כתובות עא ע"א

מַעֲשֶׂה דְּבֵית חוֹרוֹן
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּיִשְׂרָאֵל חֹדֶשׁ אֶחָד וְכוּ' הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא אָמַר אַבָּיֵי כֹּהֶנֶת אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן רָבָא אָמַר חֹדֶשׁ מָלֵא וְחֹדֶשׁ חָסֵר אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ
אָמַר רַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּמְפָרֵשׁ אֲבָל בִּסְתָם יוֹצִיא לְאַלְתַּר וְיִתֵּן כְּתוּבָּה וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֲפִילּוּ בִּסְתָם לֹא יוֹצִיא שֶׁמָּא יִמְצָא פֶּתַח לְנִדְרוֹ
וְהָא אִיפְּלִגוּ בַּיהּ חֲדָא זִימְנָא דִּתְנַן הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים שַׁבָּת אַחַת וְאָמַר רַב מַחְלוֹקֶת בִּמְפָרֵשׁ אֲבָל בִּסְתָם יוֹצִיא לְאַלְתַּר וְיִתֵּן כְּתוּבָּה וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֲפִילּוּ בִּסְתָם נָמֵי לֹא יוֹצִיא שֶׁמָּא יִמְצָא פֶּתַח לְנִדְרוֹ
צְרִיכָא דְּאִי אִיתְּמַר בְּהָהִיא בְּהָהִיא קָאָמַר רַב מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר בְּפַרְנָס אֲבָל בְּהָא דְּאֶפְשָׁר בְּפַרְנָס אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל וְאִי אִתְּמַר בְּהָא בְּהָא קָאָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם דְּאֶפְשָׁר בְּפַרְנָס אֲבָל בְּהַהִיא אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַב צְרִיכָא
תְּנַן הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תִּטְעוֹם אֶחָד מִכׇּל הַפֵּירוֹת יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה בִּשְׁלָמָא לְרַב כָּאן בִּסְתָם כָּאן בִּמְפָרֵשׁ אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁנָּדְרָה הִיא וְקִיֵּים לָהּ אִיהוּ וְקָסָבַר רַבִּי מֵאִיר הוּא נוֹתֵן אֶצְבַּע בֵּין שִׁינֶּיהָ
וְסָבַר רַבִּי מֵאִיר הוּא נוֹתֵן אֶצְבַּע בֵּין שִׁינֶּיהָ וְהָתַנְיָא הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְלֹא הֵפֵר לָהּ רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמְרִים הִיא נָתְנָה אֶצְבַּע בֵּין שִׁינֶּיהָ לְפִיכָךְ אִם רָצָה הַבַּעַל לְהָפֵר יָפֵר וְאִם אָמַר אִי אֶפְשִׁי בְּאִשָּׁה נַדְרָנִית תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתוּבָּה
רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמְרִים הוּא נוֹתֵן אֶצְבַּע בֵּין שִׁינֶּיהָ לְפִיכָךְ אִם רָצָה הַבַּעַל לְהָפֵר יָפֵר וְאִם אָמַר אִי אֶפְשִׁי בְּאִשָּׁה נַדְרָנִית יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה אֵיפוֹךְ רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמְרִים הוּא נוֹתֵן רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמְרִים הִיא נָתְנָה
וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי הִיא נָתְנָה וְהָתְנַן רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר בַּעֲנִיּוּת שֶׁלֹּא נָתַן קִצְבָה
אֵימָא רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמְרִים הוּא נוֹתֵן רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמְרִים הִיא נָתְנָה וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה הִיא נָתְנָה וְהָתְנַן רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּיִשְׂרָאֵל יוֹם אֶחָד יְקַיֵּים
אֵימָא רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמְרִים הוּא נוֹתֵן וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר הִיא נָתְנָה וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר זוּגֵי זוּגֵי קָתָנֵי אֵימָא רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמְרִים הִיא נָתְנָה רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמְרִים הוּא נוֹתֵן וְהָא סְתָמָא דְּלָא כְּרַבִּי מֵאִיר
וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי בַּעֲנִיּוּת שֶׁלֹּא נָתַן קִצְבָה אַלְמָא בַּעַל מָצֵי מֵיפַר וּרְמִינְהוּ אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁהַבַּעַל מֵיפֵר דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִינּוּי נֶפֶשׁ אִם אֶרְחַץ אִם לֹא אֶרְחַץ אִם אֶתְקַשֵּׁט אִם לֹא אֶתְקַשֵּׁט אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אֵין אֵלּוּ נִדְרֵי עִינּוּי נֶפֶשׁ וְאֵלּוּ הֵן נִדְרֵי עִינּוּי נֶפֶשׁ שֶׁלֹּא אוֹכַל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה יַיִן וְשֶׁלֹּא אֶתְקַשֵּׁט

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עא - א

אלא, גזירה משום מעשה דבית חורון ^[28], המובא במסכת נדרים ^[29]:

שנינו במשנה: "המדיר את אשתו רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים, ושניים יוציא ויתן כתובה, בכהן שניים יקיים ושלשה יוציא ויתן כתובה". וכו': ומדייקת הגמרא: מתוך ששינה רבי יהודה מלשון תנא קמא, שאמר - "שלשים יום", ואילו הוא אמר "חודש אחד", משמע שבא לחלוק עליו אף בישראל ^[30].

ומקשינן: הלא בישראל היינו תנא קמא, ובמה נחלקו?

אמר אביי: אכן רבי יהודה לא נחלק בישראל, אלא רק בכהנת אתא לאשמועינן שממתין חדשיים, ואגב כהנת נקט "בישראל חדש אחד ^[31] ".

רבא אמר: חדש מלא וחדש חסר איכא בינייהו. כלומר לדעת תנא קמא - ימתין שלשים יום, ואילו לדעת רבי יהודה ימתין רק עשרים ותשעה יום, כיון שסתם "חדש" בלשון חכמים הוא עשרים ותשעה יום ^[32].

שנינו במשנה "עד שלשים יום יעמיד פרנס, יתר מכאן יוציא ויתן כתובה".

ויש לדון: האם לעולם נותנים לו שלשים יום על ידי פרנס, ואפילו אם נדר לעולם אינו חייב להוציא עד שלשים יום,

או דילמא, רק אם נדר לשלשים יום יכול לזון על ידי פרנס, אך כשנדר לעולם, לא.

ונחלקו בנידון זה האמוראים:

אמר רב: לא שנו שיכול לזונה על ידי פרנס, אלא במפרש. כלומר - כשנדר בפירוש לשלשים יום.

אבל בנודר סתם, יוציא לאלתר ויתן כתובה.

והטעם, משום שפרנס אינו דין לכתחילה, רק בדיעבד כשנדר לשלשים יום אין כופין אותו לגרש משום זמן מועט כל כך, כיון שיכול על כל פנים לזון על ידי פרנס. אך אם נדר מראש לזמן מרובה, אין סברא להמתין עמו ^[33].

ושמואל אמר: אפילו בנודר סתם, לא יוציא עד שלשים יום, שמא ימצא פתח לנדרו.

ומקשינן: מדוע חזרו רב ושמואל על מחלוקתם בנידון זה, והא איפלגו ביה חדא זימנא, במקום אחר?

דתנן (לעיל סא ב) - "המדיר את אשתו מתשמיש המטה, בית שמאי אומרים ימתין שתי שבתות. ^[34] ויותר מכך יוציא ויתן כתובה.

ובית הלל אומרים - שבת אחת ימתין ^[35], יותר מכך יוציא ויתן כתובה".

ועל כך אמר רב: מחלוקת בית שמאי ובית הלל רק במפרש, היינו כשנדר בפירוש על שבוע או שבועיים, אבל בנודר סתם, יוציא לאלתר ויתן כתובה.

ושמואל אמר: אפילו בסתם נמי לא יוציא, שמא ימצא פתח לנדרו. ואם כן, מדוע חזרו רב ושמואל ונחלקו גם במשנתינו?

ומשנינן: צריכא! כלומר, יש חידוש בכל אחת מהמחלוקות.

דאי איתמר בההיא, אם היתה המחלוקת נאמרת רק לגבי המדיר את אשתו מתשמיש,

הוה אמינא רק בההיא קאמר רב שהנודר סתם יוציא לאלתר, משום דלא אפשר לקיים תשמיש בפרנס, אבל בהא [במדיר ממזונות] דאפשר לזון בפרנס, אימא מודה ליה לשמואל, ובכל מקרה ימתין שלשים יום.

ואי אתמר בהא, אם היתה המחלוקת נאמרת רק לגבי המדיר את אשתו ממזונות,

הוה אמינא רק בהא קאמר שמואל שבכל מקרה ימתין שלשים יום, משום דאפשר בפרנס, אבל בההיא [במדיר מתשמיש] שאין לקיימו על ידי פרנס, אימא מודה ליה לרב, ויוציא לאלתר.

לכך צריכא לשנות את שתי המחלוקות ^[36].

תנן במשנתינו: "המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות, יוציא ויתן כתובה".

סברה הגמרא, שמדובר כשאמר הבעל "קונם הנאת תשמישך עלי לעולם, אם תאכלי אחד מכל הפירות ^[37] ".

ויש להקשות: מדוע עליו להוציאה מיד, תאכל את אותו פרי, ותאסר בתשמיש, וימתין שבוע לבית הלל, או שבועיים לבית שמאי, ואז יוציאנה?

בשלמא לדעת רב הנזכרת לעיל, שהיכן שלא פירש עליו להוציא מיד, אפשר לומר: כאן [במשנתינו] מדובר בנודר סתם, ולא פירש לשבוע או לשבועיים, ולכן יוציא מיד.

וכאן [מחלוקת בית שמאי ובית הלל, היא] במפרש. כדלעיל.

אלא לדעת שמואל, שבין כך ובין כך ימתין שבוע או שבועיים, קשיא, מדוע הכא עליו לגרשה מיד?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן, כגון שנדרה היא שלא תאכל פירות, ותלתה את נדרה בתשמיש המיטה ^[38], וקיים לה איהו את נדרה,

וקסבר רבי מאיר ^[39] - הוא נותן אצבע בין שיניה. דהיינו הבעל שקיים את נדרה אשם בכך שלא הפר לה, ולכן יוציא לאלתר ויתן כתובה.

וכאן לא שייך להמתין שבוע או שבועיים, כמו במקום שנדר הבעל, כיון שאם האשה נדרה, לא תבקש פתח נדרה, כיון שמטרת נדרה שיוציאנה. רש"י.

ומקשינן: וכי סבר רבי מאיר היכן שנדרה היא וקיים לה הבעל, שנחשב הדבר כאילו הוא נותן אצבע בין שיניה?!

והרי תניא: האשה שנדרה בנזיר, [קיבלה על עצמה נזירות] ושמע בעלה ולא הפר לה,

רבי מאיר ורבי יהודה אומרים: היא נתנה אצבע בין שיניה [כלומר, היא גרמה לעצמה את ההפסד]. לפיכך, אם רצה הבעל להפר, יפר.

ואם אמר 'אי אפשי באשה נדרנית', תצא שלא בכתובה ^[40].

רבי יוסי ורבי אלעזר אומרים: הוא נותן אצבע בין שיניה [הוא גרם לה את ההפסד]. לפיכך, אם רצה הבעל להפר, יפר. ואם לא רצה להפר, ואמר 'אי אפשי באשה נדרנית', יוציא, ויתן כתובה ^[41].

על כל פנים, מבוארת דעת רבי מאיר, שכאשר נדרה היא, וקיים לה הבעל, שהיא נתנה אצבע בין שיניה. ואם כן, אין להעמיד את המשנה באופן שנדרה היא וקיים לה הוא, כיון שאז אינו חייב לתת לה כתובה.

ומתרצת הגמרא: איפוך! נהפוך את שמות התנאים במשנה, וכך יש לגרוס בה: רבי מאיר ורבי יהודה אומרים: הוא נותן אצבע בין שיניה, רבי יוסי ורבי אלעזר אומרים: היא נתנה אצבע בין שיניה.

ומקשינן: וכי סבר רבי יוסי היא נתנה אצבע בין שיניה?!

והתנן במשנתינו - "המדיר את אשתו שלא תתקשט יוציא ויתן כתובה, רבי יוסי אומרף בעניות שלא נתן קצבה". והלא הוכרחנו להעמיד לעיל את המשנה במקרה שנדרה היא וקיים לה הוא ^[42], ובכל זאת סבר רבי יוסי שעליו להוציא ולתת כתובה, אלמא סבר רבי יוסי - "הוא נתן אצבע בין שיניה"?

ומשנינן: אימא [יש לך לגרוס בברייתא כך]: רבי מאיר ורבי יוסי אומרים: הוא נותן אצבע בין שיניה. רבי יהודה ורבי אלעזר אומרים: היא נתנה אצבע בין שיניה".

ומקשינן: וכי סבר רבי יהודה היא נתנה אצבע בין שיניה?!

והרי תנן במשנתינו - "המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות, רבי יהודה אומר: בישראל, יום אחד יקיים. והלא הוכרחנו להעמיד כשנדרה היא וקיים לה הוא, ובכל זאת סבר רבי יהודה שעליו להוציא ולתת כתובה. אלמא הוא נתן אצבע בין שיניה? ומשנינן: אימא [יש לגרוס בברייתא כך]: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי אומרים: הוא נותן אצבע בין שיניה, ורבי אלעזר אומר: היא נתנה אצבע בין שיניה.

ואם תמצא לומר שלא מסתבר לגרוס כך משום ש"זוגי זוגי קתני", ששנה התנא את דברי התנאים בזוגות, ולא מסתבר לשנות את הגרסה עד כדי כך ששלשה תנאים אומרים כך, ורק תנא אחד חולק עליהם.

אימא, "רבי מאיר ורבי אלעזר אומרים: היא נתנה, ^[43] רבי יהודה ורבי יוסי אומרים: הוא נו תן".

ואם תאמר, אם כן סתר רבי מאיר את דבריו, שבמשנתינו סבר "הוא נותן אצבע" ולכן יוציא ויתן כתובה, ואילו בבריתא סבר "היא נתנה"?

יש לומר, דהא סתמא - דלא כרבי מאיר. כלומר תנא קמא דמשנתינו אינו רבי מאיר, אלא תנא אחר.

ומקשינן: במשנתינו מבואר שסבר רבי יוסי

- "בעניות שלא נתן קצבה", ואם נדרה שלא תתקשט לעולם על הבעל להוציאה ולתת לה את כתובתה.

אלמא, בעל מצי מיפר. כלומר, מכך שעליו לתת לה את כתובתה מוכח שהיה יכול להפר את נדרה, וכיון שלא היפר נותן לה את כתובתה.

ורמינהו, ונתקשינו, הלא שנינו - "אלו דברים שהבעל מיפר, דברים שיש בהן עינוי נפש. ואלו הם: אם ארחץ, אם לא ארחץ, אם אתקשט, אם לא אתקשט.

אמר רבי יוסי: אין אלו נדרי עינוי נפש! ^[44] ואלו הן נדרי עינוי נפש: שלא אוכל בשר,

הערות

^[28] ואם הפקיר את המזונות קודם שנדר, אף לדעת רבי יוסי מותר, כיון שבזה לא שייך גזירת בית חורון. ר"ן נדרים מג ב.

^[29] וכך היה המעשה: "מעשה באחד בבית חורון, שהיה אביו נודר ממנו הנאה, והיה משיא את בנו. ואמר לחבירו - 'חצר וסעודה נתונים הינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה'. אמר - 'אם שלי הן, הרי הן מוקדשים לשמים'. אמר לו - 'נתתי לך את שלי כדי שתקדישם לשמים?!' אמר לו - 'נתת לי את שלך, אלא כדי שתהא אתה ואביך אוכלים ושותים ומתרצים זה לזה, ויהיה עוון תלוי בראשי'. אמרו חכמים: כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת, אינה מתנה". נדרים מח' ע"א. ומשום מעשה זה גזר רבי יוסי לאסור לתת למודר על ידי הפקר, מחשש שאין זה הפקר גמור.

^[30] על פי השיטה מקובצת.

^[31] הרשב"א כתב, שתנא קמא לא חלק על רבי יהודה בדין זה, אלא שלא דיבר בענין זה כלל, ורבי יהודה הוסיף על דבריו. ודקדק זאת, מלשון "אתא לאשמועינן", ואם היה חולק על תנא קמא, היה על הגמרא לומר "איכא בינייהו".

^[32] ולדעת אביי, אף על פי שבעלמא סתם חדש עשרים ותשעה יום, מכל מקום כאן היתה הכונה לשלשים יום, ומכיון שרצה התנא להשמיע בכהנת חדשיים, נקט בישראל חדש, אך כוונתו הייתה שלשים יום. תוספות.

^[33] כך הבאור לדעת רש"י. אך יש ראשונים שפרשו: אמר רב לא שנו אלא במפרש - היינו שפירש זמן כל שהוא, אפילו הרבה יותר משלשים יום, בכל זאת נותנים לו לזון שלשים יום על ידי פרנס. אבל אם סתם ולא פירש כלל - יוציא לאלתר, שמכיון שלא קצב זמן לנדרו, טוענת האשה - "מיסנא הוא דסני לי", ואיני יכולה לדור עמו. ולפי שיטות אלו - אכן פרנס הינו דין לכתחילה, אלא שכאשר נודר לעולם ישנה סברא חדשה שעליו לגרשה מדין מיסנא הוא דסני. ויעויין בשיטה מקובצת.

^[34] והטעם, מבואר בגמרא שם - כיון שמצינו ביולדת נקבה שאסורה לבעלה במשך שבועיים, אם כן הפסק שבועיים הינו מדרך חיי האישות, ולכן לא כפוהו להוציא עד שבועיים.

^[35] כמו שמצינו בנידה שאסורה שבוע אחד לבעלה, ולכן אין הפסק שבוע נוגד את חיי האישות. אך מיולדת נקבה אין ללמוד, כיון שהלידה אינה שכיחה כנדה.

^[36] התוספות הביאו צריכותא נוספת: אם היינו כותבים רק את המחלוקת גבי תשמיש, הוה אמינא, דוקא שם נחלק שמואל וסובר שבכל מקרה לא יוציא מיד שמא ימצא פתח לנדרו, כיון שיש צער לשניהם, ויותר מצוי שיחפש הבעל פתח לנדרו, אבל במדיר ממזונות יוציא מיד. ואם היינו כותבים רק את המחלוקת גבי מזונות - הוה אמינא, דוקא שם נחלק רב, כיון שאין סיבה שיחפש הבעל פתח לנדרו, כיון שאינו מצטער ממנו, אבל במדיר מתשמיש אימא מודה לשמואל. לכך נצרכו שתי המחלוקות.

^[37] והוא הדין אם נדר הנאת תשמישו עליה אם תאכל את כל הפירות שבעולם, אף על פי שבעלמא אם נדר מכל הפירות שבעולם לא חל הנדר כלל, כיון שזהו דבר שאי אפשר לעמוד בו, מכל מקום אם תלה איסור פירות שבעולם בתשמיש, חל הנדר. כיון שיכולה לאכול ולהאסר בתשמיש. אלא נקטה המשנה "אחד מכל הפירות", לחדש שאפילו אם אסר את אשתו במין אחד בלבד בכל זאת חייב לגרשה. כיון שאינה יכולה לסבול זאת אפילו יום אחד. על פי התוספות.

^[38] כך הבאור לדעת רש"י. (כמו שנראה הבנת התוספות והר"ן בדבריו). ומה שהכריחו לפרש שנדרה מאכילת פירות ותלתה בתשמיש, שאם לא תלתה בתשמיש יקשה - מדוע עליו להוציאה, מה תרויח האשה בכך, הלא בין כה וכה אסורה היא באכילת פירות? ולכן פירש שתלתה בתשמיש, ועל ידי שיוציאנה תותר להנשא לאחר. אך התוספות פרשו, שנדרה מהפירות כל זמן שהיא תחתיו, ולא תלתה בתשמיש. ולכן יוציאנה מיד כיון שהוא נתן אצבע בין שיניה, ואינה יכולה לסבול איסור אכילת פירות אפילו יום אחד.

^[39] היינו תנא קמא דמשנתינו, כיון ש"סתם משנה רבי מאיר היא".

^[40] ומדובר בנדרים שיש בהם עינוי נפש לבעל, ולכן אפילו אם מקיימת את נדריה יכול הבעל לגרשה בלא כתובה. אבל בשאר נדרים אינו יכול לגרשה אלא אם עוברת על נדרה. תוספות.

^[41] הרמב"ם (פרק יב' מהלכות אישות הלכה כד') דקדק מלשון המשנה, שאין כופין אותו להוציא, אלא רק אם אמר מעצמו "אי אפשי באשה נדרנית", ורוצה להוציאה עליו לתת כתובה. אך הר"ן (וכן מוכח מדקדוק לשון רש"י) נחלק עליו, ובאר את המשנה "ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה" היינו שאם לא רצה להפר לה משום "אי אפשי באשה נדרנית", כופין אותו להוציא ולתת כתובה.

^[42] כיון שאם נעמיד באופן שנדר הבעל ותלה את נדרו בתשמיש במיטה, הרי לדעת שמואל אינו חייב להוציא מיד אלא אחר שבוע או שבועיים, ובמשנה מבואר שעליו להוציא מיד. אמנם לדעת רב, אפשר להעמיד במקרה שהבעל נדר ותלה את נדרו בתשמיש המיטה לעולם, ואז מחוייב להוציא מיד.

^[43] הקשו התוספות - האיך שייך לומר לדעת רבי מאיר ש"היא נתנה אצבע בין שיניה", הלא לקמן (עב א) אמר רבי מאיר, "היודע באשתו שנודרת ולא מקיימת, יקניטנה כדי שתידור ויפר לה", ומשמע שאינו מגרשה, ונותן לה כתובה? ותרצו - ודאי שאף לדעת רבי מאיר יכול לגרשה בלא כתובה, כיון ש"אי אפשר לו באשה נדרנית". אלא שאינו חייב לגרשה כדין עוברת על דת, ויכול ימה אם ירצה, על ידי שיקניטנה ויפר לה את נדריה.

^[44] והוכיחו מכאן התוספות, שמניעת רחצה וקישוט לא נחשב כעינוי נפש אפילו לכמה ימים. אך בגמרא שם (נדרים פ ב) מבואר - שמניעת רחצה נחשבת כעינוי נפש, וכאן מדובר כשאמרה - "קונם הנאת רחיצה עלי אם ארחץ, ושבועה שלא ארחץ". והנאת רחיצה אינה עינוי נפש, ולכן אין הבעל יכול להפר נדר זה.

מעשה שהיה בבית חורון, שאחד נדר הנאה מאביו וכדי שיוכל אביו לבוא לשמחה שלו, נתן את כל נכסיו במתנה לאחר. ומאחר ומקבל המתנה חשש שמא יש בכך משום עבירה על הנדר, הלך והקדישם. וכשאמר לו הנותן כי לא נתנם לו כדי שיקדישם, אמר לו המקבל בתשובה, שאם אכן כן שאין בידו הרשות להקדיש את הנכסים שקיבל — אין זו נחשבת כמתנה, ואם כן אף אינו יכול להאכיל בדרך זו את אביו מהסעודה. וכדבריו הורו חכמים להלכה. ואם כן, במקרה שלנו, חכמים אינם חוששים לזה שיש כאן הערמה גלויה ור' יוסי חושש לכך.

א שנינו במשנה ש ר' יהודה אומר שהמדיר את אשתו מלהנות ממנו, אם הבעל הוא ישראל, חדש אחד יקיים, ואם הוא כהן יכול לקיים שני חדשים. ותוהים: מה שאמר לגבי ישראל, הלא היינו [זו] עצמה דעתו של תנא קמא [התנא הראשון] שאמר שלושים יום? אמר אביי: באמת לגבי ישראל לא חידש דבר, אלא את הדין לגבי כהנת (אשת כהן) אתא לאשמועינן [בא להשמיע לנו], וזהו החידוש בדבריו. רבא אמר: חדש מלא וחדש חסר איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], לדעת תנא קמא שלושים יום דווקא, ולדעת ר' יהודה חודש אחד — בין שהוא מלא ובין שהוא חסר.

אמר רב: מה שקבעו זמן למי שהדיר את אשתו מלהנות לו, לא שנו כן אלא במפרש, שקבע זמן מסויים לנדר, אבל אם נדר בסתם, בלא הגדרת זמן — יוציא לאלתר (יגרש מיד) ויתן כתובה. ושמואל אמר: אפילו כשהדירה בסתם, לא יוציא מיד. והטעם לכך — שמא ימצא פתח לנדרו ויתיר את הנדר.

ושואלים: והא איפלגו ביה חדא זימנא [והרי כבר נחלקו בכך תנאים פעם אחת], במקרה דומה, דתנן [שכן שנינו במשנה] (לעיל כתובות סא, ב): המדיר את אשתו מתשמיש המטה, בית שמאי אומרים: אם הדירה עד שתי שבתות (שבועות) — יקיים, ואם לאו — יוציא ויתן כתובה. ובית הלל אומרים שבת (שבוע) אחת. ואמר רב: מחלוקת זו היא דווקא במפרש לכמה זמן הוא מדירה, אבל כאשר מדירה בסתם, בלא הגדרת זמן — יוציא לאלתר ויתן כתובה. ושמואל אמר: אפילו כשהדירה בסתם נמי [גם כן] לא יוציא, שמא ימצא פתח לנדרו. ואם כן מדוע צריכה מחלוקת זו להיאמר פעמיים?

ומשיבים: צריכא [צריכה] המחלוקת הזו להיאמר; דאי איתמר [שאילו היה נאמר] רק בההיא, בענין תשמיש, היינו אומרים: בההיא קאמר [אומר] רב שיוציא לאלתר — משום שלא אפשר שיקיים הבעל את חובתו כלפיה באמצעות פרנס, שהרי אי אפשר לעשות את התשמיש על ידי אחר, אבל בהא [בזו], בענין מזונותיה, שאפשר לבעל לקיים את נדרו באמצעות פרנס — אימא [אמור] שמודה ליה [לו] לשמואל שלא יוציא מיד. ולהיפך: ואי אתמר בהא [ואילו היה נאמר רק בזו] בענין מזונות, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אומר] שמואל שלא יוציא — משום שאפשר בפרנס, אבל בהלכה ההיא של מדיר אשתו מתשמיש אימא [אמור] שמודה ליה [לו] לרב שכיון שאי אפשר שיקיים הבעל את חובתו באמצעות שליח — יגרש מיד, על כן צריכא [צריך] שתיאמר המחלוקת בשני המקרים.

תנן [שנינו בהמשך משנתנו]: המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות — יוציא מיד ויתן כתובה. ושואלים: בשלמא [נניח] לרב, אין סתירה מהרישא לסיפא, כי כאן בסיפא מדובר בסתם, ואז יגרש מיד, ואילו כאן ברישא במדירה הנאה ממנו מדובר במפרש זמן מסויים, אלא לשמואל שאינו מחלק בין המפרש לסתם, קשיא [קשה]!

ומתרצים: הכא במאי עסקינן [כאן, בסיפא, במה אנו עוסקים] — כגון שנדרה היא הנאה מהפירות, וקיים לה איהו [הוא] את הנדר הזה ולא הפירו, וכיון שהיא נדרה וודאי לא תבקש פתח להתירו, לכן יוציא אותה מיד. וקסבר [וסבור] ר' מאיר, שסתם משנה היא כשיטתו, שכאשר הוא מקיים את נדרה הרי זה כאילו הוא נותן אצבע בין שיניה, שדרך הטבע שתנשוך אותה, ואם כן האשמה תלויה בו, ולכן צריך גם לתת לה כתובה כשמוציאה.

ושואלים: והאם סבר ר' מאיר שבמקרה כזה הוא נותן אצבע בין שיניה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: האשה שנדרה הנאה בדברים שהנזיר אסור בהם, ושמע בעלה ולא הפר לה, ר' מאיר ור' יהודה אומרים: היא עצמה נתנה אצבע בין שיניה ונשכה אותה, כלומר, היא גרמה לעצמה, לפיכך אם רצה הבעל להפר נדר זה — יפר. ואם אמר אי אפשי (אין רצוני) באשה נדרנית — תצא האשה שלא בכתובה.

ר' יוסי ור' אלעזר אומרים: כיון שלא הפר לה — הרי זה כאילו הוא נותן אצבע בין שיניה, לפיכך, אם רצה הבעל להפר — יפר. ואם אמר: אי אפשי באשה נדרנית — יוציא ויתן כתובה! ומתרצים: איפוך [הפוך] את השיטות, ואמור כך: ר' מאיר ור' יהודה אומרים: הוא נותן אצבע בין שיניה, ור' יוסי ור' אלעזר אומרים: היא נתנה אצבע בין שיניה.

ומקשים: והאם סבר ר' יוסי היא נתנה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינים, ר' יוסי אומר: בעניות כשלא נתן קצבה לזמן בו היא אסורה — יוציא ויתן כתובה. ולפי ההסבר האחרון שהסברנו המשנה מדברת באופן שהאשה נדרה והבעל קיים, משמע שאף הוא מודה שהאחריות מוטלת עליו והרי זה כאילו הוא נתן אצבע בין שיניה, ולכן צריך לתת לה כתובה!

ומתרצים: אימא [אמור] ושנה את הגירסה בברייתא כך: ר' מאיר ור' יוסי אומרים: הוא נותן, ור' יהודה ור' אלעזר אומרים: היא נתנה, ואז לא תהיה סתירה גם לשיטת ר' יוסי במשנתנו. ומקשים עוד: והאם סבר ר' יהודה היא נתנה? והתנן [והרי שנינו במשנתנו] בענין המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות, שר' יהודה אומר: בישראל אם הדירה ליום אחד — יקיים, שנים — יוציא ויתן כתובה, ולפי הפירוש שפירשנו מדובר שנדרה היא וקיים הוא, משמע שסובר שהוא נתן אצבע בין שיניה!

ומתרצים: אימא [אמור] תקן את הנוסח באותה מחלוקת כך: ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי אומרים: הוא נותן אצבע בין שיניה, ור' אלעזר אומר: היא נתנה. ואם תמצא (תרצה) לומר כי זוגי זוגי קתני [זוגות זוגות שנה] התנא, אימא [אמור] כך: ר' מאיר ור' אלעזר אומרים: היא נתנה אצבע בין שיניה, ר' יהודה ור' יוסי אומרים: הוא נותן בין שיניה. והא סתמא דלא [וסתם משנה זו שלנו אינה] כשיטת ר' מאיר, אלא כשיטת חכמים אחרים.

מאחר והסברנו את המשנה בנדרה היא וקיים הוא, שואלים מצד אחר: וסבר ר' יוסי כי בעניות כשלא נתן קצבה צריך לגרש, מכיון שלא הפר לה, אלמא [מכאן] שבעל מצי מיפר [יכול להפר] כשהאשה נודרת שלא תתקשט. ורמינהו [ומטילים, מראים סתירה] ממה ששנינו במשנה אחרת: אלו דברים שהבעל מיפר — דברים שיש בהן עינוי נפש, כגון שהאשה אומרת "תיאסר עלי הנאת רחיצה אם ארחץ", או שנשבעה "אם לא ארחץ", כלומר שלא תרחץ כלל. או שנדרה "אם אתקשט", או שנשבעה "אם לא אתקשט", שיש בהם צער לאשה. אמר ר' יוסי: אין אלו נדרי עינוי נפש והבעל אינו יכול להפר נדרים כאלה, ואלו הן נדרי עינוי נפש: כגון שנדרה "שלא אוכל בשר", ו"שלא אשתה יין", ו"שלא אתקשט

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the incident of Beit Ḥoron, where an individual had vowed to prohibit his father from deriving benefit from him, and then in order to allow his father to come to the celebration of his son’s wedding, he gave all of his property to someone else as a gift. The recipient of the property was concerned that the vow would be transgressed by the father, so he consecrated the son’s property and declared that if he was not empowered to do so, then the original transfer of property as a gift would not be valid. Consequently, in the present case, the Sages are unconcerned by the artifice performed, while Rabbi Yosei is concerned with such artifice and therefore prohibits it.

§ It was taught in the mishna: Rabbi Yehuda says: If the husband is an Israelite, then if his vow will remain in effect for up to one month, he may maintain her as his wife; and if it will be two months, he must divorce her and give her the payment of her marriage contract. But if he is a priest, then he is given extra time: If the vow will remain in effect for up to two months, he may maintain her, and if it will be three months, he must divorce her and give her the payment of her marriage contract. The Gemara is puzzled by Rabbi Yehuda’s statement with regard to an Israelite: This is the same as the opinion of the first tanna. Abaye said: Concerning an Israelite, Rabbi Yehuda in fact does not disagree with the first tanna, but he comes to teach us that the halakha is different for the wife of a priest. Rava said: The practical difference between them is a full thirty-day month and a deficient month with twenty-nine days: The first tanna requires exactly thirty days, while Rabbi Yehuda requires one month, whether it is a full month or a deficient one.

Rav said: With regard to the thirty-day time frame, where the Sages established that a husband supports his wife through a trustee, they taught this only with regard to a case where he specifies a limited time during which the vow will be in effect. But if he vows without specification of an end point, he must divorce her immediately and give her the payment of her marriage contract. And Shmuel said: Even if he vowed without specification, he should not divorce her immediately, as perhaps he will discover an opening enabling the dissolution of his vow.

The Gemara asks: But they have already disagreed about this issue one time with regard to a similar situation, as we learned in a mishna (61b): With regard to one who vows and obligates his wife, prohibiting her from engaging in marital relations with him, Beit Shammai say: If the vow will remain in effect for up to two weeks, he may maintain her as a wife, and Beit Hillel say the limit is one week. And with regard to this dispute, Rav said: The dispute is in a case where he specifies, but in the case of an unspecified vow, he must divorce her immediately and give her the payment of her marriage contract. And Shmuel said: Even in the case of an unspecified vow he also should not divorce her immediately, as perhaps he will discover an opening enabling the dissolution of his vow. If so, why does this dispute need to be repeated?

The Gemara answers: It is necessary to state it twice, as, if it was stated only in that case, i.e., that of a vow rendering it prohibited for her to engage in sexual intercourse with him, then one may have said that in that case Rav says he must divorce her immediately, because it is impossible to compensate for the vow through a trustee. But in this case, where the vow rendered it prohibited for her to benefit from his property, for which it is possible to compensate through a trustee, we would say that he concedes to Shmuel that he should not divorce her immediately. And conversely, if it were stated in this case, i.e., that of a vow concerning sustenance, then one may have said in this case that Shmuel says he should not divorce her because it is possible to compensate for the vow through a trustee, but in that case, where he vows to prohibit her from engaging in marital relations with him, one would say he concedes to Rav that he must divorce her immediately. Therefore, it is necessary to record the dispute twice.

We learned in the continuation of the mishna: One who vows and obligates his wife, requiring her not to taste a particular type of produce, must divorce her and give her the payment of her marriage contract. Granted that according to Rav, there is no contradiction between the two clauses of the mishna. It can be said that here it is referring to an unspecified vow, so he must divorce her immediately, and there, in the first clause, it is referring to a case where he specifies a time limit. But according to Shmuel, it is difficult.

The Gemara answers: Here we are dealing with a case where she vowed to prohibit herself from tasting the produce, and he ratified it for her and did not dissolve the vow. Since she made the vow, she certainly will not search for a way to dissolve it. Therefore, he must divorce her immediately. And Rabbi Meir, who is presumed to be the author of an unattributed opinion in a mishna, holds that when he ratifies her vow, he is putting his finger between her teeth, causing her to bite him, i.e., he is causing the vow to be in effect. If so, it is his responsibility, and he therefore must give her the payment of her marriage contract when he divorces her.

The Gemara asks: And does Rabbi Meir hold that in this case he is putting his finger between her teeth, i.e., he is causing the vow to be in effect? But isn’t it taught in a baraita: A woman who vowed, prohibiting herself from benefiting from items that are prohibited to a nazirite, and her husband heard and did not nullify it, Rabbi Meir and Rabbi Yehuda say: She already put her finger between her own teeth, i.e., she caused the vow to remain in effect. Therefore, if the husband wishes to nullify this vow, he may nullify it. And if he said: I do not want a vowing wife, she can be divorced without the payment of the marriage contract.

Rabbi Yosei and Rabbi Elazar say: By deciding not to nullify the vow, he is putting his finger between her teeth, i.e., he is causing the vow to be in effect, and therefore if the husband wishes to nullify the vow, he may nullify it. And if he said: I do not want a vowing wife, he must divorce her and give her the payment of her marriage contract. The Gemara answers: Reverse the opinions. Rabbi Meir and Rabbi Yehuda say: He is putting his finger between her teeth. Rabbi Yosei and Rabbi Elazar say: She put her finger between her own teeth.

The Gemara asks: And does Rabbi Yosei hold that she put her finger between her own teeth? But didn’t we learn in the mishna: One who vows and obligates his wife, requiring her not to adorn herself with a particular type of perfume, and Rabbi Yosei says: For poor women, when he did not establish a set amount of time for the vow, he must divorce her and give her the payment of her marriage contract? According to the final explanation given by Shmuel, the mishna is referring to a case where the wife vowed and the husband ratified it, indicating that Rabbi Yosei also agrees that it is the husband’s responsibility, and therefore he must give her the payment of her marriage contract.

The Gemara answers: Say that the text of the baraita should read as follows: Rabbi Meir and Rabbi Yosei say: He is putting his finger between her teeth; Rabbi Yehuda and Rabbi Elazar say: She put her finger between her own teeth. This way, there is no contradiction between statements attributed to either Rabbi Meir or Rabbi Yosei. The Gemara asks further: And does Rabbi Yehuda hold that she put her finger between her own teeth? But didn’t we learn in the mishna that Rabbi Yehuda says: For an Israelite, if the vow is in effect for one day he may maintain her as his wife, but if the vow is in effect for two days he must divorce her and give her the payment of the marriage contract? According to the explanation that the mishna is referring to a case where she vowed and he ratified it, it would appear that Rabbi Yehuda also agrees that he is putting his finger between her teeth.

The Gemara answers: Say the text of the dispute should read as follows: Rabbi Meir and Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei say he is putting his finger between her teeth, and Rabbi Elazar says she put her finger between her own teeth. And if you say the opinions of the tanna’im listed in the baraita are taught in pairs, and therefore it cannot be that three of them share the same opinion, say: Rabbi Meir and Rabbi Elazar say she put her finger between her own teeth, while Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei say he is putting his finger between her teeth. And this particular unattributed opinion is not in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

Since the mishna has been explained as a case where the wife vowed and her husband ratified it, the Gemara asks about a different issue: And does Rabbi Yosei hold, for poor women, that when he did not establish a set amount of time for the vow he must divorce her? This means that apparently, a husband can nullify a wife’s vow not to adorn herself. And the Gemara raises a contradiction from a different mishna (Nedarim 79a): These are the cases of a wife’s vow that the husband may nullify: Cases of vows that involve affliction, such as when the woman says: If I bathe, I forbid myself to benefit from it; or if she says: If I do not bathe, i.e., she vows not to bathe at all; or she vows: If I adorn myself; or vows: If I do not adorn myself, all of which cause her to suffer. Rabbi Yosei said: These are not vows of affliction, which the husband may nullify, but rather, these, i.e., the following, are vows of affliction: Such as when she vows that I will not eat meat, or that I will not drink wine, or even that I will not adorn myself

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ר' יהודה היינו תנא קמא, אמר אביי כהנת אתא לאשמעינן. מדקאמר כהנת אתא לאשמועינן ולא קאמר כהנת איכא בינייהו, משמע לכאורה דתנא קמא לא פליג בה כלל ומדשתק הוא דשתיק מינה, ואתא ר' יהודה ולימד. וכן מצאתי בתוספתא (פ"ז ה"א) דקתני עד שלשים יום יעמיד פרנס ובכהנת שלשה חדשים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה, ובכהנת שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה. ומיהו לקמן (כתובות עא ע"ב) ודאי משמע דתנא קמא פליג בכהנת, ולא מפליג בין כהנת לישראלית כלל, גבי המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה (שם), דאמרינן סיפא אתאן לכהנת ור' יהודה היא, וסתמא דמתניתין דלא כר' מאיר דתוספתא, וכדאוקימנא לה למתניתין נמי בסמוך סתמא דלא כר' מאיר. [ויש לומר, דהתם משום דלא אמר ר' מאיר בהדיא בכהנת, ואפשר לך לומר דרבי מאיר פליג בה, תלי לה ברבי יהודה דאמרה בהדיא, עד כאן].

אמר רב לא שנו אלא במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה, ושמואל אמר אפילו בסתם נמי לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו. קשיא לי, שמואל היכי מצי לאוקמי מתניתין בסתם, דהא על כרחך משמע דאינה אלא דוקא במפרש כרב, מדקתני עד שלשים יום דמשמע שהנדר היה מפורש עד שלשים יום, דאי לא, הוה ליה למתני יעמיד פרנס שלשים יום מכאן ואילך יוציא, והכי נמי משמע מדקתני ר' יהודה אומר חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה, דמשמע המדיר חדש אחד יקיים המדיר שנים יוציא, דאי לא, הוה ליה למיתני שני, ר' יהודה אומר יקיים חדש אחד. ומסתברין, דלא פליג שמואל אלא במדיר סתם, אבל במפרש יותר מחדש, אי נמי באומר לעולם יוציא לאלתר, דלא אמר שמואל ימתין שמא ימצא פתח לנדרו אלא במדיר סתם, דכיון דלא פירש יתר מחדש סברה השתא מיתבא דעתיה. אבל במפרש לעולם אי יתר מחדש, סברה כיון דפירש לעולם יעמוד בנדרו דעביד איניש לאחזוקי דיבוריה. ולעולם מתניתין לכולי עלמא במפרש, וכיון דפירש יוציא לאלתר. והכי נמי מכרעא לישנא דבפירושה דמתניתין לא פליגי, מדקא אמר רב לא שני אלא במפרש אבל בסתם לא, ואמר ליה שמואל אפילו במפרש, ואי בפרושא דמתניתין פליגי הכי הוה להו למימר, אמר רב מתניתין במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר, ושמואל אמר מתניתין בסתם.
וכן מכרע כדפרישנא בגמרא דבני מערבא (בפירקין ה"א) אלא דמהפך סברתן של רב לשמואל ושל שמואל לרב, דגרסינן התם, שמואל אמר במדירה סתם אבל במדירה לעולם יוציא מיד ויתן כתובה, ר' זעירא בשם ר' אבינא בשם רב אפילו במדירה לעולם מגלגלת עמו שלשים יום שמא ימצא פתח לנדרו, אית תניי תני שלשים יום ואית תניי תני עד דשלשים יום, מאן דאמר שלשים מסייע לרב, מאן דאמר עד שלשים מסייע לשמואל. אף על פי שזה במקצת שלא כגמרתינו, מכל מקום למדנו שלשון עד שלשים מכריע שהוא במפרש, וכן למדנו משם דהפרש יש בין סתם למפרש יותר מחדש.
ומה שהקשינו לשמואל מן המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה. ודחקינן לאוקמה בשנדרה היא וקיים לה הוא ולא אוקמה במפרש יותר מחדש, התם משום דהמדיר סתם קאמר, ואם איתא דטעמא משום דמפרש יותר מחדש, לא הוה שביק מתניתין עיקרא ותני לה סתם, והוה ליה לפרושי המדיר את אשתו וכו' עד שלשים יום יקיים, יתר מכאן יוציא ויתן כתובה כדקתני ברישא. כן נראה לי והדבר צריך תלמוד.

הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה הוא. מסתברא שקיים לה בפירוש, כגון שאמר לה קיים ליכי, אבל שתק ולא הפר לה, לא, משום דמצי למימר איידי דטרידנא אישתלאי, והיינו דקרי לה מדיר, ואי במקיים דרך שתיקה לא שייך למקרייה מדיר. והא דתנן האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה, ר' יוסי ור' אלעזר אומרים הוא נותן אצבע בין שיניה, לאו דוקא ולא הפר לה, אלא שקיים לה. אלא דקשה לי קצת הא דאמרינן לקמן (כתובות עא ע"ב) אבל היכא דנדרה איהי ושתיק לה סברה מיסנא סני לה, דאלמא כששתק לה בלבד יוציא ויתן כתובה. ויש לומר, דשתיק לה נמי לאו דוקא אלא שקיים לה, ולישנא דקרא נקט דכתיב (במדבר ל, יב) , כי החריש לה, ולעולם הכא קיים לה ממש (עיין תוס' ד"ה אבל).

וקסבר ר' מאיר הוא נותן אצבע בין שיניה. כלומר, ולפיכך יוציא ויתן כתובה. ופירש רש"י ז"ל (בד"ה שנדרה, ע"ש): דהיינו טעמא דבנדרה היא יוציא לאלתר, דכיון דנדרה היא אי ניחא לה למיפך ומישקל כתובה לא תבעי פתח לנדרה. ויש מקשים (תוס' ד"ה שנדרה) לפירושו, דאם כן האיך הקשו לקמן, ותתקשט ותאסר אי לבית שמאי שתי שבתות אי לבית הלל שבת אחת, והא מכיון שנאסרה בנדר שלה אין מעכבין אותה דהא לא תבעי פתח לנדרה. ועוד דהא קיימא לן (נדרים סט, א) דנשאלין על ההקם, והלכך אפילו נדרה היא תמתין שמא ימצא פתח להקמתו. ולפיכך פירשו דלא נתנו חכמים זמן אלא במי שלא נאסרה כלל, כגון מדיר את אשתו דהא סגי לה בפרנס, ואי נמי בתשמיש, שכן דרך ארץ. ואי נמי, לפי שהדבר תלוי בו דאפילו בלא נדר מעמיד אנפשיה, אבל בשנדרה היא דאסרה מיד אין נותנים לה זמן אלא יוציא לאלתר.
והר"א אב ב"ד ז"ל פירש: משום דכיון דנדרה היא וקיים לה, סברה מיסנא סני לה ויש לה צער לשבת עם שונאה, וכדאמרינן לקמן בשלהי שמעתין. ולפי פירושו, כי היכי דבעינן לקמן ותתקשט ותאסר אי לבית שמאי שתי שבתות וכו', כלומר, ולמה יוציא לאלתר, ומשני היכא דנדרה איהי סברה מיסני סני לה, הוא הדין דהוה ליה למבעי הכא, אלא מדאשכח בה פרכא מדתנן האשה שנדרה בנזיר, וסבר למידחי ההוא פירוקא לא בעי למישאל טעמא. ובהאי טעמא נמי ניחא לן מאי נפקא לה מינה כי מפקינן לה לאלתר, דכיון דקיים לה תו לא מצי בעל שנ ילהפר לה דאין הבעל מפר בקודמין, דמכל מקום לא ניחא לה למיתב תותי גברא דסני לה.

אמר ר' יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש אלא אלו הן נדרי ענוי נפש שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין ולא אתקשט בבגדי צבעונין. והא דלא מוקי נמי מתניתין דהכא בקשוט צבעונין, משום דסתם קשוט לא משמע אלא קשוט הגוף כהשרת שער ודומה לו, דכמו שפירש רש"י ז"ל.

וסבר ר' יוסי בעניו' שלא נתן קצבה ופי' קושיא לשמואל דע"כ מוקמי מתני' בשנדרה איהי שלא תתקשט דאלו לרב מתני' כפשוטה שהדירה מנכסיו סתם אם תתקשט וכיון שהדירה סתם יוציא לאלתר אבל לשמואל ליכא למימר שיוציא לאלתר ויתן כתובה. אלא כשנדרה איהי וקיים לה הוא ומשום דהוא נותן אצבע בין שיני' וש"מ דאפי' לר' יוסי בעל מצי מפר נדרי' כאלו:

ורמינהו אלו דברים שהבעל מפר נדרים שיש בהם עינוי נפש אם ארחץ אם לא ארחץ. פרישנא בדוכתא דלא בנדרה שלא תרחץ ולא תתקשט דהא נדר שאין בו ממש הוא ולאו כלום הוא ואם כשאמרה הנאת רחיצה עלי אם לא ארחץ א"כ תרחץ ולא תאסור אלא ה"ק שאמרה הנאות רחיצה עלי אם ארחץ או אם אתקשט ושבועה שלא ארחוץ ולא אתקשט ומה אלו נדרים אלו נדרים ושבועות אמר ר"י אלו הם נדרי עינוי נפש התם במתני' לא אשכחן ואלו הן נדרי עינוי נפש וכו' ובמתני' תנא והכא נקטינן מתני' משום דמפרשא טפי והוא פי' דמתני' והדין אורחא דתלמודא:

ומה שנתגלגל כאן במדיר את אשתו מתשמיש המטה כבר ביארנוהו בפרק אע"פ:

המשנה השנית והיא בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא ויתן כתבה ר' יודה אומר בישראל יום אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתבה ובכוהנת שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין יוציא ויתן כתבה ר' יוסי אומר בעניות בשלא נתן קצבה ובעשירות שלשים יום אמר הר"ם ענין מאמר ר' יהודה בכהנת אשת כהן לפי שהכהן כאשר יגרש תהיה אסורה עליו ולזה לא ימהר בגירושין ובאור קצבה גדר גדור וזה י"ב חדש לפי שהוא אם היה נשבע שלא יזון אותה י"ב חדש ושמע ממנו והלכה כר' יוסי ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המדיר את אשתו וכו' ר"ל אפילו לא אסר עליה אלא מין אחד של פירות והדרה זו אתה צריך לשאול בה היאך היא שאם כפשוטן של דברים היאך בידו לאסור את הפירות לאשתו אלא כגון שאמר לה קנם את נהנית לי או הנאת תשמישך עלי אם תטעמי ממין זה של פירות שנמצא הנדר חל לכשתטעום יוציא ויתן כתבה ר"ל יוציא לאלתר ופירשו בתוספתא אפילו הדירה במאכל רע ואפילו לא טעמה מאותו המין כל ימיה ופירשוה בגמרא לדעת רב בסתם אבל במפרש ממתינין לו שלשים יום ומכל מקום לדעת שמואל בין בסתם בין במפרש ממתינין לו שלשים יום ומשנתנו שאמרה יוציא לאלתר ולא נתנו בה זמן ובראשונה נתנו זמן בנדרה היא והיה הוא יכול להפר לה מצד דברים שיש בהם ענוי נפש וקיים לה ומאחר שקיים לה או ששמע ולא הפר ביומו הוא נותן אצבע בין שיניה והרי היא כהדירה הוא ויוציא ויתן כתבה ואפילו תלתה נדרה בדבר אחר כגון שאמרה יאסר פרי עלי אם אלך למקום פלוני ועדין לא הלכה שנמצא שאין הנדר חל ואין הפרה בנדר עד שיחול הרי מכל מקום אב ובעל מפירין נדרים ואע"פ שלא חלו מעתה אם רצה שתשב תחתיו מוטב ואם לא רצה יוציא לאלתר ויתן כתבה שאין אומרין היא נתנה ושתצא שלא בכתבה כאשה נדרנית אלא הוא נותן והרי הוא כמדיר אלא שיוציא לאלתר שיותר קשה לאשה כשהוא מקיים את נדרה משהוא מדירה לכתחלה כמו שיתבאר למטה ומכל מקום אין היא כופתהו להוציא הואיל ומכל מקום היא נדרה וכן דעת גדולי המחברים אלא שגדולי הרבנים חולקים לומר שאף היא כופתהו הואיל והוא נותן וכו' ואע"פ שבפרק אע"פ נ"ט ב' אמרו לדעת בית הלל היא נתנה סוגייא בעלמא הוא או שמא בזו מיהא הוא נותן ולגדולי הדורות ראיתי שאפילו נפסוק היא נתנה בזו לא הפסידה כתבה שלא אמרו בנדרנית שתפסיד כתבה אלא בבשר ויין וקשוט וכמו שאמרו למטה ע"ב ב' באלו נדרים אמרו תצא שלא בכתבה שלא תטעום בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין אלמא דבשאר נדרים לא הפסידה כתבתה וראיה לדבר גם כן ממה שמנו ע"ב א' ביוצאות שלא בכתבה נודרת ואינה מקיימת הא מקיימת לא ואם נדרנית הפסידה כתבתה אף במקיימת כן אלא שלא אמרו בנדרנית הפסידה כתבתה אלא באלו השלש ולא פסקנו בכאן הוא נותן אלא שכופין אותו להוציא וכשטת גדולי הרבנים ואלמלא היא נתנה אין כופין אותו להוציא אלא שאם מוציא מיהא יתן כתבה ושמא תאמר ואף בהוא נותן היאך כופין אותו לאלתר נמתין לה שלשים יום שמא תמצא היא פתח בפני חכם שהיתר חכם לא נפקע בקיומו של בעל פירשו בגמרא שכל שנדרה היא וקיים לה הוא סברא מיסנא סאני לי הואיל ומקיים לה שלא מצד כעס שלו ואינה מחזרת להתיר את נדרה כדרך שכתבנו למעלה ויש אומרים שהיתר חכם נפקע בקיומו ומפני שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ואין הדברים נראין ולענין הפסד כתבה יש מפרשים שאף בבשר ויין וקשוט אינה מפסדת כתבה אלא בשהיו עליה קודם לכן וכמו שאמרו כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתבה ופירשוה בבשר ויין וצבעונין אבל בנדרה לאחר נשואין אף באלו לא הפסידה כתבתה אלא שגדולי המפרשים כתבו בהפך שכל הנודרת תחת בעלה הואיל ואין לה אימת הבעל תצא בלא כתבה ובנדרים שאין לו בהם הפרה אבל כשהיו עליה קודם שכנסה באלו השלשה הוא שאין לה מפני שהן כמומין הא באחרים יש לה וכן עיקר אלא שקשה לפרש לשיטה זו נודרת ואינה מקיימת שהזכרנו הא מקיימת יש לה ואיפשר שהיא שנויה בנודרת לרצונו ר' יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתבה ובכהנת שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתבה ואין הלכה כר' יהודה אלא כתנא קמא ולאלתר הדירה שלא תתקשט ר"ל שאמר קנם את נהנית לי או הנאת תשמישך עלי אם את מתקשטת אם קשוט פנים אם קשוט בגדי צבעונין אפילו לא הדירה אלא באחד ממיני קשוט ופירשו בתוספות אפילו היא ילדה והדירה שלא תלבש בגדי ילדה יוציא לאלתר ויתן כתבה לדעת רב בסתם ולדעת שמואל אף בסתם ימתין שלשים יום ומשנתנו בנדרה היא וקיים לה הוא והרי הוא יכול להפר שדברים שיש בהן ענוי נפש הן שאין הלכה כר' יוסי שאמר במסכת נדרים פ"א ב' שאין בקשוט פנים ענוי נפש אלא בקשוט בגדי צבעונין אלא כרבנן שאמרו שם שקשוט פנים וקשוט צבעונין בכלל ענוי נפש הם ומכל מקום בזו של משנתנו הלכה כר' יוסי ובין בסתם ובין במפרש בעניות כל שלא נתן קצבא ופירשוה בגמרא שנה ובעשירות שלשים יום מעתה בין בסתם בין במפרש בעניות ימתין שנה יתר על כן יתיר נדרו או יוציא ויתן כתבה ובעשירות חדש אחד יקיים יתר על כן יוציא ויתן כתבה ובנדרה היא וקיים הוא יוציא לאלתר ואע"פ שאפשר לו לישאל ביומו על הקם שלו ולחזור ולהפר סתמו אינו חושש לכך או שמא לאלתר פירושו אחר יום ההקם ויש פוסקים בשיעור עניות רגל כלשון אחרון הנזכר בגמרא שכן בנות ישראל מקשטות עצמן ברגל וכן נראה לי אלא שגדולי המחברים פסקוה בשנה וכן יש פוסקים שלדעת ר' יוסי אף בנדרה היא וקיים הוא בסתם יוציא לאלתר ובמפרש בעניות שנה ובעשירות שלשים יום וראיה לדבר שהרי בסוגיא זו פירשו המשנה שר' יוסי סובר הוא נותן אצבע וכו' אלמא שאף דבריו בנדרה היא וקיים הוא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ממה שכתבנו למדת שהאשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה אם רצה להפר יפר ואם לא הפר או שקיים אם רצה שתשב תחתיו בנזירותה תשב ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתבה שהרי הוא נתן אצבע בין שניה ויש מפרשים שאף היא כופתהו להוציא הואיל וקיים לה:

האב מיפר כל נדרי בתו או שבועות שלה ביום שמעו אבל הבעל אינו מיפר כל נדרי אשתו אלא דוקא נדרים ושבועות שיש בהם ענוי נפש או שהם בדברים שבינו לבינה ואע"פ שבסיפרי הקישו אב לבעל שלא להפר אלא נדרי ענוי נפש או שהם בדברים שבינו לבינה שמא דעת יחיד היא כמו שכתבוה גדולי המחברים בתשובותיהם לחכמי לוניל או שמא בנערה המאורסה לבד נאמר שהאב לא יפר אלא באותם שאף הבעל מיפר וכמו שכתבנוה לדעתנו בעשירי של נדרים אבל כל שהאב מיפר לבדו מיפר בכל הנדרים והבעל אינו מיפר אלא ענוי נפש ושבינו לבינה ואף אלו אין המדה שוה בהם והוא שנדרי ענוי מיפר בין לעצמו בין לאחרים ודברים שבינו לבינה אינו מיפר אלא לעצמו כיצד הרי שנדרה שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מיפר לה ומותרת לאכול עם כל אדם אסרה על עצמה הנאת תשמיש שהוא מדברים שבינו לבינה מיפר לה ולכשימות או תתגרש נאסרה לכל ויש דברים שהם בכלל ענוי נפש ובכלל דברים שבינו לבינה כגון אם ארחץ אם לא ארחץ ר"ל הנאת רחיצה עלי או הנאת רחיצה עלי לעולם אם לא ארחץ היום ושבועה שלא ארחץ היום וכן אם אתקשט אם לא אתקשט בין בקשוט בגדי צבעונין בין בקשוט פנים שאף קשוט פנים בכלל ענוי הוא שמצטערת היא בכך ושלא כדברי ר' יוסי כמו שביארנו במשנה וכן הוא מדברים שבינו לבינה שהרי כשרואה אותה מנוולת יתרחק ממנה וכל שכיוצא באלו הואיל ובכלל ענוי הם מפר בהם בין לעצמו בין לאחרים הא מכל מקום כל שאין שם לא ענוי נפש ולא דברים שבינו לבינה כגון נדרה שלא ליתן מים לפני בהמתו שאין כאן ענוי ולא דברים שבינו לבינה ולא מלאכה שתהא היא משועבדת לו בה אינו מיפר אלא אם כן תלתה את נדרה בדברים שבינו לבינה כגון שאמרה תאסר הנאת תשמיש עלי אם אעשה כך מעתה כל אלו שבמשנתנו אתה מפרשם באחת מדרכים אלו או מצד ענוי או דברים שבינו לבינה:

והריני מבאר לך בדרך זה פרטים הנזכרים בה והוא שמדירה מליהנות או שלא תטעום יש כאן ענוי נפש שלא תתקשט יש בה ענוי ודברים שבינו לבינה בין בקשוט פנים בין בקשוט צבעונין הא קשוט של השרת שער וכיוצא בו מקשוט של צורך תשמיש הרי הם כתשמיש לידון בדברים שבינו לבינה לבד וכמו שאמרו נדרים צ' ב' נטולה אני מן היהודים יפר חלקו אלמא לעצמו הוא מיפר ושלא תלך לבית האבל ובית המשתה יש בה ענוי נפש שנועל דלת בפניה שתאמרי לפלני איכא ענוי נפש ממלאה ומערה אם בכדי מים איכא ענוי נפש ואם ממלאה נופצת איכא דברים שבינו לבינה וכן כלם האשה שאמרה הנאת תשמישי עליך אינו כלום ואינו צריך להפר שהרי משועבדת היא לו והרי זה כאוסר פירות חברו על בעליהן ואפילו קיים לה הוא כמו שביארנו בפרק אע"פ אלא שגדולי המפרשים חולקים בזו לומר שכל שקיים לה הוא הרי הוא כאלו נדר הוא בעצמו שתהא הנאת תשמישה עליו ואם הבעל אמר לה הנאת תשמישי עליך אינו כלום אבל אמרה לו הנאת תשמישך אסורה עלי יפר ואם לא הפר אסור בה עד שתתיר נדרה בפני חכם שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וכן הוא שאמר לה הנאת תשמישך עלי אסור בה ומשבת אחת ואילך יוציא כמו שכתבנו בפרק אע"פ ממה שכתבנו למדת שהמדיר את אשתו מתשמיש המטה שאמרו שבת אחת יקיים וכו' כלומר שהנדר חל פירושו בהנאת תשמישך עלי הא בהנאת תשמישי עליך אינו כלום ויש שפירשה אף בהנאת תשמישי עליך ושואל לעצמו היאך הנדר חל הואיל ומשועבד לה בכך ופירשוה בשהדירה בשעה שאינו משועבד לה כגון שהיא נדה או יולדת על הדרך מה שאמרו למטה כשהדירה כשהיא ארוסה ואין הדברים כלום שמאחר שחל השעבוד אינו נפקע מצד הזמנים שאין ראויים לכך שאם כן אף במזונות אתה רשאי לפרשה בשהדירה ביום תענית אלא שאין הדברים כלום:

כל שכתבנו בנדרה היא וקיים הוא שיוציא יש לשאול ולמה כופין אותו להוציא והלא אף לאחר הגירושין היא נאסרת אלא שיש לפרשה בנדרה לזמן שהיא תחתיו ויש לה טענה בגירושין או שתלתה נדרה בהנאת תשמישו ויש לה טענה בגירושין להתיר עצמה בתשמיש של אחר:

(מתני') [פסקא] המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה. רי"א בישראלי' יום א' יקיים ב' יוציא וי"כ. ובכהנת ב' יקיים ג' יוציא וי"כ המדיר את אשתו שלא תתקשט בא' מכל התכשיטין יוציא וי"כ. ר' יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה [ובעשירות] ל' יום פי' אם מדיר את אשתו שלא תאכל פרי פ' אע"פ שלא הדירה אלא מאותו פרי בלבד ובכל הפירות היא מותרת אמרי' יוציא וי"כ וכן נמי אם הדירה שלא תתקשט בבושם פ' אע"פ שהיא מותרת להתקשט בכל שאר מיני בשמים חוץ מבושם פ' יוציא וי"כ. ואי קשיא מה כח יש לו להדירה שלא תאכל או שלא תתקשט הא מוקמינן לה לקמן בנדרה איהי וקיים לה איהו (וכ"ז הוא אליבא דשמואל אבל אליבא דרב כגון שהדירה הוא ואמר הנאת תשמישך אסור עלי כקונם אם תאכלי פרי פ' או אם תתקשט בשם פ' חייל נדרא) ואקשי' בשלמא לרב כאן בסתם כאן במפרש אלא לשמואל ק'. פי' ברישא דתנן ל' יום הוי במפרש הלכך ממתינין לי' עד ל' יום אבל כאן שלא פי' עד זמן פ' אלא סתם הדירה יוציא וי"כ מיד אלא לשמואל דאמר דאפילו בסתם לא יוציא עד ל' יום הכא אמאי תני יוציא ויתן כתובה מיד. ומהדר הבמ"ע שנדרה היא וקיים לה הוא וקסבר הוא נותן אצבע בין שיניה פי' אין כח בבעל להדיר את אשתו שלא תטעום או שלא תתקשט אלא כגון שנדרה היא והוא שמע ולא הפר לה אלא קיים לה וקסברי הני תנאי בין ת"ק בין ר"י בין ר' יוסי דהוא נותן אצבע בין שיניה כלומר אע"פ שהיא נדרה כל הפשיעה עליו מוטל שהי' יכול להפר לה ולא הפר שהיא נדרה ע"ד שיפר לה בעלה נדרה וכיון שלא רצה להפר כל התואנה עליו מוטלת הלכך יוציא וי"כ. וכיון שלא הפר נדרה אין לנו לתת לו זמן שמא תמצא פתח לנדרה דאי ניחא לה לדידה למישקל כתובתה ומיפק לא תבקש פתח לנדרה אבל ברישא שנדר הוא שלא תיהנה מנכסיו [אפי' אם] נדר בסתם ימתין שמא ימצא פתח לנדרו. תניא האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה ר"א אומר היא נתנה אצבע בין שיניה ולפיכך אם רצה הבעל להפר יפר ואם אומר אי אפשי באשה נדרנית יוציא שלא בכתובה ר"י ור"מ ור"י אומרים הוא נותן אצבע בין שיניה לפיכך אם רצה הבעל להפר יפר ואם אמר א"א באשה נדרנית ולא רצה להפר יוציא וי"כ. פי' ר"א מטיל כל התואנה על האשה שנדרה והני תנאי הטילו כל התואנה על הבעל שקיים לה מש"ה יוציא וי"כ. וכיון דסתם לן תנא כי הני תנאי הלכתא הכי דהוא נותן אצבע בין שיניה והאי דקאמר א"א באשה נדרנית לא מפני שהוא תובע גירושין שאע"פ שהוא שותק והאשה תובעת גירושין מוציא כדתנן במתני' אלא ה"פ כיון שיכול להפר ולא הפר כאילו אמר הוא א"א בא"נ וכל התואנה מוטלת עליו. א"נ איידי דקאמר ת"ק א"א אמרי נמי אינהו א"א ולאו דוקא אלא בזמן דהוא נותן אצבע בין שיניה יוציא וי"כ. ר' יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה בדבר עד מתי אסרה עליה הוא דיוציא וי"כ אבל אם נתן קצבה ימתין עד אותו הזמן ובעשירות שרגילין בכך אם לא הדירה יותר מל' יום אין כופין אותו להוציא:

לא שאנו אלא במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה ושמואל אמר אפי' בסתם לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו. פי' במפרש כל שנתן זמן לנדרו ואפי' זמן מרובה כיון שנתן זמן אין כופין אותו כל שלשים יום אלא ניזונת ע"י פרנס. אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה כלומר שכיון שלא נתן זמן לנדרו אלא שנדר לעולם אין ממתינין לו כלל שכיון שכן שוב אין דעתה סובלתו דסבר' מסנא הוא דסני. ושמואל אמר אפילו בסתם לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו דאפי' בסתם תנן דשלשים יום יעמיד פרנס. ובירושלמי אמרי' אית תניי תני שלשים ואית תניי תני עד שלשים:

מאן דתני שלשים מסייע לי' לרב ומאן דתני עד שלשים מסייע לי' לשמואל, פי' מאן דאמר שלשים מסייע לי' לרב דקאמר במפרש דאלו דתנינן שלשים מוכח דבמפרש עסקינן. ומיהו שלשים דתני במתני' לאו דווקא לענין זמן הנדר שהוא נודר דהוא הדין אפי' טובא נמי כיון שנתן זמן כלל לנדרו כדפרי' לעיל אלא לענין לומר שאינו רשאי להעמידה על ידי פרנס אלא עד כאן. ומאן דתני עד שלשים מסייע לי' לשמואל למימרא דלא מפק' מיני' דאידך. והוא הדין נמי דלא מפקא מיני' דרב. ורש"י ז"ל פירש בע"א וזהו הנכון:

ה"ג צריכא דאי אתמר בההיא בההיא קאמר רב משום דלא אפשר בפרנס אבל בהא דאפשר בפרנס אימא מודה לי' לשמואל צריכ'. ואי איתמר בההיא בההיא אמר שמואל משום דצערא דתרווייהו הוא אבל בהא דצערא דידה לחוד הוא אימא מודה לי' לרב צריכ'. ופירושא דאע"ג דאיתמרא ההיא דלעיל איצטריכא הא דהכא בין לרב בין לשמואל. והוא הדין דאע"ג דאיתמרא הא דהכא צריכ' ההיא דלעיל בין לרב בין לשמואל כדמוכח בהדיא טעמא דאתמר עלה לעיל אמתניתן דהמדיר:

תנן המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה. פי' שהדירה מנכסיו אם תטעום אחד מכל מיני פירות דבלאו הכי וודאי לא יכול למיסרינהו עלה. בשלמא לרב כאן בסתם כאן במפרש דמתני' שהדירה מנכסיו סתם אם תטעום אחד מכל מיני פירות ולהכי יוציא לאלתר ויתן כתובה. אלא לשמואל קשיא דהא קאמר שמואל דאפי' בסתם לא יוציא. ומהדרי' הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה איהו וקסבר ר' מאיר הוא נותן אצבע בין שיני'. פירש"י ז"ל וכיון שנדר' היא תו ליכא למימר בהא תמתין שמא תמצא פתח לנדרה שהרי היא רוצה לצאת דלא אמרינן וודאי יוציא ויתן אלא מדעתה. וכיון דכן דאיהי בעיא מיפק הא וודאי לא משכח' פתח לנדרה. וקשיא לן דהא אמרינן לקמן ותתקשט ותיאסר אי לב"ש שתי שבתות אי לב"ה שבת אחת. ולא אתינן עלה מהאי טעמא ומהאי טעמא נמי דקא אתינן עלה דקאמרי' הני מילי כי אדרה איהו דסבר' מרתח רתח עלאי והשתא מיתבא דעתי'. אבל היכא דנדרה היא ושתיק לה איהו סבר' מסנא הוא דסני לי ליכא לפרש הכא דהא אכתי לא קים לן ההוא טעמא ומסברא נמי ליתי' להאי טעמא דאמר רבי' ז"ל דכיון דאיהי בעיא למיפק לא משכחא פתח לנדרה דאכתי איכא למימר תמתין שמא תמלך בה ותמצא פתח לנדרה. ותו דהא קיימא לן דנשאלין על ההיקם וכיון דכן אכתי איכא למימר תמתין שמא ימצא פתח להקמתו ויפר לה. אבל הפי' הנכון דכיון שנדרה היא וקיים לה הוא ליכא למימר תמתין שאין אומרים כן אלא במזונות שהדירה הוא דאיפשר בפרנס. אי נמי בתשמיש משום טעמא דגמרי' מנדה או מיולדת. אבל בשנדרה באחד ממיני פירו' דלא אפשר לה בפרנס וודאי יוציא לאלתר ויתן כתובה. ובירושלמי אמרי' המדיר את אשתו שלא תטעום ויש אדם מדיר את אשתו מחיי בשאמר לה אם תאכלי מחפץ פלוני תהא אסורה. ותאכל מאותו חפץ ותהא אסורה מנכסיו והיינו רישא דפרקא אלא בשנדרה אשתו ושמע בעלה ולא היפר לה. כלומר אכתי אמאי יוציא לאלתר והלא אפי' אכלה מאותו חפץ והיא אסורה מנכסיו אינו דין שיוציא לאלתר כדתנינן ברישא דפרקא המדיר את אשתו מליהנות לה עד שלשים יום יעמיד פרנס:

ומוקמינן לה בשנדרה אשתו ושמע בעלה ולא היפר לה כדאמרינן הכא בשנדרה היא וקיים לה הוא. והשתא דמוקמינן לה למתני' לרב בסתם דווקא סיפא דקתני הדירה שלא תתקשט באחד מכל המינין הכי נמי מיתוקמא לרב בסתם וקאמר דאם הדירה מנכסיו סתם אם תתקשט באחד מכל המינין יוציא לאלתר ויתן כתובה. ר' יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה לאיסור הקישוט בעשירות שלשים יום. אבל לעולם איסור הנאת נכסיו שאסר עלי' סתם היא שלא נתן בה קצבה ולשמואל מפרשינן לה כפשטא שאסרה הנאת קישוט עליה ולקמן מפרשינן טעמא. אמאי יוציא דכיון דנדרה היא וקיים לה איהו סברה דמסנא הוא דסני לה. ולפום דשמעינן לה כפשטה קשיא לן לקמן בעל היכי מצי מיפר דהא שמעינן לי' לר' יוסי שאין הבעל מיפר בקישוט. וכי תימא אמאי לא אוקמה כגון שנדרה היא וקיים לה איהו וכגון דאסרה עליה הנאת בשר ויין אם תתקשט באחד מכל המינין דהשתא נמי אם היתה מתקשטת מיתסרא לה ולא אפשר לה בפרנס ולפיכך יוציא. יש לומר דעדיפא לן מאי דתריצנא לה כגון דתלנהו לקישוטי' בתשמיש דאמרה הנאת תשמישך עלי קונם אם אתקשט ואשמעינן דאף על גב דבעלמא במדיר את אשתו מתשמיש ימתין שבת אחת הכא יוציא לאלתר כיון דנדרה היא וקיים לה איהו. וכי תימא דהא דמדיר את אשתו מכל מיני פירות דפרישנא בנדרה היא כיון דכן כי מפקינן לה מאי אהני והא אכתי מיתסרא. יש לומר דאמר' לא בעינ' גברא דמקיי' לי נדרי והא דמותבינן מדתנן האשה שנדרה בנזיר כו'. ר' יוסי ורבי אלעזר אומר הוא נותן אצבע בין שיניה לפיכך אם רצ' הבע' להפר יפר ואם אמר אי איפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה. הא דקתני ואם אמר אי איפשי באשה נדרנית לאו דווקא דבלאו הכי נמי בוודאי כפינן לי' להוציא וליתן כתובה. אלא איידי דאמר ר' מאיר ור' יהודה ואם אמר אי איפשי באשה נדרנית תצא בלא כתובה אמרי לה נמי ר' יוסי ור' אלעזר לומר שאינו יכול לומר כן ואלו רוצה לגרשה נותן לה כתובתה. ואלו היתה היא גם כן. מבקש גט אע"פ שהוא אינו רוצה כופין אותו להוציא וליתן כתוב'. מיהו הא דאמרי' דיכול למימר אי איפשי באשה נדרנית דווקא בנדרי עינוי נפש שיכול לומר שאינו רוצה להפר. ואעפ"י כן כיון שנדרה בדברים שיש בהם עינוי נפש דין הוא שתצא בלא כתובה. תדע דהא במתני' אמרי' הנודרת ואינה מקיימת דווקא אינה מקיימת אבל המקיימת לא ובוודאי אפי' למאן דאמר הוא נותן אצבע בין שיניה דווקא בנדרים שיכול להפר אבל בנדרים שאינו יכול להפר בוודאי ליכא למימר. ואפ"ה תנן דווק' בשאינה מקיימת אבל מקיימת בוודאי לא הפסידה כתובתה והיינו מהאי טעמא דאמרן. והכי משמע מההיא מתניתא דאמרי' לקמן וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה ריחיים ותנור ושלא תארוג בגדים נאים לבנה תצא בלא כתובה מפני שמציאתו שם רע בשכנותיו דווקא בהני נדרים מהאי טעמא אבל בנדרים אחרים לא וכן עיקר. ה"ג בנוסחי וסבר ר' יהודה היא נתנה והא תנן רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים. ומשמע דקס"ד השתא דכולה מתני' בשנדרה היא וקיים לה הוא והיינו דמקשינן מינה ואע"ג דאמסקנא לא קיימא דהא אמרינן דהיכא דנדרה איהי ושתיק לה סבר' מסנא הוא דסני לי. ואע"ג דבמדירה מתשמיש בעלמא תמתין לב"ה שבת אחת ולב"ש שתי שבתות הכא יוצא לאלתר. והוא הדין נמי למדירה מנכסיו דאע"ג דמדינ' איכא למימר דתמתין שלשים יום ע"י פרנס כיון דנדרה היא ושתיק להאיהו סבר' מסנא סני לי ויוציא לאלתר. איכא למימר דהכא אכתי לא קים לן האי טעמא ולא מהני לן נמי מידי דאכתי תיקשי לן מאידך דתנן ר' יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים. אבל רבינו שלמה ז"ל גריס הכי ר' יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים והא וודאי אתיא בנדרה היא כדמוקמינן מתני' דהמדיר את אשתו בשנדרה היא והוא הדין לסיפא ומתני' כולה. וסבר ר' יוסי בעניות שלא נתן קיצבה אלמא בעל מצי מיפר ורמינהו אלו נדרים שהבעל מיפר נדרי' שיש בהם עינוי נפש אם ארחץ אם לא ארחץ. ריש פירק' הוא בנדרים. וצ"ת דהתם לא תנן לה בהאי לישנא דמייתי לה הכא דמפרשינן לה התם במסכת נדרים אם ארחץ דקאמרה קונם הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היכי תעבד תרחוץ תיתסר הנאת רחיצה עליה לעולם ולא תרחוץ איכא ניוול כלומר ואיכא משום עינוי נפש. אם לא ארחץ דקא אמרה שבועה שלא ארחץ ולהכי מפרשינן לה בשבועה דבנדר ליכא למימר דאין הנדרי' חלין על דבר שאין בו ממש. וקמ"ל דבעל מיפר בין נדרים בין שבועו'. וקשיא לן האי אלו נדרים נדרים ושבועות מיבעי לי'. ומהדרינן תני אלו נדרים ושבועות. ואף על גב דהתם מפרשינן מעיקרא אם ארחץ דקאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ. ובתר הכי כי אתינן לפרושי אם לא ארחץ אמרינן דקאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ ושבועה שלא ארחץ. לאו למימרא דכולה פירושא דאם לא ארחץ. אלא דלבתר הכי דאשכחן פירושא דאם לא ארחץ הדרינן פירושא דכולה דאם ארחץ ואם לא ארחץ. והיינו דקאמרינן בסוף בפירוש' הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ והיינו אם ארחץ ושבועה שלא ארחץ היינו פירושא דלא ארחץ וה"נ אם אתקשט:

אמ' ר"י אין אלו נדרי עינוי נפש אלו הן נדרי עינוי נפש שלא אוכל בש' ושלא אשת יין ושלא אתקשט בבגדי צבעונין. ובמסכת נדרים יש לנו שטה אחרת נכונה בזה. וסוגיין דהכא לא דייקא ואתיא כחד לישנא דהתם בנדרים דר' יוסי אית לה דרחיצה לעולם לא הויא עינוי נפש והוא לישנא מציעאה דפרישנא דה"ק הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ ור' יוסי סבר לא תירחוץ לעולם. ודלא כלישנא בתרא דפרשי' דרבי יוסי לא קאמר אלא ברחיצה דחד יומא בלחוד. והוא מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד:

היינו ת"ק ואיכא למידק ומאי פריך והלא בהדיא פליג רבי יהודה את"ק דת"ק לא מפליג בין ישראל לכהנת ורבי יהודה מפליג ואי פריך דהיינו ת"ק במאי דהדר וקאמר בישראל חדש כו'. דלא הוה ליה למימר אלא בקצור רבי יהודה אומר בכהנת שנים יקיים כו' ולמה ליה למהדר ולמתני בישראל חדש אחד כו' דהיינו עיקר קושיין ויש לפרש דהכי פריך מדשני רבי יהודה לישניה וקאמר חדש אחד כו' ולא קאמר בישראל שלשים יום כדקאמר ת"ק משמע בישראל נמי בעי לאפלוגי עלה דת"ק ובמאי פליגי הרי היינו ת"ק ומשני אביי דמשום דבעי למימר ובכהנת שנים יקיים נקט בישראל נמי חדש וכיוצא בזה כתבו התוספות כנ"ל. ועיין בלשון ריב"ש דבסמוך גבי חדש מלא:

וכתב הרשב"א ז"ל רבי יהודה אומר כו'. היינו ת"ק אמר אביי כהנת אתא לאשמועינן מדקאמר כהנת אתא לאשמועינן ולא קאמר כהנת איכא בינייהו משמע לכאורה דת"ק לא פליג בה כלל ומשתק הוא דשתיק מינה ואתא ר' יהודה ולימד וכן מצאתי בתוספות דקתני עד ל' יום יעמיד פרנס בכהנת שלשה חדשים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ובכהנת שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה ומיהו לקמן ודאי משמע דת"ק פליג בכהנת ולא מפליג בין כהנת וישראלית כלל גבי המדיר אשתו שלא תלך לבית אביה דאמרי סיפא אתא לכהנת ורבי יהודה היא וסתמא דמתני' דלא כרבי מאיר דתוספתא וכדאוקימנא לה למתניתין נמי בסמוך סתמא דלא כרבי מאיר וי"ל דהתם משום דלא אמר רבי מאיר בהדיא בכהנת ואפשר לך לומר דרבי מאיר פליג בה תלי לה ברבי יהודה דאמרה בהדיא ע"כ.
ואפשר דלשיטתו ז"ל הכי מפרשינן לה דמעיקרא ס"ד דרבי יהודה אתא לאפלוגי עלה דת"ק ולהכי פריך דלא הוה ליה לרבי יהודה למנקט אלא כהנת דהיינו פלוגתייהו ולמה ליה למנקט בישראל כלל דהיינו ת"ק דאיהו נמי שלשים יום קאמר ומשני אביי דלא פליגי ר' יהודה ות"ק אלא רבי יהודה אתא ולימד דכי קאמר ת"ק היינו בישראל דחדש אחד יקיים כו' אבל בכהנת שנים יקיים וכו' כנ"ל:

רבא אמר משום כהנת לא אכפל תנא למהדר ולמתני בישראל חדש אחד יקיים אלא חדש מלא וחדש חסר איכא בינייהו ת"ק סבר חדש מלא כדקאמר עד שלשים כו'. ורבי יהודה חדש חסר קאמר וכיון שנכנס יום שלשים הרשות בידו להוציא וליתן כתובה. רש"י במהדורא קמא:

חדש מלא וחדש חסר כו'. משום דסתם חדש הוי חסר כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין [יא א'] גבי עבור שנה רצו חדש רצו שלשים יום ומיהו בריש מסכת נזיר [ה א'] משמע סתם חדש מלא דפריך ואימר שלשים דכתיב עד חדש ימים ובפרק החולץ [יבמות מח ב'] דאמרי' ירח ימים שלשים יום ושמא חדש דקרא כו' כך כתוב בתוספות ולי נראה דשאני הכא דכיון דסתים חדש גבי שלשים יום משמע דחדש חסר וכן ההיא דסנהדרין. ריב"ש ז"ל:

לא שנו אלא במפרש כו'. פירוש במפרש כל שנתן זמן לנדרו ואפילו זמן מרובה כיון שנתן זמן אין כופין אותו כל שלשים יום אלא נזונית ע"י פרנס אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה כלומר שכיון שלא נתן זמן לנדרו או שנדר לעולם אין ממתינין לו כלל שכיון שכן שוב אין דעתה סובלתו דסברה מסנא הוא דסני ושמואל אמר אפילו בסתם לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו דאפילו בסתם תנן דשלשים יום יעמיד פרנס.
ובירושלמי אמר' אית תניי תני שלשים יום ואית תניי תני עד שלשים מאן דתני שלשים מסייע ליה לרב ומאן דתני עד שלשים מסייע ליה לשמואל פירוש מאן דאמר שלשים מסייע ליה לרב דאמר במפרש דמאי דתנינן שלשים מוכח דבמפרש עסקי' ומיהו שלשים דתני במתני' לאו דוקא לענין זמן הנדר שהוא נודר דה"ה אפילו טובא נמי כיון שנתן זמן כלל לנדרו וכדפרישית לעיל אלא לענין לומר שאינו רשאי להעמידה על ידי פרנס אלא עד כאן ומאן דתני עד שלשים מסייע ליה לשמואל למימר דלא מפקע מיניה דאידך וה"ה נמי דלא מפקע מיניה דרב. ורש"י ז"ל פי' בע"א וזהו הנכון. הרא"ה ז"ל. וכן פי' הריטב"א וכדכתבינן לעיל בפרק אף על פי גבי מתניתין דהמדיר את אשתו מתשמיש המטה.

עוד כתב כאן וז"ל וגרסינן בירושלמי [ה"א] אית תנא תני שלשים ואית תנא תני עד שלשים מאן דתני כו'. פירוש דעד שלשים יום משמע דאפרנס קאי אבל נדר גופיה סתם היא ומיהו לא הוי תיובתא דרב כדמוכח סוגיין אלא דלשמואל ניחא טפי ואנן דאמרינן עד שלשים משמע לן דלכ"ע אפרנס קאי אלא דלרב ס"ל דכי קתני מתני' המדיר את אשתו בשקבע זמן לנדרו ומסברא אמר כן שמשום דמשמע ליה דכל שהדירה סתם לא ימצא פתח לנדרו. ע"כ:

אבל (הרשב"א) כתב וז"ל לא שנו אלא במפרש הפי' הנכון כמו שפירש רש"י דמפרש היינו דמפרש שלשים יום אבל בסתם יוציא לאלתר וה"ה במפרש יותר משלשים יום דטעמא דסתם אינו אלא משום דכיון דלא נתן זמן לנדרו חיישינן שמא לא ימצא פתח לנדרו וכיון שכן מה לי סתם מה לי מפרש יותר משלשים הרי לא ימצא פתח לנדרו אבל מפרש שלשים יום אינו צריך לפתחו ושמואל אמר אפילו בסתם לא יוציא תוך שלשים שמא ימצא פתח לנדרו ובכדי לא משהינן לה והכי מוכח בירושלמי דמפרש היינו מפרש ל' יום דגרסינן התם אית תנא תני שלשים יום ואית תנא תני עד ל' יום מאן כו'. פירוש אית תנא תני במשנתנו ומסייע לרב דאמר מתני' במפרש וה"ק המדיר את אשתו שלשים יום דמתני' משמע שהדירה בפי' שלשים יום ומאן דתני עד שלשים מסייע לשמואל דמשמע דמתני' בסתם וה"ק המדיר את אשתו סתם עד שלשים יעמיד פרנס. ע"כ:

וכתב הרשב"א וז"ל אמר רב לא שנו אלא במפרש כו'. ושמואל אמר אפילו בסתם כו' קשיא לשמואל היכי מצי לאוקומי מתני' בסתם דהא ע"כ משמע דאינו אלא דוקא במפרש כרב מדקתני עד שלשים יום דמשמע שהנדר היה מפורש עד שלשים יום דאי לא הוה ליה למתני יעמיד פרנס שלשים יום מכאן ואילך יוציא והכי נמי משמע מדקתני רבי יהודה אומר חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה דמשמע המדיר חדש אחד יקיים המדיר שנים יוציא דאי לא הוה ליה למתני רבי יהודה אומר יקיים חדש אחד.
ומסתברא דלא פליג שמואל אלא במדיר סתם אבל במפרש יתר מחדש א"נ באומר לעולם יוציא לאלתר דלא אמר שמואל ימתין שמא ימצא פתח לנדרו אלא במדיר סתם דכיון דלא פירש יותר מחדש סברה השתא מיתבה דעתיה אבל במפרש לעולם או יותר מחדש סברה כיון דפי' לעולם יעמוד בנדרו דעביד איניש לאחזוקי דבוריה ולעולם מתניתין לכ"ע במפרש וכיון דפי' יוציא לאלתר והכי נמי מכרעת לישנא דבפירוש דמתני' לא פליגי מדקאמר רב לא שנו אלא במפרש אבל בסתם לא ואמר ליה שמואל אפילו במפרש ואי בפירושא פליגי הכי הוו להו למימר אמר רב מתני' במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ושמואל אמר מתני' בסתם וכן מכרע כדפרישנא בגמרא דבני מערבא אלא דמהפך סברתן של רב לשמואל ושל שמואל לרב דגרסינן התם שמואל אמר במדירה סתם אבל במדירה לעולם יוציא ויתן כתובה ר' זעירא בשם ר' אבינא בשם רב אפילו במדירה לעולם מגלגלה עמו עד שלשים יום שמא ימצא פתח לנדרו אית תניי תני שלשים יום ואית תניי תני עד שלשים יום מאן דאמר עד שלשים יום מסייע לשמואל אף על פי שזה במקצת שלא כגמרתנו מכל מקום למדנו שלשון עד שלשים יום מכריע שהוא במפרש וכן למדנו משם דהפרש יש בין סתם למפרש יותר מחדש ומה שהקשינו לשמואל מהמדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה ודחקיה לאוקמה בשנדרה היא וקיים איהו לה ולא אוקמוה במפרש יותר מחדש התם מלשון דהמדיר סתם קאמר ואם איתא דטעמא משום דמפרש יותר מחדש לא הוה שביק מתניתין עיקרא ותני לה סתם והוה ליה לפרושי המדיר את אשתו וכו' עד שלשים יום יקיים יותר מכאן יוציא ויתן כתובה כדקתני ברישא כנ"ל וצ"ת ע"כ:
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל אלא במפרש דכיון דעתידה דיבעל לו לסוף הזמן לא מצערא כולי האי ויכול לקיימה שלשים יום אבל בסתם כיון דלא סמכה דעתה אתשמיש מצערא טפי לפי שאין דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו הלכך יוציא מיד. ע"כ. ודבריו צריכין עיון:
משום דלא אפשר בפרנס התשמיש לא אפשר בפרנס ה"ג ואי אמרת בההיא בההיא קאמר שמואל אבל בהך מודה ליה לרב צריכא ול"ג צערא דתרווייהו וצערא דידה לחודיה. רש"י במהדורא קמא:
והרא"ה כתב וז"ל ה"ג צריכא דאי אתמר בההיא בההיא קאמר רב משום דלא אפשר בפרנס אבל בהא דאפשר בפרנס אימא מודה ליה לשמואל צריכא. ואי אתמר בההיא בההיא אמר שמואל משום דצערא דתרווייהו אבל בהא דצערא דידה לחוד הוא אימא מודה ליה לרב צריכא. ופירושא דאע"ג דאיתמר ההיא דלעיל איצטריכא הא דהכא בין לרב בין לשמואל. והוא הדין דאע"ג דאיתמר הא דהכא צריכא ההיא דלעיל בין לרב בין לשמואל כדמוכח בהדיא טעמא דאתמר עלה לעיל אמתני' דהמדיר:

וז"ל הריטב"א ז"ל ואי איתמר בההיא בההיא קאמר שמואל משום דאיכא צערא לתרווייהו כו'. ורש"י לא גריס ליה דהא לא אמרינן הכי לעיל בפרק אף על פי ובצריכותא קמייתא סגי בין לרב בין לשמואל כדאמרינן התם דנקטו חדא משום רב ואידך משום שמואל. ע"כ:

תנן המדיר את אשתו שלא תטעום כו'. כתבו בתוספות דהא דתנן שלא תטעום אחד מכל הפירות לאו בכל פירות מדיר לה דא"כ לא הוה חייל דאי אפשר לה לקיימן כדאמרינן בריש פרק שני דנדרים דכי אמר קונם עיני בשינה לא חייל נדר למיסר שינה אלא שלא תטעום במין אחד שבפירות כדמוכח בתוספתא דתניא שלא תטעום אחד מכל המינין בין מאכל רע בין מאכל יפה אפילו לא טעמה אותו המין מימיה יוציא ויתן כתובה ע"כ. ובתוספות זו מתרצא דכיון דבמין אחד מיירי אמאי נקט שלא תטעום אחד מכל הפירות לא הוה ליה למנקט אלא שלא תטעום אלא פרי אחד אלא הא אתא לאשמועינן מכל הפירות אפילו לא טעמה מין זה לעולם.

עוד כתבו התוספות דלמאי דס"ד דאדר' איהו ותלנהו בתשמיש חל אפילו הדירה מכל פירות כיון דאפשר לה לאכול וליאסר בתשמיש המטה כי ההיא דשילהי נדרים דאמר מיתסר כל ההנאות דעלמא עלי אי נסיב אתתא כי לא תנינא הלכתא רהיט בגפא ותובליא ולא אמצי למתנא אתא רב אחא בר רב הונא ושבשיה ואנסיב איתתא ושרקיה טינא ואתייה לקמיה דרב חסדא וכו'. פי' שרקיה טינא שלא יהנה מן העולם אלמא חל הנדר. אבל ר"ת ז"ל כתב דאף בזו לא חל הנדר דמ"מ נדר שוא הויא כיון שהוציא בפיו כל פירות שבעולם. וכמו שכתב הרא"ש בפסקיו בריש פירקין ואיברא דיש לחלק דדוקא קונם עיני בשינה סתם הוא דלא חייל הנדר משום דלא אפשר למיקם עליה דבע"כ יישן ואין בידו דלא יישן אבל פירות שבעולם אף על גב דאי אפשר למיקם עליה מ"מ בידו הוא שלא לאכול וקל להבין מיהו התוספות לא חלקו בזה ולהם שומעין כנ"ל ובסמוך אכתוב לשון רש"י שבמהדורא קמא בס"ד:

בשלמא לרב כאן בסתם כו'. קס"ד כגון שהדירה מנכסיו אם תטעום אחד ממיני פירות דבלאו הכי ודאי לא כל הימנו לאסור עליה שלא תטעום כו' ולפי מאי דקס"ד השתא מיירי כשאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ומספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים וכדאוקימנא מתני' דלעיל ומפרקינן הכא במאי עסקינן שנדרה היא וקיים לה איהו וקסבר האי תנא דבשקיים לה נתן אצבעו בין שיניה ונשכתו ולפיכך יתן כתובה ואין ממתינין לו כלל דכיון דנדרה היא מה יש לו עוד להמתין אי ניחא לה לדידה למשקל כתובה ומיפק לא תבעי פתח לנדרה אבל היכא דאדרה איהו ימתין שמא ימצא פתח כך פרש"י. לשון הר"ן:
וז"ל רש"י במהדורא קמא באחד מכל מיני פירות כגון דאמר לה קונם אם נהנית לי אם תאכל המין הזה כגון אפרסקין או אגוזים או רמונים ודוקא קתני אחד כלומר מין אחד בשלמא לרב לא קשיא סיפא ורישא דמתני' דרישא דקתני חדש אחד יקיים במפרש וסיפא דקתני יוציא מיד בסתם ע"כ. ובמהדורא בתרא סתם הרב ז"ל ולא פירש בקס"ד היכי נדר דהא ודאי לאו כל הימנו לאסור עליה שלא תטעום אלא דתלה נדרו במידי והיינו משום דבכל מידי דמצי לאדורה ותלה ביה נדריה דשלא תטעום פריך שפיר לשמואל דאמאי קתני במתני' יוציא ויתן כתובה לאלתר דלעולם היה לנו להמתין שמא ימצא פתח לנדרו ואע"פ שאין הנדרים שוין שיש נדר שצריך להמתין שלשים יום ויש נדר שצריך להמתין שתי שבתות או שבת אחד ויש שזמנו חדש או רגל כגון המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה כו' כדתנן לקמן במתני' מ"מ פריך לשמואל אמאי יוציא ויתן כתובה לאלתר כדכתיבנא ואפשר דלהכי כתב רש"י הכא בפירכא יוציא ויתן כתובה. לאלתר. דלשון מיותר הוא ובמאי דכתיבנא ניחא דוק ותשכח.

עוד פירשתי לשון זה של רש"י בענין אחר יותר נכון לקמן גבי המדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה כו'. ומשני בשנדרה היא וקיים לה איהו דכל שנדרה היא אין להמתין כלל דכיון דאיהי בעיא למיפק ולמישקל כתובה לא משכחת פתחה לנדרה והקשו עליו חדא דאף על גב דהשתא כעוסה היא ובעיא למשקל ולמיפק כי יהבת לה זימנא מייתבא דעתה ומשכחת פתחא לנדרה וכדאמרינן לגבי דידיה. וי"ל דשמואל חדא קאמר שמא ימצא פתח לנדרו תרתי לא קאמר שמא יתפייס וימצא פתח לנדרו לא קאמר. עוד הקשו עליו דאפילו תימא דאיהי לא משכחא פתח לנדרה דילמא משכח איהו פתח להקמתו ומפר לה דהא קי"ל דנשאלין על ההקם ומיהו בלאו פירושו של רש"י עלה דשמעתא גופה בסוף שמעתין הקשו התוספות קושיא זו ותירצו דאין נשאלין על ההקם אלא ביום שמעו אבל עבר יום שמעו אינו יכול לשאול וכן תירץ הר"ן על פירושו של רש"י עיין בהלכות. עוד הקשו עליו דהיאך הקשו לקמן אליבא דשמואל ותתקשט ותאסר אי לב"ש כו' דהא אמרינן הכא דכל שהיא נדרה תו לא משכחת פתח לנדרה ואין לנו לעגנה ופי' הראב"ד שנדרה היא וכיון שקיים לה סברה דמסנא סני לה.
וכתב הריטב"א דלפי פירושו י"ל דבדין הוא דהוה לן למפרך הכא כדלקמן ותאכל הפרי ותאסר ונימא דאמרה מסנא סני לי אלא דאידך פירכא דפרכינן מדר' מאיר אדרבי מאיר עדיפא לן וא"ת וכיון דנדרה מגופו של פרי כי מגרש לה מאי הוי דהא קיימא באיסוריה ובעל שני אינו יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין. וי"ל דמ"מ יכולה היא לומר לא בעינא למיקם בהדי גברא דמקיים לי נדראי. ע"כ הריטב"א ז"ל:

וז"ל הרשב"א והראב"ד פי' משום דכיון דנדרה היא וקיים הוא לה סברה מסנא סני לה ויש לה צער לשבת עם שונאה וכדאמרינן לקמן בשילהי שמעתין ולפי פירושו כי היכי דבעינן לקמן ותתקשט ותאסר אי לב"ש שתי שבתות כו'. כלומר למה יוציא לאלתר ומשני היכא דנדרה איהי סברה מיסנא סני לה ה"ה דהוה למבעי הכא אלא מדאשכח בה פירכא מדתנן האשה שנדרה בנזיר וסבר למדחי ההוא פירוקא לא בעי למשאל טעמא ובהאי טעמא נמי ניחא מאי נפקא לן מינה כי מפקי' לה לאלתר דכיון דקיים לה תו לא מצי בעל שני להפר לה שאין הבעל מפר בקודמין דמ"מ לא ניחא לה למיתב תותי גברא דסני לה ע"כ.
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל הא דפירות שנדרה היא וקיים לה הוא שלא הפר לה הלכך יוציא לאלתר דשוב אין יכול להפר ומשום דשמא תמצא פתח לנדרה בפני חכם לא משהינן לה תותיה דהא במסקנא דסוגיא בסופה דהלכתא אמרינן דכי נדרה איהי ושתק לה סברה מסנא סני לה ולא בעי למיתב תותיה ולא מהדרה למשכח פתח לנדרה ע"כ. והיינו כפי' הראב"ד ומיהו במהדורא בתרא לא הזכיר הכא בפירושו מסקנא דשמעתא כלל ולכך הקשו עליו ודוק שכתבו בתוס' ותימה לפירושו כו' ואנו רגילין לדייק כד נקטי התוספות האי לישנא דפשיטא דלפירושו קא מקשו ולמה להו למנקט לפירושו וזהו לחדד לתלמידים ובמאי דכתיבנא ניחא דוק ותשכח.

ולעיקר קושיין יש לי לתרץ דאיברא ודאי דמאי דפריש רש"י ז"ל היינו כפי המסקנא אלא דמעיקרא לא מחלקינן אלא בין היכא שנדרה היא לנדר הוא דהיכא דאדרה איהי מליהנות לו ימתין שמא ימצא פתח לנדר וכל נדר שתדור היא אין להמתין כלל דאי ניחא לה לדידה למשקל כתובתה ולמיפק לא תבקש פתח לנדרה ואין לחלק בנדרים כלל אלא בין היכא דנדר הוא לנדרה היא וכדכתיבנא ואכתי פריך תלמודא לקמן ותתקשט ותאסר פי' אע"ג דנדרה היא כיון דניחא לדידה למיפק ולמשקל כתובתה לא תבקש פתח לנדרה מ"מ אף על גב דהשתא כעוסה היא ובעיא למשקל ולמיפק כד יהבא ליה זמנא מתייתבא דעתה ומשכחא פתחא לנדרה וכמו שהקשו המפרשים וכדכתיבנא לעיל ומשני הני מילי היכא דאדרה איהו וכו'. אבל היכא דנדרה איהי סברה מסנא הוא דסני לה פירוש ולעולם לא תתפייס בו ולהכי לא פרכינן הכא מיד ותאכל הפרי ותאסר ונטר מלאקשויי הכין עד לקמן בסוף שמעתין משום דהכא לא מפרשא בהדיא דתלתה נדרה במידי ואפשר דלא תלתה במידי.

ובמתני' פי' רש"י אחד מכל הפירות. קונם פרי פלוני עלי וקיים לה איהו. והיינו הא דמשני הכא כגון שנדרה איהי וקיים לה איהו דהשתא לא אצטריך למימר דתלתם נדרה במידי ואפשר דסבירא לן הכא דנדרה דפירי אין להמתין כלל דלא תנינן בשום משנה שתמתין אנדרה דפירי דכיון דהיא מצטערת בינתים אין לנו לצערה על הספק ולא אמרו שתמתין אלא כגון רישא דמתני' דאפשר בפרנס א"נ בתשמיש שהוא שוהה בדרך כל הארץ אפילו כשאין שם נדר או בנדה או ביולדת ולהכי לא פריך תלמודא הכא מידי וכיון דאיכא לדחויי הכין ומיהו במסקנא דנצטרך לשנויי ההיא דשלא תתקשט דתלתה נדרה במידי פריך תלמודא ותתקשט ותאסר ומה שפי' רש"י הכא היינו קושטא דמלתא ואינו מוכרח לפרש כן הכא ולהכי לא פריך תלמודא הכא מידי א"נ אנדרא דפירי כיון שהיא מצטערת אין לנו לצערה על הספק פי' ספק אם תתרצה או לא תתרצה וכשתרצה ספק אם תמצא פתח לנדרה דלא אמר שמואל תמתין אלא בחדא דהיינו שמא ימצא פתח לנדרו אבל היכא דנדרה היא לא אמרינן תמתין שמא תמצא פתח לנדרה שהרי היא רוצה לצאת דלא אמרי' ודאי יוציא ויתן כתובה אלא מדעתה אבל כי תלתה נדרה בתשמיש כיון דדרך כל הארץ להמתין כגון בנדה או ביולדת וגם הוא מעמיד עצמו לפעמים בלא נדר כי היכי דבמדיר הוא נטרינן ליה עד שימצא פתח לנדרו הכי נמי בנדרה היא נטרינן לה דילמא מתייתבא דעתה ומשכחת פתח לנדרה כדאמרינן לגבי דידיה כיון דשוהה בנדה וביולדת וכדכתיבנא ולהכי פריך תלמודא לקמן כי מוקמינן לה בתלתה קשוטיה בתשמיש ותתקשט ותאסר וכי משני מסנא סני לה תו איצטריך לחלק בין נדר לנדר דכל הנדרים שוין דהיכא דנדר הוא יש לו זמן שמא ימצא פתח לנדרו אבל בנדרה היא סברה מיסנא סני לה ולעולם לא תתפייס ולא תמצא פתח לנדרה כנ"ל שיטת רש"י:

והר"י מטראני אזיל בשיטת רש"י וז"ל בשלמא לרב כאן בסתם כו'. פי' ברישא דתנן שלשים יום הוי במפרש הלכך ממתינים לו עד שלשים יום אבל הכא דלא פי' עד זמן פלוני אלא הדירה סתם יוציא ויתן כתובה מיד אלא לשמואל דאפילו בסתם לא יוציא עד שלשים יום הכא אמאי תניא יוציא ויתן כתובה מיד ומהדר הב"ע כגון שנדרה היא וקיים לה איהו וקסבר הוא נתן כו' פי' אין כח לבעל להפר את אשתו שלא תטעום או שלא תתקשט אלא כגון שנדרה היא והוא שמע ולא הפר לה אלא קיים לה וקסברי הני תנאי בין תנא קמא בין רבי יהודה בין רבי יוסי דהוא נתן אצבע כו'. כלומר אפילו שהיא נדרה כל הפשע מוטל עליו שהיה כח בידו להפר לה ולא הפר והיא כשנדרה ע"ד שיפר לה בעלה נדרה וכיון שלא רצה להפר לה כל הפשע מוטלת עליו הלכך יוציא ויתן כתובה וכיון שהיא נדרה אין לנו ליתן לו זמן שמא תמצא פתח לנדרה דאי ניחא לה לנדרה למשקל כתובה ומיפק לא תבקש פתח לנדרה אבל ברישא דנדר הוא שלא תהנה מנכסיו ימתין אפי' נדר בסתם שמא ימצא פתח לנדרו ע"כ.
אבל התוספות פירשו דמיירי שנדרה הנאה מכל פירות כל זמן שהיא תחתיו ולא תלנהו בתשמיש ואע"ג דהתוספות ז"ל כתבו לעיל דכי מדיר לה בכל פירות לא חייל דאי אפשר לה לקיים שאני הכא דקאמר' כל זמן שהיא תחתיו והוה ליה כמי שאמר קונם עיני בשינה ימים דחייל נדרא וקשה דכתבו התוספות דאם נדרה לעולם א"כ מה תרויח במה שיוציא דתיפוק לי דאם נדרה לעולם לא חייל נדרה כיון דאי אפשר לה לקיים וי"ל דה"ק דאם נדרה וכגון דנדרה ממין אחד לבד א"כ מה תרויח במה שיוציא ודוחק ונראה דקשיא להו לתוס' דהיכי מוקמינן לה דנדרה הנאה מכל פירות כל זמן שהיא תחתיו והרי העיקר חסר מן הספר לכך כתבו דאם נדרה לעולם א"כ מה תרויח במה שיוציא פי' דהוה ליה כמאן דמפרש בהדיא מכל פירות כל זמן שהיא תחתיו כיון דלתקן מידי נדרו קתני יוציא ויתן כתובה דאלת"ה מה תרויח במה שיוציא מעתה כיון דמיירי בנדר של כל פירות אינה יכולה לסבול אפילו יום אחד ולא לנדר של תשמיש.

עוד כתבו בתוס' בשלמא לרב כאן בסתם וכו'. וס"ד בדתלה בתשמיש דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אם תטעום מאותו המין ע"כ. ואיכא למידק אמאי כתבו ז"ל אם תטעום מאותו המין והרי כתבו ז"ל לעיל דהיכא דתלנהו בתשמיש חל אפילו הדירה מכל פירות ונראה דלהכי כתבו כן דאיברא ודאי דלמאי דס"ד דאדרה איהו יתלנהו בתשמיש חל אפילו הדירה מכל פירות מיהו כי פרכינן בשלמא לרב כו' לאו היינו הכרחיה משום דתנן אחד מכל הפירות דמשמע דהדירה מכל הפירות ואי לאו דתלנהו בתשמיש המטה היכי חייל דאי הכי כי משני הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא כו' הוה ליה נמי לשנויי דלאו בכל פירות אדרה דהיינו עיקר שנוייא אלא כי ס"ד נמי בדתלה בתשמיש במין אחד שבפירות קאמר דלא שני ליה בין תלנהו בתשמיש ללא תלנהו דלעולם הויא נדר שוא כיון שהוציא מפיו כל פירות שבעולם וכדכתב ר"ת ז"ל וכדכתיבנא לעיל ומיהו לענין קושטא דדינא כי תלנהו בתשמיש חל אפילו הדירה מכל פירות וכמו שכתבו התוספות א"נ אי מיירי בדמדיר כל הפירות דלא הויא נדר אלא משום דתלנהו בתשמיש וכמו שכתבו התוספות לעיל תקשי נמי לרב כיון דחילוקיה דרישא מסיפא היינו דהאי בסתם והאי במפרש אמאי שני תנא לישנא דנדרא דא בסיפא וקתני שלא תטעום אחד מכל הפירות לא הוה ליה למנקט אלא המדיר את אשתו מתשמיש המטה דהיינו עיקר נדרא דאלו איסור כל הפירות לא חייל כלל ולא הוי נדר אבל השתא דאמרי' דבמין אחד שבפירות קאמר ניחא דלהכי נקט בסיפא שלא תטעום אחד מכל הפירות לאשמועינן דאע"ג דתלי נדריה במידי דאפשר למידר וחייל נדריה לא אמרינן דחשיבא כמפרש וימתין לב"ש שתי שבתות ולב"ה שבת אחת אלא חשיבא סתמא ויוציא לאלתר.
ודע דלהכי כתבו התוספות ז"ל דס"ד בדתלה בתשמיש כו' ולא פירשו בדתלה במזונות וכדפי' רש"י ז"ל וכדכתיבנא לעיל משום דקשיא להו דא"כ הא דקתני ברישא מליהנות לו קאי נמי אסיפא דקתני שלא תטעום אחד מכל הפירות מעתה תקשי היכי מצינן לתרוצי כאן בסתם כאן במפרש כיון דחד לישנא קאי אתרתי בבי דהיינו מליהנות לו דקאי נמי אשלא תטעום לכך פירשו בתוספות דקא ס"ד בדתלה בתשמיש לאפלוגי בינייהו ומאי דקתני בפרק אף על פי המדיר את אשתו מתשמיש המטה מיירי במפרש והא דקתני הכא מיירי בסתם כנ"ל:

והרמב"ן כתב וז"ל פירשו קצת רבותינו הצרפתים דכל שנדרה היא שלא תטעום ושלא תתקשט מכיון שנאסרה מיד יוציא שלא נתנו לו חכמים זמן אלא בהדירה מנכסיו דאפשר בפרנס א"נ שבת אחת בתשמיש לפי דרך ארץ ואפילו בסתם דמעיקרא קס"ד דמתני' בהדירה הוא ואסר עליה מין אחד מפירותיו א"נ יאסרו נכסי עליה אם תטעום דאפשר בפרנס ויש לו שיעור שלשים יום במפרש וכן אמרו בירושלמי המדיר את אשתו שלא תטעום ויש אדם מדיר את אשתו מחייו כו'. ככתוב בהר"ן ז"ל על ההלכות.
והריטב"א כתב בשם ר"י דהכי פירושא דשמעתין שנדרה היא ואסרה עליה גופו של פרי דכיון דכן כל מה שאתה אומר עליה שתמתין היא מצטערת בינתים ואין לנו לצערה על הספק שלא אמרו שתמתין אלא כגון רישא דמתני' שהוא מפרנסה ע"י פרנס א"נ במדיר אותה מתשמיש המטה שהיא שוהה בדרך כל הארץ אפילו כשאין שם נדר או בנדה או ביולדת ובלא נדר גם כן הוא מעמיד עצמו לפעמים ע"כ. עיין הר"ן בפירושיו על ההלכות.

גם הרא"ה דחה פירוש זה וז"ל וקשיא לן והא דאמרינן לקמן ותתקשט ותאסר אי לב"ש כו'. ולא אתינן עלה מהאי טעמא ומההוא טעמא נמי דקא אתינן עלה דאמרינן הני מילי כי אדרה איהו דסברה מרתח רתח עלי כו' עד מיסנא הוא דסני לי ליכא למיתי עלה דהא אכתי לא קים לן ההוא טעמא ומסברא נמי ליתא לההוא טעמא דאמר רבינו ז"ל דכיון דאיהי בעיא למיפק לא משכחת פתח לנדרה דאכתי איכא למימר תמתין שמא תמלך בה ותמצא פתח לנדרה [ותו דהא קיימא לן דנשאלין על ההיקם וכיון דכיון אכתי איכא למימר תמתין שמא ימצא פתח להקמתו ויפר לה.] אבל הפירוש הנכון דכיון שנדרה וקיים לה הוא ליכא למימר תמתין שאין אומרים כן אלא במזונות שהדירה הוא דאפשר בפרנס א"נ בתשמיש משום טעמא דגמרינן מנדה ויולדת אבל כשנדרה מאחד ממיני הפירות דלא אפשר לה בפרנס יוציא לאלתר ויתן כתובה ובירושלמי אמרינן המדיר את אשתו שלא תטעום ויש אדם מדיר את אשתו מחייו כו' ע"כ. וכבר תריצנא שפיר שיטת רש"י בס"ד. @0’וד כתב [הרא"ה] שתא דמוקמינן לה למתני' לרב בסתם דוקא סיפא דקתני הדירה שלא תתקשט באחד מכל המינין ה"נ מיתוקמא לרב בסתם וקאמר דאם הדירה מנכסיו סתם אם תתקשט באחד מכל המינין יוציא לאלתר ויתן כתובה רבי יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה לאיסור הקישוט ובעשירות שלשים יום אבל לעולם איסור הנאת נכסיו שאסר עליה סתם היא שלא נתן בה קצבה ולשמואל מפרשינן לה כפשטה שאסרה הנאת קישוט עליה ולקמן מפרשינן טעמא אמאי יוציא דכיון דנדרה היא וקיים לה איהו סברה דסנא הוא דמסני לה. ולפום דשמעינן לה כפשטה קשיא לן לקמן בעל היכי מצי מיפר דהא שמעינן ליה לרבי יוסי שאין הבעל מיפר בקישוט. וכי תימא אמאי לא אוקמא כגון שנדרה היא וקיים לה איהו וכגון דאסרה עליה הנאת בשר ויין אם תתקשט באחד מכל המינין דהשתא נמי אם היתה מתקשטת מיתסרא לה ולא אפשר לה בפרנס ולפי' יוציא י"ל דעדיפא לן מאי דתריצנא לה כגון דתלנהו לקישוטים בתשמיש דאמרה הנאת תשמישך עלי קונם אם אתקשט ואשמעי' דאע"ג דבעלמא במדיר את אשתו מתשמיש ימתין שבת אחת הכא יוציא לאלתר כיון דנדרה היא וקיים לה איהו וכי תימא דהא דמדיר את אשתו מכל מיני פירות דפרישנא בנדרה היא כיון דכן כי מפקינן לה מאי אהני והא אכתי מיתסרא יש לומר דאמרה לא בעינא גברא דמקיים לי נדרי. ע"כ:
הב"ע כגון שנדרה היא וקיים לה הוא מסתברא שקיים לה בפירוש כגון דאמר לה קיים ליכי אבל שתיק ולא הפר לה לא משום דמצי למימר איידי דטרידנא אישתלאי והיינו דקרי ליה מדיר ואם במקיים דרך שתיקה לא שייך למקרייה מדיר והא דתנן האשה שנדרה בנזיר ושמע בה בעלה ולא הפר לה רבי יוסי ורבי אלעזר אומר הוא נותן אצבע בין שיניה לאו דוקא ולא הפר לה אלא שקיים לה אלא שקשה לי קצת הא דאמרינן לקמן אבל היכא דנדרה היא ושתק לה סברה מסנא סני לה דאלמא בשתק לה בלבד יוציא ויתן כתובה. ויש לומר דשתק לאו דוקא אלא שקיים לה ולישנא דקרא נקט דכתיב כי החריש לה ולעולם הכא קיים לה ממש. הרשב"א:
וכן כתב הריטב"א ומיהו מלשונו של רש"י שכתב במהדורא קמא משמע איפכא דלאו דוקא קיים אלא שלא הפר דוק ותשכח לעיל. אבל במהדורא בתרא לא כתב כן ואדרבא כתב ז"ל וקסבר הוא שקיים דיש במשמע כהרשב"א וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:

וסבר ר"מ הוא נותן אצבע וכו'. ואיכא למידק טובא אמאי פריט לאקשויי הכא מדר' מאיר אדר' מאיר דוקא והא מדר' יהודה אדר' יהודה נמי הוה מצי לאקשויי דבמתני' קתני להדיא ר' יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים כו' דאלמא הוא נותן אצבע כו' ובברייתא קתני להדיא רבי מאיר ורבי יהודה היא נתנה וכו' ואמאי נטר לאקשויי מדרבי יהודה אדרבי יהודה עד לבסוף ונראה דהכא לא פריך מר' מאיר אדר"מ דהא איכא לשנויי דמתני' איירי בדקיים לה בפי' ולהכי אמרינן הוא נותן אצבע כו' ובברייתא קתני ולא הפר פי' מקיים בדרך שתיקה ולהכי סבירא ליה לר' מאיר ור"י היא נתנה דמצי למימר איידי דטרידנא אישתלאי וכמו שכתב הרשב"א וכדכתיבנא לעיל אלא אמאי דקאמר וקסבר ר' מאיר הוא נותן אצבע כו' דמשמע דלא מתוקמא סתם מתניתין אלא כרבי מאיר וכדפריש רש"י וסתם מתני' ר' מאיר היא קא פריך וסבר רבי מאיר הוא נותן כו' פי' כיון דלא אשכחת תנא לאוקמי סתם מתני' כותיה אלא כר' מאיר אלמא דר' מאיר הוא דס"ל בעלמא אפילו בשלא הפר דהוא נותן אצבע כו' דאי איהו ס"ל בשלא הפר היא נתנה ואינך תנאי סברי הוא נותן אמאי קאמר סתם מתני' ר"מ אדרבה אינך תנאי דהיינו ר' יוסי ור' אליעזר עדיפא מיניה סברי דאפילו בלא הפר דסבר ר"מ היא נתנה סברי אינהו דהוא נותן והילכך אמאי נדית מלאוקמי מתניתין כאינך תנאי ומוקי לה כר' מאיר אלא ודאי דסבירא לך דר"מ הוא דאית ליה הוא נותן בלא הפרה והילכך סתם מתניתין כותיה בודאי דהשתא ומה דלא הפר קסבר הוא נותן כ"ש בקיים בפירוש אבל אינך תנאי דסברי היא נתנה בלא הפר אפשר דלא מחלקי בין קיים ללא הפר ולהכי לא מוקמינא מתני' כותייהו.

והא דתניא האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה ר"מ ור' יהודה אומרים היא נתנה אצבע כו'. ומשני איפוך ר"מ ור"י אומרים הוא נותן כו' פי' ר' יוסי ור"א אומרים היא נתנה אפילו בקיים בפירוש והילכך לא מצינן לאוקמא מתני' כותייהו כלל אלא כרבי מאיר בלחוד והיינו דהאריך בלשונו איפוך ר"מ ורבי יהודה אומרים הוא נותן רבי יוסי ורבי אלעזר אומרים היא נתנה דהוה ליה לשנויי בקוצר איפוך ר"מ ורבי יהודה אומרים הוא נותן אלא ודאי להכי סיים נמי ר' יוסי ורבי אלעזר אומרים היא נתנה לומר דבכל גוונא סברי כן ואפילו בקיים בפירוש לאכרוחי דלא מתוקמא מתניתין אלא כר"מ בדוקא ולהכי פריך וסבר ר' יוסי היא נתנה פי' בכל גוונא והוה מצי לדחוקי ולמימר דכי קאמר ר' יוסי היא נתנה היינו בלא הפר אבל בקיים מודה להו לר' מאיר ולר' יהודה דהוא נותן והא דאוקימנא לסתם מתני' כר"מ משום דעדיפא ליה דס"ל דבכל גוונא הוא נותן אלא דנראה לו דוחק ואמטו להכי פריך נמי דר' יוסי משום דס"ל דמאן דאית ליה היא נתנה אינו מחלק כלל בין קיים ללא הפר ולהכי פריך וסבר רבי יהודה כו' כנ"ל פי' שמועה זו והוא נכון ויש לדייק קצת כן ממה שכתב רש"י וז"ל וקסבר הוא שקיים נתן אצבע בין שיניה להשיבה לפיכך יתן כתובה וסתם מתניתין ר"מ היא ע"כ. וכי משני לקמן אימא רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי אומרים הוא נותן ורבי אלעזר אמר היא נתנה להכי נקט הכא ר"מ ושביק בר זוגיה ר' יוסי משום דסתם מתניתין רבי מאיר כנ"ל:
שנדרה בנזיר הזירה עצמה מן היין ואחד מענוי נפש שהבעל מפר נקט נזירות לשון פרישות והנחה הוא כמו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא שייך אלא ביין וענבים דכתיב ואת ענבי נזירך. רש"י במהדורא קמא:

לפיכך אם רצה הבעל כו'. פירש"י שאם רצה הבעל מתחלה להפר שיפר. ואם לא רצה וקיים לה ואמר אי אפשי וכו' ע"כ. וקשיא לי דלמה לי למתני דאם רצה הבעל מתחלה להפר שיפר פשיטא ודאי דעד שלא קיים הבעל מפר נדרי אשתו. עוד הקשו [בתוספות] דהיכי מצינן למימר דאית ליה לר"מ היא נתנה ולהכי יוציא בלא כתובה והתניא לקמן ר"מ אומר כל היודע באשתו שנודרת ואינה מקיימת יקניטנה כדי שתדור לפניו ויפר לה אמרו לו אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת פי' ולכך יוציא בלא כתובה משמע דלר"מ לא יוציא ואם יוציא יתן כתובה. ותירצו דאיברא ודאי דס"ל לר"מ דאם יוציא בשביל כך דלא יתן כתובה מיהו אם אינו רוצה להוציאה הרשות בידו על ידי תקנה זו אבל חכמים סבירא להו דמצוה לגרשה ואף על גב דבסוטה אבעיא לן עוברת על דת אם מותר לקיימה אם לאו ולא אפשיטא מכל מקום פשיטא דמצוה להוציא אבל רבי מאיר סבר ע"י תקנה זו יכול לקיימה ואין מצוה להוציאה והילכך בהכי נמי מתרצא קושיין דה"ק לפיכך אם רצה הבעל להפר כו' פירוש כשיודע בה שאינה מקיימת אם רוצה הבעל לעשות תקנה להפר יפר ואינו מצווה להוציאה ואם אמר אי אפשי כו' פי' אם בא להוציא יוציא בלא כתובה וכדכתיבנא ואינך תנאי דפליגי סברי כיון דסבירא לך דאינו מצווה לגרשה ואם רצה להפר יפר וישב עמה אף אנו נאמר אם אמר אי אפשי באשה כו' יוציא ויתן כתובה כנ"ל:

ורש"י כתב במהדורא קמא וז"ל לפיכך אם רצה הבעל להפר ביום שמעו מתחלה יפר והאי לפיכך אאם אמר אי אפשי באשה נדרנית כו'. קאי כלומר לפי שהיא נתנה אצבע בין שיניה לפיכך תצא בלא כתובה אם רצה לגרשה ואם רצה הבעל להפר יפר לא אצטריך למימר אלא ריהטא דמילתא הוא כלומר רשאי הוא בשני דרכים הללו או להפר או לומר אי אפשי כו'. ע"כ:

ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית כו'. פי' ר"י דדוקא בנדרים שהם בני הפרה דהיינו נדרים של ענוי נפש אבל נדרים דעלמא אין קפידא בדבר והיינו דתנן גבי היוצאות שלא בכתובה הנודרת ואינה מקיימת דאלמא נודרת ומקיימת יש לה כתובה וההיא דברי הכל היא אלא ודאי דההיא בנדרים דעלמא שאין בהם ענוי נפש ולא דברים שבינו לבינה ותדע שהא רב אשי אסיק לקמן אפילו במקדש על מנת שאין עליה נדרים שלא אמרו אלא בדברים של ענוי נפש וכל שכן בזו שלא התנה כלום דאפילו אביי מודה בה וכן עיקר. הריטב"א ז"ל:
וכן כתב הרא"ה ז"ל דהא דאמרינן דיכול למימר אי אפשי באשה נדרנית דוקא בנדרי עינוי נפש שיכול לומר שאינו רוצה להפר ואף על פי כן כיון שנדרה בדברים שיש בהם עינוי נפש דין הוא שתצא בלא כתובה. תדע דהא במתני' אמרינן הנודרת ואינה מקיימת דוקא אינה מקיימת אבל המקיימת לא ובודאי אפילו למאן דאמר הוא נותן אצבע בין שיניה דוקא בנדרים שיכול להפר אבל בנדרים שאינו יכול להפר בודאי ליכא למימר. ואפילו הכי תנן דוקא בשאינה מקיימת אבל מקיימת בודאי לא הפסידה כתובתה והיינו מהאי טעמא דאמרן. והכי משמע מההיא מתניתא דאמרינן לקמן וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה ריחיים ותנור ושלא תארוג בגדים נאים לבנה תצא בלא כתובה מפני שמוציאתו שם רע בשכנותיו דוקא בהני נדרים מהאי טעמא אבל בנדרים אחרים לא וכן עיקר. ע"כ לשון הרא"ה ז"ל:

לפיכך אם רצה הבעל להפר כו'. מהא שמעינן דכל כי הא אפילו למ"ד הוא נותן אצבע בין שיניה אין כופין אותו להוציא אלא שאם בא להוציא כופין אותו על הכתובה וכי קתני יוציא ויתן כתובה היינו שמבקשים על הגט ואחרי כן כופין ויתן כתובה כנ"ל. אבל י"א דהכא לא דק התנא ואגב דקתני סיפא אם רצה וכו' נקט ליה בסיפא. הריטב"א ז"ל:

ורש"י כתב במהדורא קמא וז"ל ר' יוסי ור' אלעזר אומרים הוא נותן כו'. לפיכך דהוא נותן אצבע בין שיניה אפילו אמר אי אפשי באשה נדרנית צריך שיתן כתובה הואיל והוא נותן שקיים לה ע"כ. פליג הריטב"א ואזיל בשיטת י"א.

והרא"ה כתב להדיא כי"א וז"ל הא דקתני ואמר אי אפשי באשה נדרנית לאו דוקא דבלאו הכי נמי בודאי כייפינן ליה להוציא וליתן כתובה אלא איידי דאמר רבי מאיר ורבי יהודה ואם אמר אי אפשי כו'. אמרי לה נמי רבי יוסי ורבי אלעזר לומר שאינו יכול לומר כן ואלו רוצה לגרשה יתן לה כתובתה ואלו היתה היא רוצה גם כן אף על פי שהוא אינו רוצה כופין אותו להוציא וליתן כתובה. ע"כ:

וכן סובר הריב"ש וז"ל ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית כו'. לאו למימרא דברשותיה תליא מילתא דודאי על כרחו יוציא ויתן כתובה אחר שלא הפר לה כיון דס"ל הוא נתן אצבע בין שיניה אלא ה"ק ואם אמר הבעל אי אפשי באשה נדרנית ומשום הכי לא הפר לה יוציא ויתן כתובה. ע"כ:

והתנן רבי יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה לשיטת רש"י דאינו מחלק בנדרים לא בין נדר הוא לנדרה היא הילכך כי מוקמינן לה לעיל בנדרה היא כו'. אכולה מתני' קאי ואם כן פריך שפיר הכא מדר' יוסי אדר' יוסי וזהו שכתב רש"י בעניות שלא נתן קצבה. יוציא ויתן כתובה אלמא הוא נותן דהא בנדרה היא וקיים הוא אוקימתא למתני' ע"כ. אבל לשיטת התוספות דקא מחלקי בנדרים דכי משני לעיל הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה איהו היינו משום דנדרה הנאה מכל פירות דאינה יכולה לסבול אפילו יום אחד מעתה היכי פשיטא ליה לאקשויי מדר' יוסי דמתניתין והא אפילו דאוקמת לה בנדרה היא אכתי תקשי לשמואל דהא יכולה לסבול שלא תתקשט מעתה לא מפרשינן מתניתין להדיא כי היכי דתקשי מינה בפשיטות כל כך. ותירצו בתוספות דע"כ מתניתין לשמואל בנדרה איהי וקיים לה הוא דאי בהדירה הוא הא קאמר שמואל ימתין עד שימצא פתח לנדרה פי' כיון דבהדירה הוא אי אפשר לאוקמה אליבא דשמואל הוה ליה כמאן דמפרש להדיא דבנדרה היא מיירי כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא והתנן במתניתין דהכא המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין שהאשה מתקשטת כגון כחל ודוגמתן יוציא מיד ויתן כתובה רבי יוסי אומר בעניות אם לא נתן קצבה לנדר עד כמה אז יוציא לאלתר אבל אם נתן קצבה תמתין עד אותו זמן מלהתקשט שהרי עניה היא ואין דרכה להתקשט תדיר ולא מענה בהכי ולקמן מפרש וכמה קצבה שימתין עד הזמן ולא יוציא לאלתר ואמרינן עד י"ב חדש אבל אם הדירה יותר היינו לא נתן קצבה לר' יוסי יוציא לאלתר והא נמי כשנדרה היא וקיים לה הוא דאי לאו הכי אתיא נמי תיובתא דשמואל וקאמר ר' יוסי הוא נותן אצבע מדקא נותן לה כתובה. ע"כ:
ה"ג בנוסחי וסבר רבי יהודה היא נתנה והתנן רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים ומשמע דקס"ד השתא דכולה מתניתין כשנדרה היא וקיים לה הוא והיינו דמקשינן מינה ואע"ג דאמסקנא לא קיימא דהא אמרינן דהיכא דנדרה איהי ושתיק לה סברה מסנא סני לה אף על גב דבמדירה מתשמיש בעלמא תמתין לב"ה שבת אחת ולב"ש שתי שבתות הכא יוציא לאלתר והוא הדין נמי למדירה מנכסיו ואף על גב דמדינא איכא למימר דתמתין שלשים יום על ידי פרנס כיון דנדרה היא ושתיק לה איהו סברה מסנא סני לי ויוציא לאלתר איכא למימר דהכא אכתי לא קים לן האי טעמא ולא מהני לן מידי דאכתי תקשי לן מאידך דתנן ר' יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים אבל רבינו שלמה גריס הכי ר' יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים והא ודאי אתיא בנדרה היא כדמוקמינן מתני' בהמדיר את אשתו בשנדרה היא וה"ה לסיפא ומתניתין כולה. הרא"ה ז"ל:
והריטב"א כתב וז"ל ויש ספרים שגורסין והתנן רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד וכו' וטעותא היא דההיא סיפא דהמדיר את אשתו מליהנות לו דמיירי אפילו לשמואל בשהדירה הוא ע"כ:
ואת"ל זוגי קתני דזוגות זוגות נשנו בברייתא דשנים חולקין כנגד שנים ואת מוקמת להו שלשה מצד אחד ואחד חולק כנגדן. רש"י במהדורא קמא:

והא סתמא דקתני במתניתין דהמדיר את אשתו שלא תטעום וכו'. ואוקימנא בנדרה היא וקיים הוא וקתני יתן כתובה אלמא הוא נותן אצבע דלא כרבי מאיר. רש"י במהדורא קמא. ואפשר דכי קאמר לעיל וקסבר רבי מאיר הוא נותן אצבע וכו' היינו את"ל דלאו זוגי זוגי קתני כנ"ל:
וסבר ר' יוסי בעניות שלא נתן קצבה פי' קושיין לשמואל דעל כרחיה מוקי מתני' בשנדרה היא שלא תתקשט דאלו לרב מתני' כפשטא שהדירה מנכסיו סתם אם תתקשט וכיון שהדירה סתם יוציא לאלתר אבל לשמואל ליכא למימר שיוציא לאלתר ויתן כתובה אלא כשנדרה היא וקיים לה איהו ומשום דהוא נותן אצבע בין שיניה וש"מ דאפילו לרבי יוסי בעל מצי מפר נדרים כאלו. הריטב"א ז"ל.
ולהכי נקט בעניות שלא נתן קצבה בתיובתיה כדי לאקשויי דאפילו נוול לעולם ס"ל לרבי יוסי דלא שמיה נוול וכמו שכתבו התוספות כנ"ל:
אלמא בעל מצי מפר מדמחייב למיתב לה כתובה אלמא משום דקסבר הוא נותן אצבע אלמא בדידיה תליא הקמת נדריה והפרתו דכיון דאי הוה בעי הוה מצי מפר לה נדר זה של קשוט ולא הפר חייב בכתובתה. רש"י במהדורא קמא:

ורמינהו אלו נדרים שהבעל מפר נדרים שיש בהן ענוי נפש אם ארחץ וכו'. ריש פירקא הוא בנדרים וצ"ת דהתם לא תנן לה בהאי לישנא דמייתי לה הכא. הרא"ה ז"ל:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל אמר ר' יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש ואלו הן נדרי ענוי נפש כו'. התם במתניתין לא אשכחן ואלו הן נדרי ענוי נפש כו' ובמתניתא הוא והכא נקטינן מתניתא משום דמפרש טפי והוי פירושא דמתני' והכין אורחא דתלמודא ע"כ.
והתוספות לא כתבו כן אלא דכיון דמצי למפרך ממתניתין לא שביק מתניתין ומייתי ברייתא ואינהו בקיאי באורחא דתלמודא טפי מהבאים אחריהם:
אם ארחץ ואם לא ארחץ פרישנא בדוכתא דלאו בנדרה שלא תרחץ ולא תתקשט דהא נדר שאין בו ממש הוא ולא כלום הוא ואם כשאמרה הנאת רחיצה עלי אם לא ארחץ אם כן תרחץ ולא תאסר אלא שאמרה הנאת רחיצה עלי אם ארחץ או אם אתקשט ושבועה שלא ארחץ ושלא אתקשט ומאי אלו נדרים אלו נדרים ושבועות. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל מפרשינן לה התם במסכת נדרים [פ ב'] אם ארחץ דקאמרה קונם הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היכי תעביד תרחוץ תיתסר הנאת רחיצה עליה לעולם לא תרחוץ איכא ניוול כלומר ואיכא משום עינוי נפש. אם לא ארחץ דקא אמרה שבועה שלא ארחץ ולהכי מפרשינן לה בשבועה דבנדר ליכא למימר דאין הנדרים חלין על דבר שאין בו ממש וקמ"ל דבעל מפר בין נדרים בין שבועות. וקשיא לן האי אלו נדרים נדרים ושבועות מבעי ליה ומהדרינן תני נדרים ושבועות ואף על גב דהתם פרשינן מעיקרא אם ארחץ דקאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ ובתר הכי כי אתינן לפרושי אם לא ארחץ אמרינן דקאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ ושבועה שלא ארחץ. לאו למימרא דכולה פירושא דאם לא ארחץ אלא דלבתר הכי דאשכחן פירושא דאם לא ארחץ הדרינן פירושא דכולה דאם ארחץ ואם לא ארחץ והיינו דקאמרינן בסוף בפירושא הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ והיינו אם ארחץ ושבועה שלא ארחץ היינו פירושא דלא ארחץ וה"נ אם אתקשט.

אמר ר"י אין אלו נדרי עינוי נפש ואלו הן כו'. שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין ושלא אתקשט בבגדי צבעונין. ובמסכת נדרים יש לנו שטה אחרת נכונה בזה וסוגיין דהכא לא דייקא ואתיא כחד לישנא דהתם בנדרים דר' יוסי אית ליה דרחיצה לעולם לא הויא עינוי נפש והוא לישנא מציעאה דפרישנא דה"ק הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ ורבי יוסי סבר לא תרחוץ לעולם. ודלא כלישנא בתרא דפרישנא דר' יוסי לא קאמר אלא ברחיצה דחד יומא בלחוד והוא מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד. עד כאן:
וכן כתב ריב"ש ז"ל דהך קושיא דמקשה אתיא אליבא דההוא לישנא דמוקי לה התם דקאמר הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ לעולם דלר' יוסי רחיצה וקשוט אפילו דלעולם לא הוי ענוי נפש אבל לההיא לישנא דמוקי לה התם דקאמר הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום ופליגי בנוול דחד יומא דלר' יוסי לא שמיה נוול לא קשיא מידי הכא דהא אפילו לר' יוסי רחיצה וקשוט דלעולם נדרי ענוי נפש הם. ע"כ:
וכן כתב הריטב"א ז"ל דקושיין הכא לההוא לישנא דאמרינן התם דלר' יוסי נוול דלעולם לא הוי נוול דאלו לההיא לישנא דאוקימנא דר' יוסי בנוול דחד יומא ובאומרת הנאת רחיצה עלי אם ארחץ היום דבנוול דחד יומא לא שמיה נוול לא קשיא ולא מידי דהכא טפי איכא מנוול דחד יומא ואורחא דתלמודא הוא דזימנין דפרכינן סתמא במידי דאיכא פלוגתא וכדפרישנא בדוכתי אחריני ע"כ:
ורש"י כתב במהדורא קמא וז"ל נדרים שיש בהם ענוי נפש אם ארחץ ואם לא ארחץ בפרק אלו נדרים מפרש היכי קאמרה ומסקי דאמרה הכי הנאת רחיצה עלי אם ארחץ היום ושבועה שלא ארחץ היום ורבי יוסי סבר לנוול דיומא לא חיישינן אלא אלו הן נדרי ענוי נפש שלא אוכל ושלא אשתה ושלא אתקשט בבגדי צבעונין דקשוט זה של תלבושת ענוי נפש הוא לה ויכול להפרם אבל קישוט לא הוי ענוי נפש ולא מצי מפר ותני דידן פסיק ותנא סתם קישוט דמצי מפר. עד כאן:
הקשה הרשב"א ז"ל אמאי לא מוקי מתני' דהכא בקישוט צבעונין. ותירץ משום דסתם קישוט לא משמע אלא קשוט הגוף כהשרת שער ודומה לו וכמו שפרש"י:
וז"ל רש"י במהדורא קמא לקמן בסוף שמעתין הא דדחיק לאוקמא הכי ולא מוקים לה בקשוט בגדי צבעונין כדקאמר ר' יוסי משום דקשוט בגדי צבעונין לא קרי במתני' קשוט סתם דסתם קשוט היינו כחל ושרק ומיני בשמים עד שיפרש לה בגדי צבעונין. ע"כ:
וריב"ש ז"ל תירץ דלא מצינן לאוקמא מתני' בבגדי צבעונין דהא בכל אחד מן המינין קתני. והריטב"א תירץ דכיון דקתני בעשירות שלשים יום ובעניות כל שלא נתן קצבה אין לומר כן בקשוט של בגדי צבעונין דההיא קודם לכן צריכה לכך כדי שלא תתגנה על בעלה:

בד"ה בהא קאמר שמואל דאיכא צערא דתרוייהו ה"ג לה כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה בדברי התוס' א"נ בהא קאמר שמואל כו' עכ"ל ור"ל שהוא צריכותא אחרת אההיא דמדירה מתשמיש אבל מדברי התוס' אין נראה להגיה כן אלא שהוא צריכותא אחת לב' אמוראים דהיינו דאיצטריך במדירה מתשמיש להא דרב ואיצטריך נמי לדשמואל וכן להיפך מכח הנך סברות דקאמר איכא צריכותא חדא לב' האמוראים במדיר את אשתו מלהנות לו והתלמוד לא חש להאריך וק"ל:

בד"ה בשלמא לרב כו' יאסר הנאת תשמישך עלי אם תטעום מאותו מין עכ"ל דליכא לפרושי בפשיטות דהיאך הוא יכול להדירה כמ"ש הר"ן ע"ש והוא מגומגם דלעיל פירשו התוספות למאי דס"ד השתא בדתלה בתשמיש אפילו בהדירה מכל הפירות איירי כיון דאפשר לה לאכול וליאסר כו' עיין בדבריהם דלעיל ודו"ק:

בד"ה שנדרה היא כו' אלא שנדרה *) (הנאה באחד) מכל (מיני) פירות כל זמן שהיא תחתיו דאם כו' עכ"ל גם בזה יש גמגום (א) דלעיל פירשו לפי המסקנא דהכא דלאו בכל פירות מדיר לה דא"כ לא הוה חייל כו' והכא פירשו דחל הנדר אף בכל הפירות בנדרה כל זמן שהיא תחתיו דזה אפשר לה לקיים ואולי לישנא דמתניתין נקטו מכל פירות ולאו דוקא אלא ממין א' כמ"ש לעיל אלא שהוסיפו לומר דוקא תחתיו דאי לעולם א"כ מה תרויח כו' אבל לא ידענא דדומיא דהכי במדיר לה בכל הפירות וכשהיא תחתיו מנלן דלא חל הנדר דמההיא דקונם עיני בשינה סתם כמ"ש לעיל ליכא ראיה דמשמע לעולם וצ"ע:

בד"ה ואי אמר כו' אבל מקיימת לא ה"מ בשאר נדרים אבל נדרים שיש בהן ענוי נפש אפילו מקיימת יוצאת בלא כתובה כו' עכ"ל וא"ל דא"כ מאי פריך קסבר רבי יוסי היא נותנת והתנן כו' ואימא הא (ב) דר"י סבר היא נתנה ויוצאת בלא כתובה היינו בנדרי ענוי נפש ומתני' [דקתני] לר"י דיוצאת בכתובה היינו בנדר של קישוט דלאו עינוי נפש הוא לר"י כדלקמן די"ל דסמך המקשה הכא אקושיא דלקמן דאלמא בעל מצי מיפר בקישוט דע"כ לא מתוקמא מתני' אלא בתולה לקשוטיה בתשמיש דהוה נדרי עינוי נפש ומיהו ק"ל לתירוצם שכתבו בפשיטות בנדרים שאין בהן עינוי נפש במקיימת נדרה דתצא בכתובה ובנדרי עינוי נפש תצא בלא כתובה והא לר"י שמעינן בהיפך דבנדרה שלא אתקשט דלא הוה עינוי נפש ותצא בלא כתובה כיון דליכא למקנסיה דהא אין יכול להפר לה אבל בנדרי עינוי נפש תצא בכתובה כיון דמצי להפר לה ולא הפר איכא למקנסיה כפרש"י לקמן ויש ליישב דלפי המסקנא אתיא הך ברייתא דאי אפשי באשה נדרנית כו' דלא כר' יוסי וס"ל דבשאר נדרים נמי מצי להפר להו מסברא דיש להחמיר עליה טפי בנדרי עינוי נפש שתתגנה עליו טפי כפרש"י לקמן ואפילו במקיימת נדרה תצא שלא בכתובה אבל לר' יוסי דאין בעל מיפר אלא בנדרי עינוי נפש אדרבה יש להחמיר עליו טפי בנדרי עינוי נפש ליתן לה כתובתה כיון שלא הפר לה משא"כ בשאר נדרים דליכא למקנסיה ליתן לה כתובתה כיון דלא מצי מיפר לה ודו"ק:

ד"ה בהא קאמר שמואל וכו'. נראה מפי' התוס' דגרסי עוד צריכותא אחרת אליבא דשמואל:

ד"ה שנדרה היא וקיים לה הוא וכו' עד אלא שנדרה הנאה מכל הפירות וכו'. נראה דט"ס הוא דהא כתבו התוס' לעיל בד"ה שלא תטעום וכו' דלפי המסקנא א"א לפרש שנדרה מכל הפירות אלא שלא תטעום במין אחר שבפירות ולפי מה דסלקא דעתין דאדרה אותו ותלינהו בתשמיש המטה חל אפילו הדירה מכל הפירות ובדיבור זה בצירוף הדבור שלפני זה כתבו התוס' בהיפוך:

בד"ה בעניות וכו' עד וע"כ מתניתין לשמואל בנדרה היא כו'. ר"ל מתניתין דקתני המדיר שלא תתקשט וכו' ייציא ויתן כתובה דהאי איירי בנדר הוא ע"כ צ"ל דתלה בתשמיש המטה דאל"כ היכי מצי מדירה שלא תתקשט וא"כ תקשה לשמואל למה יוציא ויתן כתובה מיד תתקשט ותאסר לבית חלל שבת אחת ולב"ש שתי שבתות ותמתין שמא ימצא פתח לנדרו אלא ע"כ צ"ל דבנדרה היא איירי ועלה קאי רבי יוסי ואמר בעניות שלא נתן קצבה ובעשירות ל' יום ואח"כ יוציא ויתן כתובה וא"כ ש"מ דסבר הוא נותן אצבע בין שיניה:

ד"ה ה"ג רי"א אין אלו נדרי עינוי נפש וכו' עד הא דקאמר רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש לא שלא יוכל הבעל להפר וכו' כצ"ל:

בא"ד בין לאחרים. פירוש אם נתגרשה ונשאת לאיש אחר:

גמ' ואמר רב מחלוקת כו' כצ"ל:

שם יוציא ויתן כתובה כו'. נ"ב והאי יוציא דתנן משמע לי יוציא בעל כרחו אפילו רוצה לקיימה מטעמא דמסנא הוא דסני לי כדלקמן אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפ' י"ב מהלכות אישות נדרה היא שלא תאכל אחד מכל הפירות אם רצה שתשב תחתיו ולא תאכל הפירות תשב ואם אמר איני רוצה באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה שהרי היה בידו להפר והוא קיים לה ברצונו ע"כ ודקדק כן מדאמרינן גבי האשה שנדרה בנזיר ואמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה וכבר כתבו דלאו דוקא אלא ה"ק ואם אמר הבעל אי אפשי באשה נדרנית ומשום הכי לא הפר לה יוציא ויתן כתובה ע"כ לשון הר"ן:

תוס' בד"ה שלא תטעום כו' דאפי' לא טעמה מין כו' כצ"ל:

בא"ד דשרקיה טינא כו'. נ"ב שהיה נודר אם אשא אשה קודם שאלמוד כו' יאסרו עלי כל הנאות שבעולם ולא עלה בידו ונשא אשה ורב אחא שרקיה בטינא כלומר הטיחו בטיט שלא יהנה מן העולם עד שהתירו לו הנדר כו':

גמרא זוגי זוגי קתני. עירובין (לז):

תד"ה שלא. כי ההיא דשלהי נדרים כו'. לכאורה ל"ד אהדדי דהתם עיקר כוונתו היה שלא לינסב איתתא וזה אפשר לקיים. אבל הכא עיקר כוונתו הוא לאסור עליה שום טעימת כל פרי (דאל"כ ה"ל לאסור עליו הנאת תשמישה בהחלט בלתי התנאי עי' בר"ן נדרים כד ב במשנה) וזה א"א לקיים:

תד"ה א"נ בההיא קאמר שמואל כו'. כן הגיה הב"ח ועי' מהרמ"ש. ודברי מהרש"א בזה מגומגמין:

תד"ה בעניות. וע"כ כו' בנדרה היא כו' דאי כו' ימתין כו'. לכאורה לשמואל תיקשי אף בנדרה היא דכיון דעניות יכולות לסבול י"ב חדש. א"כ גם בלא נתן קצבה תמתין שמא תמצא פתח דהרי לעיל בד"ה שנדרה כתבו בנדר של פירות הוא דוקא משום שאינה יכולה לסבול אפילו יום א'. וסברת מדאישתק מיסנא הוא דסני לי אכתי לא ידעינן:

תוס' ד"ה רבי יהודה וכו' היכא דמוכח שאני. ע' תשובת מהריב"ל ח"ג סימן צו:

גמ' המדיר את אשתו מתשמיש כו' אפילו בסתם שמא ימצא פתח לנדרו.
ק"ל הא אפשר להמתין יותר דהא ממילא תצטרך להמתין אחר הגירושין ג"ח מלהנשא משום הבחנה, וא"כ יכתוב לה גט מיד וימתין לה ג"ח [פחות מן ז' ימים לנקיים לנשואין חדשים] ואם לא ימצא פתח יתן לה גט ותהיה מותרת להנשא מיד לשמואל לשיטתיה דס"ל בגיטין (דף יח ע"א) דהג"ח מונין משעת כתיבת הגט ולא מפסדת כלום בהמתנת ג"ח:

גמרא וקסבר ר"מ הוא נותן אצבע בין שיניה, עיין תוס' לעיל פרק אעפ"י (דף נט ע"ב) ד"ה כגון שנדרה כו' אבל ליכא למימר דאסרה הנאת הנקה עליו דכיון דמשעבדא ליה לא חל הנדר.
ובמהרש"א שם הקשה דהא י"ל דמיירי באסרה הנאת הנקה עליו וקיים לה הוא, נ"ל דכוונת המהרש"א כיון דמדינא קונמות מפקיע מידי שיעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל בזה כיון דמקיים ומרוצה בזה ליכא טעמא דאלמוה ואוקמי אדינא דחל נדרה דקונמות מפקיע מידי שיעבוד.
ולכאורה היה נ"ל בישוב קושית המהרש"א די"ל דבכה"ג לכ"ע הוא נתן אצבע כיון דאלו שתק לא היה חל הנדר ורק הוא במעשה דידיה בהקמתו חל הנדר הוי גרמא דידיה.
ואולם לפ"ז יקשה משמעתין דלמאי אצרכי' לומר דקסבר הוא נותן אצבע ולאסוקי איפוך, לוקמי בנדרה היא אם אטעם פירות או אתקשט יאסר תשמישי עליך וקיים לה הוא דבכה"ג לכ"ע אמרינן דהוא נתן אצבע ואין ממתינין על מציאת פתח להקמתו דכיון דנדרה היא אמרי' דמסני סני לה כדמסקי'.
והי' מקום להוכיח מזה כדברי הר"ן ריש פירקין דפירכת הש"ס דשם וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר היינו לת"ק דריב"נ דקונם שאני עושה לפיך וכו' דלא ס"ל דקונמות מפקיע מד"ש, וא"כ ליכא ממש בקיום שלו כיון דהנדר לא חל כלל.
אמנם לפ"ז יקשה בסוגיא דלעיל גבי הנקה אמאי מוקמה בנדרה על עצמה הנאת הנקה ופליגי בהיא נתנה ומוכרחי' לדחוק דכופה ומניקתו היינו שהיא תתן שכר הנקה כמ"ש תוס' שם, לוקי דאסרה הנקה עליו וקיים לה הוא ופליגי בהא דב"ש ס"ל דקונמות מפקיע מד"ש ולגבי אלמוה מהני קיום דידיה וב"ה ס"ל כל"ק דלא אמרי' קונמות מפקיע מד"ש ולא חל ההקמה וכופה ומניקתה ממש:

חדש מלא חדש חסר איכא ביניי'. לכאורה י"ל דאביי ורבא בפלוגתא דרב ושמואל פליגי. לפי מה שהעלו תוס' בחולין נ"ה ע"א ד"ה התם לחומרא. דלענין עד ועד בכלל אזלי' לעולם לחומרא. וא"כ לרב דמתני' במפרש והך לישנא מליהנות לו עד שלשי' יום הוא לשון הבעל שאמר כן שאסורה ליהנות לו עד שלשי' יום. א"כ לחומרא אמרי' ועד בכלל שגם יום שלשי' בכלל האיסור. וכיון דסתם חדש הוא נמי שלשי' למסקנת תוס' א"כ אין בין רבנן ור' יהודה אלא כהנת וכאביי. אמנם לשמואל דמתני' מיירי שהוא אמר סתם שתהא אסורה מליהנות לו. והתנא אומר עד שלשי' יום יעמיד פרנס א"כ אמרי' לחומרא ולא עד בכלל רק כ"ט יום יעמיד פרנס וביום שלשי' יוציא ור' יהודה פליג וס"ל חדש א' שהוא שלשי' והיינו לת"ק חדש חסר ולר' יהודה חדש מלא. ויש לעיין בזה גבי עד הפסח עד שיהא בנדרים ס' ע"א ע"ש:

איכא צערא דתרויי' כ' תוס' דגם לעיל לא גרסי' לי' והטעם נ"ל משום דמיירי נמי בספן ומשום פת בסלו ולענין זה ליכא צערא דתרויי':

שנדרה היא וקיים לה הוא. האריכו תוס' משום דאי ס"ד משום דסני' לה כבמסקנא א"כ הדרא קו' לדוכתא מאי פריך ש"ס לקמן הא כבר ידע הך סברא דסני' לה. משו"ה כ' תוס' דאפי' יום א' נמי צער לה וא"א לה לקיימה. ומ"מ הוא דוחק ע"כ נאיד רש"י מפי' זה ופי' אי ניחא לה לדידה וכו'. ולענין ק' תוס' יש ליישב ולומר דקו' ש"ס לקמן קאי לר' יוסי דאמר בעניות שלא נתן וכו' נתן קצבה היינו עד הרגל ובעשירות שלשי' יום. ומשמע דלשמואל מיירי נמי שהוא הדירה סתם וממתיני' עד הרגל בעני' ובעשירה שלשי' יום וכן משמע להדי' בהר"ן. וא"כ מבואר דר' יוסי פליג את"ק בהך סברא וס"ל דאע"ג שהיא רוצית להתגרש מ"מ ממתי' לה אולי תתחרט. וא"כ פריך שפיר ש"ס לר' יוסי והוצרך לחדש סברת מיסני סני לי'. מיהו הא קשי' אפירש"י דעכ"פ נמתין יום א' דנשאלין על ההקם ביום שמעו מיהת עיין תוס' ד"ה אבל הכא וכו' עיי' מ"ש ר"ן. וצ"ל אה"נ ומ"ש ר' יהודה יום א' יקיים ת"ק נמי ס"ל הכי ולא אמר אלא משום כהנת וכאביי לעיל. ולמסקנא דמסני סני' לי' לא צריך תו להך ואתי' אפי' לרבא עיי' וק"ל. ולעיל כתבתי דאביי ע"כ כרב איננו כלשיטת רש"י:

בד"ה שלא תטעום א' מכל הפירות לאו בכל פירות מדיר לה דא"כ לא הוי חייל דא"א לה לקיים עכ"ל. היינו משום דלישנא דת"ק דמתניתין משמע להו דאיירי שהדירה סתם וכיון דאין היתר לאיסורה א"א לה לקיים כלל משא"כ בנדרה מכל הפירות ליום או יומים ודאי דחל הנדר לכ"ע כדאיתא בי"ד סי' רל"ב ועיין בש"ך ס"ק ט' ובש"ע סי' רל"ז ונראה מדבריהם כאן דבאמר מכל הפירות אסור נמי בבשר ודגים אפי' לא אמר מכל הפירות שבעולם משא"כ לפי מה שכתב הש"ך סי' רל"ב ס"ק ח' בשם העט"ז דהיכא שלא אמר מכל הפירות שבעולם אע"ג דקאמר מכל הפירות אפ"ה מותר בבשר ודגים וגבינה א"כ חל הנדר כמ"ש הש"ך שם ס"ק י"א בשם גדולי הפוסקים ועיין בסמוך. מיהו בהא דמסקו התוספות דאיירי במין א' ומייתי מהתוספתא קשיא לי א"כ מ"ט דר' יהודא דאמר בשני ימים יוציא ולרב אליבא דת"ק משמע דאפילו במפרש יום אחד יוציא ולכאורה אין טעם לדבר והא מילתא מרפסא איגרא שנאמר דכל אשה שנדרה שום נדר או תענית ושמע בעלה ולא הפר לה שיכפוהו להוציא למ"ד הוא נתן אצבע בין שיניה. וכן בהדירה בעלה לכ"ע ומהתוספתא אדרבא לכאורה משמע להיפך דהא ר' יהודא בתוספתא לא נתן קצבה לדבר ומשמע דבכל ענין לא תצא כשהדירה ממין א' ות"ק דתוספתא איירי דוקא שהדירה ממין א' לעולם ומש"ה קאמר דתצא ובסמוך אבאר יותר ודו"ק:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה שלא תטעום א' מכל הפירות לאו מכל פירות איירי דלא חייל דא"א לה לקיים והוכחתי מדבריהם דבאמר מכל הפירות אסור אף בבשר ודגים ודלא כמ"ש הש"ך בשם העטרת זהב סי' רל"ה ס"ק ח' דמותר בבשר ודגים דא"כ שפיר הוי חייל כמ"ש הש"ך שם סעיף קטן י"א בשם גדולי הפוסקים וע"כ דאף אם לא אמר מכל הפירות שבעולם אלא מכל הפירות סתם אפ"ה אסור אף בבשר ודגים וכמ"ש הש"ך מדעת עצמו. מיהו לפמ"ש בפנים בל' התוספות בד"ה שנדרה היא בשיטת ר"ת משמע שדבר זה מחלוקת הקדמונים היא של בעלי התוספות עצמן. מיהו בש"ס החדשים הגיהו בל' התוספות ד"ה שנדרה כו' כפי' ר"י שנדרה הנאה בא' מכל מיני פירות וכמדומה שהגיהו כן עפ"י פי' המהרש"א ולפמ"ש אין צורך להגיה. ואח"ז מצאתי שבחדושי מהר"ם שי"ף ז"ל מפרש ג"כ דלפר"י ע"כ מיירי בהדירה מכל הפירות ומהסברא שכתבתי דאי במין א' אין סברא לומר דביום או יומיים יוציא דהא ודאי יכולה לסבול. אלא בעיקר ישוב התוספות מפרש בע"א אלא שנדחק לומר דלסברת ר"י השתא לא אסיק אדעתיה הא דקונם עיני בשינה ולענ"ד אין צורך ויתיישב שפיר לפי מה שכתבתי עיין בפנים:

קונטרס אחרון
בא"ד כתבתי מיהו בהגהות אשר"י משמע קצת שדבריהם לעיל בד"ה שלא תטעום הוא ג"כ שיטת ר"י כו' והיינו ממה שהביא בר"פ וז"ל אבל מהרי"ח כתב בשם ר"י מיהו אם תלתה בשום דבר נ"ל דחל הנדר וכו' והוצרכתי לדחוק דר"י לאו לענין כל הפירות פליג על ר"ת אם תלתה בד"א אלא עיקר דינא בשאר נדרים אם תלתה בד"א כגון קונם עיני בשינה כך כתבתי במהדורא קמא. אמנם אחר העיון שוב אין צורך לדחוק בכך דבלא"ה עיקר מילתא דר"ת שהביא שם הרא"ש ז"ל מבואר שם להדיא באומר כל פירות שבעולם ובכה"ג ודאי כ"ע מודו דחל הנדר אם לא תלתה בד"א לפי שא"א לסבול כיון שאסור אף בבשר ודגים. משא"כ בשמעתין שכתבו התוספות דאיירי באומר כל הפירות סתם ולא אמר כל הפירות שבעולם א"כ שפיר איכא למימר דחל הנדר כיון שמותר בבשר ודגים וכדפרישית:

בגמרא בשלמא לרב כאן בסתם כאן במפרש. אין לפרש דלענין שלא תטעום איירי בסתם דא"כ אכתי קשה מדרבי יהודא דאיירי להדיא במפרש אליבא דרב. אלא ע"כ דלענין מה שתלה הנדר בתשמיש איירי. כמ"ש התוספות דלגבי תשמיש אסרה בסתם דהיינו לעולם דמזה עיקר הקושיא לשמואל. מיהו יותר נראה שיטת הר"ן ז"ל למאי דס"ד שהדירה הוא היינו שאסר עליה כל נכסיו אם תטעום מאותו מין. ובזה יתיישב טפי לשון כאן בסתם כאן במפרש דאע"ג דסיפא דומיא דרישא קאי שהדירה מליהנות אם תטעום. אפ"ה לא יהיב הכא שיעורא דרישא שלשים יום דאפשר בפרנס. משום דהתם במפרש והכא בסתם לענין ליהנות מנכסיו. משא"כ לשמואל ה"נ הו"ל למימר עד שלשים יום יקיים דאפשר בפרנס. ואע"ג דהדירה בסתם. אכתי שמא ימצא פתח לנדרו. כן נ"ל ובזה יש ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב להדיא דכשהדירה שלא תטעום עד שלשים יום יקיים. וע"כ היינו בכה"ג שהדירה ליהנות מנכסיו ומטעמא דפרישית. ועוד אבאר בזה לקמן גבי שלא תלך לבית אביה. אלא דקשיא לי מאי מקשה לשמואל דהא מצינן לאוקמא שהדירה בפירוש שלא תהנה מנכסיו אפילו ע"י פרנס אם תטעום א' מכל הפירות. ויש ליישב ודו"ק:

בתוספות בד"ה בשלמא לרב כו' תטעום מאותו המין עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שפירושם מגומגם דהא כתבו לעיל דלמאי דס"ד דאיירי בתלאו בתשמיש איירי נמי בהדירה מכל הפירות עכ"ל. ולענ"ד אין כאן גמגום דנהי דכתבו לעיל דאיירי אפילו בהדירה מכל הפירות היינו לענין דהנדר חל. אבל מ"מ פשטא דמתניתין ודאי משמע להו עכשיו בפשיטות דאיירי במין א' כמו שהביאו מתוספתא. ועוד דאי בכל הפירות לא מיתוקמא שפיר מילתא דר' יהודא דאמר בכהנת שני ימים יקיים. דהא לפי פירושם לעיל דמכל הפירות א"א לסבול. וע"כ היינו משום דס"ל דכל מאכלים ומשקים הוו בכלל פירות כדפרישית ולפ"ז לא מיסתבר כלל לומר דכשהדירה שתתענה ממש שני ימים ושני לילות. ואם לאו תאסר עליו בתשמיש לעולם. שלא יכפוהו אפי' בכהנת להתיר נדרו או להוציא. דהא יש סכנה בדבר להתענות שני ימים ושני לילות. כדאיתא בפ"ק דר"ה דף כ' לעין יוה"כ. אלא ע"כ דאיירי במין א'. והאי דקאמרי רבנן יוציא אפי' ביום א' ולר' יהודא בשני ימים היינו משום דתלאן בתשמיש. ומדלא חייש שמא תעבור על נדרו דהא אית לה צערא ותאסר עליו בתשמיש קסברה איהי דסני לה. מש"ה יוציא. וכ"ש הכא דאליבא דרב קיימינן ורב ע"כ סבר דמשום דסברה דסני לה אפי' בנדר הוא כופין להוציא דנראה דמה"ט גופא קאמר רב דבסתם יוציא מיד ולא אמרינן ימתין שמא ימצא פתח לנדרו. אע"כ דאכתי כיון שהדירה בדבר שאין יכולה לסבול סניא ליה וה"ה למין א' ותלה בתשמיש דתרוייהו כי הדדי נינהו וכמו שאפרש ודו"ק היטב ועיין בסמוך:

ברש"י בד"ה שנדרה היא ומה יש לו עוד להמתין עכ"ל. נ"ל בכוונת רש"י ז"ל דהשתא לפי סברת התרצן נמי ע"כ מיירי בתלאה בתשמיש דאי איירי שנדרה מכל הפירות הא לא חייל. אע"כ שתלאה בליהנות מנכסיו או בתשמיש דומיא דסיפא דלא תתקשט דמוקמינן לה במסקנא דתלאתן בתשמיש ואם נפרש במין אחד מהפירות כמו שפירש"י ז"ל להדיא במתניתין אפ"ה צריך לאוקמי בתלאתן בתשמיש דאל"כ מ"ט דרבנן דיוציא ביום אחד אפילו במפרש ולר' יהודא בשני ימים וכדפרישית דאין סברא בזה לומר יוציא במין א' וכדמשמע לכאורה מפשטא דברייתא בסמוך גבי נדרה בנזיר דאם אמר אי אפשי באשה נדרנית הוא דאמרינן יוציא ומשמע דאם רוצה לקיימה אין כופין אותו להוציא אע"ג דסתם נזירות שלשים יום וכמו שאפרש בסמוך בשיטת הרמב"ם ז"ל. אע"כ דהא דאמרינן בנדרה היא וקיים לה במין א' יוציא היינו משום דתלאתן בתשמיש. וכיון דלא היפר לה ולא חייש שמא תעבור ותאסור עליו קסברה דסני לה מש"ה יוציא מיד. ושפיר כתב רש"י דמה יש לה עוד להמתין דכיון דטעמא משום דסני לה לא תבקש פתח לנדרה. משא"כ בנדר הוא שפיר קאמר שמואל ימתין דלא סני לה דלפום שעתא רתח עלה כדמסקינן לקמן והא דמייתי הש"ס ראייה מנזיר אע"ג דהתם לא איירי בתלאתן בתשמיש אפ"ה מייתי שפיר דתליא בפלוגתא דהוא נתן או היא נתנה כנ"ל נכון ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בתוספות בד"ה שנדרה היא כו' פי' בקונטרס כו' ותימא לפירושו דמאי פריך לקמן כו' וכבר תירצנו כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דבפשיטות מצינן למימר דנהי דכבר תירץ דבנדרה היא לא שייך המתנה היינו משום דבנדר של פירות איירי הכא דהוי עינוי נפש וכיון דלא היפר לה במידי דאית לה צערא קסברה דסני לה ומש"ה אין להמתין משא"כ לקמן פריך שפיר ותתקשט ותאסר והיינו משום דאליבא דר' יוסי איירי לקמן כמו שאפרש וא"כ בקישוט לית לה צערא כלל דהא אפי' נדרים שבינו לבינה לא הוי לר"י וא"כ קס"ד דלא שייך לומר דסברה דסני לה ומקשה שפיר ימתין לר"י שבת א' לב"ה אפי' בענייה ובעשירה שבת א' אחר שלשים ומשני שפיר דאפ"ה כיון דתלאתן בתשמיש ולא חש להפר דלמא תעבור כי היכי דלא ליקרו לה מנוולת קסברה נמי דסני לה כנ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל ודוק והא דלא משמע להו להתוספות לפרש כן אבאר לקמן גבי ותתקשט ותאסר ע"ש:

בא"ד ונראה לר"י דהשתא כו' אלא שנדרה מכל פירות כל זמן שהיא תחתיו וכו' עס"ה. מה שכתבו כל זמן שהיא תחתיו היינו משום דלשמואל איירי מתניתין אפי' בסתם וע"ז כתבו דהאי סתם א"א לאוקמי לעולם דא"כ מה תרוויח אלא סתם דהכא היינו כל זמן שהיא תחתיו ומה שכתב מהרש"א שמה שכתבו לפירוש ר"י מכל הפירות הוא מגומגם ולענ"ד הוא בדקדוק גדול ואטו גברא אגברא קא רמית דנהי שהתוספות כתבו לעיל דהיכא שלא תלאה בתשמיש לא חייל נדרה כשאסרה מכל הפירות היינו לשיטת רש"י בשמעתין. משא"כ לפירוש ר"י ע"כ סובר דשפיר חייל נדרה אפי' כשאמרה מכל הפירות דאכתי תוכל לקיים בבשר ודגים וכמ"ש בשיטת העט"ז. דדוקא היכא שאמרה מכל פירות שבעולם הוא דאמרינן דאסור בכל אבל היכא שאמרה מכל הפירות ולא אמר' שבעולם מותר' בבשר ודגים כדאמרי' גבי הנודר מפירות השנה. ותדע שזו היא סברת ר"י דאלת"ה אלא במין א' תיקשי ליה אמאי יוציא במפרש יום או יומים כדפרישית שאין שום סברא לומר בזה שכופין אותו להוציא. וכ"ש למאי דפרישית בשיטת רש"י דמברייתא דבסמוך בנזיר משמע דאין כופין מדקתני אם אמר אי אפשי באשה נדרנית. ובשלמא לשיטת רש"י איכא למימר דיוציא משום דסני לה כיון שתלאה בתשמיש ולא היפר ולשיטת התוס' בד"ה שלא תטעום נמי איכא למימר דסברי דאפי' במין א' שייך לומר דסני לה מדלא היפר לה במידי דאית לה צערא ואי אפשי דקתני בנזיר לאו דוקא. משא"כ לפר"י ל"ל הכי דא"כ מאי מפרש ר"י דכל זמן שהיא תחתיו דאי לעולם מאי תרוויח ומאי קושיא אפילו אם לא תרוויח כופין אותו להוציא משום דקסברה דסני לה אלא ע"כ דר"י לא נחית להאי סברא דסני לה אי משום דסובר דלא שייך לומר דסני לה אלא בתלאה בתשמיש או משום דהש"ס לא נחית אכתי להאי סברא דסני לה עד לקמן וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דבמין א' אמאי יוציא לת"ק מיד וליכא למימר דמתני' איירי דוקא בסתם דא"כ מ"ט דר' יהודא דאמר בכהנת שני ימים ובישראל יום א' הא בסתם כופין להוציא ויוציא מיד כיון דלא שייך שימצא פתח אע"כ במפרש איירי וא"כ תו ליכא לפרש במין אחד כדאיתא בתוספתא דאפילו במין רע ושלא טעמתו מעולם יוציא דמה טעם יש בדבר אע"כ דלפי' ר"י איירי מכל הפירות ואפ"ה חייל נדרה כדפרישית וההיא דתוספתא מפרש לה לענין תלאתה בתשמיש או שהדירה סתם וכדפרישית דמה"ט לא יהיב ר' יהודא שיעורא בתוספתא כדיהיב במתני' כן נראה לי נכון בעזה"י ואף דמלשון הגהת אשר"י משמע קצת שדבריהם לעיל בד"ה שלא תטעום הם ג"כ לשיטת ר"י אפ"ה יש ליישב דהתם לענין שאר נדרים שא"א לקיים קאי כגון בשינה ג' ימים וכיוצא בו ודו"ק היטב:

בגמרא ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא בלא כתובה לכאורה משמע דדוקא אם אמר אי אפשי אבל אם רצה לקיימה אין כופין אותו להוציא וכ"כ הרמב"ם ז"ל להדיא בפ' י"ב מהלכות אישות אלא שהרא"ה והר"ן ז"ל הקשו עליו מדמוקמינן למתני' דהכא בכה"ג ומדקתני יוציא ויתן כתובה אלמא דכופין דאל"כ מאי קמ"ל ומ"ט דר' יהודא דאמר יקיים דפשיטא שאם רצה לגרש וליתן כתובה דרשאי. לכך כתבו דהא דקתני ואם אמר אי אפשי לאו דוקא אלא דלמ"ד הוא נתן כו' כופין אותו להוציא. וכ"כ הטור י"ד סי' רל"ה ע"ש. ולולי שאיני כדי להכריע היה נ"ל דההיא דאם אמר אי אפשי ודאי דוקא. דבלא"ה אין נראה לי שום סברא לומר דכשנדרה בנזיר שהוא דבר המצוי ויכולה לסבול שיכפוהו להוציא והא מהיכי תיתי אלא דבההיא מתני' שפיר קאמר דכופין אי משום דאיירי שהדירה מכל הפירות כשיטת ר"י שכתבתי בסמוך. וכיון שאינה יכולה לסבול ולא הפר לה כופין. אי משום דסני לה. או משום צערא דידה וכדפרישית והיינו דמפליג נמי ר' יהודא בין ישראלית לכהנת ובין שני ימים לשלשה. או אפילו אם נפרש מתניתין במין א' כשיטת רש"י נמי א"ש דכופין דאיירי שתלתה בתשמיש כדפרישית. וא"כ סברה דסני לה. וכן בנדרה בסתם ממין א' שתאסר לעולם. אע"ג דלא תלתה בתשמיש נמי כופין אותו להוציא אי משום דבהא נמי שייך דסברה דסני לה. או משום צערא דידה כנ"ל נכון. ובזה יש להשוות דברי הרמב"ם והטור ז"ל בקצה אחד ואין להאריך יותר ודו"ק:

קונטרס אחרון
בגמרא ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא וכתב הרמב"ם ז"ל ואם רצה לקיים אין כופין אותו להוציא אלא שהרא"ה והר"ן ז"ל הקשו עליו מסוגיא דשמעתין וכתבתי ליישב דבריו בטוב טעם בענין שדברי הרמב"ם ז"ל והטור עולין בענין אחד ועיין בפנים:

בתוספות בד"ה ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית כו' והא דתנן בפרקין נודרת ואינה מקיימת כו' עכ"ל. נראה דקשיא להו אסוגיא דשמעתין דמקשה אאוקימתא זו אליבא דשמואל מדר"מ אדר"מ משום דסתם מתניתין ר"מ משמע דאליבא דרב ניחא ואהא מקשו דלרב נמי א"א לומר דר"מ סובר היא נתנה ותצא בלא כתובה. דא"כ קשיא סתם מתני' דלקמן בפרקין דנודרת ואין מקיימת ואע"ג דר"מ מסיק עלה לקמן בברייתא שהביאו התוספות בסמוך וקאמר דיקניטנה כדי שיפר לה סברי התוס' דבהא לא פליג אמתני' ואדרבא מיקל טפי וכמ"ש להדיא בדבור הסמוך אימא ר"מ כו' כן נ"ל ואהא תירצו שפיר לחלק בין נדרי עינוי נפש לשאר נדרים. ונראה דעינוי נפש לאו דוקא אלא אפילו דברים שבינו לבינה כמו שאבאר בסמוך. ודברי מהרש"א בזה הדיבור אינן מבוארין כלל לענ"ד וכ"ש במאי דמשמע מדבריו דפליגי רבנן ור' יוסי אי הבעל מצי להפר דברים שבינו לבינה או שאר דברים והא ודאי ליתא כמ"ש התוס' בסמוך להדיא בד"ה ה"ג ר"י אומר ע"ש:

בד"ה אימא ר' מאיר כו' הקשה ר"ת כו' ולקמן תניא כו' עכ"ל. ואע"ג שכבר כתבו בסמוך דההיא דלקמן איירי בשאר נדרים היינו במתני' אבל בברייתא דקאמר ר"מ יפר לה אלמא דבנדרים שיכול להפר איירי ר"מ. מיהו מדלא מוקי לברייתא בדברים שבינו לבינה דמצי להפר ואפ"ה אינה מוציאה בלא כתובה כיון דלית בהו עינוי נפש. שמעינן מיהא דמ"ש לעיל דבנדרי עינוי נפש לחוד אית לן למימר דיוצאה בלא כתובה לאו דוקא עינוי נפש לחוד אלא ה"ה דברים שבינו לבינה אלא משום דבנזיר קיימא לעיל נקטו נדרי עינוי נפש כנ"ל:

בא"ד משום דלתנא דפליג עליה איכא מצוה כו' עכ"ל. והשתא לפ"ז לא היו צריכים לחלק לעיל בד"ה ואם אמר בין נדרי עינוי נפש לשאר נדרים לענין כתובה דהא מצינן למימר דבכולהו נדרים מצי למימר א"א באשה נדרנית אלא דבנודרת ואין מקיימת מצוה לגרשה ובמקיימת נהי דליכא מצוה אפ"ה אם אמר א"א יוציא בלא כתובה אלא דלקושטא דמילתא כתבו לעיל דבנדרים שאין בהן עינוי נפש אינו מוציא בלא כתובה כדאיתא לקמן גבי המקדש ע"מ שאין עליה נדרים ע"ש:

רש"י בד"ה אלמא בעל מצי מיפר כו' מדקניס ליה כתובה כו' עכ"ל. ולכאורה הלשון מגומגם דמשמע דאי לא מצי להפר א"צ ליתן לה כתובה והא ודאי ליתא אלא דעיקר הדיוק דמצי להפר דאל"כ למה כופין אותו להוציא כלל אלא משום דאיכא למידחי דאע"ג דלא מצי להפר ולא הוי עינוי נפש גמור ולא דברים שבינו לבינה אפ"ה כופין אותו להוציא משום צערא דידה דלא ליקרי מנוולת כדלקמן וע"ז כתב שפיר דלא מצינן למדחי בהכי דא"כ למה יתן כתובה כנ"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה אין אלו נדרי עינוי נפש ולא גריס כו' וליכא למימר דהך דמייתי הכא ברייתא היא ולא משנה דכיון דמצי למיפרך כו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל לקיים גירסת הספרים דודאי ברייתא היא והא דלא מקשה ממתניתין היינו משום דאיכא למידחי דטעמא דר"י בקישוט כדמשנינן לחד שינויא דנדרים דניוול דחד יומא לא שמיה ניוול והיינו דקתני עלה ואלו הן נדרי עינוי נפש אמר פירות העולם עלי דבההיא אפילו דחד יומא הוי עינוי. וכ"ש לאותה השיטה שכתבתי לעיל דבפירות העולם אסור בכל מיני אכילה ושתיה אפילו היכא דלא אמר כל. ואם כן הו"ל תענית גמור. אבל מברייתא מקשה שפיר דאי ס"ד דבחד יומא איירי א"כ בבגדי צבעונים נמי לא הוי ניוול ועוד נראה לכאורה דאפילו בבשר ויין ס"ל לר"י דחד יומא לא הוי עינוי מדקאמר פירות מדינה זו עלי יכול להביא לה ממדינה אחרת ואמאי הא איכא מיהא עינוי דחד יומא עד שיביא לה ממדינה למדינה. ואפילו אם נגמגם בזה. אכתי מקשה שפיר מקשוט דבגדי צבעונים דע"כ דר"י מחלק בין קישוט דבגדים לקישוט דגוף. וממילא סבר דלא הוי עינוי נפש כן נ"ל אלא דהתוספות לשיטתייהו בדיבור הקודם דבנדרים נמי לא גרסי' ניוול דחד יומא ודו"ק:

בגמרא אמר אביי כהנת אתי לאשמעינן וכו'. יש לדקדק דלכאורה משמע מדלא קאמר כהנת איכא בינייהו דס"ל לאביי דר"י מפרש דברי ת"ק. וזה אינו דהא לקמן ע"ב אמר אביי סיפא אתי לכהנת ור"י הוא הרי דס"ל דפליג על הת"ק ובאמת הא גופא קשה מנ"ל דפליג אי משום דלא נקט לשון אימתי דקי"ל בכל מקום דאמר ר"י אימתי לפרש ובמה לחלוק הא לא אמר נמי במה. ולענ"ד נראה דהא דקאמר ר"י בישראל חודש א' אע"ג דלאביי הוא שוה בזה לת"ק א"כ למה הכפיל ר"י אלא משום דר"י לשיטתיה דאיתא בגיטין דף צ"ה המוציא אשתו משום נדר לא יחזור ור"י ס"ל דוקא נדר שהודר ברבים משום פריצותא א"כ הא גופא קמ"ל דבישראל חודש א' משום דמותר להחזירה וממילא דלת"ק דר"י אין חילוק בין ישראל לכהן וכיון דס"ל דבישראל שלשים יום ה"ה בכהנת וא"ש הא דקאמר לקמן ור"י היא והיינו דלא קאמר הלשון כהנת איכא בינייהו דהא לת"ק כהנת וישראלים ענין אחד הוא אלא כיון דר"י הוצרך לאשמעינן דין כהנת הוצרך נמי ממילא לאשמעינן דין ישראל ומזה ראיה למ"ש הב"ש בסימן י' בשם הדרישה דאף המוציא אשתו משום נדרו דוקא שנדר לגרשה מותר להחזירה אבל משום נדר אחר לא יחזיר ויותר נראה לפמ"ש לעיל בשיטת רש"י דסוגיא דלעיל וכיון דמשועבד לה אזלי אליבא דרב אבל לשמואל דמוקי סיפא דמתניתין בנדרה היא וקיים לה הוא ה"נ אין צריך לדחוקא ברישא ומוקי גם רישא בנדרה היא א"כ בודאי לת"ק אין חילוק בין ישראל לכהנת בנדרה איהי דלא יחזיר. ועיין מ"ש לקמן בזה:

עוד נראה הא דלא ניחא לאביי דחודש מלא וחודש חסר איכא בינייהו דהא כתבו התוס' ד"ה ר"י דסתם חודש היינו חסר ונראה משום דלפמ"ש לקמן בסיפא לשיטת התוס' לקמן דס"ל דטעמא דת"ק בנדרה שלא תטעום א' מכל הפירות הוא משום שאינה יכולה לסבול כלל אפילו יום א' ואפ"ה לר' יהודה דאף דאין יכולה לסבול מ"מ בישראל יום א' מקיים הרי דיום א' צריכה לסבול א"כ ה"נ אפילו אם נימא דס"ל לר"י דיותר מחודש א' זילא בה מילתא על פרנס א"נ דלא עביד שליח שליחותא כדאמר לעיל מ"מ הא ס"ל לר"י דיום א' צריכה לסבול ממילא הוי שלשים יום כמו לת"ק ורבא ע"כ ס"ל דאינה צריכה אפילו יום א' לסבול ובפירות היינו א' ממיני הפירות ומשום דמיירי בסתם והיא לא תמצא פתח כמו שיבואר לקמן. ודוק:

ובלימוד הישיבה אמרתי דפלוגתא דאביי ורבא מכוונין זה כנגד זה דלפמ"ש לעיל אי מוקמינן רישא דמתניתין בנדרה היא אע"ג דשמואל מוקי בסתם צ"ל כשיטת הדרישה והש"ך דבשאר נדרי ענוי נפש לא אמרינן מסני סני וצריכה להמתין ל' יום שיכולה לסבול א"כ ממילא א"א לפרש דטעמא דת"ק בפירות שא"צ להמתין אפילו יום א' הוא משום מסני סני כפירש"י. אלא כפי' התוס' דאינה יכולה לסבול כלל וטעמא דר"י דאפ"ה צריכה בע"כ לסבול יום א' א"כ ממילא דבעינן חודש מלא דהיינו עם יום א' שצריכה לסבול לר"י ורבא לא מוקי רישא דמתניתין בנדרה היא כלל משום דס"ל דאמרינן מסני סני ואם כן ממילא דמייתרא הא דאמר ר"י בישראל חדש א' דגם לת"ק מותרת לחזור בנדר הוא וע"כ דאיכא בינייהו חודש חסר דהא לפ"ז ל"ל לר"י כלל יסבול יום א' דלדידיה אמרינן דפירות יום א' יכולה לסבול אלא כיון דנדרה סתם ס"ל לת"ק דהיא לא תמצא פתח לכך יוציא מיד כפירש"י ודוק:

תוס' ד"ה שלא תטעום וכו'. הא דלא פירשו דאף למאי דמוקי בנדרה היא היינו שנדרה מכל הפירות יום א' או שנים כמשמעות דברי ר"י אליבא דרב דהיינו במפרש יום א' ובזה ודאי חל הנדר שלא תאכל ב' ימים וכ"ש דהוי א"ש טפי שיטת התוס' דטעמא דנדרה איהי כיון דאינה יכולה לסבול כלל דהיינו שלא תאכל כלל ואפ"ה חל כיון שאפשר לחיות וצ"ל משום דמשמע להו דשמואל מוקי מתניתין בסתם. ועיין בסמוך. וק"ל:

תוס' ד"ה שנדרה היא ותימא לפירושו וכו' דאם נדרה לעולם וכו'. הנה לכאורה קשה לי טובא לפי שיטת התוס' דצ"ל דאמרה כל זמן שאני תחתיך לפ"ז קשה בברייתא האשה שנדרה בנזיר וכו' מאי תרויח אם יוציא הא קייש לומר דאין נזירות פחות מל' יום א"כ אפילו אמרה כל זמן שאני תחתיך הא אפילו אמרה הריני נזירה שעה א' צריכה להמתין שלשים יום בשלמא לפירש"י יש לומר בתולה בתשמיש ואם יגרשה ולא תשמש לא תהא נזירה אבל לפירוש התוס' א"א לומר כן כיון דלא ידע מסברא דמסני סני לה א"כ קשה תשתה יין ותמתין שבת אחת ואף לפירש"י הוא דוחק לאוקמי בתולה בתשמיש ותו דלר"י דס"ל דלא ניתן נזירות אלא להפלאה לא שייך תנאי בנזירות וצ"ל כדמשני בנזיר הא דידיה הא דרביה אך באמת בברייתא לא נקיט לישנא דיוציא אלא באם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא משמע דאינה יכולה לכופו כמ"ש וכבר כתבו בזה הרא"ש והר"ן דברייתא לאו דוקא דבאמת היא יכולה לכופו ולפמ"ש א"ש דהטעם הוא משום דבנזירה לא תרויח בגירושין. מיהו נראה לי דטעמייהו דהרא"ה והר"ן משום דס"ל כסברת המפרשים דהא דכתבו התוס' דאם כן מאי תרויח אינו אלא לפי דס"ד דלא ידע מהך סברא דמסני סני אבל לפי המסקנא אף דאינה מרוחת מ"מ אינה יכולה לסבול להיות תחתיו משום סברא דמסני סני א"כ למסקנא צ"ל דבאמת לשון הברייתא ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית לאו דוקא אלא כופין להוציא. ולפ"ז נלענ"ד ליישב לפירש"י קושית התוס' דאכתי לא ידע שהיא לא תמצא פתח לנדרה. ותו דמי דחקו לרש"י ז"ל לפרש הכי שיכולה לסבול והוצרך לומר משום דמתניתין בסתם והיא לא תמצא פתח ותו דצריך לדחוק דטעמא דר"י דבישראל יום א' ובכהנת שני ימים צריכה להמתין אפילו בנדרה היא שמא תמצא פתח אף דהיא אינה מבקשת פתח. ויותר הוי ניחא כפי' התוס' דאינה יכולה לסבול אפילו יום א' אלא דס"ל לר"י דצריכה ע"כ לסבול יום א' או שני ימים ויותר קשה על הרמב"ם ז"ל דפסק בהדיא דפירות ג"כיכולה לסבול שלשים יום. ונלענ"ד דנפקא להו מברייתא זו דקאמר ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית דמשמע דלא כפינן ליה להוציא והיינו משום דסתם נזירות שלשים ושלשים יכולה לסבול שלא תשתה יין וה"ה א' מכל הפירות אלא דאם רוצה להוציא צריך שיתן כתובה דהוא נותן אצבע בין שיניו וממילא צ"ל דטעמא דמתניתין משום דנדרה בסתם והיא לא תמצא פתח ולפ"ז יש לומר דאף רש"י ז"ל ס"ל כפירוש התוס' דלפי הס"ד השתא באמת הוי מצי למימר דפירות אינה יכולה לסבול והא דנקט בברייתא ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית דמשמע דלא כפינן ליה היינו משום דבנזירה לא תרויח כלל כיון דלא ידע מסברא דמסני סני וכוונת רש"י ז"ל לפרש לפי המסקנא דמסיק סברא דמסני סני א"כ א"א לפרש משום דלא תרויח ע"כ צ"ל לתנא דברייתא משום דיכולה לסבול ל' יום שלא תשתה יין וממילא טעמא דמתניתין משום דבסתם היא לא תמצא פתח. ועיין בסמוך. ודוק היטב. ומזה מוכח דס"ל לרש"י והמרב"ם ז"ל דלא כסברת הדרישה והש"ך דלא שייך מסני סני אלא בתולה בתשמיש דא"כ מאי קשיא להו בברייתא ומנ"ל דיכולה לסבול. וכבר כתבתי לעיל דדבריהם יתכן לשיטת התוס'. ועיין קונטרס אחרון:

בא"ד דאם נדרה לעולם א"כ מאי תרויח וכו'. לכאורה הוי מצי למימר דס"ל כר"י דאמר בקונם בשינה היום אם אישן למחר אסור בשינה היום שמא יישן למחר משום דבתנאה לא מזדהר. א"כ יש לומר שנדרה היא מפירות מעכשיו אם תשמש ואסורה מיד בפירות שמא תשמש. אם כן תרויח שפיר אם תתגרש דתו ליכא חשש שמא תעביד איסורא ותשמש עמו כיון שגירשה. וצ"ל דס"ל דאפ"ה לא תרויח דאף אם יגרשנה אסורה שמא יחזירנה ותשמש. ואף דלפמ"ש לעיל דלת"ק דר"י ס"ל בפרק השולח דהמוציא משום נדר לא יחזיר ליכא למיחש. מ"מ לר"י דאמר בישראל יום אחד משום דיכול להחזירה תקשי. אך נראה דיש לומר דמיירי בנדרה מפירות אם תשמש. ונהי דמותרת בפירות מיד כיון שלא אמרה מעכשיו. מ"מ אם תשמש תאסר בפירות והיא יראה לשמש שמא לא תמצא היתר אצל חכם ותאסר בפירות אפילו אם תתגרש. וכיון דקי"ל דאין מתירין הנדר עד שיחול. א"א להתיר עד שתשמש ויחול הנדר וכיון שהיא יראה לשמש שמא לא תמצא היתר. א"כ למה תמתין לשמואל שמא תמצא פתח הא אי אפשר לה להתיר. וצ"ל דס"ל דאפ"ה תמתין דאם תמצא פתח והחכם ירצה להתירה על ידי הפתח. אז תוכל לשמש כדי שיחול הנדר ואח"כ יתיר החכם. ולכאורה היה נראה לי דיש לתרץ בזה קושית התוס' לקמן ע"ב ד"ה אבל הכא וכו' וא"ת וימתין שמא ימצא פתח להקמתו וכו'. ולפמ"ש יש לומר דמיירי שנדרה מקישוט אם תשמש והיא יראה לשמש פן תאסר לעולם בקישוט וכיון שאין החכם יכול להתיר אפילו אם ימצא פתח להקמתו עד שיחול הנדר דהיינו שתשמש והיא יראה לשמש שמא לא ירצה הבעל אח"כ להתיר ולהפר ותהא אסורה לעולם בקישוט. ולא יועיל אפילו אם נתגרשה והיא לא תמצא פתח להתיר לעצמה משום סברא דמסני סני. מיהו לפי מה שיבואר לקמן דבכה"ג שעיקר הנדר היה מקישוט אפילו אם תלתה בתשמיש אינו יכול להפר לר' יוסי דאינו עינוי נפש לא קשה מידי דא"א לאוקמי בהכי. ועיין בסמוך דמוכרח לפרש כן כמ"ש ולפ"ז נלענ"ד דיש ליישב נמי שיטת רש"י ז"ל דיש לומר דזה ידע הש"ס השתא נמי שהיא לא תמצא פתח כיון דרצונה להתגרש. ועיקר קושית הש"ס לקמן ותתקשט ותאסר היינו כקושיות התוס' לקמן שמא ימצא פתח להקמתו וע"ז משני משום סברא דמסני סני כמו שתירצו התוס' לקמן ד"ה אבל הכא וכו' א"כ אתי שפיר דהכא ליכא לאקשוי שמא ימצא פתח להקמתו. דיש לומר דנדרה מפירות אם תשמש והיא יראה לשמש פן לא ירצה הבעל להתיר ולהפר ותיאסר עולמית ואפילו אם יגרש כנ"ל משא"כ לקמן דליכא למימר הכי משום דאם כן אינו יכול להפר לר' יוסי שפיר מקשה. ודוק:

ובזה נלע"ד דאתי שפיר לדעת רש"י ז"ל דהא דאמר ר' יהודה בכהנת שני ימים אע"ג דלשיטתו יכולה ליסבול פירות ל' יום אלא משום דמיירי בסתם א"כצ"ל דהא דאמר ר' יהודה בכהנת שני ימים אפ"ה ממתינין שני ימים שמא תתחרט ותמצא פתח א"כ קשה לפמ"ש במתניתין דאינו יכול לגרשה על תנאי בנדר הוא אבל למאי דמוקי בנדרה היא קשה דהא יכול לגרשה על תנאי שאם תמצא פתח יתבטל הגט והכא לא שייך מ"ש במתניתין דר"י לשיטתיה דס"ל דאין ברירה בתולה בדעת עצמו הא הכא דתולה בדעתה הוי תולה בדעת אחרים. בשלמא לשיטת התוס' דמיירי שאמרה כל זמן שאני תחתיך וכיון שיגרשה אין הנדר חל ואין יכול להתיר כמ"ש במתניתין אבל לפירש"י משמע דלא מיירי דאמרה כל זמן שאני תחתיך אם כן שפיר תוכל להתיר אחר גירושין. ותו דאפילו אם נימא דמיירי שאמרה כל זמן שאני תחתיך. אכתי קשה דיכול לגרשה על תנאי שלא תאכל א' מהפירות שנדרה עליו שני ימים או יותר. דהא לפירש"י יכולה לסבול ל' יום ואם כן אפילו אם יגרשה תהא אסורה לאכול אף שאמרה כל זמן שאני תחתיך דהרי אם תאכל יתבטל הגט היא תחתיו ושפיר תוכל להתיר ולאכול ויתבטל הגט באמת ולמה צריכה להמתין שני ימים. ולפמ"ש א"ש דהא דמיירי שאסרה עליה הפירות אם תשמש. ואין להמתין שמא תמצא פתח. אלא כשתמצא פתח תשמש ויחול הנדר ותוכל להתיר. משא"כ אחר גירושין אפילו אם תמצא פתח הרי אסורה לשמש קודם היתר מטעם גרושה. וכיון שאי אפשר לשמש אין נדר הפירות חל ואינה יכולה להתיר. ושפיר צריכה להמתין שני ימים. ודוק:

בגמרא קסבר ר' יוסי בעניות שלא נתן קצבה וכו' הנה לכאורה משמע דאם לא נתן קצבה יוציא מיד כפירש"י במתניתין בד"ה בעניות וכו' אבל אם נתן קיצבה תמתין עד אותו זמן וכו'. משמע להדיא דבלא נתן קצבה אינה צריכה להמתין עד אותו זמן וכבר כתבנו במתניתין בפירוש רש"י בד"ה ובכהן וכו' שמא סופו יתחרט דמפרש מתניתין אליבא דשמואל דהלכא כוותיה. ותו דמוכרח הוא לפרש כן אפילו אליבא דשמואל דאי בעניות שלא נתן קצבה היינו שיגרש לאחר הקצבה הוי ליה למתניתין לפרש זמן הקצבה דהיינו לשמואל שנים עשר חדש כדס"ל לקמן ע"כ פשטא דמילתא דכשלא נתן קצבה יגרש מיד כפירש"י. ולפ"ז קשה טובה דלמה ליה להש"ס כל האריכות דלר' יוסי לא הוי ליה ענוי נפש וצריך לשנוי בתולה בתשמיש ומקשה אח"כ ותתקשט ותיאסר שבת א' הוי ליה להקשות בפשטות לר"י למה לא תמתין עד הקצבה לשמואל שמא תמצא פתח. ונראה דמזה ראיה למ"ש לעיל דבפשטות המ"ל שנדרה מקשוט אם תשמש כמ"ש לעיל לפירש"י והש"ס ידע שהיא לא תמצא פתח אלא דלא ידע מהך סברא דכיון דמסני סני אין להמתין שמא ימצא פתח להקמתו כמ"ש לעיל א"כ שפיר יש לומר דהיא יראה לשמש שמא לא ירצה להתיר ותאסר מקישוט עולמית וא"כ לא מצי להקשות בפשטות אלא דכבר כתבנו דאם עיקר הנדר מקישוט אף שהיה התנאי אם תשמש אין הבעל יכול להתיר לר' יוסי כיון דעיקר הנדר אינו ענוי נפש וכמו שנוכיח עוד לקמן בהכרח ולכך הוצרך לשנוי שהי' עיקר הנדר מתשמיש אם תתקשט ועל זה מקשה שפיר ותתקשט ותיאסר וכמו שיבואר עוד לקמן גבי קושית הגמרא ותתקשט ותיאסר. ודוק:

פירש"י ד"ה אלמא בעל מצי מיפר נדרי קישוט מדקנס ליה כתובה וכו'. לכאורה תמוה טובא דהא יותר קשה ממה דכפינן ליה שיוציאה דכיון שאינו יכול להפר לה למה חייב להוציאה ותו דכלאורה בנדרי עינוי נפש יותר מפסדת כתובה כמ"ש התוס' ד"ה ואי אמר וכו' דבנדרים שאינם עינוי נפש יש לה כתובה ונהי דיש לומר דס"ל להש"ס דמ"מ לענין זה מודה ר"י דמפסדת כתובתה בנדרי קישוט דלא ניחא ליה באשה מנוולת תדע דהא כתבו התוס' לקמן ד"ה ולא תתקשט וכו' פי' והאיך מצי מיפר אבל לא פריך וכו'. הרי כשנדר הוא מודה ר"מ דיוציא ויתן כתובה אף דלא הוי ענוי נפש כל כך שיוכל להפר א"כ להיפך כשנדרה היא שתפסיד הכתובה דהא כתבנו לעיל לפירש"י ורמב"ם דפירות יכולה לסבול ל' יום ולא כפינין ליה להוציא אם הוא נותן אצבע בנדרה בנזיר אלא אם אומר אי אפשי באשה נדרנית כדאיתא בברייתא אפ"ה למ"ד היא נתנה אצבע תצא בלא כתובה אלמא דיותר סברא דהיא מפסדת הכתובה א"כ בנדרי קישוט דכפינן ליה שיוציא ויתן כתובה אפילו לר' יוסי כ"ש דהיכא דלא מצי מיפר דהיא מפסדת הכתובה נמצא שפיר מקשה מדקניס ליה כתובה אבל אכתי תמוה למה זה לרש"י הא קשה טפי מדכפינן ליה להוציא. ונראה לענ"ד דיש לומר לפי הגירסא בנדרים דף פ' דר' יוסי סבר ניוול דחד יומא לא שמיה ניוול. אבל בניוול דימים רבים מודה ר"י ועיין שם בפי' הרא"ש שהקשה על גירסא זו מסוגיא דידן ולע"ד נראה דא"ש. דאית' בנדרים דף פ"ב ע"ב בנדרה משתי ככרות בא' מתענה ובא' אינה מתענה דמיפר על מתענה ואינה מיפר על שאינו מתענה. א"כ י"ל דה"נ שנדרה מקישוט סתם כיון דס"ל לר"י דניוול דחד יומא לא שמי' ניוול. ה"נ דאינו מיפר לאותו יום כיון דאינה מתענה בה. וכיון דכבר כתבנו דאף דאינו מיפר מ"מ יכול להוציאה בלא כתובה דבזה מודה ר"י כמו שהוכחנו מנדר הפירות דאע"ג דיכולה לסבול אפ"ה מוציאה בלא כתובה למ"ד היא נתנה אצבע. אם כן יש לומר דבניוול דחד יומא דיכול להוציאה בלא כתובה. דהא לא היה יכול להפר על אותו יום אם כן נהי דכשעבר היום תוכל לכוף אותו שיוציאה משום דבשאר הימים היה יכול להפר מ"מ למה יתן כתובה הא יכול להפסידה כתובתה באותו יום עצמו. ובזה נלענ"ד לקיים הגירסא ואלו הם נדרי עינוי נפש וכו'. דכתבו התוס' אין אלו וכו' דלמה שבק מתניתין דיש לומר כיון דפלוגתא היא אם מיפר לשאינה מתענה. וכ"ש דהכא הסוגיא אליבא דשמואל דס"ל דמיפר לשאינה מתענה אם כן מנ"ל להקשות. ונראה דמוכח מברייתא זו דר' יוסי ס"ל דאינו מיפר לשאינה מתענה. דהא בקישוט דבגדי צבעונין מודה רבי יוסי דיכול להפר. אם כן ברישא בקישוט סתם גם בגדי צבעונין בכלל. ואפ"ה אינו יכול להפר שאר קישוטים משום דאינה מתענה בהם. וכיון שזכינו לזה נלענ"ד יותר דיש לפרש בפשטות טפי דברי רש"י ז"ל דס"ל דסתם קישוט כולל הכל והוי ליה להפר על בגדי צבעונין. ולכך יוציא ויתן כתובה. אבל כיון דהוא ג"כ יכול להוציאה בלא כתובה משום שאר קישוטים שאינו יכול להפר. אם כן למה יתן כתובה. ודוק היטב:

מעשה דבית חורון. בנדרים בפרק השותפין: היינו תנא קמא. דאיהו נמי שלשים יום קאמר: במפרש. שפירש שלשים יום הוא דלא כפינן ליה להוציא אלא יעמיד פרנס: משום דאיכא צערא דתרווייהו לא גרסינן: יוציא ויתן כתובה. לאלתר: שנדרה היא. ומה יש לו עוד להמתין אי ניחא לה לדידה למישקל כתובתה ומיפק לא תבקש פתח לנדרה אבל היכא דאדרה איהו כגון מליהנות לו ימתין שמא ימצא פתח לנדרו: וקסבר רבי מאיר הוא. שקיים נתן אצבע בין שיניה והשיכה לפיכך יתן כתובה וסתם מתניתין ר''מ היא: אם רצה הבעל. מתחילה להפר יפר: ואם. לא רצה וקיים לה ואמר אי אפשי כו': בעניות שלא נתן קצבה. יוציא ויתן כתובה אלמא הוא נותן דהא בנדרה היא וקיים הוא אוקימתא למתניתין: הכי גרסינן והא תנן רבי יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים. גבי שלא תטעום דאוקימתא בנדרה היא וקיים הוא וקאמר רבי יהודה יום אחד יקיים יתר מיכן יוציא ויתן כתובה: אלמא בעל מצי מיפר. נדרי קישוט מדקניס ליה כתובה על שקיימו: אם ארחץ אם לא ארחץ. בנדרים מפרש לה דאמרה תיאסר הנאת רחיצה עלי אם ארחץ ושבועה שלא ארחץ וכן אם אתקשט תיאסר הנאת קישוט עלי אם בבשמים אתקשט עד זמן פלוני: אם לא אתקשט. שבועה שלא אתקשט: אין אלו נדרי עינוי נפש. ואין הבעל מיפר דלענות נפש כתיב:

שלא תטעום אחד מכל הפירות. לאו בכל פירות מדיר לה דא''כ לא הוה חייל דאי אפשר לה לקיים כדאמרי' בריש פרק שני דנדרים (דף יד:) דכי אמר קונם עיני בשינה סתם לא חייל נדר למיסר שינה אלא שלא תטעום במין אחד שבפירות כדאמרינן בתוספתא דאפילו לא טעמה מין זה מעולם אבל למאי דסלקא דעתין דאדרה איהו ותלנהו בתשמיש המטה חל אפילו הדירה מכל פירות כיון דאפשר לה לאכול וליאסר בתשמיש המטה כי ההיא דשלהי נדרים (דף פט:) דאמר תיתסר כל הנאות דעלמא עלי כו' ושרקיה טינא שלא יהנה מן העולם אלמא חל הנדר: רבי יהודה היינו ת''ק. בהחולץ (יבמות דף מח: ושם) פי' ר''י דחדש דקרא שלשים יום כדדרשינן התם ירח שלשים ימים שלשים ובנזיר (דף ה. ושם) נמי אמרינן ואימא שלשים יום כדכתיב עד חדש ימים אבל בדרבנן לא הוי אלא חסר כדאמרי' בפ' אין נערכין (ערכין דף ט:) ובפ''ק דר''ה (דף יט:) רשב''ג אומר רצו חדש רצו שלשים. וקשה דהכא פריך היינו ת''ק ואביי נמי דאמר כהנת אתא לאשמועינן אית ליה דחדש שלשים יום ואומר ר''י דהכא משום דבעי למימר ובכהנת שנים יקיים נקט חדש וג' חדשים דהבחנה וט' חדשים דמעוברת דהוו חדשים דשלשים יום משום דטורח הוא לפרש ולומר צ' יום וע''ר יום נקט חדשים ועוד י''ל דאפי' בלישנא דרבנן הוי חדש שלשים היכא דלא מוכח אבל היכא דמוכח שאני: אי נמי בהא קאמר שמואל דאיכא צערא דתרווייהו. הכי גרסינן לה בכל הספרים אע''ג דכבר אצרכינהו שפיר מצריכותא קמייתא מ''מ כן דרך הש''ס שעושה ב' צריכותות לשני האמוראים כשיש לו ובקונטרס לא גריס ליה ובפ' אע''פ (לעיל דף סא:) לא גריס ליה בשום ספר: בשלמא לרב כאן בסתם כו'. וסלקא דעתין בדתלה בתשמיש דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אם תטעום מאותו המין: שנדרה היא וקיים לה הוא. פי' בקונט' ומה יש לו עוד להמתין אי ניחא לה למישקל כתובה ולמיפק לא תבקש עוד פתח לנדרה ותימה לפירושו דמאי פריך לקמן ותתקשט ותיאסר אי לב''ש כו' הואיל וכבר תירצנו דבנדרה היא לא שייך המתנה ונראה לר''י דהשתא לא מיירי בדתלינהו בתשמיש אלא שנדרה הנאה באחד מכל מיני פירות כל זמן שהיא תחתיו דאם נדרה לעולם א''כ מה תרויח במה שיוציא אף ע''ג דבנדר של תשמיש ממתנת בנדר של פירות אינה יכולה לסבול אפי' יום אחד: ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא בלא כתובה. והא דתנן בפרקין (לקמן עב.) נודרת ואינה מקיימת תצא בלא כתובה אבל מקיימת לא הנ''מ בשאר נדרים אבל נדרים שיש בהן עינוי נפש אפי' מקיימת יוצאה בלא כתובה דיש חילוק בין אותם נדרים לשאר כדאמרינן לקמן גבי כנסה ע''מ שאין עליה נדרים: בעניות שלא נתן קצבה. ועל כרחך מתני' לשמואל בנדרה היא וקיים לה הוא דאי בהדירה הוא הא קאמר שמואל ימתין עד שימצא פתח לנדרו: אימא רבי מאיר ורבי אלעזר אומרים היא נתנה אצבע כו'. הקשה ר''ת דהכא אית ליה לר''מ היא נתנה ולהכי יוציא בלא כתובה ולקמן (דף עב.) תניא רבי מאיר אומר כל היודע באשתו שנודרת ואינה מקיימת יקניטנה כדי שתדור לפניו ויפר לה אמרו לו אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת פירוש ולכך יוציא בלא כתובה משמע דלר' מאיר לא יוציא ואם יוציא יתן כתובה ולקמן מגיה ר''ת בשני ברייתות רבי יהודה דתרווייהו חד תנא קתני להו מדקאמר לקמן מאן דמתני אהא כל שכן אהא ואין נראה דלא הועיל כלום דזאת הסוגיא אליבא דשמואל אבל לרב אין צריך להגיה הברייתא וסברי רבי מאיר ורבי יהודה היא נתנה ונראה לר''י דמודה רבי מאיר דאם יוציא בשביל כך דלא יתן כתובה אלא משום דלתנא דפליג עליה מצוה להוציא דעד כאן לא קא מיבעיא לן בסוטה בפרק ארוסה (דף כה.) בעוברת על דת אם אסור לקיימה או לא אבל פשיטא דמצוה לגרשה וקאמר רבי מאיר אם הוא רוצה יכול לעכבה על ידי תקנה זו: רבי יוסי אומר אין אלו נדרי עינוי נפש. משמע הכא דרחיצה וקישוט לא הוי עינוי נפש לרבי יוסי אפילו נדרה לכמה ימים וכן נראה לרשב''א מדקתני סיפא ואלו הן נדרי עינוי נפש ואי רחיצת עולם הוי נדרי עינוי נפש הו''ל למינקט רחיצה וקישוט ולא גריס בריש פרק בתרא דנדרים (דף פ.) ורבי יוסי ניוול דיומא לא שמיה ניוול דמשמע הא רחיצת עולם הוי עינוי ומתוך סוגיא דהתם אי אפשר לגרוס כן ואין להאריך כאן: אין אלו נדרי עינוי נפש. ולא גריס ואלו הן נדרי עינוי נפש שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין דמשנה היא בפ' בתרא דנדרים (דף עט:) והתם גרסי' ואלו הן נדרי עינוי נפש אמרה קונם פירות העולם עלי וליכא למימר דהך דמייתי הכא ברייתא היא ולא משנה דכיון דמצי למפרך ממתניתין לא שביק מתניתין ומייתי ברייתא: הכי גרסינן רבי יוסי אומר אין אלו נדרי עינוי נפש משום עינוי נפש הוא דאינו מיפר אבל מיפר הוא משום דברים שבינו לבינה

כתובות עא ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף עא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד