כתובות סט ע"ב

דף סט - ב

גופא דעובדא היכי הוה [אמור לי ידידי, מה היה גוף המעשה]?

אמר ליה רב ענן: הכי והכי הוה מעשה.

אמר ליה מר עוקבא: וכי אתה, שהינך גברא דלא ידע מאי ניהו "מרזיחא", שלח ליה לרב הונא "הונא חברין"?! [אדם שאינו יודע מהו "מרזיחא" יכול לשלוח לרב הונא שאלה, ולפתוח בה בלשון "הונא חברי"?!].

מאי "מרזיחא"? - אבל.

דכתיב (ירמיהו ט"ז) "כה אמר ה', אל תבא בית מרזח ואל תלך לספוד". וגומר. ובית מרזח פירושו בית האבל.

ואגב שהובא ענין "אבל", הביאה הגמרא מימרא נוספת הקשורה לאבל:

אמר רב אבהו: מנין לאבל שמיסב בראש?

שנאמר (איוב כ"ט) "אבחר דרכם ואשב ראש ואשכון כמלך בגדוד, כאשר אבלים ינחם".

ומקשינן: "ינחם" אחרים משמע? כלומר, שלא האבל הוא המיסב בראש, אלא מי שמנחם אותו יושב בראש?

אמר רב נחמן בר יצחק: יְנֻחָם כתיב [בקובוץ תחת הנון], והיינו האבל עצמו.

מר זוטרא אמר, מהכא יש ללמוד שהאבל יושב בראש:

דכתיב [עמוס ו] "וסר מרזח סרוחים".

ודרשינן הכי: מר וזח - מי שנפשו מרה, ודעתו זחה עליו, דהיינו אבל, הוא נעשה "שר" לסרוחים. שהוא יושב בראש, אפילו כאשר גדולים ממנו באים לנחמו.

ומסקנת הסוגיא:

אמר רבא: הלכתא, גובים רק ממקרקעי, ולא ממטלטלי - בין למזוני, בין לכתובה, בין לפרנסה.

מתניתין:

המשליש מעות לבתו - מי שמסר מעות ביד שליש לצורך בתו לפני מותו, וציוה עליו לקנות לה שדה או לתת לה נדונייה לכשתינשא.

והיא אומרת, לכשנישאת ^[91] - "נאמן בעלי עלי!" תן לו את הכסף, והוא יקנה לי שדה.

יעשה השליש מה שהושלש בידו, ויקנה הוא את השדה. היות שמצוה לקיים את דברי המת, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: וכי אינה אלא שדה, והיא רוצה למוכרה, הרי היא מכורה מעכשיו! כלומר - אם הדין כרבי מאיר, שעל השליש לקנות את השדה בעצמו, הרי אחר שיקנה השליש את השדה, ויתן אותה לבת, מיד היא יכולה למוכרה ולתת מעותיה לבעל. ^[92] ואם כן, מדוע לא ניתן מיד את המעות לבעל ^[93]?

במה דברים אמורים ששומעים לה, בגדולה. אבל בקטנה - אין מעשה קטנה כלום. וענין זה יבואר בגמרא.

גמרא:

תנו רבנן: המשליש מעות ביד שליש לחתנו [עבור חתנו], ליקח מהן שדה לבתו, והבעל יאכל את הפירות של השדה. והיא אומרת, ינתנו המעות לבעלי, והוא יקנה את השדה עבורי, ומת האב. מן הנשואין, דהיינו, לאחר שנישאת הבת, הרשות בידה להורות לשליח שיתן את המעות לבעלה, והוא יקנה את השדה. כיון שאף האב לא נתנם לשליש אלא עד שתנשא. היות ומשעה שהיא נישאת, הבעל אוכל את פירות השדה.

אך מן האירוסין - יעשה השליש מה שהושלש בידו. כי מצוה לקיים דברי המת. דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: הגדולה, בין מן הנשואין ובין מן האירוסין - הרשות בידה להורות שינתן הכסף לבעלה.

ואם היתה קטנה: בין מן הנשואין בין מן האירוסין - יעשה השליש מה שהושלש בידו.

ודנה הגמרא: מאי בינייהו, בין רבי מאיר ורבי יוסי?

אילימא [אם נאמר] קטנה מן הנשואין איכא בינייהו ^[94], דרבי מאיר סבר הרשות בידה לדרוש את המעות מן השליש כדי למוסרו לבעלה, ואתא רבי יוסי למימר אפילו מן הנשואין נמי - גדולה, אין, כן. קטנה, לא.

אימא סיפא - "אבל בקטנה, אין מעשה קטנה כלום",

הא, מאן קתני לה [מי הוא התנא ששנה דין זה]? אילימא רק רבי יוסי סבר כך, ולא רבי מאיר, הא מרישא שמעת מינה, דאמר רבי יוסי: וכי אינה אלא שדה, והיא רוצה למוכרה, הרי היא מכורה מעכשיו.

ומבואר, שדוקא גדולה, דבת זביני [שמכירתה מכירה], אין! אך קטנה, דלאו בת זביני היא, לא!

אלא ודאי, רבי מאיר היא!

וחסורי מיחסרא, והכי קתני -

"יעשה השליש מה שהושלש בידו. במה דברים אמורים מן האירוסין, אבל מן הנשואין הרשות בידה.

במה דברים אמורים, בגדולה. אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום".

ומבואר, שאף לדעת רבי מאיר אין מעשה קטנה כלום. ואם כן חוזרת השאלה - "מאי ביניהו"?

ומשנינן: אלא, גדולה מן האירוסין, איכא בינייהו.

לרבי מאיר - יעשה השליש מה שהושלש בידו, כיון שמצוה לקיים דברי המת. ואילו לרבי יוסי - ינתן לבעל. כיון שגדולה היא ובידה למכור - הרשות בידה ^[95].

איתמר: רב יהודה אמר שמואל - הלכה כרבי יוסי.

רבא אמר רב נחמן - הלכה כרבי מאיר, שמצוה לקיים דברי המת.

ומביאה הגמרא מעשה:

אילפא [שם של אמורא, חבירו של רבי יוחנן], תלא נפשיה באיסקריא דמכותא [תלה את עצמו בראש תורן של ספינה ^[96]], ואמר: אם איכא דאתי, דאמר לי מילתא דבי רבי חייא ורבי אושעיא, ולא פשיטנא ליה ממתניתין, נפילא מאסקריא וטבענא! [אם יבא אדם, ויאמר לי ברייתא ^[97] שלא אמצא לה סימוכין ממשנה, אפיל את עצמי מהתורן, ואטבע].

אתא ההוא סבא, תנא ליה [שנה לפניו את הברייתא הבאה]: "האומר תנו שקל לבני בשבת, וראוין [ורואים אנו שאין די בשקל אחד כדי לזון את הבנים אלא צריך] ליתן להם סלע - נותנין להם סלע. כיון שאם היה יודע האב שיתייקרו המזונות, ולא יספיק להם שקל, ודאי ניחא ליה שיקבלו סלע.

ואם אמר האב "אל תתנו להם אלא שקל" - אין נותנין להם אלא שקל. שהיות ומיחה בהם בפירוש, לא עשאן יורשין אלא לסכום זה. ^[98]

ואם אמר הוסיף האב ואמר: "אם מתו [אם ימותו בני בלא שישאירו בנים שיירשום ^[99]] - יירשו אנשים אחרים מסויימים תחתיהם", הרי בין שאמר "תנו לבני שקל לשבוע", בין שאמר "אל תתנו אלא שקל", אין נותנים להם אלא שקל.

כי היות ועשה את הבאים אחריהם יורשים, ודאי כוונתו לומר שאין בניו יורשים אלא שקל לשבוע. עד כאן הברייתא.

ושאל אותו ההוא סבא, מהו המקור לברייתא זו מהמשנה? אמר ליה אילפא: הא ברייתא מני -

אמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה. כבר כתבתי למעלה דוקא בנוטלת עישורא נכסי, אבל היכא דאמידניה אפילו ממטלטלי, ומזוני לעולם ממקרקעי ולא ממטלטלי. ומיהו רבנן בתראי תקינו מטלטלי בין לכתובה בין למזונות כמו שכתב רבנו אלפסי ז"ל בהלכות. והני מילי בנכסים מרובים, אבל בנכסים מועטים אלו ואלו נזונים, ולא אמרינן בכי הא הבנות נזונות והבנים יחזרו על הפתחים כמו שכתב רבנו אלפסי ז"ל בהלכות בריש פרק מי שמת (בבא בתרא סה, א מדפי הרי"ף), ופרנסה דליתיה מתנאי כתובה לא שקלא ממטלטלי, וכדקיימא קיימא בשבאה ליטול עישור נכסים, וכן כתוב בהלכות.

קיימא לן דבת בעלת חוב דאחי הויא, ונוטלת מהן מבינונית ובלא שבועה. והיכא דאיכא בן ואלמנה ובת, ואלמנה תובעת כתובה או מזונות ובת תובעת פרנסתה, אלמנה קודמת דהויא לה בעלת חוב דאבא ובת בעלת חוב דאחי. והא דגרסי בירושלמי בפרק מי שהיה נשוי (במכילתין פ"י ה"א) פרנסה וכתובה פרנסה קודמת, דההיא בכתובת בנין דיכרין קא מיירי, משום דשויוה רבנן כירושה, וכשם שנוטלת במקום בנים כך נוטלת במקום כתובת בנין דכרין. והיכא דבת תובעת מזונות ואלמנה תובעת כתובה ואיכא מקרקעי, ודאי אלמנה קודמת, דהא איכא דין קדימה במקרקעי. אלא אפילו היכא דליכא אלא מטלטלי דלית בה דין קדימה לדעת רבנו אלפסי ז"ל כמו שכתב לקמן בפרק הכותב (כתובות מה, א מדפי הרי"ף), מכל מקום כתובה קודמת משום דזו וזו מתקנת אחרונים יש להן מן המטלטלין, וכי תקינו רבנן כעין דאורייתא תקנו וכמו שכתובה קודמת למזון הבנות במקרקעי מן הדין, כך יש לה שתקדים למנין הבנות במה שתקנו להם הגאונים ז"ל. וכן דעת הראשונים ז"ל.

וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה מעכשיו. ואם תאמר, והא קיימא לן (ב"ב קנה, א) ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, כבר נשמר רש"י ז"ל בפירושו, שפירש: לא יהא אלא שקנה לה שליש השדה אלו רצתה למוכרה אחר כך הרי היא מכורה מעכשיו. פירוש לפירושו, שאין זה נכסי האב אלא מעות של אב, ואף על פי שקנו מהן קרקע אינו אלא כקרקע דעלמא. אבל הראב"ד ז"ל דלא אמרינן למכור בנכסי אביו אלא בקרקע שהיא ירושה לו מאביו, אבל הכא בתו אינה אלא כמקבלת מתנה. וכן נראה מדברי ר"ח (ועי' רשב"א ב"ב שם, שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתצח, וח"ב סי' רמו).

מתני': המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי רבי מאיר. פירוש: משום מצוה לקיים דברי המת כדאיתא בגמרא, אמר ר' יוסי לא יהא אלא שדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה מעכשיו. ואסיקנא דבגדולה מן הארוסין פליגי, ר' מאיר סבר אף על פי שהיא גדולה ומעשיה קיימין בעלמא, הכא משום מצוה לקיים דברי המת יעשה שליש מה שהושלש בידו. ור' יוסי סבר כיון שהיא גדולה מיד נתרוקנה זכות הנכסים לבת ומוכרת ונותנת וקיים, אבל בעודה קטנה לא משום דאין מעשה קטנה כלום, אבל גדולה מן הנשואין לכולי עלמא מוכרת ונותנת וקיים, ואפילו לר' מאיר, לפי שלא עלה על דעת האב להעמיד עליה שליש אלא עד שעת נשואין, אבל משנשאת והיא גדולה לא. והלכך בעודה קטנה לכולי עלמא אין מעשה קטנה כלום בין מן הארוסין בין מן הנשואין, וגדולה מן הנשואין שומעין לה, בגדולה מן הארוסין פליגי, וקיימא לן כרבא אמר ר' נחמן דפסקי כר' מאיר, ויעשה שליש מה שהושלש בידו.

ינוחם כתיב לא אשכחן הכי בשום נסחא וליכא לפרושי דמשמע לן הכי דדרשינן מסורת מדלא כתיב אלף לאחר הנו"ן כיון שאינו מצוי בשום מקום אלא משמע דמהכרח' דקרא משמע לן כאלו כתיב ינוחם מדלא כתיב מאשר מנחם אבלים כתב כאשר אבלים ינחם ולסמוך אבלים לישב בראש:

אמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לפרנסה פי' בשלא אזמיני' אבל אזמיני' לאב אפילו ממטלטלי כדאיתא בפ' נערה ומסתברא אע"ג דתקון רבוותא ז"ל דמגבינן האידנא כתוב' ומזונות אפילו ממטלטלי ה"ה לפרנסה נמי עביד רבנן תקנתא וליכא למימר בהא הבו דלא להוסיף על' הוא כדאמרינן בכתוב' בנין דכרין. אילימא קטנה מן הנשואין איכא בינייהו וליכא למימר דס"ד השתא דבקטנה בלחוד פליגי אבל בגדולה מן האירוסין כ"ע מודו שיעשה השליש מה שהושלש בידו ולר"מ הרשות בידה ואלו מתניתין איפכא משמע דטפי אית לי' לר"מ מצוה לקיים דברי המת מר' יוסי אלא הכי קאמר אילימא דקטנה מן הנשואין נמי איכא בינייהו וליכא למימר כס"ד וכן פי' איכא בינייהו וכו':

אימא סיפא ומהדרי' דגדולה מן האירוסין בלחוד איכא בינייהו וכן פי' בתוס' האומר תנו שקל לבתי בשבת וכו' פי' רש"י בפ' יש נוחלין בס"ד:

המשנה החמשית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי ר' מאיר אמ"ר יוסי וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למכרה והרי היא מכורה מעכשו בד"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום אמר הר"ם פי' יעשה השליש מה שהושלש בידו הוא יעשה בו מה שגדר האב ולא ישמע ממנה ולא יתן לבעל כלום וזה כאשר היא מאורסת אבל אחר הנשואין הנה תעשה באמונה מה שתרצה אלא אם כן היתה קטנה לפי שאין מחלקת ר' מאיר ור' יוסי אלא בגדולה מן האירוסין והלכה כר' מאיר:

אמר המאירי המשליש מעות לבתו ר"ל שמוסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות לה שדה אחר שתנשא שיהא שלה לנכסי מלוג וכשנשאת היא תובעת אותן המעות ליתנם לבעלה ואומרת נאמן עלי שלא יעכבם לעצמו והריני רוצה שתתנם לו וירויח בהם עד שיזדמן לו קרקע וכן אם השליש מעות אלו ליקח בהם קרקע לנדוניא מפני שהיה האב רוצה ליתן נדוניא לבתו בקרקע כדי שיהא לה אחריות כתבתה ונשאת על סמך זה ומת האב והיא אומרת נאמן עלי בעלי שיהא לוקח בהן קרקע או שאמרה תנם לו ואני מוותרת לו שעבוד ואחריות ומה שירצה בהם יעשה ויכתוב לי כתבתי בשוויו הן שהיה המשליש בריא הן שהיה שכיב מרע אין שומעין לה אלא יעשה שליש מה שהושלש בידו ויעמדו הנכסים ברשותו עד שיקח בהן קרקע שמצוה לקיים דברי המת אף כשצוה כשהוא בריא כמו שיתבאר בראשון של גיטין י"ד ב' וכל שאתה מוצא בתלמוד ר' מאיר היא דאמר מצוה לקיים דברי המת מכאן היא יוצאת לנו אמ"ר יוסי לא יהא אלא שדה כלומר ונציע שכבר קנה שליש זה קרקע והרי אם נתרצית היא לבעלה למכרו מוכרין אותו והמכר קיים הואיל ושעבודה על שאר נכסיו ואע"פ שאמרו ב"ב קנ"ה א' למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים בזו שאני שהיא מתנה ולא ירשה וכן שבכאן לא נתן לה שדה אלא מעות ומכרה קיים הואיל ונשאר שעבודה על כל נכסיו וכן דין נחת רוח אין כאן שאם בנכסי מלוג הרי אין בהם דין נחת רוח ואם של נדוניא אתה מפרשה כשלקח מן האשה תחלה או בדרכים אחרים מאותם הדרכים שהופקע משם דין נחת רוח על הדרכים שביארנו הפקעתו במסכת בבא קמא פרק הכונס והילכך אף עכשו הרשות בידה ומוציאין מיד שליש ליתנם לבעלה ומכל מקום בקטנה מודה ר' יוסי שאין שומעין לה במה דברים אמורים בגדולה וכו' פירשו בגמרא שעל דבריו של ר' מאיר הוא חוזר שלדבריו של ר' יוסי לא הוצרכה שמאחר שהוא תולה את הדבר מפני שאם נתרצית למכרה המכר קיים דוקא בגדולה שהקטנה הרי אין ממכרה ממכר אלא ר' מאיר הוא דקתני לה וחסורי מיחסרא והכי קתני במה דברים אמורים מן האירוסין כלומר שעדין לא נשאת ומכיון שלא נשאת אין שומעין לה אע"פ שהיא גדולה אבל מן הנשואין שומעין לה ודוקא בגדולה אבל בקטנה אפילו נשאת אין שומעין לה והילכך לר' יוסי כל שהיא גדולה בין מן האירוסין בין מן הנשואין שומעין לה וקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין אין שומעין לה ולר' מאיר בקטנה ודאי אף מן הנשואין אין שומעין לה אבל גדולה מן הנשואין שומעין לה שכל שהיא גדולה ונשאת ודאי דעת האב להגיען לידה ושיהא הבעל או היא מרוחים בהם או משתכרים מן האירוסין אין שומעין לה והלכה כר' מאיר וגדולה שאמרו בת שתים עשרה שנה ויום אחד ושהביאה שתי שערות ושתדע בטיב משא ומתן יכולה למכור בקרקע שלקחה היא לעצמה או שלקח לה אפטרופוס שלה אבל בקרקע של אביה עד שתהא בת עשרים כמו שיתבאר ודברים אלו כתבו רבותי דוקא בשלא קבע המשליש זמן לשלישותו אבל אם קבע זמן לשלישותו ואמר עד עשר שנים או כמה שירצה ולסוף זמן זה קנה בהם שדה לבתי אע"פ שנשאת קודם הזמן אינה יכולה להוציאם מידו אלא אם כן ברשות האב והדברים נראין וכן יש מי שכתב במשנתנו דוקא באומרת ינתנו לבעלי אבל אם אמרה ינתנו לי אף ר' מאיר מודה שינתנו לה ואין זה נראה לי שהרי מכל מקום הבעל זוכה בהם אם לגוף אם לפירות לפי מה שהם אלא שאני מודה בזו בשהושלשו על דרך שאין לבעל רשות בהם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

האומר תנו שקל לבני בשבת והם ראויין ליתן להם סלע נותנין להם סלע ואפילו אמר אל תתנו להם אלא שקל שלא נתכוון לדחקם אלא כדי לזרזם ונותנין להם כל צרכם ומכל מקום אם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם אפילו אמר תנו אין נותנין להם אלא שקל ויש בשמועה זו תביעות ותרעומות על שמועת נכסי לך ואחריך לפלוני האמורה בבבא בתרא דף קכ"ט ע"ב שאם הראשון ראוי לירשו אע"פ שהשני גם כן ראוי לירשו אין לשני במקום ראשון כלום ותירצוה גדולי המפרשים שאותה שמועה של בבא בתרא בשהשליט את הראשונים בנכסים אבל זה שלא הורידם בנכסיו אלא שמסרם ביד שליש יש לה הפסק וגדולי הפוסקים תירצוה בשנתן כל הנכסים מעיקרם לראשון הראוי לירשו אבל זה שלא הרשה את הראשון אלא לדבר ידוע יש לה הפסק ואתה מפרשה כשהאחרים בניו גם כן והרי הם היורשים הגמורים וכבר ביררנו הענין יותר בבתרא פרק נחלה בסוגיית המשנה החמשית:

מזון האשה והבנות חוב הוא ואפילו אמר אל תתנו להם אלא שקל נותנין סלע אם ראויות לכך וכן נמצא בתלמוד המערב בספר מדוייק ואע"פ שברוב ספרים נמצא אין נותנין להם אלא שקל אי אפשר להעמידה:

מתני' המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי ר"מ א"ר יוסי וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה ה"ה מכורה מעכשיו בד"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום פי' מסר מעות ביד שליש לצורך בתו שיקנה לה שדה בהן והיא אומרת נאמן עלי בעלי שהוא יקנה לי ותנו מעות בידו יעשה שליש וכו' ואל יתנו ליד בעלה שמצוה לקיים דברי המת ולקמן נפרש דבעודה ארוסה קאמר ר"מ אבל בנשואה מודה א"ר יוסי וכי אינה אלא שדה מה תועלת יש לקיים דברי המת אפילו אם יקנה לה השליש שדה והיא רוצה למוכרה ולתת המעות לבעלה מי יוכל לעכב ע"י והלכך גם במעות נמי שומעים לה ונותנים אותם לבעלה כיון שהיא רוצה ודוקא לגדולה שומעים אבל אם היא קטנה אין מעשה קטנה כלום אלא יעשה שליש מה שהושלש בידו:

ת"ר המשליש מעות לחתנו ליקח בהן שדה לבתו והיא אומרת ינתנו לבעלי מן הנשואין הרשות בידה מן האירוסין יעשה שליש מה שהושלש בידו ואסיקנא דבקטנה כ"ע לא פליגי דאפילו מן הנשואין יעשה שליש מה שהושלש בידו ובגדולה מן הנשואין נמי כ"ע לא פליגי דהרשות בידה כי פליגי בגדולה מן האירוסין דר"מ סבר יעשה שליש וכו' ור"י סבר הרשות בידה:

איתמר ר"י א"ש הלכה כר"י ורבא אר"נ הלכה כר"מ וקי"ל כר"נ בדיני ותו דאמרינן לקמן בהל' והא קי"ל כר"מ דאמר מצוה לקיים דברי המת:

תניא האומר תנו לבני שקל בשבת והן ראויין לתת להן סלע נותנים להם סלע פי' דלאו דוקא קאמר אלא לזרזינהו שיכלכלו דבריהם במשפט ושקל הוא חצי סלע תרגומא בקע תקלא ותרגומא שקל סלעא ואם אמר אל תתנו להן אלא שקל אין נותנים להם אלא שקל פי' דדוקא קאמר ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהן בין שאמר תתנו בין שאמר אל תתנו אין נותנים להם אלא שקל פירוש כיון (שמת) [שפי' שאם ימותו] בניו שיירשו אחרים תחתיהן דווקא קאמר א"ר אמר מ"ע הל' בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו נותנים להן כל צורכן והא קי"ל כר"מ דאמר מצוה לקיים דברי המת ה"מ במילי אחריניתא אבל בהא ניחא ליה (פי' דמשום כדי חייו) והאי דאמר הכי לזרזינהו הוא דאתא תנן התם הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלי פי' ומשום כדי חייו אבל במקרקעי לא עד שיהא גדול ופקח ובפ' הניזקין מפרש כבר ו' כבר ז' כבר תמני כבר תשע כבר עשרה כל חד וחד לפום חורפי' אמר רפרם ל"ש אלא שאין שם אפוטרופוס אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר פי' אפוטרופוס שמינהו ב"ד או אבי יתומים אין מעשהו כלום זולתו ממאי מדקתני אין מעשה קטנה כלום פי' אלמא היכא דאיכא שליש אין מעשה קטנה כלום וה"ה לאפוטרופוס דלמא היכא דאיכא שליש שאני פירוש שהשליש פרשו לו מה יעשה אבל אפוטרופוס אינו אלא לעשות צרכי היתומים לכל הצריך ואם מכרו אלו הפעוטות אין זה שינוי מצות המת שאף אפוטרופוס הוא מוכר לצורך מזונותיהם א"כ ליתני אבל בקטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו [מאי אין מעשה קטנה כלום] דאפילו בעלמא פירוש במקום שיש אפוטרופוס שדומה מקצת לשליש וכ' ר"ח ז"ל משמיה דגאון דמתנתן דפעוטות מתנה אף על פי שיש שם אפוטרופוס ואינו נ"ל דהא הכא לבעלה מתנה היא ובעי למיפשט ממתני' דכאן גם באפוטרופוס לא מציא למיתיב ליה ובפ' הניזקין פליגי במתנתא בלא אפוטרופוס אם היא קיימא כמו המכר שלו דרב יימר אמר אין מתנתו מתנה ומר בר"א אמר מתנתו מתנה (אלא) [אלמא] גרוע מתנה ממכר והיכי ס"ד למיעבדא טפי ממכר:

מתני' המשלי' מעות כו' אילימא קטנה מן הנישואין איכא בינייהו כלו' אפי' קטנה דבגדולה נמי וודאי פליגי כדמוכח בהדי' ובמסקנא אמרי' דגדולה הויא והלכתא כר' מאיר:

אמר רב נחמן בר יצחק כתיב ינחם פי' רש"י ז"ל ינחם אין לך לומר פת"ח בשום מקום אלא אם כן אל"ף או ה"א סמוכין לה או על פי נקודות שתחתיה והיא באה במקום אות כאלו כתוב ינחם באלו נקודות וכיון דלא כתב כאן אל"ף על כורחיך על פי מסורת הכתב אתה קורא ינחם וזהו המנוחם עצמו כלומר כאבל המנוחם. ע"כ פרש"י כתיבת יד מדוייק. ובפי' רש"י ז"ל דכתיבת יד אחר מדוייק אתה קורא ינחם בנקודות פי' לפירושו כשאני רואה הכתב ע"פ מסורת בלי נקודה אין לי לפתוח מדעתי אם לא יהיה אל"ף או ה"א סמוכין לה אבל כשהוא נקוד בפירוש הנקודה שתחתיה היא באה במקום אות הלכך הכא דכתיב ינחם היינו על פי מסורת הכתב אתה קורא ינחם בנקודות אלו והלכך הא דקאמר ר"נ ינחם כתיב היינו על פי המסורת ולא על פי הנקודה שתחתיה שהוא נקוד ינחם כנקודו. עוד הוה מצינן לפרושי לשון רש"י ז"ל הכי דלעולם אין לך לומר פתח אלא אם כן אל"ף או ה"א סמוכין לו על פי הנקודה שתחתיה פירוש שתחת הפתח והויא לה קמץ ולכך הויא כאלו כתוב ינחם בנקודות ומיהו ליתא דכל התור' מלא פתח בלא אלף וה"א סמוכין לה אלא כדפרישנא הוא נכון בלשון רש"י.
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ינוחם כתיב לא אשכחן הכי בשום נוסחא וליכא לפרושי דמשמע לן הכי דפרשי' מסורת מדלא כתיב אל"ף לאחר הנו"ן שאין זה מצוי בשום מקום אלא משמע דמהכרחא דקרא משמע לן שעניינו כאלו כתוב ינוחם מדלא כתיב כאשר מנחם אבלים וכתיב כאשר אבלים ינחם נסמוך אבלים תחשב ראש. ע"כ:
וז"ל ריב"ש ז"ל ינחם כתיב ואע"ג דמשמע ינחם אפ"ה כיון דמשמע נמי הכי הוה ליה למכתב מנחם כי היכי דלא נטעי ומדלא כתיב הכי מ"מ דרשינן ינחם ופרש"י דחוק. ע"כ:
וז"ל הרא"ש ינחם כתיב אע"ג דקרו ינחם בשב"א מ"מ דרשי' מדהוה ליה למכתב מנחם כי היכי דלא ליתי למטעי ולמקרו ינחם בחירי"ק ומדכתב לישנא דמשמע הכי ומשמע הכי ש"מ דבעי למימר שהאבל יושב בראש דסברא הוא דאית לן למימר הכי שמנחמין מושיבי' את האבל בראש לנחמו ולפקע צערו:

אמר רבא הלכתא ממקרקעי כו'. וראיתי בתשובת הגאונים תקינו במתיבת' בימי מר רב הונא גאון ז"ל בר מר רב יצחק למגבי בע"ח וכתובה אפילו ממטלטלי דיתמי וכתבי רבוואתה דדוקא מזוני דאינון תנאי כתובה גבו ממטלטלי כתקנתא דבתראי אבל פרנסה דאינה תנאי כתובה כדקיימא קיימא ולא גביא אלא ממקרקעי ואינו נראה לי דאטו תקנתא דבתראי בכתובה בלחוד הוה בכל מילי תקון בין לכתובה בין לבע"ח וה"ה לפרנסה דכל גוביינא גבי אפילו ממטלטלי אדרבה פרנסה כיון דשמין באב אית לן למימר דניחא ליה לאב דתתפרנס אפי' ממטלטלין דידיה כו' דאמרן לעיל דבת בעלת חוב הויא ואם כן לא שנא חוב דידה מכל חוב דעלמא וכי היכי דכל בע"ח דעלמא גבי אפילו ממטלטלי דיתמי בהאי תקנה הכי הבת ולא שנא. ה"ר ישעיה מטראני:

מתני' המשליש מעות כו'. פרש"י המשליש מעות לבתו. מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות שדה או נדוניא לכשתנשא. והיא אומרת. לאחר שנשאת. נאמן בעלי עלי. שלא יעכבם לעצמו תנם לו והוא יקנה לי שדה כשארצה. ע"כ. וכתבו עליו בתוספות דלא דק דבגמרא מסקי' דליכא בין ר"מ ובין ר"י אלא גדולה מן האירוסין ע"כ. ובספר ישן הביא לשון רש"י בלשון אחר וז"ל כתב רש"י המשליש מעות לבתו כו' פירוש מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות לה שדה או נדוניא לכשתנשא והיא אומרת כשהיא ארוסה נאמן בעלי עלי שלא יעכבם לעצמו תנם לו כו' ע"כ. ולהך נוסחא ליכא קושיא כלל ובקצת פירושי רש"י כתיבת יד כתוב והיא אומרת לאחר שתנשא נאמן בעלי עלי שלא יעכבם לעצמו תנם לו כו' והך נוסחא יש לפרשה דהכי קאמרה כיון שלאחר שתנשא נאמן בעלה עליה שלא יעכבם לעצמו מעתה אף קודם שתנשא מאחר שנתארסתה תנם לו והוא יקנה לי שדה כשארצה. ומיהו ברוב הפירושים כתוב והיא אומרת לאחר שנשאת הא אין עליך לפרש אלא כמו שהבינו התוספות מלשונו ז"ל וצריך לתרץ פירושו אשר מפיו אנו חיין והוא האיר עינינו בתורתו ואין לך לומר שנעלם ממנו סוגי' דשמעתין דקיימא עליה דמתני'.

ויש לדקדק דבמתני' קתני והיא אומרת נאמן בעלי עלי ובברייתא קתני והיא אומרת ינתנו לבעלי ועוד דבמתניתין קתני המשליש מעות לבתו ובברייתא קתני המשליש מעות לחתנו ליקח מהן שדה לבתו ועוד דבגמרא אסיקנא דכי קתני בסיפא דמתניתין בד"א בגדולה כו'. דר"מ קתני לה מעתה תקשי אמאי אסמכיה לדברי רבי יוסי בסיפא דמתני' ועוד מה בעי תלמודא בגמ' מאן קתני לה הא ודאי מתני' כפשטא משמע דר' יוסי קתני לה ואי משום דקשיא ליה עלה הוה ליה לאקשויי להדיא הא מרישא שמעת מינה. ועוד דקשיא דאמרינן בגמרא אילימא קטנה מן הנשואין כו' משמע דדוקא קטנה מן הנשואין איכא בינייהו אבל גדולה מן האירוסין הרשות בידה לכ"ע מעתה תקשי דא"כ הוה ליה ר' מאיר לקולא ור' יוסי לחומרא דהא לא פליגי אלא בקטנה מן הנשואין דלר"מ הרשות בידה ולרבי יוסי קטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין יעשה שליש מה שהושלש בידו ובמתני' משמע דרבי מאיר לחומרא ורבי יוסי לקולא ועוד מאי פריך תלמודא דאי רבי יוסי מרישא שמעת מינה כו' דילמא סיפא איצטריך לקטנה מן הנשואין דאפילו מן הנשואין לא תמכור ועוד דקאמר לקמן בגמרא הא מני ר"מ היא דאמר מצוה לקיים דברי המת משמע דרבי יוסי לית ליה דמצוה לקיים דברי המת מעתה למה ליה למימר במתני' לא יהא אלא שדה ולמתלי טעמא בהאי תיפוק ליה משום דלית ליה מלד"ה.
לכך יש לפרש דר"מ ורבי יוסי בתרתי פליגי והוא שזה מצוה שלא יהיו המעות בעין אלא מסר המעות ביד שליש לצורך בתו לקנות נדוניא לכשתנשא והיא לא רצתה לקיים דברו לקנות השדה אלא שיהיו המעות בעין ביד בעלה והוא נאמן עליה לקנות השדה כשתרצה ואם לא תרצה לא יקנה השדה כלל ובהא פליגי ר"מ ורבי יוסי דרבי מאיר סבר דעכ"פ יקנה השדה ואין שומעין לה שלא לקנות דמצוה לקיים דברי המת ור"י סבר דמה תועלת לו לקנות אין כאן מעות אלא כבר נקנה השדה והיא רוצה למכרה הרי היא מכורה הלכך שומעין לה וכיוצא בזה שאין כאן תועלת לקיים דבריו לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אבל ר"מ סבר דבכל גונא מצוה לקיים דברי המת ואפילו לשעה ובהך פלוגתא אין כאן חילוק בין מן האירוסין למן הנשואין דאפילו אמרה כן משנשאת ס"ל לרבי מאיר יעשה שליש מה שהושלש בידו ויקנה השדה ור"י סבר הרשות בידה ולא יקנה דמה טעם יש לחלק בינייהו. ומסקי' בגמרא דמתני' חסורי מחסרא והכי קתני יעשה שליש מה שהושלש בידו בד"א מן האירוסין כו' בד"א בגדולה כו' ולהכי הדרינן למימר בחסרון יעשה שליש מה שהושלש בידו לא סגי לן לאוסופי בד"א מן האירוסין כו' משום דאתינן לאוסופי פלוגתא אחריתי במתני' דהיינו פלוגתא דברייתא והא דשמעינן ר"מ לר' יוסי דאם צוה שיהיו המעות ביד שליש לצורך חתנו ליקח בהם שדה לבתו ולא יהיו ביד חתנו והיא אומרת ינתנו לבעלי דאין הפרש בהוויית הקרקע אלא ביד מי יהיו המעות או השדה לאחר שיקנה דה"נ ס"ל לרבי יוסי דהרשות בידה וכדאיתא בהדיא בברייתא וכדבעינן למימר בס"ד ובהא איכא לאפלוגי בין מן האירוסין למן הנשואין דמן הנשואין לכ"ע הרשות בידה שאף האב לא עלה בדעתו למוסרם ביד שליש אלא עד שתנשא דמשנשאת הבעל זכאי בפירות וכיון דבעי למיכל פירי א"כ היכי יהיו המעות או השדה ביד שליש בידיה דבעל בעי מיהוי כי היכי דלשבח ליה למעבד פירי טפי וס"ל לרבי יוסי דמן האירוסין נמי כיון דסוף סוף לאחר שתנשא בידא דבעל בעי למיהוי מהשתא נמי אפילו מן האירוסין הרשות בידה ור"מ סבר דמכל מקום מצוה לקיים דברי המת ויעשה שליש מה שהושלש בידו ויהיו בידו המעות או השדה עד שתנשא.

והשתא ניחא כל מאי דאקשינן לעיל דברישא דמתני' דההפרש הוא אם יקנה השדה או לא ומיירי בנשואה לכך נקט נאמן בעלי עלי דכיון שנשאת נאמן הוא בעיניה שלא יעכבם לעצמו ויקנה השדה כשתרצה אבל בברייתא דההפרש הוא אם ישארו ביד השליש או ינתנו לבעל לכך נקט ינתנו לבעלי ובמתני' דאין ההפרש אלא אם יקנו השדה או הנדוניא אם לאו לכך נקט המשליש מעות לבתו פי' לצורך בתו לקנות שדה או נדוניא לכשתנשא אבל בברייתא לא מיירי בקניית נדוניא לכשתנשא אלא בשלישית מעות לצורך החתן דהיינו שיקחו שדה לצורך בתו והפירות יהיו לבעל ושיהיו המעות ביד שליש ולכך נקט המשליש מעות לחתנו וניחא נמי דסיפא דקתני בד"א בגדולה כו'. היינו פלוגתא אחריתי וכדכתיבנא ולא קאי אדברי ר' מאיר דלעיל. וניחא נמי דבעי תלמודא עלה דסיפא מאן קתני לה דהא לפי שיטתם מודה רבי מאיר בשדה שאם רוצה למכרה דהרי היא אסורה ואפשר דכי קאמר בד"א עלה דהמכירת השדה קאי אלא דבמאי דאידחיא דלא מצי קאי עלה דר"מ ובמכירת השדה דפשיטא דקטנה לאו בת זביני היא. וניחא נמי דכי קאמר תלמודא אילימא קטנה מן הנשואין כו' אף על גב דהוה ליה ר"מ לקולא ור"י לחומרא לא תקשי ממתניתין דלא שייך הא פלוגתא דברייתא בדמתני' כלל דבמתני' איירי לענין מצוה לקיים דברי המת ואלו פליגי בברייתא בקטנה מן הנשואין לא שייכא פלוגתייהו במצוה לקיים דברי המת דאיכא למימר דכ"ע ס"ל מלד"ה וכל מן הנשואין אין כאן מצוה כלל דהא אמרינן שאף האב לא עלה בדעתו למוסרה ביד שליש אלא עד שתנשא וס"ל לר' מאיר דאפילו בקטנה נמי הכין אמדינן דעתיה דאב ורבי יוסי סבר דלגבי קטנה יש טעם למצות האב וכל כה"ג מצוה לקיים דברי המת אבל כשאין טעם נכון למצותו ואין תועלת למצותו אין לנו לומר מלד"ה וניחא נמי דפריך תלמודא שפיר מרישא שמעת מינה כו' דברישא נמי בדנשאת מיירי וכדפרישנא וניחא נמי דקאמר רבי יוסי וכי אינה אלא שדה והיא רוצה כו' פירוש מה תועלת לו לקנות כיון דאי נקנה כבר והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה וכה"ג דוקא הוא דלית ליה מלד"ה ומיהו כשיש תועלת ונפקותא במצותו הא ודאי דר' יוסי נמי אית ליה מלד"ה:

וכתב ריב"ש בחידושיו וז"ל אמר רבי יוסי וכי אינה אלא שדה כו'. פירוש ואפשר דרבי יוסי לית ליה מלד"ה או אפשר דאית ליה ושאני הכא מטעמא דאם רוצה למכרה מוכרה מעתה ואפ"ה תני תלמודא בכל דוכתא האי סברא דמצוה לקיים דברי המת לר"מ משום דרבי יוסי לאו ברירא הוא דאית ליה הכי. ע"כ. כנ"ל שיטת רש"י. אבל התוס' קא מפרשי דליכא בין רבי מאיר ובין רבי יוסי אלא גדולה מן האירוסין והפרישא דבינייהו הוא דהיא אומרת שהמעות יהיו ביד בעלה ולא ביד השליש ובהכי פליגי ר"מ ור"י דר"מ סבר דמצוה לקיים דברי המת ויהיו המעות ביד שליש לקנות השדה ורבי יוסי סבר דכיון דאלו נקנה השדה והיא רוצה למוכרה וליתן המעות לבעלה היא מכורה ולא מקיימי דברי המת שצוה שיהיה ביד שליש עד שתנשא השתא כשמתרצה שיתנו המעות לבעלה שומעין לה כיון דבת זביני היא ור"מ כי היכי דס"ל דמצוה לקיים דברי המת במעות שיהיו ביד שליש הכי נמי סבר דאינה יכולה למוכרה מן האירוסין וליתן המעות לבעלה משום דמצוה לקיים דברי המת שצוה שיהיה מונח ביד שליש עד שתנשא כן פירשו התוספות ולשיטת רש"י אין אנו צריכין לכך דאע"ג דס"ל לר"מ דהרי היא מכורה כיון דבנשואה מיירי וכדכתיבנא מ"מ בעי לקיומי דבריו בקניית השדה ואע"ג דאין כאן תועלת וכדכתיבנא.

גם הרשב"א פי' דפלוגתא דר"מ ור"י במתני' בגדולה מן האירוסין דר"מ סבר אע"פ שהיא גדולה ומעשיה קיימין בעלמא הכא משום מצוה לקיים דברי המת יעשה שליש וכו'. ורבי יוסי סבר כיון שהיא גדולה מיד נתרוקנה זכות הנכסים לבת ומוכרת ונותנת וקיים אבל בעודה קטנה לא משום דאין מעשיה כלום אבל גדולה מן הנשואין לכ"ע מוכרת ונותנת וקיים ואפילו לר"מ לפי שלא עלה על דעת האב להעמיד שליש אלא עד שעת נשואין אבל משנשאת והיא גדולה לא. ע"כ:

וז"ל הר"י מטראני ז"ל המשלי' מעות וכו'. פירוש מסר מעות ביד שליש לצורך בתו שיקנה לה שדה והיא אומרת נאמן עלי בעלי שהוא יקנה לי ותנו המעות בידו יעשה השליש מה שהושלש בידו ואל יתנם ביד בעלה דמצוה לקיים דברי המת ולקמן נפרש דבעודה ארוסה קאמר ר"מ אבל בנשואה מודה. אמר רבי יוסי וכי אינה אלא שדה מה תועלת יש לקיים דברי המת אפילו אם יקנה לה שדה השליש והיא רוצה למוכרה וליתן המעות לבעלה מי יכול לעכב בידה הלכך גם המעות נמי שומעין לה ונותנין לבעלה כיון שהיא רוצה ודוקא לגדולה שומעין אבל אם היא קטנה אין מעשה קטנה כלום. ע"כ:

ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל המשליש מעות לבתו כו'. פירוש מי שנותן מעות ביד חברו הנאמן לו ונותנה על דעת שיקח בהם שדה או נדוניא לבתו ארוסה ושינתנו לחתנו ומת אביה והיא אומרת תנו אותם לבעלי דנאמן הוא עלי שהוא יקנה השדה או הנדוניא אין שומעין לה אלא יעשה שליש מה שהושלש בידו דמלד"ה דברי רבי מאיר ומסקנא דאפילו בגדולה היה סובר ר"מ דיעשה שליש מה שהושלש בידו וכל זמן שלא נשאת אבל נשאת הרשות בידה וקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין יעשה שליש מה שהושלש בידו ורבי יוסי פליג על ר"מ בגדולה מן האירוסין דס"ל דאפילו מן האירוסין הרשות בידה ויתנו לארוס דאמאי מעכבין בידה והלא אם היתה השדה קנויה והיא רוצה למוכרה יכולה למוכרה ומי שקנאו ממנה ומן הארוס זכה בו שלא עשאו שליש אלא על המעות וכשקנה השדה זכתה מיד דכיון שהיא גדולה יכולה היא לזכות בה מיד השתא נמי כשמתרצית שינתנו המעות לבעלה שומעין לה כיון דבת זביני היא.

והא דקתני סיפא בד"א בגדולה וכו'. מפרש בגמרא דלא קאי ארבי יוסי דלרבי יוסי לא אצטריך דהא בהדיא משמע דרבי יוסי בגדולה איירי דהא בקטנה לא היה אומר שאם הוא שדה ורוצה למוכרה דהרי היא מכורה דקטנה אינה יכולה למכור אלא ודאי כי קתני סיפא בד"א בגדולה אר"מ קאי ומתני' חסורי מחסרא והכי קתני יעשה שליש מה שהושלש בידו בד"א מן האירוסין אבל מן הנשואין הרשות בידה ובד"א שהרשות בידה בגדולה כיון דאיכא תרתי גדולה ונשואה הרשות בידה שלא עלה על דעת האב שיהיו המעות ביד שליש לעולם אבל לעולם בקטנה אין מעשה קטנה כלום ואפילו מן הנשואין יעשה שליש כו' ע"כ. פליג אשיטת רש"י ואינו כמו שיטת התוספות ממש דוק ותשכח:
וז"ל ריב"ש ז"ל המשלי' מעות לבתו פירוש לקנות לה שדה כדי להכניסו לבעלה כשתנשא והיא אומרת נאמן בעלי עלי כלומר שיתן המעות לבעלה יעשה שליש כו' דברי ר"מ בגמרא מפרשי' טעמיה דר"מ משום דמצוה לקיים דברי המת הא לאו הכי נותנין לה שהמעות שלה הם לגמרי אלא על תנאי נתנם לה ע"כ:

וז"ל הרב ר' יהונתן הכהן המשליש מעות לבתו כו'. כלומר מסר מעות ביד שליש לקנות לה שדה או נדוניא לכשתנשא והיא אומרת לאחר שנשאת נאמן בעלי עלי שלא יעכבם לעצמו תנם לו וירווח בהם בתוך זמן זה עד שיזדמן לו קרקע יעשה שליש מה שהושלש בידו כלומר אין שומעין לה אלא יעמדו הנכסים ביד השליש עד שיקנה קרקע דסבר ר"מ מלד"ה.
א"ר יוסי וכי אינה אלא שדה כלומר ולמה אין שומעין לה הרי אפילו היה הקרקע קנוי מאלו המעות כמו שצוה האב דהיה דעתו שלא ילכו לאיבוד והיאך היה יכול לשומרו שאם נתרצתה זאת הבת לבעלה שימכרהו יכול אדם לקנותו מהם והמכר קיים עולמית הלכך עכשו שנתרצי' לבעל ליתן בידו המעות שומעין לה לפי שאין בידינו לשמרו עולמית ואין לנו לחוש לדברי האב כיון דבת זבוני היא אבל בקטנה מודה רבי יוסי דאין שומעין לה כיון דאין בידה להפסיד הקרקע אם היה בידינו ג"כ לא נפסיד המעות כל זמן שנוכל לשומרן.

בד"א בגדולה וכו'. מפרש בגמרא דר"מ קתני לה וחסורי מחסרא והכי קתני יעשה שליש מה שהושלש בידו בד"א מן האירוסין כו' בד"א בגדולה כו' כלומר גדולה מן האירוסין אין שומעין דשמא יתבטלו הקדושין אבל משנשאת לא חשש האב עליה שהרי יודע שברשות בעלה תהיה ורבי יוסי פליג בגדולה אפילו מן האירוסין שומעין לה כיון דבת זבוני היא אבל בקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין דברי הכל אין שומעין לה ובגדולה מן הנשואין שניהם שוין דשומעין לה ובגדולה מן האירוסין פליגי. ע"כ:

וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה כו'. פירש ר"ח אלו לא הניח לה אביה מעות לקנות לה שדה והיא רוצה למוכרה הלא מכירתה מכירה. ע"כ:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל וא"ת והא קי"ל ולמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים כבר נשמר מזה רש"י ז"ל בפירושיו שפי' לא יהיה אלא שקנה לה השליש השדה אלו רצתה היא למוכרה אח"כ הרי היא מכורה מעכשיו פירוש לפירושו שאין זה נכסי האב אלא מעות של אב ואע"פ שקנו מהם קרקע אינו אלא כקרקע דעלמא אבל הראב"ד כתב דלא אמרינן למכור בנכסי אביו אלא בקרקע שהיא ירושה לו מאביו אבל הכא בתו אינה אלא כמקבלת מתנה וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל. ע"כ הרשב"א ז"ל:

גמ' מאי בינייהו אילימא קטנה כו'. דר"מ סבר כו' פירש רש"י ז"ל בהי פליגי בגדולה או בקטנה. דר"מ סבר הרשות בידה. דהאי דקאמר רבי מאיר (הרשות בידה) מן הנשואין הרשות בידה אפי' בקטנה נמי אמר. ע"כ. משמע מתוך פירושו דהשתא קא בעי בהי פליגי וכי קאמר דבקטנה מן הנשואין פליגי דוקא בקטנה בלחוד קאמר ולא תקשי לדידיה וכדפרישנא לעיל. אבל לשיטת התוס' קשיא דאי ס"ד השתא דבקטנה בלחוד פליגי אבל בגדולה מן האירוסין לכ"ע יעשה שליש מה שהושלש בידו ובגדולה מן הנשואין דכ"ע הרשות בידה א"כ יותר סובר רבי יוסי מרבי מאיר שמצוה לקיים דברי המת דהא בקטנה מן הנשואין לרבי יוסי יעשה שליש מה שהושלש בידו ולר' מאיר הרשות בידה ואלו במתני' איפכא משמע דטפי אית ליה לר"מ מצוה לקיים דברי המת מרבי יוסי אלא ע"כ ה"ק אילימא דקטנה מן הנשואין נמי איכא בינייהו כי היכי דאיכא בינייהו גדולה מן האירוסין אימא סיפא כו' ומהדר' דגדולה מן האירוסין בלחוד איכא בינייהו:
אימא סיפא אבל בקטנה וכו' מהאי לישנא משמע דמתניתין וברייתא בחדא גונא מתפרשי ולהכי קאמר אימא סיפא סתם דמתני' וברייתא חדא היא אבל לשיטת רש"י דבמתניתין פליגי בחדא פלוגתא ובברייתא פליגי בפלוגתא אחריתי אמאי סתים וקאמר אימא סיפא וצריך לפרש דה"ק אימא סיפא דמתני' וכן פירש מורי ז"ל כנ"ל:
מן הנשואין הרשות בידה וטעמא דרבי מאיר דקסבר מצוה לקיים דברי המת והיינו טעמא דבגדולה מן הנשואין הרשות בידה משום דהא נפקא מרשות לגמרי בנשואין ובבגרות ואומדן דעתא הוא דלא השלישן שתהא אצל השליש לעולם א"כ עד מתי צוה שיהו משולשין הילכך אומדן דעתא הוא שלא השלישן אלא עד שתבגור ותנשא והלכה כר' מאיר. ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל:

אלא גדולה מן האירוסין כו'. כתב רבינו האיי גאון וז"ל לא אמר רבי מאיר יעשה שליש מה שהושלש בידו אלא למזבן לה ארעא כשהיא ארוסה אבל גדולה מן הנשואין הכל מודים שהרשות בידה ובתר דזבין שליש ארעא הכל מודים שאם מכרה ונתנה קיים וכן גדול דהורמני' לנפשיה לא אמור רבנן שאם השליש אביו מעות יעשה שליש מה שהושלש בידו אלא שהרשות ביד הבן וכגדולה מן הנשואין דמי שהרשות בידה וכי מהני אפוטרופוס לענין פעוטות דאמר רפרם לא שנו אלא שאין שם אפוטרופוס אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחן כו' אבל אצל גדול לא עבדינן עובדא. ע"כ:
רבא אמר רב נחמן (אמר) הלכה כר"מ והלכה כרב נחמן בדיני הלכך פסקא דשמעתא דקטנה אפילו מן הנשואין יעשה שליש מה שהושלש בידו ובגדולה מן האירוסין יעשה שליש מה שהושלש בידו וגדולה מן הנשואין הרשות בידה ואומר ר"מ הלוי דהני מילי כשהניח האב יורשין אחרים שאין לבת זכות במעות הללו אלא מכח השלישיות אבל אם מת אביה ולא הניח האב יורשים אחרים אלא זו הבת בלבד אם היא קטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו ואם היא גדולה הרשות בידה ואפילו מן האירוסין שמיד זכתה בממון מכח ירושה ואתיא ירושה דאיתתא ומבטלת שלישות דממון זה לא ניתן ביד שליש בתורת מתנה אלא בתורת פקדון וירושה של תורה חלה על כל הממון בכל מקום שהוא ואע"פ שצוה האב בפירוש לא תתנו לה עד שתנשא או עד זמן פלוני יתנו לה דה"ל מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל. תלמידי רבינו יונה ז"ל. ואין במשמע לשון רש"י לחלק בהכין כלל דוק ותשכח:
האומר תנו שקל לבני בשבת והן ראוים לתת להם סלע נותנין להם סלע פירוש אם הניח ממונו ביד אחרים ואמר להם תנו שקל לבני בשבת והם ראוין לתת להם סלע שהוא כפלים מן השקל נותנין להם סלע ולא מבעיא היכא שאינם יכולין להספיק אפילו ע"י הדחק אלא אפילו יכולין להספיק על ידי הדחק בשקל נותנין להם סלע כיון שאינו מספיק להם לפי כבודו מדקאמר תנו שקל לבני ולא קאמר אל תתנו להם אלא שקל מוכחא מלתא דכך רצה לומר אם יספיק להם שקל תנו להם שקל ולא יותר כדי שלא יפזרו הממון ואם לא יספיק להם זה תנו להם די ספוקם לפי כבודו דסתמא דמלתא אינו רוצה שיעמדו בניו בדוחק.
ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל כלומר כיון דגלה דעתו בפירוש ואמר אל תתנו להם אלא שקל אע"פ שאינם יכולין להספיק בשקל אלא על ידי הדחק לא יתנו להם אלא שקל. מיהו נראין הדברים דאע"ג דאמר בפירוש אל תתנו להם אלא שקל אם אינם יכולין להספיק בשום ענין ואפילו על ידי הדחק נותנין להם סלע דסתמא דמלתא לא נתכוון זה האדם להמית את בניו ברעב ולא להפילם על הצבור וכי היכי שאם אמר פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום הכי נמי אם אומר שלא יתנו להם כל צורכם אין שומעין לו ובכה"ג לא אמרי' דמצוה לקיים דברי המת במדת סדום אלא דנותנין להם סלע עד שיגדילו ולכשיגדילו יזכו בכל הממון מכח ירושה כדכתיבנא לעיל. כך פירש ר"מ הלוי ז"ל, ותלמידי רבינו יונה ז"ל אזלי לשיטתיה ורש"י ז"ל לא כתב כן:

ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם בין שאומר תנו כו'. דכיון שירשו אחרים תחתיהם גלה דעתו שרוצה שישאר הממון לאחרים ולפיכך אע"פ שלא אמר אל תתנו סלע לבני ואף על גב שאינו מספיק להם בשום ענין אין נותנין להם אלא שקל לא שנא שיהיו אותם האחרים ראויין לירש לא שנא אנשים זרים דעלמא דכיון שהקפיד בדבר ואמר בפי' שישאר הממון לאחרים. ויש להקשות היכי אמרינן הכא דכי אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם שיזכו אותם האחרים והא אמרינן בפרק יש נוחלין [בבא בתרא קכט ב'] נכסי לך ואחריך לפלוני והראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק והכא נמי בשאמר תנו אמאי אין נותנין להם כל צורכיהם דאע"ג דאמר יירשו אחרים תחתיהם כיון שהזכיר לבנים בלשון מתנה כאלו הזכיר לשון ירושה הוי וירושה אין לה הפסק דלאו כל הימנו לפסוקי הירושה כיון שחלה.
והרב רבי זרחיה בעל המאור כתב דמאי דאמרינן גבי נכסי לך ואחריך לפלוני שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה אין רוצה לומר דלשון מתנה לא דיינינן ליה בכל מקום אלא בלשון ירושה אלא ה"ק שאין זה הלשון של נכסי לך לשון מתנה אלא לשון ירושה ובירושה נתכוון לומר שיירשנה ושיקחם הא' וירושה אין לה הפסק אבל היכא שאמר בפירוש בלשון מתנה ודאי יש לה הפסק וזכו לאחרים. ודוגמתו הא דאמרינן (בפסחים) [בתרומות פ"י מ"ד] תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה הפת מותרת שאין טעם כמון אלא ריח כמון ור"ל שאין זה טעם כמון ה"נ ר"ל שאין הלשון הזה של נכסי לך לשון מתנה אלא לשון ירושה אבל היכא שהלשון הוא מבואר בלשון מתנה יש לה הפסק. ועוד יש לתרץ דכי אמרינן דאין לה הפסק ה"מ כשאומר נכסי לך שיזכה לא' בכל הממון וכיון שיזכה בממון אין בירושה הפסק דכי קאמר בתר הכי ואחריך לפלוני אין בדבריו כלום שהירושה שזוכה הראשון אינו יכול לעוקרה אבל הכא בשעה שאמר שלא יתנו להם אלא שקל או ממטלטלי או מפירות קרקע נמצא שלא ירשו כלום בממון הנשאר לאחר מיתתן שלא הורישן אלא אותו השיעור בלבד ולפיכך כשימותו ירשו הנשאר אותם האחרים שהם הזוכים ראשונה בכל אותו הנשאר. כך נראה למורי הרב נר"ו עיקר.
ורבינו יעקב ז"ל מתרץ דכי אמרינן ירושה אין לה הפסק ה"מ בשאין הממון ביד שליש כגון שאמר נכסי לך שהראשון זוכה הוא עצמו בממון אבל הכא שהממון ביד שליש ולעולם לא הגיע ליד היורש לא שייך למימר ביה ירושה אין לה הפסק. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
וז"ל ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש איכא לאקשויי עלה דהא מתניתין דהכא קי"ל נכסי לך ואחריך לפלוני והראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק וכיון דירושה אין לה הפסק הכא שאמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם אמאי אין נותנין להם אלא שקל דאלמא אם מתו ירשו הנך אחרים תחתיהם והא בניו יורשים נינהו וירושה אין לה הפסק ופירוק קושיא זו אליבא דהלכתא דכי אמרינן אין לשון מתנה אלא לשון ירושה ה"מ היכא דאמר ליה נכסי לך דמשמע דאקנינהו ניהליה לכולהו נכסי דאע"ג דבלשון מתנה אקנינהו ניהליה כיון שראוי ליורשו הוא אמרינן אין לשון מתנה אלא לשון ירושה הוא וירושה אין לה הפסק וכל שכן היכא דלא אקני ליה מידי לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה אלא שקנה למלתא סתם ואמר ליה נכסי אלו יירשם פלוני אחריך דאמרינן כיון דלא אפקיה מן הירושה דהא אחריך קאמר ירושה אין לה הפסק והא דקאמר אחריך לא כלום הוא דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל אבל הכא כיון דלא אמר נכסי לבני ליתן להם מהם שקל בשבת אלא תנו שקל לבני בשבת הוא דקאמר אשתכח דלא אקנינהו מנכסים אלא שקל בלחוד ושארם להנהו אחרים הוא דאקנינהו לאחר מיתת בניו וה"ל כמאן דאמר פלוני יירשני לבדו משאר אחיו שדבריו קיימין דהא אוקימנא להאי דקתני ואם מתו יירשו אחרים תחתיהם בראויים לירשו ורבי יוחנן בן ברוקה היא וזה שאמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם אינו דומה לאחריך שהרי לא נתן להם הכל כדי שיהא אם מתו יירשו אחרים תחתיהם כאחריך אלא שקל בלבד הוא שנתן להם וכמה שמתו לא הגיע לידן אלא מלתא שלא הקנה אותה להן כלל לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה אלא להני יורשין אחרים הוא שהקנה אותם בלשון ירושה דקנו ליה כרבי יוחנן בן ברוקה. ע"כ:

הא מני ר"מ היא שאמר מצוה לקיים דברי המת וכן הלכתא כדאמרינן בסמוך להדיא והא קי"ל כר"מ כו'. והקשה ר"ת כיון דהלכתא כר"מ למה הוצרכו חכמים לתקן שיהו דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דבשלמא הא דר"מ אצטריך משום דאיתא בברייתא האומר לעשות דבר לאחר מיתתו שמצוה לקיים דבריו כדאיתא בפ"ק דגיטין אבל כיון דאיתא להא למה להו תקנתא דהתם וכ"ת דמשום הא אין כופין דליכא אלא מצוה בעלמא הא ליתא מדאמרינן בגיטין [מ א'] האומר פלוני' שפחתי עשו לה קורת רוח כופין את היורשין לעשות לה קורת רוח דמצוה לקיים דברי המת אלמא כופין על מצוה זו. ותירץ ז"ל דלא אמרי' דמצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהושלש בידו מתחלה לכך דומיא דמתניתין דהכא וההיא דהאומר תנו שקל לבני כל הממון הושלש בידו לכך הא לאו הכי אין בו מצוה והביא ראיה לדבריו ממעשה דרבא ואיסור גיורא דלא הוה משכח רבא אנפא היכי זכי בהו רב מרי בהנהו זוזי ואמאי והא איכא מצוה לקיים דברי המת אלא ודאי דכיון שלא הושלש הממון בידו מתחלה לכך אין בו משום מצוה לקיים דברי המת והוקשה לו ז"ל ההיא דשפחה שאמרו כופין את היורשין לעשות לה קורת רוח והתם אין השפחה ביד שליש. ותירץ דכיון שהיא ברשות עצמה וזוכה מעצמה מיד וגם יש בה זכות לשמים לזכות בה מיד הרי דינה כממון דעלמא שהושלש לכך וזה דוחק גדול.
אבל הנכון שאין אומרים מצוה לקיים דברי המת אלא במי שאומר בלשון צואה שאומר עשו כך וכך אבל אם אמר בלשון מתנה נתתי דבר פלוני לפלוני או הריני נותן דבר פלוני לפלוני אין בזה מצוה לקיים דברי המת ולפיכך הוצרכו לתקן דין מתנת ש"מ שהוא מקנה באמירה ואפילו כשאומר בלשון צואה אין בו מצוה אלא כשאמר למי שספק בידו לעשות כגון שצוה ליורשין או לאחרים שהממון ברשותן או שנתן להם כח בדבר ושאמר כן בפניהם ושתקו או קבלו עליהם הא לאו הכי אין כאן מצוה ואלו דברים שהכל מסכימים עליהם. והשתא אתיא שפיר ההיא דשפחה כי לשם אמר כן ליורשין ושתקו אבל ההיא דאיסור גיורא הא אמר רבא אי שלח לי לא אתינא וא"כ אפילו יצוה איסור שיתנם רבא לרב מרי אין על רבא מצוה לקיים דבריו. הריטב"א ז"ל:

תד"ה המשליש כו' לאחר שניסת לא דק דבגמרא מסקינן דליכא בין ר"מ ובין ר"י אלא גדולה מן הארוסין טכ"ל לפי דברי המקשה ע"כ נמי דלא פליגי במתני' אלא בגדולה מן הארוסין כמ"ש התוספות לקמן והיינו משום דע"כ בלאו הא דפריך גדולה דבת זביני אין כו' ר"י במתני' בגדולה איירי דהא בקטנה ס"ל בברייתא דבין מן הנשואין ובין מן הארוסין יעשה השליש כו' ואם כן ר' מאיר דפליג עליה במתניתין ע"כ נמי בגדולה איירי ודוקא מן הארוסין דהא מן הנשואין ס"ל בברייתא הרשות בידה אלא שהתוס' נקטו הכי לפי המסקנא דהוי בפשיטות טפי דלא פליגי אלא במן הארוסין ודו"ק:

בד"ה קטנה דלאו כו' דא"כ ה"ל למתני בהדיא אבל קטנה אפילו מן הנשואין כו' עכ"ל ולא שייך למימר בכה"ג חסורי מחסרא למחוק מדברי תנא דמתני' אלא להוסיף מה שנחסרו מדברי התנא מיהו ק"ק דאימא דאיצטריך למתני האי לישנא דאין מעשה קטנה כלום לאשמועינן אפילו במקום אפוטרופוס כדלקמן וק"ל:

בד"ה הא מני כו' ת"ל משום דלית ליה מצוה לקיים דברי המת כו' עכ"ל לכאורה ומאי קושיא דאימא דאיצטריך להאי טעמא דלא יהא אלא שדה כו' דלא נימא מהאי טעמא דאין מצוה לקיים דברי המת בקטנה נמי הרשות בידה וי"ל כיון דבקטנה לא פליג ר"מ וס"ל נמי אין מעשה קטנה כלום לא ה"ל לר"י למנקט במלתיה אלא במאי דפליג אדר"מ דסבר בגדולה מן הארוסין מצוה לקיים דברי המת וק"ל:

בפרש"י בד"ה אם מתו בלא בנים עכ"ל ועיין ביאור בזה בדברי ב"י ח"מ סי' רנ"ג:

אמר וזח נעשה שר כו'. עיין פרש"י בית מרזח כלומר האבל הניזח במרירות ומזדעזע מלשון ולא יזח החושן כו' ישב בראש כמו שר פי' סרוחים לנשארים כמו סרח העודף עכ"ל וענין שישב בראש שגם זה הוא לנחמו שישכח צערו כמו ששותין לו יין ואפשר שהוא פי' מר וזח דהיינו שיזח ויזוז ממרירתו וק"ל:

ד"ה אילימא קטנה מן הנשואין וכו' פירוש אף קטנה וכו' פירוש דאל"כ הקשה מתניתין דקתני דר"מ סבירא ליה יעשה שליש מה שהושלש בידו רבי יוסי אומר וכו':

דאמר רבי יוסי וכי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה המשליש כו' לא דק כו'. נ"ב ואני אומר אולי גם רש"י לא כוון שתאמר אחרי שנשאת אלא שאמרה עתה שהבעל נאמן עליה לאחר שנשאת ודו"ק. :

ברש"י בד"ה ומתו כו'. עיין בב"י סי' רנ"ג באורך ודו"ק:
בתד"ה אמר ר"נ אע"ג דלא קרינן הכי כו' בראש לנחמו כו' מבואר בפשיטות [דאע"ג דלא קרינן הכי מ"מ מדלא כתיב מנחם ע"כ איכא למידרש המסורה]. ואפ"ל עוד אע"ג דלא קרינן הכי רק קרינן ינחם דמשמע דמנחמי האבל והוא היפוך הכוונה דהאבל יושב בראש לכן אמרו דאיכא למידרש שהמתנחמין מושיבין בראש לנחמו [ר"ל שמושיבין המתנחמין בראש כדי לנחמו ושפיר מדרש קרי ומסורת דהיינו שמושיבין המתנחם כמסורת כדי לנחמו והוא הקרי]:
בתד"ה המשליש וכו' ובגמ' מסקינן וכו'. אף מפשטא דברייתא דקתני ר"מ אומר מן הנשואין הרשות בידה הו"מ להוכיח דמתני' מן האירוסין מיירי דא"ל מן הנשואין ובקטנה דהא אמר ר' יוסי וכי אינה כו' גדולה דבת זביני וכו' ועוד דקתני סיפא בד"א בגדולה וכו':
בתד"ה וכי אינה כו' דאינה יכולה למוכרו. וכיון שאינה יכולה למוכרו מצוה לקיים כו' [כדבסמוך הא מני ר"מ דאמר מצוה לקיים כו']:
בתד"ה קטנה וכו' וליכא למימר וכו'. קודם ראיתי דבריהם הייתי סבור בפשטות הגמ' דאין זה סברא לחלק בקטנה בין אירוסין לנשואין כיון דבגדולה אין חילוק בשלמא לר"מ בה"א דמחלק משום דאף בגדולה מחלק והיינו טעמא דאף שודאי מעשה גדולה יש בה ממש מ"מ האב לא עלה בדעתו שיהיה שלה לעשות מה שתרצה אלא לכשתנשא ואף שזיכה לה המעות מיד מ"מ כיון שדעתו היה שיהיה המעות ביד שליש לקנות בהן שדה לצורכה כשתנשא מצוה לקיים דברי המת משא"כ בנשואין אף האב לא עלה וכו' כפירש"י מהאי טעמא גופיה איכא לפלוגי בקטנה אף אם נניח שיש במעשיה ודבריה ממש אבל לר"י כיון דבגדולה בכל אופן הרשות בידה א"כ אזדא לה הסברא זו שדעת האב עד נשואין וכו' דלא ס"ל כן משום דלית ליה מצוה לקיים דברי המת ובדעת האב אין מעלה ומוריד א"כ ליכא לפלוגי עוד בקטנה דאי מעשה קטנה יש בה ממש אירוסין ונשואין שוין כגדולה ואי אין בה ממש אף מן הנשואין אמירתה תנם לבעלי לאו כלום והוי כלא אמרה ואפילו גדולה בלא אומרת ודאי יעשה השליש מה שהושלש בידו דמה"ט לפי המסקנא בקטנה בין מן האירוסין ובין מן הנשואין אין מעשה קטנה כלום [דהוי כלא אמרה דאין ממש באמירתה] וא"כ אין מקום למ"ש התוס' וליכא למימר דסיפא איצטריך וכו' דלהא לא איצטריך כלל. אבל נראה לכאורה שהדין עמהם דהא אין ה"א שיהיה מכירת קטנה מכירה אף בה"א דגמ' וא"כ בר"מ דמחלק בקטנה ומן הנשואין הרשות בידה משום דיש ממש באמירתה אין נראה שיהיה מן האירוסין ממש במכירתה אף אי לאו טעמא דמצוה לקיים דברי המת (ז) ודו"ק:

בא"ד דא"כ הול"ל בהדיא אפילו מן הנשואין כו'. יש לראות דלמא ה"א קיים וקתני לה ר"י וחסורי מחסרא אבל בקטנה אפילו מן הנשואין כו' דא"ל דלא הול"ל אין מעשה קטנה כלום [רק אפילו מן הנשואין לא תמכור] דאיצטריך כדלקמן אפילו בעלמא. גם לשונם אינו מורה על כך. אבל י"ל דבד"א וכו' לא שייך כ"כ כיון דקאי ר"י אאירוסין ואבל בקטנה קאי אנישואין. ואין דרך לגרוע במשנה [ר"ל לחסר לשון בד"א כו' ולא קתני רק קטנה אפילו מן הנישואין כו'] אלא להוסיף עלי'. אלא שאין זה בכח המאמר של לשונם. ובחפזי אמרתי משום דודאי דחיקא לתלמודא לומר דפליגי בפלוגתא רחוקה בגדולה מן האירוסין וקטנה מן הנשואין שזה כלל גדול כל כמה דמצינו למעט במחלוקת ולהשוות דבריהן אפושי פלוגתא לא מפשינן ובר מן דין היא סברא הפוכה לר"מ אלימא לי' נישואין דאף בקטנה הרשות בידה וקיל לי' אירוסין דאף בגדולה יעשה השליש מה שהושלש בידו ור"י קיל לי' קטנה דאף מן הנשואין יעשה השליש מה שהושלש בידו ואלימא ליה גדולה דאף מן האירוסין הרשות בידה אבל המכריחו בה"א לזה משום דריהטא דבד"א שסיים ר"י במלתיה משמע דפליגי אף בקטנה דאל"כ קטנה מאן דכר שמיה אף ר"מ מודה בה משמע מזה דפליגי אף בקטנה דאר"מ א"א לחלק הבד"א דבגדולה נמי אמר יעשה השליש מה שהושלש בידו ולזה הכריח אימא סיפא וכו' א"כ ע"כ אף לר"י לא יתכן הבד"א אם לא תגיה א"כ נתקן המשנה בהגה"ה לר"מ ולא יפלגו בפלוגתא רחוקה ובהפיכות. ובברייתא דקתני בסוף קטנה בין מן הנשואין כו' למסקנא צ"ל דלאו מדברי ר"י הוא אלא לכ"ע ודו"ק:

תד"ה אר"נ. מדלא כתיב מנחם דליכא למיטעי. לכאורה גם בו איכא למיטעי ולקרותו מנוחם וכדאיתא במו"ק (כא ב) דאר"ע מנוחם הוא. וי"ל ע"פ מש"כ הרז"ה ביסה"נ שער הפעלים אות ז'. שבינוני פעול הוא שפעולתו כבר עשויה ונסתלקה ממנה יד הפועל. והכא כיון דכתיב ואשב בראש משמע דהמנחמים ג"כ מסובין עמו ועוסקים עדיין בניחום:

רש"י ד"ה ינחם. ע"כ ע"פ מסורת הכתב כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה יעשה שליש. ואין שומעין לה. כצ"ל:

גמ' ר' יוסי אומר הגדולה צ"ל גדולה (וכ"ה בדפו"י):

רש"י ד"ה נעשה שר כו' לגדולים. נ"ב מפרש סרוחים מלשין סרח העודף:

במשנה המשליש מעות לבתו ופרש"י לקנות שדה או נדוניא לכשתנשא עכ"ל. וכן העתיק הר"ן ז"ל ומדנקיט שדה או נדוניא נראה דנדוניא היינו תכשיטין כדאיתא לעיל ס"פ נערה גבי האי דאמר נדוניא לברת זל נדוניא ופרש"י דהיינו תכשיטין לכאורה יש לתמוה בזה דבכולה שמעתין משמע להדיא דלא איירי אלא בשדה וכמו שפירש"י גופא בד"ה נאמן עלי בעלי ובד"ה יעשה השליש יקנה השדה ולכאורה משמע בפשיטות דלא שייך עיקר פלוגתא דר"מ ור"י אלא בשדה מדקאמר ר"י וכי אינו אלא שדה כו' הרי היא מכורה מעכשיו ומסיק עלה בד"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום ואילו בנדוניא דמטלטלין הא ודאי יכולה למכרו משהגיעה לעונת הפעוטות אלא דבהא מצינן למימר דנדוניא נמי אין יכולה למכור כדמסקינן לקמן דביש אפוטרופוס אין מקחה מקח אף במטלטלים וכמו שאבאר שם. ומשמע דה"ה לשליש דדמי לאפוטרופוס כמ"ש הרא"ש ז"ל להדיא. אלא דאכתי קשה דבסמוך בלשון הברייתא דתני מן הנשואין הרשות בידה מפרש רש"י דמסתמא לא היה דעת האב אלא עד נישואין דמשנשאת הבעל אוכל פירות ובנדוניא לא שייך האי טעמא וחזרתי על כמה צדדים ליישב שיטת רש"י בזה ועלה בלבי ג"כ ליישב קצת לשון רש"י לפ"ז במה שכתב והיא אומרת לאחר נישואין דמשכחת לה שפיר בנדוניא אלא שכל זה אינו שוה לי ולא ישר בעיני והנלע"ד דמה שכתב רש"י ז"ל שדה או נדוניא לאו בשפירש האב איירי אלא דסתם לשון המשליש מעות לבתו משמע ליה הכי שבשעה שהשליש מסר לו מעות סתם ואמר שיהא לבתו ויש בזה הלשון א' מב' ענינים או שתקח בהם נדוניא לתכשיטין דהיינו לשון לבתו דממילא אין לבעל שום חלק בזה או שנתכווין לקנות בהן שדה שיהא הקרן בטוח לבתו ומ"מ כיון שהדבר שקול לא מפקעינן זכות הבעל לגמרי וכ"ש כיון שהיא רוצית בכך שלא להפקיע מבעלה כדמשמע לשון נאמן עלי בעלי מש"ה לוקחין שדה משא"כ בברייתא דקתני בהדיא ליקח בהן שדה וא"כ ע"כ דלשון המשנה אתא לאשמעינן נמי הא ועוד נ"ל לפרש דרש"י ז"ל בא לתרץ בזה מאי דהוי קשיא ליה מאי איצטריך לאסוקי בגמרא טעמא דר"מ משום מצוה לקיים דברי המת ומשמע דהיכא דלא מת אלא שהלך למדינת הים ליתא להאי דינא ואמאי הא בלא"ה נמי אין להשליש לעשות אלא כמו שהושלש בידו והר"ן ז"ל הקשה כיוצא בזה לענין דבלא"ה לא זכתה הבת וניחא ליה דכיון שלא פירש שלא תזכה בו הבת אא"כ יקנה לבתו שדה מש"ה היתה זוכית עתה אי לאו משום דמלד"ה ונלענ"ד נהי דמהני האי טעמא לענין זכות הבת אפ"ה אפשר דלא מהני ה"ט שפיר לרש"י לענין השליש גופא דכיון שפירש לקנות בהן שדה פשיטא דאין לו לשנות בידים ולעבור על דברי המשליש אף אם לא מת לכך מפרש רש"י דמתני' איירי במסר מעות סתם וכדפרישית וכיון שלא פירש אם לנדוניא או לקנות שדה משמע שתלה הדבר בה ולטובתה נתכוין שתעשה כמו שתרצה וא"כ אי לאו משום דמלד"ה היה השליש יוצא ידי שלישות כיון שנתרצית ואמרה זה טובתה אלא משום דמלד"ה היא בעצמה אינה רשאה לשנות וצריכה מיהא לקנות שדה שיהא הקרן שלה בטוח כמו שציוה ולפ"ז הא דמסקינן דטעמא דר"מ משום מלד"ה היינו מדר"מ דמתני' משא"כ ר"מ דברייתא שפירש לקנות שדה אף אם לא מת צריך השליש לעשות שלישותו כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה המשליש מעות לבתו פי' בקונטרס ולא דק דבגמרא מסקינן כו' עד סוף הדיבור. וכתב מהרש"א ז"ל דמה שכתבו לפי המסקנא לאו דוקא דאף למאי דס"ד מעיקרא נמי מודה ר"מ דמן הנשואין הרשות בידה כדס"ל בברייתא אלו תמצית דבריו. ולענ"ד משום הא לא איריא דמלבד דיש לחלק בין מתניתין לברייתא דדוקא ברייתא איירי בשדה בפירוש מש"ה הרשות בידה מהטעם שכתב רש"י דזוכה בפירות משא"כ במתניתין במעות סתם דאפשר לנדוניא קאמר אלא דבר מן דין מצינן לחלק בפשיטות דבמתניתין המשליש לבתו קתני א"כ ליכא אומדנא אף מן הנשואין דאדרבה אפשר שבשביל כך משליש שלא יזכה בהן הבעל כלל כ"א ע"י אשתו משא"כ בברייתא דקתני המשליש מעות לחתנו שפיר קאמר ר"מ דמן הנשואין הרשות בידה מה"ט דכתב רש"י אבל לפי המסקנא דדייקינן ממתניתין גופא דהאי בד"א בגדולה ר"מ מסיק לה א"כ משמע להדיא דר"מ מודה בקטנה מן הנשואין כן נ"ל ודו"ק. נמצא דלפ"ז מיהא אין קושיא כ"כ על רש"י דכיון דבגמרא לא מסקינן אלא בתר דקאמרינן חסורי מחסרא א"כ מפרש רש"י אמתני' למאי דס"ד מעיקרא בלא חסורי מחסרא וכן דרך רש"י ז"ל בכמה דוכתי:

ברש"י בד"ה מן הנשואין הרשות בידה שאף האב לא עלה בדעתו כו' עד שתנשא כו' עכ"ל. ומשמע לכאורה מלשונו דדוקא במשליש מן האירוסין ואח"כ ניסת הוא דמודה ר"מ דהרשות בידו מה"ט דמסתמא לא עלה בדעתו אלא עד שתנשא אבל במשליש לאחר נישואין דתו לא שייך האי טעמא דאומדין דעתו א"כ לר"מ בכה"ג יעשה השליש מה שהושלש בידו דמצוה לקיים דברי המת וא"כ יש לתמוה שלא נזכר דין זה בפוסקים דהא קי"ל כר"מ דמלד"ה אלא דאפשר לומר דלא שייך כלל האי דינא אלא בפוסק מן האירוסין דאכתי לא זכה הבעל בנכסי אשתו משא"כ בפוסק לאחר נישואין כיון דידו כידה או עדיפא מידה כדאיתא לקמן ר"פ האשה שנפלו וא"כ ממילא זכה בהן הבעל אם לא היכא שאמר האב בפירוש ע"מ שאין לבעלך רשות בהן ואפילו בכה"ג פליגי רב ושמואל בפ' בתרא דנדרים ובפ"ק דקידושין דף כ"ג ע"ב משמע בתוס' דאליבא דר"מ לא מהני ע"ש ובחדושינו באריכות כך נראה לכאורה אלא דעדיין צ"ע דאפשר לחלק ולומר דמשליש שאני דעדיין לא יצאו מרשותו אלא על זה התנאי ועוד דבמשליש שייך טפי מלד"ה ולדעתי צ"ע לדינא ודו"ק:

קונטרס אחרון
תנו רבנן המשליש מעות לבתו ופרש"י בד"ה מן הנשואין הרשות בידו שאף האב לא עלה בדעתו למסרן ביד שליש אלא עד שתנשא וכו' ומשמע מלשונו דכולה סוגיא דוקא כשהשליש מן האירוסין איירי אבל במשליש מן הנשואין דלא שייך טעמא דרש"י יעשה השליש מה שהושלש בידו דהא קי"ל כר"מ דמצוה לקיים דברי המת. וא"כ יש לתמוה שלא נזכר דין זה בפוסקים ועיין מ"ש בפנים דלע"ד לדינא הדבר צריך תלמוד:

בתוספות בד"ה קטנה דלאו בת זביני וליכא למימר דסיפא איצטריך לקטנה מן הנשואין דלא תמכור כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמילתא דפשיטא היא דאף מן הנשואין לא תמכור כיון דאיהי לאו בת זביני היא א"כ מכירת הבעל לחוד לא מהני. ולולי שכתבו בלשון לא תמכור הוי אתי שפיר דהכי קאמר דליכא למימר דאתא לאשמעינן דאפילו בקטנה מן הנשואין יעשה השליש מה שהושלש בידו ולא אמרינן שהאב לא עלה בדעתו אלא עד שתנשא אלא בגדולה וכדפרישית במשנתינו דמסתמא לטובת הבת נתכווין שתהנה בהן לכשתנשא ויהא הקרן בטוח כיון שאומרת נאמן עלי בעלי יודעת דלא מכליא קרנא ויקנה שדה וזה טובתה ולכך נתכווין האב. משא"כ בקטנה לא שייך האי אומדנא כיון שאין דעתה כלום אבל לשון לא תמכור לא נתיישב לפי זה דלמכור לאחרים נראה דמילתא דפשיטא היא שאין הבעל יכול למכור אף לאחר נשואין נכסי אשתו קטנה אפי' מדעתה וצ"ע ועיין עוד בסמוך:

בד"ה הא מני ר"מ היא אבל לר"י לית ליה כו' עד סוף הדיבור. ולולי דבריהם היה נ"ל בהשקפה ראשונה דע"כ לר"י נמי אית ליה מלד"ה ושאני הכא כיון דס"ס לא מיקיימא דבריו לגמרי דסופה למכור ולגבי דידה לא שייך מלד"ה כיון שלא ציוה שלא תמכור וכ"כ הר"ן ז"ל ע"ש דמספקא ליה ומה שהכריחני לזה היינו משום דקשיא לי הא דמקשה הש"ס בפשיטות בסוף פ"ק דגיטין דקאמר ר"י הלכה כר"ש הנשיא ומקשה הש"ס והא קי"ל מלד"ה ומאי קושיא דלמא רב יוסף ס"ל כר"י אמר שמואל דהכא דהא רב יוסף תלמידא דר' יהודא הוי ולמאי דפרישית הוה אתי שפיר דלא אשכחן מאן דפליג אמלד"ה והא דקאמר הכא הא מני ר"מ היא היינו משום דר"מ אית ליה הכי בהדיא וכה"ג אשכחן טובא בש"ס כן נ"ל ואף שהתוס' לא כתבו כן מ"מ לשון הר"ן ז"ל מסייעני ועיין בסמוך:

בא"ד ושמא לדבריו דר"מ קאמר עכ"ל. ולכאורה לפ"ז לא הוי צריך למימר לעיל חסורי מחסרא ולאוקמי כר"מ דשפיר מצי לאוקמי נמי כר' יוסי ותו לא תיקשי מרישא שמעת מינה דהא רישא לדבריו דר"מ קאמר דבגדולה מיהא דבת זבינא היא הרשות בידה אבל סיפא מסיק ר' יוסי אליבא דנפשיה דאע"ג דלית ליה מלד"ה אפ"ה מודה בקטנה אלא דנראה דאדרבא מה"ט גופא ליכא לאוקמי כר' יוסי דמאי קאמר אין מעשה קטנה כלום דמשמע דיעשה השליש ואמאי הא לית ליה מלד"ה וא"כ בקטנה נשואה מיהא זכה בהן הבעל כן נ"ל בכוונת התוס' מיהו למאי דפרישית במשנתינו בשיטת רש"י ז"ל דאפילו היכא דלא שייך מלד"ה אפ"ה בלא"ה אין השליש רשאי לשנות מהשלישות אלא דבגדולה סבר ר"י דלא מקרי שינוי בשלישות כיון דיכולה למכור ואף לדבריו דר"מ דמלד"ה אפ"ה לא שייך הכא א"כ שפיר איצטריך לאשמעינן ר"י בסיפא סברא דנפשיה דבקטנה מודה דנהי דלא ס"ל מלד"ה אפ"ה מיקרי שינוי בשלישות עצמו דמסתמא לא השליש האב בידו כלל אדעתא דידה ודבעל אלא כאפטרופוס גמור ועדיף מאפטרופוס וכדמסקינן לקמן. והשתא דאתינא להכא מצינא ליישב שיטת רש"י ז"ל במה שכתב במשנה והיא אומרת לאחר שניסת דאע"ג דמסקינן דר"מ גופא מסיק במשנה בד"א בארוסה אבל בנשואה הרשות בידה אפשר דכל האי שקלא וטריא דשמעתין הוי למאי דס"ד דהלכה כר' יוסי דקי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י ור"י אמר שמואל נמי קאמר הלכה כר"י וכיון דקי"ל נמי בפשיטות במעשה בכל יום דמלד"ה ע"כ דכ"ע הכי ס"ל וכדפרישית בסמוך בשם הר"ן ז"ל דר"י סבר כיון דבת זבינא היא לא שייך האי מצוה ולפ"ז ודאי ליכא לאוקמי סיפא דמתניתין אלא כר"מ דאי לר' יוסי מרישא שמעת ליה משא"כ למאי דמסיק רבא אמר רב נחמן דהלכה כר"מ ואילפא נמי אמר הא מני ר"מ היא משמע דהא דקי"ל מלד"ה היינו כר"מ דוקא ולר"י לית ליה כמ"ש התוס'. וא"כ קשה קושית התוס' כאן ל"ל לר"י האי טעמא דיכולה למוכרה ות"ל דלית ליה מלד"ה אע"כ כתירוץ התוס' דלדבריו דר"מ קאמר טעמא דזבינא ולפ"ז מסיק ר' יוסי סיפא אליבא דנפשיה בקטנה אע"ג דלית ליה מלד"ה אפ"ה מצד השלישות עצמו אסור לשנות דכאפוטרופוס הוא וא"כ לפ"ז לא איירי ר"מ במשנה לחלק בין אירוסין לנשואין כדמפליג בברייתא אע"כ דבמתניתין אף לאחר שנשאת איירי ר"מ ויש לחלק בין מתניתין לברייתא מטעמא דפרישית לעיל משום דהכא קתני המשליש לבתו והתם משליש לחתנו כן נ"ל להעמיד דברי רש"י ז"ל ודוק היטב והשתא לפ"ז מצינן נמי למימר דהא דבעי למימר מעיקרא אילימא קטנה מן הנשואין איכא בינייהו היינו דוקא אבל בגדולה מן האירוסין אפשר דמודה ר"י דיעשה השליש והיינו היכא דמת האב דס"ל מלד"ה וא"כ אינה יכולה למכרה כמ"ש התוס' בד"ה וכי אינה אבל במתני' מצי מוקי לה בלא מת דר"מ ס"ל כיון דמן האירוסין הוא אין השליש רשאי לעבור על שלישותו ור"י ס"ל דמה"ט דיכולה למכור לא מקרי שינוי בשלישות ולפ"ז א"ש טובא כל השקלא וטריא דשמעתין ואין להאריך יותר:

מתניתין המשליש וכו' לכאורה משמע דטעמא דר"מ דס"ל דא"י למכרו כמ"ש התוס' הוא משום דס"ל דאף דהמתנה קיימת מ"מ כיון דדעת הנותן היה שלא למכור מצוה לקיים דברי המת אלא דלכאורה לא מצינו זה במתניתין דהא קי"ל דכל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ומכירה והקדש דאין אחד להם וכיון דא"י למכרו א"י להקדישה והמתנ' בטיל' ולכאורה היה נראה ליישב כמ"ש בתוס' בסוכה דף מ"א ע"ב בד"ה הילך וכו' שהקשו ג" הא קי"ל כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת ע"ש שתירצו דדוקא במתנת ב"ח שהוא דרך הערמה אמרו שאינו מתנה אבל בשאר מתנות אף מתנה שלא יוכל להקדישה מהני וכ"כ הר"ן שם. ולפ"ז שפיר יש לומר דה"נ הוי מתנה. אך נראה דזה אינו דדוקא בדרך תנאי מהני כדקאמר שם ע"מ שתחזירהו וכמ"ש התוס' ראיה מהך דנדרים בנותן לבתו ע"מ שאין לבעלך רשות בו וכן בקידושין באומר ע"מ שתצא בו לחירות אבל כי הכא בלא תנאי לא אשכחן מתנה לפלגא והעיקר נראה דלר"מ לאו מתנה הוא כלל ואפ"ה יעשה השליש מה שהושלש בידו מפני שחייבים היורשים לקיים דברי המת כיון שהושלש ומכ"ש היכא דליכא יורשים והיא בת יורשת דהוי ממש כי האי דאל תתנו אלא שקל דמצוה לקיים דבריו ובזה א"ש הא דאמר ר' יוסי בדרך תמיה וכי אינו אלא שדה וכו' דמשמע דפשיטא ליה דיכולה למכרו היינו משום דכיון דל"ל מצוה לקיים דברי המת אם נימא דאינה יכולה למכרו ובטילה המתנה א"כ ממילא היכא דאיכא יורשים אין ליתן לה כלל ואם בת יורשת היא פשיטא שיכולה למכרו מדין ירושה כיון דהמתנה בטילה ומצוה לקיים דברי המת ל"ל ובזה מיושב מה שהקשו התוס' ד"ה הא מני ר"מ וכו' ותימא אי ל"ל וכו' תיפוק ליה משום דל"ל וכו' ולפמ"ש אי הוי אמר הטעם משום דל"ל מצוה לקיים דברי המת א"כ ה"א היכא דאיכא יורשים לא ינתן לה כלל ושפיר קמ"ל דהמתנה קיימת משום דבאמת יכולה למכרו ודוק ועיין בסמוך:

רש"י ד"ה והיא אומרת לאחר שניסת וכו' נראה ליישב קושית התוספות ד"ה המשליש וכו' על רש"י בזה משום דלפמ"ש דטעמא דר"מ משום דאינה מתנה כלל וליכא אלא משום מצוה לקיים דברי המת א"כ ע"כ הא דקאמר בברייתא דמודה ר"מ בנשואין היינו משום דאמרינן דעת האב להשליש עד הנשואין אבל אחר הנשואין כיון למתנה גמורה והוי כמו הנותן לחבירו מתנה לאחר שלשים יום דחל המתנה כשיגיע הזמן ולפ"ז נראה פשוט דהיינו דוקא כשניסת בחיי האב אבל אם ניסת לאחר מיתת האב הא קי"ל בנותן מתנה לאחר זמן ומת בתוך הזמן דהמתנה בטילה א"כ אפילו ניסת אין בו אלא משום מצוה לקיים דברי המת ונראה דזה שפרש"י במתניתין לאחר שניסת היינו בשניסת לאחר מיתת האב ודייק מלשון נאמן בעלי משמע שניסת כבר ודוק:

תוס' ד"ה אילימא וכו' פי' אף קטנה וכו'. לולי דבריהם ז"ל היה נראה לפענ"ד לפמ"ש בסמוך לפרש"י דמתניתין אף בשניסת מיירי אלא דניסת לאחר מיתה אם כן ה"נ ה"מ למימר דאירוסין הוי כמו נשואין אלא דהיינו אם נתארסה בחייו כדמיירי בברייתא אבל מתניתין מיירי בנתארסה לאחר מיתה או אפילו ניסת לאחר מיתה ובהא פליגי ר"מ ור"י והוצרך להקשות ממתניתין דליכא למימר איכא בינייהו קטנה מן הנשואין וק"ל:

ועל פי הדברים הנ"ל נכון היטב גירסת הר"ח שהביאו התוס' לעיל לסמוך פרק מציאת האשה להמדיר משום יעמיד פרנס דהוי כעין שליש דהא כתבו התוס' לקמן דף ע' ע"ב ד"ה טפי לא עביד שליח וכו' דהא דאין תקנה שיתן במתנה וכו' משום שמתיירא שיחזיק בו והיינו משום דלא מצי להתנות בפירוש ע"מ שיפרנסנה משום מתנת בית חורין דכל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה א"כ היינו ממש טעמא דר"מ במתניתין דהמשליש כמ"ש הפירוש בדברי רש"י ז"ל דמהאי טעמא ס"ל לר' מאיר דאינה מתנה ומצוה לקיים דברי המת וק"ל:

עוד נראה ליישב קושית התוספות ד"ה המשליש וכו' ובד"ה אילימא וכו' וליישב שיטת רש"י בע"א משום דלפי הטעם שכתב רש"י ז"ל בד"ה מן הנשואין וכו' דמשנשאת הבעל זכאי לאכול פירות יש לומר דהא דמודה ר' מאיר מן הנשואין דהרשות בידה לטעמיה אזיל דס"ל בנדרים דף פ"ח בנותן לבתו ע"מ שלא יהא לבעלה רשות בהן דלא מהני משום דיד אשה כיד בעלה והתוס' כתבו בר"פ הזורק ובב"ב בהא דמקשה שם חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני באומר לה דין ודברים אין לי בנכסיך דאף דהבעל אוכל פירות מ"מ הכל במכירה תליא מלתא כיון דאם מכרה ונתנה קיים לא הוי ידה כיד בעלה ולפ"ז יש לומר דהא דר"מ ס"ל יד אשה כיד בעלה היינו דוקא בנכסים שנפלו לה משניסת אבל בנכסים שנפלו לה קודם נשואין כיון דמפורש בר"פ האשה שנפלה דאם מכרה ונתנה קיים בזה לא ה"ל יד אשה כיד בעלה א"כ יש לומר בברייתא דנקט לחתנו היינו שהיה כבר חתנו בשעה שהשליש שפיר ס"ל דידו כידה דהוי כנפלו מן הנשואין אבל ברישא שניסת אח"כ כנראה מפרש"י במתניתין והיא אומרת לאחר שניסת בזה מועיל דבריו ולשון רש"י ז"ל בד"ה מן הנשואין וכו' דמשמע דמיירי אפילו ניסת אח"כ יבואר בסמוך ואף דכתבו התוס' דלר"מ אינה יכולה למכרו ס"ל לר"מ דכיון דמניעת המכירה אינו מצד כח בעלה רק מצד הנותן אין בזה יפוי כח להבעל ואפשר דר' יוסי לא ס"ל לחלק בזה והיינו דמקשה ליה בפשיטות דיכולה למכרו דס"ל דאל"ה הדר ה"ל ידה כיד בעלה ודוק:

והנה נלפענ"ד דיש לתרץ גם קושית התוס' ד"ה אילימא וכו' דיש לומר דלפי הס"ד קטנה מן הנשואין איכא בינייהו אין צריך לומר דגדולה מן האירוסין איכא בינייהו והוא דס"ד דס"ל לר"מ כתנא דאמרו לו בר"פ האשה שנפלו דכשנפלו משנתארסה מכרה ונתנה בטל ומתניתין מיירי בנכסים שנפלו לה עד שלא תתארס דהיינו כשהשליש עדיין לא נתארסה מה שאין כן בברייתא דנקט לחתנו דמשמע דעכ"פ כבר היא ארוסה ס"ד דמודה ר"מ כיון דאין מכרה ונתנה קיים ועכ"פ יצטרך ליתן לבעל אחר שתנשא לאכול פירות הוא הדין משנתארסה הרשות בידה כיון דגדולה ובת דעת היא ולפ"ז ממילא מתורץ מה שפירש"י במתניתין דאפילו ניסת לא מהני משום דמתניתין מיירי בנפלה לה קודם שנתארסה וכמ"ש לפי דמסיק דגדולה מן האירוסין איכא בינייהו ואין צריך לומר דס"ל כתנא דאמרו לו יש לומר דברייתא מיירי דוקא כשכבר היתה נשואה בשעה שהשליש אבל אם ניסת אח"כ לא מהני כפירש"י במתניתין ומה שפירש"י בד"ה מן הנשואין וכו' דאפילו ניסת אח"כ הרשות בידה היינו לפי הס"ד דבנפלה לה משנתארסה מכרה ונתנה בטל אלא דבקטנות מסתמא לא היה דעת האב כיון דלאו בת דעת היא ועדיין לא ניסת שיתנו לבעל עד שתנשא משא"כ למסקנא ודוק:

ועפ"ז מיושב לגירסת רש"י ז"ל שהביאו התוס' בר"פ דסמוך פרק מציאת האשה לפרק האשה שנפלו דהא עיקר טעמיה דר"מ לחלק בין מן האירוסין בין מן הנשואין דרשות בידה הוא משום דמכרה ונתנה בטל וידה כיד בעלה כנ"ל והיינו הך דתנן במתניתין דר"פ האשה שנפלה. וק"ל:

גופא דעובדא. תחלת הדברים מה לשון שלחת לו: ינחם כתיב. אין לך לומר פתח בשום אות אא''כ אל''ף או ה' סמוכין לו או ע''פ הנקודה שתחתיה והיא באה במקום אות כאילו כתוב ינאחם וכיון שלא כתיב כאן אל''ף על כרחך ע''פ מסורת הכתב אתה קורא ינחם וזהו המנוחם עצמו כלומר כאבל המתנחם: מר וזח. מי שנפשו מרה ודעתו זחה ומעותקה מעליו: נעשה שר לסרוחים. לגדולים הבאים לנחמו: מתני' המשליש מעות לבתו. מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות שדה או נדוניא לכשתנשא: והיא אומרת. לאחר שנשאת: נאמן בעלי עלי. שלא יעכבם לעצמו תנם לו והוא יקנה לי שדה כשארצה: יעשה שליש כו'. יקנה השדה ואין שומעין לה דמצוה לקיים דברי המת: וכי אינה אלא שדה. וכי מה תועלת לו לקנות אפילו אין כאן מעות אלא כבר נקנה השדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה הלכך שומעין לה: בד''א. בגמרא מפרש מאן קתני לה: בד''א. ששומעין לה: גמ' מן הנשואין הרשות בידה. שאף האב לא עלה בדעתו למוסרם ביד שליש אלא עד שתנשא דמשנשאת הבעל זכאי לאכול פירות: מאי בינייהו. בהי פליגי בגדולה או בקטנה: דר''מ סבר הרשות בידה. דהאי דקאמר ר''מ מן הנשואין הרשות בידה אפי' בקטנה נמי אמר: אימא סיפא. דמתני': הא מרישא שמעינן מינה. דלא א''ר יוסי שומעין לה אלא בגדולה מדקא מייתי טעמא למילתיה וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה אלמא בגדולה הראויה למכור שדות קאמר: אלא ר''מ. וע''כ כי אמר בברייתא נמי מן הנשואין הרשות בידה בגדולה אמר ולא בקטנה: אלא גדולה מן האירוסין איכא בינייהו. דקאמר ר' מאיר מן האירוסין יעשה שליש שלישותו ואפילו היא גדולה וקא א''ל רבי יוסי כיון דגדולה היא שומעין לה: הלכה כר''מ. טעמא משום דמצוה לקיים דברי המת: אילפא. שם חכם: תלא נפשיה. גופא דעובדא במס' תענית משום דאותבוהו לרבי יוחנן ברישא כשהלך אילפא בסחורה כי אתא אמרו ליה אי הוה יתיב מר וגריס לא מר הוה מליך אזל תלא נפשיה באיסקריא דמכותא בכלונסות ארזים שתולים בה וילון הספינה: מכותא. וילון: אמר כל מאן דאתי כו'. כלומר אע''פ שהלכתי בסחורה לא שכחתי תלמודי ויש בידי לתקן כל הברייתות שסידרו רבי חייא ורבי אושעיא [בתוספתא שלהן אמינא להן סמך במשנתנו של הש''ס שסדר רבי ולהכי נקט רבי חייא ורבי אושעיא] לפי שהן עיקר כדאמרי' בעלמא כל מתניתא דלא מיתניא בי ר' חייא ור' אושעיא לא תותבו מינה בבי מדרשא: תנא ליה. שנה לפניו ברייתא זו ושאלו למצוא לה סמך במשנה שסדר רבי: שקל. חצי סלע: וראוין. שאינן נזונין בפחות: נותנים להם סלע. דאי הוה ידע שיתייקרו המזונות ויצטרכו לסלע לא הוה אמר: אל תתנו. הרי מיחה בידם ולא עשאן יורשים אלא בענין זה: אם מתו. בלא בנים: אין נותנין להן אלא שקל. שאין לנו להפסיד את הבאים אחריהם והואיל ועשה את האחרים יורשים אחריהם ודאי דווקא שקל קאמר כדי שתפול ירושה אחריהם לאותן אחרים: הא מני. היכא דאמר להו אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל ואע''ג דסוף סוף כולהו נכסי דידהו נינהו לא יהבינן להו בקוטנן אלא שקל בשבת והמותר יזונו מן הצדקה וליכא לאקשויי עלה הא דאמר בפ' נערה לא כל כמיניה שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הצבור דהתם הוא דאמר אל תקברוהו מנכסיו ונכסי דידיה נינהו הלכך לא צייתינן ליה לקוברו מן הצדקה כדי להעשיר את בניו אבל הכא נכסי לאו דיתמי נינהו כי אם לפי צוואתו:

אמר רב נחמן ינחם כתיב. ואע''ג דקרינן ינחם מ''מ דרשינן הכי מדלא כתיב מנחם דליכא למיטעי וכתיב ינחם דאיכא למיקרי ינחם אע''ג דלא קרינן הכי איכא למדרש שהמתנחם מושיבין בראש לנחמו ופירוש הקונטרס דחוק: אמר רבא הלכתא כו'. לעיל (דף נא.) פירשנו דבזה''ז כולהו ממטלטלי: המשליש מעות לבתו. פירש בקונט' והיא אומרת נאמן עלי לאחר שנשאת לא דק דבגמ' מסקינן דליכא בין ר''מ ובין ר' יוסי אלא גדולה מן האירוסין: וכי אינה אלא שדה. ור''מ סבר דאינה יכולה למוכרו: אילימא קטנה מן הנשואין איכא בינייהו. פירוש אף קטנה מן הנשואין אבל הא ודאי דגדולה מן האירוסין נמי איכא בינייהו דלר''מ יעשה שליש מה שהושלש בידו ולר' יוסי הרשות בידה כדתנן במתני': קטנה דלאו בת זביני היא. וליכא למימר דסיפא איצטריך לקטנה מן הנשואין דאפילו מן הנשואין לא תמכור דאם כן הוה ליה למיתני בהדיא אבל קטנה אפילו מן הנשואין לא תמכור אבל לר''מ דמוקמא למתני' בחסורי מיחסרא אתי שפיר דקאי אבד''א כו' דמדבר בהדיא בנשואין: הא מני ר' מאיר היא דאמר מצוה לקיים דברי המת. אבל לרבי יוסי לית ליה ותימה אי לית ליה למה ליה למימר לא יהא אלא שדה ולמיתלי טעמא בהאי תיפוק ליה משום דלית ליה מצוה לקיים דברי המת ושמא לדבריו דרבי מאיר קאמר: