דף עה - א
"ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה", ומוכח שאין לנדר בפני רבים הפרה, שאם לו כן, מדוע לא הפרו את נדרם? _!
וכמה "רבים" [בפני כמה נחשב כ"נדר שידעו בו רבים"]?
רב נחמן בר יצחק אמר: שלשה.
וראייתו מדכתיב גבי נדה "ימים רבים", ודרשינן - "ימים" - שנים, "רבים" - שלשה. ומבואר שלשון רבים מתייחסת לשלשה.
רב יצחק אמר: עשרה.
וראייתו מדכתיב בגבעונים - "עדה" כתיב בהו, ואין עדה פחות מעשרה.
וממשיכה הגמרא לבאר את המשך המשנה:
"רבי מאיר אומר: כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר. רבי אלעזר אומר: לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך".
ומבארת הגמרא - במאי קמיפלגי? רבי מאיר סבר, אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. ואם נדרה נדר שצריך החכם להתירו אינו מקפיד שתלך אצל החכם, ואם מגרשנה אין לחוש להוצאת לעז.
רבי אלעזר סבר, אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין.
חוזרת הגמרא ליישב, הא דאמרינן - "הלכה אצל חכם והתירה אינה מקודשת":
רבא אמר: הכא באשה חשובה עסקינן, דאמר לא ניחא לי דאיתסר בקרובותיה.
כלומר - אפילו למאן דאמר "רוצה אדם שתתבזה אשתו בבית דין", כאן יכול הבעל לטעון "איני חפץ בנדרנית, וגם איני רוצה לתת לה גט כדי שלא אאסר בקרובותיה, שהרי בת גדולים היא, ולכן לא ניחא לי שיחולו הקידושין כלל".
אי הכי, סיפא דקתני "אבל הוא שהלך אצל חכם והתירו. אצל רופא וריפא אותו, מקודשת", ליתני "אינה מקודשת", ולימא - הכא באדם חשוב עסקינן, דאמרה לא ניחא לי דאיתסר בקריביה, ומדוע העמדנו את הרישא והסיפא בשני אופנים [137]?
ומשנינן: איהי בכל דהו ניחא לה,
כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: "טב למיתב טן דו, מלמיתב ארמלו [לעולם עדיף לשבת שניים, מלשבת אלמנה] ".
אביי אמר: "דשומשמנא גברא, כורסיה בי חראתא רמי לה [אפילו מי שבעלה קטן כשומשום, אינה בושה בו, ונותנת את כסאה בין הנשים החשובות. שהרי יש לה בעל] ".
רב פפא אמר: "דנפסא גברא, תיקרייה בסיפי בבא ותיתיב [אפילו מי שבעלה עובד באומנות בזויה אינה בושה לשבת ולדבר עמו בריש גלי] ".
רב אשי אמר: "דקלסא גברא, לא בעי טלפחי לקידרא [גם מי שבעלה ממשפחה פגומה, אין האשה דורשת ממנו אפילו תפוחי אדמה למרק, העיקר שיקרא שמו עליה] ".
תנא - וכולן, דהיינו כל אלו שבעליהן בזויים, מזנות ותולות בבעליהן. וניחא להו בבעל כל דהו כדי לתלות בו את סרחונן.
שנינו במשנה: "כל מומין שפוסלין בכהנים פוסלין בנשים".
אחר כך תנא, הוסיפו עליהן [על המומין הפוסלים בנשים שבמשנה] את המומין הללו: זיעה, ושומא, וריח הפה.
ומשמע שמומין אלו לא פוסלים בכהנים.
ומקשינן: וכי הני בכהני לא פסלי?!
והתנן גבי פסולי בכור - "הזקן והחולה והמזוהם", ותנן, "מומין אלו, בין קבועין, בין עוברין, פסולין באדם [כלומר, בכהנים] ".
ומבואר, שזוהמה פוסלת אף בכהנים, והבינה הגמרא שזוהמה היינו זיעה? אמר רבי יוסי ברבי חנינא, לא קשיא. כאן בזיעה עוברת, כאן בזיעה שאינה עוברת.
דהיינו - אכן זיעה שאינה עוברת פוסלת אף בכהן, אך זיעה שאינה עוברת פוסלת רק בנשים. ובזה חידשה המשנה - "הוסיפו עליהן זיעה".
רב אשי אמר: זיעה אמזוהם קא רמית?! [וכי יש לדמות זיעה האמורה בנשים, למזוהם האמור בכהנים?!],
התם גבי כהנים, אין זיעה סתם פוסלת, כיון שאפשר להעבירה בשעת העבודה בקיוהא דחמרא, [על ידי אלכוהול], ומריח הפה נמי, אפשר דנקט פילפלא בפומיה, ומעביר את הריח באותו זמן, ועביד עבודה. ומזוהם האמור בכהנים, היינו שכל גופו מסריח.
אבל גבי אשה, שחי עמה כל הזמן לא אפשר, ולכן כל זיעה פוסלת בה.
חוזרת הגמרא לבאר את המומים הפוסלים בנשים, ואינם פוסלים בכהנים:
האי "שומא" - היכי דמיא?
אי דאית בה שער, הכא והכא פסלה! כלומר בין בכהנים בין בנשים. ואילו במשנה משמע שיש שומא הפוסלת רק בנשים.
ואי דלא אית בה שער, אי שומא גדולה היא - הכא והכא פסלה. אי שומא קטנה היא - הכא והכא לא פסלה?
דתניא - "שומא שיש בה שער, הרי זה מום. אין בה שער, גדולה - הרי זה מום. קטנה - אין זה מום.
ואיזוהי גדולה?
פירש רבן שמעון בן גמליאל: עד כאיסר האיט לקי".
ואם כן באיזו שומא נאמר שפוסלת רק בכהנים ולא בנשים?
אמר רב יוסי בר חנינא: בשומא קטנה, העומדת על פדחתה. ושומא זו פוסלת רק בכהנים ולא בנשים.
ומקשינן: אם עומדת על פדחתה, הלא ראה וניפייס הוא? ומדוע יכול להוציאה?
אמר רב פפא: בעומדת לה תחת כפה של ראשה, וזימנין דמתחזיא וזימנין דלא מתחזיא [פעמים נראית ופעמים לאו], ויכול להיות לא ראה אותה קודם הנישואין.
אמר רב חסדא: הא מילתא, מגברא רבה שמיע לי ומנו ר' שילא [דבר זה, שמעתיו מאדם גדול, והוא רב שילא]: נשכה כלב, ונעשה מקומו צלקת, אף על פי שגודל הצלקת פחות מכאיסר האיטלקי, הרי זה מום. כיון שצלקת נשיכת כלב מאוסה היא מאד.
עוד אמר רב חסדא: קול עבה באשה, הרי זה מום.
שנאמר "כי קולך ערב ומראך נאוה", שיופי האשה כאשר קולה ערב.
אגב ששנינו עניני מומין באשה, הביאה הגמרא מימרות נוספות בענין זה:
תני רבי נתן ביראה: "בין דדי אשה טפח". ולא פירש מה כוונתו.
סבר [הבין] רב אחא בריה דרבא, ביושבו קמיה דרב אשי, שכונת רבי נתן למימר - טפח למעליותא. דהיינו, שדבר נאה הוא אם יש בין דדיה טפח.
אמר ליה רב אשי: להיפך ! גבי מומין תניא! שאם יש בין דדיה טפח מום הוא.
וכמה נוי הוא לה?
אמר אביי, שלש אצבעות.
תניא, רבי נתן אומר: כל אשה שדדיה גסין משל חברותיה, הרי זה מום.
וכמה יהיו גסין משל חברותיה ויהא מום?
אמר רב מיישא בר בריה [נכד] דרבי יהושע בן לוי, משמיה דרבי יהושע בן לוי: אם גסין טפח יותר מהרגיל, הרי זה מום.
ומקשינן: מי איכא כי האי גוונא? האם שייך שיהיו כל כך גדולים?
ומשנינן: אין! דאמר רבה בר בר חנה, אני ראיתי ערביא אחת שהפשילה דדיה לאחוריה והניקה את בנה. הרי ששייך שיהיו דדיה גדולים כל כך.
אגב שהביאה הגמרא מימרא בשם רב מישא, הובאה מימרא נוספת בשמו:
נאמר בתהילים - "ולציון יאמר איש, ואיש יולד בה, והוא יכוננה עליון". כלומר - לעתיד לבא, כשיתקיים מקרא שכתוב "והביאו כל אחיכם מנחה לה'", כל מקום שימצא מבני ציון יהללו אותו העמים.
אמר רב מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי: מהו באור הכפילות "איש ואיש" שנאמר בפסוק?
ללמדנו, אחד הנולד בה, ואחד המצפה לראותה, יש לו את המעלה של בן ציון.
אמר אביי: וחד מינייהו, [מבני ציון] עדיף [פיקח ובקיא] כתרי מינן. [כשנים מבני בבל]. כיון שזכות הארץ מסייעתו.
אמר רבא: וחד מינן, [מבני בבל], כי סליק להתם, [לארץ ישראל], עדיף כתרי מינייהו [138].
דהא רבי ירמיה, דכי הוה הכא לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן, [כשהיה רבי ירמיה בבבל לא היה מבין את דברי החכמים], אך כי סליק להתם [כשעלה לארץ ישראל] החכים כל כך, עד שקרי לן בבלאי טפשאי.
מתניתין:
משנתינו דנה, באשה שנמצאו בה מומין אחר שהתקדשה, והבעל טוען שמקחו מקח טעות, ואינו רוצה לתת לה כתובה. ואילו האשה או אביה טוענים, שנולדו בה המומין רק אחר הקידושין, שכבר היתה ברשותו, וחייב לה כתובה.
היו בה מומין, ועודה בבית אביה, - דהיינו, שנמצאו המומין לפני שכנסה הבעל לביתו, כשהיתה עדיין ארוסתו - האב, שבא לתבוע את כתובת בתו, צריך להביא ראיה לדבריו - שרק משעה שנתארסה היו בה מומין הללו, ונסתחפה שדהו. כלומר - מזלו של הבעל גרם, ונתקלקלה אשתו.
אבל בלא ראיה, אינו יכול להוציא ממון מחזקת הבעל.
אך אם נכנסה לרשות הבעל, כלומר - שנמצאו בה המומין לאחר הנישואין, הבעל צריך להביא ראיה, שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו, והיה מקחו מקח טעות, כיון שנשאה על דעת שאין בה מומין.
אבל בלא ראיה - אינו יכול להוציאה בלא כתובה.
אלו דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: במה דברים אמורים שיכול הבעל לטעון שהיה מקחו מקח טעות, במומין שבסתר. שלא ידע עליהם קודם לכן.
הערות
[137] ברם אם הטעם משום "אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין", טעם זה לא שייך בבעל. כיון שאין זילותא לאיש ללכת לבית דין. תוספות.
[138] והבאור בזה - כיון שבני ארץ ישראל לא היו רגילים לעיין כל כך, כיון שזכות הארץ סייעתם והיו מבינים בקלות. אך בני בבל היו רגילים לעיין היטיב עד שהיו מבינים. ולכך, כשעלה בן בבל לא"י, היה בידיו גם את כח העיון הבבלי, וגם את זכות הארץ, ולכן היה כתרי מיניהו. שיטה מקובצת. והריב"ש כתב - שטבע האדם כשיוצא חוץ למקומו הרי הוא לומד ביתר התמדה.
אבל הוא שהלך אצל חכם והתירו אצל רופא ורפא אותו מקודשת. מסתברא לפי ששמו חכמים דעתה שלא התנתה בדוקא אלא על דעת שלא יהו עליו בשעת כניסה לפי שאינה מקפדת על נדרים ועל מומין שהיו בו קודם לכן לפי שאינן גנאי באיש לאחר שנתרפאו. אי נמי, מדריש לקיש דאמר טב למיתב טן.
ולענין פסק הלכה: כיון דאיפליגו רבה ורבא באשה חשובה ולא איפסקא בפלוגתא דרבה לגבי רבא הלכתא כמאן, נקיטין לה לחומרא, וקדושי ודאי לא הוו אלא קדושי ספק ואם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם. אבל הרמב"ם (פ"ז מהל' אישות ה"ח) לא חילק בין אשה חשובה לשאר נשים ובכולן מקודשת ודאית, וגם משום דסתמא דברייתא הכין מכרעא, מדקתני סיפא דההיא אבל הוא שהלך אצל חכם והתירו מקודשת, ולא אמרינן כיון דאדם חשוב הוא אינה מקודשת.
מימר אמרה לא ניחא לי דאתסר בקריביה. ואף על גב דב' שנויי נינהו וכפשטא דברייתא עבדינן.
ל"ק כאן בזיעה עוברת כאן בזיעה שאינה עוברת ולהכי הוה מום וכ"ת הא דקתני מומים אלו בין קבועים בין עוברים אלמא אפי' זיעה עוברת הוה מום בכהן. וי"ל דהא דקתני אפי' מום עוברת הוה מום היינו אע"פ שאינו מום קבוע תמיד אלא שהוא עובר ובא לפרקים אבל באותו פרק שהוא בא זיעה קיימת היא שאין בגד מעבירה אבל זיעה עוברת כלומר שאפי' כשהיא באה אפשר להעבירה ביד או בבגד לא הוה מום בכהן אלא בנשים וכאשר אמר הם אמרו הא רמית גבי כהנים אפשר לעברה במקומות דחמיר א"נ דנקט פלפלא במקום ובשעת (עבירה) [עבודה] אפי' במקום כזה שאינו מום באיברי גופא אלא כעין חולי כל היכא דליתא ביה בשעת (עבירה) עבוד' תו לא איכפת לן אבל באשה שעומדים ביחד לא אפשר למעבד מקום כל יומא ולמנקט פלפלא:
האי שומא ה"ד אי דאית ביה שער וכו' ואוקימנא בעומדת תחת כפה של ראשה דזימנין דמתחזי וזימנין דלא מתחזי וכיון דמחזי לפעמים הוה ליה מום שבגלוי והוה מום וכיון דזימנין לא מתחזי לא אמרינן ראה ונתפייס דאפשר דההיא דשי ירכה ואינסבא ליה ולא הוה מתחזי. מהא שמעינן מאן דמזבין מידי לחבירו דאית בה מום אי הוה מומא במקום שאפשר לראותו לעין ומתחזי לא מצי טעין מקח טעות דאמרינן ראה הוא ונתפייס ואי הוא מומא בדוכתא דזימנין מתחזי וזימנין דלא מתחזי מצי טעין מקח טעות דתלינן דלמא לא חזי לה שכיון שהמום ומקח טעות בפנינו ויש ספק אם ראה ונתפייס על זה להביא ראייה שנתפייס:
ולציון יאמר איש ואיש יולד בה אמר רב יהושע בן לוי א' הנולד בה ואחד המצפה לראותה ופירוש אוירא מחכים ליה וזוכה בה בישועה והיינו דהדר אמר אביי דחד מינייהו עדיף מתרי מינן משום זכות הארץ וכי סליק חד מינן להתם עדיף כתרי מינייהו לפי שיצא מטומאה ונכנס תחת כנפי השכינה וגם כי כשאדם לומד חוץ למקומו קובע לימודו יותר ומצליח לפי שאינו מתבטל דהא ר' ירמיה כי הוה הכא לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן וכי סליק להתם הצליח בזמן מועט בלימודו כ"כ דקרא לן בבלאי טפשאי מאי דלא קרו לן חד מהתם וזה ראיה דכי סליק חד מינן התם מצליח הרבה ועדיף כתרי מינייה וכו'. מתניתין היו בה מומין ועודה בבית אביה וכו' בתלמוד' מפרש לה:
כבר ביארנו שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלים בנשים ושהוסיפו עליהם שמנה ובכללם הזיעה וריח הפה ושמא תאמר והלא שני אלו אף בכהנים נפסלו וכמו שאמרו הזקן והחולה והמזוהם בין קבועים ר"ל שאינם בתוחלת הרפואה בין עוברים ר"ל שישנם בתוחלת הרפואה ופירושם הזקן שהוא רותת ורועד כשהוא עומד והחולה שאינו יכול לעמוד מפני חליו אלא רותת ורועד והמזוהם ובכללו זיעה וריח הפה שזיהום זיעה וריח הפה בכלל מזוהם הוא באמת כך הוא אלא שהכהן יש לו תקנה בזיעה שישפשף גופו ביין או בדברים המצחצחים או בבשמים וכיוצא באלו וכן ריח הפה שיהא נותן לתוך פיו פלפל או זנגביל וכיוצא באלו בשעת עבודה אבל אשה אי איפשר שמא יבא עליה בהיסח הדעת ולא יהא לה מתון בשפשוף ובריח הפה או שמא כל שהוא בקירוב בשר ובדבוק נשיקה אין פלפל וזנגביל מספיקין לכך ומכל מקום אף באשה לא נמנית זיעה בכלל המומין אלא זיעה שאינה עוברת ר"ל הבאה בלא שום סבה של עמל או טורח דרך או רוב מלבוש או חולי עד שאין לומר בה שתהא עוברת בעבור הסבה אבל זיעה עוברת ר"ל שאינה באה אלא מצד סבה אין זה מום:
אף השומא שביארנו שהיא בכלל אותם שהוסיפו על הכהנים שמא תאמר והלא בכהנים אמרו שהשומא אם יש בה שער פוסלת בהם אף בכל שהוא ואם אין בה שיער פוסלת בהם בכאיסר באמת כך הוא אלא שבאשה פוסלת אף בלא שער ובכל שהו ובעומדת על פדחתה ולא על פדחתה ממש שהרי ראה וניפס הוא ולא אמרו אין אדם ניפס במומין אלא משום שאין אדם רואהו להדיא אלא בעומדת על פדחתה ר"ל מצחה תחת כיפת ראשה או סביב שערותיה שפעמים נגלית ופעמים נכסית:
המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה נולדו לה מומין אלו ונסתחפה שדהו נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בד"א במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון אם יש עמו מרחץ באותה העיר אף במומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שהוא בודק ביד קרובותיו אמר הר"ם מומי נשים יוסיפו על אלו המומין אשר התבארו שם ח' מומין א' ריח רע והוא שירגיש במקומות מגופה ריח רע ב' שתהיה רבת הזיעה ג' שתהיה בפניה שומה בשעור אסר האטלקי או שתהיה שומה פחותה מאסר אבל יהיה בה שער צומח ד' שיהיה בפיה ריח רע ה' שיהיה קולה שעיר שלא כדרך קולות הנשים ו' שיהיו דדיה גדולים יוסיפו על שעור הדדים הידועים באורך ז' שיהיו הדדים מרוחקים עד שיהיה ריוח בין שניהם טפח ח' שכבר נשכה נחש ונתנגע המקום והבריא ונשאר המקום כמוש נפסד המראה דומה לשריפת אש:
אמר המאירי היו בה מומין ועודה בבית אביה וכו' כלומר שאחר שאירסה נתגלה לו שיש לה מום ומכל מקום מום זה הוא ממומין שאיפשר שהיו בה קודם שנתארסה וכן איפשר שנולדו לה משנתארסה אם נמצאו בה בעודה בבית אביה ר"ל כשהיא ארוסה שלא נשאת עדין והבעל טוען שקודם אירוסין היו בה והיה מקח טעות ואין לה כתבה והאב טוען שמשנתארסה נולדו בה ונסתחפה שדהו ויש לה כתבה הואיל ומכל מקום עדין היא בבית אביה על האב להביא ראיה בעדות שמשנתארסה הוממה ואם אינו מביא ראיה תפסיד כתבה שהבעל נאמן הא אם לא נתגלה לו עד שנכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה שקודם אירוסין היו שם והיה מקחו מקח טעות ותצא בלא כתבה ואפילו הביא עדים שראוה כן בבית אביה משנתארסה אינו כלום עד שיביא עדים שראוה כן קודם אירוסין כמו שנבאר בגמרא הטעם ופירשו חכמים דוקא במומין שבסתר שיש לו טענה לומר שלא ידע אבל במומין שבגלוי אין לו בהם טענה הואיל והכל רואין בהם חזקתו ששמע או ראה וניפס ולא אמרו אין אדם ניפס במומין במי שיודע בכך קודם שיארס ומכל מקום כתבו גדולי המחברים שלא נאמר דין זה אלא במקומות שמנהג הבנות לילך בשוק ופניהם מגלות אבל מקומות שאין דרך הבנות לצאת כלל יש לו טענה אף במומין שבגלוי ואין הדברים נראין שמכל מקום חזקת בנות הולכות זו אצל זו ויודעות זו בזו ומום גלוי שבהן אינו נעלם ואחר כך פירש שאף מומין שבסתר אם יש מרחץ בעיר אין לו טענה בהם שחזקה בודק הוא בקרובות ושמע וניפס וגדולי המחברים כתבו שאם לא היו לו קרובות טוען אף במקום מרחץ ואין הדברים נראין שלא נאמר קרובות דוקא אלא כל שיש לו עסק עמהן ופירשו בגמרא ע"ז א' שהנכפה כל שיש לו וסת וזמן קבוע הרי הוא כמומין שבסתר ואם אין לו זמן קבוע הרי הוא כמומין שבגלוי ומשנתנו כלה הלכה היא אלא שאתה צריך לבאר בה שבגמרא הקשו עליה מראשה לסופה כלומר מתניתין מני אי ר' יהושע דאמר לא מפיה אנו חיין אפילו נכנסה לרשות הבעל יהא האב צריך להביא ראיה ומשום חזקת ממון ר"ל העמד ממון על חזקתו ואי רבן גמליאל דאמר נאמנת אף בעודה בבית אביה יהא הבעל צריך להביא ראיה שהרי רבן גמליאל אף בכיוצא באלו אמרן ומשום חזקת הגוף ר"ל העמד הגוף על חזקתו כמו שהתבאר בפרק ראשון ותירצוה בשלשה פנים הראשון הוא שר' אלעזר תירצה מי ששנה זו לא שנה זו כלומר ורישא ר' יהושע ותנא בבית אביה שהאב צריך להביא ראיה והוא הדין לבית חמיה וסופא רבן גמליאל ותנא בבית חמיה שהבעל צריך להביא ראיה והוא הדין בבית אביה ואין הלכה כן שהרי פסקנו כרבן גמליאל ומשנתנו ודאי כלה הלכה היא אלא שרבא ורב אשי תירצה כל אחד ואחד מהם כלה לדעת רבן גמליאל והוא שרבא תירץ רישא כאן נמצאו וכאן היו וסופא כאן נמצאו וכאן היו כלומר הואיל ומומין אלו מומין המתחדשים הם הולכים אחר המקום שנמצאו שם וכשנמצאו בבית האב אומרין שכאן היו קודם אירוסין ולדעת זה אפילו בוגרת או יתומה בעל נאמן ורב אשי תירצה רישא מנה לאבא בידך סופא מנה לי בידך כלומר רישא דאמר האב צריך להביא ראיה אף לרבן גמליאל היא שלא אמר רבן גמליאל היא נאמנת משום חזקת הגוף שתהא נוטלת כתבה אלא מפני שהוא מנה לי בידך ר"ל שהיא תובעת כתבה לצורך עצמה שהרי נשאת ומועיל חזקת הגוף לכל שהיא תובעת לצורך עצמה ואף במשנתנו סופא שהיא בבית הבעל וכבר נשאת ונמצאת תביעת כתבתה לצורך עצמה היא נאמנת ועל הבעל להביא ראיה אבל רישא שהיא בבית אביה ומסתמא נערה היא וכשהיא ארוסה נמצאת תביעת כתבתה לצורך אביה ואין חזקת הגוף מועלת לצורך אחרים ונמצא לדעת זה שאם היתה בוגרת או נערה יתומה אף בעודה בבית אביה על הבעל להביא ראיה ויש מפקפקים לפסוק כרב אשי שהוא בתרא ומכל מקום סוגיא האמורה למטה ע"ו א' בדברי שמואל בענין מחליף פרה בחמור במה שאמר ותנא תונא וכו' כרבא רהטה ומתוך כך פסקו כל הפוסקים כרבא ונמצא שכל שעודה בבית אביה בין נערה בין בוגרת או יתומה על האב להביא ראיה וכל שהיא בבית חמיה על הבעל להביא ראיה:
זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
אין לך ספק במשנתנו שאין לה מקום אלא במומין שאיפשר שהיו בה קודם אירוסין או שנולדו בה לאחר אירוסין הא אם היו במומין מאותם שאינם מתחדשים כגון אצבע יתירה וכיוצא בו שבודאי קודם אירוסין היה והאב טוען שידע הארוס וניפס אפילו נודע משנכנסה לרשותו על האב להביא ראיה שידע הבעל וניפס אלא אם כן המום מאותם שחזקתו שידע ומכל מקום כל שאינו ממין זה אע"פ שהם מומין הראויים לבא עמה מבית אביה ר"ל מומין שאינם חדשים כל כך כל שנכנסה לרשות הבעל עליו להביא ראיה ומכל מקום יש אומרין שלא נאמרו דברים הללו אלא לדעת רב אשי הא לדעת רבא כל שהם בדרך זה איתרע לה חזקת כאן נמצאו וכאן היו ועל האב להביא ראיה וכן פסקוהו חכמי הדורות שלפנינו:
שכל המומין וכו'. פי' בבכורות מפרש להו. תנא הוסיפו עליהן זיעה ושומא וריח הפה תניא שומא קטנה שיש בה שיער ה"ז מום גדולה ואין בה שיער ה"ז מום קטנה אין זה מום איזהו גדולה פי' רשב"ג עד כאיסר האיטלקי אר"ח הא מילתא מגברא רבא שמענא ליה ומנו שילא (שומא בלב) [נשכה כלב] ונעשה מקומו צלקת ה"ז מום תני נתן ביראה בין דדי אשה טפח סבר ר"א בריה דרבא קמיה דר"א למימר טפח למעליותא פי' שהוא נוי לאשה. א"ל גבי מומין תניא וכמה הוא נוי אמר אביי ג' אצבעות תניא ר"נ אומר כל אשה שדדיה גסים משל חברתה ה"ז מום וכמה א"ר מיישא בר בריה דריב"ל משמיה דריב"ל טפח:
מתני' היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה היו בה מומין הללו ונסתחפה שדהו נכנסה לרשות הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה מומין הללו והיה מקחו מקח טעות דברי ר"מ. וחכ"א בד"א במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון. ואם יש מרחץ באותו עיר אף במומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שהוא בודק בקרובותיה. פי' האב צריך להביא ראיה אם בא לתבוע כתובה מן האירוסין שתקנו חכמים לבתולה מאתים מן הבעל שממאן לכונסה. ואם נכנסה לרשות הבעל שכבר נשאת ורוצה להוציא בלא כתובה מפני מומין שבה הבעל צריך להביא ראיה בעדים שעד שלא תתארס היו בה וחכ"א במומין שבסתר דהא ראה ונתפייס הוא:
אי הכי סיפא דקתני אבל הוא שהלך אצל חכם והתירו אצל רופא וריפא אותו מקודשת ליתני אינה מקודשת ולימא באדם חשוב עסקינן. אי הכי לאו דווקא דוודאי ה"ה נמי לדידן דבעינן טעמא מאי שנא איהו מינה דאלו בדידה אמרינן ברופא דאינ' מקודשת משום דאינה מתיר' אלא מכאן ולהבא ובדידי' אמרי' מקודשת הא דאמרי' כאן בזיטא שאינה עובר' אף על גב דקתני מומין אלו בין קבועין בין עוברין פי' עוברין שאינן באין אלא לפרקים ומיהו כשבאה לו זיעא זו אין בידו להעבירה:
דכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ואי ס"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה כי נשבעו להם מאי הוי ליפר להו חכם. והריטב"א בחדושיו האריך בזה שם בפרק השולח (כו'):
וכמה רבים כו'. לא ידעתי אמאי מייתי הכא הך פלוגתא דמה ענין לשמועתנו ואפשר דלהכי מייתי לה דאי טעמא דרבי יהודה משום פריצותא דאיכא טפי בנדר שהודר ברבים אף על גב דאית ליה הפרה ע"כ רבים דר' יהודה היינו שלשה אבל השתא דטעמא דרבי יהודה משום דכתיב ולא הכום בני ישראל וגו' לכך ס"ל לרבי יצחק דהיינו עשרה ומשום דכתיב בהאי קרא עדה ואין עדה פחות מעשרה. ואכתי לא ניחא כולי האי כנ"ל:
אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד. ואם תאמר ותעשה היא שליח לבעלה להגיד חרטת אשתו שהרי הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו. וי"ל דאפילו הכי אינו רוצה שידעו ב"ד בנדרים. הריטב"א בחדושיו פרק השולח:
רבא אמר הכא באשה חשובה עסקינן. פרש"י אפילו למאן דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד הא אמר אי אפשי באשה נדרנית. ואם תאמר אם כן אפילו אינה חשובה נמי הואיל ותליא מילתא בהכי יש לומר אינה חשובה צריכה גט מספק הואיל והלכה אצל חכם והתירה אבל באשה חשובה אנן סהדי דבטענה כל דהו לא ניחא ליה דלהוו קדושין כי היכי דלא ליתסר בקרובותיה ולהכי גיטא נמי לא בעיא. הרא"ש ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא באשה חשובה עסקינן דאפילו תימא דאדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד להתיר נדרה אפילו הכי אינה מקודשת ולא בעיא גיטא דכי קדש תחלה על מנת שאין עליה נדרים גמר בדעתו שאם אין חפץ לקיימה מפני נדרים שעליה אפילו תמצא להם היתר לא יהו קדושין חלין כלל כדי שלא תצטרך גט ממנו ויאסר בקרובותיה אשה חשובה כזו הילכך כי הלכה אצל חכם נמי והתירה לא הוו קדושין. ע"כ:
וז"ל תלמידי ר"י באשה חשובה אינה מקודשת מפני שיכול לומר לא נתתי אני הקדושין לדעת שתצטרך ללכת אצל חכם כדי שיתפשו הקדושין ואהיה אני אסור בקרובותיה דכיון דיש לה קרובות מיוחסות הנאסרות אצלי מכחה יותר הייתי רוצה שלא יהיו הקדושין כלום ושהייתי יכול ליקח אחת מהן שעדיין לא הוצרכו ללכת אצל חכם משיתפסו הקדושין בה ואצטרך לתת לה גט ואהיה אסור בקרובותיה משום קרובות גרושתו. ע"כ:
אי הכי סיפא דקתני כו'. האי אי הכי לאו דוקא דודאי הוא הדין נמי לדידן דבעינן טעמא מאי שנא איהו מינה דאלו בדידה אמרינן ברופא דאינה מקודשת משום דאינו מתירה אלא מכאן ולהבא. הרא"ה ז"ל. והתוספות פירשו האי אי הכי כשאר אי הכי דעלמא עיין בתוספות:
דשומשמנא גברא כורסיה בי חראתה רמי לה. אפילו בעלה קטן כנמלה זו ניחא לה לפי שמכבדין אותה להושיבה בכסא בנות חורין שיש להם בעל דאינה חוששת אלא שיצא עליה שם אישות. דנפצא גברא אומנות מאוס שבעלה מנפץ צמר שמתכבדת ומתגדלת הימנו לקרותו על משקוף הבית וישב עמה. תקרייה בסיפי בבא ותיתיב. דקלסא גברא אפילו יש בו שמץ פסול ניחא לה בכל דהו ולא בעיא מיניה אפילו טלפחי אף על פי שהן קלין מכל מיני קטניות קלסא דופי משפחה מלשון וקלסה בכל הארצות. רש"י במהדורא קמא:
הוסיפו עליהם מומין שבנשים וקולנית דתניא לעיל גבי מומין שמשמשת בחצר זו ונשמע קולה בחצר אחרת אהכי לא חשיב לה בתוספת שהוסיפו עליהם משום דההיא לא שייכא כלל גבי כהנים וכן נמי ההיא דלקמן דבין דדי אשה טפח מום הוא לא מני לה הכא משום דלא שייכא בכהנים דנתני הוסיפו. רש"י במהדורא קמא. וכל מה שהאריך כאן במהדורא זו כתב בקוצר במהדורא בתרא שכתב ז"ל הוסיפו עליהם. בנשים שאין בכהנים. ע"כ. פי' מדקתני הוסיפו משמע דבעי לאשמועינן תרתי שהוסיפו בנשים ושאין בכהנים מעתה קולנית ואינך לא אצטריך למתנייה דלא שייכא בכהנים ונשכה כלב וקול עבה היינו מימרא דאמוראי ולא הוקשה לו לרש"י אלא מאי דמתנייא בברייתא כמ"ש בהדיא במהדורא קמא.
אי נמי נשכה כלב כו'. וקול עבה פשיטא דלא הוי מום בכהנים והכא לא בעי למתני אלא מאי דאיכא רבותא בין בנשים דהוי מום בין בכהנים דלא הוי מום וכמו שכתב ז"ל הוסיפו עליהן. בנשים שאין בכהנים. ע"כ. א"נ לא תני אלא הני תלתא דהוו בכהנים ויש תוספת בנשים דזיעה איכא נמי בכהנים ומיהו דוקא באינה עוברת ובנשים אפי' בעוברת וכן בריח הפה דאי לא מעברת הויא ליה מזוהם ובכהנים נמי פסול אבל בנשים אפילו מעברה נמי הויא ליה מום. ושומא שיש לה שער אי גדולה הויא מום אפילו בכהנים אלא בנשים הוסיפו אפילו אין בה שער וקטנה ולא נהירא דאם כן מאי פריך תלמודא והני בכהנים לא פסלי כו' כנ"ל:
והני בכהני לא פסלי והתנן הזקן והחולה והמזוהם ותנן כו'. אין לפרש דלהכי מייתי הא דתנן מומין אלו בין קבועין כו' היינו כדי שלא נחלק בין זיעה עוברת לזיעה שאינה עוברת פי' שמתרפאת דאי הכי עיקר התירוץ חסר מן הספר לחלק בין עוברת דהכא לעוברת דהתם. ועוד שיש לפרש דכי קתני בין קבועין בין עוברין אכל מומין דקתני התם קאי וכמו שפירשו התוספות והילכך ליכא לאקשויי מהתם אלא הנכון דלהכי מייתי הא דתנן מומין אלו בין קבועין כו' משום דהא דתנו הזקן והחולה והמזוהם גבי מומי בהמה אתנייה והילכך ליכא לאקשויי מינה אי לאו הא דתנן מומין אלו כו' דלא שני לן בין אדם לבהמה.
ודע דאי הוה מתנייא להדיא מזוהם באדם לא הוה פרכינן מידי דהא ודאי יש חלוק בין מזוהם לזיעה דמזוהם גופו מסריח מה שאין כן בזיעה אבל השתא דמזוהם לא מתנייא אלא בבהמה ותנינן דכמו מומין אלו פוסלין באדם קס"ד דאינן שוין דבבהמה לא מפסיל אלא מזוהם דהא ודאי זיעה וריח הפה לא פסלה ביה ובאדם אפילו זיעה וריח הפה מפסלין ביה דכך לי זיעה וריח הפה באדם כמו מזוהם בבהמה ולהכי פריך שפיר מזיעה אזיעה וריח הפה אריח הפה ורב אשי משני זיעה אמזוהם קא רמית כו'. פי' דס"ל דמזוהם גופא דמתנייא גבי בהמה איהו ניהו דמתנייא גבי אדם והוה ליה כמאן דמתניא מזוהם באדם והילכך לא תקשי זיעה אמזוהם דבכהנים לא פסלה אלא מזוהם לא מעבר כלל אבל זיעה וריח הפה דאפשר לעברה בקיוהא דחמרא ופלפלא לא מפסלה בכהנים דאפשר לתקוני נפשיה בשעת עבודה אבל באשה ליכא למימר הכי כנ"ל פירושא דשמעתא והכי דייק רש"י. והשתא ניחא דלא תקשי דבשנויא דרב אשי עיקר התירוץ חסר מן הספר דוק ותשכח:
וז"ל רש"י במהדורא קמא. החולה והמזוהם והזקן פוסלין בבכור בהמה ולא ידענא מכמה קרי ליה זקן דגבי אדם קי"ל עד דמרתת. בין עוברין בין שעתידין לעבור פסולין בכהנים אם ישנן עליו בשעת עבודה אלא זיעה בכהנים פסולה דזיעה היינו נמי מזוהם. עד כאן:
כאן בזיעה עוברת כו'. פי' ברייתא דהוסיפו עליהן בזיעה עוברת כלומר שאינן תמידות ובכהן אינו מום שהרי יכול לעבוד בעוד שאינו מזיע אבל אשה שעומדת תמיד בפני בעלה הוי בה מום וההיא דבכורות בזיעה שאינה עוברת כלומר שהיא תמידית שאינה פוסקת ממנו ומשום הכי הוי מום שהרי בעודו מזיע לא יוכל לעבוד ואף על גב דקתני בה בין עוברים בין קבועין היינו שהמום הזה אינו קבוע אבל אפשר שירפה ממנו והוי מום עובר אבל מכל מקום עתה אינה פוסקת ממנו ורב אשי אתא למימר דאפילו בזיעה שאינה פוסקת לא הוי מום באדם וכן ריח הפה דהא אית ליה תקנה דאפשר לעבורה בקיוהא דחמרא או פלפלא בפומיה. ריב"ש ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא כאן בזיעה עוברת זיעה שפוסקת והולכת לה תדיר לא פסלי בכהנים הואיל ופסקה מעליו בשעת עבודה אבל באשה הואיל ורגילה בזיעה הוי מום אף על פי שעוברת תדיר והא דקתני מומין אלו אפילו שעוברין פוסלין באדם בזיעה שאינה עוברת מעליו אף בשעת עבודה וקמ"ל דאף על גב דעתידה לעבור פוסלין בכהנים דזיעה שאינה עוברת קרי להו מומין עוברין ויודעין אנו על פי בקיאין שעתידה לעבור ע"כ.
ואם תאמר כיון דמעיקרא פרכינן אזיעה וריח הפה כי משני לה רבי יוסי בר חנינא אמאי לא נקט נמי לתרוצי ריח הפה כי היכי דנקט לה רב אשי. ויש לומר דמעיקרא עיקר קושיין היתה אזיעה משום דקס"ד דכי קתני הוסיפו עליהן זיעה היינו שזועה תמיד וכדפרש"י דאי זיעה לפרקים רובא דעלמא הכין הוא וכיון שכן תקשי זיעה אזיעה דזיעה תמיד הויא ליה כמזוהם דבהמה. ומשני כאן בזיעה עוברת כו' פי' דאיברא ודאי דזיעת תמיד ומיהו לעתים עוברת וכדפי' רש"י ז"ל במהדורא קמא וריב"ש וכדכתבינן אבל ריח הפה לא הוצרך למנקט דפשיטא ודאי דהכי נמי איכא לאפלוגי בין עוברת לשאינה עוברת וגבי תירוצא דרב אשי הוצרך למנקט ריח הפה לאשמועינן דאפילו תקון נקל כולי האי לאנקוטי פלפלא בפומיה באשה לא אפשר מפני שהוא מדבר עמה כל שעה ואפשר דלכך האריך רש"י וכתב אבל גבי אשה דהוא מדבר וכו' ולא קצר כדרכו אבל גבי אשה שהוא עמה כל שעה כו' דמה לו להזכיר הדבור ודוק.
וקצת קשה לשיטת ריב"ש ורש"י דכיון דלא קביע זמן להעברת מומו איכא למיחש פן יזדמן לו עבודה בשעת זיעה וריח פה והרי הוא נפסל לעבודה ושמא כיון שאינה תמידית לא מקריא מום לכהנים ואף בשעת מומו לא מפסיל אבל באשה הוסיפו למפסל אפילו בכה"ג כי היכי דמקריא מום באשה נשכה כלב וכו'. וקול עבה. והתוספות פירשו בזיעה עוברת שיכול להעבירה על ידי רחיצת מים וליכא בין שינויא דר' יוסי בר חנינא לשנויא דרב אשי אלא דלרבי יוסי בר חנינא אפשר למתקן בנחל על ידי רחיצת מים ולרב אשי לא מתקן על ידי רחיצת מים אלא על ידי קיוהא דחמרא ומיהו כולהו בחדא שיטתא אזלי דכל מידי דאפשר למתקן לשעה אף על גב דלא מתקן לגמרי בכהנים אינו מום ובאשה הויא מום. וזה דוחק דמדהאריך רב אשי וקאמר התם גבי כהנים אפשר כו' ומריח הפה כו' אבל גבי אשה כו' משמע דעד השתא לא אזלינן בהאי שיטתא.
לכך פירשו בתוספות דזיעה עוברת שעתידה להתרפאות ואפילו לא העבירה כשר לעבודה דלא מאיסא כולי האי ומזוהם הוי דוקא זיעה שאינה עוברת ומתניתין דקתני בין קבועין בין עוברין ה"פ בין קבועין ששנינו שם באותה משנה בין עוברים ששנינו שם כגון חורוד ומים שאינן קבועין פוסלין באדם אבל עוברין דלא נזכרו במשנה בהא לא איירי כנ"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל הא דאמרינן כאן בזיעה שאינה עוברת אף על גב דקתני מומין אלו בין קבועין בין עוברין פי' עוברין שאינן באין אלא לפרקים ומיהו כשבאה לו זיעה זו אין בידו להעבירה:
זיעה אמזוהם קא רמית זיעה מום בעלמא הוא ואפשר לכהן בשעת עבודה דטביל במקוה דחמרא ומעברא ואהכי לא פסלה בכהנים ובאשה מיהא הוי מום דלא אפשר לה בהכי שהרי תדירה היא אצל בעלה וצריכה לטבול כמה פעמים ביום בכל שעה שמזעת אבל מזוהם זו שריחו רע ובשרו מסרחת אין לו תקנה. אית ספרים דכתיב בהו בקיוהא דחמרא ומדחי ביין קהה ורוחץ עצמו ממנה. קיוהא אנגרו"ר בלע"ז ריח הפה נמי כו' כולה מילתא מתרץ ומסיק אמאי בכהנים לא פסלי ובאשה הוי מום. רש"י במהדורא קמא.
ורבינו יהונתן פי' בלישנא קמא וז"ל בפי' המשנה גבי כהנים לא רמי זיעה אמזוהם דמזוהם בכל שעתא ושעתא הוא ולא אפשר לעבורה להאי ריחא בשום רפואה בעולם לאותו היום עד זמן מרובה אבל לכהן המזיע אפשר לעבורה במקוה דחמרא ועביד עבודה אבל גבי אשה לא ניחא ליה לבעלה למעבד לה רפואה כזו שהיא בהוצאה מרובה כל אימת דתבע לה. ע"כ:
ראה ונתפייס הוא דהואיל ובמקום גלוי עומדת סביר וקביל הוא. צלקת לאחר שחיית המכה ניכר רושם סדיקות סדק המכה ודבר גנאי הוא צלקת כמו דצלקיה מצלק לשון סדק. כי קולך ערב אלמא דרכה להיות לה קול ערב. וכמה דרך אשה להיות בין דדיה. ולציון יאמר איש ואיש וגו' מקרא זה נאמר על לעתיד לבא שהקב"ה יתן עיניו בכל משפחה ומשפחה שבישראל הנולדים בין האומות באיזו אומה נולד כל אחד ואחד דכתיב באותו מזמור ה' יספור בכתוב עמים זה יולד שם סלה וכתיב אזכיר רהב ובבל ליודעי הנה פלשת וצור גו' ולציון יאמר איש ואיש זה יולד שם והוא הנולד בה יהיה חשוב שבהם ובזכותו יכוננה הקב"ה שהוא עליון ור' מיאשה דריש להאי איש ואיש אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה אפילו לא נולד בה בזכותם יכוננה הקב"ה שהוא עליון. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
אמר אביי וחד מינייהו עדיף כו' פי' אף על גב דר' מיאשה אשויה הנולד למצפה לראותה היינו לענין זכותא אבל לענין חריפות ופקחות אינהו עדיפי מינן ויפה כח הנולד מהמצפה והיה אפשר לומר דאביי דריש איש ואיש יולד בה פירוש דהנולד בה הויא ליה כאיש ואיש דעדיף כתרי מינן ואין במשמע לישנא דגמרא דאביי חולק בדרשא דקרא עלה דר' מיאשה כנ"ל:
עדיף כתרי מינן בחריפות ובתלמוד. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וכל חד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מנייהו. נראה לי הטעם כי בני ארץ ישראל טבע הארץ מסייע להם משום דאוירא דארץ ישראל מחכים אבל אינם רגילים ללמוד כל כך בחריפות כמו בני בבל ולכן בבני בבל ההרגל מסייע ולבני ארץ ישראל טבע הארץ וטבע הארץ עדיף מן ההרגל אבל כשבן בבל עולה לארץ ישראל הנה ההרגל והטבע מסייעין אותו ומשום הכי עדיף כתרי מנייהו.
ויש מי שכתב לפי שיצא מטומאת ארץ העמים ונכנס תחת כנפי השכינה וגם כי כשאדם לומד חוצה למקומו קובע לימודו יותר ומצליח לפי שאינו מתבטל. ריב"ש ז"ל:
כי סליק להתם לארץ ישראל לא הוה ידע מעיקרא מאי קאמרי רבנן משום דחמיר ליה תלמוד בבלי וקא בעי בעיי דכדי כדאמרינן על דא אפקוה לר' ירמיה מבי מדרשא משום דבעא רגלו אחד בתוך חמשים ורגלו אחד חוץ מחמשים מהו גבי נפול הנמצא בבבא בתרא קרי לן בבלאי טפשאי וחבריא דבני ארץ ישראל לא קרו לן בבלאי טפשאי כר' ירמיה דהוה מהכא מבבל אלמא דאיהו עדיף מינייהו וחשיב כתרי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
מתני' היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה כו'. לקמן בגמרא פריך טעמא דמייתי האב ראיה וכו' מני ר"י כו' אימא סיפא נכנסה לרשות הבעל וכו' אתאן לר"ג ולא פריך להדיא מרישא לסיפא דברישא קתני על האב להביא ראיה ובסיפא קתני על הבעל להביא ראיה משום דאיכא לפרושי דרישא מש"ה צריך האב להביא ראיה משום דטענת האב הויא טענת שמא דמשום דממאן לקחתה קא תבע כתובה מן האירוסין כדפרש"י ז"ל ולאו משום דברי לו דמשנתארס' היו בה מומין אלו וכתובה מן האירוסין לאב ולהכי צריך האב להביא ראיה וסיפא דכבר נשואה והכתובה שלה והוא בא להוציאה בלא כתובה וטענתה טענת ברי להכי הבעל צריך להביא ראיה והא דקתני האב צריך להביא ראיה לאו דוקא דצריך לאתויי עדים דה"ה אי ברירא ליה שמשנתארסה היו בה מומין כו' וקא טעין ברי דסגי בהכי ומיהו הא דקתני הבעל צריך להביא ראיה היינו עדים דוקא והילכך לא תקשי מרישא אסיפא להדיא.
ומיהו כי דייק מתני' תקשי מרישא לסיפא וכדדייק לה בגמרא דמרישא שמעינן דכי לא מייתי האב ראיה בעל מהימן ואפילו כנגד האשה דקא טענה טענת ברי משום דהעמד ממון על חזקתו דאי לא תימא הכי לא קתני רישא מילתא פסיקתא דזימנין דהבעל נמי בעי לאתויי ראיה וכגון דקא טעין האב טענת ברי ומסיפא שמעינן דאי לא מייתי בעל ראיה אפילו אב נמי דטענתיה טענת שמא נאמן והא דקאמר לקמן בגמ' אתאן לר"ג פי' דס"ל דהיא נאמנת משום דחזקה דגופה עדיפא ולאו משום ברי ושמא ברי עדיף וכן משמע מלשון רש"י לקמן. והרמב"ן והרשב"א לא פירשו כן לקמן וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד. ומכל מקום קשיא ליה לתלמודא דקשיא רישא לסיפא ופריש לה כולה בענין אחד ומאי דפריך רב אשי לקמן רישא מנה לאבא בידך כו' לאו היינו כדפרישנא וכדפרש"י ז"ל לקמן. והתוספות ז"ל פירשו לה קרוב למאי דפרישנא הכא עיין לקמן בתוספות בדיבור המתחיל רישא מנה לאבא בידך כו'.
עוד מצינן לפרושי מתניתין בענין אחר כי היכי דלא תקשי מרישא לסיפא דרישא דמיירי בעודה ארוסה והוא ממאן לקחתה פי' דרוצה לפוטרה אפילו שלא בגט דלא בעי למתסר בקרובותיה הילכך על האב להביא ראיה דהרי יש כאן הכחשה בקדושין עצמן דהוי בטעות וקדושין אין כאן כתובה אין כאן אבל בסיפא דכבר נשאת ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הילכך לא בעי לאפוקה בלא גט אלא בעי להוציאה בלא כתובה על מומין שבה הילכך על הבעל להביא ראיה כיון דקא מחזיק לה כנשואה מיהת לענין גט הרי היא מוחזקת בכתובה דאין אישות בלא כתובה ועליה דידיה רמיא לפוטרה בלא כתובה הכי מצינן לפרושי מתני' דסבירא ליה להאי תנא קדשה סתם ומצא בה מומין בעודה ארוסה יוצאה בלא גט. ומיהו קושטא דמילתא דתנא ספוקי מספקא ליה וצריכה גט מספק. וכמו שכתב הרמב"ם בפרק שביעי מהלכות אישות. והתוספות האריכו בזה לעיל גבי הא דתנן המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים כו' ומכל מקום משנתנו הוה מצינן לפרושי בהכין ותלמודא דייק דאכתי תקשי רישא לסיפא דמרישא דייקינן דבעל נאמן פי' אפילו הויא בעל לענין הגט אלא דבעי להוציאה בלא כתובה מהימן דהא לענין כתובה מיירי תנא וכדקתני ונסתחפה שדהו והא הא דייקינן הא בעל מהימן כנ"ל ודוק לשון רש"י שכתב האב צריך להביא ראיה. אם בא לתבוע כתובה מן האירוסין מזה שממאן לקחתה. נכנסה לרשות הבעל. נשאת והוא בא להוציאה בלא כתובה על מומין שבה. ע"כ.
ומה שכתב רש"י ז"ל הבעל צריך להביא ראיה. עדים וכולה מפרש בגמרא. לפי מאי דכתיבנא לעיל בלשון ראשון הוא מבואר וללשון שני יש לומר דלכך כתב רש"י כך דראייתו דאב ע"כ היינו עדים דאי אפשר בענין אחר אבל ראייתו דבעל בלא עדים אפשר לברר אי הני מומין היו עד שלא נתארסה כגון ביתרת כדלקמן אלא דקשיא מאי ראיה מייתי וליכא לשנויי דהיינו דראה ונתפייס וכדאיתא לקמן בגמרא דהא במתניתין לא קתני הכין ואפשר למימר דהיינו מום שאינו ברור כל כך כמו ביתרת וצריך מופת דכגון זה המום לא אתא אלא עד שלא נתארסה והיינו הראיה דבעי לאתויי ומיהו לא בעי עדים ממש. ורש"י לא פירש כן אלא דעדים ממש בעי כנ"ל:
וחכמים אומרים במומין כו'. לא קאי אמאי דקתני לעיל מיניה דהא לא אסיק לעיל מיניה אלא מאן בעי לאתויי ראיה וכדקתני היו בה מומין ועודה בבית אביה כו' אלא אמתניתין דלעיל קאי דקתני שכל המומין הפוסלין כו' פי' שהבעל יכול לטעון על המומין וזהו שכתב רש"י במהדורא קמא שהבעל יכול לטעון על המומין. ע"כ כנ"ל:
[דנפסא גברא כו' דקולסא גברא כו'. עיין בערוך ערך נפסא]:
אחד הנולד בה וא' המצפה כו'. מיתורא דאיש איש קדריש ופי' הפסוקים נכבדות מדובר בך וגו' בציון משא"כ בשאר עיירות ומדינות ואמר שזה הוא החשיבות שבו כי הנה אזכיר רהב ובבל ליודעי וגו' שכן דרך מי שמודיע שיכירו אותו קורא את עצמו ע"ש עירו ומדינתו כגון פלוני בבלי פלוני מצרי פלוני פלשתי דהיינו מקום לידתו אבל בציון יאמר איש ואיש גו' שגם שאינו נולד בה נקרא על שמה כאילו נולד בה כיון שמצפה לראותה דהיינו שבודאי שוב יכוננה עליון וז"ש ה' יספור בכתוב עמים וגו' דהיינו עמים שיולדו שם בעירם בא בכתבו שיולד שם אבל ישראל המצפה לראותה לא בא כתוב שיולד שם בארץ אחרת אלא בא בכתוב כאילו יולד בציון ורש"י שם בספר תהלים פי' בע"א על ב' דרכים ועיין שם:
וחד מנייהו עדיף כו' וחד מינן כי סליק כו' מבואר באורך בחידושינו בפרק זה בורר ע"ש:
גמ' דאמרה לא ניחא לי דאיתסר בקריביה כו'. נ"ב תימה אמאי צריכה למיסר בקריביה תיפוק ליה שהוא לא יגרשנה שהרי הבעל אינו מגרש אלא לרצונו ויש ליישב בדוחק דה"ק ליתני אינה מקודשת משום דהיא נמי אמרה לא בעינא באיש נדרן שהרי בעבור זה התנה עמו ואפילו תאמר שהוא רוצה להתקשר שאם ידור עוד שיהא חייב לגרשנה סוף סוף יכולה למימר לא ניחא לי כו':
שם אביי אמר דשומשמנא גברא כו'. נ"ב כל הסוגיא ביבמות בסוף האשה שלום:
שם כאן בזיעה עוברת כו'. נ"ב לולא כבוד התוס' נראה לפרש דהכי קאמר בזיעה עוברת כלומר שאינו תמיד אלא פוסקת וחוזרת ואפ"ה שייך לומר עליו קבוע שהחולי קבוע כך לעולם ואינו דומה לעוברת דהתם שהחולי הוא בלי הפסק אבל לאחר הזמן יפסיק לגמרי ויעבור ודו"ק:
גמרא פירש רשב"ג עד כאיסר האיטלקי. כה"ג בחולין (נד) במשנה:
גמ' שם אריב"ח בעומדת על פדחתה. הרי"ף השמיט הא דריב"ח ולא הביא רק הברייתא דגדולה או קטנה שיש בה שער. ותמה עליו הרב"י בסי' ל"ט. וראיתי שגם הרמב"ם בפי' והרע"ב אחריו לא הזכירו רק יש בה שער או גדולה בפניה. ונ"ל פשוט דסברי דריב"ח קאי על יש בה שער או גדולה אלא דהוסיפו בעומדת על פדחתה דבכהנים לא פסלה דבשעת עבודה יוכל לשלשל המצנפת לכסותה שלא תראה. משא"כ באשה שרואה אותה כל שעה והוא כעין תירוץ דר"א אזיעה לעיל:
גמ' שם וחד מינייהו עדיף כתרי מינן. עי' ברכות (נ) תד"ה אלא. ונראה דאביי ג"כ בא לדרוש איש ואיש לומר דהנולד בה חשוב לאיש ואיש ר"ל לשני אנשים:
תד"ה וחכ"א. נראה לר"י דר"מ ל"פ כו'. והא דנקטי לה חכמים עי' בתוי"ט. וכה"ג ביבמות (קטז ב) במשנה דנקטי ב"ש אחת כו' ואחת כו' עד הבציר אע"ג דבכל הני גם ב"ה מודו כדמוכח בברייתא שם:
והניקה את בנה. נ"ב שהיה מורכב על כתפה:
שם קרי ל בבלאי טפשאי. נ"ב מה שלא מצינו בבני א"י שיאמר אחד כך על בני בבל. אדרבה ר"י אמר דילהון היא (סוכה מ"ד א' ב"ק קיז:) ורב כהנא נראה שהיה שקול כר"י ור"ל. ומ"מ לאו כללא הוא. ע"ל (דע"ז א') גבי ר"א:
רש"י ד"ה צלקת כו'. נ"ב ובמשנה פ"ט דנגעים:
תוס' סד"ה כאן. בגליון "תרגום של סנוורים" נמחק:
וְחַד מִינַיְהוּ עָדִיף כִּתְרֵי מִינָן. הא דהחליט הדבר לעשותו במשקל כפול חד בתרי? מפני שאנו רואין עתה בארץ ישראל עושין יום טוב אחד ובחוץ לארץ שני ימים טובים מפני דעל ידי קדושת ארץ ישראל יש בהם כח להשלים התיקון ביום אחד מה שאין כן בחוץ לארץ שני ימים. נמצא לענין תיקון התפילות והמצות של ארץ ישראל כפולים ולכן גם לענין השגת התורה הם כפולים דחד מנייהו עדיף כתרי מינן. ויליף מן רבי ירמיה כד סליק להתם וכו' ומי גרם לו זה? ודאי קדושת ארץ ישראל גרמה לו ונמצא לפי זה חכם של חוץ לארץ אם יעלה לארץ ישראל יתחכם ויעלה בחכמה פי ארבעה על היותו בחוץ לארץ!
ובזה יובן הרמז אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה (דברים ג, כה) אעברה בהפוך אתוון ארבעה רוצה לומר אהיה ארבעה כאשר אראה את הארץ הטובה היא ארץ ישראל.
מתני' היו בה מומין. א)
רש"י במתני' הבעל צריך להביא ראיה, כתב רש"י עדים, ומאי בעי בזה, ואמאי לא פירש כן ברישא בההיא דהאב צריך להביא ראיה:
ב)
בפרכת הש"ס טעמא דמייתי האב ראיה וכו' אמאי לא פריך בפשיטות מ"ש רישא ומ"ש סיפא:
ג)
מימרא דרבא לא תימא ר"י לא אזיל בתר חזקה דגופא בין שינויא דר"א ובין שינויא דידיה, ואין זה מקומו, דהו"ל להעמיד דבריו על עתני' משארסתני נאנסתי, או על מתני' דהכא, ולא להפריד בין הדבקים בין שינוי' דר"א דתברא ובין שינוי' דידי' כאן נמצאו:
ד)
רש"י כתב בשינויא דרבא דמהדר לאוקמי כולה כר"ג דהלכתא כוותים וכ"כ רש"י בשינויא דר"א דמהדר נמי לאוקמי כר"ג, והא בפשוטו ניחא דבאו לתרץ פרכת הש"ס מרישא לסיפא ולאוקמי הכל כחד תנא:
ה)
קושית תוספות ד"ה מי ששנה זו, דתנא דרישא הו"ל למנקט יותר רבותא בנכנסה, ותנא דסיפא הו"ל למנקט רבותא יותר בעודה בבית אביה:
ו)
קושיית מהרש"א תוס' ד"ה ספק טמא וכו' דר"ג ור"י יפלגו בסברות הפוכות דלגבי חזקה דממון אלים ליה לר"ג חזקת הגוף ולר"י לא, ולגבי חזקת טומאה לר"י אלים ליה חזקת הגוף ולר"ג לא:
ז)
תמיה עצומה בתוספות ד"ה רישא וכו' דמסתמא לא פליג ר"א אדשמואל, הא זה גם לתירוצם אינו מיושב, דלר"א דחזקת הבת לא מהני לאב ליתא לדינא דשמואל דחזקת חמור ג"כ לא מהני לבעלים, כמ"ש תוס' להדיא דלס"ד דשמואל דסבר על בעל החמור להביא ראיה ס"ל כר"א, וחזקת חמור לא מהני לבעלים, ולמסקנא דסבר שמואל על בעל הפרה להביא ראיה, כתבו תוס' דס"ל כרבא, וא"כ ממילא לדר"א ליתא לדינא דשמואל:
ח)
קושיית רש"י אההיא דכלה בבית אביה ולקדושין, הא שמואל פסק להדיא הלכה כר"ג:
ט)
דברי תוס' ד"ה על בע"ח וכו' בסופו, ולפ"ז לא אתי שפיר פי' הקונטרס דבסמוך כמו שאפרש, והוא מחוסר ביאור:
י)
תוס' ד"ה ותנא תונא כלה, היינו כלה בבית חמיה, והוא תמוה, דהא לרבא מוכח בסיפא דלא מהני עדים משתתארס, דהוי חדא במקום תרתי, א"כ ממילא ליכא ראיה מסיפא לסברת כאן נמצאו:
יא)
השמטת הרי"ף מימרא דרבא ודר"א, ולא הביא שום אוקימתא על מתני', ומ"ש הר"ן לתרץ דפשטא דמתני' משמע כשנוייא דרבא דהיא טוענת ג"כ שמא, תמוה, דא"כ יקשה פשטא דמתני' קושיית הש"ס עד שלא תתארס אין משתתארס לא, וצריכה לשינוייא דחדא במקום תרתי. וזה ודאי היה לו להרי"ף להביא, וזה אינו מובן בפשטא, וגם נ"מ לדינא היכא דידעינן דלא בדקה או במומין שאין נבדקים כגון ריח הפה, כמ"ש תוס' מהני עדים משתתארס:
גם מ"ש הרא"ש דליכא נ"מ בין רבא לדר"א דגם בבוגרת גם לרבא נאמנת דהוי כמו סיפא כאן נמצאו וכו', הוא תמוה כדהקשה הב"ש דנ"מ בעדים משתתארס במומין שאינם נבדקים, דלרבא אינה נאמנת דליכא תרתי, ולר"א נאמנת דהוי מנה לי, גם מיניה וביה איכא נ"מ דלרבא מהני בבוגרת אם מביא עדים דעד שלא בגרה היו בה מומין דאם הוי כמו רישא כאן נמצא, דבזה לא שייך תרתי דהא עדיין לא נשאת וליכא חזקה דאין אדם שותה, ולר"א נאמנת דהוי מנה לי:
יב)
ונלע"ד ליישב קושיא באות א' בב' פנים. א' דרש"י לשיטתיה בשבועות (דף לב) ד"ה משביע ע"ק, דאינה נגבית אלא מקרקעי, משמע דס"ל לרש"י דאלו נגבה גם ממטלטלי לא מקרי קרקע, וכ"כ הה"מ והרא"ש רפ"ב דכתובות דבטוען אלמנה נשאתיך דלבתר דתקנו הגאונים דגובין אף ממטלטלין מקרי מודה במקצת ולא מקרי שעבוד קרקעות, וההיא דפ"ק דבב"מ גבי סלעים דינרין דאמרי' דהו"ל כפירת שעבוד קרקעות אף דחוב נגבה גם ממטלטלין, צ"ל או דההיא דבב"מ מיירי דוקא בלית ליה מטלטלין אי דמטלטלין דגובים רק מיניה ולא מיתמי וליכא שם שעבוד עליו מקרי ש"ק, אבל לבתר תקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משעבדי שם שעבוד עליו, ולא מקרי שעבוד קרקעות.
והנה בתוספות כתובות (דף פא ד"ה ר"ע) כתבו דלר"מ דמטלטלי משעבדי לכתובה היינו רק מיניה כמו בע"ח דעלמא לדידן, אבל הר"ן נדרים (דף סה ע"ב) כתב דלר"מ בכתובה גובין אפילו ממטלטלין דיתמי עיי"ש, א"כ י"ל דרש"י ס"ל כהר"ן וממילא כתובה לר"מ לא מקרי שע"ק, א"כ במתני' דקתני דברי ר"מ, ברישא דהאב צריך להביא ראיה לא בעי ב' עדים דסגי בע"א לחייב שבועה להבעל, וכיון דאינו יכול לישבע משלם, ואף דלא הו"ל למידע, י"ל דס"ל לרש"י דגם בלא הו"ל למידע אמרינן מחויב שבועה וא"י לישבע משלם, ואף דהש"ך (סי' עב) כתב דאף להרמב"ם אם התובע יודע שאין הנתבע יודע אינו מחוייב שבועה כלל, אינו מוכח דס"ל לרש"י כן, גם האב טוען אולי אתה יודע שחקרת בשעת ארוסין ונודע לך אז שאין לה מומין אלו, ולזה כתב רש"י רק בסיפא עדים, אבל ברישא מהני עד אחד:
יג)
הדרך הב', דברישא מלתא דפשיטא דבעי ב' עדים, אבל בסיפא י"ל דסגי בע"א, דהרי אמרינן רפ"ב דכתובות כי אמר ר"ג בברי ושמא, אבל בברי וברי מי אמר, א"כ לרבא דסבר (במס' ב"ב דף קלד) גבי זה אחי דברי ע"פ אחר וע"פ קרוב הוי ברי, א"כ סגי במביא הבעל ע"א דמכח זה מקרי טענת הבעל ברי, והוי ברי וברי, לזה כתב רש"י דבעי עדים ממש דבאמת קיי"ל כאביי שם דברי ע"פ אחר לא הוי ברי, והוצרך זה דרך פירוש במתני', דאלו מהני ברי ע"פ אחר, נהי דאפשר לפרש דראיה היינו בע"א, דגדולה מזו כתב הרא"ש פ"ק דבב"מ דצריך להחזיר לו בעדים היינו בעדות המועיל בע"א מ"מ אמאי צריך להביא הבעל, דמשמע דצריך להביא להב"ד. הא סגי באומר הבעל ששמע מפי אחד דעד שלא נתארסה היו בה המומין, ע"כ דברי ע"פ אחר לא מהני, וממילא צריך ב' עדים, ואי דבאמת יקשה לרבא דס"ל דברי עפ"י אחר הוי ברי, איך יתרץ משנתנו דהבעל צריך להביא ראיה הא אין צריך להביא. רק לטעון ע"פ האחר, י"ל דרבא לשיטתיה דטעמא דסיפא משום חדא במקום תרתי, וי"ל דבזה אפילו ברי וברי האב נאמן.
גם י"ל כי היכי דבסיפא כאן נמצא אפילו בשמא ושמא האב נאמן, ה"נ בברי וברי, ושאני ההיא דרפ"ב דכתובות דל"ש בזה כאן נמצא, לא דרישא ולא דסיפא בזה בעי ברי ושמא, י"ל דקאי על ר"ג דמתני' במוכת עץ אני, דהתם ליכא למיתי עלה מדין כאן נמצא, א"כ ב"כ וב"כ לא מהני בסיפא ברי ע"פ אחר ובעי ב' עדים דוקא:
יד)
ומעתה נ"ל ליישב הקושיא באות ב' בג' פנים, א' דבהגהת מרדכי הקשה אההיא שנוייא דטעמא דר"ג משום מגו דאמרה מוכת עץ אני, הא הוי מגו להוציא, והש"ך (סי' פב בכללי מגו אות טו) הקשה ע"ז. דהא אם יש לו שטר אמרינן מגו להוציא כמו בסטראי עיי"ש. ובאמת ליכא ראיה כ"כ מסטראי דהתם השטר היה טוב ונאמן סטראי במגו דמסייע ליה השטר שנשאר בחזקו כמקדם, אבל גבי משארסתני ע"ז גופא אנו דנין דנמא עד שלא ארסתיך נאנסת ומעולם לא היה לה דין שטר.
ואך מ"מ י"ל על קושיית הגהת מרדכי הנ"ל כקושיית הש"ך, והיינו די"ל למ"ש בכנה"ג הטעם בסטראי דאמרינן מגו להוציא, דלא מקרי כ"כ מוציא, כיון דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, היינו אף דב"ש היא דסברי הכי (בפ"ז דשבועות) אבל אנן קיי"ל כב"ה דלא אמרינן כגבוי דמי, מ"מ הוי קצת כגבוי דלא מקרי להוציא כ"כ ומהני ביה המגו א"כ אף דדנין על גוף השטר, מ"מ כיון דלפי דבריו הוא קצת מוחזק אמרי' ביה מגו, ודוקא בשטרא זייפי דאף נדבריו בא להוציא ממש:
ולפ"ז יסתער קושיא גדולה, לשיטת הרמב"ם (פ"י מהל' אישות) דכתובת אירוסין אפילו כתב לה אינה גובה ממשעבדא. א"כ מאי פרכינן מרישא לסיפא, דלמא הא דר"ג סובר דחזקת הגוף מהני הוא נמי על דרך דסבר דמגו מהני והיינו משום דלא מקרי כ"כ להוציא, כיון דלדבריו הוא מוחזק, ה"נ בלישנא דחזקה י"ל דמהני רק היכא דאינו מוציא ממש, דלדבריה, שטר שבידה קצת כגבוי, וא"כ ניחא מתני' דהכא דברישא בעודה בבית אביה דהוי כתובת ארוסין דאינו גובה מעשעבדי ובזה לא הוי כגבוי כלל (וכההיא דפ"ק דמציעא דשטר מקרי הילך כתב רש"י דיכול לגבות מכל מה שימצא ממשועבדים וכן זה מקרי לב"ש כגבוי ולדידן קצת כגבוי, אבל שטר ארוסין דאינו גובה ממשעבדי לא הוי כגבוי כלל) בזה לא מהני חזקת הגוף, ובסיפא נכנסה לרשות הבעל דהוי כתובת נשואין והשטר כגבוי מהני חזקת הגוף כיון דאינו מוציא ממש:
טו)
ונלע"ד במה שאני מסתפק באם ארוסה לית לה כתובה ונאנסה אחר אירוסין די"ל דנהי דלא הוי מקח טעות דנסתחפה שדהו מ"מ כיון דהכתובה מתחיל משעת נשואין, ואז היא בעולה כתובתה רק מנה, ויש להמתיק דתקנו חז"ל כעין דאורייתא ואסמכוה אקרא, דכמוהר הבתולות, דהעיקר באם הוא עושה אותה לבעולה מגיע לה מאתים, ואף דבנתאלמנה אחר החופה קודם הביאה מ"מ החופה הוי קרובה לביאה והכל אם תהיה בתולה בשעת ביאה, אבל כל שהיא בעולה עכ"פ קודם החופה יש לה רק כתובת בעולה (ועי' בב"ש ססי' סח בשם הש"ג) וכיון שכן בההיא דמשארסתני נאנסתי, לא מבעי אם ארוסה אית לה כתובה, א"כ היא טוענת מאתים, דאף דמצד כתובת נשואין היא בעולה, מ"מ תובעת מאתים מחמת האירוסין, ואף אם ארוסה אין לה כתובה י"ל דסתמא קתני אף בכתב לה, וא"כ כפי טענתה יש לה מאתים, אבל יש חילוק בזה. דמנה מצד כתובת נשואין דתקנו לה חז"ל תגבה ממשעבדא, אבל אידך מנה כיון דמצד כתובת נשואין היא בעולה ויש לה רק ק' אלא דתובעת מצד כתובת אירוסין זה אינה גובית ממשעבדי, א"כ מה דאמר ר"ג נאמנת היינו על כל תביעתה ק' מצד כתובת ארוסין וק' מצד כתובת נשואין, א"כ מוכח דאף ענין כתובת ארוסין דאין לה כח שטר מ"מ נאמנת בחזקת הגוף. והא דמהני המגו גם על הק' דכתובות ארוסין דאין שם שטר עליו והוי מגו להוציא י"ל באמת כתירוץ הגהת מרדכי דבברי ושמא אמרינן מגו להוציא.
לפ"ז מיושב דלא הו"מ למפרך מ"ש רישא ומ"ש סיפא, דהיה מקום לחלק דברישא דיש לה רק כתובת ארוסין דאי טורף ממשעבדי מקרי מוציא גמור, ובסיפא יש לה שטר גמור, ולא מקרי כ"כ מוציא, לזה פריך בדרך ממנ"פ, אי ר"ג קשיא רישא דהא לר"ג מדנאמנת במשארסתני נאנסתי על מאתים, והא על מנה לית לה שטר ואפ"ה נאמנת, ואי ר"י קשיא סיפא דהא לר"י אינה נאמנת כלל אפילו על מנה, דתובעת משום כתובת נשואין, ודוק:
טז)
ובזה מיושב מה דקשה לי בסוגיא דיבמות (דף נז ע"ב) ותמצית הסוגיא לשיטת רש"י שם דמיירי בחופה בלא קידושין, ורב ושמואל ס"ל דחופה קונה, דרב ס"ל דיש חופה לפסולות דאף פסולה דלא חזיא לביאה שייך בה חופה, ואפילו לר"א ור"ש דנתקדשה לפסול מותרת לאכול תרומה מ"מ חופה גרע דקרובה לביאה ושמואל ס"ל דבפסולה ל"ש בה חופה, ואף לר"מ דנתקדשה לפסולה אסורה לאכול בתרומה. מ"מ בפסולה ל"ש חופה. וא"כ אף אם בעלמא חופה קונה. מ"מ בפסולה לא קנה ולא נפסלה מתרומה, ועלה אמרינן אמר רמב"ח יש חופה לפסולות, היינו דס"ל דפסולה דומה לכשרה ושייך בה ג"כ חופה, וממילא באנו למחלוקת ר"מ ור"א ור"ש ועלה פרכינן דלמא עד כאן לא קאמר ר"מ התם אלא בקידושין דקני לה, אבל חופה דלא קנה לה לא. ותמוה לי למ"ש תוס' בסוגיא דקדשה ע"ת (בד"ה לא תימא וכו') דבהתנה תחלה אף אם מחל אח"כ, מ"מ לא חלו הקידושין למפרע וההיא דאחולי אחיל היינו דמקדשה עתה, ואי דמיירי בלא בעל צ"ל באמת דס"ל חופה קונה, לפ"ז לר"א דס"ל קדשה ע"ת ובעל לכ"ע צריכה גט, ופליגי רב ושמואל רק בכנסה סתם ולא בעל מוכח דס"ל חופה קונה עיי"ש היטב. והנה מבואר בתוספות לעיל בסוגיא דקדשה על תנאי דלר"א דסבר דבבעל מודה שמואל הא דפרכינן על שמואל ממתני' מאי לאו דקדשה ע"ת וכנסה סתם, היינו דס"ל דכנסה משמע חופה לחוד ולא בעל, לפ"ז מאי פרכינן ביבמות דלמא רמב"ח ס"ל כשינוייא דרבא דרישא כאן נמצא. והא דבסיפא עד שלא תתארס אין משתתארס לא, מוכח משום דהוי חדא במקום תרתי ודלמא ס"ל לרמב"ח כר"א דכנסה היינו חופה לחוד בלא בעל. א"כ איך הוי תרתי לרב דמיירי בקידשה ע"ת, מה בכך דאין אדם שותה וראה ונתפייס, הא מ"מ לא חלו הקדושין ומוכח דהך תנא סבר חופה קונה, וכיון דבמתני' קתני דברי ר"מ מוכח דס"ל לר"מ חופה קונה. ושפיר אמר רמב"ח דלר"ע פסלה בחופה, דהא מוכח דר"מ ס"ל חופה קונה, וזהו קושיא עצומה לכאורה:
ואף דקושיא זו הכל לרש"י ביבמות, אבל תוספות שם פירשו בענין אחר דמיירי בחופה אחר קידושין ונתקדשה ע"ש. מ"מ בפשוטו נראה דגם רש"י ס"ל דאין הקדושין חלין למפרע ע"י מחילה, ממ"ש רש"י גבי אין אדם בועל בעילת זנות. ובעל לשם קידושין. משמע דבעי דוקא לשם קידושין אבל לא שיחולו קדושי כסף למפרע, ואף שהר"ן שם הקשה דא"כ למאי כתב רש"י דכתובה אין לה דלענין ממונא בתנאי קאי, ולא בפשוטו כיון דקדיש בביאה. והא ארוסה לית לה כתובה, י"ל כמ"ש הר"ן אח"כ בשיטת הרשב"א דביאה שמביאה לביתו ובא עליה הוי קידושין וחופה ביחד עיי"ש:
יז)
(ואולם לענ"ד י"ל דרך אחר ברש"י. והיינו למה דהקשה הר"ן שם בשיטת הרשב"א כיון דהיא נשואה, איך אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ולענין כתובה בתנאי קאי הא הוי כל הפוחת וכו' וממילא בעילתו בעילת זנות עיי"ש. א"כ י"ל דרש"י ס"ל דאם מוחל חלו קידושי כסף למפרע. והא דכתב רש"י דבעל לשם קידושין, וגם קושיית הר"ן דתיפוק ליה דאין לה כתובה דביאה אירוסין עושה, י"ל דה"ק רש"י דאין רוצה שיחולו למפרע ק"כ כיון דלענין ממונא בתנאי קאי, ואם היה מוחל למפרע הוי איסור מדין הפוחתת מכתובתה אלא מקדש עתה בביאה, ואין מגיע לה כתובה. דארוסה לית לה כתובה, וק"ל):
יח)
ונלע"ד בהקדם סוגיא דכתובות (דף יא) אמר רמב"ח מחלוקת בהכיר בה וכו' מתיב ר"נ היא אומרת מוכת עץ וכו. ולכאורה תמוה איך נעלם משנה ערוכה לרמב"ח, ונ"ל, דהנה השיטה מקובצת כתב בשם שיטה ישינה, הא דפריך ר"נ ממתני' דמוכת עץ אני, היינו דליכא למימר במוכ"ע אני תחתיך, דא"כ מה מהני שאומר דרוסת איש הא תחתיו אף אם דרוסת איש היא שמא באונס. ונסתחפה שדהו, ואי דטוען דרוסת איש אינה תחתיו הו"ל לומר שמא מוכ"ע אינה תחתיו, ולדברינו י"ל דרמב"ח ס"ל אוקימתא רחבה דהך מתני' דהיא אומרת מוכ"ע לא מיירי כלל מאינו תחתיו די"ל דידוע שהיא תחתיו כגון דנתקדשה פחות מבת ג'. אלא דמתני' כר"מ דמוכ"ע בהכיר בה יש לה מאתים. דלענין תקנת חז"ל גם למוכ"ע מגיע מאתים דהויא בתולה, ולזה טענתייהו בהכי, והיינו דארוסה לית לה כתובה ומיירי בלא כתב לה, ולזה היא טוענת מוכ"ע אני תחתיך, וליכא מקח טעות. וממילא בשעת נשואין נתחייבת לי כתובת בתולה כמו בהכיר. והוא טוען דרוסת איש את, ונהי דלא הוי מקח טעות דנסתחפה שדך מ"מ בשעת חיוב כתובה דהיינו מנשואין יש לך רק כתובת בעולה דהיינו ק' [והא דלא טען יותר שמא ברצון ואין לך כלום דבזה ליכא ס"ס. דהא מיירי דהיא בודאי תחתיו, י"ל דבלא"ה ליתא כ"כ לקושיית תוס' דלרצון ל"ח דאלים חזקת צדקת. או דמיירי בנשאה כשהיא קטנה דליכא רצון כלל], ור"נ דפריך י"ל דס"ל דארוסה אית לה כתובה. א"כ גם בדרוסת איש יש לה כתובה מאתים מצד כתובת אירוסין. ודוק:
יט)
ומעתה מיושב קושיא באות ט"ז דשפיר פריך לרמב"ח לשיטתיה דמוכח דס"ל אירוסין אין לה כתובה וגם מוקי למתני' דמוכ"ע אני דמיירי בלא כתב לה. ממילא ליתא לפרכת הש"ס בשמעתין מרישא לסיפא. די"ל דכולה ר"ג. אלא דסברת חזקת הגוף מהני רק היכא דלא הוי מוציא גמור דיש לו שטר שגובין ממשעבדא וכדכתבנו אות י"ד. ומה דתירצנו באות ט"ו מדסבר ר"ג נאמנת בכל טענתה דהיינו על מאתים, ולגבי ק' הוי רק כתובת ארוסין ואפ"ה נאמנת, זה ליתא דלרמב"ח כיון דמוכח דס"ל ארוסה לית לה כתובה ומתני' היא אומרת מוכ"ע אני מיירי בלא כתב לה, א"כ דלמא גם משארסתני נאמנת מיירי בלא כתב לה, וא"כ היא תובעת רק מנה כתובת בעולה. וע"ז יש לה שטר כתובת נשואין, בזה אמר ר"ג נאמנת, א"כ כיון דליכא רומיא במשנתינו דהיו בה מומין, ול"צ כאן נמצא ולא לחדא במקום תרתי שפיר פריך דלמא קסבר ר"מ דחופה אינו קונה:
כ)
ובזה מיושב דברי תוס' (דף יא ע"ב) ד"ה והדר ביה מההיא. אבל מהא לא בעי למימר דהדר ביה, מקח טעות לגמרי משמע, ותמהו בזה המפרשים איך אפשר דמהא סדר ומוקי ברייתא כפשטא דזינתה מעיקרא מנה, א"כ עדיין יקשה איך אמר במוכ"ע בלא הכיר אינה כלום, הא לא גרע מנמצאת בעולה דיש לה ק', ולהנ"ל יש ליישב. והיינו די"ל דרבא סבר דנמצאת בעולה אין לה כלום. וכן במוכ"ע, אלא דהברייתא זינתה מעיקרא יש לה מנה. ולא דידוע דזינתה מעיקרא אלא טוען שמא עד שלא ארסתיך נאנסת, והא דיש לה מנה הא בממנ"פ אם היא נאמנת אית לה מאתים. ואם הוא נאמן אין לה כלום. היינו דאתיא כר"י ור"י ס"ל דחזקת הגוף לא מהני היכא דהוא מוציא גמור. ובההיא משארסתני נאנסתי נאמנת באמת מקח טעות היינו ממאתים אבל מנה נותן לה. דעל מנה שהיא כתובת נשואין אלו נאנסה תחתיו יש לה שטר ונאמנת בכך, ורק על מנה האחר מכח הארוסין. דבזה לית לה שטר א"נ. וההיא דמוכ"ע אף בתובעת כתובת נשואין י"ל בההיא טעם אחר דמוכ"ע לא שכיח לר"י כמ"ש תוס' בסוגיא דפ"פ:
ובזה מיושב מה שתירצו דמקח טעות לגמרי משמע. הא מ"מ למ"ד דיש לה מנה ס"ל דמקח טעות לאו לגמרי משמע. ונהי דרבא אמר מקח טעות לגמרי משמע, דלמא מהא הדר ביה דמצינו למימר דמקח טעות לאו לגמרי משמע. ולפי הנ"ל ניחא, דנהי דלמ"ד נמצאת בעולה יש לה מנה אין דוחק כ"כ לומר דמקח טעות לאו לגמרי. היינו דטענתו שייכא רק לענין מנה והוי מקח טעות לענין מנה, אבל לומר דנמצאת בעולה אין לה כלום. וא"כ דלפי דבריו דעד שלא נתארסה נאנסת אלו הי' כן באמת לא היה לה כלום. בזה בודאי דוחק דטוען להפסידה מנה. משום דעל כתובת נשואין אין מאמיני' לו, דהא מ"מ כפי טענתו אלו היה כן היה מקח טעות לגמרי. וממילא משמע דנאמן שכן הוא להפסידה לגמרי. ודוק:
כא)
אולם אף דהדברים נכונים. מ"מ רחוק להעמיד כן בכוונת תוס'. דהא בתוס' (דף מד ד"ה והלכתא) משמע דלא ס"ל להיסוד דהרמב"ם דכתובת ארוסין לא טרפה ממשעבדי, עיי"ש היטב. וא"כ ליתא לדברינו:
ולזה נראה לענ"ד באופן אחר. והיינו די"ל דרבא היה ס"ל דר"י מודה היכא דסיפא כאן נמצא דנאמנת. וההיא דמשארסתני נאנסתי נאמן לר"י באמת רק להפסיד מנה. והיינו עפ"מ שכתבו תוס' בשמעתין לחלק דבהמחליף פרה בחמור לא אמרינן נולד ספק ברשותו. דלטיבותא לא אמרינן, וביאר הריב"ש דנולד ספק ברשותו הסברא דלא מבטלין בזה מעשה הקנין שהיה הקנין מוחזק בפנינו בחזקת טוב שעה אחת, אבל בהמחליף דהקנין בין כך ובין כך קיים על הפרה, ומחלקותם רק על הולד עיי"ש. א"כ י"ל דר"י ס"ל דאם הבעל יטעון דהוי טעות דהוא מקפיד על בעולה ממילא לא יהא נאמן כלל דאמרינן נולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה דמחזקינן שעתה נבעלה שלא לבטל הקנין, אבל אם טוען איני מקפיד על בעולה, ואינו מקח טעות, אבל הא מגיע לה רק כתובת בעולה בזה דבין כך ובין כך לא בטל המקח ל"ש נולד הספק ברשותו, וא"כ י"ל כפי סגנון הנ"ל דזינתה מעיקרא היינו דטוען שמא זינתה מעיקרא ואתיא כר"י ויש לה מנה דהא מוכרח לטעון דאינו מקפיד על בעולה. ע"ז תירצו דמקח טעות לגמרי משמע, והיינו ג"כ כנ"ל, דעכ"פ כיון דאלו היה אמת דעד שלא ארסתיך היה יכול להפסידה לגמרי דבעצמותו הוא מקח טעות דוחק לומר דטעין שאין אצלו טעות. ודוק:
כב)
ועתה נבא לבאר הפן הב' בישוב קושיא באות ב' ויתיישב בזה הקושיא באות ג', דלמ"ש מהרש"א בתוס' ד"ה מי ששנה דלפי תירוצא דר' אליעזר ס"ל דתנאי פליגי גם בזה אי מהני להבעל בנכנסה עדים דעד שלא נתארסה אם אמרינן אין אדם שותה או דמוקמינן כנגד אין אדם מתפייס במומין, וכיון דידע ר"א מסברות אלו לוקמי כולה כר"י וסיפא משום דהוי חדא במק"ת. ותירץ דלר"י חזקה דגופא במקום חזקה דממונא לאו כלום עיי"ש, א"כ י"ל בל"ז ליכא קושיא מ"ש רישא ומ"ש סיפא, די"ל דסיפא הוי חדא במק"ת. לזה פריך בדרך ממנ"פ דמתני' מני, דאי ר"י קשיא סיפא דלר"י ליכא חדא במקום תרתי.
ולפ"ז ניחא קצת הקושיא באות ד', והיינו די"ל דרש"י ס"ל דלר"י שייך ג"כ חדא במקום תרתי, די"ל דלר"י חזקת הגוף ג"כ אלים, אלא דחזקת ממון אלים מיניה והיכא דמסייע לחזקת הגוף חזקת אין אדם שותה מהני כמו דלר"ג מהני היכא דהוי רישא כאן נמצא, אף דחזקת הגוף לא אלים בכה"ג לאפוקי ממונא, ה"נ לר"י בחזקת הגוף דעלמא.
וקושיית מהרש"א אינה חזקה כ"כ דמה בכך דר"א ידע מסברות אלו דאין אדם שותה ואין אדם מפסיד, מ"מ לא ס"ל לסברת חדא במקום תרתי, דהרי תוס' טרחו לפרש סברת חדא במקום תרתי, וא"כ י"ל בפשוטו דר"א לא ס"ל כן, גם י"ל דר"א לא ידע מאלו סברות, ואי משום קושיית תוס' דליתנא תנא דרישא רבותא בנכנסה ותנא דסיפא רבותא בעודה בבית אביה, י"ל בפשוטו דר"ל דפלוגתייהו דר"מ ורבנן במרחץ, תנו לה ב' התנאים. תנא דרישא בנידון עודה בבית אביה ותנא דסיפא בנכנסה, אם כן י"ל דתנא דרישא נקט לרבותא דרבנן דאפילו בעודה בבית אביה לרבנן א"י לטעון במרחץ ותנא דסיפא נקט נכנסה לרבותא דר"מ דאפילו בנכנסה ס"ל לר"מ דאפילו ביש מרחץ יכול לטעון, דר"מ דאפילו בנכנסה ואיכא מרחץ יכול לטעון, וק"ל.
לפ"ז ס"ל לרש"י דלרבא דס"ל דהוי חדא במקום תרתי, לא היה צריך כלל לסברת כאן נמצא אלא בפשוטו דכולה ר"י וסיפא משום חדא במקום תרתי, לזה כתב רש"י דרבא מהדר לאוקמי ג"כ כר' גמליאל דהלכתא כוותיה וק"ל:
כג)
וביותר י"ל דס"ל לרש"י ג"כ כתוס' ומהרש"א הנ"ל אלא דסברת מהרש"א רק אם אמרינן דלר"י חזקת הגוף לא אזלינן בתרה כלל, ואפילו לגבי חזקה אחרת, אבל לרבא דחידש לומר דר"י מודה דחזקת הגוף אלים רק לגבי ממון לא אלים, בזה ג"כ לר"י שייך לומר חדא במקום תרתי, ויש להמתיק הדבר למ"ש תוס' דאדא במק"ת היינו דא"א להעמיד חזקת ממון ב' פעמים כיון דהוצרכת לחזקת ממון נגד חזקת הגוף שוב א"א לצרפו להעמיד נגד א"א שותה, וא"כ אלו ס"ל לר"י דחזקת הגוף לא אלים אפילו נגד חזקת פנויה, א"כ נגד חזקת הגוף היינו מעמידין חזקת פנויה, ושוב נגד חזקה אין אדם שותה, הוי אין אדם מפייס עם חזקת ממון, ולזה שייכות דברי רבא בתר שנויי' דר"א, דהיינו מדאמר ר"א תברא, ומדנקט תנא דרישא עודה בבית אביה ותנא דסיפא נכנסה, מוכח דפליגי עוד בסברא אם אין אדם שותה עדיפא מאין אדם מפייס או לא, א"כ לוקי כולה כר"י ומטעם חדא במקום תרתי כקושיית מהרש"א, וצ"ל דלר"י לא הוי חדא במקום תרתי כתירוצו של מהרש"א, וע"ז בא רבא לחלוק דמוכח מבהרת דס"ל לר"י ג"כ דחזקת הגוף אלים ועדיף יותר מחזקת פנויה, וא"כ גם לר"י הוי חדא במקום תרתי, אם כן ל"צ לתברא, די"ל דכולה כר"י.
ואח"כ הוסיף רבא דמצי אתיא אפילו כר"ג, ורישא כאן נמצא, ומדוקדקים דברי רש"י דמהדר לאוקמי כר"ג דהלכתא כוותיה, וק"ל:
כד)
הדרך הג' בישוב הקושיא באות ג', דהנה תוס' בסוגיא דפ"פ הוכיחו דמוציאין ממון בס"ס מהא דס"ל לחד מ"ד דמקח טעות ממאתים, אבל מנה אית לה, ואמאי לא טען שמא ברצון ולית לה כלום, אע"כ משום דלענין מנה הוי ס"ס, ושוב הקשו א"כ בהיא אומרת מוכ"ע אני אמאי לר"י א"נ הא הוי ס"ס ספק מוכ"ע וספק תחתיו באונס, ותירצו דס"ל דמוכ"ע לא שכיח עיי"ש, והנה רבו הפוסקים וחולקים על התוס' דבס"ס אין מוציאין ממון, ועל ראיית התוס' דאמאי לא טען שמא תחתיו ברצון, תירצו דהוי חזקה אלימתא חזקת צדקת, או דהוי איני יודע אם פרעתיך.
ולענ"ד י"ל עוד דהא באמת לדידן דקיי"ל דנמצאת בעולה אין לה כלום ומקח טעות לגמרי הוא ליתא לראיית תוס', אלא דכוונתם י"ל כיון דעכ"פ הסברא מוכח ממ"ד דספק מקח טעות ממאתים, אבל מנה אית לה דמוכח דבס"ס מוציאין ממון, ובזה לא מצינו פלוגתא וראוי לומר כן לדינא, ולזה נ"ל די"ל דתלי בפלוגתא דרב ושמואל אם מוציאין ממון ברוב, דלמה דקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ה"נ בס"ס, וא"כ י"ל דבאמת מאן דס"ל דנמצאת בעולה יש לה מנה ומקח טעות רק ממאתים דמוכח דבס"ס מוציאין ממון, ס"ל כרב דהולכין בממון אחר הרוב ואנן דקיי"ל כשמואל, ה"נ בס"ס, ולדידן באמת מקח טעות לגמרי, ולא הוי בזה פלוגתא חדשה. אלא דתליא בפלוגתא דרב ושמואל אם הולכין בממון אחר הרוב, ונכון, וכמעט תמוה על תוס' בראיה זו [וחד מחכמיא אמר לתרץ כיון דר"י ס"ל דנמצאת בעולה יש לה מנה א"כ יצטרך לומר דר"י ס"ל דהולכין בממון אחר הרוב, היה לנו לפסוק כן כר"י לגבי שמואל]:
כה)
והנה בסוגיא דקידשה על תנאי אמרינן לשמואל סיפא בקידשה סתם וכנסה סתם ופרכינן שם דמאי טעמא דגט בעי וכתובה לית לה, ומשני רבא דהתנא ספוקי מספקא ליה אם קפדי אינשי, ועי' תוס' שם במתני' דס"ל בתירוצם הא' דבקידשה סתם ל"צ גט דודאי קפדי, אלא כיון דכנסה סתם בזה נולד הספק אם קפיד או לא, ולפ"ז לכאורה מוכח דפרכת הש"ס דשמעתין מרישא לסיפא וממה דמשני ר"א תברא מוכח כהפוסקים דבס"ס אין מוציאין ממון, דאל"כ מצי לאוקמי כולה כר"י, וברישא בעודה בבית אביה, דאלו ידעינן דהיה המום מקודם לא היתה צריכה גט דודאי קפיד, א"כ הוי רק חד ספק אימתי נולדו, אבל בסיפא בנכנסה דממילא הוי ספק בעיקר הקפידא א"כ הוי ס"ס, ספק נולדו אח"כ וספק דלא קפיד:
ואי דפרכת הש"ס לרב דמוקי כל מתני' בקידש על תנאי, וא"כ הא דצריכה גט היינו משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ולענין כתובה דבתנאי קאי ליכא ס' וא"כ לא הוי ס"ס, הא מ"מ קשה לר"א למאי צריך לשנויי תברא, הא ר"א לשיטתיה דאמר לעיל דבקידשה על תנאי ובעל לכ"ע צריכה גט, דגם שמואל ס"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ופלוגתייהו דרב ושמואל בלא בעל וטעמא דרב דאחולי אחיל, א"כ ע"כ הא דצריכה גט ואין לה כתובה היינו דאחולי אחיל הוא ספק כמ"ש הר"ן בסוגיא דקידשה על תנאי, וא"כ גם לרב הוי ס"ס אע"כ מוכח דבס"ס אין מוציאין ממון:
וכיון שכן י"ל דהך גופא דס"ל לר"א דבס"ס אין מוציאין ממון הוכיח כן מכח קושית תוס' דאמאי ס"ל באומרת מוכ"ע דא"נ, הא הוי ס"ס, ולפ"ז לא הוי מצי למיפרך מ"ש רישא ומ"ש סיפא, די"ל דברישא הוי חד ספק ובסיפא הוי ס"ס, לזה פריך בדרך ממנ"פ אי כר"ג מ"ט דרישא, דהא במשארסתני נאנסתי ליכא ס"ס ואפ"ה נאמנת (ואי דהטעם משום מגו דאומרת מוכ"ע אני דהיתה נאמנת מכח ס"ס, אף דללישנא דחזקה לא ס"ל לטעמא דר"ג משום מגו, היינו משום דמוכ"ע ג"כ אין ראוי להאמין, והוי רק מגו דטענה טענה מעולה, אבל מגו גמור פשיטא דס"ל כמו כל מגו בש"ס. א"כ י"ל דטעמא דר"ג רק היכא דהוי ס"ס ונאמנת בטוענת מוכ"ע מכח ס"ס, ושוב נאמנת נאנסתי במגו דמכ"ע ואף דר"א לשיטתיה דמוקי מתני' דאומרת מוכ"ע במנה ולא כלום, א"כ במשארסתני נאנסתי נאמנת דתובעת מאתים ליכא מגו דמוכ"ע, דלענין מאתים גם במוכ"ע אני תחתיך ליכא ס"ס דהבעל טוען שמא אינה תחתיו ולה רק מנה, מ"מ הוכחה ליכא דדלמא ר"ג ס"ל כר"מ דמוכ"ע בין הכיר בין לא הכיר כתובתה מאתים, א"כ במוכ"ע יש לה מאתים מכח ס"ס ונאמנת נאנסתי במגו דמוכ"ע, י"ל דלשיטת ר"ח דמוכ"ע פתחה סתום, וא"כ במתני' דמשארסתני קתני סתמא אף בטוען דלא מצא לה בתולים ע"י פ"פ ולית לה מגו דמוכ"ע, אע"כ דל"צ ס"ס וא"כ קשיא רישא) ואי ר"י קשיא סיפא, דהא לר"י מוכח דאפילו בס"ס אין מוציאין דהא בהיא אומרת מוכ"ע אני הוי ס"ס, וק"ל:
כו)
ואולם לשיטת תוס' דבס"ס מוציאין ממון, יסתער הקושיא הנ"ל דהו"ל לר"א לאוקמי כולה כר"י וברישא הוי חד ספק ובסיפא הוי ס"ס, ולזה צ"ל דר"א ס"ל כרבה ור"ח דתירצו לעיל אההיא דכנסה סתם בלא כתובה דהגט מדבריהם ואם כן לא הוי ספק ספיקא.
אולם לרב דמיירי הכל בקדשה על תנאי וצריכה גט מטעם אחולי אחיל, א"כ לכאורה מוכח מטעס ספק, דבזה ליכא למימר דאחולי אחיל הוי סברא דרבנן דהא חזינן בסוגיא דלעיל איתביה ר"א בריה דרב איקא חליצה מוטעת, הרי דס"ל דאחולי אחיל הוי סברא דאורייתא דהא מקילין בזה דהחליצה כשרה, וא"כ דוחק לומר ולהמציא פלוגתא בסברא דאחולי אחיל, ור"א ס"ל דהוי דרבנן, א"כ לרב הוי בסיפא ס"ס:
וביותר דאף לשמואל כן, דמה דתירצו רבה ור"ח צריכה גט מדבריהם דלא ס"ל סברא דיש ספק בקפידא, וכ"ז למאי דקאי לעיל לאביי דטעמא דרב משום דא"א עושה בעילתו בע"ז, א"כ לא מצינו לרב לענין ספק אלא דצריכה גט משום א"א עושה בעילתו בע"ז, ושמואל הא אמרינן דלא ס"ל כלל א"א עושה, ואפילו ספק לא הוי, א"כ אמאי צריכה גט לשמואל, בקדשה סתם וכנסה סתם, מש"ה ס"ל רק מדרבנן, אבל לר"א דס"ל אליבא דרב דהוי אחולי אחיל, והיינו דהוי ס"ס דאחולי אחיל ממילא י"ל דאף דשמואל פליג היינו דסמך אתנאו וא"צ לכפול ולהזכיר התנאי בשעת כניסה, אבל בקדשה סתם וכנסה סתם ס"ל לשמואל דהוי ספק אם אחולי אחיל, א"כ מה"ת לן להמציא לשמואל דצריכה גט מדבריהם א"כ גם לשמואל הוי ס"ס, וישאר הקושיא לוקי כולה כר"י ובסיפא הוי ספק ספיקא:
כז)
אמנם לעניית דעתי דברי הר"ן תמוהים דהוכיח מדלית לה כתובה על כרחך משום דאחולי אחיל הוי ספק, ותמוה לי, דהא דר"א בריה דרב איקא דהוכיח מחליצה מוטעת, מוכח דסבר דודאי אחולי אחיל, דהא בחליצה מקילין בזה הסברא א"כ יקשה לדידיה אמאי לא בעי כתובה.
ולזה היה נ"ל לנטות מדברי הר"ן, והיינו די"ל אחולי אחיל הוי ודאי, אלא דל"ש אחולי אחיל אלא היכא דצריכים לבא מכח התנאי בזה אמרינן כיון דכנסה סתם הוי תנאי הראשון כמאן דליתא, אבל היכא דבלא התנה הוי קפידא, לא גרע קידשה על תנאי וכנסה סתם מכולה סתם כיון דהוי בעצמותו קפידא ואחולי אחיל מועיל רק דהתנאי כמאן דליתא, ודינו כדין סתם בלא תנאי. ומש"ה תצא בלא כתובה, דבסתם הוי ספק קפידא כדס"ל לשמואל, ה"נ ס"ל לרב, א"כ לפי הצד דקפדי אינשי ה"נ בקידשה על תנאי וכנסה סתם, משא"כ בחליצה כיון דמסלקין התנאי ממילא החליצה כשרה ונכון:
כח)
ובזה יש ליישב קושיית תוס' והר"ן על רש"י דכתב בההיא דלא תימא טעמא דרב דאחולי אחיל, דאז אפילו כתובה בעי למיתב, א"כ איך קתני במתני' תצא בלא כתובה, ולהנ"ל ניחא, דכוונת רש"י דלפעמים אפילו כתובה בעי למיתב היכא דהתנאי היה בדבר, דלולי התנאי לא היינו דנין דקפיד, ובאנו רק מכח התנאי, בזה בכנסה סתם דאחולי אחיל ונסתלק התנאי, וממילא אית לה כתובה, משא"כ במתני' בתנאי נדרים ומומין דבעצמותו הוי ספק קפידא, א"כ אף אם התנאי כמאן דליתא מ"מ הא בסתם הוי ג"כ ספק קפידא, מש"ה לית לה כתובה:
ולפ"ז יש לקיים שפיר דר"א ס"ל כרבה ור"ח דצריכה גט מדבריהם, והיינו דודאי קפדי אינשי. וגם רב ס"ל הכי אלא דסברת אחולי אחיל אף דהוי סברא דאורייתא, הא מ"מ הוי רק סילוק תנאי. והוי כאילו לא התנה, ובלא התנה גופא הוי רק דרבנן, וא"כ לא הוי ס"ס, וק"ל:
כט)
ולפ"ז מיושבים דברי רש"י במ"ש דרבא מהדר לאוקמי כר"ג דהלכתא כוותיה והיינו דלרבא לשיטתיה דמשני לעיל תנא ספוקי מספקי ליה הו"מ לאוקמי כר"י ובסיפא הוי ס"ס וכנ"ל. אולם עדיין אינו מיושב במ"ש רש"י גם על רב אשי דמהדר נמי לאוקמי כר"ג, הא כי היכי דאמרינן לר"א דלא מוקי הכל כר"י משום דס"ל כרבה ור"ח דצריכה גט מדבריהם ה"נ י"ל לרב אשי ולא מצי לאוקמי רק כר"ג:
ל)
ונלע"ד באופן אחר, דמה דהקשינו דאמאי לא מוקי ר"א כולה כר"י ובסיפא הוי ס"ס. י"ל לפי הצד שכתבו תוס' בסוגיא דקידשה על תנאי וכנסה סתם ולא בעל במה מהני אחולי אחיל, הא מ"מ לא חלו הקידושי כסף (וצ"ל הא דלא מקדשה עתה בכסף שבידה משום דהוי מלוה) אם לא דס"ל חופה קונה עיי"ש, א"כ י"ל דר"א ס"ל דמתני' סתמא קתני בין לענין כתובה בין לענין כסף קידושין, וא"כ לא מצי לאוקמי כולה כר"י ובסיפא מטעם ס"ס דלרב דמיירי כולה דקידשה על תנאי, תיקשה בסיפא דעל הבעל להביא ראיה אף לענין כסף קידושין, ובזה לא הוה ס"ס, דאף אם בשעת הכניסה אחיל, הא מ"מ היא נקנית רק בקידושי החופה, אבל הקידושי כסף לא חלו וצריכין להחזיר לו הכסף קידושין:
ולפ"ז מיושבים ג"כ דברי רש"י שכתב אההיא דרבא דמהדר לאוקמי כולה כר"ג וכן על רב אשי, והיינו דלדידהו לא מיירי מתני' לענין קידושין דלרבא דטעמא בסיפא דעדים משתתארס לא משום חדא במקום תרתי לא שייך לענין קידושין למה דקיימינן עתה דלא חלו הקידושין למפרע, וא"כ מה בכך דאין אדם שותה, הא מ"מ קידושי הראשונים בטילין, וכן לר"א לענין קידושין הוי מנה לאבא, אע"כ דלא מיירי מתני' רק מכתובה, א"כ הו"מ לאוקמי כולה כר"י וסיפא מטעם ס"ס, אע"כ דמהדרי לאוקמי כר"ג, וק"ל, ואך עדיין אינו מיושב כל צרכו דמ"מ דלמא ר"ח ס"ל כרבה ור"ח דצריכה גט מדבריהם וליכא ס"ס, ואף לרבא דלמא ס"ל כאביי דטעמא דרב משום אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ולענין כתובה בתנאי קאי וליכא ס"ס):
לא)
ולפ"ז מיושב הקושיא באות ג', למה דמבואר בסוגיא דב"ב (דף קמה) דקיימ"ל דקידושין לא הדרי שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה, לפ"ז י"ל דרבא דאמר לא תימא ר"י לא אזיל בתר חזקה דגופה כלל, זהו הקדמה דבא לתרץ רישא כאן נמצא, וצ"ל הא דבסיפא לא מהני עדים משתתארס דהוי חדא במקום תרתי, ולכאורה ניקום להקשות דסתמא קתני אף לקידושין ולגבי קידושין לא הוי חדא במקום תרתי וכנ"ל, לזה הקדים רבא, דממילא ע"כ לא מיירי מתני' מכסף קידושין, דאף אם נוקמי רישא כר"י, הא מודה ר"י דלגבי פנויה עדיף חזקת הגוף, וא"כ בעי גיטא ואין מחזירין כסף קידושין משום שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה, א"כ ממילא מתני' לא מיירי בכל גווני, ומיירי רק מכתובה, א"כ שפיר י"ל רישא כאן נמצא, ובסיפא חדא במקום תרתי, ולא מיירי מקידושין.
ואף למה דמוקי רבא כר"ג א"כ י"ל ברישא חזקת פנויה עדיף כדס"ל בבהרת, דלא אזלינן בתר חזקת הגוף ולא בעל בעי גיטא ומצי מתני' מיירי בכל גווני, מלבד די"ל דמ"מ בא לומר דשינויא דידיה עדיף משנויא דר"א תברא, דאם ניקום להקשות אשינויא דידיה דבקידושין ליכא חדא במקום תרתי, ולהוכיח מזה כשינויא דר"א. הא לר"י בעי גיטא, ומוכרחים ג"כ לומר דלא מיירי מקידושין וא"כ לא מרווחנא מידי בשינויי דר"א לענין זה. וממילא טוב יותר לאוקמי כחד תנא, גם י"ל ביותר דאפילו מוקי כר"ג דלא מיירי רישא מקידושין, והיינו דעל קושיית מהרש"א באות ו' דהוו סברות הפוכות, יש לומר בפשוטו דלר"י אלים יותר חזקה משל ר' גמליאל, אלא דר"ג ס"ל דאלים ליה ברי, (וכן מצאתי דכתב הר"ש פ"ד דנגעים במתניתין ס' בהרת קדמה) א"כ לענין גט דליכא ברי דהא אדרבה היא טוענת משנתארסה נולדו וצריכה גט מדינא, דכי היכי דברי וחזקת הגוף אלים מחזקת פנויה, כיון דאלים אפילו מחזקת ממון, ואם כן לא מטעם שויא אנפשה בעי גיטא, אלא דבעי גט מדינא דברי וחזקת הגוף עדיף מחזקת פנויה, א"כ ממילא אין מחזירין הקידושין דשמא יאמרו קידושין תופסין באחותה, ומוכח דלא מיירי מתני' רק מכתובה ושפיר שייך בסיפא חדא במקום תרתי:
ובאמת לכאורה לשיטת הרי"ף דפסק על בע"ח להביא ראיה, ולמסקנא קיימא כלה בבית אביה ולקידושין, הא הקדושין לא הדרי כיון דצריכה גט, ואף אם נימא דשמואל ס"ל כאמימר בב"ב דס"ל דקידושין הדרא דגיטא מוכח עלה, הא הרי"ף סבר הלכה כשמואל כיון דמחני' מסייע ליה, הא לדינא דקיי"ל דקידושין לא הדרי ולא מיירי מתניתין מקדושין ליכא סייעתא ממתניתין וזהו תמוה לכאורה, ולזה צ"ל דהרי"ף ס"ל כדעת הר"א דמכח רישא כאן נמצא ל"צ גט כלל, וממילא קידושין הדרי:
ולפ"ז מיושב כפשוטו המשך דרבא, דבא להוכיח סברת כאן נמצא, לזה הקדים דאפילו אי תוקמי תברא ורישא רבי תיקשי, הא מיירי אף מקידושין, והרי קידושין לא הדרי כיון דצריכה גט כדמוכח מבהרת, דבעלמא אזלינן בתר חזקת הגוף, אע"כ מוכח סברת כאן נמצא, ול"צ גט ברישא וק"ל:
לב)
אופן הב' י"ל בישוב קושיית אות ג' הנ"ל, ונבא ליישב קושי' תוס' באות ה', והיינו די"ל דמיירי אפילו לענין קידושין, ובזה הוי עודה בבית אביה יותר רבותא, דהא לענין קידושין באמת אם האב טוען ברי א"צ להחזיר כדמסקי תוס' בסוגיא דתפיסה בטענה ברורה עדיף ממרא קמא, ומכ"ש בברי גמור, כמ"ש המהרש"א להדיא, א"כ מוכח דברי ע"פ אחר לא מהני, ומזה לא היה מוכח אלו היה נקט נכנסה דבזה הוי ברי עפ"י נוגע דלכ"ע לא הוי (כדאיתא בש"ע ססי' עה) והבת היא נוגע דרוצית לגבות כתובתה, לזה נקט עודה בבית אביה דהכתובה לאביה והיא אינה נוגע, ואשמעינן דאפ"ה ברי דעפ"י בתו לא מהני, דברי עפ"י אחר לא הוי ברי, ואי דקשיא א"כ בסיפא בנכנסה לענין קידושין אמאי צריך הבעל להביא ראיה, נהי דאתיא כר"ג הא האב טוען שמא, י"ל דר"א ס"ל דאף בשמא ושמא ס"ל לר"ג דמוציאין ורק בברי וברי לא אמרינן וק"ל:
לג)
לפ"ז י"ל דרבא דאמר ל"ת טעמא דר"י דלא אזיל בתר חזקת הגוף בא לדחות שינוייא דר"א תברא דיקשה קושיית תוס' לנקוט תנא דרישא רבותא יותר בנכנסה, ואי דבעי למנקט מקדושין הא ממילא ע"כ לא מיירי מקידושין דלענין חזקת פנויה גם לר"י חזקת הגוף אלים, וצריכה גט ברישא, וממילא קידושין לא הדרי וכנ"ל ואף דרבא ס"ל בב"ב דברי עפ"י אחר הוי ברי א"כ ממילא לא מצי מיירי מכ"ק, ואי דגם הבת טוענת שמא, א"כ ליכא רבותא בבא מנכנסה, י"ל דלמא ר"א ס"ל דלא הוי ברי, ולא הוי יכול לדחות בכח שינויא דר"א לזה הוכיח מכח דבעי גט, וק"ל:
לד)
ולפ"ז מיושב מה דפסקינן בש"ע אה"ע בשם מהרי"ל דבנשאה הדרי כסף קידושין דכ"ע ידעי דצריכה גט עיי"ש, ובמהרי"ו גמגם על זה דמנ"ל כך, ולפי דברינו בין למ"ש באות ל"א, בין למ"ש באות ל"ב בישוב המשך דברי רבא דבעי להוכיח דצריכה גט ברישא ולהוכיח מזה דלא איירי מתניתין מקידושין, הא בלא"ה הו"ל להוכיח כן, דהא בסיפא בודאי בעי גט, כדקתני תצא בלא כתובה, וא"כ לא מצי מיירי מקידושין דהא לא הדרי, אע"כ דבנשואה קידושין הדרי, וא"כ הו"מ למימר דמיירי גם מקידושין, דבסיפא הא בנשואה הדרי, וברישא י"ל דלא בעי גט דחזקת פנויה אלים וג"כ קידושין הדרי. ולזה הוצרך להוכיח מההיא דבהרת דחזקת הגוף אלים יותר וצריכה גט גם ברישא ולא מצי מיירי מקידושין, דבארוסה היכא דצריכה גט קידושין לא הדרי ודוק:
לה)
והנה לפי יסוד דברינו דגבי קידושין ליכא חדא במקום תרתי, ולכאורה יש להקשות מדברי תוס' בשמעתין ד"ה ואמאי מנה לי בידך, דכתבו דלרבא ניחא, די"ל דמומין הראוין לבא מבית אביה, היינו דבאו ודאי מבית אביה שהיו לה קודם הנשואין, וגם ראויים לבא שאין הבעל מרגיש דהיינו ריח הפה, וכיון דלא הוי תרתי האב נאמן, למאי צריך כולי האי הא י"ל בפשיטו דראוים לבא עמה מבית אביה שהיו לה בודאי קודם נשואין, ומיירי לענין כסף קידושין:
ואין זה דוחק, דאדרבא מדוקדק יותר הלשון, דהא מיירי בנשאת דהכתובה לעצמה וקתני דהאב צריך להביא ראיה, וטענת האב בנשואה הוי רק כסף קידושין, ובכסף קידושין דליכא תרתי כנ"ל, מש"ה כיון דבארוסין היה ואיתרע רשות האב, וחדא במקום תרתי ליכא, האב צריך להביא ראיה. בשלמא על רב אשי פריך שפיר, דל"ל רק מכסף קידושין, דא"כ למאי קתני הראויין לבא מבית אביה, הא אף באפשרי לבא אחר הנשואין מ"מ לענין קידושין היי מנה לאבא, אבל לרבא שפיר י"ל כן:
לו)
ונלע"ד ונבא ליישב הקושיא אות ז', די"ל דהסגנון דב' קושיו' תוס' הם רק קושיא אחת, ובדרך ממנ"פ אם אנחית חדא, אתקיף חדא. והיינו דעל קושיא א' י"ל דר"א מוקי למתניתין ככ"ע דסיפא אתיא אפילו כר"י ומשום דהוי חדא במקום תרתי, ורישא אתיא כר"ג דהוי מנה לאבא בידך, והא דקאמר וסיפא מנה לי בידך, הא בסיפא בלא"ה משום חדא במקום תרתי, י"ל דלמא גם חדא במק"ת רק בצירוף מנה לי דהיינו בטוען ברי, גם הא זהו קשה גם לרבא במה דאמר וסיפא כאן נמצא, הא ממילא ניחא משום חדא במק"ת, וע"כ דנקט כן, היינו דבפשוטו ניחא בסיפא דהא באמת הוא נמצא ברשות הבעל, אלא דלענין קושיא דעדים משתתארס לא צ"ל חדא במקום תרתי, ה"נ י"ל לר"א. א"כ ממילא לא קשיא ליתני ברישא או עד שיאמר ברי לי דמתני' נקט פסקי דינים שהם אליבא דכ"ע ובאומר ברי לי לא מהני לר"י ונכון.
ועל קושיא הב' יש לתרץ ברחבה, די"ל דגם ר"א ס"ל כשמואל, דהיכא דהספק נולד ברשותו אף בשמא ושמא מוציאין ממון, אלא דר"א ס"ל דתירוצא דרבא דכאן נמצא אינו מספיק, דיקשה משתתארס נמי, ולא ניחא ליה בסברת חדא במקום תרתי. לזה תירץ דרישא מנה לאבא, וסיפא היינו הא דלא מהני בסיפא עדים משתתארס משום דמנה לי בידך, והיסוד דהיכא דהוי סיפא כאן נמצא אף במנה לאבא, דהיינו בשמא ושמא, מוציאין ממון, ורק היכא דהוי רישא כאן נמצא כיון דאתרע רשות אבא בזה בעי ברי ושמא, וכמעט תימה אתוס' שלא תירצו כן.
ולזה י"ל דקושייתם רק בממנ"פ אם לא ס"ל סברת חדא במקום תרתי, א"כ מתני' ע"כ כר"ג דוקא ויקשה דליתני רישא או עד שיאמר ברי לי, ואי ס"ל סברת חדא במקום תרתי ומתני' ככ"ע, יקשה דא"כ פליג ר"א על שמואל, דאלו ס"ל סברת כאן נמצא הא מספיק תירוצו דרבא, ואי מכח קושיית משתתארס נמי, הא אמרי' דס"ל סברא חדא במקום תרתי, וא"כ קושייתם בדרך ממנ"פ.
וע"ז תירצו דמנה לאבא היינו חזקת הבת לא מהני לאב, וממילא אין שייכות לקושייתם הראשונה, וממילא י"ל על קושיא שניה דגם ר"א ס"ל לדינא כשמואל, והיינו דהיכא דלא אתרע רשות האב כלל, ל"צ כלל לחזקת הגוף, דמ"מ טוען האב חזקת רשות. דרשות לא אתרע כלל, וכאלו לא נולד לו ספק כלל על אותו שעה והיינו דינא דשמואל, במחליף פרה בחמור, אלא דבאתרע רשות אב, וליכא חזקת רשות בזה בעי חזקת הגוף, ולזה אמר ר"א רישא מנה לאבא וליכא חזקת הגוף, וסיפא דהיינו עדים משתתארס לא אף דליכא חזקת רשות, מ"מ הוי מנה לי דלדידיה מהני חזקת הגוף, וא"כ ר"א לא פליג על שמואל.
ואף דתו כתבו במסקנא במה דא"ש ותנא תונא כלה דסבר כרבא, ומייתי ראיה מכלה בבית חמיה, היינו דאלו לר"א ליכא ראיה מסיפא, דהא בסיפא הוי חזקת הגוף דהיא הטוענת, ובחמור ליכא חזקת הגוף דלא מהני לבעלים, אע"כ דשמואל סבר כרבא, אבל מ"מ לענין הדין לא פליגי, דאף דלר"א ליכא ראיה, מ"מ י"ל דהדין הכי דבנולד ספק ברשות הלוקח ל"צ כלל לחזקת הגוף ועל בעל הפרה להביא ראיה, ודוק היטב.
לז)
ולפ"ז מיושב הקושיא אות ל"ה, והיינו דתוס' הוכרחו אם איתא דלרבא פירוש הברייתא דעל האב לענין כסף קידושין דוקא, ממילא גם לר"א לא פריך דלענין כסף קידושין הוי מנה לאבא, ואי מדקתני הראויין לבא מבית אביה דמשמע אינו אפשר שנולדו אחר הנשואין א"צ להביא ראיה, הא באמת הכי הוא לר"א דהיכא דהוי סיפא כאן נמצא אף במנה לאבא מהני, אע"כ דס"ל להש"ס דעל האב להביא ראיה לאו דוקא דה"ה לענין כתובה, וא"כ הוכרחו לומר לרבא דמיירי בריח הפה, וק"ל.
לח)
והא דבאמת לא ניחא להש"ס לאוקמי לענין קידושין, דהא בנשאת דמיירי מינה אין תביעת האב רק על כסף קידושין, י"ל למ"ש המהרש"א דבברי מהני תפיסה לגבי מ"ק, וכי אמרינן רישא כלה בבית אביה ולקידושין, ע"כ מיירי דטוען האב שמא, אלא דהקשה דא"כ ישאר קושיית תוס' ליתני או עד שיאמר ברי לי, ולענ"ד לק"מ דהא מתני' גם לכתובה ולא מצי למתני או עד שיאמר ברי לי, דהא לא מהני לענין כתובה, וא"כ שפיר מוכח דהברייתא מיירי גם מכתובה דאלו מקידושין ליתני בברייתא עד שיאמר ברי לי וק"ל.
לט)
באופן אחר י"ל בסגנון הנ"ל דב' קושיות תוס' הם רק בדרך ממנ"פ, והיינו דעל קושיא א' י"ל דאולי אין זה דקדוק גדול דליתני או שיאמר ברי לי, ולזה הוכיחו דא"כ יקשה קושיא ב' דר"א דלא כשמואל, ואי דר"א ס"ל כשמואל דבסיפא כאן נמצא מוציאין בשמא. אלא דברישא כאן נמצא בעי מנה לי דהיינו ברי, ומה דקאמר וסיפא, היינו הא דלא מהני עדים משתתארס דהוי מנה לי דהיינו ברי, וכמש"ל באריכות, דא"כ יקשה מאי פריך לר"א מברייתא דמודה ר"מ, דלמא בפשיטות כיון דתביעת האב בנשואה הוא רק על כסף קידושין, ובזה במומין הראוין לבא מבית אביה, דהיינו שהיה בודאי קודם נשואין דהוי רישא כאן נמצא, האב צריך ראיה לטענה דידיה דהוא הקידושין דהוי מנה לאבא, דאלו היו ראויים שנולדו אחר הנשואין לא היה צריך להביא ראיה דהא השתא קיימינן דר"א ס"ל ג"כ לדשמואל, ובהכרח לומר דהוכחת הש"ס דלא מיירי בקדושין לחוד, מדלא קתני עד שיאמר ברי לא.
לזה תירצו דמנה לאבא, היינו חזקת הבת לא מהני לאב, ור"י ס"ל כשמואל דהיכא דנולד הספק ברשות הלוקח ל"צ לחזקת הגוף ורק רישא היכא דהוי כאן נמצא בזה בעי חזקת הגוף וכנ"ל, ודוק היטב:
מ)
ועפ"ז ניישב הקושיא אות ט'. ובתחילה ניישב קושיית רש"י אות ח', והיינו דשמואל מייתי רק ראיה מרישא דהוא ר"י דאפילו לגבי מרא קמא לא מהני חזקת הגוף, וממילא מכ"ש לר"ג דלא מהני דהא חזינן גבי בהרת דלר"י אלים יותר חזקה"ג מלר"ג. וע"כ הא דלר"ג נאמנת, היינו מטעם דאלים ליה ברי, וכמש"ל אות ל"א, אבל בשמא ושמא. נשמע מדר"י לר"ג דאפילו במקום חזקת מרא קמא לא מהני חזקת הגוף, דבלא ברי לר"י אלים יותר חזקת הגוף מלר"ג. ומש"ה במחליף דשניהם שמא על בע"ח להביא ראיה, ונכון.
ומיושב גם קושיית תוס' על רש"י דמאי פריך ממחט בבה"כ דלמא התם כר"ג. דזה אינו. דהכי פריך. דהא שמואל פסק כר"ג ואעפ"כ סבר על בע"ח להביא ראיה, משום דר"ג ס"ל דבהדי ברי דוקא מוציאין, א"כ במחט בבה"כ דהוי שמא ושמא גם לר"ג יהיה הטבח יכול להוציא:
מא)
ובקיצור י"ל. דהא חזינן דבסוגיא משארסתני נאנסתי. ס"ד לומר דר"ה ודר"י דשמואל הוא, דהיינו דס"ד דטעמא דר"ג דברי ושמא ברי עדיף. אלא משום דא"כ יקשה הלכתא אהלכתא דאנן קיי"ל כר"נ וקיי"ל כר"ג, מש"ה משני דטעמא דר"ג משום חזקת הגוף. א"כ עכ"פ לר"י דס"ל דברי ושמא ברי עדיף, י"ל דקיימינן בפשוטו דטעמא דר"ג משום ברי ושמא ברי עדיף, אף דתוס' שם כתבו דלחד שינויא בב"ק מודה ר"י דברי גרוע ושמא טוב לא אמרינן דברי עדיף, מ"מ הא חזינן דהיה ס"ד לומר דר"י ס"ל דגם בברי גרוע ברי עדיף. וטעמא דר"ג משום ברי עדיף. וא"כ בלי ברי לא פליג ר"ג על ר"י. והכא דמרא דשמעתתא ר"י חמר שמואל שפיר אמר כיון דמרישא מוכח דלר"י חזקת מרא קמא עדיף מחזקת הגוף. ה"נ לר"ג היכא דליכא משום ברי ושמא, מש"ה במחליף על הבע"ח להביא ראיה ונכון פשוט. עד שכמעט יש לתמוה דמיאן ורש"י בזה:
מב)
ונלע"ד ליישב. למה דמסקי התוס' דתפיסה בטענה ברורה בודאי מהני ממילא גם בברי מהני. כמ"ש המהרש"א. לפ"ז כיון דמוקי כלה בבית אביה לקידושין ובטוען האב שמא, א"כ תנא דסיפא דהיא כר"ג דאמר הבעל צריך להביא ראיה, היינו ג"כ בין לכתובה בין לקידושין, והאב טוען שמא, א"כ מוכח דלר"ג אפי' בשמא מהני חזה"ג נגד מרא קמא ושפיר קשה דהא שמואל פסק כר"ג:
ובזה מיושב ג"כ מה דכתב רש"י, דע"כ לא סבר שמואל כרבא ור"א. ואמאי לא מצי סבר כר"א דהא חמור הוי כמו מנה לאבא דחזקת חמור לא מהני לבעליו וכמ"ש תוס' באמת, ולפי הנ"ל דכיון דמוקי מתני' גם לקידושין, אין קיום לשינויא דר"א. דיקשה בסיפא אמאי לקידושין הבעל צריך להביא ראיה. הא לענין הקידושין דתובע האב הוי מנה לאבא. ור"א באמת מוכח דלא מוקי מתניתין לקידושין, וק"ל:
מג)
ובאמת לכאורה תמוה על התוס' דכתבו דשמואל ס"ל כר"א וחזקת חמור הוי מנה לאבא, הא יקשה כיון דמתני' מיירי לקידושין אמאי בסיפא על הבעל להביא ראיה. הא לענין קידושין הוי מנה לאבא. וצ"ל דשמואל סבר לענין זה כר"א דרישא מנה לאבא דאתיא אפילו כר"ג. ובסיפא י"ל משום חדא במקום תרתי, מש"ה בסיפא גם לקידושין הבעל צריך להביא ראיה, אף דכתבנו לעיל דלענין קידושין לא הוי תרתי, היינו לרב דקדשה על תנאי ולא חלו הקידושין למפרע, אבל שמואל לשיטתיה דמוקי בקדשה וכנסה סתם בזה אם חזינן דבדקה בשעת נשואין ונתפייס אנו דנין מכח זה דאינו קפדן וחלו הקידושין למפרע, ושפיר הוי גם לענין קידושין תרתי. וק"ל:
מד)
ולפ"ז מיושב הקושיא אות ט'. דהן הן דברי תוס'. ולפ"ז לא א"ש פירוש הקונטרס כמו שאפרש. והיינו דלפ"ז קשה הקושיות דהקשו בדיבור שאח"ז על רש"י מהא דפסק שמואל כר"ג ומהא דפריך ממחט, דבל"ז היה אפשר ליישב ב' קושיות אלו כמו שתירצנו אות לט ואות מ'. אבל לפ"ז דתפיסה מהני בטענה ברורה ואם כן כי מוקי מתני' כלה בבית אביה ולקידושין, ע"כ מיירי בטוען שמא, א"כ מוכח מתנא דסיפא דכיון דמיירי גם לענין קידושין ואפ"ה על הבעל להביא ראיה דאפילו בשמא מהני חזה"ג לר"ג נגד מרא קמא. א"כ שפיר יקשה אלו קושיות על רש"י וכמ"ש באות מ"ב.
ואף דלפ"מ דפירשו הם דשמואל סבר כר"א מוכרחים לומר בטעמא דסיפא משום חדא במקום תרתי, וכמ"ש באות מ"ג. אם כן ממילא יש לקיים ג"כ כפירש"י ושמואל סבר כר"ג, אלא דר"ג בלא ברי ס"ל ג"כ כר"י ובסיפא לענין קידושין אף דליכא ברי מ"מ על הבעל להביא ראיה משום דהוי חדא במקום תרתי. מ"מ נכונים דברי תוס' כיון דבלא הך יסוד דשמואל סובר ג"כ חדא במקום תרתי יקשו קושיות אלו על רש"י. ונצטרך לומר דשמואל ס"ל ג"כ סברת חדא במק"ת. ממילא קיימינן כפשטא דסבר כר"א, דכל עיקר מה דנדחוק לומר דסבר תברא ולא נימא דסבר כר"א, היינו משום כיון דמוקי לקידושין יקשה דבסיפא לענין קידושין הוי מנה לאבא וכמ"ש באות מ"ב, וכיון דגם לפירש"י נצטרך לומר דשמואל סובר בסיפא משום חדא במק"ת, ממילא קיימינן כפשטא דסבר כר"א ודוק:
מה)
ומעתה ניישב הקושיא אות יו"ד, די"ל בעיקר קושיית אביי עד שלא תתארס אין וכו', לכאורה ליכא קושי' כ"כ, די"ל דסברת רישא כאן נמצא כיון דנמצא ריעותא ברשות אב יש לדון דלא נשתנה רשות האב, ולא יצאה מרשותו כלל, דנולדו המומין קודם אירוסין ולא נכנסה כלל לרשות האב, וא"כ כל זה ברישא דלפי הריעותא דמום מודה דלא יצאה מרשות אב. דהמום עושה אותה למקח טעות, אבל בסיפא דנכנסה לרשות הבעל דאף במקום מום שקודם אירוסין מ"מ אינו ברור דלא יצאה מרשות אב, דהא בקדשה סתם וכנסה סתם דהוי ספק אם קפדי אנשי ואם באמת לא קפיד אגלאי מלתא דהקידושין למפרע קיימין, וכיון דאינו ברור דהמום מוציאה מרשות אב שוב לא אמרינן כאן נמצא, דדוקא היכא דלפי הנמצא אלו היה כן מקודם בודאי לא יצאה מרשות אב מסייע כאן נמצא לחזקת רשות אב, אבל בסיפא ל"ש דכאן נמצא מסייע לחזקת אב, דהא מ"מ אפשר דלא יצאה מרשות אב. והסברא נכונה (וכעין זה כתבנו ביו"ד בכוונת תוס' חולין (דף יא) בהא דסכין אתרע בהמה לא אתרע) ולזה י"ל דקושיית אביי אליבא דרבא דמוקי בקדשה על תנאי וליכא ספק קפידא, ואף לאחר שנכנסה והוי קפידא היינו לענין שיחולו הקידושין חופה וביאה, אבל עכ"פ קידושין ראשונים בטלו, ושפיר פריך בעדים משתתארס הוי ג"כ רישא דכאן נמצא דאנו דנין עוד על אותו שעה דכאן נמצא מסייע לחזקת האב שלא יצאה מרשותו, דהא המום מבטל בודאי הקידושין הראשונים, אבל שמואל לשיטתיה דמוקי בקדשה סתם, וכיון דנכנסה איכא ספק דהמום לא מבטל כלל הקידושין דחלו עתה למפרע, מש"ה לא מקרי רישא כאן נמצא, ודו"ק:
ולפ"ז י"ל יותר. דלפי הצד שצדדו תוס' דגם בהתנה אם אחר כך מוחל חלו למפרע הקידושי כסף, דהתנאי היה אם אקפיד. א"כ י"ל דבאמת גם לרב ליכא קושיא בסיפא אמאי משתתארס לא דהא ע"י הספק דאחולי אחיל כשכנסה סתם הוי ס' על הקידושין למפרע, וא"כ אין המום מבטל הקידושין בהחלט, ול"ש בזה רישא כאן נמצא והא דהקשה אביי מסיפא משתתארס לא. היינו אביי לשיטתי' דס"ל אליבא דרב דהטעם משום אין אדם בועל בעילת זנות, וקדיש לה בביאה כמ"ש תוס' לעיל להוכיח מדפרכינן מההיא דקטנה שלא מיאנה, א"כ לא חלו הקידושין ראשונים למפרע. ושפיר שייך ביה רישא כאן נמצא. וק"ל:
מז)
ומרווחנא בזה מה דקשה על לישנא דרבא וסיפא נמי כאן נמצא, הא מסיפא ממילא מדלא סגי בעדים משתתארס צריך לסברת חדא במקום תרתי. א"כ ל"צ כלל לסיפא משום כאן נמצא. ולפי הנ"ל ניחא. דרבא י"ל דס"ל כר"א דטעמא דרב משום אחולי אחיל, ואף בהתנה אלו הקידושין למפרע, ואין המום מבטל המקח, וממילא ל"ש בזה רישא כאן נמצא וליתא לקושיית אביי, וא"צ כלל לסברת חדא במקום תרתי, ואביי הקשה רק לשיטתו דנפשיה דס"ל משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכנ"ל, ורבא השיב לו דאף לשיטתו י"ל דהוי חדא במקום תרתי, אבל רבא לנפשיה לא חש לקושיית אביי. ול"צ כלל לטעמא דחדא במקום תרתי ושפיר אמר וסיפא נמי כאן נמצא. וק"ל:
מח)
ולפ"ז מיושב. הקושיא אות י"א. דשפיר י"ל כהר"ן דפשטא דמתניתין כרבא דטוענת שמא. ואזלינן בתר נולד ספק ברשותו, דזהו נכלל במה שהביא דברי שמואל ההיא דהמחליף, ומה דהקשינו דהו"ל להביא פרכת הש"ס משתתארס לא והתירוץ חדא במקום תרתי. דלפי הנ"ל ניחא. דהרי"ף לשיטתיה דפסק מטעם אחולי אחיל, ממילא ליתא לקושיית אביי וכנ"ל.
מט)
ונ"ל עוד ליישב שיטת הרי"ף ברחבה ודלא כהר"ן. והיינו כיון דרבא אמר רישא כאן נמצא. והיינו בטוען שמא וכמ"ש הר"ן. ממילא מתני' כפשטא דמסתמא הבת טוענת ברי והאב שמא. והיינו תירוצא דר"א. ואין בזה דוחק כלל. דמסתמא הבת יודעת והאב אינו יודע. ורבא ג"כ לא היה נייד לאוקמי הכי, אלא דלשיטתיה דס"ל דברי עפ"י אחר הוי ברי א"כ מוכח מרישא דמיירי דהבת טוענת ג"כ שמא, דאל"כ הוי ברי לאב עפ"י אחר. ולזה הוצרך לומר וסיפא נמי כאן נמצא. דבשמא בעי כאן נמצא דסיפא. וע"ז קשה קושיית אביי משתתארס וכו' ומוכרחים לומר משום דהוי חדא במקום תרתי, וזהו הכל רבא לשיטתי', דמוכרח דהבת טוענת ג"כ שמא. אבל לההלכה דקיי"ל כאביי בב"ב דברי עפ"י אחר לא הוי ברי מתני' כפשטא דהבת יודעת והאב אינו יודע. ול"צ לדחוקי משום חדא במקום תרתי. ואביי דהקשה מסיפא משתתארס היינו דהקשה לרבא לשיטתיה דסבר ברי עפ"י אחר הוי ברי, ומוכרח לאוקמי דהבת טוענת ג"כ שמא. אבל להלכה מתני' כפשטא. כנלע"ד בכוונת הרי"ף ודוק. יהיו לרצון אמרי פי וניב שפתים, לפני אלהי ארץ ושמים:
פדחתה ראה וניפייס הוא. הנה המעיין במרדכי והג"א בסמוך בסוגי' דהי' בה מומין. דפליגי אשיטות תוס' ורשב"א שבתוס' שם. ומבואר דכשהתנה ע"מ שלא יהי' בה מומין אפי' על מומין שבגלוי יכול לטעון. ולפ"ז הא דפריך הש"ס בפשיטות פדחתה ראה ונפייס הוא הו"מ לשנויי לרב דקיי"ל כוותי' מיירי משנתינו בקדשה ע"ת וכנסה סתם ולא אמרינן ראה ונפייס. אך התרצן הוא רב פפא וכ' תוס' לעיל ע"ב ע"ב ד"ה אלא אסיפא דר"פ ס"ל כשמואל דמוקי בקדשה סתם ומשו"ה הוצרך לחלק בין עומדת תחת כפה. אבל למאי דקיי"ל כרב לא אתאינן להא ומיושב פסק הרמב"ם עיין מה שהקשה ר"ן וק"ל:
בעזה"י סוגי' דהי' בה מומין
הי' בה מומין. יל"ד לשון לשון רבים. ולא אמר הי' בה מום. ויש להסתפק אם נמצאו בה ב' מומין א' על פדחתה בגלוי באופן שבוודאי ראה ונפייס והשני בסתר. אי נאמר מעתה חזקה אין אדם מתפייס במומין דהרי קמן דהאי גברא שפיר מתפייס ומדאתפייס בהך שבפדחת. אפשר שנתפייס גם באידך. או דלמא מה דאתפייס אתפייס. ואידך חזקתו שאינו מתפייס וצ"ע:
ועודה בבית אבי'. האי לשון משמע שעדיין נערה שאז נקראת בבית אבי' כלישנא דקרא ואם בית אבי' נדרה עיין לעיל מ"ח ע"ב לאפוקי בוגרת דהוה כמו ברשות הבעל וכמ"ש הרא"ש ועל הבעל להביא ראי'. א"נ י"ל עודה בבית אבי' ר"ל שלא הגיע זמנה ומיתזנת עדיין משל אבי'. אבל בהגיע זמן נישואי' ומיתזנה משל בעלה דוכתא מייחד לה לא מיקרי בית אבי' ועל הבעל להביא ראי' וזה הוא סברת ר' ירוחם ועיין בשיטה מקובצת עמד בדיקדוק לשון זה והנלענ"ד כתבתי. ולפ"ז י"ל דיוקא אהדדי דדיוקא דסיפא משמע דוקא נכנסה לרשות הבעל ממש דהיינו חופה ולא סגי' בבגרה או בהגיע זמן. ולזה י"ל לפמ"ש ב"ש דאפי' לרא"ש בבגרה דעל הבעל להביא ראי'. מ"מ סגי' שיביא ראי' שהי' בה מומין עד שלא בגרה ולא בעי להביא ראי' שהי' עד שלא נתארסה. אלא אפי' משנתארסה רק קודם שבגרה סגי דהא ליכא כאן חזקה אין אדם שותה בכוס. ולפ"ז א"ש הדיוקים. וקאמר אם הי' בה מומין בעודה נערה על האב להביא ראי' ואם כבר נכנסה לחופה ממש על הבעל להביא ראי' שהי' עד שלא נתארסה. אמנם אם בגרה אזי על הבעל להביא ראי'. אמנם סגי בראי' כל דהו שהי' עד שלא בגרה:
על האב להביא ראי'. לכאורה עיקר טענותיהם ברישא בהחזרת כסף קידושין. דסתם ארוסה אין לה כתובה וכיון דמיירי בקדשה על תנאי. ולטענת הבעל שלא נתקיים התנאי אינה מקודשת כלל צריכה להחזיר הקידושין. וסיפא דנכנסה לרשות הבעל וה"ל כנסה סתם אין להחזיר הקידושין כיון שצריכה גט אין להחזיר הקידושין בשום אופן שלא יאמרו קידושין תופסין באחותה. ומ"ש בהג"ה שבמרדכי פ"ג דקידושין סי' תקל"ה נגד זה כבר תופס עליו בחלקת מחוקק סי' נו"ן סק"ד. וגם מ"ש רמ"א בשם מהרי"ל כבר השיגו עליו האחרונים ע"ש נמצא בסיפא שצריכה גט אין הטענה על החזרת קידושין כ"א על הכתובה. ובזה מיושב ק' תוס' לר"א דאמר תברא מ"ט לא נקט לכ"א רבותא טפי לר"ג בעודה בבית אבי' ולר"י ברשות הבעל ולהנ"ל ניחא דקמ"ל אפי' שהאב מוחזק בכסף קידושין לא יועיל לו חזקת הגוף. וזה לא הו"מ לאשמועינן ברשות הבעל שאז הטענה על הכתובה וכן לר"ג קמ"ל אעפ"י שהבעל מוחזק בכתובה אלים חזקת הגוף להוציא ממון. וזה לא הו"מ לאשמועי' בארוסה. ואפשר דהיינו דאתא רבא לאיפלוגי אאוקמתא דר"א ואמר לא תימא ר"י לא אזיל בתר חזקה דגופא כלל. ואס"ד דמיירי רישא לקידושין שהאב מוחזק מ"ט דר' יהושע הלא אין חזקת ממון מתנגדת לחזקת הגוף ולית לי' לרבא חזקת מרא קמא שכ' תוס' לקמן. וי"ל אביי לשיטתו משמע דס"ל נמי כאוקמתא דרבא כאן נמצא. ולא כאוקמתא דר"א תברא היינו משום דאביי ס"ל לעיל בסוגי' קדשה על תנאי דרב נמי לא מצריך גט אלא בבעל ומשום בעילת זנות. אבל בנכנסה לחופה ולא נבעלה לא בעי גט לרב ומשנתינו נכנסה לרשות הבעל מיירי בלא בעל כמבואר לעיל מ"ט וא"כ גם בסיפא י"ל לקידושין וליכא למימר תברא. דא"כ תקשי קו' תוס' לימא ר' יהושע רבותא טפי בנכנסה לרשות הבעל ולקידושין. ואמנם ר"א לטעמי' דס"ל שם דבבעל כ"ע מודים דצריכה גט ובכנסה סתם הוא דפליגי וס"ל לרב דאפ"ה צריכה גט. ויצדקו דברינו הנ"ל בישוב קו' תוס' משו"ה קאמר תברא ועד"ז י"ל גם רב אשי דס"ל רישא מנה לאבא בידך ולא מוקי כר"א נמי היינו טעמא אפי' אי ס"ל כהלכתא דנכנסה לחופה בלא בעל צריכה גט מ"מ הא רב אשי פליג התם בפ' מי שמת וס"ל בנתגרשה ליכא למיחש שמא יאמרו קידושי' תופסין באחותה משום דגיטה מוכיח עלה והדרי קידושין ע"ש קמ"ה ע"א א"כ אפי' נכנסה לרשות הבעל נמי שייך לקידושין משו"ה נאיד הוא מאוקמתא דר"א. והנה מרא דשמעתא דמחליף פרה בחמור הוא שמואל דמוקי למתני' בקדשה סתם ולס"ד דש"ס לקמן מוקי כאוקמתא דר"א תברא. וצ"ל קדשה סתם נמי אינה צריכה גט וכתי' קמא שבתוס' לעיל ע"ב ע"ב ד"ה על מנת:
מיהו לפמ"ש לעיל דעודה בבית אבי' ממעט בוגרת בודאי קשה לר"א אי רישא ר' יהושע נימא רבותא אפי' כשבגרה אפ"ה על האב להביא ראי' להחזיק הקידושין ולא שייך דברינו הנ"ל ובפלפול הארכתי וגם תי' תוס' לא שייך על קו' זו מבוגרת:
על האב להביא ראי'. פירש"י עדים ובשיטה מקובצת מדקדק מה בעי רש"י בזה. וגם מ"ט לא פי' כן ברישא. ולכאורה י"ל לפמ"ש בש"ע ח"מ סס"י ל"ה דבמקום שא"א להזמין עדים כשרי' סמכינן אפילו אנשים ופסולים היכי שהתובע טוען ברי. ומצוה לעיין זה היטב הדק ביש"ש פ"א דב"ק סי' מ"א דמציין הש"ך שם. וא"כ במשנתינו דלא מיירי במומין שבגלוי ממש כמ"ש תוס' דר"מ מודה בהא ומומין שבסתר הוא רחוק מאוד להמציא עדי' כשרי' שראו אשה ערומה קודם שנתארסה והי' בה מומין אם לא נכפה או ריח הפה וכדומה והוי סד"א דסגי בראי' בעלמא בלא עדים כשרים קמ"ל חדא דהבעל אינו טוען ברי וצריך עדים כשרים ועוד דעכ"פ משכחת לי' בשום אופן שאנשים ראו במקרה המום שבסתר שבאשה וכל זה בסיפא ומשו"ה פירש"י עדים. אבל ברישא דהאב מייתי ראי' שאח"כ נולדו. א"כ צריך ראי' מי שהציץ בה. ובדקה שעה קודם אירוסין שלא הי' בה אותן המומין. וזה נמנע כלל בעדים כשרי'. וכיון שממש הדבר נמנע וגם האב טוען ברי סגי בראי' בעלמא בלא עדים כשרי' משו"ה לא פירש"י מידי. ואי מיירי רישא להחזיק הקידושין א"ש אבל אי בא להוציא הכתובה ע"י אותן עדים זה קשה וצ"ע במקומות הנ"ל. ומזה ראי' לשיטת רש"י דלא כר"ן אליבא דרי"ף דמפרש משנתינו בשמא ושמא דלטענת שמא בעי' עדים כשרים וזה ממש נמנע ברישא:
וחכ"א במה ד"א במומין שבסתר. דעת הר"י שבמרדכי שרמז עליו בהג"ה אשרי דבמומין שבגלוי דמתני' היינו תחת כפה שבראשה ובודאי ברישא בעודה ארוסה לא פליגי חכמים דמנא לי' להארוס להסתכל במה שתחת כפה. והיינו דמשנינן לעיל הוסיפו עליהן שומא בעומדת תחת כפה ור"ל בארוסה אבל אחר נישואי' שנכנסה לרשות הבעל פליגי בהו ר"מ ורבנן דלר"מ לא אמרי' בהו ראה ונפייס ולרבנן נתפייס כיון שכבר נכנסה לחופה עמו. ולפ"ז ר"מ דקאי רק אסיפא לק"מ ק' התוס' דרב מוקי בקדשה על תנאי זה לק"מ דהא אסיפא אכנסה סתם קאי ואדרבא מיגרע גרע כיון שקדשה על תנאי. ובשעת כניסה בודאי ראה מה שתחת כפה ושתק ולא צווח שלא נתקיים תנאו ש"מ איפייס ואחולי אחיל. ומדוייק נמי טפי לשון מתני' אבל מומין שבגלוי אינו יכול לטעון דבסיפא הבעל הוא הטוען ואינו יכול לטעון. אבל אי הוי קאי ארישא ה"ל למימר אינו צריך להביא. אמנם רשב"א ור"י שבתוס' שלפנינו ניחא להו לפרש מומין שבגלוי ממש על פדחתה ור"מ מודה בו. ולפ"ז קאי אפי' ארישא בארוסה דעל פדחתה גם הארוס ראה ונפייס ואי משום קו' דמיירי בקדשה ע"ת נדחק לא על אלו המומין נתכוון. והדקדוק דאינו יכול לטעון אתי' לרמז על הבעל אפי' מייתי ראי' אינו מועיל. והרבה קולמסות נשתברו בהבנת המשך לשון התוס' ואין לזוז ממה שכתבתי פה:
בגמרא רבא אמר הכא באשה חשובה עסקינן. נ"ל דהכי פירושא דרבא סובר השתא דאפי' מ"ד מקודשת לאו מטעמא דאדם רוצה שתתבזה אשתו דודאי אפ"ה מסתמא התנה אפילו אנדרים שיש להם היתר חכם כמו שפירש"י דא"א באשה נדרנית דמאן יימר דמזדקק לה חכם לאלתר וא"כ לעולם תהיה בספק מקודשת שמא תלך אצל חכם אחר וימצא פתח אלא דאפ"ה אמרינן דמקודשת דשמא היה בדעתו שאם יהיו נדרים שיש בהם התרת חכם יכניסנה ואם לא תמצא חכם לאלתר יגרשנה לרצונו ובהא קאמר רבא שפיר דכיון דאשה חשובה היא מסתמא לא היה בדעתו כך לגרשה אם לא תמצא חכם דלא ניחא ליה דמיתסר בקרובותיה וע"כ דכדי שלא ישאר בספק היה בדעתו לתנאי גמור דבכל מילי נדר שימצא לא יהיו קידושין כלל ואהא מקשינן שפיר מסיפא שהיא התנית עמו ע"מ שאין בו נדרים וקתני נמי אם הלך אצל חכם והתיר מקודשת והיינו ע"כ לרבא מהאי טעמא גופא דשמא היה בדעתה שאם יהיה בו נדר שיש בו התרה יתיר נדרו ואם לא ימצא חכם לאלתר שיתיר נדרו בודאי יכופו אותו ב"ד להתיר נדרו תוך הזמן שיקבעו לו או יגרש כדי שלא תשאר בספק לעולם וא"כ מקשה שפיר דבאשה חשובה הו"ל למיתני דאינה מקודשת דבודאי לא היה בדעתה תנאי זה דגירושין כלל דלא תיתסר בקרוביה אלא דודאי היה בדעתה דאם יהיה בו שום נדר לא יהיו קידושין כלל ומשני שפיר דבכל דהו ניחא לה כן נ"ל נכון ונתיישב' קושיית מהרש"ל ז"ל ודו"ק:
משנה היו בו מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה. משמע דאי לא מייתי ראיה מפסיד ולכאורה הוי קשיא מהא מתניתין לרב הונא ורב יהודא דס"ל בפ"ק דף י"ג דברי ושמא ברי עדיף והכא מסתמא הבעל טוען שמא והאב ברי מ"מ אפשר כיון דבמומין שבסתר איירי א"כ האב נמי טוען שמא וברי של הבת לא מהני מידי אלא דלקמן בד"ה רישא מנה לאבא בידך משמע קצת דלמסקנת התוספות אין לחלק בכך ואדרבה אפילו ברי דאב לא מהני וא"כ תיקשי אדרב הונא ור"י ויש לתרץ כמ"ש התוספות לעיל שם לחלק בין ברי טוב לברי גרוע וה"נ הברי גרוע לפי שהבעל אין לו לידע והו"ל שמא טוב וברי גרוע וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש שם ליישב קושיית התוספות בדרך אחר ע"ש:
רש"י בד"ה הבעל צריך להביא ראיה עדים כו' ולכאורה יש לתמוה למה לא פי' כן ברישא ועוד מאי קמל"ן ונראה דודאי בבבא דרישא שהאב בא להוציא לא הוצרך לפרש דפשיטא דכל היכא דאמרינן הממע"ה צריך שני עדים משא"כ בהאי בבא דסיפא שהבעל מוחזק בממון והאב בא להוציא קס"ד דסגי לבעל בעד א' המסייעו ומש"ה הוצרך רש"י לפרש דאפ"ה לשון ראייה משמע שני עדים והיינו כיון דבהאי בבא האב מהימן משום חזקת הגוף כדמסקינן בגמרא וא"כ תו לא מהימן עד אחד לאפוקי מהאי חזקה כדקיל"ן נמי בעלמא אפילו לענין איסורין דכל היכא דאיכא שום חזקה להיתר או לאיסור בעינן ב' עדים דוקא וה"ה לענין ממון וה"נ אמרינן בפ' אלו מציאות סימנים וסימנים ועד א' ע"א כמאן דליתיה דמי כן נ"ל נכון בכוונת רש"י ז"ל:
קונטרס אחרון
משנה היו בה מומין כו' נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה ופרש"י עדים וכתבתי כוונתו דאע"ג דבעל מוחזק בממון אפ"ה לא סגי ליה בעד אחד כיון דמ"מ מדינא האב מהימן משום חזקת הגוף הו"ל כודאי כו' לאפוקי מחזקה קמייתא צריך שני עדים וכמ"ש בפנים והבאתי ראיה מדין האיסורין אלא דנראה דאף לשיטת הפוסקים דבשאר איסורין אף בדאיתחזק איסורא נמי ע"א מהימן בהקדש וטבל וקונמות אפ"ה כיון דבדבר שבערוה הא פשיטא לן בכולה תלמודא דאין דבר שבערוה פחות משנים בדאיתחזק איסורא א"כ כ"ש דבממון בעינן שנים דהא דבר שבערוה גופא לא ידעינן אלא מג"ש דדבר דבר ועיין מה שכתבתי בזה בריש גיטין ובקדושין בר"פ האומר ובלא"ה הא קיי"ל כלל גדול בדין דאין ע"א קם לממון אלא לשבועה או היכא דשייך מחוייב שבועה ואי"ל משלם ולכאורה לא שייך הכא דלא הו"ל למידע מיהו לשיטת הרמב"ם ז"ל דאפילו היכא דלא הו"ל למידע שייך מחוייב שבועה ואיל"מ א"כ אפשר דהכא נמי סגי בע"א בין בבבא דרישא ובין בבבא דסיפא וצ"ע:
קונטרס אחרון
וחכמים אומרים בד"א וכו' אבל במומין שבגלוי אין יכול לטעון ונראה מל' התוספות דמומין שבגלוי היינו דוקא בגלוי ממש דהיינו על פדחתה ופרצוף פנים מדכתבו בד"ה וחכ"א דבגלוי לא פליג ר"מ דראה ונתפייס הוא כדאמר סתמא דתלמודא וע"כ כוונתם אהא דמקשינן לעיל על פדחת דראה ונתפייס מיהו בהגהות אשר"י דשמעתין מפרש להדיא דמומין שבגלוי דחכמים היינו תחת כיפת ראשה דפעמים מגולה ופעמים מכוסה דבגלוי ממש לא הוי פלוגתא וכמ"ש בפנים דלכאורה לשון המשנה הכי דייק טפי וא"כ צריך עיון שלא הובא דעת הגהות אשר"י בפוסקים ויש ליישב כיון דרב פפא מוקי לעיל בסמוך גבי שומא בעומד תחת כיפת ראשה משמע דבכה"ג יכול לטעון ולא מיסתבר לאוקמי הך ברייתא כר"מ ולא כחכמים:
בתוספות בד"ה וחכמים אומרים בד"א כו' נראה לר"י דר"מ לא פליג כו' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח דאיכא למימר דהא דקאמר בד"א במומין שבסתר היינו בסתר ממש כדמשמע לישנא דמתניתין דא"א לבדוק אותם אלא בבית המרחץ ע"י קרובותיו או קודם חופה ע"י עצמו משא"כ כשאינו עומד במקום הסתר ממש אלא תחת כיפת ראשה כדעיל בסמוך גבי שומא בהא שפיר פליגי ר"מ וחכמים אי יכול לטעון או לא ואפשר דפשיטא ליה לר"י דלשון מומין שבגלוי ממש דאי בעומד תחת כיפת ראשה לכ"ע יכול לטעון וכ"ש אליבא דרב דאיירי מתניתין בהתנה בפירוש כמ"ש התוספות בסמוך מיהו בהגהת אשרי משמע כדפרישית וע"ש ובמאי דמסקו התוספות דלא פליגי אלא ביש מרחץ קשיא לי לכאורה במאי קמפלגי דליכא למימר דפליגי בבדיקת קרובים אי מקרי שפיר בדיקה או לא א"כ שייך האי פלוגתא בפלוגתא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונה לעיל דף נ"ח ע"ב דפליגי אי בדיקת מרחץ שמה בדיקה או לא ופירש"י שם דהיינו בדיקת קרובים ולכאורה שפירושו מוכרח ואם נפרש דפליגי ר"מ וחכמים אם דרך לבדוק בבית המרחץ ע"י קרובותיו א"כ כ"ש דקשיא מסוגיא דהתם דמשמע דפשיטא לן הא מילתא דמשהגיע זמנה דרך לבדוק ע"י קרובותיו וקודם חופה בודקה בעצמו דוקא וכ"ש דקשה טפי למ"ש התוס' בדבור הסמוך דקאי בין ארשות האב בין ארשות הבעל והנלע"ד בשיטת התוספות דודאי לעיל דף נ"ח דאיירי לענין תרומה ומשום חשש בעלמא שמא ימצא סימפון בהא ודאי אזלינן בתר רובא דאינשי שדרכן לבדוק בהגעת זמן ע"י קרובים והיינו טעמא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונה סברה דבדיקת קרובים לא מפקא מידי חששא דזימנין דליכא מרחץ ותו לא פלוג רבנן אלא בדיקת עצמו בעינן משא"כ הכא דאיירי בנמצא בה מום בודאי בהא סבר ר"מ דאפילו ביש מרחץ יכול לטעון דזימנין דאינו בודקה בקרובותיו וכ"ש הכא דאתנאה סמיך אי איירי בתנאי אליבא דרב וחכמים סברי דאפ"ה ביש מרחץ אינו יכול לטעון כיון דאורחא דמילתא לבדוק ואף לפמ"ש התוספות דאיירי נמי ברשות האב והתם משמע דאפי' לענין תרומה אמרינן דלא בדיק לה קודם הגעת זמן היינו נמי משום דלענין תרומה לא פלוג רבנן בתקנתן דזימנין דליכא מרחץ כן נ"ל מיהו למאי דפרישית בסמוך דעיקר פלוגתייהו במומין שבגלוי א"כ אין צורך בכך ודו"ק:
בגמרא רנב"י אמר שלשה וכו' במאי קמפלגי וכו'. בספר שיטה מקובצת הקשה כל אריכות הסוגיא בכאן לפרש דברי ר' יהודה הוא שלא מענין הסוגיא דידן. ובלימוד הישבה אמרתי דיש ליישב ע"פ מ"ש לעיל משום דמה"ל דטעמא דר"א לאו הוא משום שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין אלא משום דמיירי בהתנה בפירוש דלא חיישינן ללעז א"כ י"ל דס"ל לר"א דלא חיישינן שתקלקל עצמה כיון שהתנה בפירוש שאם תתיר נדרה יתבטל הגט ור"מ חייש אלא דכבר כתבנו בסמוך דהוכיח הריטב"א דא"כ מ"ט דר"מ בא"צ משום דהיה לו להפר הא התנה בפירוש וכן כתבנו דמוכח מנדר הוא אלא דהוי אפשר לומר דטעמא דר"מ כמ"ש לעיל דס"ל דגירושין הוי כהקמה ואי משום דישאל על הקמת גירושין המ"ל משום דגירושין עכ"פ בשלשה דבעינן שיאמר לסופר כתובו ולעדים חתומו וצריך שיאמר לסופר בפני עדים ותו דס"ל לר' אלעזר עידי מסיר כרתי ואפילו לר"מ כתבו התוס' בריש גיטין דף ד' דבעי' עדים בשעת נתינה דאין דבר שבערוה פחות משנים א"כ בהדי דידה הוי שלשה והמ"ל דס"ל דהוי נדרו או הקמתו בנדר שידעו בו רבים שאין לו התרה ותו דאמרינן לעיל דף כ"ג דמאן דמגרש בפרהסיא מגרש וכתב ר"י מינץ והביאו רמ"א ז"ל סימן קנ"ד דלכך נותנין הגט בעשרה א"כ מסתמא אין חשש שישאל על הקמתו או נדרו שפרסם ברבים לכך מייתי הש"ס דר"מ ור"א פליגי על ר' יהודה וס"ל דיש לו התרה וכ"כ התוס' בגיטין וע"כ צ"ל דמיירי בהתנה בפירוש. ודוק:
שם בגמרא רבא אמר הכא באשה חשובה עסקינן דאמר לא ניחא ליה וכו'. ומדברי רש"י ז"ל משמע דאפילו אם תמצא היתר מ"מ לא ניחא ליה פן תחזור ותידור ואינו חפץ באשה נדרנית כדמשמע לעיל בריש פרקין באשה שנדרה בנזיר למ"ד היא נתנה אצבע בין שיניה דאע"ג שהוא יכול להפר וגם היא יכולה להתיר אצל חכם מ"מ לא ניחא ליה באשה נדרנית ואף שכתבנו לעיל דף ע"ב ע"א דאם באמת הלכה לחכם והתירה אינו יכול לגרשה בלא כתובה היינו משום שיכולה לומר שאם תידור עוד אז יגרשה בלא כתובה דמה לו שיגרשה עתה או אח"כ אפילו באשה חשובה משא"כ בתחלת קידושין דאע"ג שיוכל לגרשה מ"מ באשה חשובה לא ניחא ליה וכו'. וע"ז מקשה דא"כ גם בנדרים שלו ג"כ נימא דאינו מועיל היתר חכם משום שהיא יראה שמא יחזור וידור ואפילו אם ירצה לגרשה או נימא שתוכל לכופו לגרש כיון שהתנה בתחלה שאינה רוצה באיש נדרן מכל מקום לא ניחא לה דתיאסר בקרוביו ועל זה משני איהי בכל דהו ניחא לה ובפשטות יש לומר דלא איכפת לה אם יהיה נדרן אח"כ. אך זה דוחק דהא חזינן דמקפדת עתה וגם דוחק לפרש דגבה לא שייך לא ניחא לה למיתסר בקרוביו משום דבכל דהוא ניחא לה דזה דוחק דלא שייך לומר כן אלא לגביה מי שמתקדשת ליה ונראה פירושו דהא צ"ל פירש"י בד"ה אבל הוא אם אמר ע"מ שאין עלי מומין ונדרים וכו' ולכאורה אינו מובן דה"ל לפרש דהיא התנתה ותו הא איתא בפרק איזהו נשך דף מ"ה דאותו שהתנאי הוא לטובתו הוא צריך להתנות ואם השני מתנה ה"ל פטומי מילי בעלמא ונראה דבאמת כוונת רש"י שכוונת הבעל היה לטובתו שאינו רוצה לדור עמה אם יהיה עליו מומין או נדרים. כיון שיודע שימאס בעיניה אף שהיא אינה מקפדת מ"מ היינו משום דאיתתא בכל דהו וכו' וכדמסיים וכולן מזנות ותולין בבעליהן מ"מ לא ניחא ליה בכך וכיון דהיא לא התנתה ובכל דהוא ניחא לה אלא שהבעל התנה ממילא אם התיר הנדר לא שייך לומר דמתירא פן יחזיר וידור דהא בידו שלא ידור ותו דכבר כתבנו לעיל דכשהוא יודע בעצמו שיש עליו נדרים או מומין ע"כ כוונתו אם יתרפא או יתיר הנדר תהיה מקודשת.
והנה הב"ש ובספר פני יהושע כתבו לפרש דבאשה חשובה דעתו ע"כ שלא יועיל היתר דא"כ אפילו אם לא תתיר יצטרך לגרשה משום שמא תמצא היתר ולא ניחא ליה למיתסר בקרובותיה אך זה אינו לשיטת התוס' דהיכא דנודע לו שוב אינו מועיל היתר. מיהו יש לומר דהא דנדחקו התוספות לחלק בין נודע לבעל דשוב אינו מועיל היתר משום מתניתין דקתני אינה מקודשת ולא חיישינן שמא תמצא היתר ולשנויא דרבא יש לומר דמתניתין מיירי באשה חשובה ואין צריך לחלק בין נודע ללא נודע. וק"ל:
והנה הרא"ש ז"ל כתב בתחלה מצאתי כתוב שנסתפקו הגאונים הילכך יש להחמיר ולהצריכה גט אפילו באשה חשובה וכו' ואחר כך כתב וא"ת הא במתניתין תנן וכו'. ויש לומר דהא דאמרינן הכא מקודשת היינו כשהותר הנדר קודם ידיעת הבעל וכו' ואחר כך כתב אית תנוי תנא וכו'. ונדחק בזה הב"ש ובספר פני יהושע שנראה דבריו סותרין זה את זה דלמה צריכה גט כיון שכבר נודע לבעל נתבטל הקידושין ונראה דאתיא שפיר לפמ"ש לשנוי דרבא איכא לאוקמי מתניתין באשה חשובה ואין הכרח לחלק בין נודע או לא וכ"ש אם הפירוש בדברי רבא באשה חשובה דעתו שלא יועיל היתר משום דאל"כ אפילו לא תתיר יצטרך גט ויאסר בקרובותיה מוכח דס"ל דאפילו נודע לא נתבטל הקידושין כשאינה אשה חשובה נמצא כיון שכתב הרא"ש שנסתפק לו הילכתא ויש להחמיר ולהצריכה גט אפילו באשה חשובה שפיר מקשה ע"ז ממתניתין כיון דליכא לתרוצי מתניתין באשה חשובה וע"כ צריך לחלק בין נודע לבעל וכו'. אבל לרבא דמשמע דס"ל להרא"ש יותר לעיקר דהילכתא כוותיה כמ"ש הב"ש אין לחלק בין נודע כנ"ל ושפיר הביא הרא"ש את הירושלמי דצריכה גט דהיינו כשנויא דרבא ובזה א"ש לשון הש"ע בריש סימן ל"ט דהיש מי שאומר וכו' בסוף סעיף א' והיש מי שאומר שבסוף סעיף ב" דעה אחת היא דמסתפק אם הלכה כרבא והוא דעת הרא"ש ז"ל ונ"מ מזה דאם היא אשה חשובה ונודע לבעל אינה צריכה גט לכ"ע בין לשנויא קמא בין שלנויא דרבא. ובזה מיושב מה שדקדק החלקת המחוקק שם בס"ק ג' שאם היא אשה חשובה למאי דפסקינן ספק מקודשת א"כ היה ראויה לפסוק ודאי מקודשת דל"ל לא ניחא ליה למיתסר בקרובותיה דהא עכ"פ צריכה גט מספק ולפמ"ש לק"מ דבנודע באשה חשובה ודאי אינה צריכה גט לכ"ע. ודוק:
שם פדחתה ראה ונפייס לכאורה קשה לפמ"ש בהג"א בשם מרדכי דהא דאמר במתניתין דלקמן בסיפא אבל במומין שבגלוי א"י לטעון היינו בנכנסה לרשות הבעל אבל בארוסה יכול להיות שלא הכיר במומין אפילו הם בגלוי דא"כ מאי מקשה הכא דילמא מיירי בארוסה וכ"ש אם התנה דמוכח דלא ראה אותן ולכאורה היה נראה דדעת המקשה דמסתמא ברייתא אמתניתין קאי דתנן בסיפא דמתניתין כל המומין וכו' דמיירי אפילו בכנסה דתנא ברישא אך זה דוחק. ותו קשיא לי דהא איכא למימר בשומא שנתרפאה קודם הנשואין דלא שייך שבדק קודם הנשואין וע"כ צ"ל שבדק קודם אירוסין וכ"ש לפמ"ש לעיל דבמתניתין מיירי דוקא במומין שנתרפאו דאל"ה א"צ תנאי כמ"ש לעיל לתרץ קושית התוס' בד"ה חכם עוקר וכו' א"כ כיון דס"ל דקודם אירוסין אפילו במומין גלויין לא אמרינן דראה ונפייס ובשעת נשואין הא נתרפאה שפיר חשיב שומא אפילו אי קאי אמתניתין ולכאורה היה נראה דהא דכתבו ההג"א דבארוסה יכול לטעון אפילו במומין גלויין היינו דוקא לענין כתובה דאין להוציא מן הבעל משום דאיכא חזקה דממונא וחזקה דאין אדם מתפייס במומין אלא דבנשואין חשבינן ליה כודאי ולא באירוסין אבל לענין קידושין הוי קידושין מחמת חזקה דראה מומין גלוי' ומשמע ליה להש"ס דברייתא דהוסיפו עליהן קאי אמתניתין דקתני המקדש ע"מ שאין בה מומין אינה מקודשת ושפיר מקשה דראה וניפייס אלא דגם זה דוחק. ויבואר היטב בסוגיא בסמוך:
שם אמר אביי וחד מינייהו וכו'. נראה דמפרש כן איש ואיש יולד בה דחשיב כשנים הנולד בה דהיינו כשני ת"ח בח"ל ויש לפרש בזה הפסוקים מי מנה עפר יעקב ר"ל כשהם בארץ העמים דאז נמשלו לעפר כפירש"י ז"ל בחומש על ושמתי את זרעך כעפר הארץ אפ"ה אין להם מספר כמש"ה אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ וגו' דהטעם שכל אחד מישראל שקול כהרבה כמש"ה אספרם מחול ירביון ר"ל שא"א לספור אותם כדרך מנין בני אדם. וע"ז אמר ומספר את רבע ישראל ר"ל ששם יעקב לשון עקוב הוא כשהם בח"ל ובא"י נקראים על שם ישראל שהוא לשון שררה כמש"ה כי שרית וגו' ואז הם חשובים כשיעלה לא"י כ"א לארבעה פעמים נגד מה שהיו בח"ל כדאמר חד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מנייהו וכיון שהנולד בא"י חשוב כשנים נגד הנולד בח"ל א"כ כי סליק להתם ועדיף כתרי מנייהו הרי שנחשב ונתעלה ארבע פעמים ממעלה הראשונה נמצא בתחלה היה רובע ממה שנתעלה אח"כ זש"ה אף כשהיו ישראל במדבר אינו אלא רובע ממה שיתעלה מספרם אח"כ בא"י אפ"ה אין להם מספר ויש בזה רמז דכתיב ר"ב"ע חסר והוא מספר ארבעה פעמים ח"כ"ם שהוא מספר ס"ח וארבעה פעמים ס"ח הוא מספר ר"ב"ע רמז רמז שאויר א"י מרבה ארבעה מידות בחכמה. ויש ליתן טעם בזה שהעולה לארץ ישראל יחשב כשנים הנולדים בה. כי מה שאמר שאחד מבני א"י הוא כשנים בח"ל. הוא מחמת גרם חטא ח"ל כדאיתא לקמן בסוף מכילתין והוא ממעט השכל משא"כ בנולד בא"י יש בו זכות א"י אבל אמרו חז"ל מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד מפני שזדונות נחשבים להם כזכיות וה"נ בעולה לא"י נחשב ונהפך לו החטא לזכיות ע"כ עדיף כתרי מנייהו ויש לפרש בזה הפסוק בישעיה סימן מ' דברו על לב ירושלים כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה' כפליה בכל חטאתיה פי' כי מלאה צבאה ר"ל כי תמלא צבאותיה באין מספר להם כי נרצה עונה ר"ל שהעוונות נתהפכו לרצון להם לפני ה' ע"כ לקחה שכר מה' כפלים ר"ל שני פעמים כפל שאחד נחשב לארבעה והטעם בכל חטאתיה שחטאה שהיתה צריכה להיות בח"ל. ולפי הטעם שכתבו המפרשים שאינו נחשב עוונות לזכיות אלא דוקא בשב מאהבה אבל מיראה נחשב לשגגות כדאיתא בפרק יה"כ משום שמאהבה יש מחשבה ומעשה דהמחשבה ג"כ נחשבת למעשה לכך נחשב לזכיות אבל מיראה דאין בו מחשבה אינו נחשב אלא לשגגה וה"ה במחשבה לבד אף דהש"י מצרפה למעשה אינה נחשבת לזכיות אלא שמכפרת את החטא לכך אמר המצפה לראותה חשוב כנולד בה דכיון שהוא מצפה הרי הוא שב במחשבתו ומבקש לעלות. אבל אינו כאלו כבר עשה תשובה ועולה לע"י שיחשב כשנים מהם. ויש עוד להבין באופן אחר מפני שאמרו חז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה גלתה עמהן וכו'. וכן אמר בזהר בפסוק ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו' והיה ראוי שהנשמות הנאצלות ונולדים בח"ל יהיו כפלים לתושיה כמו הנולד בא"י כיון שנולד במקום השראת שכינה שנאצל נשמתן אלא דאוירא דארץ ישראל מחכים את הנגדל בה שלשה מעלות עד שחשוב כשנים בח"ל וממילא העולה מח"ל לארץ ישראל נגדל ג"כ שלשה מעלות משהיה בח"ל וחשוב ממילא כשנים שנולדים בה. ויש לפרש בזה המשך הכתובים נכבדות מדובר בך עיר האלוקים סלה ר"ל אפילו בחורבנה. ואמר אזכיר רהב ובבל ליודעי ר"ל בהיותם במצרים שנקרא רהב ובהיותם בבבל ידעו המקום ב"ה שהשכינה עמהם. וכן בגלות האחרון הנדחים בשאר רוחות. וז"ש הנה פלשת שהוא במערב וצור שהוא בדרום מארץ אדום כפירש"י בפרשת מסעי וכבר הזכיר בבל שהוא מצפון ארץ ישראל ובמזרח הוא ים המלח כמפורש בגבולין ועל הנולד בהם ראוי לומר זה יולד שם ר"ל הוא מקים תולדתו שנאצל נשמתו כי שם מקומו שהשכינה שם ואפ"ה לציון יאמר איש ואיש יולד בה שהם כשנים הנולדים בארצות אחרות אין זה כי אם ה' יכוננה עליון על כל הארצות ואוירא דא"י מחכים ואמר ה' יספור בכתוב עמים כפירש"י בתהלים כשיכתוב ה' העמים לדראון לעתיד ואתם תלוקטו א' א' יעלו למספר לאמור על כל אחד זה יולד שם ר"ל זה נולד במקומו בח"ל שהרי השכינה היתה עמהם ויש לפרש שסתם מספר ומנין הוא שלשה כדאיתא בספ"ק דמציעא דאין מנין סימן בפחות משלשה ר"ל שכ"א יעלה למספר שלשה נוספים שיחשב לארבעה לכן אמר לשון יספור סתם. ובחדושי תורה פרשת ואתחנן כתבתי לפרש על פי זה מ"ש ואתחנן אל ה' בעת ההיא צריך להבין למה בעת ההיא ואמר עוד אתה החילות להראות את עבדך את גדלך זו מדת אברהם ואת ידך החזקה זו מדת יצחק אשר מי אל זו מדת יעקב שנקרא אל כמ"ש חז"ל ועוד אמרו חז"ל ויאמר ה' אלי רב לך שגדול אתה במיתתך יותר מבחיים יש לפרש מפני שאמרו חז"ל ושבח אני את המתים שהרי משה לא נענה במדבר עד שאמר זכור לעבדיך לאברהם וגו' ועוד אמרו בשעה שאמר הקב"ה ואעשה אותך לגוי גדול אמר משה מה כסא של ג' רגלים וכו' לפ"ז יש לומר משה שלא ידע שגדולים צדיקים במיתתן סבר שלא נענה במדבר מפני שהוא רגל א' והאבות שלשה רגלים לכך בעת ההיא שכבש עבר הירדן ונכנס בה כיון שהיא חלק בא"י נתעלה בעלייתו ארבעה פעמים מכשהיה במדבר וחשוב כארבעה סבר שבעת ההיא יהיה נענה כיון שנחשב ונתעלה גם במדת שלשה האבות וז"ש אתה החילות להראות את עבדך וזכיתי כבר בבחינת האבות והש"י השיב רב לך דגדולים צדיקים במיתתן כמ"ש חז"ל בפסוק ושבח אני את המתים וממילא מטעם זה לא נענה במדבר עד שהזכיר זכות אבותיהם ויש לנו בזה רמזים הרבה נעימים לנפש אלא שאין זה כוונתינו כאן:
שם פירש"י ד"ה הבעל צריך להביא ראיה עדים וכולה מפרש בגמרא. הא דלא פי' כן ברישא נראה משום דסתם ראיה בעדים הוא ככל המוציא מחבירו עליו להביא ראיה שבש"ס אבל בסיפא הוי אפשר למיטעי דפי' ראיה היינו סיוע לדבריו שהיו עד שלא תתארס דאפילו מביא עדים שהיו בה מומין משעת אירוסין ממילא אמרינן שהיו בה קודם אם לא הביא האב עדים שלא היו בה קודם אירוסין כדינא דרישא וכדמקשה אביי לקמן בסוגיא אלא דבאמת מדלא פירש כן אביי ע"כ דס"ל דמשמעות המשנה ראיה בעדים ממש דומיא דרישא שיעידו שהיו בה עד שלא תתארס והטעם בזה על כרחך צ"ל כדמפרש לקמן בגמרא. וק"ל:
תוס' ד"ה וחכמים וכו' נראה לר"י דלר"מ וכו'. הא דפסיקו להו הכי ולא אמרינן חזקה דאין אדם מתפייס במומין וחזקה דממונא עדיפא טובא לר"מ דאפילו במומין שבגלוי אמרינן דלא ראה משום דלא היה מתפייס ומה שכתבו ראיה מהא דסימפון בעבדים יש לדחות דהתם לא שייך כלל דאין אדם מתפייס במומין ותו יש לומר דכל כמה דלא חזי ביה מום כההיא דלעיל דף נ"ח ובקידושין דף י"א דמיירי לענין אכילת העבד בתרומה שפיר קאמר דסימפון בעבדים ליכא לכ"ע דמסתמא לא חיישינן לסימפון גלוי דמסתמא ראה אותן ונתרצה אבל כשהוא טוען שלא ראה יש לומר דנאמן ועמ"ש לקמן דע"כ סברא זו מוכרחת ונראה דנפקא להו מדמקשה הש"ס לעיל גבי שומא פדחתה ראה וניפייס ומאי קושיא דילמא ברייתא אתיא כר"מ משמע דליכא מאן דפליג במומין גלויין ותו נראה דא"א לפרש כן דלר"א דס"ל תברא אם כן תקשה ל"ל כלל חזקה דאין אדם מתפייס במומין כמ"ש התוס' לקמן בד"ה מי ששנה זו וכו' אפילו נגד חזקה דאין אדם שותה בכוס וכ"ש נגד מומין גלוים וכיון דת"ק לא מיירי בגלוים אין לומר דתנא בתרא מיירי בגלוי ולתירוצא דרבא פשיטא דא"א לפרש הכי כיון דמומין גלוים יותר יש לומר דראה וניפייס מחזקה דאין אדם שותה בכוס א"א לומר דפליג ר' מאיר מטעם דאין אדם מתפייס במומין דעכ"פ הוי גם ברישא תרתי במקום חדא בגלוי' נמצא ע"כ צ"ל דר"מ לא מיירי בגלוי' ועיין מ"ש לקמן. וק"ל:
רבא אמר הכא באשה חשובה עסקינן דאמר לא ניחא לי דאיתסר בקרובותיה. לכאורה אינו מובן כיון שנתקיים התנאי שהלכה לחכם והתירה איך שייך לא ניחא ליה כו' הא קדשה על דעת כן שיהי' אסור בקרובותי' וי"ל דהפשט הוא דאף שנתקיים התנאי מ"מ הטעם הוא כמ"ש תוס' ד"ה חכם דהתנאי היה אם יקפיד ואם היה מקפיד לא היה מהני אף דעוקר הנדר מעיקרו רק בנדרים אין קפידא אם התירו חכם ע"ש. ולכך כאן אף שהתירו מ"מ יש קפידא כיון שרואה שהיא נדרנית שמא תדור אח"כ תחתיו. ואף שיוכל להפר לה כשישמע מ"מ שמא לא יפר. ועוד דהתוס' כתבו דאם לא היה החכם עוקר הנדר מעיקרו היה קפידא משום העונש שעד ההתרה רק דעוקר ע"ש. וא"כ הבעל דמיגז גייז ואינו עוקר למפרע שוב יש קפידא אף שיפר לה על העונש שעד ההפרה אם תידור תחתיו רק דבשאר נשים אין קפידא שמא תידור תחתיו דבאמת יגרשה אם תידור ומאי איכפת ליה שיבטל הקדושין בשביל זה כיון שעתה אין עליה נדרים. אבל באשה חשובה משני שפיר דהוא קפידא כנ"ל שמא תידור תחתיו ואף שיגרשה יהי' נאסר בקרובותיה ולכך רוצה שלא יהי' קדושין כנ"ל דהוי קפיד' אף שהתירו חכם. או י"ל דהקפידא הוי שמא תהיה נודרת על דעת רבים באופן שלא יוכל להתיר לה. ובזה מיושב מאי דקשה לכאורה למה לא אמר לא ניחא ליה למיתב לה כתובה דזה שייך אף באשה שאינה חשובה דעכ"פ אם יגרשה יתחייב ליתן לה כתובה. ולמ"ש א"ש דכל החשש שמא תידור ע"ד רבים שלא יוכל להפר לה ואז הדין דתצא שלא בכתובה כשאומר אי אפשי באשה נדרנית כמבואר בש"ס לעיל דכאן לא שייך הוא נתן אצבע ב"ש דכיון שלא יוכל להפר כנ"ל. ואם תידור שיוכל להפר אזי יפר לה באמת ולכך דוקא בחשובה כנ"ל. אך קשה מאי פריך מסיפא דתני אבל הוא שהלך לחכם והתירו מקודשת ופריך דבאדם חשוב תימא ג"כ לא ניחא לה ליתסור בקרוביו ע"ש. ולהנ"ל קשה מאי חילוק נגד' בין הוא חשוב או לא אם הוי קפידא שמא ידור עוד ולא יתיר לה א"כ גם באינו חשוב הוי קפידא דלא תוכל לכופו לגרשה אם ידור. ואפשר דיכולה לומר מאוס עלי דכופין אותו לגרשה וכשידור תוכל לומר מאוס עלי רק באדם חשוב הוי קפידא דלא ניחא לה לאסור בקרוביו כנ"ל. וקצת ראי' מכאן להפ' דכופין באומרת מאוס עלי כנ"ל:
יש להסתפק בתנאי שלה דאין עליו נדרים. איזהו נדרים מבטלין הקדושין דהא גבי דידה דוקא אמר באלו ג' שלא תאכל בשר כו' שלא תתקשט. וגבי דידיה גם אלו לא מיקרי עינוי נפש. או י"ל להיפוך דוקא אצלה שיש נדרי עינוי נפש אמרינן מסתמא היה כוונתו רק על אלו משא"כ אצלו שאין חילוק שוב נכללים כל הנדרים כנ"ל:
תוס' ד"ה חכם כו' ודוקא בלא נודע אבל אם נודע קודם שהתירו לא מהני התירו אח"כ ולכך תני סתם במתני' אינה מקודשת. והקשו הראשונים ז"ל הא בירושלמי פליגי חד אמר אסורה לינשא בלא גט דחיישינן שמא תלך לחכם אח"כ ויתיר לה ונמצאת א"א למפרע וחד אמר מותרת לישנא בלא גט דלא חיישינן שתקלקל עצמה. וא"כ מוכח להדיא דעכ"פ לכ"ע מהני התרת חכם אף אחר שנשאת ונודע לו ע"ש ברא"ש ור"ן ז"ל ונראה דיש לישב דהא רבא אמר דבאשה חשובה לא מהני התרת חכם משום דלא ניחא לי' למיתסר בקרובו'. ולכאורה הא בכל דוכתי הוי זה חוב אף באינה חשובה מה שנאסר בקרובותי'. וכן מ"ט דפליגי ארבא. אך הטעם פשוט דאיך נימא שהי' הקפידא אף על אותן הנדרים שהחכם יתיר לה משום דאינו רוצה לאסור בקרובותי' הא קדשה אדעתא דהכי שאם אין עלי' נדרים מקדשה ורוצה להיות אסור בקרובות'. וכמ"ש לעיל. דממ"נ מאי איכפת לי' אם יתיר לה החכם א"כ באמת נתקיים התנאי ורוצה ליאסור. ואם לא יתיר באמת לא תהי' מקודשת ולא יאסור כנ"ל רק באשה חשובה חייש לחשש רחוק שתידור תחתיו ולא יפר לה כנ"ל משא"כ באינה חשובה. וכן מאן דפליג ארבא הוא מטעם הנ"ל אף בחשובה כנ"ל. אמנם לכאורה אי נימא כמ"ד בירושלמי דאסורה לינשא בלא גט משום שמא יתיר לה החכם וצריכה גט אף קודם שהתירו. שוב י"ל דלא מהני כלל התרת חכם אף באינה חשובה דשייך שפיר לא ניחא לי' ליאסור בקרובו'. באמת בודאי הי' דעתו גם על אותן הנדרים שיתיר לה החכם דאם לא יקפיד על זה ממילא גם אם לא תתיר לה יצטרך ליתן גט ויהי' נאסר בקרובותי' אף שיש עלי' נדרים שאינו מתיר לה וע"ז לא נתרצה שכשלא נתקיים התנאי יהי' אסור בקרובותי' ושייך שפיר לא ניחא לי' כו' כיון דצריכה גט משום שמא יתיר לה כנ"ל וא"כ קשה לכאורה איך נימא דלכך צריכה גט קודם התרה משום שמא יתיר לה הא אם צריכה גט שוב לא יועיל כלל ההתרה אח"כ ושוב אינה צריכה גט עכשיו דלא שייך החשש כנ"ל. אך מ"מ א"ש דלכך צריכה גט למ"ד הנ"ל דאיך נימא דהדין יהי' שאינה צריכה גט א"כ שוב יהי' מהני התרת החכם דלא שייך לא ניחא לי' כו' ושוב יהי' שייך החשש שמא תתיר לה וממילא פסק שפיר דצריכה גט דאי אפשר לפסוק שאינה צריכה גט מטעם הנ"ל. וממילא עכשיו דצריכה גט מדרבנן מחשש הנ"ל שוב אינה מועיל ההתרה אח"כ שתהי' מקודשת מדאורייתא למפרע דהא שייך לא ניחא לי' למיתסר כנ"ל. ולמ"ד דמותרת לינשא בלא גט י"ל דהא כיון דמאי דמותרת היינו דבודאי לא תקלקל עצמה שתתיר לה כנ"ל. וא"כ עכ"פ הוא אסור בקרובותי' דלענין שישא הוא קרובותי' שייך שפיר החשש שמא תתיר לה דלא תקלקל עצמה אם לא נישאת וכשתתיר לה נשא הוא ערוה למפרע וא"כ כיון שאסור בקרובותי' מחשש הנ"ל שוב לא מהני התרת החכם אח"כ דמ"מ שייך לא ניחא לי'. ואף דאי לא יועיל ההתרה א"כ מותר בקרובו' מ"מ לא אפשר לפסוק שמותר דאז יהי' שייך החשש ולכך אסור וממילא לא יועיל ההתרה. וכתבו תוס' שפיר דביודע קודם שהתירו לא מהני. ואין ראי' מירושלמי הנ"ל דלמ"ד מותרת באמת לא מהני התרה כנ"ל וכן למ"ד אסורה ג"כ עכשיו דאסורה שוב לא מועיל להיות קדושין למפרעכנ"ל רק מדרבנן צריכה גט והוא אסור בקרובותי' וכמו קודם ההתרה כנ"ל. אך תוס' בעצמם כתבו הטעם שמקפיד שיהי' סבר שאינם בני התרה ע"ש ומ"מ יש לפרש כנ"ל. ודוקא בנודע דהתירו קודם שנודע לא שייך טעם הנ"ל:
ב"ש כ' בשם הש"ג דגם באשה שאינה חשובה הוי ספק ותמה ע"ש. וי"ל דדוקא לדינא דש"ס דיכול לגרש בע"כ יש חילוק דבחשובה שייך לא ניחא לי' כו' משא"כ באינה חשובה אף אם תידור תחתיו יוכל לגרשה בע"כ. משא"כ עכשיו אחר תקנת ר"ג שאינו יכול לגרש בע"כ כו' גם באינה חשובה הוי ספק כמו בחשובה דמקפיד אף שמתיר לה מ"מ שמא תידור תחתיו ולא יוכל לגרשה בע"כ. אך הא חזינן דגם גבי דידי' אמר בש"ס סברא הנ"ל:
הטור כ' מקודם דהיכא שאמר ע"מ שאין עליך כל נדר אפילו נדרה על חרובין אינה מקודשת ואח"כ כ' הדין דהתירו החכם ובאשה חשובה דהוי ספק ע"ש. ולכאורה אינו מוכח מש"ס די"ל דהא לכאורה גם באינה חשובה שייך לא ניחא לי ליתן לה כתובה וי"ל כמ"ש לעיל דממ"נ אם תידור נדר שיוכל להפר באמת יפר לה ואי תידור ע"ד רבים שלא יוכל להפר אזי תצא שלא בכתובה ולכך לא הוי קפידא. אך לכאורה למ"ש תוס' לעיל דדוקא כשנדרה נדרים שיש בהם עינוי נפש תצא שלא בכתובה אבל נדרים שאין בהם עינוי נפש צריך ליתן לה כתובות ע"ש לעיל תוס' ד"ה ואם אמר כו' דדוקא נדרה ואינה מקיימת בשאר נדרים תצא שלא בכתובה אבל מקיימת דוקא ביש בהם עינוי כו'. וא"כ לכאורה כאן גם באינה חשובה שייך כיון שהיא נדרנית שמא תידור תחתיו במאי שאינו עינוי נפש ולא יוכל להפר ואעפ"כ יצטרך ליתן לה כתובה ושייך לא ניחא לי' כו'. אך ז"א דהא בש"ס איירי דוקא שהתנה בג' נדרים שלא תאכל בשר כו' א"כ אינו מקפיד באמת רק על נדרי עינוי נפש א"כ איך נימא דהוי קפידא שמא תידור מה שאין בו עינוי נפש הא זה לא איכפת לי' ואף אם הי' עלי' עכשיו נדרים שאין ע"נ היתה מקודשת ולכך באינה חשובה מהני כנ"ל. אמנם בטור הנ"ל בהתנה שאין עלי' כל נדר דאף שאר נדרים בכלל א"כ שוב י"ל דגם באינה חשובה לא מהני התירו חכם דמ"מ שייך לא ניחא לי' ליתן לה כתובה כיון שהיא נדרנית שמא תידור תחתיו מה שאין בהם ע"נ ולא יוכל להפר ויצטרך ליתן לה כתובה ובאמת הוא מקפיד גם על אותן נדרים כיון שהתנה כנ"ל. והי' אפשר לישב בזה שג' הנ"ל דגם באינה חשובה הוי ספק איירי באמר כל נדר והוי ספק מטעם הנ"ל כמו בחשובה. אך בטור קשה דמהש"ס אין ראי' דאיירי באלו ג' אמרו כו' ע"ש. ואפשר דדוקא בלא התנה אינו יכול לומר אי אפשי באשה נדרנית בנדרים שאין בהם עינוי נפש ולהוציאה בלא כתובה כיון דהוי מידי דלא קפדי בי' אינשי אינו יכול לומר שמקפיד הוא. אבל כאן כשהתנה שאין עלי' כל נדר וגילה דעתו קודם הקדושין שמקפיד גם על שאר נדרים אז ממילא גם אם תידור תחתיו נדרים שאין בהם עינוי נפש ג"כ תצא שלא בכתובה דיכול לומר אי אפשי כו' כנ"ל:
בב"ש ס"ק י"א כ' בסוף דא"ל כיון דהיא אומרת אחר אירוסין נולדו הוי כאומרת קדשתני וצריכה גט די"ל הכא גרע טפי דאמרינן כאן נמצא כאן הי' ומוכח דמשקרת כו' ע"ש והיא תמוה דודאי היכא דשווי' אנפשה חתיכא דאיסורא לא מהני אף שעדים אומרים להיפך דהודאת בע"ד כק' עדים ומאי מהני החזקה נגדה וכמבואר בי"ד ה"ש לא תקנה בהמה זו כי לא שחטתי' ע"ש:
ולא הכום בני ישראל. בגבעונים כתיב: רבא אמר. הא דקתני אצל חכם והתירה אינה מקודשת: באשה חשובה. בת גדולים דאפי' למ''ד רוצה אדם שתתבזה אשתו בב''ד הכא אמר אי אפשי באשה נדרנית וגט נמי לא ניחא לי למיתבא לה דאתסר באמה ואחותה ולא ניחא לי דליהוו קדושין: אבל הוא. אם אמר לה על מנת שאין עלי מומין ונדרים: טן דו. גוף שנים משל הדיוט הוא שהנשים אומרות טוב לשבת עם גוף שנים משבת אלמנה: דשומשמנא גברא. משל הדיוט הוא מי שבעלה קטן כנמלה: כורסיה בי חראתא רמיא. כסאה בין השרות בנות חורין מושיבה כלומר גם לי בעל כמוכם: נפסא. מנפס צמר ואומנות מאוסה היא: תיקרייה בסיפי בבא ותיתיב. אינה בושה לקרותו על מפתן הבית לישב שם אצלו בפני הכל: קולסא. ממשפחת דופי: טלפחי. עדשים שהוא מאכל קל ואין חסרון כיס כל כך אינה שואלת הימנו אך יקרא שמו עליה: וכולן מזנות ותולות בבעליהן. כל אלו שבעליהן שפלים ומראות להם חבה אינו אלא שמזנות תחתיהן וכשמתעברות הן תולות את העובר בבעל [ונוח להן באנשים כל שהן לפי שמזנות תחתיהן]: הוסיפו עליהם. בנשים שאין בכהנים: זיעה. זועה תמיד: שומא. וורוא''ה : הזקן והחולה והמזוהם. לגבי מומי בהמה תנן וקס''ד זיעה וריח הפה דאדם בכלל מזוהם: זיעה אמזוהם קא רמית. לאו רומיא היא מזוהם גופו מסריח ובאדם נמי פוסל אבל זיעה דאדם אינה פוסלת בכהנים כדקתני הוסיפו עליהם: דאפשר לעברה בקיוהא דחמרא. ביין קהה אייגר''א בלע''ז עד שיעבוד עבודתו: וריח הפה נמי כו'. אבל גבי אשה שהוא מדבר עמה כל שעה לא אפשר: בעומדת על פדחתה. ולעולם בשאין בה שער ובקטנה: פדחתה. מצחה: ונעשה מקומו צלקת. שנשאר שם רושם משחייתה המכה: צלקת. פינדרור''א ודוגמתה בשחיטת חולין (דף קכד.) גבי תנור כלי חרס דצלקיה מצלק: למעליותא. והכי קאמר נוי הוא לאשה שיהו דדיה מובדלים טפח: גבי מומין תניא. הך מתני' גבי מומין תניא דקא חשיב זיעה ושומא וריח הפה ושאר מומין וטפח בין שני דדי אשה: וכמה. נוי לה: וכמה. יהו גסין (אחת) משל חברותיה ויהא מום: ולציון יאמר. משום דאיירי בה רבי מיישא נקיט לה ולציון יאמר איש ואיש יולד בה לעתיד לבא כשיתקיים מקרא שכתוב והביאו את כל אחיכם מנחה לה' וגו' כל מקום שימצאו שם ישראל יאמרו העמים זהו מבני ציון זה יולד בה נביאנו שם: ולציון. כמו וישאלו אנשי המקום לאשתו (בראשית כו) על אשתו: אחד הנולד בה כו'. איש איש יתירא קא דריש אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה יקרא מבניה ויביאוהו אצלה: והוא יכוננה עליון. הקב''ה יכוננה להיות עליון למעלה על כל העולם: וחד מינייהו. מבני ארץ ישראל: עדיף. פקחים וחריפים: מתני' האב צריך להביא ראיה. אם בא לתבוע כתובה מן האירוסין מזה שממאן לקחתה: נכנסה לרשות הבעל. ניסת והוא בא להוציאה בלא כתובה על מומין שבה: הבעל צריך להביא ראיה. עדים וכולה מפרש בגמרא: במה דברים אמורים. שהבעל יכול לטעון על המומין:
אי הכי סיפא דקתני אבל הוא שהלך כו'. דבשלמא אי טעמא משום דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב''ד בבעל לא שייך זילותא לילך שרגיל ללכת בב''ד כל שעה לצרכו: כאן בזיעה עוברת. שיכול להעבירה ע''י רחיצת מים דאכתי לא ידע דאפשר לעבורי בקיוהא דחמרא דההיא לא פסלה בכהנים שהעבודה לפי שעה הוא אפשר שמרחיצה ועוברת ואין לפרש עוברת שעשויה להתרפאות דהיכי נוקי מתני' בשאינה עוברת הא בין קבועין בין עוברין קתני ועי''ל דזיעה עוברת שעשויה להתרפאות ואפילו לא העבירה כשר לעבודה דלא מאיסה כולי האי ומזוהם הוי דווקא זיעה שאינה עוברת והא דקתני בין קבועין בין עוברין אכל מומין דקתני התם קאי וה''פ בין קבועין ששנויין באותה משנה בין עוברין ששנויין שם כגון. חוורור: וחכמים אומרים בד''א במומין שבסתר כו'. נראה לרבינו יצחק דר''מ לא פליג אמומין שבגלוי דמודה דאין יכול לטעון דראה וניפייס הוא כדאמר סתמא דהש''ס בגמרא ועוד דאי פליג אמומין שבגלוי אם כן משכחת לה סימפון בעבדים במומין שבגלוי לר' מאיר ולא פליג אלא ביש מרחץ:
222ימים לסיום הש״ס