דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

כתובות עו ע"א - טקסט הדף מנוקד

חֲדָא בִּמְקוֹם תַּרְתֵּי וַחֲדָא בִּמְקוֹם תַּרְתֵּי לָא אָמְרִינַן עַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס הַעֲמֵד הַגּוּף עַל חֶזְקָתוֹ לָא אִיכָּא לְמֵימַר מַאי אִיכָּא חֲזָקָה דְּאֵין אָדָם שׁוֹתֶה בְּכוֹס אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹדְקוֹ וְהַאי רָאָה וְנִיפַּיַּיס הוּא אַדְּרַבָּה חֲזָקָה אֵין אָדָם מִיפַּיֵּיס בְּמוּמִין וְהַעֲמֵד מָמוֹן עַל חֶזְקָתוֹ
רַב אָשֵׁי אָמַר רֵישָׁא מָנֶה לְאַבָּא בְּיָדְךָ וְסֵיפָא מָנֶה לִי בְּיָדְךָ
אֵיתִיבֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי מוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר בְּמוּמִין הָרְאוּיִין לָבֹא עִמָּהּ מִבֵּית אָבִיהָ שֶׁעַל הָאָב לְהָבִיא רְאָיָה וְאַמַּאי מָנֶה לִי בְּיָדְךָ הוּא
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בִּיתֶירֶת יְתֶירֶת מַאי רְאָיָה מַיְיתֵי רְאָיָה דְּרָאָה וְנִיפַּיַּיס הוּא
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הַמַּחֲלִיף פָּרָה בַּחֲמוֹר וּמָשַׁךְ בַּעַל הַחֲמוֹר אֶת הַפָּרָה וְלֹא הִסְפִּיק בַּעַל הַפָּרָה לִמְשׁוֹךְ אֶת הַחֲמוֹר עַד שֶׁמֵּת הַחֲמוֹר עַל בַּעַל הַחֲמוֹר לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה חֲמוֹרוֹ קַיָּים בִּשְׁעַת מְשִׁיכַת פָּרָה
וְתַנָּא תּוּנָא כַּלָּה הֵי כַּלָּה אִילֵימָא
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עו - א

מכל מקום הוי  "חדא במקום תרתי", [חזקה אחת במקום שתי חזקות], וחדא במקום תרתי לא אמרינן [148].

אך אם הביא ראיה שהיו בה מומין עד שלא תתארס, אין מוציאין ממנו ממון.

אף על פי שיש "חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו, והאי ראה וניפייס הוא", כיון ש"העמד הגוף על חזקתו" לא איכא למימר, שהרי הוכיח שנולדו בה מומין כבר קודם לכן.

מאי איכא, חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו והאי ראה וניפייס הוא,

אדרבה, יש כנגדה - "חזקה אין אדם מיפייס במומין".

ובמקרה שיש חזקה אחת כנגד חזקה אחרת, אמרינן - "העמד ממון על חזקתו".

ומביאה הגמרא תירוץ נוסף ליישב את המשנה:

רב אשי אמר: לעולם כל המשנה כרבן גמליאל, שחזקת הגוף עדיפא להוציא ממון.

ואם כן קשה מדוע ברישא על האב להביא ראיה, הלא חזקת הגוף מסייעתו?

אלא - רישא, על האב להביא ראיה, כיון שהאשה עדיין לא נכנסה לרשות הבעל, והרי היא ברשות אביה, אם כן תביעתה היא - "מנה לאבא בידך" [חייב אתה מנה לאבי], ואפילו שחזקת גופה מסייעת לה, מכל מקום אין חזקת גוף הבת מועילה לאב. וכלפי האב אין זו חזקת הגוף, אלא חזקה רגילה.

ובזה מודה רבן גמליאל שחזקה רגילה שאין בה את העדיפות של חזקת הגוף, אינה יכולה להוציא ממון.

ומאידך בסיפא, שכבר נכנסה לרשות הבעל ויצאה מרשות אביה, וכעת תובעת - "מנה לי בידך", אזי מועילה חזקת הגוף שלה להוציא מהבעל ממון [149].

איתיביה [הקשה] רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי:

הלא שנינו בתוספתא - "מודה רבי מאיר, היינו רבי מאיר הנזכר במשנה, שאמר: "נכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה", מודה במומין הראויין לבא עמה מבית אביה, שעל האב להביא ראיה".

והבין רב אחא, שמדובר במומין שמסתבר שהגיעו מבית האב, אך אין הכרח שנולדו שם. ובכל זאת על האב להביא ראיה אפילו שכבר נכנסה לרשות הבעל וחזקת הגוף מסייעת לדבריה,

ואמאי, הרי התם - "מנה לי בידך" הוא?

ומשנינן - הכא במאי עסקינן במקרה שהיתה לה אצבע יתירת. שודאי נולדה ברשות האב, ובכהאי גונא בודאי שאין חזקת הגוף מועילה.

ומקשינן - אם מדובר ביתירת, מאי ראיה מייתי? דהיינו - מה תועיל לאב ראיה, הלא ודאי שנולדה האצבע ברשותו?

ומשנינן - שיביא האב ראיה דראה הבעל את המום קודם הנישואין וניפייס הוא.

אמר רב יהודה, אמר שמואל: המחליף [150] פרה בחמור, ולא היה החמור בפנינו בשעת הקנין, ומשך בעל החמור את הפרה, ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור.

ומספקא לן - האם מת החמור קודם משיכת הפרה, ונמצא המקח בטל. וההפסד מוטל על בעל החמור.

או שמא מת אחר משיכת הפרה, ואז כבר זכה בו בעל הפרה וההפסד מוטל עליו.

ופסק שמואל: על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה [151].

ותנא תונא "כלה". כלומר, וראייתו מהתנא של משנתינו ששנה את ענין מקח טעות במומי כלה.

והוינן בה: הי כלה? מאיזה חלק במשנה הביא שמואל ראיה לדינו?

הערות

[148] ויש להקשות - הרי גם לבעל יש שתי חזקות: חדא - כאן נמצאו וכאן היו. וחדא - אין אדם מתפייס במומין? וכתבו התוספות - שחזקות האב עדיפות מחזקות הבעל, ואף על פי שכאשר יש לאב רק חזקת הגוף ולבעל רק "כאן נמצאו", עדיף "כאן נמצאו" מחזקת הגוף, וכן אם יש לאב רק "חזקה אין אדם שותה בכוס" ולבעל "חזקת אין אדם מתפייס במומין", עדיף חזקת הבעל מחזקת האב, היינו משום שמצטרפת אליהם חזקת ממון. ולחד מנייהו יש לה כח לסייע, ולא לשתיהן. ועוד יש לומר - שעדיפי חזקות האב מחזקות הבעל, כיון שחזקות האב - אפילו אם רק אחת מהן אמת, יש לה כתובה. אך חזקות הבעל - אם אחת מהן שקר מפסיד הבעל. ולכן עדיפי חזקות האב מחזקות הבעל.

[149] כך פירש רש"י. אך יש מהראשונים שפרשו - שכל מה שאמר רבן גמליאל שחזקת הגוף עדיפא להוציא ממון לא נאמר אלא במקום שמצטרפת לזה טענת ברי. וכאן מדובר שהאב עצמו טוען שמא, ורק הבת טוענת בשבילו ברי. ולכן טענת הברי של הבת אינה יכולה להועיל לאב, ועליו להביא ראיה. אך בסיפא - שהבת טוענת ברי בשביל עצמה, מועילה טענת הברי שלה כדי להוציא ממון בצירוף עם חזקת הגוף.

[150] דין קנין חליפין בקצרה: אדם הרוצה להחליף חפץ עם רעהו, ומשך אחד מהצדדים את החפץ בו חפץ, מיד נקנה החפץ השני לחברו בכל מקום שהוא, ואם מת, הפסיד הקונה.

[151] וצריך לבאר, מהי סברת שמואל, הרי חזקת הגוף של החמור מסייעת לבעל החמור לומר שמת אחר הקנין, וכמו כן חזקת הממון שתפוס כעת בפרה, מסייעתו. ומדוע מוטלת עליו חובת הראיה? רש"י פירש - שהבנת שמואל כדעת רבי יהושע, שחזקת הממון עדיפה מחזקת הגוף. וסבר שמואל, שבעל החמור אינו נחשב מוחזק בפרה, כיון שיש ספק על עצם הגעת הפרה לידיו. ולכן מעמידים את הפרה בחזקת המרא קמא, ועל בעל החמור הראיה. אך התוספות כתבו, שסבר שמואל כדעת רב אשי הנזכר לעיל, שחזקת הבת אינה מועילה לאב, וכמו"כ חזקת החמור אינה מועילה לבעל החמור. וכן אינו נחשב מוחזק בפרה, כיון שאינו יודע בעצמו האם הפרה שלו. ותפיסה בלא טענת ברי אינה מועילה. ולכן חובת הראיה מוטלת על בעל החמור.

חדא [חזקה אחת] במקום תרתי [שתיים] שעומדות כנגדה, וחדא במקום תרתי לא אמרינן [ואחת שתקבע במקום שתיים אין אנו אומרים]. אבל אם הביא הבעל ראיה שעד שלא תתארס (נתארסה) היו בה כבר מומים — העמד הגוף על חזקתו לא איכא למימר [אין לומר]; כי מאי איכא [מה יש] כאן לטובת האשה? רק חזקה שאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו, והאי [וזה, הבעל] ראה וניפייס [והתפייס] הוא — אם כן אפשר לומר אדרבה (להיפך): חזקה אין אדם מיפייס [מתפייס] במומין, וממילא העמד ממון על חזקתו ולא נחייב את הבעל בכתובתה.

רב אשי אמר: את הסתירה בין ראשה וסופה של המשנה אפשר ליישב כך: רישא [בראשה] הרי זה כמקרה של טענה שמישהו טוען לחבירו: "מנה לאבא (של אבא) נמצא בידך ואתה חייב לשלם לו ", שהרי באותה שעה כאשר נמצאו המומים עדיין לא נשאה, וכסף כתובתה אינו בא לידי האשה אלא לידי אביה. וסיפא [ובסוף] מדובר כשנישאת שאז כסף הכתובה מגיע לה, והרי זו כאילו טוענת "מנה לי בידך" וחזקת גופו של אדם מסייעת רק לו להוציא ממון מחבירו, ולא לאדם אחר.

איתיביה [הקשה לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לרב אשי ממה ששנינו בברייתא: מודה ר' מאיר במומין הראויין לבא עמה מבית אביה, שאינם נראים כמומים חדשים שנוצרו לאחר הנישואין, שעל האב להביא ראיה שלא היו בה קודם ואף על פי שכבר נישאה. ואמאי [ומדוע] הוא מודה? הלא "מנה לי בידך" הוא בצירוף חזקת הגוף, ועל הבעל להביא ראיה!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] בשיש לה אצבע יתירת (נוספת) ברגלה שודאי הוא מום מלידה. ותוהים: אם מדובר באצבע יתירת, מאי [מה] ראיה מייתי [מביא] האב, וכי יכול לומר שצמחה בה אצבע זו לאחר האירוסין? ומשיבים: האב מביא ראיה שהבעל ראה אצבע יתירה זו וניפייס [והתפייס] הוא.

א אמר רב יהודה אמר שמואל: המחליף פרה בחמור שלא היו במקום אחד, אלא שאחד האנשים משך בהמה אחת ונקנית השניה לחבירו בקנין חליפין על ידי משיכה זו, ומשך בעל החמור את הפרה, ולא הספיק גם בעל הפרה למשוך את החמור, עד שמת החמור. וטוען בעל הפרה שהחמור מת עוד לפני משיכת הפרה כשהוא עדיין ברשות בעליו הראשון ואם כן לא חל כאן קנין חליפין כלל — במקרה כזה על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה, ואם אינו יכול להביא ראיה — הפרה נשארת ברשות בעליה.

ומוסיף רב יהודה: ותנא תונא [ושנה התנא שלנו] ורמז הלכה זו ממש בדין כלה, שמשם למד שמואל הלכה זו לענין קנין חליפין. ומבררים: הי [איזו] כלה, כלומר, מאיזו הלכה בכלה מביא שמואל ראיה? אילימא [אם תאמר]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

one presumption opposed by two others. And we do not say that one presumption is decisive when it is opposed by two. However, if the husband brings proof that that she was blemished before she was betrothed, we cannot say: Establish the state of the woman’s body according to its presumptive status, since it has been established that the blemishes existed prior to the betrothal. What claim is there in the woman’s favor? Only the presumption that a person does not drink from a cup unless he first examines it, and this man has undoubtedly seen her blemishes and been appeased. The Gemara responds: On the contrary, there is a presumption that a person does not become appeased with regard to blemishes, and therefore the money is established according to its presumptive status and we do not obligate the husband to pay for the marriage contract.

Rav Ashi said that the contradiction between the first and last clauses of the mishna can be resolved in the following manner: The first clause is similar to a claim made by one who says: My father has one hundred dinars in your possession. When the blemishes were discovered he had not yet married her, and therefore the payment for the marriage contract would go to the woman’s father, and not to her. And the latter clause is referring to a married woman who claims the marriage contract for herself, and it is therefore as though she says: I have one hundred dinars in your possession. The presumptive status of her body enables her to claim money only for herself, not on behalf of someone else, including her father.

Rav Aḥa, son of Rav Avya, raised an objection to Rav Ashi’s opinion from a baraita: Rabbi Meir concedes with regard to blemishes that naturally come with her from her father’s house, and which did not develop after the marriage, that the father must bring proof that she did not have them before the betrothal, even if she was already married when they were discovered. But why does Rabbi Meir agree in that case? It is similar to the case where someone says: I have one hundred dinars in your possession, along with the presumptive status of her body; therefore, the burden of proof should be upon the husband.

The Gemara answers: With what are we dealing here? With a case of a woman who has an additional toe. She was obviously born with that blemish. The Gemara is puzzled by this response: If the baraita is speaking about an additional toe, what proof could the father possibly bring to argue that the toe grew after the marriage? The Gemara answers: He can provide proof that the husband saw the extra toe before the betrothal and he became appeased about it.

§ Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to one who exchanges a cow for a donkey, where the two animals involved in this transaction are not in the same location, one of the parties acquires one of the animals by means of pulling it, which transfers the other animal to the other party through acquisition by means of the exchange. And in this case the owner of the donkey pulled the cow, but before the owner of the cow could pull the donkey in turn, the donkey died. The owner of the cow claimed that the donkey died before the other one pulled the cow, which means the exchange transaction never took effect. In that case, the owner of the donkey must bring proof that his donkey was alive at the time when the cow was pulled. If he is unable to bring proof to this effect, the owner of the cow retains his animal.

Rav Yehuda adds: And the tanna of the mishna also taught along similar lines with regard to a bride. Shmuel learned this halakha concerning an acquisition by means of barter from the case of a bride. The Gemara inquires: Which halakha involving a bride serves as the basis for the halakha that Shmuel taught? If we say

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן הוי חדא במקום תרתי. איכא דקהו בה, והא איכא נמי חזקה דממונא. וניחא להו דחזקה דממונא במקום בריא וחזקה דגופא לא כלום היא, והיינו דרבן גמליאל, הילכך פשא ליה חזקה דאין אדם נפייס במומין במקום תרתי. ואם תאמר, אכתי איכא תרתי אין אדם נפייס במומין וכאן נמצאו וכאן היו, דדחי לחזקה דגופה כדדחי כשנמצאו עליה ועודה בבית אביה. יש לומר, דכחדא חשבינן להו, דחדא מינייהו בלא חברתה לא מפסדא כתובה, כשתמצא לומר דכאן נמצאו וכאן היו אכתי איכא למימר דראה ונפייס, וכשתמצא לומר אין אדם נפייס במומין דלמא משנתארסה נולדו בה ונסתחפה שדהו, הא אינה מפסדת עד דאיתנייהו לתרווייהו, והלכך כחדא חשיבי, אבל תרתי חזקי דידה כל חדא מינייהו אלימא למיהב לה כתובה, לכשתמצא לומר העמד הגוף על חזקתו אף על פי שאינו נפייס במומין, מכל מקום כתובה אית לה דנסתחפה שדהו.
וכשתמצא לומר דלא אזלינן בתר חזקה דגופה אפילו הכי אית לה כתובה משום דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו וראה ונפייס. ולפי אוקמתא דרבה נראה דלא אפשר לאוקמי מתניתין דהנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, אלא בנושא ובעל לאחר זמן, דאיכא למימר העמד הגוף על חזקתו, אבל בשכנס ובעל לאלתר אף על פי שארסה זה זמן מרובה לא, דהא לית לה חזקה כלל, דאי אפשר לומר דכאן נמצאו וכאן היו, דהא כנסו בעל לאלתר, אלא על כרחך ברשות האב נאנסה, ותו ליכא למימר העמד הגוף על חזקתו דכאן נמצאו וכאן היו דחי לה. מאי אמרת אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו, אדרבה אין אדם נפייס במומין.

רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך. כלומר, דמתניתין דוקא בנערה ולא בבוגרת וכשלא נשאת לאחר, דכתובתה לאביה. ורש"י ז"ל פירש: דרישא להכי לא מהניא חזקה דגופא, לפי שאין הטענה שלה אלא של וגבי אב לא אמרינן דגוף שלה דמיתהני חזקתו לאחרים. נראה מדבריו ז"ל, שאין חזקת הגוף שלה מועיל לאב אף על פי שהוא טוען בריא. ואינו מחוור, דחזקת הגוף לכולי עלמא מהניא, דאטו מקוה דמוקמינן אחזקתיה (נדה ב, ב) מי איצטריכא לחזקתיה לנפשיה. אלא הכי פירושו, רישא בשאין האב טוען בריא, דסתמא דמילתא הכי הוא דאין האב יודע מתי נולדו מומין שבסתר שבבתו, וכיון שכן, שמא ושמא הוא, ועד כאן לא קאמר רבן גמליאל, אלא בבריא ושמא, אבל בשמא ושמא לא אמר. ואף על גב דהיא טוענת בריא כיון דכתובתה דאביה כמנה לאבא בידך הוא, ובריא דידה לא מהני לאב, ודכוותה בפרק יש נוחלין (ב"ב קלה, ב) גבי זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו, ואוקימנא לרב יהודה דאמר בריא ושמא בריא עדיף, דשאני הכא דכמנה לאחר בידך הוא דמי, אבל סיפא דכתובה דידה הוה ליה מנה לי בידך ובריא ושמא הוא.
ונראה לי, דרב אשי לית ליה כאן נמצאו וכאן היו, דאלו טוען האב בריא, אי נמי בבוגרת דהוה ליה מנה לי בידך, אף על פי שהיא בבית אביה על הבעל להביא ראיה, ובטומאות דוקא אמרינן (נדה ד, א) אין מחזיקין ממקום למקום אבל בממונא לא אמרינן. והכי נמי משמע לכאורה בנדה פרק הרואה (ברכות נח, א) דתניא התם בדקה עצמה וחלוקה והשאילתו לחברתה היא טהורה וחברתה תולה בה, ואמר רב ששת עלה לענין דינא תנן, ואם איתא דלענין דינא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו, אפילו לענין דינא נמי נימא שתהא שניה חייבת לכבס משום דכאן נמצאו וכאן היו. אי נמי, בין בטהרות בין בממונות לא אמרינן אלא דוקא בכיוצא בטהרות, דליכא טענת בריא אלא שמא, אבל בכעין מתניתין דהכא ובכעין מתניתין דהנושא את האשה דבריא ושמא הוא, אף על גב דמסייע למאן דטעין שמא כאן נמצאו וכאן היו אפילו הכי בריא עדיף לרב אשי, וזה עיקר. ובההיא דנדה (שם) משום דחלוק ברשות משאילה קאי, וכיון שכן, לענין דינא מציא אמרה לה שניה ברשותך איתיליד ריעותא, ומיהו לענין טומאה היא טמאה וחברתה טהורה, מפני שהיתה לה לראשונה לבודקה בין לבישה לשאילה. וכן תירצו שם בתוספות (ד"ה לענין).
והשתא ניחא לרב אשי טפי מתניתין דהנושא, ולא דחקינן לה בכונס ובועל לאחר זמן דוקא, אלא בין בכונס ובועל לאלתר כל שטוענת בריא, ואפילו ביהודה שמיחדין את החתן עם הכלה, אם כתובתה שלה היא נאמנת, כפשטה דמתניתין דלא מפליגא בין בועל לאלתר לבועל לאחר זמן, וקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא, ורבנו אלפסי ז"ל לא הביא בהלכותיו מכל זה כלום.

הי כלה, אי נימא בבית אביה. פירש רש"י ז"ל: דאליבא דאוקימתא דר' אלעזר קאמר, ומדר' יהושע קא מייתי ראיה דאית ליה שעל האב להביא ראיה לעולם, דשמא במקום ממונא עדיף מברי וחזקה דגופה. והא דקאמר כלה בבית אביה, לאו דוקא קאמר, דהיא תיהוי סיעתיה דעודה בבית אביה שאני, דאכתי ברשותיה דאב קיימא וברשותיה נולדו ולא ברשותיה דבעל, משום דאכתי אינו זכאי במעשה ידיה ובהפרת נדריה, מה שאין כן בפרה דברשותיה דבעל הפרה נולד הספק, דמשעה שמשך זה עמד החמור ברשות בעל הפרה בכל מקום שהוא, אלא מכלה בבית חמיה קא מייתי ראיה, וכלה בבית אביה דנקט לסימנא בעלמא נקט לה, כלומר ותנא תונא דרישא דהיינו ר' יהושע כותיה. וכן נמי כי הדר וקאמר אלא כלה בבית חמיה תנא דסיפא קאמר דהיינו רבן גמליאל, לאו מכלה בבית חמיה דוקא קאמר, דהתם על מי שהספק נולד ברשותו דהיינו הבעל, דמשעה שכנסה עמדה ברשותו וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, ולפיכך אתה מטיל עליו הראיה, וכאן אתה מטיל הראיה על מי שאינה ברשותו, דחמור ברשות בעל הפרה עומד משעת משיכת הפרה, אלא מכלה בבית אביה קא מייתי סייעתא, וכלה בבית חמיה לסימנא נקט לה. ודחי דלא דמי, דהתם דינא הוא דבעל ליתי ראיה משום דאתי לאורועי חזקה דגופה דמסייע ליה לאב, אבל הכא כל היכא דמוקמת חמור בחזקתו מוקמת פרה בידא דלוקח ועל בעל הפרה, דאתי לאורועה לחזקה, הוה לן למירמי ראיה. והדר אוקמא כר' יהושע, ולאו מכתובה קא מייתי דאפוקי הוא, אלא מקדושין דמוקמי הוא, ואפילו הכי אב צריך להביא ראיה, ואידחי לה הא דרב יהודה מדתניא מחט שנמצאת בבית הכוסות, ואתא רמי בר יחזקאל ואמר דשמואל איפכא אמר, דכל שנולד ספק ברשותו דהיינו בעל הפרה עליו להביא ראיה, ותנא תונא כלה בבית חמיה וכלה בבית אביה, ואליבא דרבא דאוקמה כולה אליבא דרבן גמליאל, וכל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה.
ומה שהצריכו לרש"י ז"ל לפרש דרב יהודה קא מייתי ראיה מדר' יהושע, משום דלרב אשי ורבה מתניתין דוקא ורישא על האב להביא ראיה ומדרבי יהושע, וסיפא על הבעל משום שהספק נולד ברשותו, ואילו לשמואל מי שלא נולד הספק ברשותו עליו לבקש ראיה.
ואין פירושו מחוור, דהיכי מייתי ראיה מדר' יהושע ושביק רבן גמליאל, ושמואל גופיה הוא דפסק כרבן גמליאל בשלהי פרק קמא דמכלתין (יד, א). ואף על פי שתירץ הרב ז"ל דכיון דבמסקנא אוקמא רמי בר יחזקאל כרבן גמליאל לא דייקינן בה כולי האי, אכתי אינו מחוור, דתינח לרמי בר יחזקאל אבל לר' יהודה מאי איכא למימר דאיהו ניהו דפסק כרבן גמליאל משמיה דשמואל בפרק קמא (שם). ועוד קשיא לי, דרמי בר יחזקאל נמי לפי פירושו אי אפשר להביא ראיה אלא אליבא דאוקמתה דרבה דאילו לרב אשי אף על פי שהיא בבית אביה דאכתי לאו ברשותיה דבעל קאי למציאתה ולמעשה ידיה, אילו טען האב בריא, אי נמי בוגרת דכתובה שלה, על הבעל להביא ראיה, הרי שאתה מצריך לבקש ראיה על מי שלא נולד הספק ברשותו לדברי רבנו ז"ל, ובודאי משמע דרב אשי לית ליה לרבה כדכתבינן לעיל, וקיימא לן כרב אשי דבתרא הואי.
והפירוש הנכון, דכולן מדרבן גמליאל מייתו ראיה, וטעמיה דרב יהודה משום דסבירא ליה דכל שהיה הממון שלו מתחלתו ונולד בו ספק, עליו הראיה שהיה בשעת קנייתו ראוי לקנות, הילכך על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו ראוי לקנות בשעת משיכת הפרה, לפי שהוא ודאי היה בעל החמור, ובעל הפרה ספק אם זכה בו מעולם אם לאו,והלכך אין ספק מוציא מידי ודאי.ותנא תונא כלה בבית אביה שאף על פי שהיא עומדת ברשות הבעל לקבלת מומין משעת אירוסין ואילך דנסתחפה שדהו, אף על פי כן על האב להביא ראיה שהיתה ראויה לקנות הכתובה בשעת אירוסין, וכלה בבית חמיה דאתה מטיל ראיה על הבעל, היינו משום דאיכא חזקה דגופה וברי, דעדיף משמא וחזקת ממון.
ואי קשיא לך, הכא נמי הא איכא למימר העמד חמור על חזקתו, וכיון דבעל החמור בריא ובעל הפרה ספק, ברי וחזקת הגוף עדיפא, כההיא דהנושא את האשה. וכלה בבית אביה נמי דמטילין ראיה על האב, קא יהיב רב אשי טעמא משום דהוה ליה מנה לאבא בידך, הא בבוגרת דמנה לי בידך הוא על הבעל להביא ראיה. יש לומר, דהא דשמואל נמי בשאין בעל החמור טוען ברי, אלא שנמצא חמורו מת ולא נודע לבעל חמור אם קודם משיכה אם לאחר משיכה. והא דהדר ואמר אלא כלה בבית חמיה, לאו דוקא, אלא מילתא בעלמא הוא דקאמר, לומר הא דקאמרת הכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים, הרי מצינו ראיה לאוקמי ממונא מכלה בבית חמיה, ודמי קצת לבעל החמור שבביתו נולד הספק כמו שנולד כאן בבית הבעל ואיתותב רב יהודה, ואתא רמי בר יחזקאל ואמר דעל בעל הפרה להביא ראיה הואיל וברשותו נולד הספק, דמשעת משיכת הפרה קם חמור ברשותו בכל מקום שהוא לאונסין, ולית ליה לרמי בר יחזקאל דהולכין אחר מי שהיה הממון שלו מתחלתו, אלא אחר מי שהוא שלו בשעת הספק.
ותנא תונא כלה בבית [אביה], שכיון שהיא עומדת ברשות האב למעשה ידיה ולהפר נדריה, עליו להביא ראיה, ואף על גב דאילו אתילדו בה מומין השתא ברשות הבעל נינהו ושדהו הוא דנסתחפה, כל שכן בבעל הפרה, שאילו מת החמור משעת משיכת הפרה ואילך לדידיה מת. ובוגרת בבית אביה שעל הבעל להביא ראיה, הא אמרינן טעמא משום ברי ושמא כרבן גמליאל, וכלה בבית חמיה נמי היינו טעמא דבעל צריך להביא ראיה, דאף על גב דלאו ברשות בעל קיימא לגמרי אלא אף ברשות עצמה, בעל צריך להביא ראיה משום דרבן גמליאל דברי ושמא.
ובין לפירושו של רש"י ז"ל בין לפי זה, קיימא לן דעל בעל הפרה להביא ראיה, וזה שלא כדברי רבנו אלפסי ז"ל, שהוא ז"ל פסק (קב, ב) דעל בעל החמור להביא ראיה. ויש לומר, דסבירא ליה דרמי בר יחזקאל לא פליג עליה דרב יהודה בעיקר דינא אלא בטעמא, וכדפירש הראב"ד ז"ל, דרב יהודה סבר דלעולם על בעל החמור להביא ראיה, אף על גב דמית ליה באגם, מדלא מפליג בה ואמר סתם ומת חמורו, לומר בין שמת בביתו ממש של בעל החמור בין שמת באגם, ורמי בר יחזקאל בא ופירש דוקא כשמת בביתו ממש, הא מת באגם על בעל הפרה להביא ראיה כיון שהוא זוכה בו משעת משיכה, ותנא תונא כלה רישא וסיפא, דעודה בבית אביה על האב להביא ראיה, וכשנכנסה לרשות הבעל עליו להביא ראיה.
ומכל מקום אף לפירוש זה, אין בעל החמור צריך להביא ראיה אלא כשמת ברשותו ממש וכשאינו טוען ברי, הא בטוען ברי, אי נמי מת באגם, על בעל הפרה להביא ראיה. וצריך עיון על הרב ז"ל שלא ביאר ולא חלק בזה כלל. וכן כתב גם הרמב"ם ז"ל (הל' מכירה פ"כ הט"ו), ובמחט שנמצא בעובי בית הכוסות נמי כתב שעל הטבח להביא ראיה, ואפילו לא נתן דמים. וקשה לי הרבה, שהרי לא אמר רבן גמליאל אלא בברי ושמא, אבל בשמא ושמא לא אמר, כדאיתא בריש פרק האשה שנתארמלה (לעיל כתובות טז, א), וכדאמר נמי רב אשי לעיל, רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך, ואם כן מאי קא מקשה הכא ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות, דהדין נותן באמת שאם לא נתן טבח דמים שיהא בעל הפרה, הבא להוציא ממון, צריך להביא ראיה, דלא אמרו שהולכים בתר חזקה דגופה לאפוקי ממונא אלא בבריא ושמא, וכדאמרינן נמי בפרק קמא דמכלתין (ט, א) האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה, ואם כן מאי דקא מקשה הכא היה נראה לכאורה שאינו אליבא דהלכתא, דאין הלכה כן אלא כפשטה דברייתא דהמוציא מחבירו עליו הראיה בין טבח בין בעל הפרה, וצריך לי עיון.

וחדא במקום תרתי לא אמרינן וא"ת לר"ג הא איכא לבעל נמי חזקה דממונא לא חשיבה ליה כלום במקום שהוא טוען שמא כיון דחיובו ברור לפניו ושנכנסה ושנתחייב לה כתובה וא"ת והא מסייע ליה לבעל טענת כאן נמצאו וכאן היו דעדיפא מחזקה דגופא כדאמר רבא והוה להו תרתי. פי' בתוספ' דכחדא חשיבא להו דחדא מנייהו בלא חברתה לא מפסידה כתובה וכשתמצא לומר כאן נמצאו וכאן היו אכתי איכא למימר ראה ונתפייס דחזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בדקו ואתה צריך לומר חזקה אין אדם מתפייס במומין וכשתמצא לומר אין אדם מתפייס במומין דילמא משנתארסה נולדו בה ונסתחפה שדהו ואתה צריך לומר כאן נמצאו וכאן היו נמצא שאין מפסדת כלום עד דאיתנהו (כלום) לתרווייהו כחדא חשיבי אבל תרתי חזקה דידה דלחדא מינייהו אלימא למיתן לה כתובה כשתמצא לומר העמד הגוף על חזקתה:

רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך. פי' רש"י ז"ל רב אשי נמי מהדר לאוקמה כולה כר"ג דחזקה דגופא עדיפא ורישא להכי לא מהני חזקה דגופא לפי שאין הטענה שלה אלא של אביה שכתובת ארוסין לאביה והוה ליה מנה לאבא בידך וגבי אב לא אמרינן דגוף שלה דתיהני חזקתה עכ"ל. כלומר שאין הזקת הגוף האשה מועיל לאב אפילו טוען ברי ואינו נכון דחזקת הגוף לכ"ע מהני ודאשכחן גבי מקוה שמתיר לכל הטובלים בו וה"ה דמתניתין אין האב טוען ברי אלא שמא ולא יועיל חזקת הגוף במקום חזקת ממון אלא כשהתובע טוען ברי ואע"פ שהיא טוענת ברי אין התביעה שלה ואין טענת ברי שלה מועיל לגבי האב והוה ליה האב והבעל שמא ושמא ובהא לא אמר ר"ג אבל סיפא שהכתובה שלה הו"ל ברי ושמא ולפיכך נאמנת משום חזקה דגופה ולא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו דהא ברישא אלו הי' אב טוען ברי על הבעל להביא ראיה משום חזקה דגופא ולא אמרינן כאן נמצאו וכאן היה לבטל טעמא דחזקה דגופא והיינו דנדי מאוקימתא דרבא וכן פי' בתוס':

איתביה רב אחא בריה דרבא לרב אשי. גרסת רש"י ז"ל מודה ר"מ לחכמים ואומר דה"ג בתוס' ותימא דלפום האי לישנא משמע דרבנן מחמירין על האב ביותר ואומר שעליו להביא ראיה ובזה מודה להם ר"מ והא ליתא בהא אדרבה אשכחן דמקילין חכמים יותר על האב לענין מומין שבגלוי אם יש מרחץ בעיר ולא אשכחן מידי דמחמרי רבנן על האב טפי מר"מ והגירסא הנכונה מודים חכמים לרבי מאיר וכן גרסת הראשונים ז"ל:

ואמאי טמא מנה לי בידך היא. וא"ת ולרבא נמי אמאי לא פרכינן מהא מתני' דאמאי צריך האב להביא ראיה דהא כיון שנכנסה לרשות הבעל נימא כאן נמצאו וכאן היו ותירץ ר"י ז"ל דלרבא ל"ק דאיהו מצי למימר דהאי ברייתא אדיוקא דמתני' קאי דקתני הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היה בה מומין אלו עד שלא תתארס אין משנתארסה לא ופרשינן טעמא משום דכשנתארסה אית לה תרתי חזקה וכדאיתא לעיל וקתני דבמומין הראוים לבא עמה מבית אביה לבית בעלה והוא תחת כיפה של ראשה או במקום שאפשר להיות שלא הבחין בה הבעל בכונסה לחופה ואם הביא הבעל עדים שהיה בה משעת ארוסה מהני לה ועל האב להביא ראיה דראה ונתפייס דהשתא אין לאשה חזקה דאין אדם שותה בכוס וכו' ולית לה אלא חדא חזקה בלחוד היינו העמד הגוף על חזקתה והלכך יותר יש לנו לומר כאן נמצאו וכאן היה [מטענת חזקת הגוף כיון דליכא תרתי לאשה אבל לרב אשי פריך דלמה לי טעם כאן נמצא ובטענת] א"י נ"ל אבל לרב אשי ובטענת ברי תליא מילתא כולא והכא נמי מנה לי בידך הוא:

אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור ואפ"ה במשיכת הפרה נקנה החמור לבעל הפרה כל היכא דאיכא דבחליפין כיון שזכה זה נתחייב בחליפיו ובעלי חיים עבדו חליפין ולא חשיבי פירי דפירי לא עבדינן חליפין וכדמפרש בפרק קמא דקדושין בס"ד. ומכאן יש לנו ראיה ברורה ואע"פ שהספק נולד ברשות חבירו כלומר לאחר שנגמרו החליפין ובודאי שצריך לתת להם טעם דהא לבעל החמור מסייע ליה חזקה דגופא שהיה חי קודם לכן [ומסייע לי' נמי חזקה דממונא שבעל הפרה בא להוציא פרתו מידו] ומסייע נמי כאן נמצאו וכאן היה דלאחר גמר הקנין נולד הספק כשהיו דנין שהיה החמור בכ"מ שהוא ברשות בעל הפרה ויש מפרשים דטעמא דשמואל דכיון דעכשיו בא הדיעות לפנינו ולא ראינו אותו קודם לכן בלא ריעותא ונולד הספק בעיקר משיכת הפרה אם קנתה בדין חליפין אם לאו שיש לנו לומר בזה שהכל כפי שעתו וכענין שאמר לעניון טומאה שכל הטומאות כשעת מציאתן ודנין שכן היה בתחלה כמו שהוא עכשיו והיינו דפרכינן ליה ממחט שנמצאת בבית הכוסות שעל הטבח להביא ראיה לפי שיש כנגדו [חזקה דממונא ואין דנין אותו כשעת מציאתו כצ"ל ונרשם בגליון והנכון שאין לנו לומר עכשיו בזה טעם מסיום כו' עד ודו"ק הוא גליון] (כ"כ בשמ"ק המ"ל) טעם בזה מסוים והכל לפי הסייעת' שמביא מהאי דתניא ותנא תונא ודוק. ואמרינן ותנא תונא כלה כלומר [דמתני'] דכלה מסיי' ליה בהא ואמר הי כלה [אילימא כלה בבית אביה פי' רש"י דקתני האב צריך להביא ראי'] וסבירא ליה לשמואל כר"א דמוקי לה בתרי תנאי ומאן דתנא בבית אביה הוא הדין שנמצאו בבית חמיה ואפ"ה קתני ר' יהושע שהאב צריך להביא ראיה אע"ג דמסייע ליה חזקה דגופה ולא נולד הספק ברשותו ואפ"ה אינו גובה הממון מספק הכא נמי אינו מוציא הפרה מרשות של חבירו מן הספק כיון שהרי נעשי' משיכה ע"כ והוצרך רבינו ז"ל לפרש דשמואל סבר כר"א דאי לא היכא דמיא דשמואל לכלה בבית אביה דהא התם נולד הספק ברשות האב משא"כ בדשמואל אלא ודאי כדאמרן ופרכינן אכתי לא דמי דהתם על האב להביא ראיה לפי שבא להוציא ממון מן הבעל ואלו בעל החמור מוחזק הוא בשלו ובעל הפרה הוא שבא להוציא מרשותו:

המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה והדבר ידוע שמשמשך בעל החמור את הפרה נקנה החמור לבעל הפרה בכל מקום שהוא ומכל מקום לא הספיק בעל הפרה למשוך את חמורו עד שמת ובעל החמור טוען שמשמשך הוא את הפרה מת ובעל הפרה אומר שעד שלא משך הוא את הפרה מת החמור ויחזיר לו פרתו גדולי הפוסקים פסקו בה שאע"פ שהמוציא מחברו עליו הראיה בזו על בעל החמור להביא ראיה שהיתה חמורו קיימת בשעת משיכת הפרה שכל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה ומה שאמרו במחט שנמצאת בעובי בית הכוסות לענין מקח וממכר שכל שהוגלד פי המכה בידוע שהיא שלשה ימים קודם שחיטה ואם קנאה הטבח תוך שלשה מחזיר לו המוכר מעותיו ומיטפל בנבילה שמקח טעות הוא וכל שלא הוגלד הרי זה ספק ואע"פ שהיה לנו לומר המוציא מחברו עליו הראיה ונמצא שאם לא נתן הטבח את המעות על בעל הבהמה להביא ראיה ואע"פ שנולד הספק ברשות הטבח אינו כן אלא על הטבח ומה שאמרו בה המוציא מחברו עליו הראיה פירשוה בשפרע הטבח את המעות ונמצא אותו שנולד הספק ברשותו מוציא שסתם הדברים כל כמה דלא יהיב איניש זוזי לא יהבי ליה חיותא הא אף אם לא פרע אע"פ שחברו מוציא על הטבח להביא ראיה גם כן מטעם שנולד הספק ברשותו וראיה זו היא שיביא עדים שבשעה פלונית נכנסה המחט שם כנגד בית הכוסות ואינו צריך לראיה אחרת ויש מפרשים עליו הראיה והואיל ואי אפשר כאן בראיה משלם ויש חולקים לומר שכל המוציא עליו הראיה בין שנולד הספק ברשותו בין שלא נולד הספק ברשותו וכל שלא נתן הטבח את המעות על בעל הבהמה להביא ראיה ומה שאמרו כל כמה דלא יהיב וכו' שנויא הוא ולא סמכינן עליה והדברים נראין כדעת ראשון:

ר"א אמר רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך פי' ר"א נמי אוקמיה כר"ג ורישא דאמרי' בעל מהימן משום דהו"ל מנה לאבא בידך שהוא טענת שמא שהאב טוען להוציא הכתובה בשבילו והיא טוענת שמא שאינו ברור מתי נולדו בה המומין הללו. והילכך לא מהני חזקה דגופה כגון שטענה האשה שהיא טוענת ברי ויזכה בכתובה לעצמו דהיכא מהניא ומפקיני' בה ממונא ה"מ למאן דאית ליה חזקה דגופיה אבל חזקה דגופא דאשה לא מהני ליה חזקה לדיליה לאפיק ממונא מחזקה אבל אילו הות [טוענת] כנגדו דכתובתה לעצמה ה"נ אשה מהימנא ואע"פ שלא נכנסה לרשות הבעל ולא אמרינן כאן נמצא וכאן היו ולר"א האשה נאמנת וקי"ל הל' כר"א דהא בתרא. אמר ר"י א"ש המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת. על בעל החמור להביא ראיה שהי' חמורו קיים בעת משיכת הפרה ותנא תונא כלח. פי' בעל החמור משך את הפרה והחמור היה בביתו ותנן בספ"ק דקידושין כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין פי' כיון שמשך א' מהן נתחייב חבירו באונס חליפיו בכ"מ שהן ועכשיו נמי משעה שמשך את הפרה קם החמור ברשות בעל הפרה ואם מת לאחר משיכת הפרה לעצמו מת ואע"פ שהחמור בבית בעליו עומד וכשנמצא מת לא ידענו מתי מת זה אומר עד שלא משכת פרתי מת וברשותך מת. וזה אומר לאחר שמשכתי פרתך מת וברשותך מת אמר שמואל שעל בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בעת משיכת הפרה ואם לא ימצא ראיה יחזור פרה לבעלה. ומסתייע ממתני' דכלה ואמרי' הי כלה אי לימא כלה בבית אביה וכו' מי דמי התם אב מביא ראיה ומפיק הכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים אלא כלה בבית חמיה ואכתי מי דמי התם בעל מייתי ראיה ומרע לחזקה דגופא הכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים אלא אר"נ כלה בבית אביה ולקידושין. המורה סובר דפליגי ר"ג ור"י בהא מילתא דלבעל החמור איכא חזקה דגופא דאוקי חמרא אחזקתה וחי הוה בשעת משיכה ולבעל הפרה איכא חזקה דממונא. ור"י א"ש על בעל החמור להביא ראיה כר"י ס"ל ופי' רישא דמתני' סייעי' שמטיל הבאת ראיה על האב אע"פ שחזקת הגוף אצלו וכר"א וא"כ ר"י הוא. ובסיפא נמי פליג להטיל ראיה על האב ואע"פ שלא נולד ס' ברשותו והיא קשה היכי מוקמינן סוגיא דשמעתא דשמואל כר"א ומר' יהושע מייתי סייעתא והא שמואל אמר בפ"ק הל' כר"ג אה"נ וכמסקנא מוקמינן דלא אמרה שמואל להא הכי. וקשה לי לפירושו טובא דהא דר"י א"ש בפ"ק ס"ל כר"ג והכא ס"ל כר"י ולא אשכחן דהדר איהו במסקנא אלא רמי בר יחזקאל פליג עלויה ואמר לא תציתו ליה אבל איהו לא הדר ביה ואכתי ק' דידיה אדידיה ותו דלא שייכא פלוגתא דר"ג הכא כלל אלא מודה לר"י בהא דאוקי ממונא בחזקת מריה ולא אזיל בתר חזקה דגופא אלא המע"ה דהכי אמרי' בפ"ק כדרמינן דר"ג אדר"ג מאלמנות עיסה אלא אמר רבה דר"ג אדר"ג לא ק' התם ברי הכא שמא ואמר הילכך לר"ג (לית) [אלים] ליה ברי דאפי' בחד ספיקא מכשר קיל ליה שמא דאפילו בספק ספיקא פוסל אלמא בטענות שמא לא אזיל ר"ג בתר חזקה דגופא אלא בדאיכא טענת ברי ואע"ג דלא קיימא באפה חזקה דממונא דקאי באפה ובעל חמור לא טעין טענות ברי דמאי ידע אימת מת חמרא ומודה ר"ג דלא אזיל בתר חזקה דגופא אלא המע"ה ומילתא דרב ושמואל אליבא דכ"ע איתא וכן בדין זה וכן בדין מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות לא פליגי ר"ג ור"י דכיון דלא טעין ולא טענינן ליה שמא לא אזלינן בתר חזקה דגופא אלא בתר חזקה דממונא והמע"ה וכך נראה פתרון שיטה זו. אר"י א"ש המחליף וכו'. פי' לא מבעי' אם לא תפש בעל החמור את הפרה כגון שמכר לו חמורו במנה ומפני שלא היה בפניו שימשכנו הלוקח תפש לו קנין שהיה לו חמורו ללוקח בכ"מ שהוא והוא יתחייב ליתן לו המנה. נמצא החמור מת ואין ידוע אם קודם תפישת הקנין מת ואין הלוקח חייב לו המנה לבעל החמור או לאחריו מת וברשות הלוקח מת וחייב לתת לו המנה דאמרי' המע"ה דלא אזלינן בתר חזקה דגופא היכא דטעין שמא אלא אפילו הכא דבעל חמור תפיש בפרה ועומד ובעל הפרה בא להוציא מבעל החמור. והדין היה שבעל הפרה יביא ראיה שהוא המוציא מחבירו אפ"ה אתא שמואל לאשמועינן שעל בעל החמור להביא ראיה שאימת אנו אומרים המע"ה כשאדם מוחזק בדבר והכל יודעין בבירור שהוא מוחזק בה ואחר בא וערער עליו להוציאו מידו שם אנו אומרים המע"ה. אבל הכא שבעל החמור אינו מוחזק בפרה בודאי אלא מתחילת חזקתו בפרה בספק היתה וכיון שהיתה בספק ולא נתבררה חזקתו אינו יכול להחזיק בה עד שיביא ראיה שחי היה חמורו בשעת משיכת הפרה ודין הוא שאני אומר שאע"פ שהוא מפיק במה שהוא ידוע שהיה משל חבירו שאלו להביא שנאו התנא במתני' דכלה ובעי הי כלה אי לימא כלה בבית אביה לא דמי דהתם מייתי ראיה ומפיק ואת אמרת אע"ג דתפיש צריך להביא ראיה להחזיקו בידו. א"ר אבהו כלה בבית חמיה דאע"ג דבעל תפוס ועומד צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היה בה מומין הללו והיה מקחו מקח טעות ואי לא מייתי ראיה מפקינן מיניה והכי נמי בעל חמור ואקשי' ואכתי לא דמי דהתם דין הוא שיביא בעל ראיה ואע"פ שהוא מוחזק בממונא חזקה ודאית משום דאיכא לאשה חזקה דגופא וטוענת טענת ודאי ומשום דאזלי' בתר חזקה דגופא מצרכי' לבעל להביא ראיה אבל הכא חזקת הגוף של בעל החמור הוא ואי בתר חזקה דגופיה הוה בעי' למיזל לא מבעיא השתא דהוא תפוס אלא [אפילו] אם לא היה תפוש כגון שנתחייב לו הלוקח מנה כדפרשתי לעיל הוה מצרכי' ראיה ללוקח ואי לא מייתי ראיה הוה מפקינא מיניה דלוקחים ויהבינן ליה לבעל החמור אלא לא אזלינן בתר חזקה דגופא משום דטעין טענת שמא והלכך על בעל החמור להביא ראיה ולהחזיק מה שתפוש בידו ואתא ר"נ ב"י ואמר כלה בבית אביה ולקדושין (רישא) פי' לעולם מרישא מתני' מסתייע ולא מדמצריך ליה ראיה להחזיקו הקידושין בידו שאע"פ שהוא תפוש בהן כיון שהקדושין הללו היו יודעים לבעל מקודם לכן עליו להביא ראיה דכיון שעל האב להביא ראיה להחזיק הקדושין בידו ה"נ כיון שעל בעל החמור להביא ראיה להוציא מנה מלוקח אילו הי' בענין שכתבתי ואין חזקת הגוף מועלת לו כלום משום דטעין טענת שמא כדפרשינן ה"נ בפרה אע"פ שתפוש בה כיון שהדבר ידוע כי של חבירו היתה עליו להביא ראיה ולהחזיקה בידה ומה שמסתייע מכלה דרישא אתא בין לר"א בין לרבה בין לרב אשי דכלהו מודו דאב צריך להביא ראיה וכיון דאב צריך להביא ראיה ל"ש במה שרוצה להוציא ל"ש במה שתפש מחבירו ה"נ בבעל חמור כיון דעליו להביא ראיה אפי' לר"ג כדפרישית ה"נ ל"ש להוציא אם מכר לו בקנין ונתחייב לו המנה ול"ש במה שתפש עליו להביא ראיה ולהחזיקו בידו דל"ש להחזיק דבר הידוע לחבירו ל"ש להוציא מחבירו דין א' להן להביא ראיה:

רב אשי אמ' ריש' מנה לאבא בידך כלומ' וטענ' דידה לא מהניא לי' אלא אי קא טען איהו גופיה וסיפא מנה לי בידך פי' רב אשי אתי השתא לתירוצא תיובתא דאביי דקא מותיב ממתני' למה לי' לבעל לאיתויי ראי' דעד שלא תתארס היו בה תיסגי לי' דליתי ראי' משנתארסה דכיון דידעי' דמשנתארסה היו בה נימא כאן נמצאו וכאן היו ואתי רב אשי לפרוקי. דבסיפא ליכא למימר כאן נמצאו וכאן היו משום דהויא לה איהי ברי וכל היכא דאיכא טענת ברי לא אזלינן בתר חזקה דכאן נמצא וכאן היו אלא חזקה דגופא ואמרי' העמד הגוף על חזקתו. וכיון דלית לי' ראי' אלא אחר שנתארסה אמרינן השתא הוא דנולדו בה לפיכך צריך להביא ראי' שעד שלא תתארס היו בה. אבל ברישא דליכא טענת ברי בהא וודאי איכ' למימר דאזלינן בתר חזקה דכאן נמצאו וכאן היו דכל היכא דהוי ספק איכא למיזל בתר האי חזקה וטעמ' משום דאית' להאי חזקה והא עדיפא לן כיון דלא טוענת ברי הא לאו הכי דליתא להאי חזקה אפי' בלאו טוענת ברי אזלי' בתר חזקה דגופ' כל היכא דליכא למיחש לריעותא כי לא טענה כגון הא דמנה לאבא בידך וכי הא דאמרי' לעיל בחרשת לר"ג דאנן טענינן לה ולא בעי ר"ג טוענת בעלמא אלא משום דריעא כי לא טענה. והא דאמרי' בתינוקת לר"ג דבעי' בטוענת חד רובי ובשאינה טוענת תרי רובי. התם לענין יוחסין אבל בממונא בתר חזקה דגופ' אזיל. כללא דמלתא לרבן גמליאל כל היכא דהוי ספק אזלינן בתר חזקה דכאן נמצאו וכאן היו. וכל היכא דאיכא טענת ברי אזלינן בתר חזקה דגופ' והיינו דלעיל דפירקין קמ' דבעינן לר"ג טענת ברי ובהכי אזלינן בתר חזקה דגופה ומיהו האי טעמא אתי לרבן גמליאל אבל לר' יהושע טעמאא דסיפא דלא סגי לי' משנתארסה אלא עד שלא תתארס ליכא למימר משום הכי דלדידי' לא שני לי' בין ברי לשמא אלא כתירוצא קמא:

איתיבי' רב אחא בר יעקב. ה"ג והכי איתה בתוספת' מודים חכמים לר"מ במומין הראויין לבא עמה כו'. פי' אע"ג דרבנן מרעי זכותי' דבעל דאמרי דאינו יכול לטעון אלא במומין שבסתר ובשאין שם מרחץ. וכל דכן דאית להו ולר"מ משנכנס לרשותו עליו להביא ראי'. אפי' הכי מודים שאלו היה מומין הראויין לבא עמה מבית אבי' על האב להביא ראי'. ואמאי מנה לי בידך הוא דהא איכא טענת ברי. ואיכא למימר העמד הגוף על חזקתו. ומוקמינן לה ביתרת דבהא ליכא למימר חזקה דגופה דלא סגיא דלא הוה בה מעיקרא ומאי ראי' דמייתי דרא' וניפייס הוא:

אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת חמורו על בעל החמור להביא ראי' שהיתה חמורו קיימת בשעת משיכת פרה. פי' כיון שנולד ספק בעיקר קניית החמור הולכין אחר בעליו שהיה ממונו בוודאי ועליו להביא ראי' שכל שנולד ספק בעיקר הקני' הולכין אחר מי שהיה ממונו בוודאי:

חדא במקום תרתי הקשו בתוס' הכא נמי איכא תרתי חזקה דכאן נמצאו וכו'. דקאמרינן לעיל בעודה בבית האב על האב להביא ראיה ולא אזלינן בתר חזקה דגופה משום דאיכא למימר כאן נמצאו וכאן היו והיכא שהביא הבעל עדים שקודם שנתארסה היו בה פטור אפילו נמצאו בה אחר שנשאת משום דלא אמרינן חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו ואדרבא אין אדם מתפייס במומין ומ"ש דכי איתיה לטעמיה דבעל כל חד לחודיה בהדי טעמיה דאב כל חד לחודיה עדיף טעמא דבעל וכי איתנהו תרווייהו עדיפי טעמי דאב מינייהו. ואין לחלק ולומר דכי איתנהו לתרווייהו בהדי תרווייהו אף על גב דכאן נמצאו וכאן היו עדיף מחזקת הגוף מ"מ חזקה דאין אדם שותה וכו' עדיף כולי האי דמשוי ליה לכאן נמצאו וכו' כמאן דליתיה וה"נ חזקת הגוף משוי לחזקת אין אדם מתפייס במומין כמאן דליתיה אע"ג דלגבי כאן נמצאו וכאן היו איתרע לגבי חזקת אין אדם מתפייס כו' עדיף טובא דהא ודאי ליתא דאכתי מאי שנא כל חד לחודיה מתרווייהו בהדי הדדי אוקי תרי בהדי תרי ומה שזה מגרע זה מתקן.
ותירצו בתוס' דחזקת כאן נמצאו וכאן היו לא חשיבא כחזקה דגופה אלא שמחליש כחה ומסייע לחזקה דממונא וכן נמי חזקת אין אדם מתפייס במומין לא חשיבא כחזקת אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו אלא שמחליש כחה ומסייע לחזקת ממון והילכך כי איתנהו לתרווייהו ליכא למימר כדאמרינן בחדא דכי אמרת אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו אצטריך חזקת אין אדם מתפייס במומין עם חזקת ממון לבטלה וכי אמרינן בתר הכי אוקי אתתא אחזקתה אין כח בחזקה כאן נמצאו וכאן היו לבטלה וגם לא לסייע לחזקת ממון שהרי חזקת ממון צריכה כאן לבטל חזקה אין אדם שותה בכוס ואין בה כח לבטל שתי חזקות. עוד תירצו בתוספות דמשום הכי כי הוו תרווייהו בהדי הדדי עדיפי טעמי האשה משום דאפילו לא יהא אלא אחד מהם אמת או חזקה דגופה או חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו יש לה כתובה ומשום הכי חשיבי כתרתי אבל בעל לא מפטר עד שיהיו שני הטעמים שלו אמת כאן נמצאו ואין אדם מתפייס שאם אחד מהם שקר מפסיד בעל ומשום הכי לא חשבינן להו אלא כחד.
והרמב"ן כתב ואיכא למימר כי אמרינן על הבעל להביא ראיה מקיימן תלת חזקי חזקה דגופה ואין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו וחזקה דאין אדם מתפייס במומין נמי לא מבטלה דלא נתפייס זה אלא מן הדין מפני שידע שברשותו נולדה הילכך בתר הנך חזקי אזלינן אבל אי אמרת כאן נמצאו וכאן היו וברשות האב היו מעיקרן תרתי חזקי דגוף ודכוס הילכך חדא לבטלי תרתי הוא ולא אמרינן כנ"ל.
ואיכא דאמרי הני תרתי חדא הוא דכל חדא צריכה לחברתה דבחדא מינייהו לא מפסדת כתובה בלא אידך דהא אם תמצא לומר אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו חזקת כאן נמצאו וכאן היו לא מפסדת כתובה אלא אין אדם מתפייס במומין מה שאין כן בחזקת הגוף דאם תמצא לומר איתא לההיא חזקה אית לה כתובה ואת"ל ליתא חזקה דאין אדם שותה בכוס מהני לה לכתובה ושני הטעמים קרובים זה לזה. עכ"ל הרמב"ן:
וז"ל הרא"ה תלמידו ז"ל. ויש לומר דהשתא מקיימן תלת חזקי ולא סתרינן אלא חדא חזקה דכי אמרינן חזקה העמד הגוף על חזקתו וחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו מיקיימא נמי חזקה דאין אדם מתפייס במומין דהא לא נתפייס בהן שבשעה שקדשה לא היו בה אלא שנולדו בה אחר כך ולא סתרינן אלא חזקה דכאן נמצאו וכאן היו אבל אלו אמרינן לאידך גיסא חזקה כאן נמצאו וכאן היו ואין אדם מתפייס במומין סתרינן לאידך תרתי דהעמד הגוף על חזקתו ואין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו האי ראה ונתפייס הוא הילכך הני תרתי עדיפא לן והיינו דלא אדכרוה בגמרא כלל לחזקה דכאן נמצאו וכאן היו משום דכיון דאמרי' דאיתא לחזקה דהעמד הגוף על חזקתו לא סגיא דלא סתריה לחזקה דכאן נמצאו וכאן היו לא נקט אלא חזקה דאכתי מיקיימא והיינו חזקה דאין אדם נתפייס במומין ואמרינן דלא חיישינן לה משום דהויא לה חדא במקום תרתי.
אי נמי איכא למימר דהיינו דעדיפי לן הני תרתי משום דאידך הויין להו כל חדא מינייהו חדא במקום תרתי דאלו אמרינן חזקה דכאן נמצאו וכאן היו קשיין עלה חזקה דהעמד הגוף על חזקתו ואין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו. וה"ה נמי לאידך דאלו אמרינן לראיה דידיה אין אדם נתפייס במומין כלומר ומעיקרא נמי הוו בה ולא חזינהו דאלו חזינהו אין אדם מתפייס במומין דאי לא לא הויא ראיה לדידיה ואלו הוה אמרינן הכי כדקאמרינן לראיה לדידיה קשיין עלה נמי הני אבל בהני דאמרי' לא הויא אלא חדא לגבי חדא דאלו אמרינן חזקה העמד הגוף על חזקתו לא קשיא עלה אלא חזקה דכאן נמצאו וכאן היו אבל אין אדם מתפייס במומין לא קשיא ליה ואי אמרינן נמי חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו לא קשיא עלה נמי אלא חזקה דאין אדם מתפייס במומין אבל חזקה דכאן נמצאו וכאן היו לא קשיא עלה דאיכא למימר אין מעיקרא הוו בה וראה ונתפייס. ע"כ:
רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך פי' דמתניתין דוקא בשלא בגרה וכשאין האב טוען ברי אלא היא טוענת ברי וחזקה דגופא איכא אלא דלא מקרי ברי ושמא דלא עדיף ברי דידה לאב וסיפא מנה לי בידך ובברי ושמא כרבן גמליאל. ומדברי רש"י נראה שאפי' האב טוען ברי אין חזקת הגוף מועיל אלא לעצמה ולא מחוור לי דחזקה דממונו הוא ולכ"ע נמי מהניא חזקה דגופא בכל מקום. הרמב"ן ז"ל:
וכן כתב הרא"ש ז"ל רישא מנה לאבא בידך פי' רש"י ולא מהני חזקת האשה לגבי האב ולא נהירא דלמה לא מהני חזקת הגוף לכ"ע. ונראה לפירושו דומיא דההיא דיש נוחלין זה אחי אינו נאמן ובעי לאוכוחי מהתם דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף. ומשני התם דכמנה לאחר בידך דמי וה"נ אמרינן לעיל בריש פרק שני דלא אמר רבן גמליאל נאמנת אלא בברי ושמא ומיירי הכא שהאב טוען שמא וסתמא דמילתא הכי הוא דאין האב יודע מתי נולדו מומין שבסתר של בתו והיא טוענת ברי הילכך ברישא לא מהני ברי דידה לאביה דהוי כמנה לאחר בידך [אבל בסיפא הוי מנה לי בידך] אף על גב דקי"ל הלכתא דלאו ברי עדיף הכא איכא ברי וחזקה ע"כ. והתוספות חזרו ופירשו כשיטת רש"י ועיין תוספות לעיל פרק אלו נערות (כתובות דף לו) דבור המתחיל החרשת והשוטה.
וז"ל רש"י במהדורא קמא רב אשי אמר לעולם כולה רבן גמליאל ורישא דעודה בבית אביה היינו טעמא דאי לא מייתי אב ראיה בעל מהימן ולא אזלינן בתר חזקת הגוף משום דבנערה עסקינן ועודה בבית אביה והרי כל שבח נעוריה לו כל זמן שלא נשאת וכי תבעה כתובתה מבעל לצורך אב תבעה והכי קא אמרה ליה מנה לאבא בידך הילכך לא מהני חזקת הגוף לטענה מחמת אחרים דלא מהני חזקת הגוף אלא לה כגון שבאה מחמת עצמה. סיפא דנכנסה לרשות הבעל ואין לאביה רשות בה משנשאת ומנה לי בידך קאמרה לבעלה הילכך סיפא אי לא מייתי בעל ראיה אב מהימן דלא היו עד שלא תתארס משום העמד הגוף על חזקתו וכן אם משתתארס הביא הבעל ראיה שהיו בה מומין בבית אביה דאמרינן דלא הוו בה קודם שתתארס משום דאזלינן בתר חזקה דגופה. ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך כלומר וטענה דידה לא מהניא ליה אלא אי קא טעין איהו גופיה וסיפא מנה לי בידך פי' רב אשי אתי השתא לתרוצי תיובתא דאביי דקא מותיב ממתניתין למה ליה לבעל לאתויי ראיה דעד שלא תתארס היו בה תיסגי ליה דליתי ראיה משנתארסה כיון דידעינן דמשנתארסה היו בה נימא כאן נמצאו וכאן היו. ואתי רב אשי לפרוקי דבסיפא ליכא למימר כאן נמצאו וכאן היו משום דהויא לה איהי ברי וכל היכא דאיכא טענת ברי לא אזלינן בתר חזקה דכאן נמצאו וכאן היו אלא בתר חזקה דגופה ואמרינן העמד הגוף על חזקתו וכיון דלי"ל ראיה אלא אחר שנתארסה אמרינן השתא הוא דנולדו בה לפיכך צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה אבל ברישא דליכא טענת ברי בהא ודאי איכא למימר דאזלינן בתר חזקה דכאן נמצאו וכאן היו דכל היכא דהוי ספק איכא למיזל בתר האי חזקה וטעמא משום דאיתא להאי חזקה והא עדיפא לן כיון דלא טוענת ברי הא לאו הכי דליתא להאי חזקה אפילו בלא טוענת ברי אזלינן בתר חזקה דגופה כל היכא דליכא למיחש לריעותא כי לא טענה כגון הא דמנה לאבא בידך וכי הא דאמרינן לעיל בחרשת לר"ג דאנן טענינן לה ולא אמר ר"ג טוענת בעלמא אלא משום דריעא כי לא טענה. והא דאמרינן בתינוקת לר"ג דבעינן בטוענת חד רובא ובשאינה טוענת תרי רובי התם לענין יוחסין אבל בממונא בתר חזקה דגופא אזיל.
כללא דמילתא לרבן גמליאל כל היכא דהוי ספק אזלינן בתר חזקה דכאן נמצאו וכאן היו וכל היכא דאיכא טענת ברי אזלינן בתר חזקה דגופה והיינו דלעיל דפרקין קמא דבעינן לר"ג טוענת ברי ובהכי אזלינן בתר חזקה דגופא ומיהו האי טעמא אתי לרבן גמליאל אבל לר' יהושע טעמא דסיפא דלא סגי ליה משנתארסה אלא עד שלא תתארס ליכא למימר משום הכי דלדידיה לא שני ליה בין ברי לשמא אלא כתירוצא קמא. עכ"ל הרא"ה.
והריטב"א אזיל בשיטת הרמב"ן והרא"ש ז"ל דחזקת הגוף מועיל לכ"ע וכדאשכחן גבי מקוה שמועיל לכל הטובלין בה והכי פירושא דמתניתין אין האב טוען ברי אלא שמא ולא יועיל חזקת הגוף במקום חזקת ממון אלא כשהתובע טוען ברי ואף על פי שהיא טוענת ברי אין התביעה שלה ואין טענת ברי שלה מועיל לגבי אב והוה ליה האב והבעל שמא ושמא ובהא לא אמר רבן גמליאל אבל סיפא שהכתובה שלה הוה ליה ברי ושמא ולפיכך נאמנת ונראה דרב אשי לית ליה כאן נמצאו וכאן היו דהא ברישא אלו היה האב טוען ברי על הבעל להביא ראיה משום חזקה דגופא ולא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו לבטל טעמא דחזקה דגופא והיינו דנדי מאוקמתא דרבא וכן פי' בתוספות. ע"כ:
וכן כתב הרשב"א ז"ל דפרש"י אינו מחוור דחזקת הגוף לכ"ע מהניא דאטו מקוה דמוקמינן אחזקתיה מי אצטריכא חזקתה לנפשיה אלא ה"פ רישא כשאין האב טוען ברי דסתמא דמילתא הכי הוא דאין האב יודע מתי נולדו מומין שבסתר שבבתו וכיון שכן שמא ושמא הוא וע"כ לא קאמר רבן גמליאל אלא בברי ושמא אבל בשמא ושמא לא אמר.
ונ"ל דרב אשי לית ליה כאן נמצאו וכאן היו דאלו טוען האב ברי אי נמי בבוגרת דהוה ליה מנה לי בידך אף על גב שהיא בבית אביה על הבעל להביא ראיה ובטומאות דוקא אמרינן אין מחזיקין ממקום למקום אבל בממונא לא אמרינן והכי נמי משמע לכאורה בנדה בפרק הרואה [ברכות נח א'] דתניא התם בדקה עצמה וחלוקה והשאילתו לחברתה היא טהורה וחברתה תולה בה ואמר רב ששת עלה לענין דינא תנן ואם איתא דלענין דינא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו אפילו לענין דינא נמי נימא שתהא שניה חייבת לכבס משום דכאן נמצאו וכאן היו אי נמי בין בטהרות בין בממונות לא אמרן אלא דוקא בכיוצא בטהרות דליכא טענת ברי אלא שמא אבל בכעין מתניתין דהכא ובכעין מתני' דהנושא את האשה דברי ושמא הוא אף על גב דמסייע למאן דטעין שמא כאן נמצאו וכאן היו אפילו הכי ברי עדיף וזה עיקר וההיא דנדה משום דחלוק ברשות משאיליה קאי וכיון שכן לענין דינא מציא אמרה לה שניה ברשותך איתיילידא ריעותא ומיהו לענין טומאה היא טמאה וחברתה טהורה מפני שהיתה לה לראשונה לבודקה בין לבישה לשאלה. וכן תירצו שם בתוספות והשתא ניחא ליה לרב אשי טפי מתניתין דהנושא ולא דחקינן לה בכונס ובועל לאחר זמן דוקא אלא בין בכונס ובועל לאלתר כל שטוענת ברי ואפי' ביהודה שמייחדין החתן עם הכלה אם כתובתה שלה היא נאמנת כפשטא דמתניתין דלא מפליגה בין בועל לאלתר לבועל לאחר זמן וקי"ל כרב אשי דהוא בתרא ורבינו אלפסי לא הביא בהלכותיו מכל זה כלום. ע"כ:

והרב ר' ישעיה מטראני פי' כפרש"י וז"ל רב אשי אמר רישא כו'. פי' רב אשי נמי אוקמה כרבן גמליאל ורישא דאמר בעל מהימן משום דהוה ליה מנה לאבא בידך והילכך לא מהניא חזקה דהיכא מהניא ומפקינן בה ממונא הני מילי למאן דאית ליה חזקה דגופא אבל הכא דאב בעי לאפוקי משום חזקה דגופה דאשה לא מהניא ליה חזקה לדידיה לאפוקי ממונא מחזקה אבל אלו הות בוגרת דכתובתה לעצמה הכי נמי דאשה מהימנא ואף על פי שלא נכנסה לרשות הבעל ולא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו והיינו דנפקא לן בין תירוציה דרבא לתירוציה דרב אשי דלרבא אף על גב דהוה בוגרת הבעל נאמן משום דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו ולרב אשי האשה נאמנת וקי"ל דהלכה כרב אשי דהוא בתרא. ע"כ:
איתביה רב אחא בריה דרבא לרב אשי גרש"י ז"ל מודה ר' מאיר לחכמים ואומר דה"ג בתוספתא. ותימה דלפום האי לישנא משמע דרבנן מחמירין על האב יותר ואמרינן שעליו להביא ראיה ובזה מודה להם רבן גמליאל והא ליתא דאדרבא אשכחן דמקילין חכמים יותר על האב לענין מומין שבגלוי אם יש מרחץ בעיר ולא אשכחן מידי דמחמרי רבנן על האב טפי מר' מאיר והגירסא הנכונה מודים חכמים לרבי מאיר וכן גירסת הראשונים. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל ואותבינן עלה מהא דתניא מודים חכמים לר"מ במומין הראוין לבא עמה מבית אביה שעל האב להביא ראיה וה"ג בנוסחי כולהו ונוסחי דילן בתוספתא אלא דהתם קתני בהדיא אף על פי שנכנסה לרשות הבעל ופי' מודים אף על פי שחכמים מגריעים כחו של בעל לומר שהוא בודק יותר מלדברי ר"מ וכל שכן שמשנכנסה לרשות הבעל הם מטילין עליו הראיה אבל הם מודים במומין הראוין לבא עמה שעל האב הראיה הואיל ומומין שבסתר הם ואמאי כל מנה לי בידך נאמנת לרבן גמליאל ברישא ואוקימתא ביתרת דרגליה שהם מומין שבסתר אבל שבגלוי בכולן על בעל להביא ראיה ע"כ.

ועדיין אינו מיושב דלא שייך לומר מודים חכמים כיון דלא פליגי בכה"ג. ורש"י ז"ל גריס מודה ר"מ ותו לא ולא קאי אחכמים דמתניתין. והקשו בתוספות למאן מודה וכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו פרק אלו מציאות על ההיא דתניא מודה רשב"א כו' דלפעמים אומר בגמרא מודה פלוני ואין חולק עליו ומאי מודה לנפשיה ודכותיה בפרק המגרש גבי נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דברי ר' אליעזר ע"כ. ומיהו התוספות גם בפרק המגרש הקשו למאן מודה והניחו הדבר בתימה.
הקשו בתוספות מאי קשיא ליה טפי מכל הני אמוראי דלעיל דלמ"ד תברה הוה מצי לאקשויי מה חילוק יש בין בית אביה לבית בעלה ואמאי על האב להביא ראיה למ"ד במתניתין על הבעל להביא ראיה ולמאן דאמר נמי כאן נמצאו וכאן היו הכא נמי כאן נמצאו וכאן היו ברשות הבעל ואמאי על האב להביא ראיה ונראה דכוונת התוספות לאקשויי דתקשי ליה רב אחא לנפשיה היכי מתרץ לה למתני' דתתוקם הך ברייתא שפיר ומיהו לא קשיא להו אמאי הקשה רב אחא עליה דרבי אלעזר ורבא דדילמא לא שמיע ליה תירוצייהו אבל כד שמע תירוצא דרב אשי אקשי ליה והיינו דלא תירצו התוספות אלא למאן דאמר כאן נמצאו וכאן היו. וכתבו התוספות דאין לומר דס"ל למקשה דאיירי במומין ישנים שניכר בהם שמומין אלו היו בה קודם אירוסין ואיתרע חזקת הגוף ולא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו דאם כן מהאי טעמא נמי ניחא לרב אשי דאיהו גופיה לא קאמר שיהא נאמן משום מנה לי בידך אלא משום דאיכא חזקה בהדיה כדפ"ל והכא איתרע חזקתה.
ותירצו בתוספות דמאן דמקשה ס"ל כמאן דאמר כאן נמצאו וכאן היו והכי מפרש לה לברייתא מודה ר"מ במומין הראוין לבא עמה בבית אביה דהיינו קודם נשואין אפילו אין ניכר דקודם אירוסין באו דהויא כאלו נמצאו בבית האב ולכך על האב להביא ראיה ואף על גב דאמרינן לעיל אבל משנתארסה לא משום דאיכא תרתי חזקי במקום חדא הכא מיירי במומין שאין הבעל יכול ליודעם אפילו על ידי בדיקה כגון ריח הפה ונכפה שאינו קבוע לו זמן שיכולה לשמור עצמה ולא יכירו בה בני אדם דהשתא לא הוי תרתי במקום חדא דליכא חזקה דאין אדם שותה כו' וראה ונתפייס דהא אפילו על ידי בדיקה לא ידע דמהנך מומין אי אפשר לו לבודקה בקרובותיה אבל לרב אשי קשיא דכיון דטעמיה משום מנה לי בידך הרי כאן אפילו היו בה קודם נשואין הכתובה שלה ומנה לי בידך הוא:
וז"ל הריטב"א ז"ל. ואם תאמר לרבא נמי אמאי לא פרכינן מהא מתניתין דאמאי צריך להביא האב ראיה דהא כיון שנכנסה לרשות הבעל נימא כאן נמצאו וכאן היו. תירץ ר"י ז"ל דלרבא לא קשיא דאיהו מצי למימר דהאי ברייתא אדוקיא דמתניתין קאי דקתני הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה מומין אלו עד שלא תתארס אין משנתארסה לא ופרישנא טעמא משום דכשנתארסה אית לה תרתי חזקי וכדאיתא לעיל וקתני דבמומין הראוין לבא עמה מבית אביה לבית בעלה והיא תחת כיפה של ראשה או במקום שאפשר להיות שלא הבחין בהן הבעל גם בכניסתה לחופה שאם הביא הבעל עדים שהיו בה משנתארסה מהני ליה ועל האב להביא ראיה דראה ונתפייס דהשתא אין לאשה חזקה אין אדם שותה בכוס ולית לה אלא חדא חזקה בלחוד דהיינו העמד הגוף על חזקתו והילכך יותר יש לנו לומר כאן נמצאו כו' מטענת חזקת הגוף כיון דליכא תרתי לאב אבל לרב אשי פריך דלית ליה טעם כאן נמצאו כו' ובטענת ברי תליא מילתא כולה וה"נ מנה לי בידך הוא. ע"כ:

ורש"י כתב מודה ר"מ גרסינן בתוספתא אף על גב דאמר נכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה מודה הוא במומין הראוין לבא עמה וכו'. קס"ד בכל מומין שיש לספק ולומר שמבית אביה באו. שעל האב להביא ראיה. ואף על פי שנכנסה לרשות הבעל. מנה לי בידך הוא. ונימא העמד הגוף על חזקתו. ע"כ.

ואם תשאל אם כן מתניתין דקתני נכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה איירי במומין שאין להסתפק כלל שנולדו בבית אביה דבודאי נולדו בבית הבעל מעתה תקשי מאי על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין כו'. והרי אי אפשר להביא ראיה זו הלכך הוה ליה למתני בקוצר דהבעל חייב ועוד מאי למימרא פשיטא דכיון דברירא מילתא דבבית בעלה נולדו הא ודאי דחייב הבעל לכ"ע ואפילו לר' יהושע. תשובתך אנן הכי קאמרינן קס"ד דמאן דמקשה דכי קתני מתניתין נכנסה לרשות הבעל על בעלה להביא ראיה היינו היכא דאיכא לאצדודי טפי דברשות הבעל נולדו ומיהו מכל מקום מידי ספיקא מיהא לא מפקא אלא דהדעת נוטה טפי ממראית המומין דברשות הבעל נולדו ולהכי על הבעל להביא ראיה אבל היכא דהצדדין שקולים והספק שקול לומר שמבית אביה באו על האב להביא ראיה וניחא לרבי אלעזר דמוקי מתניתין בתרי תנאי דתנא דרישא סבר דעל האב להביא ראיה כל היכא דאיכא ספק בדבר אף על גב דאין הספק שקול דהדעת מכרעת לומר דברשות הבעל נולדו דאין להוציא ממון מספק וכדר' יהושע ותנא דסיפא סבר דאיברא דכל היכא דהספק שקול דאין להוציא ממון ועל האב להביא ראיה וכדקתני בברייתא ומיהו אי מכרעת קצת לאצדודי טפי דברשות הבעל נולדו על הבעל להביא ראיה משום דקשיא דיוקא דרישא אסיפא הוצרך לשנויי מי ששנה זו לא שנה זו וכדכתיבנא.
ולרבא נמי דליכא הכא חדא במקום תרתי ניחא ומשום הכי על האב להביא ראיה דכיון דמסתפקא לן שמא מבית אביה באו ליכא למימר חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו דדילמא לא ידע בהו כלל דבשלמא לעיל כשבאו עדים שמשנתארסה היו בה מומין כו' הוא דאמרינן חזקה אין אדם שותה בכוס כו' דכיון דידעו עדים במומיה איכא למימר דחזקה דאיהו נמי ידע ונתפייס אבל כל דלא אברירא מלתא כלל והדבר עומד בספק לא אמרינן חזקה אין אדם שותה בכוס וכו' דדילמא לא ידע דמאי חזקה איכא עד דנימא דידע ונתפייס והרי עשויה האשה לכסות ולחפות על מומיה כנ"ל לתרץ קושיית התוספות לפי מה שפי' ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא מודה ר"מ גרידתא גרסינן וה"פ אף על גב דאמר רבי מאיר נכנסה לרשות הבעל יביא ראיה מודה הוא במומין הראויין וכו' במומין שאינם חדשים כל כך ונראין שהביאתן עמה משהיתה באירוסין בבית אביה אף על פי שנכנסה לרשות הבעל על האב (צריך) להביא ראיה שלא היו בה עד שלא תתארס ואי לא מייתי האב ראיה בעל מהימן ולא אמרינן העמד הגוף על חזקתו ואמאי לא אזיל הכא נמי ר' מאיר בתר חזקת הגוף הא מנה לי בידך הוא דהא נכנסה לרשות הבעל ושוב אין לאביה רשות בה ומשני ביתרת יתר אצבע או אבר א' דודאי עד שלא תתארס היו בה וליכא למימר חזקת הגוף הלכך על האב להביא ראיה דראה ונתפייס כדמפרש לקמיה ואי לא מייתי בעל מהימן דלא נתפייס והיה מקחו מקח טעות:

אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף פרה בחמור וכו'. ולא הספיק וכו' ואפילו הכי במשיכת פרה נקנה החמור לבעל הפרה כל היכא דאיכא מקח טעות דבחילופין כיון שזכה זה נתפייס זה בחילופיו ובעלי חיים עבידי חליפין ולא חשיבי פירי דפירי לא עבדי חליפין וכדפרישנא בפרק קמא דקידושין בס"ד ומכאן יש לזה ראיה ברורה. הריטב"א ז"ל:
על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה ואף על פי שהספק נולד ברשות חברו כלומר לאחר שנגמרו החליפין ובודאי שצריך לתת להם טעם דהא לבעל החמור מסייע ליה חזקה דגופה שהיה חי קודם לכן ומסייע ליה נמי חזקה דממונא שבעל הפרה בא להוציא פרתו מידו ומסייע נמי כאן נמצאו וכאן היו דלאחר גמר הקנין נולד הספק כשהיו לדין שהיה החמור בכל מקום שהוא ברשות בעל הפרה.
ויש מפרשים דטעמא דשמואל דכיון דעכשיו בא הריעותא לפנינו ולא ראינו אותו קודם לכן בלא ריעותא ונולד הספק בעיקר משיכת הפרה אם קנתה בדין חליפין אם לאו שיש לנו לומר בזה שהכל כפי שעתו וכעין שאמרו לענין טומאה שכל הטומאות כשעת מציאתן ובמקום מציאתן ודנין שכן היו בתחלה כמו שהוא עכשיו והיינו דפרכינן ליה ממחט שנמצאו בעובי בית הכוסות שעל הטבח להביא ראיה לפי שיש כנגדו חזקה דממונא ואין דנין אותו כשעת מציאתו. הריטב"א ז"ל:
ומצאתי בגליון בחידושי הריטב"א והנכון שאין לנו לומר עכשיו בזה טעם מסויים והכל כפי הסייעתא שמביא ממאי דתנא ותנא תונא ודוק. ע"כ:

וז"ל ריב"ש ז"ל בחדושיו על בעל החמור כו'. ואף ע"ג דבעל החמור מוחזק בפרה ואית ליה חזקה דממונא ומסייע ליה נמי חזקה דגופה דאית לן לאוקמי החמור בחזקת שהוא חי ועוד שהספק נולד ברשות בעל הפרה שהרי משעת משיכת הפרה נקנה החמור לבעל הפרה ועתה נולד הספק ואפילו הכי על בעל החמור להביא ראיה. וצ"ע מ"ט, ויש לומר דטעמא משום דאמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה קמא והפרה ידועה לבעל הפרה ובעל החמור רוצה להחזיק בה מספק אם כן עליו להביא ראיה. אי נמי טעמא אחרינא משום דנולד הספק בחמור שהוא ודאי ממונו של בעל החמור שמתחלה היה שלו ועדיין אין ידוע אם הוא לבעל הפרה שעל זה הספק אנו דנין הילכך אין ספק מוציא מידי ודאי ועל בעל החמור להביא ראיה. עד כאן:
הי כלה אילימא כלה בבית אביה דאף על גב דמסייע לאב חזקה דגופה האב צריך להביא ראיה מפני שרוצה להוציא ממון מן הבעל הכא נמי על בעל החמור להביא ראיה אף על גב דמסייע ליה חזקה דגופה מפני שרוצה להחזיק בפרה הידועה לחברו והוי כמוציא מחברו ואף על גב דאכתי לא דמי דכלה בבית אביה נולד הספק ברשות האב שהרי עדיין היא ברשותו אבל הכא לא נולד הספק ברשות בעל החמור אלא ברשות בעל הפרה כיון שכבר נמשכה הפרה כתב רש"י דהך סוגיא אתיא כר' אלעזר דמשני לעיל תברה ורישא כרבי יהושע וסיפא רבן גמליאל וכי אמרינן אילימא כלה בבית אביה ה"פ אילימא מרישא דמתניתין מייתי שמואל סייעתא למילתיה דס"ל כרבי יהושע דאמר על האב להביא ראיה בכלה בבית אביה והוא הדין לכלה בבית חמיה. ובכלה בבית אביה נולד הספק ברשותו של בעל ולא ברשותו של האב ומסייע ליה חזקה דגופה ואפילו הכי על האב להביא ראיה. ודחינן מי דמי התם אב מייתי ראיה ומפיק כו' כלומר התם מסייע לבעל חזקה דממונא לא חזקת מריה קמא לבד אלא עתה גם כן הוה מוחזק בממון הכתובה והאב בא להוציא ממנו אבל הכא בעל החמור מוחזק עתה בפרה ומנא לך שיהא צריך להביא ראיה.
אמר ר' אבא כלה בבית חמיה פי' דמייתי הבעל ראיה אף על פי שהוא מוחזק בממון הכא נמי על בעל החמור להביא ראיה להחזיק ממון שבידו והשתא פרכינן דהתם הוא משום חזקה דגופה דמסייע לאב ואף על גב דאכתי לא דמי דהתם נולד הספק ברשות הבעל ומשום הכי עליו להביא ראיה והכא נולד הספק ברשות בעל הפרה כתב רש"י דכי אמרינן אלא מכלה בבית חמיה ר"ל והוא הדין דלרבן גמליאל דמתניתין סיפא דמתני' דכלה בבית אביה הבעל צריך להביא ראיה והתם אית ליה חזקה דממונא ולא נולד הספק ברשותו ואפילו הכי עליו להביא ראיה משום דכיון דהכתובה היתה ידועה לאב קודם שנולד ספק זה וזה רוצה להחזיק בה על הספק עליו להביא ראיה ולאותו הטעם שפי' למעלה מפני שנולד הספק בממון שהיה ודאי לבעל החמור ואין ספק מוציא מידי ודאי השתא כי בעי למימר דמכלה בבית חמיה דהיינו סיפא דמתני' מייתי סייעתא ליכא לפרושי ההוא טעמא דבמתני' לא נולד הספק בממונו ודאי של בעל שהרי בודאי היה ממונו של אב מתחלה אלא השתא ס"ל דטעמא דמילתא משום שהפרה היתה מוחזקת לבעל הפרה וכאן נמי הכתובה מוחזקת לאב או לאשה.

ודחינן אכתי לא דמי התם מייתי בעל ראיה ומגרע ליה לחזקיה דאב כו'. כלומר שיש לאב חזקה דגופה ומשום הכי הבעל צריך להביא ראיה לגרע חזקתו הכא לבעל החמור גם כן חזקה דגופה ומנא לך שיהא עליו להביא ראיה אלא מכלה בבית אביה ולקדושין דעל האב להביא ראיה וס"ל לשמואל דסתמא קתני אפילו להחזיק הקדושין בידו צריך להביא ראיה ואף על גב דמסייע חזקה דגופה וחזקה דממונא וכן נולד הספק ברשות הבעל דהא לרבי יהושע דתני רישא דמתניתין ה"ה לכלה בבית חמיה שעל האב להביא ראיה אפילו לקדושין וטעמא משום שממון הקדושין הם ידועין לבעל וזה בא להחזיק בהם מספק הכא נמי על בעל החמור להביא ראיה שרוצה להחזיק בפרתו הידועה לבעל הפרה. אי נמי משום טעמא אחרינא שנולד הספק בבתו שהיא בודאי שלו ויש לנו לומר שברשותו נולדו לפי שאין ספק מוציא מידי ודאי הכא נמי נולד הספק בחמור שהיה בודאי לבעל החמור וספק לבעל הפרה. והקשה רש"י עצמו אם כן שמואל דאמר כרבי יהושע ובפ"ק אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל. ותירץ אין הכי נמי ובמסקנא דשמעתא אסיקנא דלא אמרה שמואל הכי אלא שנולד הספק ואתיא כרבן גמליאל. זהו פירוש שמועה זו על דרך פי' רש"י ז"ל. ריב"ש ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל ואמרינן ותנא תונא כלה כלומר דמתני' דכלה מסייע לן בהא. ואמרינן הי מתני' דכלה אילימא כלה בבית אביה פרש"י דקתני האב צריך להביא ראיה וסבירא ליה לשמואל כר' אלעזר דמוקים לה בתרי תנאי ומאי דתני בבית אביה ה"ה שנמצאו בבית חמיה ואפילו הכי קתני ר' יהושע שהאב צריך להביא ראיה ואף על גב דמסייע ליה חזקה דגופה ולא נולד הספק ברשותו ואפילו הכי אינו גובה ממון מספק הכא נמי אינו מוציא הפרה מרשותו של חברו מן הספק שהרי כבר נעשית משיכה ע"כ. והוצרך רבינו לפרש דשמואל סבר כר' אלעזר דאי לא היכי דמיא דשמואל לכלה בבית אביה דהא התם נולד הספק ברשות האב מה שאין כן בדשמואל אלא ודאי כדאמרן ופרכינן דאכתי לא דמו דהתם על האב להביא ראיה לפי שבא להוציא ממון מן הבעל ואילו בעל החמור מוחזק הוא בשלו ובעל הפרה הוא שבא להוציא פרתו מרשותו.
אמר רבי אבא כלה בבית חמיה סיפא דמתניתין דקתני על הבעל להביא ראיה ורבן גמליאל אמרה ופליג נמי ברישא דאפילו נמצאו בבית אביה שלא נולד הספק ברשותו של בעל עליו להביא ראיה להפקיע כח שטר כתובתה וראיה זו לא להוציא אלא להחזיק וצריך להביאה ואף זה צריך שיביא ראיה להחזיק שהרי בשל אחרים בא להחזיק עכ"ל. והוצרך רבינו ז"ל לומר דכי אמרינן כלה בבית חמיה אליבא דרבי אלעזר הוא דאמר דהוא הדין דאמרינן הכי בכלה בבית אביה דאלו בית חמיה ממש שאני התם דכאן נמצאו וכאן היו והספק ברשותו נולד מה שאין כן בדשמואל אלא ודאי הכי קאמר אמר רבי אבא מסברא דרבן גמליאל דקתני כלה בבית חמיה ומצריך להביא ראיה על הבעל ואפילו כשנולד הספק בבית אביה.
ועדיין היה לנו להקשות דהיכי דמיא מתניתין לדשמואל דאלו בשמואל על בעל החמור להביא ראיה מפני שאנו דנין אותו למפרע כשעת מציאתו ונאמר שכן היה קודם לכן ואלו לרבן גמליאל אין אומרים כן לר' אלעזר דהא כשהיו בה מומין ועודה בבית אביה אמר רבן גמליאל שעל הבעל להביא ראיה ואמאי נדון אותה כשעת מציאתה ויהא האב צריך להביא ראיה כי הוא הדומה לבעל החמור לכך כתב רש"י דרבן גמליאל קתני שעל הבעל להביא ראיה להפקיע שטר כתובה שיש בידה כלומר דטעמא דרבן גמליאל במשנתנו משום שאין לדחות הברור של בעל מפני הספק וכיון ששטר כתובה בידה יש לנו להעמידו בכחו ובחזקתו של אב כמו שהיה בתחלה והכא נמי הפרה שהיתה בתחלה לבעל הפרה יש להעמידה בחזקתו בכל מקום שהיא כמו שהיתה בתחלה דקס"ד דר' אבא דטעמא דשמואל משום דכל ספק שנולד בממון בין בעלי דינין הרי הממון ברור ברשות בעליו כבתחלה ועל חברו לברר הספק. וליכא למימר דגבי מתני' נמי הרי הממון ברור מתחלתו ברשות הבעל ועל האב להביא ראיה. שזה אינו דכיון שכנסה וכתב לה כתובה הרי האשה כאלו דינה ברור כיון שכתובתה בידה ולא סגי לה בלא גט ואם כן היא חשיבה כבעלים הראשונים ובדין הוא דמצי למפרך ליה שאין טעמו של שמואל לא משום שכל ספק שבמקח דנין אותו כשעת מציאתו אלא דאידך פירכא עדיפא לו שאפילו לזה הטעם לא דמי דהתם בעל מייתי ראיה ומרע לחזקה דאב והכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים אחזקיה פי' דבמתני' אף על גב דחזקת ממון מסייע לבעל הוצרך הבעל להביא ראיה לאורועי חזקת הגוף שמסייע לאב אבל הכא אדרבא לבעל החמור מסייע חזקה דגופה והיכי מצטריכינן ליה לאתויי ראיה לאוקמי אחזקיה.
אמר רב נחמן בר יצחק כלה בבית אביה ולקדושין פי' דמשנתנו בכל ענין מיירי בין לענין כתובה בין לענין כסף קדושין ורישא דקתני על האב להביא ראיה אף לענין הקדושין הוה ואף על גב דאתי לאוקמי ממונא בחזקתיה הכא נמי על בעל החמור להביא ראיה אף על פי שהיא לאוקמי ממונא כיון שהוא בעלים הראשונים. וכי תימא אדרבא נדוק איפכא מסיפא דכלה בבית חמיה שעל הבעל להביא ראיה אף לענין הכתובה ואף על גב דאיכא גבי בעל חזקה דממונא צריך להביא ראיה משום דמסייע להדה חזקה דגופה הכא נמי על בעל הפרה להביא ראיה דהעמד הגוף והממון על חזקתו. יש לומר שכבר נשמר רש"י מזה דאליבא דרבי אלעזר מייתי לה דאנן דמייתינן ראיה מרישא משום דסבירא לן דקתני בבית אביה והוא הדין לבית חמיה על האב להביא ראיה לעולם ואף לענין קדושין. והקשה רש"י דאם כן מוקמי לשמואל כרבי יהושע ואיהו פסק בפ"ק הלכה כרבן גמליאל. ותירץ רש"י דאין הכי נמי דהשתא קשיא לשמואל אדשמואל והא אידחי ליה האי לישנא ומוקמינן אמסקנא דלא אמר שמואל הכין זו היא שיטת רש"י.
ובודאי דשיטה דחוקה היא חדא דמוקמינן לשמואל במתניתין כר' אלעזר ועוד דהא אמרינן לעיל דכל היכא דליכא חזקה דממונא מודה רבי יהושע דאזלינן בתר חזקה דגופה וא"ת כלה בבית אביה ולקדושין דמסייע חזקה דממונא לחזקה דגופה היכי אמר רבי יהושע שעל האב להביא ראיה ואנו צריכין לומר דשמואל לית ליה ההיא דרבא להאי לישנא קמא דשמואל וטעמא דר' יהושע גבי נגעים משום דכתיב לטהרו או לטמאו וזה דוחק. ועוד קשה דמנא לן דר' יהושע אומר על האב להביא ראיה לענין קדושין דהא לא שמעינן ליה אלא גבי הנושא את האשה דאתא לאפוקי ממונא אבל לאוקמי ממונא לא שמעינן ליה. ע"כ:

ועוד הקשו עליו בתוספות דאכתי קשיא לרב יהודה דאמר משמיה דשמואל על בעל החמור להביא ראיה ואיהו גופיה אמר משמיה דשמואל הלכה כרבן גמליאל ואם כן קשה דרב יהודה אדרב יהודה והא דאמרינן בשמעתין דלא אמרה שמואל הכי דמי הוא דקאמר הכי לא תציתו להנהו כללי כו'. הרא"ש וריב"ש ז"ל.
לכך יש לפרש דלהאי לישנא קמא טעמא דשמואל דאמר על בעל החמור להביא ראיה משום דס"ל כרב אשי דטענת כאן נמצאו וכאן היו לא חשיבא ליה כלום וכולה תליא בטענת ברי או בטענת שמא הילכך אף על גב דלבעל החמור מסייע חזקה דגופה וחזקה דממונא כיון שאין המקח ברור לפנינו שהרי בעיקר המשיכה יש ספק אם נעשה כהוגן ובעל החמור אינו טוען טענת ברי לא מהניא ליה חזקה דגופה ולא חזקה דממונא ומוקמינן פרה ברשות בעליה הראשונים ואף על פי שגם הוא בא בטענת שמא ולפיכך עליו להביא ראיה ואף על פי שתפס ברשות ואפילו לרבן גמליאל והיינו דאתינן לדמוייה לכלה בבית אביה כי לפי שהוא טוען שמא עליו להביא ראיה ואע"ג דמסייע ליה חזקה דגופה דאלו כאן נמצאו וכאן היו לא מעלה ולא מוריד ופרכינן דשאני התם דאתי לאפוקי ממונא אלא לכלה בבית חמיה דאתי בעל לאוקמי ממונא ואפילו הכי כיון שטוען בשמא עליו הראיה ודחינן דשאני התם דהוי כנגדו חזקה דגופה ואמרינן לכלה בבית אביה ולקדושין ובדין הוא דמצינן למדחי דדילמא שאני התם דבעל שמא ואיהו ברי מה שאין כן בדשמואל דשמא ושמא אלא משום דאיכא למימר דמתניתין בכל אנפי מיירי אפילו כשהיא גם כן שמא שלא הרגישה אימתי נעשה בה מום זה עדיפא לן למפרך אידך פירכא אי נמי דחדא מתרתי פרכינן ואמרינן דה"ק ותנא תונא כלה בבית אביה ולקדושין דמסייע לאב חזקה דגופה וחזקה דממונא ואפילו הכי עליו להביא ראיה לפי שהוא טוען כן בשמא דאלו משום כאן נמצאו וכאן היו הא לא חשיב לשמואל כלום כי היכי דלא חשיב לרב אשי והשתא ליכא לדמוייה לסיפא דכלה בבית חמיה שעל הבעל להביא ראיה דאזלי בתר חזקת הגוף דהתם לפי שהיא טוענת ברי ומנה לי בידך הוא וזה נראה נכון.
ויש אומרים דכי אמרינן השתא לכלה בבית אביה ולקדושין להכי לא מדמי לה לסיפא דאזלינן בתר חזקה דגופה משום דהתם כיון שנכנסה לרשות הבעל בודאי הרי הספק ברשות בעל אירע מה שאין כן בדשמואל דאף על גב דעבד בעל החמור משיכת הפרה ודאי כיון שהדבר ספק אם היה החמור קיים בשעת משיכה אם לא ואולי לא נכנס חמור ברשות בעל הפרה כלל לא חשיב שאירע הספק ברשות בעל הפרה אדרבה חשיב שאירע ברשות בעל החמור מה שאין כן בבעל שנכנסה לחופה ודאי אבל כלה בבית אביה דליכא אלא אירוסין ועדיין היא בבית אביה וגם היא ברשותו לכמה דברים הספק ברשותו נולד הילכך אמרינן ותנא תונא כלה אפילו לרבן גמליאל דהלכתא כוותיה והראשון יותר נכון. הריטב"א ז"ל:
וז"ל ריב"ש ז"ל פירשו בתוספות דשמואל ס"ל כרב אשי דמפרש מתני' משום מנה לי בידך וכרבן גמליאל והכא נמי מיירי שבעל החמור אינו טוען ברי לפי שהחמור היה עומד באגם בשעת משיכת הפרה אף על גב דלבעל החמור מסייע חזקה דגופה וחזקה דממונא כיון שהוא טוען שמא לא מהני ליה כלום ועליו להביא ראיה ואף על גב דבעל הפרה גם כן טוען שמא כיון שאין המקח ברור לפנינו ובעיקר הקנין יש ספק אוקי הפרה בחזקת בעלים הראשונים ולא תועיל לבעל החמור חזקה דגופה וחזקה דממונא כיון שאינו טוען ברי ואתי לדמוייה לכלה בבית אביה דאף על גב דלאו מסייע חזקה דגופה אפילו הכי עליו להביא ראיה כיון שטוען שמא ואף על גב דאכתי לא דמי דהתם איכא למימר כאן נמצאו וכאן היו לא מעלה ולא מוריד ופרכינן דאכתי לא דמי דהתם לא מסייע לאב חזקה דממונא אלא הוא בא להוציא מן הבעל הכא בעל החמור מוחזק בפרה והדר אתי לדמוייה לכלה בבית חמיה דאף על גב דבעל מוחזק לא מהני ליה חזקה דממונא כיון שטוען שמא ואף על גב דאכתי לא דמי דשאני כלה בבית חמיה שהאשה טוענת ברי אבל הכא שניהם טוענין שמא. אפשר דהוי בכלל מאי דפריך בתר הכי משום חזקה דגופה במקום ברי ושמא עדיפא מחזקה דממונא כרבן גמליאל א"נ דבמתניתין אי לאו משום דהאשה טוענת ברי לא הוה צריך הבעל ראיה כיון שהוא בא לבטל הקנין המסופק ואפילו ס"ד דמוכיח שפיר ממתניתין דקי"ל שמא אפילו במקום חזקה והדר אמרינן דמכלה בבית אביה ולקדושין דאף על גב דמסייע לה חזקה דגופה וחזקה דממונא כיון דטעין שמא לא מהניא ליה מידי כיון שנולד הספק בעיקר הקנין אם מועיל אם לאו מוקמינן ליה אחזקתיה קמא ואין הקנין מועיל אם לא יביא ראיה הכא נמי הכי הוא ולא תקשי ליה מכלה בבית חמיה שעל הבעל להביא ראיה לבטל הקנין דהתם הוי טעמא משום דלאשה אית לה חזקה דגופה דטוענת ברי וברי ושמא ברי עדיף כל דמסייע לה חזקה דגופה והכא נמי אם בעל החמור היה טוען ברי ובעל הפרה שמא לכ"ע לא הוה לבעל החמור צריך להביא ראיה כיון דאית ליה חזקה דגופה וחזקה דממונא ולרבן גמליאל בחזקה דגופה לחוד וברי ושמא. ע"כ:

וז"ל הרשב"א ז"ל הי כלה אילימא כלה בבית אביה פרש"י דאליבא דאוקימתא דרבי אלעזר ומר' יהושע קא מייתי ראיה דאית ליה שעל האב להביא ראיה לעולם דשמא במקום ממונא עדיף מברי וחזקה דגופה והא דקאמר (דוקא) כלה בבית אביה לאו דוקא קאמר דאיתחזי סייעתה דעודה בבית אביה שאני דאכתי ברשות האב קיימא וברשותיה נולדו ולא ברשותיה דבעל משום דאכתי אינו זכאי במעשה ידיה ובהפרת נדריה מה שאין כן בפרה דברשותיה דבעל הפרה נולד הספק דמשעה שמשך כו'. אבל מכלה בבית חמיה קא מייתי דאיהו כלה בבית אביה דנקט לסימנא בעלמא נקט כלומר ותנא תונא דרישא דהיינו רבי יהושע כותיה וכן נמי הדר כי קאמר אלא כלה בבית חמיה תנא דסיפא קאמר דהיינו דרבן גמליאל ולאו מכלה בבית חמיה דוקא קאמר דהתם על מי שהספק נולד ברשותו דהיינו הבעל דמשעה שכנסה עומדת ברשותו וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ולפיכך אתה מטיל עליו הראיה וכאן אתה מטיל הראיה על מי שאינה ברשותו דחמור ברשות בעל הפרה עומד משעת משיכת הפרה אלא מכלה בבית אביה קא מייתי סייעתא וכלה בבית חמיה לסימנא בעלמא נקט לה.
ודחי דלא דמי דהתם דינא הוא דבעל ליתי ראיה דאתי לאורועי חזקה דגופה דמסייע לאב אבל הכא כל היכא דמוקמת חמור בחזקתיה מוקמת הפרה בידא דלוקח ועל בעל הפרה (להביא ראיה) לפי' לאורועה חזקה הוה לן למרמי ראיה. והדר אוקמה כר' יהושע ולאו מכתובה קא מייתי דאפוקי הוא אלא מקדושין וכו' ואידחא לה הא דרב יהודה מדתני' מחט כו' ואתא רב מרי בר יחזקאל ואמר דשמואל איפכא אמר דכל שנולד ספק ברשותו דהיינו בעל הפרה עליו להביא ראיה ותנא תונא כלה בבית אביה וכלה בבית חמיה ואליבא דרבא דאוקמא כולה אליבא דרבן גמליאל וכו' ואין פירושו מחוור דהיכי מייתי ראיה מרבי יהושע ושביק רבן גמליאל כו' ואע"פ שתי' הרב ז"ל אכתי אינו מחוור דתינח לרמי בר יצחק כו' ועוד קשיא לי דרמי בר יחזקאל נמי לפי פירושו אי אפשר להביא ראיה אלא אליבא דאוקמתא דרבא דאלו לרב אשי אף על פי שהיא בבית אביה דאכתי לאו ברשותיה דבעל קאי למציאתה ולמעשה ידיה אלו טען האב ברי א"נ בוגרת דכתובה שלה על הבעל להביא ראיה הרי שאתה מצריך לבקש ראיה על מי שלא נולד הספק ברשותו לדברי רבינו ז"ל ובודאי משמע דרב אשי לית ליה דרבא כדכתיבנא לעיל וקי"ל כרב אשי דבתרא הוא.
והפירוש הנכון דכלן מייתו ראיה מדרבן גמליאל וטעמי' דרב יהודה משום דס"ל דכל שהיה הממון שלו מתחלתו ונולד בו ספק עליו להביא ראיה שהיה בשעת קנייתו ראוי לקנות הלכך על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו ראוי לקנות בשעת משיכת הפרה לפי שהוא ודאי היה בעל החמור ובעל הפרה ספק אם זכה בו לעולם אם לאו והלכך אין ספק מוציא מידי ודאי ותנא תונא כלה בבית אביה שאע"פ שעומדת ברשות הבעל לקבלת מומין משעת אירוסין ואילך דנסתחפה שדהו אע"פ כן על האב להביא ראיה שהיתה ראויה לקנות הכתובה בשעת אירוסין וכלה בבית חמיה דאתה מטיל ראיה על הבעל היינו משום דאיכא חזקה דגופה וברי דעדיף משמא וחזקת ממון.
ואי קשיא לך ה"נ הא איכא למימר העמד חמור על חזקתו וכיון דבעל החמור ברי ובעל הפרה ספק ברי וחזקת הגוף עדיפא כההיא דהנושא את האשה וכלה בבית אביה נמי דמטילין ראיה על האב קא יהיב רב אשי טעמא משום דהוה מנה לאבא בידך הא בבוגרת דמנה לי בידך הוא על הבעל להביא ראיה. י"ל דהא דשמואל נמי כשאין בעל החמור טעין ברי אלא שנמצא חמורו מת ולא נודע לבעל החמור אם קודם משיכה או לאחר משיכה והא דהדר ואמר אלא כלה בבית חמיה לאו דוקא הוא אלא מילתא בעלמא הוא דקאמר לומר הא דקאמר הכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים הרי מצינו ראיה לאוקמי ממונא מכלה בבית חמיה ודמי קצת לבעל החמור שבביתו נולד הספק כמו שנולד כאן בבית הבעל ואיתותב רב יהודה ואתא רמי בר יחזקאל ואמר דעל בעל הפרה להביא ראיה הואיל וברשותו נולד הספק דמשעת משיכת הפרה קם חמור ברשותו בכל מקום שהוא לאונסי' ולית ליה לרמי בר יחזקאל דהולכין אחר מי שהיה הממון שלו מתחלתו אלא אחר מי שהוא שלו בשעת הספק ותנא תונא כלה בבית אביה שכיון שהיא עומדת ברשות האב למעשה ידיה ולהפרת נדריה עליו להביא ראיה ואע"ג דאלו איתילידו בה מומין השתא ברשות הבעל נינהו ושדהו הוא דנסתחפה כל שכן בבעל הפרה שאילו מת החמור משעת משיכת הפרה ואילך לדידיה מת ובוגרת בבית אביה שעל הבעל להביא ראיה הא אמרינן טעמא משום ברי ושמא כרבן גמליאל וכלה בבית אביה נמי היינו טעמא דבעל צריך להביא ראיה דאע"ג דלא ברשות הבעל קיימא לגמרי אלא אף ברשות עצמה בעל צריך להביא ראיה משום דרבן גמליאל דברי ושמא.
ובין לפירושו של רש"י ובין לפירוש זה קי"ל דעל בעל הפרה להביא ראיה וזה שלא כדברי רבינו אלפסי שהוא ז"ל פסק על בעל החמור להביא ראיה וי"ל דס"ל דרמי בר יחזקאל לא פליג עליה דרב יהודה בעיקר דינא אלא בטעמא וכפי' הראב"ד דרב יהודה סבר לעולם על בעל החמור להביא ראיה אע"ג דמית ליה באגם מדלא מפליג בה ואמר סתם ומת חמורו לומר בין שמת בביתו ממש של בעל החמור בין שמת באגם ורמי בר יחזקאל בא ופירש דוקא כשמת בביתו ממש היא אבל מת באגם על בעל הפרה להביא ראיה כיון שהוא זוכה בו משעת משיכה ותנא תונא כלה רישא וסיפא בעודה בבית אביה על האב להביא ראיה וכשנכנסה לרשות הבעל עליו להביא ראיה ומ"מ אף לפי' זה אין בעל החמור צריך להביא ראיה אלא כשמת ברשותו ממש כשאינו טוען ברי הא בטוען ברי אי נמי מת באגם על בעל הפרה להביא ראיה.
וצ"ע על הרב ז"ל שלא ביאר ולא חלק בזה כלל וכן כתב הרמב"ם ז"ל ובמחט שנמצא בעובי בית הכוסות נמי כתב על הטבח להביא ראיה ואפי' לא נתן דמים וק"ל הרבה שהרי לא אמר רבן גמליאל אלא בברי ושמא אבל בשמא ושמא לא אמר כדאיתא בריש פרק האשה שנתאלמנה וכדאמר נמי רב אשי לעיל רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך וא"כ מאי קא מקשה הכא ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות דהדין נותן באמת שאם לא נתן הטבח דמי' שיהא בעל הפרה הבא להוציא ממון צריך להביא ראיה דלא אמרו שהולכין בתר חזקה דגופא לאפוקי ממונא אלא בברי ושמא וכדאמרינן נמי בפ"ק דמכילתין האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה וא"כ מאי דקא מקשי הכא היה נראה לכאורה שאינו אליבא דהלכתא דאין הלכה אלא כפשטיה דברייתא דהמע"ה בין טבח בין בעל הפרה וצל"ע.
והא דאמר רב נחמן כלה בבית אביה ולקדושין הקשה הרמב"ן ז"ל מנא ליה דלקדושין צריך להביא ראיה דילמא מאי צריך להביא לכתובה ואי מסברא מאי ותנא תונא וניחא ליה דקס"ד השתא דבלא כתב לה כתובה עסקי' ולא ירדתי לסוף דעת רבינו נר"ו דלפי פירוש רש"י ז"ל אי אפשר לומר כן דהא לא מייתי ראיה אלא מכלה בבית חמיה דיש לה כתובה בין כתב בין לא כתב ואיכא למימר דהויא הא תיובתא לרש"י ז"ל ולי נראה דע"כ מתני' אף לקדושין קאמר שעל האב להביא ראיה דאל"כ מאי קאמר על האב להביא ראיה שהרי אף על הבעל להביא ראיה לאפוקי קדושין ולא הו"ל למפסק ולמתני על האב ולא הבעל אלא המוציא מחברו עליו הראיה דאב מייתי ראיה ומפיק כתובה ובעל מייתי ראיה ומפיק קדושין אלא ע"כ אב מייתי ראיה אפילו לאוקומי קדושין כנ"ל. עכ"ל הרשב"א ז"ל:

בד"ה רישא מנה כו' ועוד דמשמע מהה/יא דשמואל כו' אלא משום דנולד הספק כו' דמסתמא רב אשי כו' עכ"ל הך טעמא דנולד הספק ברשותו היינו באוקימתא דרבא כמ"ש רש"י והתוס' לקמן וא"כ צ"ל לדבריהם דהכא דרבא ורב אשי לא פליגי לענין דינא ועיין בזה ברא"ש:

בד"ה על בעל החמור כו' אלא טעמא דשמואל דמוקמינן לפרה בחזקת מרא קמא כו' עכ"ל ומייתי שפיר לתנא תונא כלה בבית אביה אבל קשה לפ"ז דא"כ היכי ס"ד למימר דתנא תונא מכלה בבית חמיה דהא אדרבה כיון דהבעל בעי לאתויי ראיה מוכח דלא מוקמינן המעות בחזקת מרא קמא דהיינו הבעל ואפילו במקום דחזקת ממון דהשתא מסייעא לזה וכ"ש הכא דחזקת ממון דהשתא כנגדה ויש ליישב בדוחק דס"ד השתא כיון דיש לאשה שטר שיעבוד לכתובה על בעלה ה"ל איהי חזקת מרא קמא וכן יש לדקדק לפי' שני שכתבו התוס' לקמן דטעמא דשמואל דאזלינן בתר מציאתו מאי מייתי מתנא תונא כלה בבית חמיה דלפי מציאתה דהשתא שיש בה מום לא ה"ל לבעל לאתויי ראיה וצ"ע ודו"ק:

בא"ד כי היכי דעכשיו הוא מת כן יש לנו להחזיק וכו' כשעת מציאתן ודוקא גבי מיתת חמור כו' עכ"ל נראה לפרש דבריהם משום דודאי בכ"מ אזלינן בתר חזקה דמעיקרא כדאמרינן בפרק קמא דחולין אלא דוקא בכה"ג דהכא גבי מיתת חמור וגבי מום ומחט אית לן למימר דלא ניזל בתר חזקה דמעיקרא אלא אדרבה בתר מציאתו דהשתא ור"ג נמי לא מצינו דפליג אהך סברא דניזל בתר מציאתה דהשתא ואתיא רישא נמי שפיר כוותיה ולזה הוצרכו לומר והך סיפא דכלה בבית חמיה דעל הבעל להביא ראיה ולא אמרינן בה דניזל בתר מציאה דהשתא משום דלא אמרינן הכי אף קודם ב' רשויות ובההיא דמשארסתני נאנסתי דסבר ר"ג דאזלינן בתר חזקת הגוף דמעיקרא מיירי נמי בכה"ג בנשאה כבר הבעל ולא מצא לה בתולים כמ"ש התוס' לעיל ולכך לא אמרינן בה דניזל בתר מציאה דהשתא אף קודם ב' רשויות ודו"ק:

תוס' בד"ה על בעל החמור כו' ראשון ראשון קנה כו'. נ"ב פי' כל סאה בפני עצמה שמשך קנה ולא אמרי' לא קנה עד שימשוך כל הכור דהא כור הזכיר בדבריו ונפקא מינה ליוקרא כו' וק"ל:

ברש"י בד"ה ומודה ר"מ וכו' וקס"ד בכל מומין שיש לספק וכו'. לכאורה תמוה דא"כ על הבעל להביא ראיה דמתני' במומין שאין לספק רק ודאי אח"כ נולדו ועל מה יביא ראיה אי דלא ראה וניפייס מה בכך סוף סוף נסתחפה שדהו כיון שנולדו אח"כ (ב) אבל פי' בכל מומין שיש סברא ודבר הניכר בו לספק היינו מומין הראוין לבא ואפילו אינו יתרת וכה"ג שודאי נולדו מקודם רק אפילו כל מומין שישנו מקום ריעותא לספק וכו' שראוי לומר על אותן מומין שמסתמא באו [מקודם] שניכר במום שאינו מום חדש ונראית כאילו היה בה זמן ארוך קודם שכנסה אבל בסתם מום שאפשר להיות מקודם או עתה מהיכא תיתי לומר מקודם רק עתה נראה כאן נמצא וכאן היה ואמרי' עתה נעשה. ועלה קאמר במתני' על הבעל להביא ראיה. ובזה מבוארין שפיר דברי התוס' בד"ה ואמאי מנה וכו' ודו"ק:
בתד"ה רישא מנה לאבא בידך כו' ואע"ג דהכא איכא נמי כו' כצ"ל:

בא"ד ואינו מטעם ברי ושמא אלא משום דנולד הספק ברשותו כו' לא הוי פריך מידי כו'. יש לראות דהא לעיל בפרק שני אמרינן בהדיא דלא אמר ר"ג אלא בברי ושמא כו' ונראה שר"ל כיון דנולד הספק ברשותו מקרי כברי [לזה שכנגדו] אף אם באמת טוען שמא ולכן בסיפא שנולד הספק ברשות הבעל אף אם הבת טוענת שמא הוי כברי והוי ברי וחזקה. ולכן על הבעל להביא ראיה וכן על בעל הפרה להביא ראיה למסקנא שבעל החמור טוען ברי כיון שנולד הספק ברשות בעל הפרה דהא אחר משיכה מת וחזקה דהשתא הוא דמת וכן במחט פריך שפיר כיון דחזקה וברי הוא לבעל הבהמה דספק ברשות טבח אתיליד הו"ל לטבח להביא ראיה. ואולם א"כ ניחא פשט ר"י וברישא דנולד הספק ברשות האב צריכה היא לטעון ברי וכיון דרישא מנה לאבא בידך וברי דידה לא מהני כלפי האב לכן על האב להביא ראיה. אבל לא הול"ל בסיפא מנה לי כו' דאף אם יהיה שמא מ"מ כיון שהספק נולד ברשות הבעל הוי כאילו טוענת ברי ודו"ק. מיהו י"ל כיון דלא אמר ר"ג אלא בברי ושמא אבל בברי וברי לא אמר א"כ אף אם יהני ברי שלה לגבי אב מ"מ הוי ברי וברי (ג) וא"כ צ"ל סתירתם הוא שע"כ דכיון שנולד הספק ברשות האב שמא דבעל הוי כברי וברי וחזקה לא מהני אלא כנגד שמא [וא"כ ע"כ] לא מטעם ברי הוא כו' דנולד הוא כברי וכו' אלא משום חזקה הוא וכפירש"י. ואה"נ דפליגי שמואל ורב אשי אהא דפרק שני דאי לא"ה אף יהיה ברישא חזקת הבת מהני לגבי האב מ"מ גם לבעל יש ברי כיון דנולד הספק ברשות האב [וזה ע"כ מיחשב לברי מדקתני סיפא הבעל צריך להביא ראיה אף בטוענת שמא ע"כ דמיחשב טענתה ברי] וברי וחזקה לא מהני רק נגד שמא [אלא על כרחך דפליגי] ודו"ק:
בתד"ה ואמאי כו' בין בית אביה וכו'. אף שניכר מתוך המומין כאילו הן ישינים ואת"ל שנולדו ודאי בבית אביה הא תנא דסיפא דעל הבעל להביא ראיה פליג אף ברישא בנמצא בעודה בבית אביה:

בא"ד ולמ"ד כאן נמצא כו'. ולהכי בסתם מומין אמרי' על הבעל להביא ראיה דכאן נמצאו כו' אבל במומין הראוין לספק ולומר שמסתמא מקודם היו מודה ר"מ שעל האב כו' דכאן נמצאו משנתארסה וכאן היו הא הוי חדא וכו' כדלעיל וק"ל. וה"ל להקשות בפשיטות דמתני' קתני בסיפא שעד שלא נתארסה ומשנתארסה לא ובברייתא מודה ר"מ וכו' ולא יהיה עדיף המומין הראוין לבא כו' מאלו מביא עדים בודאי שבבית אביה היו לה מומין רק נקטו מלתא בטעמא דטעמא דמתני' גופא הוא משום דהוי חדא במקום תרתי:

בא"ד דא"כ מאי פריך לרב אשי וכו'. דבשלמא כפי שפירשו מעיקרא וכמ"ש בפירש"י ניחא דאף שניכרין כאילו הן משנתארסה קודם כניסה סוף סוף נשאר חזקת הגוף בתוקפו שמשנתארסה ונסתחפה שדהו ולכן מקשה שפיר לרב אשי וק"ל:

בא"ד ומיהו י"ל וכו'. מבואר דמתני' דעד שלא נתארסה אין משנתארסה לא איירי במומין הנבדקין וא"כ הוי חדא במקום תרתי במשנתארסה:

בא"ד מומין אלו ע"י בדיקת קרובותיו וכו'. כצ"ל. דמפלוגתא דחכמים משמע דאיירי ר"מ במומין הנבדקין וקאמר בברייתא דמודה ר' מאיר במומין שאינן נבדקין שאותן מומין נקראין ראוין לבא עמה מבית אביה וכו' שאין הבעל מרגיש בה וראוין מומין כאלו להסתיר אותן באופן שתביא מבית אביה וכו':
בסה"ד מיהו לא יתכן וכו' במומין הראוין להוולד עמה מבית אביה. דמשמעות הלשון כולל כל מומין הישנים רק שניכר בהן קצת שנולדו בבית אביה נבדקין או אין נבדקין וק"ל:
בתד"ה על בעל החמור כו' ופריך ולחזי כו'. מהא דיחלוקו במתני' תי' שם במסקנא סומכוס כו' רק מהא דפריך תלמודא בפשיטות וליחזי כו' ושמואל משני לאותו קושיא שם:

בא"ד לפי המסקנא דהכא כו'. אף דלמסקנא לא תלינן במוחזק רק במי שנולד הספק ברשותו אמרי' ברשותו נעשה כן דהיינו הכא אמרינן ברשותו נמצא מת וברשותו מת דכאן נמצא כאן היה וה"ה התם אחרי משיכת החמור ילדה הפרה וברשות בעל החמור נמצא הולד ונימא כאן נמצא כו' כבר הקשו התוס' באמת בסמוך ע"ב בד"ה כל הנולד ותירצו [דיש חילוק בין טיבותא לגריעותא] ע"ש אבל לענין חזקת מרא קמא ליכא לפלוגי כלל בין טיבותא לגריעותא ודו"ק:

בא"ד ודוקא גבי מיתת חמור כו'. דאי לא"ה הא אמרי' בחולין דאזלינן בתר חזקה מן התורה כמ"ש התוס' לעיל גם במשארסתני נאנסתי אזלי לר"ג בתר חזקת הגוף ולא בתר שעת מציאה ומ"מ לא פירשו הטעם למה דוקא באלו. ובנגחן וכור בל"ז לא שייך כלל כשעת מציאתן. ובהשואל אזיל בתר מסקנא כדלעיל. או חילוק בין טיבותא לגריעותא. ושעת מציאתן הוא היפוך מכאן נמצאו כאן היו באותו רשות גם היפוך מן חזקת הגוף:

בא"ד והא דכלה בבית חמיה כו'. לתירוץ קמא וכן לפי האמת [היינו מסקנת תוס' דהכא דטעמא משום חזקת מרא קמא] י"ל משום דחזקת הגוף מסייע לה (ד) אבל אי אמרי' כשעת מציאתן לא אמרי' חזקת הגוף כלל. ועיין בסמוך בשמעתין אכתוב עוד מזה באי"ה:

בא"ד קודם ב' רשויות וכו'. אין להקשות מ"מ למה יביא ראיה עד שלא נתארסה לא לייתי אלא משנתארסה ואולי כיון שנמצא עתה בבית הבעל מקרי ב' רשויות אף שיש עדים שהיו משנתארסה מיהו הא למ"ד תברא פליג אף ברישא בנמצא ברשות האב ונראה דהתוס' אזלי לשיטתם דבסמוך דשמואל כרב אשי [ללישנא קמא דר"י אמר שמואל] וחזקת החמור לא מהני לדידי' כי היכי דבבת [לא] מהני חזקת הבת לאב וכולה כר"ג וברישא אה"נ דצריך האב להביא ראיה ודו"ק. ואפשר שזה ג"כ חילוק שכתבו ודוקא גבי מיתת חמור וגבי מום וגבי מחט כו' משום דחזקה דידהו לא מהני לגבי דידיה כיון שאין החזקה בגופא. וז"א דא"כ מאי כתבו והא דכלה בבית חמיה כו' התם יש לה חזקה לא אמרינן כשעת מציאה ודוק היטב. ולמה לא פירשו באמת כן דטעם דשמואל כיון דליכא חזקת הגוף לגבי דידי' אזלינן בתר שעת מציאתן ולא קשה מכלה בבית חמיה דהתם יש חזקת הגוף:

בא"ד ואיני נראה דדוקא משום חומרא דקדשים כו'. לכאורה קשה לי דכל הטומאות כו' הוא בין לקולא ובין לחומרא כדאיתא בטהרות פ"ג משנה ה' (ה) גם שם אמרי' דוקא במקום מציאתן עי' בפי' הרע"ב:

בא"ד דר' יעקב ור' נתן דגבי ממון כצ"ל:

בא"ד עצמו מסופק בפרה כצ"ל:

בא"ד הוי לך לפרושי. ומ"מ טעמא משום דלא אזלינן בתר רובא דאילו אזלינן לא הוי צריך לפרושי דסמך עצמו על הרוב אבל אילו היה דרך לדקדק אם הוא נגחן לא תליא ברוב וק"ל:

בא"ד שבאיזה שארצה אתפוס כו'. ושני הלשונות לטובת הלוקח אם ירצה יחזיר או לא יחזור אף דאפשר לומר בהיפך שהמוכר אמר ב' לשונות לטובתו לענין חזרה מ"מ כיון שהלוקח מוחזק ויש לו טענה כו':
בסה"ד לפי"ז א"ש כו'. ובח"ש לפי"ז לא א"ש. ועיין מה שאכתוב בסמוך אי"ה ודו"ק:

תד"ה על. והא טעמא לא משום רובא הוא. ר"ל לא משום דלא אזיל בתר רובא והלשון אינו מדויק:

גמ' רישא מנה לאבא בידך.
ק"ל הא יש תקנה שיקנה האב לבתו השטר כתובה והיא תוציא מהבעל שיש לה ברי וחזקה טובה, [ועיין בש"ך חוה"מ סי' ע"ה ס"ק פ"ג] וצ"ל דמתני' לא מיירי מתקנה אלא הדין עצמו אם האב תובע:

תד"ה רישא דמסתמא ר"א לא פליג אדשמואל.
לפ"ז צ"ל אף מדחזקה דבת לא מהני לאב, מ"מ חזקת חמור מהני להבעלים דהוי ממונו יותר, ומה שכתבו תוס' לקמן ד"ה כלה דכי היכא דחזה"ג דידה לא מהני לגבי האב ה"נ חזקת חמור לא מהני לבעליו, צ"ל דזהו לס"ד דעל בעה"ח להביא ראיה אבל לפי האמת חזקת חמור עדיף.
אבל ק"ל מדברי התוס' דלקמן ד"ה כל הנולד ואוקי לכלה דמתני' כרבא, הא לרבא ליכא כ"כ ראיה מסיפא דשאני התם דהוי חדא במקום תרתי, הא יותר י"ל דס' כר"א ומדמי חזקת חמור לחזקה דידה לעצמה והראיה מכלה בבית חמיה דבחזקה טובה מוציאין ממון ה"נ בחמור דהוי חזקה טובה.
וכן קשה על רש"י ד"ה אליבא דמ"ד קידושין לאו וכו' אא"ל דקשי' לרבא ולר"א, ע"כ דרש"י ס"ל לסברא פשוטה דחזקת חמור הוי חזקה טובה לבעליו ולא ניחא לרש"י לומר דלס"ד חזקת חמור הוי כמו חזקת הבת לאב כמ"ש התוס' מש"ה קשיא גם לר"א מסיפא, וא"כ אמאי כתב רש"י בסוף הסוגיא ד"ה ותנא תונא דסבר כרבא ואמאי לא מפרשי' דס' כר"א דעדיף לומר כן דאלו לרבא אין כ"כ ראיה מסיפא וכו':

גמ' איתביה מודה ר"מ במומין הראוין לבא עמה מבית אביה.
ק"ל דלמא מיירי רק לענין כסף קידושין ומדוקדק הלשון דעל האב להביא ראיה דלענין כתובה כיון דנכנסה לרשות הבעל אין לאב שייכות לזה והבת היא תובעת והוי כמו ברישא דמנה לאבא דלענין כ"ק אין חילוק בין עודה בבית אביה לנכנסה דסוף סוף האב הוא הבע"ד, בשלמא לפירש"י דמנה לאבא היינו דחזקתה לא מהני לאב א"כ א"א לומר כן דמאי ארי' במומין הראויין לבא מבית אביה היינו שהיה קודם נישואין הא בכל מומין כן ולתני סתם מודה ר"מ לענין כ"ק אע"כ דמיירי לענין כתובה, אבל לפ"מ דפירש הר"י בתחילה [וכן ס"ל לכמה פוסקים] דמנה לאבא היינו דהוא טוען שמא א"כ י"ל דגם ר"א ס"ל כרבא דהיכא דהוי סברא כאן נמצא מוציאין אפי' בשמא אלא דרב אשי בא לתרץ קושית אביי מסיפא דעד שלא נתארסה אין אבל משנתארסה לא, ולהכי מתרץ דברישא כאן נמצא יש חילוק בין מנה לאבא וכו' מש"ה בסיפא דמנה לי דהוי ברי לא מהני עדים משתתארס אבל ברישא מנה לאבא והוי שמאו דברי ר"א הכל היכא דנמצא המומין קודם הנשואין והיינו דברי ר"מ דמומין הראוין מבית אביה שהיה בודאי קודם הנשואין בזה על האב לה"ר לענין כ"ק דבאתרע רשות האב לא מוציאין ממון בשמא והיה מיושב בזה ג"כ ההיא דטבח וצע"ג:

גמרא אמר ר"י אמר שמואל המחליף פרה בחמור כו' הי כלה אילימא כלה בבית אביה.
דקתני על האב להביא ראיה וה"ה אפי' נכנסה לחופה דס"ל לשמואל כר"א דמוקי לה בתרי תנאי וכפירש"י.
וא"ת והא שמואל ס"ל בפ"ק דשמעתין דהלכה כר"ג, ואיך ס"ל הכא ברישא דמתני' דאתיא כר"י, וי"ל דס"ל לשמואל דטעמא דר"י בפלוגתא על ר"ג לאו משום דחזקת הגוף לא אלים אלא דלדידיה באמא אלים חזקת הגוף עוד יותר ממה דאלים לר"ג, אלא דר"ג ס"ל דאלים ברי דאם יש ברי עם חזקת הגוף מהני אפילו לאפקועי ממון, וכההיא דאמרינן פ"ק גבי אלמנת עיסה, וי"ל דהראיה דמביא שמואל מתנא דרישא הוא להוכיח דמרא קמא אלים מחזקת הגוף וע"כ לא פליג תנא דסיפא דהיינו ר"ג אלא דאלים ליה ברי אבל בשמא ושמא יש ללמוד מקו"ח, כיון דאפילו ר"י דאלים ליה חזקת הגוף יותר מלר"ג ס"ל דחזקת מרא קמא עדיף מחזקת הגוף כ"ש דר"ג ס"ל הכי היכא דליכא ברי וא"כ בדיני דהמחליף דמיירי בשמא ושמא שפיר נסתייע ממתני'.
וא"ת ואכתי מנא ליה לשמואל לומר כן דלר"י אלים חזקת הגוף, וי"ל דיצא לו מההיא דספק בהרת קדמה דפלוגתא בהיה לו נגע מקודם אם חזקת הגוף אלים מחזקת טומאה [וככתוב בתוס'], וקשה דהא הוי סברות הפוכות דהא לגבי חזקת ממון ס"ל לר"ג דחזקת הגוף אלים יותר וגבי בהרת בחזקת טומאה ס"ל לת"ק דר"י דלא אלים כ"כ חזקת הגוף ור"י ס"ל דאלים, [ומהר"ש איידלס זצ"ל הקשה כן] ומכח קושיא זו ס"ל לשמואל דבאמת חזקת הגוף אלים לר"י יותר מר"ג וטעמא דר"ג משום צירוף הברי וכאמור, ורווחא שמעתא:

תד"ה על בעה"ח, התם פריך לפי המסקנא.
ק"ל הא כיון דעכ"פ לל"ק דר"י א"ש דעבה"ח לה"ר היה מוכרח היסוד דחזקת מ"ק עדיף מחזקת ממון, א"כ מנ"ל דלמסקנא אינו כן ולמפרך ולחזי ברשות דמאן קיימא הא טעמא דמסקנא משום סברת נולד ספק ברשותו דמוציאין ממון אף ממוחזק גמור אבל היכא דלית ביה משום נולד ספק ברשותו, קיימא היסוד דחזקת מר"ק עדיף מחזקת ממון:

בא"ד דמוחזק בטענה ברורה, המהרש"א הקשה דא"כ ממילא מהני טענת ברי וישאר קושי' תוס' דלעיל דליתני או עד שיאמר ברי לי.
ולק"מ דבאמת לענין כ"ק היה מהני ברי אבל מתני' מיירי בין לכתובה בין לכסף קידושין ובטוען שמא צריך להחזיר אפילו כ"ק מש"ה לא מצי למתני או עד שיאמר ברי לי דהא הברי לא מהני אלא לכ"ק ולא לכולה מלתא דאב דהיינו להוציא הכתובה דבעינן דוקא עדים:

גמרא רב אשי אמר רישא וכו'. הרא"ש הביא דעת הרמ"ה דנ"מ בין רבא לר"א בבוגרת. דלרבא בעודה בבית אבי' על האב להביא ראיה דכאן נמצא וכו' ולר"א על הבעל להביא ראיה דמנה לי בידך הוא. והשיג עליו דגם לרבא בבוגרת שאין אבי' זכאי במציאתה ובמע"י מיד באירוסין הוי ברשות הבעל. ולכך לא הביא הר"ף בהלכותיו כל האוקימתות משום דאין נפקותא ביניהם לדינא. וכן מוכח מתוס'. זהו תורף דברי הרא"ש.
ויש לע' בו טובא (הא') ממה שתמה בב"ש סי' קי"ז דהרי יש נ"מ במומין שאין נבדקים כגון ריח הפה וכדומה ונכנסה לחופה והביא הבעל ראיה דמשנתארסה נולדו בה המומים. וכן בנאנסה וליכא שהות ליאנס אחר החופה. דלרבא על האב להביא ראי' ולר"א על הבעל להביא ראיה דמנה לי בידך הוא. ומה שתירץ שם הוא דחוק. (הב') מה דתמוה לי אף לפי דוחק של הב"ש מ"מ יש נ"מ לענין גט דלרבא א"צ גט דכאן נמצא משוי ליה לחזקה בחזקת שלא יצאתה לרשות אחר וכמ"ש הרא"ה. ולר"א צריכה גט הטעם דחזקת הגוף מהני לדידה. (הג') תמוה לי אליבא דאמת על הטור דמשמע מדבריו סי' ל"ט דאף בברי בעודה בבית אביה א"צ גט כמו שהעלה הב"ש. ואמאי הלא קיי"ל כר"א דהוא בתרא ולר"א משמע דצריכה גט דלענין גט הוי חזקת הגוף לעצמה ומהתימה שלא הרגישו אחרונים בזה. (הד') מה כוונת הרא"ש שכ' וכן מוכח מתוס'. (הה') מאי בעי ר"א בתירוצו אם אין נ"מ לדינא.
ונראה ליישב. ויתיישב ג"כ דברי הרי"ף בשיטת הר"ן דאליבא דאמת על בעל החמור להביא ראיה. ונ"ל לפרש הכי ולהוציא הסוגיא מפשטי'. דהנה המהרש"א הקשה על תירוץ ריב"א דטעמא דר"י א"ש דעל בעה"ח להביא ראיה ולא מהני התפיסה ברשות כמו כור בל' וכדומה. משום דהתם הוי תפיסה בטענה ברורה דע"ז התפיסה. אבל הכא הוי תפוס מספק. והקשה עליו דאכתי תיקשה מ"ט דרישא דצריך האב להחזיר הכ"ק הא הוי תפיסה ברשות. וברישא ע"כ איירי אפי' בברי כמו שהוכיח הר"י לעיל מדלא קתני עד שאמר ברי לי ע"ש. ובחי' מהרי"ט תירץ דבאמת בברי א"צ להחזיר כ"ק. והא דלא קתני עד שיאמר ברי לי משום דמיירי אף מכתובה דלא מהני ברי להוציא מיד הבעל. אבל לענין כ"ק באמת מהני ברי ע"ש.
(לפענ"ד נראה באופן אחר דבודאי אין כוונת ריב"א משום דהכא טוען שמא דבאמת מתני' אף בברי רק דהסברא לחלק. בשלמא גבי כור בל' דלא נולד הספק במעשה רק הספק על מה היה כוונת הקנין ויוכל להיות שהתפיסה לתלות בדעת הלוקח איך ירצה לקנות. או כל סאה וסאה. או כל הכור ביחד. בזה מהני תפיסה ברשות דאחר מעשה תפיסה לא אתרע במה לבטל התפיסה. וכן בהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאם האמת דהתפיסה לשחיטה אין לנו עוד ספק לבטל התפיסה. משא"כ בההיא דהמחליף. וכן במתני' דידוע לנו שקדשה ע"מ שאין בה מומים והספק לב"ד במעשה אם היו המומים קודם שנתארסה אם לאו. מש"ה מיד שאנו רואים המומים ואנו יודעים שע"ז לא התפיסה אתרע התפיסה ומוקמי' אחזקת מרא קמא. ודמי לדסומכוס דסבר נולד הספק לב"ד יחלוקו. ואפ"ה מודה בההוא דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דהמוציא מחבירו ע"ה כמ"ש הרשב"ם שם ומסברא הנ"ל דלא נולד הספק במעשה ע"ש. ה"ה לדידן דלא קיי"ל כסומכוס דנולד ספק לב"ד לא מרע לחזקת ממון היינו במה שהיה מוחזק בו מעולם. או שהתפיסה ברשותו ולא נולד הספק במעשה הוי התופס בעל הממון. אבל היכא דנשוויי' לזה לבעל הממון מכח מעשה התפיסה הרי מיד שאנו רואי' המומים אתרע התפיסה ומוקמי' אחזקת מרא קמא. כך נראה לענ"ד בכוונת הריב"א. ודוק היטב'.
והנה לכאורה נראה להכרית בפירוש מהרש"א ומהרי"ט הנ"ל בכוונת תוס'. בהקדם דברי תוס' ד"ה רישא מנה לאבא וכו' עיין שם היטב. ודברי תוס' הללו צריכים ביאור גדול דאותה הקושי' בעצמה שהקשה הר"י לפירושו קשה ג"כ לפירש"י מאי מייתי ותנא תונא כלה אימא דבעי' חזקת הגוף מעלי' ולא חזקת תמור לבעלי'. ומצאתי אח"כ במהרי"ט שנתקשה ג"כ בזה. ולאחר העיון גדול אמרתי בהקדם דברי מהרש"א בסוגיין שכ' דיש לפרש ותנא תונא כלה הוא מרישא כלה בבית אבי' ולקידושין ונאמן הבעל להוציא מהאב הכ"ק ע"כ משום דנולד ספק ברשות האב דזכאי במציאתה ובמע"י. ה"ה בהמחליף ובטבח דלאחר הקנין הוא ברשות הלוקח ונס"ב הלוקח דנאמן בעל הבהמה להו"א ממון. אך שדחה זה לפירוש הריב"א דתפיסה מספק לאו כלום. א"כ י"ל דטעמא ברישא משום חזקת מר"ק ע"ש. מבואר דבלא פי' הריב"א היה אפשר לפרש דההוכחה מרישא כמו שהבעל נאמן להוציא הכ"ק מהאב משום נס"ב האב ה"ה שהמוכר נאמן להוציא משום נס"ב הלוקח. וכן מבואר במרדכי בשם הר"ר אביגדור כ"ץ דמפרש כן לקושטא דמלתא דההוכחה מרישא וכן צריכים אנו לומר לשיטת הר"ן דמפרש סיפא מנה לי דהוי ברי ע"ש. וליכא לאוכוחי מסיפא. וע"כ דההוכחה מרישא והיינו דמדמי' כמו דמוקעי' בחזקת שלא יצאת מרשות האב ומוציאים ממנו הכ"ק. ה"ה בקנין אחר שנתחזק לנו הקנין ונולד ספק ברשות הלוקח לא מבטלינן מספק חזקת הקנין ומוקמי' בחזקה שלא נתבטל הקנין ודומי' ממש להדדי.
מעתה י"ל דכוונת הר"י כך הוא. והיינו דס"ל כשיטת הריב"א שזכרנו דתפיסה מספק לאו כלום הוא. ומש"ה הקשה לפירושו דמנה לאבא היינו שמא קשה מאי מייתי ותנא תונא. דאין לפרש דההוכחה מרישא ומכ"ק. ז"א דהוי חזקת מר"ק כיון דהוא תפוס מספק. משא"כ לפירש"י ניחא די"ל דההוכחה מרישא דמיירי אף בברי והוי להתופס חזקת ממון. וע"כ דמוציאים ממנו משום נס"ב. ודוק.
וכ"ז אם נפרש בכוונת הריב"א דתליא בברי ושמא. אבל לפום דרכנו שכתבנו הקושי' על הר"י במק"ע. ונלע"ד ליישב בסגנון זה באופן אחר. והיינו דלא ס"ל כהריב"א דתפיסה מספק לא מהני. ואפ"ה הקשה שפיר דמאי מייתי ותנא תונא דאין לפרש דההוכחה מרישא ומקידושין דהא באמת שמואל מיירי במשך בעל החמור את הפרה ואמר דעל בעה"פ להביא ראיה משום דנס"ב. משמע דבלא סברת נס"ב היה הדין דעל בעל החמור להביא ראיה אף דהוא תפוס ברשות יהיה מאיזה טעם שיהיה עכ"פ ליכא הוכחה מרישא לסברא דנס"ב דהרי בלא הך סברא על בעה"ח להביא ראיה. והוי ג"כ דינא דמתני' שפיר דצריך האב להחזיר כ"ק כמו שצריך בעה"ח להחזיר הפרה. אבל לפי פירש"י א"ש. והיינו די"ל הא דס"ד דבלא סברא דנולד ס"ב על בעה"ח להביא ראיה היינו דמקרי נולד ספק בממון של בעה"ח שהיה ממונו מתחלה ובממונא נמצא הריעותא ונימא שהוא בחזקת שהיה ממונו מתחלה לא נעשה ממון אחר. כמ"ש הר"ן לטעם דר"י א"ש ע"ש. וע"ז מייתי שפיר ותנא תונא כלה היינו דמוכח מסיפא דלאחר הקנין מקרי נולד ספק ברשות וממון של לוקח. דאל"כ דמקרי נולד הספק בממון האב אלא דהטעם בסיפא דחזקת הגוף עדיף ממלד ס"ב. מ"מ קשה כיון דמתני' מיירי בין בברי בין בשמא. עכ"פ בשמא אמאי על הבעל להביא ראיה הלא הוי שור שחוט לפניך ואין הו"א שיוציא בשמא כמו שתמה הר"י בפשיטות לעיל (דף לו). אע"כ דלא מקדי בסיפא שור שחוט דלא אתרע כלל חזקיה דאב. ומה שנמצא עתה מקרי נולד ספק בממון לוקח. וא"כ אמאי ברישא צריך להחזיר הכ"ק הא הוי ספק ברשות. אע"כ הטעם משום דנולד ס"ב האב דעדיין יש לו זכות בם במציחתה ובמע"י. וא"כ ה"ה במחליף ובטבח דנולד ספק ברשות הלוקח כדמוכח בסיפא המוכר נאמן להוציא. וכ"ז לפירש"י אבל לפי' ר"י דמנה לאבא היינו שמא וסיפא מנה לי הוי ברי וע"כ משום דבמלת נכנסה משתמע דטוענת ברי דהיא טוענת מסתמא ברי. ושפיר קשה מאי ותונא. דאין לפרש דהוא מרישא. אימא הטעם משום נולד ספק בממון האב שהיה בתחלה כמו דהיה ס"ד דעל בעה"ח להביא ראיה מה"ט. ומסיפא אין ראיה לסתור הך סברא דברי עם חזקת הגוף עדיף מכל החזקות שהוא רק בירור שהדין עם חזקת הגוף כמו שהטעים בהרא"ה ע"ש. ועולים דברי הר"י נכונים וברורים לענ"ד ודוק היטב:
מעתה אם נפרש דר"א בא לשנויי קושי' דאביי משתתארס אין עד שלא תתארס לא. ולזה משני דסיפא מנה לי בידך. ע"כ הכי פירושו. דסיפא מיירי בין בברי ובין בשמא, ובברי לא מהני ראיה משתתארס. ושאני רישא דאף ברי לא מהני דהוי מנה לאבא. אבל בשמא הדין דלא מהני ראיה משתתארס כיון דנולד ספק ברשות האב והוי עכ"פ שור שחוט לפניך ולא מהני חזקת הגוף כנ"ל:
ועתה נבוא ליישב דברי הרא"ש דמתחלה ניישב קושי' הב"ש ושני תמיהות בענין גט שכתבנו. והיינו די"ל דגם ר"א מודה דנולד ס"ב עדיף מברי וחזקה דגופא וכרבא. רק בא ליישב דמשמע ברישא דצריך האב להחזיר הכ"ק וס"ל לר"א אף דנולד ס"ב הוא כחזקה גדולה. מ"מ כיון דיש להאב ב' חזקות חזקת ממון דהוא תפוס ברשות וחזקת הגוף הוי חזקה דנולד ס"ב וכאן נמצא וכו' חדא במקום תרתי. ולזה אמר דהוי מנה לאבא. היינו דחזקת הגוף דבת לא מהני. מעתה גם לר"א צריכין אנו לשינוי' חזקה א"א שותה וכו'. וגם ליכא נ"מ במומים שאינם נבדקים כקושי' הב"ש דממנ"פ דלענין כתובה גם לר"א נולד ס"ב עדיף מחזקת הגוף. ולענין קידושין ליכא חזקת הגוף דהוי מנה לאבא וכו'. וגם לענין גט ליכא נ"מ דליכא אלא חזקת הגוף ולא מהני במקום נולד ס"ב ומש"ה פסק הטור דא"צ גט וליכא נ"מ רק בבוגרת ולכ"ק דלר"א הוי ב' חזקות ועל הבעל להביא ראיה להוציא כ"ק. וע"ז כתב הרא"ש דגם לרבא הוא כמו נכנסה וליכא שום נ"מ בין רבא לר"א ועולים דברי הרא"ש כהוגן:
ועפ"ז י"ל דזהו כוונת הרא"ש במ"ש וכן מוכח מתוס' והיינו דס"ל כהריב"א דתפיסה מספק לאו כלום הוא. וגם מפרש דההוכחה מרישא כדמוכח בתוס', וכמ"ש והיינו ע"כ דההוכחה מרישא ולקידושי'. דתהני התפיסה בברי וכדרך הראשון שכתבנו בפירוש הר"י. וקשה אימא דבאמת מהני ברי והא דלא תני עד שיאמר ברי לי משום דמיירי אף בכתובה וכמ"ש מהרי"ט. וצ"ל דס"ל דלישנא דצריך להביא ראיה דלא מהני ברי קאי אכלהו אף אכ"ק משום דמיירי בכל אופנים. וא"כ ל"ל דר"א בא לשינויי' אתקפתא דאביי משתתארס אין עד שלא תתארס לא. ז"א דעדיין קשה אמאי נאמן האב בשמא הא הוי שור שחוט וכנ"ל. וגם ל"ל דלהכי לא קתני ראיה משתתארס משום דמיירי אף בברי. ז"א דהא ע"כ הדיוק קאי אכל אופנים כמו שהוכיח ותנא תונא כלה כנ"ל. ולזה הוכיח הרא"ש דר"א לא בעי לשנויי' אתקפת' דאביי רק דינא קאמר. וא"כ יש לנו למעט הפלוגתא ולומר דר"א קאי אכ"ק דהוי חדא במקום תרתי. כנלע"ד. ויפה עולים דברי הרא"ש ודוק היטב.
ועפ"ז מיושב דברי הרי"ף לשיטת הר"ן דמפרש אליבא דאמת דעל בעה"ח להביא ראיה דס"ל דפירוש מנה לי בידך היינו ברי כמו שפי' הר"ן, וקשי' ליה מאי מייתי ותנא תונא. וצ"ל דקאי מרישא ולזה קשי' ליה דהא בלא סברא דנולד ס"ב היה הדין דעל בעה"ב להביא ראיה אף דהוא תפוס. ושפיר קתני במתני' דצריך האב להחזיר הכ"ק וכנ"ל לזה הוכיח דבאמת כוונת שמואל על בעה"ח להביא ראיה ובלא סברא דנולד ס"ב היה הדין באמת על בעה"פ להביא ראיה. וא"כ יש לפרש. ותנא תונא ארישא. ודוק.
ואסיים במה דתמוהים דברי הר"ן בשמעתין שהעלה דר"י מודה דבסיפא דנולד ס"ב הבעל דעל הבעל להביא ראיה. ולר"ג ברישא בעי' ברי' א"כ יקשה סוגי' דלעיל (דף לו) דמשני על שני ברייתות דחרשת הא ר"ג הא ר"י. וע' בהר"ן לעיל דהוא ר"ג ור"י דמשארסתני נאנסתי ע"ש. וקשה ממנ"פ אי איכא שהות ליאנס תחתיו אף ר"י מודה דנאמנת ואף בשמא. ואי בליכא שהות לר"ג בעי' ברי. וע':

הוי חדא במקום תרתי עפירש"י שדבריו קצת סתומים ועיי' בחידושינו בסוגי' פתח פתוח שם ביארתי דברי תוספ' הרא"ש במ"ש שם דבת ישראל שנמצא פתחה פתוח דמותרת מס"ס אע"ג דרוב רצון מתנגד וגם חזקת הגוף מתנגד דאמרי' השתא נבעלה וברצון מ"מ מוקמי' אחזקת היתר. ואי תימא הא רוב רצון ורובא עדיף מחזקה נימא לי' הא גם ברצון משכחת היתר כשאינו תחתיו. ואם תאמר הא חזקת הגוף דהשתא נבעלה. נימא הא אפשר דהשתא נבעלה בהיתר ע"י אונס. והכלל דבחזקת היתר לחוד סגי. וא"א שתיאסר אלא ע"י צירוף רוב רצון וחזקת הגוף יחד. בזה לא אמרי' רובא עדיף מחזקה. להוציאה מחזקת היתר שלה ע"ש. וה"נ כשתאמר כאן נמצא וכאן מזמן רב נאמר מה בכך ראה ונפייס. אם תימא אין אדם מתפייס במומין נימא אוקמה אחזקת הגוף והשתא הוא דנולדו בה המומין והוא קרוב לתי' ב' של תוס' דוק ותשכח:

רב אשי אמר וכו' כ' הרא"ש דאין נפקותא לדינא בין רבא לרב אשי דבוגרת שטענה בעד עצמה דמהימנת לרב אשי ה"ה לרבא משום דכבר נקרא רשות הבעל כיון שאינה ברשות האב שהרי בגרה. ובית שמואל הוסיף דבמומין שהיו כבר בימי נערות ונמצאו בימי בוגרת דלא שייך לרבא ראה ונפייס. גם לרב עלי' להבי' ראי' אע"ג דטענה בעד עצמה. והטעם דהוי כבהמה שנולדה בה ספק טריפה בחיי' דמחמרי' בה משום דמוחזקת מאיסור לאיסור.. וה"נ ר"ל מי שראה בה מום בנערותה. אצלו יצאה מחזקתה שהרי אז לא היתה בת כתובה כיון שאז הי' הטענה לאבי' ולא לה. וא"כ אע"ג דלהבעל לא נודע עד שבגרה מ"מ עלי' להביא ראי'. אלא דקשה על זה אמאי צריך להביא ראי' עד שלא תתארס וליתי ראי' עד שלא נישאת ויצאה מחזקתה קודם שנישאת או קודם שבגרה ושוב עליו להבי' ראי' כן הקשה הבית שמואל ותי' קרבן נתנאל מגומגם ואפשר כונתו דהא דבהמה שיצאה מחזקתה מחיים נמי אינה טריפה בודאי ולא נעשה עי"ז הוחזק באיסור. אלא שהורע חזקת כשרותה ואסורה מספק. וה"נ נהי דחזקת הגוף שלה אתרע ע"י שהי' בה משנתארסה מ"מ ליכא אלא ספק. וכשיצורף לזה ספק שמא נתפייס ה"ל ס"ס. ואע"ג דכבר כתבנו לעיל דאפי' לר' יהושע דאלים לי' ס"ס מ"מ הכא ליכא ס"ס לגבי הנתבע שהרי הוא אומר ברי לי שלא נתפייסתי. היינו לר' יהושע דלא אלים לי' ברי אבל לר"ג דאלים לי' ברי ומוציא ממון ע"י ברי עם חזקת הגוף או עם מגו ה"נ אע"ג דליכא לא חזקת הגוף ולא מגו. מועיל ברי שלה עם ס"ס דילן אע"ג דלגבי הנתבע ליכא ס"ס. ועדיין צ"ע:

ולא תימא אליבא דמ"ד קידושין לאו לטיבועין וכו' עיי' בזה היטב באריכות בתשובת סי' תקי"ח:

רש"י בד"ה וחדא במקום תרתי כו' דבמקום חזקה דגופא חזקה דממונא לאו כלום היא עכ"ל. כבר כתבתי בזה בל' רש"י בד"ה רבא אמר ע"ש מיהו לכאורה נראה דמ"ש רש"י דחזקת ממון לגבי חזקת הגוף לאו כלום הוא אליבא דר"ג היינו דוקא בהדי ברי ושמא כדמשמע להדיא בר"פ האשה שנתארמלה אלא דמסתימת לשון רש"י ז"ל לא משמע הכי אלא דחזקת הגוף לחוד נמי עדיף מחזקת ממון דלא חשיב כלל אפילו למיהוי תרתי וטעמו בזה דכיון שהמוחזק טוען שמא לא מהני ליה חזקת ממון דכיון דאיכא חזקת הגוף הו"ל כודאי דהא בכל דוכתי אזלינן בתר חזקה א"כ הוי כאילו הדבר ידוע לבעל ומה יועיל לו חזקתו והא דאמרינן בעלמא דלא אזלינן בממונא בתר רובא אע"ג דעדיף מחזקת ממון צ"ל דלפירש"י נמי היינו דוקא כשהמוחזק טוען ברי נגד הרוב כמו שכתבתי בזה במקום אחר ועוד אבאר בזה בסוף הסוגיא לקמן גבי כל שנולד הספק ברשותו והא דמהני ברישא דמתניתין חזקת ממון גבי חזקת הגוף היינו משום דאיתרע מכח כאן נמצא כו' משא"כ בסיפא אע"ג שהביא עדים דמשנתארסה היו בה ואיתרע חזקת הגוף אפ"ה כיון דאיכא נמי חזקה דאין אדם שותה המסייע לבעל הו"ל הנך תרתי כמו חזקת הגוף שלימה ותו לא מהני חזקת ממון כלל דהו"ל כודאי כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל ויבואר עוד לקמן ודוק היטב:

קונטרס אחרון
רש"י בד"ה וחדא במקום תרתי כו' העליתי דאף לשיטת רש"י וסייעתו דאף בחזקת הגוף לחוד מוציאין ממון היינו דוקא בחזקה דלא איתרע כי האי דהכא דכיון דאמרי' כאן נמצא וכאן היה לא איתרע רשותו כלל וחזקה כי האי עדיף מתרי חזקות דאיתרעי וכבר הארכתי בזה במקום אחר:

בד"ה רב אשי כו' מהדר נמי לאוקמה כולה כר"ג כו' עכ"ל. לפמ"ש לעיל בשיטתיה דרבא דלולי פירש"י הוי אפשר לאוקמי ככ"ע א"כ בהאי שינויא דרב אשי נמי איכא למימר הכי דהא דפליג ר"י עליה דר"ג במ"ע היינו דוקא משום דאנוסה ומוכת עץ לא שכיחי ודוקא לסברת המקשה ס"ד דמתניתין תליא בפלוגתא דר"ג ור"י מדקשיא רישא אסיפא משא"כ לשינויא דרבא ורב אשי לא שייך פלוגתא בהכי ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה רישא מנה לאבא בידך לכאורה היה נראה לר"י לפרש כו' וחזר בו ר"י כו' מדלא קאמר או שאמר ברי לי כו' עכ"ל. אבל הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל כתבו דטעמא דרב אשי היינו משום דסיפא איכא ברי ושמא ורישא ליכא ברי ולדבריהם צ"ל דהא דלא קתני או שיאמר ברי לי היינו משום דעיקר מתניתין במומין שבסתר איירי ואין דרך האב לידע בהן כדפרישית דבלא"ה צ"ל כן דלא תיקשי אדרב הונא ור"י דאמרי ברי ושמא ברי עדיף והר"ן ז"ל כתב קצת בדרך אחר ויבואר לקמן וכל מה שיש לדקדק בזה בדבריהם ובמה שכתב דמסתמא רב אשי לא פליג אדשמואל יבואר בסוף הסוגיא דהמחליף פרה בחמור דבסמוך ע"ש ולולי שהרשב"א והר"ן ז"ל כתבו להדיא דהיכא דהאב טוען ברי לרב אשי מהימן היה נראה לי לפרש בשיטה זו דלמאי דהוי טעמא דרב אשי דברי דידה לא מהני לאב א"כ טענת ברי דידיה נמי לא מהני ליה דהו"ל ברי גרוע דכיון דלית ליה למידע אמרינן דכי היכי דמספקא לדידן בלא טענותיהם בזמן המום ה"נ מספקא ליה לאב ומש"ה טוען ברי ולא דמי לברי ושמא דעלמא כגון מנה לי בידך או באומרת משארסתני נאנסתי דמהני מיהא בהדי חזקה והיינו דכיון דטוענת ברי במאי דאית לה למידע לא חשדינן לה שמשקרת במזיד כיון שאין אדם מכחישה והחזקה מסייעה וכמ"ש לעיל בפ"ק דף י"ב אליבא דרב הונא ורב יהודה ליישב קושיית התוספות ע"ש ודו"ק:

בא"ד ונראה לו פירוש הקונטרס עיקר דרישא מנה לאבא בידך ולא מהני. חזקת האשה לגבי האב עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על סברא זו דבכל הש"ס משמע דאין לחלק בכך לענין חזקה כמו שתמה הר"ן ז"ל ועוד דביבמות דף ל"ד ע"ב גבי וכולן שהיה להן ספק קידושין משמע דמהני חזקת פנויה של האשה לגרוע חזקת הצרה לענין יבום כמ"ש שם התוספות א"כ כ"ש בחזקת הגוף דעדיף מחזקת פנויה כמ"ש הרשב"א בד"ה אבל היכא כו' ודוחק לומר דרשב"א ור"י פליגי בסברות הפוכות ועוד דהא קי"ל כר"י בפ"ק דף י"ג דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה דמהני לבת חזקת האם ונהי דבקידושין פרק האומר דף ס"ו בעובדא דינאי פירש"י דלא מהני לה חזקת האם מ"מ הא מסיק רש"י דכיון שאין האם לפנינו ואין הדבר נוגע לה מה שאין כן הכא דהבת לפנינו והיא צריכה ג"כ לאותה חזקה אי הוי קידושי טעות או לא ואף במקום שאין האם לפנינו השיגו התוספות על רש"י בפ' האומר ע"ש והנלע"ד בזה דלפירש"י ותוספות רב אשי נמי אית ליה שינויא דרבא דרישא כאן נמצא כאן היה ואיתרע חזקה משא"כ בסיפא. אלא דהוי קשיא ליה קושיא דאביי משנתארסה נמי ובהא לא ניחא ליה שינויא דרבא דתרתי לגבי חדא ועוד דלא ניחא ליה לרב אשי לדחוקי מתני' דמשארסתני נאנסתי דוקא כשיש לומר דאחר שכנסה זינתה ומש"ה משני רב אשי דהא דלא מהני ברישא חזקת הגוף דאיתרע מכח כאן נמצא כו' היינו משום דאיכא נמי ריעותא אחריתי בהאי חזקה דהו"ל מנה לאבא בידך וחזקת הבת לגבי האב לא מהני היכא דאיכא למימר כאן נמצא כאן היה כן נ"ל מוכרח בכוונת רש"י ותוספות כמו שיבואר לקמן בסוף הסוגיא דהמחליף פרה בחמור ע"ש:

בד"ה מודה ר"מ כו' עיין בספר מג"ש:

קונטרס אחרון
בתוספות בד"ה רישא מנה לאבא בידן כו' ונראה לי פירוש הקונטרס עיקר דלא מהני חזקת האשה לגבי האב וכתבתי דהא נמי לאו כללא הוא דוודאי בכל דוכתא מהני כמו שהבאתי כמה ראיות בפנים אלא דוקא הכא כתב ר"י כן דחזקת הבעל איתרע טובא דרב אשי נמי אית ליה שינוייא דרבא דאמרי' כאן נמצא וכאן היה:

בד"ה ואמאי מנה לי בידך תימא מאי אקשי לרב אשי טפי מלכל הני אמוראי כו' ומיהו לא יתכן לפרש כן למאי דגרסינן בתוספתא במומין הראויין להוולד כו' עכ"ל. גם בזה כתב מורי זקני ז"ל דלא ידע מאי מקשה מהתוספתא דאפשר דקים ליה לתלמודא דלאו מתרצתא היא עוד כתב בדרך אחר שכוונתי לדעתו בשינויא קצת דודאי לרבא הוה אתי ליה שפיר לאוקמי ביותרת ומטעמא דראה ונתפייס כיון דלר"מ לא מהני האי חזקה דראה ונתפייס היכא דאיכא תרתי מש"ה שייך שפיר לומר דמודה היכא דליכא אלא האי חזקה כגון במומין הראוין לבא דהיינו יותרת דלא מהני אלא צריך להביא עדים שראה ונתפייס אבל לרב אשי דלא איירי ר' מאיר כלל בחזקה דראה ונתפייס קס"ד דרב אחא בריה דר' אויא דליכא לאוקמי בהכי דלא שייך ומודה כך היה נ"ל לכאורה אלא דלענ"ד אין צורך לזה דשפיר יש לתרץ כמ"ש התוספות דמומין הראוין לבא עמה מבית אביה לבית בעלה היינו שאין לבעל להכיר בהן ומה שהקשו מהתוספתא נ"ל דהאי ברייתא אחריתי היא ומהאי ברייתא לא קשה מידי דהכי קאמר ומודה ר"מ במומין שראוין להוולד שעל האב להביא ראייה משום דאיכא למימר שנולדו עמה ותו ליכא למימר דאוקי אחזקת הגוף שאין החזקה מבוררת וכמ"ש התוספות בפ"ק דחולין ובריש נדה דלא הוי חזקה ודוקא באותן מומין דודאי לא נולדו עמה קאמר ר"מ על הבעל להביא ראיה שהיא חזקה מבוררת והתימא קיימת לדעתי על התוספות שלא הרגישו בזה דבמומין דאפשר שנולדו עמה דלא הוי חזקה וע"כ דלא מקשה ר' אחא מהאי ברייתא דתוספתא אלא שזו הברייתא דמייתי רב אחא ברייתא אחריתי היא דלא קתני הראוין להוולד אלא מומין הראוין לבא דמהאי לישנא לא משמע ראוין להוולד אלא שראוין לבא עמה מבית אביה ולא ירגיש בהן הבעל כפי' התוס' ואף אם נאמר דהתוס' דהכא נחתו לסברת רבינו שמשון שהביאו הפוסקים בטוי"ד סי' פ"א בגבינות הנעשות מטריפה והבאתי לעיל בשמעתין דלבתר דקי"ל דאזלינן בתר רובא אפילו בחזקה שאינה מבוררת בשעתה הו"ל חזקה דאתיא מכח רובא ורוב נשים אין בהם מום מש"ה אמרינן השתא הוא דאיתרע כדאמרינן גבי הוא אומר שכ"מ הייתי שהבאתי לעיל מ"מ איכא למימר דאפ"ה מודה ר"מ שעל האב להביא ראיה דודאי לא עדיפא חזקה דאתיא מכח רובא שעכשיו נתברר שהיא מהמיעוט יותר מרוב גמור דקי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממון ולפ"ז לא איירי ר"מ אלא במומין שא"א לומר שנולדו עמה בשעת לידה דא"כ הו"ל חזקה המבוררת בשעתה ולבתר הכי נמי איכא חזקה דאתיא מכח רובא שרוב הנשים אין בהם מום ואע"ג דעכשיו היא מהמיעוט אמרינן השתא הוא דאיתרע כדמסיק הש"ס פרק עשרה יוחסין דף ע"ט גבי הוא אומר שכ"מ הייתי דא"כ יש להאב חזקה ורוב וטענת הבעל מיעוטא דמיעוטא וכדמסקינן להדיא בר"פ האשה בתרא דהיכא דאיכא רוב וחזקה הו"ל כמיעוטא דמיעוטא דאפילו ר"מ לא חייש לה ומש"ה מהני הכא לר"מ אפי' להוציא ממון וא"כ ע"כ דהאי ברייתא דמייתי רב אחא היינו ברייתא אחריתי וכדפרישית:

גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור כו' ופירש"י ותנן בקידושין כל הנעשה כו' נתחייב חבירו באונסי חליפין כו' עכ"ל. וכתב בעל המאור ע"ז דא"כ הו"ל הא מילתא ודרמי בר יחזקאל לקמן דלא כהלכתא דהא קי"ל פירי לא עבדי חליפין ע"ש וכבר כתבתי באריכות בפרק הזהב דלענ"ד בחליפין כי האי דהיינו שוה בשוה לכ"ע מהני אפילו בפירות וכל מילי לבר ממטבע ולאו מדין חליפין אלא מדין שוה כסף דקי"ל דהרי הוא ככסף ואע"ג דלא קייצי דמייהו כדמסקינן פ"ק דקידושין דשיראי לא צריכי שומא ונהי דתיקנו חכמים דמעות אינו קונה היינו משום שמא יאמר נשרפו חיטיך בעלייה מ"מ בשוה כסף לא שייך לומר כן דאם כן לאידך גיסא נמי אם אינו קונה יאמר הלה נאבד או נשרף פרתך וכמ"ש בכל זה שם באריכות ליישב הסוגיא דהתם ולפ"ז יתיישב יותר מימרא דר"י אמר שמואל דשמעתין דאמר על בעל החמור להביא ראיה דנהי שמשך בעל החמור את הפרה מ"מ אנן סהדי שלא נתכוין בעל הפרה להקנות לו הפרה במשיכה אלא באופן שיגיע דמי שוויו לידו דהיינו שיהא החמור קיים בשעה זו וכמאן דאתני דמי ומש"ה על בעל החמור להביא ראיה שנתקיים זה התנאי דאל"כ הו"ל מקח טעות למפרע והדרא הפרה למרא קמא דהו"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך דחייב דאין ספק פרעון מוציא מידי ודאי חוב ובהא מייתי שפיר ראייה ותנא תונא כלה וכדמסיק ר"נ בר יצחק דהיינו כלה בבית אביה ולקידושין דאע"ג שהאב מוחזק אפ"ה צריך להביא ראיה כיון דאנן סהדי שלא נתן לו הקידושין אלא באופן שיתקיימו הקידושין דהיינו אם לא ימצא סימפון וכ"ש אי איירי מתניתין בקידש ע"ת וכנס סתם למ"ד דשמואל נמי מודה בה ומוקי מתני' דרישא בהכי ועלה קתני מתניתין דעודה בבית אביה א"כ א"ש דעל האב להביא ראיה שנתקיים התנאי בבירור אלא אפילו למאן דמוקי אליבא דשמואל לעיל בקידש סתם וכנס סתם אפ"ה אנן סהדי דע"מ כן קידשה שלא יהיו בה מומין דהא סימפון מיקרי ומש"ה על האב להביא ראייה כן נ"ל ואפילו למאי דאמרינן לעיל דף ע"ג ע"ב דלשמואל מספקא ליה בסתם בני אדם אם מקפידים כפירש"י שם מ"מ כבר כתבתי שם דספיקא הוי דוקא בסתם בני אדם שכונסין סתם אי מחיל מה שאין כן ברישא דמשנתינו בעודה ארוסה לכ"ע הוי סימפון וכמאן דאתני דמי כן נ"ל נכון ובלשון התוספות אבאר יותר ודו"ק:

קונטרס אחרון
גמרא אמר רב יהודא אמר שמואל המחליף פרה בחמור ופרש"י ותנן בקידושין כל הנעשה דמים באחר נתחייב חבירו באונס חליפין וכתב בעל המאור ז"ל דלפ"ז אתייא סוגיא דהכא דלא כהלכתא דהא קי"ל פירות לא עבדי חליפין וכתבתי ליישב לפמ"ש באריכות בפרק הזהב דבחליפין דשוה בשוה כ"ע מודו דעבדי חליפין ועיין במסכת קידושין:

תוס' בד"ה על בעל החמור להביא ראייה אעפ"י שהוא מוחזק וחזקת הגוף נמי מסייע כו' עכ"ל. נראה ברור מהמשך דבריהם שכל דבריהם בזה הדיבור אינן אלא על עיקר דינו דר"י אמר שמואל לפי מאי דמסיק ר"נ בר יצחק דכיון דכבר מסיק הש"ס האי סברא דחזקת ממון דמקשה אכלה דרישא מי דמי התם האב מביא ראיה ומפיק ואסיק אדעתא נמי סברא דחזקת הגוף דמקשה אכלה דסיפא מי דמי התם בעל מייתי ראיה ומרע לחזקה דאב אם כן שפיר קשיא להו נהי דמסיק ר"נ בר יצחק דמייתי שפיר ותנא תונא כלה בבית אביה ולקידושין אכתי קשיא לן טעמא דמילתא דכיון שיש לבעל החמור כל הני מילי מעליותא אמאי צריך להביא ראיה ועל ענין זה סובב והולך זה הדיבור נמצא דלפ"ז אין מקום לקושיית מהרש"א ז"ל דלפירושם דמרא קמא וכן לפירושם דשעת מציאתן מאי מייתי מכלה בבית חמיה דודאי למאי דהוי בעי למימר דותנא תונא היינו כלה בבית חמיה לא הוי טעמא משום הכי אלא לענין דכי היכי דלא מהני חזקת ממון לבעל במקום חזקת הגוף דאב ה"נ לא מהני חזקת ממון לבעל החמור במקום חזקת מרא קמא ואע"ג דלפ"ז דהוי טעמא דשמואל בחמור משום מרא קמא הו"מ לאקשויי דשמואל אדשמואל מכל הנך דמקשו התוס' מ"מ ניחא ליה לתלמודא לאקשויי עליה בהאי מימרא גופא דקאמר והא לא דמי ותנא תונא וזה ברור ובאמת פליאה בעיני על מהרש"א ז"ל אמאי קשיא ליה טפי האי ותנא תונא דכלה בבית חמיה לשני פירושים הראשונים שבתוספות דלפי' רש"י נמי קשיא הא מילתא גופא וכמו שאבאר וכן לפירוש ריב"א בסוף הדיבור שאין מועיל חזקתו מספק בממון חבירו ומאי טעמא דכלה בבית חמיה הרי הבעל מחזיק בממון שלו ולא בשל חבירו ואפ"ה צריך להביא ראיה אע"כ כדפרישית שכל דבריהם היינו לפי מסקנא על עיקר הדין כן נראה לי ודו"ק:

בא"ד והא דפריך הש"ס בהשואל כו' אלמא לא מוקמינן אחזקת מרא קמא כו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דלא דמי והיינו למאי דפרישית בל' הגמרא דדוקא הכא שייך לומר אוקי אחזקת מרא קמא כיון שעיקר הספק בגוף המקח והקידושין כדפרישית דודאי ע"מ כן מסר בעל הפרה פרתו לבעל החמור אדעתא דהכי שיגיע דמי שוויים לידו דהיינו שיהא החמור קיים באותו שעה וכן בקידושין מסר הקידושין אם יתקיים התנאי שתהא אשתו שלא ימצא בה סימפון וכיון שהספק בגוף המקח והקידושין לגמרי אוקי בחזקת מרא קמא משא"כ בהשואל דאיירי לענין הוולד שלא נזכר בשעת המקח ומסתמא הולד בתר פרה גרירא וכיון שהפרה קנוייה בודאי ללוקח לא שייך להעמיד הולד בחזקת מרא קמא וכה"ג יש לתרץ ההיא דכור בשלשים שאין שם בטול מקח לגמרי כן נראה לי לולי שהתוספות לא משמע להו לחלק בכך והנלע"ד כתבתי ונוטה קצת לפי' ריב"א ודו"ק:

בא"ד וליכא למימר דהתם היינו טעמא דמדלא דק כו' והא טעמא לאו משום רובא הוא אלא משום דלא דק כו' עכ"ל. גם בזה היה נראה לי דלולי דבריהם לא קשה מידי דודאי אי הוי אזלינן בתר רובא בממון לא הוי שייך לומר מדלא דק דלא היה צריך להתנות דסתמו כפירושו כיון דרובא דעלמא לרדיא זבני אלא משום דלא אזלינן בתר רובא בממון צריך להתנות ואמרינן שפיר מדלא דק להתנות ודאי לשחיטה זבניה כן נראה לי לולי שהתוספות לא כתבו כן:

בא"ד ע"כ נראה דטעמא דשמואל כו' כי היכי דעכשיו הוא מת כו' ודוקא גבי מיתת החמור וגבי מום וגבי מחט כו' עכ"ל. ונראה דכוונתם בזה לאפוקי מחזקת מקוה וכולה סוגיא דפרק עשרה יוחסין ודפ"ק דנדה דמשמע דלעולם חזקה קמייתא עדיפא ולא אמרינן הרי חסר לפניך אלא בדאיכא תרתי כן נראה לי בכוונתן אלא דאכתי טעמא דמילתא לא ידענא ולכאורה היה נ"ל דדוקא בהנך תלת דשעת מציאתן מסייע לחזקת מרא קמא הוא דאמרינן הכי אלא דלפ"ז לא הוי מקשו מידי מההיא דקידשה אביה בעיר דהתם אדרבה שעת מציאתן מרע' לחזקת מרא קמא דאם נאמר שהיתה בוגרת מקודם מפקינן לה מחזקת מרא קמא שהוא האב. ולכאורה היה נ"ל בכוונת התוספות דדוקא גבי מיתת החמור אמרינן כיון דעכשיו מת למפרע נמי מת משום דחזקת הגוף דחמור לא אלים כ"כ שהיא חזקה העשויה להשתנות דכל בעלי חיים סופן למות כמבואר סברא זו כמה פעמים בפוסקים ובמומין ומחט אע"ג שאין עשויין בודאי להשתנות אפ"ה חזקת הגוף דידהו לא אלים שאינן חזקות מבוררות בשעתן כמבואר ג"כ בתוספות פ"ק דחולין ובפ"ק דנדה ובפוסקים ואף לשיטת החולקים שכתבתי לעיל דאכתי הו"ל חזקה דאתיא מכח רובא מ"מ האי סברא דשעת מציאתן מרעא לה משא"כ במקוה ודכוותה שהחזקות מבוררות בשעתן לא אמרינן כשעת מציאתן זו סברת התוספות ואהא קשיא להו שפיר מקידשה עצמה בעיר דאע"ג דחזקת נערות עשוייה להשתנות בודאי אפ"ה לא קאמר שמואל הרי בוגרת לפנינו בשעת מציאתן וא"כ קשיא להו ההיא דחמור דשמעתין כן נ"ל נכון בכוונתם אלא דאכתי קושייתי הראשונה במקומה עומדת אמאי לא מפרשו בפשיטות דטעמא דהנך תלת משום דשעת מציאתן מסייע לחזקת מרא קמא ותו לא תיקשי להו מקידשה עצמה בעיר כדפרישית ויתיישבו ג"כ כל מה שהקשו מנמצא נגחן ואינך וצ"ע ליישב ומה שיש לדקדק בדבריהם עוד יתבאר בפרק עשרה יוחסין בעזה"י ודוק היטב:

תוס' ד"ה וחדא וכו' ויש לומר דודאי טעמי' האשה עדיפא וכו' יש לדקדק לפי זה לא הוי צ"ל חזקה דא"א מתפייס במומין אלא חזקה דממונא עדיף מחזקה דא"א שותה בכוס. אבל אינו מועיל חזקה דממונא להצטרף לחזקה דכאן נמצא כאן היה לדחות חזקה דגופא וגם לדחות חזקה דא"א שותה וכו'. ותו דלפי מאי דמשמע לעיל דף י"ב ע"ב דלא מהני חזקה דגופא לר"ג להוציא מחזקת ממון אלא משום דאיכא נמי ברי ושמא א"כ בחזקה דא"א שותה וכו' דאיכא להיפך ברי ושמא דהרי הבעל טוען ברי שלא בדק. והיא טוענת שמא שפיר יש לומר דעדיף ברי דבעל וחזקת ממון דלחות חזקה דא"א שותה בכוס וכו' אך לפמ"ש לעיל בישוב קושי' התוס' דעיקר שנוי' דהש"ס משום דלשני חזקות דאשה אינו מועיל לומר כאן נמצא כאן היה א"ש דל"ל משום ברי דבעל דא"כ הוי נסתר חזקה זו דא"א שותה וכו' לגמרי ולא הוי תרתי במקום חדא וע"כ צ"ל דאפילו ברי דבעל אינו מועיל לסתור חזקה זו דא"א שותה בכוס אאיכא בינייהו אלא בצירף חזקה דא"א מתפייס במומין ואין אנו סותרים חזקה דא"א שותה מחמת חזקה דא"א מתפייס במומין אלא שאנו אומרים שהיה הבדיקה קודם שנתהווה בה המומין וממילא נסתר חזקה דכאן נמצא כאן היה כנ"ל. ודוק:

ונראה לע"ד ליישב לשיטת התוס' דבל"ז צריך לומר א"א מתפייס במומין סותר לחזקה דראה וניפייס דאל"כ תינח במתניתין דמיירי לענין כתובה מועיל ראיה של הבעל שהי' קודם שתתארס ומשום חזקת ממון דידיה לא אמרינן דחזקה אין אדם שותה בכוס אבל במתניתין דלעיל דנקט קידשה ע"ת שאיכא בינייהו מומין וכנסה סתם צריכה גט לרב משום דא"א עושה בב"ז ולשמואל בק"ס וכנסה סתם ומפרש לעיל לדידיה דצריכה גט מספיקא או מדבריהם ולא אמרינן דודאי מקודשת משום דא"א ש"ב ודוחק לומר דמיירי דוקא במומין שא"א לבדוק כלל וכ"ש למאי דפירש"י ביבמות דפלוגתא דרב ושמואל דלעיל בקידשה ע"ת וכ"ס הוא רק במומין ע"כ צ"ל משום חזקה דא"א מתפייס במומין דהתם ליכא חזקת ממון מיהואכתי קשה דהא הכא משמע דחזקה דא"א מתפייס במומין לא עדיפא כמו חזקה דא"א שותה בכוס אאיכא בינייהו כי אם בצירוף חזקת ממון כמ"ש התוס' בתירץ קמא (ולפמ"ש לעיל לתרץ הסוגיא דלא אמרינן כלל הכא דא"א מתפייס במומין סותר חזקה דא"א שותה אלא דאדרבא מסייע אהדדי דמוכח משניהם שהי אחר כך א"ש דיש לומר דחזקה דאא"מ עדיפא כמו חזקה דאא"מ אבל לשיטת התוס' קשה) ואם כן אכתי נימא התם דמקודשת. ונראה לעניות דעתי דהתם הוי חזקה דאא"ש חדא במקום תרתי חזקות דאיכא נמי חזקת פנוי' ומזה ראיה למ"ש לעיל דאף דכתבו התוס' לעיל דחזקת פנוי' לגבי חזקת הגוף כמאן דליתא אבל לגבי אא"ש בכוס לא הוי כמאן דליתא וע"כ צ"ל דהא דלא חשיב הכא חזקת פנוי' היינו כמ"ש לעיל דכיון דבאמת צריכה גט מדבריהם ליכא חזקת פנוי' ולרב משום שא"א עושה בב"ז אבל אי לאו הכי לא הוי צריכה גט באמת משום דא"א מתפייס וחזקה פנוי' ה"ל תרתי. ודוק:

בא"ד ועוד יש לומר וכו' דאפילו לא יהיה אלא אחד מהן אמת וכו' לכאורה נראה דיש להבין לפמ"ש התוס' לעיל דף ט' ע"ב בד"ה אי למיתב וכו' דמוצאין ממון בספק ספיקא אם כן כיון דחזקת הגוף עדיף מכאן נמצא כאן היה בלא חזקת ממון. וחזקה דא"א שותה עדיף מחזקה דא"א מתפייס בלא חזקת ממון אם כן עכ"פ ה"ל ספק ספיקא ספק נתהווה אחר אירוסין וספק דראה ונפייס ומועיל להוציא ממון. מיהו אכתי קשה לי דלמה ליה למימר כלל משום חזקה דא"א שותה תיפוק ליה דהא רבא עצמו ס"ל לעיל דף ע"ג ע"ב דקידש' סתם וכנסה סתם היא ספק מקודשת מדאורייתא. וגבי ממונא לקולא וכו' וכיון דהכא במתניתין דידן הוי נמי ספק אימתי באו המומין ממילא בסיפא ה"ל ס"ס וכיון דמוציאין ממון מס"ס לכך צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה מומין הללו ואין לומר דהא דאמר רבא לעיל דהוי ספק מקודשת היינו מהאי טעמא דחזקות אלו. זה אינו דהא בנדרים לא שייך חזקות אלו ואפ"ה ספיקא הוא לגירסת רבא א"ש דס"ל לעיל דף ע"ג דגט מדבריהם בנדרים. ותו קשה לפמ"ש התוס' דף ע"ב בד"ה ע"מ וכו' דאפילו בקידושין לבד הוי ספק מקודשת. אם כן הכא ברישא ה"ל ס"ס ועל הבעל להביא ראיה. ומזה היה נראה דבאמת לאו מטעם ס"ס קאמר הכא אלא משום דטעמא דבעל גרוע מטעמי האשה כמ"ש התוס' בפשטות ומשום דאתיא מתניתין כר"ג כפירש"י ור"ג לית ליה דמוציאין בס"ס כדקאמר רבא עצמו לעיל דף י"ד דר"ג לא אלים ליה ס"ס. ובזה מיושב טפי דברי רש"י ז"ל שכתב דרבא מהדר לאוקמי כר"ג משום דלרבא אי אתיא כר"י לק"מ דהא דבסיפא על הבעל להביא ראיה משום ס"ס דהא רבא עצמו ס"ל דהוי ספק מקודשת וממונא לקולא ואית ליה נמי דר"י אלים ליה ס"ס ולפ"ז צ"ל דס"ל דברישא בקידושין לבד א"צ גט לרבא כמ"ש התוס' שם בתירוץ קמא. א"נ כמ"ש שם דהיכא דהוא עומד בפנינו ומקפיד א"צ גט בקידושין לבד. אבל לתירוץ בתרא של תוס' א"א לאוקמא כר"י דקשה מרישא דה"ל ס"ס מיהו אכתי קשה לי דמשמע לעיל מדברי התוס' דף ט' ע"ב דלא פליגי בהא ר"ג ור"י דמוציאין ממון בס"ס וכמ"ש שם באורך ונראה דלפמ"ש שם דאין מוציאין בס"ס אלא בברי ושמא. אם כן יש לומר דנהי דאיכא הכא ברי ושמא בספק המומין. מ"מ כיון דבספק השני שנראה ונתפייס איכא ברי ושמא להיפך דהיא אינה יודעת אם נתפייס והוא טוען ברי שלא נתפייס אין מוציאין בס"ס ויותר נראה דהסוגיא אליבא דרב דמוקי למתניתין בקידשה על תנאי וס"ל לעיל דהא דצריכה גט היינו משום דא"א עושה בעילתו ב"ז. וס"ל דלא דמי לקידשה סתם וכנסה סתם דלית ביה ספיקא כלל כיון שהתנה אלא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וזה אינו אלא לענין קידושין ולא לענין כתובה. ועיין מ"ש לקמן בזה. ודוק:

תוס' ד"ה ואמאי וכו' ומיהו יש לומר וכו' משמע דאפילו לאחר הנשואין יש מומין שבסתר דלא שייך בהו חזקה דא"א שותה אאיכא בינייהו וקשה לכאורה דא"כ הא דפריך לעיל דף נ"ז ע"ב אפילו נכנסה לחופה נמי ומשני דמבדק בדק לה. אכתי ניחוש למומין אלו. בשלמא במומין שבסתר במקום שאין שם מרחץ או אפילו יש שם מרחץ לר"מ דאף דמהני בהו טענה כשהביא ראיה שהיה קודם האירוסין מ"מ יש לומר דלא חיישינן לזה דמסתמא בודק וכמ"ש לעיל. אבל לפמ"ש דיש מומין דליכא בהו חזקה כלל קשה וצ"ל דמילתא דלא שכיחא הוא ולא חיישינן אך זה דוחק וגם לשון הרא"ש לא משמע כן דהא כתב ואין נפקא מיני' לדינא בין שנוי דרבא לדרב אשי. ואי ס"ד דנכפה ושאר מומין כיוצא לא שייך חזקה דראה ונפייס. אם כן שפיר איכא בינייהו דלרב אשי הבעל צריך להביא ראיה משום דה"ל מנה לי בידך וכ"כ הב"ש בסימן קי"ח ועיין קונטרס אחרון:

וען נלענ"ד דלפי מה דאמרינן לעיל במומין ונתרפאו דגם כן אינה מקודשת אם כן לא שייך בהא בדיקה קודם הנשואין דכבר נתרפאו. ואם כן יש נ"מ בין תירוצא דרבא לדרב אשי וע"כ צ"ל דלענין תרומה לא חיישינן גם כן למומין שנתרפאו ועמ"ש לעיל בדף ע"ג בתוס' ד"ה לא תימא טעמא וכו' ובדף ע"ד ע"ב תוס' ד"ה חכם וכו'. ואפשר דס"ל להרא"ש דבדיקת הבעל בנשואין היינו שהוא חוקר על כל המומין ולא אמרינן אלא נכפה כמומין שבסתר ולא יותר ומ"ש התוס' במתניתין דלרב דמיירי בהתנה אפ"ה ביש מרחץ אמרינן דנתכוין למומין אלו היינו דמהני ראיה כשתביא עדים כיון דליכא בהא בדיקת מרחץ אע"ג דאיכא חזקה דבדיקה מועיל ראיה. אבל עכ"פ איכא חזקה. ועיין קונטרס אחרון:

עוד יש לדקדק דנהי דבמומין אלו לא שייך שראה ונתפייס אכתי צריך עכ"פ הבעל להביא ראיה שכבר הי' באירוסין דאל"ה לימא שהיו אחר הנשואין משום כאן נמצא כאן היה וצ"ל דמיירי שידוע שכבר היה קודם הנשואין מיהו אכתי קשה לי דנהי דבמומין אלו לא שייך חזקה דא"א שותה. עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק. דשמא אינו מקפיד דהא אמרינן לעיל דף ע"ג ע"ב לרבא דמספיק' צריכה גט ולא חלוק בין מום למום. משמע דבכולן איכא ספיקא. וכבר כתבנו לעיל דלפ"ז ה"ל במתניתין דידן ס"ס בסיפא: ונהי שכתנו לעיל דהסוני' לרב אכתי קשה לשמואל. וכ"ש לפמ"ש רש"י ותוס' לקמן דשמואל עצמו מוקי מתניתין כרבא קשה הא לדידיה ה"ל ס"ס בלא חזקות אלו. גם לשון הברייתא במומין הראוי לבא מבית אביה: משמע שהריעותא הוא משום שהיה קודם אירוסין ולא משום דלית בהו חזקה דראה ונתפייס. וי וי לה לברייתא למתני מומין שאינם ראוי לבדוק. ולפמ"ש לעיל דהך חזקה דא"א שותה בכוס אאיכא בינייהו הוא דמטעם זה אמרינן שנתהוה בה המומין אחר הבדיקה. יש ליישב קצת דהיינו דקאמר דמומין אלו הואיל דלאו בני בדיקה נינהו. אם כן אין ראיה שלא באו אחר כך וראוים לבא מבית אביה אלא דדוחק לפרש כן אמנם לולי דבריהם ז"ל נלפענ"ד ליישב והוא דקשה עוד דמומין הראוי לה מבית אביה יש לומר אפילו בספק שנולדה עמה משבאה לעולם או נתהוו בה אחר כך א"כ תו ליכא חזקת הגוף ולמה ליה לאוקמי ביתי' ומאי מקשה יתירת מאי ראיה מייתי הל"ל בספק שנולדו עמה כמשמעות לשון הראוי להולד עמה כמ"ש בתוספתא. ונראה דאפ"ה ה"ל ס"ס כנ"ל. דוודאי במומין שבסתר מודה רב אשי דיש לומר דחזקה דראה וניפייס. תדע דהא אמרינן לעיל דף נ"ז דמהאי טעמא אוכלת בתרומה משום חזקה דבודקה כשכונסה. ודוחק לומר דס"ל דחזקה דא"א מתפייס במומין עדיפא מחזקה דא"א שותה ולכך בתרומה אמרינן מסתמא לא מצא דזה דוחק כמ"ש לעיל בדף ע"ב ע"ב בלשון התוס' שם אלא על כרחך דגם רב אשי ס"ל חזקות אלו אלא דעיקר תירוצ' דל"ל כנכ"ה ברישא וס"ל דר"ג אפילו באין שהות ס"ל דנאמנת משום דה"ל מנה לי בידך. ולכך הוצרך לפרש דרישא משום דהוי מנא לאבא בידך. וא"כ ממילא אפילו במומין שיש להסתפק שנולדו עמה דליכא חזקת הגוף מ"מ מידי ספיקא לא נפיק וה"ל ס"ס. ובזה א"ש דהקושיא דוקא לרב אשי דבשלמה לרבא יש לומר כיון דבטל חזקת הגוף אמרינן כאן נמצא כ"ה. וליכא שום ספק שהיה קודם. אבל לרב אשי נהי דל"ל חזקת הגוף מ"מ הא ל"ל נמי כאן נמצא כאן היה. נמצא דבסיפא ה"ל ס"ס. והא דקאמר ואמאי מנה לי בידך הוא היינו כמו שכתבנו לעיל דבס"ס א"י להוציא אלא בברי ושמא והיינו שהיא טוענת ברי. וכ"ש דא"ש לפי פי' הרשב"א והרמב"ן בדברי ר' אשי דאמר רישא מנה לאבא בידך היינו דאין ברי דידה מועיל לאב לכך מקשה דהא מנה לי בידך היא ואפילו אין כאן חזקה הא איכא ברי וס"ס. לכך הוצרך לתרץ ביתרת דליכא שום ספק דודאי היה קודם והוצרך לומר דראיה היינו דראה ונתפייס כנלענ"ד ודוק:

רש"י ד"ה רב אשי אמר מהדר לאוקמי' כר"ג וכו' לכאורה הוא מילתא דפשיטא דהא במתניתין דמשארסתני נאנסתי ה"ל הנה לי בידך. ונראה דלפמ"ש לעיל דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה אי למיתב וכו' דיש לומר הא דלא חייש ר"י דזינתה ברצון ואבידה כתובתה משום דכיון דנתחייב' כבר בכתובה משעת אירוסין ה"ל כאומר איני יודע אם פרעתי דחייב לשלם אליבא דכ"ע. אם כן יש לומר דכיון דבאירוסין כתובתה דאביה הוי וחזקת הגוף דידה לא מהני לגבי אב ה"ל לגבי דידה דמתחיל חיוב דידה משעת נשואין כאומר איני יודע אם הלויתני דשמא זינתה ברצון וכין דצריכה לבא מחמת חיוב האב משעת אירוסין ה"ל מנה לאבא בידך. אם כן איכא למימר דמתניתין כר"י אתי ונראה דלא ניחא ליה לרש"י בזה. משום דמשמע ממתניתין דהתם מיירי ביש שהות אחר נשואין באומר שנבעל' תחתיו כמ"ש התוס' לעיל לאוקימתא דרבא ומסתמא לא פליג רב אשי' עליה בהא. ואם כן היא נאמנת במיגו שהיתה אומרת שנבעלה אחר נשואין דאיכא חזקת הגוף וממילא דליכא למיחש דשמא זינתה ברצון. דה"ל איני יודע אם פרעתי כיון שנתחייב לה בשעת נשואין וע"כ מתניתין כר"ג מוקי לה. ודוק:

תוס' ד"ה על בעל' החמור וכו' ע"כ נראה דטעמא דשמואל וכו' הקשה מהרש"א ז"ל דאכתי מאי מייתי ראיה מהא דכלה בבית חמי' נהי דמצי לשנוי' דה"ל ב' רשויות אבל ראיה ליכא. תו הקשו המפרשים דאכתי קשה קושי' אביי לעיל עד שלא תתארס אין משנתארס לא ואמאי הא כשמביא ראיה שהיו בה המומין משתתארס תו לא ה"ל אלא חדא רשות ונימא כשעת מציאתה כן היה קודם שתתארס ולכאורה היה נראה בזה דיש לומר כתירוצא דרבא דאיכא בסיפא חזקה דראה ונפייס והא דהוצרכו התוס' לחלק בב' רשויות היינו משום מתניתין דמשארסתני נאנסתי דלא שייך חזקה דראה ונפייס וע"כ טעמא דר"ג משום דהוי ב' רשויות ולפ"ז לא היה הכרח כל כך לחילוק זה דיש לומר באמת דהוי ס"ד דרישא דמתניתין כר' יהושע כפירש"י אלא משום דהתוס' כתבו לקמן דשמואל ס"ל כר"ג אך באמת זה אינו לפמ"ש התוס' לעיל בד"ה חדא במקום תרתי וכו' דאף דאין אדם מתפייס במומין עדיפא מחזק' דרא' ונפייס דלהכי מהני הראיה עד שלא תתארס היינו בצירוף חזקת ממון אבל היכא דצריך לצרף חזקת ממון נגד חזקת הגוף תו אינו מועיל לצרף לחזקה דא"א מתפייס במומין אם כן הכא לשמואל למאי דס"ד דאזיל בתר שעת מציאתה בלא חזקת ממון ואפילו להוצא ממון הדרא קושי' לדוכתין דאין אדם מ"ב וחזקת ממון מבטל חזקה דא"א שותה בכוס אאיכא בינייהו כמו בהביא עדים ע"ד שלא תתארס וע"כ צ"ל בסיפא משום ב' רשויות אלא דזהו לתירוץ קמא של התוס' בד"ה וחדא וכו' אבל לפי תירוץ ב' יש לומר דבסיפא שאני דהוי כס"ס כמ"ש לעיל. מיהו נראה דא"ש ומתורץ הכל בס"ד לפמ"ש לעיל לפרש תירוצא דרבא דודאי חזקה דא"א ש"ב וכו'. עדיפא דכיון דבדקה וא"א מתפייס במומין ע"כ היה אחר כך כמ"ש לעיל דה"ל ב' חזקות שהיה אחר כך אלא דמועיל חזקה אין אדם ש"ב לומר שהיה הבדיקה קודם אירוסין וקודם המומין וא"כ שפיר יש לומר דממ"נ אי אמרינן הכי אם כן אתה סותר חזקה דשעת מציאתה דלא אמרינן כשעת מציאת' כן היה קודם הבדיקה וע"כ צ"ל דחזקה דא"א מ"ב וחזקת ממון סותר חזקה דשעת מציאתה אם כן הדר ה"ל חזקת הגוף על מקומו כיון דע"כ נסתר חזקה דשעת מציאתו ובזה נכון פי' הגמרא אלא כלה בבית חמיה ר"ל דמייתי משום דקשה קושי' אביי דאפילו מביא ראיה דמשתתארס היה בה נמי וצ"ל משום דאמרינן כשעת מציאתה ואמרינן חזקה שהיה בשעת הבדיקה וראה ונפייס כנ"ל אם כן הוי ראיה לשמואל דאזלינן בתר שעת מציאתה אפילו להוציא ממון ואהא פריך התם בעל מביא ומרעא לחזקה דאב ור"ל דהתם ע"כ משום חזקת הגוף צ"ל דאזיל בתר שעת מציאתה אם כן שפיר אמרינן ממ"נ דאזלינן נמי בתר שעת מציאתה שהיה בשעת הבדיקה וראה ונתפייס ומתורץ קושית מהרש"א ז"ל וקושית המפרשים ודוק:

עוד נלענ"ד דיש לומר הא דמייתי ראיה מכלה בבית חמיה משום דכתבו התוס'לעיל בד"ה אבל היכא וכו' דאיכא ה"נ חזקת פנוי' וכבר כתבנו לעיל דבסיפא דמתניתין לא שייך חזקת פנוי' משום דבכנסה צריכה גט בין לרב דמוקי למתניתין בקידשה על תנאי ובין לשמואל דמוקי למתניתין בקידשה סתם א"כ יש לומר דס"ד דטעמי' דבסיפא דנאמנת להוציא ממון משום דבב' רשויות לא אמרינן כשעת מציאת' לגבי המומין אלא אדרבא אמרינן הרי נשואה לפניך ואמרינן כשעת מציאת' לגבי המומין אלא אדרבא אמרינן הרי נשואה לפניך ואמרינן בהא כשעת מציאתה כי היכא דמקודשת לפנינו ה"נ היתה מקודשת משעת אירוסין משום דנתהווה בה המומין אחר כך ומזה הוכיח דאמרינן משעת מציאתה לאפוקי ממון אחר כך וע"ז פריך דהתם טעמי' משום דאיכא נמי חזקת הגוף. ובזה אפשר לתרץ קושי' התוס' מקידשה אביה בדרך וכו'. דלא אמרינן כשם שהיא בוגרת עתה וכו'. דיש לומר כיון דאביה קידשה קודם אם כן אמרינן כיון דממ"נ מקודשת לפנינו כן יש לומר דהיתה מקודשת קודם. ודוק: ועיין בחידושינו בקידושין הארכנו שם בזה.

חדא במקום תרתי. דהעמד ממון על חזקתו לא אמרינן דניהוו נמי הכא תרתי דבמקום חזקה דגופא חזקה דממונא לאו כלום היא: עד שלא תתארס. אבל היכא שהביא עדים שראו בה עד שלא תתארס: העמד הגוף על חזקתו ליכא למימר. להודיע שלא היו בה בשעת קדושין דהא קיימי עדים: והעמד ממון על חזקתו. כי ליכא חזקה דגופא: רב אשי אמר כו'. מהדר נמי לאוקמה כולה כרבן גמליאל דחזקה דגופא עדיפא ורישא להכי לא מהניא חזקה דגופא לפי שאין הטענה שלה אלא של אביה שכתובת אירוסין לאב והוה ליה מנה לאבא בידך וגבי אב לא אמרינן בגוף שלה דתיהני חזקתה: מודה ר''מ גרסי' בתוספתא אע''ג דאמר נכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה מודה הוא במומין הראויין לבא עמה כו' וקס''ד בכל מומין שיש לספק ולומר שמבית אביה באו: שעל האב להביא ראיה. ואע''פ שנכנסה לרשות הבעל: מנה לי בידך הוא. ונימא העמד הגוף על חזקתו: ביתירת. אצבע יתירה דליכא למימר לאחר אירוסין נולד: ומשך בעל החמור את הפרה. והחמור היה בבית בעליו ותנן בקדושין (דף כח.) כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה שמשך אחד מהם נתחייב חברו באונסי חליפין בכל מקום שהן: עד שמת החמור. זה אומר עד שלא משכת את פרתי מת חמורך ולך מת וזה אומר משמשכתי מת וכבר קנוי הוא לך: ותנא תונא כלה. תנא דמתני' דאיירי במומי כלה מסייע ליה: הי כלה. הי מילתא דמתני' מסייעתא: אילימא כלה בבית אביה. רישא דמתני' שבאו לדין בעודה ארוסה דקתני האב צריך להביא ראיה וסבירא ליה לשמואל כר''א דמוקי לה בתרי תנאי ואפי' נכנסה לחופה אית ליה לתנא דרישא שהאב צריך להביא ראיה ואע''פ שלא נולד ספק ברשותו אלמא אינו גובה ממון מספק והאי נמי לא יחזיק בפרת חבירו מספק ואף על גב שהספק ברשות חבירו נולד שהרי כבר נעשית משיכה:
וחדא במקום תרתי לאו כלום הוא. וא''ת והא גבי בעל איכא נמי תרתי חדא דאין אדם מתפייס במומין וחדא דאית לן למימר כאן נמצאו כאן היו והני תרי חזקי דבעל עדיפי טפי מהני תרי חזקי דאשה דכאן נמצאו כאן היו עדיף מחזקת הגוף דהא עודה בבית אביה על האב להביא ראיה ולא מהני ליה חזקת הגוף משום דנולד ספק ברשותו ואמרינן כאן נמצאו כאן היו וכשנכנסה לרשות הבעל והביא הבעל ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו פטור מכתובתה דעדיף טעמא דאין אדם מתפייס במומין מההיא דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו א''כ השתא נמי דמייתי ראיה דמשנתארסה היו בה המומין אמאי לא מיפטר מהני תרי טעמי ומאי שנא דכאן נמצאו כאן היו גרידא עדיפא מחזקת הגוף וחזקה דאין אדם מתפייס במומין עדיף מחזקה דאין אדם שותה בכוס כו' וכי הוו תרוייהו בהדי הדדי עדיפי טעמי האשה מנייהו ויש לומר דודאי טעמי האשה עדיפי וכאן נמצאו כאן היו גרידא דעדיפא מחזקת הגוף היינו משום דמסייע ליה חזקת ממון וכן חזקה דאין אדם מתפייס במומין מסייע ליה חזקת ממון ולחד מינייהו יש כח לחזקת ממון לסייע אבל לתרוייהו בהדי הדדי לא מסייע ועוד יש לפרש דמשום הכי כי הוו תרוייהו בהדי הדדי עדיפי טעמי האשה משום דאפילו לא יהיה אלא אחד מהן אמת או חזקת הגוף או אין אדם שותה בכוס יש לה כתובה אבל בעל לא מיפטר אלא עד שיהו כל הטעמים שלו אמת שאם אחד מהם שקר מפסיד הבעל הילכך גריעי טעמי הבעל מטעמי האשה: רישא מנה לאבא בידך. לכאורה היה נראה לרבינו יצחק לפרש דטעמא משום דברי שלה לא מהני לאב דהוי כמנה לאחר בידך דאמרינן ביש נוחלין (ב''ב קלה: ושם) דאינו נאמן גבי האומר זה אחי אינו נאמן דבעי לאוכוחי מהתם דברי ושמא לאו ברי עדיף ומשני שאני התם דכמנה לאחר בידך הוי ואע''ג דהכא איכא נמי חזקת הגוף מ''מ לא מהני ליה דלא אמר רבן גמליאל דנאמנת אלא בברי ושמא כדאמרינן לעיל בריש פ''ב (דף טז.) וברי שלה לא מהני ליה כדפרישית ומיירי כגון שהאב טוען שמא דאי טוען ברי לא הוה צריך להביא ראיה סיפא מנה לי בידך ולגבי דידה מהני ברי דידה ואע''ג דקי''ל דברי ושמא לאו ברי עדיף הכא איכא ברי וחזקה וחזר בו רבינו יצחק דהא משמע מדקאמר על האב להביא ראיה שאינו נוטל בלא ראיה אפילו טוען ברי מדלא קאמר או שיאמר ברי לי ועוד דמשמע מההיא דשמואל בסמוך דנכנסה לרשות הבעל דעל הבעל להביא ראיה אפי' טוען האב והבת שמא ואינו מטעם ברי ושמא אלא משום דנולד הספק ברשותו מדמייתי ופריך עלה מההיא דמחט שנמצאת כו' דההיא שמא ושמא הוא ואי משום ברי ושמא הוא לא הוה פריך מידי דמסתמא רב אשי לא פליג אדשמואל דקיימא לן כוותיה ונראה לו פירוש הקונטרס עיקר דרישא מנה לאבא בידך ולא מהניא חזקת האשה לגבי האב: ומודה ר''מ לחכמים במומין הבאין כו'. להאי גירסא קשה דהשתא משמע דחכמים מייפין כח הבעל טפי מר''מ מדקאמר מודה ר''מ לחכמים דהכא יפה כח הבעל מכח האב אע''ג דבעלמא לא מייפה ר''מ כח הבעל כמו חכמים ובמתני' לא משמע הכי אלא ר''מ מייפה כח הבעל טפי מחכמים דאפי' מומין הנבדקים יכול לטעון וחכמים פליגי עליה על כן נראה כפירוש רבינו חננאל דגריס ומודים חכמים לר''מ ומיהו גם זה אינו מיושב דלא שייך מודה הואיל ולא פליגי בכה''ג ובקונטרס גריס ומודה ר' מאיר ותו לא וקשה מודה למאן: ואמאי מנה לי בידך הוא. תימה אמאי אקשי לרב אשי טפי מלכל הני אמוראי דלעיל דלמ''ד תברא הוה מצי לאקשויי מה חילוק יש בין בית אביה ולבין בית בעלה ולמ''ד נמי כאן נמצאו כאן היו אמאי על האב להביא ראיה הא הוי חדא במקום תרתי ולא מצי למימר דס''ד דמקשן דראוין לבא עמה משמע שהם ישנים וניכר שמומין אלו באו מזמן ארוך מקודם אירוסין ואיתרע חזקת הגוף לפיכך על האב להביא ראיה דא''כ מאי פריך לרב אשי הא רב אשי לא אמר שיהא נאמן אלא משום חזקה ומיהו יש לומר דלעולם ס''ל כאן נמצאו כאן היו ומיירי באותן מומין שאין הבעל יכול לידע אותם אפי' ע''י בדיקה כגון נכפה הקבוע לו זמן וריח הפה שיכולה לשמור עצמה שלא יכירו בה בני אדם שאע''פ שנכנסה לרשות הבעל על האב להביא ראיה דהשתא לא הוי חדא במקום תרתי דחזקה שאין שותה בכוס אא''כ בודקו וראה ונתפייס ליכא למימר כיון דאין יכול לידע מומין אלו ע''י בדיקת קרובותיו ומיהו לא יתכן לפרש כן למאי דגרסינן בתוספתא במומין הראויין להוולד עמה בבית אביה: על בעל החמור להביא ראיה. אע''פ שהוא מוחזק וחזקת הגוף נמי מסייע ליה והוה לן לאוקמי החמור בחזקת שהיה קיים אלא טעמא דשמואל דמוקמינן לפרה בחזקת מרה קמא והא דפריך הש''ס בהשואל (ב''מ ק. ושם) גבי המחליף פרה בחמור וילדה דיחלוקו וליחזי ברשותא דמאן קיימא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה אלמא לא מוקמינן אחזקת מרה קמא היכא דתפיס אידך התם פריך לפי המסקנא דהכא דלא קאי הכי ומיהו תימה למאי דסלקא דעתין השתא אמאי על בעל החמור להביא ראיה כיון שהוא מוחזק וגם איכא לאוקמי החמור בחזקת שהיה קיים והא שמואל גופיה אית ליה בריש המוכר פירות (ב''ב צב.) המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאין המעות חוזרין ולא מוקמינן להו בחזקת מרה קמא אלא אזלינן בתר חזקה דהשתא אע''ג דרובא מזבני לרידיא מסייע למרה קמא כ''ש הכא דאית לן למיזל בתר חזקה דהשתא דמסייע ליה חזקת הגוף וליכא למימר דהתם היינו טעמא דמדלא דק אם הוא נגחן אית לן למימר דלשחיטה זבניה דא''כ מה צריך למימר התם לשמואל כי אזלינן בתר רובא באיסורא בממונא לא אזלינן והא טעמא לא משום רובא הוא אלא משום דלא דק ועוד בפ' בית כור (שם קה. ושם) אמר שמואל כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה משום דמספקא ליה אי תפיס לשון ראשון או לשון אחרון ולוקמא בחזקת מרה קמא על כן נראה דטעמא דשמואל לאו משום חזקת מרה קמא אלא אית לן למימר כיון דאשתכח החמור דמת כי היכי דעכשיו הוא מת כן יש לנו להחזיקו שהיה מת גם קודם ודמיא להא דאמר בנדה (דף ד.) דכל הטומאות כשעת מציאתן ודוקא גבי מיתת חמור וגבי מום וגבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות אית לן למימר הכי והא דכלה בבית חמיה על הבעל להביא ראיה משום דכי אמרינן נמי כמו שאנו מוצאין

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד