כתובות עג ע"ב

לָא קִידְּשָׁה סְתָם וּכְנָסָהּ סְתָם
אֲבָל קִידְּשָׁה עַל תְּנַאי וּכְנָסָהּ סְתָם הָכִי נָמֵי דְּלָא בָּעֲיָא גִּיטָּא אַדְּתָנֵי הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת לִיתְנֵי כְּנָסָהּ סְתָם וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת וְכׇל שֶׁכֵּן הָא
הָכִי נָמֵי קָאָמַר הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים וּכְנָסָהּ סְתָם וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת קִידְּשָׁה סְתָם וּכְנָסָהּ סְתָם תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתוּבָּה
כְּתוּבָּה הוּא דְּלָא בָּעֲיָא הָא גִּיטָּא בָּעֲיָא וּמַאי שְׁנָא כְּתוּבָּה דְּלָא בָּעֲיָא דְּאָמַר אִי אֶפְשִׁי בְּאִשָּׁה נַדְרָנִית אִי הָכִי גֵּט נָמֵי לָא תִּיבְּעֵי
אָמַר רַבָּה צְרִיכָה גֵּט מִדִּבְרֵיהֶם וְכֵן אָמַר רַב חִסְדָּא צְרִיכָה גֵּט מִדִּבְרֵיהֶם רָבָא אָמַר תַּנָּא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ גַּבֵּי מָמוֹנָא לְקוּלָּא גַּבֵּי אִיסּוּרָא לְחוּמְרָא
אָמַר רַבָּה מַחְלוֹקֶת בְּטָעוּת שְׁתֵּי נָשִׁים אֲבָל בְּטָעוּת אִשָּׁה אַחַת דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט
אֲמַר (לֵיהּ) אַבָּיֵי וְהָא מַתְנִיתִין דְּטָעוּת אִשָּׁה אַחַת הִיא וְקָמוֹתְבִינַן תְּיוּבְתָּא מִינַּיהּ
אֶלָּא אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר אָמַר רַבָּה מַחְלוֹקֶת בְּטָעוּת אִשָּׁה אַחַת כְּעֵין שְׁתֵּי נָשִׁים אֲבָל בְּטָעוּת אִשָּׁה אַחַת גְּרֵידְתָּא דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט
אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי קִידְּשָׁהּ בְּטָעוּת וּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה וְכֵן קָטָן שֶׁקִּידֵּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁלַח סִבְלוֹנוֹת לְאַחַר מִיכֵּן אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת שֶׁמֵּחֲמַת קִדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים שָׁלַח וְאִם בָּעֲלוּ קָנוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר אִם בָּעֲלוּ לֹא קָנוּ
וְהָא הָכָא דְּטָעוּת אִשָּׁה אַחַת הִיא וּפְלִיגִי מַאי לָאו טָעוּת נְדָרִים
לָא טָעוּת פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לַהּ קִידְּשָׁהּ בְּטָעוּת וּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה פָּרוֹשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ קִידְּשָׁהּ בְּטָעוּת כֵּיצַד כְּגוֹן שֶׁקִּידְּשָׁהּ בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה
בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי מָר סָבַר אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה וְגָמַר וּבָעַל לְשֵׁם קִדּוּשִׁין וּמַר סָבַר אֵין אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה וְכִי קָא בָעַל אַדַּעְתָּא דְּקִדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים בָּעַל
אֵיתִיבֵיהּ הֲרֵינִי בּוֹעֲלִיךְ עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה אַבָּא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָצָה הָאָב מְקוּדֶּשֶׁת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן רָצָה הָאָב מְקוּדֶּשֶׁת לֹא רָצָה הָאָב אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת וְהָא הָכָא דְּכִי טָעוּת אִשָּׁה אַחַת דָּמֵי וּפְלִיגִי
הָתָם בְּהָא קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה הָאָב עַל מְנָת שֶׁיִּשְׁתּוֹק הָאָב וְהָא שָׁתֵיק לֵיהּ וּמָר סָבַר עַל מְנָת שֶׁיֹּאמַר אַבָּא הֵן וְהָא לָא אָמַר אַבָּא הֵן
אֵיתִיבֵיהּ מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בִּקְטַנָּה שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְנִתְגָּרְשָׁה וְהִיא יְתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב וְהֶחְזִירָהּ שֶׁחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת
מִפְּנֵי שֶׁגֵּירוּשֶׁיהָ גֵּירוּשִׁין גְּמוּרִין וְאֵין חֲזָרָתָהּ חֲזָרָה גְּמוּרָה
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁגֵּירְשָׁהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וְהֶחְזִירָהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה אֲבָל גֵּירְשָׁהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וְהֶחְזִירָהּ כְּשֶׁהִיא גְּדוֹלָה אוֹ שֶׁהֶחְזִירָהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וְגָדְלָה אֶצְלוֹ וָמֵת אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עג - ב

ומתרצת הגמרא: לא! המשנה מדברת כשקידשה סתם וכנסה סתם. ורק אז צריכה גט. אבל אם קידשה על תנאי וכנסה סתם הכי נמי דלא בעיא גיטא. כדברי שמואל.

ומקשינן: אם כן, אדתני ברישא - "המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת", ומשמע שגם כנסה על תנאי, ליתני חידוש גדול יותר - שאף אם כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, כדברי שמואל, וכל שכן הא, שכנסה על תנאי?

ומשנינן: הכי נמי קאמר. זו באמת כוונת המשנה - "המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים, וכנסה סתם, ונמצאו עליה נדרים, אינה מקודשת. אך אם קידשה סתם וכנסה סתם תצא שלא בכתובה" ^[105].

דנה הגמרא: שנינו במשנה שאם קדשה סתם וכנסה סתם, ונמצאו עליה נדרים, תצא שלא בכתובה.

ודייקנו - כתובה הוא דלא בעיא, הא גיטא בעיא. ומאי שנא כתובה דלא בעיא? משום דאמר אי אפשי באשה נדרנית. ועל דעת כן לא נשאתיך, אי הכי גט נמי לא תיבעי? שהרי מקח טעות הוא ובטלו הקידושין למפרע?

אמר רבה, אכן מעיקר הדין אינה צריכה גט, אך צריכה גט מדבריהם, [מדרבנן], כדי שלא יאמרו "אשת איש יוצאת בלא גט" ^[106].

וכן אמר רב חסדא, צריכה גט מדבריהם.

רבא אמר, באופן אחר: תנא ספוקי מספקא ליה. דהיינו, התנא הסתפק האם סתם אדם מקפיד באשה נדרנית ^[107],

ולכן, גבי ממונא, [לחייבו כתובה] פסק לקולא. ואין מוציאין ממנו כתובה מספק, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

אך גבי איסורא, להצריכה גט, פסק לחומרא.

חוזרת הגמרא לבאר את מחלוקת רב ושמואל, באופנים נוספים מלבד באורו של אביי:

אמר רבה: מחלוקת רב ושמואל, בקדשה על תנאי וכנסה סתם, אינה אלא בטעות שתי נשים. כגון - אם קידש אשה אחת על תנאי, ואח"כ כנס אחרת סתם, ולא התנה.

שמואל סבר, כיון שכבר גילה בדעתו שאינו חפץ באשה נדרנית בטלו הקידושין, ויוצאת בלא גט.

ורב סבר, צריכה גט כיון שאולי זו שנשאת כעת חביבה עליו ואינו מקפיד עליה אם ימצא בה נדרים.

אבל בטעות אשה אחת, [שקדש אשה אחת בתנאי וכנסה סתם] דברי הכל אין צריכה הימנו גט, כיון שסמך על תנאו הראשון.

אמר (ליה) אביי, והא מתניתין, דטעות אשה אחת היא, וקמותבינן תיובתא מיניה [והרי בני בית המדרש הקשו לעיל על דברי שמואל ממשנתינו, אף על פי שהמשנה עוסקת בטעות אשה אחת, ומוכח שלדעתם נחלקו רב ושמואל אף בטעות אשה אחת] ^[108]?

אלא אי אתמר הכי אתמר, [אם נאמרו דברים אלו, כך נאמרו]: אמר רבה, מחלוקת רב ושמואל אינה אלא בטעות אשה אחת כעין שתי נשים, כגון אם קידש אשה על תנאי, וגרשה קודם שנשאה, ואחר כך כנסה שנית בלא תנאי.

ובזה נחלקו - לרב, צריכה ממנו גט, כיון שלא סמך על תנאו הראשון, וכנסה סתם. ולשמואל אינה צריכה גט, משום שודאי כנסה על דעת תנאו הראשון.

אבל בטעות אשה אחת גרידתא, דברי הכל אינה צריכה הימנו גט. כיון שלא התקיים התנאי, ובודאי כנסה על דעת תנאו הראשון.

ואף המשנה עוסקת באופן שקידשה על תנאי, וגרשה, וחזר וכנסה סתם.

איתיביה [הקשה עליו] אביי, הרי שנינו בתוספתא - "קידשה בטעות, ופחות משוה פרוטה, וכן קטן שקידש, אע"פ ששלח סבלונות [מתנות לכלתו] לאחר מיכן [היינו אחרי שגדל, או אחרי שקדשה בפחות משווה פרוטה, או אחר שקדשה בטעות], אינה מקודשת. מפני שמחמת קדושין הראשונים שלח. והרי הקידושין הראשונים לא תפסו. ואם בעלו, קנו.

רבי שמעון בן יהודה משום ר' ישמעאל אמר: אף אם בעלו, לא קנו". ובהמשך תבואר מחלוקתם.

ומדייק אביי - והא הכא, דטעות אשה אחת היא, ופליגי תנא קמא ורבי שמעון, האם כשבעל הרי היא מקודשת.

מאי לאו, טעות נדרים?! [האם אין התוספתא עוסקת במקרה שהתנה שלא יהיו בה נדרים והיו בה נדרים], ומוכח דלא כרבה, ואף בטעות אישה אחת יש מקום לומר שאם בעל הרי היא מקודשת?

ומשנינן: לא! התוספתא אינה עוסקת במקרה שהתנה, אלא בטעות פחות משוה פרוטה. אך אם התנה לעולם אינה מקודשת.

ומקשינן: איך אפשר לבאר את דברי התוספתא - "קידשה בטעות", בטעות פחות משוה פרוטה, הרי בהדיא קתני לה בהמשך הברייתא - "קידשה בטעות, ופחות משוה פרוטה"?

ומשנינן: פרושי קא מפרש, קידשה בטעות כיצד? כגון שקידשה בפחות משוה פרוטה. אך אין התנא עוסק במקרה שקדשה על תנאי.

מבארת הגמרא: במאי קא מיפלגי? במה נחלקו תנא קמא ורבי שמעון?

מר סבר, [תנא קמא]: אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה, ולכן כאשר בעל אותה לאחר מכן, גמר ובעל לשם קדושין.

ומר סבר [רבי שמעון]: אין אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה, וכי קא בעל, אדעתא דקדושין הראשונים בעל.

איתיביה, [הקשה אביי לדברי רבה]: שנינו - "האומר לאשה: 'הריני בועליך על מנת שירצה אבא', אף על פי שלא רצה האב מקודשת.

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: רצה האב, מקודשת. לא רצה האב, אינה מקודשת". ומדקדק אביי, והא הכא, [והרי כאן, שהתנה בפירוש, ובכל אופן סבר רבי שמעון שחלו הקידושין, ובודאי הטעם משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות], דכי טעות אשה אחת דמי, ובכל זאת פליגי תנא קמא ורבי שמעון. ומוכח דלא כדברי רבה?

ומשנינן: התם, בהא קמיפלגי:

מר [תנא קמא] סבר, כשאמר "התקדשי לי על מנת שירצה האב" כוונתו הייתה על מנת שישתוק האב. והא שתיק ליה. ולכן חלו הקידושין.

ומר [רבי שמעון] סבר, כוונתו היתה - על מנת שיאמר אבא "הן", והא לא אמר אבא "הן". ולכן לא חלו הקידושין.

אך בעלמא כשהתנה ובעל, לדעת כולם לא חלו הקידושין, כדברי רבה. אלא בטעות אשה אחת כעין שתי נשים. כנ"ל.

איתיביה [הקשה אביי על דברי רבה]: שנינו ביבמות, המגרש את האשה, והחזירה, ומת בלא בנים, מותרת ליבם ככל אשה ^[109].

אך רבי אליעזר אוסר, גזירה משום יתומה בחיי האב ^[110].

ומבארת הגמרא - "מודים חכמים לרבי אליעזר, שחולצת ולא מתייבמת, בקטנה שהשיאה אביה, ונתגרשה, והיא יתומה בחיי האב, והחזירה, שחולצת ולא מתיבמת,. מפני שגירושיה גירושין גמורין, ואין חזרתה חזרה גמורה, כיון שלא חלו נישואיה השניים אלא מדרבנן, ונמצא שעדיין היא גרושת אחיו.

במה דברים אמורים: שגירשה כשהיא קטנה, והחזירה כשהיא קטנה. ומת קודם שגדלה.

אבל גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא גדולה, וחלו הנישואין מדאורייתא, או שהחזירה כשהיא קטנה, וגדלה אצלו, ובא עליה כשגדלה, ומסתמא לשם קידושין, ומת, או חולצת או מתיבמת.

הערות

^[105] ולשון המשנה מדוייק - "המקדש את האשה על מנת:. ונמצאו עליה נדרים", לשון "נמצאו" משמע בשעת קפידתו, שחיפש נדרים ומצאם, והיינו אחר שנישאת. ואם כן מדובר כשכנסה. שיטה מקובצת.

^[106] אבל אם קדשה על תנאי וכנסה סתם, אינה צריכה גט אפילו מדרבנן, כיון שהכל יודעים שלא התקיים התנאי ולכן הוציאה.

^[107] כך פירש רש"י. אך הרא"ה כתב - שמספקא לן האם מחל על התנאי או לא. ולכן צריכה גט אף לשמואל. ונמצא לשיטתו - שהיכא שקידשה סתם וכנסה סתם, אפילו אם לא בעל, צריכה גט לכולי עלמא, שמא מחל על קפידתו. ואם קידשה על תנאי וכנסה סתם - אינה צרעכה גט לכולי עלמא, כיון שודאי לא מחל על קפידתו כמבואר לעיל.

^[108] רבא אמר את דינו מסברא דנפשיה, ולא קיבל כך מרבותיו, רק כך היה נראה לו שלא מסתבר שיחלקו רב ושמואל בטעות אשה אחת. ולפי זה תובן קושיית אביי עליו, שהרי בכל זאת מצינו שבני בית המדרש סברו שלא כדבריו.

^[109] ואין אומרים - נישואין הראשונים מפילים את היבמה לפני היבם, והרי נאסרו עליו אותם נישואין בשעה שגרשה אחיו, והויא לה גרושת אחיו. רש"י יבמות קח ב.

^[110] כלומר - אם השיאה אביה לאחיו בקטנותה וחלו הנישואין מדאורייתא, ואח"כ גרשה - יצאה מרשות אביה, ושוב אינו יכול לקדשה. [- והרי דינה כדין יתומה, שקידושיה דרבנן, אע"פ שאביה בחיים] ואם חזר אחיו ונשאה - חלו הקידושין מדרבנן בלבד. ואם ימות בלא בנים, אסור לאחיו ליבמה משום שמדאורייתא לא חלו הקידושין השניים ועדיין היא גרושת אחיו. ולכן אסר רבי אליעזר ליבם גם בנישואי דאורייתא, גזירה אטו נישואין דרבנן.

לא, שם מדובר במקרה שקידשה סתם ולא הזכיר תנאי כלשהו, וכנסה (נשאה) סתם.

ושואלים: אבל לפי הסבר זה, אם קידשה על תנאי וכנסה סתם — הכי נמי שלא בעיא גיטא [כך גם כן שלא תצטרך גט]? אם כן, אדתני [עד שהוא שונה] במשנה את המקרה של המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים, ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, ליתני [שישנה] במקום זה הלכה שיש בה חידוש גדול יותר: קידשה על תנאי ואחר כך כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים, אינה מקודשת, וממנו נלמד: וכל שכן הא [זו] שרק קידשה על תנאי ולא כנסה.

ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר] במשנה, כלומר, כך באמת צריכים להבין את המשנה: המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם, ונמצאו עליה נדרים — אינה מקודשת. ואם קידשה סתם וכנסה סתם — הריהי מקודשת והרי זו תצא שלא בכתובה.

לעצם עניינה של הלכה זו, לשיטת שמואל, שואלים: כתובה הוא דלא בעיא [שאינה צריכה], הא גיטא [הרי גט] — בעיא [צריכה]. ויש לשאול: ומאי שנא [ובמה שונה] כתובה דלא בעיא [שאינה צריכה] — משום דאמר [שהוא אומר]: אי אפשי באשה נדרנית והרי זה כמקח טעות, אי הכי [אם כך] גט נמי [גם כן] לא תיבעי [תצטרך], שהרי רואים שהוא מקפיד בדבר, ונמצא שהיו קידושיו בטעות!

אמר רבה: אמנם מעיקר הדין בטלו הקידושין, ומה שאמרו שצריכה גט הרי זה מדבריהם, מדברי סופרים, שכיון שלא קבע תנאי זה במפורש לפיכך אמרו חכמים שלא תצא אלא בגט. וכן אמר רב חסדא: צריכה גט מדבריהם. רבא אמר הסבר אחר מדוע צריכה גט ואינה מקבלת כתובה: התנא ספוקי מספקא ליה [מסופק בדבר] ואינו בטוח מה דין הקידושין, ולכן, גבי ממונא לקולא [לגבי ממון יש להקל], ולכן פסק שאין מוציאים מן האיש את דמי הכתובה, ואילו גבי איסורא לחומרא [לגבי איסור של אשת איש פסק להחמיר] ומפני הספק צריכה גט.

אמר רבה: מחלוקת רב ושמואל היא בטעות שתי נשים. שאותו אדם נשא אשה אחת על מנת שאין עליה נדרים, ואשה אחרת נשא סתם, ונחלקו רב ושמואל אם מהתנאי שהתנה במפורש עם אשה אחת מוכח שהוא מקפיד גם לגבי האשה האחרת בענין נדרים עד כדי ביטול הקידושין אם לא התקיים התנאי, אבל בטעות אשה אחת שמתנה לפני הקידושין על מנת שאין עליה נדרים, וכנסה סתם ונמצא שיש עליה נדרים — דברי הכל, אף רב מודה שאינה מקודשת כלל ולפיכך אין צריכה הימנו (ממנו) גט.

אמר ליה [לו] אביי: והא מתניתין [והרי משנתנו] שעניינה טעות אשה אחת היא שהרי אין נזכרת בה אשה אחרת, וקמותבינן תיובתא מיניה [ואנו מקשים קושיה ממנה] על שמואל, משמע שרב ושמואל אף במקרה זה הם חלוקים!

אלא יש לחזור מהתירוץ הקודם ולומר כי אי אתמר, הכי אתמר [אם נאמר בשם רבה, כך נאמר], אמר רבה: מחלוקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים, שקידש אשה על תנאי וגירשה בעודה ארוסה, ואחר כך חזר ונשא אותה ולא הזכיר את התנאי. ובזה נחלקו רב ושמואל: האם יש לומר שבעילתו היא כקידושין וכאילו קידש אחרת ובקידושין השניים ביטל את התנאי הראשון, שהרי לא חזר והתנה, או שמא על דעת התנאי הראשון נשא אותה שוב. אבל בטעות אשה אחת גרידתא [בלבד], שקידש אותה על תנאי וכנסה, והתברר שהתנאי לא התקיים — דברי הכל אינה צריכה הימנו (ממנו) גט.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: קידשה את האשה בטעות, או קידשה בדבר שערכו פחות משוה פרוטה, וכן קטן שקידש אשה ולהלכה אין קידושיו קידושין, אף על פי ששלח סבלונות (מתנות) לכלה לאחר מיכן, ואף שערכן יותר משוה פרוטה, והגדיל הקטן — אינה מקודשת, והטעם בזה — שודאי מחמת קדושין הראשונים שלח. ואם בעלו כל אלה לאחר הקידושין בזמן הראוי — קנו את הנשים, שמן הסתם נתכוונו לקנות אותן קנין קידושין בביאה זו. ר' שמעון בן יהודה משום ר' ישמעאל אמר: אף אם בעלו — לא קנו, שמן הסתם בעלו על דעת קידושין ראשונים — ולא קנו.

והא הכא [והרי כאן] בברייתא זו שטעות אשה אחת היא, שהרי מדובר פה על אשה שקידש אותה בטעות ואחר כך בעל, ופליגי [והם חלוקים]. מאי לאו [האם לא] הכוונה במה שאמרו קידשה בטעות היא טעות שטעה בתנאי נדרים וחשב שאין עליה נדרים?

ומשיבים: לא, כאן מדובר בטעות בהלכה, שקידש אשה בפחות משוה פרוטה ולא ידע שאין אשה מתקדשת בפחות משוה פרוטה. ומקשים: פחות משוה פרוטה הלא בהדיא קתני לה [בפירוש שנה אותה] לאחר כך בדין מיוחד: קידשה בטעות ופחות משוה פרוטה! ומתרצים: פרושי קא מפרש [מפרש הוא] את הדברים שאמר קודם: קידשה בטעות כיצד? כגון שקידשה בפחות משוה פרוטה ובודאי לא בעל אותה על דעת קידושין כאלו.

ושואלים: לפי זה במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]? ומשיבים: מר [חכם זה, התנא קמא] סבר כי אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה, וכיון שיודע שקידושיו הראשונים לא תפסו לכן ודאי גמר בדעתו (החליט) ובעל אותה לשם קדושין ונקנתה לו קנין גמור בבעילה זו. ומר [וחכם זה, ר' שמעון בן יהודה] סבר שאין אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה, וכי קא [וכאשר הוא] בעל אותה אחר כך, אדעתא [על דעת] הקדושין הראשונים הוא שבעל ולא היה כאן קנין קידושין חדש.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: אמר לאשה בשעת בעילה "הריני בועליך לשם קידושין על מנת שירצה אבא" ואחר כך כנסה סתם, אף על פי שלא רצה האב — בכל אופן מקודשת בבעילה זו. ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון: אם רצה האב — מקודשת, ואם לא רצה האב — אינה מקודשת, שעל דעת התנאי הראשון בא עליה. והא הכא [והרי כאן], במקרה זה, דכי [שכמו] טעות אשה אחת דמי [הוא נחשב], ופליגי [והם חלוקים] האם הקידושין הללו בטלים מעיקרם או לא!

ודוחים: לא בענין זה נחלקו אלא התם בהא קמיפלגי [שם בדבר זה הם חלוקים], מר [חכם זה, תנא קמא] סבר ש"על מנת שירצה האב" כוונתו — על מנת שישתוק האב, כלומר, שאם לא ימחה האב יחולו הקידושין, והא שתיק ליה [והרי שותק לו] ולכן תפסו הקידושין. ומר [וחכם זה, ר' שמעון בן יהודה] סבר שהיתה כוונתו על מנת שיאמר אבא במפורש "הן" [כן], והא [והרי] לא אמר אבא "הן", והמחלוקת היא איפוא בפירושה של השתיקה לענין זה.

איתיביה [הקשה לו] עוד אביי לרבה ממה ששנינו בברייתא: מודים חכמים לר' אליעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה בעודה קטנה והיא אז מבחינת הדין במעמד של יתומה בחיי האב, משום שלאחר שנישאה שוב אין לאב רשות להשיאה לאיש. ואחר כך בעודה קטנה החזירה בעלה שהיתה נשואה לו, ומת הבעל ולא היו להם ילדים — הרי היא חולצת ולא מתיבמת,

מפני שגירושיה מבעלה היו גירושין גמורין, שהאב רשאי לקבל גיטה מיד בעלה והוא גט גמור ואסורה ליבם משום גרושת אחיו, ואין חזרתה לבעלה לאחר מכן חזרה גמורה. שכיון שאביה אין לו עוד רשות להשיאה, וכשחזרה לבעלה עשתה זאת כשהיא קטנה ונישואי קטנה אינם נישואין גמורים.

במה דברים אמורים — שגירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה, אבל אם גירשה כשהיא קטנה, והחזירה כשהיא גדולה, או שהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו (נעשתה גדולה בעודה אצלו) אנו אומרים שהנישואין השניים תפסו, ודינה כנשואה גמורה, ואם מת — או חולצת או מתיבמת כדין כל אלמנה אחרת.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara rejects the proof: No, the case there is referring to where he betrothed her without specification and then married her without specification.

The Gemara asks: But according to this explanation, if he betrothed her conditionally and then married her without specification, is it indeed the case that she does not require a bill of divorce? If so, instead of teaching in the mishna that if one betroths a woman on condition that there are no vows incumbent upon her to fulfill, and it was subsequently discovered that there are vows that are incumbent upon her, she is not betrothed, let the mishna teach instead a more novel halakha: If he betrothed her with a condition and married her without specification and then it was discovered that vows were incumbent upon her, she is not betrothed. And from this one can derive that all the more so the same halakha would apply in this case, where he betrothed her conditionally but did not repeat the condition when marrying her.

The Gemara answers: That is also what he is saying, and one should understand the mishna this way: One who betroths a woman on condition that there are no vows incumbent upon her to fulfill, and then marries her without specification, and it is then discovered that vows were incumbent upon her, she is not betrothed. If he betrothed her without specification and married her without specification, she requires a bill of divorce but may be divorced without receiving payment of her marriage contract.

The Gemara asks about this halakha according to Shmuel: The mishna says that she does not require or receive payment of her marriage contract, but one can infer that she does require a bill of divorce. And what is different about a marriage contract that she does not require payment? Because he says: I do not want a vowing wife, and therefore the marriage is considered a mistaken transaction. If so, she should also not require a bill of divorce. Since he is clearly particular about this, shouldn’t the betrothal also be considered a mistaken transaction?

Rabba said: She requires a bill of divorce from the words of the Sages, i.e., by rabbinic law. Although by Torah law the betrothal is in fact invalid, the Sages declared that since he did not explicitly stipulate the condition, she requires a bill of divorce. And similarly, Rav Ḥisda said: She requires a bill of divorce from the words of the Sages. Rava said a different explanation: The tanna is uncertain about the status of the betrothal in this case. Concerning monetary matters, one should be lenient. Therefore, she cannot extract money from the husband for the marriage contract based on the principle that in monetary cases the burden of proof rests upon the claimant. But concerning prohibitions such as adultery, one must be stringent, and she therefore requires a bill of divorce.

Rabba said: The dispute between Rav and Shmuel is in the case of an error concerning two women. The same man married one woman on condition that she had no vows incumbent upon her and then married another woman without specification. Rav and Shmuel disagree whether the condition he explicitly stated for the first woman should be seen as proof that he is particular about this with regard to the second one as well, to the point that the betrothal is invalid if the condition was not fulfilled. But in the case of an error concerning one woman, where he betroths her with a condition, marries her without specification, and subsequently discovered that the condition was not fulfilled, all agree, including Rav, that she does not require a bill of divorce from him.

Abaye said to him: But the mishna discusses an error concerning one woman, as a second woman is not mentioned, and we raise an objection from it against Shmuel, implying that Rav and Shmuel have a dispute in this case as well. How, then, can you say that dispute is in the case of an error concerning two women?

Rather, the previous explanation must be retracted and instead the Gemara says: If the above statement of Rabba was said, it was said as follows: Rabba said that the dispute between Rav and Shmuel is with regard to a case of an error concerning one woman similar to an error concerning two women. He betrothed one woman conditionally and then divorced her, and subsequently married her again without specification. In this case, Rav and Shmuel dispute whether the assumption is that he intended to nullify the initial condition with the second betrothal or whether he married her the second time based upon the conditions of the first betrothal. But in the case of a simple error only concerning one woman, where he betroths her with a condition, marries her without specification, and then discovers that the condition was not fulfilled, all agree that she does not require a bill of divorce from him.

Abaye raised an objection to Rabba’s statement from a baraita: In cases where the man betrothed her in error, or he betrothed her with an item worth less than the value of a peruta, and similarly in a case where there was a minor boy who betrothed a woman, even if the man later sent presents [sivlonot] to the bride after he became an adult, she is not betrothed, because he sent them on the basis of the original betrothal. And if the men in any of these cases engaged in sexual intercourse with the woman after betrothal at the appropriate time, they have acquired the women as their wives, since they presumably intended the intercourse to serve as betrothal. Rabbi Shimon ben Yehuda said in the name of Rabbi Yishmael: Even if they engage in sexual intercourse, they have not acquired the women as wives, since they presumably engaged in these relations based upon the earlier betrothal, which was invalid.

Noting that the first case in the baraita is where a man betrothed a woman in error, Abaye asks: But here in this baraita, where the first case is an error concerning one woman, and the first tanna and Rabbi Shimon ben Yehuda disagree; what, is it not that the intention of the phrase: Betrothed her in error, is referring to an error in the condition with regard to vows, where he mistakenly believed she didn’t have any vows incumbent upon her? This would constitute a refutation of Rabba’s statement that all agree that in a case of an error concerning one woman she is betrothed.

The Gemara responds: No, here it is referring to a halakhic error, that he betrothed a woman with an item worth less than the value of a peruta. The Gemara asks: Concerning the case where the betrothal is with an item worth less than the value of a peruta, the baraita teaches it explicitly as a separate case with the following words: If he betrothed her in error, or if he betrothed her with an item worth less than the value of a peruta. The Gemara answers: It is explaining what it stated earlier: What is the case of one who betrothed her in error? For example, when he betrothed her with an item worth less than the value of a peruta, as he did not engage in sexual intercourse with her based on such a betrothal.

The Gemara asks: With regard to what do they disagree? The Gemara answers: One Sage, the first tanna, holds that a person knows that betrothal does not take effect with an item worth less than the value of a peruta. Consequently, he decides to engage in sexual intercourse for the purpose of betrothal and therefore acquires the woman as his wife through these relations. And one Sage, Rabbi Shimon ben Yehuda, holds that a person does not know that betrothal does not take effect with an item worth less than the value of a peruta, and when he later engages in sexual intercourse, he does so on the basis of the original betrothal, so no new betrothal takes place.

Abaye again raised an objection to Rabba’s statement from a baraita: If a man said to a woman: I am engaging in sexual intercourse with you for the purpose of betrothal on condition that my father will desire our betrothal, and then he married her without specification, although the father did not desire it, she is nevertheless betrothed through this act of intercourse. Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: If the father desires it, she is betrothed, and if the father does not desire it, she is not betrothed, since he engaged in intercourse with her based on the initial condition. But here it is similar to a mistake concerning one woman, and they disagree whether the betrothal is valid.

The Gemara responds: There, they disagree about this: One Sage, the first tanna, holds that: On condition that my father will desire it, means: On condition that my father is silent. Consequently, if his father does not protest, the betrothal is valid, and he was indeed silent about it. And one Sage, Rabbi Shimon ben Yehuda, holds that it means: On condition that my father says yes, and he did not say yes. Therefore, the dispute is about the significance of the father’s silence in this case.

Abaye again raised an objection to Rabba’s statement from a baraita: The Rabbis concede to Rabbi Eliezer concerning a minor girl who was married off by her father and then divorced while she was still a minor, and is therefore treated by the halakha as an orphan in the lifetime of the father, since the halakha is that the father is no longer able to marry her off to someone else, and while she was still a minor, her former husband remarried her, and he then died without children, that she performs ḥalitza and may not instead enter into levirate marriage.

The baraita continues: This is because her divorce was a full-fledged divorce, since the father has authority to receive her bill of divorce from her husband, and her return to her husband afterward is not a full-fledged return, since she remarries her husband while still a minor, and her father no longer has authority to marry her off, and marriage to a minor girl by her own consent is not considered a full-fledged marriage. She is consequently prohibited from entering into a levirate marriage based on the prohibition against a divorcée marrying her former husband’s brother.

The baraita continues: In what case is this statement said? When he divorced her while she was still a minor girl and then remarried her while she was still a minor girl. But if he divorced her while she was still a minor girl, and then remarried her when she was an adult woman, or if he remarried her while she was still a minor girl and she became an adult woman while married to him, the second marriage is binding, and she has the status of a full-fledged married woman. And therefore, if he died, either she performs ḥalitza or she enters into levirate marriage like any other widow.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכי נמי קאמר, המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים וכו'. ולאו חסורי מיחסרא, אלא לומר דמתניתין כללי כללי מתניא, המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים אינה מקודשת בשום ענין, בין שנמצאו עליה נדרים קודם כניסה בין שנמצאו עליה לאחר כניסה, כנסה סתם, כלומר קדשה סתם, דקדושין קרי הכא כניסה, תצא שלא בכתובה הא גיטא בעיא.

הא דאקשינן, מאי שנא כתובה דלא בעיא וכו'. כתבו רבנו חננאל ורש"י ז"ל (עי' בד"ה גט): דקושיא הא אקשינן לשמואל בלחוד דלא חייש כאן לבעילת זנות, ואתנאיה קמא סמיך, אם כן לא שנא גט מכתובה, אבל לרב הא איכא טעמא דגיטא בעיא משום שאין אדם עושה בעילתו זנות וגמר ובעל לשם קדושין, אבל לענין ממונא אתנאי קאי. ולפי דבריהם, אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, אליבא דרב אינה צריכה גט משני דהא מקודשת גמורה לראשון חשבינן לה. ואינו נראה כן מדברי רבנו אלפסי ז"ל, שהוא כתב הא דרבה ורבא גבי מתניתין, ואחר כן כתב מחלוקתן של רב ושמואל בקדשה על תנאי וכנסה סתם, ופסק הלכה כרב, דאלמא אף לדברי רב צריכים אנו לתרץ משנתנו דקתני תצא שלא בכתובה, מאי שנא כתובה דלא בעיא ומאי שנא גט דבעיא, והילכך לכולי עלמא אם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם מספק.
ואי קשיא, והא רב משוי לה בודאי, דהא בקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת אמר רב אינה צריכה גט משני, דאלמא ודאי גמר ובעל לשם קדושין. ויש מי שפירש, דמאן דמקשה הכא מאי שנא כתובה מאי שנא גט, לית ליה כמאן דמדמי הא לפלוגתא דהתם, אלא התם טעמא דרב משום דכי גדלה גדלי קדושין בהדה ואף על פי שלא בא עליה לאחר שגדלה. ואינו נכון, דהא אסיקנא התם דטעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואי בעל אין, ואי לא בעל לא, ולא אמרינן כי גדלה גדלי קדושין בהדה כדאיתא ביבמות פרק בית שמאי (יבמות קט, ב), ובהדיא אמרה רב גופיה התם וקיימא לן הכי, והכא נמי כיון דכתבה רבנו ז"ל להאי טעמא גבי מתניתין, אלמא הכי קיימא לן דהא ליכא מאן דפליג, ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא.
ויש מפרשים, דהתם היינו טעמא, משום דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין, אבל הכא דאיכא תנאה דילמא לא רמי אנפשיה ואתנאיה קא סמיך וכדפרקינן לעיל, צריכה, דאי אתמר בההיא משום דליכא תנאה, אבל בהא דאיכא תנאה אימא מודה ליה לשמואל דודאי אתנאיה סמיך קא משמע לן דלעולם חיישינן ובעיא גט מספק. והזקיקו לרב אלפסי ז"ל לומר כן, מדקאמרינן לקמן (כתובות עד, א), זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט, אלמא לא מן הודאי הצריכוה גט אלא מספק.
וגם זה אינו נכון בעיני, דאדרבה, מהכא משמע דקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת וקדשה על תנאי וכנסה סתם, חד דינא אית להו ובחדא אנפא אמרינהו רב, דאי לא, מאי קא פריך והא איפליגו בה חדא זימנא, דהא דאדרבה תרתי פלוגתא אינון, והכא אינה צריכה גט משני דודאי גמר ובעל לשם קדושין, והתם מקודשת מספק וצריכה גט משניהם ותרווייהו צריכן, ומאן דמתרץ נמי צריכי, לא הוה ליה למימר בהאי לישנא, אלא הכי הוה ליה למימר, לא היא דהתם אינה מקודשת כלל לשני והכא מקודשת ואינה מקודשת. וצריך עיון.

אמר רבה מחלוקת בטעות שתי נשים. פירש הרב אלפסי ז"ל: כגון שקדש לאה על תנאי וחזר וקדש רחל סתם, ואחר כך חזר וכנס לאה סתם, בהא קאמר רב דצריכה לאה גט ממנו, דכיון שקדש רחל בלא תנאי אלמא גילה בדעתו ששב מקפידותיו ואינו מקפיד בנדרים, והלכך אם איתא דבעילת לאה אתנאיה קמא איבעי ליה לפרושי בשעת כניסה, ושמואל סבר דאף זו אינה צריכה גט דאתנאיה קמא סמיך ואלאה קפיד ארחל לא קפיד כי היא ישרה בעיניו, אבל בטעות אשה אחת כגון שקדש לאה על תנאי ולאחר זמן כנסה סתם, אפילו רב מודה דאתנאיה קמא סמיך, דהא לא קא עביד ביני ביני מידי דמוכיח דלא קפיד.
והרא"ם תלמידו ז"ל הקשה עליו, דאם כן אין כאן טעות אלא באשה אחת ומאי טעות שתי נשים. ותירץ הראב"ד ז"ל, שהנדרים או המומין שנמצאו בשניהן ושבשתיהן טעה זו בתנאי וזו בסתם, ואינו מחוור בעיני, דלמה ליה לרבה למינקט בשנמצא טעות אף בשניה ואין צריך בטעות כלל אלא בקדושיה סתם, ולי נראה דלא קאמר שהטעות מתפשט בשניהם, אלא הכי קאמר בטעות שהוא נמצא כשנושא שתי נשים אבל בטעות הנמצא כשאינו נושא אלא היא לבדה לא.

אמר ליה אביי והא מתניתין דכטעות אשה אחת היא. ויש ספרים דגרסי דטעות אשה אחת היא ולא גרסי דכטעות וכן גריס רש"י ז"ל. והא דקאמר דכטעות ולא קאמר דטעות אשה אחת היא, היינו טעמא, משום דלא קתני בה בהדיא המקדש את האשה על תנאי וכנסה סתם תצא שלא בכתובה, אלא אנן הוא דקא מפרשינן לה הכי, ומותבינן משום דלכאורה הכין מכרעא מתניתין מדלא קתני המקדש את האשה וכנסה סתם אינה מקודשת.

והדר רבה ואמר מחלוקת באשה אחת כעין שתי נשים. כגון שקדש על תנאי וכנס לאחר זמן, דכיון שלא כנס עד לאחר זמן איבעי ליה לאידכורי תנאיה, אבל בטעות אשה אחת גרידתא, כגון קידש על תנאי ובעל לאלתר לא, דלמה ליה למהדר ואידכורי תנאיה, אטו כי רוכלא ליתני וליזיל, הא כולי עלמא חזו דעל תנאי קדש וכנס לשעתו.
ואקשינן עלה מדתניא קדשה בטעות, דקא סלקא דעתך דהיינו טעות נדרים ופליגי, ואף על גב דקתני בעל, וכל היכא דקתני בעל משמע לאלתר דהיינו טעות אשה אחת, וכדאמרינן אתמר נמי אמר רב אחא בר יעקב אמר ר' יוחנן המקדש על תנאי ובעל אינה צריכה הימנו גט, דאלמא כל היכא דאמרינן ובעל, משמע שהוא טעות אשה אחת דבעל לאלתר משמע.
והא דקתני בה וכן קטן שקידש, דאלמא לא בעל לאלתר קאמר, דבשעת קדושין קטן היה ובעל לאחר שהגדיל. יש לומר, כגון שקטן סמוך לגדלות היה, ומיד שקדש לשעתו נגמרו שניו ונגמרו סימניו ובעל. אלא דקשיא לי קצת, מי נקטי בעלי הגמרא כי האי גוונא, שזה אינו בא אלא בדרך המרחק. וניחא לי, דאשכחן כי הא ביבמות בשילהי פרק ד' אחין(יבמות לב, ב), דאמרינן התם, זר ששמש בשבת ר' חייא אומר חייב שתים, ואוקימנא באיסור בת אחת ומשכחת לה כגון דאייתי שתי שערות בשבת בשעת עבודה, דהויא לה זרות ושבת בהדי הדדי.

ואקשינן תו, מדתניא: הריני בועליך על מנת שירצה אבא אף על פי שלא רצה האב מקודשת וכו'. וקא סלקא דעתך דפליגי אם בועל על דעת תנאו הראשון או לא, ודחינן, דבלישנא דעלמא פליגי, דמר סבר על מנת שירצה היינו שישתוק, ומר סבר על מנת שיאמר הן. וקשיא לי, דבתוספתא תניא בקדושין פרק ג (ה"ז) בכי האי, ובהדיא תני בגווה דבפלוגתא על תנאו הראשון בועל או לא פליגי, והכי תניא התם על מנת שירצה אבא אף על פי שלא רצה האב הרי זו מקודשת, ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר רוצה מקודשת, לא רוצה אינה מקודשת, שלא היתה בעילה אלא על תנאי הראשון. ויש לומר, דתנאי דההיא ברייתא ודאי פליגי בההיא פלוגתא, אבל לא היתה שנויה בבית המדרש, ולא מותבינן תיובתא מינה, דכל ברייתא דלא מתניא בי ר' חייא ור' אושעיא לא מותבינן מינה תיובתא (חולין קמא, ב).

אדתני המקדש האשה פי' דלרב אתי כולה מתניתין שפיר וה"ק המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת כל זמן שלא בעל אבל כנסה בבעילה דהיינו סתם כניסה תצא שלא בכתובה אבל גיטה בעיא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הכא נמי קאמר המקדש כו' ולאו דמחסורא מחסרא מתני' אלא ה"ק דרישא פסק ותני כל שקידשה על תנאי אינה מקודשת [אינה מקודשת לשום צד ואפילו חזר ובעל סתם] (בבעילה דהיינו סתם כניסה תצא שלא בכתובה אבל גיטא בעי לשום צד ואפילו חזר לבעול סתם כניסה תצא) עד שיפרש שבועל לשם קדושין אבל אם היו הקדושין והכניסה סתם תצא בלא כתובה ובעי גיטא ולקדושין ולנשואין קורא התנא כניסה:

מ"ש כתובה דלא [בעיא] דאמר א"א באשה נדרנית פי' כשהיא נדרה עינוי נפש גיטא נמי לא תבעי ודוקא לשמואל פריך וכן פי' רש"י ז"ל שאין לומר דפריך לרב כשקדשה על תנאי וכנסה סתם שא"כ מאי משני שצריכה גט מדבריהם דהא לרב צריכה גט מן התורה וכדפי' רש"י ז"ל לעיל לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא ודאי לשמואל הוא דפריך ודין הוא דלרב ל"ק מידי כיון שהתנה בשעת קדושין נהי דבעל אחרי כן לשם קדושין כדי שלא יעשה בעילת זנות אבל לענין ממון דעתו על תנאי שאם יהיה עליה נדרים שלא יתן כתובה ומסתברא דכל שקידשה סתם וכנסה סתם מודה רב לשמואל שיוצאה בלא כתובה דלא אשכחן להו דפליגי מידי בכתובה ומיהו גיטא בעי לרב שאע"פ שקדשה על תנאי וכנסה סתם בעינן גיטא לרב וכ"ש כשהכל היה בסתם וכי תאמר א"כ נקשי נמי לרב כתובה מ"ט לית לה משום דאמר אי אפשי באשה נדרנית גיטא נמי לא תבעי דאמר אי אפשי באשה נדרנית הא ליתא כיון דבעל סתם ודאי לא עשה בעילתו בעילת זנות אבל לענין ממון הוא מקפיד שלא לפרוע כתובה לאשה נדרנית ועל דעת כן קדשה ובעל סתם ואין להקשות מאי פרכי' לשמואל דהא תנן האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה תצא שלא בכתובה ואפ"ה בעי גיטא שזו אינה קושיא כלל דהתם בשעת קדושין לא היתה נדרנית וקדושין גמורים היו ומשום דנעשית נדרנית אח"כ אין לומר שלא נתקדשה תחלה אלא ע"מ שלא תהא נדרנית אפי' מכאן ולהבא אבל בזו שכבר היו עליה נדרים בשעת קדושין בהא היה אפשר לומר דכי היכי דלית לה כתובה לית לה גיטא שאין דעתו על אשה נדרנית שכבר היו עליה נדרים כשקדשה:

צריכה גט מדבריהם וה"ה דקדשה סתם שאינה צריכה גט אלא מדבריהם כדפי' רש"י ז"ל לעיל גבי טענת סמפון בתרומה אלא לשמואל רבותא נקט דאפי' כשקדשה סתם וכנסה סתם דאיכא תרי סתמא תצא שלא בכתובה ואינה צריכה גט אלא מדבריהם:

תנא ספוקי מספקא ליה פירוש לאו דמספקא ליה אם אדם עושה בעילתו בעילת זנות דא"כ פליגא מתניתן על שמואל דלדידי' אדם עושה ביאתו ביאת זנות אלא הכי פירושו מספקא ליה המקדש וכונס סתם אם מפקיד בתנאי' אם לאו:

אמר רבה מחלוקת רב ושמואל בטעות שתי נשים. פי' רש"י ז"ל כגון שקידש לאה ע"מ שאין עליה נדרים וחזר וקידש רחל וכנסה ובעלה סתם ופליגי בקידושי רחל אי הוה קדושין לדינא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות או דאחלי לתנאי כיון (שאין) הקדושין היו סתם ושמואל סבר לא הוה קדושין ואינה צריכ' גט דאע"ג דבעלמא קדשה סתם צריכה גט ואף על פי שלא בעל שאני הכא דכיון שקדשה אחריתי מקמי האי על תנאי גלי דעתי' דאקפיד בנדרים והרי הוא כאלו קדשה לזו על תנאי ג"כ ולא נהירא חדא דא"כ לרב אפי' לא בעל צריכה גט אם קדשה סתם וכנסה סתם דהא לא מגרע גרע מרחל קדושי לאה שהיה על תנאי וא"כ היכא אמר אביי לעיל דטעמא דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכנסה סתם דהא רחל זה שפליגי בקדשה סתם וכנסה סתם הוא ותו טעמא דהא אוקימתא משום שמואל הוא דהוה בר מדינא דעלמ' ואיהו הוא דאתי ברבוותא עליה דרב דאלו רב דינא קאמר כדפירש רש"י לעיל וכיון דשמואל הוא דפליג הודאה קאמרינן. אבל (בקטנות) [בטעות] אשה אחת ד"ה אינה צריכה גט משום שמואל הוא דאע"ג דפליג בטעו' שתי נשים מודה בזה וא"כ היכא אתי' הודאה דהכא והכא אינה צריכה גט קאמר והאיך שייך לומר בהא קאמר שמואל אינה צריכה גט הא ודאי ל"ל כלל והרי"ף ז"ל פירש כגון שקדש לאה על תנאי ואח"כ קידש רחל סתם וחזר וכנס ובעל לאה סתם ופליג בלאה זו אי הוה קדושיו קדושין ושמואל סבר אינה צריכה גט בדיני' דהא קדשה על תנאי ובעל סתם ואדם עושה בעילתו בעיל' זנו' אבל רב פליג ואמ' דשאני הכ' דאחר דקידש לאה על תנאי קדש רחל סתם וגלי' אדעתי' דלא קפיד בנדרים וכי הדר ובעל סתם אחלי' לתנאי ובעל על דעת קדושין והוה קדש' בביאה זו ולפיכך צריכה גט והשתא אתי' הודאה שפיר לרב דפליג בטעות שתי נשים שצריכה גט מודה בטעות אשה אחת שאינה צריכה גט ואתי שפיר לישנא דפלוגתייהו דהא לאה דפליג בקידשה על תנאי וכנס סתם הוה והיינו נמי דמפרש אביי לעיל טעמא דרב משום דאין אדם עוש' בעילתו בעילת זנות דהא לא סגי' דצריכ' גט לרב אלא כשבעל כיון שקדשה על תנאי ולהאי פירושו קשיא לי אמאי לא פליגי בי' דהא קטנ' שלא מיאנה דפליג בה שמואל באדם עושה בעילתו בעולת זנות אי לא טעות אשה מיהת היא ואפי' הכי פליג בה רב וי"ל דאין הכי נמי דמצי פריך הכי אלא אידך פירכא דפריך עדיפא לי' בהאי איכ' למדחי דשאני התם דליכא תנאי וכל אדם רוצה שיגמר נשואין ומיהו אכתי לא אתי שפיר האי פי' דלישנא דטעות שתי נשים דנקט הכא לא הוה קדושי טעות אלא בלאה שקדשה על תנאי אבל רחל שקדשה סתם לית בה טעותא והאי נמי קשיא לפי' רש"י:

הר"ר יוסף הלוי בן מג"ש ז"ל פירש טעות שתי נשים כגון שקדש שתי נשים בתנאי וכנסם סתם ונמצאו בהם נדרים ואלו בקמייתא לכולי עלמא אינה צריכה גט אבל שבעל סתם באחרונה פליגי דשמואל סבר אינה צריכה גט בדיני' דהוה ליה קדשה על תנאי וכנסה סתם ורב סבר דשאני הכא דכיון דמקמי דכנסה לזו כנס אחרת סתם וטעה בה וחזר וכנס לזו סתם גלי אדעתיה דאחליה לתנאי ובעל לשם קדושין כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות כמו שהיתה בראשונה אבל בטעות אשה אחת מודה רב דאינה צריכה גט ולא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והא"ש הודאה לרב והיינו דקרי לה טעות ב' נשים דתרווייהו קדש על תנאי וטעה בהן והא דלא פריך תלמוד' מפלוגתא דרב ושמואל בקטנה שלא מיאנה מטעמא דכתיבנא לעיל דאידך פירכא עדיפא ליה וזה הנכון. ואקשינן והא מתניתין דטעות אשה אחת לרב הוה תיובתיה ואמאי מותבינן לשמואל טפי מדרב איכא למידק מאי קושיא דהא ליכא לאותבי מינה דאיהו מוקי לה בטעות שתי נשים וה"ק המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת לעולם ואפילו כנס ובעל סתם אבל כנסה סתם וכבר קדש אחרת תצא שלא בכתובה אבל לשמואל הוה תיובתא דאיהו לא מצי לאוקמא בטעות שתי נשים דאיהו סבר דבהא נמי אינה צריכה גט והנכון דאנן מעיקרא נמי אותבינן ממתני' לשמואל שפיר ידעינן דמתני' מצי לתרוצי כדתריץ בסוף בקדשה סתם וכנסה סתם אלא הא קמ"ל דמתני' אתיא כפשוטה דכולה באשה אחת וסיפא קיימא ארישא ואלו לשמואל דחיק ופליג לה בתרתי ומפיק לישנא דמתני' מפשטי' והיינו דפרכי' השתא דבשלמא אי פליגי בטעות אשה אחת ואתיא מתני' לרב כפשטי' היינו דמותבי' מינה לשמואל דלא אתיא ליה כפשטי' אבל אי אמרת דפלוגתייהו בטעות שתי נשים ולמימרא דסיפא דקתני כנסה סתם וכבר קדשה אחרת סתם ופליג לה נמי למתני' בתרתי ואוקימתא דשמואל עדיפא ואע"ג דרב מודה לשמואל ומתרץ מתניתין כוותיה מ"מ כי מותבינן לשמואל לא ניחא לן האי תירוצא ותו משום דרב אית ליה דמתני' תרי פרוקא ושמואל לית ליה אלא חדא פירוקא לא הוה לן לאותבי מינה לשמואל והיינו דמקשינן והא דמתני' דבטעות אשה אחת היא דאיכא כפום פשטא ולהכי מותבינן מינה לשמואל לחוד:

אלא אמר רבא מחלוקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים. פי' לפום פי' רש"י ז"ל יש לפרשה כיון שקדשה לאה ע"ת וגרשה וקדשה סתם וכנסה סתם ולא אתי שפיר לישנא דפלוגתייהו ולא הודאה דד"ה כדפי' לעיל. ולפי' הרי"ף ז"ל יש לפרש כגון שקדש לאה על תנאי ובעל לאלתר כדאיתא בהלכות ולאידך פי' דרבינו בן מג"ש ז"ל פרשינן לה כשקדש לאה על תנאי וקדשה סתם וגרשה וחזר וקדשה על תנאי וגירשה וחזר וקדשה סתם וכנסה סתם ולכל הפי' קשיא לן דהא אכתי איכא למפרך כדפריך אביי לאידך אוקימתא דהא מתניתין בטעות אשה אחת כעין שתי נשים שגרשה וחזר וקידשה וכנס סתם לא סגי דלא מתרץ לה ומפיק לה מפשטי' ולפרוקא דשמואל אתי שפיר טפי מפשטי' לכך הנכון בזה כמו שפירש הרב המאור ז"ל זקנו של מורי רבינו ז"ל דטעות אשה אחת כעין שתי נשים היינו כשקדש לאה וכנסה סתם ולא בעל ואח"כ חזר ובעל דבתר תנאי עביד בה תרי סתמא והיינו דפליג רב ושמואל דשמואל סבר אינה צריכה גט בדיני' דה"ל קדשה על תנאי וכנסה סתם ורב סבר דשאני הכא דאיכא תרי סתמא וגלי אדעתא דאחלי' לתנאי וכי בעל על דעת הקדושין בעל שלא תהא בעילתו בעילת זנות אלא בטעות אשה אחת שקדשה על תנאי וקדשה ובעל סתם שבאו כניסתה ובעילתו [זה אחר זה] סתם דברי הכל דעתו על קדושיו ולא מחיל על תנאי ואפי' רב מודה דאינה צריכה גט לרב מתני' כפשטא רישא בחדא סתמא שכנס ובעיל סתם [זה אחר זה] וסיפא בתרתי סתמא וה"ק המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים אינה מקודשת אע"פ שכנסה סתם כלומר שבא עליה בסתם בפני עצמה תצא שלא בכתובה ולהכי מותבינן לה לשמואל ולא לרב והרי זה הנכון:

איתביה אביי קדשה בטעות ובפחות משוה פרוטה וכן קטן שקידש אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת פירוש ואפי' למ"ד התם במסכת קדושין חוששין לסבלונות ה"מ היכא דליכא מעיקרא קדושין גרועים חוששין לסבלונות עצמם או שקדש כראוי קודם לכן לפום פי' דרבוותא ז"ל וכן מפורש בתוספת:

בעלו קנו ר"ש בן יהודא אומר משום ר"ש בעלו לא קנו והא הכא דטעות אשה אחת ופליגי פי' דת"ק דקאמר בעלו קנו סבר בקדשה בטעות ובעל מקודשת שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין ולמאי דקס"ד השתא דנקיט לישנא דקרא ולא קאמר מקודשת משום קדושי טעות למימרא דאינה מקודשת גמורה אלא לענין קנאה שקנאה לגמרי וצריכה גט אבל אפשר שאין לה כתובה וכדקתני מתניתין אליבא דרב כנסה סתם תצא שלא בכתובה דבטעות נסביה שאינו רוצה באשה נדרנית לקיימה לגרושין קיימא שמא רוצה הוא נשואין ולכשתמצא לומר שקנה ויש לה כתובה וקנינו קנין גמור ור"ש סבר אדם עושה בעילתו בעילת זנות:

מאי לאו טעות נדרים לא פחות משוה פרוטה. פי' ובעלו קנו דקתני היינו קנין גמור לכל דבריו ויש להם כתובה והא לישנא כן ואיכא למידק טובא מאי קאמר דהא מ"מ בטעות מפחות שוה פרוטה פליגי אי אדם עושה בעילתו בעילת זנות או לאו ואע"ג דהוה טעות א'. והנכון דהיינו דמקשה תלמודא במאי פליגי מדפלוגתייהו באדם עושה בעילתו בעילת זנות. אלא ודאי ה"ק כיון דאמרת דבטעות נדרים כ"ע לא פליגי דאדם עושה בעילתו בעילת זנות הכא בטעות בפחות משוה פרוטה [במאי פליגי] ולא אוקימנא כפשוטה בטעות נדרים ורב ושמואל דאמר תרווייהו כר"ש דאמר בעלו לא קנו דבטעות אשה אחת אדם עושה ביאתו ביאת זנות משום דלא ניחא לאוקמי רב ושמואל דלא כרבנן ותו דלישנא דד"ה דקאמר רבא משמע לן דלאו (מדרבנן) [דרב] ושמואל קאמר אלא דברי הכל באי עולם דהיינו דמותבינן מפלוגתייהו דאידך מתני' ולא אוקימנא רב ושמואל כחד מינייהו:

מר סבר אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה וגמר ובעל לשם קדושין וכו' פי' דאדם יודע לאו דוקא דא"כ האיך קדשה מתחלה בפחות משוה פרוטה ולא קדשה בפרוטה ותו מאי קמהדר למאי דבעיין במאי קמפלגי ומ"ש טעות בפחות משוה פרוטה מטעות נדרים דהא בטעות נדרים איכא למימר אדם יודע שאלו יש בה נדרים אינה מקודשת דהא ודאי דכ"ע גמירי דקדושין שהם על תנאי שאם אין התנאי קיים שהקדושין בטלים על דעת זה התנה מתחלה דהא ידעו אינשי דקדושי פחות משוה פרוטה (שהוא אסור לחכמים) שאינה מקודשת אלא ודאי (דת"ק) [דה"ק] דבקדושי טעות דתנאי דקפידא דידיה הוא דטעה בגופיה לעולם דעתו ועל תנאי בחדא סתימה מיהת וכשבועל על דעת תנאי בועל ולא מחל מידי אבל בקדושי בפחות משוה פרוטה ודכוותייהו דגריעה דידהו לא אתי מחמתי' ואיהי דעתיה לעולם הוה בקדושין גמורים בלא קפידא אע"פ דכי מקדש בכסף או בשטר מיחת נפשיה אספיקא ודעתו לגמור נשואיה בבעילה זאת כאלו יודע בברי שאין קדושין בפחות משוה פרוטה והיינו סברא דרבנן אבל ר"ש סובר דאפי' בהדי קדושין גרועים דליכא קפידא כשם שקדשה מתחלה בפחות משוה פרוטה שלא היה יודע שאינה קדושים כך הוא בועל עכשיו על דעת קדושין הראשונים כסב' שעשה כל צרכו ואין דעתו לקדשה בביאה זו:

איתביה אביי הריני בועליך ע"מ שירצה אבא אע"פ שלא רצה האב מקודשת. פי' דקס"ד דטעמא (דתנן) [דת"ק] משום דמיחול בה תנאי (בה) שלא תהא בעילתו בעילת זנות וטעמא דר"ש משום דלא מיחל תנאי ולא בעיל לשם קדושין והא הכא דטעות אשה אחת היא וקדושי טעות התנאים וקפידא דידיה ואפי' הכי פליגי ומהדרינן הכא נמי דפליגי (פי') בלישנא דע"מ שירצה אבא [דת"ק] הכי משמע ליה בעי למימר דכשידעו בקדושיו ישתק ולא ימחה אבעיא למימר אנן כרבנן סברי דע"מ שישתוק בעי למימר ולפי' כשרצה דהיינו דכיון ששמע שתק ולא ערער נתקיים תנאי ומקודשת דשוב אין בידו לערער דבתר שעת שמיעה אזלינן גבי שתיקה ור"ש סבר דע"מ שיאמר אין בעי למימר ולפיכך אם שמע ונתרצה ואמר דניחא ליה הוה מקודשת גמורה ושוב אין בידו לומר איני רוצה אבל אם לא אמר אין אלא ששתק אינה מקודשת לומר שלא נגמרו עדיין הקדושין (וא"ת) [ואם] מת אינה צריכה [גט] אבל כ"ז שהוא בחיים יכול להתרצות ולומר דניחא ליה וגמר קדושיה דבאמר אין לא אזלינן בתר שעת שמיעה דוקא והכי מוכח בדוכתיה כדפי' רש"י התם בס"ד:

איתבי' מודים חכמים לר"א וכו' עד משום דר"א אמרו חולצת ולא מתייבמת פי' רש"י ז"ל דמודה ר"א לרבנן בעיקר דינא דמתייבמת אלא משום גזירה קאמר דגזרינן היכא שהחזירה כשהיא גדולה או שגדלה אצלו אטו החזירה כשהוא קטנה ומת רבנן סברי דלא גזרינן (אמת) וחולצת ומתייבמת ור"א אכולה פליג ואפי' החזירה לאחר שגדלה והכי מוכח התם ביבמות דאמרי' המגרש את אשתו והחזירה ומת או חולצת או מתייבמת ור"א אוסר אלמא בכל אשה שגרשה או החזירה פליגי ולהכי נקט סתמא ולא נהירא פירושו כלל חדא דא"כ תיהוי תיובתא דשמואל דסבר בקטנה שלא מיאנה והגדילה ונשאת לאחר צריכה גט משניהם משום דאדם עושה בעילתו בעילת זנות ואלו הכא כולהו תנאי סברי להו דמדינא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וליכא למימר דשמואל דאמר כר"ש דהא לעיל לא בעינן לאוקמי בהכי ותו דהיכי אפשר דר"א גזר החזירה כשהיא גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה והגדילה והאמרת דהיא גופא גזירה והיכי עביד גזירה לגזירה ותו לא אתי שפיר לישנא דאפרקי' [מ"ס] אדם יודע ומ"ס אין אדם יודע לאו בהא פליגי אלא בגזירה ודכ"ע אדם יודע אע"ג דמר"ן לא גריס ליה האי נסחי דכולהו סבר' הכי היא ולא מחזקינן לה דבר ותו א"כ מאי האי דמר"ן ז"ל פי' לא פליגי בעיקר דינא כלל אבל הנכון דר"א ורבנן בעיקר דינא פליגי ודכ"ע החזירה כשהיא גדולה או חולצת או מתייבמת [והחזירה כשהיא קטנה] דכי גדלה אצלו גמר ובעיל לשם קידושין דר"א סבר שאינה מתייבמת על דעת קדושין כשהיה קטנה בעל דאינם קדושין מן התורה וקייימו על זה באיסור גרושת אחיו ואפשר דהוא הנכון דר"א אתרווייהו פליג דפשטה דמתני' דיבמות דמייתי לעיל ובהחזירה כשהיא קטנה אטו וגדלה אצלו ואין פרכי' דשמא מדהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו קס"ד דפליג באדם עושה בעילתו בעילת זנות או לאו והיינו דאמרינן והא הכא דבטעות אשה אחת היא ופליגי ותמי' מלתא טובא אדמקשי' לי' מעלמא אמאי לא פרכינן מפלוגתא דרב ושמואל גופיה דאי פליגי דמקדש וגדלו אצלו ובעל וכדאמרינן לעיל קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת דרב אמר אינה צריכה גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני והתם בטעות אשה אחת ופליגי אם אדם עושה בעילתו בעילת זנות או לא דהא ודאי בהא פליגי כדאמרן לעיל ותירץ ה"ר יהודה בר יקר ז"ל דפשיטא לי' לתלמודא דבההיא דהוה יתומה ממש מצי לשנויי ליה דפליגי באדם יודע ואין אדם יודע דשאני הכא אבל ההיא דמתני' דיתומה בחיי אב דקס"ד דליכא לשנויי דטעמא דרבנן משום דאדם יודע דאין קדושי יתומה בחיי האב כלום דנהי בהכי דינא דמשנשאה אין לאביה רשות בה כ"ע דלא צורבא מרבנן לא גמירי לה כסבורים הם שהיא ברשות אביה כשהיא קטנה לעולם וקידושין שקדשה בחיי אב וברשותו קדושין ותלמודא פריך ליה דאפי' בהאי סברי רבנן דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וליתא דהא אדם יודע דקא מתרצין ל"ד הוא דכתיב' לעיל אלא למימרא דבקדושי טעות דתלי' בתנאי וקפידא הוה בועל סתם על דעת תנאי ועושה מן ספק בעילת זנות אבל בקדושי קטנה דלא תלי' בתנאי ולא קפידא אלא משום דקדושי לא מעלו מנפשייהו סברי רבנן דלא מיחת נפשיה לספיקא ואינו עושה בעילתו בעילת זנות ור"א סבר דאפילו בהא מיחת נפשיה לספיקא והנכון כמו שתירץ הר"ר זרחיה הלוי בעל המאור ז"ל דהשתא דאקשינן מהא מתני' דלא ידעינן האי טעמא דאדם יודע ואין אדם יודע מש"ה לא פרכינן ההיא דרב ושמואל אפשר לאוקמי בטעות אשה אחת כעין שתי נשים דאית בה אחת שהגדילה תרי סתמא כגון שקידשה כשהיא קטנה ואחר שהגדילה כנסה סתם ובעל סתם דאיכא תרי סתמא אבל בהא מתני' דפרכינן מינה ליכא למימר הכי דהא קתני שאחר שהחזירה והיתה אצלו וכנסה הגדילה ובעל לאחר שהגדילה וראוי לקדושין לא הות בה אלא חדא סתמא וכן עיקר. מיהו אכתי קשיא לן אמאי לא אמרינן דהני תנאי לא כשהגדילה אצלו ובעל דוקא פליגי ובאדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא דין פלוגתייהו בין שבעל אחר שגדלה אצלו בין לא בעל וקמפלגי בקטנה שנתקדשה והגדילה עד שלא מיאנה דאמרי' דגדלה קדושיה בהדה או לא דרבנן סברי דכי גדלו קדושיה בהדה ואע"פ שלא בעל קנה ואפי' מתייבמת ור"א סבר דלא גדלי בהדה ואעפ"כ כשהגדילה ובעל לא קנה לפיכך חולצת ולא מתייבמת. וי"ל דלישנא דמתני' משמע דכשבעל דוקא פליגי ומשום דאדם עושה בעילתו בעילת זנות מדקתני וגדלה אצלו משמע לישנא דבעילה וכדאמרינן ביבמות הגדיל זה עם זה אי נמי דאין הכי נמי אלא דקושטא דמלתא בעי לשנויי ליה דאפילו תימא כשבעל דוקא פליגי פלוגתייהו באדם יודע ואין אדם יודע (א"כ) [א"נ] דלא ניחא ליה לתרוצי טעמא דרבנן אלא כרב ושמואל דהא פרישנא ביבמות דטעמא דרב בקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת דצריכה גט דלא אמרי' דגדלה קידושיה בהדה וכן רבנן לשמואל דפליגי אף כשבעל הלכך ליכא לאוקמי רבנן דלא כרב ושמואל:

זה שביארנו בקדש על תנאי ובעל סתם שצריכה הימנו גט אין בו חלוק בין בטעות אשה אחת כעין שתי נשים בין בטעות אשה אחת גרידתא ובין טעות אשה אחת לטעות שתי נשים אלא בכלם צריכה גט הואיל וביארנו טעמו של רב מצד שאין אדם עושה וכו':

ומכל מקום לענין ביאור שמועה זו נתבלבלו בה הרבה מפרשים ומה שראוי לברור בפירושה דרך קצרה כך הוא אמר רבה מחלקת רב ושמואל האמור בקדש על תנאי וכנס סתם שלרב צריכה גט ולשמואל אינה צריכה גט בטעות שתי נשים כגון שקדש אחת על תנאי וחזר וקדש אחרת בסתם ואחר כך כנס את הראשונה בסתם דרב סבר הואיל וקדש את השניה בלא תנאי גלה דעתו שלא הקפיד על הנדרים או המומים וזהו שכנס את הראשונה סתם וודאי אחליה לתנאיה ובעל לשם קדושין ושמואל סבר בהך דאתני קפיד בהך דלא אתני לא קפיד אבל אם לא קדש אלא אשה אחת וקדשה על תנאי וכנסה סתם אף לרב אינה צריכה גט ואם כן איפקע ליה מאי דאמרינן דטעמיה דרב משום דאין אדם עושה וכו' דאם כן אפילו באחת נמי אלא טעמיה משום דאחליה לתנאיה ואע"ג דבקטנה שלא מיאנה איגלי טעמיה בהדיא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות התם משום דליכא תנאה אבל הכא דאיכא תנאה ודאי אתנאיה סמיך אמר ליה אביי והא מתניתין דכטעות אשה אחת דמי דקתני כנסה סתם אלמא בחדא מיירי ומותבינן מינה לשמואל אלמא אף בהא פליג רב והאי דלא אמר בהדיא דטעות אשה אחת היא משום דלא קתני בהדיא המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם אלא כנסה סתם לחוד והיינו יכולים לפרשה בקדשה סתם וכנסה סתם אלא דרב הוא דמפרש לה בקדשה על תנאי וכנסה סתם ומכל מקום יש ספרים שגורסין בהדיא והא מתניתין דטעות אשה אחת היא ותירץ בקושיתו אלא אמר רבה מחלקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים שקדשה על תנאי ולאחר זמן כנסה סתם דמדלא כנס סמוך לקדושין ולא אדכר תנאיה בשעת כניסה גלי אדעתיה דאחליה דאי לאו הכי לא הוה ליה למיסמך אמאי דאתני בקדושין הואיל ואחר זמן כנס אבל בטעות אשה אחת גרידתא כגון שקדש על תנאי ובעל לאלתר אף לרב אינה צריכה גט שלא אמרו בקטנה שלא מיאנה שאין אדם עושה וכו' אלא דליכא תנאה אבל זה שהתנה וכנס לאלתר ודאי אתנאיה סמיך ומכל מקום לענין אפוקי ממונא מספיקא לא מפקינן ונמצא לדעת רבה שטעמו של רב מטעמא דאחליה לתנאיה ולא מטעמא דאין אדם עושה וכו' ודלא כאביי ואותביה אביי מדתניא קדשה בטעות ובפחות משוה פרוטה וכן קטן שקדש אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכן אינה מקדשת וכמו שביארנו בפחות משוה פרוטה ובקטן שקדש בשני של קדושין ואם בעלו קנו שאין אדם עושה וכו' וודאי על דעת קדושין בעל ור' שמעון אומר בעלו לא קנו ובקדשה בטעות מיהא מאי לאו בטעות נדרים והא הכא דמדקתני בעלו ולא קתני כנסו משמע לאלתר ואע"ג דקטן מיהא אתה מפרשה לכשיגדיל מכל מקום סתם מקדש והוא גדול כשאומרין עליו שבעל משמע לאלתר ואלמא אף בכנס לאלתר כן ומפני שאין אדם עושה וכו' ופירשה בטעות של פחות משוה פרוטה אבל במקדש בטעות של נדר כגון שהתנה בכך ובעל כלהו מודו דלא קנה והדר אותביה מדתניא הריני בועליך לשם קדושין על מנת שירצה אבא ומדקתני לשון ביאה אלמא סמוך לביאה אמר לה כן אלא שבשעת ביאה מיהא לא אדכר לתנאיה ר"ל על מנת שירצה אבא אלא שבעל סתם ופליגי דלתנא קמא אע"פ שלא רצה האב מקדשת ומפני שאין אדם עושה וכו' ואחליה לתנאיה ותירץ דהתם כלהו מודו דאם לא רצה מקדשת הואיל וסמוך לתנאו בעל והכא בפירושה של רצון האב קא מיפלגי וכגון ששתק מר סבר הואיל ושתק רצה ומה שאמר אע"פ שלא רצה פירוש אע"פ שלא אמר אין ומר סבר עד דאמר אין ולענין פסק בשישתוק או שיאמר הן כבר ביארנו את דינו בשלישי של קדושין במשנה השמינית הא מכל מקום לענין מה שצריך לנו לענין סוגיא זו הא כל שלא רצה האב הואיל ובעל לאלתר אינה מקדשת והדר אותביה ממה שאמרו ביבמות פרק בית שמאי ק"ח ב' המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם ואין כאן משום גרושת אחיו ור' אליעזר אוסר והלכה כתנא קמא ומודים חכמים לר' אליעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה בחיי האב והחזירה שאסורה ליבם מפני שגירושיה גירושין גמורים ואין חזרתה חזרה גמורה שהרי יכולה למאן ויש כאן סרך גרושת אח במה דברים אמורים שגירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה אבל גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא גדולה או גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו ובעל לאחר שגדלה או חולצת או מתיבמת דודאי על דעת קדושין בעל ומשום ר' אליעזר אמרו חולצת דוקא שעל דעת קדושי קטנותה בעל והא הכא דכטעות אשה אחת הוא דמדקתני וגדלה אצלו אלמא סמוך לגדלותה החזירה ובעל לאלתר וגדלה עמו לשעתה והוא שאמר גדלה אצלו אלמא אצלו במטה וכמו שאמרו שם יגדלו זה עם זה וחזרתה בקטנותה הוא כקדושי תנאי וביאתה בסמוך לה הוא כבועל סתם ואפילו הכי קא אמר תנא קמא דלשם קדושין הוא בועל ותירץ דהתם הוא מפני שהוא יודע שאין חזרת הקטנות כלום ובועל לשם קדושין ועל הדרך שאמרנוה בקדושי קטן ובפחות משוה פרוטה שהזכרנו הא בכל טעות שבנדרים סומך הוא על תנאו ומכל מקום כלהו הני שנויי נינהו והלכתא בכלהו דכל שבעל בעדים מקדשת שאין אדם עושה וכו' ובהריני בועליך על מנת שירצה אבא כבר פירשנוהו בשאמר לה כן סמוך לביאה ולא הזכיר בשעת ביאה שאם התנה בשעת ביאה ודאי אין אחר תנאו כלום:

לא קדשה סתם וכנסה סתם פי' וסיפא לאו ארישא קאי. ומ"ש כתובה דלא דאמר אי אפשי באשה נדרנית גט נמי לא בעי. אמר רבה גט מדבריהם וכן אר"ח. (רב) [רבא] אמר תנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא:

תנן כנסה סתם ונמצאו כו' עד הכי נמי קאמ' המקדש כו' עד תצא שלא בכתובה לאו למימרא דחסורי מחסר' והכי קתני. אלא לישנא דמתני' איכ' לפרושי הכי המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים אינה מקודשת. ואף על פי שכנסה סתם אלא דבמתני' לא תנן אלא מעשה דאתני ביה דהיינו קידושין והדר קתני כנסה סתם כלומר הכונס את האשה סתם והכל במשמע בין קידושין בין נישואין תצא שלא בכתובה:

כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא. לשמואל קא פריך דלית לי' סברא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. דאלו אליבא דרב ליכא למיקשי הכי דכיון דאית לי' אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות למיהוי קידושיו קידושין גמורין הוא דאיכא למימר הכי אבל כתובה לית לה. אבל לשמואל קשיא לן מאי שנא כתובה מגט. ומתרצי רבה ורב חסדא גט מדבריהם. ורבא אמר ספוקי מספקא ליה. ליכא לפרושי ספוקי מספקא לי' אי יכול למימר אי איפשי באשה נדרנית. דהא ליכא מאן דפליג עלה אלא משום טעמא דהוא נותן אצבע בין שיניה. והכא ליתי' להאי טעמא דהא מקמי הכי נדרה. וליכא לפרושי נמי ספוקי מספק' לי' אי אדם עושה בעילתו בעילת זנות או לא דהא חזינא לי' לשמואל דלית לי' האי סברא. ותו דאם כן לא הוה לי' למימר כהאי לישנא גבי ממונא לקולא דאפי' אית לי' לשמואל האי סברא בוודאי דינא הוא דלית לה כתובה ולא הוה לי' למימר אלא ספוקי מספקא לי' הילכך בעיא גט. אלא הכי קאמר ספוקי מספקא לי' אי אחולי אחליה לתנאיה או לא וגבי ממונא לקולא וגבי איסורא לחומרא וכיון דמהאי טעמא הוא קדשה סתם וכנסה סתם אע"ג דלא בעל הוא דקאמרינן דצריכ' הימנו גט. דהא לאו משום אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות קאמרינן אלא משום אחולי אחליה לתנאיה ובהא מודה רב לשמואל וכל דכן הוא דאפילו באידך דאית לי' לשמואל דאינה צריכה גט סבר רב דצריכה גט כל דכן בהא דאפילו שמואל אית ליה דצריכה גט דרב נמי סבירא לי' הכי. אבל קדשה על תנאי וכנסה סתם ולא בעל אינה צריכה גט לכולי עלמא:

ואליבא דשמואל אתי' מתני' שפיר דהכי נמי קאמר כדפרי'. ואליבא דרב נמי הכי קאמר המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ואפי' כנסה סתם והוא שלא בעל כנסה על מנת או סתם ובעל תצא בלא כתובה. והאי דלא תנא הכי בהדיא משום דאורחא דמילתא קתני דסתם כניסה הוי בעל. אבל קדשה סתם ועדיין לא כנסה ונמצאו עליה נדרים או מומין אינה צריכה גט כלל והלכתא כרבא. ונפקא לן מינה בינייהו לענין בא אחר וקדשה דאליבא דרבה ורב חסדא קידושי שני קדושי תורה ואליבא דרבא שניהם קדושי ספק:

אמר רבא מחלוקת בטעות שתי נשים פירש"י ז"ל כגון שקידש לאה על תנאי וחזר וקידש רחל סתם וכנ' סתם ובעל דרב דאמ' צריכה גט כדינ' דבהא דינא הוא כיון דקדשה סתם וכנסה סתם. ושמואל דאמר אינה צריכה הימנו גט משום דקסבר אע"ג דבעלמא קדשה סתם וכנסה סתם צריכה גט. אבל הכא כיון דאיכא אחריתי דקידש על תנאי הוה לי' כאלו קדשה להא נמי על תנאי ואינה צריכה גט:

וליתיה להאי פירוש' חדא דא"כ לאו היינו קדשה על תנאי וכנסה סתם דקאמרי' לעיל דבהא פליגי. ותו דאנן מאי טעמא מוקמינן לה הכי משום דשמואל דלרב כיון דקדשה סתם וכנסה סתם דינא קאמר אלא לשמואל. וא"כ הודאה נמי דקאמרינן אבל בטעו' אשה אחת דברי הכל לשמואל הוא דקאמרינן. וכיון דשמואל קאמר אינה צריכה הימנו גט ליכא למימר דבטעות אשה אחת מודה דאינה צריכה הימנו גט דהא בכולהו ה"נ קאמר. ויש שפירשו כגון שקידש שתי נשים על תנאי וכנס אחת מהן סתם:

והרב אלפסי ז"ל פירש כגון שקידש לאה על תנאי וחז' וקידש רחל סתם וחז' יכנס הראשונ' סתם. ולהני תרי פירושי שמואל דאמר אינה צריכה גט כדינ'. ורב דאמר צריכה גט משום דכיון דבתרתי אתני בקידושין ובתר הכי כנס סתם. אי נמי כיון דבתר דקידש לאה על תנאי והדר וקידש אחריתי סתם הדר וכנס לאה סתם בהא אמרינן דוודאי אחלי לתנאיה ומשו' טעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. והשתא אתיא שפיר מאי דקאמרי' אבל בטעות אשה אחת דברי הכל אינה צריכה הימנו גט דלרב הוא דאמרי'. דאע"ג דקאמר באידך צריכה גט בהא קא מודה דאינה צריכה הימנו גט. ומיהו לכולהו קשיא דהאי לאו טעות שתי נשים הוא אלא טעו' אשה אחת:

והנכון כמו שפירש הרב ר' יוסף הלוי אבאן מגאש ז"ל דטעות שתי נשים היינו כגון שקידש שתי נשים על תנאי וכנסן סתם ופלוגתייהו בבתרייתא. והכי מוכח מדנק' לעיל לישנא דחדא קדשה סתמה וכנסה סתם דלא נקט אלא ההיא דפליגי בה. דשמואל דאמר אינה צריכה הימנו גט משום דהויא לה קדשה על תנאי וכנסה סתם. ורב סבר כיון דהא כנס אחריתי נמי סתם והדר כנס לה להאי נמי בסתם אחלי' לתנאיה משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אבל בטעות אשה אחת דברי הכל אינה צריכה הימנו גט ואפי' רב דאמר באידך צריכה הימנו גט בהא מודה. ואקשי לי' אביי והא מתני' דבטעות אשה אחת היא וקא מותבינן מינה תיובתא. ואי קשיא לך ומאי קושיא היינו טעמא דמאן דקא מותיב משום דאלו לרב איכא לאוקומ' בטעות שתי נשים מיהת אבל לשמואל קשיא. וליתה דאלו לפרש"י ז"ל מתני' לרב אלו מוקמת לה בטעו' שתי נשים היכי קאמר המקדש את האשה על מנת שאין עלי' נדרי' אינה מקודשת קדש אחרת אחר כך סתם וכנסה סתם תצאשלא בכתובה. וכיון דכן לשמואל אתיא שפיר דלדידיה לא מיבעי דסיפא תיקו ארישא אלא מימרא באפי נפשה. ולפי' רב אלפסי ז"ל נמי הא וודאי ליכא לתירוצ' בהכי לדרב למימרא דהכי קאמר המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודש' כנסה סתם וכבר קידש אחרת סתם בין קדושין לכניסה תצא שלא בכתובה. הא וודאי כל כי האי גונא בהדי' הוה לי' לתנא למיתני. ואוקמת' דשמואל עדיפ' והיינו דאמרי' דבטעות אשה אחת היא למימרא דפשט' בטעו' אשה אחת אתיא. ואפי' אית' דרב מצי לתרוצ' לה הכי. מ"מ פשט' דמתני' בטעות אשה אחת אתיא. ואע"ג דרב יכול לפרוק' בטעות שתי נשים שמואל נמי יכול לפרוקי. אטו משום דלרב אית לי' בה תרי פירוק' ולשמואל לית בה אלא חד פירוקי מותבי' לי' מינה תיובתא:

אלא אמר רבא מחלוקת בטעו' אשה אחת כעין שתי נשים. לפום פירש"י ז"ל איכא לפרושי כגון שקדש אשה אחת על תנאי וגרשה וחזר וקדשה סתם וכנסה סתם וקשי' לי' כדמקשי' נמי לעיל מהא דפליגי ביה. ולפום אידך פירוש' איכא לפרושי כגון שקדשה על תנאי וגרשה וחזר וקדשה על תנאי וכנסה סתם. אי נמי כגון שקדשה על תנאי וכנסה סתם וגרשה וחזר וקדש' על תנאי וכנסה סתם ולכולהו פרוש' קשיא דאכתי איכא למיקשי אהא כדמקשינן לעיל והא מתני' דבטעות אשה אחת היא ומותבינן מינה תיובתא דוודאי כי היכי דלא מיתוקמ' מתני' בטעו' ב' נשי' ה"נ לא מתוקמי בטעו' אשה אח' כעין ב' נשים לפום הני פירושי:

ופירש הרב אדוני זקני ר' זרחי' הלוי בעל המאו' ז"ל הוא הנכון דטעו' אשה אחת כעין ב' נשי' הוא כגון שקד' אש' אח' על תנאי וכנס סתם ואח"כ בעל סתם דאיכ' תרי סתמי וטעות אשה אחת גרידתא כגון שקידש אשה אחת על תנאי. וכנס ובעל סתם שכניסת' ובעילת' באו כאחת דליכ' אלא חד סתמא. ואותבי' אביי מדתני' קדש' בטעות ובפחו' משו' פרוט' כו'. והא הכא דבטעו' אשה אחת היא דכול' טעמא תלי בבעילה ופליגי מאי לאו טעו' נדרים. ומהדרי' לא טעו' בפחו' משו' פרוט' ופירוש' קא מפר' קדשה בטעו' כיצד כגון שקדש' בפחו' משוה פרוטה. ומיהו תמיהא לן מלת' בפחות משו' פרוטה נמי איכ' למיקשי הכי והא הכא דבטעות אשה אחת היא ופליגי. ואפשר דהכי נמי קאמר במאי דקא אמרינן במאי קא מיפלגי כלומר מאי שנא קידושי פחות משו' פרוטה מטעות נדרים. ומהדרי' מר סבר אדם יודע שאין קידושין תופשין בפחות משוה פרוטה. לאו דווקא דאם כן אמאי קדשה בהכי מעיקרא ולא קדשה בפרוטה. ותו מאי קא מהדר למאי דקשיא לן מאי שנא האי מהאי בטעות נדרים נמי איכא למימר שאלו יש בה נדרים אינה מקודשת. אלא וודאי דהיינו כדאמרי' לעיל דלא דמו קידושי תנאי לקידושין דעלמא. דקידושי תנאי דאיהו טעי בגופ' כיון דחזינן לי' דאתני איכ' למיחש דמקפי'. אבל בקדושי דעלמ' דלאו איהו קא טעי בה כלל אלא קידושי הוא דלא מעלו בוודאי כל אד' רוצ' שיגמרו נישואין בכל מאי דאפש' לי' הלכך גמר ובעל לשם קידושין:

אבל קדשה על תנאי וכנסה סתם הכי נמי דלא בעיא גיטא פי' ואפילו מדבריהם דאי ס"ל דאיכא שום גט מדבריהם בכה"ג אמאי נדי מלאוקמא מתניתין בקדשה על תנאי וכנסה סתם וסיפא ארישא קאי לישני דאה"נ דסיפא ארישא קאי וכי קאמר שמואל אינה צריכה הימנו גט היינו מדאורייתא דלרב צריכה הימנו גט מדאורייתא ולשמואל אינה צריכה גט מדאורייתא אבל מדרבנן בעיא ומדאוקים לה בקדשה סתם וכנסה סתם אלמא משמע דקדשה על תנאי וכנסה ה"נ דלא בעיא גיטא כלל אפילו מדרבנן וכיון שכן קשיא אדתני המקדש על מנת שאין עליה נדרים כו'. ליתני כנסה סתם ונמצאו כו' פי' לא קשיא ליה דיאריך וליתני בבא אחרת אלא דלכייליה ברישא וליתני הכי המקדש על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם כו' ואף על גב דמכל מקום היה מאריך בלשונו מכל מקום כי היכי דלא נטעי ונימא דדוקא בשלא כנסה קאמר להכי לכייליה ברישא וליתני המקדש על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם כו' וכל שכן בלא כנסה כך פרש"י ז"ל וכך נראה לי.
ובמהדורא קמא כתב וז"ל אדתני תרי בבי המקדש אשה ונמצאו עליה נדרים כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים ליתני בבא חד המקדש אשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת דהוה שמעינן רבותא דאף על גב דכנסה סתם דאיכא למימר אחיל תנאיה אפילו הכי אינה מקודשת וכל שכן היכא דלא כנסה כלל דאינה מקודשת דהתם ליכא למימר אחליה לתנאיה ולא צריך תו לאורויי המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ומדלא תני הכי שמע מינה דקדש על תנאי וכנסה סתם מקודשת וקשיא לשמואל. ע"כ:
ה"נ קאמר פרש"י הכי נמי קאמר דהאי ונמצאו עליה נדרים דקתני לאחר שנשאת קאמר פי' לפירושו דלשון ונמצאו משמע דבשעת קפידתו דמחפש אחריה נמצאו דהיינו לאחר שנשאת.
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל הכי נמי קאמר כלומר ממילא ודאי הכי מפרש מתניתין רישא בקדש על תנאי וכנסה סתם דאינה מקודשת וכנסה סתם דסיפא הכי קדשה סתם וכנסה סתם. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל אדתני המקדש את האשה כו'. פי' דלרב אתיא כולה מתניתין שפיר וה"ק המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת כל זמן שלא בעל אבל כנסה בבעילה דהיינו סתם כתובה תצא שלא בכתובה אבל גיטא בעיא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.

הכי נמי קאמר המקדש וכו'. ולאו דחסורי מחסרא מתני' אלא הכי קאמר דרישא פסיק ותני דכל שקדשה על תנאי אינה מקודשת לשום צד ואפילו חזר ובעל סתם עד שיפרש שבועל לשם קדושין אבל אם היו הקדושין והכניסה סתם תצא שלא בכתובה ובעיא גט ולקדושין ולנשואין קורא התנא כניסה. ע"כ:

וז"ל הרשב"א ז"ל הכי נמי קאמר המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם כו'. ולאו דחסורי מחסרא אלא לומר דמתני' מיתניא המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים אינה מקודשת בשום ענין בין שנמצאו עליה נדרים קודם כניסה בין שנמצאו עליה לאחר כניסה כנסה סתם כלומר קדשה סתם דקדושין קרי הכא כניסה תצא שלא בכתובה הא גיטא בעיא. ע"כ:

הא דאקשינן מאי שנא כתובה דלא בעיא כו'. כתבו ר"ח ורש"י דקושיא הא אקשינן לשמואל בלחוד דלא חייש כאן לבעילת זנות ואתנאיה סמיך אם כן לא שנא גט מכתובה אבל לרב הא איכא טעמא דגיטא בעיא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קדושין אבל לענין ממונא אתנאיה קאי ולפי דבריהם אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אליבא דרב אינה צריכה גט משני דהא מקודשת גמורה לראשון חשבינן לה ואינו נראה כן מדברי הרי"ף שהוא כתב הא דרבא ורבה גבי מתניתין ואחר כך כתב מחלוקתם של רב ושמואל בקדשה על תנאי וכנסה סתם ופסק הלכה כרב דאלמא אף לדברי רב צריכין אנו לתרץ משנתנו דקתני תצא שלא בכתובה מאי שנא כתובה דלא בעיא ומאי שנא גט דבעיא והילכך לכ"ע אם קבלה הקדושין מאחר צריכה גט משניהם מספק.
ואי קשיא והא רב בודאי משוי לה דהא דקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת אמר רב אינה צריכה גט דאלמא גמר ובעל לשם קדושין. יש מי שפירש דמאן דמקשה הכא מאי שנא כתובה ומאי שנא גט דלית ליה כמאן דמדמי הא לפלוגתא דהתם אלא התם טעמא דרב משום דכי גדלי גדלי קדושין בהדה ואף על פי שלא בא עליה לאחר שגדלה ואינו נכון דהא אסיקנא התם דטעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואי בעל אין לא בעל לא ולא אמרינן כי גדלה גדלה קדושין בהדה כדאיתא ביבמות פרק ב"ש [יבמות קט ב'] ובהדיא אמרה רב גופיה התם וקי"ל הכי והכא נמי כיון דכתבה רבינו ז"ל להאי טעמא גבי מתני' אלמא הכי קי"ל דהא ליכא מאן דפליג ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא.
ויש מפרשים התם היינו טעמא משום דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין אבל הכא דאיכא תנאה דילמא לא רמי אנפשיה ואתנאיה סמך וכדפריקנא לעיל צריכא דאי אתמר בההיא משום דליכא תנאה אבל בהא דאיכא תנאה אימא מודה ליה לשמואל דודאי אתנאיה סמיך קמ"ל דלעולם חיישינן ובעיא גט מספק. והזקיקו לרב אלפסי לומר כן דמדאמרינן זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט אלמא לא מן הודאי הצריכוה גט אלא מן הספק. וגם זה אינו נכון בעיני דאדרבא מהכא משמע דקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת וקדשה על תנאי וכנסה סתם חד דינא אית להו ובחדא אנפא אמרינהו רב דאי לא מאי קא פריך והא אפליגו בה חדא זימנא דהא אדרבה תרתי פלוגתא אינון והכא אינה צריכה גט משני דודאי גמר ובעל לשם קדושין והתם מקודשת מספק וצריכה גט משניהם ותרווייהו צריכין ומאן דמתרץ נמי צריכי לא הוה ליה למימר בהאי לישנא אלא הכי הוה ליה למימר לא היא דהתם אינה מקודשת כלל לשני והכא מקודשת ואינה מקודשת וצ"ע. הרשב"א:
וז"ל הריטב"א ז"ל מאי שנא כתובה דלא דאמר אי אפשי באשה נדרנית פי' כשהם נדרי ענוי נפש גיטא נמי לא תבעי ודוקא לשמואל פריך וכן פי' רש"י שאין לומר דפריך לרב כשקדשה על תנאי וכנסה סתם דאם כן מאי משני צריכה גט מדבריהם דהא לרב צריכה גט מן התורה כדפריש לעיל לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא ודאי לשמואל הוא דפריך ודין הוא דלרב לא קשיא מידי דכיון שהתנה בשעת קדושין נהי דבעל אחרי כן לשם קדושין כדי שלא יעשה בעילת זנות אבל לענין הממון דעתו על תנאו שאם יהיו עליה נדרים שלא יתן כתובה.
ומסתברא דכל שקדשה סתם וכנסה סתם מודה רב לשמואל שתצא שלא בכתובה דלא אשכחן להו דפליגי מידי בכתובה ומיהו גיטא בעינן שאף על פי שקדשה על תנאי וכנסה סתם בעיא גיטא לרב וכל שכן כשהכל היה בסתם. וכ"ת אם כן נקשי נמי לרב כתובה מאי טעמא לית לה משום דאמר אי אפשי באשה נדרנית גיטא נמי לא תבעי דאמר אי אפשי באשה נדרנית הא ליתא דכיון דבעל סתם ודאי לא עשה בעילתו בעילת זנות אבל לענין ממון הוא מקפיד שלא לפרוע כתובה לאשה נדרנית ועל דעת כן קדשה ובעל סתם. ואין להקשות מאי פרכינן לשמואל דהא תנן האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה תצא שלא בכתובה ואפילו הכי בעיא גיטא שזו אינה קושיא כלל דהתם בשעת קדושין לא היה עליה נדר וקדושין גמורים היו ומשום דנעשית נדרנית אחרי כן אין לומר שלא קדשה מתחלה אלא על דעת שלא תהא נדרנית אפילו מכאן ולהבא אבל בזו שכבר היו עליה הנדרים בשעת קדושין בהא היה אפשר לומר דכי היכי דלית לה כתובה לית לה גיטא שאין דעתו על אשה נדרנית שכבר היו עליה נדרים כשקדשה. עד כאן:
צריכה גט מדבריהם דכיון דקדשה סתם ולא אדכר תנאה אי אמרת תיפוק בלא גט אמרי אשת איש יוצאה בלא גט אבל לא שקלא כתובה דמקח טעות הוא לו כיון דנמצאו עליה נדרים. ומיהו בקדשה על תנאי וכנסה סתם התם לא בעיא גיטא מדבריהם משום דמידע ידעי משום דלא אקיים תנאיה הוא דלא הוי קדושין. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א ז"ל צריכה גט מדבריהם וה"ה דקדשה סתם שאינה צריכה גט אלא מדבריהם כדפרישית לעיל גבי טענת סמפון בתרומה אלא לשמואל רבותא נקט תנא דאפילו כשקדשה סתם וכנסה סתם דאיכא תרי סתמי תצא שלא בכתובה ואינה צריכה גט אלא מדבריהם. ע"כ:

ספוקי מספקא ליה היכא דקדשה סתם וכנסה סתם אי מקודשת או לא כיון דלא גלי דעתיה. ממונא כתובה. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל תנא ספוקי מספקא ליה פי' לאו דמספקא ליה אם אדם עושה בעילתו בעילת זנות דא"כ פליגא מתני' על שמואל דלדידיה אדם עושה ביאתו ביאת זנות אלא ה"פ מספקא ליה המקדש וכונס סתם אם מקפיד בתנאים אם לא ותו לא מידי. עד כאן:
וז"ל הרא"ה ז"ל ליכא לפרושי ספוקי מספקא ליה אי יכול למימר אי אפשי באשה נדרנית דהא ליכא מאן דפליג עלה אלא משום טעמא דהוא נותן אצבע בין שיניה והכא ליתא להאי טעמא דהא מקמי הכי נדרה. וליכא לפרושי נמי ספוקי מספקא ליה אי אדם עושה בעילתו בעילת זנות או לא דהא חזינא ליה לשמואל דלית ליה האי סברא ותו דאם כן לא הוה ליה למימר כי האי לישנא גבי ממונא לקולא דאפילו אית ליה לשמואל האי סבר' בודאי דינא הוא דלית לה כתובה ולא הוה ליה למימר אלא ספוקי מספקא ליה הילכך בעיא גט אלא הכי קאמר ספוקי מספקא ליה אי אחולי אחליה לתנאיה או לא וגבי ממונא לקולא וגבי איסורא לחומרא.
וכיון דמהאי טעמא הוא קדשה סתם וכנסה סתם אף על גב דלא בעל הוא דקאמרינן דצריכה הימנו גט דהא לאו משום אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות קאמרינן אלא משום אחולי אחליה לתנאיה ובהא מודה רב לשמואל וכל שכן הוא דאפילו באידך דאית ליה לשמואל דאינה צריכה גט סבר רב דצריכה גט כל שכן בהא דאפילו שמואל אית ליה דצריכה גט דרב נמי סבירא ליה הכי אבל קדשה על תנאי וכנסה סתם ולא בעל אינה צריכה גט לכולי עלמא ואליבא דשמואל אתיא מתני' שפיר דהכי נמי קאמר כדפרי' ואליבא דרב נמי הכי קאמר המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ואפילו כנסה סתם והוא שלא בעל כנסה על מנת או סתם ובעל תצא בלא כתובה והאי דלא תנא הכי בהדיא משום דאורחא דמילתא קתני דסתם כניסה הוי בעל אבל קדשה סתם ועדיין לא כנסה ונמצאו עליה נדרים או מומין אינה צריכה גט כלל והלכתא כרבא ונפקא לן מינה בינייהו לענין בא אחר וקדשה דאליבא דרבה ורב חסדא קידושי שני קידושי תורה ואליבא דרבא שניהם קדושי ספק. ע"כ:
טעות שתי נשים פרש"י קדש לאה על תנאי וחזר וקדש אחרת סתם וכנסה סתם לאותה אחרת ופלוגתייהו באותה אחרת ור"י פי' כגון קדש אחת על תנאי וחזר וקדש אשה אחרת סתם ואחר כך כנס הראשונה סתם ופלוגתייהו בראשונה דהיינו קדשה על תנאי וכנסה סתם. והרב ר' יהוסף הלוי השיב מלישנא דגמרא דקאמרינן טעות שתי נשים ולמאי דפריש ליכא טעות אלא באשה אחת ולפיכך פירשה כגון שקדש שתי נשים על תנאי וכנסה סתם זו אחר זו ולא אדכריה לתנאיה דודאי אחולי אחליה דליכא למימר אשתלויי אשתלי אי נמי לא איכפת ליה דתרי זימני חזקה הוא דאחולי אחליה. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מחלוקת דרב ושמואל בטעות שתי נשים כגון שקדש רחל אתנאי וכנס לאה ויודע שהיא לאה אבל בזה הוה טעות בידו דסבור הוא שאין על לאה נדרים כמו שהתנה ברחל והרי נמצאו בה נדרים רב סבר כיון דלא אתני בלאה לאו אתנאה קמא דרחל סמיך דגלי דעתיה דאי אפשי באשה נדרנית אלא עמד ובעלה ללאה לשם קדושין גמורין בלא תנאי וצריכה לאה הימנו גט דילמא לגבי דידה חביבה עליה ולא קפיד. ושמואל סבר כיון דאתני ברחל גלי אדעתיה דאי אפשי באשה נדרנית וכי כנסה ללאה סתם על תנאי הראשון של רחל כנסה והויא בעילתו בעילת זנות ולא בעיא גט והאי דנקט וכנסה סתם לאו דוקא דהכי נמי מצי למיתני קדשה סתם דהא קדושין וכניסה דלאה הוו בסתם אפילו הכי אין צריכה גט דאמרינן גלי דעתיה ברחל ולא שינה דעתו בלאה והא דאמרינן לעיל אליבא דשמואל קדשה סתם וכנסה סתם כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא הא משנינן לה מדבריהם אבל בטעות אשה אחת כגון שקדש רחל על תנאי וכנסה סתם אפי' רב מודה דאינה צריכה גט דהכא ודאי כיון דחד גופה הוא כל שעתא דעתיה על תנאי' ובעילתו בעילת זנות היא דרבא לית ליה הא דאביי דאוקמה לעיל לטעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. והא דמתניתין דלעיל טעות אשה אחת דקתני כנסה סתם תצא שלא בכתובה וקא מותיבנא מינה לעיל אלמא איכא דסבירא ליה דטעות אשה אחת נמי צריכה גט ואף על גב דאנן הוא דאותביניה ולא רב איירי ביה. קושיא הוא לרבא דהא דברי הכל דקאמר סברא דידיה הוא ולא מדרב ושמואל שמעה שהרי לא היה בדורו אלמא קסבר ליכא מאן דאמרה בכה"ג דלאו דעתיה אתנאיה והכי פריך לרבא והא קא חזינן דכל בני מדרשא דאותביה סלקא דעתייהו למימר דבעיא גט.

אלא הכי אמר רבא למילתיה מחלוקת באשה אחת כעין שתי נשים כגון קדשה עכשיו על תנאי וגרשה מן האירוסין ואחר כך כנסה סתם דהיינו כעין שתי נשים דהוו להו כשני זוגין אחת בקדושין דהשתא ואחת בכניסה דלאחר זמן רב סבר צריכה גט דכאשה אחרת דמי והוה ליה לאדכורי תנאו בשעת כניסה הואיל ולאחר זמן הוא מדלא אדכר אחליה לתנאיה דמעיקרא וגמר ובעל לשם קדושין וצריכה גט לביאתו ושמואל סבר כיון דגוף אחד הוא אתנאיה קא סמיך דגלי דעתיה דאי אפשי באשה נדרנית ועל תנאי כן חזר וקדש וכנסה לאלתר אבל בטעות אשה אחת גרידתא שכנסה ע"י קדושין הראשונים לכולי עלמא לא הוה ליה לאדכורי כלל הואיל וקדושין וכניסתה באין בזמן אחד ובהא כולי עלמא מודו דדעתיה אתנאה ואינה צריכה גט וממתניתין דלעיל הכי אותיבנא לעיל אי אמרת בשלמא כו'. מתניתין מתוקמא כעין שתים כרב אלא אי אמרת טעות כעין שתי נשים לא בעיא גיטא כשמואל מתניתין במאי מתוקמא דקתני דבעיא גיטא והכי אותבינן ממתניתין מאי לאו קדשה על תנאי וגרשה וכנסה סתם דבלאו גרשה ליכא למאן דאמר והיכא דגרשה מיהא קתני כתובה לא בעיא הא גיטא בעיא ותריצנא בקדשה סתם וכנסה סתם. עכ"ל רש"י במהדורא קמא:

הקשה ריב"ש דמאי קא מהדר בטעות אשה אחת כעין שתי נשים אכתי קשיא והא מתני' דטעות אשה אחת גרידתא היא ומותבינן מינה תיובתא דפשטא דמתניתין לאו בטעות אשה כעין שתי נשים היא כי היכי דלא מתוקמא בטעות שתי נשים אלא הפי' הנכון מה שפירש הראב"ד והר"י ז"ל דטעות אשה אחת כעין שתי נשים כגון שקדש אשה אחת על תנאי וכנסה סתם ואחר זמן בא עליה כו'. ככתוב בהר"ן ז"ל שעל ההלכות. ע"כ:
עוד כתב רש"י ז"ל במהדורא קמא וז"ל ומורי קבל אשה אחת כעין שתי נשים כגון קדש רחל עצמה על תנאי ואחר כך היה דעתו לכנוס גם לאה והכניסו לו רחל עצמה בלי ידיעתו וכסבור שהיא לאה וכנסה רב סבר כיון דאיהו ללאה איכוון לאו דעתיה אתנאה וצריכה גט ולא נהירא לי דכיון דלא נתכוון לכנוס לרחל ליכא למאן דאמר דצריכה גט דקדושין שלא מדעת לא אשכחן דתפסי כלל. ועוד לישנא דכעין שתי נשים לא משתמע בכה"ג וכולה מילתא קבל ואמר בענין זה אמר רבה מחלוקת בטעות שתי נשים כגון קדש רחל על תנאי והכניסו לו לאה בלא ידיעתו וכנסה רב סבר כיון דלא אתני בה בלאה הך בעילה קדושין הוא וצריכה לאה הימנו גט ושמואל סבר איהו מיהא לרחל איכוון ודעתיה אתנאה אבל בטעות אשה אחת דברי הכל אינה צריכה גט. והא מתני' כו' בטעות אשה אחת כעין שתי נשים פירשתי ללשון שקבל רבינו. עכ"ל רש"י במהדורא קמא:
וכתב ריב"ש דפירש"י ז"ל לא נהירא דכיון דלא פליגי אלא באחרונה שקדש סתם וכנס סתם היכי נקטו לעיל במילתייהו קדשה על תנאי וכנסה סתם ולפי' הרי"ף ז"ל ניחא דנקט קדשה על תנאי וכנסה סתם. ומיהו קשה עלה דתרווייהו שאין כאן טעות שתי נשים כיון דלא פליגי אלא באחת. וקשיא זו הקשה הרב ר' יהוסף הלוי לרבו הרי"ף ז"ל אלא שאפשר לומר דטעות שתי נשים ר"ל טעות הנמצא באחת משתי נשים. והר"י הלוי פי' כגון שקדש שתי נשים על תנאי וכנסה סתם כו' ולהאי פירושא אסתלקו כל הנהו קשיא. עד כאן:
עוד כתב ריב"ש ז"ל וז"ל והא מתני' דטעות אשה אחת היא ומותבי' מינה תיובתא ה"ג רש"י ואיכא ספרים דכתיב בהו דבטעות אשה אחת היא. ויש לומר דלהכי קרי לה בטעות אשה אחת משום דמתניתין איירי בהדיא באשה אחת דלא קתני המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם תצא שלא בכתובה אלא אנן הוא דפרשינן לה הכי והא דפריך משום דמותבי מינה תיובתא ולא פריך ממתניתין גופה והא מתניתין דטעות אשה אחת היא וקתני תצא שלא בכתובה הא גיטא בעיא היינו משום דאיכא לתרוצה למתניתין כדמתרצנא לה לעיל דכנסה סתם מילתא באפי נפשה היא אבל השתא מקשינן מדמותבי מינה תיובתא לשמואל דאלמא בני מדרשא ס"ל דאפילו בטעות אשה אחת פליגי דאי לא תקשי נמי לרב ומאי מקשה לשמואל ואי משום דרב מצי לאוקמא בטעות שתי נשים שמואל נמי אמר לך ולאו תרוצי מתרצת לה אימא דכנסה סתם לאו ארישא קאי אלא מדמקשו מינה לשמואל שמע מינה דלרב ניחא כפשטא אף על גב דטעות אשה אחת היא משום דפלוגתא אפילו בטעות אשה אחת היא:
ובפחות משוה פרוטה והוא נתכוון לקדשה במלוה אף על פי שישלח החתן סבלונות בתוך האירוסין דאיכא למימר לשם קידושין שדרינהו לא אמרינן הכי ואינה מקודשת ואם בעלו קנו משמע לאלתר סמוך לקדושין ואף על גב דבקטן שקדש ליכא למימר בעל לאלתר דהא אין בעילתו קונה עד שיגדיל איכא לאוקמי בקטן שהוא בן תשע שנים שביאתו ביאה אבל לקדש בכסף ובשטר אין לו יד וקתני קנו דלשם קדושין בעיל ולא אמרינן אקדושי קמא סמיך והא הכא דטעות אשה אחת גרידתא הוא דבעל לאלתר משמע דהוו להו קדושין וכניסה בזמן אחד ולא גרשה בינתיים וקא סלקא דעתך דבטעות נדרים עסקינן שהתנה עמה על מנת שאין עליה נדרים והטעתו שהיו עליה נדרים וכן למומין ולכל תנאי שיתנה דהיינו קדשה על תנאי כולהו וכנסה סתם וקאמר תנא קמא אם בעלו קנו אלמא איכא למאן דאמר הכא לשם קדושין בעל ולאו אתנאיה קמא קא מכוון משום דאסיק אדעתיה דילמא לא מקיים האי תנאיה והויא בעילתו בעילת זנות הילכך גמר ובעל לשם קדושין וצריכה גט ואיך אמרת דברי הכל באשה אחת גרידתא אינה צריכה גט.

לא טעות פחות משוה פרוטה ובהא פליגי כדמפרש לקמיה מר סבר אדם יודע וכו'. ולא היינו קדשה על תנאי אבל בטעות תנאי כגון טעות נדרים דהויא קדשה על תנאי כולהו מודו דדעתיה אתנאה דסבר כיון דמנסבא ליה לית עלה נדרים הילכך לא תפסי בה קדושין וכי משתכחי עלה לא בעי גיטא ורבי שמעון סבר אין אדם יודע כו' והוי כטעות נדרים דאקדושי קמא בעיל. עכ"ל רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הרשב"א ז"ל ואקשינן עלה מדתניא קדשה בטעות דקא סלקא דעתא היינו טעות נדרים ופליגי ואף על גב דבעל וכן היכא דקתני בעל משמע לאלתר דהיינו טעות אשה אחת וכדאמרי' אתמר נמי אמר רב אחא בר יעקב אמר ר' יוחנן המקדש על תנאי ובעל אינה צריכה ממנו גט דאלמא כל היכא דאמרינן ובעל משמע שהוא טעות אשה אחת דבעל לאלתר משמע והא דקתני בה וכן קטן שקדש דאלמא לא בעל לאלתר קאמר דבשעת קדושין קטן היה ובעל לאחר שהגדיל. יש לומר כגון קטן סמוך לגדלות היה ומיד שקדש לשעתו נגמרו שניו ונגמרו סימניו ובעל אלא דקשיא לי קצת מי נקט בעל הגמרא כי האי גוונא שזה אינו בא אלא בדרך המרחק וניחא לי דאשכחן כי הא ביבמות שילהי ד' אחין דאמרינן התם זר ששמש בשבת רבי חייא אומר חייב שתים ואוקימנא לה באיסור בת אחת ומשכחת לה כגון דאייתי שתי שערות בשבת בשעת עבודה דהוי לה זרות ושבת בהדי הדדי. ע"כ:

לא טעות בפחות משוה פרוטה ופרושי קא מפרש קדשה בטעות כיצד כגון שקדשה בפחות משוה פרוטה. ומיהו תמיהא לן מילתא בפחות משוה פרוטה נמי איכא למיקשי הכי והא הכא דבטעות אשה אחת היא ופליגי ואפשר דהכי נמי קאמר במאי דקא אמרינן במאי קא מיפלגי כלומר מאי שנא קדושי פחות משוה פרוטה מטעות נדרים. ומהדרינן מר סבר אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה לאו דוקא דאם כן אמאי קדשה בהכי מעיקרא ולא קדשה בפרוטה ותו מאי קא מהדר למאי דקשיא לן מאי שנא האי מהאי בטעות נדרים נמי איכא למימר שאילו יש בה נדרים אינה מקודשת אלא ודאי דהיינו כדאמרינן לעיל דלא דמו קדושי תנאי לקדושי דעלמא דקדושי תנאי דאיהו טעי בגופה כיון דחזינן ליה דאתני איכא למיחש דמקפיד אבל בקדושי דעלמא דלאו איהו קא טעי בה כלל אלא קדושין הוא דלא מעלו בודאי כל אדם רוצה שיגמרו נשואין בכל מאי דאפשר ליה הילכך גמר ובעל לשם קדושין. הרא"ה ז"ל:

אבל בתוספות כתבו אדם יודע שאין קדושין וכו'. הך צריכותא הוה מצי למימר לעיל כי פריך והא אפליגו בה חדא זימנא ע"כ. אלמא דלאו היינו צריכותא דלעיל אם כן מאי פריך תלמודא במאי קא מפלגי והא בצריכותא דקא אמרינן לעיל מתרצה שפיר במאי קא מפלגי ויש לתרץ דלעיל הויא שקלא וטריא דסתם תלמודא והכא הויא שקלא וטריא דאביי ורבא.
ומיהו אכתי קשיא לשיטת הרא"ה דאם כן בצריכותא דלעיל אמאי קאמר דאי אתמר בההיא בההיא קאמר רב משום דליכא תנאה כולה בלשון שלילה דמשמע דעיקר הצריכותא היינו במאי דאיכא הכא תנאה פי' וסבור הוא שתתקיים תנאה הואיל ומנסבא ליה והתם ליכא למימר הכי ומיהו התם ליכא שום טעם לומר דבעל לשם קדושין אלא משום דליכא הך גריעותא דתנאה ואי בעי למימר משום דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין לא הוה ליה למימר בגמ' דאי אתמר בההיא בההיא קאמר רב משום דליכא תנאה אלא הכי הול"ל בההיא קאמר רב משום דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום אלא ודאי משמע דצריכותא דהכא לאו היינו צריכותא דלעיל ואע"ג דרש"י פירש לעיל דליכא תנאה. והכל יודעין שאין במעשה קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין. ע"כ. היינו לפי המסקנא וקושטא דמלתא פירש ז"ל כן:
ורש"י ז"ל פי' הכא וז"ל במאי קא מפלגי. לדידך דאמרת דלאו בתנאה פליגי במאי פליגי גבי פחות משוה פרוטה מאי טעמא דר"ש. ע"כ. פי' לפירושו דאי בעי מאי שנא קדושי פחות משוה פרוטה מטעות נדרים ומאי טעמא דת"ק דר"ש דמחלק בינייהו וכמו שפי' הרא"ה קשיא דהא כיון דקאמר מעיקרא מאי לאו טעות נדרים ומהדר ליה לא טעות פחות משוה פרוטה אלמא דלכ"ע איכא לאפלוגי בינייהו ואפילו לאביי דמותיב וכן פי' רש"י לעיל לא טעות פחות משוה פרוטה דטעה בקדושין דסבר שמקדשין בכך ועלה קאמר אי בעלו קנו דאדם יודע שאין קדושין בפחות משוה פרוטה וגמר ובעל לשם קדושין אבל בטעות תנאי לא מסיק אדעתיה לבעול לשם קדושין שסומך עליו אם לא שתנאו קיים לא היתה נשאת לו לחופה ע"כ. הלכך הא ידעינן טעמא דת"ק שפיר ולא בעיא עלה תו מאי טעמיה אלא הכי פריך במאי קמיפלגי פי' בשלמא לדידי בהא פליגי דת"ק סבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ור"ש סבר אדם עושה בעילתו כו' אלא לדידך דאמרת דלאו בתנאה פליגי פי' אע"ג דאיברא ודאי דלכ"ע דאין אדם עושה וכו' מ"מ בטעות תנאי לא אסיק אדעתיה לבעול לשם קדושין מעתה גבי פחות משוה פרוטה במאי פליגי הרי אין אדם עושה כו' ומאי טעמא דר"ש דהא ודאי ברירא טובא דאין אשה מתקדשת בפחות משוה פרוטה וכולי עלמא מיחש חיישי להו ואין אדם עושה בעילתו כו' ומשני דבהא פליגי דמר סבר אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה ומר סבר אין אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה וכי קא בעל אדעתא דקדושין הראשונים בעל ועיקר שנויא בגמר לשונו הוא נתפס ולשיטת הרא"ה במאי דקאמר מעיקרא מ"ס אדם יודע כו' בהכי מתרצה מלתא שפיר כנ"ל פירוש לפירושו של רש"י.
וניחא להאי שיטתא דאע"ג דמצרכינן לה לעיל אפ"ה בעי במאי קא מפלגי והא דמחלקינן הכא מעיקרא בין טעות נדרים לטעות פחות משוה פרוטה דקאמר מאי לאו טעות נדרים ומשני לא טעות פחות משוה פרוטה אפשר דהיינו מטעמא וצריכותא דלעיל דשניא בין היכא דאיכא תנאה לליכא תנאה ואפ"ה בעי' במאי קא פליגי פי' מאי טעמא דר"ש. ואפשר דפי' לשון התוספות נמי בהכי אזלא והכי קאמרי אם אתה מפרש דכי קאמר הכא אדם יודע שאין קדושין כו' היינו כדי לחלק בין תנאי לפחות משוה פרוטה אליבא דת"ק מעתה תקשי אמאי לא קאמר הך צריכותא לעיל דהא הוה מצי למימר הך צריכותא לעיל כי פריך והא אפליגו בה חדא זימנא אלא ודאי דלא בעי אלא מאי טעמא דר"ש ועיקר שינויא היינו בגמר דבריו קאמר ומ"ס אין אדם יודע כו' וכדכתיבנא לעיל לשיטת רש"י וכי קאמרי הכא אדם יודע כו' לאו דוקא דידוע בודאי כן אלא כיון דליכא תנאה איכא למימר דמיחש חייש ואינו עושה בעילתו בעילת זנות וכדאמרינן בצריכותא דלעיל. וזה הדרך שאני אומר בזה הדיבור הוא קרוב למאי דרגיל לפרושי בכל מקום שאומרים התוספות הוה מצי למפרך הוה מצי לשנויי והוא מקובל אצלנו מהרא"ש בתוספות פרק קמא דשבועות.
וכתב ריב"ש וז"ל הא דקאמר אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה לאו דוקא אדם יודע דאם כן היכי מקדש לה מעיקרא בפחות משוה פרוטה אלא יודע ואינו יודע וגבי ביאה לא מחית נפשיה לספיקא מה שאין כן בתנאי דלא יהיב דעתיה שיהא עליה נדרים כיון שהתנה עמה וכיון שכן אינו בועל הפך כוונת מה שהתנה בפי' כמו שפירשתי למעלה ע"כ. ואפשר נמי לפרש לשון התוס' דקשיא להו דאמאי נקט לשון אדם יודע דאם כן היכי מקדש לה מעיקרא ותירצו דלהכי נקט לשון אדם יודע כדי לומר דשפיר מצינן לאצרוכינהו לעיל וגבי קדושי קטנה צודק שפיר לשון אדם יודע כנ"ל:

איתיביה הריני בועליך על מנת שירצה כו'. אע"פ שלא רצה האב מקודשת דלשם קדושין גמורין בעל ולאו אתנאה קמא סמך והא הכא דטעות אשה אחת וכו' שאין כאן קדושין אלא בבעילה והרי הקדושין וכניסה באין כאחד דכניסה גופה הן הן הקדושין ואפ"ה קאמר ת"ק דלשם קדושין בעל ולאו אתנאיה סמך ובעיא גט דטעות אשה א' הן. הכא קדשה על תנאי וכנסה סתם שהרי קדושין וכניסה אחת הן לעולם דעתיה אתנאה והתם נמי בהא פליגי ת"ק סבר ע"מ שירצה אבל בסתמא משמע ע"מ שישתוק דנראה כמי שירצה והא שתיק ליה ואיקיים תנאיה דה"ק אע"פ שלא רצה האב דלא אמר רוצה אני אלא שתק מקודשת ור"ש סבר ע"מ שירצה אבא משמע עד דאמר בעינא הלכך אי אמר בעינא מקודשת ואי לא דשתק לא מקיים תנאיה אבל היכא דלא שתיק ואמר בהדיא לא בעינא דברי הכל אינה מקודשת ואתנאיה סמיך והא לא אקיים. רש"י במהדורא קמא:

וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל ואקשינן תו מדתניא הריני בועליך ע"מ שירצה אבא אף על פי שלא רצה וכו'. וקס"ד דפליגי אם בועל על דעת תנאי הראשון או לא ודחיק בלישנא דעלמא פליגי דמ"ס על מנת שירצה היינו שישתוק ומר סבר ע"מ שיאמר הן וקשה לי דבתוס' תניא בקדושין פ"ג בכי האי ובהדיא אתניא בגווה דבפלוגתא על תנאי הראשון הוא בועל או לא פליג והכי תניא התם ע"מ שירצה אבא אף על פי שלא רצה האב הרי זו מקודשת רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר רצה מקודשת לא רצה אינה מקודשת שלא היתה בעילה אלא על תנאי הראשון ויש לומר דתנאי דההיא ברייתא ודאי פליגי בההיא פלוגתא אבל לא היתה שנוייה בבית המדרש ולא מותבינן תיובתא מינה דכל ברייתא דלא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא לא מותבינן מינה תיובתא. ע"כ הרשב"א ז"ל.

וקשיא לי ומנליה דהך ברייתא בהכי פליגי דילמא בתנאה דלא אפשר לקיומי על ידי שליח. ופרש"י ז"ל לקמן והא הוי תנאה כדאמרי' לעיל הריני בועליך ואפשר דלכולי עלמא בעינא תנאה דאפשר לקיומי ע"י שליח ולכ"ע מקשים הוויות להדדי וליכא לאוקמה פלוגתא כתנאי בהכי כנ"ל. ואם תאמר ולמאי דס"ד דפליגי בעל תנאי הראשון בועל או לא למה ליה לרבי שמעון למימר רצה האב מקודשת פשיטא דהא נתקיים התנאי ולמאי דתריץ נמי דבלישנא בעלמא פליגי למה ליה למימר תרתי רצה האב מקודשת לא רצה אינה מקודשת בחדא מינייהו סגי לאפלוגי עלה דת"ק דקאמר אע"פ שלא רצה האב מקודשת. ויש לומר דאיברא ודאי דרבי שמעון תרתי קאמר חדא דבעינן שירצה האב בפי' ולא סגי בשתיקה והיינו דקתני רצה האב מקודשת ועוד דכי לא רצה אינה מקודשת משום דאמרינן על דעת תנאי הראשון הוא בועל ומאן דאותיב ס"ד דת"ק פליג בהדי רבי שמעון בההיא דעל תנאו הראשון ומשני ליה דלא פליג ת"ק בהדי ר"ש אלא בההיא דשתיקה אבל בההיא דעל תנאי הראשון הוא בעל מודה לר' שמעון דאם לא רצה פי' דמיחה בפירוש אינה מקודשת דעל תנאי הראשון הוא בועל ואע"ג דר"ש בן יהודה קאי עלה דת"ק והלכך משמע דכולי מלתא לאפלוגי עלה דת"ק קא אתי מ"מ משמיה דר"ש קא אמרה דקדים ואיהו באפי נפשיה קאמר לה ות"ק עלה דרבי שמעון קא אתי ומודה ליה בחדא ופליג עליה בחדא.
והשתא ניחא דלא תקשי מהתוס' דקשיא ליה להרשב"א ז"ל ואדרבה מינה הוה מסתייע מאן דאותיב דלא מוקי פלוגתייהו בתנאה דלא אפשר לקיומי ע"י שליח והא דלא מייתי אידך ברייתא דמפרש ליה להדיא שלא היתה בעילה אלא על תנאי הראשון משום דבהך ברייתא הוזכר רבי שמעון בן יהודה באידך ברייתא דלעיל להכי מותיב מינה טפי כדי לאותובי מתרווייהו מההיא דקדשה בטעות וההיא דהריני בועליך וכדכתיבנא והשתא ניחא כל מאי דאקשינן כנ"ל:
יתומה שהשיאה אביה ונתגרשה כתוב בפרש"י ז"ל וקבל אביה את גיטה ותמיה הוא שמשהשיאה שוב אין לאביה רשות בה ומצאתי בתוספות לרבותינו הצרפתים שטעות סופר הוא ומתהני על הסופר הזה שאף בפרק ב"ש ביבמות כתב כן. הרמב"ן.
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל מודים חכמים לר' אליעזר ביבמות בפרק ב"ש המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם דכיון דגדולה היא חזרתה גמורה ואיתה במצות יבום כאשת איש דעלמא ורבי אליעזר אוסר דהואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור משום גרושת אחיו נאסרה עליו עולמית ותניא בגמרא מודים חכמים לר' אליעזר בקטנה שהשיאה אביה דהוו נשואין גמורין ואינה יכולה למאן בהם ונתגרשה דפקע רשות אב מינה משהשיאה והרי היא כיתומה אע"פ שאביה קיים יכולה למאן כיתומה ואם החזירה ארוס אסורה משום גרושת אחיו שהרי גרושיה גמורין דמכי יודעת לשמור את גיטה יכולה לקבל גיטה ואין חזרתה חזרה גמורה משום דיכולה למאן. ע"כ:

בפרש"י בד"ה גט נמי כו' כדאשמעינן גבי קטנה עכ"ל דליכא תנאה גבי קטנה כי הכא בקדשה סתם וכנסה סתם וק"ל:

תוס' בד"ה אדם יודע כו' הך צריכותא המ"ל לעיל כי פריך כו' עכ"ל לא ידענא מאי קאמרי דהא קושטא הוא דהך צריכותא דעביד לעיל דליכא תנאה כו' היינו נמי מה"ט גופא דקאמר הכא דאדם יודע שאין קידושין כו' משא"כ בתנאה דלא אסיק אדעתיה לבעול לשם קידושין שסומך עליה שקיימה תנאה כפירוש רש"י לעיל והכא ואי אלישנא דשינה הכא מדלעיל קאמרי הוא דחוק ודו"ק:

בד"ה והא הכא כו' א"כ תקשי ליה נמי מברייתא דלעיל דוכן קטן שקידש דפליגי כו' עכ"ל ר"ל דלא הוה ליה לאתויי להקשות מקטנה אלא דמברייתא דכבר מייתי לה וכן קטן כו' ה"ל להקשות הכי וק"ל:

גמ' אמר ליה אביי והא מתניתין כו'. נ"ב כ"ל דל"ג [ליה] אלא אביי הוא דקמתמה על האי מימרא שאמרו משמיה דרבה והשתא שפיר גרסינן בתר הכי אלא איתמר כו' והוא מדברי אביי:

שם אלא אי אתמר הכי איתמר אמר רבה כו' אמר אם בעלו לא קנו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה קטן כו' כתיב אע"פ ששלח כו' כצ"ל והד"א:

גמ' אמר רבה כו'. עיקר שמעתתא זו עיין ברי"ף ובר"ן ובהמאור ז"ל הרוצה לעמוד על עיקרו ושרשו:

גמ' אלא אמר רבה מחלוקת וכו'. אין להקשות אכתי הא כי משני לתיובתא לא קידשה וכנסה סתם והדר מותבי'. מרישא ליתני וכנסה סתם ואילו סבירא להו כרבה דבטעות אשה אחת גרידא ד"ה אין צריכה גט תיקשי ולטעמיך לדידהו נמי ליתני ברישא דאיירי ע"כ באשה אחת קידשה על תנאי וכנסה סתם י"ל דלסברתם דסיפא ארישא קאי לא קתני ברישא כנסה סתם משום סיפא [דאפילו לא כנסה בראשונה] אפ"ה גיטא בעי וכ"ש אם כנסה בראשונה סתם וחזרה וכנסה בשניה סתם דהוי ב' כניסות סתמא אחר קידושי הראשונה דצריכה גט אבל לשמואל דלא קאי סיפא ארישא וסיפא בבא באנפי נפשיה בלא קידשה על תנאי מקשה שפיר וק"ל:

גמ' במאי קמיפלגי. יש לראות לקושרו היטב [כמו שפירש"י לדידך דאמרת כו']:

גמ' הריני בועליך וכו'. לכאורה יש לחלק דבתנאי דלעיל א"צ גט דסמיך אתנאי וסבור שודאי הואיל ומינסבא לי אין כאן נדר משא"כ כאן מה יודעת היא אס ירצה אבא ואין זה קושיא כ"כ לתירוץ בהא קמיפלגי אינו תלוי כל כך בבועליך דה"ה הרי את מקודשת על מנת שירצה וכו' וצ"ל לרבותא דאינה מקודשת אף דאיכא תרתי וכו':

ברש"י בד"ה גט נמי לא תיבעי כו' גבי קטנה. דהתם נמי סתמא משא"כ בקידשה על תנאי. ולא מחלק דשאני קטנה דאיכא קידושין דרבנן מיהו:

ברש"י אע"פ ששלח סבלונות אכולהו קאי. דאל"כ פשיטא שאינה מקודשת:
בתד"ה אדם יודע כו' הך צריכותא כו'. נראה דהתוספות מפרשי צריכותא דלעיל כפשוטו דלא כפירש"י דא"כ הו"ל לתלמודא לומר בהדיא אדם יודע שאין קידושין תופסין בקטנה אלא הכי פירושו דליכא תנאי [וליכא גילוי דעת] ולמה לא נאמר דבועל על ספק לשם קידושין אבל בהך דאיכא תנאי ואין דעתו כלל לקדש בענין אחר אלא ע"מ שתקיים תנאה שהרי גילה דעתו בפירוש שאינו רוצה בה בענין אחר. אבל אינו נראה שכוונת התוס' דהו"ל לעשות צריכותא כולה ברב או כולה בשמואל ובשתי סברות הללו דאיכא למ"ד אדם יודע וכו' וא"כ עדיף טפי מקודשת מגבי תנאי ואיכא למ"ד אין אדם יודע וכו' וא"כ מקודשת טפי גבי תנאי דהא יודע ומסיק אדעתיה שאם לא יתקיים תנאו הוי בעילת זנות משא"כ גבי קטנה אינו מסיק אדעתא כלל מהי תיתי דלא יהיו קידושין וכן י"ל לשמואל אבל נראה דאף אם אין אדם יודע מ"מ לא גרע מתנאי כדמשמע באידך שמעתין בסמוך:

גמרא איתיביה הריני בועליך כו' והא הכא דכי טעות אשה א' דמי ופליגי. עי' תוס' לעיל סד"ה אלא:

רש"י בד"ה ליתני כנסה סתם ליכלליה וליתני הכי כו' עכ"ל. נ"ל בכוונתו דכיון דלמאי דמשנינן עכשיו דסיפא בבא בפני עצמה היא ולא קאי ארישא א"כ רישא דמתני' משנה שאינה צריכה היא לגמרי דכיון שקידשה ע"ת ולא נתקיים פשיטא דאינה מקודשת אע"כ דאתא לאשמעינן רבותא לענין כנסה אח"כ ואם כן הו"ל למיתני בהדיא דהא השתא לא שמעינן לה אפילו משום משנה יתירא דאדרבה איכא למימר טפי דנקט רישא משום רבותא דסיפא וע"ז משני שפיר דמגופא דמתני' שמעינן לה שפיר דלשון ונמצאו משמע דבכל ענין שנמצאו אפילו אחר כך נמי אינה מקודשת וק"ל:

בד"ה גט נמי לא תיבעי דהא שמואל לית ליה כו' עד סוף הדיבור. מה שהוצרך לפרש כן היינו משום דבלא"ה לא הוי מקשה מידי דנהי דלענין כתובה הו"ל כמאן דאתני בהדיא היינו משום דאפילו נדרה כשהיא תחתיו יכול להוציאה בלא כתובה אבל לענין גט איכא למימר דבעי דמסתמא היה בדעתו שאם ימצא נדרים לא יתבטלו הנישואין ויהיה בעילת זנות אלא שיגרשנה בלא כתובה כדאמר אביי לא תימא אליבא דרב על זה כתב רש"י שפיר דלשמואל ליכא למימר כלל האי סברא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כדשמעינן ליה בקטנה ונהי דאכתי הו"מ למימר דדוקא בקטנה קאמר שמואל הכי משום דלא הוי בעילת זנות דאיכא נישואין דרבנן וה"ה בקידשה ע"ת דדעתיה ודאי אתנאי קמא לגמרי משא"כ בקדשה סתם וכנסה סתם דליכא לא הא ולא הא לעולם דמודה שמואל דאין עושה בעילתו בעילת זנות אלא דהש"ס אינו רוצה לחלק בכך דלעיל נמי לצריכותא אמר כך כנ"ל והא דקשיא ליה מקדושי קטנה היינו למאי דלא מסיק אדעתא מגט דדבריהם או מספק ודו"ק:

גמרא אמר רבה צריכה גט מדבריהם נראה דדוקא בקידשה וכנסה סתם ס"ל לרבה דצריכה גט מדבריהם דלאו כ"ע ידעי ויאמרו א"א יוצאה בלא גט. משא"כ בקידשה ע"ת או קידושי קטנות דמידע ידעי אפילו מדבריהם אין צריכה גט וק"ל:

בד"ה ספוקי מספקא ליה על סתם כו' עכ"ל. כבר כתבתי בלשון התוס' במשנתינו דמלשון רש"י משמע לכאורה דאפי' בקידושין גרידא נמי מספקא לן בסתם בני אדם אם מקפיד באשה נדרנית והא דקתני מתני' כנסה היינו לרבותא דאפ"ה לית לה כתובה ואף דאפשר שכוונת רש"י שכתב דמספקא לן על סתם בני אדם דמקדשין וכונסין סתם דמספקא לן אי קפיד או לא משום ספיקא דבעילת זנות אבל בקידושין גרידא מסתמא כ"ע קפדי מ"מ נ"ל עיקר כשיטה הראשונה אי משום סתימת לשון רש"י ואי דמשום טעמא דספק אי בעל בעילת זנות לא היה צ"ל דמספקא ליה דהומ"ל דפשיטא לן דלענין כתובה קפיד ולענין גט פשיטא לן דאין אדם בועל בעילת זנות אלא בדעתו לגרשה אם ימצא מומין ונדרים אע"כ דהש"ס היה סובר בפשיטות דשמואל לית ליה כלל האי סברא דבעילת זנות כדפרישית בסמוך ומיהו יש לדקדק דהא לקמן פשיטא לן חזקה דאין אדם מתפייס במומין ואמרינן נמי בדוכתי טובא חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו והיאך קאמר הכא דמספקא לן בסתם בני אדם אי קפדי במומין ונדרים לכך נראה דדווקא בכנסה כתב רש"י דמספקא לן בסתם בני אדם שכונסין סתם אי אמרינן דקפדי משום חזקה דאין אדם מתפייס במומין או איפכא דחזקה שאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו ומסתמא ראה ונתפייס ודוקא בכנסה שייך האי ספיקא אבל בקידשה לחוד מסתמא דעתו לבודקה והו"ל סימפון ולא בעיא גיטא כן נראה לי ועיין בסמוך ודו"ק:

גמרא אמר רבה מחלוקת בב' נשים וכו' ופירש"י דפלוגתא דרב ושמואל אי אמרינן דכיון דגלי בדעתיה דקפיד בקידושין הראשונים קפיד נמי בשניים או לא. וכיוצא בזה מפ' נמי בסמוך במסקנא דרבה איירי בטעות אשה א' כעין ב' נשים אלא דלפ"ז שייך נמי פלוגתייהו בקידש וקידש דשייכי נמי הנך טעמי וא"כ אמאי נקטו רב ושמואל במילתייהו קדשה ע"ת וכנסה סתם דהול"ל קידש וקידש ואפשר דלרבותא בעלמא נקיט אליבא דשמואל איברא דמלשון רש"י בסמוך בד"ה מחלוקת בטעות אשה א' כתב רש"י בההיא אמר רב צריכה גט דכי אשה אחרת דמי ולשם קידושין בעל א"כ משמע דבקידש ולא בעל מודה רב דלא בעיא גט אי משום דדעתיה אתנאי קמא או משום דסובר רש"י דלרבה סתם סימפון בקידושין גרידא נמי לא בעיא גט כסברא הראשונה של תוספות במשנתינו וא"כ דוקא בבעל קאמר רב דכאשה אחרת דמי ולשם קידושין בעל כן נראה מלשון רש"י אלא דטעמא דמילתא לא ידענא דכיון דבטעות אשה א' גרידא סובר רב דאפילו קידשה ע"ת וכנסה סתם לא בעיא גט ולא חייש להאי סברא דאין עושה בעילתו זנות אם כן מ"ט דחייש להאי סברא טפי בשתי נשים או באשה אחת כעין ב' נשים ואי משום דלא אתני כמו שהתנה בראשונה א"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי איריא קידש וכנס אפילו בקידש וקידש נמי. ויש ליישב דודאי ס"ל לרש"י דקידש סתם דעתו לבודקה והו"ל סימפון גמור ולא בעיא גיטא אלא דוקא בכנסה סתם בעיא גיטא דמסתמא ראה ונתפייס אלא דסבירא ליה לרש"י נמי דלא מהני ראה ונתפייס שיחולו הקידושין למפרע אלא דוקא שבעל עכשיו לשם קידושין וכמ"ש בלשון רש"י בד"ה לא תימא עיין שם ודוק ועיין בסמוך:

רש"י בד"ה והא מתני' דטעות אשה א' כו' והא קא חזינן דכל בני מדרשא דאותביה ס"ד למימר הכי עכ"ל. לכאורה לא הוצרך לכל זה האריכות אלא בפשיטות הו"מ לאקשויי מהא דשני רבא גופא לעיל אהאי תיובתא דהא דמשמע מתני' דבעיא גיטא היינו מדבריהם אלא דאפשר דמהא לא פסיקא לן להקשות דאפשר דרבה לאו אהאי תיובתא ושקלא וטריא דשמעתין מפ' לה הכי אלא דבלאו הכי משמע ליה דסיפא דמתני' איירי בקידשה סתם וכנסה סתם וק"ל:

גמרא אלא אמר רבה מחלוקת באשה אחת כעין ב' נשים ופירש"י כגון שקידשה ע"ת וגרשה מן האירוסין והחזירה וכנסה סתם. והא דמקשינן עליה דשמואל ממתניתין היינו כמו שפירש"י דס"ד דמתניתין נמי בהכי איירי ולפ"ז צ"ל דהא דמשני ה"נ קאמר היינו משום דמתני' בכל ענין קאמר מילתא דפסיקא דכשקדשה מעיקרא ע"ת ונמצאו בה מומין לעולם אינה מקודשת אפילו לאחר כמה גירושין וקידושין וקתני סיפא נמי מילתא דפסיקא דכשקדשה וכנסה סתם אפילו בפעם הראשון כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא והיינו מדבריהם לרבה כן נראה לי בכוונת רש"י אבל באמת דלפ"ז הסוגיא תמוה לפי סתימת לשון הגמרא בגרשה ואהדרה וכל כי הא הו"ל לפרושי בהדיא ובאמת הרבה פירושים נאמרו בזו הסוגיא בדרכים שונים הביאם הרא"ה והר"ן ז"ל בחדושיהם בשם ר"י הלוי ובשם בעל המאור ע"ש ולכל הפירושים קשה סתימת לשון הגמרא דלא הו"ל לסתום אלא לפרש מהו כעין שתי נשים מלבד פי' הרי"ף ז"ל שמפרש בלשון קצרה דכעין ב' נשים היינו כמימרא דרב ושמואל גופייהו דקידשה ע"ת וכנסה סתם וטעות אשה א' גרידא היינו שקידש ובעל לאלתר וכ"כ הרא"ש ז"ל ולפ"ז צ"ל דהא דמקשינן בסמוך מקידשה בטעות דקתני אם בעלו קנו היינו משום דבעלו משמע לאלתר כמ"ש הרי"ף ז"ל להדיא ועיין מה שהקשה הר"ן ז"ל על זה ולדידי קשה יותר דע"כ הא דקתני ואם בעלו קנו לאו לאלתר משמע דהא קאי נמי אקטן שקידש וא"כ ע"כ דאם בעלו היינו לאחר שהגדילו וא"כ בקדושי טעות נמי איכא לאוקמי בהכי שבעל לאחר זמן ומאי מקשה עליה דרבה ולולי שאיני כדאי היה נ"ל לפרש הסוגיא בפשיטות על דרך שיטת הרי"ף ז"ל ואוסיף נופך משלי דהכי קאמר רבה מחלוקת באשה אחת כעין ב' נשים דהיינו עיקר מימרא דרב ושמואל דקאי אמתניתין והיינו שקידש ע"ת וכנס סתם וטעמא דרב דצריכה גט משום דדמי לב' נשים שהתנה עם הראשונה ולא עם השנייה דפשיטא לן דהשנייה צריכה גט מדאורייתא כיון דחזינן דקפיד להתנות בפירוש עם הראשונה ואפ"ה לא התנה עם השנייה אלמא דתו לא קפיד בהך. ה"ה הכא כיון שהתנה בפירוש עמה בשעת קדושין ואפ"ה לא חש לבודקה או להתנות עמה מחדש בשעת נישואין דהא קי"ל אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו כ"ש בזה שהתנה בפירוש אע"כ שחזר בו מהתנאי ומחיל מש"ה ל"ש בעיל ל"ש לא בעיל כיון שכנסה אחולי אחיל וחיילו קדושין למפרע כמ"ש התוספות לעיל בד"ה אלא טעמא דרב אבל בטעות אשה אחת כגון שקידש ובעל לאלתר או קידש וכנס או שקידשה בביאה או שקידשה על תנאי וכנסה או בעל ע"ת כל הני מיקרו טעות אשה א' בכולהו מודה רב דא"צ גט דמסתמא בתנאיה קאי ולית ליה לרב כלל האי טעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דמה"ט הו"ל לאצרוכי גט אפילו בבעל ע"ת כמ"ש התוספות לעיל אליבא דאביי ורבה פליג עליה דאביי וס"ל לגמרי כדבעי אביי למימר מעיקרא לא תימא וכמו שפירשתי שם בשיטת רש"י ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר מההיא דקידשה בטעות דס"ד דבטעות נדרים איירי וקתני עלה אם בעלו קנו וע"כ הטעם משום דאין אדם עושה בב"ז דליכא למימר דטעמא לאו משום הכי אלא משום דמחיל לתנאי א"כ מאי איריא ובעל הו"ל למיתני אם כנסו קנו כדנקטי רב ושמואל ומתני' דהכא ואע"כ מדקתני אם בעלו משמע דטעמא משום דאין אדם עושה בב"ז וא"כ בקידש ובעל לאלתר וכן בקידש ע"ת ובעל ע"ת נמי שייך האי טעמא וקשה לרבה וכן מכל הני דמקשה בסמוך היינו דאשכחן מיהא דאיכא שום תנא דס"ל אין אדם עושה בב"ז וא"כ אמאי פשיטא ליה לרבה דרב מודה בהאי כן נ"ל נכון ודוק היטב מיהו לרש"י דלא רצה לפרש כן היינו משום דלשיטתו אזיל דלא שייך טעמא דאחליה בקידושין אלא בבעל כדפרישית בשיטתו משא"כ לשיטת התוספות דלעיל דשייך קידושין למפרע ע"י מחילת התנאי א"כ בפשיטות מצינן לפרש כן כן נ"ל נכון בעזה"י ואל יבהל אדם להשיב דלמאי דפרישית בלשון הסוגיי' א"כ בקידשה סתם וכנסה סתם נמי מיקרי טעות אשה א' ואפ"ה קאמר רבה לעיל דצריכה גט מדבריהם אלא שאין זה בכלל דברי רבה דקידש סתם לאו קידושי טעות מיקרי אלא סימפון דהא איהו דאטעיה נפשיה וקידושי טעות היינו על ידי תנאי דוקא כדמשמע בשמעתין ועי"ל דרבה לא איירי מגט דדבריהם כלל אלא מדינא דאורייתא כעין פלוגתא דרב ושמואל ודו"ק:

קונטרס אחרון
ע"ב גמרא אמר רבה מחלוקת באשה א' כעין ב' נשים כו' והרבה פירושים נאמרו בזו הסוגיא וכתבתי מה שיש להקשות בדבריהם ופירשתי פירוש מחודש מדעתי' דנפשאי פירוש מרווח בעז"ה ואפשר שהוא קרוב לודאי שהיא שיטת הרי"ף ז"ל:

בתוספות בד"ה אדם יודע כו' הך צריכותא הוי מצי למימר לעיל כו' עד כאן לשונם ועיין במהרש"א ולעניות דעתי ודאי היינו דקשיא להו דלעיל דקאמר בההיא קאמר רב משום דליכא תנאה משמע דכל היכא דליכא תנאה כגון בקדשה סתם וכנס סתם נמי סבר רב דהו"ל קידושין גמורים כמו בקטנה שלא מיאנה והא ודאי ליתא כמו שכתבו התוספות במשנתינו דלכ"ע אין צריכה גט אלא מדבריהם או מספק. וא"כ טפי הו"ל למימר לעיל נמי כלישנא דהכא דאי אתמר בקטנה הו"א בהא קאמר רב משום דאדם יודע. משא"כ היכא דלא שייך האי טעמא סובר דלא הוי קידושין. מש"ה איצטריך לאשמעינן דאפילו בקדשה ע"ת וכנסה סתם אף על גב דלא שייך אדם יודע נמי צריכה גט לרב והשתא בקדשה סתם וכנסה נמי צריך כנ"ל:

בד"ה והא הכא. יישוב לקושייתם עיין בסמוך:

רש"י ד"ה מחלוקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים וכו' ולשם קידושין בעל וכו'. הנה הרי"ף ז"ל פי' דטעמא דרבה משום מחילה דבזה שייך לחלק דבטעות כעין שתי נשים שייך טפי לומר דבלא התנה מחל אבל מטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דוחק לחלק בכך. ואף דלפירש"י לעיל בד"ה דאיכא תנאה וכו'. הואיל ומנסבא ליה אין עליה נדר וכו' יש לומר דבטעות כעין שתי נשים מסיק אדעתיה יותר לבעול לשם קידושין אפילו יש עליה נדרים ואפ"ה מינסבא ליה דסברה שאינו מקפיד עוד מ"מ צריך להבין דיותר ה"ל לרש"י ז"ל לפרש דבאמת דבטעות כעין שתי נשים אינו מקפיד ומחל כמו שפי' הרי"ף ז"ל. ונראה דהא דנדחק רש"י ז"ל לפרש כן דלשם קידושין בעל משום דלשיטתיה אזיל שפירש לעיל בד"ה לא תימא וכו' דאי מטעם אחולי אפילו כתובה בעי למיתב לה ומקשה ממתניתין דתצא שלא בכתובה לרב. וכמו שיבואר. ונראה דהוכחת רש"י ז"ל לסברא זו דאי ס"ד משום מחילה הא משמע דאביי ל"ל דרבה דהא פריך עליה ממתניתין דקידשה בטעות. וס"ל דפליגי בטעות אשה אחת. א"כ מאי הקשו בני מדרשא אשמואל דילמא מודה שמואל בטעות כעין שתי נשים. ומוקי מתניתין בטעות כעין שתי נשים דמנ"ל לאפושי פלוגתייהו ולהקשות. ונהי דל"ל לשמואל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כדשמעינן ליה גבי קטנה היינו דאינו מקדש בביאה אבל הכא אחולי אחיל. אלא ודאי דזה אינו דאי מטעם אחולי אפילו כתובה אית לה. ועוד הוכחה לרבה עצמו דאי ס"ד דס"ל כעין שתי נשים ומשום אחולי א"כ הא דמשני רבה עצמו לעיל לשמואל צריכה גט מדבריהם ולמה לא משני דבקידשה סתם וכנסה סתם מודה שמואל דאמרינן אחולי אחיל אלא ע"כ צ"ל דמשום אחולי אפילו כתובה נמי אית לה ועוד הוכחא דאי ס"ד דטעמא דרבה בכעין שתי נשים משום אחולי מנ"ל להש"ס דהא דקאמר רבה בטעות אשה אחת ד"ה אינה צריכה גט דמיירי בבעל דילמא מוקי לפלוגתייהו בלא בעל כס"ד דאביי וכמ"ש תוס' בד"ה לא תימא וכו' ובטעות כעין שתי נשים אבל בבעל ס"ל לרבה דהיינו פלוגתייהו בקטנה א"כ לפ"ז צ"ל דס"ל לרש"י ז"ל בכל אחולי דאית לה כתובה דלא כמו שפי' התוס' לעיל דבריו דדוקא בבעל. וכמו שפירשנו לעיל שיטת רש"י בדבריהם ז"ל. אך נמצא עתה מוטל עלינו לבאר דבריו לעיל בד"ה לא תימא וכו' דאיך ס"ד דאחולי אחיל ואית לה כתובה קשה ממתניתין כמו שהקשו התוס' לעיל ונלענ"ד דאדרבא לפי דברינו א"ש טפי דיש לומר דהוי ס"ד דהא דפליגי באחולי אחיל היינו כעין שתי נשים דשייך אחולי ומתניתין בטעות אשה אחת דלא שייך אחולי אלא מטעם דאין אדם עושה ביעלתו בעילת זנות כדשמעינן לרב גבי קטנה ולכך אין לה כתובה ואפשר דהוי ס"ד למימר הכי כי היכי דנוכל לתרץ קושיא דבני מדרשא אשמואל דנימא דשמואל מודה בבעל דדוקא בקטנה משום דהוי קידושי דרבנן כדאיתא ביבמות וכ"ז ל"ל לאביי ואדרבא נפקא ליה לאביי מקושיות בני מדרשא דפליגי בבעילת זנות ודלא כצריכותא דיבמות ועיין מ"ש לקמן בדף ע"ד אליבא דעולא אמר רבי אלעזר דס"ל באמת הכי. ודוק:

והנה הרי"ף ז"ל שפי' מטעם מחילה ואפ"ה לית לה כתובה נלענ"ד דלשיטתיה אזיל דמפרש טעות אשה אחת היינו שכנס מיד לאחר הקידושין וטעות כעין שתי נשים היינו שכנס לאחר זמן אם כן מוכרח לומר דהא דאמר אביי לעיל לא תימא טעמא דרב משום דאחולי אחיל היינו דאפ"ה ל"ל כתובה דאל"כ תקשה ממתניתין כמו שהקשו תוס' לעיל דאין לתרץ כמו שכתבנו לשיטת רש"י דרב מיירי בטעות כעין שתי נשים ומתניתין בטעות אשה אחת דנהי דמתניתין זו איכא לפרושי הכי אבל מתניתין דלקמן דף ע"ה היו בה מומין ונמצאו ברשות הבעל על הבעל להביא ראיה שהיו בבית אביה ול"ל כתובה ותקשה לרב ונימא כשכנס מחל ויהיה לה כתובה דהתם צ"ל בטעות אשה אחת לדעת הרי"ף דהיינו שכנס מיד לאחר הקידושין דהא היא טוענת משנתארסה נולד בה מומין האלו ואין לומר דשם מיירי שחזר והתנה בשעת נשואין דא"כ איך שייך הא דקאמר התם חזקה דראה ונתפייס כיון דהתנה בפירוש (ואף שכתבו התוס' לקמן דף ע"ה ע"ב בד"ה אבל במומין וכו' דבמומין גלויין אף שהתנה אמרינן דנתכוין על מומין אחרים שלא ראה. זה אינו חדא דמומין גלויין שאני דודאי ראה. משא"כ בחזקה דראה ונתפייס. דמשום חזקה לא אמרינן שמה שהתנה בפירוש שלא יהיו בה מומין יהיה כוונתו על מומין שאין להם בדיקה וכן מוכח מדברי התוס' עצמם לקמן דף ע"ה דס"ל דסיפא מיירי בכנסה סתם כמו שיבואר שם. ותו דיש לומר דהרי"ף לית ליה סברא זו אפילו במומין גלויין כמ"ש לקמן שם דיש לומר הא דקאמר אבל במומין שבגלוי קאי רק ארישא או רק אסיפא ע"ש) משא"כ לפירש"י שפיר יש לפרש גם מתניתין דהתם בטעות אשה אחת אבל בטעות כעין שתי נשים יש לומר דאחולי אחיל יש לה כתובה כמו שפירש"י לעיל. ודוק:

אך לכאורה קשה לשיטת הרי"ף דאחולי אחיל ואפ"ה ל"ל כתובה מאי שנא מהא דקאמר הש"ס לקמן דף ע"ה ע"ב דהיכא דראה ונתפייס אית לה כתובה ואפילו אם נדחק דכשראה ונתפייס מחל טפי ואפילו לענין כתובה. מ"מ קשה בתנאי מומין כנ"ל כיון דאמרינן חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בדקו יפה א"כ ע"כ צ"ל משום דאיכא חזקה להיפך דאין אדם מתפייס במומין כדאמר הש"ס לקמן שם וכיון דלרב אמרינן דאחולי אחיל כשכנסה סתם ע"כ לית ליה חזקה דאין אדם מתפייס במומין וממילא נימא דראה ונתפייס ויש לה כתובה א"כ קשה בסיפא דמתניתין דמיירי במומין וקתני דתצא שלא בכתובה וכ"ש לגירסת רבה לקמן כנ"ל וצריך לחלק בדוחק דהא דאמרינן אחולי אחיל לאו מחילה גמורה הוא אלא עד שיוודע לו אבל כשראה ונתפייס מסתמא נתרצה גם על הכתובה דהא אסור לדור עם אשה בלא כתובה. אך העיקר נלענ"ד דעת הרי"ף ז"ל דאדרבא בזה אתיא שפיר מה שהוכחנו לעיל לשיטת רש"י דאי ס"ד מטעם מחילה מנ"ל להש"ס דל"ל לרבה בטעות אשה א' היכא דבעל דלא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דהא יש לומר לרבה דפליגי בלא בעל. ונראה דהא גופא קשה להש"ס דא"ל בחופה לבד מחול דא"כ קשה גבי מומין יהיה לה כתובה דלימא כיון דנתפייס מתחייב נמי בכתובה ונימא נמי דראה ונתפייס אלא ע"כ דס"ל לרבה כמ"ש התוס' לעיל ד"ה אלא טעמיה דרב וז"ל דאם נפרש מחמת אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לפיכך מחלה התנאי וכו' זהו סברא דרבה אליביה דאמת דלכך אין לה כתובה דאמרינן חזקה לא ראה משום דאין אדם מתפייס במומין אלא מחמת שלא יעשה בעילתו בעילת זנות הוא מוחל שתהיה מקודשת ולא יהיה לה כתובה ואף שכתבנו לעיל בשיטת רש"י דא"א לומר כן דא"כ תקשה קושית הר"ן דנימא דאית לה כתובה משום כל הפוחת וכו' דהא שמעינן לרב בקטנה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אם כן נימא דמתחייב בכתובה דכיון דמחל וחלו למפרע קידושי כסף הרי היא עתה כבר נשואה ולא שייך תירוץ הר"ן ז"ל דארוסה ל"ל כתובה צ"ל דאפ"ה ס"ל לרבה דבתנאיה קאי לענין כתובה כדעביד צריכותא לעיל ול"ל הך סברא שכתבנו לעיל בשיטת רש"י ז"ל דלא שייך לומר אתנאיה קסמך דאי לאו הכי לא מנסבא ליה דהא מחל אלא ס"ל דבתנאי מודה רב דאדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא דאמרינן מסתמא מוחל לענין קידושין ועיין מ"ש לקמן בדעולא אר"א. ודוק:

ונראה לע"ד דהוכחת הרי"ף ז"ל מהא דאמר לקמן איתיביה הריני בועלך וכו' דלכאורה לפי פירש"י לעיל בצריכותא דאתנאי קסמך דאי לאו הכי לא הוי מסנבא ליה א"כ לכאורה היה צ"ל אליבא דרבה באמת זה החילוק דהא שמעינן לרב בקטנה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא בטעות אשה אחת סמיך אתנאיה א"כ מאי מקשה דהכא ל"ל דאי לאו הכי לא הוי מסנבא ליה דמנא ידעה אם ירצה האב אם לא. ונראה דבאמת מוכרח מזה מ"ש לעיל בסמוך בשיטת הרי"ף ז"ל דרבה פליג בהא אאביי וס"ל דמטעם ביאת זנות מוחל למפרע וחלו קידושי כסף. אע"ג דלפ"ז ה"ל נשואה ואיכא ביאת זנות משום דכל הפוחת אפ"ה לענין ממון אתנאיה סמך. אע"ג דלא שייך דלא הוי מינסבא ליה דהא מחל לענין נשואה א"כ הוא הדין בטעות אשה אחת ס"ל דלגמרי אתנאיה קסמיך אפילו במקום דלא שייך דלא הוי מינסבא ליה ודוק:

שם גמרא איתיביה אביי קידשה בטעות וכו'. בזה נתקשה הרי"ף ז"ל לפי שיטתו דטעות כעין שתי נשים שלא כנס מיד. א"כ ה"ל למימר הכא דמיירי שלא כנס מיד ומה דתירץ דלישנא דבעלו משמע מיד. כבר הקשו עליו דהא קתני נמי וכן קטן שקידש דלא מיירי אלא שבעל לאחר שהגדיל. ונלענ"ד דבל"ז יש לומר מאי מקשה דילמא מיירי בקידשה סתם וכינסה סתם דאפילו שמואל מודה דצריכה גט מדבריהם. הניחא לפמ"ש התוס' במתניתין ד"ה ע"מ וכו' בתירוץ שני דקידשה סתם אפילו לא כנסה צריכה גט א"כ ע"כ לא מיירי בקידשה סתם אבל לתירוצם קמא קשה. תו יש לדקדק הא דקאמר במאי קמפלגי ועד השתא מאי קסבר במאי פליגי. ונראה דבאמת לישנא דברייתא משמע להדיא דקידשה בטעות ופחות משוה פרוטה לאו תרי מילי נינהו כדמשני באמת מדנקט בתר הכי וכן קטן שקידש וגבי פחות מש"פ לא נקט וכן. ונראה דדעת המקשה דמיירי בקידשה בטעות וגם פחות מש"פ ונקט הכי לרבותא דסיפא דמשמע ליה בפשיטות דלא שייך לומר בקידשה בפחות מש"פ דאדם יודע וכו' וקידשה בביאה דכיון דקידשה בתחלה בפחות מש"פ מה"ת נימא דאחר כך נודע לו דאין קידושין מועילים בפחות מש"פ. אלא הוי מפרש דהא גופא קמ"ל ברייתא בקידשה בטעות נדרים או מומין ואח"כבעל לא אמרינן דמחמת דא"א עושה בב"ז מחל התנאי וחלו קידושי כסף למפרע כמ"ש התוס' לעיל ד"ה אלא טעמא וכו' אלא דמקדשה בביאה עצמה ונפקא מיניה דאפילו היו הקידושין פחות מש"פ דבלא התנאי לא הוי קידושין. מ"מ כיון דהתנה בשעת קידושין ובעל סתם אמרינן דקידשה בביאה עצמה דלא שייך מחילה להתקדש למפרע בקידושי כסף. נמצא מקודשת ממילא אפילו היו קידושין הראשונים בפחות מש"פ נמצא לפמ"ש דבאמת טעמא דרבה לשיטת הרי"ף דחלו קידושי כסף למפרע שפיר מקשה מהך ברייתא דל"ל הכי ומשני פרושי מפרש וכו' שפיר מקשה בתר הכי במאי קמפלגי ודוק:

פירש"י ד"ה ונתגרשה וקיבל אביה גיטה. והוא סותר מה שפירש"י לעיל דף מ"ו ע"ב ומקבל את גיטה מן האירוסין. והאריך בזה בתשובת מהר"י פאדווה ועיין בתוס' בקידושין דף י' שנסתפקו בזה ע"ש. ולכאורה היה נראה ליישב קצת דכוונת רש"י ז"ל בכאן מדקאמר הכא אליבא דרבה דאדם יודע שאין קידושי קטנה כלום וכן פירש"י והחזירה בקטנותה ומעשה הקטנה אינה כלום. אע"ג דמקודשת מדרבנן כמ"ש תוס' ד"ה והא הכא וכו' יש לומר דמיירי הכא בהחזירה קודם זמן שמתקדשת למיאון דאין מעשיה כלום אפילו מדרבנן כדאיתא בגיטין פ' האומר דף ס"ה ואפ"ה הוי ס"ד דעדיף מקטן שקידש משום דיש לומר דכשהגיע לכלל קידושי מיאון בא עליה לשם קידושין דרבנן. ומשני כיון דבשעה שקידש היתה קטנה גמורה ולא היה כלום אמרינן דבועל אחר כך בגדלות לשם קידושין ולפ"ז תקשה דהא הזמן דמתגרשת בקידושי אביה הוא אחר זמן שנתנו לקידושי קטנה כדאיתא בגיטין שם לגירסת רש"י ז"ל. וכיון דלא הגיע זמן קדושי קטנה כ"ש דאינה יכולה להתגרש ואיך קיבלה גיטה לקידושי אביה וצ"ל שקיבל אביה גיטה וכמ"ש התוס' פרק האומר דף ס"ד ע"ב. מיהו זה אינו לפי פירש"י בקידושין דף מ"ג ע"ב דאף ע"י אביה אינה מתגרשת במשלחת וחוזרת וצ"ע:

(עג ב) ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' ישמעאל אם בעלו וכו'.—צ"ל: משום ר' שמעון אם בעלו וכו'^*[כ"י מינכן: ר' שמעון או', ונשמט מן "שמעון" עד "שמעון".], וכ"ה בתוספתא קידושין פ"ד וכ"ה למטה. וכן רגיל הוא ר' שמעון בן יהודה לומר משום ר' שמעון.

(עג סע"ב רש"י) ד"ה והא הכא וכו' דזו שהטעתו היא שהתנתה עמו.—צ"ל: דזו שהטעות בה היא שהתנה עמה, דעניין "ע"מ שירצה אבא" היינו אביו של אותו האיש שהתנה זה עמה. וכ"כ רש"י בגטין כה ב, וכעין זה עוד שם (עה ב) "ע"מ שתשמשי את אבא", ומוכח שם (עו א), דהיינו אביו של המתנה. (וע"ע קידו' סג א ובפירש"י שם).

לא קידשה סתם כו'. ומילתא באפי נפשה היא ולקמיה פריך מאי שנא גט ומאי שנא כתובה: ליתני כנסה סתם. בגוה ליכלליה וליתני הכי המקדש על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם כו': וכ''ש. בלא כנסה אבל השתא משמע דדווקא בשלא כנסה קאמר: הכי נמי קאמר. דהאי ונמצאו עליה דקתני לאחר שניסת קאמר: דאמר אי אפשי כו'. ואע''ג דלא אתני כמאן דאתני דמי: גט נמי לא תיבעי. דהא שמואל לית ליה אין אדם עושה בעילתו זנות כדאשמועינן גבי קטנה: ספוקי מספקא ליה. על סתם אדם אם אפשי באשה נדרנית אם לאו: גבי ממונא לקולא. דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכיון דמספקא לן לא גביא: מחלוקת. דרב ושמואל: בטעות שתי נשים. קידש לאה על תנאי ואשה אחרת כנס סתם אחריה ונמצאו עליה נדרים והיינו טעותא רב סבר כיון דלא אתני בהדה דהך אע''פ שכבר גילה דעתו שאי אפשי בנדרנית צריכה הימנו גט דלמא לגבה דהך חביבה עליה ולא קפיד ושמואל אמר כיון דגלי דעתיה גלי: אבל בטעות אשה אחת. קידשה על תנאי וכנסה סתם אפילו רב מודה דדעתיה אתנאיה: והא מתניתין דטעות אשה אחת היא. למאי דסלקא דעתין דסיפא ארישא קאי טעות אשה אחת היא וקא מותבינן מינה לעיל אלמא איכא דסבירא ליה דטעות דאשה אחת נמי צריכה גט ואע''ג דאנן הוא דאותבינן ולאו רב איירי בה קושיא היא לרבה דהאי דברי הכל דקאמר סברא דידיה היא ולאו מרב ושמואל שמעה שהרי לא היה בדורם אלא דקסבר ליכא למאן דאמר בכי האי גוונא דלאו דעתיה אתנאיה והא קא חזינן דכל בני מדרשא דאותבוה סלקא דעתין למימר הכי: מחלוקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים. קידשה על תנאי וגירשה מן האירוסין וחזר וכנסה סתם בההיא אמר רב צריכה גט דכי אשה אחרת דמי ולשם קדושין בעל וליכא למימר אתנאיה קמא סמיך ושמואל סבר הא גלי לה דעתיה מעיקרא דאם היא נדרנית אי אפשי בה ועל תנאי כך חזר וקידשה: אבל בטעות אשה אחת גרידתא. שכנסה ע''י קדושין הראשונים דברי הכל כו' וכי אותבינן לעיל ממתני' הכי אותבינן מאי לאו קידשה על תנאי וכנסה סתם משגירשה דבלא גירשה ליכא למאן דאמר והיכא דגירשה מיהא קתני כתובה לא בעיא הא גיטא בעיא ואני שמעתי טעות אשה אחת כעין ב' נשים כגון שקדש רחל על תנאי ואח''כ נתכוין לכנוס לאה וכנסה סתם ונמצאת רחל וקשיא לי נהי נמי דנתכוין לבעול לשם קידושין הא לאו לרחל איכוין ואמאי צריכה גט: קידשה בטעות. קס''ד טעות נדרים כדמפרש ואזיל: קטן. אין קדושיו כלום דלאו בר קיחה הוא כי יקח איש כתיב: אע''פ ששלח סבלונות. אכולה קאי: סבלונות. מגדנות שהחתן שולח לארוסתו: אינה מקודשת. ואע''פ ששלח משהגדיל ולא אמרי' ניהוי סבלונות קידושין לפי שמחמת קידושין הראשונים שלח לשם סבלונות ולא לשם קידושין: מאי לאו טעות נדרים. שהתנה עמה על מנת שאין עליה נדרים והטעתו שהיו עליה נדרים וכן למומין ולכל תנאי שיתנה וקאמר ת''ק אם בעלו קנו אלמא איכא למ''ד אפילו בתנאי לא בעיל איניש אדעתא דתנאה דמסיק אדעתיה דלמא לא מיקיים והויא בעילת זנות: לא טעות פחות משוה פרוטה. דטעה בקדושין דסבר שמקדשין בכך ועלה קאמר אם בעלו קנו דאדם יודע שאין קדושין בפחות משוה פרוטה וגמר ובעל לשם קדושין אבל בטעות תנאי לא מסיק אדעתיה לבעול לשם קדושין שסומך עליה אם לא שתנאה קיים לא היתה ניסת לי לחופה: במאי קמיפלגי. לדידך דאמרת דלאו בתנאה פליגי במאי פליגי גבי פחות משוה פרוטה מאי טעמא דר''ש: בכולהו גרסינן והא הכא דטעות אשה אחת היא: והא הכא דכי טעות אשה אחת דמי. דזו שהטעתו היא שהתנת עמו ולא גרשה בינתיים ואיכא למ''ד מקודשת וטעמא מאי לפי שאין אדם עושה בעילתו זנות וגמר ובעל בלא שום תנאי: מודים חכמים לרבי אליעזר. ביבמות תנן המגרש את האשה והחזירה ומת מותרת ליבם ור''א אוסר והתם מפרש טעמא דר''א דגזר משום יתומה בחיי האב והיא המפורשת כאן שהודו לו חכמים בה: ונתגרשה. וקבל אביה גיטה: והיא יתומה בחיי האב. אף בחיי אביה היא כיתומה לפי שיצאה מרשותו מנשואין הראשונים ושוב אין לו זכות בה לקבל קידושיה: והחזירה. בקטנותה ומעשה קטנה אינו כלום: שגירושיה גירושין גמורים. ונאסרה עליו איסור כרת מחמת גרושת אחיו שהתורה אמרה ערות אחיך וגו': ואין חזרתה גמורה. לחזור ולהיות אשת אחיו במקום מצוה להתייבם: או חולצת או מתייבמת. שחזרתה חזרה גמורה להיות אשת אח:

אדם יודע שאין קידושין כו'. הך צריכותא הו''מ למימר לעיל כי פריך והא איפליגו בה חדא זימנא: והא הכא דכטעות אשה אחת דמי כו'. תימה לר''י כיון דמדמי קידושי קטנה לטעות א''כ תקשי ליה נמי ברייתא דלעיל דוכן קטן שקידש דפליגי אע''ג דהוי בטעות אשה אחת וי''ל דקטן שקידש ניחא ליה כיון דאין קידושי קטן כלום אפי' מדרבנן בועל לשם קדושין אבל קידושי קטנה דרבנן דמי טפי לקידושין בתנאי אבל תימה לפי מאי שאינו יודע עתה שום חילוק בין קידש על תנאי לקידושי קטנה תקשי ליה דרב אדרב דאמר לעיל גבי קטנה שלא מיאנה דבעל לשם קידושין אף על גב דהוי כטעות אשה אחת ושמא לא שמיע ליה ההוא פלוגתא דקטנה שלא מיאנה:

כתובות עג ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף עג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד