר, מן הירושה — נוטלת בנדוניה עישור (עשירית) נכסים שזה הסכום הקצוב. ואמר רבא: הלכתא [הלכה] כרבי ובניגוד לדברי ר' יהודה שעושים זאת לפי אומדן דעתו! משיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] — דאמידניה [שאמדנו אותו] ואנו יכולים להעריך כמה היתה כוונתו לתת, אנו הולכים לפי האומדן, וכר' יהודה. הא [וזה] — שלא אמידניה [אמדנו אותו], אזי נותנים סתם עישור נכסים.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, שאמר רב אדא בר אהבה: מעשה ונתן לה רבי אחד משנים עשר בנכסים לנדוניה! לכאורה קשיין אהדדי [קשים הם זה על זה] שהרי בברייתא אמרו שהוא אומר עישור נכסים, אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי הא [זה] — דאמידניה [שאמדנו אותו] ולפי האומדן נותנים, ובמקרה ההוא אמדו אותו שרצה לתת אחד משנים עשר מנכסיו, הא [זה] — שלא אמידניה [אמדנו אותו] קבע רבי שיעור עישור נכסים. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ד גופא [לגופה] של אותה הלכה שאמר רבי: בת הניזונת מן האחין נוטלת עישור נכסים. אמרו לו לרבי: לדבריך, מי שיש לו עשר בנות ובן, אם כן כיון שיתנו לכל בת עישור נכסים אין לו לבן במקום בנות כלום, ואתה מפקיע את ירושתו שהיא מן התורה!

אמר להן, כך אני אומר: זו שבאה ראשונה להינשא נוטלת עישור נכסים, שניה — נוטלת עשירית במה ששיירה הראשונה, כלומר, לא עישור נכסים מן הסכום הראשון, אלא עישור נכסים ממה שנותר אחר שנטלה הראשונה, ושלישית — עשירית במה ששיירה השניה. אלא שלאחר שנטלה כל אחת את חלקה לפי ערך הנכסים בשעה שנישאה, חוזרות כולן ומביאות את שנטלו בחלקן וחולקות את הכל מחדש לפי מספר הבנות בשוה, כדי שלא ייצא שהראשונה מקבלת הרבה יותר. נמצא שלפי מספר הבנות נותנים עישור אחר עישור של הנכסים הנותרים, ואחר כך מחלקים שכל בת תקבל סכום שווה של נדוניה. ואם כן, לעולם ישאר דבר מה עבור הבן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Silver, i.e., white, tablecloths [telei] or gold, i.e., colored, tablecloths? Clearly, then, they are not entitled to charity. Rabbi Ḥanina said: This is what Rabbi Elazar said: Come and let us appreciate the swindlers who ask for charity that they do not need, because were it not for them, who command our attention and receive our charity, we would be sinning every day in failing to properly support the truly poor, as it is stated: “Beware that there be not a base thought in your heart, saying: The seventh year, the year of release, is at hand; and your eye be evil against your needy brother, and you will not give him; and he cry to the Lord against you, and it be sin in you” (Deuteronomy 15:9). Because the swindlers take our money in the name of charity, we have an excuse of sorts for failing to fully meet the needs of the truly poor.

And Rabbi Ḥiyya bar Rav of Difti taught: Rabbi Yehoshua ben Korḥa says: With regard to anyone who averts his eyes from the obligation to give charity, it is as if he engages in idol worship. It is written here concerning charity: “Beware that there be not a base [beliya’al] thought in your heart…and you will not give him” (Deuteronomy 15:9), and it is written there concerning idolatry: “Certain base [beliya’al] fellows have gone out” (Deuteronomy 13:14). Just as there, in the latter verse, the word “base [beliya’al]” is referring to idol worship, so too here, this expression indicates a sin on the scale of idol worship.

The Gemara cites a baraita relating to swindlers who collect charity. The Sages taught: One who falsely blinds his eye, and one who bloats his stomach as if he were sick, and one who falsely crushes [mekape’aḥ] his leg, in order to benefit dishonestly from charity, will not depart from the world before he comes to this same plight, and he will truly suffer from the ailment that he feigned. More generally, one who receives charity and does not need it, his end will be that he will not depart from the world before he comes to this state of actually needing charity.

§ We learned in a mishna elsewhere (Pe’a 8:8): Who is entitled to receive charity? Whoever has less than two hundred dinars. However, the administrators of the charities do not require him to sell his house and his accessories to reach the threshold of two hundred dinars. For the purposes of charity, his wealth is calculated based on cash alone. The Gemara asks: And do we not insist that he sell property? But isn’t it taught in a baraita: If he was accustomed to use gold wares, he should now use silver wares. If he was accustomed to use silver wares, he should now use copper wares. This indicates that he is required to sell at least some of his possessions.

Rav Zevid said: This is not difficult. This source, which requires him to sell wares and lower his standard of living, speaks of a bed and a table, and that source, which does not require him to sell his accessories, speaks of his cups and plates. The Gemara asks: What is different about cups and plates, that he is not required to sell them? It is because he says: The cheaper ones are disgusting to me, and I cannot eat with them. The Gemara asks further: If so, with regard to a bed and a table he may also say: I do not accept these lesser wares upon myself, as they are uncomfortable for me. What is the difference between the furnishings and the dishes? Rava, son of Rabba, said: There is no difference; he need not sell furnishings either. The baraita requiring him to sell his property speaks of a silver comb on his table or another comparable novelty or decorative item. Such articles must be sold, but necessities, even luxurious or high quality ones, need not be sold.

The Gemara offers an alternative resolution to the contradiction concerning the requirement to sell property. Rav Pappa said: This is not difficult. Here, the source that does not require him to sell property describes circumstances before he comes to the point of collecting charity. There, the source that requires him to sell property addresses a case that may arise after he comes to the point of collecting charity. If he has more than two hundred dinars and nevertheless collects charity, the court will reclaim from him the charity he has collected. In the event that he does not have enough cash to pay, he is required to sell his property of any type and downgrade to lesser items.

MISHNA: With regard to a minor orphan girl whose mother or brothers married her off, even with her consent to a small dowry, she retains her rights to a proper dowry. And thus, if they wrote for her a dowry of one hundred or of fifty dinars, she may, upon reaching majority, exact from her mother, or brothers, or their respective estates the sum of money that is fit to be given to her as a dowry, which is one-tenth of the family’s estate. Even if she agreed to forgo part of this sum as a minor, she may collect it as an adult.

Rabbi Yehuda says: If the father married off the first daughter before he died, a dowry should be given to the second daughter in the same manner that he gave one to the first daughter. And the Rabbis say: There is no ready standard, since sometimes a person is poor and then becomes wealthy, or a person is wealthy and then becomes poor, so a family’s allowance for dowries is subject to change. Rather, the court appraises the property and gives her the appropriate sum.

GEMARA: Shmuel said: With respect to her support in the form of the dowry, the court evaluates what she should be given based on the circumstances of the father and gives her the amount that he would have given. The Gemara raises an objection: We have learned: The daughters are sustained and supported from the property of their father. How so? We do not speculate on the basis of his social standing and his previous experience and say: If her father were still alive, he would give her such and such amount. Rather, the court appraises the total worth of the property and gives her a portion of it, without a subjective estimate based on the father. The Gemara analyzes this baraita: What, is it not that the word support is referring to support for the husband, which is the dowry? The Gemara responds: Rav Naḥman bar Yitzḥak said: No, it is referring to her own support and the food she receives. That allowance is calculated without considering the father’s practices, but the question of the dowry is still unresolved.

The Gemara asks: But the cited source teaches: They are sustained and supported, which indicates two separate allowances. What, is it not that one term is referring to support for the husband in the form of the dowry and one term is referring to her own support? The Gemara answers: No, this one and that one both refer to her own support for her personal needs. And the use of two terms is not difficult, because this term, sustained, is referring to allowance for eating and drinking, and that term, supported, is referring to clothing and other covering.

We learned in the mishna: And the Rabbis say: Sometimes a person is poor and becomes wealthy, or a person is wealthy and becomes poor, and a family’s allowance for dowries is subject to change. Rather, the court appraises the property and gives her the appropriate sum. The Gemara analyzes this opinion: What is meant by the term poor, and what is meant by the term wealthy? If we say that poor is referring to one who is poor in property, and wealthy is referring to one who is wealthy in property, if so, by inference it seems that the first tanna holds that even if the father was wealthy and then became poor, we give the second daughter a dowry that is like the dowry that he provided originally to the first daughter. But how could we assign such a sum when he does not have enough in the estate?

Rather, is it not that poor means poor in mindset, i.e., he spends his money thriftily as though he were poor, and that wealthy means wealthy in mindset, i.e., he spends money liberally as though he were wealthy? And nevertheless the mishna teaches that even if the father changes his approach to spending, the court appraises the property and gives the dowry to her. Apparently, then, we do not follow the assessment of the father’s intentions but rather give a fixed sum, and this is a conclusive refutation of the opinion of Shmuel. The Gemara dismisses the refutation: Shmuel has said his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as we learned in the mishna: Rabbi Yehuda says: If the father married off the first daughter, a dowry should be given to the second in the same manner that he gave to the first. According to this opinion, the court does assess the father’s tendencies in determining the dowry for the second daughter.

The Gemara asks: And let Shmuel say explicitly that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Why did he not do so? The Gemara responds: If he had said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, I would have said that this is specifically when he marries off the first daughter, as he revealed his mind concerning the proper sum of a dowry, but if he did not marry her off before he died, then the court does not assess his disposition to determine the proper amount. Since, however, Shmuel did not merely say that he accepts the opinion of Rabbi Yehuda, he teaches us that the reason behind Rabbi Yehuda’s opinion is that we follow the assessment of what the father would have done. It is no different if he married a daughter off, and it is no different if he did not marry one off.

And that which the mishna teaches in Rabbi Yehuda’s opinion: He married off the first daughter, this is to convey to you the far-reaching nature of the dissenting opinion of the Rabbis, who hold that although the father married the first daughter off and revealed his mind with respect to dowries, we still do not follow an assessment of how much the father would have given to the second daughter.

Rava said to Rav Ḥisda: We teach in your name that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda in this matter. He said to him: May it be God’s will that you will teach in my name all proper statements such as this. Rav Ḥisda agreed with the quote attributed to him.

The Gemara asks: And did Rava actually say this, that the halakha follows Rabbi Yehuda? But isn’t it taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says: With regard to an orphan daughter who is sustained from the inheritance held by her brothers, she takes one-tenth of the estate for her dowry. And Rava said with regard to that baraita: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. Evidently, Rava rejects Rabbi Yehuda’s opinion concerning approximating the father’s intent. The Gemara answers: This is not difficult. In this instance, Rava adopts Rabbi Yehuda’s opinion because we assessed the father and understood his mindset. In that instance, Rava rules that she should be given one-tenth because we did not assess the father and his mindset could not be determined.

The Gemara notes: So too, it is reasonable, as Rav Adda bar Ahava said: There was an incident, and Rabbi Yehuda HaNasi gave an orphan one-twelfth of her late father’s property for her dowry. Ostensibly, these amoraic statements are difficult, as they contradict each other. Which portion of the estate did Rabbi Yehuda HaNasi determine should be given for a dowry, one-tenth or one-twelfth? Rather, isn’t it correct to conclude from the discrepancy that the respective circumstances were different? In this ruling, in which Rabbi Yehuda HaNasi gave one-twelfth, it was because we assessed the father, and we knew that to be his intention. In that ruling, he ruled that she should receive the standard one-tenth because we didn’t assess the father and could not determine his intentions. The Gemara accepts the proof: Conclude from this that the matter does depend on the ability to properly assess the father’s intent.

§ The Gemara returns to discuss the matter itself. Rabbi Yehuda HaNasi said: With regard to an orphan daughter who is sustained from the inheritance held by her brothers, she takes one-tenth of the estate for her dowry. They said to Rabbi Yehuda HaNasi: According to your opinion, in the case of one who has ten daughters and a son, the son does not have anything where there are daughters, as each daughter receives one-tenth of the estate. What becomes of the son’s biblically mandated inheritance?

Rabbi Yehuda HaNasi said to them: This is what I say: The first daughter to marry takes one-tenth of the estate; the second takes one-tenth of what the first left, rather than one-tenth of the original estate; and the third takes one-tenth of what the second left; and then they later redistribute the portions equally, so that each daughter receives the same amount. In this way, the son retains a portion of the inheritance.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני': יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה במנה או במאתים יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה. ואף על פי שלפרנסת הבעל זכו לה חכמים וזו כבר נשאת, מכל מקום היא זכתה בנכסים בכדי מה שראוי לינתן לה ואינן יכולין להפקיע זכותה. וליכא למימר הכא הא איכא ריוח ביתא, כדאמרינן בגמרא (לקמן כתובות סט, א) גבי שתי בנות ובן וקדמה הראשונה עשור נכסי ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן, דהא אסיקנא התם דריוח ביתא מהנהו נכסי קאמר, וזו כמי שאין לה ריוח ביתא מהנהו נכסים, כיון דלא יהבו לה דחזי ליה מינייהו. וגרסינן בתוספתא (פ"ו ה"ז) אף על פי שכתב לה הבעל דין ודברים אין לי עמה, יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להינתן לה.

אמר שמואל, לפרנסה שמין באב. ואסיקנא בין השיא דגלי דעתיה בין לא השיא, לעולם שמין דעתו ונותנין לה. וקיימא לן כשמואל דקאי כר' יהודה, וכדאמרינן אמר ליה רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר' יהודה אמר ליה יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי. וכתב ר"ח דלא אזלינן בתר אומדנא אלא לפחות מן העישור, וכמעשה דרבי דנתן לה אחד מי"ב בנכסים, ולא אשכחן בהדיא מאן דאמר יתר מן העישור, ובפרק נערה שנתפתתה (כתובות נב, ב) אמרינן מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו, ועד כמה, אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עישור נכסי, ואין לנו רשות שלא בראיה ברורה להוציא מן היתומים יתר מן העישור, ורבותינו בעלי התוספות ז"ל (לעיל כתובות נ, ב, תוס' ד"ה ומאי) הביאו ראיה לסברא זו, מדאמרינן בגיטין ריש פרק הנזקין (גיטין נא, א), והא פרנסה דמיקץ קיצא, ואם איתא דשמין באב בין לפחות בין להוסיף על העישור הא לא קיצא כלל, אבל למאי דאמרינן דלהוסיף לא אזלינן בתר אומדנא, קרינן ליה קייצא משום דטפי מעישור לא הויא, והראב"ד ז"ל הקשה עליו, מדקתני ר' יהודה אומר אם השיא בת ראשונה ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה, ואם לפחתה מעישור קאמר הוה ליה למתני אם השיא ראשונה לא ינתן לשנייה אלא כדרך שנתן לראשונה, אלא שמע מינה דבין לפחות בין להוסיף קאמר.
ועוד יש להביא מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (לעיל כתובות נ, ב), רב זן מחטי דעלייה, ואמרינן פרנסה הואי ומאי עלייה מעלוייא דאב, וכדשמואל דאמר שמואל לפרנסה שמין באב, אלמא אפילו לעלוייא אמרה ולא לגריעותא. ועוד מדאמרי ליה חכמים לר' יהודה פעמים שאדם עשיר והעני או עני והעשיר אלמא ר' יהודה בין לפחות בין להוסיף אמרה, ורש"י ז"ל כן כתב, דאפילו להוסיף הולכין אפילו אחרי אומדנותו דאב. ואף על פי שהראיות שכתבנו יש לדון בהם, מכל מקום פשוטן של דברים כך הוא. ומה שהביא ר"ח ז"ל ראיה מדאביי ורבא דאמרי עד עישור נכסי, אינה ראיה דחכמים לא הזקיקוהו לבוא לימלך וכן סתם בני אדם אלא עד העישור, אבל מי שדעתו רחבה ורוצה ליתן לבתו יתר מן העישור יתן, ואם גלה דעתו בין במעשה, כגון שהשיא את הראשונה, בין שהכרנו בו שהוא עשיר בדעת נותנים לה כפי שאמדנוהו שבדעתו לפסוק ולתת לה. ומעשה דר' שפחת לה מן העישור במי שהיה דעתו קצרה.
והא דקי' לה קצובה בפרק הניזקין (גיטין נא, א) היינו משום דאי לית לן כדשמואל דאמר שמין באב הא ודאי מיקץ קיצא, ואפילו למאן דאית ליה כשמואל כיון דסתם בני אדם דלא קמינן אאומדנותא יהבינן לה עישור נכסי, קרינן לה קצובה. ואם עמדה בדין ואמידניה לאב הא מייקץ קייצא בכל מה דאמידיניה. והלכך היכא דאמידנא לאב אזלינן בתר אומדנא ואפילו להוסיף על העישור, אבל היכא דלא אמידניה יהבינן לה עישור לעולם כרבי דאמר בת הנזונת מן האחים נוטלת עישור נכסים, ואין שמין לעולם את הנכסים לומר כמה אדם נותן לבתו מנכסים כאלו, אלא או באומדנותיה דאב או עישור נכסים כרבי, וכדפסק רבא הלכתא כרבי היכא דלא אמידניה, והיכא דאמידניה יהבינן לה כפום מאי דאמרינן בין ממקרקעי בין ממטלטלי, ולא אמרינן כמה יתן לה אביה אם לא היו לו אלא קרקעות אלו, שאין עשירות דעתו של אב לפי קרקעותיו אלא לפי נכסיו.
ותדע לך, מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (שם) רב זן מחטי דעלייה ואמרינן פרנסה הואי ומאי עלייה מעלוייה דאב וכדשמואל, אלמא למאן דאמר שמין באב אפילו ממטלטלי יהבינן לה.ואמרינן נמי התם דשמואל זן ממטלטלי ושמואל לטעמיה דאמר לפרנסה שמין באב, אבל היכא דלא אמידניה אלא יהבינן לה עישור נכסי לא יהבינן לה אלא ממקרקעי ולא ממטלטלי, וכדפסק רבא לקמן הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה.
והא דלא כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות ההיא דזן מחטי דעלייה, משום שדרכו לקצר ודי לו במה שכתב להא דשמואל דאמר לפרנסה שמין באב, והרב בעל ההלכות ורב אחא ז"ל (עי' שאילתות סי' כא) שכתבו לפרנסה שמין באב, והני מילי ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה. לא נראו דבריהם דכיון דלא אשכחן לרבא דפליג בהדיא בההיא דשמואל ואיכא לאשווינהו בסברא תריצא, לא מפלגינן להו, וכן דעת רש"י ז"ל ודעת הראב"ד ז"ל והרמב"ן נ"ר.

בטלי כסף או בטלי זהב. פירש"י ז"ל מפות לבנות ככסף או מפות ירקות של כעין של משי כעין זהב והא דלא עייפינהו ניהליה כדיעבד לעיל משום דהא ודאי מנפקותא יתירא הוא ואי לאו דאית ליה מדלי' נכסי טובא לית ליה למעבד הכי. היא מוצאת פירש ר"ח ז"ל שהוא חסר א' והוא מלשון ויצת אש בציון ולא מצינו כן בכל הספרים אלא לשון יציאה הוא וכפירוש רש"י ז"ל ואע"ג דההיא במלבין פני חבירו משא"כ בזו של מר עוקבא מ"מ למדנו ממנו כי הלבין פנים הוא דבר קשה מאוד:

במחרישא של כספא. פירוש בנגר של כספא דהא ודאי א"צ לעשות מחרישה ממש של כסף ופשיטא דמכריחין אותו למכור וכן פי' ר"ת ז"ל:

כאן קודם שיבא לידי גיבוי ב"ד פרש"י ז"ל כי כשלקט לקט שכחה ופאה (להוי) [לא היה] לו מאתיים זוז אין לנו לחייבו למכור כלים לתשלים לו מאתיים זוז והא דתנן מחייבים אותו כשהביא עצמו לידי גבוי כגון שהיו לו מאתיים זוז ונטל לקט שכחה ופיאה ונודע שעשיר היה כי ב"ד באים וגובים ממנו מה שנטל ואין לו מה לשלם מוכרין לו תשמישים היקרים ומשתמש הוא בפחותים ואין לשון התלמוד מתיישב לפ"ז ור"ת ז"ל פירש קודם שיבא לידי גבוי שאינו נוטל מקופה של צדקה וכן פירש הראב"ד ז"ל ואחרים פירשו כאן בכלים שהיו לו קודם גבוי אין מחייבין למכרן דדלמא לא מקבלי עלי' כלים פחותים וכאן בכלים חשובים שלקח לאחר שבא לידי גבוי דבהנהו מחייבין אותו למכרן וגם לזה הפי' אין הלשון מתיישב יפה ופר"ת עיקר וכן פי' הראב"ד:

מתני' יתומה שהשיאתה אמה כו' אלא שמין את הנכסים ונותנים באלו וכן מפורש בתוס' ובודאי דלרבי יהודא כל היכא דליכא אומדנא דאב אזיל בתר אומדנא שומת נכסים כדרבנן וכן מוכח בתוס' דגרסי התם כיצד הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן אין אומרים אלו היה אביהן קיים כך וכך היו נוטלין אלא רואים שכנגדן כיצד נזונות ומתפרנסת ונותנין להם רבי אומר כל אחת ואחת נוטלת עישור נכסים רבי יהודא אומר אם השיאם בת ראשונה ינתן לשניי' כדרך שנתן לראשונה ע"כ ואמרינן לקמן בתלמודא דאליבא דר"י כי איכא אומדנא אזלינן בתר אומדנא כרבי יהודא והיכא דליכא אומדנא אזלינן בתר עישור נכסים מאי איכא בין רבי יהודא לרבי וליכא למימר כי ליכא אומדנא לא שקלי מידי הלכך ע"כ לר"י כי ליכא אומדנא אזלינן בתר שומת נכסים כרבנן וג' מחלוקות בדבר והלכה כרבי:

גמרא אמר שמואל לפרנסה שמין באב פירש"י ז"ל בין להוסיף על עישור נכסים ובין לפחות מעישור נכסים אבל דברי רבינו חננאל ז"ל פי' לפרנסה שמין באב מעישור נכסים לפחות אבל לא להוסיף דהא אמרינן לקמן דרבי א"ל אומדנא דאב ואמרינן מעשה ונתן לה רבי אחר מי"ב לנכסים מביאים עוד ראיי' לדברו דאמר במס' גיטין דפרנסה מיקץ קייצא ולעיל בפרק נערה אמרינן ועד כמה אביי ורבא דאמרו תרווייהו עד עישור נכסים דאלמ' דזהו סוף השיעור וראיות אלו יש לדחותם דעובדא דרבי ולקמן לפי שאמדוהו לאב שהיה עני בדעת ומעשה שהיה כך אירע והא דאמרינן לפרנסה מיקץ קייצא משום דרוב בני אדם לא ידעי אומדנא דידהו ונוטלת הבת עישור נכסים והיינו נמי ההיא דפרק נערה ובודאי דלישנא דשמין באב מסתמא משמע כפרש"י ז"ל והיינו דמכרעה ההיא דפ' נערה דרב דן מחיצי דעליה כדפרישנא התם וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכן עיקר:

בפרנסת עצמה פירוש במזונות הבנות וטעמא דמילתא פר"ת דפרנסת הבעל כיון שאומר אל יתפרנסו הבנות מנכסי שומעין ראוי ללכת אחר אומד דעתו:

לימא עני עני ממש ועשיר עשיר ממש מכלל דר' יהודא וכו' ואיכא למידק ואפי' הוה מתני עני ממש ועשיר ממש שפיר הוה כשמואל דלפי שהיה רבי יהודא אומר שנותן לשנייה כדרך שנתן לראשונה היו אומרים חכמים שזה אינו אומר יפה כי פעמים שהוא מעני או שהוא מתעשר אלא אומדין דעתו של אב כפי הנכסים שהיו לו באותה שעה וכפי הנכסים שיש לו עכשיו:

ולימא הלכה כר"י ופרקינן כי אמר הלכה כרבי יהודא וכו'. קשיא לן ותיפוק ליה דאי אמר הלכה כר"י היה אמינא הלכה כמותו לגמרי וכי ליכא אומדנא באב אמדי' בתר שומת נכסים קמ"ל דפרנסה שמין באב כי איכא אומדנא וכי ליכא אומדנא לא פסיק מידי וי"ל דכיון לרבי יהודא לא איירי במתני' בהדיא היכא דליכא אומדנא כי אמר הלכה כר"י לא הוה משמע אלא לענין אומדנא בלחוד כך נראה לי:

הכי נמי מסתברא דאמר רב אדא בר אהבה מעשה ונתן לה אחד מי"ב ומיהו לא הכרח הוא דאיכא למימר חזר בו רבי מדבריו אי נמי דהתם לפי שאמר האב שלא יתנו לה יותר קמ"ל שהרשות בידו והיינו דאמרינן הכי נמי מסתברא. אם באו כולם להנשא כאחד חולקת בשוה. פי' כי זכות כולן באים כאחד הא אלו לא נשאו אלא בזו אחר זו כל אחת נוטלת עישור נכסים שנשאר מאחותה ושמעינן מהכא להדיא שאין הבת זוכה בעישור נכסים עד שתנשא ולא משעת מיתת הבעל והכי נמי מוכח מהא דתניא לקמן כיצד הם עושים שוכרת להם בעלים וזה ברור:

אע"פ שביארנו שכל שרואין את העני מתפרנס דרך כבוד אין ראוי מפני זה למשוך יד שלא ליתן לו מכל מקום כל שנודע לנו שהוא עני מעיקרו והוא מרבה בקבלת הצדקה עד שלקח מהם כלי כסף וכלי זהב הרי זה ודאי רמאי ולא היה צריך לכך אלא שהוא מחביא את עצמו ומהדיט את גופו כדי להתפרנס מן הצדקה ומשנודע לנו כן אין נזקקין לו ועל זו אמרו בואו ונחזיק טובה לרמאים שאלמלא הם היינו חוטאים שנאמר וקרא עליך אל י"י והיה בך חטא ואף הם נענשין בכך והוא שאמרו המסמא את עינו כלומר שמראה עצמו כאלו עינו סמויה וכן בדרך זה המקפח את שוקו והמצבה את כריסו כדי להעיר לב ההמון עליו לפרנסו והוא אינו צריך אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך ומכל מקום לא יהא אדם פוטר עצמו במחשבה זו עד שידע הדבר בבירור הרי אמרו כל המעלים עינו מן הצדקה כאלו עובד ע"ז:

עני שהיה לו חצר וכלי תשמיש אין מחייבין אותו למכור אלא מצוה לפרנסו בלא מכירת כליו ואפילו היו של כסף וזהב ודוקא בכלי אכילה ושתיה ומטה ומלבוש אבל שאר כלים כגון מגרדת שמתגרדין בה במרחץ או עלי ומכתשת וכיוצא באלו מוכרן ומשתמש בפחותים מהם ואף בכלי אכילה ושתיה ומצעות ומלבושים דוקא קודם שיבא לידי גבוי ר"ל שאינו נוטל אלא בצנעה אבל אם הוצרך ליטול מגבוי הקופה אין נותנין לו עד שימכור וישתמש בפחותים ויש שואלין למה אמרו במעשה של ר' חנינא לא צריך וכן שהחזיקוהו ברמאי על שם ששמעו במה אתה סועד בטלי כסף או בטלי זהב והרי הוא יכול לקבל מן היחידים איפשר שמן הקופה היה שר' חנינא היה גבאי כדאיתא בשקלים או שמא נודע בו שמעיקרו היה עני וקבצם בקבלת צדקה ויש מפרשים טלי כסף מפות של פשתן לבנות וטלי זהב מפות של משי צבועות ויש מפרשין כאן קודם שיבא לידי גבוי כלומר שאינו הולך אצל גבאי אלא שנוטל מעצמו לקט שכחה ופיאה ואין מוחין בידו לומר מכור כליך ואחר כך תטול אבל כל שתובע מן הגבאי אין נותן לו עד שימכור וגדולי הרבנים פירשוה בענין אחר ואין נראה לי וכבר ביארנו דינין אחרים שבמצות הצדקה בארכה בראשון של בתרא ט' א':

המשנה הרביעית והוא מענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר יתומה שהשיאתה אמה או אחיה וכתבו לה מאה או חמשין זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידם מה שראוי להנתן לה ר' יהודה אומר אם השיא הבת הראשונה ינתן לשניה כדרך שניתן לראשונה וחכמים אומרים פעמים שאדם עני ומעשיר או עשיר ומעני אלא שמין את הנכסים ונותנין לה אמר הר"ם פי' ירצה באמרו אם יש בכיס כיס של צדקה והלכה כר' יהודה אשר דעתו שיקישו לפי מה שידעו מכונת האב ורצונו ואם לא יהיה אצלנו הוראה במה שנקח ראיה על כונת האב תנתן לה עשור כל הנכסים ובתנאי מן הקרקעות וממחובר לקרקעות אולם ממטלטלין אין להם עשור נכסים ובזה הדבר אשר אנחנו מדברים והיה באמדן או בעשור והוא אשר יקרא פרנסה דינים חלוקים וזה שהבת כאשר היתה ניזונת מנכסי אביה עוד השיאוה הנה היא תוציא אחר נשואין מה שיתחייב לה מן הפרנסה ואע"פ שהיא לא תחלוק על אחיה בעת הנשואין ולא בקשה אותם ואם לא תהיה נזונת מנכסי יתומים עוד נישאת והיא קטנה ולא עשתה מחאה לאחיה מלבקש הפרנסה הנה לא נאמר כבר מחלה ולא תוכל להוציא מהאחים אחר הנשואין כלם להיותה קטנה ואם לא נשאת עד שבגרה ופסקו מזונותיה ולא בקשה הפרנסה הנה כבר מחלה ואם היו נותנין אליה המזונות הנה לא מחלה להם הפרנסה וכאשר בגרה אשר אין לה מזונות כמו שביארנו בפרק רביעי עוד נשאת הנה תצטרך למחות ואם לא מיחה והיתה ניזונת מהם הנה אבדה הפרנסה ולא תוכל להוציאה אחר הנשואין:

אמר המאירי יתומה שהשיאתה אמה ואחיה לדעתה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז והיא ראויה ליתר מהם לפי ערך אביה ר"ל ערך נכסיו יכולה היא לכשתגדל להוציא מידם מה שראוי להנתן לה ולפי מה שהתבאר בתוספתא הוא לפי מה שאותן שכנגדה מתפרנסות שאע"פ שלדעתה נשאת אינו כלום ואין מחילתה מחילה הואיל וקטנה היתה בשעת נשואין ולא היתה בה מחאה ואין צריך לומר אם נשאת שלא מדעתה וכן אפילו מחל הבעל שאין מחילת הבעל מפקעת זכותה ר' יהודה אומר אם השיא וכו' בא לחלוק על מה שקבע תנא קמא את דעתו בראוי לינתן לה שהוא כפי מה שאותן שכנגדה מתפרנסות ובא להודיע שלפרנסה ר"ל נדוניא שמין באב כלומר שחייבין ליתן לה נדוניא כפי מה שאומדין באביה אם היה נדיב וחושש לכבודו להרבות בנדוניית בתו אם לאו הן לפחות מעשור נכסים הן להוסיף עליו ולהוציא מדעת האומרים שלא הלכו אחר אומדנא אלא לגרוע מעשור נכסים אבל להוסיף לא כמו שהביאו דעתם גדולי הפוסקים בהלכותיהם בשם קצת גאונים כמו שיתבאר למטה אלא בין להוסיף בין לגרוע ומעתה אם השיא בת אחת בחייו ינתן לשניה אחר מותו כמו שנתן הוא לראשונה ויתבאר בגמרא שאף אם לא השיא אנו אומדין מכל מקום את דעתו כפי מה שנראה לנו מענינו ומכל מקום כל שאין לנו אומד בו כגון שלא היה רגיל אצלנו כדי לעמוד על סוף דעתו יתבאר בגמרא שהיא נוטלת עישור נכסי וכן מודה ר' יהודה בהשיאוה אמה או אחיה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז שיכולה לכשתגדיל להוציא מידה מה שראוי לינתן לה לפי אומד שאנו אומדין באב ואם אין לנו אומד בו מוציאה מהם עשור נכסי וחכמים אומרים שפעמים שאדם עני והעשיר עשיר והעני ופירשו בגמרא לא עני ממש ולא עשיר ממש שאף ר' יהודה מודה שאם כשהשיא את הראשונה היה עשיר והעני אינו כופה את היתומים ליתן לה כמה שנתן לה אביה לראשונה ואין אומדנא אלא כפי מה שאנו אומדין באב מה היה עושה בנכסים כאלו ולא אמר ליתן לשניה כראשונה אלא כשהנכסים שוין אלא שחכמים סוברים שאין הולכין אחר נשואי הראשונה שפעמים שאדם עני בדעת ר"ל כילי וקמצן ואינו מוצא בדעתו ליתן אלא נדונית עני ואחר כך נעשה עשיר ר"ל נדיב וותרן ורואה בדעתו ליתן נדונית עשיר הילכך אין משערין בראשונה אלא כל שאין לנו אומד שמין את הנכסים ונותנים לה כפי מה שכנגדן מתפרנסות:

זהו ביאור המשנה והלכה כר' יהודה בכל מה שיש לנו אומד בו הא בכל שאין לנו אומד בו נוטלת עשור נכסי כמו שהוזכר בגמרא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו שהבנות ניזונות מנכסי האב אחר מותו עד שיתארסו או עד שיתבגרו הן במזונות ר"ל אכילה ושתיה הן בפרנסתה ר"ל מלבושים ובדבר זה אין אומרין אלו היה אביה קיים כך וכך היה עושה להן אלא שמין את הנכסים ונותנין להם כפי הראוי:

בת הנזונת מן האחים ר"ל שמת אביה ונזונת מן האחין שביארנו שכל שלא היה אומד בדעת האב נוטלת עישור נכסים אם היו לו כמה בנות כיצד יעשו ואלו כל אחת נוטלת עשור נכסים אם יש לו עשר בנות ובן נמצא שאין לבן כלום אלא ראשונה כשבאה לינשא נוטלת עשור נכסים ושניה כשתבא לינשא תטול עשור מה ששיירה ראשונה או ממה שימצא בשעת נשואיה אם השביחו הנכסים או הכסיפו וכן כלם כל אחת במה שימצא שם בשעת נשואיה ואם באו כלן לינשא כאחת נוטלות עשוריהן זו אחר זו כל אחת במה ששיירה הראשונה ואחר כך חוזרות וחולקות כל העשורין בשוה:

כבר התחלנו לבאר בעשור זה שגאוני הראשונים כתבו שיש אומרין שלא נאמר שמין באב אלא לפחות מעשור נכסים וכמו שמצינו בר' שפיחת לה ונתן לה אחד משנים עשר אבל להוסיף לא והוא שאמרו בפרק נערה נ"ב ב' עד כמה עישור נכסי אלמא במקום אומד אב אינה עולה יותר וכן ראיה להם ממה שאמרו בפרק הניזקין נ"א א' והא פרנסה מיקץ קיצא מיכתב לא כתיבא ואמרו מוציאין ואם הכל הולך אחר שומת אב אין כאן קיצבה אלא שיש לה קיצבה למעלה שלא להוסיף על העשור בשום פנים ומכל מקום אין בכל אלו ראיה שסתמן במי שאין לנו אומד בו שהוא קצוב למעשר הא כל שיש בו אומד אף להוסיף כן והוא שקראוהו בפרק נערה נ' ב' עלוייא דאב ואם לפחות ולא להוסיף אין כאן עלוייא דאב:

תני ר' חייא בר רב מדיפתא כל המעלים עינו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים כתיב הכא עם לבבך בליעל וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים:

ת"ר המסמא את עינו המצבה כריסו והמקפח את שוקו כדי לקבל צדקה (עד) אינו נפטר מן העולם עד שיבוא לידי כך:

תנן התם אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו ולא והתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף בכלי כסף ישתמש בכלי נחושת אמר רב פפא לא קשיא כאן קודם שיבוא לידי גיבוי כאן לאחר שיבוא לידי גבוי פי' הא דתנן אין מחייבין אותו למכור כ"ז שמפרנסין אותו בצנעא שלא הגיע להתפרנס ממה שגובים הפרנסים לקופה של צדקה אבל אם הגיע למדה זו אין נותנים לו אלא אחר שימכור:

מתני' יתומה שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי ליתן לה רי"א אם השיא הבת ראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה וחכ"א פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני אלא שמין את הנכסים ונותנים לה. פי' האי דתני לדעתה משום דשלא לדעתה אין נשואיה נשואין כדתנן ביבמות בפרק ב"ש השיאוה שלא לדעתה א"צ למאן. מה שראוי ליתן לה פי' עישור נכסים כדמפרש בבריי'. רי"א אם השיא האב את הראשונה ומת ינתן לב' כדרך שנתן לא' בין יותר מע"נ בין אם הוא פחות כדעת האב אנו נותנים. וחכ"א פעמים שאדם עני והעשיר שיביא האומד פחות מע"נ או עשיר והעני שיבוא האומד יותר מע"נ והלכך אין הולכים אחר האימוד אלא שמין הנכסים כמה הן ונותנים לה מהן העישור:

א"ש לפרנסה שמין באב פי' לפרנסת נדוניא הבת הבאה לינשא מנכסי אביה לאחר מותו שמין ואומדים דעתו אם היה קיים כמה היה נותן לה וכפי אותו האימוד נותנין לה היורשים תנן וחכ"א פעמים וכו' מאי עני ומה עשיר אילימא עשיר עשיר בנכסים עני עני בנכסים מכלל דת"ק סבר אפי' עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן ליה והא לית ליה אלא לאו עשיר עשיר בדעת עני עני בדעת וקתני שמין את הנכסים ונותנים לה אלמא לא אזלינן בתר אומדנא ותיובתא דשמואל. הוא דאמר כר"י דתנן רי"א אם השיא וכו' ולימא הלכה כר"י אי אמר הל' כר"י הו"א דוקא השיא דגליא דעתי' אבל לא השיא לא קמ"ל טעמי' דר"י דאזלינן בתר אומדנא ל"ש השיא ול"ש לא השיא והאי דקתני השיא להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דהשיא וגליא דעתי' ל"א בתר אומדנא א"ל רבא לר"ח דרשי' משמך הלכה כר"י א"ל יהא רעווא דכל הני מילי מעלייתא תדרשום משמי ומי אמר רבא הכי והתניא רבי אומר בת הניזונית מן האחין נוטלת ע"נ ואמר רבא הלכה כרבי ל"ק הא דאמדינן הא דלא אמדינן פי' שלא נוכל לאמוד את דעתו הנ"מ דאמר ראב"א מעשה היה ונתן לה רבי אחד מי"ב בנכסים והא ר' ע"נ קאמר אלא לאו ש"מ הא דאמדינן והא דלא אמדינן וכך הל' דאזלינן בתר אומדן דעתו דאב בין להוסיף על ע"נ בין לגרוע ויש גאונים שאומרים דכי אזלינן בתר אומדן דעתא ה"מ לפחות מע"נ כמעשה דר' שנתן לה אחת מי"ב אבל להוסיף לא מצינו בפי' שמוסיפין על ע"נ וי"א דאזלינן בתר אומדנא בין להוסיף בין לגרוע וכך נ"ל דאי ר"י לא אמר שמוסיפים האיך השיבוהו חכמים פעמים שאדם עשיר והעני אלא לאו ש"מ שמעי' לר"י דאמר דיהבינין לה כ"כ באומדן דעתא דאב ואפילו טפי מע"נ וא"ל חכמים אפילו השיא הבת ראשונה וגילה דעתו לא אזלינן בתר אומדנא אלא יהבינן לה ע"נ ותו לא ור"י אפילו להוסיף קאמר וכיון דאיפסקה הלכה כוותיה אם מגיע האומד להוסיף מוסיפים ור"ח ז"ל אמר [הלכתא] כשמואל דקאי כר"י דהלכה כוותיה ואסיקנא דנותנים כפי מה שאומדים דעת האב ולא סמכינן כמה שנתן לבתו ראשונה שהשיא אלא אומדין דעתו ואינו נ"ל דהיכא אמדינן דעתיה היכא דלא השיא אבל אי השיא אמוד ועומד הוא וא"צ אומד אחר דהכי אמרינן אי אמר הלכה כר"י ה"א דוקא השיא דגליא דעתא אבל לא השיא לא קמ"ל אלמא טפי עדיף למיקם אדעתי' אם השיא ממה שלא השיא ותו דרבנן פליגי עלי' דר"י היכא דהשיא דלא אזלי' בתר אומדנא דידה ואמרינן פעמים שאדם עשיר בדעת וכיון דפסקי' הלכה כר"י ליתא לדרבנן אלא ודאי היכא דהשיא א"צ אמוד אחר אלא ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה:

מיהו הא מיבעי לי אם מת והניח בן ובת ואם יתרצה ליתן לזו הבת כדרך שנתן לראשונה או כפי אומדן דעתו נוטלת כל הנכסים ואין לבן כלום עקרי' ירושת הבן מפני הבת אי לא והנכון בעיני דעד כאן לא אמר אלא כשהנכסים מרובים דלא שקילי בת כבן אבל לאלומה לבת למישקל טפי מבן ל"א רבנן ודי לה שתטול כאחד הבנים (והרב אומר שגם בזה אזלינן לפי אומד האב אפילו שלא ישאר לבן כלום). גופא בת הניזונית מאחין ר"א נוטלת ע"נ א"ל לדבריך מי שיש לו עשר בנות ובן אין לו לבן במקום הבנות כלום א"ל כך אני אומר ראשונה נוטלת ע"נ ושניה במה ששיירה הא' והג' במה ששיירה הב' וחוזרות וחולקות בשוה פי' מה שנטלו ומקשה כל חדא וחדא דנפשה שקלה פי' למה חולקת בשוה כל אחת כשבאה להנשא יש לה ליטול ע"נ במה שהן ואחר כך כשתנשא הב' תטול עישור במה שתמצא ואע"פ שלוקחת הא' יותר מן הב' והב' יותר מן הג' כך הדין נותן ואין האחרונה מעכבת על הראשונה שאין לה זכות ליטול פרנסתה (אלא כשבאו להנשא כא') ומהדר ה"ק אם באו כולם להנשא כאחת אז חולקין בשוה אבל באו ליטול בזא"ז כל אחת לוקחת עישור במה שהן ואין אחותה מעכבתה שאין לה רשות לתבוע עד שלא תנשא וכך הלכה:

מר עוקבא הוה לי' ההוא עני' בשיבבותי' כו' עד בטלי כסף או בטלי זהב והאי דלא עייפינהו ושדרינהו ניהלי' כי ההוא דלעיל דמפונקתא כולי האי ליכא אמר היינו דאמר ר' אלעזר בא ונחזיק טובה לרמאין כו' עד כאן קודם שיבא לידי גבוי כאן אחר שיבא לידי גבוי פירש"י ז"ל דההי' דאין מחייבין אותו למכור את ביתו וכלי תשמישו בשבא עכשיו להתפרנס בתחלה מקופה של צדקה וההיא דקאמרי' היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף כשכבר נתפרנס מקופה של צדקה שלא כדין וחייב לשלם והרי זה כפורע חובו:

והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל פירש דההיא דאין מחייבין אותו אתיא קודם שיבא לידי גבוי דלענין לקבל מתנות עניים מכיון שאין לו מאתים זוז חוץ מביתו וכלי תשמישי רשאי לקבל. אבל לענין להתפרנס מקופה של צדקה אהא תניא הי' משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף. עוד אפש' לפרש דתרווייהו להתפרנס מקופה של צדקה אבל מתני' בבית וכלים שהיו לו קודם שיבא לידי כך דכיון שכבר הי' משתמש בהן אין מחייבין אותו למכרן. אבל מתניתא בבית וכלים שזכה בהם אחר כך כלומר אחר שבא להתפרנס מן הצדקה ובהא וודאי אמרי' היה משתמש בכלי כסף כו':

מתני' יתומה שהשיאתה אמה או אחי' לדעת' כו' עד אלא שמין את הנכסים ונותנין לה פי' שמין את הנכסים ורואין שכנגדן היאך ניזונות ומתפרנסות ונותנין להן. וכן אמרו בתוספתא כיצד הבנות ניזונת ומחפרנסות מנכסי אביהן אין אומרין אלו היה אביהן קיים כך וכך היה נותן לה' אלא רואין שכנגדן היאך ניזונת ומתפרנסות ונותנין להם. ר' אומר כל אחד ואחד עשור נכסי. ר' יהודה אומר אם השיא בת ראשונה ינתן לשני' כדרך שנתן לראשונה. ומסתברא דשלש מחלוקת בדבר רבנן ור' ור' יהודה רבנן סברי דבתר שומא דנכסים אזלינן לעולם. ר' יהודה סבר דהיכ' דאיכא אומדנא אזלינן בתר אומדאן דעתא דאב היכ' דליכא אומדנא אזלינן בתר שומא דנכסי דהא ר' יהודה לא אפליג במתני' אלא אי איכא אומדנא. ור' סבר דהיכא דאיכא אומדנא אזלינן בתר אומדנא היכא דליכא אומדנא יהבינן לה עישור נכסים.

גמ' אמר שמואל לפרנסה שמין באב פי' ר' חננאל ז"ל דלא אזלינן בתר שומא דאב להוסיף על עישור נכסי' דאמרי' לעיל בשלהי נערה שנתפתתה ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרווויהו עד עישור נכסי. ואיכא דסבור מינה דלא קאמר רבי' ז"ל אלא אליבא דר' יהודא ואליבא דהלכתא ואקשו עלי' מהא דמותבינן מדתניא הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן כיצד אין אומרין אלו הי' אביהן קיים כך וכך הי' נותן להם אלא שמין את הנכסים ונותנין להם. ואם איתה מאי קושיא לימא לי' דהכי קאמר אין אומרי' אלו היה אביהן קים כך וכך הי' נותן להם להוסיף על עישור נכסי אלא שמין את הנכסים ונותנים להם לפי שומות הנכסי' כמה שהוא אפי' היה יותר מעישור נכסי דעד עישור נכסי הוא דאזלינן בתר אומדנא אבל מכאן ואילך אי איכא שומא דנכסי יהבינן לה. ומיהו ליתא דרבי' ז"ל בין לר' יהודא בין לרבנן אמרה דאליבא דכולי עלמא בין למאן דאזיל בתר אומדן דעת' דאב בין למאן דאזיל בתר בתר שומא דנכסי לא יהבינן לה טפי מעישור נכסי לעינם הילכך מאן דקא מותיב שפיר מותיב מדקתני אין אומרים אלו הי' אביהן קיים כך וכך הי' נותן להם אלא שמין את הנכסים ונותנין להם אלמא לא אזלינן בתר אומדן דעתא דאב כלל דהא תרווייהו שוו להו אהדדי. ובשומא דנכסי נמי לא אזלינן אלא עד עישור נכסי וקאמר דאפי' בהכי לא אזלינן בתר אומדן דעתא דאב. ובוודאי בדאיכא למיקם עלי' קאמרי' מדקאמר דלא אזלינן בתרא דאי בדליכא למיקם אדעתי' לא צריכא למימר אלא וודאי דהכי קאמר דלא אזלינן אלא בתר שומא דנכסים. תו אקשו עלי' מדתנן וחכמים אומרים פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני ומהדרי' לי' לר' יהודה מהא למימרא דלא אזלינן בתר אומדן דעתא דאב דזימנין דהוי עני והעשיר ובצר' לה מדינא וזימנין דהוי עשיר והעני ומפשת לה נמי אלמא דמאן דאזיל בתר אומדן דעתא דאב בין להוסיף בין לגרוע קאמר וכדאמרינן לעיל מאי מעילוי' מעילוי' דאב וכדשמואל דאמ' שמואל לפרנסה שמין באב. וליתה להאי נמי דוודאי שמואל בין להוסיף בין לגרוע עד עישור נכסי קאמר ואהא קאמרי רבנן פעמי' שאדם עני והעשיר או עשיר והעני ואמרינן נמי מעילויא דאב ואנן לא אמרי' אלא שלא להוסיף יתר מעישור נכסי. ומיהו סתמא דמלתא לאו הכי משמע אלא דלעולם אזלינן בתר אומדנא. ואי מההיא דלעיל דאביי ורבא התם אורחא דמלתא עד כמה הוא דאמרי' ואפי' מיחיים דאב. ואיכא דמסייע לי' מדאמרי' לקמן מעשה ונתן לה ר' אחד משנים עשר בנכסי' הרי שלא שמענו אלא לפחות. ולא שמענוה אינה ראי' דמעשה שהי' כך היה אבל בתוספות הביאו ראי' מהא דאמרי' התם במס' גיטין והא פרנסה דמיקץ קיצא והא משמע כדקאמר רבי' חננאל ז"ל דלעולם לא הויא טפי מעישור נכסי והיינו דאמר דקיצא. ולית' דלדידן נמי פרנסה מיקץ קיצא ואי אמידני' קא קיצא. ואי לא אמידני' נמי מסתמא עד עישור נכסי מיקץ קיצא אבל וודאי דלעולם אזלינן בתר אומדן דעתא דאב בין להוסיף בין לגרוע והוא הדין נמי ליתן לה עישור נכסי מן המטלטלי' אע"ג דמדינ' לא הויא אלא ממקרקעי אי אמידני' בהכי דאכולי מלתא אזלינן בתר אומדן דעתא כדאמרי רבנן מחטי דעליא' ואמרינן פרנסה הואי ומאי מעלי' מעילוי' דאב ולא אמרו הלכה בין למזוני בין לכתובה בין לפרנסה ממקרקעי ולא ממטלטלי אלא בדלא אמידני' ויהבינן לה עישור נכסי מדינ' ולית לה אלא ממקרקעי הא אמידני' כל מילי אזלינן בתר אומדנא והכי הלכתא. והני מילי לפרנסת הבעל אבל למזוני ולבוש' וודאי בתר שומא דנכסי' אזלינן:

אלמא לא אזלינן בתר אומדנא ותיובתא דשמואל. קשי' לן ולמ' לי' למיתב עלה מהאי דיוקא והא פשיטא מילתא דרבנן לא אזלי בתר אומדנא ולא פליגי עלי' דר' יהודה אלא למימרא דליכא למיזל בתר ההיא אומדנא דשמא לא היו נכסיו אחר כך כאותה שעה אבל אלו היינו יודעי' נכסיו של אותה שעה ושל עכשיו וודאי אזלינן בתר אומדן דעתו לפי הנכסי' של אותה שעה ושל עכשיו. ומשום הכי מכריחנן דוודאי לאו עני ועשיר בנכסי קאמרי' והשתא וודאי הויא תיובתא:

בטלי כסף או בטלי זהב פי' רש"י ז"ל מפות לבנות ככסף או מפות ירקות של משי כזהב והא דלא עייפינהו ניהלי' כדעביד לעיל משום דהא ודאי מפנקותא יתירה הוא ואי לאו דאית ליה מדילי' נכסי טובא לית ליה למעבד הכי. הריטב"א ז"ל:
המסמא את עינו פרש"י ז"ל כלומר מראה כאלו עינו סמויה כדי שידמה לבני אדם שיתנו לו צדקה והוא אינו צריך. והמקפא את שוקו שמראה כאלו יש לו כאב בשוק שאינו יכול להעמיד רגלו על הקרקע ומוליכה כאדם שצף על המים והוא מלשון ויצף הברזל דמתרגמינן וקפא פרזלא ויש שגורסי' המקפח את שוקו ורוצה לומר שמראה את שוקו שבור. תלמידי רבינו יונה ז"ל.
והגאונים פירשו והמקפה את שוקו פי' מלשון להקפות כדגרסינן בבמה מדליקין מאי לאו להדליק לא להקפות שפירושו להעבות את הפתילה וזהו שאמרנו המקפה את שוקו כלומר המעב' את שוקו כדי להראות שיש בו חולי כדי שיקח מן הצדקה. ע"כ:
והמצבה את כריסו פי' מנפח את כריסו ומראה עצמו לבני אדם כאלו יש בו חולי מלשון לצבות בטן ומתרגמינן לאפחא מעין. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
במחרישה דכספא ומחרישה שמתקן בה גנו דכלי כסף כאלו מחייבין אותו למכור קודם שיקבל מן הצדקה כיון שאינם צורך גופו אבל שאר כלים שהם צורך גופו אין מחייבין אותו למכור כלום ויש שפי' מגרדת שמגרדין בה במרחץ שזה הוא דרך העולם לעשותה מכסף כדאמרינן במסכת שבת בפרק חבית [שבת קמז ב'] רב שמואל עבדא ליה אימי' מגררת דכספא שאע"פ שהם כלים הצריכים לגופו כיון שאין דרך לעשות תשמיש זה מכסף אלא אחד מני אלף מחייבין אותו למכור כלי כזה אבל כלי כסף וכלי זהב ששותה בהן או אוכל בהן אין מחייבין אותו למכור כלל. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

כאן קודם שיבא לידי גיבוי כו'. כלומר כי קתני אין מחייבין אותו למכור היינו קודם שבאו לידי גיבוי כלומר שיצטרך שיתנו לו מן הגבוי של קופה או של צדקה הניתן בפרהסיא דכיון שעדיין לא בא למדה זו אלא שלקח בצינעא אין מחייבין אותו למכור כלל אבל אחר שבא למדה זו שנצטרך ליקח מן הגבוי של קופה או של צדקה אין נותנין לו אלא לאחר שמוכר. כך פירשו הריא"ף ז"ל וחכמי ספרד ז"ל ועיקר.
וי"מ בדרך אחרת כי קתני אין מחייבין אותו למכור הוא קודם שיבא לידי גיבוי כגון שבא ליטול לקט שכחה ופאה ולא היו לו מאתים זוז ואם היה מוכר כלי תשמישיו היה משלים למאתים אין מחייבין אותו למכור כלי ביתו כדי להשלימם ולא יצטרך לקחת מן הצדקה אלא נוטל לקט שכחה ופאה וכי קתני מחייבין אותו למכור זהו לאחר שהביא עצמו לידי גיבוי כגון שהיו לו מאתים זוז מלבד ביתו וכלי תשמישו ולקח לקט שכחה ופאה שלא כדין ואח"כ נתברר לב"ד שנטל שלא כדין יורדין לנכסיו ונפרעין ממנו כל מה שנטל ואם ירד בין כך ובין כך מנכסיו מחייבין אותו למכור כליו החשובים וישתמש בגרועין כדי שנפרע ממנו ממה שלקח שלא כדין ואע"ג דממון שאין לו תובעין הוי אפ"ה מחייבין אותו מתורת קנס וכן פי' רש"י.
ואומרים רבני צרפת ז"ל דכי אמרינן דקודם שבא לידי גיבוי אם היה משמש בכלי זהב או בכלי כסף לא נחייב אותו למוכרן ולקנות פחותים מהם זהו כשאין לו כל כלי וכלי אלא מזהב בלבד או מכסף בלבד אבל אם היה כלי של זהב ואותו הכלי בעצמו יש לו של כסף ודאי מחייבין אותו למכור האחד מהם קודם שיקח צדקה בין מן הקופה בין משום אדם בעולם בתורת צדקה וראיה לדבר מהא דאמרינן בגמרא ר' חנינא הוה ליה ההוא עניא דהוה רגיל לשדורי ליה ד' זוזי כל מעליה יומא דשבתא יומא חד שדרינהו ניהליה ביד דביתהו אתאי אמרה ליה לא צריך אמרה שמעי דקאמרה ליה במה אתה סועד היום בטלי כסף או בטלי זהב כלומר במפות של מילת המרוקמות בחוטין של זהב אמר היינו דאמר רבי אלעזר בואו ונחזיק טובה לרמאין שאלמלא הן אנו חוטאין בכל יום כשאנו מעלימין עין מן הצדקה אבל עכשיו שיש כאן רמאין הרי קולר תלוי בצוארם שהם גורמין לנו ואם איתא דאפי' היכא שיש לו כלים מב' מינים לא נחייב אותו למכור הוא למה לא נתנו המעות לאותו עני כמנהג' הראשון ומה רמאות היה עושה שהרי לא היה מחויב למכור מהם כלום אלא ודאי מפני שהיו לו מפות של כסף ומפות של זהב והיה מחויב למכור האחת מהם כדי שלא יצטרך לקחת מן הצדקה משום אדם ולא עשה קרא אותו רמאי.
ואומר ר"מ הלוי משנחייב אותו למכור האחד נחייב אותו למכור המשובח יותר שאם היה רגיל במפות של זהב ובמפות של כסף ימכור של זהב קודם שיקח מן הצדקה דמאי דאמרינן דלא מחייבינן ליה לאשתמושי בפחות ממה שהיה רגיל תחלה זהו כשהיה דרכו להשתמש באותו המין בלבד שאם היה רגיל במפות של זהב בלבד לא נחייב אותו למכרם וליקח של כסף אבל אם היו לו של כסף ושל זהב הואיל ורגיל להשתמש בשניהם אין לחוש אם מוכר החשוב ומשתמש באחד כיון שמתחלה היה דרכו גם כן להשתמש בו. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
והריטב"א ז"ל כתב דאין לשון הגמרא מתיישב כפי' רש"י ואחרים פירשו כאן בכלים שהיו לו קודם גיבוי אין מחייבין למכרם דדלמא לא מקבלי עליה כלים פחותים וכאן בכלים חשובין שלקח לאחר שבא לידי גיבוי דבהני מחייבין אותו למכרם וגם לזה הפי' אין הלשון מתיישב יפה. ופר"ת עיקר וכן פי' הראב"ד. כן כתב הריטב"א ז"ל ובתוספות הקשו על פי' ר"ת ז"ל עיין בתוספות:
מתני' יתומה שהשיאה אמה או אחיה מדעתה פי' ה"ר ישעיה מטראני ז"ל דהא דתני לדעתה משום דשלא לדעתה אין נשואיה נשואין כדתנן ביבמות בפרק בית שמאי השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן ע"כ. פי' לפירושו וקמ"ל מתני' דאע"ג דכבר נשאת והרי הם נשואין לענין מיאון לא תימא אבדה פרנסתה אבל נשאת שלא לדעתה אין כאן נשואין ואפילו מיאון אינה צריכה ופשיט דיכולה היא כשתגדיל להוציא מידן מה שראוי וכו' ורש"י אכתי הוקשה לו דלמה ליה למתני מדעתה פשיטא דכיון דתני שהשיאתה מדעתה משמע דשלא מדעתה לא מקרי נשואין כלל ולכך תירץ ז"ל דלהכי נקט מדעתה לאשמועינן רבותא דאף על פי שנתרצית אין מחילתה מחילה ע"כ.

ולכאורה משמע דהכי קאמר שנתרצה בק' או בחמשים שפסקו לה ומחלה על השאר ולפי שהיא קטנה אין מחילתה מחילה וקשה דא"כ הוה ליה למתני יתומה שהשיאתה אמה או אחיה וכתבו לה מדעתה בק' או בחמשים דהשתא קאי מדעתה על הפסיקה ולא הוה ליה למתני מדעתה על הנשואין ועוד קשיא דאטו אם הגיעה לכלל פעוטות דמחילתה מחילה במטלטלין מי נימא דלא איירי בה מתניתין והרי בגמרא משמע דכל דלא באה לכלל נערה הרי היא יכולה משתגדיל להוציא מידן וליכא למימר משום דפרנסה לא גביא אלא ממקרקעי מ"ה לא הויא מחילתה מחילה דאם כן מאי איריא קטנה אפילו בוגרת נמי לכך פי' רבינו ברוך ז"ל דלכך נקט מדעתה דאפילו שנתרצית לא מקרי מחילה כיון דלא מחלה להדיא ומיירי מתני' אפי' בפעוטות ועיין במרדכי ומ"מ דייקינן בגמרא הא גדולה ויתרה משום דנשאת אע"ג דלא מחלה להדיא ואפשר דרש"י סובר דאע"ג דהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין מ"מ אין מחילתן מחילה וכן דעת הראב"ד ז"ל בהשגות פ' כ"ט מה' מכירה והא דנקט מדעתה גבי הנשואין דאלו היה תנינן גבי הפסיקה הוה אמינא כיון דנקט מדעתה גבי הפסיקה ולא גבי נשואין דלמא מיירי דלא נתרצית בנשואין אבל בפסיק' נתרצית ולהכי יכולה היא משתגדיל להוציא מידן וכו'. אבל השתא דתנא לישנא יתירה דהיינו מדעתה גבי נשואין שמעינן דהכל היא ברצונה הנשואין והפסיקה ואפ"ה אין מחילתה מחילה ועוד דבכל שעת נשואין אלימא טפי דהן הן דברים הנקנין באמירה ואפ"ה אין מחילתה מחילה כנ"ל.
ועוד י"ל דרש"י ז"ל ה"ק דאיברא ודאי אי מחלה בפירוש כיון שהגיעה לכלל הפעוטות הויא מחילתה מחילה דומיא דאמרינן מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ומיהו היינו מדרבנן דאלו מדאו' אין מעשה קטן כלום ולכך כיון דנתרצית ולא מחלה בפירוש אין מחילתה מחילה ואלו היתה גדולה רצוייה הויא לה כמחילה אבל מאחר דקטנה היא ואין מחילתה מחילה מדאורייתא אלא מתקנת חכמים כדאיתא בפרק הנזקין וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ט מה' מכירה הלכך אי לאו דמחלה בפירוש לא הויא רצוייה מחילה ולכך לא נקט מדעתה גבי הפסיקה דאם כן הוה משמע דמחלה עליה בפי' כנ"ל:

וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל יתומה שהשיאה אמה או אחיה לדעתה כו'. ואע"פ שלפרנסת הבעל זכו לה חכמים וזו כבר נשאת מ"מ היא זכתה בנכסים בכדי מה שראוי לינתן לה ואין יכולין להפקיע זכותה וליכא למימר הכא הא איכא ריוח ביתא כדאמרינן בגמרא גבי שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עשור נכסים ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן דהא אסיקנא התם דריוח ביתא מהנהו נכסים קאמר וזו נמי שאין לה ריוח ביתא מהנהו נכסים כיון דלא יהבו לה מאי דחזי לה מינייהו וגרסינן בתוספות אע"פ שכתב לה הבעל דין ודברים אין לי עמה יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה. ע"כ:

וכתבו לה במאה או בחמשים זוז פירוש שהוא פחות ממה שראוי להנתן לה וכמה הראוי להנתן לה רבי יהודה אומר כו'. אי השיא כו' פירוש האב בחייו. אלא שמין את הנכסים פירוש לא פורש איך שומת הנכסים ולא כמה מהן. פ"א ונותנין לה עשור נכסים. מלקוטי הגאונים ז"ל.
וז"ל ריב"ש ז"ל בחדושיו מה שראוי לינתן לה פי' לרבי יהודה לפי דעתו של אב ולרבנן לפי שומת הנכסים דהשתא האי תנא לא אתא אלא לאשמועינן דאע"ג שלפרנסת הבעל זכו לה חכמים וזו כבר נשאת מ"מ היא זכתה בנכסים אלו לצורך פרנסתה ואף על פי שנשאה הבעל בלא כלום לא אבדה זכותה שאין כח ביד האחים להפקיע זכותה ואין לומר שהיא מחלה כשנשאת דהא קטנה היא. ורש"י ז"ל פי' מה שראוי להנתן לה דהיינו עשור נכסים נקיט לה כרבי דהלכתא הכין כדאיתא בגמרא בדלא אמדינן לאב ע"כ. ולפי מה שפירש רש"י ז"ל דנקט מדעתה לרבותא דאע"פ שנתרצית אין מחילתה מחילה וכפי מאי דפרי' בלשון ראשון מוכרח הוא לפרש דמאי דקתני כמה ראוי ליתן לה דהיינו עשור נכסים דהויא ליה דבר קצוב דאלו הוה אזלינן בתר אומדנא לא הויא דבר קצוב.
וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מה' מכירה שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול לו בו ויפרש אותו והלכך אי מה שראוי ליתן לה היינו עשור נכסים מקרי שפיר דבר קצוב דהרי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה שהמחייב עצמו בקנין לתת בכל שנה מעשר פירות היוצאים בשדה זו שנה שנה הרי זה כקנין וחייב והכא נמי דכוותא אבל אי אזלינן בתר אומדנא לא מקרי דבר קצוב כלל ופשיטא דאפילו בגדולה בכל כי האי גונא לא הויא מחילה ולמה ליה למתני מדעתה ומאי רבותי' הלכך ודאי מוכרח הוא לפרש דלת"ק היינו עשור נכסים כנ"ל:
אם השיא את הבת כו' אין לפרש דרבי יהודה אתא לאפלוגי אמאי דקאמר ת"ק יכולה היא משתגדיל כו' וה"ק אם השיא כו' פי' כי אמרינן דיכולה היא משתגדיל להוציא מידן היינו דוקא כשגלה האב דעתו והשיא בת בחייו אבל אם לא גלה האב דעתו ולא אמידניה דעת האב מה שעשו האחים עשו ואינה יכולה משתגדיל להוציא מידן דהא ודאי ליתא להאי פירושא דא"כ לא הוה ליה לרבי יהודה למתני אלא אם השיא האב בת בחייו ינתן לזו כדרך שנתן האב אבל השתא דשני אם השיא את הבת הראשונה כו' משמע דלא אתא לאפלוגי אלא אעשור נכסים דקאמר ת"ק וכדדייקי לה מדברי ת"ק ופליג עליה רבי יהודה דאם השיא האב בחייו את הבת הראשונה ינתן כו' בין שהוא עשור בין שהוא פחות בין שהוא יותר ומיהו לעולם אית לן למימר יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה וכן פרש"י כנ"ל:

אלא שמין את הנכסים ונותנין לה. פי' שרואין שכנגדן היאך מתפרנסות מנכסים כיוצא באלו וכן מפורש בתוספתא ובודאי דלר"י כל היכא דליכא אומדנא דאב אזלינן בתר שומת נכסים בדרבנן והכין מוכח בתוספתא דגרסי התם [פ"ו ה"א] כיצד הבנות נזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן אין אומרים אלו היה אביהן קיים כך וכך היו נוטלות אלא רואין שכנגדן כיצד נזונות ומתפרנסות ונותנין להם רבי אומר כל אחת ואחת נוטלת עשור נכסים ר' יהודה אומר אם השיא בת ראשונה ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה ע"כ. ואמרינן לקמן בגמרא דאליבא דרבי כי איכא אומדנא אזלינן בתר [אומדנא כרבי יהודה ואי היכא דליכא אומדנא אזלינן בתר] עשור נכסים מאי איכא בין רבי יהודה לרבי וליכא למימר דלרבי יהודה כי ליכא אומדנא לא שקלי מידי הלכך ע"כ לרבי יהודה כי ליכא אומדנא אזלינן בתר שומת נכסים כרבנן ושלש מחלוקות בדבר והלכתא כרבי. הריטב"א ז"ל.

וכן פי' ריב"ש דהא דתנן שמין את הנכסים כו'. לאו היינו עשור נכסים אלא שמין את הנכסים ורואין את שכנגדן שיש להם עושר כזה כמה נותנין לבתם דר' לחוד הוא דאית ליה עשור נכסים הכי איתא בתוספתא כיצד הבנות נזונות ומתפרנסות כו' עד כדרך שנתן לראשון משמע דשלש מחלוקות בדבר כו' ע"כ. והתוס' לא פירשו כן אלא כי תנן שמין את הנכסים פי' לתת להם עשור נכסים וכן משמע מלשון של רש"י דאין כאן אלא שתי מחלוקות דמר אמר עשור נכסים ומר אזיל בתר אומדנא דאב ובגמרא נפרש עוד בזה בס"ד:
גמ' אמר שמואל לפרנס' שמין באב כתב רבינו חננאל דכי אזלינן בתר אומדנא דאב ה"מ לפחות מעשור נכסי אבל לא להוסיף דלפחות אשכחן כדאמרינן מעשה ונתן לה ר' אחד משנים עשר בנכסים אבל להוסיף לא אשכחן ועוד יש ראיה מדאמרינן לעיל בפרק נערה תקנו כתובת בנין דיכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ואמרינן עלה עד כמה אביי ורבא דאמרי תרווייהו עד עשור נכסי אלמא אפילו בחיים דאב לית ליה למיהב טפי ועוד הביאו ראיה מדאמרינן בפרק הנזקין גבי הא דאמר רבי חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות והא פרנסה דמיקץ קיצא מכתב לא כתיבא והשתא אי אמרת בשלמא אין מוסיפין אעישור נכסי הוא דקיצה אלא אי אמרת מוסיפין וגורעין מאי קיצה. ואינן ראיות כלל דמאי דקרינן לפרנסה מיקץ קיצה היינו שבשעת לקיחת הלוקח ואפשר לעמוד על דעתו מ"מ יוכלו להושיב ב"ד ולאמר לו שיניח לה בכדי אותה אומדנא מה שאין כן במזונות שאי אפשר לעמוד עליהם בשעת לקיחת הלוקח ועוד דהתם עלה דהא דאמר ר' חנינא גדולה מזו אמרו קאי ורבי חנינא בדלא אמדינן אמרה שנוטלת עשור נכסים עלה דההיא דמי שמת והניח שתי בנות כו' וקדמה הראשונה ונטלה עשור נכסים כו' והיכא דלא אמדינן קא קיצה עשור נכסי והא דפ' נערה נמי כיון דבחייו מיירי ליכא למימר שאם רצה להוסיף לה שלא יוכל להוסיף אלא תלמודא דבעי עד כמה היינו עד כמה היא אמדה בינונית לתת לבתו וקאמר עד עשור נכסי וההיא דמעשה דנתן לה רבי י"ב מנכסין מעשה שהיה כך היה וה"ה דאי אמדי' לדעתיה בטפי מעשור נכסי דהוו יהבי לה טפי.
ויש מקשים על ר"ח ז"ל מדתנן במתני' פעמים שאדם עני והעשיר עשיר והעני אלא שמין מכלל דרבי יהודה סבר אפילו עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן לה ואוקמינן מאי עשיר עשיר בדעת וש"מ דר' יהודה מוסיף דאית ליה שמין באב ורבנן פחתי ואינה קושיא כלל דרבנן הכי קאמרי אומדנא דידך לא כלום היא שאי אפשר לעמוד על דעתו של אדם ועוד שכבר פירשתי במתניתין דשמין את הנכסים לאו היינו עשור נכסי וא"כ אפשר דר' יהודה מוסיף על שומת הנכסים אם דעתו של אב רחבה יותר משאר בני אדם אבל אפשר דבין לר' יהודה בין לרבנן אין להוסיף על עשור נכסי. ועוד מקשינן על ר"ח ז"ל מדקרו ליה בפרק נערה מאי מעלויא מעלויא דאב וכדשמואל ולא לאפחותי ולא לאוסופי מאי עלויא גריעותא היא דאי לא אמדיניה יהבינן לה עשור נכסי י"ל מפני שמוסיפין על שומת הנכסים מחמת אומד הדעת דאב ודלמא שמואל נמי לא סבר לה כר' ומיהו אחר שאין ראיה מכרעת בדעת ר"ח ולא בהיפוך והדברים כפשוטן נראין בין להוסיף בין לגרוע הוא על ר"ח ראיה שלא נאמר אלא לפחות וכן דעת מקצת הגאונים ז"ל דבין לפחות ובין לגרוע וכן פי' רש"י במתני' וכן דעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל.
ומצאתי בפסקי הרב ר' ישעיה מטראני דלעולם אין מוסיפין לבת על חלק הבן או אחד מן הבנים כדאמרינן לעיל כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו אבל למשקל טפי מבן לא דאי לא תימא הכי זימנין דמתעקרא נחלה מדאורייתא כגון שנתן לראשונה כל מה שהיה לו אז ואם נאמר שיתן עתה לשנייה לא יהיה לבן כלום אלא דיה שתטול כחלק הבן שלעולם אין דעת האב שיצא הבן נקי מנכסיו והבת תטול הכל לפרנסת הבעל ולזה קשה א"כ מה הקשו לר' לדבריך מי שהניח עשר בנות ובן אין לבן במקום בנות כלום לימא להו היכא דמיעקרא נחלה דאורייתא לא קאמינא אלא נוטלות כחלק הבן ואפשר דקושטא דמלתא קא מהדר להו דעשור כל מה ששיירה כל אחת ולא מכל הנכסים. ריב"ש ז"ל. והתוס' לעיל בפ' נערה האריכו בזה בפי' של רבינו חננאל ז"ל:

מאי לאו פרנסת הבעל קשיא ליה לרשב"א ז"ל בתוספות דהשתא לא הוי שמין את הנכסים דנזונות ומתפרנסות שוה דלענין פרנסת הבעל הוי שמין את הנכסים לתת להם עשור נכסים דאין כאן אלא שומא אחת לידע כמה הם הנכסים ושוב אין צריך אומדנא ושומא כלל דעשור הנכסים מידע ידיע ולענין נזונות שמין את הנכסים אם עני הוא ונותנין כמו שמפורש באף על פי במשרה אשתו ע"י שליש ואם הנכסים מרובים הכל לפי הכבוד פי' והרי כאן שני שומות שומות הנכסים ואומדנא דהכל לפי הכבוד והיינו לשיטת התוס' דקא מפרשי שמין את הנכסים דמתני' דהיינו עשור נכסים אבל לשיטת הריטב"א וריב"ש ז"ל דקא מפרשי שמין את הנכסים כו'. שרואין שכנגדן היאך מתפרנסות מנכסים כיוצא באלו אין כאן קושיא כלל דהרי השומות שווין אלא דהאי כדאיתא והאי כדאיתא ומיהו צריך שומא ואומדנא בתרווייהו. ולשיטת התוס' יש לתרץ דכי קתני כיצד אין אומרים אלו אביהן קיים כו' לא קאי אלא אפרנסת הבעל דאלו המזונות מידע ידיע שומת הנכסים ולא הוצרך לפרש אבל אפרנסת הבעל דאיכא מאן דאמר דאזלינן בתר אומדנא דאב לכך הוצרך לפרש כיצד אין אומרים אלו אביהן קיים כו' כנ"ל. והכריחו דבפרנסת הבעל קא מיירי משום דס"ד דכי היכי דבפרנסת הבעל שמין הכי נמי אית לן למימר בפרנסת עצמה דמאי שנא הא מהא ומשני לא בפרנסת עצמה ושאני פרנסת עצמה שהוא חייב בתנאי ב"ד אבל פרנסת הבעל תלוי בדעת האב כדתניא בסמוך האומר אל יתפרנסו בנותיו שומעין לו אל יזונו אין שומעין וכן פי' בתוס' ומיהו לקמן אית דגרסי איפכא וכדבעינן למכתב בס"ד. ולכך פרישנא דהיינו הכרח דמאי לאו ולא מאי דפריך עלה הא נזונות ומתפרנסות קתני משום דהדר וקאמר מאי לאו אחת פרנסת הבעל כו' וכיון דחזר וקאמר מאי לאו משמע דמעיקרא לאו משום הא אתינן עלה.

ואכתי איכא לאקשויי בהא שמעתא כי משנינן מעיקרא בפרנסת עצמם ע"כ בעי למימר אכילה ושתייה ולבוש וכסות דהכל נכנס בכלל פרנסה מעתה מאי פריך הא נזונות ומתפרנסות קתני בקל יש לדחות דמזון לחוד ופרנסה לחוד וכדאמרינן לעיל בפרק נערה זנין ומפרנסים את אשתו ובניו ודבר אחר ופרש"י זנין מזונות מפרנסין לבוש וכסות והכי איתא נמי בכמה דוכתי הלכך מאי שקלא וטריא דהכא ומאי כולי האי דאיצטריך לאורוכי בשנויי לא אידי ואידי בפרנסת עצמה ולא קשיא הא באכילה כו'. ועוד כי קא פריך והא נזונת ומתפרנסת קתני למה ליה למהדר ולמימר מאי לאו אחת פרנסת הבעל כו' ועוד איכא למידק דהרמב"ם ז"ל פסק כשמואל דשמין באב כדאיתא בפרק עשרים מהלכות אישות ובפ' י"ט כתב ז"ל האשה פוסקין לה לפי כבודה וכבוד הבעל ולבנות פוסקין להן דבר המספיק להן ובפרק י"ג מה' אישות כשכתב ז"ל דין האשה דאיתא בפרק אע"פ בדין המשרה את אשתו ע"י שליש וסיים בד"א בעני שבישראל וכו' כתב עוד ולא האשה בלבד אלא בניו ובנותיו הקטנים בני שש או פחות חייב ליתן להם כסות וכו' ואינו נותן להם לפי עושרו אלא כפי צרכן בלבד וכתב הרב המגיד דהיינו טעמא לפי שלא הוזכר חילוק בין העשיר לעני אלא באשה ע"כ. ואין לחלק בין הבת לאחר מיתתן לבניו ובנותיו קטנים וכ"ש דכבר כתב ז"ל בפרק י"ט דין הבת נמי וכדכתיבנא וכתב הרב המגיד ז"ל שם בפרק י"ט דכן מפורש בירושלמי דהבת לא עולה ולא יורדת מעתה קשיא היכי מצינן לתרוצי הך ברייתא לדידיה דפסק כשמואל ומאי שמין את הנכסים וכו' דקתני והרי אין כאן לא עליה ולא יריד' וכפי צורכן לבד בעי למיתב להו בין עני בין עשיר ויש לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל הכין דכתב ז"ל בפרק י"ט בד"א כשהניח נכסים שאפשר שיזונו מהם הבנים והבנות. והעולה מכלל דבריו כשהנכסים מרובין הבנות נזונות תחת יד אחיהן וכל הנכסים עומדים ברשותן ובמועטים מניחין מזונות הבת תחת יד ב"ד או ביד אפוטרופוס שמנוהו ב"ד לצורך הבנות וכן כתב הרב המגיד ז"ל הלכך איכא למימר דלהכי שמין את הנכסים כדי להניחן ביד אחיהן וה"ק אין אומרים אלו אביהן קיים כך וכך היה נותן וניתב להו מזונות וכסות כפי מה שהיה נותן להן אביהן לפי עושרו וותרנותו אלא שמין את הנכסים ויהיו מונחים ביד אחיהן או ביד אפוטרופוס ונותנין להו לפי צורכן. כ"נ ליישב דעת הרמב"ם ורש"י והתוס' לא פירשו כן. ודע כשכתב הרמב"ם פוסקין לבת מזונות וכסות וכו' כתב הרב המגיד ז"ל [פי"ט הלי"א] דין הכסות מבואר בירושלמי ונזכר בהלכות יתבן בביתי ומתזנן *סא מנכסי ע"כ. ופשוט הוא שהכל נכלל בכלל מזונות ע"כ. ונראה דנעלם מעיני הרב המגיד סוגי' זו.

ונ"ל לפר' שמעתין לדעת רש"י הכין ודע דלעיל בפרק נערה גבי הא דאמר רבי חייא בר יוסף דבזן מחיטי דעליה מבעיא לן מאי זן אי מזוני הויא אי פרנסה הויא וכולה סוגיא ריהטא בהכין דפרנסה דהיינו נדוניא מקרי שפיר בלשון זן כדאיתא התם ומעתה נבאר שמועתנו דמעיקרא קאמר מאי לאו פרנסת הבעל פי' דמאי דקתני ומתפרנסים היינו פרנסת הבעל ונזונות היינו מזונות ממש והלכך ע"כ כי קתני כיצד אין אומרי' כו'. אמאי דסליק מינה קאי ומשני לא בפרנסת עצמה פי' מזונות בעודה אצל האחין דאכתי לא אסיק אדעתי' דאי' לבת כסות כלל דמתזנן מנכסי כתיב אלמא לית לה אלא מזוני לבד ורב נחמן ה"ק דהא דקתני נזונות ומתפרנסות נזונות היינו נדוניא ומתפרנסות היינו פרנסת עצמה פי' מזונות וכדכתיבנא וכי קתני כיצד אין אומרין כו' אמאי דסליק מניה קאי דהיינו אמזונות וכדפרישנא לעיל לדעת הרמב"ם ז"ל ולא קאי אנדוני' דנדוניא שמין באב וכדאמר שמואל ופריך עלה הא נזונות ומתפרנסות קתני פי' תינח היכא דקתני זן בלחוד דאיכא לפרושי דהיינו נדוניא מיהו כי קתני תרווייהו בהדי הדדי נזונות ומתפרנסות היכי מפרשי' לשון נזונות לנדוניא ולשון מתפרנסות למזונות ואכתי הוה מצינן לפרושי דאע"ג דנזונות היינו מזונות ממש ומתפרנסות היינו נדוניא דילמא כי קתני כיצד אין אומרין כו' אמאי דפתח ביה קאי ולא אמאי דסליק מניה לכך האריך וקאמר מאי לאו אחת פרנסת הבעל כו' פי' הא ודאי דתנא דברייתא לאו מילי מילי קתני לאשמועינן דהבנות נזונות ומתפרנסות דלהא לא אצטריך למתני דכיון דהשתא קס"ד דאין לבת אלא מזונות ומאי נזונות מזונות ממש ולא כסות פשיטא דנזונות ולמה ליה למתני נזונות אלא ודאי ה"ק אחת פרנסת הבעל ואחת פרנסת עצמה פי' בין בין הוא דקתני כמו אחת ארוסות ואחת נשואות ועיקר חדוש התנא היינו לאשמועינן מאי דקתני בסיפא כיצד אין אומרין כו' וה"ק אחת פרנסת הבעל ואחת פרנסת עצמה כיצד הן נזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן אין אומרין כו' ועיקר חידושא דתנא בין אנזונות בין אמתפרנסות היינו מאי דקתני עלה כיצד אין אומרין כו' וכיון שכן ליכא למימר דכי קתני כיצד כו' קאי אחדא ולא אאידך כיון דתנא בין בין קתני והוה ליה כאלו קתני כיצד הבנות נזונות ומתפרנסות אין אומרין וכו' והוה מצי לשנויי דהתנא לאו בין בין קתני ומאי נזונות אכילה ושתיה ולבוש וכסות ומתפרנסות היינו נדוניא ותנא מילי מילי קתני וכי קתני כיצד אין אומרין וכו' לא קאי אלא אנזונות ולא אמתפרנסות אלא דדחיקא ליה הך שינוייא דקאי כיצד אמאי דפתח ביה ולהכי משני דאיברא ודאי דאית לבת כסות ודלא כהס"ד עד השתא אידי ואידי בפרנסת עצמה ולא קשיא הא באכילה וכו' וכי קתני כיצד אין אומרין כו' קאי אתרווייהו.

ואם תשאל כיון דאין נותנין לבנות לפי הכבוד אלא כפי צרכן לבד בין במזונות בין בכסות אמאי *סו יחלקו כדי לשנויי עלייהו כיצד אין אומרין כו'. דמשמע דעיקר חידושיה אדלקמיה קאי וכדכתיבנא והרי בהכי אין לחלק כלל ביניהם. תשובתך לכך כתב רש"י ז"ל הא באכילה ושתיה כו'. שמין הנכסים אם עני הוא נותנין לו כפי מה ששנינו באע"פ במשרה את אשתו כו' עד הכל לפי הכבוד וכיון דלגבי הבנות נמי אזלינן לפי הכבוד להכי חלקן דאיכא למימר דדוקא בכסות איכא כבוד אבל במזונות מאי כבוד איכא לכך איצטריך למתני דבין בזו בין בזו שמין את הנכסים אם עני הוא וכו' וכדכתב רש"י ודוק שרש"י ז"ל לא פירש כן לעיל בסמוך כי קא משני לא בפרנסת עצמה אלא כי קא משנינן הא באכילה ובשתיה כו' דוק ותשכח כנ"ל:

אי נימא עני עני בנכסים כו'. קשיא להו לתוספות ז"ל ומאי מרווחנ' במאי דלהוי עני עני בנכסים עשיר עשיר בנכסים ואפילו יהיה פי' המשנה כן אכתי תקשי לשמואל דהא מתניתין הכי קתני כיון דפעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני אין ללכת אחר אומדנא ותירצו בתוספות דאלו הויא מתניתין עני ועשיר ממש שפיר אתיא כשמואל פי' כלפי שהיה אומר רבי יהודה שינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה היו אומרין חכמים שזה אינו אומד יפה כי פעמים שהוא מעני או שהוא מתעשר אלא אומדין דעתו של אב לפי הנכסים שהיה לו באותו שעה וכפי הנכסים שיש לו עכשיו והוקשה להם דא"כ היכי פריך מכלל דת"ק סבר אפילו עשיר כו' הא לית ליה דמשמע דמשום דלית ליה כלל הוא דקשיא לן והא אפילו אית ליה טובא נמי כיון דלית ליה השתא כדהוה ליה בשעה שהשיא את הראשונה אין זה אומד יפה ותקשי לת"ק אמאי יתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה ותירצו בתוס' דלאו דלית ליה כלל קאמר אלא כלומר לית ליה כמו שהיה לו מתחלה.
ויש לי לפרש שמעתא בענין אחר דתלמודא שקיל וטרי כדי לאותובי' לשמואל דרבנן לא אזלי בתר אומדנא כלל משום דאיכא תרי אומדני או אומדנא דאב או אומדנא דעלמא לראות שכנגדן היאך מתפרנסות בנכסים כיוצא באלו וכמו שפירשו הריטב"א וריב"ש דעת חכמים שבמשנתנו ואם אנו מפרשי' מאי עני עני בנכסים כו' אלמא משמע דכי קתני חכמים שמין את הנכסים כו' פירושו אומדנא דעלמא וכדכתיבנא ואינו דבר קצוב כגון עשור נכסים והילכך לא תותביה לשמואל כיון דסוף סוף קא אזלי רבנן בתר אומדנא אע"ג דאומדנא דעלמא קא אמרי מ"מ יודו רבנן דהיכא דאמידניה דעת האב דאומדנא דידיה עדיף והיינו דשמואל דקאמר שמין באב פי' היכא דאמדיניה ופריך עלה תלמודא מכלל דת"ק סבר אפילו עשיר והעני כו' פי' דהא לדעת חכמים נמי היכא דאמדיניה דעת האב אזלינן בתר דעת האב מכלל דת"ק ס"ל דאפילו לא אמדיניה דעת האב אם השיא בת הראשונה ינתן לשנייה כו' ואפילו עשיר והעני והא לית ליה אלא לאו עני עני בדעת כו' והלכך ע"כ כי קתני שמין את הנכסים ע"כ דבר קצוב קאמרי ולא אזלי בתר אומדנא כלל ואפילו אומדנא דעלמא דדבר קצוב תקנו חכמים דהיינו עשור ואין לך להוסיף ולא לפחות ותיובתא דשמואל דחכמים נתנו קצבה לדבריהם ונמוקן עמן דפעמים שאדם עני כו' ואיהו נמי לא קא' כדקאמר רבי יהודה ומשני הוא דאמר כרבי יהודה כו' כנ"ל:
והרא"ה ז"ל אזיל בשיטת התוספות וז"ל אלמא לא אזלינן בתר אומדנא ותיובתא דשמואל. קשיא לן ולמה לו למיתב עלה מהאי דיוקא והא פשיטא מלתא דרבנן לא אזלי בתר אומדנא מדר' יהודה דאזיל בתר אומדנא ופליגי רבנן עליה וי"ל דאי לאו הכי הוה אמינא דרבנן נמי אזלי בתר אומדנא ולא פליגי עליה דרבי יהודה אלא למימר דליכא למיזל בתר ההיא אומדנא דשמא לא היו נכסיו אח"כ כאותה שעה אבל אלו היינו יודעים נכסיו של אותו שעה ושל עכשיו ודאי אזלינן בתר אומדן דעתו לפי הנכסים של אותה שעה ושל עכשיו ומשום הכי מוכיחין דודאי לאו עני ועשיר בנכסים קאמר והשתא ודאי הויא תיובתא. ע"כ:

אי אמר הלכה כרבי יהודה כו'. ק"ו ותפוק ליה דאי אמר הלכה כר' יהודה הוה אמינא שהלכה כמותו לגמרי וכי ליתא אומדנא דאב אמדי' בתר שומת הנכסים קמ"ל דבפרנסה שמין באב כי איכא אומדנא וכי ליכא אומדנא לא פסק מידי וי"ל דכיון דרבי יהודה לא איירי במתני' בהדיא היכא דליכא אומדנא כי אמר הלכה כרבי יהודה לא הוה משמע אלא לענין אומדנא בלחוד כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
ומי אמר רבא הכי והתניא רבי אומר בת הנזונת וכו' וא"ת דילמא כי פסק רבא הלכה כרבי יהודה היינו דוקא בהשיאה דגלאי דעתיה אבל לא השיאה לא ופליג עליה דשמואל דס"ל דנקט רבי יהודה השיאה להודיעך כחן דרבנן דדוקא נקט השיאה ולהכי פסק כוותיה וכי פסק כדעתיה דרבי היינו בדלא גלאי דעתיה ואם היינו גורסין בשנויא הא דגלאי דעתיה הא דלא גלאי דעתיה הוה ניחא דהוה אמרי' דהיינו דקא משני אבל לפי ספרינו דגרסינן הא דאמדיניה הא דלא אמדיניה דמשמע דלא מחלק בין השיאה ללא השיאה מעתה הדרא קושיין לדוכתיה תדע דרבא פסק לעיל ממקרקעי ולא ממטלטלי כו' בין לפרנסה וה"נ פסק בסוף שמעתין ואי ס"ל שמין באב כשמואל מקרקעי ומטלטלי שוין בכך וכן הקשו בתוספות לעיל בפרק נערה ואי הוה משנינן הכי לא הוה קשיא ולא מידי וי"ל דאי רבי לא הוה מיירי אלא בדלא השיאה א"כ אין בין רבי יהודה לרבי מידי ולא חדית רבי מידי אדרבי יהודה וכיון שכן לא הוה ליה למתני מלתא באפי נפשה אלא הוה ליה למימר נראין דברי רבי יהודה ואם לא השיאה נוטלת עשור נכסים ועוד מדסתים רבי במתני' ושנה דברי רבי יהודה בלשון יחידאה ומאן דפליג אדרבי יהודה בלשון חכמים אלמא לא ס"ל כר' יהודה והלכך ע"כ כי קתני נוטלת עשור נכסים ס"ל דאין שמין באב כלל ומשני הא דאמדיניה כו' פי' הא דאמר רבי עשור נכסים בדלא אמדינא לאב ואע"ג דשני רבי במשנתנו דברי רבי יהודה בלשון יחידאה לאו משום דלית הלכתא כוותיה אלא דבעי לפרושי מאן אמרה ואיהו פריש דבריו בברייתא דר' יהודה לאו דוקא בדהשיא דגלי דעתיה אלא כל דאמדיניה שמין באב והיכא דלא אמדיניה נוטלת עשור נכסים והשתא חדית רבי טובא אדר' יהודה ומיהו לא פליגי וכדכתיבנא והא דלא קצר תלמודא וקאמר כי קאמר רבי בדלא אמדיניה ולמה ליה לאורוכי ולמימר הא דאמדיניה היינו משום דבעי לאתויי עלה הכי נמי מסתבר' פי' דמודה רבי באמדינא דשמין באב לכך נקט להדיא הא דאמדיניה וקל להבין כנ"ל:

ה"נ מסתברא דאמר רב אדא כו'. ומיהו לאו הכרחא הוא דאיכא למימר חזר בו רבי מדבריו ואי נמי דהתם לפי שאמר האב שלא יתנו יותר וקמ"ל שהרשות בידו והיינו דאמרינן ה"נ מסתברא. הריטב"א ז"ל:
ודע דלכך הוצרך למימר הכי נמי מסתברא דאי ממאי דפריך בסמוך מדרבא אדרבא הוה אמינא דלעולם רבי איירי בכל גוונא בין דאמדיניה בין דלא אמדיניה אלא דרבא לא פסק כותיה דרבי אלא בדלא אמדיניה לכך מייתי דמסתברא דרבי גופיה מודה דבדאמדיניה שמין באב כנ"ל:

תד"ה כאן לאחר שבא כו' וק"ק דמשנה כו' ומשמע דברייתא נמי דמחייבת אותו למכור כו' עכ"ל אבל לפרש"י אע"ג דמתני' איירי קודם שבא לידי גיבוי אין הכרח דהברייתא עליה קאי ומיירי בכה"ג כיון דאינו מפורש במתני' בהדיא דאייירי בקודם שבא לידי גיבוי ודו"ק:

בד"ה אי נימא עני כו' אלא לאו עני עני בדעת והשתא אין לפרש כו' עכ"ל ר"ל ולא שהעני והעשיר ממש אלא שיש לו עכשיו נכסים כמעיקרא וא"כ א"א לפרש שמין הנכסים שישומו באב וק"ל.

בואו ונחזיק טובה לרמאין כו' שנאמר וקרא עליך וגו'. פרש"י ועכשיו הרמאין גורמין לנו עכ"ל ובסתם עניים הרמאין גורמין שאין לנו חטא וקרא איירי בידוע שהוא עני ודו"ק:

כל המעלים עיניו מן הצדקה כו'. מבואר בחידושינו פ"ק דב"ב ע"ש:

המסמא את עינו כו' פרש"י מראה את עצמו כאילו עינו סמויה עכ"ל. וק"ל מאי מייתי הך מלתא מברייתא הא מתניתין היא בספ"ב דפאה מי שאינו לא חיגר ולא סומא כו' עיין שם:

ד"ה כאן לאחר שבא לידי גיבוי וכו' עד ור"ת פי' וכו' עיין באשר"י שהוא כתב בשם ר"ת פי' אחר:

תוס' בד"ה כאן לאחר כו' ור"ת פי' כו'. נ"ב נ"ל טעות סופר והוא ר"ח ודומה לזה פי' הרי"ף אבל ר"ת פי' בענין אחר עיין באשר"י:

גמ' כל המעלים עיניו כו' כאילו עובד עבודת כוכבים. ואמרו כל מי שיש בו תורה ואין בו גמילות חסדים כאילו אין לו אלוה. ואמר א"ב אלף בינה ג"ד גמול דלים ה"ו זה שמו של הקב"ה הכל עולה לענין אחד ואין כאן מקום להאריך בזה:

גמ' במחרישה דכספא וכו'. מגירה שמגררין בה במרחץ ברי"ף ואשר"י ובתוס' פרק המקבל:

גמרא והמקפח את שוקו ליטול צדקה ואינו צריך כו'. כ"ה הגי' ברי"ף. ובזה מיושב קושית הח"א מדוע לא הביא מתניתין דשלהי פאה:

בגמרא אמר היינו דאמר ר"א בואו ונחזיק טובה לרמאין שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום שנאמר וקרא כו' ותנא ר' חייא בר רב כו'. ולכאורה לא הוי צריך לאתויי מכל הנך קראי דבלא"ה פשיטא דצדקה לא גרע משאר מצות עשה שיש חטא במניעת עשייתן וכ"ש דכתיבי בצדקה נמי כמה לאוין ועשה טובא אלא דלענ"ד נראה דהא דקאמר היינו חוטאין בכל יום. מסתמא לא איירי דמשום רמאין אין ליתן צדקה דהא קי"ל בפ' השותפין בודקין למזונות ואין בודקין לכסות. ואיכא למ"ד איפכא. אע"כ דלענין ליתן די מחסורו איירי ר"א דהיינו חוטאין. דכדבעי למיעבד לא עבדי. ובכה"ג קאמר שפיר דאי לאו דנפישי רמאים ודאי שהיינו חוטאין דהיה מהדין ליתן לכל הפושט יד די מחסורו ממש עבד לרוץ לפניו וסוס לרכוב עליו כדלעיל בשמעתין. מיהו אי לאו שהחמירה התורה בזה כ"כ. כבר היה באפשרי דאפי' היכא דלא נפישי רמאי נמי א"צ ליתן די מחסורו. אלא בידוע בבירור ע"י בדיקה כדמשמע לכאורה לעיל סוף פ"ק לענין להחיותו אינו חייב אלא ברוב ישראל וברוב מיהו חייב והיינו משום דלהחיותו הוי כמו פיקוח נפש כדמשמע שם ועיין בפירש"י ובחידושי הרא"ה. משא"כ לענין די מחסורו אפשר דהוי דבר שבממון ואין הולכין בממון אחר הרוב. אבל כיון שהחמירה תורה כ"כ דכתיב וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. ותני ר' חייא נמי דהוקש לעבודת כוכבים. וכל הנך קראי דמייתי סמיכי להאי קרא ממש דכתיב די מחסורו. וא"כ הוי לן למיזל בתר רובא שלא לבדוק אי לאו דנפישי רמאי ולא שייך למיזל בתר רובא שאם לא נבדוק ודאי נפישי רמאי טפי ועוד דהו"ל כדבר שאין יכולין לעמוד בה. כדאמר רבא במועד קטן בר מהא דלא מצינא דנפישי בני מחוזא. ויש לפרש ג"כ על זה הדרך כן נראה לי:

שם אמר שמואל לפרנסה שמין באב. לעיל דף נ' ע"ב כתבו התוספות בשם רבינו חננאל דדוקא לפחות מעישור נכסים קאמר שמואל דשמין באב. אבל לא להוסיף על עישור נכסים ע"ש באריכות. ולכאורה לפ"ז לא הוי מקשה הכא בגמרא מידי מברייתא דקתני אין אומרין אילו היה אביהם קיים כך וכך היה נותן אלא שמין כו' דשמא לענין להוסיף אמרי' דאין אומרים אילו היה קיים אלא דאפשר דסתמא דלישנא דברייתא משמע דלפחות נמי אין אומרין. אלא דאכתי יש לדקדק בהא דמקשה ממתני' ממילתא דחכמים דקאמר אילימא עני בנכסים כו' מכלל דת"ק סבר אפי' עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן ליה הא לית ליה. ואי כפירוש ר"ח הא לקושטא דמילתא לא קאמר רבי יהודא במתניתין ינתן לשניה אלא לפחות אף לפי המסקנא דעני בדעת קאמרי רבנן וע"כ דלישנא יתירא קאמרי רבנן פעמים שהיה עשיר והעני דהא עיקר פלוגתייהו לאו בעשיר והעני בדעת איירי אלא בעני בדעת מעיקרא דהיינו שפיחת לראשונה שיעור עישור נכסים וכמ"ש ר"י בעל התוספות גופא בשיטת ר"ח שם ע"ש. וא"כ לענין עני בנכסים נמי הו"מ לאוקמי בכה"ג והוי שמואל שפיר כחכמים כמ"ש התוספות בד"ה אי נימא. ויש ליישב דדוקא לענין עני בדעת ועשיר בדעת שפיר שייך האי לישנא יתירתא דחכמים פעמים שאדם עני והעשיר כו' דכיון שדעת בני אדם משתנה תמיד לא אזלינן בתר האי אומדנא כלל אף לפחות משא"כ אי הוה אמרינן דעני היינו עני בנכסים לא שייך האי לישנא יתירה כלל ולא הו"ל למימר אלא פעמים שאדם עני והעשיר לחוד. כן נראה לי ליישב פי' ר"י לפי שיטת ר"ח בדוחק. ועוד נראה לי דדברי ר"ח גופא היינו דוקא לבתר דאוקמינן מילתא דשמואל כר' יהודא דוקא אבל לת"ק לעולם אזלינן בתר עישור נכסים דוקא. ובהכי מפרשינן מילתא דת"ק דמתניתין דקתני להוציא מידן מה שראוי להינתן לה דהיינו עישור נכסים ממש ולפ"ז שפיר מצינן למימר דר' יהודא לא פליג אלא בחדא לענין לפחות ובהכי איירי נמי שמואל דקאי בשיטתא דר"י משא"כ למאי דבעינן למימר מעיקרא דעני בנכסים ובעינן לאוקמי מילתא דשמואל כחכמים. וא"כ משמע דהא דקאמר ת"ק מה שראוי לינתן לה מפרש שמואל דהיינו דשמין באב ומסתמא היינו בין לפחות בין להוסיף דהא לא קתני כלל במתני' דינא דעישור נכסים. א"כ מקשה שפיר מכלל דת"ק סבר אפילו עשיר והעני ע"ש כנ"ל מיהו עוד יש שיטה אחרת בזה דדעת הראב"ד ז"ל דרבינו חננאל גופא לא קאמר אלא באומדנא דאיירי שמואל הוי דוקא לפחות. משא"כ בהשיאה דאיירי רבי יהודא הוי אף להוסיף ואפשר שיצא לו כן משום האי קושיא שכתבתי אלא דלכאורה לישנא דתלמודא לא משמע הכי מדמקשה ונימא הלכה כר"י ומשני נמי קמל"ן ל"ש השיאה ל"ש לא השיאה משמע דכי הדדי נינהו וא"כ צריך לפרש כדפרישית. ומתוך מה שכתבתי נתיישב ג"כ הא דלא מקשה הש"ס מעיקרא ממתני' דאדרבה מעיקרא הוי סבר דשמואל מלישנא דת"ק מדייק הכי מדקתני מה שראוי ליתן לה וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש התוס' בד"ה לא בפרנסת עצמה דהא דמפלגינן בין פרנסת עצמה לפרנסת הבעל היינו מהא דאמרינן לקמן האומר אל יתפרנסו שומעין לו וא"כ בפשיטות מצינן למימר דמה"ט גופא אית לן למימר דדוקא לפחות קאמר שמואל כיון דפרנסת הבעל קילא טובא והיינו דמקשה שפיר בתר הכי ממתניתין דאין לפרש עני בנכסים כו' ודוק היטב:

תוספות בד"ה מאי לאו כו' קצת קשה לרשב"א כו' ואם הנכסים מרובים הכל לפי כבודה עכ"ל. ויש לתמוה שכ"כ בפשיטות. ובטור א"ע סי' קי"ב הביא בפשיטות לשון הרמב"ם ז"ל. דאין נותנין לבת לפ"כ ולפ"כ הבעל אלא דבר המספיק לה בלבד. וכ"כ שם בש"ע ולא הביאו שום חולק. ואף דלכאורה דברי הרמב"ם והטור והש"ע הוא נגד מסקנת הגמרא דהכא. דלפרנסת עצמה שמין הנכסים ונותנים לה. וכמו שהרגיש קצת בעל ס' בית שמואל שם. אלא דלענ"ד משום הא לא איריא. דהא דמוקי הש"ס האי ברייתא לפרנסת עצמה. היינו מקמי דמוקמינן למימרא דשמואל כתנאי משא"כ לבתר דמוקמינן למילתא דשמואל כר"י דוקא. א"כ שפיר מצינן לאוקמי להא דשמין את הנכסים אפרנסת הבעל לחוד כרבנן דעלה קאמר כיצד. כיון דלא אשכחן שום דבר קצוב בפרנסת הבעל. והיינו דקתני אין אומרין אילו אביהם קיים כך וכך כו'. משא"כ לענין מזונות לא שייך לומר כיצד דענין המזונות ידועים דהיינו דבר המספיק לה. וכיון דבירוש' משמע להדיא כלשון הרמב"ם ז"ל כמ"ש הב"י ע"כ צריך לפרש לשון הגמרא שלנו כדפרישית ויותר נראה לפרש שיטת הרמב"ם והטור והש"ע שלא באו אלא לומר שאין דין הבת כדין האשה עולה עמו ואין יורדת עמו דאי אורחא דידיה בדברים גדולים אין משגיחין לשיעור הנכסים. אלא העיקר לפי כבודן כדקתני סוף פרק אע"פ בד"א בעני אבל במכובד כו' ולא קתני אבל בעשיר וסיים נמי הכל לפי כבודה. ולא לפי הנכסים. משא"כ בפרנסתן אין משגיחין לפ"כ אלא לפי שיעור הנכסים ושיהיה מיהו שיעור המספיק כן נ"ל ועדיין צ"ע:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה מאי לאו בפרנסת הבעל וכו' משמע מדבריהם דפשיטא להו טובא דלענין מזונות מנכסי האב נותנין לה לפי כבודה. ובטור א"ע סי' קי"ב הביא לשון הרמב"ם ז"ל דאין נותנין לבת לפי כבודה אלא דבר המספיק לה בלבד וכ"כ בש"ע בלי שום חולק ועיין בפנים:

ע"א בעלי כסף או בעלי זהב וכו'. אע"ג דפירש"י לקמן דאין מחייבים אותו למכור כלי תשמישו ואפילו לשיטת התוס' דוקא במקבל מקופה של צדקה אבל במקבל מיחידים א"צ למכור כדאיתא בי"ד סימן רמ"ג מ"מ כשיש לו שנים קי"ל דאין מניחין לו אלא אחד ותו כיון דכלי כסף סגי ליה היה לו למכור של זהב:

שם המקבל צדקה ואין צריך וכו". והא דאמר לעיל במי שא"צ ליטול דנפרעין ממנו לאחר מיתה ודוחק לומר דהיינו מבית דירה שלו דאינו מחיוב למכור או קרקע אחרת פחות משוה מאתים ויותר נראה דהכא דוקא שנוטל דרך הערמה שמערים ואומר שאין לו אבל לעיל שאומר שיש לו ואינה רוצה להתפרנס ואין נותנין לו במתנה אלא לפנים אבל באמת הלואה היא אינו בא לידי כך. וק"ל:

עוד נ"ל דיש לדקדק דהכא נקט אינו נפטר מן העולם כדאיתא נמי בסוף פאה במי שא"צ ליטול ונוטל וגבי מי שצריך ליטול ואינו נוטל תנן התם אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו וכן בדיין שלוקח שוחד תנן התם אינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות ובילקוט תנא אינו נפטר מן העולם עד שיורה צדק בהוראתו ועיין לקמן ר"פ שני דייני מ"ש שם פירושו. ויש לפרש דאינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות כדכתיב כי השוחד יעור אבל אין לו תיקון על העבירה עד שמתגלגל בעולם ויתקן לדון בצדק הוראתו והיינו דקאמר אינו נפטר מן העולם הזה עד שיורה צדק וכן יש לומר הכא דאם לפעמים מת בעושר הוא צריך להתגלגל בעולם ואז יצטרך לבריות לכך לא נצטרך לבריות כעת בעולם והיינו דקאמר אינו נפטר עכ"פ מזה העולם וכו' אבל גבי מי שצריך ליטול ואינו נוטל באמת הוא נוטל שכרו בזקנותו ומפרנס אחרים משלו ובכה"ג נפרעין ממנו לאחר מותו:

מתניתין יתומה וכו'. פירש"י ד"ה מה שראוי להנתן עישור נכסים. הא דלא מפרש לר' יהודה דאזיל בתר אומדנא אלא דוקא אליבא דחכמים יש לומר משום דמדייק בש"ס לקמן הא גדולה ויתרה ולר"י דאזיל בתר אומדנא ה"ל דבר שאינו קצוב כמ"ש התוס' לעיל דף נ' ע"ב לענין לקוחות ולדעת הרמב"ם מבואר בח"מ סימן ס' דאין אדם יכול להתחייב בדבר שאינו קצוב יש לומר דה"ה דאינו יכול למחול דבר שאינו קצוב כדאיתא בח"מ סימן ר"ט לענין דבר שלא בא לעולם כשם שא"י להתחייב ה"ה דא"י למחול וכ"כ הטור בדעת הרמב"ם בח"מ סימן רל"ב סעיף ו' גבי ע"מ שאין אתה חוזר עלי במום וכו' ע"ש. ואף לדעת רבים החולקים על הרמב"ם בזה. יש לומר דהני מיני כשמוחל בפירוש אבל הכא ליכא מוכחא דמחלה רק מדלא תבעה בשעת נשואין וכיון דאומדנא לא פסיקא לה יש לומר דלא היתה יודעת האומדנא ולכך לא תבעה. אך לפ"ז קשה הא דמקשה רבא לר"נ לקמן ע"ב ממתניתין וכן הא דקאמר לקמן ע"ב קשיא דרבי אדרבי דתניא ר' אומר בת הניזונת וכו'. ומאי קושיא הא התם מפורש נוטלת עישור נכסים דה"ל דבר קצוב ולכך מועיל מחילה והא דקאמר אבדו פרנסתן מיירי באומדנא דה"ל דבר שאינו קצוב ורשב"א ס"ל כרבנן דר' יהודה דלעולם יהבינן עישור נכסים וה"ל קצוב וצ"ל משום דא"כ ה"ל לפרש באומדנא דוקא שוב מצאתי בשיטה מקובצת שפירש כנ"ל. עוד יש לומר לפמ"ש המרדכי וז"ל דהא דלא מהני מחילה בפעוטת ל"ל משום דפרנסה לא גביא אלא ממקרקעי. דא"כ מאי איריא קטנה אפילו בוגרת נמי דלמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים יש לומר דזהו כוונת רש"י ז"ל דס"ל דדמי למתנה דמועיל אפילו בנכסי אביו כדקי"ל בח"מ סימן רל"ה סעיף י' ודוקא משהגדיל וכיון דאמרינן לעיל דף נ' ע"ב דלמ"ד שמין באב גביא אפילו ממטלטלין ומהני מחילה אף בעונת הפעוטות ומתניתין סתמא נקט משמע אפילו בהגיע לעונת הפעוטות וכ"ש לפי גירסת הרי"ף בגיטין פרק האומר דף ס"ה דפעוטות מקחן וכו' כנגדו בקטנה מתקדשת למיאון א"כ מתניתין דנקט יתומה שהשיאה אמה ואחיה ע"כ בהגיע לעונת הפעוטות וע"כ הא דלא מהני מחילה משום דלא איירי באומדנא דאינה ניגבת אלא ממקרקעי כמ"ש התוס' לעיל דף נ"א ד"ה ממקרקעי ע"ש. ודוק:

בגמרא מכלל דת"ק ס"ל אפילו עשיר והעני וכו'. הא דלא מקשה איפכא מרישא מכלל דת"ק אפילו עני והעשיר הא אית ליה ולפמ"ש התוס' דף נ' ע"ב בד"ה ומאי עליה וכו' דלעולם אמרינן לגריעותא באומדנא יש לישב קצת. ועמ"ש באורך. ויותר נראה דמעני והעשיר אינו ראיה. דהמ"ל דבהא גופא פליגי דרבי יהודה ס"ל דמסתמא מחזקינן בחזקת קמא שיש לו עתה כמו שהיה לו אז כשהשיא ראשונה אלא דלא שייך לאוקמי אחזקה כשהיורשים טוענים שלא נשאר כל כך דהא אמרינן לקמן דבעלי חובות דאחין נינהו והנכסים בחזקת היורשים וק"ל:

ולכאורה היה נראה לפרש הא דקאמר הא ל"ל היינו משום דמסתמא אי אפשר לאוקמא אחזקה בלי שומת הנכסים. דהא עכ"פ נחסר מה שנתן להראשונה כמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה כל חדא וחדא וכו' דאינו פוחת בשביל האחרות הנשארות. וע"כ צ"ל דמשערין לפי הפחת שנחסר במה שנתן לראשונה ולדעת שיעור זה ע"כ צריכין לשום הנכסים כדי לידע כמה נחסר דאם יש לו עשרה פעמים כמו כן צריך לנכות חלק העשירי ממה שנתן לראשונה. שהרי נחסר חלק עשירי מנכסיו ואם יש לו עשרה פעמים כמו שנתן. הרי נחסר חלק עשרים מנכסיו וכמו כן צריך לנכות ממה שנתן לראשונים חלק העשרים. אך יש לדחות זה דדילמא ס"ל גם כן דשמין דעת האב כמה חלק מנכסיו היה נותן לה. וס"ל לר' יהודה דא"צ לשום הנכסים כמה הם דיכול לשער שיעור החלק ע"י מה שנתן ראשונה. דמסתמא היה לו אז כמו עתה וכיון דשמין דעתו שהיה נותן חלק עשירי מסתמא יש לו עשרה פעמים כמו שנתן לראשונה וממילא מנכין לפי ערך שנחסר ממה שנתן לראשונה. ותירוץ הראשון נראה עיקר. ודוק:

והנה מטור כתב בשם הראב"ד ז"ל דאפילו לא הניח אלא שיעור מה שנתן לראשונה נותנין לה כל מה שהניח. ולכאורה קשה דהוא נגד הסוגיא דף ס"ח אילימא עני עני בנכסים וכו' מכלל דת"ק סבר אפילו עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן הא לית ליה משמע להדיא דכשנעשה עני בנכסים אין סברא לומר שיתן כל מה שנתן לראשונה. א"כ הכא כיון שנתן לראשונה חצי נכסים האיך שייך שיתנו לה כל החצי שנשאר הא לראשונה לא נתן אלא חצי נכסים ועכשיו יתנו כולו. ודוחק לומר דהראב"ד מיירי כשנתן לראשונה גם כן כל נכסים אלא שאחר כך הרויח. ולכאורה היה נראה דס"ל להראב"ד דדוקא אם העני מעצמו מקשה הש"ס הא לית ליה. אבל במה שהעני מחמת שנתן לראשונה אמרינן דאם היה דעתו שלא ליתן לשניה כל כך לא היה נותן לראשונה ג"כ כל כך. וקצת מוכח כן דאל"כ בכל פעם כשנתן לראשונה נתמעטו הנכסים קצת ולמה נותנים כדרך שנתן לראשונה. אך זה דוחק דהא הוכיחו התוס' שם בד"ה כל חדא וכו' דאין פוחת לראשונה בשביל האחרות הנשארות וע"כ הא דנותנים לשניה כדרך שנתן לראשונה היינו כשהיורשים מודים שהוא עשיר עתה כמו בשעה שהשיא לראשונה א"כ קשה כנ"ל. ונראה דס"ל להראב"ד דמה דמקשה הש"ס והא לית ליה. היינו לפי הס"ד דמקשה על שמואל ממתניתין וקאמר אילימא עני עני בנכסים והיינו כמ"ש התוס' שם בד"ה אילימא וכו' דרבנן דרבי יהודה אזלי בתר אומדנא. ושמואל כוותייהו ס"ל דאומדין אותו דעתו בשעת מיתתו. ור' יהודה ס"ל דלא אזלינן בתר אומדנא אלא כפי מה שנתן לראשונה. וע"ז מקשה שפיר והא לית ליה דאם היה עשיר ממש והעני בודאי יש לילך בתר אומדנא דהשתא ולא בתר מה שהשיא כיון דיש ליתן טעם דמה שנתן יותר מהאומדנא הוא משום שהיה עשיר יותר וכל זה אם האומד הוא סותר ממה שנתן לבתו אבל בדלא אמידניה אפילו עשיר והעני נותנין כדרך שנתן לראשונה א"כ לפי דעת המקשה דרבנן נמי אזלי בתר אומדנא ע"כ צ"ל דמיירי באמידניה דאל"ה למה לא ניזיל בתר אומדנא דהשיא א"כ בהא לא פליג ר"י כיון דאומדנא דשעת מיתה סותרת אומדנא דהשיא. ויש ליתן טעם על מה שהשיא משום שהיה עשיר והעני ודאי לא פליג ר"י. משא"כ למאי דמשני דרבנן לא אזלי בתר אומדנא כלל יש לומר דבלא אמידנא אפילו עשיר והעני ממש אזלינן בתר אומדנא דהשיא כסברת הראב"ד והא דלא מפרש עני והעשיר ממש ובדלא אמידניה זה אינו דאם כן הוי משמע מדברי רבנן דוקא עני והעשיר ממש הא לאו הכי הוי אזלינן בתר אומדנא דהשיא וזה אין סברא כיון דלא אמידנא דעתיה אין חילוק כסברת הראב"ד ואין סברא שיחלקו בזה ר"י ורבנן וה"ה דא"א לאוקמי באמידניה ור"י ס"ל דאזלינן בתר השיא כיון דאינו עני והעשיר ממש מסתמא הוא בחזקתו ורבנן ס"ל דאמדינן דעתיה בשעת מיתה ואמרינן אע"פ שהשיא ונתן יותר משום שהיה עשיר בדעת ועני בדעת כפי אומדנא דהשתא לפי וותרנותו או קמצנותו דזה אין סברא דלעולם אומדנא דהשתא עדיפא משאר אומדנות ולא שייך לפלוג בזה כיון דל"ל טעמא שמה שנתן יותר משום שהיה עשיר ממש והעני. ודוק: ועיין קונטרס אחרון

שם בגמרא הא דאמידנא וכו'. כבר כתבנו לעיל דף נ' דמוכרח ע"כ לפרש דהא דקאמר רבא הלכה כרבי בדלא אמידניה מכלל דר"י פליג עליו אפילו בדלא אמידניה והיינו דנותנין האומד הפחות שמשערין דכיון דקי"ל דבעלי חובות נינהו מספיקא א"י להוציא מהם. ולכאורה רבנן דאמרו לו לדבריך מי שיש לו עשר בנות וכו' ע"כ דהם ס"ל כר"י בזה דמשערין האומד הפחות ואפשר לומר דרבנן דאמרו לו ס"ל דבת נוטלת עישור מבן. וממילא דאין חילוק בין בת אחת להרבה בנות. דכשיש שתי בנות מחלקים הנכסים לי"א חלקים הבן נוטל ט' חלקים. ובשיש ג' בנות מחלקים לי"ב חלקים הבן נוטל ט' וכל אחת חלק א'. א"כ לעולם כל בת נוטלת חלק העשירי מהבן. אבל רבי חזינן באמת דל"ל האי סברא אלא עישור נכסים ממש והיינו באמת כדמסיק רבי שני במה ששיירה. והיינו דלא משני הש"ס לעיל במעשה דנתן לה רבי א' מי"ב דמיירי שהיו ג' בנות. משום דרבי ל"ל האי סברא כנ"ל. וק"ל:

כל המעלים עיניו מן הצדקה עמ"ש הרב עיון יעקב הכא ומ"ש אני הדל לקמן פ"ק דבתרא בס"ד מה שהבאתי מדברי רבינו מהרח"ו זלה"ה בקיצור ועיין בקונטריס פני דוד פ' ראה ודוק ואפשר לומר כי הצדקה היא ליחד הדודים למעלה וגם כתב בספר כתובה דף ק"ז כי ע"י הצדקה נקרא ישראל אחד דאלף רומז לעשיר כי הוא אלוף ודלת לעני דל והלך וחית שני זיינין כי העני זן לעשיר דחלקו ושפעו אצלו והעשיר זן לעני וזהו שני זיינין עש"ב ולכן המעלים עיניו מן הצדקה גורם פירוד ח"ו ואינו מאמין כי שפע העני אצלו כי הוא יתברך צדיק וחסיד ועשה זה להצילו (מנהגם) [מגהנם] ואינו מאמין דיש שכר ועונש ומבטל אחדות ישראל כי אחד נקרא ע"י הצדקה וא"כ הוי כעע"ז. ומן האמור ניחא משז"ל דעל ידי הצדקה היא מתקרבת הגאולה כי ע"י הצדקה מרבה השפע ומיחד הדודים למעלה ולמטה ישראל הם אחד וע"כ מקרבת הגאולה והיו לאחדים:

בטלי כסף או בטלי זהב. במפות של פשתן לבנות או בשל משי צבועות: היינו חוטאים. שאנו מעלימין עין מן העניים אבל עכשיו הרמאים גורמים לנו: המסמא את עינו. מראה את עצמו כאילו עינו סמויה: מקפח שוקו. כאילו שוקו נכווצת: אין מחייבין אותו למכור כו'. רישא דמתניתין מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה: אין מחייבין אותו למכור כו'. להשלים מאתים זוז כדי שלא יטול: כאן קודם שיבוא לידי גיבוי. הא דתנן אין מחייבין מעיקרא קאי כשבא ליטול לקט ולא היו לו מאתים זוז ואם היה מוכר כלי תשמישו היה משיג למאתים זוז אין מחייבין אותו למכור והא דתנן מחייבין לאחר שבא לידי גיבוי לאחר שהביא עצמו לידי כך שבית דין גובין הימנו כגון שהיה לו מאתים זוז ונטל לקט שכחה ופאה ונודע שעשיר היה ב''ד באין וגובין הימנו מה שנטל ואם אין לו כדי לשלם מוכר כלי תשמישו היקרים ומשתמש בפחותים: לידי גיבוי. שבית דין גובין הימנו: מתני' מדעתה. רבותא קמ''ל דאע''פ שנתרצית אין מחילתה מחילה: מה שראוי ליתן לה. עישור נכסים: אם השיא. האב בחייו את הבת הראשונה: ינתן כו'. בין שהוא עישור בין שהוא פחות בין שהוא יותר: גמ' לפרנסה שמין באב. הבת יתומה שבאת לינשא נותנים לה נדוניא כפי אומד שאנו בקיאין באביה וותרן או קמצן: פרנסת הבעל. נדוניא של נשואין: פרנסת עצמה. מזונות בעודה אצל אחין: הא באכילה ושתיה כו'. שמין הנכסים אם עני הוא נותנין לה כפי מה ששנינו באע''פ (לעיל דף סד:) במשרה את אשתו על ידי שליש ואם הנכסים מרובים הכל לפי הכבוד: עני בדעת. אין בדעתו ליתן לה נדוניית עשיר אלא נדוניית עני: נוטלת עישור נכסים. ולא שמין באב: הכי גרסינן לא קשיא הא דאמידניה הא דלא אמידניה. הא דאמר רבי עישור נכסים בדלא אמידניה לאב שלא גר בינינו ולא עמדנו על סוף דעתו אם וותרן אם קמצן: הכי נמי מסתברא. דהיכא דאמידניה מודה רבי דשמין באב: ראשונה. קא סלקא דעתין הבאה ראשונה לינשא:

בטלי כסף או בטלי זהב. והא דלא עייפינהו ושדרינהו כמו מר עוקבא דלעיל משום דבהנך דברים לא שייך פינוק אלא ודאי עשיר היה: טלי זהב. מפה צבועה בתולעת שני אדומה כזהב דומיא דההיא דהשוכר את האומנין (ב''מ עח:): כאן לאחר שבא לידי גיבוי. פי' בקונט' שנטל לקט שכחה ופאה ונודע שהיה עשיר ובאין בית דין לגבות מה שנטל אף על גב דהוי ממון שאין לו תובעין איכא למימר דמשום קנסא גובין ממנו ואפילו את''ל בעלמא כהאי גוונא בבעל חוב מסדרין ואין מחייבין אותו למכור הכא משום קנסא מחייבין אותו למכור ור''ת פי' קודם שיבא לידי גיבוי שאינו נוטל מקופה של צדקה אלא מדברים שהם של הפקר כגון לקט שכחה ופאה וכאן לאחר שבא לידי גיבוי שנוטל מקופה של צדקה מחייבין אותו למכור וקשה קצת דמשנה דאין מחייבין אותו למכור גבי לקט שכחה ופאה ומשמע דברייתא נמי דמחייבת אותו למכור גבי לקט שכחה ופאה מתניא: מאי לאו בפרנסת הבעל. קצת קשה לרשב''א דהשתא לא הוי שמין את הנכסים דניזונת ומתפרנסת שוה דלענין פרנסה הוי שמין את הנכסים לתת לה עישור נכסים ולענין ניזונת שמין את הנכסים אם עני הוא ונותנים כמו שמפורש באע''פ (לעיל דף סד:) במשרה אשתו על ידי שליש ואם הנכסים מרובים הכל לפי הכבוד: לא בפרנסת עצמה. שאין שמין אותו באב הואיל ועל כרחו מתחייב בתנאי בית דין אבל פרנסת הבעל אין תלוי אלא בדעתו כדאמרינן לקמן האומר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו ולכך שמין אותה באב: אי נימא עני עני בנכסים כו'. והשתא אתי שמואל שפיר כרבנן דרבנן נמי סברי דשמין באב והכי קאמר פעמים שאדם עשיר בשעה שנתן לראשונה ועכשיו העני בנכסים ולא היה נותן לזאת כמו שנתן לראשונה ולית לן למימר ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה אלא שמין את הנכסים כלומר ונותנין לפי מה שהיה נותן האב עכשיו מנכסים מועטים הללו והיינו שמין באב ופריך מכלל דת''ק סבר כו' הא לית ליה כלומר לית ליה כמו שהיה לו מתחלה ודאי הוא שלא נותן עכשיו כמו שנתן מתחלה ובהא ודאי לא א''ר יהודה ינתן לשניה כו' אלא לאו עני עני בדעת והשתא אין לפרש שמין את הנכסים שישומו באב: