כתובות ע ע"ב

נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר לָהּ צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ וְאִם אִיתַהּ לְהָא דְּרַב הוּנָא אָמַר רַב דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב יְכוֹלָה אִשָּׁה שֶׁתֹּאמַר לְבַעְלָהּ אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה קוּנָּם שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה לְפִיךָ אַמַּאי אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר לֵימָא מִתּוֹךְ שֶׁיְּכוֹלָה לוֹמַר אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה נַעֲשֶׂה כְּמִי שֶׁאוֹמֶרֶת לוֹ אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה
אֶלָּא לָא תֵּימָא נַעֲשֶׂה אֶלָּא בְּאוֹמֵר לָהּ צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ
אִי הָכִי פַּרְנָס לְמָה לַהּ בִּדְלָא סָפְקָה אִי בִּדְלָא סָפְקָה הֲדַר קוּשְׁיַין לְדוּכְתֵּיהּ אָמַר רַב אָשֵׁי בְּמַסְפֶּקֶת לִדְבָרִים גְּדוֹלִים וְאֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִדְבָרִים קְטַנִּים
הָנֵי דְּבָרִים קְטַנִּים הֵיכִי דָמֵי אִי דִּרְגִילָה בְּהוּ הָא רְגִילָה בְּהוּ וְאִי לָא רְגִילָה בְּהוּ פַּרְנָס לְמָה לַהּ לָא צְרִיכָא דִּרְגִילָה בְּבֵית נָשָׁא וְקָא מְגַלְגְּלָא בַּהֲדֵיהּ דְּאָמְרָה לֵיהּ עַד הָאִידָּנָא דְּלָא אַדַּרְתַּן גַּלְגֵּילְנָא בַּהֲדָךְ הַשְׁתָּא דְּאַדַּרְתַּן לָא מָצֵינָא דֶּאֱ(י)גַלְגֵּל בַּהֲדָךְ
וּמַאי שְׁנָא עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם לֹא שָׁמְעִי בַּהּ אִינָשֵׁי וְלָא זִילָא בַּהּ מִילְּתָא טְפֵי שָׁמְעִי בַּהּ אִינָשֵׁי וְזִילָא בַּהּ מִילְּתָא
אִיבָּעֵית אֵימָא שֶׁהִדִּירָהּ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה אֲרוּסָה מִי אִית לַהּ מְזוֹנֵי שֶׁהִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִשְּׂאוּ דִּתְנַן הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִשְּׂאוּ אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה
וּמַאי שְׁנָא עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם עָבֵיד שָׁלִיחַ שְׁלִיחוּתֵיהּ טְפֵי לָא עָבֵיד שָׁלִיחַ שְׁלִיחוּתֵיהּ
וְאִיבָּעֵית אֵימָא שֶׁהִדִּירָהּ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה וְנִישֵּׂאת נִישֵּׂאת הָא סְבַרָה וְקַבִּילָה דְּאָמְרָה כִּסְבוּרָה אֲנִי שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל עַכְשָׁ(י)ו אֵין אֲנִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל
אֵימַר דְּאָמְרִינַן הָכִי גַּבֵּי מוּמִין לְעִנְיַן מְזוֹנֵי מִי אָמְרִינַן הָכִי אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּינַן מֵעִיקָּרָא
עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם יַעֲמִיד פַּרְנָס וּפַרְנָס לָאו שְׁלִיחוּתֵיהּ קָא עָבֵיד אָמַר רַב הוּנָא בְּאוֹמֵר כׇּל הַזָּן אֵינוֹ מַפְסִיד
וְכִי אָמַר הָכִי לָאו שְׁלִיחוּתֵיהּ קָעָבֵיד וְהָתְנַן מִי שֶׁהָיָה מוּשְׁלָךְ בְּבוֹר וְאָמַר כׇּל הַשּׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ יִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ
הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם קָאָמַר יִכְתּוֹב הָכָא מִי קָאָמַר יָזוּן כׇּל הַזָּן קָאָמַר
וְהָא אָמַר רַבִּי אַמֵּי בִּדְלֵיקָה הִתִּירוּ לוֹמַר כׇּל הַמְכַבֶּה אֵינוֹ מַפְסִיד בִּדְלֵיקָה לְמַעוֹטֵי מַאי לָאו לְמַעוֹטֵי כִּי הַאי גַוְונָא לָא לְמַעוֹטֵי שְׁאָר אִיסּוּרִים דְּשַׁבָּת
מֵתִיב רַבָּה הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל יֵלֵךְ אֵצֶל חֶנְוָנִי הָרָגִיל אֶצְלוֹ וְיֹאמַר לוֹ אִישׁ פְּלוֹנִי מוּדָּר הֲנָאָה מִמֶּנִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה לוֹ הוּא נוֹתֵן לוֹ וּבָא וְנוֹטֵל מִזֶּה הָכִי הוּא דִּשְׁרֵי אֲבָל כׇּל הַזָּן אֵינוֹ מַפְסִיד לָא
לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר לָא מִיבַּעְיָא כׇּל הַזָּן אֵינוֹ מַפְסִיד דִּלְעָלְמָא קָאָמַר אֲבָל הַאי כֵּיוָן דְּרָגִיל אֶצְלוֹ וְקָאָזֵיל קָאָמַר לֵיהּ כְּמַאן דְּאָמַר לֵיהּ זִיל הַב לֵיהּ אַתְּ דָּמֵי קָא מַשְׁמַע לַן
גּוּפָא הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל הוֹלֵךְ אֵצֶל חֶנְוָנִי הָרָגִיל אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ אִישׁ פְּלוֹנִי מוּדָּר הֲנָאָה מִמֶּנִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה לוֹ הוּא נוֹתֵן לוֹ וּבָא וְנוֹטֵל מִזֶּה בֵּיתוֹ לִבְנוֹת וּגְדֵירוֹ לִגְדּוֹר וְשָׂדֵהוּ לִקְצוֹר הוֹלֵךְ אֵצֶל פּוֹעֲלִין הָרְגִילִין אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לָהֶן אִישׁ פְּלוֹנִי מוּדָּר הֲנָאָה מִמֶּנִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה לוֹ הֵן עוֹשִׂין עִמּוֹ וּבָאִין וְנוֹטְלִים שְׂכָרָן מִזֶּה
הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֵין עִמּוֹ מַה יֹּאכַל נוֹתֵן לְאַחֵר לְשׁוּם מַתָּנָה וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל וּמוּתָּר וְאִם אֵין שָׁם אַחֵר מַנִּיחַ עַל גַּבֵּי הַסֶּלַע אוֹ עַל גַּבֵּי הַגָּדֵר וְאוֹמֵר הֲרֵי הֵן מוּפְקָרִין לְכׇל מִי שֶׁיַּחְפּוֹץ וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל וּמוּתָּר וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר אָמַר רָבָא מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי גְּזֵירָה מִשּׁוּם

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ע - ב

נעשה כאומר לה כשמדירה מנכסיו - "צאי מעשה ידיך במזונותיך ^[12] ", כיון שודאי על דעת כן הדירה ^[13].

ומקשה הגמרא: אם איתא [אם אנו סוברים] להא דרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב - "יכולה אשה שתאמר לבעלה, איני ניזונת ואיני עושה", והרי קיימא לן כמותו,

אם כן, כשאמרה "קונם שאני עושה לפיך", אמאי שנינו לעיל שהוא אינו צריך להפר?

לימא, נאמר גם כן - מתוך שיכולה לומר "איני ניזונת ואיני עושה", נעשה כמי שאומרת לו "איני ניזונת ואיני עושה", כמו שאנו אומרים לגבי הבעל?

ומתרצת הגמרא: אלא, לא תימא "נעשה כאומר", כיון שאין אנו יכולים לפרש את דיבורו, כמו שהוכח מ"קונם שאני עושה לפיך".

אלא מדובר באומר לה "צאי מעשה ידיך במזונותיך". ואז, כיון שאמר לה בפירוש, אינו חייב במזונותיה, ויכול להדירה מהם.

ואילו הברייתא שאמרה "קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר", עוסקת כשלא אמרה לבעלה "איני ניזונית ואיני עושה".

ומקשינן: אי הכי, שאינו משועבד לה, פרנס למה לה? הרי אינו חייב לה כלום ^[14]?

ומשנינן: מדובר בדלא ספקה, שאין מספיקים לה מעשי ידיה לכל מזונותיה, ולכן עליו להשלים לה את מזונותיה על ידי פרנס.

ומקשינן: אי מדובר בדלא ספקה, הדר קושיין לדוכתיה, כיון שעל מה שחסר לה אין הנדר חל כלל כיון שמשועבד הוא לה, ומדוע יאכילנה רק על ידי פרנס?

ומשנינן: אמר רב אשי, מדובר במקרה שעל ידי מעשה ידיה היא מספקת לדברים גדולים, ואינה מספקת לדברים קטנים, ועל הדברים הללו יעמיד פרנס.

ומבארת הגמרא - הני "דברים קטנים" היכי דמי [כיצד מדובר]? אי דרגילה בהו, ולכן הוא מחוייב לתנם לה על ידי פרנס,

הא רגילה בהו! ומדוע חל הנדר כלל, הרי הוא משועבד לתת אותם לה?

ואי לא רגילה בהו, פרנס למה לה? הלא אינו חייב לה כלום?

אלא, לא צריכא, באופן דרגילה בבית נשא, היינו בדברים שהייתה רגילה בבית אביה, וכאשר נשאו, קא מגלגלא בהדיה, כלומר לא תבעתם מבעלה, אלא הורגלה לחיות לפי הנהגתו של בעלה.

אך כעת שנדר ממנה, חייב להעמיד לה פרנס אף על הדברים הללו, משום דאמרה ליה - "עד האידנא [עד עכשיו] דלא אדרתן, שלא הדרת אותי מלהנות מנכסיך, גלגילנא בהדך [ויתרתי לך ולא תבעתיך אלא הסכמתי לנהוג לפי הנהגתך ולא לפי הנהגתי. אבל] השתא, דאדרתן, לא מצינא דאיגלגל בהדך" ^[15].

ומקשינן: מאי שנא עד ל' יום שיכול להעמיד פרנס? ומדוע לא יעמיד לעולם?

ומשנינן: עד ל' יום, לא שמעי בה אינשי ולא זילא בה מילתא, [שאין הדבר מתפרסם, ולכן, יכול הוא לזונה באופן שכזה, ואין הצורה הזאת של האכלה על ידי פרנס מהווה זלזול בכבודה]. אך טפי, יותר משלשים יום, שמעי בה אינשי, וזילא בה מילתא, ולכן עליו לגרשה.

איבעית אימא, באופן נוסף אפשר לבאר מדוע חל הנדר, והלא הבעל משועבד לה?

שמדובר כשהדירה כשהיא ארוסה, שאז הוא אינו משועבד לה, ולכן חל הנדר.

ומקשינן: אם כן, מדוע מעמיד לה פרנס, וכי ארוסה מי אית לה מזוני?!

ומעמידה הגמרא: מדובר כאן בכגון שהגיע זמן הנישואין, שקבעו חכמים שנים עשר חודש מיום שתבעה הבעל לארוסתו שתכין עצמה להנשא לו, ועדיין לא נשאו.

דתנן: "הגיע זמן ולא נשאו, אוכלות משלו, ואוכלות בתרומה",

ולכן, הנדר חל, כיון שהוא איסור דאורייתא, ואילו חיוב המזונות אינו אלא מדרבנן, ומאידך חייב לזונה מתקנת חכמים, ולכן יעמיד פרנס ^[16].

ומקשינן: מאי שנא שיעמיד פרנס רק עד שלשים יום, ולא לעולם, והלא כאן כשעדיין לא נישאו לא שייך הטעם הנזכר לעיל - "זילא בה מילתא"?

ומתרצינן: עד שלשים יום, עביד שליח שליחותיה. טפי, לא עביד שליח שליחותיה. [עד שלשים יום עושה השליח את שליחותו, ויותר אינו עושה] ^[17].

ואיבעית אימא, ואם תרצה לומר, אפשר להעמיד את המשנה במקרה שהדירה כשהיא ארוסה, ואז עדיין אינו משועבד לה, ואחר כך נישאת, ובשעה שנישאת כבר חל הנדר, ולכן אינו יכול לזונה אלא על ידי פרנס.

ומקשינן: נישאת?! הא סברה וקבלה!, כלומר - ומדוע חייב לזונה כלל, הלא נשאה לו על דעת שאינו חייב במזונותיה?

ומתרצינן: אף על פי שנישאת לו על דעת כן, חייב לזונה על ידי פרנס אם תובעת מזונות, משום דאמרה: "כסבורה אני שאני יכולה לקבל, [היינו, להנשא לו ללא חיוב מזונות] עכשיו רואה אני שאין אני יכולה לקב ל".

ומצינו סברא כעין זו במשנה לקמן (עז א) - "ואלו שכופין אותם להוציא: מוכה שחין ובעל פוליפוס, וכו', ועל כולם אמר רבי מאיר: אף על פי שהתנה עמה, יכולה היא שתאמר, סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, עכשיו איני יכולה לקבל".

ומקשינן: אימר דאמרינן הכי גבי מומין, כלומר - מצינו סברא זו רק לעניין מומין, שאפילו אם התנתה עמו יכולה לומר "עכשיו איני יכולה לקבל", אבל לענין מזוני מי אמרינן הכי?! ^[18]

אלא ודאי מחוורתא [מבואר] כדשנינן מעיקרא. היינו, או כגון שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותייך, או כשהדירה בהגעת זמן.

שנינו במשנה: "המדיר את אשתו מליהנות לו, עד שלשים יום יעמיד פרנס": ובפשטות כוונת המשנה, שיתן את מזונותיה לפרנס והוא יתנם לאשתו, או על כל פנים ישלם לפרנס על מנת שיזון אותה.

ומקשינן: היאך התירו לו לזונה על ידי פרנס, וכי פרנס לאו שליחותיה קא עביד ^[19]?! והרי כאילו נהנתה ממש מנכסיו ^[20]?

ומשנינן: אמר רב הונא, באומר - "כל הזן אינו מפסיד", ואז אינו חייב לשלם למי שזן את אשתו, כיון שלא התחייב לו בפירוש על כך, אלא רק סומך הוא עליו שלא יקפחנו, ולכן מותר לו לזונה באופן זה ^[21].

ועדיין התקשתה הגמרא: וכי אמר הכי, לאו שליחותיה קעביד? האם אין הדבר נחשב כמינוי שליחות, ויתחייב לשלם לפרנס עבור המזונות, ותמצא האשה נהנית מנכסיו?

והרי תנן: מי שהיה מושלך בבור, ואמר: "כל השומע קולו [קולי], יכתוב גט לאשתו [לאשתי] " - הרי אלו, השומעים את קולו, יכתבו ויתנו גט לאשתו, כיון שלשון "כל השומע יכתוב", משמעה מינוי שליחות.

והכא נמי, כשאמר "כל הזן אינו מפסיד", משמעו מינוי שליחות, ומדוע התירו לו לזונה באופן זה ^[22]?

ומתרצת הגמרא: הכי השתא?! [מהו הדמיון?!]

הלא ודאי יש לחלק ולומר: דוקא התם גבי "כל השומע קולו יכתוב", יש בלשון זו מינוי שליחות, כיון דקאמר "יכתוב", בלשון ציווי.

אבל הכא, מי קאמר "יזון" בלשון ציווי ^[23]?! הרי רק "כל הזן" קאמר, ולשון זו אינה מינוי שליחות, ולא יתחייב לשלם לפרנס שיזון אותה, ולכן התירו לו לזונה באופן זה.

ומקשינן: והא אמר רב אמי, בדליקה [מי שנפלה דליקה בנכסיו בשבת] התירו לומר - "כל המכבה אינו מפסיד", אף על פי שבעלמא אסור לצוות על הנכרי לחלל את השבת עבורו, כאן התירו מתוך שאדם בהול על ממונו, ואם לא תתיר לו באופן זה יבוא לכבות את הדליקה בעצמו.

ומדקדקת הגמרא: מדברי רב אמי משמע שרק בדליקה התירו לומר לשון זו, ולא בדברים אחרים, ולמעוטי מאי אמר רב אמי? לאו למעוטי כי האי גוונא?! היינו האם לא היתה כוונתו למעט שאסור לומר "כל הזן לא יפסיד" כיון שזהו לשון מינוי שליחות?!

ומשנינן: לא, כוונתו היתה רק למעוטי שאר איסורים דשבת, שבהם החמירו לומר אפילו שלא בלשון שליחות, אבל בנדרים מותר לומר "כל הזן אינו מפסיד.

מתיב [הקשה] רבה, מהמשנה ששנינו במסכת נדרים: "המודר הנאה מחבירו, ואין לו [לחבירו, המודר] מה שיאכל, והמדיר רוצה לתת אוכל למודר, ילך אצל חנוני הרגיל אצלו, ויאמר לו: איש פלוני, מודר הנאה ממני, ואיני יודע מה אעשה לו! והחנוני מבין מתוך דבריו שברצונו לבקש ממנו שיזון את המודר, והמדיר ישלם לו על כך ^[24].

הוא [החנוני] נותן לו, ובא ונוטל מזה [מהמדיר] ". עד כאן המשנה.

ומדקדק רבה: דוקא הכי, שלא הזכיר כלל "לא יפסיד", אלא החנוני סומך עליו מחמת קרבתו שלא יפסידנו, הוא דשרי.

אבל לומר "כל הזן אינו מפסיד" - לא. כיון שמשמע התחייבות לשלם!

ומשנינן: "לא מיבעיא" קאמר! לא בא התנא לומר שדוקא באופן זה התירו, אלא בא לחדש שאפילו באופן זה, שהיה מקום להחמיר, הקילו.

ומבארת הגמרא: לא מיבעיא אם אמר "כל הזן אינו מפסיד", דלעלמא קאמר, ולא לאדם מסויים, ולכן ודאי התירו באופן זה, אבל האי, כלומר באומר לחנוני, הוה אמינא - כיון דרגיל אצלו, וקאזיל קאמר ליה, כמאן דאמר ליה "זיל הב ליה את" דמי, ואסור, קא משמע לן התנא שאף באופן זה מותר.

ואגב שהובא לעיל חלק מהמשנה בנדרים, הביאה הגמרא את גופא של המשנה: "המודר הנאה מחבירו, ואין לו [לחבירו, המודר] מה שיאכל, ורוצה המדיר לתת למודר אוכל.

הולך אצל חנוני הרגיל אצלו, ואומר לו, 'איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו', והחנוני מבין מעצמו שעליו לתת למודר אוכל, והמדיר ישלם לו על כך.

ולכן, הוא [החנוני] נותן לו, ובא למדיר, ונוטל מזה.

וכן אם רצה המדיר את ביתו של המודר לבנות, או את גדירו לגדור, או את שדהו לקצ ור,

הולך אצל פועלין הרגילין אצלו, ואומר להן - 'איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו' -

הן עושין עמו, ובאין ונוטלים שכרן מזה [היינו מהמדיר] ^[25].

וכן אם היו המדיר והמודר מהלכין בדרך, ואין עמו [עם המודר] מה יאכל, נותן המדיר מזונות לאחר לשום מתנה, והלה [המודר] נוטל מהאחר ואוכל, ומותר.

ואם אין שם אחר, מניח המדיר את המזונות על גבי הסלע או על גבי הגדר, ואומר, 'הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ', והלה [המודר] נוטל ואוכל, ומותר.

ורבי יוסי אוסר ^[26] להפקיר את המזונות ושיזכה בהן אחר ^[27] ". עד כאן המשנה.

אמר רבא: מאי טעמא דרבי יוסי? הלא כיון שהפקיר את המזונות או נתנם לאחר שוב אינו נהנה מנכסי המדיר?

הערות

^[12] ויש להקשות - הלא כשאומר לה "צאי מעשי ידייך במזונותייך", הרי כאילו גבתה את חובה ממעשי ידיה השייכים לו, ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתם, הלא נהנית מנכסיו? ודקדק מכאן ה"קובץ שיעורים", שהאומר "צאי מעשי ידיך במזונותייך" מפקיע לגמרי את חיוב המזונות, והיינו על ידי שיש לה כדי מזונותיה ממעשי ידיה, שוב אינו חייב לזונה. ואפשר לומר גם בדרך אחרת - כיון שנעשה כאומר לה "צאי מעשי ידייך במזונותייך", הרי כאילו שילם לה מעתה את כל מזונותיה לעולם, ושוב אינו משועבד לה, ולכן חל הנדר. (על פי דברי הגר"ש רוזובסקי).

^[13] וסברה הגמרא כעת, שאם ברורה לנו כוונתו, אף על פי שלא אמר אותה בפירוש, כיון שאין דיבורו סותר אותה - מפרשינן דיבוריה. אבל במקום שכוונתו אינה משתמעת מתוך דבריו, ודאי שלא מפרשים את דיבורו. תוספות.

^[14] יש לעיין בבאור קושיית הגמרא. האם כוונתה לומר שאינו חייב לגרש כלל, כיון שקיים את שיעבודיו אליה. או דילמא - חייב לגרשה, משום שהדירה מנכסיו, כיון ש"מיסנא הוא דסני לה", היינו - שונא הוא אותה, אף על פי שאינו משועבד למזונות, מכל מקום אחר שהדירה מנכסיו אסורה ליהנות בכל שהוא ממנו, ואינו רשאי לקיימה. אלא שנתנו לו שלשים יום שמא ימצא פתח לנדרו. וקושיית הגמרא היתה - מדוע יעמיד פרנס באותם שלשים יום. ונראה שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים. ויתבאר בעז"ה בסוגיא לקמן. (עא א).

^[15] ויש לבאר - ממה נפשך, אם הוא משועבד לתת לה את תביעתה, מדוע חל הנדר כלל, ומה בכך שלא תבעתו עד עכשיו? ומבארים התוספות - בעצם האשה מוחלת לבעלה על אותם דברים, אלא שאדעתא דהכי שידירנה ויוציאנה מביתו אינה מוחלת לו. ולכן בשעה שנדר עדיין לא היה משועבד לה, וחל הנדר, ורק לאחר מכן כשבא להוציאה מביתו חוזר ומשתעבד לה, ולכן צריך להעמיד אז פרנס. עוד אפשר לומר - מדובר בדברים שרגילה בהם רק בהיותה מחוץ לביתו, ולכן רק בשעה שמוציאה מביתו משתעבד לה ואז כבר חל הנדר.

^[16] כך פירש רש"י. וצריך באור - ומה בכך שאינו מחוייב לה אלא מדרבנן, הרי יש כח ביד חכמים להטיל עליו שיעבוד ממוני, מדין "הפקר בית דין הפקר" וא"כ חל השיעבוד לגמרי, והיאך יכול לנדור לבטל שיעבוד זה? ויעויין ברא"ה שהקשה קושיא זו לדברי רש"י, וכתב - "ויש לומר, דשאני הכא שאפשר בפרנס". וצריך באור - אם נאמר שעל ידי פרנס מתקיים השיעבוד כלפיה, אם כן אף לגבי מזונות דאורייתא יוכל לנדור ויעמיד פרנס? כמו שהקשה הרשב"א בריש סוגיין, (הובא לעיל בהערה 9). ונראה לבאר בכוונת הרא"ה - שבחיוב מזונות ישנם שני דינים, האחד - חיוב ממוני רגיל שחייב הבעל לתת מזונות לאשתו. והשני - חיוב מדיני אישות להאכיל את אשתו. ולכן, את החיוב שיש על הבעל מדיני האישות אינו מקיים אלא כאשר זנה בעצמו, אבל בפרנס אינו מקיים חיוב זה. ולכן אינו יכול לנדור על דין מזונות כיון שמשועבד לה. ומאידך, בהגעת זמן, לא תקנו חכמים אלא חיוב ממוני רגיל של מזונות, וחיוב זה מתקיים על ידי פרנס, ולכן יכול לנדור עליו. אך התוספות חלקו על דברי רש"י ופרשו - שנדר כשעדיין לא הגיע זמן, ולכן חל הנדר, ואחר כך הגיע הזמן, ואז חייב לזונה על ידי פרנס, אך אחר שינשאו לגמרי, אינו חייב לזונה כלל, כיון שהסכימה להתחתן עמו "סברא וקיבלה" שלא יזונה.

^[17] וביתר באור - יתבאר לקמן, שאינו יכול לזונה על ידי פרנס העושה את שליחותו ממש, כיון שאז הדבר נחשב כאילו נהנית ממנו, אלא רק על ידי שאומר - "כל הזן את אשתי לא יפסיד", וימצא מי שיסכים לזון את אשתו ויסמוך עליו שישלם לו. ובאופן זה אמרו חכמים, שלא מצוי שימצא מי שיזונה יותר משלשים יום.

^[18] והטעם שמזונות גרועים יותר ממומין לעניין סברת - "סבורה הייתי שאני יכולה לקבל", משום שבמומין אין האשה יודעת קודם שתינשא עד כמה יפריעו לה המומין, ולכן אף על פי שנתרצתה מראש להנשא יכולה לומר "עכשיו אין אני יכולה לקבל. אך במזונות, אין הדבר קשור לעצם הנישואין, ובודאי ידעה מראש שלא תוכל להתקיים בלא מזונות, ובכל אופו התרצתה להנשא, לכן אינה יכולה לחזור בה כעת. (על פי דקדוק לשון רש"י).

^[19] הקשה הט"ז (יו"ד סימן קס ס"ק יא) ומה בכך שהשליח עושה את שליחותו, הלא "אין שליח לדבר עבירה", ובפשטות הכוונה שאין השליחות מתייחסת למשלח, ואם כן אף בנידון דידן לא תתיחס השליחות למשלח? וייסד הט"ז מכח קושייא זו, שאף בדבר עבירה השליחות מתייחסת למשלח, אלא שאין המשלח נענש עבור מעשה העבירה שעשה השליח. ובמשנה למלך (פרק ה מהלכות מלוה ולוה הלכה יד) כתב לתרץ באופן אחר - שבנידון דידן השליח אינו בר חיובא, כיון שהוא אינו עושה שום מעשה איסור, ולכן בזה מתייחס המעשה למשלח. אך למעיין בסוגייא יתבאר, שלכאורה אין מקום כלל לקושיא, כיון שלענין נדרים אין אנו זקוקים לדיני שליחות, אלא כל מקום שהמשלח חייב לשלם לשליח נחשב כאילו נהנה המודר מנכסי המשלח, אפילו בלא פרשת שליחות. וכן מדוקדק מדברי הראשונים בסוגיא (יעויין בשיטה מקובצת) שפרשו את הנדון בגמרא רק לגבי חיוב תשלומין שחייב המשלח לשליח, ולא לדיני שליחות. וב"קובץ שיעורים" (אות רכט) הוכיח זאת, שאם נאמר שכאן הנדון הוא בדיני שליחות, אם כן יעמיד פרנס גוי שאינו בר שליחות לזונה? אלא ודאי שכל מקום שמשלם לפרנס נחשב הדבר כאילו נהנתה מנכסיו.

^[20] רש"י כתב "נמצא עובר על נדרו", ומשמע שהבעל הוא עובר על הנדר. וכן דעת הרמב"ם (פרק י מהלכות נדרים הלכה יב) שהמדיר את חברו מדבר מסוים, ועבר חברו ונהנה מאותו דבר, עובר המדיר ב"לא יחל דברו", שהרי דברו הוא שנתחלל. אך דעת הר"ן (נדרים דף טו א) שהמודר הוא עובר ב"לא יחל דברו", והמדיר אינו עובר בשום איסור.

^[21] ודוקא כשלא אמר כך ליחיד, אלא הודיע לכל מי שירצה, אבל אם אמר לחברו "אם תזון לא תפסיד" אסור. כיון ששליחותו הוא עושה ויהא חייב לשלם לו על כך, ונמצאת האשה נהנית מנכסיו. תוספות. אך מותר לומר ליחיד "כל הזן אינו מפסיד" בלשון כללית. בית יוסף אה"ע סי' עב.

^[22] ובשיטה מקובצת הוסיף לחדד את קושיית הגמרא: שהרי המוטל בבור אינו יודע אם יש מי ששומעו, ובכל זאת נחשבת צעקתו כמינוי שליחות, וא"כ כל שכן בבעל האומר לפני ידידיו "כל הזן אינו מפסיד", שיודע הוא שישמעו לקולו, שיחשב כמינוי שליחות.

^[23] בריטב"א מבואר, שאפילו אם יאמר "כל הרוצה יזון את אשתי", לא נחשב הדבר כמינוי שליחות כיון שאמר "כל הרוצה", אך אם יאמר "כל השומע יזון" אזי נחשב הדבר כמינוי שליחות.

^[24] אבל ודאי שאין המדיר חייב לשלם מדינא לחנוני, שאם כן הוי שלוחו ממשו ונמצאת נהנית מנכסיו. אלא החידוש - שאף על פי שהדבר נראה כהערמה, שהחנוני בטוח שישלם לו, מכל מקום התירו אם לא ציוה עליו בפירוש.

^[25] ורבותא השמיענו התנא במקרה השני - שאף על פי שאין בדבר צורך גדול כל כך כמו מזונות, התירו לו באופן זה. ר"ן נדרים מג א.

^[26] רבינו חננאל פסק כדעת רבי יוסי, מכך שפרש רבא את דבריו. אך הרמב"ם (פ"ז מהלכות נדרים הט"ו) פסק כרבנן. ויש לבאר לפי שיטתו, שאין הדבר דומה למעשה דבית חורון, כיון שבנידון דידן אם היה אחר זוכה במזונות ומקדישן, היה הקדישו הקדש. ולכן מועיל לעשות בצורה זו. הרשב"א.

^[27] אבל בנותן מתנה לחברו, אף לדעת רבי יוסי מותר. כמבואר בסוגיא בנדרים מג ב.

נעשה כאילו היה אומר לה "צאי מעשה ידיך במזונותיך". ומקשים: ואם איתא להא [יש לקבל הלכה זו] של רב הונא אמר רב, שאמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה שתאמר לבעלה "איני ניזונת ואיני עושה", אלא אני אעבוד ואפרנס את עצמי, אם כן, כאשר אמרה "קונם (אסור כקרבן) יהיה מה שאני עושה לפיך", אמאי [מדוע] אינו צריך להפר? לימא [נאמר] גם כאן: מתוך שיכולה לומר "איני ניזונת ואיני עושה" — נעשה כמי שאומרת לו בזמן שנדרה: "איני ניזונת ואיני עושה" ואין סיבה שלא יחול נדרה ויצטרך איפוא להפר לה.

אלא יש לחזור ממה שאמרנו, ולא תימא [אל תאמר] "נעשה כאומר לה כן ", אלא משנתנו באומר לה במפורש: "צאי מעשה ידיך במזונותיך".

ומקשים: אי הכי [אם כך] פרנס למה לה? שאם היא עובדת ומפרנסת את עצמה — לשם מה יעמיד לה פרנס? ומשיבים: בדלא ספקה [בזמן שאין מספיק לה] מה שהיא עובדת כדי לפרנסה. ושואלים: אי בדלא ספקה [אם בשאין מספיק לה] — הדר קושיין לדוכתיה [חוזרת קושייתנו למקומה]: כיצד יכול הוא לבטל את שעבודו מלפרנסה? אמר רב אשי: מדובר כאן במספקת בשכר עבודתה לדברים גדולים, לעיקר מזונותיה, ואינה מספקת לדברים קטנים.

ועדיין מקשים: הני [אותם] דברים קטנים שאמרת, היכי דמי [איך הם בדיוק]? אי [אם] מדובר באופן שרגילה בהו [בהם] — הא [הרי] היא רגילה בהו [בהם], והרי הם כשאר צרכיה ההכרחיים שהוא משועבד לתת לה, ואי [ואם] לא רגילה בהו [בהם] — פרנס אם כן למה לה? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן שהיתה רגילה בדברים קטנים אלה בבית נשא [אביה], וקא מגלגלא בהדיה [והיתה מגלגלת וסובלת עמו] בתנאי החיים שלו, דאמרה ליה [שאומרת לו]: עד האידנא [עכשיו] שלא אדרתן [הדרת אותי ממך] — גלגילנא בהדך [גלגלתי, סבלתי, איתך] לפי התנאים שלך, השתא דאדרתן [עכשיו שהדרת אותי ממך] — לא מצינא דאיגלגל בהדך [אינני יכולה עוד להתגלגל איתך] בתנאים שלך, ואני רוצה לחזור למצב שבו הייתי בבית אבי.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] שעד שלשים יום יכול להעמיד לה פרנס? ומשיבים: עד שלשים יום לא שמעי בה אינשי ולא זילא בה מילתא [אין אנשים שומעים עליה ואין מגנה אותה הדבר], שניזונת על ידי פרנס, ואולם טפי [יותר מזה] — שמעי בה אינשי וזילא בה מילתא [שומעים עליה אנשים ומגנה אותה הדבר], ולכן צריך להחליט אם רוצה לגרשה או לקיימה.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] כתשובה לשאלה איך הוא יכול להדירה והלא הוא משועבד לה, שמדובר כאן שהדירה כשהיא ארוסה, שעדיין אינו משועבד לה לפרנסה. ותוהים: ארוסה מי אית [האם בכלל יש] לה מזוני [מזונות] משל בעלה, וממה הוא מדיר אותה? ומשיבים: שהגיע זמן שנקבע לנישואין ולא נשאו. דתנן [שכן שנינו במשנה]: הגיע זמן ולא נשאו — אוכלות משלו משל הבעל ואוכלות בתרומה אם הוא כהן.

ושואלים אם כן: ומאי שנא [ובמה שונה] שיכול להעמיד לה פרנס עד שלשים יום? ומשיבים: עד שלשים יום — עביד [עושה] השליח את שליחותיה [שליחותו] והוא דואג לצרכיה כראוי, טפי [יותר מזה] — לא עביד [עושה] השליח את שליחותיה [שליחותו] ומתחיל לזלזל בה, ואינה יכולה לסבול עוד.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שמדובר באופן שהדירה כשהיא ארוסה ונישאת, ולכן חייב במזונותיה. ותוהים: אם נישאת לו אחר שהדירה — הא [הרי] סברה, חשבה, וקבלה על עצמה את הדבר, ומדוע כופים אותו לגרשה! ומשיבים: דאמרה [שהיא אומרת]: כסבורה אני שאני יכולה לקבל על עצמי לחיות באופן זה, ואולם עכשיו אני רואה שאין אני יכולה לקבל.

ומקשים: אימר דאמרינן הכי [אמור שאנו אומרים כך] לגבי מומין שהאשה או האיש יכולים לטעון סבור הייתי שאני יכול לסבול זאת, אבל לענין מזוני [מזונות] מי אמרינן הכי [האם אנו אומרים כך]? אלא, אם קיבלה — קיבלה, ואינה יכולה לחזור בה! אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא [מחוור, ברור, כפי שתירצנו מתחילה] שמדובר פה כשמתגלגלת איתו בדוחק, או כשהגיע הזמן ולא נישאה.

א שנינו במשנה שהמדיר את אשתו בהנאה ממנו — עד שלשים יום יעמיד פרנס. על עצם הענין תוהים: וכי הפרנס לאו שליחותיה קא עביד [לא את שליחותו של הבעל הוא עושה]? ואם הדיר אותה הנאה ממנו, איך יכול הוא להנותה על ידי שליח? והרי שלוחו כמותו! אמר רב הונא: כאן מדובר לא כשהוא ממנה ממש שליח, אלא באומר באופן כללי: "כל הזן את אשתי אינו מפסיד", ונמצא שהעושה זאת — מדעת עצמו הוא עושה, אף על פי שאחר כך יפרע לו הבעל.

ושואלים: וכי אמר הכי לאו שליחותיה קעביד [וכאשר אדם אומר כך, וכי אין הוא עושה את שליחותו] ואינו נחשב לשליחו? והתנן [והרי שנינו במשנה]: מי שהיה מושלך בבור, ואמר: "כל השומע קולו (=קולי) יכתוב גט לאשתו (=לאשתי) "— הרי אלו, השומעים, יכתבו גט ויתנו לאשתו. משמע שהם נחשבים כשליחים, שאם לא כן אינם יכולים לכתוב גט עבורו. ואף בפרנס תהיה אם כן לשון זו נחשבת לשליחות!

ודוחים: הכי השתא [איך אתה משווה]?! התם קאמר [שם בגט הוא אומר] "יכתוב", כלומר, שהורה וציווה לעשות כן, הכא מי קאמר [כאן האם הוא אומר] "יזון"? "כל הזן" קאמר [הוא אומר]! ואין זו שליחות, אלא אמירה כוללת.

ומקשים: והא [והרי] אמר ר' אמי: בדליקה שנפלה בשבת התירו לומר בפני הגוים: "כל המכבה אינו מפסיד". ונדייק: בדליקה למעוטי מאי [למעט את מה]? לאו למעוטי כי האי גוונא [האם לא למעט כגון זה]? שרק בדליקה שיש בה חששות מכמה צדדים — התירו לומר לשון זו שיש בה צד שליחות, אבל במקרה אחר — לא התירו, משום שהעושה על פי ציווי כזה הרי הוא כשליח! ודוחים: לא, הכוונה היא למעוטי [למעט] שאר איסורים של שבת, שרק בדליקה התירו לומר בפני גוים "כל המכבה לא יפסיד" אבל לא התירו לומר כן באיסורי שבת אחרים.

מתיב [מקשה] רבה ממקום אחר, ששנינו: המודר הנאה מחבירו, מי שהדירו חבירו מלהנות מנכסיו ואין לו מה יאכל, וחבירו רוצה לפרנסו ואינו יכול מפני הנדר — ילך חבירו אצל חנוני שהוא רגיל אצלו, ויאמר לו: "איש פלוני מודר הנאה ממני, ואיני יודע מה אעשה לו". ואז הוא, החנווני, נותן לו לאיש שאין לו מה לאכול, ובא החנווני אחר כך ונוטל מזה שאמר לו. ומכאן נלמד: הכי [כך] הוא דשרי [שמותר] לעשות, שלא אמר לחנווני אלא ברמז, אבל לומר בלשון "כל הזן אינו מפסיד" — לא, אסור לומר, שהרי הוא כשלוחו!

ודוחים: בלשון לא מיבעיא [נצרכה] קאמר [אמר], והכוונה היא כך: לא מיבעיא [נצרכה] לומר שמותר לומר בלשון כללית "כל הזן את פלוני אינו מפסיד" — משום דלעלמא קאמר [שהרי לעולם, לכל, הוא אומר] ואין כאן שליחות כלל, אבל האי [זה], החנווני, כיון שהוא רגיל אצלו וקאזיל קאמר ליה [והולך ואומר לו], הייתי אומר שהרי זה כמאן דאמר ליה [כמי שאומר לו] במפורש "זיל, הב ליה את [לך, תן לו אתה] " דמי [נחשב], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין זה נחשב כאילו אמר לו במפורש "לך, תן לו", ואינו נחשב כשליח.

ב כיון שהוזכרה הלכה זו, דנים בה גופא [לגופה]: המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל, הולך אצל חנוני הרגיל אצלו, ואומר לו: "איש פלוני מודר הנאה ממני, ואיני יודע מה אעשה לו". הוא החנווני נותן לו לאיש מזונותיו, ובא החנווני לאחר מכן ונוטל מזה שהדירו. וכן אם היה ביתו של אותו אדם צריך לבנות, או צריך גדירו לגדור, או שדהו לקצור ואין לו מי שיעשה זאת, והאיש שהדירו הנאה רוצה לסייע לו — הולך המדיר אצל פועלין הרגילין אצלו, ואומר להן: "איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו". הן עושין עמו עם אותו אדם, ובאין ונוטלים שכרן מזה שאמר להם.

היו מהלכין שניהם בדרך, ואין עמו לזה שהדירוהו הנאה מה יאכל — נותן המדיר לאחר לשום (לשם) מתנה, והלה, זה שמודר, נוטל ואוכל, ומותר. שהרי לא לו נתן. ואם אין שם אחר, אלא שהיו רק שניהם מהלכים יחד — מניח את האוכל על גבי הסלע או על גבי הגדר, ואומר: "הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ", והלה, המודר, נוטל ואוכל, ומותר. ור' יוסי אוסר בכגון זה. אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי — גזירה היא שגזר משום

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

it is considered as though he were in fact saying to her: Spend your earnings to sustain yourself. The Gemara raises a difficulty: And if it is so, i.e., that the halakha is in accordance with that statement that Rav Huna said that Rav said, as Rav Huna said that Rav said: A wife may say to her husband: I will not be sustained by you and, in turn, I will not work, i.e., you will not keep my earnings, then when she says: That which I perform for the benefit of your mouth will be forbidden like an offering [konam], why does he not need to nullify the vow? Here too, let us say: Since she is able to say: I will not be sustained by you and I will not work, it is considered as though she were in fact saying to him by her vow: I will not be sustained by you and I will not work, and he should therefore have to nullify the vow.

Rather, the Gemara retracts its previous interpretation in favor of the following: Do not say it is considered as though he said to her: Spend your earnings to sustain yourself. Rather, the mishna is referring to a case where he explicitly says to her: Spend your earnings to sustain yourself.

The Gemara raises a difficulty: If so, if he provided for her sustenance by instructing her to spend her own earnings, why does she require a trustee? The Gemara answers: This is referring to a situation where the amount she earns is not enough for her needs. Therefore, the husband must appoint a trustee to provide the balance. The Gemara asks: If it is a case where the amount she earns is not enough for her needs, our difficulty is restored to its place: How can he prohibit her from benefiting from him if he is under a prior obligation to provide for her? Rav Ashi said: The mishna is referring to a case where her earnings are enough for large things, i.e., her basic requirements, but not enough for small things.

The Gemara asks: With regard to these small things for which her earnings are not enough, what are the circumstances? If the discussion involves a case where she is accustomed to them, then she is accustomed to them and they are equivalent to all other necessities, which he must provide. And if she is not accustomed to them, why does she require a trustee? The Gemara answers: No, it is necessary in a case where she was accustomed to such small provisions in her father’s house, but she agreed to marry him and lower her lifestyle, and she had, until now, abided the lesser lifestyle and remained with him. For she says to him: Until now, when you did not vow to render it prohibited for me to benefit from you, I abided the lesser lifestyle and remained with you. However, now that you have vowed, I can no longer abide the lesser lifestyle and remain with you, and therefore I wish to revert to the conditions of my father’s house.

The Gemara poses a question: And what is different about the time period mentioned in the mishna: Up to thirty days? The Gemara answers: If up to thirty days have passed, this is a short enough amount of time that people do not hear about her, and the matter of her receiving her sustenance through an intermediary is therefore not demeaning for her. However, if the vow lasts longer than this, people do hear about her, and the matter is demeaning for her. The husband must therefore decide if he wants to divorce her or sustain her in the appropriate fashion.

The Gemara suggests an alternative answer: If you wish, say that the husband is under no obligation to sustain her because the case discussed in the mishna was where he vowed and obligated her when she was still a betrothed woman, and therefore he was not yet duty-bound to provide her with sustenance. The Gemara is puzzled by this explanation: Does a betrothed woman have any right to sustenance from her husband at all? The Gemara answers: The circumstance referred to is when the arranged time for the marriage had arrived and they had not yet gotten married. As we learned in a mishna (57a): If the time arrived and they had not yet gotten married, such women may eat food from his property, and if their husbands were priests they may partake of teruma.

The Gemara asks: But if so, what is different if the vow will remain in effect for up to thirty days or longer? The Gemara answers: For up to thirty days, the agent will carry out his agency effectively and take proper care of her needs. If the vow lasts longer, the agent will not fully carry out his agency but will begin to neglect her, until she cannot bear the situation any longer.

And if you wish, say that he vowed and obligated her when she was still a betrothed woman and she subsequently married him, and therefore he is obligated to provide her sustenance. The Gemara is puzzled: If she married him after his vow, she considered the matter and accepted it upon herself. Why then is he forced to divorce her? The Gemara answers: The case is when she says: I thought that I could accept this manner of living, but now I see that I cannot accept it.

The Gemara raises a difficulty: You can say that we say so, that if either the husband or the wife suffers from a physical blemish, the other can demand a divorce even after agreeing to the marriage under these conditions. This is with regard to blemishes, but with regard to sustenance can we say so? Rather, it is clear as we initially answered: The mishna discusses either a case where he told her to support herself from her own earnings and she had accepted a lower standard of living while she was with him, or a case where he took the vow when she was betrothed, and now the appointed time for the marriage has arrived and they have not yet gotten married.

§ The mishna states that if his vow will remain in effect for up to thirty days he must appoint a trustee to provide sustenance to his wife. The Gemara is puzzled by this ruling: And does a trustee not perform the husband’s agency? If through his vow he has rendered it prohibited for her to derive benefit from him, how can he provide for her through the trustee? An action performed by an agent is considered to have been performed by the principal. Rav Huna said: The trustee discussed in the mishna was not actually appointed as an agent. Rather, the mishna is referring to one who says in general terms: Whoever sustains my wife will not lose out. Thus, anyone who complies does so of his own choice, although the husband will later compensate him. Therefore, the wife is not benefiting directly from the husband.

The Gemara poses a question: And when a husband says this, is the one who responds not performing the husband’s agency? But didn’t we learn in a mishna (Gittin 66a): With regard to one who was cast into a pit and said that whoever hears his voice should write a bill of divorce for his wife, saying this out of concern that he might not be rescued and that she would not be able to remarry or would be required to enter into levirate marriage, those who heard him should write and give her a bill of divorce? This ruling indicates that they are considered his agents based on his instructions, as otherwise they would not be able to write a bill of divorce on his behalf. The similarly formulated statement here should therefore also endow the trustee with the status of an agent.

The Gemara refutes this claim: How can these cases be compared? There, in the case of a bill of divorce, he says that whoever hears his voice should write a bill of divorce, which is a command, and therefore those who hear him are considered his agents. Here, however, does he say that anyone should sustain his wife? He merely says: Whoever sustains her will not lose out, which is a general statement.

The Gemara raises a difficulty: But Rabbi Ami said: In the case of a fire that broke out on Shabbat, the Sages permitted him to say in the presence of gentiles: Whoever extinguishes this fire will not lose out. From this it can be inferred that the phrase: In the case of a fire, comes to exclude what? Does it not exclude a case like this? It would seem that it was only in the case of a fire, when there are several extenuating factors, that the Sages permitted the use of such an expression without treating it as the appointment of an agent. The Gemara refutes this: No, this ruling serves to exclude other prohibitions of Shabbat.

Rabba raised an objection from a mishna (Nedarim 43a): In the case of one prohibited by a vow from deriving benefit from another because of a vow the other took, and he does not have anything to eat, if the one who made the vow wants to help him but is unable to do so due to the vow, he may go to a storekeeper with whom he is familiar and say to him: So-and-so is prohibited by a vow from deriving benefit from me, and I do not know what I can do for him. The storekeeper subsequently gives food to him, and later comes and takes payment from this person who approached him. Rabba infers: This method of indirectly hinting is what is permitted, but he may not say: Whoever sustains the man will not lose out, as a declaration of that kind would make the storekeeper his agent.

The Gemara refutes this claim: The tanna is speaking utilizing the style of: It is not necessary, and he means the following: It is not necessary to say that he is permitted to say in general terms: Whoever sustains so-and-so will not lose out, as by doing so he is speaking to everyone and therefore does not appoint a specific agent. But this storekeeper, since the one who took the oath is familiar with him and he goes and says this to him, might be considered like the one who said to him: Go, give him yourself. The mishna therefore teaches us that since the one who made the vow did not issue an explicit command, the storekeeper is not considered his agent.

§ Since it mentioned the above case, the Gemara returns to discuss the matter itself: In the case of one prohibited by a vow from deriving benefit from another because of a vow the other took, and he does not have anything to eat, the one who took the vow may go to a storekeeper with whom he is familiar and say to him: So-and-so is prohibited by a vow from deriving benefit from me, and I do not know what I can do for him. The storekeeper gives food to him, and later comes and takes payment from this one who approached him. Similarly, if the subject of the vow needed someone to build his house, or to erect his fence, or to reap his field, and the one who took the vow wants to help him, he should go to workers with whom he is familiar and say to them: So-and-so is prohibited by a vow from deriving benefit from me, and I do not know what I can do for him. They subsequently perform work for the subject of the vow, and they come and take their wages from this person who spoke to them.

If the two were walking along the way, and the one prohibited from benefiting from the other does not have anything with him to eat, the one who took the vow may give food to a different person as a gift, and this one takes it and eats, and this arrangement is permitted, as he did not give the food directly to him. And if there is no other person there apart from the two of them, he should place the items on a rock or on a fence and say: They are hereby declared ownerless for anyone who wants them, and this one takes the food items and eats them, and this too is permitted. But Rabbi Yosei prohibits this practice. Rava said: What is the reason for this ruling of Rabbi Yosei? It is a rabbinic decree due to

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואם איתא לדרב הונא וכו'. ואם תאמר, אמאי לא הקשו לרב הונא דאמר (לעיל כתובות נח, ב) יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אלמא מעשה ידיה עיקר, ואינו יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך, מאי איכא למימר. ויש לומר, דאפילו לרב הונא יכול הוא לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך, ואי ספקה ספקה ואי לא ספקה יספיק הוא מכיסו, והיינו דמקשה לקמן אם כן פרנס למה. ומתרץ, בדלא ספקה, אבל למאן דאמר מעשה ידיה עיקר, יכול הוא לומר צאי מעשה ידיך כו' בין ספקה בין לא ספקה לא יתן לה כלום יותר.

השתא דאדרתן לא מצינא דאגלגל בהדך. וכיון דבעידנא דאדרה מגלגלה בהדיה, חייל נדרא. ומיהו, כיון דהוה רגילה בהו בבי נשא ואיהי לא מחלה עד השתא אלא משום דהוה מגלגלא בהדיה, לא מפקע ליה נדרא לגמרי אלא מעמיד פרנס ומפרנס.

עד שלשים יום לא שמעי אינשי ולא זילא ביה מלתא, טפי שמעי אינשי וזילא ביה מילתא. כלומר, דשמעי דאין אני מתפרנסת על ידי בעלי וזילא ביה מלתא, ולאו משום דהדירה לעצמה קאמר דזילא בה אלא מפני שמשרה אותה על ידי אחרים, וכן מפורש בירושלמי (פ"ז ה"א), ויעמיד לפרנס, כלומר, לעולם, ומשני רשות ביד אשה לומר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי, והא תניא (לעיל כתובות סד, ב) המשרה את אשתו ע"י שליש, כאן בשקבלה עליה כאן בשלא קבלה עליה. ומסתברא, דאפילו להשרותה לעצמה ושלא על ידי שליח כיון דגנאי הוא לה ושמעי בה אינשי וזילא בה מילתא, דמה יאמרו הבריות מה ראתה זו להתגרש מעל שולחן בעלה. וזה נראה לי יותר עיקר, ומה שאמרו בירושלמי (שם), לאו דוקא שליש, אלא אי אפשי להתפרנס אלא מבעלי ועמו קאמר.

כשהדירה כשהיא ארוסה. פירש רש"י ז"ל (ד"ה שהגיע): שהדירה אחר שהגיע זמנה לינשא, דאף על גב דחייב לזונה מדאורייתא מיהא לא משעבד לה והלכך חל הנדר, וכיון דמדרבנן חייב לזונה יעמיד פרנס.ויש מקשים דהא מעשה ידיה אף על גב דלא משעבדי ליה לבעל אלא מדרבנן נדרא לא מפקא ליה ומאי שנא איהי. ועוד, דאפילו נשואה אינה נזונת דבר תורה, דמזון האשה תקנת חכמים היא, וכדאמרינן (לעיל כתובות נח,ב) תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, ולרב הונא נמי אמרינן כי תקינו רבנן מזוני עיקר. ונראה לי, דאי משום הא לא קשיא, דמאי דאקשו מדלא מפקע נדרה שעבודיה דבעל אף על גב דליתיה אלא מדבריהם, ליתא, דהתם עשאוהו כלוקח לכל דבריו, אבל איהי שעבודא בלחוד הוא דאית לה עליו ומדרבנן.
ומאי דהקשו דנשואה נמי אינה נזונת אלא מדרבנן, איכא למימר דמדאורייתא היא נזונת, דכיון דאשכחן תנאי דסבירא להו בפרק נערה שנתפתתה (לעיל כתובות מז, ב) דמזונות דאורייתא ודרשי לה משארה כסותה ועונתה, ולא אשכחן תנא דפליג עלייהו בהדיא אלא תנא דברייתא דתניא (לעיל כתובות נח, ב) תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, וההיא כבר תריצנא לה בפרק אף על פי (שם), ואמרינן תני תקנו מעשה ידיה תחת מזונות אמאי מפליגינן תנא בכדי. והרמב"ם ז"ל כתב כן דמזונות דאורייתא בפרק י"ב מהלכות אישות (ה"ב). והא דאמרינן בפרק הכותב (לקמן כתובות פג, א) ובפרק חזקת הבתים (ב"ב מט, ב), אמר רבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו, מאי כגון זאת, כדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה, דמשמע דמזונות תקנת חכמים היא. ליתא, אלא משום דאפקעינהו רבנן למזונותיה אלא אם תתן מעשה ידיה לבעלה. ונמצאו מזונותיה תלויין במעשה ידיה שהן מדרבנן משום דהפקר בית דין הפקר, לפום כך קרי להו תקנת חכמים. כן נראה לי. אלא דקשיא לי לפירושו של רבנו ז"ל, דמשמע דעיקר מה שאינו יכול להפקיע שעבוד מזונותיה של נשואה, היינו משום שהן דבר תורה, ואינו, דהא הקדש מוציא מידי שעבוד, מלגבות כיון דמשעבדיה לגבוה, ואף על גב דשעבודא דאורייתא, אלא דהכא משום דאלמוה רבנן לשעבודה אינו יכול להפקיעו, וכיון שכן, אדרבה בשל דבריהם היה להם לעשות חיזוק יותר.
והפירוש המחוור, כשהדירה קודם שהגיע זמנה לינשא ואחר כך הגיע זמנה. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ומיהו בירושלמי (בפירקין ה"א) נראה, כפירושו של רש"י, דגרסינן התם: וכי אדם נודר שלא לפרוע את חובו, ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדבר תורה, [והיינו דוקא באוסר, אבל מקדיש מפקיע מידי שעבוד מזונות ומשעבוד דחוב בין קדושת הגוף].

ומאי שנא עד שלשים יום, עד שלשים עביד שליח שליחותיה טפי לא עביד. כלומר, לא עביד בחפץ אלא ברע פנים והיא בושה ומצטערת. ואף על גב דמעיקרא נמי על ידי שליח היתה מתפרנסת, לא היה פרנס קבוע אלא פעם על יד זה ופעם על ידי אחר וכולן בחפץ.

הא דאמרינן: אימור דאמרינן הכי גבי מומין, לענין מזוני מאי איכא למימר. פירש רש"י ז"ל: לענין מזוני מי אמרינן סבורה הייתי, יודעת היא שאי אפשר לה בלא מזונות. פירוש לפירושו: דכיון שמתחלה היתה יודעת סברה ומחלה לגמרי.ואינו מחוור לי, דהא משמע דהא דאמרינן סברה וקיבלה לא להפסיד מזונותיה לגמרי קאמר, דאם כן הכי הוה ליה למימר, נשאת סברה וקבלה ופרנס למה לי, אלא משמע, דלא מקשינן אלא דסברה וקבלה, שלא להתפרנס על ידו. ולי נראה דהכי פירושו: אימור דאמרינן אינה יכולה לקבל גבי מומין, דאין אדם מתפייס במומין ואנן סהדי דאינה יכולה לקבל, אבל לגבי מזונות טענת רמאות היא שאמרה דהרבה מתפרנסות מתפייסות בפרנס, וכיון שקבלה על עצמה מתחלה הרי זו מאותן שאין דעתן קצרה בפרנס ומהדרן הוא דקא הדרה בה ולעולם יעמיד פרנס.

ר' יוסי אוסר. פירוש: בנותן לאחר והלה נוטל ואוכל. אי נמי, במניח על גבי הסלע ומפקיר, וכטעמא דרבא דאמר משום מעשה דבית חורון, דאין זו מתנה גמורה אלא מחמת הערמה כמתנת בית חורון. וכתב רבנו חננאל ז"ל, דהלכתא כר' יוסי, מדקא מפרש רבא והרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' נדרים הט"ו) פסק כרבנן, דרבים נינהו. ולפי דבריו מפרשים דלא דמי למתנת בית חורון, דהא לא קאמר ליה על מנת, ואילו רצה זה להקדיש מקדיש, ואף על פי שלא היה נותן לו מתנה אלא כדי שיתפרנס זה ממנה, מה בכך, מכל מקום זה זוכה בה לגמרי ובידו להקדיש אילו רצה.

נעשה כאומר צאי מעש' ידיך במזונות. וא"ת אמאי לא פרכינן [כדפרכי' בפ' אעפ"י] וי"ל בכאן אין אנו מסרסין לשון נדרו כלל אלא שאנו אומרים דסתם המדיר משמעותו כן. ואי איתא לדרב הונא וכו' מהאי לישנא שמעינן דהא דאוקמא מתני' דהכא באומר צאי מעשה ידיך במזונותיך דאפילו לרב הונא הוא דאי לא היכי אמרינן השתא אי איתא לדרב הונא דהא אוקימנא מתני' דהכא בהא [דלא] כוותיה וא"כ [ליתא] לדרב הונא והו' לן למימר ולרב הונא דאמר אלא ודאי כדאמרן וכן בדין אע"ג דלרב הונא מזונות עיקר יכול היה לפורעה כנגד חובה ממעשה ידיה למה שמספיקין:

א"ה פרנס ל"ל ושמעינן מהכא שהאומרת איני ניזונית ואיני עושה הבעל פטור מכסות ולבוש דאי לא נימא דפרנס לשאר צריכה חוץ ממזונותיה דאע"ג דשאר פרנסה כיון דלא אתיא אלא מזמן לזמן רחוק לא הוה ליה למתני שלשים יום מ"מ לא הוה למפרך פרנס ל"ל וה"ל למפרך אמאי שלשים יום ותו לא אלא כדאמרן:

במספקת לדברי גדולים ואינה מספקת לדברי קטנים ופירוש ובדברים קטנים לא אלמוה רבנן לשעבודא:

עד ל' יום לא שמעי אינשי דהמשהה את אשתו ע"י שליש כשקבלו עליה כדפרשו בירושלמי

ומדרישא בשנדרה סיפא נמי בשנדרה. ויש ספרים שגורסין והתנן ר' יהודא אומר בישראל חודש אחד כו' טעותא היא דההיא סיפא דהמדיר את אשתו מלהנות לו דמיירי אפילו לשמואל כשהדירה הוא:

זה שביארנו שמשנתנו באומר לה צאי פירושו כשאמר לה כן בהדיא הא בסתם אין אומרין נעשה כאומר לה צאי ואין הנדר חל וכן במה שאמרו שהאשה שאמרה קנם שאני עושה לפיך צריך להפר דוקא אם אמרה בשעת הנדר איני נזונת ואיני עושה וקנם מה שאני עושה לפיך צריך להפר הא כל שלא אמרה כן בהדיא אין אומרין נעשה כאומר לה וכבר ביארנוה בפרק אע"פ:

יש צדדין אחרים שהנדר חל על מזונותיה והוא שהדירה קודם שיחול שיעבוד מזונות כגון שהדירה כשהיא ארוסה ויש מפרשים אותה בשהגיע זמן ומשום דבההיא שעתא מזוני דרבנן וחייל נדרא עלייהו ואע"פ שאמרו נ"ז ב' דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה מתורת רשות הוא ואין נראה כן שאף שיעבוד חכמים מצינו שמפקיע את הנדר שהרי מעשי ידיה לבעל מדרבנן הוא ואף המזונות לדעת קצת דברי סופרים ואע"פ שהביאוה לעיל מ"ז ב' משארה אסמכתא בעלמא היא אלא שבזו יש חולקין לומר שהם תורה וכן נראה מתלמוד המערב שאמרו ויש נודר שלא לפרוע חובו ותירץ כמאן דמר אין מזונות תורה כלומר הא למאן דאמר תורה אין נפקעין אלא בצדדין שביארנו במשנתנו ומכל מקום מעשי ידיה ודאי של סופרים ואין נדר חל בהם אלא שאנו מפרשין שהדירה כשהיא ארוסה קודם שיגיע זמן הנשואין ואחר הדרתו הגיע זמן ונתחייב במזונות ועד שלשים יום מיום הגעת זמן יעמיד פרנס וזהו שאמרו בסוגיא זו שהדירה כשהיא ארוסה כלומר קודם שהגיע זמן ושאל בה ארוסה מי אית לה מזוני כלומר ומה צורך להעמיד פרנס ותירץ שהגיע זמן כלומר שהדירה קודם הגעת זמן ואחר כך הגיע זמן ושלשים יום יעמיד פרנס והוא ששאל אם כן שלשים יום מאי עבידתיהו דהא השתא לא מציא מימר זילא בי מילתא דהא כל מזונות של ארוסה על ידי אמצעי הם ותירץ דמכל מקום משלשים יום ואילך אף הפרנס מתעמל בכך והיא בושה הימנו ומכל מקום אם הדירה כשהיא ארוסה קודם הגעת זמן ונשאת אינו חייב במזונותיה שהרי סברא וקבילא והרי הוא כמי שהתנה עמה על מנת שאין לה עליו מזונות שתנאו קיים או שמא נפרש סברא וקבילא ליזון על ידי פרנס ואע"פ שבמומין אמרו כסבורה אני יכולה לקבל ועכשו איני יכולה לקבל בענין מזונות אינו כן ונדר זה חל אף לענין תשמיש הואיל ולא חל שיעבודה עדין ומתוך כך לכשנשאת מיהא שבת אחת יקיים מכאן ואילך יוציא ואין אומרין בזו סברא וקבילא שהכל יודעין למה נכנסה:

מי שהיה מושלך בבור וצווח ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שכל שאמר יכתוב מתורת שליחותו הם כותבים וכן נותנים אע"פ שלא אמר תנו שהרי דינו כמסכן כמו שיתבאר במקומו:

מי שנפלה דליקה בחצרו בשבת מותר לו לצעוק ולומר כל המכבה אינו מפסיד שאין זה צווי גמור להיות המכבה נעשה שלוחו ומכל מקום לא התירוה אלא בדליקה מתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי אבל בשאר מלאכות כגון שיאמר כל הקוצר בתבואתי או בוצר את כרמי אסור כמו שהתבאר במקומו:

מי שהדיר את חברו או את קרובו הנאה ואחר כך ריחם עליו מצד שרואה בו שאין לו מה יאכל ואין לו מי יתיר נדרו הולך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו ואם אותו חנוני נותן לו על פי דברים ובטח באמונתו של זה שהרי מן הדין אינו חייב לו בכך אלא שבוטח בו ובאמונתו הרי זה נותן לו בהיתר את מעותיו שאין זה אלא כפורע חובו שמותר וכן אם היה ביתו לבנות ושדהו לקצור וגדרו לגדור הולך אצל פועלים הרגילים אצלו ואומר להם פלוני מודר הנאה ממני ויש לו בית לבנות ואיני יודע מה אעשה לו והם הולכים ובונים על פי דבריו ובטוחים באמונתו והוא נותן שכרם בהיתר וכן מותר לומר באלו כל הזן אינו מפסיד או כל הבונה אינו מפסיד ואע"פ שבמלאכת שבת נאסר חוץ מדליקה הוא מפני שאיפשר לו במוצאי שבת וכן שאני איסורי שבת דחמירי טפי וכן שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין לשון שליחות בכך ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שבנדר לא הותר לומר כל הזן אינו מפסיד אלא לשאר בני אדם אבל לחנוני הרגיל אצלו לא ואין הדברים נראין היה מודר זה הולך עם מדירו בדרך ואין למודר מה יאכל נותן לאחר משום מתנה והלה נוטל ואוכל ואם אין עמהם אחר מניח על גבי הסלע או על גבי הגדר ואומר הרי הן מופקרין לכל אדם והלה נוטל ואוכל שאין הפקר זה צריך שלשה כמו שביארנו בשני של מציעא ומכל מקום אם הזכיר במתנתו דברים שהן מוכיחין שכונתו במתנתו אינה אלא על דעת שיהא אותו פלוני אוכל כגון שאמר לו הרי הם נתונין לך על מנת שיבא פלוני ויאכל או אף בלא על מנת כגון שאמר לו הרי הם נתונים לך ויבא פלוני ויאכל או אפילו נתן סתם אלא שאמר לו אחר כן שיבא פלוני ויאכל והדבר מוכיח שכונתו היתה לכך כגון שהיתה סעודה נכבדת והיה רוצה להתכבד בה באביו או רבו שהיו מודרים הנאה ממנו אסור שלא גמר להקנותו ועל זו אמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה כמו שיתבאר במקומו:

זה שהתרנו בכל הזן אינו מפסיד לא סוף דבר שיאמר כן לעצמו בכונה שיהיו השומעים עושים כן הא כל שיאמר כן לאדם מיוחד שיהא נאסר בכך אלא אף באומר כן לאדם מיוחד הדין בה כן שהרי מכל מקום אינו מצוהו בכך ומה שאמרו בסוגיא זו כל הזן אינו מפסיד לאו משום דלעלמא קאמר אלא מצד שהלשון מכל מקום אינו חוזר לאדם מיוחד ואע"פ שהוא אומרו לאדם מיוחד ורבותי מדקדקים מזו הפך הדברים ואין צורך בכך:

ופרנס לאו שליחותי' קא עביד א"ר באומר כל הזן אינו מפסיד. וכי אמר הכי לאו שליחותיה קעביד בתמיה והתנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יתן גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אלמא שליח שויה התם קאמר יכתוב הכא מי אמר יזון כל הזן קאמר. והא"ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד בדליקה למעוטי מאי לאו למעוטי כה"ג לא למעוטי שאר איסורי שבת פי' שלא יאמר כל העושה מלאכה זו אינו מפסיד. מתיב רבא המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני הרגיל אצלו וא"ל איש פלוני מודר הנאה ממני וא"י מה אעשה לו והוא נותן ובא ונוטל ממנו פי' וא"י לתובעו בדין דא"כ הו"ל שלוחו אלא שסומך באהבתו עליו שישלם לו בנדבת לבו הכי הוא דשרי אבל כל הזן אינו מפסיד לא פי' משמע דשליח שויה. ל"מ קאמר ל"מ כל הזן אינו מפסיד דלעלמא קאמר אבל האי כיון דרגיל אצלו ואזיל וא"ל כמאן דא"ל זיל הב ליה דמי קמ"ל ר"י אומר וכו'. ר"י היינו ת"ק. אמר אביי כהנת אתא לאשמועינן. רבא אמר חודש מלא וחודש חסר א"ב. א"ר ל"ש אלא במפרש (כ"כ) אבל בסתם יוציא ויתן כתובה לאלתר. ושמואל אמר אפילו בסתם לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו. וקי"ל הל' כשמואל בדיני:

ומדקאמרי' לא תימא נעשה אלא אימא באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך מסתברא דהאי תקנתא לא מיבטל' מסתמא לעולם אלא אם כן בפירוש וכן נראין דברים:

בדלא ספקה הדרא לה קושיין לדוכתה אמר רב אשי במספקת לדברים כו' עד שלשים יום לא שמעו אינשי לא זילא בי מילתא טפי שמעו בי אינשי וזילא בי מלתא. פי' להתפרנס מאחר שלא על ידי בעלי ואפי' שלא על ידי הדרה וכן אמרו בירושלמי דאמרי' אמתני' דקתני יתר מיכן יוציא ויתן כתובה ויעמיד פרנס. ומהדרי' רשות ביד אשה לומר אי איפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי. והתנן המשרה את אשתו על ידי שליש. כאן שקבלה עליה. כאן שלא קבלה עליה. נראה שאין רשאי לפרנסה על ידי אחר אלא ברשותה:

ואי בעית אימא בשהדירה כשהיא ארוסה ארוסה מי אית לה מזוני כו' עד כדשנין מעיקרא פירש"י ז"ל בשהדירה כשהיא ארוסה דמזוני דידה דרבנן ואיכא דקשיא לי' אכתי היכי מצי מדיר לה כל כמיניה דמפיק לי' לשיעבוד' וי"ל שאני הכא דאפשר בפרנס וכיון דכן הא דמקשינן לעיל וכיון דמשעבד לה היכי מצי מדיר לה בדין הוא דיכלינן לתרוצי דקסבר מזונות דרבנן דקיי"ל הכי. והכי נמי סוגיין בכל דוכתא אלא דשני לי' לרווח' דמלתא ואליבא דכ"ע. ובירושלמי נמי אמרי' וכי אדם נודר שלא לפרוע את חובו ואמרי' תפתר כמאן דאמר אין מזונות לאשה דבר תורה:

אבל הרב ר' יוסף הלוי אבן מגאש ז"ל פי' שהדירה כשהיא ארוסה קודם שהגיע זמן ואחר כך הגיע זמן וכדמוקמינן לה נמי בשהגיע זמן. ואתיא כאידך נמי דאמרינן שהדירה כשהיא ארוסה ונישאת למימרא דכיון דמקמי דחל שיעבוד' דידה עלי' אדרה תו לא חייל עלי' שעבוד' דהוה לי' כמי שהדיר את חבירו מנכסיו ואח"כ הלוהו מנה שאין ספק שאסור להפרע ממנו:

ומאי שנא עד שלשים יום השתא הוא דקשיא לן כיון דמוקמינן לה בארוסה מ"ש עד שלשים דליכא למימר טעמא דזילותא כשהיא מתפרנסת על ידי אחר דארוסה בלאו הכי נמי הרי היא מתפרנסת על ידי אחר. ואמרינן עד שלשים יום עביד שליח שליחותי' טפי לא עביד שליח שליחותי' לאו למימרא דבתר הכי לא אשכחן מאן דבעי לפרנסה אלא אפי' אשכחן נמי תנן דבתר הכי יוצא ויתן כתובה דסתמא קתני למימרא דעד שלשים יום עביד שליח שליחותי' כראויעד שלושים יום יעמיד פרנס ופרנס לאו שליחותי' קא עביד דקס"ד שהוא ממנה אותו שליח בפירוש:

אמר רב הונא באומר כל הזן אינו מפסיד דלא עביד לי' שליח. ומקשי' וכי אמר הכי לאו שליחותי' קא עביד לומר שיהא כאלו ממנה אותו בפירוש ויהא חייב לשלם לו. והתנן מי שהיה מושלך בבור כו'. ומפרקינן דלא דמיאן דהכא לא קאמר אלא כל הזן וכיון דכן אינו חייב לשלם לו מן הדין ואינו יכול להוציא ממנו מן הדין אלא מדעתו:

נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך וכו'. ואם תאמר ואמאי לא פרכינן הכא כדפרכינן בפרק אע"פ דהא לא אמרה הכי ויש לומר דהתם דהקדישה מעשה ידיה ואנו מסרסין לשונו לומר דידיה למעשיהן קאמר פרכינן דהא לא אמרה הכי אבל בכאן אין אנו מסרסין לשון נדרו כלל אלא שאנו אומרין דסתם המדיר כך משמעותו. הריטב"א ז"ל:
וכן תירצו בתוספות וכן כתב הרא"ש דבהא אין אנו אומרין מה שהוא אינו אומר אלא טעם בעלמא למה הוא מדירה משום שרוצה שתהא מעשה ידיה לעצמה ואין צריך להוסיף על לשונו כלל אבל התם המקדיש מעשה ידי אשתו אין קדוש כלום אלא דצריך לתקן דבורו שצ"ל יקדשו ידיך לעושיהם הלכך פריך והלא לא אמר הכי. ורש"י כתב במהדורא קמא וז"ל נעשה כאומר לה כו' ואף על גב דלא אמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה דודאי אדעתא דהכי אסרה הלכך תו לא משועבד לה למזונות ע"כ. משמע מתוך לשונו ז"ל דהכא סמיך תלמודא אמאי דפריך תלמודא ומשני לעיל בפרק אע"פ ומיהו במהדורא בתרא חזר ופירש כפירוש התוספות ז"ל:

ואם איתא לדרב הונא כו'. ואם תאמר אמאי לא הקשו לרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אלמא (מעשה ידיה) [מזונות] עיקר ואינו יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך מאי איכא למימר ויש לומר דאפילו לרב הונא יכול הוא לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך ואי ספקה ספקה ואי לא ספקה יספיק הוא מכיסו והיינו דמקשה לקמן א"כ פרנס למה ומתרץ בדלא ספקה אבל למ"ד מעשה ידיה עיקר יכול הוא לומר צאי מעשה ידיך כו' בין ספקה בין לא ספקה לא יתן לה כלום יותר. הרשב"א ז"ל:

וז"ל ריב"ש הא דאמרינן שיכול לומר לה צאי לאו אליבא דר"ל בלחוד אתא דאמר מעשה ידיה עיקר אבל לרב הונא דאמר מזונותיה עיקר לא דאם כן היכי אמרינן הכא שיכול לומר לה והא לא קי"ל כר"ל אלא כרב הונא וכדאיפסקא הלכתא כותיה לקמן בפ' שני דייני גזרות אלא ודאי אפילו לרב הונא וכו'. ואין כן דעת הרמב"ם ז"ל פרק עשרים מהלכות אישות גם רש"י כתב בפרק אחרון דדוקא כשקבלה עליה. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל ואם איתא לדרב הונא כו'. מהאי לישנא שמעינן דהא [דאוקימנא מתני' דהכא באומר לה צאי מע"י במזונותיך דאפי' לר"ה הוא, דאי לא היכי אמרי' השתא אם איתא לדר"ה דהא] אוקימנא מתני' דהכא דלא כותיה ואם כן ליתא לדרב הונא והוה לן למימר ולרב הונא דאמר אלא ודאי כדאמרן וכן בדין דאע"ג דלרב הונא מזונות עיקר יכול הוא לפורעה כנגד חובו ממעשה ידיה למה שמספיקין. ע"כ:
וכן כתב הרא"ה ז"ל דאפי' לרב הונא דקסבר מזונות עיקר יכול ליתן לה מעשה ידיה שהיא חייבת לו בדמי מזונות ואם אינה מספקת משלים לה ואם מספקת פטור בכך דהשתא ודאי אליבא דכולי עלמא מפרקינן לה ואפילו לרב הונא. תדע מדאמרינן ואם איתא לדרב הונא ואלו האי פירוקא לא אתי לדרב הונא מאי קאמר אם איתא פשיטא דליתא דהא מתני' תיובתא אלא ודאי אליבא דכ"ע קא אמרינן וכולה סוגיין נמי אליבא דכ"ע בין לרב הונא בין לר"ל.
ומאי דמקשינן נמי אי הכי פרנס למה לה ומתרצינן בדלא ספקה אתיא נמי אפילו אליבא דר"ל ואפילו לר"ל כשאינה מספקת חייב לה במזונותיה ולא פליגי להו ר"ל ורב הונא אלא אם היא יכולה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אבל דברי הכל שהוא חייב במזונותיה ואינו יכול להפטר דהא ארוסה שהגיע זמן חייב במזונותיה ואינו נותן לה מעשה ידיה כדמוכח לקמן במכילתין בפרק שני דייני גזרות וכיון שכן נשואה שחייב במזונותיה מן הדין ועיקר חיוב מזונות עליה שאם אינה מספקת שהוא חייב לה וכן דעת רבינו הרב רבינו משולם בן הרב ר' משה ז"ל:

ורש"י כתב במהדורא קמא וז"ל מתוך שיכול לומר כו'. דקסבר מעשה ידיה עיקר אמאי אינו צריך להפר הא קא חייל נדר שפיר ולא משעבדא לה למעשה ידיה לפי שנעשית כאומרת לו איני נזונת ואיני עושה דכיון דמזוני הוא עיקר לרב הונא ואיהו לא בעי מזונות תו לא הויא מעשה ידיה דידיה ע"כ.
משמע מלשונו ז"ל דבהכי נמי פליגי דלרב הונא אינו יכול לומר צאי מעשה ידיך כו' דמזוני עיקר ומ"ד דיכול לומר צאי מעשה ידיך כו' קסבר מעשה ידיה עיקר וצריך לתרץ שמעתין אליביה ז"ל ובמהדורא בתרא השמיט כל זה:

לא תימא נעשה אלא אימא באומר לה צאי כו'. לא הוה מצי למימר הכא מתני' ר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ומ"ה נעשה כאומר כדאמרינן לעיל בפרק אע"פ דלא דמי דמשום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה יש לתקן דבורו אבל להוסיף על דבריו דברים אחרים שאינו אומר לא. כתוספות. ולי נראה שלא אמר ר' מאיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא בהקדש וצ"ע ובדיקה בתלמוד. ריב"ש ז"ל:
אי הכי פרנס למה לי ושמעינן מהכא שהאומרת איני נזונת ואיני עושה הבעל פטור מכסויה ולבושה דאי לא נימא דפרנס לשאר צרכיה חוץ ממזונות דאף ע"ג דשאר פרנסה כיון דלא אתיא אלא מזמן לזמן רחוק לא הוה ליה למתני שלשים יום מ"מ לא הוה לן למפרך פרנס למה לי והוה לן למפרך אמאי ל' יום ותו לא אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א ז"ל:
וז"ל גאון ז"ל אי הכי פי' שעושה ואוכלת פרנס למה לה פי' תעשה ותאכל. ע"כ. ונראה דה"ק אי הכי פרנס למה אי אמרת בשלמא דמתני' איירי בנדרה איהי וקיים לה איהו דומיא דאינך דקתני המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות כו' ניחא דאיצטריך פרנס אבל השתא דעושה ואוכלת פרנס למה כנ"ל:
הדר קושיא לדוכתיה דכיון דמשועבד מי מצי מדיר לה דהכא נמי משועבד לה למה דלא ספקה למעשה ידיה לגדולים כגון לחם ובשר ויין ופירות ושמן ושאר דברים קטנים. רש"י במהדורא קמא:

במספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים פי' ובדברים קטנים לא אלמוה רבנן לשעבודא וחייל נדרה. הריטב"א ז"ל.
וצ"ע דאם כן מאי פריך תלמודא הא רגילה בהו איברא דמשועבד לה כיון דרגילה בהו ומיהו קונם מפקיע שעבודא בהאי ולא אלמוה רבנן כל כי האי שעבודא וכל כיוצא בזה פירשו התוס' לקמן גבי הא דמשני שהגיע זמן ולא נשאו והיינו לפי שיטתם ז"ל וכדבעינן למכתב בס"ד והלכך הכי נמי משמע דבעי לתרוצי הכא לפי פירושו של הריטב"א ז"ל מעתה קשיא מאי פריך תלמודא הא רגילה בהו ואפשר דמ"מ פריך דכיון דרגילה בהו הוה לן לאלומי נמי לשעבודה בהא. ורש"י ז"ל לא פי' כן שכתב ז"ל וז"ל הא רגילה בהו ומשועבד לה. ע"כ.
ובמהדורא קמא כתב וז"ל הא רגילה בהו ומשועבד לה דאינה יורדת עמו. וקא מגלגלא בהדיה בדברים גדולים שדרכן של בע"ה ולא היתה מבקשת דברים קטנים שהיא רגילה אף על פי שהיתה בידה לבקש דאינה יורדת עמו. עד כאן:

השתא דאדרתן כו'. ואי קשיא אכתי כיון דרגילה בהו בבי נשא קי"ל דעולה עמו ואינה יורדת עמו והא משועבד לה והדר קושיין לדוכתיה יש לומר כיון דמגלגלא בהדיה הנה מוחלת לו את כבודה ואינה רוצה לתובעו בהם וכיון שבתורת מחילה הא קא מגלגלא בהדיה ובשעה שנדר לשלם היתה עומדת וחייל נדרא אף על פי שעכשו שהוא מורד בה היא יכולה לתובעו הנדר חל כבר וכיון שחל רגע אחד שוב אינו בטל הלכך אינו יכול ליתן לה אותם הדברים שהיתה רגילה בהם אלא ע"י פרנס. רבינו ישעיה מטראני ז"ל:
ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל ויש ששואלין כיון דמן הדין חייב בדברים קטנים הדרא קושיא לדוכתא אמאי צריך להעמיד פרנס נאמר דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה ומתרצינן שאע"פ שאין הנדר חל על דברים גדולים אבל על דברים קטנים שאינה צריכה להם כל כך יחול הנדר ע"כ:

וז"ל הריטב"א השתא דאדרתן כו'. פי' ולכך לא מחלה לו ומיהו חייל נדרה כיון דכי אדרה הות מגלגלא בהדיה לא אלמוה רבנן לשעבודה. ע"כ:

והרשב"א פי' כר"י מטראני ז"ל שכתב וז"ל השתא דאדרתן כו'. וכיון דבעידנא דאדרתן מגלגלא בהדיה חייל נדרא ומיהו כיון דהוה רגילה בהו בבי נשא ואיהי לא מחלה עד השתא אלא משום דהוה מגלגלא בהדיה לא מפקע ליה נדרא לגמרי אלא מעמיד פרנס ומפרנס. ע"כ:

וכן פירשו בתוספות בלישנא קמא וכן פי' ריב"ש וז"ל דאמרה ליה עד האידנא וכו'. פי' ומכל מקום כיון דבעידנא דאדרה הוה מגלגלא בהדיה חייל נדריה דהא מחלה להו אלא דלא מחלה להו לגמרי אלא כל זמן דמגלגלא בהדיה וכיון דאדרה דלא מצי מגלגלא בהדיה מחוייב הוא לה בדברים אלו ולפי' חייב להעמיד פרנס. ע"כ:
וז"ל ר"ח בדספקה בדברים גדולים כלומר שמספיקין לה מעשה ידיה בפת וקטנית והיא היתה רגילה בבית אביה לאכול בשר ודגים ונכנסה אצלו והוא אין דרכו לאכול אלא פת וקטנית והיתה אוכלת עמו כמנהגו וטוענת עתה כמה דהוינן כחדא הוינן מצותא בהדך ואוכלית מה שאתה אוכל השתא דאדרתן לא מצינא בפת וקטנית לפיכך חייב להעמיד לה פרנס להספיק לה דברים קטנים כגון בשר ודגים וכיוצא בהם. ע"כ:

ומ"ש עד שלשים יום פי' בשלמא אי אמרינן דיעמיד פרנס אכולהו מזונות ניחא עד שלשים יום ותו לא דטפי לא מצי לאתזוני ע"י פרנס שיהו מזונותיה תלויין ע"י אחר אבל כיון דאמרת דלדברים קטנים בלחוד הוא מ"ש עד שלשים לעולם הוה לן למימר דאפשר להתפרנס כו'. ומשני אלא משום זילותא הוא דטפי משלשים יום שמעי אינשי בנדר וזילא בה מלתא שאומרים שמפני שמצא בה ערות דבר הדירה אבל כל שאינה מספקת לדברים גדולים ודאי אפילו שלא ע"י נדר יכולה להתעכב שלא להתפרנס ע"י פרנס אלא ע"י בעלה יותר משלשים יום וההיא דלעיל דהמשרה את אשתו ע"י שליש מיירי כשהתנה עמה.
וכן הוא בירושלמי דמקשינן התם ויעמיד פרנס כלומר לעולם ומהדרינן רשות היא ביד האשה לומר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי ופרכינן עלה והא תנינן המשרה את אשתו ע"י שליש כאן שקבלה עליה כאן שלא קבלה עליה פי' המשרה את אשתו כשרצתה וקבלה עליה אבל בעל כרחה לא אבל מדברי הרמב"ם דלעולם יכול הבעל להשרותה ע"י שליש שלא ע"י הדרה דלא זילא בה מלתא אבל בהדרה דזילא בה מלתא לא וכן היה סבור הרמב"ן אלא שחזר בו מפני הירושלמי. ריב"ש ז"ל:

וז"ל הרשב"א ז"ל עד שלשים יום לא שמעי אינשי ולא זילא בה מלתא כו'. כלומר שמעי דאין אני מתפרנסת על ידי בעלי וזילא בי מלתא ולאו משום דהשרה לעצמה קאמר דזילא אלא משום שמשרה אותה ע"י אחרים וכן מפורש בירושלמי ויעמיד פרנס לעולם כו' עד כאן שקבלה עליה כאן שלא קבלה עליה ומסתברא דאפילו להשרותה לעצמה ושלא ע"י שליח כן דגנאי הוא לה ושמעי אינשי וזילא בה מלתא דמה יאמרו הבריות מה ראתה זאת להתגרש מעל שלחן בעלה וזה נ"ל יותר נכון ומה שאמרו בירושלמי לאו דוקא ע"י שליש אלא אי אפשי להתפרנס אלא מבעלי ועמו קאמר ע"כ.
ורש"י ז"ל כתב במהדורא קמא וז"ל וזילא בי מלתא להיות תחתיך מודרת הנאה. ע"כ:
ואי בעית אימא כשהדירה כשהיא ארוסה ארוסה מי אית לה מזוני פי' וכיון שכן פרנס למה לה כשהגיע זמן ולא נשאו ואי קשיא אם כן הדרה קושיין לדוכתא כיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כתב רש"י משום דשאני מזונות דארוסה מדרבנן פי' לפי' וכי אמרינן דמשום דמשועבד לה לא מצי מדיר לה ה"מ במזונות דנשואה דמחייב בהו מדאורייתא ואינו דין דהא סוגיין בכולא מכילתין כמ"ד מזונות אשת איש דרבנן ועוד דהא מקשינן אמתני' דמזונות מהא מתני' שאני עושה לפיך והא לכ"ע מ"י מדרבנן נינהו ומדמי לה למזונות אלמא אף ע"ג דמדרבנן משעבדי כיון דתקינו להו רבנן לא חל נדרה ומיהו בירושלמי משמע לכאורה כדברי רש"י דהתם מקשינן אמתני' וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ופריק כמ"ד אין מזונות לאשה דבר תורה אבל אין זו שיטת גמרתנו.
והנכון דהכא מיירי כשהדירה סמוך להגעת זמן דאכתי לא חל חיובא עליה דהשתא ליכא למימר סברה וקבילת כמו בנשאת דהגעת זמן ממילא קא אתי א"נ אפילו שהדירה אחר הגעת זמן וטעמא משום דקונמות מפקיעין מידי שעבוד דלא אלמוה רבנן אלא לשעבודא דאשתו נשואה אבל לא הארוסה. ריב"ש ז"ל.
וכן תירצו בתוספות והך תירוצא בתרא היינו כפי שיטת התוספות דכתבינן לעיל דתלמודא הכי פריך וכיון דמשועבד לה וכו' והתנן קונם שאני עושה לפיך כו' פי' מכולה מתניתין קא פריך דע"כ לא פליג ר' יוחנן בן נורי דיפר אלא משום שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור אבל מהשתא לא קדיש משום דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל והכי נמי איכא למימר הכא דאלמוה רבנן לשעבודא דאשה וכיון דהיינו קושיין משני שפיר דלא אלמוה רבנן לשעבודא דאשה כל זמן שלא נשאת אבל לשיטת רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל דפריך מדברי ת"ק דאמר אין צריך להפר דאין קונמות מפקיעין מידי שעבוד וכדפרישנא לעיל לא שייך לשנויי הכין כלל דוק ותשכח:
וז"ל הרשב"א בשהדירה כשהיא ארוסה פרש"י שהדירה אחר שהגיע זמנה לינשא דאע"ג דחייב לזונה מדאורייתא מיהא לא משועבד לה ולפיכך חל הנדר וכיון דמדרבנן חייב לזונה יעמיד פרנס ויש מקשים עליו דהא מעשה ידיה אע"ג דלא משועבד ליה לבעל אלא מדרבנן נדרה לא מפקע ליה ומ"ש איהי ועוד דאפילו נשואה אינה נזונת דבר תורה דמזון האשה תקנת חכמים היא וכדאמרינן תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ולרב הונא נמי אמרינן כי תקינו רבנן מזוני עיקר.
ונ"ל דאי משום הא לא קשיא דמאי דאקשו מדלא מפקע נדרה שעבודיה דבעל אע"ג דליתא אלא מדבריהם ליתא דהתם עשאוהו לכל דבריו אבל איהו שעבודא בלחוד הוא דאית לה עליו ומדרבנן ומאי דהקשו דנשואה נמי אינה נזונת אלא מדרבנן איכא למימר דמדאורייתא היא נזונת דכיון דאשכחן תנאי דס"ל בפרק נערה דמזונות דאורייתא ודרשי לה משארה כסותה ועונתה ולא אשכחן תנא דפליג עלייהו בהדיא אלא תנא דברייתא דתני תקנו מזונות תחת מעשה ידיה וההיא כבר תריצנא לה בפרק אע"פ ואמרינן תני תקנו מעשה ידיה תחת מזונות אמאי מפליגינן תנא בכדי והרמב"ם כן כתב דמזונות דאורייתא בפרק י"ב מהלכות אישות והא דאמרינן בפרק הכותב [כתובות פג א'] ובפרק חזקת הבתים [בבא בתרא מט ב'] אמר רבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו מאי כגון זו כדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה דמשמע דמזונות תקנת חכמים היא ליתא אלא משום דאפקעינהו רבנן למזונותיה אלא אם תתן מעשה ידיה לבעלה ונמצאו מזונותיה תלויין במעשה ידיה שהם מדרבנן משום דהפקר ב"ד הפקר לפום כך קרי להו תקנת חכמים כנ"ל. אלא דקשיא לי לפירושו של רבינו ז"ל דמשמע דעיקר מה שאינו יכול להפקיע שעבוד מזונותיה של נשואה היינו משום שהם דבר תורה ואינו דהא הקדש מוציא מידי שעבוד ואף על גב דשעבודא דאורייתא אלא הכא משום דאלמוה רבנן לשעבודה אינו יכול להפקיעו וכיון שכן אדרבא בשל דבריהם היה להם לעשות חזוק יותר והפי' המחוור כשהדירה קודם שהגיע זמנה לינשא ואחר כך הגיע זמן וכן פי' הראב"ד ומיהו בירושלמי נראה כפירושו של רש"י ז"ל דגרסינן וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדבר תורה ע"כ.
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל שהדירה כשהיא ארוסה דאכתי לא משועבד לה ומצי לאדורה מי אית לה מזוני שיעמיד פרנס שהגיע זמן ולא נשאו כלומר שהדירה קודם שיגיע זמן דאכתי לא משועבד למזוני לפי' הדירה ולמחרת יום נדרו הגיע זמן ונתחייב במזונותיה מדרבנן והיינו דקתני עד שלשים יום יעמיד פרנס. ובמהדורא בתרא תקן פירושו וכמו שכתבו המפרשים וכדכתיבנא בסמוך:
וז"ל הרא"ה פרש"י כשהדירה כשהיא ארוסה דמזוני דידה דרבנן ואיכא דקשיא ליה אכתי היכי מצי מדיר לה כל כמיניה למפקע ליה לשעבודא דומיא דמעשה ידיה. וי"ל דשאני הכא דאפשר בפרנס וכיון דכן הא דמקשינן לעיל וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה בדין הוא דיכלי לתרוצי דקסבר מזונות דרבנן דקי"ל הכי והכי נמי סוגיין בכל דוכתא אלא דשני ליה לרווחא דמלתא ואליבא דכ"ע. ובירושלמי נמי אמרינן וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ואמרינן תפתר כמאן דאמר אין מזונות לאשה דבר תורה.
אבל ה"ר יהוסף הלוי בן מיגש פי' שהדירה כשהיא ארוסה קודם שהגיע זמן ואחר כך הגיע זמן וכדמוקמינן לה נמי כשהגיע זמן ואתיא כאידך נמי דאמרינן שהדירה כשהיא ארוסה ונשאת למימרא דכיון דמקמי דחל שעבודא דידה עליו אדרה תו לא חייל עליה שעבודא דהוה כמי שהדיר את חבירו מנכסיו ואח"כ הלוהו מנה שאין ספק שאסור לו להפרע ממנו. ע"כ:

ומאי שנא עד שלשים יום יש לפרש דלאו היינו מאי דבעי לעיל דלעיל בעי ומאי שנא עד שלשים יום אפילו טפי נמי אמאי לא כיון דלדברים קטנים בלחוד יעמיד פרנס וכדפרישנא לעיל והכא בעי כיון שהוא מפרנסה מכל דבר ע"י פרנס אף בציר משלשים יום זילא בה מלתא ומשני עד שלשים יום עביד שליח שליחותיה וכו'. פי' ברצון טוב ובפנים יפות ואינה מצטערת ולא מתביישת כלל דממטי לה מזונא לגו ביתא די סיפוקה מבלי שאלה. ואין לך לומר דאם כן אפילו טפי נמי דחזקת שליח עושה שליחותו לעולם דטפי לא עביד שליח בפנים יפות ותבא לידי זילזול ובושה. ולא נהירא הך פירושא דכיון דלא בעי אלא ומאי שנא עד שלשים דבציר משלשים נמי לא הוה לסיומי בשנויה טפי לא עביד שליח כו':
וז"ל הרשב"א ומאי שנא עד שלשים יום עביד שליח שליחותיה טפי לא עביד כלומר לא עביד בחפץ אלא ברוע פנים והיא בושה ומצטערת ואע"ג דמעיקרא נמי ע"י שליח היתה מתפרנסת לא היה קבוע אלא פעם על ידי זה ופעם על ידי אחר וכולן בחפץ. עד כאן:
וז"ל הריטב"א ז"ל ומ"ש עד שלשים יום פי' דהכא ליכא למימר כדאמרינן לעיל דעד שלשים יום לא זילא מלתא טפי זילא מלתא דדלמא הכא אפי' יותר משלשים יום ליכא זילותא כיון דעדיין אינה נשואה ואינו מפרנסה לעולם אלא על ידי שליח א"נ דהכא אפילו תוך שלשים יום זילא בה מלתא כיון שהוא מפרנסה מכל דבר על ידי פרנס העושה כן מעצמו כדלקמן עד שלשים יום עביד שליח שליחותיה מכאן ואילך לא עביד שליחותיה פי' דאפילו משכח פרנס דאמר דעביד הכי כל ימיה אנן לא סמכינן בהא דאנן ידעינן בודאי דלא עביד שפיר שליחותיה כיון דמנפשיה עביד מה שאין כן במשרה את אשתו על ידי שליש שהוא עושה בשליחות גמורה ומשל בעל ועוד דהתם קבלה עליה.
והא דאמרינן דארוסה שהגיע זמן יכול להשהותה שלשים יום או טפי משלשים יום כל היכא דעביד שליח שליחותיה כראוי ה"מ כשאומר שרוצה לכנוס אלא שאינו יכול לכנוס עכשיו הא לאו הכי לא כל הימנו לעגן אותה אלא כופין אותו לכנוס או לפטור. ע"כ:
והתוספות מפרשים דהכא נמי לא קבעי אלא כדלעיל דמ"ש עד ל' יום אפילו טפי נמי מדקא מסיים ואזיל בשנויה טפי לא עביד שליחותיה ולא שייך הכא טעמא דזילותא דכיון דלא נשאת לא מזדלזלא במידי. והקשו בתוספות ויעשה לה תקנה אחרת כגון שיתן לו לחברו במתנה והלה יתן לה כמו גבי בא בדרך דמייתי לקמן ולמאי דפרישנא לעיל ניחא דכל כי האי גונא זילא בה מלתא ליטול במתנה משום אדם ואפילו בדרך ערמה אבל ע"י פרנס כיון דהפרנס ישתלם מהבעל לא זילא בה מלתא אבל לשיטת התוספות דכל שלא נשאת ליכא זילותא פי' שום זילותא וכדכתיבנא קשיא דיעשה לה תקנה זו ויחיה לעולם אפילו טפי משלשים יום ותירצו דאה"נ אלא שאינו מצוי לפרנס בזה הענין שהוא ירא שמא יחזיק בו אותו שנתנם לו.
עוד הקשו בתוספות דיתן לה על ידי הפקר כדתנן גבי בא בדרך ואין שם אחר מניחו על גבי סלע ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל ולשיטתינו דפרישנא לעיל ניחא נמי הא דבהכי נמי איכא זילותא טפי שתטול בדרך הפקר אבל ע"י פרנס דהויא ליה כשליח דבעל ליכא זילותא אבל לשיטת התוספות קשיא דכל שלא נשאת ליכא שום זילותא ותירצו בתוס' דהא ודאי לא שרי' אלא לבא בדרך הואיל ולא נכנסו המזונות לרשות אחר משיצאו מיד המדיר דנראה כאלו הן עדיין ברשותו ותקנתא נמי דחנוני הרגיל דלקמן לא אפשר למעבד דטפי משלשים לא שכיח דעביד כה"ג הואיל והמדיר אינו נותן לו מעות תחלה והך דחנוני נמי זילא מלתא טפי מפרנס ולהכי ניחא למאי דפרישנא לעיל.
ורש"י במהדורא קמא כתב וז"ל מאי שנא עד ל' יום הא לאחר שלשים יום נמי על ידי פרנס הא זן אותה דהא בבית אביה היא ותירוצא דלעיל לא ניחא לתרוצי הכא דכיון דבבית אביה קיימא מאי זילותא אית לה אי אדרתה הא לא קיימא תותיה ע"כ. ואפשר נמי לתרץ לשיטת רש"י כל מאי דקשיא להו לתוספות דאיברא ודאי דזילותא דמזונות דעל ידי פרנס לית לה דהא בבית אביה היא אבל זילותא דלקבל מתנה מאחר וליטול מההפקר ודחנוני אית לה אבל למאי דתירצו התוספות דכל שלא נשאת ליכא זילותא קשיא להו כל מאי דהקשו ז"ל ואי מפרשי זילא בה מלתא דאמרינן לעיל דהיינו משום דאדרה דאמרי אינשי אי לא דמשכח בה שום גנות לא הוה מדיר בה א"נ למאי דפירשו התוספות בסמוך והר"י ן' מיגש דהדירה כשהיא ארוסה עד שלא הגיע זמן ולכך חל הנדר ושוב הגיע זמן ולכך יעמיד פרנס והלכך משמע דאפילו הדירה זמן טובא עד שלא הגיע זמן וכיון שכן ליכא לשנויי כדלעיל עד ל' יום לא שמעי בה אינשי כו' דהא יש לה זמן רב שהדירה והזלזול מזמן הנדר קא אתיא ולכך חזר התלמוד ובעי עלה דהאי שינויא דהגיע זמן ומ"ש עד שלשים ודע דרש"י נשמר במהדורא קמא מקושיא זו ופי' ולמחרת יום נדרו הגיע זמן כו' וכדכתיבנא לעיל ומיהו אי זילותא היינו מאי דמפרנסה על ידי פרנס וכדכתב הרשב"א וכדכתבינן לעיל ליכא למימר הכי אבל רש"י במהדורא קמא כתב זילא בי מלתא להיות תחתיו ומודרת הנאה ע"כ. וכדכתיבנא לעיל.
עוד כתב רש"י במהדורא קמא עביד שליח שליחותיה לאו משום דהוי פרנס שליח לבעל דהא לקמן מוקמינן דלאו שליחותיה הוא אלא ה"ק דמתני' מלתא דשכיח קתני דעד שלשים יום אדם עומד בטובתו לזון אשת חברו משלו בלא ציוויו יותר מכאן לא דטריחא ליה מלתא ע"כ. והרשב"א והריטב"א לא פירשו כן וכדכתיבנא לעיל:
וז"ל הרא"ה ומאי שנא עד ל' יום השתא הוא דקשיא לן כיון דמוקמינא לה בארוסה מאי שנא עד שלשים דליכא למימר טעמא דזילותא כשהיא מתפרנסת על ידי אחר דארוסה בלאו הכי נמי הרי מתפרנסת ע"י אחר ואמרינן עד ל' יום עביד שליח שליחותיה טפי לא עביד שליח שליחותיה לאו למימרא דבתר הכי לא אשכחן מאן דבעי לפרנסה אלא אפילו אשכחן נמי תנן דבתר הכי יוציא ויתן כתובה דמסתמא קתני למימרא דעד ל' יום עביד שליח שליחותיה כראוי. ע"כ:
וז"ל ריב"ש ז"ל ומ"ש עד שלשים יום כלומר דהשתא ליכא למימר טעמא דשמעי אינשי וזילא בי מלתא דהא כל ארוסה לעולם היא מתפרנסת ע"י אחר. טפי לא עביד שליח שליחותיה פי' כראוי וכ"ת יעמיד פרנס אחר לשלשים יום י"ל דכל שהפרנס רואה שלא מצא פתח לנדרו בשלשים יום ראשונים אף הוא מתייאש ואינו מפרנסה כראוי ע"כ. ולכל מאי דפירשו המפרשים אכתי איכא למבעי אמאי לא תירץ הך תירוצא לעיל ואפשר דמשום דדחיקא ליה הך שינויא דהא איכא לאקשויי עלה וכמו שנדחקו בה הרא"ה וריב"ש.
וכתב הר"ן בפירושיו על ההלכות דלא סגי לן טעמא דעד שלשים יום עביד שליח שליחותיה ומשום הכי מוקמינן לה בשנשאת דזילא בה מלתא ואוקימתא בתריית' נמי אדחייא לה בגמרא הילכך לא פש לן אלא אוקימתא קמייתא ואפשר דהיינו דקא מסיק תלמודא ואמר מחוורתא כדשני מעיקרא ע"כ. ובפרק השולח עלה מאי דתנן מי שחציו עבד וכו' (דף מב ע"א) דאמרינן נמי אלא מחוורתא כדשני מעיקרא לא פי' רש"י כן דכתב ז"ל כדשני מעיקרא בהנך לישני כולהו ע"כ. ולעיקר קושיין יש לי לומר דבדברים קטנים אפילו בציר משלשים יום נמי לא עביד שליח שליחותיה דכיון דדברים קטנים נינהו ולא איצטריכא לה כולי האי מתייאשי מנייהו ולא עבדי שליחותיה כראוי כנ"ל.

נשאת אמאי יוציא הרי מודרת ועומדת היתה וסברה וקבלה לגבי מומין כדקתני בסיפא דמתני' יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאוכל לקבל כו'. אבל לגבי מזונות מי אמרינן הכי דמידע ידעה דלא סגי לה בלא מזוני וסברה וקבלה. לשון רש"י במהדורא קמא:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל הא דאמרי' אימור דאמרי' הכי גבי מומין לענין מזוני מאי איכא למימר פי' רש"י לענין מזוני מי אמרי' סבורה הייתי יודעת היא שאי אפשר לה בלא מזונות פי' לפי' דכיון דמתחלה היתה יודעת סברה ומחלה לגמרי ואינו מחוור דהא משמע דהא אמרינן סברה וקבילה לא להפסיד מזונותיה לגמרי קאמר דאם כן הכי הוה ליה למימר נשאת סברה וקבלה ופרנס למה לי אלא משמע דלא מקשינן אלא דסברה וקבלה שלא להתפרנס על ידו. ולי נראה דה"פ אימור דאמרינן אינה יכולה לקבל גבי מומין דאין אדם מתפייס במומין ואנן סהדי דאינה יכולה לקבל אבל לגבי מזוני טענת רמאות היא שאמרה שהרבה מתפרנסות בפרנס וכיון שקבלה על עצמה בתחלה הרי זו מאותן שדעתן קצה בפרנס ומיהדר דקא הדר בה ולעולם יעמיד פרנס ע"כ.

וריב"ש כתב וז"ל אימור דאמרינן כה"ג לענין מומין וכו'. שמעינן משמעתיה דמי שמדיר ארוסתו ממזונות ונשאת אינו חייב לזונה משום דסברה וקבלה אי לאו משום דידעה דאפשר לה לאתזוני ממקום אחר אבל מומין דאיכא נשי דמקבלי סבורה היא לקבל כמו שמקבלות אחרות ועכשו שאינה מוציאה שתוכל לסבול יכולה היא שתאמר כסבורה הייתי כו' ותשמיש למומין דמי שאין חיי נפש תלויין בכך מ"מ לענין הלכתא לא נפקא לן מינה מידי דאפילו גבי מומין לא אתמר האי טעמא בשלהי פרקין אלא לר"מ ורבנן פליגי עליה אפילו גבי מומין ולית להו שתוכל לומר יכולה אני כו' אלא אמרי' סברה וקבלה הלכך בין במזונות בין בתשמיש אמרי' סברה וקבלה. ע"כ:
ופרנס לאו שליחותיה קא עביד פירש הרא"ה דקס"ד שהוא ממנה אותו שליח בפירוש ומשני באומר כל הזן אינו מפסיד דלא ממנה ליה שליח ע"כ. פי' לפירושו דלהכי קא מקשי בכח משום דקס"ד בממנה אותו שליח להדיא שיזון אותה ויתן לו דבר קצוב בכל חדש תחת מזונותיה והשתא פריך שפיר דשלוחו של אדם כמותו כיון דנתחייב בדבר קצוב ואי קס"ד דמעמיד פרנס ונותן לו הוא דמי מזונותיה עד שלא יזין אותה הא ודאי דהויא פירכא אלימתא טפי דהוה ליה כאלו הוא זן אותה ממש.
ואפשר דאי אמר ליה ספק לה מזונות ואני פורע דשרי כיון דלא קצב לו חיובו והכי נמי מסקינן בריש פרק בתרא דע"ז אומר אדם לחנוני הרגיל אצלו תן פירות לחמרי ולפועלי ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום יין נסך והלכך לא פריך תלמודא בכל כי האי גונא ופרנס לאו שליחותיה קא עביד דהמקשה צריך להקשות בכח ומיהו רב הונא לא מוקי מתני' אלא באומר כל הזן אינו מפסיד ולא מוקי לה בהכי כגון דאמר ספק לה מזונות ואני פורע דומיא דההיא דפרק בתרא דע"ז משום דמשמע ליה לחלק בין הכא שהאיסור תלוי בנהנה והתם שהאיסור תלוי במהנה.

אבל התוספות קשיא להו דאי הכי הוה ליה לתלמודא לאקשויי להדיא והא שלוחו של אדם כמותו ואמאי פריך בלשון אתמהא ופרנס לאו שליחותיה קא עביד ולכך פירשו דס"ד דאמר ליה ספק לה מזונות ואני פורע הלכך כי פרע ליה איגלאי מלתא דשלו היה מה שנתן לה ובשליחותו נתנה וקשיא להו דהמקשה מקשה בכח ואמאי פשיטא ליה לתלמודא כולי האי דכל כי האי גונא שליחותיה קא עביד ואסור והא בפ"ב דע"ז התירו לומר לחנוני הרגיל אצלו תן לפועלי כו'. ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום יין נסך אלמא לא אמרינן כי יהיב להו איסורא שלו הויא ובשליחותו יהיב להו ותירצו דלא דמי כלל הא דהכא לדהתם דהתם לא קאמר ליה דליתיב להו איסורא הלכך לאו שליחותיה עביד כי יהיב להו יין נסך אבל הכא כל מה דאמר למיהב לה איסורא הוא ושליחותיה קא עביד.
ועוד יש לי לפרש דכי מתמה תלמודא ופרנס לאו שליחותיה קא עביד ה"ק כיון דפרנס הוא בכל גונא דמוקמת לה לאו שליחותיה קא עביד. אתמה' ואפילו באומר כל הזן אינו מפסיד והיינו דנקט ופרנס לאו שליחותיה וכו' וכי מהדר ליה באומר כל הזן כו' פריך עליה ובאומר הכי לאו שליחותיה קא עביד ויש לדייק כן מלשון רש"י כנ"ל. מיהו במהדורא קמא כתב ז"ל וז"ל ופרנס לאו שליחותיה קא עביד בתמיה כלומר שלוחו הוא ואינו יוצא ידי נדרו ועובר על נדרו. עד כאן:

באומר כל הזן אינו מפסיד והקשו בתוספות אמאי לא מוקי האי פרנס בחנוני הרגיל אצלו ותירצו דלשון פרנס משמע שאומר לו לפרנס אבל חנוני הרגיל אצלו לא מפרש ליה מידי פי' לפירושם קשיא להו לתוס' דכיון דבגמרא לקמן עלה דברייתא משנינן דלא מבעיא קאמר לא מבעיא כל הזן אינו מפסיד דלעלמא קאמר אבל האי דרגיל אצלו וקא אזיל קא אמר ליה כו'. מעתה הוה ליה לשנויי בחנוני הרגיל אצלו דהויא רבותא טפי ותירצו דאיברא דהויא הך רבותא בחנוני טפי וכדמשני תלמודא מיהו איכא רבותא אחרינא איפכא דבפרנס אומר לו להדיא לפרנס ולחנוני לא מפרש ליה מידי וממתני' שמעינן דעדיפא ליה לאשמועינן הך רבותא מדנקט לשון פרנס ואע"ג דדייקי' מלישנא דמתני' דמשמע שמפרש לה מזונות מדנקט לשון פרנס מיהו לא דייקינן לה נמי ממתני' מדנקט יעמיד פרנס דמשמע דבאומר לחוד אם תזון לא תפסיד נמי מודי דאומר רבינו שמואל דדוקא בכה"ג דאמר בסתם כל הזן אינו מפסיד שרי במודר הנאה אבל למימר ליחיד אם תזון לא תפסיד אסור דמחזי כשלוחו כו' ככתוב בתוספות.

וריב"ש ז"ל כתב דה"ה דהוה מצי לשנויי בחנוני הרגיל אצלו כדתניא לקמן המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל כו'. אלא דניחא ליה למנקט אפי' בשאר אינשי דלאו חנוני הרגיל א"נ כיון דאוקימנא למתני' לחד לישנא במספקה לדברים גדולים ואינו מספקה לדברים קטנים ופרנס לדברים קטנים אצטריך לפרנס שיקנה לה דברים קטנים ואין דרך חנוני הרגיל אלא בדברים גדולים כגון לחם ויין ובשר. ע"כ:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל באומר כל הזן אינו מפסיד פי' דבכי האי גונא אלו לא היה רוצה בעל לפרוע לו כלום הרשות בידו ומאי דעביד פרנס מדידיה עביד וכי יהיב ליה בעל כלום מכאן ולהבא הוא זוכה ולא נהנית האשה בשעת הנדר משל בעלה כלום ודוקא באומר כן דרך כלל כל הזן אינו מפסיד אבל באומר לחברו אם תזון לא תפסיד שליחותי' עביד וחייב לפרוע לו.
ושמעינן מהכא שהנכנס ערב לחברו או המתחייב בשבילו בשום דבר שלא במאמרו אינו חייב לשלם לו כלום ולפיכך צריך לכתוב בשטרי ערבות שנכנס ערב על פיו שאם לא כן אין הערב גובה כלום מן הלוה וכן כתב הראב"ד ז"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל. ע"כ:

וכי אמר הכי לאו שליחותי' קא עביד לומר שיהא כאילו ממנה אותו בפי' ויהא חייב לשלם לו והא תנן מי שהיה מושלך כו'. ומפרקינן דלא דמיין דהכא לא קאמר אלא כל הזן וכיון דכן אינו חייב לשלם לו מן הדין ואינו יכול להוציא ממנו מן הדין . הרא"ה ז"ל.
וא"ת ודקארי לה מאי קארי לה וי"ל דהכא מיירי אע"פ שהיה אומר בפני אוהביו והיה פשוט לו שיתנו לה מזונות ואפ"ה לא דיינינן ליה כשלוחו אבל המושלך בבור אינו יודע מאדם ואפילו הכי דיינינן ליה כשלוחו ועוד דגבי גט בעינן שיאמר לסופר לכתוב ואפי' הכי דיינינן האי לישנא כאלו מנייה שליח כ"ש הכא גבי מודר דבעיא שלא יהנה מהמדיר וכל כי האי גונא הרי נהנה ממנו ומשני דכיון דלא קאמר יזון הנאתו מעלמא קאתי ליה כנ"ל:
כל השומע קולי זה שאני צווח לך ויכתוב גט לאשתו יכתבו ויתנו ואע"ג דלא אמר לסופר כתוב דאזלינן בתר אומדנא כרבי נתן בפרק אע"פ . רש"י במהדורא קמא:
מי קאמר יזון הקשה בתוספות וכי אמר יזון מאי הוי והתנן המודר הנאה מחברו תורם לו תרומתו ואוקימנא באומר כל הרוצה לתרום יתרום דלאו שליחותיה הוא לענין מודר הנאה ואף על גב דהוי שליחות לתרום ותירצו דשאני התם דאמר כל הרוצה וא"ת והא גבי גט דאמר כל השומע וחשבי' ליה שליחות וי"ל דטובא איכא בין האומר כל הרוצה לאומר כל השומע וכל שכן התם במושלך בבור ולא סגיא דלא לימא כל השומע קולו. הריטב"א ז"ל:
וז"ל ריב"ש ז"ל מי קאמר יזון כל הזן קאמר משמע מהכא דאי אמר יזון שליחותיה קא עביד ואסור ותימה דלענין הרמת תרומה תניא המודר הנאה מחברו תורם לו את תרומתו ומפרשי' עלה התם בגמרא כגון דאמר כל הרוצה לתרום יתרום משום דהפרשה לדעת בעינן ואמאי כיון דקאמר יתרום הוה לן למימר דשליחותיה קא עביד וכתבו בתוספות דהכא נמי אי אמר כל הרוצה ליזון יזון הכי נמי דשרי ולאו שליחותיה קא עביד ולא אמרינן דיזון שליחותיה קא עביד אלא באומר כל השומע קולי יזון שזה הוא שליחות גמור אבל כי קאמר כל הרוצה הא לאו שליחותיה הוא ואפ"ה תרומתו תרומה דכל דמגלי דעתיה דניחא ליה בהפרשתו תרומתו תרומה וצ"ע. ע"כ:

מאי לאו למעוטי כה"ג דמדיר את אשתו אינו יכול לומר כל הזן אינו מפסיד. שאר איסורי דשבת דאסור לומר כל המדליק את האור או קוצר תבואתו אינו מפסיד אבל גבי כבוי התירו כדמפרש טעמא בפרק כל כתבי מתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א ז"ל למעוטי שאר איסורי דשבת פירשו בירושלמי ואפי' בבדקא ומטרא פירוש דאף על גב דאיכא פסידא טובא אם לא יצילו כמו בדליקה אין אדם בהול על ממונו כל כך דנחוש שמא יעשה מלאכה בידו כדי להציל.
ואיכא מרבנן דפרשי דנקט איסורי שבת משום דדליקה מיירי בשבת אבל הוא הדין לשאר איסורין שבתורה שלא התירו לומר שם כל העושה כן אינו מפסיד וכבר פירשנוה בפרק איזהו נשך בס"ד. ע"כ:
כמ"ד ליה זיל הב ליה דמי ושמעינן מהכא דמ"ד הב לפלוני או זון לפלוני ע"מ לשלם הוא ואע"פ שלא פי'. הריטב"א ז"ל:

המודר הנאה מחברו כו'. הולך אצל חנוני וכו' הרי זה נותן לו ובא ונוטל מזה. כתב הרא"ה ז"ל דלא על כרחו קאמרי שאם כן היה שלוחו והיה אסור אלא אם רצה בע"ה לפורעו רשאי וקמ"ל שאף על פי שהדבר ניכר שברצונו הצריך לו והוא ג"כ חוזר ופורעו לא הויא הערמה. ריב"ש ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא ילך חברו אצל חנוני אם קרוב הוא או איש המרחם המודר ילך אצל חנוני הרגיל אצלו שעושה צוויו ברמיזה ואינו צריך להזכיר לו סכום מקח. חנוני נותן לו ובא ועושה חשבון עם זה. ע"כ:
ורבי יוסי אוסר פי' כשנותן לאחר והלה נוטל ואוכל אי נמי מניח על גבי הסלע ומפקיר וכטעמא דרבא דאמר משום מעשה דבית חורון דאין זו מתנה גמורה אלא מתנה הערמה כמתנת בית חורון.
וכתב ר"ח ז"ל דהלכה כרבי יוסי מדקא מפרש רבא טעמיה והרמב"ם ז"ל פסק כרבנן דרבים נינהו ולפי דבריו מפרשים דלא דמי למתנת בית חורון דהא דהכא לא קאמר ליה ע"מ ואלו רצה זה להקדיש מקדיש ואף על פי שלא היה נותן לו מתנה אלא כדי שיתפרנס זה ממנה מה בכך מ"מ זה זוכה בה לגמרי ובידו להקדיש אלו רצה. הרשב"א ז"ל:

בד"ה באומר כל הזן אינו מפסיד ולא בעי לשנויי בחנוני הרגיל כו' עכ"ל דטפי ה"ל לאוקמי מתני' נמי בחנוני הרגיל דאיירי ביה ברייתא ולא שכיח ביה נמיי דעבדי טפי משלשים כמ"ש התוספות אבל אין לפרש דבריהם דלוקמא בחנוני הרגיל דהוה רבותא טפי כדקאמרינן דה"א כיון דרגיל וקאזיל קא"ל כו' דהא לאידך גיסא איכא למימר דכל הזן כו' הוה רבותא טפי כדבעי למימר מעיקרא הכי הוא דשרי אבל כל הזן כו' וק"ל:

בא"ד ובסוף המסקנא כו' אי הוה שרי למימר ליחיד ה"ל למתני בחנוני הרגיל אצלו אם תזון כו' עכ"ל וק"ק דאין זה מוכרע דהכא איכא תרתי לריעותא חנוני הרגיל דכמאן דא"ל זיל תזון הוא משא"כ בשאר יחיד דאינו רגיל אצלו דאיכא למימר דשרי ביה אם תזון כו' ודו"ק:

רש"י ד"ה בדלא ספקה. למזונות מעשה ידיה כו'. כצ"ל:

תד"ה נעשה. אבל התם גבי מקדיש מעשה ידי אשתו כו'. כצ"ל:

גמ' הא סברה וקבלה. עי' נדרים מז ע"א בר"ן ד"ה בעי רמב"א בסה"ד וצ"ע:

גמרא במספקת לדברים גדולים.
ק"ל דלמה לי' לאוקמי באמר צאי מ"י למזונותיך לוקמי בפשוטו שהדיר אותה בסתם ועל דברים גדולים באמת לא חל כיון דמשועבד לה אבל כיון דחל על דברים קטנים מש"ה יעמיד פרנס, ואולי י"ל דדוקא בניזונית ע"י אחר יכולה לומר שאינה יורדת ולא מצינא לאגלגולי בהדי' כיון דאינה ניזונית מבעל עצמו אבל בלא א"ל צאי כיון דניזונית משל בעל דלא חל הנדר דמשועבד לה א"צ ליתן לה הדברים קטנים כיון דזן אותה כמקדם, ואולם לתירוץ א' דתוס' דמדין מחילה הוא ובמדיר אותו לא מחלה, אינו מיושב כ"כ, ועיין לדינא:

שהגיע זמן ולא נישאו הקשו תוס' אפירש"י הא מזונות נמי דרבנן ר"ל אפי' למ"ד מזונות דאוריי' מ"מ הא שתזון פנים בפנים בודאי אינו דאוריי'. וצ"ל לדעת רש"י מ"מ משנישא' דאסמכה אקרא דשארה ועונתה לא יגרע עשאוה כעין תורה וה"ה מעשי ידי' שהוא תחת מזונות. אבל הגיע זמן ולא נישאו דלא שייך עונתה ה"ה דלא שייך נמי שארה. והוא כמו דרבנן שאין לו עיקר מן התורה ובהא ודאי לא אלימא שיעבודא. והיותר נ"ל דלהאי לישנא נימא באמת אין הנדר חל על מזונות ויעמיד פרנס להדי' בלי שיאמר כל הזן וליכא אלא משום שאינה ניזוני' בפנים יפות בודאי אין משועבד לזה כאירוסי' וסגי בייחד לה דוכתא. ומ"מ אחר שלשי' יום יגרש כיון דאדרה מיסני סני לה. וא"כ כל השקלא וטרי' דש"ס דכל הזן הוא ללישנא .קמא ומזה הוכרח הרי"ף דלית הלכתא כהאי לישנא:

כל השומע את קולי וכו' לפי הס"ד דזה הוה שליח גמור ואפי' ליתן גט. א"כ הו"ל להקשות איך יאמר בדליקה כל המכבה ה"ל כשולח עכו"ם להדי' לכבות בשבת. ויש לעיין עוד באומר כל הכותב גט אינו מפסיד. או למסקנא כל הרוצה לכתוב יכתוב תלי' בברירה. בשלמא כל השומע קולי איננו תלי' בברירה לומר הוברר למפרע שזה ששמע קולו יהי' שלוחו. דכיון שזה ששומע קולו הוא שומעו עכשיו אלא שזה שבבור אינו יודע מי הוא לא צריך למימר איגלאי למפרע שכבר הוברר בשעת מעשה כמו וכבר בא חכם וזה פשוט. אבל אם יאמר כל הרוצה לכתוב. א"כ לכשירצה זהו הרוצה ה"ל ברירה כמו למי שארצה אגרש בו או ע"מ שירצה אבא דתלי' בברירה ואינו נעשה שלוחו כלל וכן מבואר ממש בב"י בא"ע סי' קמ"א בשם רשב"א בתשו' ע"ש בב"י ד"ה ומ"ש רבינו אין דעת א"א הרא"ש כן וכו' ע"ש בסוף הדבור. לפ"ז הא דפשיטא לו לאסור כל הזן מכח האי דכל השומע קולי אע"ג שאינו דומה כנ"ל משום דלדינא קיי"ל דיני ברירה להחמיר בדאוריי' ולכן בגט אינו נעשה שליח באומר כל הרוצה לכתוב משום דאין ברירה ולענין נדר אסור משום ספק דלמא יש ברירה. והא"ש דלענין כיבוי אמירה לנכרי דרבנן אמרי' אין ברירה ואינו נעשה שלוחו להדי' והא דפריך אח"כ מכל המכבה מכח כ"ש פריך דוקא בדליקה התירו ולא בשארי איסורי דרבנן. א"כ מכ"ש באיסור דאורייתא:

כמאן דא"ל זיל הב לי' את דמי. הנלענ"ד באומר להפרנס כל הזן אע"ג שאין כאן שום אדם אלא הוא וכוונתו עליו. מ"מ דברים שבלב אינן דברים והרי פיו מכחיש מחשבתו שאומר כל הזן ולא אתה תזון. ואע"ג שאין אדם שומע ויודע דבריו אלא זה הפרנס מ"מ אפשר שהפרנס יגיד לאחיו בחוץ פלוני אמר כל הזן וחברך חברא אית לי' נמצא מוצא שפתיו מכחישי' דברים שבלבו והולכי' אחר מוצא שפתיו. וכל זה בעיר דשכיחי אינשי אבל בשדה עם חברו לבדו ואומר כל הזן הרי הדברים מוכיחי' שעליו נתכוון כי מי יזין ויפרנס חוץ ממנו הו"ל כאומדנא דמוכח ובכי הא דברים שבלב הוי דברים. ובזה נתישבו דברי הטור ועיי' תוי"ט ספ"ד דנדרים שתמה על הטור א"ע ע"ש:

בגמרא אי הכי פרנס ל"ל. לכאורה לעיל נמי דמשני נעשה כאומר ה"מ לאקשויי הכי אלא דתלמודא אסיק למילתיה כדאשכחן כה"ג טובא אלא דלענ"ד דלעיל לא שייך לאקשויי הכי דאיכא למימר דהא דנעשה כאומר היינו דמתוך שיכול לומר לה א"כ אין החוב מבורר דזימנין דספקא ומש"ה לא דמי לשאר חוב ושפיר חייל נדריה משא"כ לבתר דמקשה מההיא דקונם שאני עושה אמאי אין צריך להפר אי איתא לדרב הונא ונימא נמי דחייל נדרה מתוך שיכולה לומר ונעשה כאומרת. וא"כ אין שעבודו מבורר אע"כ דאפ"ה לא חייל כל כמה דלא אמרה. וה"נ דכוותיה ואיצטריך לאוקמי באומר בפירוש צאי מעשה ידיך א"כ מקשה שפיר פרנס ל"ל דאי בדלא ספקא הדרא קושיא לדוכתיה ובזה יתיישב ג"כ הא דאיצטריך לאתויי מעיקרא מההיא דקונם שאני עושה דאל"כ הו"מ למידחי דלא דמי חוב דמזונות לשאר חוב כיון שיכול לומר ואין חיובו מבורר ודו"ק:

בתוספות בד"ה שהגיע זמן פי' בקונטרס כו' וקשה דא"כ מן הנשואין נמי עכ"ל. ולכאורה אין בזה קושיא לפירוש רש"י דאה"נ דלמ"ד מזונות דרבנן אפי' בנשואה נמי א"ש כמ"ש לעיל דהכי מוקי למתני' בירושלמי. אלא דבתלמודא דידן ניחא ליה לאוקמי מתניתין אפילו כמ"ד מזונות מדאורייתא וכ"ש לפמ"ש לעיל ד' נ"ח דהרמב"ם ז"ל פסק כמ"ד מזונות דאורייתא ע"ש. אלא דבלא"ה יש ליישב שפיר שיטת רש"י דאפי' למ"ד מזונות דרבנן. אפ"ה כיון שתקנו מזונות לכל הנשים ותנאי ב"ד הוא וכמאן דנקיט שטרא א"כ כל הנושא אשה ע"מ כן נשאה. ונשתעבד לזונה בפירוש. א"כ חל השיעבוד אפי' מדאורייתא דאנן סהדי שע"מ כן נשאה. ומכ"ש אם נאמר שהיו כותבין כן בפירוש בשטר הכתובה כמו שאנו כותבין אנא אפלח ואיזון ואפרנס כמ"ש התוספות לעיל. משא"כ בהגיע הזמן שלא נתחייב לה בכך אלא שקנס חכמים הוא לא שייך לומר דאלמוה לשיעבודא. כן נראה לי ונתיישב' ג"כ קושיא השניה:

גמרא נעשה כאומר לה וכו'. לכאורה קשה מסוגיא לדעת רש"י שהביא בהג"א ר"פ שני דייני דלרב דס"ל יכולה האשה לומר וכו'. דס"ל דמזוני עיקר אין הבעל יכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אפילו ספקה אלא בנתרצית היא א"כ איך שייך לומר נעשה כיון דאינו יכול לומר לה בע"כ וצ"ל שנתרצה היא לנדרו ואפ"ה מקשה ואם איתא. דהתם אע"ג דלא נתרצית יכולה לומר בע"כ. אך דלפ"ז קשה דל"ל כלל נעשה כאומר וכו' תיפוק ליה שהנדר קיים אע"ג שהוא משועבד לה כיון שהיא נתרצית כמ"ש מהרש"א ז"ל לעיל דף נ"ט סוף ע"ב כבר כתבנו שם. דלפמ"ש בספר פני יהושע שם דהא מילתא תלינן אם הוא נותן אצבע ביו שיניו אינו חל. א"כ הכא דנקט יוציא קשה כיון דע"כ צ"ל הוא נותן אצבע לא יחול כלל. ולשיטת מהרש"א ז"ל נראה דיש לומר דלת"ק דהוא ר' מאיר ס"ל דאין מועיל מחילה במזונות דאורייתא כדאיתא לעיל דף נ"ו. ולהכי אע"ג דנתרצהיתמ"מ הוא משועבד לה כיון דלא מהני מחילה אבל היכא דאמר צאי מעשה ידיך בספקה בזה ודאי מהני מחילה דשוה כסף ככסף. וכן צ"ל למסקנא דמוקי באומר צאי דהיינו שנתרצית. וכ"כ הב"ש בסימן עיין אלא דאכתי צ"ע דמ"ש בסיפא דנדרה היא וקיים הוא. ס"ל דהוא נותן אצבע בין שיניו כדמפרש אליבא דשמואל לקמן. ה"נ נימא איפכא היכא דנדר הוא והנדר חל משום שהיא נתרצית ה"נ נימא דהיא נתנה אצבע וכו' ולמה יוציא ויתן כתובה דהסוגיא דהכא אליבא דשמואל כמ"ש התוס' ד"ה ה"נ וכו' ונהי דלמסקנא יש לומר שהיא נתרצית בתחלה כשאומר לה צאי קודם שנדר. אבל למאי דס"ד דאמר נעשה. ע"כ צ"ל שנתרצית לנדרו קשה. מיהו לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה ה"נ וכו' דלפי' רש"י אין הכרח לפרש הסוגיא אליבא דשמואל א"ש. ולמסקנא א"ש אפילו לשמואל דיש לומר דנתרצית מקודם ועיין מ"ש לקמן דף ק"ז בזה. ודוק: ועיין קונטרס אחרון סימן ס"ט:

בגמרא ואם איתא להא דרב הונא אמר רב וכו'. הא דלא קאמר ולרב הונא אמר רב לכאורה מזה ראיה למ"ש התוס' דהסוגיא אליבא דשמואל. אבל לרב בל"ז לא קשה דיכול לשנוי בתולה בתשמיש כמ"ש התוס' ד"ה ה"נ וכו'. ועוד נראה דלפמ"ש לעיל דף נ"ח ע"ב דהא דאמרינן נעשה היינו כיון דיכול לומר צאי חל הנדר והוא צ"ל צאי כדי שיקום. א"כ יש לומר בקונם מעשה ידיה כיון דהוי דבר שלא בא לעולם וקי"ל דאפילו לר"מ דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. מ"מ יכול לחזור עד שבא לעולם א"כ לא שייך לומר דנעשה כמו שאמרה איני ניזונת ואיני עושה דהיינו שתצטרך לומר כן כדי שיקוים נדרה הא היא יכולה לחזור לגמרי מנדרה קודם שבא לעולם. כ"ש שלא תצטרך לומר כן. אבל באמת למאי דקי"ל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ע"כ מתניתין באומרת יקדשו ידי לעושיהן כדלעיל דף נ"ט דידים אתנהו בעולם ואינה יכולה לחזור אבל לר' הונא אמר רב דס"ל לרב הונא ורב ביבמות דף צ"ג דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם אצ"ל באומר יקדשו ידי וכו' שפיר המ"ל כנ"ל אלא הסוגיא קאמר אם איתא ר"ל למאי דקי"ל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם איתא דהלכתא כרב הונא אמר רב דיכולה אשה שתאמר וכו' לימא מתוך וכו' ודוק:

בגמרא השתא דאדרתן לא מצינו דאגלגל בהדך וכו'. משמע לכאורה דדוקא משום דאדרה אינה יכולה לגלגל עמו וכמ"ש התוס' בד"ה והאידנא וכו' ואדעתיה דהכי לא מחלה שידרנה וכו'. ואפילו למאי שכתבו שם א"נ בלא טעם מחילה דמשמע מדבריהם דכשאינה עמו יש לה להנהיגה וכו' אפילו בלא הנדר כיון שאמר לה צאי ע"ש זה אינו דא"כ כיון שאמר לה צאי כבר חל חיוב דברים קטנים קודם הנדר הדרא קושיה לדוכתיה כיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר ודוחק לומר שאמר לה צאי בשעת הנדר וכ"ש לפמ"ש לעיל לשיטת רש"י דאפילו במספקת אינו יכול לומר לה צאי אלא בנתרצית דע"כ צ"ל למסקנא דנתרצית קודם דבשעת הנדר היא נתנה אצבע בין שיניו שנתרצית לנדרו א"כ ע"כ צ"ל דלא חל חיוב דברים קטנים אלא משום דאדרה וכמשמעות לשון והשתא דאדרתן. אך לפ"ז קשה דלמה ליה למימר כלל שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אפילו לא אמר לה כן ואין הנדר חל על עיקר המזונות מ"מ כיון דכל כמה דלא אדרה אינו מחויב בדברים קטנים א"כ חל הנדר על דברים קטנים וכיון דאדרה נתחייב בדברים קטנים. ודוחק לומר דאינו חייב בדברים קטנים אלא היכא דאיכא תרתי שאינה אוכלת עמו וגם הדירה. וא"ל דע"כ צריך למוקמי באומר לה דאי דאתי לאו הכי כיון דאין הנדר חל על מקצתו דהיינו עיקר המזונות אינו חל נמי על דברים הקטנים והוי כמו נדר שהותר מקצתו ע"כ זה אינו כמ"ש לעיל לפירש"י דתשמיש בכלל הנאה אלא דאינו חל על תשמיש דהא משועבד הוא לה ואפ"ה חל על מזונות ותו דמוכח כן מדברי ר"ע דפליג על ת"ק דלעיל בקונם שאני עושה לפיך דיפר משום שמא תעדיף יותר מן הראוי לה אלמא אע"ג דאינו חל על עיקר מעשה ידיה אפ"ה חל על העדפה. ונלענ"ד דבזה יש לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל שהשמיט אוקימתא באומר לה צאי וז"ל בפרק י"ב מהלכות אישות המדיר את אשתו מליהנות וכו' ממתנין לו ל' יום ובאותן ל' יום תהיה עושה ואוכלת ויהיה א' מחבירו מפרנסו אותה דברים שהיא צריכה להם יותר על מעשה ידיה אם אין מספיקין לה וכו' עכ"ל. וכבר כתבתי לעיל מה שכתב הר"ן בשיטתיה וכבר השבנו על דבריו לעיל עיין שם וגם לשון הרמב"ם שכתב ומפרנס אותה דברים שצריכה להם וכו' משמע להדיא דכיון לדברים קטנים שהזכיר בש"ס אלא שהשמיט אוקימתא באומר לה צאי נראה דס"ל דאפילו אמר לה צאי הוא חל על דברים קטנים וס"ל דאף שלא אמר צאי כיון שהדירה א"א ליזהר שלא תהנה ממנו ולצמצם שיעור אכילתו א"כ בהכרח ניזונת בפני עצמה ומעשה ידיה מספיקין לה לעיקר מזונות והדברים הצריכין לה דחל הנדר עליהם נוטלת ע"י פרנס ואפשר לומר דס"ל דהא דלא קאמר הש"ס אלא באומר צאי במספקת משום דבזה יש לחלק דנהי דלר"ע חל על העדפה ולא אמרינן כיון שהותר מקצתו הותר כולו היינו משום דס"ל דקונם מפקיע מידי שיעבוד אלא דאלמוה רבנן לשיעבודו שפיר יש לומר דאלמוה במקצת אבל לת"ק דס"ל דאין קונם מפקיע באמת אמרינן כיון דאינו חל במקצת אינו חל על כולו וניחא ליה להש"ס לאוקמי באומר צאי כדי לאוקמי אפילו לת"ק אבל לדידן דקי"ל דקונם מפקיע א"צ לאוקמי באומר. ודוק:

מיהו מלשון הש"ע בריש סימן עיין משמע דכל שאין אוכלת עמו חייב בדברים קטנים ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר באומר לה צאי היינו בשעת הנדר דאי בתחלה אמר קשה כיון דכבר נתחייב בדברים קטנים אין הנדר חל ודוחק לומר דבדברים קטנים לא אלמוה רבנן ולפמ"ש לעיל דלשיטת רש"י ז"ל דאינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיה כי אם שנתרצית א"כ היא נתנה אצבע בשעת הנדר. צ"ל דס"ל דלא כשיטת רש"י כנ"ל א"כ יש לומר שאמרה שנתרצית על זה שאמר לה צאי ואינה מתרצה על נדרו. וק"ל: ועיין קונטרס אחרון סימן ע":

תוס' ד"ה שהגיע זמן וכו' וקשה וכו'. כבר כתבנו במתניתין דלפי משנה אחרונה דחיישינן לסימפון לענין תרומה. ה"נ יש לחוש לענין נדר. ואסורה בהנאתו עד הנשואין ואף אם נימא דחייב במזונותיה משום דצריכה גט מדבריהם מ"מ אין כח בזה להפקיע איסור דאורייתא דנדר. ולפ"ז יש לפרש מה שפירש"י דמדאורייתא לא משועבד לה היינו מה שאמר לקמן דף ע"ג דצריכה גט מדבריהם. מיהו בפשטות משמע לרש"י ז"ל דמזונות דאורייתא דאמרינן לקמן דת"ק ר' מאיר הוא דמשמע לעיל דף נ"ו דס"ל דמזונות וכסות דאורייתא גבי הא דפליגי ר"מ ור"י בע"מ שאין לך עלי שאר וכסות עיין שם. וק"ל:

אבע"א בהגיע זמן ולא נשאו כו'. רש"י ז"ל פי' משום דמזונות אלו דרבנן ונדר דאורייתא ותמהו תוס' והר"ן הא מ"י ג"כ דרבנן כו' וכבר כתבנו לעיל די"ל דגוף מ"י שלו וא"צ לאלמוה רק הנדר שאיני עושה וזה רק נדר דרבנן משא"כ אוסר הנאתו עלי' נדר דאורייתא. גם י"ל דתוס' פ' אע"פ (ד' נ"ט ע"ב) הקשו כל בע"ח יאסור בקונם ותירצו דאלמוה כו' ולכאורה הא פליגי בש"ס נדרים (ד' ל"ד ע"ב) ככרי עליך ונתנו לו במתנה כו' לחד מ"ד מותר כמו נתנו לאחר דהא מדידי' מתהני דלא אסר כ"א שלו אי גנבי' או אזמני' כו' ואף דקי"ל אסור י"ל דהטעם משום דמה שמקבל המתנה עושה איסור אף שנעשה במאי שזוכה בככר של הנותן שעדיין אסור וזוכה להיות נעשה שלו מיתהני עדיין במה שאסור וכמוציא הקדש לחולין כמו שאסור למכור וליתן איסורי הנאה דגוף הנתינה מיקרי הנאה כן הקבלה קודם שזוכה כדי לזכות וממילא אסור אח"כ ג"כ בהנאה כמו גידולין וחליפין כיון שבא מאיסורי הנאה הקבלה כנ"ל. משא"כ נתנו לאחר או הפקיר וכה"ג שבשעת הקבלה כבר מותר. אבל למאי דאמר פ' הגוזל (ד' ק"ט ע"א) ביורש שאסר אביו עליו כו' דבע"ח נפרעין ממנו וכ' הר"ן (בנדרים ד' מ"ז) דאף שבעצמו אסור לפרוע חובו מא"ה אבל שפיר גובין בע"כ מנכסיו ע"ש. וא"כ כיון דמה דהב"ד מגבין מנכסי לוה בע"כ אף שאינו אומר רוצה אני ע"כ מטעם הפקר ב"ד ויכולין למכור ולזכות. וא"כ אף שהלוה יאסר נכסיו בקונם למה לא יגבו לו הב"ד נהי דבעצמו אינו רשאי לגבות דהקבלה הנאה במה שעדיין של לוה. אבל כיון שהב"ד גובין מטעם הפקר ב"ד. וא"כ אף אי צריך זכי' של המלוה מ"מ זוכה במה שכבר אינו של הלוה ומותר ושוב רשאי אח"כ בהנאתו כמו אם הפקירו כנ"ל. ואף דאמר ב"מ (צ"ו ע"ב) בבעל בנכסי אשתו נימעלו רבנן שתיקנו שזוכה ומפקיעין מרשות הקדש איסורא לא תיקנו כו' ע"ש וא"כ כיון דיש מעילה בקונם א"כ י"ל דאין רשאין הב"ד להגבות אך שם עדיין הקדש אבל כאן הא עושין דעליהם לא נאסר ומפקיעין ממנו ושוב בהיתר מה שמזכין למלוה שנהנה משלו ולמאן דיליף פ' השולח (ד' ל"ו ע"ב) מאבות מנחילין י"ל דמזכין מיד לזה וי"ל דאסור מה שזוכה כנ"ל. אבל למאן דיליף מאשר לא יבא כו' דכ' הפ' דרק בתורת הפקר ב"ד כו' וממילא זוכה זו י"ל דמותר כמו אם הפקירו בעצמו מקודם כנ"ל. ועוד דמוכרין הב"ד נכסיו לאחר ולהלוקח מותר בהנאה ושוב הדמים אינם רק חליפי א"ה דאין אסורין רק למחליף משום קנס כמ"ש הר"ן (נדרים מ"ז ונ"ז ועיין פי' רא"ש בפסקיו שם) וממילא מותר למלוה ליקח המעות דלא עביד איסורא כנ"ל. וי"ל דקושית תוס' רק שיאסור נכסים אלו עליו בקונם א"כ בזה לא מהני נתנו לאחר או הפקירן דעדיין אסורין. אך למכרן קשה עדיין דהדמים יהי' רק חליפין אך י"ל כיון דהב"ד גובין מנכסים רק בתורת שיעבוד דערבין בי' והיינו כשיש שיעבוד הגוף וזה הוא החיוב של המצוה שישלם מעצמו. וכיון דלשלם בעצמו א"א מחמת הקונם כנ"ל ושפיר הקונם מפקיע מידי שיעבוד ואין שיעבוד הגוף פקע הערבות ג"כ ואין ב"ד יכולין לגבות כלל מנכסיו ויש לדחות. ולכך י"ל דהא דאלמוה היינו באמת רק כנ"ל שיכלו הב"ד לגבות כיון דעדיין השיעבוד קיים. ולא קשה מ"ש איך כח ביד חכמים בקום ועשה דז"א דהא מותר כנ"ל רק שאין יכולין הב"ד לגבות בלא שיעבוד הגוףוזה רק ממון ומהני התקנ"ח דאלמוה שיוכלו לגבות. וי"ל דבעצמו באמת אינו רשאי ולא שייך שכל לוה יאסור ויפקיע דאין תועלת לו שמ"מ יגבו הב"ד בע"כ וימכרו כנ"ל. אך במזונות דהחיוב עליו לזונה ומבואר פ' אע"פ (ד' ס"ג ע"א) באומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ואף שנכוף לזון אין אדם דר כו' (כדאיתא ד' ע"ז) שתצטרך ב"ד כל פעם. והחיוב לזונה מדעת לא ע"י כפות ב"ד א"כ לא מהני כנ"ל. אך שוב משועבד גם לזה שיתן מדעתו וזה י"ל שלא תיקנו רק בחיוב מזונות דאורייתא דזה שוב עקירת דבר מה"ת בקו"ע. אמנם נראה דמה שגובין הב"ד הוי רק כמו זכין שלא בפניו בשביל המלוה. וכיון שמפקיע השיעבוד מהנכסים שלא יוכל מלוה בעצמו לגבות גם הב"ד אין רשאין לגבות בשבילו. ולהפקיר ולזכות לו זה אינו בדין שיעבוד כנ"ל:

לכאורה הא קי"ל (נדרים ד' ל"א ע"א) באוסר הנאתו לוקח ומוכר בפחות. וכשהמ"י יותר ממזונות יהי' רשאי לזונה דהוא בשביל מ"י ולא מיקרי כלל שנהנית משלו דעי"ז מ"י שלו ומיקרי לוקח בפחות זביני חריפי. אך הא חייב לזונה כל יום קודם שתעשה ואח"כ המ"י שלו א"כ נהנית קודם והוי כזביני רעי דעדיין אינה יכולה למצא לקנות אצל אחר למכור המ"י כיון שעדיין לא עשת'. ומיושב מ"ש לעיל דאיך נעשה כאומר צאי כו' הא בשעת הנדר כבר אסורה להנות וכשלא פקע התקנה רק בתורת שנותן לה זה למזונות א"כ עדיין נהנית משלו שהמ"י שלו ולוקחת למזונות. ולהנ"ל א"ש דכשכבר יש המ"י שוב רשאית ליקח זה בעד המזונות דהוי זביני חריפי ולוקח ומוכר בפחות דגם תמצא למכור לאחר כיון שאינו נותן לה מזונות קודם רק מן המ"י שתעש' שוב לא מיקרי נהנית כלל:

ומיושב מה שהקשו על רש"י 9לקמן ד' ק"ז ע"א) ושא פ' דאינו יכול לומר צאי בע"כ אף שמספיק א"כ מה פריך א"ה פרנס למה כו'. ולמ"ש א"ש דכשמספיק שוב יכולה ליתן לו המ"י וליקח ממנו מזונות בעצמה ותקח מעט פחות משיוי המעשה ידי' ופריך שפיר פרנס למה הא יהי' מותר ליתן מזונות וליקח המ"י כשאר מוכר בפחות כנ"ל. ודי בפרנס יום א' עד שתעשה ויהי' המ"י וכנ"ל. וגם בבע"ח לכאורה כשאוסר הנאתו יכול לגבות בעצמו ג"כ מעט פחות דהא בעד חובו קונה ממנו הקרקע ביוקר כמו שקונה בעד מעות דבשלמא אוסר נכסיו אסור גם זביני חריפי (שם בר"ן) אבל בהנאתו מותר. וצ"ל כיון דאין לו מעות רק החוב א"כ לא יוכל לקנות אצל אחר והוי לעולם ביותר כזביני חריפי כדאמר בפ' איזהו נשך (ד' ס"ב ע"ב) דאף דיש לו מעות מותר ביצא השער דאם אין לזה יש לזה ומ"מ כשאין לו מעות רק החוב שאצל זה חשוב אין לו כנ"ל:

עוד נראה בפשיטות דרש"י ז"ל סובר דהא דהקדש חמץ כו' מפקיע מידי שיעבוד היינו כשאוסר דבר זה מיוחד בזה שפיר כיון דמכאן ולהבא גובה משום דאי הוי לי' זוזי כו' שפיר חל דהא אף שיש זכות ושיעבוד למלו' על הנכסים נגד חובו אבל אינו מבורר על מה וכל מה שגובה לבסוף אין ברירה שנאמר הוברר שזה שלו ולכך חל על מה שהקדיש דדבר זה אינו ודאי של המלוה והא גם בשותפין מבואר הפלוגתא כו' (בנדרים בפ' השותפין) שפיר מפקיע. (ועיין תוס' גטין פ' השולח ד' מ') אבל באוסר הנאתו עלי' שמפקיע כל השיעבוד בזה אינו מפקיע כלל כלשון הש"ס לא כל כמיניה דמפקיע לשיעבודי' דהא עכ"פ יש לו זכות למלוה לגבות ממה שיהי' וכמו אפותיקי מפורש שכ' תוס' שם משום דלא מצי לסלוקי בזוזי. וכאן זה עכ"פ אין בידו לסלקו שלא יגבה כלום. ולא חל כלל. וא"כ לכאורה קונם שאני עושה כו' לענין המעשה ידי' הוי ג"כ כנ"ל דלא מצית לסלוקי והוא להפקיע לגמרי שיעבודו ולמה אמר דקונם מפקיע כו'. אך לרש"י באמת הטעם כנ"ל דמ"י דרבנן והקונם דאורייתא שפיר מפקיע ומשני דאלמוה רבנן לשיעבודי' כאלו הי' שיעבוד דאוריית' ואם הי' דאורייתא כה"ג לא הי' מפקיע כלל כיון שעי"ז יפקע כל השיעבוד. ומיושב הכל דפריך שפיר כאן דאסר כל הנאתו עלי' ומזונות דאורייתא לא מצי מפקע לשיעבודה והיינו אף דלגבי דידי' לא אלמוה כלל כמ"ש הר"ן דבאמ' אינו מובן כלל למה יאלמוה אם יאסר עלי' יצטרך להוציא וליתן כתובה ואם רוצה לגרשה יכול בל"ז לגרש בע"כ. ומה ראיה ממה דאלמוה לגבי דידה שלא תפקיע עצמה כנ"ל. ולמ"ש רק הקושיא דכמו דשם אלמוה כעין דאוריית' ומוכח דאם הי' מה"ת כה"ג שמפקיע לגמרי והיינו בבע"ח שאוסר הנאתו לא חל כלל כיון שמפקיע גוף החיוב ממילא במזונות דאורייתא בלא אלמוה אינו חל כיון שלא אסר הנכסים רק הנאתו ויפקע כל השיעבוד כנ"ל ומשני שפיר בהגיע זמן כו' דהחיוב רק דרבנן וממילא לא אתא דרבנן ומפקיע נדר דאורייתא אף שמפקיע לגמרי כמו במ"י בלא אלמוה. וכאן בדידי' לא אלמוה כלל כנ"ל וא"ש. ומיושב גם הירושלמי ע"ש בר"ן.

עוד הקשו דמשמע בכמה דוכתי דקי"ל מזונות דרבנן ע"ש. וי"ל דהא באמת משמע לעיל (ד' מ"ח) דכולהו תנאי דמזונות דאורייתא ע"ש בתו'. ואפשר לומר דהא תוס' כתבו שם (וכן הוא בירושלמי סוף פ' אע"פ) מזונות מק"ו מה דברים שאין בהם חיי נפש כו' מזונות שיש בהם חיי נפש כו' ע"ש. וי"ל דכ"ע ס"ל הק"ו כנ"ל רק מדאורייתא שהמעשה ידי' שלה אין זה ק"ו כלל דמה חיי נפש איכא הא אית לה מעשה ידי' ככל אנשים. רק עכשיו דתקנו חכמים שמעשה ידי' שלו שוב איכא הק"ו כנ"ל ושוב חייב מזונות מה"ת. וא"ש דלכמה דברים אמר מזונות דרבנן במתנה ע"מ שאין לך ש"כ או אמרה איני ניזונית וא"ע א"א בתקנת חכמים כו' דבזה שפיר כיון שלא יהי' המ"י שלו ממילא אין כאן רק חיוב דרבנן ושוב מהני א"א וכה"ג בע"מ וכנ"ל. וא"כ כאן פריך שפיר במדיר מלהנות כו' דעדיין המ"י שלו שפיר מזונות דאוריית' ולא מהני הקונם להפקיע שיעבודה כנ"ל. ומיושב יותר דמשני באומר צאי מ"י למזונותיך ותמהו הפ' דהא לא מצי אמר צאי כלל. ואם מרצונה הוי לי' למימר שאמר' א"נ וא"ע. ולמ"ש מיושב דכשאומר צאי שוב פקע החיוב דאורייתא דהא מ"י שלה ורק החיוב דרבנן ושוב הקונם דאורייתא מפקיע דלא אלמוה בדידי' כנ"ל ומשני שפיר ואח"כ בהגיע זמן דג"כ דרבנן כנ"ל. ונראה דרש"י לא רצה לפרש כתוס' דלטעמי' בברח הוי כחלה. ודוקא חלה אחר הגעת זמן וכן בנדר אף שהי' גרם שלו מ"מ הי' קודם שהגיע זמן ועתה אינו יכול לכנוס מחמת הנדר. דאף אי לא בעינין חופה ראוי' לביאה מ"מ הוי כנדה כמ"ש הרא"ש פ"ק דכתובות. ולא הי' כלל חיוב מזונות:

עוד י"ל ברש"י דהא כמו דלמשנה אחרונה (לעיל ד' נ"ז) אין אוכלת תרומה משום סמפון כן באוסר בקונם ורק משום דמשועבד יהי' מותר שוב שייך חשש סמפון שיהי' בטל הקידושין והי' איסור מה שנהנית דלא הי' משועבד. וא"כ אף דהגיע זמן אסור לזונה. שוב ראיתי במפ' שהקשו כן. ומיושב דמ"מ אם היה חיוב דאוריית' ומה"ת אין חוששין למום וסמפון ובכל ממון שבין אדם לחבירו אף שיש חשש איסור כמו ריבית וכה"ג מ"מ כיון דמהני הרוב או החזקה א"צ לחוש להמועט וכיון שחייב לזונה ולא חיישינן לסמפון אין מפסידין אותהמחשש סמפון. אך כיון שהחיוב רק דרבנן שפיר שייך החשש ופירש"י שפיר משא"כ בניסת דלא שייך (סימפון) ודוחק:

גמרא הדירה כשהיא ארוסה וניסת ופריך ניסת סברה וקבלה כו'. תמוה לי אטו צריך לידור בפנוי' ולמה לא מוקי שאסר הנאתו על ארוסתו וניסת ולא ידעה כלל שהדירה ואטו בטלו הנשואין בשביל זה ולרש"י דתשמיש בכלל י"ל דחשוב בטעות. ואף דח"ל שלא הכיר בה כתב הר"ן ז"ל (סו"פ אלמנה ניזונית) שאינו דומה למום דסבור שיערב כו' (אולי צ"ל דסבירה) אף באיסור מ"מ היינו בדבר שאפשר לחקור כמ"ש ר"ן שם. דהא ע"מ שאין עלי' נדרים הוי טעות גבי דידי' ול"א סברא הנ"ל. ונהי דלגבי דידה אין המומין ונדרין מבטלין הקדושין דטב למיתב כו'. ואף בלא ידעה שהוא ממזר וכה"ג גם כן לא מצינו שיהי' הקידושין בטלין אף שאסור' בו מכל מקום יש לומר למאי דפסקו בש"ע (סי' ס"א) והרא"ש ז"ל (בהגהות אשרי על ד' נ"ז בכתובות) דאף להפ' דחופה שא"ר לביאה מהני מ"מ דוקא ביודעין שא"ר אבל בסבר שראוי זה מבעי' לעיל וא"כ כיון דהנשואין צריכה להיות מדעתה ג"כ (כמ"ש תוס' ריש כתובות) א"כ נהי דלרש"י עכשיו דמוקי בכשהיא ארוסה ונשאת ע"כ דס"ל דאף חופה שא"ר לביאה מהני דהא חל גם אתשמיש מ"מ דוקא בידעו כנ"ל אבל אי נימא שלא ידעה מהנדר כשנשאת א"כ כיון שא"ר לביאה הוי אצלה בטעות ולא חשיב נשואין כלל. ולכך ע"כ בידעה ופריך שפיר הא סברה וקבלה כנ"ל. אך לתו' קשה דאין סברא כלל שיהי' נשואין בטעות עבור מזונות דהא יעמיד פרנס ושפיר טב למיתב כו'. כיון שאין הת' בכלל וכן להפ' דאף שלא הודיעוהו הוי חופה ויש חופה לפסולות אף שלא הכיר בה וכן משמע בגמרא וא"א לומר כנ"ל:

ואפשר דהא בנדרים (ד' ל"ח ע"ב) אמר מעיקרא דכשנכסי חתן אסור על אבי כלה אסור להשיא בתו משום דהא מתחייב במזונות ושאר חיובים ומהנהו ודחי דהא קי"ל זן את בניו ובנותיו ע"ש אבל כשהיא אסור' בהנאתו ודאי דגוף הנשואין אסורין דמהנה אותה בהחיובי' שמתחייב לה ועובר עכ"פ בלפני עור כו' ולהרמב"ם (פ"ה ופ"י מה' נדרים הל' י"ב) בלא יחל. ואף דהא כיון שהדיר' קודם אינו מתחייב לה כלל ז"א דהא יתחייב כתובה. ועוד דיכולה ללות לאכול ויגבו הבע"ח. ובאיסור לא בעי לאוקמי מתניתין. גם י"ל למאי דקי"ל (נדרים ד' ל"ה ע"א) יש מעילה בקונם וכתב הר"ן שם דמספקא לי' דכמו דקי"ל בהקדש דכשמעל יצא לחולין ומותר להנות אח"כ כן בקונם כשנהנה יהי' מותר אח"כ ע"ש. וא"כ אפשר דכיון דלא ידעה מהקונם והוי מעילה בהנשואין בהנאה זו שמתחייב לה מזונות דזה כבר נהנית בשוגג וכיון שכבר יש החיוב שוב יצא לחולין ומותרת ליהנות מחיוב זה דלא הפקיע כלל השיעבוד כנ"ל. דכיון דעכ"פ יכולה ללות ולאכול יש החיוב וחשיב נהנית ויצא לחולין דמותרת ליהנות מהחיוב ושוב יכולה ליקח מזונות בעצמה ג"כ דמדידה ומהתירא מתהנית כיון שהחיוב כבר יש וע"כ דמיירי בידעה דליכא מעילה ופריך כנ"ל. אך אינו נראה דמ"מ י"ל דאסורה ככל קונם שמפקיע כו' כיון שמהנכסים לא נהנית עדיין ולא יצאו לחולין נגדה:

ועוד דהא פ' השואל (ד' צז ע"ב) אהא דבעל בנכסי אשתו, והיה בהן הקדש כו' למעול בעל איסורא לא ניחא לי' דליקני. כן י"ל על החיוב מזונות אצלה כיון שלא ידעה מהנדר לא ניחא לה כו' ואם מרוצית לא חל החיוב ומ"מ לא בטלו הנשואין בשביל כן וצ"ל דמ"מ ודאי יש איסור עליו לישאנה ולהטעותה דלא תונו איכא כו' וגם י"ל לאו דשארה כסותה לא יגרע כיון שאינ' יודעת ולא מחלה ואף דהוי אונס מ"מ בגוף הנשואין כשכבר נדר מבטל הלאו כנ"ל. ולא בעי לאוקמי באיסור ופשוט י"ל דלשון מדיר את אשתו משמע לי' שידעה:

אימור כו' מומין לענין מזוני מי מצית כו' ופירש"י יודעת היא שא"א לה בלי מזונות. לכאורה קשה הא מ"י שלה באינה ניזונית ולמה לא תוכל לומר סבורה הייתי שיספיק לי. וצ"ל דהוי כאומר ע"מ שאין עלי שאר כסות כו' דבממון תנאו קיים ואינה יכולה לומר סבורה הייתי כו' כיון שע"פ דין אין עליו חיוב כלל כן כאן בנשאה אחר הנדר וידעה וכמ"ש רש"י דע"ד כן כו'. אך לר"מ דתנאו בטל א"כ עדיין החיוב רק מתורת ריצוי שלה ושייך סבורה הייתי וצ"ל דהא ר"י איירי ג"כ במתני' וקשה לדידי' דסבר תנאו קיים. ועוד דעכשיו ע"כ הטעם דטפי מ"ל שמעי כו' וזולא מלתא שאינה מתפרנסת ע"י בעלה וכמ"ש ר"ן דמה"ט נד מהגיע זמן כו' וא"כ כיון שנתרצית שתזון במ"י לא ע"י בעלה שוב יעמיד פרנס טפי מ"ל. ולהפ' (בסי' ס"ט) דבאומרת א"נ וא"ע א"י לחזור בה א"ש דמה שניסת הוי כאומרת א"נ וא"ע. אבל להפוסקי' דיכולה לחזור בה צ"ל כנ"ל דבשעת נשואין מהני מחילתה שלא יחול חיוב כיון דתנאו קיים ושוב לכ"ע אין יכול לחזור. או דנתרצית שלא ליזון ע"י בעלה:

גמרא ופרנס לאו שליחותו קעביד כו'. וקשה לרש"י ז"ל שפי' גבי ריבית שאינו אסור רק כשבא מיד לוה למלוה דמותר ע"י שליח דכיון דאין שליח לד"ע בטל השליחות ונמצא שלא בא מיד הלוה למלוה ע"ש בש"ע (ה"ר ס' ק"ס). וא"כ כאן כיון דאין האיסור רק כשהוא מהנה אותה ובגורם מותר כמ"ש תוס' מהא דחנוני וכל הזן. ורק משום דשליחותא עביד וממילא אין שליח לד"ע ובטל השליחות שאינו כמותו ושוב מותר כמו כל הזן כו' כמו בבית כנ"ל דהא השליח נותן לה משלו רק אי שלוחו כמותו הוי כאלו הבעל נוטל ממון השליח ונותן לה. משא"כ כשבטל השליחות. ולר"ן ורשב"א (בנדרים ט"ו בר"ן שם) דאין הנודר המהנה עובר רק זה שנהנה א"ש דשליח הבעל הוא שאינו עושה איסור ולא שייך אין שליח לד"ע ואסור היא ליקח ממנו. אך להרמב"ם ז"ל דהאיסור בקונם כשמהנה עובר בלא יחל כו' ושייך אין שלד"ע ומה פריך כנ"ל. וי"ל דרש"י לא סבר כהרמב"ם. או די"ל דמטעם ערב יצטרך הבעל לשלם לשליח דמ"מ צוה ליתן אף שבטל השליחות כמו תן מנה לפלוני כו' אך הא לא אמר תן ואשלם לך או ואתחייב לך ולמה יתחייב ורק מטעם שליחות משא"כ כשבטל כו' דאשלד"ע. ולטעם הגמרא פ"ק דקדושין (ד' זיין) דיליף מדין ערב דמה שנותן על פיו הוי כנותן לו ואף בלא טעם שליחות ע"ש י"ל דגם כה"ג חייב כנ"ל דמ"מ מה שנותן השליח בצויו אף דשליחות בטל מ"מ הוי כנותן לבעל עצמו וחייב ממילא כאלו קיבל בעצמו בסתם. אך לטעם הירושלמי שם (הובא ברשב"א שם ד"ח) דהוא זוכה בשבילה וזוכה ממנה ולכך מקודשת ע"ש וזה לא שייך כאן דנימא דכשנותן לה השליח היא זוכית בשביל הבעל וזוכית ממנו ולכך יתחייב הוא לשלם דא"כ היא נהנית ממנו ממש. וודאי אינה זוכית בשבילו בסתם כיון דהוי רק כמו קני ע"מ להקנות (בנדרים מ"ח ע"ב) שתזכה בשבילו כדי שתזכה ממנו וכאן לא תוכל לזכות ממנו כשיהיה נעשה של הבעל ואינ' זוכית עבורו כלל. ולא שייך טעם הנ"ל ולא יתחייב לשלם כלל ושליחות אין כאן כנ"ל. אך י"ל הא פורע חובו של חבירו חייב לרבנן רק לחנן פטור שלא מדעתו. וכאן נהי דבטל השליחות עכ"פמדעתו הוא חייב לשלם מטעם פורע חובו. אך א"כ גם בכל הזן אינו מפסיד יתחייב דחשיב מדעתו. וע"כ דכאן אינו חייב כלל מטעם פורע חובו דהא הדירה וקונם מפקיע החיוב דברים קטנים כיון דלא רגילא ואיגלגלא בהדי' וכשלא הי' הפרנס נותן לא היתה יכולה לגבות כלל ולכ"ע פטור. וי"ל דפריך א"כ לא חשיב שמעמיד פרנס כיון שא"צ לשלם לו לא יתן כיון דהשליחות בטל. למאי דס"ד השתא דדוקא פרנס ממש לא בשביל שרגיל כחנוני כנ"ל. וע"כ כשפי' ואתחייב ואשלם לך. ופריך שפיר ובל"ז כל הפ' חולקין על רש"י בדין רבית הנ"ל.

תוס' הקשו יתן לאחר במתנה ויתן לה ותי' דמתירא שיחזיק לעצמו ע"ש. לכאורה כיון דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וכן ע"מ ליתן לאחר ואינו בכלל כל מתנה שאם הקדישה אינו מוקדש אינה מתנה דזה דוקא כמעשה דב"ח שלא הי' שום מתנה רק הערמה משא"כ בתנאי מעכשיו כמ"ש תוס' פ"ק דקדושין (ד"ו ע"ב) ור"ן וש"פ נדרים (מ"ח). א"כ יכול ליתן לאחר ע"מ שיתן לה וג"כ יהיה מותר כיון דע"מ כמעכשיו וכשנותן לה נעשה למפרע שלו ולאו משל בעל מתהנית. ומה שגורם לה הנאה מותר כמ"ש תוס' לקמן ק"ז כיון דלאו מדידי' מתהני דמה"ט פורע לו חובו ע"ש כיון שרק גורם שיהנה משל אחר וכן כאן בתנאי כנ"ל גורם שתהנה משל המקבל כיון דלמפרע שלו. ושוב לא שייך שירא שמא יחזיק לעצמו דא"כ יצטרך להחזיר לו אך באמת י"ל דאסור למה שתירצו תוס' אהפקר דדוקא באין לו מה יאכל התירו משום דלא אפסקי' אחר ודוקא במתנה דאפסקי' אחר ע"ש. וא"כ במתנה כנ"ל ע"מ להקנות לה י"ל ג"כ דמיקרי לא אפסקי' אחר כיון דכשאינו נותן לה לא קנה רק כשנותן לה ושוב אף דלאו מדידי' מתהני אסור כהפקר כנ"ל. אך עכשיו תוס' לא נחתי עדיין לסברא זו וצ"ל דאסור כה"ג ומהברייתא אין ראי' ממה דתני שנותן סתם במתנה ולא תני כה"ג על תנאי דשם כמו דכשיש אחר אסור ע"י הפקר משום דלא אפסיק אחר כן כיון שאפשר במתנה גמורה לאחר אסור ע"מ ליתן לו שיהי' ג"כ לא אפסקי' אחר כהפקר הנ"ל ולכך אסור וכשאין אחר ע"כ להפקיר דגם תקנה הנ"ל א"א:

עוד הקשו ויפקיר ותזכה בו כדלקמן כו'. לכאור' הא מציאת אשה לבעלה וכשתזכה מהפקר יהי' שלו ואסור עלי'. וי"ל שיאמר א"א שאיני רוצה לזכות במציאתה וזה לא חשיב מהנה או כיון דאמר לה צאי מ"י למזונותיך אין המציאה שלו דע"כ גם מעה כסף אינו נותן לה ומציאה כהעדפה דמיא כדאמר בש"ס (לעיל דף ס"ו) ובפשיטות י"ל קושית תוס' דאם יפקיר ותזכה עדיין מגיע לה מזונות והדברים קטנים וכי בשביל שמצאה מציאה נפטר הוא מחיובו. ודוקא פרנס שנותן לה עבורו ואף בכל הזן כו' מ"מ פורע חוב שלו ונפטר משא"כ במציאה דודאי אף ביש לה נכסים שאין לו רשות בהן הדין יוציא כיון שאינו נותן לה מה שמחויב כנ"ל:

אמנם תי' תו' דאינו מותר ע"י הפקר רק באין לו מה יאכל ודאי אמת דהא קי"ל (נדרים ד' מ"ה ע"א) הפקר בפני ג' דוקא עכ"פ מדרבנן. וא"כ ממ"נ כשיש אחר אינו תקנה כ"כ ע"י הפקר שמא יזכו האחרים וכשאין אחרים שוב מדרבנן אינו הפקר רק באין לו מה יאכל התירו וא"כ לענין הדין אין הוכחה שלא יהי' מותר ע"י הפקר כשיש ג' אף דלא אפסקי' אחר כיון דמהני ההפקר אף מדרבנן דמה חילוק בין מפסיק אחר או אפסיק ההפקר והא דאמר בברייתא כשיש אחר נותן במתנה ולמה לא ע"י הפקר י"ל להפקיר בעי ג' ותקנתא דמתנה די באחד אבל ביש ג' י"ל דמהני. אך מלשון התו' משמע דאסור אף ביש ג':

גמרא ביתו לבנות כו' הולך אצל פועלים כו'. וקש' לשטת ר"ת (לקמן ד' ק"ח) דפורע חובו אסור במודר הנאה דחייב לשלם והא דפורע לו חובו מיירי במזונות אשתו דוקא ע"ש. א"כ כיון שהפועלים עשו מלאכה חייב הבעה"ב לשלם להם ואף שעשו שלא ברשות דיורד שלא ברשות ג"כ חייב רק ידו עה"ת וא"כ כיון שמשלם להם הוי פורע חובו ממש דאסור לר"ת ז"ל. וכן בחנוני לרשב"א ז"ל (נדרים ד' ל"ג) דסתם לשם הלוא' והלה מחויב לשלם וכשמשלם הוא פורע חובו וצ"ל שהחנוני נותן לו בפירוש לשם מתנה וכן הפועלים מפרשים שעושים ע"מ שלא ישלם להם הבע"ב כנ"ל:

נעשה כאומר לה. דאע''ג דלא אמר הרי הוא כאומר דודאי אדעתא דהכי אדרה: בדלא ספקה. מזונות למעשה ידיה הקצוב לה במשנת אע''פ (לעיל דף סד:): הא רגילה בהו. ומשועבד לה: שהגיע זמן ולא נשאו. דמדאורייתא לא משועבד לה לפיכך חל הנדר דאיסור דאורייתא הוא ומדרבנן חייב לזונה לפיכך יעמיד פרנס: וניסת. דהשתא חייב במזונותיה והנדר כבר חל עליו: הא סברה וקבלה. יודעת היא שנאסר עליו לזונה וניסת לו: גבי מומין. בשלהי פרקין במתניתין: לענין מזוני מי אמרינן. סבורה הייתי יודעת היא שאי אפשר לה בלא מזונות: ופרנס לאו שליחותיה עביד. בתמיה נמצא עובר על נדרו: הרי אלו יכתבו ויתנו. אע''ג דלא אמר ליה לסופר כתוב ה''נ אע''ג דלא אמר ליה זון שלוחיה הוא: התם קאמר יכתוב. לשון צוואה לשומע קולו: בדליקה התירו לומר. בשבת דמתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי: לאו למעוטי כי האי גוונא. בכל איסורין שבתורה: שאר איסורי שבת. דחמירי ולא התירו בהן לומר העושה לי מלאכה זו אינו מפסיד כדי שישמעו עובדי כוכבים ויעשו אבל בנדרים לא גזור: דלעלמא קאמר. לא דמי לשליחות כלל דלא ייחד איש לעשותו אבל רגיל אצלו אימא לא כו':

נעשה כאומר לה צאי כו'. הכא לא מצי למיפרך והא לא אמר לה הכי כדפריך באע''פ (לעיל דף נח:) דהכא אין אנו משנין נדר מכמו שנדר אלא טעמא בעלמא הוא דלמה הוא מדירה אלא בשביל שרוצה שיהיו מעשה ידיה שלה אבל התם גבי מקדיש ידי אשתו אין הנדר טוב וצריך לתקן דיבורו שרוצה לומר יקדשו ידיה לעושיהן להכי פריך לה התם: אלא לא תימא נעשה כו'. לא הוה מצי למימר דמתני' דהכא כר''מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה כדמשני באע''פ (שם) דלא דמי דודאי משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה יש לנו לתקן דיבורו כמו התם דמקדיש מעשה ידיה ואמרי' דבעי למימר יקדשו ידיך לעושיהן דאינו אלא תיקון מלה בעלמא אבל להוסיף על הדיבור מה שלא אמר כלל אין לנו להוסיף בשביל כך כיון שאין לנו לומר שכך היה דעתו בלא שום דיבור אחר כמו שהיינו סבורין מתחלה: והאידנא דאדרתן לא מצינא לאיגלגולי בהדך. ואדעתא דהכי לא מחלה שידירנה הלכך משועבד לה ומ''מ חל הנדר דבשעת הנדר אכתי לא היה משועבד אי נמי בלא טעם מחילה הנדר חל שכל זמן שהיא עמו יש לה לגלגל עמו דאע''ג דאין יורדת עמו דאין זה חשיב ירידה דמיירי שאין בני משפחתה העשירים כמו בעלה רגילין בכך אלא אביה מתוך עושרו היה מוותר הלכך יש לה לגלגל עמו וכשאינה עמו יש לה להנהיג כמו שהיתה רגילה בבית אביה: שהגיע זמן ולא נשאו. פירש בקונטרס דמדאורייתא לא משתעבד לה לפיכך הנדר חל וקשה דא''כ מן הנשואין נמי יחול הנדר מהאי טעמא דהא קיימא לן דמזונות נשואה דרבנן ועוד קונם שאני עושה לפיך אמאי אין הנדר חל והא מעשה ידיה לבעלה לכ''ע לא הוי אלא מדרבנן ונראה לפרש שהגיע זמן ולא נשאו כלו' הא דקתני יעמיד פרנס אשהגיע זמן ולא נשאו קאי אבל כשנדר עדיין לא הגיע הזמן לפיכך חל הנדר ודוקא הגיע זמן אבל נשאת אין צריך להעמיד פרנס דסברה וקיבלה כדאמר בסמוך ועוד י''ל כשהדירה כבר הגיע הזמן ומיהו חל הנדר דלא אלמוה רבנן לשיעבודא דאשה כל זמן שלא נישאת ומפקיע הקונם אותו שיעבוד: טפי לא עביד שליחותיה. הכא לא שייך טעמא דזילותא כיון דלא נישאת וא''ת ויעשה לה תקנה אחרת כגון שיתן לו לחבירו במתנה והלה יתן לה כמו גבי בא בדרך דמייתי לקמן דאין לומר דווקא בא בדרך ואין לו מה יאכל התירו לו דהא גבי מעשה דבית חורון משמע דאי הוה יהיב ליה מתנה גמורה הוה שרי אביו למיכל וי''ל דאין הכי נמי אבל אין רגילות ליתן בכה''ג דכל שעה ירא שיחזיק בהן המקבל וא''ת ויפקיר כדלקמן וי''ל דהא ודאי לא שרינן אלא לבא בדרך הואיל ולא נכנסו המזונות לרשות אחרת משיצאו מיד המדיר דנראה כמו שהן עדיין ברשותו ותקנתא דחנוני הרגיל אצלו איכא למימר נמי דלא שכיח דעבדי טפי משלשים יום הואיל והמדיר אינו אומר לו ליתן לו מעות: ופרנס לאו שליחותיה קעביד. השתא סלקא דעתין דאמר ליה ספק לה מזונות ואני פורע ולא דמי להא דמסקינן בריש פרק בתרא דע''ז (דף סג. ושם) אומר אדם לחנוני הרגיל אצלו תן פירות לחמרי ולפועלי ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום יין נסך דהתם לא קאמר ליה דליתיב להו איסורא הלכך לאו שליחותיה עביד אי יהיב להו יין נסך אבל הכא שליחותיה קא עביד כי יהיב לה שום מזונות: באומר כל הזן אינו מפסיד. ולא בעי לשנויי בחנוני הרגיל אצלו אומר רבינו יצחק דיעמיד פרנס משמע דמפרנס לה מזונות אבל בחנוני הרגיל אצלו לא מפרש לה מיהו אומר רבינו שמואל דווקא בכי האי גוונא דאמר בסתם כל הזן אינו מפסיד שרי במודר הנאה אבל למימר ליחיד אם תזון לא תפסיד אסור דמיחזי כשלוחו דגבי בא בדרך לא שרי למימר הכי ובסוף מסקנא נמי דמשני לא מיבעיא כל הזן כו' אי הוה שרי למימר ליחיד הוה ליה למיתני בחנוני הרגיל אצלו אם תזון לא תפסיד והוה משמע לן רבותא טפי:

כתובות ע ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף ע - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד