כל חדא וחדא דנפשה שקלה. וחכמים תקנו להם נדוניית נשואין עישור נכסים והנישאת ראשון ראשון זכתה בעישור שבפניה ולמה יחזרו ויחלקו עישוריהן שוב בשוה: אם באו כולם לינשא כאחת חוזרות וחולקות עישוריהן בשוה. שאין כאן קודמת לזכות הלכך בשביל הראוי לישאר לפני הבן נוטלת האחת עישור והשניה עישור במה ששיירה וכן כולם והמותר לבן אם היו מאה מנה האחת נוטלת עשר מנים והשניה תשע והשלישית שמונה מנה ועישור של מנה וכן כולם כדי לברר ירושת הבן והן חוזרות וחולקות עישוריהן בשוה: איבדו מזונותיהן. שכך כתב להן או עד דתבגרן או עד דתלקחון לגוברין: אף איבדו פרנסתן. עישור נכסים דקסבר לא תקון לה נדוניא אלא היכא דמינסבא בקטנות או בנערות אבל בגרה איסתלקא לה מההיא ביתא לגמרי וכן נשאת בנערות הואיל וגדולה היא ונתרצית איבדה פרנסתה אלא מה שפסקו אבל בניסת בקטנות לא פליג: שוכרות להן בעלים. שישאו אותן עד שלא יבגרו ומוציאים להם פרנסתם: הא גדולה. כגון נערה: ויתרה. מחלה על השאר ואבדתו אלמא סתם לן תנא כרבי שמעון בן אלעזר: הא דמחאי. הא דאמר רבי לא איבדו וא''ר הונא הלכתא כוותיה בשמיחתה על מותר עישור נכסיה והא דקתני מתניתין גדולה ויתרה בשלא מיחתה: נזונית אין. אם באה לינשא בעודה ניזונית דהיינו בקטנות או בנערות: אינה צריכה למחות. שאפילו לא מיחתה לא איבדה עישור נכסיה: ושני ליה. דהא דתני גדולה ויתרה בדלא מחאי אלמא ניסת בנערות ולא מיחתה אע''פ שאינה בוגרת ויתרה ואת אמרת ניסת אינה צריכה למחות ואפי' נערה: הא. דאמר רבא ניסת בנערות אינה צריכה למחות כגון דקא מיתזנא מינייהו לאחר שניסת דמשום דקא מיתזנא מינייהו הוא דקא שתקה ולא מחלה על פרנסתה והא דקתני הא גדולה ויתרה דלא קא מתזנא: פרנסה. נדוניא: תנאי כתובה. מזונות של בת כדתנן בנן נוקבן כו': ממשעבדי. ששיעבדו אחין ולא ששעבד האב: לא טרפא ממשעבדי. אפי' שיעבדו אחין דתנן (גיטין דף מח:) אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם אבל פרנסתה טרפא דשויוה רבנן כבעל חוב בעישור נכסים משמת האב דדבר קצוב הוא אבל מזונות אין להם קצבה ויש בהן מפני תיקון העולם: מוציאין לפרנסה. ממשעבדי ששיעבדו אחין: אידי ואידי. פרנסה ומזונות גביא ממטלטלי: למזון האשה והבנות. וכל שכן פרנסה ולא מיבעיא פרנסה אלא אפילו מזונות דסלקא דעתך אמינא כיון דתנאי כתובה נינהו ניהוו ככתובה ולא ניגבו ממטלטלי קא משמע לן: האומר. בשעת מיתתו: הכי גרסינן אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו. דהא אישתעבד בתנאי כתובה: אל יתפרנסו שומעין לו. שהפרנסה אינה חוב עליו כתנאי כתובה אלא חוב על היתומים הוא היכא דלא צוה האב שלא לפרנסם:

כל חדא וחדא דנפשה שקלה. וא''ת וכי משום דנישאת קודם דנפשה שקלה למה לא נחשוב על פי הבנות הנותרות כאילו היו כולן נישאות בבת אחת וי''ל דעישור נכסים יהבינן משום דסתם בני אדם כך נותנים לבנותיהם ואילו היה האב קיים היה נותן עישור נכסים לראשונה ולא היה פוחת לה בשביל האחרות הנשארות: בין נישאו עד שלא בגרו כו'. לית ליה דרב דאמר בסוף נערה (לעיל דף נג: ושם) הויה דאירוסין דאי אית ליה הוה ליה למימר נתארסו עד שלא בגרו דהוי רבותא טפי וליכא למימר דנקט נישאו לאשמועינן דאפ''ה לא איבדו פרנסתן דא''כ לשמעינן דאפילו נישאו ובגרו לא אבדו פרנסתן ודוחק לומר דמשום ר''ש בר' אלעזר דאמר אף איבדו פרנסתן נקט נישאו: הא דמחאי. לא מצי לשנויי הא דמיתזנא מינייהו כדמשני לקמן דאיבדו מזונותיהן משמע דאין רוצין עוד לזונן: ומי אמר רבא הכי והא איתיביה כו'. קשה לרשב''א אמאי לא פריך מדפסק לעיל רבא כרבי דאמר בת הניזונת מן האחין נוטלת עישור נכסים ניזונת אין שאינה ניזונת לא: והא מעשים בכל יום כו'. וא''ת דלמא הא דמעשים בכל יום היינו משום דרבי אמרה וי''ל שאמרה רב הונא בבית המדרש לשום חידוש משמו של רבי וכה''ג איכא בפ' במה בהמה (שבת דף נב.) אע''ג דרב מספקא ליה ורבי יוחנן נמי פליג לקמן האחין ששעבדו נכסים מהו בימי רב לא איפשיטא אותה הוראה עדיין: דאילו פרנסה טרפא ממשעבדי. ששעבדו האחין ולא ששעבד האב ותנאי כתובה לא טרפא ממשעבדי אפי' שעבדו האחין כדתנן אין מוציאין כו': לרבי אידי ואידי גביא. וליכא למימר איפכא דפרנסה אינה כמזונות דלרבי מזונות גביא ממטלטלי ולא פרנסה דכיון דמזונות גביא ממטלטלי כל שכן פרנסה דהא רבא פסיק לעיל כר''י דפרנסה שמין באב וגביא ממטלטלי וגבי מזונות פסיק לקמן ממקרקעי ולא ממטלטלי: מאי פרנסה אינה כתנאי כתובה לכדתניא. תימה דאמאי לא קאמר נמי דפרנסה אינה כתנאי כתובה לענין דאם נישאו או בגרו איבדו מזונותיהן ולא איבדו פרנסתן כדאמר רבי גופיה לעיל ולענין דפרנסה שמין באב לרבי אי אמידניה ומזונות אמרינן לעיל דאין אומדין אם היה אב כו' אלא שמין את הנכסים ונותנין להן וי''ל דהנך פשיטא ליה ואיכא למיפרך והא מעשים בכל יום כו' כדפריך לעיל ור''ת תירץ דלענין נישאו או בגרו דאיבדו מזונות ולא פרנסה לא בעי לאוקמא דא''כ תרתי דרב הונא למה לי דהא לעיל קאמר רב נחמן אמר לי הונא הלכה כרבי וליכא למימר דהיינו הך גופא דקאמר לעיל דהא לעיל לא קאמר בהאי לישנא והא דלא מוקי נמי אשמין לפרנסה ולא למזונות איכא למימר דהיינו הא דקאמר לכדתניא האומר אל יתפרנסו כו' דהא בהא תליא כדפרישית לעיל דכיון דאב אינו יכול להפקיע מזונות לא שייך למישם ביה דאין תלוי ברצונו אבל פרנסה דתלוי ברצונו שמין בו:

הא דאקשינן חוזרות וחולקות בשוה כל חדא וחדא דנפשה שקלא. קשיא לי, דהא משעה דמית ליה אב הויין להו בעלי חוב דאחי, וכיון דמשעה ראשונה נשתעבדו להו נכסים דינא הוא דחולקות בשוה, דמאי חזית דטפית להאי ובצרת להאי, ואי אמרת דאין האחין חייבין להם כלום עד שעת נשואין, הא רבי גופיה הוא דאמר לקמן (כתובות סט, א) בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה, אלמא משעת מיתת האב נשתעבדו להן נכסים. ויש לומר, דאין האחין חייבין להם אלא כדרך שהאב נותן להם, דכל שקדמה ונשאת נותן לה לפי עלויו ולפי נכסיו שיש לו באותו הזמן, וכן האחים כל שקדמה ונשאת זכתה בחלקה ואין לשנייה אלא במה ששיירה ראשונה.ומיהו כשבאין האחין לאבד זכותן ומכרו או משכנו לא כל כמינייהו, שהרי נשתעבדו להן נכסים לכמות שהיה האב נותן לכל אחת בשעת נשואיה.

שוכרות להם בעלים ומוציאין להם פרנסתם. מהא שמעינן דאינה נוטלת עשור נכסים עד שעת נשואין, והכי נמי שמעינן לה מדאמרינן לעיל באו כולן לינשא, דהיכא דאזלינן בתר אומדנא דאב, אף על גב דאין מוציאין לה עד שעת נשואין, אומדנא מיהא מהשתא עבדינן, דהא אמדינן ליה לפי נכסי מקרקעי ומטלטלי וכדכתיבנא לעיל, והשתא הוא דידעינן לפי אומדן דעתא מאי דשבק אב, ואי דאתי לקמי בי דינא דילמא לא ידעי כמה אמדין, אלא מהשתא אומדין בית דין ופוסקין לה מאי דחזו לה למשקל. כן נראה לי.

בגרה ונשאת צריכה למחות. ואוקימנא בנזונת מן האחין, הא לאו הכי אפילו בגרה ולא נשאת נשאת ולא בגרה צריכה למחות, וכדאמרינן לעיל דשני ליה רב נחמן לרבא. ומסתברא לי דבנזונת מן האחים דוקא בגרה ונשאת, הא נשאת ואחר כך בגרה אינה צריכה למחות, דכל שאינה צריכה למחות כשנשאת שוב אינה צריכה למחות, והיינו מתניתין דקתנ ישהשיאתה אמה או אחיה דלכשתגדיל יכולה להציל מידן מה שראוי לינתן לה, הא גדולה דכותה אינה יכולה להוציא ואוקימנא בדלא מחאי, אלמא קטנה אף על גב דגדלה משנשאת ולא מחאי לאחר שגדלה לא הפסידה, והיינו נמי דאמרינן בגרה ונשאת ולא קאמר נשאת ובגרה. כן נראה לי.

אי נימא דאילו פרנסה טרפה ממשעבדי ותנאי כתובה לא טרפה ממשעבדי פשיטא. תמיה לי, מלתא דפליג עליה ר' יוחנן ואמר אחד זה ואחד זה אין מוציאין מתמהין ואמרין פשיטא ומאי איצטריך ליה לרב לאשמעינן וצריך לי עיון.

הכי גרסינן: האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו. והכי גרס רש"י ז"ל: פירוש אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו, משום דתנאי כתובה הוא. ואי שומעין לו תנאי בית דין מאי אהני לה, ותנן (לעיל כתובות נב, ב) לא כתב לה בנן נוקבן וכו' חייב לפי שהוא תנאי בית דין, אבל פרנסה לא חייבוהו חכמים ליתן, אלא כתובת בנין דיכרין תקני לה כדי שיקפוץ אדם מעצמו ויתן לבתו עישור נכסי, ותנן המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמישים זוז, ואם איתא הוה ליה למיתני לא יפחות לה מעישור נכסים, וכן הלכה, דאינו יכול להפסידה מזונותיו ובידו להפסידה פרנסתה. ואף על גב דקיימא לן (לקמן כתובות סט, א) דבעלת חוב דאחי הויא ולא בעלת חוב דאבא, מכל מקום אינה בעלת חוב דאחי אלא מנכסי האב, וכיון שסלקה האב בפירוש מנכסיו, אין לה על האחים מחמת נכסי האב כלום.
ור"ח ז"ל גריס איפכא, האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו שומעין לו, אל יתפרנסו מנכסיו אין שומעין לו. וקא פריש משום דאין האב חייב בחייו במזונות בתו כלל כדתנן האב אינו חייב במזונות בתו (מט, א), והלכך כיון שלא חל החיוב בחייו על נכסיו יכול הוא לסלקן מהם מעכשיו, אבל פרנסה אפילו בחייו מתחייב, דכתיב (ירמיה כט, ו) את בנותיכם תנו לאנשים. ועוד, דהאחים יכולים להפקיע מזונות הבנות לאחר מיתת אביהן, ואין יכולים להפקיע זכות פרנסתן, נמצא כח הפרנסה גדול מכח המזונות בין בחיי האב בין לאחר מותו. ואינו מחוור, דמכל מקום פרנסה אינה כחוב על האב, דהא אסיקנא דבעלת חוב דאחי היא, ולא שמענו שכופין את האב לתת לה, וכיון שאין כופין ובדעתיה תליא מילתא הכא הא אמר אל יתרפנסו מנכסיו. ועוד מאי קאמר אינה כתנאי כתובה, אטו תנאי בית דין קא גרים לגרועי כחה ולא הוה ליה למימר אלא אינה כמזונות. וכן השיב רבנו אלפסי ז"ל בתשובה ששבוש הוא בספרים, וכן הדין שבמזונות אין שומעין לו ובפרנסה שומעין לו. ובהלכות כתב שתי הגרסאות ואמר, דלפי הגרסא הראשונה קיימא לן כרבי, ולפי הגירסא השנית אין הלכה כרבי.

טעמא דקטנה הא גדולה ויתרה פי' טעמא דקטנה שאין מחילתה מחילה הא גדולה שמחילתה מחילה כגון שהיא נערה ויתרה אבל לא פרכינן מבוגרת דשאני התם דאיכא תרתי בוגרת ונשואין ובהא אפי' ר' מודה שאבדה פרנסתה אם שתקה:

ה"נ מסתברא וכו' פי' אבל לא הוה הכרחה דדלמא נקט בת הניזונית ולאפוקי בת היורשת דאיכא רווח ביתא דלית לה עישור נכסים כדאמר ר' יוחנן לקמן שני' ויתרה בגרה ונשאת צריכה למחות ודוקא נקט שבגרה בתחילה אבל נשאת ואח"כ בגרה אינה צריכה למחות דהא בנשואין לחוד אינה צריכה למחות וכיון שזכה הבעל אין לך מחאה גדולה מזו שאפי' חזרה ומחלה אין במעשיה כלום ומשני ליה הא דמחאה וכו' פי' שתק לה רבא אלמא קבלה ופרקינן הא דמתזנא מינייהו והא דלא מתזנא מיניה והיה אפשר לומר דדוקא בנשואין דמיירי בהו מתני' אבל בגרה אע"ג דלא מתזנא מינייהו אינה צריכה למחות דכל זמן שאינה משתדכת לא חששה לתבוע' פרנסה או למחות שלא מחלה ומיהו מסוגין משמע דהא ליתא דנשואי' ובוגרת שווים הם בתביעה ומן התימה על הרמב"ם ז"ל שכתב דבגרה צריכה למחות בדלא מתזנא אבל נשאת ולא בגרה אינה צריכה למחות אע"ג דמתזנא וזה היפך סוגייתנו נמצא פסקן של דברים דהיכא דלא מתזנא צריכה למחות בין בבוגרת ובין בנשואין אבל מתזנא מינייהו אינה צריכה למחות אלא כשבגרה נישאת דאלו פרנסה טרפא ממשעבדי פירש רש"י ממשעבדי דאחי ויפה כיון דלא ממשעבדי דאב טרפה שהאב אינו חייב בכך אלא למצוה בעלמא משום ואת בנותיכם תתנו לנשים ואם אמר אל יתפרנסו מנכסי שומעין ושמא דמזון האשה והבנות אפילו ממשעבדי דאחים לא טרפא משום דלא קייצא כדאיתא בפ' הניזקין:

ה"ג וכן גריס רש"י ז"ל האומר אל יזונו בנות מנכסי אין שומעין לו אל יתפרנסו שומעין לו שהפרנסה אינו מתנאי כתובה ומאן דגריס אל יזונו שומעין לו אל יתפרנסו אין שומעין לו טועה והטענה מבוארת שהמזונות תנאי ב"ד ולא כל הימנו להפקיע והפרנסה אינה אלא למצוה בעלמא בחייו אלא גרסת הספרים עיקר והא דס"ד לקמן דבת בעלת חוב דאבא חוה היינו שנעשה בעלת חוב בנכסיו לאחר מיתתו כתקנת חכמים כשלא צוה על נכסיו. ויש מקיימים הגירסא ומפרשים לה דמיירי כשאמר ופסק כן עם אשתו בשעת נשואין כי על המזונות שהם תנאי כתובה יכול להתנות עמה אבל על הפרנסה שאינה תלוי' בכתובה וכשיש לו בת הא דרמיא עליה מצותו אין תנאה של אשה בזו כלום וכן פירש רבינו האי גאון ז"ל והדין אמת הוא אלא לשון התלמוד אינו משמע כן אלא באומר ליורשים כן בשעת מיתתו והיינו דקאמר האומר ואמר נמי שומעין לו ואין שומעין לו והקשה ר"ת ז"ל אמאי לא פרקינן שהפרנסה אינה כתנאי כתובה לענין שאם נשאת או בגרה אבדה מזונותי' ולא פרנסה ותירץ דההיא הא אמרה חויא זימנא במתני' דלעיל והא תו ל"ל ועוד הקשה ז"ל אמאי לא אוקימנא שהפרנסה אינה בתנאי כתובה דפרנסה שמין באב ואלו למזונות אין שמין באב וכדאיתא לעיל וי"ל שזה בכלל מה שאומר שאני אומר אל יזונו בנותי אין שומעין לו וכן פר"ת ז"ל לעיל דמהאי טעמא דשמין בפרנסה ולא במזוונת:

בגרה הבת ולא נשאת או נשאת ולא בגרה אלא שמכל מקום נערה היא אם ניזונת מן האחין לא איבדה פרנסתה והרי היא נוטלתה כל זמן שתרצה אע"פ שלא מיחת מפני שלא נמנעה מלמחות אלא מחמת בשת אחר שהיא נזונת מהם ואם אינה ניזונת מהם צריכה למחות ר"ל בבית דין שאינה מוחלת וכל שלא מיחת איבדה פרנסתה ואם לא בגרה ולא נשאת אע"פ שאינה נזונת מהם אינה צריכה למחות ותובעת פרנסתה כל זמן שתרצה ואם בגרה ונשאת אע"פ שניזונת מהם בנדבתם צריכה למחות ואם לא מיחת איבדה פרנסתה:

דין זה שכתבנו בנשאת ולא בגרה כבר כתבנו בה שמכל מקום נערה היא שהקטנה אינה בת מחאה ולא איבדה פרנסתה ומכל מקום כשתגדיל ולא תמחה איבדה וכל נישואין שכתבנו כאן בפרנסה פירושו בנשואין גמורין שמחמת אירוסין לא איבדה שמא תמחה בשעת נישואין הא לענין מזונות הבת אירוסין כנשואין כמו שביארנו בפרק נערה:

הבת אצל עישור זה הרי היא בעלת חוב גמורה וכל שמכרו האחין טורפת מן הלקוחות ומכל מקום מזונות הבת אין מוציאין אותם מן המשועבדים אע"פ שהאחים שעבדום והוא שאמרו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ומכל מקום עשור זה אינו נגבה אלא מן הקרקעות בפירוש אמרו נ"א א' ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה בין לכתבה ובתקנת הגאונים לגבות כתבה מן המטלטלין ואחר שכן ואף במזונות כן שתנאי כתבה ככתבה אבל פרנסה הואיל ואינו בתנאי כתבה אינו נגבה אלא מן הקרקע אף לאחר התקנה אלא במקום שכל עסקיהם במעות וסחורות ואסמכתייהו עליהו כמו שהתבאר ויש צדדין שהפרנסה נגבית מן המטלטלין לדעת קצת וכבר ביארנוה בפרק נערה בסוגיית המשנה הששית:

מאחר שביארנו שמזון הבת אינו נגבה מן המטלטלין אלא בתקנת הגאונים כתבו גדולי הפוסקים שבמטלטלין מיהא אין אומרין בנות נזונות ובנים ישאלו על הפתחים די להם אם הם שוות לבנים ויזונו אלו ואלו וכשיכלה הממון ישאלו אלו ואלו וכן מזון האלמנה קודם לעשור נכסי של בת על הדרך שמזון האלמנה קודם למזון הבת וכן כתבת אלמנה קודמת לעשור נכסי של בת שזו בעלת חוב של אב וזו בעלת חוב של אחים ומה שאמרו בתלמוד המערב בפרק מי שהיה נשאוי פרנסה קודמת פירושה בכתבת בנין דכרין ואע"פ שאין דין קדימה במטלטלין כל דתקון גאונים כעין דינא תקון:

האומר בשעת מותו לא יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו שתנאי כתבה הוא וכל שצוה בשעת מותו לעקור אחד מתנאי כתבה כגון זו או אל תזון אלמנתו או אל יירשו בניו כתבת אמם אין שומעין לו אבל אם צוה שלא יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו שהפרנסה אינה חוב עליו בתנאי כתבה שאלו רצה להשיאה בחייה בלא כלום רשאי אלא חוב הוא על היתומים וכל (שלא צוה) [שצוה] האב שלא לפרנסה הופקע חייובם וקצת גאונים גורסים בהפך שבלא יזונו שומעין שמאחר שהאב בחייו אינו חייב במזונות בתו אף במותו יכול להפקיעו אבל פרנסה חוב הוא עליו ואין הדברים נראין כלל:

ת"ר הבנות בין בגרו עד שלא נשאו בין נשאו עד שלא בגרו אבדו מזונותיהן ולא אבדו פרנסתן דברי רבי רשב"א אומר אף אבדו פרנסתן כיצד הן עושין שוכרות להן בעלים ומוציאין להם פרנסתן פי' רבי סבר אבדו מזונותיהן שכך כתב לה בכתובתה עד דתיבגרן או עד דתל"ג אבל פרנסתן כדקיימי קיימי ור"ש סבר לא תקנו פרנסה אלא היכא דמינסבא בקטנות או בנערות אבל בגרה קודם שתנשא איסתלקו להו מהאי ביתא לגמרי וכן אם נשאת בנערות הואיל וגדולה היא ונשאת איבדה (כתובתה) [פרנסתה] ואין לה אלא מה שפסקו לה אבל בנשאת בקטנותה לא פליגי דיש לה פרנסה כדתני (במתני') [בברייתא] שוכרות להן בעלים שישאום עד שלא יבגרו ויוציאו להן פרנסתן ומכאן מוכיח שאין הבת יכולה לתבוע פרנסתה עד שלא תנשא (והרב אומר יכולה לתבוע אותה קודם נשואין):

אר"נ א"ל ר"ה הלכה כרבי פי' שאמר שאם נשאו עד שלא בגרו אף על פי שהיא נערה לא אבדה פרנסתה איתיביה רבא לר"נ יתומה שהשיאה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה מאה או נ' זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה טעמא דקטנה הא גדולה ויתרה פי' אם היתה נערה מחלה על השאר ואבדתו אלמא סתם לן תנא כרשב"א ל"ק הא דמחאי והא דלא מחאי פי' הא דא"ר ל"א פרנסתן ואר"ה הל' כוותי' כשמיחת על מותר ע"נ והא דקתני גדולה ויתרה בשלא מיחתה. הנ"מ דא"כ קשה דרבי אדרבי (אבהו) דתניא ר"א בת הניזונית נוטלת ע"נ ניזונית אין שאינה ניזונית לא והכא אמר אבדו מזונותיהן ול"א פרנסתן אלא ש"מ הא דמחאי והא דלא מחאי א"ל רבינא לרבא א"ל ראב"א משמך בגרה א"צ למחות נשאת א"צ למחות בגרה ונישאת צריכה למחות פי' אם בגרה אע"פ שלא מיחת ל"א פרנסתה וכן אם נשאת קודם בגרות אע"פ שהיתה נערה א"צ למחות אבל אם בגרה ונשאת אז צריכה למחות ואם לא מיחת אבדה פרנסתה והא איתיבי' רבא לר"נ יתומה ושני לי' הא דמחאי הא דלא מחאי פי' רבא אוקי מתני' דקתני קטנה ל"א פרנסתה אבל נערה שנשאת אבדה כשלא מיחת אלמא נשאת בנערות ולא מיחת אע"פ שאינה בוגרת ויתרה ואת אמרת נשאת א"צ למחות ואע"פ שהיא נערה ל"ק הא דמיתזנא מינייהו הא דלא מיתזנא מינייהו פי' הא דא"ר נשאת בנערות א"צ למחות שניזונית מהן אחר שנשאת שמפני שניזונית מהן הוא דשתקה ולא מחלה על פרנסתה והא דקתני גדולה ויתרה דלא מיתזנא מינייהו נמצא עכשיו דהיכא דבגרה או נישאת אי מיתזני מינייהו יש לה פרנסתה וא"צ למחות ואי לא מיתזני מינייהו אי מיחת יש לה פרנסתה ואי לא מיחת אבדה ואם לא בגרה ולא נשאת י"ל פרנסתה ואם בגרה ונשאת אע"ג דמיתזני מינייהו אי מיחת י"ל פרנסתה ואי לא מיחת אבדה פרנסתה. אר"ה א"ר פרנסה אינה כתנאי כתובה פי' פרנסת נדוניית הבת אינו דומה למזונות שהוא ת"כ דבנין נוקבין ואסיקנא למאי הל' אינה כתנאי כתובה לכדתניא האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעים לו דתנן לא כתב לה ב"נ כו' חייב מפני שהוא תב"ד וכיון שהוא תנאי ב"ד א"י לעוקרו אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעים לו שהפרנסה אין כתנאי ב"ד פי' פרנסת הבנות אינו תנאי ב"ד כמזונותיה אלא חוב הוא מוטל על היתומים לפי שאנו אומדים דעתן של בני אדם שאין אדם רוצה שיתבזו בנותיו אלא יקחו נדונייתן מנכסיו והלכך אע"פ שלא צוה האב על נכסיו מחייבין היתומים לתת להן פרנסתן אבל היכא שצוה האב שלא יתפרנסו מנכסיו הכל לפי צוואתו ואין לנו כח לחייב את היתומים:

טעמא דקטנה הא גדולה ויתר' פירש הא גדולה נערה דבת מחילה ואע"פ שלא בגרה. אבל ליכא לפרושי הא גדולה בוגרת דאם כן מאי קושי' דהא ר' לא אמר אלא בגר או נישואין אבל בוגרת ונשאת לא אמר אנא ודאי הא גדולה נערה קא אמרי':

לא קשיא הא דמחאי הא דלא מחאי הכי נמי מסתברא כו' עד הא דלא מיתזני מינייהו. ולענין הלכתא קיי"ל דאי לא מיתזני מינייהו בגרה או נשאת צריכה למחות אבל היכא דמיתזנא מינייהו אינה צריכה למחות. אלא בבגרות ונישואין. אבל באחד מהם אינה צריכה למחות. ומיהו היכא דלא מיתזנא מינייהו ובגרה ומיחת נראין דברי' שהיא צריכא למחות שנית בנישואי'. ואם לא עשה כן מחל' מכיון שדינ' שתפסיד באחד מהם כלומר בבגרות או בנישואין בלא מחאה. תדע דהא ניזונת שלא הפסידה בבגרות בלבד ודינה כאלו מיחת ואעפ"י כן אלו נשאת ולא מיחת הפסידה. ומיהו בגרות ונישואין שמפסידין בכל מקום בלא מחאה לא אמרו אלא נישואין אחר בגרות. אבל לא בגרות אחר נישואין שאין אחר נישואין כלום שכבר זכה בהם הבעל. ומידו היא זוכה אחר כך והרי הוא כחוב דעלמא. ואפי' נתאלמנה כשהיא קטנה שכל זמן שלא מיאנה הרי היא כאשת איש לכל דברי':

תניא האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו אל יתפרנסו מנכסיו שומעין לו שהפרנסה אינה כתנאי כתובה. פי' דמזונות הבת הרי הן תנאי כתובה ותנאי ב"ד ולאו כל כמיני' למעקרי' אבל פרנסה אינה תנאי כתובה אלא דבר הראוי ואפי' בדעתו הן שמין לה וכיון דגליא דעתי' דלא ניחא לי' למיתן לה כלל לא יהבינן לה. ואיכא דגרסי איפכא ומפרשי דמזונות דלא חייל חיובייהו עלי' אלא אחר מיתה כיון דאתני עלייהו מחיים שומעי' לו. אבל פרנסה דאפי' מחיים איתה לאו כל כמיני'. וליכא דפרנסה מחיים לא הוי חובה אלא מצוה וקיימא לן נמי דבעלת חוב דאחי הויא אלמא עיקר חיובא לאחרמיתה. ותו במזוני דאינון תנאי ב"ד וודאי ליכא למימר דכל כמיני' למיעקרי':

ורבי' האיי גאון ז"ל גורס כן ופירשה במתנה עם אשתו בשעת נישואין ובמזוני הוא דשמעינן לי' דזכותה הוא והרי היא יכולה למחלו. אבל לא בפרנסה דמצוה דידי' הוא ולאו מידי דזכותה דמיתלי כלל במחילה דידי' ותפוש לשון ראשון:

כל חדא וחדא דנפשה שקלה פי' קס"ד דהראשונה נשאת בתחלה ושוב נשאת השניה והיינו מדנקט לשון ראשונה דקאמר כך אני אומר ראשונה כו'. אלמא דקדמה בנשואין ולכך קרי לה ראשונה ואף על גב דמדאמרו לו לרבי מי שיש לו עשר בנות ובן כו' משמע דכולן באו להנשא כאחת ולהכי מקשו עלה דאם כן אין לבן במקום בנות כלום דהא ודאי כולהו שקלי עשור ממאי דשבק אבוהון דאין כאן קודמת לזכות אבל אם קדמה ראשונה בנשואיה פשיטא דאין לשניה אלא במה ששיירה ראשונה דסתמא דמילתא אין הבת זוכה בעשור נכסים עד שתנשא ולא בשעת מיתת האב וא"כ מאי מקשו עלה דרבי אלא ודאי דלכאורה מתוך שקלא וטריא דאמרו לו לרבי שמעינן דכולן באו להנשא כאחת וכיון שכן מאי פריך תלמודא. ויש לומר דלשון ראשונה קשיתיה דמשמע דבאה ראשונה לינשא ודחי תלמודא דלאו דוקא נקט ראשונה משום דקדמה בנשואין אלא משום דהיא נוטלת עשור נכסים ממאי דשבק אבוהון מה שאין האחרות נוטלות ושוב חוזרות וחולקות בשוה ולכך השיב להא רבי בלשון הזה כדי ליישב לשניה דנקט בת הנזונת מן האחין נוטלת עשור נכסים אמאי דקא מהדר להו לבסוף וכדקאמר כך אני אומר כו' פי' דמעיקרא הכי קאמר וה"פ בת הנזונת מן האחין פי' בת אחת היא דנוטלת עשור ממאי דשבק אבוהון ולא השאר כנ"ל. ודוק מה שכתב רש"י ראשונה. קס"ד הבאה ראשונה לינשא.
והקשו בתוספות אמאי פריך אה"נ דאטו משום דנשאת תחלה דנפשה שקלה הא משעת מיתת האב להוו ב"ח דאחי וכיון דמשעה ראשונה נשתעבדו להו הנכסים דינא הוא דחולקות בשוה וליכא למימר דאין האחין חייבין כלום עד שעת נשואין דר"ח הוא דאמר מוציאין לפרנסה. ותירצו בתוספות משום דלפרנסה שמין באב וסתמא דמילתא אם היה האב קיים היה נותן נדוניא הראויה לראשונה כשהוא משיאה ולא היה פוחת לה בעבור האחרות שעומדות להנשא לחלוק להם בשוה. וכן כתב הרא"ש:
וז"ל הרשב"א הא דאקשינן חוזרות וחולקות בשוה כל חדא וחדא דנפשה שקלה קשיא לי דהא משעת דמית ליה אב הויין להו בעלי חוב דאחי וכיון דמשעה ראשונה נשתעבדו להו נכסים דינא הוא דחולקות בשוה דמאי חזית דטפית להאי ובצרת להאי ואי אמרת דאין האחין חייבין להו כלום עד שעת נשואין הא רבי גופיה הוא דאמר לקמן בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה אלמא משעת מיתת האב נשתעבדו להן נכסים. ויש לומר דאין האחין חייבין להם אלא כדרך שהאב נותן להן דכל שקדמה ונשאת נותן לה לפי עילוייו ולפי נכסיו שיש לו באותו הזמן וכן באחין כל שקדמה ונשאת זכתה בחלקה ואין לשניה אלא במה ששיירה ראשונה ומיהו כשבאין האחין לאבד זכותן ומכרו או משכנו לאו כל כמינייהו שהרי נשתעבדו להם נכסים לכמות שהיה לאב ליתן לכל אחת בשעת נשואיה. ע"כ:
והריטב"א כתב וז"ל אם באו כלן לינשא כאחת חולקות בשוה פי' כי זכות כולן בא כאחת הא אלו לא נשאו אלא בזו אחר זו כל אחת נוטלת עשור נכסים שנשארו מאחותה ושמעינן מהכא להדיא שאין הבת זוכה בעשור נכסים עד שתנשא ולא בשעת מיתת האב והכי מוכח נמי מהא דתניא לקמן כיצד הן עושות שוכרות להם בעלים וזה ברור. ע"כ:
וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל חוזרות וחולקות בשוה כל חדא וחדא כי קא שקלה דנפשה קא שקלה כלומר ואמאי חוזרות וחולקות בשוה שהרי בשעת שלקחה הראשונה העשור זכתה בו כאלו לא היתה שם בת אחרת הואיל ולא היו עדיין באות האחרות לנשואין וכן השניה זכתה במה ששיירה הראשונה ולמה תחזור ותחלוק עם השלישית ותו דלא גרע משני שטרות היוצאים ביום אחד שאם קדם האחד וגבה אין מוציאין מידו. ומהדרינן ה"ק אם באו כולן לינשא כאחת חולקות בשוה שהרי לא זכתה האחת קודם חברתה והוו להו כשני שטרות ביום אחד זה מנה וזה מנה ובאין לגבות כל אחד ואין שם אלא מנה דחולקין בשוה הכא נמי אם באו כולן לינשא כאחת משערין ב"ד על זה הדרך וחולקות לאלתר בשוה והשאר ישאר לבן נמצא לפי החשבון שאם הבנות תשעה והבן אחד והממון אינו אלא מנה לוקחין הבנות כ"ה דינרין והבן מ"ה דינרין. ע"כ:
בין נשאו עד שלא בגרו מכאן משמע דלא כרב דאמר לעיל בשילהי נערה עד שתלקחן דהיינו אירוסין דאי אית ליה לרב הוה ליה לאשמועינן רבותא טפי דאפילו נתארסה עד שלא בגרה אבדה מזונותיה וכ"ת נקט נשאו משום רבותא דאפילו הכי לא אבדו פרנסתן א"נ דבא לאשמועינן רבותא דפרנסה ליתני בגרו ונשאו נמי לא אבדו פרנסתן הואיל ומחאי כדלקמן ואין לומר דנקט נשאו משום דאמר אף אבדו פרנסתם דאם בדנתארסו לא פליג דאין זו סברא לומר דנקט רבי למילתיה בשביל רשב"א. לשון הרא"ש ז"ל. וכן כתבו התוספות ז"ל.
והשתא ניחא דהאריך רבי ונקט בין בגרו עד שלא נשאו ובין נשאו עד שלא בגרו ולא קצר ותנא בין בגרו בין נשאו א"נ אף על גב דאצטריך למיתני בין בגרו עד שלא נשאו לאשמועינן דדוקא בגרו עד שלא נשאו אבל בגרו עד שלא מת האב הא ודאי דאבדו פרנסתן וכמו שכתב הרא"ש בפסקיו מכל מקום לא הוה ליה לאורוכי ולמתני ובין נשאו עד שלא בגרו אלא הוה ליה לקצר ולמתני ובין נשאו לבד אלא הא אתא לאשמועינן דלא כרב דדוקא נשאו אבדו מזונותיהן אבל לא נארסו ואי הוה תני ובין נשאו לבד הוה אמינא דקאי אבגרו והוה ליה כאלו קאמר ובין נשאו ובגרו והילכך איכא למימר דלהשמיענו רבותא בפרנסה נקט נשאו ולא משתמע דרבי אתיא דלא כרב אבל השתא דנקט להדיא ובין נשאו עד שלא בגרו אלמא דלא בא להשמיענו רבותא דפרנסה נקט נשאו דאי לאשמועינן רבותא דפרנסה ליתני בגרו ונשאו אלא ודאי מדקתני ובין בגרו עד שלא נשאו חידושא במזונות הוא דאתא לאשמועינן ודלא כרב וכמו שכתבו התוספות כנ"ל.
ורש"י ז"ל כתב אבדו מזונותיהן. שכתב להן או עד דתבגרן או עד דתלקחן לגוברין. ע"כ: ואפשר דהוקשה לו לרש"י ז"ל דלמה ליה למיתני דאבדו מזונותיהן פשיטא דאבדו מזונותיהן ומספר כתובה נלמוד ואפילו נתארסו איכא למימר דאבדו מזונות כ"ש בגרו או נשאו ותירץ ז"ל דלמיהב טעמא דלא אבדו פרנסתן נקט אבדו מזונותיהן וה"ק היינו טעמא דאבדו מזונות משום שכתב להם או עד שתבגרן או עד שתלקחן כו' הא אלו לא היה כותב לה הכין היתה נזונת והולכת אפילו אחר בגרות או נשואין מעתה פרנסה דלא כתב כן אפילו נשאו או בגרו לא אבדו פרנסתן ולפי זה לא נשמע מדרבי דאתיא דלא כרב כנ"ל:

וז"ל ריב"ש ז"ל בין בגרו עד שלא נשאו בין נשאו כו'. אע"ג דקי"ל כרב דאמר בפרק נערה דבאירוסין אבדו מזונותיהן והכא הוה ליה רבותא טפי דאירוסין לא פסיקא ליה למתני הכא נתארסו משום ר' שמעון ב"א דאמר אף אבדו פרנסתן ובאירוסין ליכא למימר דאבדו פרנסתן. ע"כ:

רשב"א אומר אף אבדו פרנסתן. לכאורה משמע דרשב"א ה"ק כי היכי דאבדו מזונותיהן ה"נ אבדו פרנסתן והיינו דקאמר אף אבדו כו' ור' טעמיה היינו משום דאבדו מזונות ומעתה משמע דכל היכא דאיכא אבידת מזונות איכא נמי אבידת פרנסה ומעתה אפילו נשאת בקטנות דאבדה מזונות אבדה נמי פרנסתה והא ודאי ליתא מדאותביה רבא לרב נחמן מדתנן יתומה שהשיאתה אמה או אחיה כו' טעמא דקטנה הא גדולה ויתרה וסתם לה תנא כרשב"א אלמא דבנשאת בקטנות לא פליג רשב"א אלא טעמיה דרשב"א חלוק לשנים דבבגרות היינו טעמא משום דקסבר דלא תקון לה נדוניא אלא היכא דמנסבא בקטנות או בנערות אבל בגרה אסתלקה לה מההיא ביתא לגמרי. ובנשאת היינו טעמא דכיון דנתרצית מחלה ואין לה אלא מה שפסקו לה ודוקא נערה דגדולה היא אבל קטנה אין מחילתה מחילה כך פרש"י. וריב"ש כתב בסמוך גבי הא דמשני הא דמחאי כו' דפרנסה הרי היא כמזונות כו' עיין לקמן בלשונותם:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל בין נשאו עד שלא בגרו אבדו מזונותיהן שהמזונות אינם אלא על ידי תנאי כתובה והתנאי לא הוי אלא עד שתבגרן או עד דתנסבן אבל פרנסת הבעל דהיינו עשור נכסים לא אבדו דחוב זה מוטל על היתומים ואין החוב נפקע לא בבגרות ולא בנשואין. ורשב"א אומר אף אבדו פרנסתם דכיון דנשאו או בגרו ולא תבעו פרנסתן או לא מיחו מוכחא מילתא שמחלו דס"ל לרשב"א שלא תקנו חכמים עשור נכסים אלא כשתבעו בשעת נשואין או בשעת בגרות וכי קאמר ר"ש שאם נשאו עד שלא בגרו אבדו פרנסתן דוקא כשנשאו בימי הבגרות אבל אם נשאו בזמן הקטנות מודה ר"ש דלא אבדו פרנסתם דהא אמרינן לקמן בברייתא שאם השיאוה בעודה בקטנותה ולא נתנו לה עשור נכסים דלא אבדה פרנסתה ולכשתגדיל יכולה להוציא מידן מה שראוי ליתן לה והלא כך הוא הדין הקטנה כמו גדולה היכא דמחאי דקטנה כיון דלאו בת מחילה היא אין מחילתה מחילה וכמאן דמחיא הויא וכיון דס"ל אף על גב דמחאי אבדה פרנסתה הכי נמי הוה לן למימר דקטנה נמי אבדה פרנסתה.
ונראה למורי הרב נר"ו לתרץ דשאני קטנה דנשואיה לאו נשואי תורה הן ולפיכך יכולה להוציא מידן ואף על גב דנשאת אבל בשנשאת בזמן הנערות הוו להו נשואין גמורין ולפיכך היה סובר דאבדה פרנסתה ולפי זה נצטרך לומר דאי אמרי' שאם נשאת בעודה קטנה יכולה היא משתגדיל להוציא מידן דוקא כשלא בא עליה אחר שגדלה או שבא עליה ולא בא עליה לשם קדושין הראשונים אבל אם בא עליה אחר שגדלה לשם קדושין גמורין הוו להו קידושי תורה ואינה יכולה להוציא מידן. ע"כ:
כיצד הן עושות כלומר לר"ש שסובר שאם בגרו אבדו פרנסתן כשמגיעות לימי בגרות מה תקנה יכולות לעשות כדי שלא יפסידו פרנסתן שוכרות להן בעלים כלומר אם אינם מוצאות בעלים בחנם יש להן לשוכרן קודם הבגרות כדי שלא יפסידו זכותם עד שנתארסו זכו בפרנסה ובעלים תובעין לאחיהם ומוציאין להם פרנסתם. ואין לפרש דמוציאין להם פרנסתם דקאמר ר' שמעון ר"ל לאחר נשואין דהא חזינן דר"ש ס"ל דלאלתר שנשאו אבדו פרנסתן וכ"ת לעולם מוציאין להם פרנסתן דקאמר ר"ש ר"ל אחר נשואין וכגון דמחאי קודם הנשואין זה אי אפשר דהא אמרינן בסמוך דמאי דאמר רבי ולא אבדו פרנסתן היינו היכא דמחאי ואפילו הכי פליג עליה ר' שמעון ואומר אף אבדו פרנסתן. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
וז"ל ריב"ש ז"ל כיצד הן עושות שוכרות להן בעלים פי' שיהיו מזומנים לישא אותם קודם בגר ומוציאין להם פרנסתן כלומר ואח"כ נושאין אותן. ע"כ:
שוכרות להם בעלים ומוציאין להם פרנסתם מהא שמעינן דאינה נוטלת עשור נכסים עד שעת נשואין והכי נמי שמעינן לה מדאמרינן לעיל באו כולן לינשא כאחת נוטלות עשור כאחת וה"ה להיכא דאמידניה לאב ומסתברא ליה דהיכא דאזלינן בתר אומדנא אף על גב דאין מוציאין לה עד שעת נשואין אומדנא מיהא מהשתא עבדינן דהא אמדינן ליה לפי נכסי מקרקעי ומטלטלי וכדכתיבנא לעיל והשתא הוא דידעינן לפי אומדן דעתא מאי דשבק אב ואי דאתי לקמי בי דינא דילמא לא ידעי כמה אמדין אלא מהשתא אומדין ב"ד ופוסקין לה מאי דחזו לה למשקל כנ"ל. הרשב"א ז"ל:

טעמא דקטנה הא גדולה ויתרה. פי' טעמא דקטנה שאין מחילתה מחילה הא גדולה שמחילתה מחילה כגון שהיתה נערה ויתרה אבל לא פרכינן מבוגרת דשאני התם דאיכא תרתי בגרות ונשואין ובהא אפילו רבי מודה שאבדה פרנסתה אם שתקה. הריטב"א ז"ל:

וז"ל הרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגאש טעמא דקטנה טעמא דנשאת כשהיא קטנה שזכתה בפרנסה ונתחייב לה כשהיא קטנה משום הכי אף על פי שהגדילה לאחר מכאן ואף על פי שנשאת נמי לא אבדה פרנסתה הא משהגדילה קודם שתנשא ותזכה בפרנסתה מעת שהגדילה אבדה הפרנסה ואוקימנא הא דמחאי כו'. ע"כ:

הא גדולה ויתרה. ואם תאמר ומאי פריך והא רב נחמן פסק כרבי ודילמא מתני' פליגא עליה. ותירץ רש"י דכיון דסתם לן תנא כרשב"א לית ליה לרב נחמן למפסק דלא כותיה משום דרבי גופיה סתם כרשב"א. ותלמידי ר' יונה ז"ל כתבו דברייתא היא זו וכדכתיבנא לעיל ולא ידעתי מהו דהא מתניתין דלעיל היא אות באות.
ודע דרש"י כתב במשנתנו דלהכי נקט מדעתה לאשמועינן דאף על פי שנתרצית אין מחילתה מחילה והילכך כי דייקינן הא גדולה ויתרה היינו דמחלה בפירוש ומשום דמחילתה מחילה. ומעתה תקשי מאי פריך שאני הכא דמחלה בפירוש ורבי מיירי בדלא מחלה בפירוש. ויש לומר דכי דייקינן הא גדולה ויתרה אין פירושו דמחילתה מחילה אלא אף על גב דלא מחלה כיון דנשאת אמדינן אנן מדעתינו דמחלה על השאר ואבדתו דאי בדמחלה בפירוש נמצא שאין שום חידוש במשנה לא במאי דתני להדיא ולא בדיוקא דפשיטא ודאי דמחילת קטנה לא שמה מחילה ומחילת גדולה שמה מחילה ואבדה דבמאי דקתני מתני' מדעתה אשמועינן רבותא טפי דאף על גב דנתרצית אין מחילתה מחילה מיהו לא הויא רבותא כולי האי ועוד דא"כ למה ליה לאשמועינן יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה דאי לאשמועי' דאין מחילתה מחילה במאי דהוה תני דכתבו לה מדעתה במאה או בחמשים זוז אף על גב דלא השיאה הוה סגי אבל השתא דתני יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה משמע דתנא בעי לאשמועי' רבותא בין במאי דתני להדיא ובין במאי דדייקינן ודיוקין היינו מדתני השיאה דדוקא יתומה שהשיאה יכולה היא משתגדיל כו' אבל גדולה שהשיאה ויתרה והשתא אשמועינן רבותא בדיוקין והוה ליה כאלו תני מתניתין להדיא גדולה ויתרה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל והא דקתני מתניתין גדולה ויתרה בשלא מיחתה ע"כ. ואיכא למידק מאי האי לישנא דכתב ז"ל דמשמע דמתני' קתני הכי להדיא והא דיוקא הוא דדייקינן הכין ולאו דתני הכין להדיא אלא דהוקשה לו לרש"י דלמה ליה לשנויי הא דמחאי הא דלא מחאי לא הוה ליה לשנויי אלא הא דמחלה הא דלא מחלה. ותירץ ז"ל משום דבעי לאשמועינן רבותא בדיוקא הילכך הוה ליה כאלו תני מתני' להדיא גדולה ויתרה וכדכתיבנא. וק"ל כנ"ל:

לא קשיא הא דמחאי הא דלא מחאי. קשיא להו לתוספות אמאי לא משני מהכא הא דמשנינן לקמן הא דמתזנא מינייהו וכו'. ותירצו בתוספות דלא מצי לשנויי הכין דכיון דקתני אבדו מזונותיהן משמע דאין רוצים עוד לזונן. ורש"י כתב הא דמחאי. הא דאמר רבי לא אבדו ואמר רב הונא הלכתא כותיה בשמיחתה על מותר עשור נכסיה. ולקמן כתב ז"ל הא דאמר רבא נשאת בנערות אינה צריכה למחות כגון דקא מתזנא מינייהו לאחר שנשאת דמשום דקא מתזנא הוא דשתקה ולא מחלה על פרנסתה והא דקתני גדולה כו'. פירוש לפירושו הא דמשנינן לקמן הא דמתזנא כו' קאי אשנויא דמחאי דאי לא מחלקינן מעיקרא בין מחאי ללא מחאי לא סגי לשנויי הך חילוקא דמתזנא מינייהו דמשום דמתזנא מנייהו אינו טעם מספיק כדי שנאמר משום הכין דלא אבדו פרנסתן דכיון דלא אבדו פרנסתן כיון דנשאו או בגרו אבל כי מחלקינן בין מחאי ללא מחאי הא ודאי דסגי לשנויי הא דמתזנא מינייהו כו' דכיון דקמתזנא מינייהו אינה צריכה למחות דמשום דקא מתזנא מינייהו הוא דקא שתקה ולא מחתה על פרנסתה וכיון דע"כ צריכין אנו לחלק בין מחאי ללא מחאי דבלאו הכי אין טעם לחלק וכדכתיבנא לכך חלק מעיקרא בין מחאי ללא מחאי ושוב חלק בין דקא מתזנא מינייהו ללא מתזנא מינייהו וקאי עלה דשנויא דמחאי וכדכתיבנא. והתוספות סוברין דבלא חילוקא דמחאי ללא מחאי שפיר מצינן לחלק בין דקא מתזנא מינייהו ללא מתזנא מינייהו דכי קא מתזנא מינייהו אכתי אגידא בהו ולא אסתלקא מהאי ביתא לגמרי ולהכי לא אבדה פרנסתה אבל בנשאת ובגרה ולא קא מתזנא מינייהו הרי אסתלקא מהאי ביתא לגמרי ושוב אין לה פרנסתה. ותירצו ז"ל דלהכי לא חלק כן מעיקרא משום דאבדו מזונותיהן משמע דאין רוצה עוד לזונם ויש לדחות דתנא מילי מילי קתני אבדו מזונותיהן כשאין רוצים לזונם ולא אבדו פרנסתן כשרוצים לזונם וזנין אותם.

ודע דלפי מאי דפרישנא לעיל מדעת רש"י טעמיה דרשב"א הוא חלוק דבבגרות מכל מקום אבדו פרנסתן דלא תקון רבנן נדוניא אלא היכא דמנסבא בקטנות או בנערות אבל בגרה הרי אסתלקא לה מהאי ביתא לגמרי וטעם הנשואין משום דנתרצית ומחלה הילכך הא דמחלקינן מעיקרא בין מחאי ללא מחאי לא קאי אלא אנשואין דמותבינן מינה אבל אבגרות אינו מחלק בהכין כלל ולהכי אייתי נמי דהכי נמי מסתברא כו'. כדי לחלק בהכין נמי אבגרות. אבל לשיטת תלמידי רבינו יונה ז"ל טעמא דרשב"א שוה בין אנשואין בין אבגרות וכדכתיבנא לעיל ולהכי נמי כתבו ז"ל הכא נמי וז"ל הא דמחאי כו' כלומר כי אמר רבי לא אבדו פרנסתן היינו היכא שמחתה קודם הנשואין או קודם הבגרות והודיעה להם שאינה מוותרת להם חלקה וכי אמרינן גדולה ויתרה היינו היכא דלא מחאי דכיון דלא מחאי הפסידה ואינה יכולה לתבוע אחר כך דמסתמא מחלה והכי נמי מסתברא דפליג רבי בין מחאי כו'. ע"כ:

ועוד נראה לי מלשונו של רש"י ז"ל דמעיקרא לא מחלקינן בין מחאי ללא מחאי אלא לרב הונא דפסק הלכתא כותיה דרבי ואפשר דרבי אינו מחלק בכך דכי קתני בברייתא לא אבדו פרנסתן הויא בין מחאי ללא מחאי אלא משום דאקשינן עליה כרב הונא היכי פסק דלא כסתם משנה לכך משני הא דמחאי הא דלא מחאי פי' דרב הונא לא פסק הלכתא אלא בדמחאי ואכתי מצינן למימר ורבי אינו מחלק בהכין כלל לכך קאמר הכי נמי מסתברא וכו'. לומר דרבי גופיה נמי מחלק בהכין וזהו שכתב רש"י ז"ל הא דמחאי. הא דאמר רבי לא אבדו ואמר רב הונא הלכתא כותיה כו' כנ"ל:
וז"ל ריב"ש ז"ל הא דמחאי הא דלא מחאי פי' מתניתין בדלא מחאי דהא יתומה פשיטא דבלא מחאי מיירי דהא לא ידעה למחות וכי דייקינן הא גדולה ויתרה היינו גדולה דכותה דלא מחאי וברייתא דקתני נשאו עד שלא בגרו לא אבדו פרנסתן מיירי בדמחאי ואפ"ה סבירא ליה לרשב"א אבדו פרנסתן משום דכיון דנשאת או בגרו אסתלקא מהאי ביתא לגמרי דפרנסה הרי היא כמזונות מה במזונות בנשואין או בבגרות איבדתן ולא מהניא מחאי אף לפרנסה כן. עד כאן:

ה"נ מסתברא כו'. פי' אבל לא הוי הכרחא דדילמא נקט בת הנזונת לאפוקי בת יורשת דאיכא רווח ביתא דלית לה עשור נכסים כדאמר רבי יוחנן לקמן שניה ויתרה. הריטב"א ז"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה והכי נמי מסתברא דפליג רבי בין מחאי בין לא מחאי דאי לא תימא הכי קשיא דרבי אדרבי דתניא רבי אומר בת הנזונת מן האחין נוטלת עשור נכסים וכי נזונת אין שלא נזונת לא והא שמעינן ליה לרבי דאמר דאפילו אינה נזונת יש לה עשור דקאמר לעיל דאם בגרו עד שלא נשאו לא איבדו פרנסתן וסתמא קאמר בין נזונות בין אינם נזונות ואם תפרש הכא דדוקא נזונת אשתכח דקשיא דרבי אדרבי אלא לאו ע"כ יש לנו לחלק בין מחאי בין לא מחאי היכא דנזונת מנכסים נוטלת עשור נכסים ואף על פי שבגרה או שנשאת ואף על גב דלא מחאי והיכא שאינה נזונת עם האחין אי מחאי קודם בגרות או קודם נשואין אית לה ואי לא לית לה. ע"כ:
בגרה ונשאת צריכה למחות פי' ודוקא נקט שבגרה בתחלה אבל נשאת ואחר כך בגרה אינה צריכה למחות דהא בנשואין לחוד אינה צריכה למחות וכיון דזכה הבעל אין לה מחאה גדולה מזו שאפילו חזרה ומחלתה אין במעשיה כלום. הריטב"א ז"ל. וכן כתב הרא"ה ז"ל וכמו שכתב הר"ן:
וז"ל הרשב"א ז"ל בגרה ונשאת צריכה למחות ואוקימנא בנזונת מן האחין הא לאו הכי אפילו בגרה ולא נשאת נשאת ולא בגרה צריכה למחות וכדאמרינן לעיל דשני ליה רב נחמן לרבא ומסתברא לי דבנזונת מן האחין דוקא בגרה ונשאת הא נשאת ואחר כך בגרה אינה צריכה למחות דכל שאינה צריכה למחות כשנשאת שוב אינה צריכה למחות והיינו מתני' דקתני שהשיאתה אמה או אחיה דלכשתגדיל יכולה להציל מידן מה שראוי לינתן לה הא גדולה דכותה אינה יכולה להוציא ואוקימנא בדלא מחאי אלמא קטנה אף על גב דגדלה משנשאת ולא מחאי לאחר שגדלה לא הפסידה והיינו נמי דאמרינן בגרה ונשאת ולא קאמר נשאת ובגרה כנ"ל. ע"כ:

ושני ליה הא דמחאי פי' ושתק ליה רבא אלמא קבלה. הריטב"א ז"ל.
וקשיא לי אפילו אי לא קבלה נמי תיקשי ליה דהא לפי מאי דאותיב הא קא דייק דגדולה ויתרה ואלו איהו גופיה קאמר נשאת אפילו לא מחאה לא אבדה פרנסתה ולמה ליה לתלמודא לאדכורי מאי דשני ליקשי ממאי דאותיב רבא ונימא ומי אמר רבא הכי והא אותביה רבא לרב נחמן יתומה דאלימא קושיא טפי דאלמא ס"ל דלעולם גדולה ויתרה ואלו איהו קאמר נשאת אפילו מחאה אינו צריך. ויש לומר דאי מדאותיב רבא לרב נחמן לא תקשי ולא מידי דאיברא ודאי דכי נשאת אינה צריכה למחות שאפילו לא מיחתה לא אבדה פרנסתה היינו משום דהדברים סתומים ולא ידעינן אי מחלה אי לא מחלה. ומיהו אי גליא דעתה דמחלה הא ודאי דמחילתה מחילה דגדולה היא ולכך אבדה פרנסתה הילכך כי דייק רבא הא גדולה ויתרה היינו דכותה דקטנה דמיירי בה מתני' דהשיאוה אמה או אחיה לדעתה.

וכתב רש"י ז"ל דלרבותא נקט לדעתה דאפילו נתרצית אין מחילתה מחילה ודכותה דייקינן הא גדולה ויתרה ואפי' הכי הוה מותיב רבא לרב נחמן משום דהוה משמע ליה לרבא דכי אמר רבי לא אבדה פרנסתה היינו אפילו בדגליא דעתייהו דמחלו ומאן דמשני הא דמחאי כו'. לא בעי לשנויי הא דגליא דעתייהו דמחלי הא דלא גליא דעתייהו מטעמא דכתבינן לעיל הילכך אמאי דאותיב רבא לא קשה אבל אמאי דמשני הא דמחאי כו' ומשמע דקבלה מיניה קשיא ועיקר קושיא היינו ממאי דאוקי הא דדייק הא גדולה ויתרה בדלא מחאי דאלו ממחאי דאוקי הא דרבי דאמר לא אבדו פרנסתן בדמחאי לא תיקשי כולי האי דאיכא למימר דרב נחמן הוא דאוקי לה הכי אבל רבא ס"ל כרבי אפילו בדלא מחאי קאמר ואפילו בדגליא מילתא דמחלה וכדכתיבנא ואיהו לא פסיק כותיה אלא דוקא בדלא מחאי ומיהו הא דאוקימנא דיוקא דמתני' דגדולה ויתרה בדלא מחאי מוכרח הוא דהא יתומה פשיטא דבדלא מחאי מיירי דהא לא ידעה למחות וכי דייקינן הא גדולה ויתרה היינו גדולה דכותה דלא מחאי והילכך עיקר קושיין היינו מינה וזהו שכתב רש"י ושאני ליה דהא דתני גדולה ויתרה בדלא מחאי אלמא נשאת בנערות ולא מיחתה אף על פי שאינה בוגרת ויתרה ואת אמרת נשאת אינה צריכה למחות ואפילו נערה. ע"כ:
והקשו עוד בתוספות כיון דבעי לאקשויי מדרבא אדרבא אמאי לא פריך להדיא מדפסק לעיל רבא כרבי דאמר בת הנזונת מן האחין נוטלת עשור נכסים נזונת אין שאינה נזונת לא. ואם היינו אומרים דכי אותיב מעיקרא רבא לרב נחמן מיתומה הוה מצי לשנויי הא דמתזנא מינייהו וכו' היינו מתרצים דלהכי פריך תלמודא מדאותביה רבא לרב נחמן יתומה ושני ליה הא דמחאי כו' ולא שני ליה הא דמתזנא מינייהו וכו' אלמא דלא מחלק בהכין כלל ומשני הא דקא מתזנא מינייהו כו' פי' אף על גב דלעיל לא תריצנא הכי הכא מאחר דמחלקין בין מחאי ללא מחאי שפיר מחלקין עליה בין דקא מתזנא מינייהו כו' וכדפרישנא לעיל לדעת רש"י. ומיהו התוספות כתבו דלא מצי לשנויי לעיל הא דמתזנא וכו' משום דאבדו מזונותיהן משמע דאינן רוצים עוד לזונם מעתה לא מצינן לפרושי הא דפריך תלמודא הכא ומי אמר רבא הכי כו' הכין כלל והדרא קושית התוספות לדוכתא דאמאי לא פריך מדפסק לעיל רבא כרבי כו' ויש לתרץ דהא לא מכרעא טובא דאיכא למימר דבת הנזונת אתיא למעוטי בת היורשת וכמו שכתב הריטב"א וכדכתיבנא לעיל א"נ דרבי הכי קאמר נזונת אין שאינה נזונת לא ומיהו כי קא פסק רבא כותיה דרבי לאו לגמרי פסק כותיה אלא לגבי עשור נכסים דוקא ודלא כרבי יהודה דמתני' כנ"ל:

הא דקא מתזנא מינייהו כו'. פי' ומתניתין דקתני שהיא צריכה למחות בדלא מתזנא מינייהו והיה אפשר לומר דדוקא בנשואין דמיירי בהו מתניתין אבל בבגרות אף על גב דלא מתזנא מינייהו אינה צריכה למחות דכל זמן שאינה משתדכת לא חששה לתבוע פרנסתה או למחות שלא מחלה ומיהו מסוגיין משמע דהא ליתא דנשואין ובגרות שוין אפילו בענין זה ומן התימה על הרא"ש שכתב דבגרה צריכה למחות בדלא מתזנא אבל נשאת ולא בגרהאינה צריכה למחות אף על גב דלא מתזנא וזה הפך סוגייתנו.
נמצא פסקן של דברים דהיכא דלא מתזנא צריכה למחות בין בבגרות בין בנשואין אבל מתזנא מינייהו אינה צריכה למחות אלא כשבגרה ונשאת. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגש הא דקתני בת הנזונת למעוטי בגרה כשם שאין לה מזונות מן האירוסין דאסיקנא בפרק נערה שנתפתתה דאמרינן אנסיב ולא בגר בגר ולא אנסיב כולי עלמא לא פליגי דלית לה כך אין לה פרנסה ואם מיחתה ואמרה זה שאני שותקת ואיני תובעת הפרנסה מפני שעדיין לא נזדמן לי הבעל אבל כשיזדמן לי בעל אתבע פרנסתי יש לה והוא שתאמר זה הדבר קודם שתבגור ולפיכך אפילו בגרה אחר כן יש לה פרנסה מן האחין ודוקא באינה נזונת מן האחין אבל אם נזונת היא מן האחין אף על פי שלא מיחתה לא אבדה פרנסתה דכיון דנזונת מהן כסיפא לה למחויי אבל ודאי אם בגרה ונשאת צריכה למחות ואף ע"ג דמתזנא מינייהו צריכה למחות שכך שנינו יתומה שהשיאה אמה או אחיה יכולה היא משתגדיל להוציא מהן מה שראוי להנתן לה הנה אף על פי שנשאת כיון שעדיין לא הגדילה לא איבדה כלום וזהו מסקנא דשמעתא דא כולה.
וההיא דכתב רבינו בהלכות דיליה דהיכא דאינסיבא ואף ע"ג דלא בגרה בין מתזנא מינייהו בין דלא מתזנא מינייהו אלא בבגרה ולא נשאת אבל נשאת בלא בגרה אף על גב דלא מתזנא מינייהו נמי לא צריכה למחויי משום דקטנה לאו בת מחאה היא תדע דהא אוקימנא להא דתנן טעמא שהשיאתה אמה או אחיה יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה דשמעינן מינה דטעמא דקטנה היא הא גדולה ויתרה בדלא מתזנא מינייהו ולא מחאי אלמא היכא דלא מתזנא מינייהו ולא מחאי גדולה היא שויתרה אבל קטנה לא ויתרה ואף על פי שנשאת דהא יתומה שהשיאתה אמה או אחיה קתני ואמרינן לא קשיא הא דמתזנא מינייהו הא דלא מתזנא מינייהו אבגרה הוא דאמרינן לה משום דבגרה אבגרה הוא דקשיא ליה ועלה הוא דקא משנינן לא קשיא הא דמתזנא מינייהו הא דלא מתזנא מינייהו אבל קטנה שנשאת לא קשיא ליה מידי כי היכי דמשני בה הא דמתזנא מינייהו הא דלא מתזנא מינייהו ע"כ:
וכתב הרא"ש ז"ל הא דקא מתזנא מינייהו פי' בשעת נשואין פסקו שיזונו אותה ולכך לא מחתה. ע"כ:

והא מעשים בכל יום מוציאין לפרנסה כו'. הקשו בתוס' ומאי פריך דילמא הא דמעשים בכל יום היינו משום דרבי אמרה ורב הונא נמי ה"ק הא דחזינן דבכל יום ויום מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות רבי אמרה. ותירצו בתוספות משום דאמרה רב הונא בבי מדרשא לשם חדוש משמו של רבי להכי מתמה תלמודא מה בא רב הונא לחדש והא פשיטא מילתא טובא דמעשים בכל יום. ואם תאמר אכתי מאי קא מתמה והא טובא אשמועינן רב הונא דרב הוה מסתפקא ליה לקמן האחין ששעבדו מהו ורבי יוחנן נמי פליג לקמן. ותירצו בתוספות דבימי רב לא נתפשטה עדיין אותה הוראה של רבי אבל בימי רב הונא נתפשטה הוראה זו ולא היה צריך לאומרה.

ונראה לפרש דרב הונא הא אתא לאשמועינן דאף על גב דרבי יוחנן פליג ורב נמי מסתפקא ליה אנן לא חיישינן להו דהא רבי אמר להדיא בפשיטות דמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ופריך עלה תלמודא ומאי אתא לאשמועינן פשיטא דלית דחש להא דרבי יוחנן ורב דמעשים בכל יום דמוציאין לפרנסה כו'. ואי אתא לאשמועינן דרבי אמרה הא נמי פשיטא דכיון דמעשים בכל יום לא פסק מפומייהו דבית דינו דרבי הוא ניהו דאמרה דאלו היה בא הדבר לשנים רחוקות אפשר שהיה משתקע שם רבי מהבתי דינין אבל כיון דהויא לה מעשים בכל יום לא נשתקע שם רבי משמעתיה והכל יודעין דרבי אמרה אי נמי דהכי פריך דמה לנו לידע דרבי אמרה כיון דהכי דייני דייני בכל יום מה לי אי רבי אמרה או אחרינא.

ומעתה שפיר מצינן לפרושי דכי אמרינן דאלו פרנסה טרפה ממשעבדי דאפילו במה ששעבד האב מיירי. ואם יקשה בעיניך אמאי טרפה ממשעבדי דשעבד האב והרי האב אינו חייב בכך אלא למצוה בעלמא משום ואת בנותיכם תנו לאנשים ואם אמר אל יתפרנסו מנכסי שומעים לו. תשובתך היינו דחדית לן רב הונא משמיה דרבי ואפילו ממשעבדי דאב טרפה למפרע כיון דלא אמר אל יתפרנסו הויא לה בעלת חוב דאב וכדבעינן למימר קמן גבי הא דבעי תלמודא בעלת חוב הויא דאבא או דאחי ואכתי קא מתמה עלה תלמודא דאף ע"ג דהויא רבותא טפי מכל מקום פשיטא להו לדייני ומעשים בכל יום עושין כך ולא היה צריך הדבר לאומרו וכדפרישנא. אבל לשיטת התוספות לא מצינן לפרושי דמשעבדי היינו ששעבד האב אלא ששעבדו האחין ולהכי פריך עלה תלמודא מה בא רב הונא לחדש דהדין פשוט טובא.

וז"ל הריב"ש מאי קמ"ל והא מעשים כו'. ואף על גב דרבי יוחנן פליג עלה לקמן אפילו הכי מתמה כיון דמעשים בכל יום למאי אצטריך לאשמועינן הא מילתא. ע"כ. והוא קרוב למאי דכתיבנא:
וז"ל הרא"ש ז"ל מאי קמ"ל הא מעשים בכל יום. ואם תאמר הא מעשים בכל יום משום דרבי אמרה. ויש לומר משום דאמרה רב הונא בבי מדרשא לשם חדוש משמו של רבי להכי מתמה תלמודא מה בא רב הונא לחדש כבר פשטה הוראה זו משמיה דרבי ואע"ג דרב מספקא ליה לקמן האחין ששעבדו מהו בימי רב לא פשטה עדיין אותה הוראה של רבי [ע"כ]. והשמיט הרב ז"ל קושית ר' יוחנן משום דכיון דפריש דקא מתמה תלמודא דכבר פשטה הוראה כו' ליכא לאקשויי מר' יוחנן משום דר' יוחנן פליג עליה דרבי וכדכתיבנא. אבל מרב קשיא ליה דשאל מרבי מהו דוק ותשכח ולשיטת התוספות ז"ל קשיא מתרווייהו כנ"ל:
לרבי אידי ואידי מגבה גביא ויש ספרים דגרסי הא שמעינן ליה לרבי דאמר תנאי כתובה אפילו ממטלטלי נמי גבו. וא"ת לימא איפכא דפרנסה ממקרקעי כדאמר רבא לקמן ותנאי כתובה בין ממקרקעי בין ממטלטלי ולהכי קאמר פרנסה אינה כתנאי כתובה הא לא אפשר דאי לרבי תנאי כתובה אינה ככתובה וגבו בין ממקרקעי בין ממטלטלי כ"ש פרנסה דאינה כתנאי כתובה. ריב"ש ז"ל. וכן כתב הרא"ש.

והקשה ר"ת אמאי לא פרקינן שהפרנסה אינה כתנאי כתובה לענין שאם נשאת או בגרה אבדה מזונות ולא אבדה פרנסתה. ותירץ דההיא הא אמרה רבי חדא זימנא במתני' לעיל והא תו למה לי. לשון הריטב"א ז"ל:
ה"ג וכן גרש"י ז"ל האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו דחיובי מחייבי ומשתעבד נכסי לכל תנאי כתובה אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו דאיהו לא מחייב דבעלת חוב דאחי הוא ואיהו אה"נ דתקנתא דרבנן היא אבל לעשוייה לא הילכך כי אמר למעקריה שומעין לו וכך אמר רבינו הגדול ז"ל בתשובה שיש שבוש בספרים שכתוב בהם הגירסא בהפך ואנו כך דעתינו שבמזונות אין שומעין לו שהן תנאי ב"ד אבל הפרנסה שאינה מתנאי ב"ד אין כופין אותו. ע"כ. וכן נמי ראיתי בהלכות ראשונות שלו שכתוב בטופסין דמזונות תנאי כתובה הן כדתנן לא כתב בנן נוקבין וכו' ואי הוה בעל יכול לבטולינהו ולמימר אל יזונו בנותי מנכסי מאי אהני תנאי ב"ד הילכך לא אמרינן הכי אלא כנוסחא שכתבנו למעלה היא הדייקא. כל זה נכתב תחלה בהלכות ומחקו לקצר.
ור"ח גריס אל יזונו בנותיו מנכסיו שומעין לו אל יתפרנסו אין שומעין לו ויהיב טעמא למילתיה שאין הבנות נזונות אלא לאחר מיתת אביהן ומחיים ליכא עליה שעבודא ואלו פרנסה מחיים נמי תקנתא דרבנן היא. וק"ל נמי עלה נהי נמי דתקנתא היא אבל לעשוייה לא והא קאמר לא בעינן ותו מאי אינה כתנאי כתובה אטו תנאי כתובה מצי למיעקרה בדבוריה והוה ליה למימר שהפרנסה אינה כמזונות ותו דהא אסיקנא בעלת חוב דאחי היא והכא משמע דבעלת חוב דאבא היא. ובשם רבינו האיי גאון ז"ל מצאתי תשובה שמפרשה במתנה עם אשתו בשעת נשואין ובמזונות דהוא תנאי כתובה שומעין לו שכבר התנה עמה ובפרנסה שהיא מצוה דגופיה אין שומעין לו. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרשב"א ז"ל ה"ג האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו [והכי גרש"י ז"ל ופי' אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו] משום דתנאי כתובה הוא ואי שומעין לו תנאי ב"ד מאי אהני ליה ותנן לא כתב לה בנן נוקבין כו'. לפי שהוא תנאי ב"ד אבל פרנסה לא חייבוהו חכמים ליתן אלא כתובת בנין דיכרין תקינו ליה כדי שיקפוץ אדם מעצמו ויתן לבתו עשור נכסי ותנן המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשים זוז ואם איתא הוה ליה למתני לא יפחות לה מעשור נכסים וכן הלכה דאינו יכול להפסידה מזונותיה ובידו להפסידה פרנסתה ואף על גב דקי"ל דבע"ח דאחי הוא ולא בע"ח דאבא מכל מקום אינה בע"ח דאחי אלא מנכסי האב וכיון שסלקה האב בפירוש מנכסיו אין לה על האחין מחמת נכסי האב כלום. ור"ח ז"ל גריס איפכא כו' עד ובהלכות כתב שתי הגרסאות ואמר דלפי הגירסא הראשונה קי"ל כרבי ולפי הגירסא השניה אין הלכה כרבי ע"כ.
ובגליון כתוב ותימה על הרי"ף דאמר מילי דסתרן אהדדי ברישא אמר ולהנהו נוסחי לית הלכתא כרבי מכלל דפרנסה קלה היא מתנאי כתובה ופסק בסיפא קי"ל כרבי דמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות אלמא דפרנסה חמורה מתנאי כתובה דהיינו המזונות דלית הלכתא כרבי. ע"כ בשם רבינו מאיר ז"ל:
וז"ל רבינו האיי גאון ז"ל כמה מן הגרסנים שינו הא מתניתא כי אמרו שתנאי כתובה הן כחוב על אדם וחמורין מן הפרנסה ואיך יאמר האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו שומעין לו ואל יתפרנסו אין שומעין לו. ואם תאמר כך הרי הרוחה לאדם לבטל תנאי כתובה מיורשיו לפיכך הפכו אותה ושנו האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו אל יתפרנסו שומעין לו ודאי ששמועה זה למשמע אוזן נוח מן הראשון אלא שלא כך גרסתנו ולא כך גרסו הראשונים ואין לנו לתקן את המשניות ואת התלמוד בעבור קושיא שקשה לנו.
אלא כך היא הגירסא שמקובל מפי רבותינו אנשי מסמך האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו שומעין לו אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו ואף דברי שמועה זו מוכיחין לזאת מתוך שהוא תובע חומר לפרנסה מתנאי כתובה בשער הראשון ובשער השני והקושיא שקשה על מי שמחליף וגריס שלא כהוגן יש לנו לפורקו למימר כי לאו לענין המצוה נשנית במשנה זו אלא לענין המתנה עם אשתו ע"מ שאין לך עלי תנאי כתובה שתנאו קיים לפיכך האומר לה ע"מ שלא יזונו בנותיו מנכסיו שומעין לו אבל האומר ע"מ שלא אפרנס אין שומעין לו לפי שצוהו המקום לפרנס ולא צוהו לזונם ואין מזונות בנותיו מנכסיו לאחר מותו אלא בתנאי כתובה לפיכך שומעין לו להתנות ולבטלם אבל הפרנסה מצוה ולא בתנאי כתובה הם לפיכך אין שומעין לו להתנות שלא לפרנסם אבל צוואת אדם שלא לזון את בתו אם תנאי כתובה קיימין עליו אינה קיימת אבל אם גירש את אשתו ונפטר מתנאי כתובה או שהתנה מעיקרא שאין עליו אלו התנאים או שמחלה לו או כיוצא באלו אם צוה שלא לזון את בתו שומעין לו ואם צוה שלא לפרנסה אין שומעין לו וכך היא השמועה המועתקת באמת ומי שמחלפה טועין הם ע"כ. והרב רבי יהונתן הכהן ז"ל בפירושיו על ההלכות הביא קצת לשון זה:
וז"ל תלמידי ר' יונה ואיכא נוסחי דאית בהו איפכא אל יזונו שומעין לו אל יתפרנסו אין שומעין לו ולא יתכן חדא דמזונות כתנאי כתובה נינהו וחוב הוא המוטל עליו משעת נשואין היאך יכול להפקיעו ועוד שהפרנסה היאך אין שומעין לו והא חזינן דרבי גופיה ס"ל דאזלי' בתר דעתיה דאב למפחת לה מעשור נכסים כדאמרינן מעשה ונתן לה א' מי"ב בנכסים מפני ששיערו באומד דעתו שהאב לא היה נותן יותר והיאך יאמר שאם אמר אל יתפרנסו אין שומעין לו דמסתמא כי היכי דאזיל בתר אומדין דעתיה למפחת ה"נ ס"ל דאי חזינן בדעתו דלא בעי למיתן לה מידי אנן נמי לא יהבינן לה.
אבל רבינו האיי גאון ז"ל מעמיד גירסא זו ומפרש לה במתנה עם אשתו בשעת נשואין דמזונות כיון דלא מחייב בהו אלא בתנאי כתובה ובשעת נשואין מתנה שלא יתן תנאו קיים דכל דבר שבממון תנאי קיים אבל פרנסה דלאו מכח הכתובה הויא אלא תקנת חכמים היא שתקנו לבנות יזונו בממון שהניח אביהן אף על פי שהתנה אביהן עם אמן בשעת נשואין שלא יקחו הבנות עשור נכסים אחר מיתתו אין שומעין לו ואף ע"ג דגלי דעתו בשעת נשואין שאינו רוצה לתת לבתו שום דבר וקי"ל דבפרנסה שמין באב ה"נ כשמצוה בשעת מיתתו אבל מה שגילה דעתו בשעת נשואין לאו מלתא היא דאפשר שלא היתה כוונתו שלא יתנו לבנות אלא שלא היה רוצה להתחייב ועוד שאין לנו ללכת אחר מה שגילה דעתו קודם שיהיו לו בנות שאפשר שרואה בנותיו מתחילות להגיע לפרקן היה מרחם עליהם וע"ז הדרך יש להעמיד הגרסא הזו ויהיה הל' אבל הגרסא הראשונה עיקר ע"כ:
והכי גריס הר"י מטראני ז"ל אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו שהפרנסה אינה בתנאי ב"ד פי' פרנסת הבנות אינו תנאי ב"ד במזונותיהם אלא חוב הוא המוטל על היתומים מפני שאנו אומדין דעתן של בני אדם שאין אדם רוצה שיתבזו בנותיו אלא יקחו נדונייתן מנכסיו והלכך אע"פ שלא צוה האב על נכסיו אנו מחייבין היתומים ליתן להם פרנסתן אבל היכא דצוה האב שלא יתפרנסו מנכסיו הכל לפי צוואתו ואין לנו כח לחייב את היתומים. עד כאן:

בפרש"י בד"ה ניזונת אין אם באה לינשא כו' או בנערות עכ"ל דקדק לומר בבאה לינשא משום נערות דאם כבר ניסת אף היא אינה ניזונת והוי כמו בוגרת ואי לא מחאה כיון דגדולה היא ויתרה אבל בקטנה אף אם כבר ניסת לא ויתרה וק"ל:

תוס' בד"ה ומי אמר רבא הכי כו' מדפסק לעיל רבא כרבי כו' ניזונת אין כו' עכ"ל דהוה הקושיא טפי בפשיטות מרבא גופיה דע"כ ס"ל התם באינה ניזונת דהיינו בניסת בנערות דצריכה למחות ועוד דמההיא דניזונת אין שאינה ניזונת לא תקשי נמי מבוגרת לחוד דצריכה למחות ולמאי דמשני הא דקא מתזנא מינייהו הא כו' ניחא נמי מבוגרת דאי הוה מיתזנא מינייהו מרצון של האחים לא מחלה פרנסתה דה"נ בניסת בנערות דאינה צריכה למחות היינו דמתזנא מרצונם אף שאין חייבים דהא איבדו מזונות קתני בין בבגרות בין בניסת בנערות ועיין ברי"ף וק"ל:

גמ' איתיבי' רבא וכו' עד הא גדולה ויתרה. פי' נערה איבדה המותר ומשני הא דאיבדה איירי דלא מחאי:

שם ה"נ מסתברא וכו' עד שאינה ניזונית פי' בונרת לא הא נערה נוטלת עישור דהא היא ניזונית מהאחים ומוקי לה נמי בדלא מהאי ומקשין העולם דנראה כסתרי אהדדי דלפי אוקימתא דלעיל אפילו נערה ויתרה בדלא מחאה והכא משמע דדוקא בוגרת אינה נוטלת עישור בדלא מחאה הא נערה נוטלת דהא היא ניזונת ואינה קושיא כלל דלעיל מותיב אנישאו ושם אפילו נערה ויתרה בשלא מחאה ונטלה מה שנתנו לה והכא קאמר דא"כ קשיא רבי אדרבי פי' בוגרת בלא נישאו דלעיל קאמר רבי בגרו עד שלא נישאו לא איבדו פרנסתן והכא משמע דוקא בת הניזונית דהיינו נערה קודם שנישאת נוטלת עישור הא אם שהתה עד שנתבגרה אפילו עד שלא נישאת אינה נוטלת עישור אלא ע"כ איירי בלא מחאי ולעיל איירי במחאי ופי' מהאי גבי בוגרת ר"ל שהתרה בהאחין קודם שנתבגרה שישיאו אותה ויתנו לה עישור שלה קודם שתתבגר ה"ה גבי נישאו ובנערה עד שלא תתבגר יש נמי לחלק בין היכא שלא מחתה בהאחים רק נטלה מהם ברצונה הטוב מה שנתנו לה בשעת נישואין להיכי שמהאי בשעת נישואין דאז לא איבדה המותר:

תוס' ד"ה לרבי אידי ואידי נביא וכו' עד דהא רבא פסיק לעיל כר"י דפרנסה שמין באב וכו'. פירוש מאחר דשמין באב והאב ודאי היה נותן מטלטלין ממילא שמעינן דגבי' מטלטלין וגבי מזונות פסק לקמן ממקרקעי. ויש להקשות דהא לקמן דהוא בסוף שמעתין דף סט ע"ב פסק (נמי) דפרנסה נמי ממקרקעי ולא ממטלטלי דהא קאמר כן הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לכתובה בין לפרנסה וי"ל דר"ל דלקמן איירי היכי דלא אמידנא לאב שלא היה גר בינינו כדלעיל דאז אין שמין באב אלא נוטלת עישור נכסים כדינא ולכן לא נביא ממטלטלין אבל היכא דאמרינן שמין באב אפילו מממלטלים אבל למזונות אינה נביא לעולם ממטלטלין לרבא אלא ממקרקעי ועיין באשר"י ובהר"ן:

גמ' הא גדולה ויתרה וכו'. לא ניחא להו לפרש ונתרצה בפירוש לכן שפיר גדולה ויתרה וקטנה אין מחילתה מחילה. דמדעתה לא משמע כן [רק בידיעתה ושתקה] עי' בהלכה זאת באשר"י ור"ן:

גמ' ומי אמר רבא הכי כו' לישני לי' כו'. אין להקשות אמאי לא מקשה כפשוטו ממתני' אפשר לפרש דלמא מתניתין רשב"א היא ורבא אליבא דרבי קאמר וק"ל:

גמ' לרבי אידי ואידי מיגבא גביא. א"ל דלמא לעולם פרנסה גביא ממטלטלי ואינה כתנאי כתובה אינו ר"ל מזונות רק כשאר תנאי כתובה כגון כתובת בנין דכרין וכה"ג דגביא דוקא ממקרקע ואפשר דמ"מ הול"ל פרנסה ומזונות אינו כתנאי כתובה וק"ל:

ברש"י בד"ה ואם באו כולן להנשא כאחת וכו' אם היה ק' מנה וכו'. לעיל כך אני אומר ראשונה וכו' לא איצטריך ליה לפרש החשבון דהא צריך לומר שהראשונה נוטלת עישור מכל הנכסים ושנייה במה ששיירה וכו' עד לבסוף שרוצה אף האחרונה להנשא מוציאין מן הראשונה וחולקין בשוה אבל עד עתה נוטלת הראשונה עישור מכל הנכסים משא"כ לפי המסקנא דמיירי בבאו להנשא כולן כאחד דאי לא"ה לא היו חולקות בשוה א"כ למאי נ"מ נוטלת ראשונה עישור מכל נכסים ושניה במה ששיירה ותיכף ומיד חולקין בשוה אפוכי מטרתא למה לי לכן פירש בשביל הראוי לישאר לפני הבן וכו' ומפרש החשבון שהוא קשה קצת וכדי לברר בנקל חלק הבן עושין כך ולעיל לא צריך לומר בשביל חלק הבן דגם בשביל חלק הבנות יש נ"מ וק"ל:
בתד"ה בין נישאו כו' דאפילו נישאו ובגרו כו'. מדרבא בסמוך בנשאה ובגרה צריכה למחות הא אי מחאי לא אבדה פרנסתה ורבי בהך ברייתא במחאי דוקא איירי וק"ל:
בתד"ה ומי אמר רבא כו' קשה לרשב"א אמאי לא פריך מדפסק לעיל (כתובות כו'.) דטפי הו"ל להקשות דרבא אדרבא דאיהו פסק לעיל כר' בת הניזונת כו' ניזונת אין כו' וכאן ס"ל בין בגרה כו' דשניהם אין להם מזונות נישאו בנערות או בוגרת בלא נישואין ואפ"ה לא אבדו פרנסתן. ועוד דהשתא לא מקשה רק אחלוקה דנשאת א"צ למחות ולא הקשה מדפסק רבא דלעיל דקשה נמי אבוגרת אין צריך למחות וק"ל:
אפ"ל קצת דתקשי לך בל"ז איתביה רבא לר"נ יתומה כו' טפי הו"ל להקשות דרבי אדרבי וכהכי נמי מסתברא באמת אלא יש לומר משום דאפשר לומר ניזונת יש לה ודאי עישור בכל גוונא משא"כ אינה ניזונת ישנו חילוקים דפעמים שאין לה עישור נכסים והיינו בנישאת ובגרה משא"כ ניזונת הוא מלתא דפסיקתא דהא השתא נמי ע"כ באינה ניזונת נמי יש לה עישור דהיינו בדמחאי אלא בדניזונת יש לה עישור בכל גוונא ורבי איירי בלא מחאי רק להכי נמי מסתברא מיהת מיחשב א"כ למטה נמי ניחא טפי להקשות מאיתביה רבא כו' מהאי טעמא די"ל ניזונת בכל גוונא אינה ניזונת פעמים שאין לה בדלא מחאי בבגרה ונשאת. מיהו רשב"א מחשיב זה לדוחק משום דלא הו"ל למינקט ניזונת כיון דלא תליא מידי בניזונת דבגרה או נשאת לחוד שכל אחת אין לה מזונות אעפ"כ יש להן עישור משא"כ אם בגרה או נשאת אין להם עישור ניחא דנקיט ניזונת כ"ז שהיא ניזונת דהיינו נערה ולא נשאת יש להן אף דלא מחאי ודו"ק:
בתד"ה רבי כו' וגבי ניזונת פסק לקמן (כתובות כו'.) אע"ג דאף פרנסה פסק לקמן ממקרקע והאי פרנסה פירש"י נדוניא לעיל פרק נערה (כתובות דף נ"א) כבר כתבו שם תוס' בד"ה ממקרקעי והקשו דרבא אדרבא ותירצו דשמין באב בדאמידניה אז גביא ממטלטלי ולקמן איירי בדלא אמידני' והשתא מייתי התוס' שפיר [בפרנסה גובה ממטלטלי] בדאמידני' ובמזונות אין שמין באב כלל אף בדאמידניה וא"כ לא גביא ממטלטלין ושל"ת דלמא אף בדלא אמידניה גביא ממטלטלי וא"כ במזונות אף דלא שמין דעת האב דלמא מ"מ גביא ממטלטלי לזה הביאו ראיה היכא דלא אמידניה פסק לקמן ממקרקע וכו'. או כפשוטו דלקמן פסק ממקרקע דוקא ובפרנסה מצינו לפעמים ממטלטלי היכא דשייך לשום דעת האב אבל במזונות לא שייך זה (ה) וק"ל אבל בעיקר תירוץ התוס' לעיל הסברא דחוקה קצת דמאי נפקא מיניה בין אמידניה ללא אמידניה לענין מקרקע דלגבי האב קרקע ומטלטלי שוין [וכיון דסבירא ליה דשמין באב לא שייך לגבי מטלטלי לא אמידניה דמה לו לאב בין מקרקע למטלטלי] ובענין סך נדוניא עישור או פחות או יותר שייך שפיר לפי דעת האב וותרן או קמצן ודו"ק:
בתד"ה מאי פרנסה וכו' דהא לעיל לא קאמר בהאי לישנא וכו'. א"ל דלמא הא דפרנסה אינה כתנאי כתובה אמר ר"ה משמיה דרבי והיינו מימרא דרבי בברייתא דלעיל ואח"כ השמיענו מימרא דהלכה כרבי [דאין זה קושיא כלל דא"כ למה לר"ה להביא מימרא דרבי מה דמבואר בברייתא ובודאי דא"ל דהיינו גופא ברייתא דלעיל דלא קאמר בהאי לישנא וכ"ה בשיטה מקובצת] ודו"ק:
בסה"ד דהא בהא תליא וכו'. וא"ל מכל מקום נימא דפרנסה אינו כו' היינו בדלא אמידניה דבפרנסה עישור ובמזונות הכל לפי כבודה וכמשרה אשתו וכמו שהקשו התוס' לעיל בדף זה ע"א בד"ה מאי לאו כו' יש לומר דזה נמי מהאי טעמא לפרנסה שמין באב ולא לפי הכבוד וסתם דיעה הוא עישור כדלעיל עד כמה עד עישור וכו' ועוד דא"כ מאי קמ"ל כבר תנא רבי לעיל בת הניזונת נוטלת עישור ואי לאשמועינן מזונות אינו כן הניחא אם בא לשלול לאפוקי דעת האב וכדלעיל ע"א בברייתא אין אומרים אילו האב קיים היה כו' אלא שמין את הנכסים כו' אבל בדלא אמידניה פשיטא דהוי כמשרה אשתו ע"י שליש דאל"כ מנ"ל להתוס' גופיה לעיל בד"ה מאי לאו בפרנסת הבעל [דכתבו דהשתא לא הוי כו' עישור נכסים ולענין מזונות כו' כמו שמפורש במשרה אשתו ע"י שליש] אע"כ דמלתא דפשיטא הוא [דהיכא דלא אזלינן בתר אומדן דעת האב דינו כבמשרה וכיון דבברייתא תני אין אומדין כו' אלא שמין את הנכסים מלתא דפשיטא דכמשרה. ה"ה בלא אמידניה]:

גמרא כיצד הן עושות שוכרות להן בעלים כו'. נראה דר"ל אם לא אירע להן בנערותן שינשאו להגון להן או שאינן רוצין עדיין להנשא ויראין שמא בתוך כך יבגרו ויפסידו פרנסתן. ישכרו אנשים שיאמרו (בשקר) שישאו אותן. בכדי להוציא הפרנסה. ואח"כ יוכלו לישב ולהמתין עד אשר יקרה להם אנשים הגונים. או עד שתחפצינה. ובלא שכר מי יאבה לשקר:

תד"ה והא מעשים. אע"ג דרב מספקא ליה האחין ששעבדו נכסים מהו וריו"ח נמי פליג לקמן בימי כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה לרבי. דהא רבא פסיק כו' וגביא ממטלטלי כו'. עי' לעיל (נא) תד"ה ממקרקעי:

תד"ה מאי. ומזונות אמרינן לעיל דאין עומדין כו'. לפנינו הגי' שם אומרין:

תד"ה וירושתה, דהא שמעינן מפ' הכותב.
לפענ"ד משם אין ראיה דהתם לא עסיק בדין ירושת הבעל רק בדין סילוקו דהבעל ע"י שכותב דין ודברים אין לי דמ"מ אם מתה יורשה עד שכותב במפורש בחייך ובמותך י"ל דהכל באין לה בנים דביש לה בנים אינו יורשה דלא שייך לומר דסתמא קתני דהא לא נחית לדיני ירושת הבעל איך הוא, משא"כ הכא דקתני גוף הדין דהבעל יורשה ולא מחלק משמע דגם ביש לה בנים הוא יורשה:

תד"ה שלה אבל לע"ד נותן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה להרב צריך לחלק בין עבד לאשה.
י"ל דהחילוק דבעבד דלית לרבו שום זכות בשבת גדולה מש"ה נותנין לו שבת קטנה אבל באשה דממילא יש לבעל זכות בשבת גדולה לאכול הפירות מזה עדין נ"מ לא תקנו שיהא שבת קטנה כולו לו אלא דאוכל הפירות מהשבת גדולה וקטנה.
ומסתפקנא בכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיך אם דינו כמו בעבד דהשבת גדולה שלה ושבת קטנה כולה שלו עדין מע"י כמו בעבד:

גמרא לא קשיא הא דמחאי הא דלא מחאי.
והא דס"ל לרשב"א דהפסידה צ"ל כמ"ש הר"ן כיון דבשעה שבאה לגבות הוא אחר נישואין אין לה זכות פרנסה וצריכה לתבוע ג"כ קודם שנשאת, והא דכתב רש"י הטעם משום דנתרצית וגם הר"ן כתב כן צ"ל דזהו לס"ד דמיירי בלא מחאי והא דגבי בגרה כתב רש"י הטעם דאסתלקא מהא ביתא הא י"ל ג"כ דהטעם כיון דבשעת תביעתה היא בוגרת פקע זכותה כדס"ל לרבי למסקנא ה"נ י"ל לס"ד בטעמא דרשב"א, היינו מדקאמר שוכרת להן בעלים והא יש להן תקנה למחות אע"כ דגם לס"ד לענין בגרה לא מהני מחאתה דבשעה שמגיע לה דהיינו מן נשואין כבר אסתלקא מהאי ביתא:
בהגהת אשרי כתב במתני' שהשיאה לדעתה היינו רק שנתרצתה אבל מחלה בפירוש מהני דהפעוטות מתנתן מתנה דל"ל כיון דפרנסה לא נגבית רק ממקרקעי הוי כקרקע מש"ה לא מהני מחילתה כדקי"ל למכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים א"כ מאי אריא קטנה אפי' נערה או בוגרת נמי עכ"ל.
ולא זכיתי להבין הא להדיא אמרינן בסוגיא דב"ב דרק למכור בנכסי אביו צריך שיהיה בן כ' אבל מתנתו מתנה וא"כ בנערה מהני מחילתה אבל בקטנה עדין פעוטות לא מהני רק במטלטלין כדאיתא בגיטין דמשמע דבמקרקע לא ואף בלא נכסי אבוהן ובאמת בהגהת אשרי סוף פרקין כתב אההיא דפעוטות דמתנתן מתנה במטלטלין ולא פירש אם ה"ה בקרקע וכתב הר"ר ישראל דודאי פחות מבן כ' בעקרקעי אין ממכרו ממכר ואין מתנתו מתנה.
ותמיהני הא זהו רק בנכסי אביו ולא בנכסי דעלמא וא"כ עדיין הוי ספק בפעוטות בנכסי דלאו מאבוהן אם הוי מתנתו מתנה בקרקע וגם הא אפילו בנכסי אביו רק למכור אבל מתנתו מתנה וכנ"ל וצע"ג:

תוספות בד"ה בין נישאו כו' לית ליה דרב כו' עד סוף הדיבור. ויש לדקדק מאי כוונת התוספות בכל זה הדיבור כולו דבלא"ה מוקמינן בפ' נערה מילתא דרב כתנאי ולכאורה נראה דכוונת התוס' להוכיח מכאן דלית הלכתא כרב כיון דמסקינן בשמעתין דהלכה כר' ומשמע דלגמרי הלכה כמותו בכל מילי דשמעינן מהאי מימרא דיליה בהך ברייתא וא"כ כיון דע"כ רבי לא ס"ל כרב אין הלכה כרב אלא דבאמת כתבו כל הפוסקים הרי"ף והרא"ש והרמב"ם דהלכה כרב בפ' נערה וכ"כ בטור וש"ע ולא הביאו שום חולק וא"כ צ"ל דאף שכתבו התוס' דרבי לא ס"ל כרב אפ"ה הלכה כרב דלא פסקי' בשמעתין הלכה כר' אלא לענין פרנסה דפליג עליה רשב"א בהאי ברייתא גופא אבל לענין דיוקא דמזונות אי הוה עד שיתארסו או עד שינשאו לא איירי הכא ולפ"ז נ"ל לפרש כוונת התוספות בע"א שרוצים לומר דלמאי דקי"ל הלכה כרבי אפילו בנשאו ובגרו ולא מיתזנא מינייהו דאיכא כולה לריעותא אפ"ה מהני מחאה דלא איבדו פרנסתן והא דקאמר רבי הכי בנשאו ובגרו היינו לאשמעינן רבותא לענין מזונות טפי עדיף ליה דבחד מינייהו נשאו או בגרו איבדו מזונותייהו וא"כ ממילא שמעינן מדלא קתני רבותא טפי לענין מזונות אפילו בנתארסו ע"כ דלא ס"ל כרב. ומשום דלכאורה הוי משמע דהא דמסקינן בשמעתין הלכה כרבי היינו בכל מילי והוי משמע דרבי ס"ל כרב דמשמע בפרק נערה דהלכה כרב כמו שכתבו כל הפוסקים מילתא בטעמא וא"כ היה מההכרח לומר דהא דלא נקיט רבי נתארסו היינו משום רבותא דלא איבדו פרנסתן. ולפ"ז הוי משמע ע"כ מדלא נקיט רבותא דפרנסה בנשאו ובגרו היינו משום דברייתא איירי בדלא מיתזנא כדמסקינן בסמוך. ובכה"ג בנשאו ובגרו איבדו פרנסתן והא דמסיק רבא בסמוך נשאו ובגרו צריכה למחות משמע דמחאה מהני היינו דוקא במיתזנא מינייהו. ובאמת לא משמע להו להתוספות הך סברא אלא כיון דלרבי מהני מחאה דידה משמע מסברא דמחאה מהני לעולם אפילו בכולהו לריעותא וא"כ ע"כ מדלא נקט נשאו ובגרו היינו לאשמעינן רבותא דלענין מזונות עדיף ליה וא"כ אית ליה דרב ואפ"ה הלכה כרב דהא דמסקינן בשמעתין הלכה כרבי היינו לענין פרנסה דוקא כדפרישית כנ"ל ודו"ק היטב. מיהו לולי דברי התוספות היה נ"ל דשפיר מצינן למימר דרבי נמי שפיר ס"ל כרב דמשנתארסה אין לה מזונות והא דלא קתני הכא רבותא בנתארסה היינו משום דלא פסיקא למימר איבדה מזונותיה דזימנין דלא איבדה לגמרי והיינו לפמ"ש שם בשיטת רש"י בפ' נערה דאף למאי דקי"ל כרב דארוסה אין לה מזונות מן האחים אפ"ה אם מת הארוס או שגירשה האחין חייבים במזונותיה משא"כ בנישאת ובגרה הוי מילתא דפסיקא דבחד מינייהו איבדה לגמרי היכא דלא מחאי ואע"ג דממאנת אף מהנשואין חייבין לזונה מ"מ הכא ע"כ לא איירי בקטנה אלא בנערה דקטנה לא איבדה כלל כדאיתא במתניתין ובכולהו שמעתין. מיהו התוספות לשיטתייהו דבפ' נערה נמי פשיטא להו אף בשיטת רש"י דלרב דנתארסה אין לה מזונות ה"ה דלאחר שנתאלמנה ונתגרשה נמי לית לה ועמ"ש שם ודוק היטב:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה בין נישאה עד שלא בגרו לית להו דרב דאמר הויה דאירוסין וכו' ומשמע מדבריהם דכוונתם להוכיח מכאן דלית הלכתא כוותיה דרב כיון דמסקינן בשמעתין הלכה כרבי אלא דבאמת כתבו כל הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל דהלכה כרב וכ"כ בטור ובש"ע ולא הביאו שום חולק וכתבתי ליישב להסכים לשון התוספות כשיטת הפוסקים ולעולם דהלכה כרב ועיין בפנים:

בד"ה ומי אמר רבא הכי קשה לרשב"א אמאי לא פריך מדפסיק לעיל רבא כרבי כו' עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב דלא פסיקא ליה דרבא פסק כר' לגמרי אף לענין דיוקא דאינה ניזונת אלא הא דקאמר רבא הלכה כר' היינו לענין שיעור עישור נכסים גופא דהיכא דלא אמדינן יהבינן עישור נכסים וכ"ש דא"ש לשיטת רבינו חננאל וסייעתו דאף באמידנא אין להוסיף יותר מעישור והיינו משום דהלכה כר' ואין לתמוה בזה דלא אמרינן הלכה כרבי אף לענין דיוקא דהא ע"כ לשיטת התוספות בדיבור הקודם דרבי לית ליה הא דרב ואפ"ה אמר רב הונא הלכה כרבי והיינו בעיקר מימרא ולאו בדיוקא דודאי הלכה כרב והיינו כדפרישית וה"נ דכוותיה:

גמרא אמר רב הונא אמר רבי פרנסה אינה כתנאי כתובה כו' אי נימא דאילו פרנסה טרפי ממשעבדי ות"כ לא טרפי ממשעבדי. ופירש"י דהיינו מזונות הבנות ולפי שאין קצובין אבל פרנסה יש לו קצבה. ופירושו מוכרח דלמ"ד בהנזקין לפי שאין כתובין אין טעם לחלק בין פרנסה למזונות וע"ש בחידושינו. מיהו אכתי יש לדקדק למאי דס"ד השתא. מאי אינה כת"כ דקאמר אטו מזונות לא טרפי ממשעבדי משום גריעותא דתנאי כתובה אדרבא מה"ט דתנאי כתובה הוי לן למימר דטרפי דכמאן דנקיט שטרא בידא דמי. תדע דהא כתובה גופא טרפי וקי"ל ת"כ ככתובה אלא הא דלא טרפי למזונות היינו משום דאין קצובין וא"כ לא שייך שפיר לישנא דאינה כתנאי כתובה ובהדיא הוה ליה למימר פרנסה אינה כמזונות. והנלע"ד בזה דודאי למאי דס"ד השתא דרב הונא אמר רב לענין משעבדי איירי הוי סבר דהא דמזונות לא טרפה ממשעבדי לאו משום דאין קצובין הוא דא"כ מאי אינה כת"כ דקאמר אע"כ דטעמא דמזונות היינו משום דכיון דתנאי כתובה הוא ובתנאי ב"ד קאכלה אימר צררי אתפסה דהכי מסיק הש"ס להדיא לקמן בפ' הנושא דמה"ט אפילו בקנין נמי לא טרפה ומש"ה קאמר דפרנסה אינה כת"כ ולא חיישינן לצררי ומש"ה טרפה ממשעבדי וע"ז מקשה שפיר והא מעשים בכל יום דמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות והיינו מתניתין דפ' הנזקין דקתני במזונות מפני תיקון העולם וא"כ ע"כ לא משום חשש צררי אתפסה איירי דלא שייך לישנא דמפני תיקון העולם. אע"כ דאפילו בענין היכא דליכא חשש צררי נמי אין מוציאין לפי שאין קצובין וכמ"ש התוספות כן להדיא לקמן בפרק הנושא דף ק"ב ע"ב בד"ה אימר צררי ע"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה מאי אינה כת"כ דקאמר כיון דטעמא דמזונות לאו משום ריעותא דת"כ הוא והו"ל למימר אינה כמזונות ועוד דלא איצטריך למימר משמיה דרבי כיון דמתניתין היא בפ' הניזקין ומייתינן שם בברייתא דהיינו לפי שאין קצובין וממילא דפרנסה דקיץ טרפא. וממילא נתיישב' קושיית התוספות דאע"ג דרבי יוחנן פליג לקמן לאו משום האי טעמא דתנאי כתובה הוא דהא כתובה גופא טרפה ממשעבדי אלא דטעמא דר"י מילתא אחריתא הוא כמו שאבאר. ובזה נתיישב ג"כ כל מה שהקשו התוספות בסמוך בד"ה מאי פרנסה דבשום ענין לא שייך האי לישנא דפרנסה אינה כת"כ אלא פרנסה אינה כמזונות הו"ל למימר אבל למאי דבעי למימר לענין מטלטלים הוי אתי שפיר אינה כת"כ דכתובה גופא לא גביא ממטלטלים וכן בהא דמסיק לענין האומר אל יתפרנס מנכסי שומעין לו א"ש טובא דאינה כת"כ דבכולהו ת"כ אין שומעין לו נכון ודוק היטב:

תוס' ד"ה בין נשאו וכו' ל"ל דרב וכו'. דאם כן לאשמעינן דאפילו וכו'. לכאורה קשה דנהי דרבא שהקשה ממתניתין דסתמא כרשב"א הוי ס"ד דטעמא דרשב"א הוא משום דויתרה אבל מאי דמשני הא דמחאי ע"כ ס"ל לרשב"א דלא תיקנו כ"א שלא בגרה ולא ניסת דהוי ברשות אביה אם היה חי ולא מטעם מחילה כיון שמיחתה א"כ יש לומר דאין רבותא לבגרה וניסת דהא דמחלק לקמן לרבא בין בגרה לחודה ובין בגרה וניסת היינו לענין מחילה דמדהמתינה כל כך מחלה אבל לענין יציאה מרשות האב תו אין לחלק בין בגרה לחודה בין בגרה וניסת ותו אפילו אי ס"ל דיש לחלק אפ"ה אין קושיא לרב דיש לומר דבאמת ס"ל הכי לרב דמודה בבגרה וניסת מיהו בהא יש לומר דבאמת לא קשיא להו על רב מהכא תדע דלא מייתי לעיל דף נ"ג ע"ב ברייתא דהכא כדאמר שם כתנאי אלא אליבא דרבא קאמרי דלדידיה דס"ל דבבגרה וניסת נמי מועיל מחאה לרבי ע"כ צ"ל דל"ל דרב מיהו לכאורה קשיא על רב מברייתא דבסמוך דקאמר רבי בת הניזונת מן האחים ומדייק ניזונת אין שאינה ניזונת לא דלרב צ"ל דוקא קודם אירוסין צריכה למחות דאז ניזונת ומאי טעם בזה הא חיוב הפרנסה הוא בשעת נשואין. ולא דמי לבוגרת דמדלא ניסת בנערות מסתמא מחלה ואפשר דפי' רב להא דרבי בת הניזונת היינו בבגרה דאי מתזנא לא בעיא מחאה כדרבא לקמן. ואפשר עוד לומר דודאי רבא ידע להא דרבי דהא אמר הלכתא כרבי על ברייתא דבת הניזונת ואפ"ה ס"ד כשהקשה לר"נ דהא דאמר רבי לא אבדו פרנסתן היינו אפילו בלא מחתה ולא קשיא ליה דרבי אדרבי משום דהוי מפרש בת הניזונת היינו בבגרה וניסת דאפ"ה היכא דקא מיתנזנא לא אבדה פרנסתה ולבתר דשני ליה לר"נ קיבלה רבא שלא נצטרך לדחות כנ"ל א"כ יש לומר דא"צ לדחוקי למ"ש לעיל דרב מחלק לרבי בין בגרה וניסת במחאי אלא דמוקי באמת כס"ד דרבי ורשב"א פליגי בלא מחאי ומתניתין רשב"א הוא ובבגרה וניסת מודה רביד דצריך למחות ורבי דאמר בת הניזונית דוקא היינו בבגרה וניסת וק"ל:

בגמרא טעמא דקטנה וכו'. הקשו המפרשים דהא יש לומר דמתניתין מיירי שנתרצתה ומחלה בפירוש כפירש"י במתניתין ד"ה מדעתה וכו'. ולכאורה היה נראה דמלישנא דמתניתין יכולה היא משתגדל ולא קאמר סתם יכולה היא להוציא משמע דבא למעט דדוקא מיד שתגדיל והיינו דקאמר אבל גדולה ויתרה ר"ל כשלא מיחתה מיד אע"ג שלא מיחתא בפי' אך לפמ"ש בספר שיטה מקובצת לקמן דדוקא בבגרא וניסת אבל ניסת ואח"כ בגרה אינה יכולה למחול דהוי ברשות הבעל א"כ א"א לפרש המתניתין כן דבעינן שתמחה ותתבע מיד שתגדיל דכיון שניסת כבר אינה יכולה למחול. אך נראה לפמ"ש לקמן דף פ"ה ע"ב דהא דמכנסת שט"ח לבעלה א"י למחול היינו דוקא לאחר תקנת רבותינו לקמן דף ע"ה ע"ב ולאחר תקנת אושא דאפילו נכסים שנפלו לה קודם שנתארסה ומכרה ונתנה בטל אבל קודם תקנת רבותינו ותקנת אושא דבנפלו קודם שנתארסה מכרה ונתנה קיים פשיטא דיכולה למחול א"כ כיון דאמר לקמן דף צ"ח ע"ב לימא תנינא לתקנת אושא במתניתין וכו' ממילא מתניתין מיירי קודם תקנת אושא דלא מצינו שהזכיר תקנת אושא במתניתין שפיר נקט במתניתין משתגדיל מיד אבל רבא דהוי בתר תקנת אושא שפיר קאמר דוקא בגרה ואח"כ ניסת. מיהו אכתי לא מתרצא היטב דדילמא כיון שמחלה בשעת קטנות בפירוש ולא מחתה משהגדילה עדיפא מניסת סתם בגדלות משום דמסתמא עומדת בדעתה הראשונה ועיין. לקמן דף ע"ג. יותר נראה דמשמע ליה דעיקר מילתא דמתניתין לדיוקא דפשיטא דאין מחילת קטנה כלום בקרקעות אלא על כרחך לדיוקא דגדולה ויתרה מסתמא והיינו דקתני במתניתין במאה וחמישים דה"ל לא זו אף זו בגדולה. דאפילו בחמשים ויתרה והא דלא נקט יותר רבותא דאפילו לא כתבו לה כלום משום דקאמר במתניתין לעיל המשיא יתומה לא יפחות לה מנ' זוז א"נ דמתניתין קמ"ל דאפילו אם מה שראוי להנתן לה קרקע הוא יותר ממאה והם כתבו לה בחמישים דה"ל אונאה יתר מפלגא דקי"ל בב"מ דף נ"ז דיתר מפלגא ה"ל ביטול מקח אף בקרקעות אפ"ה מועיל מחילתה ודוקא קטנה אבל גדולה ויתרה. ודוק: