כתובות עא ע"ב

בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִין הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ הַבַּעַל מֵיפֵר אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אֵין הַבַּעַל מֵיפֵר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר דְּאִתְּמַר דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ רַב הוּנָא אָמַר הַבַּעַל מֵיפֵר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר אֵין הַבַּעַל מֵיפֵר שֶׁלֹּא מָצִינוּ שׁוּעָל שֶׁמֵּת בַּעֲפַר פִּיר
אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן דִּתְלָ[תַ]נְהוּ לְקִישּׁוּטֶיהָ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה דְּאָמְרָה יֵאָסֵר הֲנָאַת תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי אִם אֶתְקַשֵּׁט כִּדְאָמַר רַב כָּהֲנָא
דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא הֲנָאַת תַּשְׁמִישִׁי עָלֶיךָ כּוֹפָהּ וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ הֲנָאַת תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי יָפֵר לְפִי שֶׁאֵין מַאֲכִילִין לָאָדָם דָּבָר הָאָסוּר לוֹ
וְלֹא תִּתְקַשֵּׁט וְלֹא תֵּאָסֵר אִם כֵּן קָרוּ לַהּ מְנֻוֶּולֶת
וְתִתְקַשֵּׁט וְתֵאָסֵר אִי לְבֵית שַׁמַּאי שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת אִי לְבֵית הִלֵּל שַׁבָּת אַחַת הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאַדְּרַהּ אִיהוּ דְּסָבְרָה מִירְתָּח רָתַח עִילָּוַאי וְהַשְׁתָּא מוֹתֵיב דַּעְתֵּיהּ אֲבָל הָכָא דִּנְדַרָה אִיהִי וְשָׁתֵיק לַהּ סָבְרָה מִדְּאִישְׁתִּיק מִיסְנָא הוּא דְּסָנֵי לִי
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר בַּעֲנִיּוּת שֶׁלֹּא נָתַן קִצְבָה וְכַמָּה קִצְבָה אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֶשֶׂר שָׁנִים רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי רֶגֶל שֶׁכֵּן בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מִתְקַשְּׁטוֹת בָּרֶגֶל
וּבַעֲשִׁירוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם מַאי שְׁנָא שְׁלֹשִׁים יוֹם אָמַר אַבָּיֵי שֶׁכֵּן אִשָּׁה חֲשׁוּבָה נֶהֱנֵית מֵרֵיחַ קִשּׁוּטֶיהָ שְׁלֹשִׁים יוֹם
מַתְנִי' הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבֵית אָבִיהָ בִּזְמַן שֶׁהוּא עִמָּהּ בָּעִיר חוֹדֶשׁ אֶחָד יְקַיֵּים שְׁנַיִם יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה וּבִזְמַן שֶׁהוּא בְּעִיר אַחֶרֶת רֶגֶל אֶחָד יְקַיֵּים שְׁלֹשָׁה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבֵית הָאֵבֶל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה מִפְּנֵי שֶׁנּוֹעֵל בְּפָנֶיהָ וְאִם הָיָה טוֹעֵן מִשּׁוּם דָּבָר אַחֵר רַשַּׁאי
אָמַר לָהּ עַל מְנָת שֶׁתֹּאמְרִי לִפְלוֹנִי מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִי אוֹ מַה שֶּׁאָמַרְתִּי לָךְ אוֹ שֶׁתְּהֵא מְמַלְּאָה וּמְעָרָה לָאַשְׁפָּה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה
גְּמָ' הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא אָמְרַתְּ רֶגֶל אֶחָד יְקַיֵּים הָא שְׁנַיִם יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה אֵימָא סֵיפָא שְׁלֹשָׁה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה הָא שְׁנַיִם יְקַיֵּים
אָמַר אַבָּיֵי סֵיפָא אֲתָאן לְכֹהֶנֶת וְרַבִּי יְהוּדָה הִיא רַבָּה בַּר עוּלָּא אָמַר לָא קַשְׁיָא כָּאן בִּרְדוּפָה כָּאן בְּשֶׁאֵינָהּ רְדוּפָה
אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּכַלָּה שֶׁנִּמְצֵאת שְׁלֵמָה בְּבֵית חָמִיהָ וּרְדוּפָה לֵילֵךְ וּלְהַגִּיד שִׁבְחָהּ בְּבֵית אָבִיהָ
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא נְאוּם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּכַלָּה בְּבֵית חָמִיהָ וְלֹא כְּכַלָּה בְּבֵית אָבִיהָ
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ וְכוּ' בִּשְׁלָמָא לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עא - ב

ושלא אשתה יין, ושלא אתקשט בבגדי צבעונין. ^[45]

הרי שסבר רבי יוסי, שאם נדרה שלא תתקשט סתם, אינו יכול להפר לה. ואם כן, מדוע מוציא ונותן כתובה?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן, המשנה מדברת במקרה שנדרה שלא להתקשט בדברים שבינו לבינה. כגון שלא לשים סם המשיר את השער שבאותו מקום. ולכן בזה אף לדעת רבי יוסי יכול להפר ^[46].

והוינן בה: הניחא למאן דאמר - דברים שבינו לבינה הבעל מיפר, ולשיטתו אכן אפשר לו לבעל להפר נדר שכזה.

אלא למאן דאמר בדברים שבינו לבינה אין הבעל מיפר, מאי איכא למימר? מדוע לרבי יוסי נותן לה כתובתה, הלא אינו יכול להפר את נדרה?

והיכן נחלקו בזה: דאתמר, דברים שבינו לבינה: רב הונא אמר, הבעל מיפר.

רב אדא בר אהבה אמר, אין הבעל מיפר. כיון שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר [לא מצאנו שועל שמת מחמת שנכשל בעפר חור מאורתו. וגם כאן, בדברים שבינו לבינה, אדם בקיא באשתו, ויודע להזהר, ואינו נפגע מכך שאינה משירה את שערה שבאותו מקום, ואין סיבה שנאפשר לו להפר לה את הנדר].

ומשנינן: אלא הכא במאי עסקינן, כגון דתלינהו לקישוטיה בתשמיש המטה ^[47].

דאמרה: "יאסר הנאת תשמישך עלי, אם אתקשט".

וחל הנדר, אף על פי שתשמישה שייך לבעלה, ואינה יכולה לנדור עליו ^[48], בכל אופן יכולה לאסור על עצמה את הנאת התשמיש, ואז אסור לבעלה לשמש עמה, כיון שאין מאכילים לאדם דבר האסור עליו.

וראיה לכך: כדאמר רב כהנא.

דאמר רב כהנא: האשה שאמרה, "קונם הנאת תשמישי עליך" - כופה אותה הבעל, ומשמשתו. כיון שאין התשמיש שלה, ואינה יכולה לאוסרו.

אך אם אמרה - "קונם הנאת תשמישך עלי", יפר לה את נדרה. כיון שאם לא יפר תהא אסורה עליו. לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו.

וכן בנידון דידן, מדובר כשאמרה "קונם הנאת תשמישי עליך אם אתקשט". ונדר זה יכול הבעל להפר, כיון שאם לא יפר תאסר עליו בתשמיש. ואם לא הפר - יוציא ויתן כתובה.

ועדיין יש לבאר, מדוע יכול להפר, הלא אין הדבר נוגע אליו, שהרי יכול לשומרה, ולא תתקשט, ולא תאסר עליו בתשמיש?

ומשנינן: אינה יכולה להשמר מלהתקשט, כיון שאם כן, קרו לה שכנותיה מנוולת ^[49]. ולכן ודאי לנו שתתקשט ותאסר עליו בתשמיש, ולכן יכול להפר את נדרה, ואם לא הפר יוציא ויתן כתובה.

ועדיין קשה, מדוע יוציא לאלתר, תתקשט, ותאסר בתשמיש, וימתין - אי לבית שמאי, שתי שבתות. אי לבית הלל, שבת אחת. כדין המדיר את אשתו מתשמיש המיטה?

ומשנינן: הני מילי שיכול להמתין שבוע או שבועיים, היינו דוקא היכא דאדרה איהו. ואז יכולה לסבול שבוע או שבועיים, כיון דסברה מירתח רתח עילואי, והשתא מותיב דעתיה. [קודם כעס עלי, ואחר כך אולי תתישב דעתו וישוב לאהבני].

אבל הכא, דנדרה איהי ושתיק לה, סברה - מדאישתק, מיסנא הוא דסני לי. [מכך שלא אכפת לו כלל מה שנדרתי, נראה ששונא הוא לי, ואיני יכולה לדור עמו אפילו שעה אחת], לכן יוציא לאלתר ויתן כתובה. ^[50]

שנינו במשנה: המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינים, יוציא ויתן כתובה, רבי יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה.

מבארת הגמרא: וכמה קצבה? כלומר - אם נתן קצבה, עד כמה אין כופין אותו להוציא ^[51]?

אמר רב יהודה אמר שמואל: עד י"ב חדש ^[52].

רבה בר בר חנה אמר בשם רבי יוחנן: עד עשר שנים. רב חסדא אמר בשם אבימי: עד הרגל. שכן בנות ישראל מתקשטות ברגל.:

שנינו במשנה: "המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינים, רבי יוסי אומר, בעניות שלא נתן קצבה, ובעשירות שלשים יום".

מבארת הגמרא: מאי שנא ל' יום? הלא ודאי עשירות מתקשטות כל יום, ולכן לתנא קמא יוציא מיד, ומדוע נתן להן רבי יוסי שלשים יום?

אמר אביי: שכן אשה חשובה נהנית מריח קשוטיה שנתקשטה לפני הנדר עד שלשים יום. ולכן אין כופים אותו להוציא עד אז.

מתניתין:

המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה ^[53], בזמן שהוא [אביה] עמה בעיר: חודש אחד - יקיים, שנים - יוציא ויתן כתובה. כיון שכאשר אביה ואמה בעיר אינה יכולה להעמיד את עצמה מללכת אצלם יותר מחודש אחד.

ובזמן שהוא בעיר אחרת: רגל אחד ^[54], יקיים. שלשה, יוציא ויתן כתובה.

המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל, או לבית המשתה, יוציא ויתן כתובה לאלתר ^[55], מפני שנועלבפניה. ובגמרא יבואר - שאם לא תלך לבית האבל או המשתה, לא יבואו גם אליה ללוותה אחר מותה.

ואם היה טוען משום דבר אחר, כלומר - שהדירה כיון שמצויים שם בני אדם פרוצים, כמבואר בגמרא, רשאי.

אמר לה [הדירה] - על מנת שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי, או מה שאמרתי לך, והיינו דברים שיש בהם קלון, או שתהא ממלאה ומערה לאשפה, ובגמרא יבואר, יוציא ויתן כתובה.:

גמרא:

שנינו במשנה: בזמן שהוא בעיר אחרת, רגל אחד יקיים, שלשה יוציא ויתן כתובה.

ומקשינן: הא גופא קשיא, בתחילת דבריך אמרת - "רגל אחד יקיים",

ומשמע - הא שנים, יוציא ויתן כתובה.

אימא סיפא - "שלשה, ^[56] יוציא ויתן כת ובה",

ומשמע - הא שנים, יקיים. ואם כן סתרת את דיבורך מיניה וביה?

ומשנינן: אמר אביי, ודאי הדין עם הרישא, שבשני רגלים יוציא ויתן כתובה,

ואילו סיפא, שדקדקנו ממנה שאינו חייב להוציא בשני רגלים - אתאן לכהנת, [אשת כהן] ורבי יהודה היא, שנתן לכהן זמן מרובה יותר, שלא יגרשנה ואחר כך כשיתחרט וירצה להחזירה, לא יוכל.

רבה בר עולא אמר - לא קשיא, כאן ברדופה, כאן בשאינה רדופה. דהיינו, ברישא מדובר באשה הרדופה ללכת לבית אביה, ולכן כבר בשני חדשים יוציא ויתן כתובה.

ובסיפא מדובר באשה שאינה רדופה כל כך ללכת לבית אביה, ולכן רק בשלשה חדשים יוציא ויתן כתובה ^[57].

ואגב אורחא מבארת הגמרא כמה פסוקים העוסקים ביחסי כלה עם בית אביה.

נאמר בשיר השירים: "אני חומה ושדי כמגדלות, אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום",

אמר רבי יוחנן: מהו "כמוצאת שלום"?

ככלה שנמצאת שלמה בבית חמיה, ורדופה לילך ולהגיד שבחה בבית אביה ^[58].

נאמר בהושע: "והיה ביום ההוא נאום ה', תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי".

אמר רבי יוחנן: מהו ההבדל בין לשון "אישי" ללשון "בעלי"?

ומבאר - לשון "אישי", הוא לשון אישות ונישואין, ככלה בבית חמיה אחר שנישאה, שאינה בושה מבעלה.

ולא ככלה בבית אביה, שעדיין אינם נשואים, ובושה מבעלה, וקוראת לו רק בלשון "בעלי".

שנינו במשנה "המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל ולבית המשתה, יוציא ויתן כתובה".

ומקשינן: בשלמא כשהדירה שלא תלך לבית המשתה, יוציא ויתן כתובה,

הערות

^[45] התוספות לא גרסו את הסיפא - "ואלו הן נדרי ענוי נפש, שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין".

^[46] התוספות לא גרסו "הכא במאי עסקינן", אלא "משום עינוי נפש הוא דאינו מיפר, אבל מיפר הוא משום דברים שבינו לבינה". ולשיטתם, אין צורך להעמיד בסם המשיר את השער כמו שכתב רש"י, אלא בכל קישוט סבר רבי יוסי שיכול להפר לה משום דברים שבינו לבינה. ונפקא מינה בין הפרה משום עינוי נפש, להפרה משום דברים שבינו לבינה, שבעינוי נפש יכול להפר בין לעצמו ובין לאחרים, אך בדברים שבינו לבינה יכול להפר רק לעצמו.

^[47] והקשו התוספות, מדוע לא העמידה הגמרא כשאמרה "קונם הנאת פירות שבעולם אם אתקשט", ואז כשמתקשטת נאסרת מיד בפירות, ומחוייב להוציאה לאלתר, ולא שייכת בזה קושיית הגמרא - ותתקשט ותאסר לבית שמאי שבוע, ולבית הלל שבועיים? ותרצו - עדיין יקשה לדעת רבי יהודה שאמר לגבי המדיר את אשתו מפירות - "בישראל יום אחד", מדוע כאן מוציא לאלתר, ולא ממתין אפילו יום אחד. ולכן העמידה הגמרא כשתלתה בתשמיש, ומוציא לאלתר משום סברת "מיסנא הוא דסני". אך יש מהראשונים שכתבו, שאכן אפשר היה להעמיד באופן שנדרה ותלתה באיסור פירות שבעולם, אלא דעדיפא מיניה משני. ולשיטתם נראה, שדברי רבי יהודה "בישראל יום אחד", אין הכוונה שיכול להמתין יום אחד ממש, אלא יוציא באותו יום. ולכן לא תרצו כדברי התוספות.

^[48] ויש לעיין, היכן השתעבדה האשה לבעל לתשמיש? בשלמא הבעל, משועבד לאשתו מדין "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", אך האשה לא השתעבדה מעולם לבעל על עונה? ועיין ברמב"ם (פרק יב מהלכות נדרים הלכה ט) שכתב שם בזה הלשון "האשה שאמרה לבעלה: 'הנאת תשמישי אסורה עליך', אינו צריך להפר. הא למה זה דומה, לאוסר פירות חבירו על בעל הפירות. וכן הוא שאמר לה הנאת תשמישי אסורה עליך לא אמר כלום מפני שהוא משועבד לה בשאר כסות ועונה. ". ומבואר, שאינה יכולה לידור על התשמיש, מפני שהתשמיש עצמו קנוי לבעל. וכמו שכתב הרמב"ם בריש הלכות אישות, שאחר מתן תורה התחדש שהבעל קונה את האישות מאשתו לפני שהתירו לו לבא עליה. ואין זה משום שיעבוד שמשועבדת לו, אלא זהו כל קנין האישות שקנויה לבעל.

^[49] ואף על פי שמשום סברא זו לבד אינו יכול להפר לה, כיון שעדיין אין הדבר חשוב כעינוי נפש, מכל מקום כיון שברור לנו שתתקשט, ועל ידי כך תאסר בתשמיש, יכול להפר לה משום איסור התשמיש.

^[50] יש לדון, האם למסקנת הגמרא בכל מקום שנדרה היא וקיים לה הוא, יוציא לאלתר ויתן כתובה משום סברת "מיסנא הוא דסני לי", או אולי - רק במקום שנדרה ותלתה את נדרה בתשמיש המיטה שייכת סברת מיסנא הוא דסני, אבל בנדרה סתם, כגון שהדירה את עצמה מנכסיו וקיים לה הוא, ימתין חודש. ועיין ברש"י ד"ה "אבל", ומשמע שמדובר באופן נדרה מקישוט ותלתה זאת בתשמיש המיטה, אבל בלא שתלתה אינו מחוייב להוציאה לאלתר. אך בדעת הרא"ה לעיל (עא' ע"א ד"ה "ה"ג בנוסחי") מבואר שאף אם הדירה את עצמה מנכסיו, וקיים לה, אינו יכול לזונה על ידי פרנס, אלא יוציא ויתן כתובה, משום "מיסנא הוא דסני לי" .

^[51] אבל אם לא נתן קצבה, לכולי עלמא יוציא מייד. ובזה לא נחלקו רב ושמואל כדלעיל, משום שבקושוטים אם לא נתן קצבה, מייד היא מצטערת, ואמרה "מיסנא הוא דסני לי". ריטב"א.

^[52] כל הזמנים הללו שיערו חכמים שאשה שאינה חשובה כל כך אינה מתקשטת אלא בזמנים אלו, כיון שאין בידה להתקשט תדיר. רש"י במהדו"ק.

^[53] כגון שנדר ואמר - "קונם הנאת תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך". או שנדרה היא ותלתה בדבר שיש בו עינוי נפש, וקיים לה את נדרה, למאן דאמר הוא נתן אצבע בין שיניה. ר"ן. אך הר"י מיגאש העמיד אפילו כשנדר הוא שלא תלך לבית אביה. ואף על פי שלא חל הנדר, כיון שאין בכחו לאסור עליה דבר זה, מכל מקום יוציא ויתן כתובה, כיון שבמציאות לא יתן לה ללכת. והפני יהושע העיר - שאם נדר הבעל ותלה את נדרו בתשמיש המיטה, יכול להמתין עוד שבוע או שבועיים אחר סוף החודש. אלא שלא נחית התנא לדייק בכך, ושנה רק מה שעליו להמתין מחמת הנדר הנוכחי.

^[54] ואפילו אם הדירה יום אחד לפני הרגל, אינו יכול להמתין יותר מרגל אחד. כיון שהאשה מצטערת כשאינה יכולה להקביל פני אביה ברגל. רש"י במהדו"ק. ובגמרא יבואר מה הדין בשני רגלים.

^[55] ואין ממתין לה אפילו חודש אחד, כיון שיתכן שבאותו זמן יהיה בשכנותה אבל או משתה, ואם לא תלך לשם, אף אם לא יבואו אליה אחר מותה. הר"י מיגאש.

^[56] אמנם גירסת הירושלמי במשנתינו - "שנים, יוציא ויתן כתובה". ולפי זה לא קשיא כלל קושית הגמרא.

^[57] כך הפירוש לדעת רש"י. אך התוספות פירשו: ברגל הראשון אחר הנישואין, כל אשה רדופה ללכת לבית אביה לספר לו את שבחה, אך אם עבר הרגל הראשון ולא הלכה לבית אביה, שוב אינה רדופה כל כך ללכת, ולכן יכולה להמתין רגל נוסף.

^[58] המהרש"א הוסיף לבאר: בתחילת הפסוק נאמר "אני חומה ושדי כמגדלות", ודרשו חז"ל, אני חומה - אלו בתי כנסיות לתפילה, ושדי כמגדלות אלו בתי מדרשות לתורה. ובתי כנסיות נקראו "בית בעלה", ובתי מדרשות נקראו "בית אביה", וכשיוצאת מבית בעלה, היינו מהתפילה, והולכת לבית אביה, היינו ללמוד תורה, אז היא מוצאת שלום, היינו את השלימות.

בבגדי צבעונין", משום שיש לה בכך גנאי וגם בזיון לאחרים ולבעלה. אבל דברים אחרים שעושה לעצמה, אינם בכלל נדרי עינוי נפש! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במשנתנו במה אנו עוסקים] — שנדרה שלא תתקשט בדברים שבינו לבינה, כלומר, שלא תשתמש באמצעים להסיר את שער הערווה.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שאם נדרה בדברים שבינו לבינה (המפריעים ליחסים שביניהם) הבעל מיפר, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי אף באופן כזה אין הבעל מיפר, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? דאתמר [שנאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה זו: אשה שנדרה שלא תתקשט בדברים שבינו לבינה, כגון זה, רב הונא אמר: הבעל מיפר, רב אדא בר אהבה אמר: אין הבעל מיפר, שאין הדבר מפריע לקיום יחסי אישות ביניהם, ובלשון משל אמר שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר (החור שהוא חי בו) ואף כאן אף שמגדלת שיער, כיון שהוא מכיר אותה היטב לא יינזק על ידי כך.

אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דתלינהו [שתלתה] לקישוטיה בתשמיש המטה, שנדרה באופן כזה שענין קישוטיה תלוי בנדר אחר לגבי תשמיש המיטה. וכגון שאמרה בלשון: "יאסר הנאת תשמישך עלי אם אתקשט", כדאמר [כמו שאמר] רב כהנא, שנדר בסגנון זה אוסר את התשמיש, ודבר זה הוא ודאי ענין שבינו לבינה שרשאי הבעל להפר.

שאמר רב כהנא: אם האשה אומרת "תיאסר הנאת תשמישי עליך" שיהא הוא אסור ליהנות מן התשמיש עימה — הרי הוא כופה ומשמשתו, שאין היא יכולה לאסור עצמה עליו מפני שמשועבדת לו לענין תשמיש. אבל אם אמרה "תיאסר הנאת תשמישך עלי" — יפר, שאף על פי שהיא משועבדת לו לביאה, כיון שאסרה עליה הנאת תשמיש, אסור לו להכריח אותה ליהנות מכך, לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. ומקשים: גם אם נדרה שאם תתקשט תיאסר בהנאת תשמיש —

לא תתקשט ולא תאסר! וכיון שיכולה שלא לבא לידי איסור תשמיש, שוב אינו יכול להפר לה נדר זה, שהרי הנדר על הקישוט כשלעצמו אינו סוג נדר שרשאי הבעל להפר! ומשיבים: אם כן קרו [קוראים] לה "מנוולת" כשאינה מתקשטת ואינה יכולה לעמוד בבזיון זה.

ומקשים מצד אחר: ותתקשט ותאסר בתשמיש ועדיין הוא מקיים אותה, כפי שאמרו לגבי המדיר אשתו מתשמיש, אי [אם] לדעת בית שמאי — שתי שבתות, אי [אם] לדעת בית הלל שבת אחת, ומדוע אמרו שיגרשנה מיד? ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] שנותנים זמן לבעל כדי שימצא פתח לנדרו הרי זה דווקא היכא דאדרה איהו [במקום שהוא הדיר אותה] דסברה [שהיא חושבת]: מירתח רתח עילואי והשתא מותיב דעתיה [הוא כועס עלי, ועכשיו תתיישב דעתו] וימצא דרך להתיר את הנדר. אבל הכא [כאן], כפי שהסברנו את המשנה, שנדרה איהי [היא] ושתיק [והוא שתק] ולא הפר לה, סברה [היא חושבת] מדאישתק [מכיון שהוא שותק] — משמע כי מיסנא הוא דסני לי [שהוא שונא אותי] ולכן היא רוצה להתגרש.

א שנינו במשנה בענין המדיר את אשתו שלא תתקשט, שר' יוסי אומר: בעניות כשלא נתן קצבה לזמן בו תהא אסורה — יוציא ויתן כתובה. ושואלים: וכמה קצבה זו? אם נותן קיצבה בודאי יש לדבר שיעור, וזמן ארוך מאוד אינו בכלל זה, ומהו השיעור? אמר רב יהודה אמר שמואל: קצבה זו היא שנים עשר חדש, ויותר מכך הרי זה כלא נתן קצבה ומוציאה ונותן כתובתה. רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: עשר שנים. רב חסדא אמר בשם אבימי: רגל (אחד משלושה רגלים), שכן בנות ישראל מתקשטות ברגל, ואם נדר ליותר מרגל נחשב כלא נתן קצבה, וחייב לגרשה.

ובעשירות יכול להדירן מלהתקשט שלשים יום. ושואלים: מאי שנא [במה שונה, מדוע] שלשים יום דווקא? אמר אביי: שכן אשה חשובה ועשירה נהנית מריח קשוטיה שהתקשטה עוד קודם, עד שלשים יום, ולאחר מכן היא מרגישה שהיא מתנוולת.

ב משנה המדיר את אשתו, שאוסר עליה בנדר שלא תלך לבית אביה — בזמן שהוא (האב) עמה בעיר, אם היה הנדר עד חודש אחד — יקיים, ואם היה הנדר שנים — יוציא ויתן כתובה. ובזמן שהוא (האב) בעיר אחרת, אם הדירה בעלה עד רגל אחד — יקיים, שאף על פי שדרך האשה ללכת ברגל לבקר את הוריה, יכולה היא להימנע פעם אחת. ואם הדירה מללכת לבית אביה שלשה רגלים — יוציא ויתן כתובה.

ועוד, המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל לנחם, או לבית המשתה (החתונה) — יוציא ויתן כתובה. ומדוע? — מפני שנועל בפניה. ואם היה טוען שאינו רוצה שתלך לשם משום דבר אחר (שחושש משום פריצות שיש שם) — רשאי.

אמר לה לאשתו: "על מנת שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי", או שאמר לה: "על מנת שתאמרי לו מה שאמרתי לך", או שאמר לה שתהא ממלאה ומערה (שופכת) לאשפה — יוציא ויתן כתובה. ובגמרא יבוארו הדברים האלה לפרטיהם.

ג גמרא על הפיסקה הראשונה במשנה שואלים: הא גופא קשיא [זו, המשנה עצמה קשה]: אמרת מצד אחד שאם הדירה מללכת לבית אביה רגל אחד — יקיים, ומכאן נדייק: הא [הרי] אם אסר עליה שלא תלך שנים — יוציא ויתן כתובה, אימא סיפא [אמור את סופה של הלכה זו]: שלשה — יוציא ויתן כתובה, ונדייק: הא [הרי] שנים — יקיים. הרי שהדיוקים של הרישא והסיפא סותרים זה את זה!

אמר אביי: סיפא אתאן [בסוף הגענו] למקרה של כהנת (אשת כהן), שבה נתנו יותר זמן עד שיהיה חייב לגרשה, שהרי לאחר הגירושין אינו יכול להחזירה. ושיטת ר' יהודה היא שמחלק גם במשנה הקודמת בין אשת ישראל לאשת כהן. רבה בר עולא אמר: לא קשיא [אינו קשה], ויש להסביר באופן אחר: כאן, מה שמובן בתחילת ההלכה במשנה כי כשהדירה מללכת לבית אביה שני רגלים יוציא ויתן כתובה, הרי זה ברדופה שהיתה רגילה ולהוטה תמיד ללכת לבית אביה, ואם מדיר אותה יותר מרגל אחד — הריהו בשבילה צער גדול, וצריך לגרש, ואילו כאן, מה שמשמע מהמשך ההלכה כי בשהדירה שני רגלים לא יוציא — הרי זה בשאינה רדופה ללכת לבית אביה. כיון שהזכרנו ענין זה של אשה רדופה ללכת לבית אביה מביאים ענין אחר שהוזכר בו ביטוי זה.

על הכתוב "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" (שיר השירים ח, י), אמר ר' יוחנן: כוונתו ככלה שנמצאת שלמה (מושלמת) בבית חמיה, ורדופה (להוטה) לילך ולהגיד שבחה בבית אביה, כמה דברים טובים אומרים עליה בבית בעלה.

וכדומה בזה על הכתוב "והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" (הושע ב, יח), אמר ר' יוחנן: ככלה בבית חמיה לאחר שכבר נישאה וחיה עם בעלה וקוראת לו בלשון אישות (שיש בה גם משמעות של ביאה) ואינה מתביישת, ולא ככלה שהיא עדיין מאורסת וגרה בבית אביה, שקוראת לו רק "בעלי".

ד שנינו במשנה ש המדיר את אשתו מללכת לבית המשתה ולבית האבל יוציא, מפני שנועל בפניה. ושואלים: בשלמא [נניח] במקרה שאוסרה שלא תלך לבית המשתה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

with colored garments, as not wearing colored garments can cause shame to her as well as to her husband. But vows that affect her alone are not considered vows of affliction. The Gemara answers: Here we are dealing with a case where she vowed not to adorn herself with regard to matters that are between him and her, meaning that she vowed not to use a substance that removes her pubic hair. This is considered a matter between him and her, since the hair could interfere with sexual intercourse.

The Gemara asks: This works out well according to the one who said the husband can nullify his wife’s vow if it relates to matters that are between him and her, i.e., that disrupt normal, intimate relations between them. But according to the one who said the husband cannot nullify such vows, what can be said? The amora’im had a dispute concerning this question, as it is stated: With regard to vows related to matters that are between him and her, such as the example above, Rav Huna said that the husband can nullify his wife’s vow, while Rav Adda bar Ahava said the husband cannot nullify his wife’s vow, since it does not interfere with sexual intercourse between them. Rav Adda bar Ahava explains his opinion with an analogy: Since we have not found a fox that died in the dirt of a hole where it lives, so too here, although she grows her pubic hair, he will not be harmed by it, since he is familiar with her body.

Rather, with what are we dealing here? With a case where through her vow she made sexual intercourse contingent upon her adornment, as she said: The pleasure of intercourse with you is forbidden to me if I adorn myself, as Rav Kahana said that such language qualifies as matters between him and her, and a husband can nullify such a vow.

As Rav Kahana said: If the woman says to her husband: The pleasure of intercourse with me is forbidden to you, he may nevertheless compel her through legal and financial measures to fulfill her marital obligations and have sexual intercourse with him, since she does not have the power to render herself forbidden to him by a vow, due to her prior marital obligations. But if she says: The pleasure of intercourse with you is forbidden to me, this vow is valid but he may nullify it. Although she is obligated by the terms of the marriage to cohabit with him, she does not directly contravene her obligation but rather prohibits herself from deriving pleasure from sexual intercourse. Therefore, her husband may not compel her to engage in intercourse in violation of her vow, since one cannot feed a person an object which is forbidden to him. Instead, he may nullify it if he wishes.

The Gemara asks: And even if she creates this contingency by vowing that the pleasure of sexual intercourse will be forbidden to her if she adorns herself, let her not adorn herself and she will not be forbidden. Since the prohibition against intercourse created through her vow may never go into effect, the husband should not be able to nullify the vow, because a vow against adornment alone is not subject to the husband’s nullification. The Gemara answers: If so, they will call her repulsive when she does not adorn herself, and she cannot endure the embarrassment of such a situation. Therefore, it is assumed that she will eventually adorn herself at some point.

The Gemara asks: And let her adorn herself and be prohibited from engaging in sexual intercourse, and he can still maintain her. As was stated concerning one who prohibits himself from cohabiting with his wife, if according to the opinion of Beit Shammai, he may maintain her for two weeks; if according to the opinion of Beit Hillel, for one week. Why then did they require him to divorce her immediately? The Gemara answers: This applies only where he took a vow to render intercourse with her prohibited, as she thinks: He vowed because he is angry with me, but now he will calm down and dissolve the vow. But here, as the mishna is explained as a case where she vows and he is silent and does not nullify it, she thinks: Since he is silent, this means he despises me, and consequently she desires a divorce.

§ The mishna states that Rabbi Yosei says: For poor women, he must divorce her when he did not establish a set amount of time for the vow to remain in effect. The Gemara asks: And how long is this set amount of time? He is allowed to maintain her as a wife if he did set a time, but certainly there is a limit. This halakha would not apply in a case of a long period of time. Rav Yehuda said that Shmuel said: Twelve months. Rabba bar bar Ḥanna said that Rabbi Yoḥanan said: Ten years. Rav Ḥisda said that Avimi said: A pilgrim Festival, meaning until the next one of the three Festivals, since Jewish women adorn themselves on the pilgrim Festival. If his vow remains in effect beyond the Festival, it is considered as if he did not set a time limit, and he must divorce her.

And for wealthy women, Rabbi Yosei said the limit is thirty days. The Gemara asks: What is different about thirty days specifically? Abaye said: Because an important and wealthy woman enjoys the scent of her adornments that she put on previously for up to thirty days, and after that time she feels that she is repulsive.

MISHNA: With regard to one who vows and obligates his wife not to go to her father’s house, when her father is with her in the same city, if the vow is to be in effect up to one month, he may maintain her as his wife. If the vow is for two months, he must divorce her and give her the payment of her marriage contract. And when her father is in a different city, if the vow is to be in effect until at most one pilgrim Festival, i.e., until the next pilgrim Festival, he may maintain her as his wife. Although the wife often visits her parents during the Festival, she is capable of refraining one time. For three Festivals, however, he must divorce her and give her the payment of her marriage contract.

Additionally, one who vows and obligates his wife not to go to a house of mourning to console the mourners, or to a house of feasting for a wedding, must divorce her and give her the payment of her marriage contract. Why is this so? Because it is as if he were locking a door in front of her. And if he claimed he did so due to something else, meaning he is concerned about inappropriate conduct there, he is permitted to do so.

If he said to her: The vow will be void on condition that you tell so-and-so what you told me, or what I told you, or on condition that she fill something up and pour it into the refuse, he must divorce her and give her the payment of her marriage contract. The Gemara will explain all of these cases thoroughly.

GEMARA: Concerning the first clause in the mishna, the Gemara asks: This mishna itself is difficult: You said on one hand that if the vow will be in effect for one pilgrim Festival he may maintain her as his wife, from which it may be deduced that if he forbade her from going to her father’s house for two Festivals, he must divorce her and give her the payment of her marriage contract. But say the latter clause: For three Festivals he must divorce her and give her the payment of her marriage contract, from which it may be deduced that if the vow will be in effect for two Festivals, he may maintain her as his wife. Thus, the inferences from the first and latter clauses are contradictory.

Abaye said: In the latter clause, we have come to a case concerning the wife of a priest, with regard to whom more time is allowed before a divorce is required, since her husband may not remarry her afterward. And this is the opinion of Rabbi Yehuda, who distinguished in the previous mishna between the wives of an Israelite and those of a priest. Rabba bar Ulla said: It is not difficult, and can be explained in a different way: Here, in the first clause, it is referring to a woman who is eager and enthusiastic to return regularly to her father’s home, and if her husband prohibits her from doing so for more than one Festival it will cause her significant distress; while there, in the latter clause, it is referring to a woman who is not eager. Consequently, he must divorce her only if the vow will last for three Festivals.

Once the Gemara has mentioned the idea of a woman who is eager to return to her father’s house, it discusses another context where a similar idea is mentioned. Concerning the verse “Then I was in his eyes as one that found peace” (Song of Songs 8:10), Rabbi Yoḥanan said: The meaning is: Like a bride who is considered perfect in her father-in-law’s house, and is eager to go and relate her praise in her father’s house, to tell how many complimentary things were said about her by her husband’s family.

Similarly, concerning the verse “And it shall be on that day, says the Lord, that you will call Me: My Husband [Ishi], and you will no longer call Me: My Master [Ba’ali]” (Hosea 2:18), Rabbi Yoḥanan said: The meaning is: Like a bride in her father-in-law’s house after she has already lived with her husband, whom she is consequently not ashamed to call her marriage partner, and not like a betrothed bride still in her father’s house, who simply refers to her groom as: My master.

§ The mishna states: One who vows and obligates his wife not to go to a house of mourning or to a house of feasting for a wedding, must divorce her and give her the payment of her marriage contract, because it is as if he were locking a door in front of her. The Gemara asks: Granted, when he forbids her from going to a house of feasting,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכא במאי עסקינן בדברים שבינו לבינה. פירש רש"י מתניתין דהכא נמי בקשוט שבינו לבינה, כגון שנדרה שלא תתקשט בשמן אנפיקינון שמשיר את השער. כלומר, ומתניתין דהתם בשאר קשוטין שאינן דברים שבינו לבינה.
ואינו מחוור, מדאמרינן הניחא למאן דאמר דברים שבינו לבינה, הבעל מפר דאתמר דברים שבינו לבינה רב הונא אמר הבעל מפר וכו'. ופלוגתא דרב הונא ורב אדא גבי קשוטין דהתם, היא אי מודה בהו ר' יוסי שמפר משום דברים שבינו לבינה אף על פי שאינו מפר משום נדרי עינוי נפש, או אפילו משום דברים שבינו לבינה אינו מפר.
אלא הכי פירושו הכא במאי עסקינן בדברים שבינו לבינה מפר,ונפקא מינה שאינן מופרין אלא כל זמן שהיא תחתיו, כלומר, אף על פי שלא אתקשט אינו מפר משום נדרי ענוי נפש, משום דברים שבינו לבינה מפר, ונפקא מינה שאין מופרין אלא כל זמן שהיא תחתיו ואפילו גרשה והחזירה, אבל אם גרשה ונשאת אינן מופרין, וכדתנן בפרק בתרא דנדרים (צ, ב) נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ומשמשתו ותהא נטולה מן היהודים, הניחא למאן דאמר דברים שבינו לבינה מפר, אלא למאן דאמר אינו מפר כלומר, דברים שבינו לבינה כאלו שלא אתקשט ולא ארחץ, אבל לכולי עלמא יש דברים שבינו לבינה שהוא מפר דהא כתיב בין איש לאשתו, ותנן נטולה אני מן היהודים יפר חלקו. ותניא בפרק בתרא דנדרים (שם) דלא אכחול ושלא אפרכס ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה ואמרינן עלה מאן שמעת ליה דאמר שלא אכחול שלא אפרכס ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה הוויין רבי יוסי, וקתני מפר משום דברים שבינו לבינה, ורבנו תם ז"ל גריס, הניחא למאן דאמר מפר, אלא למאן דאמר אינו מפר מאי איכא למימר, ולא גריס דברים שבינו לבינה, דמשמע דבכל דברים שבינו לבינה פליגי.

וכמה קצבה אמר רב יהודה אמר שמואל שנים עשר חדש, רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן עשר שנים. וכתב רבנו חננאל דהלכתא כר' יוחנן ואיכא מאן דהלכתא כרב חסדא דהוא בתרא. והרמב"ם ז"ל פסק (פי"ג מהל' אישות ה"ח ובפיה"מ כאן) כרב יהודה אמר שמואל דאמר י"ב חדש ואיני יודע טעם לדבריו, דהא קיימא לן (עירובין מז, ב) דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, או יפסוק כר' יוחנן דהלכתא כוותיה במקום שמואל, או כרב חסדא דהוא בתרא וזה נכון יותר. ורבנו אלפסי השמיטה לגמרי.

ירושלמי (בפרקין ה"ג): עולא בר שמואל אמר בעניות שלא נתן קצבה אבל אם נתן קצבה אפילו עד עשר שנים מותר, שאין שועל בעפר פיו מת, נתן בר אושעיא אמר ר' יוחנן חוץ מן הרגל.

הא דתנן המדיר את אשתו שלא תלך לבית המשתה ושלא תלך לבית האבל וכן המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה. לשמואל מוקמי להו כולהו כשנדרה היא וקיים לה הוא, דאי לא תקשי ליה נמי אמאי יוציא לאלתר, ואף על גב דלא הוו דברים שיש בהם ענוי נפש ולא דברים שבינו לבינה אפילו הכי הוא נותן אצבע בין שיניה, שאלו רצה להפר יפר דמיירי כגון דתלתינהו לנדרה בתשמיש, כדאוקימנא המדיר את אשתו שלא תתקשט לר' יוסי אליבא דמאן דאמר דברים שבינו לבינה אין הבעל מפר. כן כתב הראב"ד ז"ל.

ושלא אתקשט בבגדי צבעונין ולא מצינן לאוקמ' מתני' דהכא בקשוט זה דסתם קשוט הגוף עד שיתפרש קשוט בגדים בבגדי צבעונין כפי' התם וכן פי' רש"י ז"ל ועוד י"ל דכיון דקתני בעשירות שלושים יום ובעניות שלא נתן קצבה אין לומר כן בקשוט של בגדי צבעונין דההוא קודם לכן צריכ' לכך קודם שלא תתגנ' על בעל' והוא יודע דקושיין דהכא לההוא לישנא דאמר התם דלר' יוסי [נוול] דלעולם [לא הוי נוול] דאלו לההוא לישנא דאוקימנ' דר' יוסי בניוול דחד יומא ובאומר הנאת רחיצה עלי אם ארחץ היום דנוולה דחד יומא לאו שמיה ניוול ל"ק ולא מידי דהכא איכא טפי מנוול דחד יומ' ואורחא דתלמוד' הוא דזמנין דארכינן סתמא במידי דאיכא פלוגת' וכדפרישנ' בדוכתא אחריתי הכא במאי עסקינן בדברים שבינו לבינה דהיינו קשוט של מטה ואמרי' הניח' דברים שבינו לבינה ופלוגת' הוא התם דאבעי' להו מהו שיפר בדברים שבינו לבינה רב הונא אמר בעל מיפר וכו'. הקשו בתוס' דהא במתנ' דהתם דקאמר ר' יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש אייתי התם הא פלוגתא דרב הונא ודרב אדא ואלו מתני' דהתם בקשוט של מעלה כדפרקינן הכא לפי' של רש"י ז"ל לכך הנכון כדפי' בתוספת דהכא ה"ק [הב"ע] בדברי' שבינו לבינה דמתני' דהכא דקתני שהבעל מפר לא במפר מטעם ענוי נפש אלא שמפר משום דברים שבינו לבינ' והא פליגי בה רב הונא ורב אדא דרב הונא סבר דכי קתני התם אין אלו נדרי עינוי נפש דווקא קתני שאינו מפר מדין עינוי נפש אבל [משום] דברים שבינו לבינה שיש בהם עינוי נפש מיפר דכל היכא דמפר משום עינוי נפש מפר בין לעצמו בין לאחרים ואפי' נתגרשה מותרת וכשהוא מדין דברים שבינו לבינה לעצמו מפיר לאחרים אינו מפיר ואם נתגרשה אסורה וכדאמר נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ומשמשתו והיינו דאמרינן הניחא למ"ד וזה פי' נכון אלא שקשה קצת לישנא דאמרינן הכא במאי עסקינן בדברים וכו' ונסחי איכא דלא גרסי הכא ב"ע וה"ג בדברים שבינו לבינה ולכולהו פי' הא דאמר הכא בדברים שבינו לבינה לרב אדא בר אהבה אינו מפר לאו בכל דברים שבינו לבינה קאמר כדמשמע פשטא דלישנא דהא כ"ע מודו דדברים שבינו לבינה הבעל מפר דהא קרא כתיב בין איש לאשתו ותנא בפי' בתרא דנדרים שלא אכחל ולא אפרכס ושלא אשמש מיטתי יפר משום דברי' שבינו לבינה ובתוס' ובירושלמי איכא בהדי' שהבעל מיפר בין נדרים של עינוי נפש ובין דברי' של בינו לבינ' ומוכח לה מקראי ולא פליגי רב אדא בר אהבה ורב הונא אלא במה שכתבנו לפי פי' רש"י בקשוט של מטה ולפי' התוספת אפי' ברחיצה וקשוט של מעלה וזה מהלשונות שפרושם מתחלף ור"ת אינו גורס בדברים שבינו לבינה וה"ג הניחא למ"ד בעל מיפר אלא למ"ד אינו מיפר מאי איכא למימר וה"פ ורמינהו אלו נדרים עד אין לי נדרי עינוי נפש והניח' למ"ד התם דבעל מפר משום דברי שבינו לבינה אלא למ"ד אינו מיפר מאי איכא למימר ואין צורך והא דאמרינן הכא דאתמר אע"ג דהתם לא הוה שמעתא אלא שע"י שאלה דאבעי' להו אפליגו התם רב הונא ורב אדא לא דק הכא תלמודא וקאמר דאתמר:

לא מצינו שועל מת בעפר בין כלומר אין השועל מת בעפר חפירה שלו כיון שהורגל בה אינו חושש לה הכי נמי אין הבעל מקפיד בקשוט ורחיצה שלה כיון שיכול להרגיל עצמו בכך:

הכא במאי עסקינן דתלת' קשוטי דאמרי' וכו'. ופרכינן ולא תתקשט ולא תאסור ופרקינן דא"כ קרי לה מנוולתא כלומר דאע"ג דלר"י לא חשוב מציאת קישוט ורחיצה דברים שבינו לבינה ולא נדרי ענוי נפש לענין שיהיה הבעל מיפר מודה הוא שיש לו ביזוי בדבר שחברותיה קוראת לה מנוולת ותתקשט ותאסור אי לב"ה שבת א' ולב"ש שתי שבתות וא"ת ולישני לה דהב"ע בשתלתה קשוטי' באסור פי' שאסור אסורי' אסור פירות עלי אם אתקשט ותאסור בפירות אין להמתין וי"ל דאין הכי נמי אלא דניחא ליה לתרוצי קישטא דמלתא לפום אוקימתא ואוקמא דתלנהו לקשוטי' בתשמיש:

וכמה ר' יהודא אמר י"ב חודש אמר ר' יוחנן עשר שנים בשלא נתן קצבה וא"ת למה יוצא מיד תמתין ולא תתקשט עד שיעור הקצבה וי"ל דכל שלא נתן קצבה מעתה הי' מצטערת ואמרה דמסני סני לה ור"ת והר"א ז"ל [פסקו] דהלכה כר"י ואחרים פסקו הלכה כרב חסדא ותמהי' דברי הרמב"ם ז"ל שפסק הל' כשמואל דהא קי"ל דשמואל ור"י הל' כר"י ירושלמי אמר עולא בעניו' שלא נתן קצבה אפי' עד י' שנים שאין שועל עפר מקן מיתתן:

אמר ר' יהושע חוץ מן הרגל הא גופא קשי' אמר רגל א' יקיים והא דלא פרכי' הכי גבי חודש ויום משו' דהתם הימי' והחדשי' רצופי' ויכול לומר שני יוצא לומר בתחלת שנים אבל הכא שהרגלים מפוזרי' ליכא למימ' דתחלת רגל שני קאמר אלא כל שהוא יותר מרגל א' יוציא:

ושאינה רדופ' שנים יקיים ולא גרסינן דכתיב וה"ג אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום אמר רבי יוחנן וכו' ומלתא באנפי נפשה ואיידי דאיירי הכא ברדופה נקט אידך דרישא והדין אורח' דתלמידא ואחרים פירשו לפי גרסת הספרים דהא דקתני חודש א' יקיים שנים יוציא בכלה החדשה דסתמא היא תאבה ללכת לבית אביה ולספר שבח' שבבית חמיה ואינה יכולה להמתין בזה יותר מרגל אחד אבל בכלה שאינה רדופה שכבר עברו עליה רגל א' שהלכה לבי' אבית שנים יקיים ג' יוציא והכי איתא בירושלמי משנתינו ברגל ראשון של רדופ' ומאי רגל ראשון של רדופין רבה בשם ר"י שרוצה להגיד שבח חמיה בבית אביה דכלה בבית חמיה פי' רש"י ז"ל שכבר נישאת ולבה גס בבעלה ואינה בושה הימנו:

המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה וא"ת והאיך יכול הוא להדירה את בית אביה או בית האבל או בית המשתה הרי אין אדם אוסר הנאת עולם על חבירו וי"ל שתלה הנדר באיסור תשמיש או באיסור נכסים בסתם לרב דאמר בסתם יוציא לאלתר ולשמואל כשאסרה היא עליה פירות עולם אם תלך וקיים לה הבעל וקסבר הוא נותן אצבע בין שיני' וסבר' מסנ' סגי לי וכדפרישנא תלמודא לעיל:

המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק הראשון גם כן והוא שאמר המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהן עמה בעיר חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתבה בזמן שהן בעיר אחרת רגל אחד יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה אמר הר"ם שיעור זאת המשנה כן רגל אחד יקיים שנים יוציא בד"א בישראל אבל בכהנות יקיים ושלשה יוציא ויתן כתובה ותהיה לר' יהודה אשר שם דין הישראל זולת דין הכהן כמו שקדם ואין הלכה כר' יהודה אלא בכלן שנים יוציא ויתן כתובה:

אמר המאירי המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה כגון שהדירה הנאה אם תלך ובמדיר אתה מפרשה לרב דוקא במפרש ולשמואל אף בסתם ובזמן שהם עמה בעיר ואין הדבר מצוי לעמוד בעצמה שלא לילך ממתינין לו חדש ומשנכנס לשני יוציא ויתן כתבה ובזמן שהיא בעיר אחרת רגל אחד יקיים אפילו הדירה יום אחד לפני הרגל אין נותנין לו אלא אותו רגל שלשה יוציא ויתן כתבה פירשו בגמרא שבשנים יוציא וכו' ולא הוזכר כאן שלשה אלא לר' יהודה ובכהנת ואין הלכה כר' יהודה וזו הואיל והוזכר בה זמן אי אתה צריך לפרשה לשמואל בנדרה היא אלא במדירה הוא לרב דוקא במפרש ולשמואל אף בסתם:

המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה מפני שנעל בפניה אם היה טוען משום דבר אחר רשאי אם אמר לה על מנת שתאמרי לאיש פלני מה שאמרת לי או מה שאמרתי ליך או שתהא ממלא ומערה לאשפה יוציא ויתן כתובה אמר הר"ם פי' טוען משום דבר אחר אמרו בביאורו משום בני אדם הפרוצין שמצויין שם ובתנאי שהוחזקו אנשים חשודים על הנשים ואמרו שתאמרי לאיש פלני מה שאמרת לי הוא שיכריחה שתאמר לאחד מהאנשים דברים אי אפשר לדבר בהן כי אם לאישה מעניני המשגל וזהו ענין באורם של קלון ואמנם שתהא ממלאה ומערה לאשפה הנה הוא פועל מפעלות הסכלים וכן כאשר יכריחה ושתעשה לו מעשים תשטה בהם יוציא ויתן כתובה:

אמר המאירי המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא לאלתר ויתן כתבה מפני שנועל דלת בפניה בבית המשתה שאינה יכולה לשמח ובבית האבל שאף היא היום ומחר היא מתה ואין חברותיה באות לספדה או לקברה ודבר זה אתה מפרשה לרב במדירה הוא ובסתם ולשמואל כל שמדירה הוא ממתנת לו שלשים ומשנתנו בנדרה היא וקיים לה הוא ואע"פ שאין זה בכלל ענוי ולא בכלל דברים שבינו לבינה פירושה שתלתה נדרה בתשמיש כלומר יאסר הנאת תשמישך עלי אם אלך ויש לכללם גם כן בנדרי ענוי נפש כמו שיתבאר במקומו ואם אמר לה משום דבר אחר כלומר מצד שיש באותו בית המשתה או בבית האבל בני אדם פרוצים רשאי בין להדיר בין לקיים ואם הלכה תצא שלא בכתבה ופירשוה בגמרא דוקא בשהוחזקו ר"ל שהוחזק להיות שם פרוצים הדירה שתאמר לפלוני מה שאמר לה או מה שאמרה לו והיא אינה רוצה מצד שהם דברים של קלון או של כעס יוציא ויתן כתבה וכן אם הדירה שתהא ממלאה ומערה לאשפות ופירשוה בגמרא בשני פנים אחת שתהא ממלאה כדי מים ומערה לאשפות והרי זו אינה רוצה לעשות מפני שנראית כשוטה וכן הדין בכל מעשה שטות והשנית בדברים שבצנעה שתהא נופצת בשעת גמר ביאה ושלא תקלוט הזרע ותתעבר והוא שאמרו עליה בתלמוד המערב כמעשה ער ואונן ומה שהזכיר בה לאשפות הוא שלא תנוול את המטה בכך ובאלו מיהא אין כאן שיעור אלא יוציא לאלתר ויתן כתבה:

זהו ביאור המשנה וכך הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:

וכמה קצבה אר"י א"ש י"ב חודש רבה בב"ח אר"י יו"ד שנים ר"ח אמר אבימי רגל שבנות ישראל מתקשטות ברגל. ובעשירות ל' יום מ"ט אמר אביי שכן אשה חשובה מתקשטת א' לל' יום:

מתני' המדיר את אשתו שלא תלך בבית אביה בזמן שהן עמה בעיר חודש [אחד] יקיים ב' יוציא וי"כ ובזמן שהן בעיר אחרת רגל א' יקיים ג' יוציא ויתן כתובה פי' יש לפרשה כגון שנדר הוא. וא"ת מה כח לו לאסרה שלא תלך כגון שנדר כך יאסרו כל פירות שבעולם עלי כקונם אם תלכי לבית אביך או תאסר הנאת תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך וכן נמי בנדרה איהי וקיים לה איהו ואע"פ שאין אלו נדרי עינוי נפש שיוכל להפר כגון דאמרה הנאת תשמישך עלי אסורה אם אלך שבענין זה יכול להפר שאם לא תלך ה"ה גורם לה שלא תלך ומצטערת ותכוף אותו לגרש הלכך מצי מיפר ודרך בנות ישראל לבקר בבית אביהן ברגל מעיר לעיר:

הא גופא ק' אמרת רגל א' יקיים הא ב' יוציא וי"כ אימא סיפא ג' יוציא וי"כ הא ב' יקיים אמר אביי סיפא אתאן לכהנת ור"י הוא רבא בר עולא אמר ל"ק כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה פי' נהוגה בשלשה:

הדירה שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא וי"כ פי' מפני שנעל בפניה ואם היה טוען מפני ד"א רשאי פי' רב מוקי לה בשנדר הוא הנאת תשמישך אסורה עלי אם תלכי ומפני שנדר בסתם יוציא מיד וי"כ ושמואל מוקי לה בנדרה אשה וקיים לה איהו דאמרה תיאסר הנאת תשמישך עלי אם אלך וכיון שהוא נותן אצבע בין שיניה יוציא וי"כ ויכול הוא להפר שאם תלך נאסרת ואם לא תלך איכא נעילת דלת ויוציא וי"כ.

ומשני הכא במאי עסקינן בדברים שבינו לבינה כלומר בקישוט המיוחד יותר בינו לבינה והיינו קישוט של מטה דקס"ד השתא דאף ע"ג דאית לי' לר' יוסי דהני לאו נדרי עינוי נפש. אבל בקישוט של מטה מיהת מיפר משום דברים שבינו לבינה. ונפקא לן מינה דאלו בנדרי עינוי נפש מיפר בין לעצמו בין לאחרים. אבל כשמיפר משום דברים שבינו לבינה אינו מיפר אלא לעצמו:

ומקשינן הא ניחא למאן דאמר דברים שבינו לבינה הבעל מיפר. לאו דווקא דהא לכולי עלמא הוא דבדברים שבינו לבינה הבעל מיפר. אלא זהו אחד מן הלשונות שבתלמוד שנאמר לשון אחד בשני מקומות. ופירושן אינו שוה. דהתם במסכת נדרים אמרינן דברים שבינו לבינה כפשט. והכא אתינן למימר' דבמתני' לאו בכל קישוט איירינן אלא בדברים המיוחדין יותר בינו לבינ' ואיידי דאמרינן הכי נקטי' נמי האי לישנא בקושיין. והיינו דקאמר הניחא למאן דאמר דברים שבינו לבינה כלומר כי הא דהכא הבעל מיפר. אלא למאן דאמר אין הבעל מיפר דלא חשיבי הני דברים שבינו לבינה דאמרה תורה דהבעל מיפר מאי איכא למימר:

דאתמר דברים שבינו לבינה כו' והאי נמי לאו דווקא דפלוגתייהו לאו שמעת' באפי נפשה הוא. אלא דהתם איבעי לן לר"י מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה כלומר מי חשיבי ליה הני דברים שבינו לבינה. רב הונא אמר מיפר רב אדא אמר אינו מיפר. אלא דאיידי דהכי ליכא לאיתויי הכי נקיט ליה כאלו שמעת' באפי נפשה. ואף על גב דמוכח התם בהדיא דמאן דאית לי' מיפר והיינו רב הונא ה"ה לכל קישוט שבעולם ואפילו כיחול ופרכוס. ורב אדא נמי דאסר ה"ה לכל קישוט ונקט האי למימרא דאפילו האי לא חשיב דברים שבינו לבינה שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר. וכיון דכן מאי האי דמוקמינן מתני' בקישוט של מטה דהא לא שני לן בהו. יש לומר דהשתא לא ס"ד סוגיין דהתם ולא קים לן בה ומוקים לה לרווחא דמלתא בדברים המיוחד' יותר בינו לבינה דהיינו קישוט של מטה וקס"ד דבהאי מיהת מיפר וכ"ת ולרב אדא דאית לי' בהני דאין הבעל מיפר דברים שבינו לבינה דאמרה תורה דבעל מיפר מאי נינהו. איכ' למימר דאמרה הנאת תשמישו עלי קונם והכי מוכח נמי התם. תדע דהא לרבנן דאית להו דהני הוו נדרי עינוי נפש אם כן דברים שבינו לבינה מאי נינהו. אלא דאיכ' מילי אחריני לר' יוסי נמי אליבא דרב אדא איכ' מילי אחרינא:

מתני' ה"ג המדיר את אשתי שלא תלך לבית אביה בזמן שהן עמה בעיר חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה. ובזמן שהן בעיר אחרת רגל אחד יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה הדירה שלא תלך לבית האבל כו':

הכא במאי עסקינן בדברים שבינו לבינה. פרש"י ז"ל דקשוט דמתניתין מיירי בקשוט המיוחד בינו לבינה דהיינו קשוט של מטה ואמרינן הניחא למ"ד דברים שבינו וכו' ופלוגתא היא התם דאיבעיא להו מהו שיפר בדברים שבינו לבינה רב הונא אמר בעל מפר כו'. והקשו בתוס' דהא גבי מתני' דהתם דקאמר ר' יוסי אין אלו דברי ענוי נפש אית בו האי פלוגתא דרב הונא ורב אדא ואלו מתני' דהתם בקשוט של מעלה כדפרקינן הכא לפירושו של רש"י. לכך פירשו בתוספות דהכי קאמר הב"ע בדברים שבינו לבינה דמתני' דהכא דקתני שהבעל מפר לא במפר מטעם ענוי נפש אלא שמפר משום דברים שבינו לבינה דהיינו מאי דאבעיא לן התם עלה דההיא דהתם מהו שיפר בעל לר' יוסי משום דברים שבינו לבינה ואיפליגו בה רב הונא ורב אדא דרב הונא סבר דכי קתני התם אין אלו נדרי ענוי נפש דוקא קתני שאינו מפר מדין נדרי ענוי נפש אבל משום דברים שבינו לבינה שיש בהן ענוי נפש מפר ונפקא מינה דכיון דמפר משום ענוי נפש מפר בין לעצמו בין לאחרים ואפילו נתגרשה מותרת וכשהוא מדין דברים שבינו לבינה לעצמו מפר לאחרים אינו מפר ואם גרשה אסורה וכדתנן נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ומשמשתו והיינו דאמרינן הכא הניחא למ"ד כו' וזה הפירוש נכון אלא שקשה קצת לישנא דאמרינן הב"ע בדברים כו'.
ונוסחי איכא דלא גרסי הב"ע וה"ג בדברים שבינו לבינה כלומר משום דברים שבינו לבינה ולכולהו פירושי הא דאמרינן הכא דדברים שבינו לבינה לרב אדא בר אהבה אינו מפר לאו בכל דברים שבינו לבינה קאמר כדמשמע פשטא דלישנא דהא כ"ע מודו דדברים שבינו לבינה הבעל מפר דהא קרא כתיב בין איש לאשתו ותניא בפרק בתרא דנדרים שלא אכחול ושלא אפרכס ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה ובתוספתא ובירושלמי איתא בהדיא שהבעל מפר בין נדרים של עינוי נפש בין נדרים שבינו לבינה ומוכח לה מקראי ולא נחלקו רב אדא בר אהבה ורב הונא אלא במה שכתבנו לפרש"י בקשוט של מטה ולפי' התוספות אפילו ברחיצה וקשוט של מעלה וזה מן הלשונות שבתלמוד שפירושם מתחלף.

ור"ת ז"ל אינו גורס בדברים שבינו לבינה וה"ג הניחא למ"ד בעל מפר אלא למ"ד אינו מפר מאי איכא למימר וה"פ ורמינהו אלו נדרים כו'. עד אין אלו נדרי ענוי נפש והניחא למ"ד התם דבעל מפר משום דברים שבינו לבינה אלא למ"ד אינו מפר מאי איכא למימר ואין צריך והא דאמרינן הכא דאתמר אף על גב דהתם לא הוה שמעתא אלא שעל ידי שאלה דאבעיא להו איפליגו התם רב הונא ורב אדא לא דק הכא תלמודא וקאמר דאיתמר. הריטב"א ז"ל:
ודע דהכא גרסינן רב הונא אמר הבעל מפר ורב אדא בר אהבה אמר אין הבעל מפר והתם בנדרים גרסינן איפכא רב אדא בר אהבה אמר מפר רב הונא אמר אינו מפר ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דהכא מיירי בקשוט של מטה והתם מיירי בקשוט של מעלה ורחיצה וס"ל לרב הונא דקשוט של מעלה אינו מפר דלא הויא לא ענוי נפש ולא דברים שבינו לבינה דאין קפידא כלל בקשוט של מעלה אבל קשוט של מטה מבטלת את התשמיש ויש ענוי נפש בדבר ורב אדא ס"ל איפכא דבקשוט של מטה ליכא קפידא שלא מצינו שועל וכו' שהרי רגיל בדבר וכן שער זה אינו מבטל את התשמיש כיון דדש בה וליכא ענוי נפש אבל קשוט של מעלה קרו לה מנוולת והרי כאן ענוי:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ומשני מתני' נמי בקשוט שיש בו ענוי נפש אפילו אליבא דר' יוסי כגון דברים שבינו לבינה ומאי ניהו תשמיש שנדרה שלא תתקשט באנפקינון שמן זית שלא הביא שליש המשיר את השער שבאותו מקום דעכשיו מבטלת את התשמיש ויש ענוי נפש בדבר. שמת בעפר פיר שמת בחורו בעפר מחמת העפר שהרי רגיל בדבר וכן שער זה אינו מבטל את התשמיש כיון דדש בה וליכא ענוי נפש. פיר גומא כמו פירא דכוורי בעשרה יוחסין וכדכתיב לחפור פירות ולעטלפות ע"כ.
הא קמן דניחא לשיטת רש"י חלוף הגרסאות וזה א' מן הלשונות שבתלמוד שפירושם מתחלף וכמו שכתב הריטב"א. אבל לשיטת התוספות ז"ל צריכין למחוק גירסת רוב הספרים ולמגרס הניחא לרב אדא בר אהבה דאמר בעל מפר וכן כתבו התוספות כנ"ל:
והרא"ה כתב וז"ל הב"ע בדברים שבינו לבינה כלומר בקישוט המיוחד יותר בינו לבינה והיינו קישוט של מטה דקס"ד השתא דאף על גב דאית ליה לר' יוסי דהני לאו נדרי עינוי נפש אבל בקישוט של מטה מיהת מפר משום דברים שבינו לבינה ונפקא לן מינה דאלו בנדרי עינוי נפש מפר בין לעצמו בין לאחרים אבל כשמפר משום דברים שבינו לבינה אינו מפר אלא לעצמו. ומקשינן הא ניחא למאן דאמר דברים שבינו לבינה הבעל מפר לאו דוקא דהא לכולי עלמא הוא דבדברים שבינו לבינה הבעל מפר. אלא זהו אחד מן הלשונות שבתלמוד שנאמר לשון אחד בשני מקומות ופירושן אינו שוה דהתם במסכת נדרים אמרינן דברים שבינו לבינה כפשוטו והכא אתינן למימר דבמתניתין לאו בכל קישוט איירינן אלא בדברים המיוחדים יותר בינו לבינה ואיידי דאמרינן הכי נקטינן נמי האי לישנא בקושיין.

והיינו דקאמר הניחא למאן דאמר דברים שבינו לבינה כלומר כי הא דהכא הבעל מפר אלא למאן דאמר אין הבעל מפר דלא חשיבי הני דברים שבינו לבינה דאמרה תורה דהבעל מפר מאי איכא למימר דאתמר דברים שבינו לבינה כו'. והאי נמי לאו דוקא דפלוגתייהו לאו שמעתא באפי נפשה היא אלא דהתם איבעיא לן לר"י מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה כלומר מי חשיבי ליה הני דברים שבינו לבינה רב הונא אמר מפר רב אדא אמר אינו מפר אלא דאיידי דהני ליכא לאתויי הכי נקט ליה כאלו שמעתא באפי נפשה ואף על גב דמוכח התם בהדיא דמאן דאית ליה מפר והיינו רב הונא ה"ה לכל קישוט שבעולם ואפילו כיחול ופרכוס ורב אדא נמי דאסר ה"ה לכל קישוט ונקט האי למימרא דאפילו האי לא חשיב דברים שבינו לבינה שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר וכיון שכן מאי האי דמוקמינן מתני' בקישוט של מטה דהא לא שני לן בהו. יש לומר דהשתא לא ס"ד סוגיין דהתם ולא קים לן בה ומוקים לה לרווחא דמלתא בדברים המיוחדים יותר בינו לבינה דהיינו קישוט של מטה וקס"ד דבהאי מיהת מיפר וכ"ת ולרב אדא דאית ליה בהני דאין הבעל מפר דברים שבינו לבינה דאמרה תורה דבעל מפר מאי נינהו איכא למימר דאמרה הנאת תשמישו עלי קונם והכי מוכח נמי התם. תדע דהא לרבנן דאית להו דהני הוו נדרי עינוי נפש אם כן דברים שבינו לבינה מאי נינהו אלא דאיכא מילי אחריני לרבי יוסי נמי אליבא דרב אדא איכא מילי אחריני. ע"כ:

וז"ל הרשב"א הב"ע בדברים שבינו לבינה פרש"י מתני' דהכא נמי בקשוט שבינו לבינה כגון שנדרה שלא תתקשט בשמן אנפוקינון שמשיר את השער כלומר ומתניתין דהתם בשאר קשוטין שאינם דברים שבינו לבינה ואינו מחוור מדאמרינן הניחא למ"ד דברים שבינו לבינה הבעל מפר וכו'. דאתמר דברים שבינו לבינה כו' ופלוגתא דרב הונא ורב אדא גבי קשוטין דהתם אי מודה בהו רבי יוסי שמפר משום דברים שבינו לבינה אף על פי שאינו מפר משום נדרי ענוי נפש או אפילו משום דברים שבינו לבינה אינו מפר אלא ה"פ הב"ע בדברים שבינו לבינה כלומר אף על פי דשלא אתקשט אינו מפר משום נדרי ענוי נפש משום דברים שבינו לבינה מפר ונפקא מינה כו' הניחא למ"ד דברים שבינו לבינה מפר כלומר דברים שבינו לבינה כאלו שלא אתקשט ושלא ארחץ אבל לכ"ע יש דברים שבינו לבינה שהוא מפר דהא כתיב בין איש לאשתו וגו' ותנן נטולה אני מן היהודים וכו' ותניא בפרק בתרא דנדרים [פא ב'] שלא אכחל כו' ואמרינן עלה מאן שמעת ליה דאמר שלא אכחול כו' דברים שבינו לבינה הוויין ר' יוסי וקתני מפר משום דברים שבינו לבינה ור"ת גריס הניחא למ"ד מפר אלא למאן דאמר אינו מפר מאי איכא למימר ולא גריס דברים שבינו לבינה דמשמע דבכל דברים שבינו לבינה פליגי. ע"כ:

וז"ל ריב"ש הב"ע בדברים שבינו לבינה פרש"י קשוט של מתניתין בקשוט של מטה דהוי דברים שבינו לבינה ואינו כן דבקשוט של מטה לכ"ע בעל מפר דדברים שבינו לבינה ליכא מאן דפליג דהבעל מפר מדכתיב בין איש לאשתו וברייתא היא התם בהדיא והא דפליגי הכא רב הונא ורב אדא בר אהבה בדברים שבינו לבינה כגון תשמיש וקשוט של מטה פליגי ולאו מימרא בפני עצמה היא והכי מוכח התם בפרק בתרא דנדרים דאף על גב דלא הוי ענוי נפש אי מצי מפר משום דברים שבינו לבינה ונפקא מינה כו'. ועוד קשה דליכא לאוקמא בקשוט של מטה דוקא דהא אחד מכל המינין קתני ומשום הכי לא מוקמינן לה בקשוט בגדי צבעונין אלא ה"ק מאי דאמר ר' יוסי במתני' דקשוט דבעל מפר לאו משום נדרי ענוי נפש אלא משום דברים שבינו לבינה אבל לשון שלא מצינו שועל מתיישב יותר לפרש"י כו' ע"כ.
ובמאי דכתיבנא ניחא שיטת רש"י וחילוף הגירסאות יוכיח ומסייע ליה לרש"י וכדכתיבנא לעיל והא דקתני באחד מכל המינין היינו אחד מן המינין שמשירין השער כגון שמן אנפוקינון ומלישנא דקשוט דייק רש"י דלא מיירי בבגדי צבעונים וכדכתיבנא לעיל כנ"ל:
שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר כלומר אין השועל מת בעפר חפירה שלו כיון שהורגל בה ואינו חושש לה הכא נמי אין הבעל מקפיד בקשוט ורחיצה שלה כיון שיכול להרגיל עצמו בכך. הריטב"א ז"ל. ורש"י לא פי' כן וכבר הארכנו בזה בסמוך:

אלא הכא במאי עסקינן כגון דתלינהו בתשמיש כשנדרה תלתה סתם קשוט בהנאת תשמיש דאמרה תשמישך עלי קונם אם אתקשט באחד מכל המינים דהשתא על ידי קשוט יכולה לבא לידי ענוי נפש שאם מתקשטת נאסר עליה הנאת תשמיש הילכך מצי בעל מפר והא דדחיק לאוקמא הכי ולא מוקי לה בקשוט בגדי צבעונים כו'. וכדכתיבנא לעיל. רש"י במהדורא קמא.

והקשו בתוספות אמאי לא מוקי לה בשתלתה קשוטה בשאר פירות שבעולם שאמרה יאסרו פירות עולם עלי אם אתקשט שאם תתקשט ותאסר בפירות אין לה להמתין ובכך מרויחין דלא תקשי ותתקשט ותאסר אי לב"ש כו'. ותירצו בתוספות משום דאכתי הוה קשה ליה דתתקשט ותאסר לרבי יהודה יום אחד פי' לפי' דמדמפליג רבי יהודה ברייתא דשלא תטעום ולא פליג גבי שלא תתקשט אלמא דלר' יהודה נמי בההיא דשלא תתקשט יוציא ויתן כתובה לאלתר והילכך אי מוקמית לה בשתלתה קשוטה באיסור פירות שבעולם אכתי תקשי דתתקשט ותאסר לרבי יהודה יום אחד ואף על גב דהשתא נמי קשיא ותתקשט ותאסר אי לב"ש שתי שבתות כו' ועדיפא הך קושיא מההיא קושיא דרבי יהודה מכל מקום כיון דאצטרכינן לשנויי ה"מ היכא דאדרה איהו כו' אבל הכא דנדרה היא ושתיק לה סברה מסנא הוא דסני לה רבותא קמ"ל במאי דמשני דתלנהו לקשוטיה בתשמיש דאפילו בתשמיש דעלמא היכא דאדרה איהו לא יוציא לאלתר הכא דנדרה היא וקיים לה איהו יוציא לאלתר משום טעמא דמסנא סני לי דקאמר בתר הכי דעדיפא ליה לאשמועינן. ואי לא הוה קשה מההיא דר' יהודה לא יכילנא לתרוצי הכין דכיון דלא צריכינן לטעמא דמסנא סני לי היכי מצינן למימר דרבותא קמ"ל ונוקי בתלתה קשוטה באיסור פירות שבעולם ולא נצטרך לשינויא דמסני סני לי כלל אבל השתא דאמרי' דסוף סוף תקשי מדר' יהודה ונצטרך לשינויא דמסנא סני לי הילכך נתרץ דרבותא קמ"ל וכדכתיבנא כנ"ל פי' לפירוש התוספות ז"ל.

וז"ל ריב"ש ז"ל ותתקשט ותאסר אי לב"ש כו'. הא דלא מוקי לה בשתלתה קישוטיה בבשר ויין דהויא ענוי נפש אפילו לרבי יוסי ולא תקשי ליה תתקשט ותאסר דהתשא לא אפשר בפרנס וע"כ יוציא ויתן כתובה לאלתר רבותא קמ"ל דאפילו בתשמיש דבעלמא היכא דאדרה איהו לא יוציא לאלתר הכא דנדרה היא וקיים לה איהו יוציא לאלתר משום טעמא דמסנא סני לי דקאמר בתר הכי דהא עדיפא ליה לאשמועינן. ועוד אומר ר"י דאפילו בבשר ויין היה לו עדיין לרבי יהודה לומר תתקשט ותאסר יום אחד ע"כ. ולתירוץ התוספות היינו כתירוץ ראשון דכתב הרב וכדפרישנא. וכבר כתיבנא לעיל בשם הרא"ה כתירוץ הראשון של ריב"ש ז"ל.

והריטב"א כתב לקמן גבי הא דפריך ותתקשט ותאסר אי לב"ש וכו'. ואם תאמר ולישני ליה דהב"ע בשתלתה קשוטה באיסור פירות שאמרה יאסרו פירות כו'. ויש לומר דאה"נ אלא דניחא ליה לתרוצי קושטא דמילתא לפום אוקימתא דאוקמה דתלנהו לקשוטיה בתשמיש. ע"כ:
כדרב כהנא להכי לא מוקים לה בדקאמרה יאסר הנאת תשמישי עליך אם אתקשט משום דבכה"ג לא שייך הפרה כדרב כהנא. כופה ומשמשתו שהרי משועבדת לו לתשמיש ולאו כל כמינה למיסר עלה הנאה שלא בתשמישה אבל כי אמרה הנאת תשמישך עלי עכשיו אוסרת על עצמה הנאת גופה שיש לה מתשמישו וגופה בידה היא והרשות בידה לומר כן הילכך צריך הפרה ואין כופין אותה לשמשו לפי שאין מאכילין כו'. רש"י במהדורא קמא:
ולא תתקשט ולא תאסר פי' לא פריך אמאי יוציא ויתן כתובה הואיל ובעי למימר שיכולה היא לסבול שלא תתקשט אלא הכי פריך היכי מצי מפר נדר התשמיש משום דברים שבינו לבינה כיון שהוא על תנאי אם תתקשט והקשוט אינו דברים שבינו לבינה לא תתקשט ולא תאסר ומשני אם כן מקרייא מנוולתא כלומר היא אינה יכולה לסבול שלא תתקשט דלא לקריוהא מנוולתא ואם כן הוי כאלו נדרה בתשמיש בלא שום תנאי. ריב"ש ז"ל:
וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל לא תתקשט ולא תאסר פי' והיכי מצי מפר אבל הא לא פריך אמאי יתן כתובה דאם כן עד השתא אמאי לא פריך לרב דאוקי מתני' כשהדירה הוא אמאי יוציא ויתן כתובה הואיל ואיכא למימר שיכולה לסבול שלא תתקשט ע"כ. וכן כתוב בתוספות.
ורש"י כתב וז"ל ולא תתקשט ולא תאסר. לרבי יוסי כיון דאמר אין אלו נדרי ענוי נפש האיך יכול להפר ואי משום דתלנהו בתשמיש לא תתקשט ולא תאסר ע"כ. פי' לפי' אקשוט פריך דאמאי מפר כיון דאין אלו נדרי ענוי נפש וממילא קשיא אמאי יוציא ויתן כתובה דכיון דלא מצי מפר אמאי קניס ליה כתובה על שקיימו ואי משום דתלנהו בתשמיש ולכך אימא דמצי מפר לא תתקשט ולא תאסר וריב"ש לא פי' כן אלא דאתשמיש קא פריך וכדכתיבנא. כן נראה לי:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא לא תתקשט ולא תאסר לר' יוסי כיון דאמר אין אלו נדרי ענוי נפש האיך יכול להפר ואי משום דתלתה הנאת תשמיש בקשוט אמאי מפר הא ודאי לא אתיא לידי ענוי נפש שתעמיד עצמה מלהתקשט ולא תאסר בתשמיש לעולם אם כן קרו לה מנוולתא וכי מבזו לה מקשטא אשתכח דנדר זה אוסרה עליו לפיכך יכול להפר משום דברים שבינו לבינה. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל ופרקינן דאם כן קרו לה מנוולתא כלומר דאע"ג דלר' יוסי לא חשיב מניעת קשוט דברים שבינו לבינה ולא נדרי ענוי נפש לענין שיהא הבעל מפר מודה הוא שיש לה בזוי בדבר שחברותיה קוראות אותה מנוולתא. ע"כ:

ותתקשט ותאסר אי לב"ש וכו'. כלומר מידי הוא טעמא אלא לשמואל דהא כולה האי סוגיא לא מתניא אלא אליבא דשמואל דאמר בסתם לא יוציא לאלתר לכשתתקשט תאסר בתשמיש ועדיין לא יוציאנה עד שתי שבתות לב"ש או עד שבת אחת לב"ה שמא ימצא פתח לנדרה ומשני הא אוקימנא לעיל מתניתין בנדרה היא וקיים הוא הילכך יוציא לאלתר דהני מילי דקאמר ב"ש שתי שבתות תשהה תחתיו היכא דהדירה הוא דניחא לה למשהי תותיה דסברה מרתח וכו'. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
הקשו בתוספות שמא ימצא פתח להקמתו דנשאלין על ההקם כדאמרינן בפרק נערה מאורסה בשילהי פירקא ואיברא דלשיטתם לא קשיא הך קושיא עד השתא. ומיהו על שיטת רש"י ז"ל הוה להו לאקשויי לעיל הך קושיא אלא כיון דסוף סוף לשיטתם ז"ל נמי קשיא הך קושיא במסקנא דשמעתא להכי לא אקשו מידי לעיל:

וכמה קצבה אמר רב יהודה אמר שמואל י"ב חדש כו'. וא"ת כשלא נתן קצבה למה יוציא מיד תמתין ולא תתקשט עד שיעור הקצבה. ויש לומר דכל שלא נתן קצבה מעתה היא מצטערת ואמרה דמסני סני לה. הריטב"א ז"ל:
וכמה קצבה דאמרינן אם לא נתן קצבה אז יוציאה אם נתן קצבה תמתין עד אותה קצבה ולא יוציא לאלתר עד חדש יכולה לעמוד בנדר טפי לא הילכך אם יותר מי"ב חדש אפילו זמן מועט לא נתן קצבה קרינן ביה ויוציא לאלתר. י"ב מדת חכמים כך היא שכן אשה חשובה אשה עשירה אינה נהנית מריח קשוטיה אלא שלשים יום ומכאן ואילך חוזרת ומתקשטת וזו נהנית מריח קשוטיה שנתקשטה לפני הנדר אבל עניה נהנית יותר לפי שאין בידה להתקשט תדיר. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

וז"ל גאון ז"ל שכן אשה חשובה כו'. פירוש אפילו אשה חשובה שדרכה להתקשט כל זמן כדי שלא תתנוול די לה להתקשט מל' יום לל' יום ואינה צריכה לקשוט אחר בתוך ל' יום. עד כאן:

מתני' המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה וכו'. הקשה הרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגש היכי מצי מדיר לה וליכא לאוקמא בנדרה היא וקיים לה איהו דהא לית בה ענוי נפש כי היכי דליפר לה ותירץ דאיהו הוא דנדר ואפ"ה יוציא ויתן כתובה ולאו משום דקא חייל נדריה הוא אלא משום דלא שביק לה למיזל לבית אביה הוא ובכל זימנא וזימנא דבעיא למיזל לא שביק לה ואפי' אמרינן ליה נמי האי נדרא דידך לא כלום הוא לא שביק לה איהו לפיכך יוציא ויתן כתובה אבל אי אזיל איהו לבי דינא לשיולי אי חייל נדריה או לא הוה אמרינן ליה האי נדרא ולא כלום הוא ומתני' דתנן מליהנות לו וכו' אקשינן עלה כיון דמשועבד לה כו' וכדכתיבנא לעיל. עוד תירץ הר"י מיגש דהך מתני' מתוקמא בשנדרה איהי וקיים לה איהו דהא כוליה פירקין הכין אוקימנא לה בגמרא כגון שאמרה יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אלך לבית אבי דכיון דהוה ליה להפר דהא דבר שיש בו ענוי נפש הוא ולא הפר הוא נתן אצבע בין שיניה א"נ כשנדר הוא כמשמעו אלא שתלה אותו בתשמיש כגון שאמר לה תאסר הנאת תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך וגם זה הפירוש נכון. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ואם תאמר והיאך הוא יכול להדירה את בית אביה או בית האבל או בית המשתה הרי אין אדם אוסר הנאת עולם על חברו ויש לומר שתלה הנדר בהנאת תשמיש או באיסור נכסים בסתם לרב דאמר בסתם יוציא לאלתר ולשמואל בשאסרה היא עליה פירות העולם אם תלך שם וקיים לה הבעל וקסבר הוא נותן אצבע בין שיניה וסברה מסנא סני לה וכדפריש תלמודא לעיל. ע"כ:
בזמן שהן עמה אביה ואמה בעיר אינה יכולה לעמוד בעצמה מלילך לביתם יתר מחדש רגל אחד יקיים אפילו לא הדירה אלא יום א' סמוך לרגל אין יכול לקיימה יותר מאותו רגל לפי שהאשה מצטערת כשאינה מקבלת פני אביה ברגל ויותר מרגל אחד לא מוקמא אנפשה ואזלא שלשה יוציא כיון שנכנס יום ברגל שלישי יוציא ובגמרא מפרש. רש"י במהדורא קמא.
ובמהדורא בתרא כתב וז"ל כשהם בעיר אחרת. דרך בתם ללכת אצלם ברגלים. רגל אחד מציא מוקמה אנפשה שלש לא מציא מוקמה ובגמרא פריך הא שנים מאי. ע"כ. פי' דאין טעם הרגל משום הזמן דמרחקא בינייהו דאם כן לא פריך בגמרא מידי דאיכא למימר דהא דקתני רישא רגל אחד כגון לאחר החג מיד דעד הפסח רחוק זמן טובא וסיפא דקתני שנים יקיים מיירי כגון שהדירה סמוך לפסח דשני הרגלים הבאים מקרבי אהדדי אלא ודאי טעם הרגל משום דדרך הבת להקביל פני אביה ברגל והלכך לא שני לן אי מקרב הרגל משעת הנדר אי מרחק והשתא פריך תלמודא שפיר הא שנים מאי כנ"ל:

כתב הרא"ה ה"ג המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהם עמה בעיר חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ובזמן שהן בעיר אחרת רגל אחד יקיים ג' יוציא ויתן כתובה הדירה שלא תלך לבית האבל כו'. ע"כ:
שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה מפני שנעל בפניה. הקשה הר"י ן' מיגש ז"ל מאי טעמא לא קא יהיב בה שיעורא כדקא יהיב בהמדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה ותירץ דלא דמי הא להא דאלו גבי בית אביה ליכא נעל בפניה דהא אי לא אזלה לגביה בהאי חדש אזלה לגביה בתר הכי ומ"ה חדש אחד יקיים אבל לגבי בית האבל או בית המשתה כיון דאפשר דהוי האי חדש אבל או משתה לאינשי ולא קא אזלה לגביה הוי איהי נמי כי הויא לה אבל או משתה ואף לבתר החדש לא אזלי לגבה הנך נשי דלא אזלה איהי לגבייהו בהך חדש ונמצא שנעל בפניה:

גמ' הא גופא קשיא אמרת רגל אחד וכו'. והא מה פריך הכי גבי חדש ויום משום דהתם הימים והחדשים רצופים ויכול לומר שנים יוציא לומר בתחלת שנים אבל הכא שהרגלים מפוזרים ליכא למימר דבתחלת רגל שני קאמר אלא כל שהוא יותר מרגל אחד יוציא כנ"ל. הריטב"א ז"ל. ודבריו צריכין עיון דהא גבי חדש לא גרסינן שלשה אלא גבי רגל וכמו שכתבו התוספות:
סיפא דקתני ג' יוציא ותמיה לי ברישא כשהן עמה בעיר לאשמעינן נמי כהנת אליבא דאביי לאו מלתא היא דקא מתרץ לה שפיר. רש"י במהדורא קמא. ודבריו צריכין לי עיון ולתרץ עיקר קושיא ז"ל יש לי לתרץ דגבי חדש כבר אמרה ר' יהודה לעיל במשנה להדיא הלכך לא הוצרך להשמיענו כן ברישא אבל בסיפא גבי רגל דאכתי לא שמעינן ליה לרבי יהודה קתני משנה יתירא לאשמועינן הא דרבי יהודה א"נ כי קתני שלשה יוציא ויתן כתובה קאי בין ארישא בין אסיפא ואשמועינן אכהנת בין כשהן עמה בעיר בין כשהן בעיר אחרת. ואפשר דלהכי כתב רש"י סיפא דקתני שלשה יוציא הא שנים יקיים אתאן לכהנת. פי' שתים וקאמר סיפא דקתני שלשה וכו' ולא פריש להדיא שלשה רגלים כי היכי דליקו אתרווייהו בין ארישא בין אסיפא ודוק כנ"ל:

כאן ברדופה וכו'. פירש"י ז"ל רדופה ללכת לבית אביה תמיד שנים יוציא שאינה רדופה שנים יקיים. ע"כ:
וז"ל במהדורא קמא ברדופה שרגילה ללכת לבית אביה תדיר שנים יוציא טפי מהכי לא מוקמה אנפשה ואזלא כשאינה רדופה שנים יקיים ע"כ. ובהכי מתרצא נמי אפילו אי גרסינן שלשה ברישא גבי חדש ואפילו אי ל"ג נמי שלשה גבי חדש שנצטרך להאי תירוצא דהא איכא לדיוקי נמי אמרת חדש א' יקיים דחדש אחד מצי מוקמה אנפשה הא טפי לא אימא סיפא שנים יוציא דאלמא עד שני חדשים מוקמה אנפשה וזה כבר תירצה הריטב"א דהימים והחדשים רצופין ויכול לומר שנים יוציא בתחלת שנים ומיהו אי גרסינן גבי חדש שלשה איכא לאקשויי נמי מרישא אסיפא ולשיטת רש"י במאי דמתרצי סיפא מתרצים נמי רישא אפילו אי גרסינן שלשה.

אבל קשיא להו לתוספות דאי גרסינן שלשה גבי חדש אמאי לא דייק בגמרא הכין גבי חדש כדדייק גבי רגל אלא ודאי משמע דלא גרסינן גבי חדש שלשה והלכך ע"כ ליכא לפרושי גבי רדופה כדפי' רש"י דאי הכי אמאי לא גרסינן הכי גבי חדש ונחלק נמי בינייהו בין רדופה לשאינה רדופה לכך פירשו כדפריש ר"ח כגון שנכנסה לרשות בעלה ונמצאת שלמה רגל ראשון היא רדופה לילך ולהגיד שבחה בבית אביה ושאר רגלים אינה רדופה ומתני' דקתני רגל אחד יקיים ויותר אינה יכולה להתאפק היינו באותו רגל שהיא רדופה להגיד שבחה שלא הלכה עדיין אפילו פעם אחת והא דקתני שנים יקיים כשאינה רדופה כלומר ברגל שני או שלישי של חופה שאינה רדופה אף על פי שלא הגידה עדיין שבחה הואיל ואיחרה רגל הראשון מלילך והכי איתא בירושלמי [ה"ד] אמר רבי יוחנן ברגל רדופין שנו איזה רגל רדופין אמר רבי יוסי בר בון רגל ראשון שהיא רדופה לבית אביה ולפירושו ניחא הא דגרסינן בספרי דכתיב כו'. ואמר ר' יוחנן כו' ואי גרסינן שלשה גבי חדש איכא לדיוקי מרישא לסיפא נמי וליכא לשנויי כן כלל.

ואיכא למידק אמאי לא מחלקינן בין שהגידה כבר שבחה לבית אביה בין שלא הגידה ואיברא דמדקאמר כאן ברדופה כאן כו'. לא משמע הכין אלא כדפריש ר"ח דתרווייהו מיירי בשלא הגידה מיהו אמאי לא משנינן הכי ואפשר דכל שהגידה כבר שבחה גס לבה בבעלה ואינה חפצה בבית אביה עוד כלל והלכך אפילו טפי משלשה רגלים נמי מוקמה אנפשה ואפשר דלהכי מייתי נמי והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי גו' ומיהו בזמן שהן עמה בעיר כיון דאכתי שייכי אהדדי לא מוקמה אנפשה טפי מחדש וקל להבין כנ"ל.

והר"י מטראני פי' כפירושו של רש"י וז"ל כאן ברדופה כו'. פי' אם היתה נהוגה ללכת בשנים יוציא ויתן כתובה ואם אינה נהוגה בשלשה. והר"י ן' מיגש פי' כפי' ר"ח וז"ל כאן ברדופה כו' פי' הכלה כשתכנס לחופה מתיירא היא וקרובותיה שמא ימצא בה החתן דבר ערוה ושמא לא ימצא לה בתולים וכשיבא עליה בעלה וימצא לה בתולים תלך להגיד שבחה בבית אביה וזו היא רדופה ולכך אם נדר עליה רגל אחד שלא תלך לבית אביה יקיים שנים יוציא ויתן כתובה אבל מי ששהתה שלא הלכה לבית אביה שנה או שנתים שאינה רדופה אם נדר שלא תלך לבית אביה שנים רגלים יקיים כו'. עד כאן:

וז"ל הריטב"א כאן ברדופה כו'. פי' רש"י רגילה ללכת כו'. ול"ג דכתיב וה"ג אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום אמר רבי יוחנן כו' מלתא באפי נפשה היא ואיידי דאיירי הכא ברדופה נקט אידך דרשא והכין אורחא דתלמודא. ואחרים פירשו לפי גירסת הספרים דהא דקתני חדש אחד יקיים שנים יוציא מיירי בכלה חדשה דסתמא היא תאבה ללכת לבית אביה להגיד שבחה שבבית חמיה ואינה יכולה להמתין בזה יותר מרגל אחד אבל בכלה שאינה רדופה שכבר עברו עליה רגל אחד שהלכה לבית אביה שנים יקיים שלשה יוציא והכין איתא בירושלמי משנתנו ברגל ראשון של רדופין ומאי רגל ראשון של רדופין רבא בשם רבי יוחנן שרגילה ללכת להגיד שבח חמיה בבית אביה ע"כ.

ובסוף פסחים נמי איתא בכה"ג דתנן האשה בזמן שהיא בבית בעלה שחט עליה אביה שחט עליה בעלה כו'. ואמרינן נמי התם כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה. ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא ה"ג אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום ולא גרסינן דכתיב ואיידי דסליק ממילי רדופה נקט לה דקתני בגוה ורדופה להגיד שבחה בבית אביה ונראה בעיני דהאי כמוצאת שלום משמע ליה לשון אשה כמו מצא אשה מצא טוב ובמערבא נמי הוו אמרי מצא או מוצא ושלום משמע כמו שלמה והיינו דדריש כמוצאת שלום ככלה שלמה בתולה איש משמע אישות שיש לו בה אישות ככלה בבית חמיה שכבר כנסה ואיכא חיבת חופה בעל לשון אדנות בעלמא הוא כמו ובעל השור נקי והיינו ככלה בבית אביה דאכתי ארוסה היא ואין לו בה אישות. ע"כ:
בשלמא לבית המשתה איכא נועל בפניה שנועל דלת בפניה שאינה יכולה לשמוח בבית המשתה ועוד למחר הוא עושה משתה ואין חברותיה באות אצלה. רש"י במהדורא קמא.
דלואי ילווניה העושה לויה למת לא הפסיד שכמו כן עושין לו דטען שנשא את המטה. רש"י במהדורא קמא:

בד"ה ולא תתקשט כו' אבל לא פריך אמאי יוציא כו' דא"כ לרב נמי קקשי עכ"ל ר"ל לרב דמוקים לה נמי הך סיפא באיהו אדרה ותולה הקישוט בתשמיש תקשי אמאי יוציא לאלתר ויתן כתובה לא תתקשט ולא תיאסר אבל הך קושיא דתתקשט ותיאסר ליכא לפרושי אלא אכתובה כפרש"י ומיהו לרב לק"מ דלא אמרו ב"ש ב' שבתות וב"ה שבת אחת אלא במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר לרב וק"ל:

כמוצאת שלום כו'. פרש"י בשיר השירים ככלה הנמצאת שלימה ומוצאת שלום בבית בעלה עכ"ל מפירושו נראה למדרשיה כפול מלשון שלימה ומלשון שלום ומזה נמי נראה למדרש מלשון מציאה שנמצאת שלימה ומלשון הוצאה דהיינו שמוציאה השלום שבבית בעלה לבית אביה והכוונה בזה ע"פ מ"ש בפרק האשה ברישא דקרא אני חומה זו כנסת ישראל ושדי כמגדלות אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות והשתא מדמה בתי כנסיות לבית בעלה ובתי מדרשות לבית אביה ואמר אז הייתי וגו' ר"ל אז כשאני הולך לבתי כנסיות ומשם רדופה אני לכנס לבתי מדרשות הייתי כמוצאת שלום דהיינו שלימה בבית בעלה בתפלה ושלום בבית אביה בתורה וכמ"ש בסוף ברכות כל היוצא מבית הכנסת ונכנס לבתי מדרשות זוכה ורואה פני שכינה שנאמר ילכו מחיל אל חיל וגו':

נאם ה' תקראי אישי וגו' ככלה בבית כו'. פרש"י אישי לשון אישות ונשואין עכ"ל ובעלי פרש"י בספר הושע מלשון אדנות כו' ועי"ל שהוא שם ע"ז שנקראת בעל וזה שנאמר בתר האי קרא והסרותי את שמות הבעלים וגו' והוא מבואר דבעוה"ז ליכא נישואין עמנו אלא כמו ארוסין שנאמר וארשתיך לי באמונה וגו' אבל בעוה"ב יהיו כעין נשואין והוא כוונת הכתוב שאמר ומלאך פניו הושיעם בעוה"ז בכל צרתם אבל בעוה"ב באהבתו ובחמלתו הוא בעצמו גאלם ואז וינטלם וינשאם דהיינו שיהיה לו נשואין עמנו לעולם וק"ל:

כְּכַלָּה שֶׁנִּמְצֵאת שְׁלֵמָה בְּבֵית חָמִיהָ, וּרְדוּפָה לֵילֵךְ וּלְהַגִּיד שִׁבְחָהּ בְּבֵית אָבִיהָ. נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו באבות (משנה אבות ג, ט) כל שיראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, ופרשתי בס"ד הכונה אם יש לו יראת שמים באמת אז התורה שלומד בפיו חשיב כאלו קיים אותה במעשה ולוקח שכר מעשה גם כן ולזה אמר 'חכמתו' הוא עסק התורה מתקיימת כלומר נחשב לו שבא לידי קיום וקיים בפועל מה שאין כן אם אין לו יראת שמים אין למודו בפיו נחשב כאלו קיים אותו במעשה.
והנה כאן מדמה היראה לבית חמיה ועסק התורה לבית אביה וזהו שאמר נִּמְצֵאת שְׁלֵמָה בְּבֵית חָמִיהָ היא היראה ואז מגדת שִׁבְחָהּ בְּבֵית אָבִיהָ הוא עסק התורה דכיון שיש לה יראה חשיב עסק התורה שלה כאלו קיימה הדברים ההם במעשה בפועל ולקחת שכר מעשה גם כן ואין לך שבח גדול מזה!
ולכן אמר כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם (שיר השירים ח, י) שזה השבח שהלימוד לבדו לוקחת שכר מעשה חשיב כמציאה שלוקח ממון אשר לא עמל בו ולא גידלו כן זה לוקח שכר מעשה אשר לא עמל בה.

(הושע ב, יח) "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא, נְאֻם ה', תִּקְרְאִי 'אִישִׁי' וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד 'בַּעְלִי'". אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּכַלָּה בְּבֵית חָמִיהָ, וְלֹא כְּכַלָּה בְּבֵית אָבִיהָ. כבר פרשתי בזה לנכון בס"ד לעיל בפסחים (דף פז.) יעוין שם. ונראה לי בס"ד על דרך הסוד כי עתה אפילו במנחת שבת שעולה ז"א [זעיר אנפין] עד א"א [אריך אנפין] בסוד הרצון העליון עם כל זה המלכות אינה עולה עמו והיא נשארת למטה במקום אבא ולכן אנחנו מתפללין ואומרים וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ הֳ' עֵת רָצוֹן (תהלים סט, יד) וכנזכר בשער הכונות ולעתיד גם היא תעלה עמו עד א"א כי יהיו שני מלכים בכתר אחד וזהו שאמר כְּכַלָּה בְּבֵית חָמִיהָ רמז לאמא וְלֹא כְּכַלָּה בְּבֵית אָבִיהָ רמז לאבא וההי"ב.

ככלה שנמצאת שלימה בבית חמי' וכו'. בחי' אגדה שלי ביארתי דכל היום שעוסקים בתורה בביהמ"ד הם בבחי' כלתו של הקב"ה כביכול צוה לנו מאורסה. ויתן אל משה ככלתו. וכשהולכי' מבית המדרש לבית הכנסת לתבוע צרכיו הוי בחינת בת השואלת צרכי' מאבי' ית"ש. ואם התורה שעסקו ביום הי' בלי דופי אזי מצליחי' בתפלה היינו שנמצאת שלם בבית חמי' בבהמ"ד ורדופה להגיד בבית אבי' בית הכנסת והיינו אני חומה בבהמ"ד ושדי כמגדלות הם החכמים המניקי' תורה לתלמידיהם כדד היונק כפירש"י בשיר השירים על משה ואהרן ועל סנהדרין ואז הייתי בעיניו כמוצאת שלום. ולעתיד שאין צריך לתפלה ותחנונים וכמו שבארתי במקום אחר כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים ולא לישראל ע"כ יהי' תמיד בבהמ"ד בית חמי' והיינו תקראי לי אישי ככלה בבית חמי' ולא ככלה בבית אבי' כלל:

בד"ה כגון דתלינהו כו' ואמאי לא מוקי לה כו' ונראה לרשב"א משום דאכתי הוה קשה ליה דתתקשט ותאסר לר"י יום א' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי קושיא היא זו אי נוקי לבבא דקישוט דלא כר' יהודא הא בלא"ה לא קי"ל כוותיה ויש ליישב דודאי למסקנא ניחא ליה לאוקמי בדתלינהו בתשמיש דשייך טפי סברא דמיסני סני לה אלא תחלת קושייתם מעיקרא דאכתי טפי הו"ל לאוקמי בפשיטות בתלינהו בפירות ואהא משני רשב"א שפיר דניחא ליה לאוקמי סיפא ככ"ע כן נ"ל בשיטת התוספות. מיהו למאי דפרישית לעיל בשיטת רש"י ז"ל דאוקימתא דפירות נמי ע"כ איירי בתלינהו בתשמיש כמ"ש באריכות א"כ אין מקום לקושיית התוס' ודוק ומה שכתבו התוס' בלשון קושייתם באיסור פירות שבעולם מסייע נמי למ"ש לעיל בד"ה שנדרה היא דלפי' ר"י איירי בהכי ודלא כמהרש"א ודו"ק:

בד"ה ולא תתקשט כו' דא"כ לרב נמי תיקשי עכ"ל. וכוונתם דע"כ מדלא מקשה הכא לרב צ"ל דפשיטא ליה לתלמודא דאע"ג דלא הוי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה אפ"ה כופין אותו להוציא משום צערא דידה דמתקרייה מנוולת ועיין מה שכתבתי בזה לעיל בלשון רש"י בד"ה אלמא בעל מצי מיפר:

בגמרא ותתקשט ותאסר ופירש"י אמאי יוציא לאלתר כו' עכ"ל. משמע לכאורה מדבריו דאמילתא דת"ק קאי דכיון דמוקמינן לדר' יוסי ע"כ בתלינהו בתשמיש א"כ ת"ק נמי איירי בהא מילתא גופא ומקשה שפיר אמאי יוציא לאלתר ימתין שבת א' שמא תמצא פתח לנדרה ונראה מזה שסובר רש"י דאע"ג שכבר קיים הבעל אפ"ה יכול החכם להתיר כשיטת קצת פוסקים שכתבו כן. דאל"כ אין מקום להמתין אפילו לשמואל. או שנאמר דרש"י ס"ל דנשאלין על ההקם. וכתירוץ השני של התוספות בד"ה אבל הכא. ולכאורה נראה דלא שייך קושיא זו אלא אמילתא דת"ק דנקיט סתמא יוציא משמע לאלתר כדדייקינן נמי הכי לעיל. משא"כ לר' יוסי איכא למימר דאין ה"נ דימתין שבת א' משום תשמיש אלא דעיקר מילתא דקישוט נקט דבהא לחוד פליג את"ק ונראה שזו ג"כ סברת התוספות ויתיישב בזה מה שהקשיתי לעיל בלשונם בד"ה שנדרה ודוק אלא דלפי מ"ש שם ליישב שיטת רש"י דהקושיא דהכא ע"כ לר"י לחוד קאי דקישוט לא הוי עינוי נפש אם כן ע"כ צ"ל דמ"ש רש"י כאן אמאי יוציא לאלתר קאי שפיר אהא דקאמר ר' יוסי בעניות שלא נתן קצבה ומשמע דבהא מודה לת"ק דיוציא לאלתר. כן נראה לי ודוק היטב ותו לא מידי:

במשנה המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה כו' אם נפרש המשנה כפשוטה שהדירה הוא ע"כ צ"ל דתלינהו בתשמיש או בהנאת מזונות כי ההיא דלעיל ולפ"ז לשמואל צריך להמתין עוד לאחר חודש או רגל שיעור שבת א' בתשמיש או שיעור שלשים במזונות דאפשר בפרנס והא דלא דייק הכי להדיא לעיל היינו כדפרישית בסמוך דלא דייק לעיל אלא מדקתני סתם יוציא דמשמע מיד והיינו דדייקו נמי התוס' בסמוך בד"ה המדיר אשתו משא"כ היכא דנחית לשיעורא לא שייך לדייק כה"ג דאיכא למימר דאין ה"נ דצריך להמתין עוד שיעור תשמיש ומזונות ולא חש לפרש אלא שיעור עיקר הנדר או שנפרש ה"נ שנדרה היא וקיים לה כדלעיל וק"ל:

בתוספות בד"ה כאן ברדופה כו' פי' ר"ח דרגל ראשון היא רגילה לילך להגיד שבחה כו' עכ"ל. וקצת קשה דהיאך שייך לפרש הכא בשמעתין דרדופה להגיד שבחה שנמצאת שלימה בבית חמי' דהא קמן שלא נמצאת שלימה שהדירה הבעל בנדר שא"א לקיים ותלינהו בתשמיש או מזונות עד שאנו דנין עליו שצריך להוציא וליתן כתובה וכן בנדרה היא וקיים לה הוא נמי הא סברה דסני לה כדאיתא לעיל:

גמרא ולא תתקשט וכו'. פירש"י ותוס' דהקושיא הוא דלא יוכל להפר. ולכאורה קשה דילמא מיירי בנדרה היא סתם בתשמיש והוא אמר לה קיים ליכי אם תתקשט ומופר אם לא תתקשט אם כן שפיר נתן אצבע כיון שהיה יכול להפר של תשמיש סתם. ופליגי ת"ק ור' יוסי אם יכולה לסבול שלא תתקשט ל' יום. ונלענ"ד דא"א לומר הכי דקי"ל דאי אמר לה קיים ליכי היום ומופר למחר אינו מופר דלעולם הפרה צריך להיות מעכשיו. א"כ אי אפשר לומר שאמר לה דאם תתקשט אזי יהיה קיים לאחר הקישוט ועכשיו יהיה מופר עד הקישוט. ע"כ תצטרך לומר שחל מעכשיו אם תתקשט ולר' יהודא דס"ל בקנם בשינה היום אם אישן למחר דאסור בשינה מיד משום דבתנאי לא מזדהר וכיון שאסורה בתשמיש מיד א"כ בשבת אחת יוציא לר' יוסי. אף דמצי לומר דשמואל ס"ל כר' נחמן דס"ל דבתנאי מזדהר מ"מ ניחא ליה לאוקמי ר' יהודה כשמואל. ועיין בסמוך. ודוק:

שם תתקשט ותאסר וכו'. פירש"י אמאי יוציא לאלתר לכאורה כוונתו דהוקשיא על הת"ק דס"ל דיוציא לאלתר דאי לר' יוסי והקושיא דלמה אמר ר"י בעשירות ל' יום אמאי הא לאחר ל' יום תוכל להתקשט ולהמתין עוד שבת א' הוי מצי לשנוי כגון שאסרה עליה תשמיש מעכשיו אם תתקשט וכיון שכבר שמשה תוך ל' יום א"כ אסורה בקישוט לאחר ל' יום אלא דלפמ"ש בסמוך דקושית הש"ס ולא תתקשט וכו'. דהיינו לרב יהודה דס"ל דבתנאי לא מזדהר אם כן קשה דהא המ"ל לר' יוסי נמי דליכא לאוקמי במעכשיו דא"כ למה תמתין ל' יום הא אסורה בתשמיש מיד. ולכאורה היה נראה דלר' יהודא אסורה בקישוט מיד שמא תשמש ואין כאן קושיא אפילו לת"ק וצ"ל דהקושיא לר"נ דס"ל דבתנאי מזדהר א"כ שפיר המ"ל לר"נ באוסרת תשמיש מעכשיו אם תתקשט וכבר שימשה תוך ל' לר' יוסי וצ"ל דהקושיא לת"ק אך לע"ד דוחק גדול לפרש כן דסוגיא סתמא תחלה אזלא כר' יהודא והדר אזלא כר"נ והעיקר בזה כמ"ש לעיל דבנדרה מקישוט אף שתלתה בתשמיש אין הבעל יכול להפר לר' יוסי כיון דעיקר הנדר הוא מקישוט וצ"ל שנדרה מתשמיש אם תתקשט והמ"ל גם קושיא שניה לר' יהודה. ונראה לע"ד טעמא דרש"י ז"ל דאי הקושיא לר' יוסי הוי ליה להקשות בפשיטות לר' יוסי דלמה בעניות שלא נתן קצבה דמשמע כשלא נתן קצבה יוציא מיד כמ"ש לעיל. וכפירש"י במתניתין למה לא תמתין עד הקצבה שמא ימצא פתח. וכבר כתבנו דהא דלא מקשה מיד הכי לעיל. משום דהמ"ל שנדרה מקישוט אם תשמש כמבואר לעיל באורך אבל כיון שכבר הקדים דלר' יוסי א"י להפר אלא כשאסרה מתשמיש אם תתקשט שפיר המ"ל דתמתין עד הקצבה אלא ע"כ הוכיח רש"י ז"ל דהקושיא הוא לת"ק וניחא ליה להקשות על דברי הת"ק הואיל דדברי הת"ק שנויים במתניתין ברישא קודם דברי ר' יוסי אך אכתי זה דחוק דיותר ה"ל להש"ס להקשות לדברי ר"י עצמו גם בלשון רש"י ז"ל אינו מפורש דהקושיא הוא לת"ק ונלענ"ד ברור דס"ל לרש"י ז"ל כשיטת הטור וש"ע בסימן ע"ד דבנדר כה"ג כגון בעניות לרבי יוסי ובנדר שלא תלך לבית אביה לקמן אף שיכולה לסבול זמן ארוך מ"מ אם תלה בתשמיש אין להמתין רק ז" ימים שהוא שיעור התשמיש דלא כשיטת התוספות לעיל בריש פירקן בד"ה ה"נ כיון וכו'. עיין ח"מ וב"ש שם א"כ הקושיא הכא לר' יוסי עצמו דס"ל בעניות שלא נתן קצבה דהיינו שיוציא מיד הא כיון שתלה בתשמיש הזמן הוא כשיעור התשמיש דתמתין שבת אחד והא דקאמר ותתקשט ותיאסר ולא קאמר סתמא ותמתין שבת א' דהא לר' יוסי יכולה לסבול קישוט נראה דכיון דהטעם שמא ימצא פתח וקי"ל דאין מתירין הנדר עד שיחול וכיון דאמרה אם תתקשט א"י להתיר עד שתתקשט ויחול הנדר והיינו דקאמר ותתקשט ויכול להתיר ותמתין שבת א' שמא ימצא פתח ומזה ראיה לדברי הטור והש"ע הנ"ל והכי משמע נמי מלשון הש"ס לעיל וסבר ר' יוסי בעניות שלא נתן קצבה משמע דעיקר הקושיא ע"ז דמסקנת הקושיא הוא ותתקשט ותיאסר. ודוק היטב:

תוס' ד"ה כגון וכו' ונראה לרשב"א וכו'. לכאורה הוא דחוק דאפילו לשיטתם שכתבנו בסמוך דצ"ל דהקושיא לת"ק כמ"ש בסמוך מנ"ל דת"ק ר' יהודא הוא ואם כוונתם דה"ל לר' יהודא לפלוגי גם זה דחוק כיון דכבר פליגי בפירות לעיל. ל"ל לאהדורי וליפלוגי וכ"ש לפמ"ש בשיטת רש"י ז"ל דהקושיא לר' יוסי מנ"ל דס"ל כר' יהודה. ותו קשיא לי טובא לפירש"י שפירש לעיל דפליגי ת"ק ור"י בפירות דת"ק ס"ל כיון דנדרה בסתם לא תמצא פתח ויוציא מיד. ור"י ס"ל דעכ"פ צריכה להמתין יום או ב' ימים בכהן שמא תמצא פתח כנ"ל. א"כ אי ס"ד דהקושיא לר' יהודה דס"ל בפירות יום א' כמ"ש התוס' הכא. אם כן לא משני מידי דמסני סני. מה בכך הא גם בפירות שייך נמי מסני סני ואפ"ה ס"ל לר' יהודה דתמתין יום א'. בשלמא לפי' התוס' דר' יהודה ס"ל בפירות דעכ"פ צריכה לסבול יום א' או ב' ימים יש לומר בקישוט אינה יכולה לסבול כלל אפילו יום א' לת"ק אפילו אי ס"ל כר' יהודה בפירות. אבל לפירש"י דבפתח תליא מילתא אין לחלק כלל. ונ"ל עיקר מזה ראיה לדעת רמב"ם ורש"י ז"ל דפירות יכולה לסבול לת"ק עד שלשים יום אם כן ממ"נ קשה הכא דאי ס"ל לר' יוסי כת"ק תתקשט ותיאסר בפירות עד שלשים יום. ובזה יש ליישב טפי מה דפירש"י דהקושיא ותתקשט ותאסר הוא אמאי יוציא לאלתר בין אי קאי על הת"ק בין לפי מה שפירשנו דקאי אהא דאמר ר' יוסי בעניות שלא נתן קצבה דמשמע כשלא נתן קצבה יוציא מיד. ולא פירש דקאי נמי אהא דאמר ר' יוסי בעשירות ל' יום דתמתין שלשים ושבעה. ואם נדרה בסתם תמתין שבעה לבד כדעת הטור וש"ע הנ"ל. ולפמ"ש א"ש דהוי מצי לדחוי שתלתה בפירות כמו שכתבו התוס'. וכיון דס"ל לרש"י כהרמב"ם דבפירות יכולה לסבול שלשים יום אם כן המ"ל דבאמת הנהו שלשים יום הוא משום פירות דתתקשט ותאסור בפירות שלשים יום. אך דזה לא יתכן לפירוש הראשון שכתבנו לעיל בשיטת רש"י דהמקשה לא ידע מסברא דמסני סני. והוי מפרש פלוגתא דת"ק ור' יהודה בפירות שאינה יכולה לסבול כפי' התוס'. וצ"ל כפי ישוב השני שכתבנו לעיל דגם המקשה ידע דהיא לא תבקש פתח אלא דקושיותו שמא ימצא הבעל פתח להקמתו דלעיל יש לומר שנדרה מפירות אם תשמש ואינה יכולה לשמש שמא לא ימצא הבעל פתח ותיאסר אפילו לאחר גירושין. מה שא"כ הכא בקישוט א א לפרש הכי דאם כן אינו יכול להפר לר' יוסי כמ"ש לעיל. ודוק היטב:

בגמרא אמר אביי סיפא אתאן לכהנת ור"י היא. כבר כתבנו לעיל מה שהוכרח אביי לפרש דת"ק פליג על ר"י ולא אמר דר"י מפרש דברי ת"ק ונראה עוד דהא דקאמר ור"י היא ולא קאמר דת"ק נמי ס"ל עכ"פ בהא לחלק בין ישראלית לכהנת דהא ע"כ אין לדמות לדלעיל בכל מילי דהא גם ר"י אינו מחלק בין כהנת לישראל בכל מילי ולא פליג נמי בזמן שהוא בעיר עמה. ונראה דא"ש על פי מה שכתבתי לעיל משום דלשמואל ע"כ צ"ל הכא נמי בנדרה היא דאל"כ תמתין רגל ושבת א' וכ"כ בספר פני יהושע א"כ הא קי"ל דהמוציא משום נדר לא יחזיר ואין חלוק בין כהנת לישראל וצ"ל ר"י היא ור"י ס"ל דנדר שלא הודר ברבים יחזיר א"נ כמ"ש לעיל דהא דבכהנת אינו מגרש על תנאי אם לא תמצא פתח משום דס"ל לר"י אין ברירה בתולה בדעת עצמו וא"ש אפילו לרב דס"ל דמיירי בנדר הוא דה"ל תולה בדעת עצמו אם יתחרט לכך קאמר ור"י היא א"נ כמ"ש לעיל בריש פירקין דמיירי שהיה הנדר בזמן שהיא תחתיו וא"י לגרש על תנאי דאם יגרש לא יוכל להתיר כשאין הנדר חל אף אם ימצא פתח דלא יוכל לקדש אותה ולהתיר משום דר"י ס"ל אין קידושין תופסין בחייבי לאוין וכל זמן שלא הותר הנדר הרי היא גרושה לכהן. מיהו לפ"ז הוי מצי אביי לאוקמי אפילו כת"ק דהא ס"ל לאביי בקידושין דף ע"ח דאפילו קידש לוקה א"כ א"י לקדש ומחוורתא כדשנינן מעיקרא. ודוק

שם א"ר יונתן ככלה שנמצאת שלמה. יש לומר המשך הכתובים שם בזה הדרש אם חומה היא וגו' דקאי על התורה כמו שאחז"ל בפסחים ר"פ האשה והענין שאחז"ל שהתורה מגלה סתרים ללומדיה כאשה המגלה סתרים לבעלה. אמנם יתחלק לפי ענין היגיעה והשעשוע בה כי המיגיעים מאוד ומשתעשעים בה כמ"ש בחוקותיך אשתעשע תתגלה לו עומק ההלכה לאמתה של תורה. אך המעיין בה לפרקים בלא יגיעה כן יראה אותה בהסתר פנים ויעלה את המדומה כאלו עמד על האמת. ובאמת בהתקרב הענין לברר היטב ימצא כי אין בדבריו ממש והוא כמשל הציור שבהסתכלות מרחוק יראה כאלו הדבר ממש בצורתו ובהתקרב אליו וימשש בו ימצא שהוא רק דמיון בעלמא וז"ש אם חומה היא שהוא מתחזק בה בכל עוז והתלהבות חשקו יבנה בה בנין טירת כסף. ואם דלת היא כפירש"י שם שהוא כמו דלת הסובבת על צירה פעם לפנים פעם לחוץ אזי נצור עליה לוח ארז ר"ל ציור בעלמא שמציירים על לוח ואין בו ממשות (וירמז לשון לוח שאותיות כסף מתהפכין בא"ת ב"ש לאותיות לוח) ולהיות כי אחז"ל שהמחדש דבר לאמתו הנשמה עולה למעלה בלילה וכ"ש בשבת שהנשמה יתירה עולה למעלה ומתפארת ודורשת בישיבה של מעלה. ע"כ יצדק שזהו כוונת חז"ל שפירשו אז הייתי כמוצאת שלום שנמצאת שלמה ורדופה להגיד שבחה בבית אביה למעלה. ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו:

שם אמר ר' יוחנן ככלה בבית חמיה יראה ענינו כמ"ש לעיל בדף ז' ע"ב כי מרוב החיבה שחיבב הקב"ה את ישראל דומה כנסת ישראל לנשואה אליו. והחילוק שבין ארוסין לנשואין הוא כי באירוסין ימצא בה תנאי וסימפון שאפשר ימצא בה מום ויתבטל למפרע. אבל אין תנאי וסימפון בנשואין. ויראה שזהו שאמר הכתוב כולך יפה רעייתי ומום אין בך אתי מלבנון כלה שכבר כתבתי שם דעת המפרשים כי החופה היתה במשכן דכתיב בין שדי ילין ובמדרש שמואל איתא על פסוק כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול כי הואיל ה' וגו' ר' נחמיה אומר אין הואיל אלא לשון לינה. וביארנו זה המאמר בארוכה ופירשנו דכוונת ר"נ היתה כי אין למצוא עלינו שום טענת סימפון ומום. כי הואיל לשון לינה כוונת לשון נשואין שאין בו תנאי. וז"ש כולך יפה רעייתי ומום אין בך שהרי אתי מלבנות כלה ר"ל מבנין המשכן שנקרא לבנון שהוא רמז על חופה שאין אחרי' טענת סימפון ומום. ואם זה הי' לשעבר כ"ש בבנין העתיד שנהיה ככלה בבית חמי' בלי מצא שום מום כדאמרינן לעיל שנמצאת שלימה בבית חמיה ר"ל בשעת החופה כשמיתייחד עמה בודקה ונמצאת שלימה:

בבגדי צבעונים. גנאי ובזיון הוא לה ומתגנה עליו: הכא במאי עסקינן. קישוט דמתני' דהכא: בדברים שבינו לבינה. סם המשיר את השער: בעפר פיר. בעפר חור שהוא גדל שם כלומר בדבר שהוא רגיל בו בקי הוא להשמר שאינו מזיקו: פיר כמו פירא דכוורי (לקמן דף עט.) גומא: אלא הכא במאי עסקינן דתלינהו לקישוטיה בתשמיש. ומשום הכי מצי מיפר דדלמא מתקשטת ומיתסרא הנאת תשמישו עליה: כופה ומשמשתו. שאינה יכולה לאסור עצמה עליו אבל יכולה לאוסרו עליה שתהא היא מודרת ולא הוא כגון הנאת תשמישו עליה דצריך הוא להפר שלא יאכילנה דבר האסור לה: ולא תתקשט ולא תאסר. לר' יוסי כיון דאמר אין אלו נדרי עינוי נפש היאך יכול להפר ואי משום דתלינהו בתשמיש לא תתקשט ולא תיאסר: א''כ קרו לה מנוולת. וכי מבזו מקשטא אישתכח דנדר זה אוסרה עליו לפיכך יכול להפר משום דברים שבינו לבינה: ותתקשט ותאסר אי לבית שמאי. אמאי יוציא לאלתר ויתן כתובה ותתקשט ותאסר והות ליה כמדיר את אשתו מתשמיש המטה ותנן בפרק אף על פי לבית שמאי שתי שבתות ולבית הלל שבת אחת: הני מילי. שיש לו זמן שמא ימצא פתח לנדרו היכא דאדרה איהו: אבל היכא דנדרה איהי ואישתיק. ולא היפר אינה יכולה לגור אצלו כלל ואפי' עד שתאסר ע''י קישוט דסברה מיסנא סני לי: וכמה קצבה. כלומר אם נתן קצבה עד כמה לא כייפינן ליה להוציא: נהנית מריח קשוטיה. שנתקשטה לפני הנדר: מתני' כשהן בעיר אחרת. דרך בתם ללכת אצלם ברגלים: רגל אחד. מציא מוקמא אנפשה שלשה לא מציא מוקמא ובגמרא פריך הא שנים מאי: שנועל בפניה. בגמ' מפרש: מחמת דבר אחר. בגמרא מפרש: שתאמרי לפלוני. בגמרא מפרש: שתהא ממלאה ומערה. בגמרא מפרש: גמ' סיפא. דקתני שלשה יוציא הא שנים יקיים אתאן לכהנת: רדופה. לילך לבית אביה תמיד שנים יוציא שאינה רדופה שנים יקיים: דכתיב לא גרסי': אישי. לשון אישות ונישואין: ככלה בבית חמיה. שכבר ניסת וגס לבה בבעלה ואינה בושה הימנו:

הניחא לרב אדא בר אהבה דאמר בעל מיפר אלא לרב הונא כו' פירוש משום עינוי נפש הוא דאינו מיפר הא דקאמר רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש לא שלא יוכל הבעל להפר אלא שאינו מיפר משום נדרי עינוי נפש אלא מיפר הוא משום דברים שבינו לבינה והתם מפרש דנ''מ דאי מיפר משום עינוי נפש מיפר בין לעצמו בין לאחרים אין בהם עינוי נפש לעצמו מיפר לאחרים לא מיפר ופריך הניחא לרב אדא בר אהבה דאמר בעל מיפר כן נמצא בספר ישן וכן איתא בנדרים (דף פא.) ולא כספרים שכתוב להפך ופליגי רב אדא בר אהבה ורב הונא אליבא דר' יוסי דאמר אין אלו נדרי עינוי נפש אם מיפר משום דברים שבינו לבינה דרב אדא בר אהבה אמר מיפר דרחיצה וקישוט הוו דברים שבינו לבינה ורב הונא לא חשיב להו דברים שבינו לבינה שלא מצינו שועל כו' ולא גרסינן הב''ע בדברים שבינו לבינה פירוש בקישוט המשיר את השער הניחא למאן דאמר כו' דא''כ הוה משמע דפליגי . אם בעל מיפר בדברים שבינו לבינה אם לאו וליתא דלא נחלק אדם מעולם על כך שלא יפר בעל דברים שבינו לבינה דברייתא היא בריש פ' בתרא דנדרים (דף עט:) דמיפר ומפיק לה מדכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו מלמד שהבעל מיפר דברים שבינו לבינה והכא נמי מסיק בדתלנהו לקישוטיה בתשמיש המטה ותשמיש המטה הוי דברים שבינו לבינה כדמוכח (בשמעתא) [במשנה] בתרייתא דנדרים (דף צ:): כגון דתלינהו לקישוטיה בתשמיש המטה. ואם תאמר ואמאי לא מוקי לה דתלינהו באיסור פירות שבעולם ולא יוכל להקשות ותתקשט ותאסר אי לבית שמאי כו' ונראה לרשב''א משום דאכתי הוה קשה ליה דתתקשט ותיאסר לר' יהודה יום א': ולא תתקשט ולא תיאסר. פירוש והיכי מצי מיפר אבל לא פריך אמאי יוציא ויתן כתובה הואיל ויכולה לסבול שלא תתקשט דא''כ לרב נמי תיקשי: ותתקשט ותיאסר אי לב''ש כו'. דבשלמא עד השתא דס''ד שיש עינוי בקישוט ולא תלנהו בתשמיש יוציא לאלתר ויתן כתובה שאין לה להמתין כלל ולמנוע מקישוט: אבל הכא דנדרה איהי כו'. וא''ת וימתין שמא ימצא פתח להקמתו דנשאלים על ההקם כדאמרי' בשילהי נערה המאורסה (נדרי' דף עט.) ואומר ר''י דאין נשאלין על ההקם אלא ביום שמעו שאמר לה קיים ליכי אבל אם עבר יום שמעו שאינו יכול להפר מחמת שהחריש לה אינו יכול לשאול עוד ואפילו אם תמצא לומר שיכול לשאול אתי שפיר דודאי כשהדירה הוא תמתין לבית הלל שבת אחת שאין קשה לה להמתין דסברה דהשתא מירתח רתח ולאחר מיכן יתפייס אבל הכא דסברא מיסנא סני ואינה סבורה שיתפייס עוד לא תקנו חכמים שתמתין הואיל וקשה לה: גבי חדש ל''ג שלשה דא''כ הוה דייק עלה בגמרא כדדייק גבי רגל: כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה. פירש ר''ח דרגל ראשון היא רגילה לילך ולהגיד שבחה בבית אביה ורגל שני אינה רדופה כל כך אף ע''פ שעדיין לא הגידה שבחה ומתני' דקתני רגל אחד יקיים היינו ברדופה ברגל ראשון שלא הלכה עדיין בשום פעם אחר להגיד שבחה והא דקתני שנים יקיים בשאינה רדופה כלומר ברגל שני או שלישי של חופה שאינה רדופה אע''פ שעדיין לא הגידה שבחה הואיל ואיחרה מללכת רגל ראשון ואתי שפיר הא דגרסינן בכל הספרים דכתיב וגרסינן נמי ואמר רבי יוחנן ולפירוש הקונטרס לא גריס דכתיב ולא גריס נמי ואמר רבי יוחנן אלא אמר רבי יוחנן. רבינו תם: