קלתה. סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן: הוי. לשון מקשה: א''כ. דבחצר יש בה משום פריעה: ודרך מבוי. דלא שכיחי רבים: בטווה ורד כנגד פניה. טווה בכפה על ירכה וחוט מתרדד כנגד פניה של מטה: שדיתיה. השליכתהו: במקללת יולידיו בפני מולידיו. כלומר בפניו דמתני' לא תימא לפניו ממש אלא אפילו מקללת אביו של בעל בפני בנו של בעל: וסימניך אפרים ומנשה וגו'. ופסוק זה יהא לך סימן על משנתינו לזכור על ידו דבפניו דמתני' [לא תימא בפניו ממש אלא] בפני בנו קאמר והוי כאילו בפניו: אפרים ומנשה וגו'. בני בניו כבניו: אמר רבה. לפרושי מילתיה דר''י כגון דאמרה ניכליה אריא לסבא חמיה: באפי בריה. בפני בנו של בעל אומרת כן: על עסקי תשמיש. כשמדבר עמה על עסקי עונה מריבה עמו ומשמעת לשכניו והוא בוש בדבר: ונשמע קולה. שתשמיש קשה לה וצועקת: גבי מומין. בשילהי פירקין: מתני' כנסה סתם. בגמ' מפרש אי קאי ארישא אהך דקידשה על תנאי או מילתא באפי נפשה: מומין הפוסלין בכהנים. בבכורות קתני להו: גמ' כי האי גוונא. משנה זו שנויה בקדושין בפרק האיש מקדש ומאי שנא דסתמה רבי תרי זימני: הכא. דמכילתין דהכא בכתובות קאי איצטריך ליה למיתנייא משום כתובות כדקתני סיפא תצא שלא בכתובה: תנא קדושין. רישא דמתניתין אינה מקודשת: אטו כתובות. איידי דנקטה משום כתובות: שלא תאכל בשר. דהוי עינוי נפש ומתגנה עליו: ארישא. דאתני בהדה: אסיפא. וקסבר סיפא דמתני' מילתא באפי נפשה וקידשה סתם וכנסה סתם קאמר: קידשה על תנאי. שאין עליה נדרים:

בטווה ורד כנגד פניה. ר''ח פי' טווה ורד צמר אדום היא טווה שיפול על פניה מזהרוריתו וזהו עזות מצח ופריצות: [שייך לע. ל] ואלא בחצר. פי' אפי' בלא קלתה נמי אין בה משום פריעת ראש שאל''כ לא הנחת בת לאברהם אבינו: יולידיו בפני מולידיו. לא מבעיא בפני בעל כדקתני במתני' אלא בפני מולידיו דהיינו בניו של בעל לא תקלל אביו של בעל בפניהם וי''מ יולידיו בפני מולידיו זקנו של בעל בפני הבעל כי היכי דניהוי דווקא בפניו דמתני' ולא היא דהא מפרש רבה דאמרה ניכליה אריא לסבא באפי בריה משמע בריה דבעל: על מנת שאין עליה נדרים כו'. תימה לר''י מאי איריא על מנת אפי' בסתם נמי דהא בפ' אע''פ (לעיל דף נז:) גזרינן שלא תאכל ארוסה בת ישראל בתרומה גזירה משום סימפון וי''ל דלרב דאמר בגמ' קידשה על תנאי וכנסה סתם צריכה הימנו גט נקט קידשה על תנאי משום סיפא לאשמועינן דאע''ג דקידשה על תנאי בעיא גט ולשמואל נמי נקט ע''מ למימרא דבכל ענין אינה מקודשת אפי' כנסה אח''כ סתם כדאמרינן בגמרא ועי''ל דנהי דשייך בה סימפון אפי' בקידשה סתם ולא תאכל בתרומה מ''מ צריכה גט מדבריהם או מדאורייתא מספק ומיהו כתובה לית לה לכ''ע אפילו קידשה סתם כדתניא לעיל ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא שלא בכתובה ואפי' מאן דפליג לא פליג אלא משום דקסבר הוא נתן אצבע בין שיניה הא לאו הכי מודה דאין לה כתובה והא דנקט במתני' וכנסה ה''ה אפי' לא כנסה בעיא גט אלא נקט כנסה דאפ''ה לית לה כתובה ולרב דמוקי לה סיפא בקידשה על תנאי וכנסה סתם ה''ה דאפי' קידשה סתם וכנסה סתם תצא שלא בכתובה אלא נקט קידשה על תנאי לאשמועינן דאפי' הכי כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא וא''ת לפי מאי דפרישית דקידשה סתם צריכה גט מאי שנא דבנמצאת איילונית אינה צריכה גט דתנן בריש יבמות (דף ב: ושם) וכולן שנמצאו אילונית צרותיהם מותרות משמע דאפי' מדרבנן לא בעיא גט דאי בעיא גט אפי' מדרבנן לא היתה צרתה מותרת אלא חולצת ולא מתייבמת מידי דהוה אכל היכולה למאן ולא מיאנה דצרתה חולצת ולא מתייבמת וצריך לחלק בין מום דאילונית לשאר מומין והא דמשמע בהשולח (גיטין דף מו: ושם) דאיילונית צריכה גט דתנן המוציא אשתו משום אילונית לא יחזיר וטעמא משום קלקולא ואם לא היתה צריכה גט מה מועיל מה שאמרו לא יחזיר הא מקולקלת היא אם הוציאה בלא גט התם מיירי בספק איילונית שלא היה להם כח לברר אם הם סימנין גמורים אם לאו הלכך צריכה גט מספק ומ''מ אין לה כתובה דמספיקא לא מפקינן ממונא תדע דאי בודאי אילונית איירי היאך יכול לקלקלה דלעולם לא יהיו לה בנים דודאי אילונית אין לה רפואה דהא יוצאה בלא חליצה ואם היה לה רפואה היתה צריכה חליצה כמו סריס חמה דתנן בהערל (יבמות דף עט: ושם) דחולץ וחולצין לאשתו שכן מתרפאין באלכסנדריא של מצרים והא דתנן לקמן (דף ק:) הממאנת והשניה והאיילונית אין להן לא כתובה כו' ואית לן למידק כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא כדדייק בגמרא אמתני' דהכא איכא למימר דמשום שניה נקט אין לה כתובה לדקדק הא גיטא בעיא דהא ע''כ ממאנת לא בעיא גט ועי''ל דהא דדייק בגמרא כתובה הוא דלא בעיא כו' היינו משום דקתני ברישא אינה מקודשת וסיפא נקט תצא שלא בכתובה ועוד דאמתני' שייך לדקדק דגיטא בעיא מדלא נקט אינה צריכה גט דהוה שמעינן דכ''ש דאין לה כתובה אבל התם קתני לא כתובה ולא פירות ולא בלאות ואי הוה תני אינה צריכה גט לא הוה שמעינן מינה דאין לה לא פירות ולא בלאות להכי ליכא למידק התם הא גיטא בעיא: אלא אסיפא. וסבר רב פפא כשמואל דמוקי סיפא בקידשה סתם וכנסה סתם: ומידי דקפדי אינשי הוי קפידא. נראה דהיינו כשהתנה סתם על מנת שאין עליה נדרים ולא פי' איזה נדר דהתם קאמר רב אשי דלא קפדי אינשי לא הוי קפידיה קפידא אבל אם פירש בהדיא ע''מ שאין עליך נדר זה ודאי יכול להתנות בכל נדרים אפי' לא קפדי בהו אינשי:

אלא בחצר. אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו'. כלומר, אם בחצר אמר ר' יוחנן דקלתה אין בה משום פריעת ראש, אלמא משמע דבשלא קלתה מיהא יש בה משום פריעת הראש, ואם כן כולהו נפקן דאין אשה נזהרת בחצרה, ומשני מחצר לחצר ודרך מבוי.
וירושלמי (בפרקין ה"ז): יש מבוי שהוא כחצר, ויש חצר שהוא כמבוי, חצר שהרבים בוקעים בו הרי היא כמבוי, מבוי שאין הרבים בוקעים בו הרי הוא כחצר.

טווה ורד כנגד פניה. פירש רש"י: והחוט נמשך כנגד פניה של מטה. והרמב"ם ז"ל פירש (פכ"ד מאישות הי"ב): שמשימה ורד בפדחתה וכיוצא בזה, כדרך שנשי הגוים עושים, שזה מקלות הדעת ושיזונו עיני אחרים ממנה.
ואסיקנא בסוטה פרק ארוסה (סוטה כה, א): דעוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה, ואילו רצה בעל לקיימה איבעיא להו התם אם יכול לקיימה או לא ולא איפשטא, ומספיקא לא כייפינן ליה, ומיהו מצוה לגרשה, כן כתב הראב"ד ז"ל, ומסתברא, דאיפשטא דאם רצה לקיימה מקיימה, דהא בעל שמחל על קנויו קנויו מחול, כדאסיקנא התם מדאמר ר' יאשיה ג' דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קנויו קנויו מחול, והשתא בתר קינוי מחיל ומקיים, קודם קינוי לא כל שכן, והא דאיבעיא לן התם העוברת על דת ורצה הבעל לקיימה, והדר בעי בעל שמחל על קנויו, בדרך אם תמצא לומר בעי לה, כלומר, אם תמצא לומר מקיימה כגון דאכתי לא הקפיד הוא בדבר, היכא דהקפיד וקני לה מצי תו למימחל על קנויו או לא, ואסיקנא דמחיל, וכל שכן היכא דלא הקפיד דמחיל ומקיימה.

הכי גרסינן: ומידי דקפדי בה אינשי קפיד מידי דלא קפדי בה אינשי לא קפיד. כלומר, סתם קפידתו אינה אלא במאי דקא קפדי בה אינשי, ואף על גב דהשתא קאמר דבכולהו נדרים הויא קפידתו, לא צייתינן ליה, דהשתא הוא דקאמר ומעיקרא לא הקפיד בהן, ואלא מיהו היכא דקפיד ואתני בהדיא קפידתו קפידה.
וגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"א): במה דברים אמורים בשאמר לה על מנת שאין עליה נדרים, אבל אמר לה כל נדר אפילו נדרה שלא תאכל חרובין אינה מקודשת. ותמיהא לי, נדרים שבינו לבינה כגון שלא ארחץ לעולם או שלא אתקשט דקרו לה מנוולתא, אף על גב דלא מצינו שועל שמת בעפר פיר (לעיל כתובות עא, ב ד"ה ירושלמי) מכל מקום מידי דקפדי ביה אינשי הוא ואמאי מקודשת. ועוד, נדרה שתהא נטולה מן היהודים מי איכא למימר שתהא נטולה ממנו ותצא בכתובה, וצריך עיון.
עוד הקשה הראב"ד ז"ל, דהא אמרינן לעיל (כתובות ע, א) שלא תטעם אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה, ואוקימנא לה בנדרה היא וקיים לה הוא, וכמאן דאמר הוא נותן אצבע בין שיניה, הא למאן דאמר היא נתנה, תצא שלא בכתובה לפי שיכול לומר אי אפשי באשה נדרנית, והכא ודאי לכולי עלמא היא נתנה, דקיימא לן (נדרים סז, א) דאין הבעל מפר בקודמין. וניחא ליה דהתם כיון שנדרה תחתיו ולא היתה אימתו עליה אפילו בכל דבר נמי יכול הוא לומר אי אפשי באשה נדרנית, אבל הכא שנדרה קודם לכן, אינו יכול לומר אלא באותן שלשה נדרים בלבד, שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין ושלא אתקשט בבגדי צבעונין, שמתגנה בהן על בעלה והוו להו כמקח טעות, כמומין. אבל נדרים אחרים לא, מטעמא דהני לאו משום דמצי למימר אי אפשי באשה נדרנית, אלא משום דהויא כבעלת מום.
ואני תמה על זה, דהא אמרינן בשמעתין כתובה טעמא מאי דאמר אי אפשי באשה נדרנית דאלמא טעמא משום דאי אפשי באשה נדרנית היא. ואם תאמר דהכי קאמר, אי אפשי באשה נדרנית בנדרים כאלו שהן כמום, אכתי קשיא לי, דאם כן הלכה אצל חכם והתירה אמאי מקודשת, דהא מכל מקום אף על פי שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו הרי כבר נתגנתה זו במומין אלו, וכי היכי דהלכה אצל רופא ורפאה אינה מקודשת הכי נמי הלכה אצל חכם והתירה אינה מקודשת, דנדרים אלו נמי מחמת מום הן. אלא שבזו יש לתרץ, דכל שהחכם עוקר מעיקרו, איגלאי מילתא דלא הוה בה מום כלל, והרי זו כמי שחשבנוה בעלת מום, ואיתגלי מילתא דלא הוה בה מעולם, אבל מכל מקום אין לשון אי אפשי באשה נדרנית, סובל כך.
ומסתברא, דנדרים אלו היינו טעמא לפי שהכעס ניכר בהן יותר, ואי לאו שהיא אשה נדרנית ובעלת כעס לא היתה נודרת בנדרים אלו, ולפיכך יכול הוא לומר אי אפשי באשה נדרנית כזו, דאין אדם דר עם נחש בכפיפה. אבל שאר נדרים יש נשים שאינן מקפידות להתקשט בהשרת שער ובקישוט הפנים והרחיצה, כל זמן שאינן יושבות תחת הבעל, לפיכך אינו מקפיד בהן. כן נראה לי.

אלא בחצר א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה פירש"י ז"ל א"כ דבחצר יש בה משום פרועה פי' לפרושו דכיון דא"ר יוחנן קלתה אין בה משום פריעת הראש בחצר מכלל דבלא קלתה יש בה פרועה משום ראש אפילו בחצר וא"כ לא הנחת בת לאברהם יושבת תחת בעלה שרוב הולכת בחצרו' בפריעת הראש כיון שאין שם רואים ואסיקנא מחצר לחצר ודרך מבוי. וג' דינים בדבר דבחצר אפי' בלא קלתה אין בו משום פריעת הראש ובשוק אפי' בקלתה דת יהודית הוא ובמבוי בקלתה אין שלא בקלתה לא ואמרו בירושלמי יש חצר שהוא כמבוי ויש מבוי שהוא כחצר מבוי שאין הרבים בוקעין בו דינו כחצר חצר שהרבים בוקעין בו דינו כמבוי ע"כ:

בטווה. ורד כנגד פניה פי' רש"י טווה בכפה על ירכה והחוט מתרדד כנגד פניה של מטה ופי' רחוק הוא מאוד ואין הלשון מודה לו. והנכון מה שפי' הרמב"ן ז"ל שנותנת ורד סמוך לפדחתה או בפולכה כנגד פניה ממש והורד נותן אדמומית בפניה וכדרך שעושין נשי נכרים וזה דרך פריצות:

במשחקת עם הבחורים משמע דתרווייהו בעינן והא דאמרינן בסמוך מדברת עם כל אדם אמר בה ואע"ג דהתם לא שחקה לא משחקת ממש אמרינן אלא מטיילת ומדברת דברי בטלה כנ"ל:

גרסת רש"י ז"ל במקללת יולדיו בפני מולידיו דכתיב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו פי' רש"י ז"ל דשמואל אתא לפרושי דהא דתנן שמקללת יולדיו בפניו לא סוף דבר בפני בעל קאמר אלא אף בפניו בניו של בעל שבני בניו הרי הם כבניו וסימנך לזה אמר יעקב אפרים ומנשה כראובן ושמעון ולפ"ז הא דאמר שמואל במקללת יולדיו אינו לשון דוקא כדמשמע פשטיה והרי הוא כאלו אמר אף במקללת יולדיו בפני מולידיו והוא דחוק קצת ועוד דבכל הספרים גורסין דכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם ולפ"ז יש לומר במקללת יולדיו בפני מולידיו שקלל הזקן בפני בעלה שזה בזוי לבעל שאין לומר דכיון שלא היה הזקן אין לו להקפיד דכיון שקללו בפני בנו הרי הוא כאלו קללו גם בפני זקן ממש הא אלו קללו שלא בפני הבעל אע"פ שקללו הזקן בפניו אינה יוצאה בלא כתובה ונקט קרא לסימנא שבניו כמותו מדכתיב ומולדתך שהבן כאביו ואפשר דכל שקללה הזקן בפניו ואפילו שלא בפי הבעל יוצאה בלא כתובה והא דאמרינן במקללת יולדיו בפני מולידיו למעוטי שקלל הזקן שלא בפניו ושלא בפני מולידיו וכן נר' מדברי הרמב"ם ז"ל אבל פשוטו של לשון נראה כלשון ראשון באפי' ברי' לפי' הרמב"ם ז"ל באפי' בריה דסבא דהיינו בעלה ולפירש רש"י ז"ל באפי' ברי' דבעלה בר דהוא בר בריה דסבא:

אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא ומיהו י"ל דתנא ברא לא משתבש דאיהו גבי מומין תנא לה. אלא דאנן הוי ס"ד דגבי חברותיה דעוברת על דת תני לה. הא דתנן המקדש את האשה ע"מ שאין עליה מומין אינה מקודשת הקשו בתוס' דהא מדאמרינן בפ' אע"פ חיישי' לסמפון שלא תהא זרה אוכלת בתרומה למפרע מכלל דאפילו קדשה סתם ונמצאו עליה מומין אינה מקודשת ותירצו דאין הכי נמי מדאורייתא אבל מדרבנן מקודשת או מדאורייתא מספק:

באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר וכו' פי' לאו דוקא הני אלא אינהו וכל דכותייהו ויש בהו עינוי נפש או שהוא מדברים שבינו לבינה ונקט הנהו דשכיחי טפי וכדתני להו במסכת נדרים אלו הן נדרי עינוי נפש שלא תאכל בשר וכו'. וזה ברור. ויש להראב"ד ז"ל בזה דברים שאינם מחוורים ומה שכתבנו נכון וברור:

אלא אסיפא פי' רש"י ז"ל וקסבר סיפא דמתניתין מלתא באנפי נפשה הוא וקדשה סתם קאמר ע"כ ולכך פי' כן דאי תימא ארישא דקדשה על תנאי הדרא קושיא לדוכתא אפילו כל מילי נמי דקא קפיד ובתוספת כתבו דשמא כיון שנכנסה סתם נתבטל קפדנותא וגלי דעתיה דלא קפיד בכל נדריה אי נמי כי קיימא נמי ארישא מיירי סיפא שאם קדשה וכנסה סתם תצא בלא כתובה ע"כ:

רב אשי אמר לעולם ארישא ומידי דלא קפיד בה אינשי לא הוה קפידא פי' דמסתמא לא נתכוון אלא לנדרים דקפדי בהו אינשי הא אלו פי' מודה ביה רב אשי קפדיה קפיד' וכן אמרו בירושלמי שאם אמר ע"מ שאין עליה כל נדר אפילו בנדרים דעלמא אינה מקודשת אבל יש שפי' דאפילו התנה בפירוש בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הוי קפידא וכן נראה מלשון התלמוד לפי פשוטו אבל אין לנו אלא כפי מה שפי' בירושלמי:

אתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה ממנו גט ושמואל אמר אינה צריכה ממנו גט אמר אביי לא תימא טעמא דרב משום כנסה סתם אחולי אחלי' לתנאי אלא טעמא דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וא"ת מאי איכא בין ה"ט להאי טעמא בעיקר דינא ול"ל דאתי לאשמעינן דאין מחילה מהני אלא בדבר של ממון דהא ודאי כל שהוא מחמת קפדנותו וצערותו מהני מחילה וכדאשכחן לקמן בפירקין גבי מומין וליכא למימר דקמ"ל דאלו אמרינן אחולי אחליה לתנאי היתה מקודשת למפרע משעה ראשונה דהא ליתא שאין מחילה מועלת לבטל התנאי שבשעת קדושין לעשותה מקודשת מאותה שעה ונראה כי רש"י ז"ל רוצה להשמר מזה ופי' לא תימא טעמא דרב דאחליה לתנאי ויש לה כתובה אלא טעמא דרב אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות [אבל כתובה לית להו מ"מ עדיין קשה דהיכי תסיק אדעתין שיש לה כתובה דהא בהדיא תנן כנסה סתם תצא שלא בכתובה לכך הנכון כמו שפי' ר"י לא תימא טעמא דרב משום דאחולי אחלי' לתנאיה ובכניסה וחופה סגי אלא טעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות] ודוקא שנכנסה כניסה גמורה שבא עליה:

המשנה החמשית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה שכל המומין הפוסלין בכוהנים פוסלין בנשים אמר הר"ם פי' נדרים אלו הן שלא תאכל בשר או שלא תשתה יין או שלא תתקשט בבגדי צבעונין וזולת אלו הדברים לא יחייבהו מזה דבר אבל יתקיימו הנשואין ומומי כהנים מבוארים כלם בפרק ז' דבכורות:

אמר המאירי המקדש את האשה וכו' ונמצאו עליה נדרים בעדים ששמעו ונתקדשה סמוך להם בלא היתר חכם אינה מקדשת ואפילו גט אינה צריכה שקדושי טעות הם והוא אינו יכול להפר שאין אדם מיפר בקודמין ר"ל במה שנדרה קודם קדושין ואע"פ שיכול להתירם על ידי חכם אינו רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ומכל מקום פירשו בגמרא דוקא בשנמצאו בה אחד משלשה נדרים שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין והדומה לאלו מדברים הצריכים ביותר כגון לחם וכיוצא בו והוא שאמרו בתלמוד המערב כלי פשתן הבאים ממדינת הים בכלל צבעונים הם אבל אם נמצא בה נדר אחר שאין בו הקפדה כגון שלא תאכל לוזים או אגוזים וכדומה לזה אפילו הוא אומר שהוא מקפיד עליהם הרי זו מקדשת אלא אם כן הוא אומר על מנת שאין עליך שום נדר ובשלשה שהוזכרו אפילו מחל לאחר קדושין ר"ל קודם שכנסה ואמר איני מקפיד הואיל והתנה מכל מקום צריך לחזור ולקדשה כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתבה לפי מה שהעלו בגמרא צריך לפרש לענין פסק שאם קדשה סתם ונמצאו עליה אחד משלשה נדרים שהוזכרו צריכה גט מספק אפילו התנה בשעת נשואין שהרי תנאי שבשעת נשואין אינו מפקיע מה שנתקיים בשעת קדושין והילכך קדשה סתם וכנסה בין בסתם בין בתנאי בשלשה נדרים שהוזכרו צריכה גט והפסידה כתבתה שאע"פ שדברים שבלב אינם דברים בזו סתמן של בני אדם קפידין בכך וכמאן דאמר בהדיא הוא וכן אפילו קדשה על תנאי וכנסה סתם אלא שבזו דוקא בכנסה ובא עליה שמא כשכנסה סתם ובעל מחל התנאי ובעל לשם קדושין שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואפילו לא הרגיש בטעותו שמכל מקום מפקפק הוא בכך ומוחלו הא כל שלא בעל ודאי אינה צריכה גט וכן במקדש על אי זה תנאי ובעל סתם וכן במקדש בפחות משוה פרוטה ובכלם דוקא בעדי יחוד ונמצאו בענין זה שלש חלוקות הראשונה שאם קדשה בתנאי ולא כנס או שכנס והזכיר תנאן בכניסה אינה מקודשת כלל והשנית קדש סתם וכנס או סתם או אפילו בתנאי צריכה גט בין בעל בין לא בעל והפסידה כתבתה השלישית קדשה על תנאי וכנסה סתם שאם לא בעל אינה צריכה גט כלל ואם בעל בעדי יחוד צריכה גט ומכל מקום הפסידה כתבתה קדשה על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה מומין ר"ל אחד מן המומין הפוסלין בכהנים ויתר עליהם שמנה כמו שיתבאר בגמרא ע"ה א' אינה מקדשת ואפילו גט אינה צריכה הא שאר מומין אפילו אמר הוא מקפיד אני עליהם הרי זו מקדשת ואפילו אמר על מנת שאין עליך שום מום שמאחר שהזכיר לשון מום אין מום אלא באלו כנסה סתם ונמצאו בה מומין מקדשת מספק ותצא בלא כתבה בין שקדש סתם וכנס סתם בין שקדש סתם והתנה בכניסה בין שקדש על תנאי וכנסה סתם ובעל על הדרך שביארנו בנדרים שכל המומין הפוסלים בכהנים וכו' כלומר זה שביארנו בסתם ונמצאו בה מומין שתצא בלא כתבה הוא מפני שיש באשה פסול מומין שכל המומין הפוסלים בכהנים לעבודה על הדרך שהתבארו בבכורות פרק אלו מומין פוסלין בנשים והוסיפו עליהן בגמרא שבעה והם ריח הפה וזיעה וקול עבה ודדיה גסים על חברותיה טפח וטפח בין דד לדד ונשיכת כלב שנעשה מקומה צלקת ר"ל סדוק ומתבקע ושומא שעל הפדחת אפילו קטנה ביותר ואפילו קרובה לשער ראשה ואע"פ שאין בה שער וגדולי הפוסקים גורסין בגמרא הוסיפו עליהם ריח רע וזיעה ושומא וריח הפה שהם מונים ריח רע וריח הפה בשתים ולדבריהם נמצא התוספת שמנה וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שבספרים שלנו אינה כן והכנסה סתם שאתה מצריכו גט פירשו בגמרא לדעת רב חסדא גט ודאי מדבריהם ולדעת זה אפילו תפשה בכדי כתבתה מוציאין מידה הואיל ואינה צריכה גט כלל אלא מדבריהם וכן אם נשאת בלא גט אין בניה ממזרים ולדעת רבא ספוקי מספקא ליה וגבי ממונא לקולא ותצא שלא בכתבה וגבי איסורא לחומרא וצריכה גט ולדעת זה אם תפשה בכדי כתבה אין מוציאין מידה ואם נשאת לאחר בניה ממזרים מספק וכן פסקו רוב גאונים ובקדשה סתם שאתה מצריכה גט אם בא אחר וקדשה צריכה גט משני גם כן ומכל מקום אם בעל הראשון אינה צריכה גט משני:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו שאפילו אמר על מנת שאין עליך נדרים אין הכונה אלא בשלשה נדרים והדומים להם אבל אם נמצאו עליה שאר נדרים לא הופקעו קדושיה בכך ואפילו אמר הוא אף על אלו אני מקפיד וזהו שאמרו בגמרא מידי דקפדי אינשי הוו קפידא מידי דלא קפדי אינשי לא הוו קפידא ואין גורסין כאן הוי קפידיה קפידא כמו שכתוב בקצת ספרים שאם כן יש במשמע שאפילו התנה בשאר נדרים אינו תנאי וזה אינו כלום שכל שהתנה ודאי קפידיה קפידא אפילו על מנת שאין עליך שום נדר כמו שביארנו וכן היא שנויה בתלמוד המערב והוא שאמרו שם אמ"ר יוסה מתניתין בשאמר לה על מנת שאין עליך נדרים אבל אם אמר לה על מנת שאין עליך כל נדר אפילו נדרה שלא תאכל חירובין נדר הוא ומכל מקום יש גורסין כן אלא שמפרשים לא הוי קפידיה קפידא על הדרך שפירשנוה:

כבר ביארנו שלא אמרו בנדרים אלו אלא בשלשה שהוזכרו שמא תאמר והלא בשלא תטעום אחד מכל הפירות שהעמדנוה בנדרה היא ויוציא ויתן כתבה משום דקסבר הוא נותן אצבע וכו' הא למאן דאמר היא נותנת תצא שלא בכתבה ומשום דקאמר אי אפשי באשה נדרנית ובזו ודאי היא נותנת שהרי אין הבעל מיפר בקודמין תירצו גדולי המפרשים דהתם הואיל ונדרה תחתיו ולית לה אימתא דבעל בכל נידרי מצי אמר אי אפשי וכו' לדעת האומר היא נותנת ולענין פסק בנדרים שאין לו בהם הפרה אבל זו שנדרה קודם לכן אי אפשר לומר אי אפשי באשה נדרנית אלא באלו ומשום דהוו להו כמומין ומקח טעות הוא ויש חולקים בזו כמו שכתבנו למעלה אלא שזו עיקר:

וטווה בשוק אר"י א"ש במגלה זרועותיה לבני אדם ר"ח אמר אבימי בטווה ויורד כנגד פניה פי' החוט יורד כנגד פניה של מטה והוא פריצות לעשות כן בפני בני אדם:

ומדברת עם כל אדם אר"י א"ש במשחקת עם הבחורים. והמקללת יולדיו בפניו אר"י א"ש במקללת יולדיו בפני מולידיו ה"ד א"ר נכלי' ארי' לסבא באפי ברי' פי' יולדיו קורא הזקן דהיינו חמיה ומקללתו בפני בן בעלה כדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם פי' כולי האי דייק שמואל מדקתני יולדיו דאי בפניו אבעל קאי הול"ל במקללת אביו בפניו אמאי תני יולדיו דמשמע זקינו א"ו האי בפניו לא אבעל קאי [אלא] שקללה אבי הבעל שילדו בפני בנו של בעל שאבי הבעל הוא זקינו וכ"ש אם קללתו בפני הבעל שיוציא:

ר"ט אומר אף הקולנית איזהו קולנית אר"י א"ש במשמעת קולה על עסקי תשמיש פי' מסרבת בו ואינה מתרצה להזקק לו. גרסי' בסוטה בפ' ארוסה איבעיא להו עוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובה או לא אר"ח מסורא ת"ש ואלו שב"ד מתנין להן מי שנתחרש בעלה או שנשתטה או שהיה חבוש בבית האסורים ולא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה ש"מ צריכה התראה להפסיד כתובתה ש"מ. (והרב אומר שאם התרה בה ועכבה על התראתו ורוצה למחול לה בעלה ולקיימה הרשות בידו דומיא דסוטה שאם רוצה למחול על קנויו קודם סתירה הרשות בידו) ירושלמי נשים שאמרו חכמים יוצאין בלא כתובה צריכות התראה ואם לא התרה בהן יוציא ויתן כתובה ולא מנה ומאתים אלא אפילו כ' אלף זוז מאבדת הכל ונוטלת בלאותי' שבפני' ויוצאת:

מתני' המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה ע"מ שאין בה מומין ונמצאו עליה מומין אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו עליה מומין תצא שלא בכתובה שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים. ותנן נמי גבי קדושין כה"ג הכא כתובה איצטריך ליה תנא קדושין אטו כתובה והתם קדושין איצטריך ליה תנא כתובה אטו קדושין פי' רישא מיירי בקדושין וסיפא בכתובה:

אר"י משום ר"ש בן יהוצדק באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר ולא תשתה יין ולא תתקשט בבגדי צבעונין ותנ"ה באלו נדרים. הוי בה ר"פ אהייא אילימא ארישא כיון דקא קפיד אפילו כל מילי נמי פי' כיון דקפיד ואתני בהדה ע"מ שאין עליה נדרים אפילו שאר נדרים אם ימצאו עליה אינה מקודשת אלא אסיפא פי' דקתני כנסה סתם וקסבר ר"פ דסיפא דמילתא באפי נפשה היא וקדשה סתם וכנסה סתם קאמר וכיון דקדשה וכנסה סתם דוקא בג' נדרים קפיד ותצא שלא בכתובה אבל בשאר נדרים א"י להוציאה שלא בכתובה (ע"א) [רב אשי אמר] לעולם ארישא ומידי דקפדי אינשי הוי קפידיה קפידא מידי דלא קפדי ביה אינשי לא הוי קפידיה קפידא פי' אע"פ שהתנה עמה אנן סהדי דלא (קפידא אלא ממון) [קפיד אלא במאי] דקפדי אינשי וכ"ש בסיפא דלא קפיד אלא אמאן דקפדי אינשי והלכך אע"פ שהתנה עמה שאין עליה נדרים י"ל כתובה ובעיא גיטא ור"י ז"ל כ' דבעיא גיטא ואין לה כתובה ואינו נ"ל דכיון דאמרינן דאע"ג דאתני לא אתני אלא על הני אפילו כתובה נמי יש לה והל' כרב אשי. איתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה ממנו גט ושמואל אמר א"צ הימנו גט שכל הבועל ע"דתנאו הראשון הוא בועל אמר אביי לא תימא טעמא דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה פי' ואפי' כתובה יש לה אלא טעמא דרב שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פי' ואחולי [אחליה] לתנאיה גבי קידושין אבל גבי כתובה לא אלא יוצאה שלא בכתובה ואע"ג דלא אתני בהדה אלא קדשה סתם וכנסה סתם כדכתיבנא לעיל (ד' עא) בהאשה שנדרה בנזיר שהיה אומר תנא קמא יוציא בלא כתובה משום דאמר אי אפשי באשה נדרנית ואפילו ר"י לא פליג אלא משום שהיה לו להפר ולא הפר והוא נתן אצבע בין שיניה אבל כשימצאו לה נדרים שאין יכול להפר מודים דתצא שלא בכתובה מפני שיכול לומר אי אפשי באשה נדרנית. והא איפליגו בה חדא זימנא דאתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה פי' ונבעלה אחר שהגדילה ועמדה ונשאת רב אמר א"צ גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני פי' רב סבר אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קידושין שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ושמואל אמר צריכה גט משני פי' שכל הבועל מסתמא על דעת קדושין הראשונים הוא בועל. צריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר רב משום דליכא תנאה אבל בהא דאיכא תנאה אימא מודה ליה לשמואל צריכא ואי איתמר בהא בהא קאמר שמואל אבל בהך אימא מדה ליה לרב צריכא וקי"ל הלכה כרב באיסורי (פי' הרב אם קדשה סתם בלא תנאי ונמצא עליה נדרים ולא כנסה א"נ כנסה ולא הספיק לבעול כגון שפירסה נדה הרי זו צריכה גט מדבריהם שלא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט וכל הדין שפרשנו לגבי נדרים כך נתפרש לענין מומין שאלו שתי בבות פתרון אחד להם לכל דבר אלא שבנדרים חלקנו דדוקא בג' נדרים הוי טעות אבל שאר נדרים לא אבל לגבי מומין אין לחלק ביניהם. דבין במומין גדולים ובין במומין קטנים הוי מקח טעות):

תניא נמי הכי באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין. פי' וה"ה לכל נדרי עינוי נפש אלא דאורחי' דתנא למנקט הכי וכדאמרינן לעיל ואלו הן נדרי עינוי נפש שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין. הוי בה רב פפא אהייא אילימא ארישא כיון דקפיד אפי' כל מילי נמי. ומוקמי לה אסיפא. ורב אשי אמר אפי' ארישא וה"ה אסיפא. ומהכא איכא למשמע ההיא סברא דפרישנ' לעיל דלא אמרי' אי אפשי באשה נדרנית אלא בנדרים שיש בהן עינוי נפש. מדאמרינן דהא דתני כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה דווקא בנדרי עינוי נפש אבל לא בנדרים אחרים. ואלו הוה מפסיד' כתובתה אחר נישואין אפי' בנדרים אחרים. כל דכן הוא בנדרים שהיו בה בשעת נישואין. תדע שהרי מומין שאם נולדו בה אחר נישואין שותה בעציצו. ואלו היה בה בשעת נישואין ולא ידע בהן תנן במתני' תצא שלא בכתובה כ"ש בנדרים שאלו היה מפסד' בשבילן כתובה בשנדר' בהן אחרנישואין שא"צ לומר בשנדר' קודם נישואין. והא דאמר רב אשי דאפילו שאר נדרים דלא קפדי ביה אינשי לא הוי קפדי' קפידא הני מילי בסתם אבל במפרש כל נדרים במשמע והכי איתא בירושלמי:

ואלא בחצר אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו'. פרש"י א"כ דבחצר יש בה משום פריעת ראש פי' לפירושו דכיון דאמר רבי יוחנן קלתה אין בה משום פריעת ראש בחצר מכלל דבלא קלתה יש בה משום פירוע ראש אפי' בחצר וא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה שרובן הולכות בחצרן בפירוע ראש כיון שאין שם רואין. ואסיקנא מחצר לחצר ודרך מבוי.
ושלשה דינין בדבר דבחצר אפילו בלא קלתה אין בה משום פירוע ראש ובשוק אפילו בקלתה דת יהודית היא ובמבוי בקלתה אין שלא בקלתה לא. ואמרו בירושלמי [ה"ז] יש חצר שהוא כמבוי ויש מבוי שהוא כחצר מבוי שאין הרבים בוקעים בו דינו כחצר וחצר שהרבים בוקעין בו דינו כמבוי. הריטב"א ז"ל.
פי' חצר שהרבים בוקעים בו הרי הוא כמבוי כלומר כמבוי המפולש ותצא שלא בכתובה ומבוי שאין הרבים בוקעין בו הרי הוא כחצר כלומר כחצר שאין הרבים בוקעין בו דאי נפקא התם בקלתה או בסדין על ראשה אינה מפסדת כתובתה. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
מחצר לחצר ודרך מבוי אומר מורי הרב נר"ו דמלישנא דקאמר ודרך מבוי משמע דדוקא כשעוברת מחצר לחצר במרוצה כמי שהולך דאין יכולה משום פריעת ראש אבל אם יצאתה מחצר זו וקודם שתכנס לחצר אחרת מסבבת המבוי יש בו משום פרוע ראש. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא ודרך מבוי דמשום בני מבוי איכא משום פריעת ראש ואי קלתה בראשה שפיר דמי שהרי אינה שוה כלום ואין שערותיה נראין כל כך לבני מבוי בין הנסרים:
בטווה ורד כנגד פניה שטווה ומערבת את הפתיל בכפה על ירכה והחוט מתפשט ורד כנגד פנים התחתונים ורד כמו וירקעו דמתרגמינן ורדידו כן לשון מורי מפי השמועה וי"א בטווה ורד כנגד פניה שטווה דבר צבוע אדום כורד כנגד פניה ממש כדי שיאדמו פניה ויאירו באדמימות החוט. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא לא פי' אלא כלישנא קמא. לשון רבותינו ז"ל.
והריטב"א כתב עליו דפי' דחוק הוא מאוד ואין הלשון מודה לו וכתב ז"ל דהנכון כמו שפירש הרמב"ם שנותנת ורד סמוך לפדחתה או בפילכה כנגד פניה ממש והורד נותן אדמימות בפניה וכדרך שעושות נשי הגוים וזה דרך פריצות ע"כ.
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל בטווה ורד כנגד פניה רש"י ז"ל מפרש ורד מלשון רידוד כלומר בשעה שטווה בדרך ועוברים בני אדם מרדה החוט כנגד פניה של מטה כדי שיסתכלו בה יותר ויבואו לידי הרהור וי"מ שטווה בירך כדרכה ומשימה הורד שמראהו נאוה כנגד פניה של מטה ומתוך שיראו הורד יבואו לידי זימה. ע"כ:
במשחקת עם הבחורים משמע דתרווייהו בעינן והא דאמרינן בסמוך מדברת עם כל אדם אמר בה ואף על גב דהתם לא שחקה לא משחקת ממש אמרינן אלא מטיילת ומדברת דברי בטלה כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל במשחקת עם הבחורים מסוגיא דגמרא משמע דלאו דוקא משחקת אלא כיון שמדברת עמהם בשחוק או שאוהבת להאריך עמהם בדברים יותר מדאי תצא בלא כתובה. ע"כ:
ערביא ישמעאלית שדיתיה משום דבעיא לאשתעויי בהדיה ולארגולי ביה כדאמרינן עלם אייתי לי פלך נער הבא לי אותו פלך שנפל לי והיינו דקאמר לקמיה שכגון זה שאמרו חכמים מדברת עם בני אדם על דברים בטלים טווה בשוק אמר בה כגון זו אמרו בה חכמים יוצאה בלא כתובה משום טווה בשוק. רש"י במהדורא קמא:
גרש"י ז"ל במקללת יולדיו בפני מולידיו דכתיב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ופי' ז"ל דשמואל אתא לפרושי דהא דתנן שמקללת יולדיו לפניו לא סוף דבר בפני בעל ממש אלא אף בפני בניו של בעל שבני בנים הרי הם כבנים וסימנך לזה שאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ולפי זה הא דאמר שמואל במקללת יולדיו אינו לשון דוקא כדמשמע פשוטיה והרי הוא כאלו אמר אף במקללת יולדיו בפני מולידיו והוא דחוק קצת ועוד שבכל הספרים גורסין דכתיב ומולדתך אשר הולכת אחריהם לך יהיו.
ולפי ג"ה יש לפרש במקללת יולדיו בפני מולידיו שקללה הזקן בפני בעלה שזה בזיון הבעל שאין לומר דכיון שלא היה שם הזקן אין לו להקפיד דכיון שקללו בפני בנו הרי הוא כאלו קללה גם בפניו של זקן ממש הא אלו קללו שלא בפני בעלה אף על פי שקללה הזקן בפניו אינה יוצאה שלא בכתובה ונקיט קרא לסימנא שבניו כמותו מדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו שהבן כאביו.
ואפשר דכל שקלל הזקן בפניו אפילו שלא בפני בעלה יוצאה בלא כתובה והא דקאמר במקללת יולדיו בפני מולידיו למעוטי שקללה הזקן שלא בפניו ושלא בפני מולידיו וכן נראה מדברי הרמב"ם אבל פשוטו של לשון נראה כלשון הראשון. באפי בריה לפי' הרמב"ם באפי בריה דסבא דהיינו בעלה ולפירוש רש"י באפי בריה דבעלה שהוא בר בריה דסבא. הריטב"א ז"ל:

וז"ל רש"י במהדורא קמא יולדיו של בעל והוא אביו שילדו מולידיו מה שבעלה מוליד והיינו וה"ק רב יהודה לא תימא וכו'. דהא בפני בני הבעל דומה כמי שמקללתו בפני בעל עצמו וכגון דאמרה בפני בני הבעל יכול אריא לסבא אבי אביך שהוא חמיו וסיוע כראובן ושמעון יהיו לי ומולדתך אלמא דחשיב להו לבני יוסף כראובן ושמעון והכי נמי כיון שמקללת אבי הבעל בפני בנו כמאן דאמרה באפי בעל גופיה דמי. והאי סימן לא נהירא לי ע"כ:
וז"ל הר"י מטראני ז"ל במקללת יולדיו כו' פירוש יולדיו קורא הזקן דהיינו חמיה ומקללתו בפני בן בעלה כדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם שהם בניו פי' כולי האי דייק שמואל מדתני יולדיו דאי בפני הבעל קאי היה לו לומר במקללת אביו בפניו אמאי תני יולדיו דמשמע זקנו אלא ודאי האי בפניו אבן הבעל קאי שקללה אבי הבעל שילדו בפני בנו של בעל שאבי הבעל הוא זקנו וכ"ש אם קללתו בפני הבעל שיוציא ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה במקללת יולדיו בפני מולידיו כלומר שמקללת לחמיה או לחמותה בפני בנה ואמר רבא לא תימא שמקללת לאב ולבן דהיינו בעלה אלא כיון שמקללת לאב בפני בעלה אע"פ שאינה מקללת לבעל תצא שלא בכתובה וי"מ לא תימא דכשמקללת לאב בפני בנו שהוא בעלה הוא דאמרינן דתצא שלא בכתובה מפני שלא חששה לכבוד בעלה אלא אפילו קללה אותו בפני בני הבעל תצא שלא בכתובה ואפילו לא קללה אותו בשם ולא בכנוי תצא שלא בכתובה כיון שהפקירה עצמה ולא חששה לכבוד חמיה ואישה ע"כ:
וכתב ה"ר שמעון חמעל"י וז"ל ולא תימא דאמרה ליכליה אריה לסבא ולבריה אלא כגון דאמרה ליכליה אריה לסבא באפי בריה ופי' הראב"ד שהפקירה היא כשאומרת שיראה הוא שבן אביו או אבי אביו שיאכלנו הארי בפניו אבל תיכליה אריה סתם אי לא אמרה שיראה היא כשיאכלנו לא ע"כ.
והא דאמרינן במקללת יולדיו כל שכן לבעל גופיה בפניו שהדין נותן שהיא יוצאת שלא בכתובה ותו לא מידי. הרא"ה ז"ל:
במשמעת קולה על עסקי תשמיש ממאנת לילך לבית הטבילה ומסרבת בתשמיש עד שמרבה עליה רעים והקול נשמע וחרפה היא לו ונשמע קולה בחצר אחרת שאינה יכולה לקבל זכר והיינו מום גמור ונתני קולות גבי מומין בסיפא דמתני' הואיל ובמום מוקמת לה ולתני הכי כל מומין שפסולים בכהנים פוסלות בנשים והקולנית. רש"י במהדורא קמא:
אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא ומיהו י"ל דתנא ברא לא משתבש דאיהו גבי מומין תני לה אלא דאנן הוה ס"ד דגבי חברותיה דעוברת על דת תני לה. הריטב"א ז"ל:
וכן כתב רש"י במהדורא קמא וז"ל אלא מתני' מחוורתא כדשנין מעיקרא במשמעת קול' על עסקי תשמיש דהאי לאו מום הוא ומתניתין דמפרש לה לקולנית במום גבי מומין נשנית. ע"כ:

מתני' המקדש את האשה כו'. אינה מקודשת ואפילו גיטא לא בעיא ע"מ שאין עליה מומין תימא לי למה ליה למתני נדרי' ומומין היא היא ורבי' אמר כנסה סתם איצטריכ' ליה במומין דהא קמ"ל דאיכא איניש דקפיד אמומין בסתמא. רש"י במהדורא קמא.
הקשו בתוס' מאי איריא ע"מ אפילו בסתם נמי דהא אמרינן בפרק אע"פ דחיישינן לסמפון שלא תהא זרה אוכלת בתרומה למפרע מכלל דאפילו קדשה סתם ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת. ונדרים ומומין חדא נינהו. וסמפון מיקרי כל מאי דמבטל הקידושין ולשון סמפון הוא בטול וכדפירש"י ז"ל לעיל ואין לך מום גדול מאשה נדרנית דבעון נדרים בנים מתים ונדרים ומומין חדא נינהו וכדפירשו ז"ל בסמוך הלכך קושיית התוספות קאי נמי אנדרי' ובחידושי ריב"ש כתיב דיש מי שמחלק ואומר דהכא בסתם מומין כגון כל המומין הפוסלין בכהנים ובההיא דארוסה בת ישראל משום סמפון דמומין גדולים כגון בעל פוליפוס ודכותיה והתוספות לא חלקו כן משום דס"ל דאין לך מום גדול מאשה נדרנית ולכך הקשו קושייתם על ארישא ובנדרים הקשו להדיא על אסיפא דמומין דהיינו סמפון ממש ודוק.
ותירצו בתוס' דלהכי נקט מתניתין בעל מנת לאשמועינן דכותה לרב בסיפא דאע"ג דקדשה על תנאי בעיא גט ולשמואל נמי נקט על מנת למימר דבכל ענין אינה מקודשת אפילו כנסה סתם כדאמרינן בגמרא. עוד תירצו בתוס' דבגמרא אמרינן דבסתם מקודשת מדרבנן או מספיקא וא"כ לא תאכל בתרומה כיון שאינה מקודשת מדאורייתא וקשיא להו להאי תירוצא הא דקתני כנסה סתם ונמצאו עליה נדרי' תצא שלא בכתובה ממה נפשך אי עיקר חידושא דמתניתין היינו האי דקתני להדיא תצא שלא בכתובה א"כ לרב דמוקי לה בקדשה על תנאי וכנסה סתם מאי אריא קדשה על תנאי אפי' קדשה סתם נמי תצא שלא בכתובה ואי עיקר חידושיה היינו דיוקא דדייקינן כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא אם כן אמאי נקט במתניתין לשמואל וכנסה אפילו לא כנסה נמי בעיא גט ותירצו בתוס' דלשמואל נקט כנסה לאשמועינן רבותא דא"ה לית לה כתובה ולרב נקט קדשה על תנאי לאשמועינן דה"ה צריכה גט.

עוד הקשו בתוס' עלה דהאי תירוצא דפרי' דקדשה סתם צריכה גט מ"ש דבנמצא איילונית אינה צריכה גט דתנן בריש יבמות וכלן שנמצאו איילונית כו'. ותירצו דשאני מום דאיילונית דעיקר דעתו של אדם הנושא אשה בשביל בנים ולהכי הוי איילונית קדושי טעות וכן תירץ הרא"ש בפסקיו. עוד הקשו בתוס' דבפרק השולח משמע דאיילונית צריכה גט דתנן המוציא את אשתו משום איילונית לא יחזיר כו' תירצו דהתם מיירי בסתם איילונית ולכך צריכה גט מספק. עוד היינו יכולין לתרץ דההיא דריש יבמות מיירי בקדש האיילונית ולא כנסה ולהכי אינה צריכה גט כלל אפילו מדבריהם וההיא דפרק השולח מיירי בכנסה כדתנן המוציא את אשתו משום איילונית ולהכי צריכה גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין וכדפרש"י ז"ל התם בפרק השולח דומיא דשאר מומין אליבא דרב לתירוצא קמא דבקידושין בלחוד בין קדשה על תנאי בין קדשה סתם אינה מקודשת וכשיכנסה צריכה גט אבל לתירוצא בתרא דשאר מומין קדשה סתם צריכה גט ושניא מום של איילונית דעיקר דעתו של אדם בשביל בנים ולכך הויא קדושי טעות אין לחלק נמי באיילונית בין כנסה ללא כנסה דאמדינן דעתו של אדם שאין בדעתו לישא איילונית כלל כנ"ל.
והר"י מטראני תירץ כתירוצו של ריב"ש שכתב וז"ל ודאי בשאר המומין כגון הני דתנן שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים אי אתני עלייהו הוא דלא הוו קידושין אבל מסתמא הוו קידושין אבל במומין המכוערים כגון ריח הפה וריח החוטם ומכות שבגופה אפי' מסתמא הוי מקח טעות ועלייהו קאמרו דחיישינן משום סמפון. ע"כ:

שכל המומין הפוסלין בכהנים כו'. כתב הרמ"ה מסתבר דאסתמא קאי וה"ק מה טעם תצא שלא בכתובה משום דלא מיבעיא בתנאי דאיפסלה לה מכתובתה אלא אפילו בסתם נמי היכא דקד' סתם ובעל סתם ולא הוה ידע דאית בה מומין ואשתכח בה מומין לית לה כתובה שכל המומין הפוסלין בכהנים לעבודה פוסלין בנשים מכתובתן דכיון דלגבי גבוה מומא איקרי יכול למימר אי אפשי באשה בעלת מומים. תלמידי רבינו יונה:
גמרא ותנן נמי גבי קדושין כה"ג מדנקט הכי ולא אתמוהי קא מתמה תנינא חדא זימנא בקדושין משמע לכאורה דקא מתמה דאמאי תצא הכא ובקדושין בחדא גונא דהכא הוה ליה לאקדומי דין כתובה ברישא דהיינו עיקר מכילתין והא ודאי ליתא דא"כ לא משני מידי ואיכא לדחוקי דהכי קא משני כיון דבעי למיתני קידושין הכא אטו כתובות הלכך קדים ברישא קידושין שהקידושין קודמין לעולם לכתובות במעשה ולכך ראוי להקדימה ג"כ בדיבור. ואכתי ליתא להאי פירושא כלל דמדנקט ותנן נמי גבי קידושין כה"ג משמע דעלה דההיא דקידושין נמי קא מתמה ולהאי פירושא עיקר תמיהתו היינו עלה האי דהכא ועוד לא הוה ליה לאורוכי בשינוייה ולמימר התם קידושין אצטריכא ליה דהא עלה ההיא דהתם לא קשיא ולא מידי ואיכא לפרושי דהכא פריך אמאי תנא גבי קידושין כי האי גונא דהכא הוה ליה למתני גבי דין כתובה והתם בקדושין דין קדושין. וליתא דאם כן הוה ליה לשנויי בקוצר דהכא תני דין קדושין אטו כתובות והתם תני דין כתובות אטו קידושין.
אלא הנכון כדפרש"י שכתב ז"ל וז"ל כה"ג. משנה זו שנוייה בקידושין בפרק האיש מקדש ומאי שנא דסתמה רבי תרי זימני. פירוש הא דקאמר ותנן נמי גבי קידושין כה"ג היינו מורה מקום היכא תנן והתמיה מבחוץ דהיינו מאי שנא דסתמה רבי תרי זימני ומשני הכא בכתובתה איצטריכא ליה כו' והא דנקט הכא קדושין ברישא היינו משום דבהאי לישנא קבלה רבי והיתה שגורה בפי התלמידים ורצה לשנותה הכא והתם בלשון השגור בפי התלמידים.
והריטב"א ז"ל תירץ דההיא דקדושין תנא מעיקרא והיא שגורה בפי התלמידים ולא בעי הכא לשבושה ומשנה לא זזה מלשונה. ודוחק דכתובות שנויה ברישא בסדר המשנה ואפשר לתרץ לשונו כדכתיבנא אנן כנ"ל:

הכא בכתובות וא"ת ס"ס מאחר דתני הכא דין קדושין ל"ל למיתניי' תו התם בקדושין וכיון דתני התם דין כתובות ל"ל למיתניי' תו הכא בכל מקום שהמשנה היא שנויה אפילו שלא במקומה הרי היא שנוייה ועומדת ולמה לי למתנייה תו בדוכתא אחריתי וי"ל דהכי משני הכא במכילתין כיון דקאי בכתובות ובעיא לאשמועינן דיני כתובות וכדקתני בפירקין המדיר את אשתו כו'. הלכך בעי לסיומי דיני הנדרים לענין הכתובה ובעי לאשמועינן נמי דיני המומין לענין כתובה וכדקתני באידך מתניתין בסמוך היו בה מומין כו' הלכך הכא בכתובות איצטריכא ליה ותנא קדושין אטו כתובות. ובמהדורא קמא כ' רש"י וז"ל כתובה איצטריכא ליה דכולה מסכת מיירי בכתובה ע"כ. פי' דכל דיני הכתובה בחד דוכתא בעי למתנייה דהכי סדר כל דין ודין בדוכתי' הלכך איצטריך למתני הכא דין הכתוב' והתם דין הקדושין ובכל דוכתא ודוכתא תנא המשנה כמו שקבלה ולא זזה מלשונה וכדכתיבנא לעיל כנ"ל. וסדר המשך לשון הגמרא כך הוא הכא במכילתין בכתובה איצטריכא ליה ואין לומר דהכי קאמר הכא בכתובות פי' במסכת כתובות איצטריכא ליה דאם כן חסר הלשון דמאי קאמר איצטריכא ליה כנ"ל:

תנא קדושין כו'. אפשר לפרש דהכי קאמר דרישא דמתניתין נמי ואע"ג דתניא לענין קדושין לענין כתובות נמי שייכא דכיון דאינה מקודשת אין לה כתובה אלא דבסיפא מפרש להדיא אין לה כתובה ואפשר דזהו שכתב רש"י תנא קדושין רישא דמתניתין אינה מקודשת. אטו כתובות איידי דנקט משום כתובות. ע"כ.
אבל התם בקידושין כתב ז"ל וז"ל ותנא המקדש אינה מקודשת אטו כתובות דבעי למתניי' סיפא כנסה סתם תצא שלא בכתובה. ואפשר דלהכי כתב הכא איידי דנקט משום כתובות היינו משום דרב דס"ל דסיפא קאי ארישא ולשמואל נמי כי קתני רישא המקדש כו' הוה ליה כאלו תני נמי וכנסה ואינה מקודשת ואין לה כתובה וכדכתיבנא כנ"ל:

באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר וכו'. פי' לאו דוקא הני אלא איהו וכל דכותייהו שיש בהן ענוי נפש או שהוא מדברים שבינו לבינה ונקט הנהו דשכיחי טפי וכדקתני להו בהדיא במסכת נדרים אלו הן נדרי ענוי נפש שלא תאכל בשר כו' וזה ברור. ויש להראב"ד בזה דברים שאינן מחוורים ומה שכתבנו נכון וברור. הריטב"א ז"ל:

וכן כתב הריב"ש וז"ל באלו נדרים אמרו שלא אוכל בשר וכו'. לאו דוקא הני אלא ה"ה לכל נדרי ענוי נפש אלא דאורחא דתלמודא למנקט הני והכי משמע לעיל דמוקמינא מתניתין דשלא תטעום אחד מכל הפירות בנדרה היא וקיים לה איהו ומשום דס"ל הוא נתן אצבע בין שיניה הא למ"ד היא נתנה תצא שלא בכתובה משום דאמר אי אפשי באשה נדרנית כדאמרינן בשמעתין מאי שנא כתובה דלית לה דאמר אי אפשי באשה נדרנית וכו' ואע"ג דאמרינן בירושלמי על רישא דמתניתין (במתניתין) שאמר לה על מנת שאין עליה נדרים אבל אי אמר לה על מנת שאין עליך כל נדר אפילו נדרה שלא תאכל חרובין אינה מקודשת דמשמע דהיכא דאמר לה שאין עליה נדרים דוקא בהני ולא בשאר נדרי ענוי נפש. איכא למימר דהא לא קשיא חדא דאפשר דחרובין לאו נדרי ענוי נפש היא אף על גב דהוי מידי דאכילה משום דלאו אורחייהו דאינשי למכלינהו א"נ אפילו דהוו נדרי ענוי נפש והבעל יכול להפר הכא טעמא משום קפידא הוא כדאמרינן בסמוך בחרובין וכיוצא בהן לא קפדי אינשי הלכך מסתמא מקודשת עד שפירש כל נדר.
והרי"ף והרמב"ם כתבו דדוקא הני שלשה אבל שאר נדרי ענוי נפש לא בטלי קדושין ואינו נראה אלא כמו שכתבתי וכן כתבו בשם הרא"ה ז"ל וה"ק נמי בנדרים שבינו לבינה כגון שנדרה שלא תתקשט בקשוט של מטה וכן שתהיה נטולה מן היהודים וכיוצא בהן מדברים שדרכן של בני אדם להקפיד בהן. עכ"ל ריב"ש ז"ל ולקמן בסמוך אכתוב מה שכ' הרשב"א בזה בס"ד:
וז"ל רש"י במהדורא קמא באלו נדרים אמרו שאינה מקודשת אם נמצאו לפי שבעל מגונה עליו וקפיד עלייהו. ע"כ:

אילימא ארישא כו'. יש לפרש דה"ק דברישא דלא מיירי אלא בקדשה על תנאי ואין לנו אלא קפדנותו הלכך איכא למימר דאפילו כל מילי נמי אבל בסיפא דכנסה סתם כיון דבכניסה לא התנה אע"ג דקדשה על תנאי איכא למימר דדוקא בכגון אלו נדרים עומד תמיד בקפידתו ותצא שלא בכתובה נמצא לפי שיטה זו דאפילו אי קיימא נמי סיפא ארישא מיתוקם שפיר הך שקלא וטריא דרב פפא.
ורש"י לא פי' כן שכתב וז"ל ארישא. דאתני בהדה אסיפא וקסבר סיפא דמתניתין מלתא באפי נפשה וקדשה סתם וכנסה סתם קאמר. ע"כ. ואפשר לפרש פי' לפירושו דאדרבי יוחנן קא מהדר דקא סבר סיפא דמתני' מלתא באפי נפשה ולא מכרעא מלתא למימר דס"ל כשמואל דאיכא למימר דלענין קדשה על תנאי וכנסה סתם כרב ס"ל דצריכה גט ואפילו הכי ס"ל דסיפא דמתני' מלתא באפי נפשה ובקדשה סתם וכנסה סתם מיירי ואשמועינן דאפילו הכי תצא שלא בכתובה ואהכי קאי רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק וקאמר באלו נדרים אמרו כו'.
אבל התוס' לא פירשו כן אלא דרב פפא כשמואל ס"ל דמוקי סיפא בקדשה סתם וכנסה סתם פי' כיון דרב פפא דהוא בתרא ס"ל דהוי בבא באפי נפשה ע"כ כשמואל ס"ל ועיקר פלוגתא דרב ושמואל בהכי תליא דלרב לא הויא סיפא בבא באפי נפשה ולשמואל הויא מלתא באפי נפשה דעיקר דינייהו בפירוש דמתני' תליא אבל לרש"י פירוש דמתני' לא תליא בדינא דרב ושמואל וכדכתיבנא ואפשר דזהו שכתב רש"י במשנה כנסה סתם. בגמרא מפרש אי קאי ארישא אהך דקדשה על תנאי כו'. אלמא דהך פירושא לא תליא בדינהו דרב ושמואל וכדכתיבנא כנ"ל:
וז"ל הריטב"א אלא אסיפא פרש"י וקסבר סיפא דמתניתין מלתא באפי נפשה היא וקדשה וכנסה סתם קאמר ע"כ.
ולכך פי' כן דאי תימא ארישא דקדשה על תנאי הדר' קושיא לדוכתא ואפי' כל מילי נמי דהא קפיד ובתוס' כתבו דשמא כיון שכנסה סתם נתבטלה קפדנותו וגלי דעתי' דלא קפיד בכל נדר אי נמי כי קיימא נמי ארישא מיירי סיפא שאם קדשה וכנסה סתם תצא בלא כתובה ע"כ. הריטב"א ז"ל:
רב אשי אמר לעולם ארישא ומידי דלא קפדי ביה אינשי לא הוי קפידא פי' דמסתמא לא נתכוון אלא לנדרים דקפדי בהו אינשי הא אלו פי' מודה רב אשי דקפדיה קפידא וכן אמרו בירושלמי שאם אמר על מנת שאין עליה כל נדר אפי' בנדרים דעלמא אינה מקודשת. אבל יש שפירשו דאפילו התנה בפירוש בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הוי קפידא וכן נראה מלשון הגמרא לפי פשוטו אבל אין לנו אלא כמו שפירשו בירושלמי. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל ה"ג ומידי דקפדי ביה קפיד מידי דלא קפדי בה אינשי לא קפיד כלומר סתם קפידתו אינה אלא במאי דקא קפדי בה אינשי. ואף על גב דהשתא קאמר דבכולהו נדרים הויא קפידתו לא צייתינן ליה דהשתא הוא דקאמר ומעיקרא לא הקפיד בהן ואלא מיהו היכא דקפיד ואתני בהדיא קפידתו קפידא. וגרסינן בירושלמי בד"א כשאמר לה ע"מ שאין עליה נדרים אבל אמר לה כל נדר ואפי' נדרה שלא תאכל חרובין אינה מקודשת ותמיה לי נדרים שבינו לבינה כגון שלא ארחץ לעולם או שלא אתקשט דקרו לה מנוולת אף על גב דלא מצינו שועל שמת בעפר פיר מ"מ מידי דקפדי בה אינשי הוא ואמאי מקודשת ועוד נדרה שתהא נטולה מן היהודים מי איכא למימר שתהא נטולה ממש ותצא בכתובה. וצ"ע.
עוד הקשה הראב"ד ז"ל דהא אמרי' לעיל שלא תטעום אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה ואוקימנא לה בנדרה היא וקיים לה איהו וכמ"ד הוא נותן אצבע בין שיניה הא למ"ד היא נתנה תצא שלא בכתובה לפי שיכול הוא שיאמר אי אפשי באשה נדרנית והכא ודאי לכ"ע היא נתנה דקי"ל דאין הבעל מפר בקודמין. וניחא ליה דהתם כיון שנדרה תחתיו ולא היתה אימתו עליה אפילו בכל דבר נמי יכול הוא לומר אי אפשי באשה נדרנית אבל הכא שנדרה קודם לכן אינו יכול לומר אלא באותן שלש נדרים בלבד שלא אוכל בשר ולא אשתה יין ושלא אתקשט בבגדי צבעונין שמתגנה על בעלה והוו לה כמקח טעות במומין אבל נדרים אחרים לא דטעמא דהני לא משום דמצי למימר אי אפשי באשה נדרנית אלא משום דהויא כבעלת מום.
ואני תמה על זה דהא אמרינן בשמעתין כתובה טעמא מאי דאמר אי אפשי באשה נדרנית דאלמא טעמא משום דאי אפשי באשה נדרנית היא וא"ת דה"ק אי אפשי באשה נדרנית בנדרים כאלו שהם כמום אכתי קשיא לי דא"כ הלכה אצל חכם והתירה אמאי מקודשת דהא מ"מ אע"פ שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו מ"מ הרי כבר נתגנה זו במומין אלו וכי היכי דהלכה אצל רופא ורפאה אינה מקודשת הכי נמי הלכה אצל חכם והתירה נמי אינה מקודשת דנדרים אלו נמי מחמת מומין הן אלא שבזו יש לתרץ שכל שהחכם עוקר מעיקרו איגלאי מלתא דלא היה בה מום כלל והרי היא כמי שחשבוה כבעלת מום ואגלאי מלתא דלא הוה בה מום לעולם אבל מ"מ אין לשון אי אפשי באשה נדרנית סובל כן.
ומסתברא דנדרים אלו היינו טעמא לפי שהכעס ניכר בהם יותר ואם לאו שהיא אשה נדרנית ובעלת כעס לא היתה נודרת בנדרים אלו לפיכך יכול הוא לומר אי אפשי באשה נדרנית כזו דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אבל שאר נדרים יש נשים שאין מקפידות להתקשט בהשרת שער ובקשוט פנים והרחיצה כל זמן שאינן יושבות תחת בעליהן ולפיכך אינו מקפיד בהן כנ"ל. עכ"ל הרשב"א:
והתוס' כתבו וז"ל ומידי דקפדי אינשי הוי קפידא נראה דהיינו כשהתנה סתם על מנת שאין עליה נדרים ולא פי' איזה נדר דהתם קאמר רב אשי דמידי דלא קפדי אינשי לא הוי קפידיה קפידא אבל אם פיר' להדיא על מנת שאין עליך נדר זה ודאי יכול להתנות בכל נדרים אפילו לא קפדי בהו אינשי ע"כ. פי' קשיא להו מהא דאמרינן לעיל שלא תטעום אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה ואוקימנא לה בנדרה היא כו' וכמו שהקשה הראב"ד כדכתיבנא בסמוך. ותירצו בתוס' דההיא דלעיל מיירי כדפירש בהדיא נדר זה דה"ק קונם פרי פלוני עלי והוא קיים לה וכדפרי' לעיל בריש פירקין. ודוק שכתבו התוספות אבל אם פירש בהדיא ע"מ שאין עליך נדר זה כו' ולא כתבו כלשון הירושלמי בדאמר ע"מ שאין עליה כל נדר והיינו משום דאתו לתרוצי קושיא דמתני' ולהכי נקטי כדפי' להדיא בההיא דמתני' כנ"ל:
וז"ל הרמב"ן רב אשי אמר לעולם ארישא ומידי דקפדי אינשי הוי קפידיה קפידא בירושלמי מתני' כשאמר לה ע"מ שאין עליך נדרים אבל אם אמר לה ע"מ שאין עליך כל נדר אפילו נדרה שלא לאכול חרובין נדר והאי ירושלמי ארישא קאי ואפ"ה ס"ל דאי אמר כל נדר משום כל נדר היא יוצאת והוצרכתי לכתוב זה מפני שיש מי שאומר דאפילו אמר כל נדר כיון דלא קפדי אינשי לא הוי קפידיה קפידא. עד כאן:

איתמר קדשה על תנאי כו'. פרש"י קדשה על תנאי שאין עליה נדרים. ע"כ. לכך פרש"י ז"ל בתנאי דנדרים דאלו בתנאי דמומין לא מיישבא שפיר הצריכותא לקמן בסמוך כפי פירושו של רש"י דלקמן דוק ותשכח.
והקשו בתוספות במתניתין על הא דתנן בד"א במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי וכו' דלרב דמוקי כולה מתני' כנסה ונמצאו עליה נדרים בקדשה על תנאי מה שייך לחלק בין מומין שבסתר למומין שבגלוי עיין לקמן ואפשר שסובר רש"י דדוקא בנדרים קאמר רב הכין ולא במומין ובהכי מתרצה קושי' התוס' דלקמן וליתא דלקמן כתב רש"י להדיא דבמומין נמי קאמרה רב גבי הא דאמרינן מאי לאו טעות נדרים כו' ומאי דכתיבנא מעיקרא הוא הנכון בלשון רש"י כנ"ל:

בד"ה יולידיו בפני כו' וי"מ יולידיו בפני מולידיו זקנו של בעל כו' עכ"ל לכאורה לפי' שני מהיכא משמע יולידיו זקנו של בעל ואימא דהיינו אביו דוקא ונראה לפי' ראשון גרסינן יולידו בפני מולידיו דהיינו בלשון יחיד יולידו דהיינו אביו של בעל ומולידיו בלשון רבים דהיינו בניו של בעל ולפי' שני גרסינן יולידיו בפני מולידו דהיינו ב' יולידיו שהוא אביו ואבי אביו בפני מולידו לשון יחיד דהיינו הבעל וק"ל:

בד"ה ע"מ שאין כו' וי"ל דלרב כו' קדשה ע"ת משום סיפא כו' בעיא גט כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דמשום סיפא דתצא שלא בכתובה נקט הכי על תנאי דפסיקא להו דבקדשה סתם וכנסה סתם נמי אין לה כתובה כמ"ש בסמוך מההיא דאי אפשי באשה נדרנית וק"ל:

בא"ד והא דנקט במתני' וכנסה ה"ה אפילו כו' עכ"ל ר"ל הא דנקט לשמואל בסיפא קדשה וכנסה סתם ה"ה לא כנסה אלא דקדשה סתם לחוד נמי בעיא גט אלא כו' וק"ל:

וסימנך אפרים ומנשה כראובן וגו'. ברי"ף וברא"ש הביאו קרא דבתריה דהאי קרא דכתיב ומולדתך אשר הולדת וגו' ואם נפרשהו כפרש"י בחומש שעל בני יוסף שיוליד אמר כן כו' אין כאן ראיה לענינא דהכא וצ"ל לגירסתו דהדרש דהכא יפרש כדברי המפרש שעל בני אפרים ומנשה אמר כן ומדקרא לבני אפרים ומנשה מולידי יוסף ואמר לך יהיו משום דבני בניו הם כבניו וק"ל:

גמ' אמר רבא דאמרה ליה ניכליה אריה כו'. נ"ב ס"א רבה:

שם קדושין דברים שיש בהן ענוי נפש אמר ר"י כו' כצ"ל:

גמ' טווה בשוק אמר בה. אבל לא מדברת דמדברת פירושו משחקת עם בחורים רבנן אמרי מדברת כו' אמר בה אבל לא טווה בשוק דפי' טווה בשוק דמראה זרועותיה וק"ל:

גמ' וסימנך אפרים וכו' וברי"ף ואשר"י וסימנך ומולדתך אשר הולדת אחריהם וכו'. וצ"ל כפירוש המפרשים דאיך יכתוב בתורה מה שלא נהיית שהרי לא היה לו עוד בנים ליוסף לזה פי' על תולדות של אפרים ומנשה ע"ע וקרי ליה מולדתך כאילו הן ילדיו שלו וק"ל וברי"ף לא תימא דאמרה ליכלא ארי לסבא ולבריה אלא כו' ע"ש:

ברש"י בד"ה וטוה וכו' וכפה על ירכה וכו'. אפ"ל וטוה בשוק במתני' מלשון השוק והירך על שוקה טוה ורד כנגד פניה של מטה:
בתד"ה אלא בחצר פירוש אפילו בלא קלתה כו'. שלא תימא א"כ לא הנחת כו' ר"ל פשיטא דבקלתה לית ביה משום פרוע ראש דאילו הוי ביה לא הנחת כו' דאין לזה טעם וק"ל:
בתד"ה יולידיו וכו' ל"מ וכו'. דלא כפירש"י דרב יהודה אמר שמואל מפרש בפניו דמתני' רק דין בפני עצמו הוא לזה י"מ וכו' כי היכי דנהוי דוקא בפניו דמתני'. ונראה עוד דמלשון יולידיו לשון רבים ב' יולידיו [היינו זקניו] ודו"ק:
בתד"ה על מנת כו' תימא לר"י כו'. עיקר קושיתם אסיפא ע"מ שאין בה מומין כו':

בא"ד וי"ל דלרב דאמר כו' משום סיפא כו' בעי גט. מיהו לפי"ז הו"ל למינקט בסיפא כנסה על תנאי אפ"ה בעי גט לרב וכמ"ש התוס' בסמוך בד"ה אלא טעמא דרב כו'. ובשלמא בפלוגתא דרב ושמואל גופיה י"ל דנקיט כנסה סתם לרבותא דשמואל [אבל אמתני' קשה] ואם נקיט כנסה סתם לרבותא תצא שלא בכתובה הול"ל רבותא טפי אף בקידשה סתם וכנסה סתם תצא שלא בכתובה ודוחק לומר דארבותא דתרוייהו נחית מתני'. וצ"ל [מלתא באפי נפשיה] דהתוס' בתירוץ זה סמכו עצמן אראייתם דבסמוך דבקידשה סתם לית לה כתובה מדתניא ואם אמר אי איפשי כו' אף שכתבו בסמוך רק קידשה סתם ולא הזכירו כנסה סתם מ"מ מאותו ראיה גופיה ש"מ אפילו כנסה סתם ולהכי לא תירצו דלרב משום סיפא דקאי ארישא ותני תצא שלא בכתובה אבל בקידשה סתם וכנסה סתם יש לה כתובה וק"ל:

בא"ד ולשמואל נמי כו'. דסיפא הוא בבא בפ"ע ופירושו קידשה סתם וכנסה סתם ורישא איירי בקידשה על תנאי וכנסה סתם כדבסמוך להכי דוקא בקידשה על תנאי וכנסה סתם אבל קידשה סתם וכנסה סתם מקודשת דהיינו סיפא דתצא שלא בכתובה הא גיטא בעי:

בא"ד ואם אמר אי איפשי וכו'. עיין בר"ן ובאשר"י בסמוך [דמחלקי בין נדרים שלפני נישואין ובין נדרים שנדרה בתר נישואין ע"ש]:

בא"ד והא דנקיט במתני' וכנסה וכו'. לשמואל דאיירי סיפא בקידשה סתם וכנסה סתם אף בקידשה סתם בלא כנסה צריכה גט כו':

בא"ד וא"ת לפי מאי דפרישית כו'. ובלא"ה אף דבקידשה על תנאי וכנסה סתם וכ"ש קידשה וכנסה סתם אמרי' בסיפא דבעי גט מ"מ דלמא האי דיבמות איירי ביבמה מן האירוסין:

בא"ד וצריך לחלק בין מום דאיילונית כו'. באשר"י מבואר מלתא בטעמא [דאין דעתו של אדם לישא אשה אלא לבנים]:

בא"ד והא דמשמע בהשולח וכו'. אין להקשות אם הא דהשולח איירי באירוסין ואפ"ה צריכה גט תקשי בל"ז תיכף בתחלת דבריהם שהבינו דקידשה סתם נמי אין צריכה גט וכן לוי"ל ראשון. ואם יש לפרשו במן הנישואין לבד א"כ גם מיבמות לא קשה (נ) י"ל דבל"ז אף דבקידשה סתם גבי מומין א"צ גט [מצינו למימר] דאיילונית עדיפא טפי ממומין דלא מאיסה עליו כולי האי כמו במומין לכן במומין א"צ גט ובאיילונית בעי גט אבל עתה שהוכיחו דבמומין צריכה גט בקידשה סתם ובאיילונית א"צ גט מהאי דיבמות לזה הקשו מהשולח [ולא ניחא להו להתוס' לאוקמי האי דהשולח במן הנישואין לבד] אבל מהשולח אהאי דיבמות הו"מ להקשות וק"ל:

בא"ד והא מקולקלת היא וכו'. דבשלמא אם צריכה גט א"כ הגט הוא גט מצד הדין ונתבטלו הקידושין וכיון דלא התנה ע"מ שהשם רע הוא שם רע אני מגרשך ובאם לאו לא יהיה גט כמ"ש התוס' לקמן [וה"ה באיילונית איירי בלא תנאי] רק הבעל יוציא לעז ויאמר אילו הייתי יודע כו' לכן אמרו לא יחזיר וא"כ לא יוציא לעז דלא מהני ליה מידי אבל אם אינה צריכה גט סוף סוף היא אשת איש מכח קידושין הראשונים [אם יהיה לה בנים אח"כ] ומקולקלת מצד עצמה אף אם הוא שותק ואינו מוציא לעז:

בא"ד והאיילונית אין להם לא כתובה וכו'. והאיילונית משמע ודאי איילונית שהרי קראה בשם האיילונית משא"כ המוציא אשתו משום איילונית י"ל משום חשש איילונית ודו"ק:

גמרא במקללת יולדיו בפני מולדיו. כן הגיה הגר"א ז"ל בשו"ע א"ע סי' קט"ו ס"ק י"ג. ועי' עוד שם כוונת פי' גי' הרי"ף והרא"ש ודלא כהמהרש"א בח"א:

גמ' שם דאמרה ניכליה אריא כו'. כ"נ דצ"ל ולמחוק מלת ליה וכמו שהועתק בתוס' וכן ליתא בגי' הרי"ף והרא"ש:

רש"י ד"ה אמר רבה. לפרושי מלתיה דרב יהודה. כצ"ל:

תד"ה ע"מ. ומיהו כתובה ל"ל לכ"ע כו'. ר"ל אפי' לרב. דאילו לשמואל מפורש כן במתניתין:

גמ' בטוה ורד. נ"ב כמו והיום רד מאד (שופטים יט):

תד"ה ע"מ כו' וא"ל למידק כתובה כו' הא גיטא בעי כדדייק בגמ' אמתני' דהכא תמוה לי די"ל דהכא לאו מלשון תצא דייקי דבעי גיטא אלא דההוכחה כך דלפ"מ דס"ל בס"ד דכנסה סתם ארישא קאי דקדשה ע"ת וכנסה סתם בודאי מוכח דתצא היינו בגט דאל"כ דאתי לאשמועינן רק דאין לה כתובה לתני יותר רבותא דקדשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה אע"כ דנקט בהכי בקדשה ע"ת לרבותא דאפ"ה בעי גיטא ולבתר דמשני דסיפא איירי בקדשה וכנסה סתם ופרכי' עלה מ"ש כתובה וכו' ג"כ ניחא דאם איתא דא"צ גט אמאי תני ברישא קדשה בע"מ וכנסה סתם דא"צ גט לתני רבותא יותר דאפילו בקדשה סתם דא"צ גט אע"כ דבאמת בתרווייהו סתמי צריכים גט ולזה פרכי' מ"ש כתובה ומ"ש גט, והסוגי' מרווחת:

במשנה המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים כו' המקדש ע"מ שאין בה מומין כו'. וקשיא לי אמאי איצטריך למיתני תרתי דנהי דחדא בחברתה לא שייכא מ"מ הא משמע מכולה סוגיא דשמעתין דבכל תנאי שבעולם הדין כן וא"כ תרתי ל"ל בשלמא לשמואל איכא למימר דקתני רישא משום סיפא דאיירי בקדשה סתם וכנסה סתם דבהנך ודאי דוקא קתני דבנדרים ומומין לחוד הדין כן דכתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא דבשאר תנאים כתובה נמי בעי למיתב. משא"כ לרב דסיפא ארישא קאי בקדשה ע"ת וכנסה סתם ולא שמעינן דלענין כתובה בתנאיה קאי ולא לענין גט משום דאין עושה בעילתו בעילת זנות לטעמא דאביי וממילא שהדין כן בכל התנאים. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. ונהי דבבא דמומין איצטריך לאשמעינן דכל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים ולא שאר מומין אע"ג דאתני סתם ואיצטריך למיתני נמי משום סיפא דהיו בה מומין ועודה בבית אביה דקאי נמי ארישא כמ"ש התוספות שם. אבל האי בבא דנדרים מאי קמ"ל כיון דשייך בכל התנאים. לכך נלע"ד דאפי' לרב נהי דאיכא לפרושי סיפא דמתניתין בקדשה ע"ת וכנסה סתם ומפסדת כתובתה משום דבתנאיה קאי. אפ"ה ע"כ איירי נמי בקדשה סתם וכנסה סתם דהא בהא תליין ודוקא במומין ונדרים דהוי סימפון וכמו שאבאר בסוגיא דשמעתין:

בתוספות בד"ה ע"מ שאין עליה נדרים כו' תימא לר"י מאי איריא ע"מ אפילו בסתם נמי כו' גזירה משום סימפון עכ"ל. עיקר מילתא דסימפון היינו מומין כדאמרינן התם סימפון בעבדים ליכא אי מומין דבראי כו' ומקשו הכא בפשיטות אבבא דסיפא במומין אלא דמשמע להו דשייך סימפון נמי בנמצאו עליה נדרים מהא דמסקו בתירוצם מההיא דא"א באשה נדרנית ועיין בסמוך ומש"ה לא ניחא להו לפרש ההיא דסמפון דפ' אע"פ בסמפון דאיילונית משום דלשון סימפון משמע כל דבר המבטל המקח כההיא דעבדים מיהו בעיקר קושייתם לא ידענא מאי קשיא להו דרישא דמתני' לא איצטריך משום האי דסימפון דהא בלא"ה נמי רישא דמתניתין מילתא דפשיטא היא דהמקדש על תנאי ולא נתקיים אינה מקודשת וע"כ צ"ל כתירוץ התוספות דאיצטריך לרב משום סיפא ולשמואל לאשמעינן דאפילו כנסה סתם ויש ליישב:

בא"ד ועי"ל דנהי דשייך בה סימפון כו' מ"מ צריכה גט מדבריהם או מדאורייתא מספק. משמע דלשינוייא קמא דשמעתין לא בעי גט כלל בקידש סתם אפילו בנדרים ואע"ג דלקמן מסקינן בהדיא בקידשה סתם וכנסה סתם דספיקא הוי אי אמרינן דא"א באשה נדרנית או לא לרבא. ולרבה צריכה גט מדבריהם. מ"מ בשינויא קמא סברי התוספות דדוקא בכנס אמרינן הכי דמספקא לן דכיון שכנס סתם איכא למימר דסבר וקיבל משא"כ בקדש סתם גרידא לעולם מצינן למימר דא"צ גט כלל דהו"ל סימפון ואע"ג דרש"י מפרש לקמן בהדיא דמספקא לן על סתם בני אדם אם אפשר באשה נדרנית או לא אפשר דרש"י ס"ל כתירוץ השני שכתבו התוס' כאן אבל לתירוץ הראשון ע"כ צ"ל כדפרישית ולקמן יבואר עוד דלרש"י נמי יש לפרש כן ודו"ק:

בא"ד ומיהו כתובה לית לה לכ"ע כו' כדתניא לעיל ואם אמר אי אפשי כו' עכ"ל. ולכאורה אין ראייתם מוכרחת דאיכא למימר שאני התם שנדרה כשהיא תחתיו ומש"ה קפיד טפי ואין לה כתובה כמ"ש הרא"ש והר"ן ז"ל בשמעתין ויותר יש לתמוה על לשון הרא"ש ז"ל דבתחילה כתב לשון התוספות כאן והסכים עמהם דאין לה כתובה לכ"ע והביא ראייה מההיא דא"א ותכף בסמוך לענין נדרים שאין בהן עינוי נפש כגון קליות ואגוזים כתב דאין ראייה מהאי דא"א דאיירי כשהיא תחתיו וא"כ קשיא מדידיה אדידיה. והנלע"ד דודאי עיקר ראיית התוספות והרא"ש ז"ל לרווחא דמילתא הוא דבלא"ה כיון דמסקינן להדיא אליבא דשמואל דקידשה סתם וכנסה סתם ספיקא הוא ולית לה כתובה ה"ה לרב דהא לא אשכחן דפליגי ואפושי פלוגתא לא מפשינן. אלא משום דלכאורה היה באפשר לומר דודאי מסברא לית לן למימר כלל דמשום קפידא דנדרים יוציאה בלא כתובה דמהיכי תיתי ודוקא לשמואל דע"כ היינו סיפא דמתניתין מסיק דמספקא לן משא"כ לרב אין לנו לבדות ספק מלב כיון דמתני' לא איירי אלא בקידשה על תנאי וכנסה סתם והאי טעמא לחוד דלענין כתובה בתנאיה קאי ולאו דוקא תנאי דנדרים אלא ה"ה לכל תנאי דעלמא וכנסה סתם נמי אין לה כתובה לכך הביא ראייה מההיא דא"א דהיכא דקפיד ואמר א"א מהימן להוציאה בלא כתובה ולפ"ז ממילא דבנדרים דקודם אירוסין נמי מודה רב לשמואל דספיקא הוי אי קפיד או לאו ומש"ה אין לה כתובה ולפ"ז אדרבא מסברא אית לן למימר דטעמא דרב במתניתין בקידשה ע"ת וכנסה סתם דאין לה כתובה לאו בכל תנאים דעלמא איירי אלא דוקא בנדרים ומומין דבסתמא נמי לית לה כתובה כנ"ל נכון ובסמוך אבאר יותר ובשיטת הגמרא והרי"ף ז"ל ודו"ק:

קונטרס אחרון
משנה המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ומומין כו' ומספקא להו להתוספת בקידש סתם ולא כנס אי בעי גיטא או לא ואף את"ל דבעי גיטא אפ"ה לכ"ע לית לה כתובה והביאו ראיה מדתניא לעיל ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית כו' וכתבתי דאין ראייתם מוכרחת אלא שמצאתי להדיא בירושלמי דפירקין דפלוגתא דרבי יוחנן ור"ל היא ולר"י לית לה כתובה ומשמע דכתובה הוא דלית לה הא גיטא בעי והכי משמע להדיא בירושלמי ועיין מה שכתבתי בפ' השולח דף מ"ה:

ובעיקר דברי התוספות שכתבו בקידשה סתם וכנסה סתם דלכ"ע לית לה כתובה יש לי לדקדק אמאי לא נימא חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו והאי ראה ונתפייס וע"כ לשיטת התוס' שייך נמי חזקה לענין נדרים דאל"כ אמאי אוכלת בתרומה בכניסה לחופה לכ"ע ולא חיישינן לסמפון כמו בארוסה לפמ"ש התוספות דנדרים נמי מיקרי סמפון אע"כ דאיכא חזקה דבודקה ואפשר דה"נ איכא חזקה אחרת דאין אדם מתפייס במומין וה"ה לנדרים ואע"ג דאמרי' לקמן דהא דא"א באשה נדרנית ספיקא הוי בסתם בני אדם וע"כ דה"ה למומין אפ"ה י"ל דהיינו מה"ט גופא דאיכא חזקה לגבי חזקה והיינו ספיקא ומש"ה דיינינן המוציא מחבירו עליו הראיה כמ"ש התוספות לקמן דף ע"ו בד"ה וחדא. ולקמן אבאר יותר בעזה"י כל זה כתבתי בשיטת התוספות מיהו בירושלמי איתא דהא מילתא דקידשה וכנסה סתם אי אית לה כתובה או לא וכן לענין קידש גרידא סתם אי צריכה גט או לא תרוייהו פלוגתא דרבי יוחנן ור"ל נינהו ע"ש:

בא"ד וא"ת לפי מאי דפרישית כו' מ"ש דבנמצאת איילונית א"צ גט כו' עד סוף הדיבור. כבר הארכתי בזה בפרק השולח דמלשון רש"י שם משמע להדיא דאיילונית בעי גט וכתבתי שם ליישב שיטת כל א' ולקמן סוף הסוגיא במימרא דרבי ישמעאל אבאר קצת:

גמרא אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק כו' הוי בה רב פפא אהייא כו' אלא אסיפא. וקשיא לי אגופא דמתניתין נמי הו"מ לדקדק כך בהא דקתני כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלין בנשים אהייא אקאי אי ארישא כיון דקפיד אפי' כל מילי נמי וליכא למימר דלענין מומין לאו בקפידא תליא מילתא אלא במידי דמיקרי מום וכל מום שאין פוסל בכהנים לא מיקרי מום כלל הא ליתא דהא קתני לקמן הוסיפו עליהם זיעה ושומא וריח הפה אלמא דאע"ג דלא פסיל בכהנים אפ"ה לענין אשה בקפידא תליא מילתא. ויש ליישב דאפ"ה פשיטא לן דבמידי דלא קפדי אינשי לא הוי כלל בלשון התנאי דע"מ שאין בה מומין משא"כ לענין נדרים ס"ד דבכל מידי דמיקרי נדר הוי בכלל התנאי וק"ל:

תוספות בד"ה אלא אסיפא וסבר רב פפא כשמואל כו' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח דלרב נמי מצינן למימר דסיפא דמתני' איירי בכל גווני ל"ש מקדש ע"ת וכנסה סתם ל"ש קידשה וכנסה סתם וכ"ש לפי מה שפירשתי לעיל בלשון התוספות דלמסקנא אפילו לאביי כולה חד טעמא הוא דבקידשה ע"ת וכנסה סתם דאין לה כתובה נמי לאו בכל תנאים איירי מטעמא דלענין כתובה בתנאיה קאי אלא דוקא בנדרים ומומין קאי בתנאיה לענין כתובה כיון דבשבילן מפסדת הכתובה אפילו בסתם. ולפ"ז שפיר מיתוקמא מילתא דרב פפא אפילו לרב ואפילו בקידשה ע"ת וכנסה סתם לא אמרינן תצא בלא כתובה אלא דוקא באלו נדרים שדינם אפילו בסתם דתצא בלא כתובה דהיינו לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דוקא בהנך תלת ולשיטת התוס' לעיל דף ע"א בד"ה ואם אמר ה"ה לכל נדרי עינוי נפש. משא"כ באינך דבסתם יש לה כתובה ה"ה למקדש ע"ת וכנסה סתם נמי אמרינן דבהנך דלא קפדי אינשי ראה ונתפייס משא"כ בהנך דקפדי אמרינן חזקה אין אדם מתפייס בנדרים כאלו כמו במומין וכדפרישית ואפשר דסברת התוספות דכיון שהתנה מתחלה על כל הנדרים תו לית לן למימר במה שכנסה סתם מחל במקצת ובקצתן נשאר בתנאיה כן נ"ל בכוונת התוספות אבל שיטת הרי"ף ז"ל היא כמו שכתבתי ובזה נתיישב מה שהיפך הסוגיא והרגיש הר"ן ז"ל בזה ולמאי דפרישית א"ש דבכוונה מיוחדת כתב הרי"ף ז"ל תחלה אוקימתא דרבה ורב חסדא דהא דתצא בלא כתובה דסיפא הא גיטא בעיא אפילו למאי דקי"ל כרב אחא נמי מהאי טעמא דמספקא לן אי אפשי באשה נדרנית אפילו בקידשה ע"ת וכנסה סתם וא"כ אכולה מילתא קאי מימרא דר"ש בן יהוצדק דדוקא באלו נדרים ברישא אינה מקודשת ובסיפא תצא בלא כתובה אבל בשאר נדרים אפילו קדשה ע"ת וכנסה סתם לא מספקא לן וצריכה גט ודאי כמ"ש הרי"ף ז"ל בקידושין וכאן כתב לענין כתובה דבעי למיתב לה וכל זה אסברא לן הרי"ף ז"ל במה שהקדים מימרא דרבה ור"ח דאל"כ הייתי אומר דאליבא דרב לא שייך מימרא דרבה ור"ח כלל בקידשה ע"ת וכנסה סתם דאיירי מתניתין דהתם לאו מספיקא דא"א פטור מכתובה אלא משום דקאי בתנאיה לגמרי אפילו בשאר נדרים וא"כ היה מקום לומר דאפילו בשאר נדרים דלא קפדי אינשי טובא אכתי מידי ספיקא לא נפקי דכיון שהקפיד עליהם מעיקרא איכא למימר דברישא בעיא גט מספק ובסיפא בקדשה ע"ת וכנסה סתם נמי פטור מכתובה משום ספיקא משא"כ לאחר שהקדים הרי"ף ז"ל דאפילו בהנך נדרים דקפדי אינשי אפ"ה לא מיפטר מכתובה בסיפא אלא משום ספיקא דא"א אם כן ע"כ בשאר נדרים חייב בכתובה כן נ"ל ואע"ג דדברי הרי"ף ז"ל הם אליבא דרב אשי ראיתי לפרש כן בלשון התוספות במימרא דרב פפא כיון דבהדי הדדי שייכא לסברא דפרישית ודוק היטב:

מיהו בלא"ה אין דברי התוספות מוכרחים דמימרא דר"פ כשמואל דוקא דאיכא למימר דרב פפא ס"ל כרבה לקמן דאמר מחלוקת בשתי נשים ולפ"ז נראה דלרב נמי מיתוקמא סיפא בקדשה סתם וכנסה סתם כמו שיבואר שם וכדמשמע מלשון הר"ן ז"ל שם אלא דאפ"ה יש ליישב לשון התוס' דלאוקימתא דרב לא שייך רישא וסיפא בהא מילתא כיון דלא קתני רישא אלא משום האי בבא דסיפא:

קונטרס אחרון
אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק באלו נדרים אמרו כו' כתבתי ליישב שיטת הרי"ף ז"ל ששינה סדר לשון הגמרא והביא תחילה אוקימתא דרבה ור"ח לקמן ובתר הכי מימרא דר"י משום ר"ש בן יהוצדק ודינא אתי לאשמעינן דלא כשיטת התוספות כמה שכתבתי בפנים בטוב טעם:

וסימנך אפרים ומנשה. גירסת הרי"ף שנאמר ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו. נראה דס"ל דמאפרים ומנשה אין ראיה דזה היה ע"פ הדיבור שאמר לו השי"ת שעתיד אחד משבטיו לחלוק ונתן מתנה זו ליוסף. משא"כ בשאר בני בניו ולכך יליף מקרא דמולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו דלא מצינו שיוסף הוליד עוד אלא דקאי על זרע אפרים ומנשה שהם נקראים על שם בני יוסף וכן מצינו במקרא שאמר יצחק וכל אחיו נתתי לו לעבדים. דהיינו מ"ש ישתחוו לך בני אמך והכל קאי על זרע עשו שהרי יצחק ורבקה לא הולידו עוד והם נקראים בני אמך. ומהאי טעמא נקראים אחיו והיינו דכתיב וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה ופירש"י שראה שיצאו מהם שאינם מהוגנים נראה פירושו מדקראם הכתוב בני יוסף. אע"ג דכבר אמר לו אפרים ומנשה כראובן ושמעון אלא דראה הבני' שיצאו מהם. והם נקראים על שם בני יוסף וכן במקרא בכמה מקומות בני אפרים ומנשה נקראים על שם יוסף שוב ראיתי במהרש"א בח"א דפי' כעין זה:

תוס' ד"ה ע"מ וכו' ויש לומר דלרב וכו' ועוד יש לומר דנהי וכו' ומיהו כתובה וכו'. לכאורה אין שייכות מה שכתבו בתירוץ שני דמודה רב דכתובה לית לה אפילו קידשה סתם לתרוצא הכא. ותו דאיכא למידחי דבנדרה תחתיו גרע טפי כמ"ש המפרשים. ונראה משום דאף בתירוץ שני שכתבו התוס' בקידשה סתם צריכה גט. ע"כ צ"ל נמי דנקט קידשה על תנאי משום סיפא כמ"ש בתירוץ ראשון דאי לדיוקי בקידשה סתם דצריכה גט ה"ל למיתני בהדיא המקדש אשה סתם אם נמצאו בה מומין צריכה גט כיון דבקידשה על תנאי הוא מילתא דפשיטא וכן צ"ל ע"כ בהא דמקשה לקמן לשמואל אדתני המקדש וכו' ליתני כנסה סתם וכו' ולא משני דקמ"ל דדוקא קידשה על תנאי הא קידשה סתם צריכה גט כמו לרב. וא"ל דאכתי לא ידע הוא דצריכה גט מדבריהם דהא משמע דאפילו למאי דמסיק צריכה גט מדבריהם אכתי קאי בתירוצא קמא דה"נ קאמר המקדש על תנאי וכנסה סתם. אלא ע"כ צ"ל כמ"ש דאי לדיוקא ה"ל למיתני בהדיא קידשה סתם משא"כ לרב נקט קידשה על תנאי משום סיפא כמ"ש בתירוצא קמא ולפ"ז צ"ל הא דלא סגי להו בתירוצא קמא לחוד משום דקשיא להו דאי משום סיפא לחוד אכתי הא דנקט ברישא אינה מקודשת מיותר הוא לרב ומילתא דפשיטא היא כיון שהתנה וה"ל למיתני המקדש את האשה ע"מ וכנסה סתם תצא בלא כתובה. להכי הוצרכו בתירוץ שני דנקט אינה מקודשת לדיוקא דקידשה סתם צריכה גט וממילא הא דלא נקט הדיוק בפירוש היינו משום דקאי אסיפא ג"כ. מיהו לפמ"ש התוס' לקמן ד"ה אלא טעמא וכו' ונראה דלרב וכו' א"כ יש לומר דנקט קידשה על תנאי אינה מקודשת לדיוקא דדוקא קידשה על תנאי אבל כנסה על תנאי צריכה גט כמ"ש התוס' שם וטובא קמ"ל בהא דתנא אינה מקודשת ואין הכרח לומר דקידשה סתם צריכה גט וכן צ"ל לתירוץ הראשון אלא דאם נאמר כן ע"כ הא דנקט בסיפא תצא שלא בכתובה לאו לרבותא דבעינן גט דהא כבר שמעינן דאפילו בכנסה על תנאי צריכה גט וע"כ צ"ל דלרבותא דאין לה כתובה. א"כ תקשה דה"ל למיתני רבותא טפי דאפילו קידשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה כמו שהוכיחו התוס'. לכך הוכרחו התוס' בתירוצם שני דאינה מקודשת לדיוקא דקידשה צריכה גט ובזה מובן דבריהם מ"ש ומיהו כתובה לית לה וכו' דזהו ההכרח לתירוצם שני. אך אכתי לא מתרצא שפיר דנהי דלא נשמע מרישא ואיצטריך סיפא לאשמעינן דצריכה גט מ"מ יש לדקדק דלפי תירוץ שני דהוכיחו דע"כ סיפא לאו לרבותא דכתובה אלא דצריכה גט ה"ל למתני רבותא טפי דאפילו כנסה על תנאי צריכה גט ודוחק לומר דלא כתבו התוס' לקמן דכינסה על תנאי צריכה גט אלא לתירוץ ראשון דס"ל באמת דלרב בקדשה סתם וכנסה סתם יש לה כתובה. ויותר יראה דא"ש אפילו לתרוץ שני דיש לומר לפי הסוגיא ביבמות דף ק"ט דעבד צריכותא איפכא דאי אתמר בהא בההיא קאמר רב משום דאיכא תנאה וכו' וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה בההיא קאמר רב וכו'. א"כ יש לומר דהיכא דהיה תנאי בשעת קידושין איכא סברא טפי דמסיק אדעתיה למחול התנאי בשעת ביאה דלא להוי בעילת זנות לגמרי משא"כ בקידשה סתם לפי מאי דקיימו התוס' בתירוץ שני דבקידשה סתם צריכה גט מדבריהם אם כן ה"ל כקידושין מדבריהם יותר מקדושי קטנה דסגי במיאון לבד ולא הוי כל כך בעילת זנות ולא מכוין בשעת כניסה לקדש א"כ אי הוי תנא בקדשה סתם וכנסה סתם דאין לה כתובה הוי אפשר לטעות בקידשה על תנאי כיון דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסיק אדעתיה למחול התנאי ולקדש מתחייב נמי בכתובה משא"כ בקידשה סתם יש לומר דלא מסיק אדעתיה לקדש בשעת ביאה והא דצריכה גט היינו מדבריהם ושפיר הוצרך לאשמעינן בקידשה על תנאי וכנסה סתם דאין לה כתובה כנלע"ד ליישב דבריהם. ודוק:

מיהו לולי דבריהם ז"ל היה נראה לענ"ד דאף דקאמר לעיל משום סימפון דמשמע דאפילו בסתם אינה צריכה גט היינו כשהבעל עומד לפניו ומקפיד וחיישינן בזה שמא ימצא בה מום שיקפיד עליו אבל אם אינו לפנינו או מת בלא בנים לא נתיר אותה לשוק בקידשה סתם משום דנמצאו עליה נדרים או מומין וחילוק זה כתבו התוס' בריש יבמות בשם הר"ר אברהם מברגילי לענין אם נמצאת איילונית. ונהי דלענין איילונית הוכיחו התוס' שם דלא כוותיה אבל לענין שאר מומין יש לומר סברא זו ושפיר קמ"ל מתניתין דבקידשה על תנאי ונמצא עליה וכו'. אינה מקודשת אפילו אין הבעל לפנינו ולא שמענו שמקפיד הא קידשה סתם כשאינו לפנינו צריכה גט ונלע"ד ראיה לזה דהא אמרינן לעיל דף נ"ז ע"ב דבהגיע זמן אוכלת בתרומה למשנה ראשונה משום דמבדק בדק לה קשה מאי בכך דילמא מצא בה מום ונתפייס ובמה מקודשת וכן אפילו למשנה אחרונה בנכנסה לחופה. הא קי"ל דאין חופה קונה וכמ"ש התוס' לקמן ד"ה לא תימא ודוחק לומר דבתחלה מקדש אם ימחול יחול למפרG דהא דחו התוס' סברא זו לקמן בד"ה אלא טעמא דרב וכו' וגם דוחק לומר כיון דאמרינן לקמן דף פ"ה ע"ב חזקה דאין אדם מתפייס במומיI א"כ כיון דאנו רואין שנותן לה מזונות לאחר הבדיקה. מסתמא לא מצא בה מומין אלא העיקר נראה דבקידשה סתם כל שלא שמענו שעומד ומקפיד היא מקודשת וכ"ש בקידשה סתם וכנסה סתם ושפיר אוכלת בתרומה כשנכנסה לחופה אף למשנה אחרונה ובהגיע זמן למשנה ראשונה כיון דמסתמא בדקה ולא שמענו ממנו שמקפיד. וממילא דא"ש הא דקאמר לקמן בקידשה סתם וכנסה סתם וכו' דצריכה גט מדבריהם דמשמע אבל קידשה סתם לבד א"צ גט היינו דסיפא מיירי אפילו עומד לפנינו ומקפיד ומשום דכנסה כדמשמע מלישנא דתצא שלא בכתובה. דלשון זה משמע שהבעל לפנינו ומגרשה בלא כתובה משום טענת התנאי ועיין מ"ש בזה לקמן בסוגיא. ודוק:

שם בגמרא ר' אשי אמר לעולם ארישא וכו'. כתב הרי"ף ז"ל דבשאר נדרים לא הוי קפידא אפילו לענין כתובה. והקשה הר"ן מנ"ל דילמא לר' אשי קאי ארישא לבד וצריכה גט בשאר נדרים ומנ"ל דאפילו כתובה אית לה. ותירץ דמשמע ליה מלישנא דלא הוי קפידא וצריך להבין איך משמע זה. ונראה לפמ"ש לעיל לתרץ קושית התוס' דמאי אריא ברישא ע"מ הא אפילו בסתם אינה מקודשת דקמ"ל אפילו אינו לפנינו או שמת אפילו לא שמענו שהקפיד דבסתמא צריכה גט אבל בתנאי לא חיישינן שמא מחל אחר כך. ולפ"ז אי נימא דלר' אשי לא קאי הך דר' יוחנן אלא ארישא קשה מנ"ל לר"א דאפילו קפיד לא הוי קפידיה קפידא דמשמע אפילו עומד לפנינו ומקפיד הא הרישא מיירי ע"כ באינו לפנינו כנ"ל ובזה בשאר נדרים אמרינן שלא הקפיד אבל אם הוא עומד לפנינו כנ"ל ובזה בשאר נדרים אמרינן שלא הקפיד אבל אם הוא עומד לפנינו ומקפיד יש לומר דגם בשאר נדרים אינה צריכה גט אלא ודאי דס"ל לר' אשי דר"י אכולא מתניתין וקאי וכבר כתבנו דסיפא מיירי אפילו הוא לפנינו ומקפיד מלשון תצא שלא בכתובה והיינו דדייקינן מדקאמר בסיפא בקידשה סתם וכנסה סתם דצריכה גט מדבריהם דוקא משמע הא קידשה סתם לבד אינה צריכה גט והיינו משום דמקפיד כנ"ל. (וכן נראה דמשום הכי לא מתרץ הש"ס מתניתין לשמואל בקדשה על תנאי וכנסה סתם כמו לרב אלא דמתניתין באין עומד לפנינו דומיא דרישא ושמואל מיירי במקפיד משום דלשון תנא שלא בכתובה משמע דהוא עומד לפנינו) ומדקאמר ר"י דבשאר נדרים יש לה כתובה ש"מ דאפילו מקפיד לא הוי קפידיה קפידא וה"ה ברישא לענין קידושין ושפיר הוכיח הרי"ף ז"ל מלשון לא הוו קפידיה קפידא דיש כתובה. ודוק:

ובזה נלענ"ד לתרץ מה שהקשה בספר פני יהושע בפירש"י ד"ה אסיפא וקסבר סיפא וכו' דמנ"ל דילמא ס"ל כרב דסיפא מיירי בקידשה על תנאי וכו' ואפ"ה בשאר נדרים אמרינן מדכנסה סתם אחולי אחליה לתנאה ויש לה כתובה. ולפמ"ש יש לומר דמוכח מדר' אשי דנפקא ליה דלא הוי קפידא מסיפא דבשאר נדרים יש לה כתובה אפילו מקפיד וה"ה בקידושין לבד צריכה גט אפילו מקפיד ואי נימא סברא זו דבשאר נדרים שייך טפי לומר דמחיל בכנסה מנ"ל לר' אשי להוכיח מסיפא דאפילו בקידושין לבד דלא מהני קפידא דלמא כנסה שאני משום דמחיל אלא ודאי הוכיח רש"י ז"ל דזה אינו סברא. ודוק:

והנה לכאורה לדעת הרי"ף דס"ל דבשאר נדרים לא הוי קפידא אפילו לענין כתובה משמע דס"ל דנדרים שנדרה תחתיו גרעי טפי מנדרים שקודם אירוסין וקידשה סתם וכנסה סתם דהא משמע לעיל גבי וכן היא שנדרה שלא תשאל ולא תשאיל דתצא שלא בכתובה הרי דאפילו שאר נדרים תצא שלא בכתובה ושלא כדברי התוס' בד"ה ע"מ וכו' דילפינן נדרים שקודם אירוסין מנדרים שנדרה תחתיו. מיהו לכאורה משמע כדברי התוס' מדמקשה לקמן בקידשה סתם וכנסה סתם מאי שנא כתובה דלא בעיא ולא משני דמיירי בנדרים שנדרה לאחר אירוסין דפשיטא דצריכה גט אלא דקא משמע לן דתצא שלא בכתובה ולא אמרינן כיון דכנסה אח"כ סתם ה"ל כנדרים שקדמו לאירוסין וקידשה סתם וכנסה סתם דיש לה כתובה (ודוחק לומר דסמיך אסיפא בנמצא עליה מומין דליכא למימר במומין דלאחר אירוסין דהא קי"ל לקמן דף ע"ה דנסתפחה שדהו ואית לה כתובה דזה אינו דהא משמע דמרישא הוא דפריך) משמע לכאורה דפשיטא ליה להש"ס דנרים שנדרה תחתיו אית לה כתובה כ"ש נדרים שקדמו ושפיר פריך הלא ליבעי אפילו גט ונראה דאין קושיא מזה על הרי"ף דס"ל דמזה עצמו הוכיח הש"ס דמיירי בנדרים שקודם לאירוסין מדתני ר' יוחנן דמתניתין דוקא באלו ג' נדרים וקאי אכולה מתניתין ואס"ד דמיירי דוקא בנדרים שלאחר אירוסין אפילו שאר נדרים נמי כדאיתא לעיל גבי שלא תשאל ולא תשאיל וכו'. ובזה מיושב מה שדקדקו המפרשים במה שהקדים הרי"ף ז"ל פלוגתא דרב ושמואל וקושיא ופירוקא דממתניתין לשמואל למימרא דר' יוחנן ורב אשי דלעיל. ולפמ"ש א"ש דמסוגיא זו משמע ליה דר' יוחנן אכולא מתניתין קאי ודוק:

בגמרא באלו נדרים אמרו כו' אהייא כו' אלא אסיפא וכ' תוס' דהוא לשמואל דסיפא בקידשה סתם כו'. וקשה דר"פ איך משני אליבא דרב ברייתא הנ"ל כיון דאיירי בקדשה על תנאי וקפיד אפילו כל מילי נמי ולכאורה י"ל להפך למ"ש הר"ן ז"ל כאן אמשנה קידושין (ד' מ"ט ע"ב) כשהתנה ובכולן אפילו אמרה בלבי הי' להתקדש לו אינה מקודשת והקשה הא מהני מחילה בתנאי וכיון שאמרה בלבי נהי דדברים שבלב אינם דברים מ"מ יועיל מטעם מחילה דעכשיו כיון שהיא מרוצה ותירץ דאדרבה דוקא בתנאי שהי' בקפידא להנאתו יכול למחול דאומר הריני כאלו התקבלתי הנאה זו וכן לגבי דידה אבל בתנאי שאינו הנאה כלל רק דאעפ"כ התנה שיהי' דוקא באופן זה לא מהני כלל מחילה ולכך כיון שאמרה בלבי הי' כו' ולא מקפדת גם בשעת התנאי רק דמ"מ מהני התנאי דדברים שבלב לא מהני ולכך אינו מועיל שוב מחילה כלל ע"ש והובא בב"י ס' ל"ח ע"ש וא"כ י"ל כאן לר"א דהטעם לרב בקדשה ע"ת וכנסה סתם הוא משום אחולי אחלי' לתנאי' ע"ש וא"כ י"ל להיפך דדוקא בנדרי עינוי נפש שיש קפידא והי' התנאי לטובתו אז מהני מחילה דהריני כאלו התקבלתי וצריכה גט בכנסה סתם אבל בשאר נדרים שאין קפידא כלל רק דמ"מ כיון שהתנה מהני די"ל גם ר"פ סובר מידי דלא קפדי לא הוי קפידי' קפידא רק כיון דהלשון שאין עלי' נדרים כולל כל נדר א"כ אף שאינו קפידא הא מ"מ התנה. וא"כ שוב לא מהני מחילה וגם בקדשה ע"ת וכנסה סתם אינה צריכה גט דלא שייך אחולי אחלי' כנ"ל. וממילא מיושב דאליבא דרב ג"כ א"ש דדוקא באלו נדרים להיפך כנ"ל:

או י"ל בפשיטות. דלכאורה למה לית לה כתובה בקדשה ע"ת וכנסה סתם הא שייך חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקה וראה ונפייס דהא ע"כ גם בנדרים שייך חזקה הנ"ל דאל"כ למה אוכלת תרומה בנכנסה לחופה דעדיין שייך חשש סימפון דנדרים וע"כ דבדיק לה כנ"ל ולמה לית לה כתובה. וע"כ דיש כנגדו חזקה אין אדם מתפייס במומין וכן בנדרים כדאמר לקמן ע"ש. וזה דוקא בנדרי עינוי נפש שהוא כמו מום אבל בשאר נדרים שאין בהו קפידא כלל רק דמ"מ התנה אבל לא שייך חזקה דאין אדם מתפייס כו'. וממילא יש כאן חזקה דאין אדם שותה בכוס כו' וגם בקדשה ע"ת וכנסה סתם אית לה כתובה כנ"ל. ואפשר לפרש בזה גם דברי ר' אשי מידי דלא קפדי לא הוי קפידא. ותמהו בתוס' הא מ"מ התנה. ולהנ"ל י"ל דהא דקאמר לעולם ארישא הוא ג"כ לשמואל דרישא איירי גם בקדשה ע"ת וכנסה סתם דאינה צריכה גט כלל ולכך דוקא במידי דקפדי אבל בשאר נדרים דלא קפדי לא הוי קפידי' קפידא כלל ואין התנאי בתורת קפידא שיהי' שייך גבי' אין אדם מתפייס כו' וממילא נשארהחזקה דאין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו כנ"ל. אך יש לדחות דלא שייך בשאר נדרים חזקה דאין אדם שותה כו' ודוקא במומין או בנדרי עינוי נפש שייך הנ"ל. או דדוקא בסתם כו'. או כיון דאנו רואין שהתנה שייך גם בזה אין אדם מתפייס כו' דמסתמא לא הדר בי' מתנאי' קמא כנ"ל:

גמרא ר"א לעולם ארישא ומידי דקפדי כו' לא קפדי בי' אינשי לא הוי קפידי' קפידא. ותמוה כמ"ש תוס' כיון שהתנה בהדיא למה לא יועיל. ופי' דדוקא בסתם שאין עלי' נדרים אמרינן דלא הוי דעתו רק על אותן נדרים דקפדי אינשי כו' ואינו מיושב לשון לא הוי קפידא הי' לו לומר דמסתמא גם הוא לא הקפיד דהא אי קפיד מהני. ועיין בר"ן שדחק דאף דקפיד עכשיו לא מהני. ועדיין אינו מדוקדק הא אף אי הוי עכשיו קפידא מאי בכך כיון שבשעת התנאי לא התנה ואפשר לומר דאף אם באמת הי' דעתו גם על אותן נדרים דלא קפדי מ"מ לא מהני דהא דברים שבלב אינן דברים. רק באומדנא דמוכח מהני. וא"כ במידי דלא קפדי אינשי בסתם אינו בכלל התנאי שאין עלי' נדרים דמסתמא גם הוא אינו מקפיד ולכך ממילא אף שבאמת הקפיד והי' דעתו בשעת התנאי שוב הוי דברים שבלב כיון דליכא אומדנא דמוכח כנ"ל. ומיושב הלשון לא הוי קפידי' קפידא דאף שאומר דהי' כוונתו גם על זה ונאמן מ"מ לא מהני כנ"ל. או י"ל להפ' דגם בתנאי לשעבר וע"מ בעינן תנאי כפול ושאר דיני תנאי י"ל כיון דלא תני כפילא במשנה מיירי בלא כפילא רק דמ"מ מהני כמ"ש תוס' קדושין דהיכא דאיכא אומדנא סגי בגילוי דעת לחוד כמו מתנה ע"מ להחזיר וכה"ג ולא בעינן דיני תנאי ע"ש. ולכך הכא כיון דגם בקדשה סתם לא בעינן גט רק מדרבנן כמ"ש תוס' דמסתמא אינו רוצה באשה נדרנית. אלא בסתם צריכה גט מדבריהם דאולי אינו מקפיד. וממילא כשהתנה אף שלא כפל שוב מקפיד וא"צ גט כמו התם דאיכא אומדנא כנ"ל. ולכך משני ר"א שפיר לעולם ארישא דזה דוקא בנדרי עינוי נפש דקפדי אינשי ואיכא אומדנא כנ"ל. אבל בשאר נדרים דלא קפדי לא הוי קפידי' קפידא מצד הסתם רק דיהי' מהני משום התנאי דהא מ"מ התנה ושוב על זה בעי דיני תנאי דליכא אומדנא ולא מהני כיון דלא כפלי' כנ"ל. עוד י"ל למ"ש תוס' לקמן דלכך תני סתם אינה מקודשת ולא חילק בהלכה אצל חכם והתירה דמקודשת היינו משום כיון שנודע לו מקודם שהתירה לא מהני דאף דחכם עוקר מעיקרא מ"מ כיון שהתנאי לטובתו תלי' מילתא בקפידא וכוונתו ע"מ שאין עלי' נדרים שיקפיד עליהם וכיון שנודע לו קודם היתר שוב נתבטלו כיון שהקפיד ולא מהני אח"כ ההיתר וממילא מיושב דכ"ז בנידרי עינוי נפש אבל מידי דלא קפדי לא הוי כלל קפידא ואף דמהני מחמת התנאי מ"מ כשהלכה אצל חכם והתירה שוב מקודשת גם בהתירה אחר שנודע דהא נתקיים התנאי דעוקר מעיקרו ולא הי' כלל נדריה ולא שייך סברא הנ"ל דהא ליכא קפידא ולכך דוקא באלו נדרים אמרו ואיירי מתני' דתני סתם אינה מקודשת משא"כ בשאר נדרים היתה מקודשת בהלכה אצל חכם כנ"ל. ויש לדחות דמ"מ כיון שהוא התנה הוי קפידא כנ"ל והי' כוונתו שלא יקפיד כנ"ל. אך י"ל כיון דהתירה ונתקיים לשון התנאי דעקר מעיקרו. ולכאורה מאי מהני דהי' כוונתו שלא יהי' נודע לו הא זה לא פירש והוי דברים שבלב לענין זה שלא יועיל ההיתר אח"כ. וצ"ל דגם זה הוי אומדנא דמוכח כיון דיש קפידא וממילא בשאר נדרים דלא קפדי בי' אינשי שוב מהני ההיתר דלענין זה שלא יועיל ההיתר הוי שוב דברים שבלב דליכא אומדנא דמוכח כיון דלא קפדי ומהני בהתירה דנתקיים לשון התנאי כנ"ל:

עוד י"ל להיפך למ"ש המפ' דהא דתני ימצאו עלי' נדרים אתי למעוטי דכשנודע לו כבר הלכה אצל חכם והתירה דמקודשת כדאיתא בברייתא והנה י"ל למאי דמשני רבא לקמן הכא באשה חשובה עסקינן דאמר לא ניחא לי' דאיתסר בקרובותי'. וע"כ הפי' דאף דרוצה אדם שתתבזה מ"מ יכול לומר א"א באשה נדרנית דאף שהתירה נדר זה מ"מ שמא תדור תחתיו ולא תתיר לה אצל חכם. רק באינה חשובה לא שייך זה דמאי בכך אם תדור תחתיו יגרשנה אז ולמה לא ירצה בהקדושין. אבל בחשובה דלא ניחא לי' שיאסר בקרובותי' אף שהתירה מקפיד כיון שהיא נדרנית שייך שמא תדור תחתיו ולגרשה לא ניחא לי' כו' ולכך אינה מקודשת כנ"ל. אך לכאורה אף באינה חשובה שייך ג"כ דלא ניחא לי' שיגרשה דהא יצטרך ליתן לה כתובה וג"כ אף שהתירה מ"מ שמא תדור תחתיו ואף שיוכל לגרשה אינו רוצה ליתן כתובה כנ"ל. וממילא לא יהי' קדושין בהלכה אצל חכם והתירה אף באינה תשובה כנ"ל. אך לא קשה דהא גם בנדרה תחתיו הדין באומר איאיר אפשר באשה נדרנית דתצא שלא בכתובה כו' וא"כ מאי איכפת לי' שמקודשת כיון שהתירה ואם תדור תחתיו יגרשנה בלא כתובה כנ"ל. אמנם זה דוקא בנדרי עינוי נפש אבל בשאר נדרים שכ' תוס' לעיל דאינו יכול לומר אי אפשר כו' וחייב ליתן לה כתובה א"כ י"ל ממילא בהתנה בשעת קדושין גם על שאר נדרים הוא להיפך דאף הלכה אצל חכם אינה מקודשת דגם באינה חשובה שייך שמא תדור תחתיו ולא שייך דיגרשה דהא כאן יצטרך ליתן לה כתובה ולא ניחא לי' כו' וממילא אינה מקודשת. ומיושב דאמר ר"א מידי דלא קפדי אינשי לא הוי קפידי' קפידא והיינו בנדרה תחתיו אינו יכול לומר א"א בנדרנית בשאר נדרים דאינו מועיל קפידא שלו ולכך בהתנה אינו מועיל גם הלכה לחכם והתירה. וא"כ במתני' דתני נמצאו עלי' נדרים ברישא לאשמעינן דהתירה חכם מקודשת לא אמרו רק באלו נדרים שלא תאכל כו' דבשאר נדרים מיגרע גרע כיון שהתנה בהדיא כנ"ל. אך הפו' לא חילקו ופ' דאף בהתנה בהדיא שלא יהי' עלי' שום נדר דאז אינה מקודשת גם בשאר נדרים ואעפ"כ הלכה אצל חכם והתירה מקודשת. ולהנ"ל לא הי' מועיל כמו באשה חשובה שהוא ספק אי כרבא ע"ש. וי"ל דהא דבשאר נדרים שנדרה תחתיו לא יוכל לומר אי אפשר כו' היינו בסתם כיון שאין דרך להקפיד אבל כאן שהתנה בשעת הקדושין שלא יהי' עלי' שום נדר וחזינן דמקפיד גם על שאר נדרים שוב גם בנדרה אח"כ תחתיו יכול לומר גם בשאר נדרים אי אפשי כנ"ל. ואינו חייב ליתן כתובה כנ"ל. ואינו מוכרח. או י"ל דאף רבה דפליג דאף באשה חשובה מקודשת בהתירה חכם וממילא איירי מתני' סתמא בכל גווני גם בחשובה כנ"ל. וי"ל הטעם דפליג ארבא דלא שייך שמא תידור תחתיו דהא יוכל להפר לה ולכך כיון שהחכם התירה הנדרים שקדמו מקודשת ואינו יכול לומר כיון שהיא נדרנית שמא תידור תחתיו דיפר לה. אך לכאורה שמא תדור תחתיו נדרים שאין בהם עינוי נפש שלא יוכל להפר. אך ז"א דע"ז אין קפידא ומאי בכך הא לא התנה רק על הג' נדרים כו'. וא"כ ממילא כשהתנה שלא יהי' עני' שום נדר דמקפיד גם על שאר נדרים ממילא לא מהני התירה חכם דשמא תידור אח"כ שאר נדרים ולא יוכל להפר ובאמת מקפיד גם על זה. אמנם באמת ז"א ג"כ דפסקודמהני התירה חכם גם בלא יהי' עלי' שום נדר וי"ל דהוכיחו מדלא משני בש"ס הא דהתירה חכם מקודשת באותן הג' נדרים הא דאינה מקודשת הוא בהתנה שלא יהא עלי' שום נדר ובשאר נדרים דלא יוכל להפר תחתיו וע"כ דאין חילוק בזה ואף בשאר נדרים מהני כשהחכם התירה:

תוס' ד"ה על מנת כו' תימה אפילו בסתם נמי דהא ארוסה לא אכלה תרומה. ואפשר לכאורה למ"ש תוס' דהא דאינה מקודשת ולא מהני התירה חכם אחר שנודע משום דהתנאי שאין עלי' נדרים היינו קפידת נדרים וכיון שהקפיד פעם א' כבר נתבטלו הקדושין וא"כ י"ל דזה דוקא בתנאי אבל בסתם אף דמסתמא ג"כ אינו חפץ באשה נדרנית מ"מ כשהלכה לחכם והתירה מקודשת גם באחר שנודע דהא באמת לא הי' עלי' נדרים דעוקר מעיקרא ומאי בכך שהקפיד פעם אחת כיון שלא התנה כלל ואינו הביטול רק מחמת טעות דהוי מקח טעות שאלו ידע לא הי' מקדשה וכיון שהתירה שוב מקודשת. וממילא הי' צריכה גט שמא תלך אצל חכם לשטת תוס' לקמן ולכך נקט בתנאי כו'. אבל לענין תרומה חיישינן שמא לא תתיר כו' וכן במומין ג"כ כיון שכ' תוס' לקמן דהלכה אצל רופא וריפא ג"כ נתקיים התנאי רק די"ל דנמאסת בעיניו כשזוכר בהמומין וגם זה בכלל התנאי שלא יהי' בה מומין שנתרפאו כו' וי"ל דזה דוקא בהתנה משא"כ בסתם אינו מוכרח שמקפיד גם בזה ושייך ג"כ כנ"ל:

תוס' בא"ד דודאי איילונית אין לה רפואה דאם הי' לה רפואה היתה צריכה חליצה כמו סריס חמה דחולצין לאשתו כו' ע"ש. ולכאורה אינו מובן מאי ראי' מסריס חמה דהתם הטעם דלא בר הקמת שם הוא וכשיש לו רפואה הוי בר הקמת שם. אבל באיילונית הוי משום מקח טעות ומאי בכך שיש לה רפואה הא מבואר להדיא דהלכה אצל רופא וריפא אותה דאינה מקודשת כיון דמרפא רק מכאן ולהבא ושפיר יש לומר דאית לה רפואה כנ"ל. וי"ל למ"ש הר"ן הטעם דאיילונית גם בסתם לא בעי גט וגרע משאר מומין משום דעיקר אשה לבנים ע"ש. והתוס' כתבו לקמן דבריפא אותה הרופא ג"כ נתקיים התנאי רק משום דנמאסת בעיניו כשזוכר שהי' בה מומין וכוונת התנאי אף על מומין שתתרפא דגם זה הוי מום עדיין כיון שנמאסת ע"ש. וא"כ ממילא במום דאיילונית בסתם דהטעם דלא בעי גט מטעם הר"ן כנ"ל. וא"כ נראה דבנתרפאת אח"כ שפיר צריכה גט דהא באמת אין בה המום ומיקרי זה נתקיים אף בתנאי. רק דמ"מ יש בה המום דנמאסת כשזוכר ושוב זה המום הוא רק כשאר מומין דצריכה גט בסתם דלא שייך דעיקר אשה לבנים דהא יש לה בנים רק המום דנמאסת כשזוכר וזה הוי כמו כל המומין ושפיר צריכה גט בסתם. והוכיחו תוס' שפיר דודאי איילונית אין לה רפואה דאל"ה היתה צריכה חליצה כיון שהוא בסתם ויש לה רפואה כנ"ל. עוד י"ל דהא ריש יבמות איכא פלוגתא אי איירי בלא הכיר בה והטעם משום מקח טעות או דאיירי אף בהכיר בה רק דאיילונית כיון דלאו בת חלוצה ויבום היא כלל הוי כצרת ערוה שלא במקום מצוה ע"ש והוכיחו תוס' שפיר לתירוץ הב' דהתם ע"כ דאין לה רפואה דאל"ה היתה בת חליצה כמו סריס חמה כיון דהכיר בה והוי בת הקמת שם כיון דאית לה רפואה מקח טעות לא הוי וע"כ דאין לה רפואה וממילא אין סברא שיחלקו בזה אי אית לה רפואה או לא וא"ש:

הפ"י הקשה מאי קמ"ל במתני' הא בכל התנאים כשלא נתקיים אינה מקודשת. וי"ל דקמ"ל לשיטת תוס' דאף הלכה לחכם והתירה אינה מקודשת כיון שנודע לו קודם שהתירה כנ"ל. ולשטת הירושלמי קמ"ל דאינה מקודשת ואינה צריכה גט דלא חיישינן שמא תתיר לה אח"כ משום דמסתמא לא תקלקל עצמה ובסיפא דמומין קמ"ל דאף בריפא אותה הרופא לא בעי גט. גם קמ"ל דדוקא בהתנה אבל בסתם צריכה גט בנדרים ומומין מדבריהם או מדאורייתא מספק כמ"ש תוס' כנ"ל:

לכאורה קשה למה פריך הש"ס אברייתא דבאלו נדרים אהייא ולא פריך אמתני' דכל מומין הפוסלין בכהנים כו' אהייא אי ארישא כיון דקפיד אפילו כל מילי נמי. וצ"ל דלא מיקרי כלל לשון מום במומין שאין פוסל בכהן משא"כ נדר ודאי מיקרי. עוד י"ל דע"ז מצינן למימר דבשאר מום מהני בריפא אותה אח"כ דנתקיים התנאי כמ"ש תוס' רק דנמאסת וזה לא שייך באלו כיון שאינו מום באמת. ולכך דוקא מום הפוסל בכהנים כו'. אבל אנדרים ליכא למימר כנ"ל דהא מהני גם באלו ג' הלכה לחכם והתירה להירושלמי ופריך שפיר:

הנה הרי"ף ז"ל כ' דבשאר נדרים אית לה כתובה ג"כ אף שהתנה כיון דהוי מידי דלא קפדי אינשי והקשה הר"ן ז"ל מנא לי' הא י"ל דצריכה גט מספק ולכך דוקא באלו נדרים אמרו כיון דתני במתני' אינה מקודשת וא"צ גט ולכך דוקא באלו נדרים דבשאר נדרים היתה צריכה גט מספק עכ"פ כיון דלא קפדי אינשי אבל לענין כתובה י"ל דלית לה דהוא רק ספק וגם מאחר צריכה גט:

וי"ל למ"ש המשנה למלך בעשה שליח לקדש סתם וקדשה קדושי ספק הוי שינוי בשליחות דמסתמא מקפיד שיהי' קדושי ודאי ולא ספק כדי שלא יתפסו קדושי אחר וכה"ג וכן ריש קדושין גבי ציפתא דאסא דאמר והא לית בי' שוה פרוטה כ' הרא"ש ז"ל ג"כ כיון דאמר והא לית בי' כו' רוצה שיהי' ודאי קדושין ולא ספק ולא הוי אפילו ספק ע"ש. וא"כ נראה כאן כיון שהתנה ע"מ שאין עלי' נדרים ונכלל כל הנדרים רק דאמרינן דשאר נדרים דלא קפדי בהו לא הוי קפידא והיינו דאין מקפידין על אותן נדרים. וא"כ אי נימא דאעפ"כ הוי ספק קדושין אי מהני קפידותן כו'. א"כ שוב לא יהי' כלל קדושין אף מספק. דשוב הוי מידי דקפדי בי' אינשי שמקפיד על זה שיהי' ודאי קדושין ולא ספק ושפיר הי' התנאי שלא יהי' עלי' אף שאר נדרים דאם יהי' עלי' שאר נדרים יהי' רק ספק קדושין וזה אינו רוצה ובזה שפיר קפדי שיהי' קדושי ודאי. וממילא אם נאמר דלכך הוי רק ספק בשאר נדרים משום לא קפדי ממילא שוב קפדי מטעם הנ"ל וכיון שהתנה ע"מ שאין עלי' נדרים מסתמא נכלל שפיר גם שאר נדרים שלא יהי' עלי' כדי שיהי' קדושי ודאי ולא ספק שלא יתפסו קדושי אחר דבזה קפדי כמ"ש הרא"ש ומ"ל הנ"ל. ושפיר הוכיח הרי"ף ז"ל דע"כ כיון דאמר מידי דלא קפדי לא הוי קפידא הוי ודאי ושוב לא קשה הנ"ל דהא באמת הוי ודאי והוכיח שפיר דממילא אית לה כתובה ג"כ כיון שהיא ודאי דאי הוי ספק גם ס' לא הוי כנ"ל דדמי שאר נדרים כמו נדרי עינוי נפש כו' כנ"ל:

או י"ל למ"ש הפ' דלאו דוקא הנך ג' רק דברים בשבילו לבינה ג"כ הוי קפידא ע"ש בש"ע. ובי"ד פ' דאם אסרה על עצמה דברים שבינה לבינו כגון תשמיש וכה"ג אפילו על שעה אחת ג"כ יכול להפר דהוי כנ"ל. וגם מבואר בש"ע דבספק קדושין אסור לו לבא עלי' עד שיקדש אותה מחדש דהוי ס' ביאת זנות ע"ש. וא"כ אי נימא כאן דהוי ספק בשאר נדרים שאין בהםעינוי נפש ולא בינה לבינו. א"כ אסור לו לבא עלי' עד שיקדשנה מחדש ושוב הם כל הנדרים כמו דברים שבינו לבינה דכמו אסרה תשמיש שעה א' וכן כאן בנדרים אלו אסור התשמיש עד שיקדשנה עוד הפעם והוי בינו לבינה וודאי אינה מקודשת דזה הוי שוב קפידא כנ"ל ומוכח ג"כ דהוי ודאי ולא ספק כנ"ל. אך יש לדחות דכ' הפ' דבדברים שבינו לבינה דהוי קפידא לענין קדושין הוי דוקא בדברים גדולים כמו נטולה מן היהודים ולא שאר דברים אף שיכול להפר ע"ש. וכיון דלא הוי לעולם י"ל דלא הוי קפידא לענין קדושין. ועוד דיכול לקדשה מיד. ואינו מוכרח. עוד י"ל דהא לכאורה כיון שהתנה שלא יהי' עלי' נדרים והוא ודאי דגם שאר נדרים מיקרי נדר אף שאין בהם עינוי נפש. רק כיון דלא קפדי אינשי אמרינן שלא הי' כונתו על אותן נדרים כמ"ש תוס'. ולכאורה הא הוי דברים שבלב שאין דברים כיון שבלשון התנאי נכללים כל הנדרים מאי בכך שלא הי' בלבו אותן נדרים. הא הוי כמו דתנן בכולן שאמרה בלבי הי' להתקדש לו דלא מהני. וע"כ צ"ל דכאן כיון דמידי דלא קפדי מסתמא אינו מקפיד. הוי אומדנא דמוכח שלא הי' דעתו על שאר נדרים והיכא דמוכח הוי דברים שבלב דברים ולכך מהני. ומיושב ממילא דהוכיח שפיר דהוא ודאי דאי הי' ספק שוב אינו מוכח והוי דברים שבלב ולא הי' מהני כלל כנ"ל כיון דמשמעות הלשון הוא על כל הנדרים גם ספק לא הוי כנ"ל אף שלא הי' דעתו כו':

גמרא איתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם כו' ופירש"י ז"ל על תנאי שאין עלי' נדרים ע"ש. ואינו מובן למה פי' דוקא תנאי דנדרים ולא מומין דג"כ האי דינא. וביבמות דמייתי הש"ס פלוגתא דקדשה על תנאי פירש"י תנאי דנדרים או מומין ע"ש. ונראה לישב דהנה בש"ס אמר הטעם לרב דצריכה גט משום חזקה אין אדם בועל בעילת זנות ובעל לשם קדושין. ובש"ע אה"ע לרוב הפ' מבואר דבבא על הפנוי' לחוד אינה צריכה גט ולא אמרינן שבעל לשם קדושין רק דוקא בקדשה מקודם על תנאי וכה"ג ע"ש. והנה בש"ס ב"ק ע' ע"ב פריך אלא מעתה עידי קדושין ועידי ביאה נימא דהוי חצי דבר לר"ע דאמר דבר ולא חצי דבר ופירש"י עידי ביאה לחייבה מיתה והבעל המאור ז"ל פירש עידי ביאה שמעידים לעשותה נשואה ליורשה ולטמא לה והיינו העדים המעידים על הביאה שאחר הקדושין אינם פועלין כלום בלא עידי קדושין ומשני כיון דעידי קדושין לא צריכי לעידי ביאה דבר שלם קרינן בי' דעדותם לחוד מועיל לעשותה אשת איש ע"ש. והנה להנ"ל קשה לכאורה כאן בקדשה ע"ת ובעל דאמרינן דצריכה גט מטעם חזקה אין אדם עבב"ז ובעל לשם קדושין. ובביאת פנוי' לחוד לא אמרינן כנ"ל. וא"כ קשה קושי' הש"ס דעידי קדושין ועידי ביאה הוי חצי דבר דכאן לא שייך תירוץ הש"ס דהא גם העידי קדושין לחוד אין עדותן מועיל כלום דבלא בעל אינה צריכה גט דלא נתקיים התנאי. ובשלמא להפ' דביאת פנוי' לחוד ג"כ אמרינן חזקה הנ"ל דבעל לשם קדושין א"ש דכאן שוב עידי ביאה לא צריכי שוב לעידי קדושין דמועיל ג"כ שתהי' מקודשת. אבל לפוסקים הנ"ל דדוקא ע"י שקדשה מקודם ע"ת אמרינן בבעל אח"כ חזקה הנ"ל וא"כ אין כת אחת מועלת בלא האחרת כלום וממילא לא מהני דהוי חצי דבר כנ"ל דעידי קדושין צריכי לעידי ביאה כנ"ל. ודוחק לומר דאיירי דוקא שכת אחת מעידים על הקדושין ועל הביאה דהא סתמא נקט והא חזינן דפריך הש"ס התם ממעשים בכל יום דב' אומרים קידש כו' וע"כ דמסתמא אינם כת א' כנ"ל. אמנם בתנאי דנדרים דקי"ל הלכה אצל חכם והתירה מקודשת א"כ מועילים עידי הקדושין לחוד ג"כ לענין שאם יתיר לה החכם תהי' מקודשת גם בלא עידי ביאה וכיון דמועיל לאיזה דבר שוב הוי דבר שלם ע"ש. אבל בתנאי דמומין דקי"ל הלכה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת א"כ אינו מועיל כלום והוי חצי דבר כנ"ל. ומיושב שפיר דברי רש"י ז"ל שפירש כאן קדשה על תנאי שאין עלי' נדרים דוקא. דבמומין לא הי' מהני כנ"ל אבל שם ביבמות דקאי הש"ס לטעמא דאחולי אחלי' לתנאי' כדאיתא שם להדיא וכמ"ש תוס' וקי"ל דמחילת התנאי א"צ עדים כלל וממילא לא שייך חצי דבר ופירש"י ז"ל שפיר שם בין בתנאי דנדרים ובין במומין דמהני כנ"ל משא"כ כאן דהטעם משום דבועל לשם קדושין ודוקא בנדרים כנ"ל. אך לכאורה קשה אליבא דאמת למה קי"ל דמהני מטעם חזקה הנ"ל ולא חילקו דבב' כיתות לא מהני בתנאי דמומין דהוי חצי דבר כנ"ל ולשטת תוס' שם ב"ק דדוקא לדידן בא' בגבה וא' בכריסה הוי חצי דבר לפי שאפשר להם לראות הכל משא"כ בשני חזקה ע"ש. ממילא גם כאן הוי כשני חזקה דבשעת קדושין לא הי' אפשר לראות יותר. וגם לשיטת הרי"ף ז"ל שם י"ל דכמו בשני חזקה אמרינן משום דמהני עדות הכת א' שאם לא יבאו כת ב' יצטרך לשלם הפירות בשביל זה לא הוי חצי דבר ע"ש וכן כאן בקדשה ע"ת והי' עלי' מומין קי"ל דצריכה להחזיר הכסף קדושין ג"כ דלאו לטיבועין כו'. וא"כ מועילים העידי קדושין שאם לא יהי' העידי ביאה תצטרך להחזיר הכסף קדושין ושוב לא הוי חצי דבר כמו בשני חזקה הנ"ל. אך בקדושי שטר קשה. וי"ל דמ"מ צריכה להחזיר הנייר אף שאינו שוה פרוטה ואינו יוצא בדיינים מ"מ מועיל העדות שמחייבין להחזיר. ועוד הא כיון דמהני מחילה אף בתנאי לשעבר הנ"ל א"כ מועילים עידי קדושין לחוד שאם ימחול התנאי תהי' מקודשת ואף שאינו מוחל ממילא לא הוי חצי דבר כמ"ש תוס' (גיטין ד' ס"ג ע"ב ד"ה אפילו) גבי שליח לקבלה ע"ש ורש"י ז"ל י"ל דסובר לאביי דדחה הטעם דאחולי אחלי' לתנאי' סובר דלא מהני מחילה בתנאי לשעבר שכבר נתבטלו הקדושין מיד והוצרך לפרש בתנאי דנדרים דאל"ה קשה כנ"ל:

עוד י'ל למאי שהקשו תוס' איך מהני המחילה כיון שהוא תנאי לשעבר והי' עלי' נדרים ובטלו מיד הקדושין איך יכול למחול אח"כ ותירצו דהתנאי הי' רק שלא יהי' קפידת נדרים ואם לא יקפיד תהי' מקודשת ע"ש. ולכאורה דחוק קצת דמ"מ לשון התנאי שלא יהי' נדרים והי' עלי' ובטל. והי' אפשר לומר דהא הלכה אצל חכם והתירה מקודשת וממילא הי' ראוי שתצטרך גט דשמא תתיר לה אח"כ. אך התו' כ' הטעם כיון שנודע לו מקודם והקפיד שוב לא מהני אח"כ ההתרה ע"ש. וממילא י"ל כיון דאחולי אחלי' לתנאי' שוב צריכה גט שמא תלך אצל חכם ותתיר לה דא"כ גוף התנאי מקוים דעוקר הנדר מעיקרא ולא הי' עלי' כלל נדרים רק כשמקפיד לא מהני וכיון דאחלי' כנ"ל שוב מועיל ההתרה וממילא צריכה גט כנ"ל. ולכך פירש"י ז"ל בתנאי דנדרים כיון דלס"ד הטעם משום דאחולי אחלי' כו' כנ"ל הוא דוקא בנדרים דבמומין מ"מ לא נתקיים התנאי דריפא אותה אינה מקודשת והא דכ' רש"י דבעי למיתב כתובה היינו ג"כ אי מתרת לה אח"כ ודוחק:

עוד י"ל למאי שמבואר בש"ע אם המקדש או המתקדש לא ראו העדים לא הוי קדושין דיכול להיות שהי'כוונתם להשטות כיון שלפי סברתם לא הוי קדושין כלל ע"ש. וא"כ לכאורה כאן לס"ד דהטעם משום אחולי אחךי' כו'. ונהי דעליו שייך לומר כנ"ל אבל היא שהיתה יודעת מיד בשעת הקדושין דלא הוי קדושין כלל שידעה האמת שיש עלי' מומין או נדרים והוי כמו שהיא לא ראתה העדים דגם בזה שייך שכיונה להשטאה כיון שאצלה ידעה שאין שום קדושין ומאי מהני אח"כ אחולי אחלי' כנ"ל:

אך בנדרים דקי"ל הלכה והתירה מקודשת וא"כ לא שייך שכוונה להשטות דבשלמא בסברה שאין עדים ידעה שלעולם לא יהי' שום חלות לקדושין אלו משא"כ כאן דתלוי עדיין שאם יתיר לה יחולו הקדושין לא שייך השטאה וכולה לקדושין כנ"ל אבל בתנאי דמומין דידעה שלא יהי' חלות שוב שייך שכיוונה להשטות ואין המחילה מועלת אח"כ ולכך פרש"י ז"ל תנאי דנדרים כיון דס"ד דאחולי אחלי' כו'. ולמסקנא דהטעם שבעל לשם קדושין שוב אין חילוק דגם במומין שידעה היא אדרבא שייך יותר שכיוונה ביאה לשם קדושין ולטעם תוס' שהתנאי הי' אם יקפיד י"ל דלא שייך שכיוונה להשטות דהא ידעה שהתנאי תלוי בידו שלא להקפיד ותתקדש וגם במומין שייך כנ"ל: