דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

כתובות עו ע"ב - טקסט הדף מנוקד

כַּלָּה בְּבֵית אָבִיהָ מִי דָּמֵי הָתָם מַיְיתֵי אָב רְאָיָה וּמַפֵּיק הָכָא מַיְיתֵי בַּעַל הַחֲמוֹר רְאָיָה וּמוֹקֵים
אָמַר רַבִּי אַבָּא כַּלָּה בְּבֵית חָמִיהָ וְאַכַּתִּי לָא דָּמֵי הָתָם בַּעַל מַיְיתֵי רְאָיָה וּמַרַע לֵיהּ לַחֲזָקֵיהּ דְּאָב הָכָא בַּעַל הַחֲמוֹר מַיְיתֵי רְאָיָה וּמוֹקֵים חֲזָקֵיהּ בִּידֵיהּ
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק כַּלָּה בְּבֵית אָבִיהָ וּלְקִידּוּשִׁין
וְלָא תֵּימָא אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר קִדּוּשִׁין לָאו לְטִיבּוּעִין נִיתְּנוּ אֶלָּא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר קִדּוּשִׁין לְטִיבּוּעִין נִיתְּנוּ הָנֵי מִילֵּי קִידּוּשֵׁי וַדַּאי אֲבָל קִידּוּשֵׁי טָעוּת אִי מַיְיתֵי רְאָיָה אִין אִי לָא לָא
מֵיתִיבִי מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בְּעוֹבִי בֵּית הַכּוֹסוֹת מִצַּד אֶחָד כְּשֵׁרָה מִשְּׁנֵי צְדָדִין טְרֵיפָה נִמְצָא עָלֶיהָ קוֹרֶט דָּם בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא לִפְנֵי שְׁחִיטָה לֹא נִמְצָא עָלֶיהָ קוֹרֶט דָּם בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא לְאַחַר שְׁחִיטָה
הוּגְלַד פִּי הַמַּכָּה בְּיָדוּעַ שֶׁשְּׁלֹשָׁה יָמִים קוֹדֶם שְׁחִיטָה לֹא הוּגְלַד פִּי הַמַּכָּה הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה וְאִי יְהַיב טַבָּח דְּמֵי בָּעֵי לְאֵיתוֹיֵי רְאָיָה וּמַפֵּיק
וְאַמַּאי בַּעַל בְּהֵמָה לַיְיתֵי רְאָיָה וְנוֹקֵים
בִּדְלָא יְהַיב טַבָּחָא דָּמֵי מַאי פַּסְקָא
אֶלָּא כִּי אֲתָא רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל אָמַר לָא תְּצִייתִינְהוּ לְהָנֵי כְּלָלֵי דְּכָיֵיל יְהוּדָה אַחִי מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל כֹּל שֶׁנּוֹלַד סָפֵק בִּרְשׁוּתוֹ עָלָיו הָרְאָיָה וְתַנָּא תּוּנָא כַּלָּה
מֵיתִיבִי מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בְּעוֹבִי בֵּית הַכּוֹסוֹת כּוּ' וְאִי דְּלָא יְהַיב טַבָּח דָּמֵי בַּעַל בְּהֵמָה בָּעֵי לְאֵיתוֹיֵי רְאָיָה וּמַפֵּיק וְאַמַּאי סְפֵיקָא בִּרְשׁוּת טַבָּח אִיתְיְילִיד
דִּיהַיב טַבָּח דְּמֵי וּמַאי פַּסְקָא סְתָמָא דְמִילְּתָא כַּמָּה דְּלָא יָהֵיב אִינִישׁ זוּזֵי לָא יָהֵיב אִינִישׁ חֵיוְתָא
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר אָמַר רַב נַחְמָן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עו - ב

אילימא  "כלה בבית אביה" - אם נאמר שסבר שמואל כדברי רבי אלעזר הנזכרים לעיל, ("תברא מי ששנה זו לא שנה זו"), שרישא דמתניתין כרבי יהושע, ולעולם על האב להביא ראיה כדי להוציא ממון מחזקת הבעל, - ואפילו אם נמצאת הריעותא אחר הנישואין, ואיכא למימר "כאן נמצא כאן היה" - כיון שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

ומכאן הוכיח שמואל - שגם בנידון דידן אף על פי שנמצאת הריעותא ברשות בעל הפרה, כיון שנמצא החמור מת אחרי שנעשה כבר הקנין, מכל מקום כיון שבעל החמור בא להחזיק בפרת חבירו עליו הראיה.

ומקשינן: מי דמי?! הלא אין ראיה משם.

כיון דהתם [במשנה, שעל האב להביא ראיה כדי להוציא כתובה מהבעל], מייתי אב ראיה ומפיק, [ראיית האב נדרשת כדי להוציא ממון מחזקת הבעל],

אבל הכא [בדינו של שמואל, שכבר תפס בעל החמור את הפרה] מייתי בעל החמור ראיה ומוקים [ראייתו נדרשת כדי להחזיק את הפרה ברשותו]! והאיך הוכיח שמואל את דינו מהמשנה [152]?

אלא אמר רב אבא, המקור לדברי שמואל הוא מהסיפא, העוסקת בכלה בבית חמיה [כשנכנסה לרשות הבעל], וכדברי רבי אלעזר, שהסיפא כדעת רבן גמליאל, ולעולם על הבעל להביא ראיה, אפילו אם נמצאו המומין ברשות האב.

ואף על פי שהבעל מוחזק גמור, ועוד, שנמצאו המומין ברשות האב - עליו הראיה.

וכל שכן בנידון דידן, שבעל החמור אינו מוחזק לגמרי בפרה, שהרי יש ספק על עצם הקנין, ולכן סבר שמואל שעליו הראיה.

ודחינן: אכתי לא דמי! [עדיין יש לחלק].

התם [במשנה, כשיש מול חזקת הממון של הבעל את חזקת הגוף של האשה], בעל מייתי ראיה ומרע ליה לחזקיה דאב [לכן מוטלת הראיה על הבעל, כדי להרע את חזקת הגוף של האשה], אך הכא, [שחזקת הגוף מסייעת לבעל החמור, לומר שמת אחר הקנין] בעל החמור מייתי ראיה ומוקים חזקיה בידיה?! [האם מוטלת חובת הראיה על בעל החמור כדי לקיים את חזקת הגוף?!].

אלא, אמר רב נחמן בר יצחק: ראייתו של שמואל מהרישא, העוסקת בכלה בבית אביה, ולעולם על האב להביא ראיה, כרבי יהושע,

ומה שהקשינו לעיל, שאין להביא ראיה משם, כיון שהאב בא להוציא ממון מהבעל ולכן עליו להביא ראיה,

אינה קושיא! כיון שעל ידי הראיה (שחלו הקידושין) בא גם כן להחזיק ממון - את כסף הקידושין שקיבלה מהבעל. ובכל זאת אינו נאמן בלא ראיה.

ומכאן הוכיח שמואל - שאף בעל החמור צריך להביא ראיה כדי להחזיק את הפרה ברשותו [153].

ולא תימא [ואל תאמר שהראיה רק] אליבא דמאן דאמר קדושין לאו לטיבועין ניתנו [154] [כלומר, שהאשה צריכה להחזיר את כסף הקידושין במקרה שהתבטלו הקידושין], ועל כן על האב להביא ראיה כדי להחזיק את כסף הקידושין בידיו.

אלא אפילו למאן דאמר קדושין לטיבועין ניתנו, הני מילי קידושי ודאי, [שודאי נתקדשה, ולא התבטלו הקידושין אלא מחמת סיבה צדדית], רק אז סבר שאינה מחזירה את כסף הקידושין.

אבל קידושי טעות, ודאי שצריכה להחזיר את הכסף. ורק אי מייתי האב ראיה שחלו הקידושין, אין! [אכן אינו מחזיר את הכסף]. ואי לא, לא!

ומקשה הגמרא לדברי שמואל:

מיתיבי, שנינו בחולין, גבי דיני טריפות: "מחט שנמצאת בעובי [155] בית הכוסות, [מקום יש בראש הכרס סמוך להמסס, הקרוי בית הכוסות, שהוא כעין כוס ויש בו סביב שפתו כפלי בשר עבים, ונמצאת מחט טחובה באותו עובי], אם היתה תחובה רק מצד אחד, ולא היה הנקב מפולש, כשרה. משני צדדין, טריפה.

וגם כשנקבה המחט משני צדדין, עדיין יש לראות - אם נמצא עליה [על המחט] קורט דם, בידוע שהוא לפני שחיטה וטריפה.

ברם אם לא נמצא עליה קורט דם, בידוע שהוא לאחר שחיטה וכשרה [156].

ואם מכר את הבהמה לטבח, ושחטה הטבח ונמצאת טריפה, יש להסתפק שמא היתה טריפה כבר קודם המכירה, והמקח טעות, ויחזיר המוכר לטבח את דמי הבהמה.

או דילמא נטרפה רק אחרי המכירה, וברשות הטבח נטרפה.

אם הוגלד פי המכה, בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה נטרפה. ואם היה המכר יום או יומים לפני השחיטה - בידוע שהמקח טעות.

אך אם לא הוגלד פי המכה, ספק הוא, והמוציא מחבירו עליו הראיה".

ומשמע, דאי יהיב טבח דמי, בעי לאיתויי ראיה ומפיק [אם שילם הטבח, עליו להביא ראיה כדי להוציא את הממון מהמוכר], ואפילו שיש ספק על עצם הגעת הממון ליד המוכר, וחזקת מרא קמא מסייעת לטבח.

ומקשינן, לדעת שמואל, שהמחליף פרה בחמור, ויש ספק מתי מת החמור, על בעל החמור להביא ראיה, ולכאורה מקרה זה מקביל לנידון דידן, ובעל החמור כמוכר הפרה.

ואם כן, בנידון דידן, אמאי על הטבח להביא ראיה כדי להוציא ממון, בעל בהמה לייתי ראיה ונוקים [הלא חובת הראיה מוטלת על המוכר, כמו שמוטל על בעל החמור]!?

אלא שמא תאמר, לעולם על המוכר להביא ראיה, כשמואל. והברייתא עוסקת בדלא יהיב טבחא דמי, ולכן נקטה לשון "המוציא מחבירו", שהוא המוכר. אך באמת גם אם הוא המחזיק עליו הראיה.

אי אפשר לומר כך, כי מאי פסקא [וכי דבר פסוק הוא שלעולם המוכר נותן את הפרה בלא מעות, ומדוע נקט התנא בלשון "המוציא" על המוכר, והרי יתכן שיתעורר ספק אחר ששילם]!?

אלא, כי אתא רמי בר יחזקאל אמר: לא תצייתינהו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל [אל תאזינו למה שאמר אחי יהודה בשם שמואל, שעל בעל החמור להביא ראיה]!

הכי אמר שמואל: כל שנולד ספק ברשותו עליו הראיה, ועל בעל הפרה שנולד הספק ברשותו [שהרי נמצא החמור מת אחר משיכת הפרה] להביא ראיה [157].

ותנא תונא כלה. וראיה לכך, ממתניתין דמומי כלה, וכדברי רבא, שאמר לעיל - "כאן נמצאו וכאן היו", והכא נמי כל מקום שנולד הספק, תלינן ששם נוצר, ועליו הראיה.

מיתיבי, "מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות - המוציא מחבירו עליו הראיה",

ומשמע, דאי דלא יהיב טבח דמי, בעל בהמה בעי לאיתויי ראיה ומפיק [על בעל הבהמה להביא ראיה כדי להוציא ממון מהטבח].

ואמאי, הלא ספיקא ברשות טבח איתייליד, שנמצאת טריפה אחר הקנין!?

ומשנינן - לעולם על הטבח להביא ראיה. והברייתא עוסקת במקרה דיהיב טבח דמי, ולכן נקטה לשון "המוציא".

ואם תאמר - מאי פסקא? מדוע נקט התנא בפשטות שהטבח הוא המוציא, הלא שייך מקרה שיהיה הוא המחזיק, כגון אם לא שילם למוכר?

ומשנינן - סתמא דמילתא, כמה דלא יהיב איניש זוזי לא יהיב איניש חיותא [דרך העולם, שאין המוכר נותן את הבהמה לפני ששילם לו הלוקח].

במשנה מבוארת דעת רבנן - "וחכמים אומרים במה דברים אמורים במומין שבסתר, אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון", ואפילו אם נמצאו המומין ועודה בבית אביה, חייב הבעל לתת לה כתובה, כיון שודאי ראה את המומין והתפייס.

הערות

[152] וצריך באור, מה היתה ההוה אמינא של הגמרא להוכיח משם? ונראה שסברה הגמרא, שאין חזקתו בפרה חזקה גמורה, שהרי אף הוא עצמו אינו יודע האם היא שלו, ולכן הוה אמינא שנחשב כאילו בא להוציא ממון מבעל הפרה. וקא משמע לן, שעל כל פנים בעל החמור הוא תפוס כעת, ואין להוכיח מהמשנה שעוסקת כשבא להוציא ממון מחזקת הבעל. ועיין שיטמ"ק.

[153] והטעם - כיון שחזקת הממון שיש לבעל החמור בפרה, חזקה גרועה היא. שהרי יש ספק על עצם הגעת הפרה לרשותו. ולכן אזלינן אחר חזקת ה"מרא קמא", ועליו להביא ראיה. כך הבאור לדעת רש"י. ולדעת התוספות, עיין בהערה לעיל בריש הסוגיא.

[154] במסכת בבא בתרא (קמה א) נחלקו האמוראים, במי שקידש אשה ומת קודם הנישואין, האם האשה צריכה להחזיר ליורשיו את כסף הקידושין, או לא.

[155] אבל בחלק הדק לעלום טריפה. שבודאי ניקב משני הצדדים. שיטמ"ק.

[156] ומה שאנו רואים כעת שניקב בית הכוסות, יש להניח שקודם השחיטה היתה מונחת שם, ועל ידי שהכניס הטבח את ידו פנימה בחזקה, ניקבה משני הצדדין. שיטמ"ק.

[157] ולפי תירוץ זה, לעולם על בעל הפרה להביא ראיה, אפילו אם היה מוחזק בפרתו. כיון שנולד הספק ברשותו. ועיין תוספות.

כלה בבית אביה שצריך האב להביא ראיה לדבריו, מי דמי [האם דומה] הדבר לענין החליפין? הרי התם [שם] — מייתי [מביא] האב ראיה ומפיק [ומוציא] כסף מן הבעל, ואילו הכא [כאן] במחליף פרה בחמור — הלא מייתי [מביא] בעל החמור ראיה ומוקים [ומעמיד, משאיר] את הפרה ברשותו, ואולי במצב כזה אינו צריך להביא ראיה.

אמר ר' אבא: הראיה היא מדין כלה בבית חמיה, כלומר, שנכנסה לרשות הבעל. ומקשים: ואכתי לא דמי [ועדיין אינו דומה], כי התם [שם] — הבעל מייתי [מביא] ראיה ומרע ליה לחזקיה [את חזקתו] של האב (חזקת הגוף של הבת), ואילו הכא [כאן] — בעל החמור מייתי [מביא] ראיה ומוקים חזקיה בידיה [ומעמיד את החזקה, חזקת הגוף של החמור, בידו], ואם כן ייתכן שאינו צריך להביא ראיה.

אמר רב נחמן בר יצחק: ראייתו של שמואל היא מדין כלה בבית אביה, ולא מענין הכתובה אלא לענין כסף הקדושין. שצריך האב להביא ראיה כדי שישאר כסף הקידושין בידו.

ולא תימא אליבא דמאן דאמר [ואל תאמר שמדובר לפי שיטת מי שאומר] בכלל כי קדושין לאו [לא] לטיבועין (לטביעה, לאיבוד) ניתנו, שכסף זה ניתן רק לצורך הקידושין, ואם הקידושין בטלים צריכה להחזיר את הכסף. אלא אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי קדושין לטיבועין ניתנו, שכסף הקידושין שניתן לאשה שייך לה בכל מקרה — הני מילי [דברים אלה] אמורים בקידושי ודאי, שאפילו אם אחר כך מגרש אותה או מת אינה צריכה להחזיר את כסף הקידושין, אבל קידושי טעות, אי מייתי [אם מביא] האב ראיה — אין [כן] מחזיק האב בכסף, אי [אם] לא — לא. ומכאן ראיה לשיטת שמואל, שבמקרה של ספק צריך להביא ראיה כדי להשאיר בידו את הכסף שמחזיק.

מיתיבי [מקשים] על שיטת שמואל בדיני חזקה מענין אחר, ששנינו: מחט שנמצאת (נמצאה) בעובי בית הכוסות שבקיבת הבהמה, אם היתה המחט נעוצה רק מצד אחד של בית הכוסות — הרי הבהמה כשרה. ואם היתה משני צדדין, שהיה הנקב מפולש ועובר את כל עובי הדופן — הרי זו טרפה. ועוד: אם נמצא עליה על המחט קורט (משהו) דם קרוש — בידוע שהוא, הנקב, נעשה לפני שחיטה והריהי טריפה, לא נמצא עליה קורט דם — בידוע שהוא לאחר שחיטה וכשירה.

הוגלד פי המכה (הפצע) באותו מקום — בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה אירע הדבר, ואם נמכרה הבהמה לאחר מכן יכול הקונה לטעון שהיה זה מיקח טעות, שלא רצה לקנות טריפה. לא הוגלד פי המכה והמוכר טוען שהבהמה נפצעה ברשות הקונה־הטבח, והקונה־הטבח טוען שברשות המוכר נפצעה — המוציא מחבירו עליו הראיה. ולפי כלל זה אי יהיב [ואם נתן] הטבח כבר דמי [את הכסף] — בעי לאיתויי [צריך להביא] ראיה ומפיק [ומוציא] את הכסף מיד המוכר.

ולשיטת שמואל: ואמאי [ומדוע] נאמר כך? שבעל הבהמה, המוכר, לייתי [יביא] ראיה ונוקים [ויעמיד] את המיקח במקומו כשם שבעל החמור צריך להביא ראיה כדי להשאיר את הפרה ברשותו, ומדוע תהיה חובת הראיה על הטבח?

ומשיבים: שם מדובר בשלא יהיב [נתן] טבחא דמי [הטבח את הכסף] אלא סמך עליו שישלם אחר כך, ובעל הבהמה הוא התובע מן הטבח, והוא הצריך להביא ראיה כדי לקיים את המיקח. ושואלים: מאי פסקא [מה פסקת] שמדובר דווקא במקרה כזה? שמלשון המשנה משמע שכל צד מביא ראיה ונוטל.

אלא מכאן יש לדחות את דברי שמואל, ואכן כי אתא [כאשר בא] רמי בר יחזקאל מארץ ישראל לבבל, אמר: לא תצייתינהו להני כללי דכייל [אל תצייתו תשמעו לאותם כללים שכלל] יהודה אחי משמיה [משמו] של שמואל. אלא הכי [כך] אמר שמואל: כל שנולד ספק ברשותו — עליו הראיה ובמקרה זה על בעל הפרה להביא ראיה. ותנא תונא [והתנא שלנו שנאה] לדין זה בכלה, שאם היתה הכלה ברשות האב — על האב להביא ראיה, ואם הכלה ברשות הבעל — על הבעל להביא ראיה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כו' המוציא מחבירו עליו הראיה, ואי [ואם] עדיין לא יהיב [נתן] הטבח דמי [כסף] בעל בהמה בעי לאיתויי [צריך להביא] ראיה ומפיק [ומוציא את הכסף], ואמאי [ומדוע]? הלא ספיקא [ספק] זה ברשות הטבח איתייליד [נולד], ולפי דברי רמי בר יחזקאל צריך הוא להביא ראיה!

ומשיבים: מדובר שם באופן דיהיב [שנתן] הטבח כבר דמי [כסף], וכיון שהטבח רוצה להוציא את הכסף מיד בעל הבהמה, עליו להביא ראיה. ושואלים: ומאי פסקא [ומה פסקת], מניין לחלק בדברי התנא שמדובר דווקא במקרה זה? ומשיבים: סתמא דמילתא [סתמו של דבר] וכך מנהג העולם, כל כמה דלא יהיב איניש זוזי [שאין אדם נותן זוזים, כסף] — לא יהיב [נותן] איניש חיותא [איש אחר את הבהמה] לשחיטה, ולכן מן הסתם כבר שילם הטבח קודם השחיטה והוא התובע כספו בחזרה.

א שנינו במשנה, וחכמים אומרים: במה דברים אמורים שהבעל יכול לטעון על המומים ולומר שלא ידע עליהם בשעה שקידשה — במומין שבסתר, אבל לא על מומים שבגלוי. אמר רב נחמן:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that his proof is from the halakha with regard to a bride who is still in her father’s house, when the burden of proof is upon the father, is it comparable? There, the father brings proof and takes money away from the husband, whereas here, the owner of the donkey brings proof and maintains possession of the cow. Consequently, perhaps this case is different, and he should not be obliged to provide proof.

Rabbi Abba said: The proof is from the case of a bride in her father-in-law’s house, that is, one who has entered her husband’s domain. The Gemara raises a difficulty: And yet the cases are still not comparable: There, the husband brings proof and undermines the presumption that was in favor of the father, i.e., the presumptive status of the daughter’s body, whereas here, the owner of the donkey brings proof and thereby maintains the presumptive status of the donkey’s body and consequently maintains the cow in his possession. Perhaps, therefore, he should not have to bring proof.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Shmuel’s proof is from the halakha of a bride in her father’s house, but with regard to the money used for betrothal, not for the marriage contract. The father must bring proof in order to retain the betrothal money.

Rav Naḥman bar Yitzḥak explains: And do not say that this is only according to the one who says in general that betrothal money was not given with the understanding that it is to be lost, that is, the money was handed over only for the purpose of betrothal and it must be returned if the betrothal is canceled. Rather, say that this is even according to the one who says that in the case of betrothal money that was given to be lost, this applies only to a betrothal whose status is certain. According to this opinion, if a husband later divorces his wife or dies she does not have to restore the betrothal money. But with regard to a mistaken betrothal, if the father brings proof then yes, he may keep the money; if he does not bring proof he may not retain ownership of the betrothal money. This supports Shmuel’s opinion that in an uncertain case the one in possession of the money must bring proof in order to retain his ownership.

The Gemara raises an objection to Shmuel’s opinion with regard to presumptions from a baraita about a different issue: In a case of a needle that is found in the thick wall of a slaughtered animal’s second stomach, if it has pierced the stomach from only one side, the animal is kosher. If the stomach is pierced from both sides, meaning that the needle pierced a hole completely through the wall of the stomach, it has the status of an animal with a condition that will cause it to die within twelve months [tereifa], and one is consequently prohibited to eat from it. Furthermore, if a drop of congealed blood is found on top of the needle, it is certain that the perforation was created before the slaughtering of the animal, and it is therefore a tereifa. If no drop of blood is found on it, it is certain that it occurred after the slaughtering, which means the animal is kosher.

If a scab appeared over the wound on that spot, it is certain that the incident happened three days before the slaughtering. The significance of this fact is that if the animal was sold to a butcher after this point in time, the butcher can claim that the transaction was performed in error, as he did not intend to purchase a tereifa animal. If a scab did not appear over the wound, and the seller claims that the animal was injured while in the possession of the butcher who purchased the animal, while the butcher claims that it was wounded when he bought it, the burden of proof rests upon the claimant. And therefore, if the butcher had already given the money, he needs to bring proof and then he can take his money back from the seller.

The Gemara returns to Shmuel’s opinion: But why should this be the halakha? Let the owner of the animal, i.e., the seller, bring proof and establish the validity of the sale, just as the owner of the donkey must provide proof in order to maintain possession of the cow. Why is the burden of proof upon the butcher?

The Gemara answers: This baraita is referring to a case where the butcher had not yet given the money, but was going to pay at a later time. Therefore, the seller is the one claiming money from the butcher, and he must offer proof in order for the transaction to be upheld. The Gemara poses a question: Why was it stated without qualification? The wording of the baraita implies that either side must bring proof. This baraita appears to refute the opinion of Shmuel.

Rather, when Rami bar Yeḥezkel came, he said: Pay no attention to those rules formulated by my brother Yehuda in the name of Shmuel. In actuality, this is what Shmuel said: In whosesoever’s domain the uncertainty came into being, the burden of proof rests upon him. In the case of the exchange of the cow for the donkey, it is the owner of the cow who must provide proof. And the tanna of the mishna also taught along similar lines with regard to a bride. If the bride was in her father’s domain he must provide proof; if she was living with her husband the burden of proof is upon him.

The Gemara raises an objection: A needle that is found in the thick wall of an animal’s second stomach…the burden of proof rests upon the claimant. And if the butcher had not already given the money, the owner of the animal needs to bring proof, and only then can he take his money. The Gemara asks: But why? The uncertainty was formed in the butcher’s possession. According to Rami Bar Yeḥezkel’s opinion, it should be the butcher’s responsibility to provide proof.

The Gemara answers: This baraita is referring to a case where the butcher had already given the money. Since the butcher is the one demanding money from the seller, he must provide proof. The Gemara poses a question: But why was it stated without qualification? How is it known that the tanna was referring to this particular case? The Gemara answers: The ordinary situation is that as long as a person has not given money, the other person will not give him the animal. It can therefore be assumed that the butcher paid for the animal before he was allowed to slaughter it, which means it is he who is claiming the return of the money.

§ The mishna teaches: And the Rabbis say: In what case is this statement said? With regard to hidden blemishes. But he cannot claim to have been unaware of visible blemishes. Rav Naḥman said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דאמר רב נחמן כלה בבית אביה ולקדושין. הקשה הרמב"ן נ"ר מנא לן דלקדושין צריך להביא ראיה, דילמא מאי צריך להביא לכתובתה, ואי מסברא מאי ותנא תונא, וניחא ליה דקא סלקא דעתיה השתא דבלא כתב לה כתובה עסקינן. ולא ירדתי לסוף דעת רבנו נ"ר, דלפי פירוש רש"י ז"ל אי אפשר לומר כן דהא לא מייתי ראיה אלא מכלה בבית חמיה, דיש לה כתובה בין כתב בין לא כתב. ואיכא למימר דהויא הא תיובתא לרש"י ז"ל.
ולי נראה, דעל כרחך מתניתין אפילו לקדושין קאמר שעל האב להביא ראיה, שאם לא כן מאי קאמר על האב להביא ראיה, שהרי אפילו על הבעל להביא ראיה לאפוקי קדושין, ולא הוה ליה למפסק ולמתני על האב ולא הבעל אלא המוציא מחבירו עליו הראיה, דאב מייתי ראיה ומפיק כתובה, ובעל מייתי ראיה ומפיק קדושין, אלא על כרחך אב מייתי ראיה אפילו לאוקמי קדושין. כן נראה לי.

מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות. כתבתי בפרק אלו טרפות (חולין נא, א ד"ה מחט) בסיעתא דשמיא.

אמר רבי אבא כלה בבית חמיה פירש רש"י ז"ל סיפא דמתני' דקתני על הבעל להביא ראיה ור"ג אמרה ופליג נמי ארישא דאפילו נמצאו בבית אביה שלא נולד הספק ברשותו של בעל עליו להביא ראיה להפקיע כח שטר כתובתה וראיה זו לא להוציא אלא להחזיק וצריך להביא ראייה אף זה כ"ש שיביא ראייה להחזיק שהרי בשל אחרים בא להחזיק עכ"ל ז"ל והוצרך רבי' ז"ל לומר דכי אמרינן כלה בבית חמיה אליבא דר"א הוא דאמר דהוא הדין דאמרי' הכי בכלה [בבית אביה דאלו] בבית חמיה ממש שאני התם דכאן נמצאו וכאן היו הספק ברשותו נולד משא"כ בדשמואל אלא ודאי ה"ק אמר רבי אבא מסתברא דר"ג דקתני כלה בבית חמיה ומצריך להביא ראיה על הבעל ואפילו כשנולד הספק בבית (חמיה) [אביה] ועדיין היה לנו להקשות וה"ד מתני' לדשמואל דאלו לשמואל לכך על בעל החמור להביא ראייה מפני שאנו [דנין] אותו למפרע כשעת מציאתו ואמר שכן היו קודם לכן ואלו לרבן גמליאל אין אומרים כן לר"א דהא כשהיו בה מומין ועודה בבית אביה אמר ר"ג שעל הבעל להביא ראיה [יעוין בשמ"ק מביא לשון הריטב"א יותר מבואר] (המו"ל) להפקיע שטר כתובה שיש בידה דהשתא טעמא דשמואל משום שכל נולד ספק במקח מוקמינן ממונא בחזקת מריה קמא שאין מפקיעין ממון אלא בראיה הלכך העמד פרה ברשות בעלה ולר"ג נמי כלומר שכיון ששטר כתובה בידיה יש לנו להעמידו בכחו בחזקתו של אב כמו שהיה בתחלה משום דכל ספק שנולד בממון בעלי דינין [הרי] הממון הברור ברשות בעלים כבתחילה ואם כן חשובה כבעלים הראשונים ובדין דמצי למפרך ליה שאין טעמו של שמואל אלא משום דכל ספק שבמקח דנין אותו כשעת מציאתו אלא דאידך פירכא עדיפא לן שאפילו לזה הטעם לא דמו לדהתם דהתם הבעל מביא ראיה ומרע לחזקה דאביה והכא הבעל החמור מייתי ראיה ומוקים אחזקה פירוש דמתני' אף על גב דחזקת ממון מסייע לבעל הוצרך הבעל לאתויי ראיה לאורעי חזקת הגוף שמסייע לאב אבל הכא אדרבה לבעל החמור מסייע חזקת דגופה והיכי מצטרכי לי' לאתויי ראיה לאוקמי חזקתיה:

אמר רב נחמן ב"י כלה בבית אביה לקדושין פי' דמשנתינו בכל ענין מיירי בין לענין כתובה בין לענין כסף קידושין ורישא דקתני על האב להביא ראיה אף לענין הקדושין הוא ואע"ג דאתי לאוקמי ממונא בחזקתיה והכא נמי על בעל החמור להביא ראייה אע"פ שהוא לאוקמיה ממונא כיון שהוא בעלים ראשונים וכ"ת אדרבה נידוק איפכא מסיפא דכלה בבית חמיה שעל הבעל להביא ראיה אף לענין הכתובה ואע"ג דאיכא גבי בעל חזקה דממונא צריך להביא ראיה משום דמסייע לדידה חזקה דגופה הכי נמי על בעל הפרה להביא ראיה דהעמד הגוף על חזקתו וי"ל שכבר נשמר מזה רש"י ז"ל דאליבא דר"א מייתי לה דאי מייתינן ראיה מרישא משום דסבירא לן דקתני בבית אביה וה"ה לבית חמיה על האב להביא ראיה לעולם ואף לענין קדושין והקשה רש"י ז"ל דא"כ מוקמי' לשמואל כר' יהושע ואיהו פסק הלכה כר"ג ותירץ דאין הכי נמי דקשיא לשמואל [אדשמואל] והא אדחינן ליה האי לישנא ומוקמינן אמסקנא דלא אמר שמואל הכי זו היא שיטת רש"י ז"ל ובודאי דשינוי' דחוקה היא חדא דמוקמינן לשמואל במתני' כר"א ועוד דהא אמרי' לעיל כל היכא דליכא חזקה דממונא מודה רבי יהושיע דאזלו בתר חזקה דגופא וא"ת כלה בבית אביה ולקדושין דמסייע חזקה דממונא לחזקה דגופא היכא אמר רבי יהושיע שעל האב להביא ראיה (אם) [ואנו] צריכין לומר דשמואל לית ליה האי דרבא [להאי] לישנא קמא דשמואל וטעמא דרבי יהושע גבי נגעים משום דכתיב לטהרו או לטמאו וזה דוחק ועוד קשה מנ"ל דרבי יהושע אומר על האב להביא ראיה לענין קדושין דהא לא שמעינן ליה אלא גבי הנושא את האשה דאתי לאפוקי ממונא אבל לאוקמי ממונא לא שמעינן ליה לכך יש לפרש דלהאי לישנא קמא טעמא דשמואל [דאמר] על בעל החמור להביא ראיה משום דס"ל כרב אשי דטענות כאן נמצאו וכאן היו לא חשיבא ליה כלום וכולא תליא בטוען ברי או שמא הלכך אע"ג דבעל החמור מסייע חזקה דגופיה וחזקה דממונא כיון שאין המקח ברור לפנינו שהרי בעיקר המשיכה יש ספק אם נעשה כהוגן ובעל החמור [אינו] טוען טענות ברי לא מהניא [לה] חזקה דגופה וחזקה דממונא כיון שאין (המקום) [המקח] ברור לפנינו ומוקמינן פרה ברשות הבעלים הראשונים ואע"ג שגם חבירו בא בטענות שמא ולפיכך עליו להביא ראיה ואע"פ דתפוס ברשות ואפי' לרבן גמליאל ואייתינן לדמויי לכלה בבית אביה כי לפי שהוא טוען שמא עליו להביא ראייה ואע"ג דמסייע ליה חזקה דגופא דאלו כאן נמצאו וכאן היו לא מעלה ולא מוריד ופרכינן דשאני התם דאתי לאפוקי ממונא אלא לכלה בבית חמיה דאתי בעל לאוקמי ממונא ואפילו הכי כיון דטוען בשמא עליו להביא ראיה ודחינן דדלמא שאני התם דהוה כנגדו חזקה דגופו ובדין הוא דמצי למדחי דדלמא שאני התם דבעל שמא ואיהו ברי משא"כ בדשמואל דשמא ושמא הוא אלא משום דאיכא למימר דמתני' בכל אנפי מיירי אפילו כשהיא ג"כ שמא שלא הרגישה אימתי נעשה בה מום זה עדיפא לן למפרך אידך פירכא א"נ חדא מתרתי פרכינן ואמרינן דה"ק תנא תונא כלה בבית אביה ולקדושין דמסייע לאב חזקה דגופא וחזקה דממונא ואפ"ה עליו להביא ראיה לפי שהוא טוען ג"כ בשמא דאלו משום כאן נמצא כאן היו הא לא חשיב לשמואל כלום כי היכי דלא חשיב לרב אשי והשתא ליכא לדמויי לסיפא דכלה בבית חמיה דעל הבעל להביא ראיה דאזלינן בתר חזקת הגוף דהתם לפי שהיא טוענת ברי ומנה לי בידך הוא וזה נראה נכון. ויש אומרים דכי אמרינן השתא לכלה בבית אביה לקדושין להכי לא [מדמי] לסופה דאזלי' בתר חזקת הגוף משום דהתם כיון שנכנסה לרשות הבעל בודאי הרי הספק ברשות הבעל אירע משא"כ בדשמואל דאע"ג דעבד בעל החמור משיכת הפרה ודאי כיון שהדבר בספק אם היה החמור קיים בשעת משיכה אם לאו ואולי לא נכנס החמור ברשות בעל הפרה אדרבה חשיב שאירע ברשות הבעל החמור משא"כ בבעל שנכנסה לחופה בודאי אבל בכלה בבית אביה דליכא אלא אירוסין ועדין בבית אביה. וגם היא ברשותו לכמה דברים הספק ברשותו נולד הלכך אמרינן ותנא תונא כלה אפילו לר"ג דהלכתא כוותיה והראשון יותר נכון. וא"ת ומאן נפקא דבשמואל הבעל החמור בא בטענות שמא על חמורו וי"ל דבכיון דבשעת המקח לא נמשך החמור מסתמא היה עומד באגם כך נראה לי.

מיתבי מחט שנמצאה כבר פירשתי יפה במקומו בס"ד. ואי דיהיב טבח דמי איהו מייתי ראיה ומפיק ומתני' להו להמוכר בחזקת ממון וחזקת הגוף דמסייע ליה ואע"ג דטעין טענות שמא ופרקינן דלבעל הבהמה קרי תנא המוציא מחבירו עליו להביא ראיה לעולם ואע"פ שהטבח בא להוציא מידו ופרכינן דמאי פסקה למקריי' לבעל הבהמה מוציא מחבירו כי דרך המוכרין שאינם מקבלין המעות ומוכרין באשראי דקרינן ליה הכי:

אלא כי אתי (רב דימי) [רמי] בר יחזקאל אמר לא תציתו להני כללי דכייל ר' יהודא אחי משמיה דשמואל (דמנ"ל) [הכי אמר שמואל כל שנולד] ספק ברשותו עליו להביא ראייה וכיון שכן על בעל הפרה להביא ראיה לעולם הואיל וספק בידו נולד ואומרים ז"ל בתוספת דלהכי אמר כל שנולד ברשותו אפילו היכא שהוא מוחזק בממון כגון שמשך בעל החמור (שיתן לו ביתו) [את הפרה והניחה אחרי כן ברשות בעל הפרה] אפ"ה על בעל הפרה להביא ראייה כיון שספק נולד ברשותו שהרי אחרי המשיכה שהיינו דנין [את] החמור שהיה ברשותו בכ"מ שהוא נולד זה הזפק וכדמוכח מהא דמייתי ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות וטעמא דמלתא דכיון דמסייע ליה לבעל החמור חזקת הגוף וי"ל ג"כ כאן נמצאו וכאן היו (ל"ל לאשכוחי לחזק) [צ"ל תולין לו לאפוקי לחזקה דממונא] דאי' גבי בעל הפרה ואפילו שגם בעל החמור בא בטעות שמא והא דשמואל אפילו לרב אשי היא דאע"ג דרב אשי לא חייש לעיל לטענות כאן נמצאו כאן היה ותלי מלתא בטענת ברי או בטענת שמא הני נמי היכי דטענת חזקת הגוף הוא כנגד טענת כאן נמצאו וכאן היו דחזקת הגוף עדיפא ליה אבל הכא דחזקת הגוף וטענת כאן נמצאו וכאן היה מסייע אהדדי אפילו רב אשי מודה דבתרווייהו אזלינן ואפילו בטענת שמא וכנגד חזקה דממונא אליבא דר"ג מיהת וכי אמרינן ותנא תונא כלה בבית אביה עיקר הראיה מסיפא דכלה בבית חמיה לענין כתובה שעל בעל להביא ראיה ואע"ג דמסייע ליה חזקה דממונא כיון דמרע לה חזקה דגופה וטענת כאן נמצאו וכאן היה ואלו מכלה בבית אביה ליכא ראיה דדלמא שאני התם דאתו לאפוקי ממונא ואלו אנן אמרינן דכל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה ואפילו לאוקמי ממונא והיינו דעיקר רבות' דשמואל אלא ודאי מסיפא מייתינן ראיה ומיהו ליכא לאקשויי לשמואל מרישא שעל האב להביא ראיה אע"ג דמסייע לי' חזקה דגופה דשאני רישא שיש כנגדו טענת כאן נמצאו וכאן היו כדרבה וגם שיש שם טענת שמא כרב אשי ומיהו קשיא לן ומה ראיה יש מסיפא דמשנתינו לשמואל דלמא שאני התם דהוה ברי ושמא וה"ל מנה לאבי בידך אבל שמא ושמא לא קאמר וכדאמרינן בריש פרק שני אליבא דר"ג דהתם גבי הנוש' את האשה אינ' חזקת הגוף וכאי נמצאו וכאן היו דמסייע להו נמי ואפ"ה לא אמר ר"ג אלא ברי ושמ' וי"ל דמשמע ליה לשמואל דמתניתין בעינן טענות ברי היכי דהוה ליה למידע דכי לא טענה רגלים לדבר שהוא כדברי הבעל ואתרע לה חזקה אבל בהא דשמואל ובההיא דמחט דליכא לחד מינייהו למידע אפילו בשמא ושמא אזלינן לבתר חזקה וכאן נמצאו וכאן היו ואפילו לאוקמי ממונא כך נראה לי. ויש מפרשים דתלי טעמא דשמואל מפני שנולד הספק ברשותו ומשום דכאן נמצאו וכאן היו וכסברא דרבא והיינו דנקט סתמ' ותנא תונא כלה ומכולה מתניתין מייתי ראיה דבריש' כאן נמצאו וכאן היו ובסיפ' כאן נמצאו וכאן היו והא עדיפ' מחזקה דממונ' ואפשר דרב אשי מודה לשמואל בזה בעיקר הדין דכל היכ' דהוה שמ' ושמא כי הכא דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו ולא פליג אילא היכ' דהוה ברי וברי ויש בשמועה זו שיטות אחרות ומה שכתבתי שנראה לי הוא יותר נכון. ויש למורי הרב שטה אחרת של זקני הרב ז"ל והיא כתובה בחדושיו הארוכים והאמת מורה דרנו:

ולענין איסור במחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כל שלא ניקב אלא מצד אחד כשירה שחציה האחר מגין עליה עבר הנקב משני צדדין טריפה ודוקא בשנמצא סביב המחט קורט דם שזו היא הנראה שקודם שחיטה היא אבל אם לא נמצא עליה קורט דם בידוע שזהו לאחר שחיטה ואף כשלא נמצאת אלא מצד אחד אם נמצא קורט דם מצד שני אומדין שכבר עבר בה המחט וטריפה:

אע"פ שכתבנו היוצא משמועה זו לענין פסק מכל מקום לענין ביאור הדברים מבולבלים בה ביותר והריני מעמידך על ביאורה דרך קצרה והוא שאמרו אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את חמורו עד שמת על בעל החמור להביא ראיה שהיתה חמורו קיימת בשעת משיכת הפרה וטעם שלו מפני שכל שנולד ספק בממונו עליו הראיה ואע"פ שהוא מוחזק וזהו בעל החמור שהרי היה החמור שלו בודאי ואע"פ שיש לו חזקת הגוף וחזקת ממון ותנא תונא כלה כלומר משנתנו שהיא עסוקה בכלה ודקדק בה הי כלה כלומר מאי זה מקום שבמשנתנו אתה בא לדקדק כן אלימא מרישא דהיינו כלה בבית אביה שעל האב להביא ראיה ומצד שהיא ממונו שהרי האב זכאי בבתו מי דמי התם דין הוא שיהא האב צריך להביא ראיה מפני שהוא בא להוציא כתבה אבל זו שבחמור ופרה אתה מצריכו לבעל החמור להביא ראיה להעמיד הפרה בידו אלא מסופא והוא כלה בבית חמיה שהבעל צריך להביא ראיה והרי הוא ממונו כדתנן נשאת יתר עליו הבעל וכו' אכתי לא דמי דהתם בעל צריך להביא ראיה אע"פ שאינו מוציא אלא שבא להעמיד הכתבה בידו מפני שהוא בא לפגום חזקת הגוף אבל בעל החמור שאינו בא כנגד חזקה ואדרבה החמור בחזקת חי למה צריך להביא ראיה והביאה מכלה בבית אביה ולא לענין כתבה אלא לענין קדושין שהבעל תובע קדושין שנתן לה ולהפקיע שאע"פ שהלכה שהקדושין לטיבועין נתנו כמו שביארנו בתשיעי של בתרא בקדושי טעות מיהא לאו לקדושין נתנו כמו שביארנו שם והאב צריך לראיה אף להעמדת הקדושין בידו וכן בעל החמור צריך להביא ראיה להעמדת הפרה בידו ומטעם שנולד הספק בממונו והקשהו ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות ולא הוגלד פי המכה שעל המוציא להביא ראיה ואם נתן הטבח מעות הוא צריך להביא ראיה ואמאי לייתי בעל בהמה ראיה להעמיד המעות בידו הואיל והספק נולד בממונו שהרי הבהמה היתה שלו בודאי ותירצה דלא יהיב טבח דמי ועל בעל הבהמה הראיה שהרי נולד הספק בממונו ואמר ליה מאי פסקה כלומר מה ענין שתעמידה בלא נתן הטבח מעות הואיל וסתמא איתניא וחזרו ופירשו דבריו של שמואל שלא מטעם נולד ספק בממונו הוא אלא מטעם שנולד הספק ברשותו ר"ל בביתו והוא הוא גם כן בעל החמור שהוא מת בביתו ומטעם כאן נמצאו וכאן היו וכמו שכתבנו למעלה שלשיטת רבא נאמרו הדברים ותנא תונא כלה בין כלה בית אביה ולקדושין שאף להעמיד בידו הקדושין הוא צריך ראיה בין כלה בבית חמיה ולכתבה שהבעל צריך ראיה להעמיד הכתבה בידו הואיל וברשותו נולד הספק ומטעם כאן נמצאו כאן היו ומחט הכוסות שאמרו עליה על המוציא להביא ראיה שנראה משם שאם לא נתן הטבח מעות על בעל הבהמה להביא ראיה להוציא מעות אע"פ שנולד הספק ברשות הטבח אינו כן אלא לעולם על הטבח להביא ראיה ומה שאמר על המוציא בשנתן הטבח מעות וכסתמא דמילתא דכמה דלא יהיב איניש זוזי לא יהבי ליה חיותא הא אף בלא נתן שנעשה חבירו מוציא הדין כן ומטעם תולדת ספק ברשותו דאיכא למימר כאן נמצאו וכאן היו כמו שביארנו ועל פירוש [זה] סמכו גדולי הפוסקים לפסוק כשמואל ואלו היה פירוש השמועה כדברי גדולי הרבנים היה מה שכתבו גדולי הפוסקים בא שלא כהלכה ושמא תאמר והיאך הפקענו דין מוציא מחבירו אין כאן הפקעה שהרי בעל החמור מודה שהפרה של חבירו היתה ולא קנאה אלא בהקנאת החמור ואם כן עדין הפרה בחזקת הראשון עד שיביא זה ראיה שהחמור בעולם בשעה שקנה את הפרה שהרי זה אומר לו שיש לו לברר היאך קנאה ודין מגו אין כאן שאין הספק נעשה בריא מטעם מגו והרי אף הוא ספק לו אם מת קודם לכן אם לאו ואף כשאומר כן בבריא ריע טענתיה שלא היה לו למשוך את הפרה עד שימשוך חבירו את החמור וכן שמא תאמר והרי כשתעיין בה דברי רב יהודה ודברי רמי אחת הן ואין ביניהן אלא שלדברי רב יהודה אין קושית הטבח מיתרצת יפה ולדברי רמי נתישבה כראוי מכל מקום יש עוד ביניהן שלדברי רב יהודה אף אם היה החמור בסימטא עליו להביא ראיה ולרמי על בעל הפרה וגדולי הרבנים פירשו שמועה זו בדרך אחרת ולדעתם מה שהעלו בסוף הסוגיא כל שנולד הספק ברשותו לא רשותו ממש ר"ל ביתו אלא כל שנולד משהיה הדבר ברשותו ר"ל שזכה בו וזהו בעל הפרה שזכה בחמור תכף שמשך הלה את הפרה וכן יש בשמועה זו בחדושין ובקצת חבורין הרבה דרכים שנתבלבלו בהם המפרשים אלא שאינך צריך להם לענין פסק:

ואותבינן ליה ממאי דתניא מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד א' כשרה מב' צדדים טרפה. פי' מקום יש בראש הכרס סמוך להמסס ונקרא בית הכוסות מפני שנעשה כענין כוסות ויש בסבוב שפתו עובי שני כפלים ודבוקים ובלע"ז רובלין ונמצא מחט תחובה באותו העובי ומתוך עביו אפשר לה שלא נקבתו כולו אם היתה מצד א' שאין המחט נראה אלא מבפנים כשרה שצד החיצון מיגין אבל אם ניקבה שני הצדדים טרפה. נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא לפני שחיטה לא נמצא עליה קורט דם בידוע שלאחר שחיטה הוא. הוגלד פי המכה בידוע שהוא ג' ימים קודם השחיטה לא הוגלד פי המכה המע"ה פי' אם נמצא שם גלד ברור לנו שהטריפה ג' ימים לפני שחיטה לכל הפחות שאין גלד פחות מג' ימים ואם מכרה לו בתוך ג' ימים המקח טעות ואם נמצא דם ולא נמצא שם גלד אע"פ שיש ג' ימים שמכרה לו הדבר ספק שי"ל אחרי שמכרה לו הטריפה וי"ל נמי טרם שמכרה לו הטריפה ואע"ג דאיכא ג' ימים שמכרה לו ול"א מדלא איגלד שמא בתוך ג"י ניקב שיש נקב שאינו מגליד לימים רבים ולא ברירה לן אלא בפחות מג' ימים לא מגליד. וה"ה נמי אם נמצא גלד ויש לו יותר מג' ימים שמכרה לו ויש ספק בדבר ואין ידוע אימתי נטרפה אם קודם שמכרה או אחר שמכרה שאין ברור לנו שהגלד בג' ימים נעשה לא פחות ולא יותר אלא שבפחות אינה נעשת אבל על היתר ספק הוא. והאי דאמרת המע"ה לא תימא ר"י הוא ולא ר"ג אלא אפילו ר"ג מודה דאע"ג דלמוכר אין לו חזקה דגופא למימר אוקי בהמה אחזקתה וכשירה הות בשעת מכירה אפ"ה כיון דלא טעין טענת ברי אלא טעין שמא מודה בזה ר"ג דל"א בתר חזקה דגופא כדאמרי' לעיל אלא הדרא לדינא דהמע"ה. וסתמא קאמר כן אי לא יהיב טבח דמי בעל בהמה מייתי ראיה ומפיק וכן אי יהיב טבח דמי מייתי ראיה ומפיק מבעל בהמה ואי לא מייתי ראיה מחזיק בעל בהמה בדמים אלמא אע"פ שהדבר ידוע שאלו הדמים של טבח היו לא מצרכי' לבעל הבהמה להביא ראיה אלא לטבח שהוא מוציא מחבירו וה"נ במחליף פרה בחמור כיון שהוא תפוש בפרה על בעל הפרה שהוא בא להוציא להביא ראיה ואי לא מייתי ראיה יחזיק הלה בפרתו ותירץ דלא יהיב טבח דמי ובעל הבהמה הוא המוציא אבל לעולם אי יהיב דמי על בעל הבהמה להביא ראיה. ואקשי' ומאי פסקה למה שנה המוציא על בעל בהמה לבדו (איזה) [דאטו] קים לן דטבח בכל זימנא באשראי זבין זמנין דיהיב דמיה והוי הטבח מוציא. ואתא רמי ב"י ואמר לא תציתו ליה להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל הכי א"ש כל שנולד ס' ברשותו עליו להביא ראיה פי' אע"ג דבעל החמור מוחזק בדבר הידוע שהוא של חבירו כיון שהספק נולד ברשותו של בעה"פ שהרי אחרי שמשך את הפרה נולד לנו זה הספק על בעל הפרה להביא ראיה ומתני' דכלה מסייע ליה דהוא אליבא דר"ג דאזיל בתר חזקה דגופא היכא דטענה טענת ברי ומ"ש רישא מסיפא הרי גם ברישא איכא לאשה חזקה דגופא אלא כדתרצה רבה דלא [קי"ל] כר"ג דאזיל בתר חזקה דגופא ומצריך לבעל להביא ראיה אלא היכא דנולד הספק ברשותו של בעל שכבר נכנסה ברשותו אבל כל זמן שהיא בבית אביה כיון שהספק נולד ברשותו עליו להביא ראיה אע"פ שיש לו חזקה דגופא וגם הכא אית לן למימר דהוי דינא המע"ה אע"ג דבעל החמור מוחזק בפרתו שהדבר ידוע שהיתה שלו ואין זה יכול להחזיק בפרתו עד שיביא ראיה אפ"ה כיון שהספק נולד ברשותו עליו להביא ראיה ולא מיבעי' היכא דבעל החמור תפוש בפרתו שעל בעל הפרה להביא ראיה אלא אפילו אם היה הוא תפוש כגון שמכרה לו במנה ותפש לו קנין שכ"מ שעומד החמור הוא ברשותו על הלוקח להביא ראיה ואי לא מייתי ראיה יהיב דמי לבעל החמור מפני שהספק נולד ברשותו של לוקח שמשעה שתפש לו בעל החמור קנין עמד החמור ברשות הלוקח והילכך על הלוקח להביא ראיה והכי מוכח לקמן מדאותבינן ליה ממתני' דאמרי' המע"ה ואי דלא יהיב טבח דמי בעל בהמה מייתי ראיה ומפיק ואמאי ספק ברשות טבח אתיליד ומתרץ דיהיב טבח דמי והוא נקרא המוציא וה"ה נמי דאי לא יהיב דמיה עליו להביא ראיה ואי לא מייתי ראיה חייב למיפרע לבעל הבהמה כיון שהספק נולד ברשות הטבח ומאי פסקא סתמא דמילתא בעל בהמה דלא יהיב איניש דמיה לא יהבינן ליה מרשותא. וכ' ר"י ז"ל איכא למ"ד ליתא להא דרמי דהא אותבינן עליה ואע"ג דפריק ההוא פריקא שינויא בעלמא הוא ולא סמכי' עליה אלא בין נולד הספק ברשותו בין שלא נולד ברשותו המע"ה ואי לא יהיב טבח דמי בעל בהמה צריך לאתויי ראיה ואיכא מ"ד האי מתני' דכלה כיון דמסייע ליה לרמי ב"י ממילא שמעינן דפירוקא דרמי דוקא היא ולאו שינויא בעלמא דאי לא תימא הכי קשיא הל' אהל' הלכך הל' כרמי וכלשון ראשון נ"ל דכי היכי דמילתא דר"י לא מיתוקמי' שפיר ה"נ מילתא דרמי לא מיתרצה שפיר ולא הוי כלה סייעתא לא לר"י ולא לרמי לר"י לא הוי סייעתא דמי קתני במתני' כלה בבית אביה לקידושין ולכתובה קתני דבעי לאתויי אב ראיה ומפיק אבל קידושין שהן תחת ידיו לעולם אימא לך דלא בעי מייתי ראיה וה"ה ה"נ גבי פרה כיון שבעל החמור תפוש בה לא בעי ראיה ועל בעל הפרה להביא ראיה ולרמי נמי לא הוה סייעתא דרמי בסייעתא אליבא דרבא דתלי טעמא מפני הספק ברשותו והא דר"א פליג עליה ותלה טעמא דמתני' משום דהוי מנה לאבא בידך אבל אי הות בוגרת אע"ג דנולד ס' ברשותה אזלינן בתר חזקה דגופא וקי"ל הל' כר"א דהוא בתרא הילכך ה"נ אע"ג שנולד הספק ברשות לוקח אי לא יהיב ליה מנה על בעל החמור להביא ראיה וכפשטא דמתני' דמחט קבעינן הלכתא דכל שהוא ממע"ה ואי יהיב טבח דמי שלו הראיה ודלא (כרמי) [כרב יהודה] ואי לא יהיב דמי על בעל הבהמה להביא ראיה ודלא (כר"י) [כרמי] וה"ה ה"נ הוי דינא בחמור שאם משך בעל החמור את הפרה על בעל הפרה להביא ראיה ואי לא משך כגון שהיה בקנין על בעל החמור להביא ראיה ומתני' דכלה לא דמיא להאי דינא כלל משום דבהאי דינא לא אזלינן בתר חזקה דגופא משום דהוא טענת שמא ומודה בה ר"ג ובמתני' דכלה דאי טענת ברי [לא] אזלי' בתר חזקה דגופא משום דהוי מנה לאבא בידך כדתרצה ר"א דהוא בתרא:

ותנא תונא כלה הי כלה אינימ' כלה בבית אבי' כלו' דאמרי' דעל האב להביא ראי' לפי שנולד הספק בעיקר קניית הבעל והיא ממונו של אב בוודאי. מי דמי התם מייתי אב ראי' ומפיק כתוב' מבעל. וכיון דכן דינא הוא דליתי ראי' כדקיימא לן בעלמא המע"ה. אבל הכא בעל החמור מוקים שכבר הפרה ברשותו. אמר ר' אבא כלה בבית חמיה פי' דמייתי בעל ראי' ואע"ג דמוקים לה כתובה ברשותי'. הכא נמי בעל החמור מייתי ראי' ואע"ג דמוקים. ואכתי לא דמי הכא בעל מייתי ראי' ומרע לי' לחזקת האב דמסיע' לי' כדאמרינן לעיל. הכא בעל החמור מייתי ראי' ומוקים ואע"ג דמסייע' לי' חזקה דהעמד הגוף על חזקתו ועכשו מת לאחר משיכת הפרה והוא הדין דמצי למימר לי' כלה בבית חמי' היינו טעמא משום דהוה לי' ברי ושמא ובכי האי גוונא אזלינן בתר חזקה וכדרב אשי ואפשר דהכי נמי קאמר ומרע לי' לחזקת אב ואיכא נמי ברי ולא חייש לפרושי'. ואיברא דאכתי איכא טעמא אחריתי דלא דמי דאלו לפום האי טעמא דפרישנא לרב יהודה כלה בבית חמיה על האב היה ראוי להביא ראי' שהרי נולד הספק בעקר הקני' והיה ממונו של אב בוודאי:

אלא דאקשי ליה כטעמא דאידך קושי' ולא אתי השתא למימר אלא דאשכחן דמייתי ראי' ואע"ג דמוקים:

ומשני רב נחמן בר יצחק בכלה בבי' אביה ולקידושין פי' שנולד הספק בעיקר הקני' והיה ממונו של אב בוודאי ומייתי ראי' ואע"ג דקא מוקים. וכי תימא ומנא לי' דכי מייתי אב ראיה משום קידושין הוא דלמא משום כתובה יש לומר מכל מקום בהכי סגי לן מדקתני על האב להביא ראי' בין לכתובה בין לקידושין ואם לא הביא ראי' כתובה לית לה וקידושין הדרי ולקידושין אמאי צרי' לאיתוי ראי' והא קא מוקים אלא כדאמרן לפי שנולד הספק בעיקר הקני' והוא ממונו וודאי. ומכאן אתה דן לבעל החמור שעליו להביא ראי'. ומותבינן עלי' מחט מדקתני המוצי' מחברו עליו הראי' ואי דיהיב טבח דמי בעי לאתויי ראי' ומפיק ואמאי בעל בהמה ניתי ראי' ונוקים שהרי הוא כבעל החמור שהרי אף כאן נולד הספק בעקר הקני' והוא ממונו של בעל בהמה וודאי. ואתא רמי בר יחזקאל ואמר דלאו הכי כללא דמלתא. אלא כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראי'. כלומר כל שנולד ספק בביתו עליו להביא ראי' וזהו בעל החמור שנולד הספק בביתו שהרי נמצא החמור מת בביתו. ובעקר האי דינא וודאי לא פליג דהא קא מודה נמי דעל בעל החמור להביא ראי' אלא בטעמא דמלתא ונפקא לן מינה להא דהכא דאלו להאי כללא דרמי על הטבח להביא ראי' לפי שנולד הספק בביתו. א"כ להיכא דמת החמור בביתו של בעל הפרה דעליו להביא ראי':

ותנא תונא כלה בבית אביה ולקידושין כדמעיקרא דאע"ג דמוקים עליו להביא ראיה לפי שנולד הספק בביתו. אבל כלה בבית חמיה אע"פ שנולד הספק בבית הבעל לאו מהאי טעמא הוא דהא איכא טעמא אחרינ' משום דאיכא טענת ברי וחזקה דגופה וכדרב אשי. והיינו דאפי' לכללא קמא דרב יהודה כלה בבית חמי' ניחא לי' דכלה בבית חמיה לעולם דינא הוא דעל הבעל להביא ראיה. וקיימא לן כשמואל אליבא דרמי. ומיהו דווקא בששניהם באין בטענת ספק. אבל אלו היה בא בעל החמור בטענת ברי על בעל הפרה להביא ראיה. משום דהוה לי' בעל החמור ברי וחזקה דגופ' דאיכא לאוקומי' אחזקי' ונימא דהשתא הוא דמאית. והוא הדין נמי טבח היכא דהוי ברי דעל בעל בהמה להביא ראיה. דכיון דהוי ברי וממונא ברשותי' הדרינן לכללא דקיימא לן המוציא מחברו עליו הראיה. וזהו הפירוש הנכון. וכן פירש' הרב אדוני זק' ר' זרחיה הלוי בעל המאור ז"ל:

וז"ל הרמב"ן ז"ל אמר רב נחמן בכלה בבית אביה ולקדושין תמיה לי מנא ליה דלקדושין צריך להביא ראיה דילמא מאי צריך להביא ראיה לכתובה ואי מסברא מאי ותנא תונא ולא קשיא דאיהו קס"ד דבלא כתב לה כתובה עסקינן ולמאי מייתי אב ראיה ודאי לקדושין ושמואל ע"כ מוקי מתני' רישא כרב אשי ולא מצי לאוקמה כר' אלעזר דאוקמה כר' יהושע דאי הכי ליתא למתני' דקי"ל כרבן גמליאל כדפסק שמואל גופיה בפ"ק. ורש"י ז"ל כתב דהא דשמואל לא כרבא ולא כרב אשי אתיא דאינהו על מי שנולד הספק ברשותו מצרכי ראיה ומתני' לדידהו דוקא קתני רישא על האב שהיא ברשותו וסיפא על הבעל ושמואל על מי שלא נולד הספק ברשותו מטיל הראיה שהרי כיון שכבר משך זה זכה הלה בחילופין וברשותו היא. ודחקי לרב ז"ל בהאי פירושא משום דסבר דכלה בבית אביה ודאי לדברי הכל ברשות האב היא כיון שהוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה והך ראיה דמייתי משום דאוקמה רישא כר' יהושע וה"ה לכלה בבית חמיה [דעל האב להביא ראיה לר' יהושע, ואע"ג דמ"מ במתני' ליכא אלא כלה בבית אביה דא"נ מוקמת לה כר"י וה"ה לכלה בבית חמיה] במתני' מיהא לא אתניא והיכי תנן כלה מאי כלה בבית אביה דקאמר רישא דמתני' קא מדכר כלומר ותנא תונא רישא וכן כלה בבית חמיה איצטריך הרב ז"ל למימר דלאו מכלה בבית חמיה מייתי ראיה דהתם ברשות הבעל היא ועליו הראיה ואי הכי על בעל הפרה להביא ראיה אלא משום דברישא נמי פליג ר"ג ואמר דעל הבעל להביא ראיה כדאמר ר"א וק"ל אי הכי היכי מייתי ראיה מדרבי יהושע הא איהו כר"ג ס"ל [ומה שתירץ רש"י ז"ל דאה"נ אלא דלקמן אמרינן דלא אמר שמואל הכי אינו מספיק תינח לרמי בר יחזקאל אליבא דשמואל אלא לר"י מאי איכא למימר דהא איהו הוא דאמר משמיה דשמואל הלכה כר"ג והיכי מייתי ראיה מדר"י] ואיכא למימר כיון דשמא ושמא הוא לגבי חליפין אפילו רבן גמליאל מודה דלא מתוקמא מתני' כר' יהושע אלא דברי ושמא קתני מדיוקא דסיפא דהיא רבן גמליאל ע"כ. וזה הפירוש שייך בשיטת ריב"א ז"ל שכתבו התוספות ז"ל וכתבו התוס' בסוף דבריהם ולפי זה אתי שפיר פי' הקונטרס דבסמוך כמו שאפרש ע"כ ולא מצאתי שפי' דבר זה בכולה סוגיא. וכתב עוד הרמב"ן ז"ל וז"ל ומ"מ אין דרך הסוגיא הזו נכון בפי' הזה אבל הפירוש הנכון כך הוא דנערה מאורסה ברשותו דבעל היא ואע"ג דאביה זכאי בה לענין מומין מיהא ברשותיה קיימא דאם משנתארסה נולדו בה נסתחפה שדהו כמי שמת חמור לאחר משיכת הפרה וכי אמרינן דתנא תונא כלה בבית חמיה לאו דוקא אלא ה"ק דקאמרת הכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים הרי מצינו ראיה לאוקמי ממונא בכלה בבית חמיה ומיהו דמי במקצת לבעל החמור שבביתו נולד הספק אף כאן בבית בעל נולד הספק ואף על גב דהשתא משום ממונו אתינן לה והדר אמרי' ותנא תונא כלה בבית אביה ולקדושין דאף על גב דממונו דבעל היא ברשותיה קיימא לענין מומין וחזקה דגופא מסייע ליה על האב להביא ראיה הואיל והיה ממונו בעיקר קנייתו יש ספק שמא קניי' בטעות היתה דהוה ליה ממון אב בודאי והבעל ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי אף הכא נמי על בעל החמור להביא ראיה ואע"ג דמשך פרה דשוין נינהו וחזקה דגופא לא מהניא הכא כדלא מהניא בכלה משום דמנה לאבא בידך הוא וכלה בבית חמיה לא קשיא להאי לישנא דהתם משום חזקה דגופה ובברי ושמא כדרבן גמליאל ואיתותב מיהא ואתי רמי וכייל כללא אחרינא ואמר דעל בעל הפרה להביא ראיה הואיל ונולד ספק ברשותו כלומר שאין הולכין אלא אחר מי שהממון שלו וברשותו כגון בעל הפרה שכיון שמשך זה הרי הוא ברשותו לגמרי לכל מילי וברשותו נולד הספק ותנא תונא כלה בבית אביה שכיון שהוא ממונו וזכאי בה עליו להביא ראיה ואע"ג דאילו השתא איתיליד ברשות הבעל נינהו ושדהו נסתחפה כ"ש בבעל הפרה וליכא למימר הכי ולא ס"ל לשמואל דטעמא דמתני' משום דנולד ספק בממונו דאוקמא אחזקיה קמייתא אלא משום רשותו הוא ומיהו סיפא דמתני' לאו משום רשותו דאשה אינה ברשותו של בעל לגמרי אלא אף ברשות עצמה נמי היא הלכך טעמא דסיפא משום ברי ושמא הוא כדפריק רב אשי ואליבא דרבן גמליאל.
ור"ת ז"ל פירש דשמואל ס"ל כמאן דאמר כאן נמצאו וכאן היו אלא דרב יהודה מפרש אליביה בביתו נמצאו ושם היו ואע"פ שאינה בזכותו ותנא תונא כלה בבית אביה דמשום שהיא בביתו עליו להביא ראיה ואף על פי שאינה ברשותו לענין מומין א"נ כלה בבית חמיה שעל הבעל להביא ראיה וע"כ טעמא משום דבביתו נמצאו ולא משום זכותו דהא בעודה בבית אביה לא מהני ליה זכותו ואקשינן עליה הא דמחט דמשמע דאי יהיב טבח דמי בעי לאתויי ראיה ומפיק ואמאי הא לאו ברשותיה איתיליד שהרי איהו לא ניחא ליה בהך משיכה ולאו רשותיה היא דבעיקר משיכה טעין איהו דלא ניחא ליה ואינו רוצה שתהא ברשותו ולא שתהא חצרו קונה לו מה שאין כן בבעל החמור דאיהו טעין דמשיכה דבידיה מעלייתא היא ואי קשיא לך כלה בבית חמיה נמי הכי היא התם היינו טעמא משום דחזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו ורמי בר יחזקאל סבר דכאן נמצאו וכאן היו בזכותו וברשותו קאמר ולא תליא בביתו מילתא הילכך על בעל הפרה להביא ראיה ותנא תונא כלה בבית חמיה, כך פי' ר"ת ז"ל בספר הישר.
ולא נהירא חדא דמעיקרא היכי ס"ד למימר ותנא תונא כלה בבית חמיה הא ליכא התם משיכה מעלייתא ולאו בביתו היא ותו דקאמר דהיינו טעמא דלא אקשינן עלה כלה בבית חמיה משום דחזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וחזקה דאין אדם נתפייס במומין לא חייש לה והא לאו מלתא היא דאי הכי היכי קתני מתני' יביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה מומין אלו אי מייתי ראיה מאי הוי הא ראה ונתפייס אלא עיקר פירושא כדכתיבנא ויש לרבי' הגדול ריא"ף ז"ל בשמועה זו פסק על דרך אחרת ובעל המאור פירשה יפה על דעתו ופירושו כבר הוא כתוב על ספר המאור שלו ובעל ההלכות כתב בהלכות כסוי הדם דהלכתא כלישנא קמא דשמואל וצ"ע. עכ"ל הרמב"ן:

וז"ל הרא"ש נראה לפרש דכלה בבית אביה ולקדושין וס"ל כרב אשי דאמר רישא מנה לאבא בידך וכו'. ועל האב להביא ראיה להחזיק הקדושין שבידו אע"פ שנולד הספק ברשות הבעל דמשעת אירוסין היא בחזקת הבעל למומין כמו שחמור בחזקת בעל הפרה משעת משיכת הפרה וצריך האב להביא ראיה מאחר שטוען שמא הכא נמי בעל החמור טוען שמא אבל אליבא דרבא דמתרץ כאן נמצאו וכאן היו אין להביא ראיה מהתם דשאני התם משום דאיתרע ליה רשות האב כיון שנמצאו המומין ברשותו אע"ג דהיא בחזקת הבעל למומין משנתארסה אע"פ שהיא בבית אביה מ"מ רבא מחלק בין נמצאו בבית אביה בין נמצאו ברשות הבעל משום דס"ל דכיון שנמצאו ברשות האב אנו אומרים כאן היו מכבר קודם אירוסין והיינו טעמא משום דלכמה דברים היא עדיין ברשות האב אבל הכא לא איתרע רשות בעל החמור דכיון שמשך בעל החמור את הפרה נקנה החמור לבעל הפרה כאילו היה ברשותו הלכך הוה לן למימר על בעל הפרה להביא ראיה דכאן נמצאו וכאן היו.
וא"ת מנא לן דעל האב להביא ראיה על הקידושין שהוא מוחזק בהם נהי דבטענת שמא לא מפקינן ממונא מ"מ מועיל טענת שמא להחזיק מה שבידו כרב נחמן ורבי יוחנן דאמרי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור. ונראה לי לתרץ דכיון דידעי' שבאו הקדושין ליד האב והוא אינו יודע אם זכה בהן הוי כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם החזרתי לך אם לאו. וא"ת מאחר דמייתי סייעתא מפירוקא דרב אשי א"כ אפי' בבית הבעל נמי על האב להביא ראיה על הקדושין דמנה לאבא בידך הוא. וי"ל דמגו דמהניא חזקת הגוף לגבי דידה לענין כתובה אהני נמי לגבי אב לקדושין. ע"כ:

וז"ל ה"ר ישעיה מטראני המורה סובר דפליגי רבן גמליאל ור' יהושע בהא מלתא משום דלבעל החמור איכא חזקה דגופא דאוקי חמרא אחזקתיה וחי הוה משעת משיכה ולבעל פרה איכא חזקה דממונא רב יהודה אמר שמואל דאמר על בעל החמור להביא ראיה כר' יהושע ס"ל ופי' רישא דמתניתין סייעתיה דמטיל הבאת ראיה על האב אע"פ שחזקת הגוף אצלו וכרבי אלעזר דאמר ר' יהושע היא ובסיפא נמי פליג להטיל ראיה על האב כו'. וקשיא לי להאי פירושא דמורה טובא דהא רב יהודה אמר שמואל בפ"ק הלכה כרבן גמליאל והכא ס"ל כרבי יהושע ולא אשכחן דהדר ביה איהו במסקנא אלא רמי בר יחזקאל פליג עלויה ואמר לא תציתו ליה אבל איהו לא הדר ביה ואכתי קשיא דידיה אדידיה ותו דלא שייכא פלוגתא דרבן גמליאל הכא כלל אלא מודה לר' יהושע בהא דאוקי ממונא בחזקת מריה ולא אזלינן בתר חזקה דגופא אלא המע"ה דהכי אמרינן בפ"ק כד רמינן דרבן גמליאל אדרבן גמליאל מאלמנת עיסה אלא אמר רבא דרבן גמליאל ארבן גמליאל לא קשיא התם ברי הכא שמא ואמרי' הלכך לרבן גמליאל אלים ליה ברי דאפי' בחד ספיקא מכשר וקיל ליה שמא דאפילו בספק ספיקא פוסל אלמא בטענת שמא לא אזיל רבן גמליאל בתר חזקה דגופה אלא היכא דאיכא טענת ברי ואף על גב דלא קיימא באפה חזקה דממונא כל שכן היכא דאיכא חזקה דממונא דקאי באפה ובעל החמור לא טעין טענת ברי דמנא ידע אימת מית חמרא דמודה רבן גמליאל דלא אזלינן בתר חזקה דגופה אלא המע"ה ומלתא דרב יהודה אמר שמואל אליבא דכ"ע אתיא ובין בדין זה ובין בדין מחט שנמצא בעובי בית הכוסות לא פליג רבן גמליאל ור' יהושע דכיון דלא טעין אלא טענת שמא לא אזלינן בתר חזקה דגופא אלא בתר חזקה דממונא והמע"ה.

וכך נראה לי פתרון שיטה זו אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף פרה בחמור וכו'. פי' לא מיבעיא אם לא היה תפוש בעל החמור את הפרה כגון שמכר לו חמורו במנה ומפני שלא היה בפניו שימשכנו הלוקח תפש לו קנין שיהיה חמורו ללוקח בכל מקום שהוא והוא יתחייב ליתן לו המנה וקודם שהספיק ליתן לו המנה נמצא החמור מת ואין ידוע אם קודם תפיסת הסודר מת ואין הלוקח חייב אותו המנה לבעל החמור או לאחר תפיסת הסודר מת וברשות הלוקח מת וחייב ליתן לו מנה דאמרינן המע"ה דלא אזלינן בתר חזקה דגופא היכא דטעין שמא אלא אפילו הכא דבעל חמור תפוש בפרה ועומד ובעל הפרה בא להוציא מבעל החמור והדין היה שיביא ראיה בעל הפרה שהוא המוציא מחברו אפ"ה אתא שמואל לאשמועינן דעל בעל החמור להביא ראיה דאימתי אני אומר המע"ה הני מילי כשאדם מוחזק בדבר ויודעין הכל בבירור שהוא מוחזק ובא אחר וערער עליו להוציא מידו שם אני אומר המע"ה אבל הכא שבעל החמור אינו מוחזק בפרה בוודאי אלא מתחלת חזקתו בפרה היתה בספק כיון שבספק היתה ולא נתברר חזקתו אינו יכול להחזיק בה עד שיביא ראיה שהוא היה בעל החמור בשעת משיכה.
ודין זה שאני אומר שאע"פ שהוא תפוש במה שידוע שהיה של חברו עליו להביא ראיה שנה אותו התנא במתניתין דכלה ובעיא הי כלה אילימא כלה בבית אביה לא דמי דהתם מייתי ראיה ומפיק ואת אמרת אע"ג דתפוס צריך להביא ראיה להחזיקו בידו ואמר ר' אבא כלה בבית חמיה דאע"ג דבעל תפוס ועומד צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה מומין הללו והיה מקחו מקח טעות ואי לא אייתי ראיה מפקינן מיניה ואין ה"נ בבעל החמור ואקשי' ואכתי לא דמי דהתם דין הוא שיביא בעל ראיה ואע"פ שהיה מוחזק בממונו חזקה ודאית משום דלאשה איכא חזקה דגופה וטענתה טענת ודאי ומשום דאזלינן בתר חזקה דגופה מצריכינן לבעל להביא ראיה אבל הכא חזקת הגוף של בעל חמור היא ואי בתר חזקה הוה בעיא למיזל לא מבעיא השתא דהוא תפוס אלא אפילו אם לא היה תפוס כגון שנתחייב לו מנה הלוקח כדפירש רש"י לעיל הוה מצריכים ראיה ללוקח ואי לא מייתי ראיה הוה מפקינן מנה מלוקח ויהבינן לבעל החמור אלא לא אזלינן בתר חזקה דגופה משום דטעין טענת שמא והלכך על בעל החמור להביא ראיה ונהי דצריך להביא ראיה היכא דבעי לאפוקי אבל היכא דתפוס ועומד אכתי מנא לך דעל בעל החמור להביא ראיה ולהחזיק מה שתפוס בידו ואתא רב נחמן בר יצחק ואמר כלה בבית אביה ולקדושין פי' לעולם מרישא דמתני' מסתייע ולאו מדאצטריך ראיה לאב להוציא מן הבעל אלא מדאצטריך ליה ראיה להחזיק הקדושין בידו שאף על פי שהוא תפוס בהם כיון שהקדושין הללו היו ידועים לבעל מקודם לכן עליו להביא ראיה וכיון דעל האב להביא ראיה כי היכי דצריך להביא ראיה להוציא את הכתובה מיד הבעל הכי נמי צריך להביא ראיה להחזיק הקדושין בידו הכא נמי כיון דעל בעל החמור להביא ראיה להוציא מנה מלוקח אילו היה בענין שכתבתי ואין חזקת הגוף מועלת לו כלום משום דטעין טענת שמא כדפרישי' הכי נמי בפרה אע"פ שתפוס בה כיון שהדבר ידוע כי של חברו היתה עליו להביא ראיה ולהחזיקה בידו ומה שמסתייע מכלה דרישא אתיא בין לרבי אלעזר בין לרבא בין לרב אשי דכולהו מודו דאב צריך להביא ראיה וכיון דאב צריך להביא ראיה לא שנא במה שרוצה להוציא לא שנא במה שתופס משל חברו הכא נמי בבעל החמור כיון דעליו להביא ראיה אפילו לרבן גמליאל כדפרשי' לא שנא להוציא אם מכר לו בקנין ונתחייב לו המנה ולא שנא במה שתפוס עליו להביא ראיה ולהחזיק בידו דלא שנא להחזיק בדבר הידוע לחברו לא שנא להוציא מחברו דין אחד להם ועליו להביא ראיה.

ואותבי' ליה ממאי דתניא מחט שנמצאת בעובי כו'. לא הוגלד פי המכה המע"ה והא דאמרינן המע"ה לא תימא ר' יהושע ולא רבן גמליאל אלא אפילו רבן גמליאל מודה דאע"ג דלמוכר אית ליה חזקה דגופה למימר אוקי בהמה אחזקתה וכשרה הות בשעת מכירה אפ"ה כיון דלא טעין טענת ברי אלא טענת שמא מודה ביה רבן גמליאל דלא אזלינן בתר חזקה דגופה כדאמרן לעיל אלא הדרין לדינא דהמע"ה וסתמא קאמר בין אי לא יהיב טבח דמי בעל בהמה מייתי ראיה ומפיק בין אי יהיב טבח דמי מייתי ראיה ומפיק מבעל בהמה ואי לא מייתי ראיה מחזיק בעל בהמה בדמים אלמא אע"פ שהדבר ידוע שאלו הדמים של טבח הוו לא מצריכי' לבעל בהמה להביא ראיה אלא לטבח דהוא מוציא מחברו ואין הכי נמי במחליף פרה בחמור דכיון שהוא תפוס בפרה על בעל הפרה שהוא בא להוציא להביא ראיה ואי לא מייתי ראיה יחזיק הלה בפרתו. ותירץ דלא יהיב טבח דמי ובעל בהמה הוא המוציא אבל לעולם אי יהיב דמי על בעל בהמה להביא ראיה.

ואקשי' ומאי פסקא למה שנה המוציא על בעל בהמה לבדו אטו קים לן דטבח בכל זימנא באשראי זבין זימנין דיהיב דמי והוי הטבח מוציא ואתא רמי בר יחזקאל ואמר לא תציתו להו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל הכי אמר שמואל כל שנולד לו ספק ברשותו כו'. פי' אע"ג דבעל החמור מוחזק בדבר הידוע שהוא של חברו כיון שהספק נולד ברשותו של בעל הפרה שהרי אחר שמשך את הפרה נולד לנו ספק זה על בעל הפרה להביא ראיה ומתני' דכלה מסייע ליה דהיא אליבא דרבן גמליאל דאזיל בתר חזקה דגופה היכא דטוענת טענת ברי ומאי שנא רישא מסיפא הרי גם ברישא איכא לאשה חזקה דגופה אלא כדתרצה רבה דלא אזיל רבן גמליאל בתר חזקה דגופה ומצריך לבעל להביא ראיה אלא היכא דנולד הספק ברשותו של בעל שכבר נכנסה ברשותו אבל כל זמן שהיתה בבית אביה כיון שהספק נולד ברשותו עליו להביא ראיה ואע"פ שיש לו חזקה דגופה והכי נמי אית לן למימר הכא דהוי דינא המע"ה אע"ג דבעל הפרה מוחזק שהדבר ידוע שהיתה שלו ואין זה יכול להחזיק בפרתו עד שיביא ראיה אפ"ה כיון שהספק נולד ברשותו עליו להביא ראיה ולא מבעיא הכא דבעל החמור תפוס בפרתו דעל בעל הפרה להביא ראיה אלא אפילו אם היה הוא תפוס כגון שמכרה לו במנה ותפס לו קנין שבכל מקום שעומד החמור הוא ברשותו על הלוקח להביא ראיה ואי לא מייתי ראיה יהיב דמי לבעל החמור מפני שהספק נולד ברשות של לוקח שמשעה שתפס לו בעל החמור קנין עמד החמור ברשות הלוקח והלכך על הלוקח להביא ראיה והכי מוכח לקמן מדמותבינן ליה ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות דאמרינן המע"ה ואי דלא יהיב טבח דמי בעל בהמה מייתי ראיה ומפיק ואמאי ספיקא ברשות טבח איתיליד ומתרץ דיהיב טבח דמי והוא נקרא המוציא וה"ה נמי דאי לא יהיב דמי עליו להביא ראיה ואי לא מייתי ראיה עליו למיפרע לבעל הבהמה כיון שהספק נולד ברשות הטבח ומאי פסקא סתמא דמלתא כל כמה כו'.

וכתב ר' יצחק זצוק"ל איכא מ"ד ליתא להא דרמי דקא אותבינן עליה כו'. ואיכא מ"ד האי מתני' דכלה כיון דמסייע ליה לרמי כו' וכלשון הראשון נראה לי דכי היכי דמילתיה דרב יהודה לא מתרצה שפיר הכי נמי מילתיה דרמי לא מתרצה שפיר ולא הויא כלה סייעתא לא לרב יהודה ולא לרמי לרב יהודה לא הוי סייעתא דמי קתני במתני' כלה בבית אביה לקדושי' לכתובה קתני דבעי לאתויי ראיה אב ומפיק אבל קדושין שהם תחת ידיו לעולם אימא לך דלא בעי ראיה והם הכי נמי גבי פרה כיון שהבעל החמור תפוס בה לא בעי ראיה ועל בעל הפרה להביא ראיה ולרמי נמי לא הוי סייעתא דרמי מסתייע אליבא דרבה דתלי טעמא מפני שנולד ספק ברשותו והא רב אשי פליג עליה ותלי טעמא דמתני' משום דהוי מנה לאבא בידך אבל אי הות בוגרת אע"ג דנולד הספק ברשותה אזלינן בתר חזקה דגופה. וקי"ל דהלכתא כרב אשי דהוא בתרא הלכך הכא נמי אף על גב דנולדה הספק ברשות הלוקח אי לא יהיב ליה מנה על בעל החמור להביא ראיה וכפשטא דמתני' דמחט שנמצאת בעובי וכו' קבעינן הלכה דכל שהוא מוציא מחברו עליו הראיה ואי יהיב טבח דמי עליו להביא ראיה ודלא כרמי ואי לא יהיב טבח דמי על בעל הבהמה להביא ראיה ודלא כרב יהודה והם הכי נמי הוי דינא בחמור דאי משך בעל החמור את הפרה על בעל הפרה להביא ראיה אי לא משך כגון שהיה בקנין על בעל החמור להביא ראיה ומתני' דכלה לא דמיא להאי דינא כלל משום דבהאי דינא לא אזלינן בתר חזקה דגופה משום דהיא טענת שמא ומודה בה רבן גמליאל ובמתניתין דאיכא טענת ברי אזיל בתר חזקה דגופה משום דהויא מנה לאבא בידך כדתרציה רב אשי דהוי בתרא. עכ"ל הר' ישעיה מטראני ז"ל:

ובחידושי הריטב"א מצאתי בסוף המסכתא בהשמטה וז"ל אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף כו'. שמועה זו נתחבטו בה ראשונים ואני אפרשנה דרך קצרה. אשמועינן רבותא יתירתא שמואל אליבא דרב יהודה דעל בעל החמור להביא ראיה ואע"ג דמסייע ליה חזקת הגוף וחזקת הממון שהפרה ברשותו ומסייע ליה קצת טענת כאן נמצאו וכאן היו כיון שאחר משיכת הפרה זכה בעלה בחמור שהוא חליפיו דהויא כעין סיפא דכלה שנכנסה לרשות הבעל ומיהו צריך לראות מ"ט דשמואל בהא וי"א בתוס' דהיינו טעמא דס"ל דכל ספק מקח בעיקר קנינה דנין אותו למפרע כשעת מציאתו והיינו דמותבינן ממחט אמאי לא אמרינן בעל בהמה ליתי ראיה ולוקים דנימא שהטרפות הוה למפרע כשעת מציאתו דהשתא. ואין פי' זה נכון חדא דא"כ היכי אתינן לדמוייה כלל לכלה בבית חמיה דהא התם אם כשעת מציאתו דנין אותו למפרע על האב להביא ראיה ועוד מה ענין דההיא חידוש הוא בטומאה דוקא וכדתני דכל הטומאות כשעת מציאתן ולא נזכר לעולם בממון טעם זה.
ואחרים פי' טעמא דשמואל משום דכל ספק עיקר קנין מקח אז אמרינן ממונא בחזקת מארי' קמא והבא לזכות עליו להביא ראיה שהרי קנינו ברור והיינו דפרכינן מההיא דמחט דנוקי ממון הלוקח על חזקתו עד שיברר המוכר שהיה ממכרו ברור וכן נראה דעת רש"י שפי' גבי כלה בבית חמיה כי הבעל בא להפרע שטר הכתובה שביד האשה בטענת ממון הלכך אוקי שטר כתובה בחזקת מרא קמא. ומיהו אין זה נכון בכאן דהא אתיא כמ"ד שטר העומד לגבות כגבוי דמי ואנן קי"ל כב"ה דאמרינן לאו כגבוי דמי ואדרבה על האשה לברר דנוקים כסף כתובה בחזקת הבעל שהוא מרא קמא. ובתוס' ז"ל מה שפירש דטעמא דשמואל מפני ששניהם באין בטענת שמא כגון שהיה חמור באגם בשעת קנין א"נ שהיה המקח בשוק או בביתו של בעל הפרה ולכך משך בעל החמור את הפרה מיד וסבר שמואל חזקה אין מוציאין מקח מרשות המוכר בטענת שמא דלוקח ואע"ג שגם המוכר שמא והיינו דמייתי ראיה מכלה בבית חמיה דברישא האב ספק דמנה לאבא בידך הוא ותימה א"כ היכי מייתי ראיה מכלה בבית חמיה אלא א"כ נאמר כפי' רש"י כי הוא חשוד שבא להפקיע ממון כתובה בטענת שמא ועליו להביא ראיה. ואינו מחוור ולכל הפרושים הללו קשה איך לא פי' שמואל טעמא שאין דרכו של אמורא לסתום דבריו כל כך לומר הלכתא בלא טעמא.
לכך הנכון דטעמא דשמואל משום דכל ספק דבעיקר קנין מקח על בעל הממון שבו נולד הספק לברר הממון והיינו דנקט בלישניה על בעל החמור להביא ראיה שהיתה חמורו קיימת א"נ דלימא שהיתה קיימת מאי שהיתה חמורו אלא ודאי לא לאשמועינן דטעמא מפני שהיתה חמורו וממונו עליו להביא ראיה והיינו דמייתינן ראיה מעיקרא מכלה בבית אביה שעל האב להביא ראיה לברר ממונו ודחינן דילמא שאני התם משום דהוי לאפוקי ממונא אלא מכלה בבית חמיה דמייתי ראיה לאוקמי ממונא. ומיהו קשה עדיין דהא כלה בבית חמיה אינה מן הענין הזה כלל כי הוא אינו יכול לברר הממון שבו נולד הריעותא. ויש לומר דאין הכי נמי ואנן לא מסתייען מיהא מעיקר טעמא אלא מדינא בלחוד כי כלפי שהקשינו על רישא דשאני הכא דהוי לאוקמי ממונא ולעולם המוציא מחברו עליו הראיה לכך אמר דתנא תונא כלה בבית חמיה כלומר דסוף סוף מצינו שמביא ראיה לאוקמי ממונא מאיזה טעם שיהיה מהטעמים שאמרנו לעיל ואף אתה אל תתמה על שמואל שיאמר על בעל החמור להביא ראיה לפי שהיתה חמורו ואף לאוקמי ממונא ופרכינן דלא דמי דשאני התם דמסייע לאב שהוא כנגדו של בעל אבל הכא אף שחזקת מסייע לחזקת ממון מנלן אלא לכלה בבית אביה ולקדושין ואיתותב ר' יהודה ואמר רמי בר יחזקאל לא תציתו להני כללי דכייל אלא כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה.
והסכימו רש"י והתוספות דרמי בר יחזקאל חולק בעיקר הדין והכי קאמר כל שנולד ספק ברשותו וכיון שכן אדרבה על בעל הפרה להביא ראיה כי הספק בזכותו נולד כלומר לאחר משיכה שזכו בחילופיה והא דנקט כל שנולד ספק ברשותו לרבות אפילו הפרה ברשות בעל הפרה שהפקידו שם בעל החמור לאחר מכירה ולרבות אפילו שבא בטענת שמא ודומיא דמחט דמותבינן מינה וקאמר תנא תונא כלה ר"ל כלה בבית חמיה ולכתובה דאלו בבית אביה שאני התם דהוי לאפוקי ממונא ואי בבית אביה ולקדושין הוה ליה לפרושי אלא ודאי כלה בבית חמיה וסבירא ליה דברשותו של בעל נולד ספק כיון שכבר נכנסה לחופה אבל מן האירוסין לא חשוב ברשותו שאינה קנויה לו קנין גמור למציאה ולמעשה ידיה בכמה דברים.
ויותר נראין דברי המפרשים דרמי בר יחזקאל לא פליג בעיקר הדין אלא בעיקר הטעם והיינו דנקט לישנא לא תציתו להני כללי אלא כל שנולד ספק ברשותו דלרב יהודה טעמא דשמואל לפי שבעל החמור הוא בעל הממון ועל בעל הממון להביא ראיה לברר ממונו וכדפרשינן לעיל ורמי בר יחזקאל אמר שאינו מן הכלל הזה אלא לפי שנולד הספק ברשותו כלומר בביתו ומטעמא דכאן נמצאו וכאן היו ואלו נולד הספק ברשות בעל הפרה כגון שהיה החמור מקודם לכן עליו להביא ראיה ואתי לשון ברשותו כפשטו. ועוד דאי בזכותו כיון שהספק נולד במקח ואולי אין המשיכה כלום היכי חשיב ליה רשותו של בעל החמור ולהאי פי' כי נקט ותנא תונא כלה נוכל לומר בבית אביה ולקדושין וליכא למפרך דהוה ליה לפרש דכיון דהכי אוקימנא לרב יהודה ולא אתי רמי בר יחזקאל למפלג בדינא אלא בטעמא בלחוד אמסקנא דלעיל סמיך וא"נ והוא הנכון דמכולא מתניתין מייתי ראיה ותנא תונא בין ברישא בין בסיפא דס"ל דטעמא דכלה משום דכאן נמצאו וכאן היו כדאמרינן לעיל דרב אשי לא פליג לעיל אעיקר דינא דרבא אלא לתרוצי מתניתין באנפא אחרינא וכדפריך לעיל עלה והלכתא כרמי בר יחזקאל ובהכי סלקא שמעתא ובקוצר. ע"כ בהשמטה מהריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ומשך בעל החמור את הפרה וכיון שזכה זה בפרה נקנה החמור לבעל הפרה בכל מקום שהיא ונתחייב בחליפיו בחמור כדאמרינן כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו אבל עכשיו שמת החמור קודם שמשך בו בעל הפרה ואין ידוע אם בשעת משיכת הפרה היה החמור קיים שיזכה בו מיד ויתחייב בו הלה באונסיו או קודם משיכת הפרה מת ולא זכה בו בעל הפרה וחברו משלם וקמ"ל רב יהודה דאף ע"ג דבעל הפרה מוציא מחברו אין עליו להביא ראיה אלא בעל החמור דמשכח ריעותא בממוניה הוא מביא ראיה אף על גב דהכא לאו מוציא הוא דהכי ס"ל כל שאירע לו ספק כגון שאינו יודע אם חמורו קיים במשיכת הפרה אם לאו אין הראיה על המוציא אלא על שכנגדו דהכי פסקינן ליה דינא ממתניתין דכלה דקאמר ותנא תונא כלה וממון המוטל בספק חולקין לית ליה לרב יהודה כסומכוס הילכך אי לא מייתי ראיה משלם. ותמיה לי דהא תנן המחליף פרה בחמור וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו תנן בהשואל. ותנא תונא כלה כי האי דמומין קתני מתניתין גבי כלה. הי כלה קתני (הכי) [הכא] אי ברישא דהיינו כלה בבית אביה אי בסיפא בנכנסה לרשות הבעל אי נימא כלה בבית אביה דהתם נמי איתילידא מומא בכלה דקיימא ברשותיה ואין ידוע אם קודם אירוסין או לאחר אירוסין אב מייתי ראיה ומפיק כתובה מהאי. ומוקים מעכב פרתו של זה. כלה בבית חמיה סיפא דבעל מייתי ראיה ומוקים לכתובה התם בעל מייתי ראיה ומוקים חזקה בידיה שאף ע"פ שיש לו לבעל החמור חזקה בידו להעמיד החמור על חזקתו וחי היה בשעת משיכת הפרה אפילו הכי מצריכינן ליה לאתויי ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה וראיה זו לא מרע לה לחזקת הגוף של חמור אלא מעמידה. אמר רב נחמן בר יצחק לעולם כלה בבית אביה ולקדושין רישא דמתניתין סייעתיה דמטיל הבאת ראיה על האב אף על פי שחזקת הגוף אצלו וכר' אלעזר דאמר ר' יהושע היא ובסיפא נמי פליג להטיל ראיה על האב אף על פי שלא נולד ספק ברשותו ודקא קשיא לך הא לא דמי דהתם האב מייתי ראיה ומפיק והכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים הכא נמי אב מייתי ראיה לאוקמי בידיה קדושין דבתו דקביל איהו מבעל דהא בעל קא תבעינהו דקאמר שמקחו מקח טעות והדרי קדושין. ע"כ:
הא קמן להדיא דרש"י במהדורא קמא תלי טעמא דשמואל משום דמשכח ריעותא בממוניה ועל דרך זה פי' הרז"ה עי' בהר"ן בפירושיו על ההלכות והיינו מעיקרא כי מייתינן מכלה בבית אביה בלחוד. ומיהו בתירוצא דרב נחמן מוקי לה כרבי אלעזר וכר' יהושע ובמהדורא בתרא מעיקרא נמי כי מייתינן לה מכלה בבית אביה מסתייעא נמי מסיפא וכר' אלעזר והיינו משום דקשיא ליה אמאי דפריש במהדורא קמא דאם כן כי משני רב נחמן מכלה בבית אביה ולקדושין הוה ליה למימר אלא אמר רב נחמן כו' כיון דהשתא הדר ביה מטעמא דאמר מעיקרא בדשמואל ומוקי השתא דשמואל כרבי אלעזר. ועוד אף על גב דאמר דטעמיה דשמואל משום דאתייליד ריעותא בממוניה אכתי איכא לאקשויי דאין שום ראיה ממתניתין דכלה דדילמא טעמא דמתניתין דכלה בבית אביה משום דאתייליד ריעותא ברשותיה ולאו משום דאתייליד ריעותא בממוניה והילכך אין משם שום ראיה דהכא איתייליד ריעותא ברשות בעל הפרה וכל היכא דאיתיה החמור ברשות בעל הפרה איתיה כיון דמשך בעל החמור את הפרה ועוד כי מהדרינן מי דמי התם מייתי אב ראיה ומפיק וכו' משמע דלא אתא אלא למדחי דליכא שום ראיה ממתני'. ומיהו קושיא ממתניתין ליכא ולמאי דכתב במהדורא קמא קושיא נמי איכא ממתני' דבמתניתין תנן אף על גב דאתייליד בממוניה וברשותיה משום דהויא להוציא דמייתי ראיה אבל להחזיק אין צריך ראיה ולכך האב הוא דאייתי ראיה ולא הבעל ואלו שמואל קאמר דעל המחזיק להביא ראיה והילכך תקשי ליה נמי ממתני' ועדיפא מינה הוה ליה לאקשויי דמתני' הויא תיובתא.
לכך פי' רש"י במהדורא בתרא דמעיקרא נמי כי שקיל וטרי הי כלה בדרבי אלעזר קא שקיל וטרי וה"פ הי כלה פי' לא בעי הי נושא דכלה קא מסייע ליה דאם כן משמע דכי מהדר אילימא כלה בבית אביה משמע דהאי נושא דכלה סייעתיה והא ודאי ליתא דאדרבה כלה בבית חמיה עיקר סייעתיה אלא ה"ק הי מילתא דמתני' סייעתיה וכן פי' רש"י. ומעתה כי קאמר אילימא כלה בבית אביה פי' רישא דמתני' וכדפרש"י ז"ל. וה"פ כיון דתנא דרישא ס"ל דאפילו נכנסה לחופה דלא נולד ספק ברשות האב כלל על האב להביא ראיה אלמא אינו גובה ממון מספק דאף על גב דהפרה בידו של בעל החמור מכל מקום כיון דהספק בעיקר הקנייה מוקמינן לפרה בחזקת מרה קמא ואין להחזיק בממון חברו מספק ואף על גב דלא דמי לגמרי דמכל מקום הכא הפרה ברשות בעל החמור הוא דהרי משך אותו ובמתניתין הממון ברשות הבעל לגמרי מכל מקום איכא לאצדודי איפכא דבמתני' לא נולד ספק ברשות האב כלל אלא ברשות הבעל והכא מכל מקום קצת ספק נולד ברשות בעל החמור דעדיין לא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור לכך אמרינן דשניהם שוין ומייתי סייעתא.

ודוק דגבי אב ובעל נקט רש"י ואף על פי שלא נולד ספק ברשותו וגבי פרה וחמור נקט רש"י ואף על גב שהספק ברשות חברו נולד כו'. ולא הזכיר רש"י ז"ל הכא דאתיא כרבי יהושע כדנקט לקמן גבי אוקמתא דרב נחמן משום דמשנתנו קאי טפי אדר' יהושע דאלו רבי יהושע לא קאמר דעל האשה להביא ראיה אלא גבי הנושא את האשה והיא אומרת משארסתני נאנסתי דמכל מקום ספיקא ברשותה אתייליד דסתמא דמילתא איירי בענין שאינו יכול להיות שנאנסה תחת בעלה וכדכתיבנא לעיל לשיטת רש"י אבל היכא דלא נולד הספק כי אם ברשות הבעל אפשר דרבי יהושע יודה דעל הבעל להביא ראיה אלא משום דקשיא רישא לסיפא אוקימנא מתני' בתרי תנאי ותנא דרישא ס"ל דאינו גובה לעולם ממון מספק. ושמואל מייתי ראיה מתנא דרישא ופריך תלמודא מי דמי כו' פי' איברא דלא מצינן לאקשויי מינה דהא במתני' לא נולד ספק ברשות האב כלל והכא מכל מקום קצת לידת ספק ברשות בעל החמור הויא כיון דלא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור ומיהו ראיה ממתני' ליכא לאתויי דאיכא למדחי שניא מתני' דמפיק ממונא הוא מיד מי שמוחזק בו לגמרי וזה סוף סוף הרי הוא מוחזק בפרה ולהכי כתב רש"י מי דמי התם. דין הוא שצריך להביא ראיה כו' ומשם אתה בא ללמוד את זה שמוחזק בפרה זו ועומד כו'. ע"כ:

אמר ר' אבא כלה בבית חמיה כו'. והוא הדין כלה בבית אביה וכרבן גמליאל וכדמוקי לה ר' אלעזר והשתא מייתי במכ"ש דהשתא ומה במתניתין אף על גב דנולד הספק בבית אביה ולא ברשות הבעל אפילו הכי על הבעל להביא ראיה ואפילו הוא מוחזק גמור דהממון היתה בידו לעולם כל שכן הכא בעל החמור אינו ברור חזקתו בפרה כיון דנפל הספק בעיקר קנייתו והספק מ"מ נולד בביתו אף על גב דכל היכא דאיתיה לחמור ברשותא דמריה איתיה מכל מקום עד שלא הספיק בעל הפרה למשוך החמור נולד הספק. ומעתה אף על גב דאיכא לחלק בינייהו איפכא איכא למימר דשוים הם בעל החמור לבעל ושניהם בעו לאתויי ראיה להחזיק ופריך תלמודא ואכתי לא דמי התם בעל מייתי כו' פי' אף על גב דר' אבא תירץ קצת מכל מקום בעיקר טעמו דרבן גמליאל איכא לפלוגי בינייהו דמ"ה קאמר רבן גמליאל דעל הבעל להביא ראיה משום דחזקת הגוף כנגדו ומייפה כח האב הכא דבעל החמור מייפה כחו חזקת הגוף אמאי מייתי ראיה ואף על גב דאית ליה לבעל החמור ריעותא אחרת מה שאין כן בבעל מכל מקום כדי לאתויי סייעתא בעינן דלהוו שוין לגמרי דכל ייפוי כח שיש בזה מה שאין בזה נאמר דילמא הוא הגורם שלא להביא ראיה וכ"ש דחזקת הגוף היינו טעמו דרבן גמליאל.
אמר רב נחמן בר יצחק כלה בבית אביה ולקדושין פי' כלה בבית אביה והוא הדין בבית חמיה וכרבי אלעזר דאמר ר' יהושע היא ומדקתני מתניתין על האב להביא ראיה ולא קתני המוציא מחברו עליו הראיה משמע דאפילו לקדושין דהיינו להחזיק בעי האב לאתויי ראיה וכמו שפי' הרשב"א וכדכתיבנא לעיל ואף על גב דע"כ לא קאמר ר' יהושע דלא מהניא חזקת הגוף אלא כנגד חזקת ממון אבל לאוקמי ממונא לא קאמר וכמו שהקשו התוס' איכא למימר דה"מ כשאין כנגד חזקת הגוף חזקת ממון כלל הא ודאי דאזיל רבי יהושע בתר חזקה דגופה אף על גב דאין חזקת ממון מסייעו לחזקת הגוף כלל וכדקאמר רבא לעיל אבל היכא דאיכא נגד חזקת הגוף חזקת ממון אף על גב דמצד אחר מסייע חזקת ממון לחזקת הגוף הא איתרע כבר חזקת הגוף בצד חזקת ממון כנגדו ואפילו בצד דחזקת ממון מסייעו ס"ל לר' יהושע דלא מהני חזקת הגוף כלל והוה ליה כמאן דליתיה והיינו דין כתובה וקדושין דקאמר רב נחמן.
ואם תשאל אם כן הדרא קושיין לדוכתין היכי מייתי ותנא תונא דילמא על האב להביא ראיה ואפי' להחזיק הקדושין בידו משום דאיתא בהדיה חזקה להוציא דהיינו דין הכתובה לאורועי חזקת הגוף אבל בעל החמור דליכא להוציא לאורועי חזקת הגוף אלא להחזיק לבד למה ליה לבעל החמור להביא ראיה. תשובתך הרי איכא כמה ריעותות לבעל החמור כנגד יפוי כח זה דאין כאן אלא להחזיק ולא להוציא כלל חדא דהיכא דנכנסה לחופה לא נולד הספק ברשות האב כלל ואילו הכא אף על גב שהחמור בזכותו של בעל הפרה הוא מכל מקום אכתי ברשותו דבעל החמור איתיה דלא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור ועוד דחזקת ממון מקרי מוחזק טפי מחזקת פרה דממון להוצאה נתנה ולטבועין נתנו ואין כאן דבר מסויים הילכך הוה לן למימר דממונא כל היכא דאיתיה בחזקת מי שהוא איתיה אף על גב דאיכא בהדיה נמי חזקת להוציא אבל הפרה דהיא מסויימת אף על גב דהיא ביד בעל החמור כיון דנפל הספק בעיקר קנינו איכא למימר בחזקת מארא קמא קיימא וה"ל בעל החמור כמו שאינו מוחזק בדבר ואפילו אי מיירי מתניתין בכתובה לבד לא קשיא מידי למאי דאמרינן על בעל החמור להביא ראיה אלא דלא מצינן לאסתיועי ממתני' וכדכתיבנא לעיל ובעינן לאשכוחי ראיה להחזיק במתני' כי היכי דתהוי סייעתא מיהא וכל היכא דאשכחנא ראיה להחזיק כלל סגי דהוה ליה הצדדין שקולין כדכתיבנא ואפשר נמי דאפי' רבן גמליאל יודה להאי דינא דשמואל דעל בעל החמור להביא ראיה דע"כ לא קאמר רבן גמליאל התם אלא משום דכבר נכנסה ברשות הבעל ולכך היא נאמנת לומר משארסתני נאנסתי אבל החמור אכתי ברשות בעליו הראשונים איתיה ואפילו תימא נמי דמתני' דכלה רבן גמליאל אכתי ליכא לאקשויי מיניה וכדכתיבנא לעיל אלא דליכא סייעתא מיניה והילכך ליכא לאקשויי מדרבן גמליאל להא דשמואל דקאמר על בעל החמור להביא ראיה דאף על גב דליכא סייעתא מיניה מכל מקום איכא למימר דדינו אמת הוא דאף על גב דאידחי ליה ראייתו מכל מקום לא איתותב מיניה והילכך כיון דמדר' יהושע איכא סייעתא ומדרבן גמליאל ליכא תיובתא כדי דלא לאפושי פלוגתא איכא למימר דכ"ע מודו בהא.
ומיהו אכתי קשיא ליה לרש"י דדיניה דשמואל אפשר דאתיא שפיר כרבן גמליאל מכל מקום סוגיא דשמעתין היכי אתיא כר' יהושע דבעי לאתויי סייעתא מדר' יהושע דמשמע דהלכתא כר' יהושע ושמואל גופיה פסק הלכתא כרבן גמליאל. ותירץ רש"י דאין הכי נמי ומסקנא מוקמינן דלא אמר שמואל הכי להא ע"כ. ומקהו עליה קהייתא ודמו כמאן דמחו ליה מאה עוכלי בעוכלא דרב יהודה גופיה הוא ניהו דפסק משמיה דשמואל כותיה דרבן גמליאל ורב יהודה בשמעתיה אכתי קאי כסבריה דרמי בר יחזקאל הוא בלחוד אסיק משמיה דשמואל דעל בעל הפרה להביא ראיה אבל רב יהודה משמיה דשמואל לא הדר ביה כלל ותקשי מדידיה אדידיה וכמו שהקשו הר' ישעיה מטראני והרא"ש ז"ל וכדכתיבנא לעיל. ונראה לי לפרש דהא ודאי לא פליגי רב יהודה ורמי בר שמואל דמר אמר הכי אמר שמואל על בעל החמור להביא ראיה ומר אמר על בעל הפרה להביא ראיה דליכא כולי האי לאשוויי כל חד אליבא דחבריה טועה גמור אלא הכי קאמר רמי בר יחזקאל לא תציתו להני כללי וכו' דשמואל לא קאמר בהדיא על בעל החמור להביא ראיה אלא ה"ק כל הנולד ספק ברשותו כו' ואיהו טעי בהכי דסבירא ליה דבעל החמור מקרי נולד ספק ברשותו דהא בביתו של בעל החמור מת דעדיין לא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור וליתא אלא הוא בעל הפרה מקרי נולד ספק ברשותו שלא נמצא החמור מת עד לאחר משיכת הפרה וכל היכא דאיתיה ברשותיה דבעל הפרה איתיה הילכך כיון דאסיקנא דאפילו לרב יהודה לא קאמר שמואל בהדיא על בעל החמור להביא ראיה אלא הכי קאמר כל מי שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה ואיהו פריש דהיינו בעל החמור דאיהו מיקרי נולד ספק ברשותו מעתה שפיר מוקמה הא דשמואל אפילו לרב יהודה כולה מתניתין בחד תנא וכרבא ורישא וסיפא סייעתא שמי שנמצא הסמפון ברשותו עליו להביא ראיה דלרב יהודה נמי היינו טעמיה דשמואל משום שנולד ספק ברשותו. ומיהו מעיקרא דקא סלקא דעתך דרב יהודה קאמר להדיא משמיה דשמואל על בעל החמור להביא ראיה משמע דלאו טעמיה משום דנולד ספק ברשותו אלא משום כל הני טעמי דפרשינן לעיל והילכך שקיל וטרי תלמודא הי כלה ומוקי לה כלה בבית אביה ולקדושין וע"כ היינו כר' יהושע ואליבא דר' אלעזר דכיון דלא סיים להדיא שמואל דהיינו טעמיה משום דנולד ספק ברשותו כי היכי דליתי סייעתא דתנא תונא שפיר אלמא דבעל החמור לא קרי ליה נולד ספק ברשותו ומצטרכינן לאהדורי בתר טעמי אחריני ולדחוקי ולאוקמי מתניתין בתרי תנאי וכר' אלעזר כנ"ל ליישב שיטתו של רש"י ולא משוינן אור ישראל כמאן דלא גמיר שמעתא:
ולא תימא אליבא דמאן דאמר קדושין לאו לטבועין כו' פי' הא דצריך ראיה לעכב לו הקדושין שבידו לא אתיא כמאן דאמר קדושין לטבועין נתנו דלדידיה ודאי מעיקרא כי יהיב לה הקדושין במתנה גמורה יהיב לה ניהלה ואפילו יהו קדושי טעות וכיון שכן מה לנו ולראייתו הרי בכל גוונא הקדושין שלו הן דמעיקרא לטיבועין נתנו אלא הא דמצריכין ראיה היינו כמאן דאמר קדושין לאו לטבועין נתנו פי' סתם קדושין לאו לטבועין נתנו שאם מת החתן הקדושין חוזרין הילכך הכא כי הוו קידושי ספק צריך להביא ראיה ומעתה הדרא קושיא לדוכתיה מאי ותנא תונא דילמא שאני קדושין שאין כחן יפה ולא הוו להחזיר גמור דמעיקרא לא נתנו הקדושין לטבועין אלא צריך שיהיו עומדין בעין כדי שיחזרו לו אם לא תנשא לו ואפילו יהו קדושין ודאי אבל הכא גבי פרה וחמור אי משיכת פרה מקרי משיכה הרי ברשות בעל החמור איתיה ומוחזק גמור מקרי מה שאין כן גבי קדושין דאפילו הוו קדושין גמורין הרי הם כמו נפקדים אצלו עד שתנשא אלא כי קא אמינא דצריך להביא ראיה אפילו למאן דאמר דקדושין לטבועין נתנו דכי אמר רבי יהודה לטבועין הני מילי בקדושי ודאי דבעל נמי גמר ויהיב לה אבל הכא דלדבריו קדושי טעות נינהו והרי הן כפקדון אצל האב לפיכך יביא ראיה דקדושין גמורין הוו והשתא אתי שפיר דמייתי ותנא תונא כלה דדמי ממש לפרה וחמור דהכא נמי אי קדושי ודאי היו הרי הן של אב לגמרי ומוחזק מקרי נמצא דלא מייתי ותנא תונא אלא למאן דאמר קדושין לטבועין נתנו כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא לא תימא דלא מצריכינן ליה לאב דליתי ראיה לאוקמי בידיה קדושין אלא למ"ד בפרק מי שמת במארס את הבתולה ומתה האב חייב להחזיר את הקדושין לבעל לפי שלא נתנו קדושין לטבועין אלא צריך שיהו עומדין בעין כדי שיתחזרו לו אם לא נשאת לו ומשום הכי צריך כאן האב להביא ראיה ולהעמידם בידו דאי לא מייתי ראיה יחזרו הקדושין אצל הבעל התובען שהרי לאו לטבועין נתנו דאפילו לרבי יהודה הנשיא דאמר התם לטבועין נתנו ואינם חוזרין אצל הבעל ואיכא למימר הכא אליביה דמשום דאוקמיה בידיה לא בעי אב לאתויי ראיה דממילא בידיה קיימי ובעל לא מצי מפיק להו מיניה אפילו הכי צריך לאתויי ראיה ומוקים דכי אמר רבי יהודה לטבועין הני מילי בקדושין ודאי דבעל נמי גמר ויהיב ליה אבל הכא לדבריו קדושי טעות נינהו והרי הן כפקדון אצל האב לפיכך יביא ראיה האב דקדושין גמורין הוו. עד כאן:
בעובי בית הכוסות מקום שהוא מתכפל ושם הוא עב מצד אחד שלא נקבתו מצד זה לצד זה ולא יצתה לחוץ כשרה ואהכי נקט עובי בית הכוסות דאלו במקום שהוא דק וקליש אין לחלק בין מצד אחד לשני צדדין שהרי בתחיבת מחט כל שהוא נוקב משני צדדין ויצתה לחוץ. נמצא על המחט שמשני צדדין קורט דם בידוע שמחיים נקבה בעוד שהיא מלאה דם. בידוע שלאחר שחיטה דמונחת היתה בתוך בית הכוסות ובפשוט יד הטבח בחזקה נקבה משני צדדין לאחר שחיטה וכשרה. הגליד יבשה המכה קרושטיי"ר בלעז בידוע שהיא ג' ימים קודם שחיטה והקונה אותה בתוך שלשה ימים מקח טעות הוא כך שמעתי. המוציא מחברו עליו הראיה דאף על גב דלא הגליד אין לומר לאחר שחיטה הוא דאפילו הוא קודם שחיטה כמה ימים פעמים שאינה מגלדת מתוך שעומדת במקום לח ומתלחלח המכה לפיכך בעל הבהמה הבא להוציא מחברו את המעות יביא ראיה דלאחר שחיטה היא שהרי נולד ספק בשלו. רש"י במהדורא קמא:

וכן כתב הר"י מטראני ז"ל וז"ל מחט שנמצא בעובי בית הכוסות כו'. פירוש מקום יש בראש הכרס סמוך להמסס וקרוי בית הכוסות מפני שהוא עשוי כעין כוסות ויש בסביב שפתו עובי שני כפלים דבוקים ובלעז דובלוק"י ומצא מחט תחובה באותו העובי ומתוך עוביו אפשר לה שלא נקבתו כלו אם היתה מצד אחד שאין המחט נראה אלא מבפנים כשרה שצד החיצון מגין אבל אם נקבה ב' הצדדין טרפה. נמצא עליה קורט דם בידוע שקודם שחיטה פי' אם נמצא על המחט קורט דם בידוע שקודם שחיטה ניקב וטרפה ואם אין בה קורט דם בידוע שלאחר שחיטה ניקב וכשרה.

לא הוגלד פי המכה בידוע כו'. פי' אם נמצא שם גליד ברור לנו שהוטרפה לכל הפחות שלשה ימים לפני שחיטה שאין גלד פחות משלשה ימים ואם מכרה לו בתוך שלשה ימים המקח טעות ואם נמצא דם ולא נמצא גלד אף על פי שיש ג' ימים שמכרו לו הדבר ספק שיש לומר אחרי שמכרה לו הוטרפה ויש לומר טרם שמכרה לו הוטרפה דאף על פי שיש ג' ימים שמכרה לו ולא אמרינן מדלא אגליד ש"מ בתוך ג' ימים ניקב דיש נקב שאינו מגליד לימים הרבה ולא ברירא לן אלא דפחות משלשה ימים לא מגליד והוא הדין נמי אם נמצא גלד ויש לו יותר משלשה ימים שמכרה לו שיש ספק בדבר ואין ידוע אימתי נטרפה אם קודם שמכרה או אחר שמכרה שאין ברור לנו שהגלד בג' ימים נעשה לא פחות ולא יותר אלא שבפחות אינו נעשה אבל על היתר ספק הוא. ע"כ הר"ר ישעיה מטראני ז"ל:

ואי יהיב טבח דמי כו'. פי' רש"י ואי יהיב הטבח דמי נמצא הוא המוציא ועליו הראיה ואי לא אשכח ראיה יחזיק זה במעותיו מספק והרי בבהמתו נמצא ריעותא דומיא דחמור דשמואל. ואמאי. אי כשמואל ליתי בעל הבהמה ראיה להעמיד המעות בידו דומיא דבעל החמור. ע"כ. פי' לפי' השתא בתיובתא פי' ז"ל דטעמיה דשמואל משום דנמצא ריעותא בממונו דאלו טעמיה דשמואל משום דאוקי פרה בחזקת מרא קמא ליכא תיובתא דאיכא למימר דשניא מעות שביד בעל הבהמה דליכא למימר ביה אוקי ממונא בחזקת מרא קמא דכי יהיב טבח דמי מעיקרא להוצאה יהבינהו וליכא השתא מידי דמסיים דנימא עליה נוקמינהו בחזקת מרא קמא אבל הפרה מעיקרא היתה ידועה למרא קמא והרי היא מסויימת ביד בעל החמור וכיון דנפל עליה הספק של מי היא אמרינן דנוקים לה בחזקת מרא קמא שהרי בשום זמן היתה ידועה ומוחזקת למרא קמא לכך פי' רש"י דתיובתין משום דטעמיה דשמואל לפי שנמצא ריעותא בממונו והרי בהמה זו דומיא דחמור דשמואל ולהכי מכרעינן השתא דטעמא דשמואל משום דנמצא ריעותא בממונו ולא משום אוקי פרה בחזקת מרא קמא דכיון דאוקי לה רב נחמן בכלה בבית אביה ולקדושין ומדמינן ממון הקדושין שביד האב לפרה שביד בעל החמור אלמא דטעמיה דשמואל משום דאיתרע ריעותא בממוניה הילכך לא שני לן בין מידי דמסיים למידי דלא מסיים כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ואי יהיב טבח דמי בעי טבחא לאתויי ראיה ומפיק זוזי ואמאי בעל הבהמה לייתי ראיה ומוקים זוזי כדקאמר לגבי מחליף. בדלא יהיב טבחא דמי והבהמה כבר ברשותו ואהכי בעי בעל בהמה לאתויי ראיה ומפיק דמי ובטבח ליכא למימר לייתי ראיה ונוקים זוזי דהאי לא אוקמי הוא ודידיה קא תפיס ומוחזק ועומד מעולם. ע"כ:
והא כתיבנא לעיל בריש שמעתין דרש"י במהדורא קמא דבתחלת השמועה פי' רש"י טעמיה דשמואל משום דאיתרע ממוניה ובמהדורא בתרא לא כתב כן:
וז"ל הריטב"א ז"ל ואי דיהיב טבח דמי איהו מייתי ראיה ומפיק ומהני ליה למוכר חזקת ממון וחזקת הגוף דמסייע ליה ואע"ג דטעין טענת שמא ופרקינן דלבעל הבהמה קרי תנא מוציא מחברו ועליו להביא ראיה לעולם ואפילו שהטבח בא להוציא מידו ופרכינן דמאי פסקת למקרי לבעל בהמה מוציא מחברו וכן דרך המוכרים שאין מקבלים מעות ומוכרים באשראי דקרינא ליה הכי. ע"כ:

אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתו להני כללי וכו'. כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה וכיון שכן על בעל הפרה להביא ראיה לעולם דסבירא לן השתא דכיון שהמשיכה ברורה לפנינו הכא לבעל המקח ולומר שיש בו טעות עליו להביא את הראיה לעולם ואומרים בתוספות דלהכי אמר כל שנולד לרבות אפי' היכא שהוא מוחזק בממון כגון שמשך בעל החמור את הפרה והניחה אחרי כן ברשות בעל הפרה ועכשיו תובעו בעל החמור שיתן לו פרתו אף על פי כן על בעל הפרה להביא ראיה כיון שהספק נולד ברשותו שהרי אחר המשיכה שהיינו דנין את החמור שהוא ברשותו בכל מקום שהוא נולד הספק הזה וכדמוכח מהא דמייתי ממחט שנמן שהספק נולד ברשותו שהרי אחר המשיכה שהיינו דנין את החמור שהוא ברשותו בכל מקום שהוא נולד הספק הזה וכדמוכח מהא דמייתי ממחט שנמן שהספק נולד ברשותו שהרי אחר המשיכה שהיינו דנין את החמור שהוא ברשותו בכל מקום שהוא נולד הספק הזה וכדמוכח מהא דמייתי ממחט שנמן שהספק נולד ברשותו שהרי אחר המשיכה שהיינו דנין את החמור שהוא ברשותו בכל מקום שהוא נולד הספק הזה וכדמוכח מהא דמייתי ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות וטעמא דמילתא דכיון דמסייע ליה לבעל החמור חזקת הגוף ויש לומר גם כן כאן נמצאו וכאן היו תולין לו לאשגוחי לחזקה דממונא דאיתיה גבי בעל פרה ואף על פי שגם בעל החמור בא בטענת שמא והא דשמואל אפילו לרב אשי היא דאף על גב דרב אשי לא חייש לטענת כאן נמצאו וכאן היו ותלי מילתא בטענת ברי או בטענת שמא ה"מ היכא דטענת חזקת הגוף היא כנגד טענת כאן נמצאו וכאן היו דחזקת הגוף עדיפא ליה אבל הכא דחזקת הגוף וטענת כאן נמצאו וכאן היו מסייעי אהדדי אף רב אשי מודה דבתרווייהו אזלינן ואפילו בטענת שמא וכנגד חזקה דממונא אליבא דרבן גמליאל מיהת וכי אמרינן ותנא תונא כלה עיקר הראיה מסיפא דכלה בבית חמיה ולכתובה שעל הבעל להביא ראיה דאף על גב דמסייע ליה חזקה דממונא כיון דמרע ליה חזקה דגופה וטענת כאן נמצאו וכאן היו ואלו מכלה בבית אביה ליכא ראיה דדילמא שאני התם דאתי לאפוקי ממונא ואילו אנן אמרינן דמי שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה ואתי לאפוקי ממונא והיינו עיקר רבותיה דשמואל אלא ודאי מסיפא מייתי ראיה. ומיהו ליכא לאקשויי לשמואל מרישא שעל האב להביא ראיה ואף על גב דמסייע ליה חזקה דגופה דשניא רישא שיש כנגדו טענת כאן נמצאו כדרבה וגם שיש שם טענת שמא כדרב אשי. ומיהו ק"ל ומאי ראיה יש מסיפא דמשנתנו לשמואל דדילמא שאני התם דהוי ברי ושמא והוה ליה מנה לאבא בידך אבל שמא ושמא לא קאמר וכדאמרינן בריש פרק שני אליבא דרבן גמליאל דהתם גבי הנושא את האשה איכא חזקת הגוף וכאן נמצאו דמסייע ליה נמי ואפילו הכי לא אמר רבן גמליאל אלא ברי ושמא. ויש לומר דמשמע ליה לשמואל דמתניתין דכי בעי טענת ברי היכא דהוה לה למידע דכי לא טענה רגלים לדבר שהוא כדברי הבעל דאיתרע לה חזקה בידה אבל בהא דשמואל ובההיא דמחט דליכא לחד מינייהו למידע אפילו בשמא ושמא אזלינן בתר חזקת הגוף וכאן נמצאו ואף לאוקמי ממונא כנ"ל.
ויש מפרשים דכולי טעמיה דשמואל מפני שנולד הספק ברשותו ומשום טעמא דכאן נמצאו וכאן היו וכסברא דרבא לעיל והיינו דנקט סתמא ותנא תונא כלה ומכולה מתני' מייתי ראיה דברישא כאן נמצאו וכאן היו ובסיפא כאן נמצאו וכאן היו והא עדיפא מחזקה דגופה או מחזקה דממונא ואפשר דרב אשי מודה לשמואל בזה בעיקר הדין דכל היכא דהוי שמא ושמא כי הכא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו ולא פליג אלא כי הוי ברי וברי. ויש בשמועה זו שיטות אחרות ומה שנראה לי שהוא יותר נכון כתבתי ויש למורי הרב ז"ל שטה אחרת של זקנו הרז"ה ז"ל והיא כתובה בחידושין הארוכין והאמת יורה דרכו. הריטב"א ז"ל:
וז"ל ריב"ש בחידושיו לא תציתו להני כללי כו' הכי אמר שמואל כל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה כלומר בעל הפרה שנולד הספק ברשותו שכיון שנמשכה הפרה הרי החמור ברשות בעל הפרה ואם כן עליו להביא ראיה שהוא בא לבטל הקנין שהיה ידוע לנו דהיינו המשיכה ולא מפני שהוא בא להוציא הפרה מבעל החמור אלא אפילו באה אח"כ הפרה לביתו עליו להביא ראיה והיינו דכייל ואמר כל שנולד הספק ברשותו נראה שהכל תלוי בנולד הספק ועליו להביא ראיה ואפילו היה הוא מוחזק בממון והכי משמע בסמוך דאקשינן מההיא דמחט שנמצאת וכו' דאמרינן ואי לא יהיב טבחא דמי מייתי בעל בהמה ראיה ומפיק ואמאי והא ספיקא ברשות טבחא אתיליד אלמא שעל מי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה ואפילו הוא מוחזק בממון דאי לא לא קשיא מידי מההיא וההיא דקאמר ותנא תונא כלה ר"ל כלה בבית חמיה שהבעל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה אפילו להחזיק ממון בידו ואי משום דחזקה דגופה מסייע לאב הכא נמי מסייע לבעל החמור ואע"ג דאיכא לאפלוגי בינייהו דבכלה בבית אביה מסייע לאשה חזקה דגופה וברי ושמא ומ"ה על הבעל להביא ראיה כרבן גמליאל אבל הכא אע"ג דמסייע לבעל החמור חזקה דגופה אכתי שמא ושמא היא אפשר דהשתא לרמי משמיה דשמואל לא מפליג בין ברי ושמא לשמא ושמא כיון דהאי שמא דבעל החמור לא ריע וכן נמי במחט שנמצא לא ריע שמא דידהו אבל לעיל בנושא את האשה בפלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע בעי רבן גמליאל שתהא האשה טוענת ברי דאי לא ריע טענתה דהיה לה לידע אבל ליכא לפרושי דמכלה בבית אביה יליף לו דהא איכא למפרך כדפריך לעיל דשאני התם דמייתי ראיה ומפיק אלא נפרש דמכלה בבית אביה ולקדושין יליף לה כדלעיל ומשום דנולד ספק ברשותו של בעל על האב להביא ראיה אף על גב דמסייע ליה חזקה דממונא וחזקה דגופה כיון שטוען שמא וכן נראה עיקר והיינו דסתים וקאמר בהאי לישנא ותנא תונא כלה ולא מפרש הי כלה אלא כלה דאסיק ברישא קמא דהיינו כלה בבית אביה ולקדושין דאם כלה בבית חמיה הא לא דמי דהתם הוי ברי ושמא ודשמואל שמא ושמא כמו שכתבתי בסמוך הוא דוחק ע"כ:

ודע שהתוספות חזרו ופירשו הא דרב אשי דלעיל כפירושו של רש"י דמ"ד ברישא דמנה לאבא בידך הוא על האב להביא ראיה דלא מהניא חזקת הגוף דאשה לגבי האב וכדפרשי' לעיל ולא תליא טעמיה בברי ושמא כלל ודלא כשיטת המפרשים האחרונים דכתיבנא לעיל הלכך לדעת רב אשי סברת כאן נמצאו וכאן היו לא מעלה ולא מוריד וחזקת הגוף הוא עיקר ולא מרע לה כאן נמצאו וכאן היו כלל דה"ק רישא מנה לאבא בידך פי' להכי על האב להביא ראיה משום דלא מהניא ליה חזקת הגוף דאשה אבל אי הוה מהניא ליה כגון בבוגרת שהכתובה לעצמה אע"ג דאיכא כנגד חזקת הגוף סברת כאן נמצאו כו'. לא מרע ליה לחזקת הגוף ועל הבעל להביא ראיה מעתה ע"כ אי בעינן לפרושי הא דרב נחמן דאוקי בכלה בבית אביה ולקדושין דלא כרבי אלעזר אלא דכולה מתני' אליבא דחד תנא צריכינן לפרושי דאתיא כרב אשי וה"ק כי היכי דכלה בבית אביה אע"ג דאב מוחזק בקדושין צריך להביא ראיה דחזקת הגוף דידה לא מהני לאב הכי נמי הכא על בעל החמור להביא ראיה אף ע"ג שהוא מוחזק דחזקת החמור לא מהני לגביה דידיה. ואין להקשות דלא דמי דלהכי מייתי האב ראיה משום שנולד הספק ברשותו אבל הכא לא נולד הספק ברשות בעל החמור דהא לרב אשי סברת כאן נמצאו כו' לא מעלה ולא מוריד וכדכתיבנא הילכך לית לן לאפלוגי בין שנולד ספק ברשותו ללא נולד.

ואם תשאל כרבא נמי אתיא שפיר דהשתא לא מפלגינן בין שנולד ספק ברשותו ללא נולד ואי משום דהתם איתרע רשות האב והכא לא איתרע חזקת רשות בעל החמור אפשר כיון דלא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור ואכתי הויא ליה החמור ברשות בעליו הוה ליה איתרע רשות חזקת בעל החמור מעתה תקשי אמאי קאמר רמי לא תציתו להני כללי כו'. והרי לרב יהודה ניחא טפי ותנא תונא דאמר שמואל בין לרבא בין לרב אשי ואלו לרמי לא מתוקמא אלא כרב אשי ומכלה בבית חמיה ואי משום תיובתא דמחט לדידיה נמי תיובתא ואיצטריך לדחוקי ולשנויי סתמא דמלתא כמה כו' ומשום האי שינויא דחיקא דאית ליה לרמי טפי לא הוה ליה למימר לא תציתו להני כללי כו'. תשובתך ליכא לאוקומא כרבא דאמר כאן נמצאו וכאן היו דכיון דעיקר טעמא דמתני' אליבא דידיה משום כאן נמצאו כו' אית לן לאפלוגי נמי בהכי ולמימר דאין ממתני' ראיה דהתם איתרע חזקת רשות האב והכא לא אתרעי דכיון דמשך בעל החמור את הפרה הרי החמור ברשות בעל הפרה ורשות בעל הפרה הוא דאתרע ולא חזקת רשות בעל החמור ואכתי לשיטת רש"י ניחא טפי דלרב יהודה לא אתיא ותנא תונא אלא לרבי אלעזר ומייתי סייעתא מדרבי יהושע וזהו דוחק ולרמי מייתי סייעתא אליבא דרבא בין מרישא בין מסיפא ולהכי קאמר לא תציתו כו' אבל לשיטת התוספות קשיא דמ"מ לרב יהודה ניחא טפי דמוקי לכלה כרב אשי דהוא בתרא והלכתא כוותיה וכדפסקי רבוותא ז"ל.
ועוד יש דוחק לשיטה זו של תוספות דקא מדמו חזקת הגוף של החמור לחזקת הגוף של האשה לומר דכי היכי דלא מהניא חזקת הגוף של האשה לאב הכי נמי לא מהניא חזקת הגוף של החמור לבעליו והא ודאי קשיא טובא דעיקר שנויא דרב אשי דלעיל מקהו קהייתא כל האחרונים ז"ל לומר דחזקת הגוף של האשה מהני לאב ולכ"ע אע"ג דמ"מ להו הוו להו שנים גופים נחלקים ונפרדים בדעת כ"ש הכא גבי ממונו של אדם דהויא ליה באיהו גופיה דודאי חזקת ממונו אית לן למימר דתהני לבעליו:

הכי אמר שמואל כל הנולד ספק ברשותו כו'. פירשו התוס' דאוקים לה לכלה דמתני' כרבא ואפי' הוא מוחזק כו' פי' לפי' הא כתיבנא בסמוך דלפי' רש"י ז"ל ניחא טפי דעד השתא הוה דחיקנא כלה דמתני' כרבי אלעזר ומדרבי יהושע מסתייעין משום דהוה סבירא לן דשמואל מצריך ראיה על מי שלא נולד הספק ברשותו והשתא דאמרי' דעל בעל הפרה להביא ראיה משום דנולד ספק ברשותו כלה דמתני' מתרצה כרבא ואליבא דרבן גמליאל ורישא וסיפא סייעתא ולכך לא הוצרך לפרש כמאן מוקי מתני' והי כלה קאמר אבל לשיטת התוס' קשה דכיון דנדו מאוקימתא דרב אשי ומוקי כרבא הוה ליה לפרושי. ועוד לשיטת רש"י דעד השתא הוה מוקמינן כלה דמתני' בתרי תנאי ושמואל על מי שנולד הספק ברשותו קא מצריך ראיה הלכך כי אסיק כל הנולד ספק ברשותו כו' לאו אהאי טעמא קא סמיך בלחוד אלא עיקר הטעם היינו חזקת הגוף דאיכא נמי לבעל החמור דמ"ה על בעל הפרה להביא ראיה אלא דמשום דמעיקרא הוה ס"ד דעל מי שלא נולד ספק ברשותו קא מצריך ראיה ומוקי כלה דמתני' כרבי אלעזר ובתרי תנאי להכי פריש במסקנא כל שנולד ספק ברשותו כו' ואטעמא דחזקת הגוף קא מהדר וכיון שכן פשיטא ודאי דלא שני לן בין אי הויא מוחזק בעל הפרה בפרתו אי לא דבמקום חזקה דגופה חזקה דממונא לאו כלום הוא וכדפריש רש"י לעיל גבי תירוצא דרבא חדא במקום תרתי כו' ולהכי כתב רש"י הכא בשמעתא דיהיב טבח דמי ואפילו לא יהיב נמי הראיה עליו היא דהרי לבעל הבהמה איכא חזקת הגוף דלא נולדה הבהמה במחט תחובה בכרס וכתב נמי דבין מרישא ובין מסיפא מסייעתא דאי יש טעם לחלק בין אי מוחזק לשאינו מוחזק לרמי דבעי לכלול כל שנולד ספק כו' ואפילו מוחזק בכל הפרה מסיפא סייעתא ולא מרישא דראיית האב מרישא היינו להוציא ולא להחזיק. אבל לשיטת התוס' כיון דמעיקרא מוקמינן לה לכלה דמתני' כרב אשי דלא מהני חזקת הגוף של האשה לאב והכא נמי לא מהני חזקת הגוף של החמור לבעליו אי איתא דהשתא במסקנא סמכינן אחזקת הגוף ועיקר טעמא היינו חזקת הגוף לא הוה ליה למתלי טעמא משום דנולד ספק ברשותו אלא מדתלי טעמא משום דנולד ספק ברשותו אלמא משמע דהיינו עיקר הטעם ומשום דנולד ספק ברשותו דהאיך להכי מוקמי' אידך אחזקתיה ואי לא לא.
מעתה הוה סברינן למימר דדוקא כשהלה שנולד הספק ברשותו אינו מוחזק הוא דאמרינן דעליו להביא הראיה כגון הכא דמשך בעל החמור את הפרה והרי היא בביתו אבל אי משך את הפרה ברשות בעל הפרה והניחה שמה ברשותו דהוה ליה בעל הפרה מוחזק איכא למימר דעל בעל החמור להביא ראיה להוציא לכך כתבו בתוס' דאפילו הוא מוחזק נמי כיון שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה ומשום האי טעמא בלחודיה הוא דאמרי' הכא ומייתי ראיה מדפריך מההיא דמחט דלייתי טבח ראיה אע"ג דלא יהיב דמי והוא מוחזק ולא מייתי ראיה התוס' מסיפא דמתניתין דכלה דהבעל מוחזק ואפ"ה עליו להביא ראיה משום דנולד ספק ברשותו דאיכא למימר דהיינו טעמא דמתני' משום דאיכא חזקת הגוף כנגדו אבל מהאי דטבח דשמעתין אע"ג דאיכא נמי חזקת הגוף כנגדו מ"מ השתא בשמעתין לא משגחינן בחזקת הגוף כלל ועיקר טעמא היינו נולד ספק ברשותו וכדכתיבנא ובהכי שקלינן וטרינן.
והקשו בתוס' לפי שיטתם מדאמרינן בפרק השואל גבי מחליף פרה בחמור וילדה וליחזי ברשות דמאן קיימא וליהוי אידך מוציא מחברו ועליו הראיה משמע דאי משך בעל הפרה את החמור והכל בידו על בעל החמור להביא ראיה כי הוא מוציא ואמאי הרי משעה שמשך בעל הפרה את החמור עמדה הפרה ברשות בעל החמור אפילו היא בבית אחר וכיון שנולד הספק ברשותו לטובתו יש לנו לומר שלטובתו נולד ועל האחר להביא ראיה כמו שאם היתה לרעתו היינו אומרים שברשותו נולד ועליו להביא ראיה שהוא הפך ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דגבי ההיא דהשואל ליכא חזקה דגופה דעל הולד שאנו דנין עליו מה חזקה שייך. אבל לשיטת התוספות דאין עיקר הטעם אלא משום דנולד ספק ברשותו קשיא ותירצו בתוס' דצריך לחלק בין ספק שנולד לטיבותא לספק הנולד לגריעותא ומשמע לי דהיינו טעמא דמספיקא לא עבדינן מלתא בקום עשה ולטיבותא היינו קום עשה דיהבי' הולד לבעל החמור ולא מצינו להטיב ולתת מעות מספק אדרבה מוקמי' הולד בבית מאן דאיתיה וכאן נמצא וכאן היה אבל לגריעותא שלא להטיב אמרינן דאנו מניחין הדברים כמו שהן הפרה ברשות בעל החמור והחמור ברשות בעל הפרה:
וריב"ש ז"ל בתשובותיו סי' שע"ג ובחידושיו פירש דהיינו טעמא לפי שכשנולד ברשותו הספק לריעותא כמו בהא דהכא דשמואל יש לנו לומר שעל בעל הפרה שנולד הספק ברשותו להביא ראיה לפי שמספק זה הוא בא לבטל הקנין שהיינו מוחזקים בקיומו וכיון שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה אבל בההיא דהתם אין הקנין מתבטל מפני הספק שאין אנו דנין אלא על הולד ומפני זה אין הולכין אחר מי שנולד הספק ברשותו אלא אחר המוציא מחברו ע"כ:
ותנא תונא כלה לשיטת רש"י ניחא דכולה מתני' מסייעא ליה הלכך לא הוצרך לפרש הי כלה אבל לשיטת התוס' ע"כ היינו כלה בבית חמיה דאלו כלה בבית אביה היינו להוציא ואילו שמואל קאמר הכא דאפילו להחזיק על בעל הפרה להביא ראיה אלא ודאי דמכלה בבית חמיה קא מייתי סייעתא דכי היכי דמוקמינן לה בחזקת שלימה והשתא הוא דאתא מום אע"פ שמוחזק דנולד ספק ברשותו הכא נמי אוקי החמור בחזקת שהיא קיימת והשתא מת כיון דנולד הספק ברשות בעל הפרה דעיקר הטעם דשמואל משום דנולד הספק ברשותו וכדכתיבנא:
וז"ל הרא"ש ז"ל ותנא תונא כלה היינו כלה בבית חמיה דכי היכי דמוקמינן לה בחזקת שלימה והשתא דאתאי מום ה"נ אוקי החמור בחזקת שהיא קיימת אבל מכלה בבית אביה אין להביא ראיה שאני התם דאיתרע חזקת האב משום דנמצאו המומין בביתו אף על פי שהיא ברשות הבעל למומין משנתארסה מ"מ כיון שנמצאו ברשות האב אנו אומרין כאן היו קודם אירוסין משום דלא יצאה מרשות האב לגמרי כדפ"ל. ועוד דרישא מייתי ראיה ומפיק ממונא והכא צריך להביא אף להחזיק וא"ת אכתי היכי מייתי ראיה מכלה בבית חמיה דשאני התם משום דהאשה טוענת ברי וצריך הבעל להביא ראיה להחזיק מה שבידו אבל הכא דאין שכנגדו טוען ברי דילמא אינו צריך להביא ראיה להחזיק מה שבידו וי"ל דשמואל לא סבר לה להא דרב אשי אלא ס"ל דאף אם היא טוענת שמא על הבעל להביא ראיה משום דנולד הספק ברשותו ומשמע ליה לשמואל דמתני' איירי בכל ענין אף כשאינו יודע מתי בא המום דפעמים שאינה יכולה לידע כגון שהרגישה במום מיד אחר אירוסין ואיכא למימר שמא התחיל לבא מעט קודם אירוסין ונתגלה בב"ד ע"כ. אזיל לשיטתיה ז"ל דפירש דאוקימתא דרב אשי משום ברי ושמא הוא כנ"ל:

בא"ד דדוקא הכא שמחזיק עצמו מסופק בפרה ואין לו שום טענה ברורה כו' דאזלינן בתר חזקת מרא קמא רו' עכ"ל ק"ק דאם כן מאי מייתי ותנא תונא מכלה בבית אביה הא התם איירי אף שאביה ובת טוענין ברי כמ"ש התוספות לעיל (כתובות ד) ואמאי ניזל ביה בתר מרא קמא וק"ל:

בא"ד ודמי לתקפו כהן דמוציאין מידו כו' עכ"ל כדאמרינן בעלמא לגבי ספק בכור שביד ישראל אם תקפו כהן דמוציאין כו' היינו משום דישראל הוא מרא קמא וק"ל:

בא"ד ולפי זה א"ש פירוש הקונטרס דבסמוך כמו שאפרש עכ"ל אין זה מובן דהיאך א"ש לפי זה פ"ה ובמה יתיישבו כל הקושיות שהקשו התוס' בסמוך לפ"ה ומהרש"ל הגיה לפי זה לא א"ש פ"ה כו' גם זה אינו מובן לכאורה דמאי קאמרי לפי זה כו' דמה כתבו כאן לסתור מיניה פ"ה דבסמוך ונראה לקיים כל נוסחות התוס' שלנו שכתוב בהן לפי זה א"ש פ"ה כו' ר"ל דלפי זה דטעמא דשמואל דאזיל בתר חזקת מרא קמא ולכך בעל החמור צריך להביא ראיה אע"ג דיש לו חזקת הגוף וחזקת ממון איכא למימר נמי דא"ש מה שפ"ה בסמוך כלה בבית אביה ולקדושין דהיינו כר' יהושע והתוס' דחו פירושו בסמוך מכח כמה קושיות דהשתא איכא למימר נמי דטעמא דר' יהושע לאו מכח חזקת ממון אלא מטעם דיש לבעל חזקת מרא קמא ולכך אביה צריך להביא ראיה ובזה יתיישב כמעט כל הקושיות שהקשו בסמוך לפ"ה וצ"ע ודו"ק:

בד"ה כל הנולד ספק כו' ואפילו הוא מוחזק כו' וצריך לחלק בין ספק כו' עכ"ל עיין בכל דבריהם ברא"ש ובהגהת האשר"י:

בד"ה ותנא תונא כלה כו' אע"פ שמוחזק ה"נ אוקי החמור כו' עכ"ל וכ"ש הוא דבחמור נמי איכא חזקת ממון לבעל החמור ומיהו יש לדקדק מי הכריחם דתנא תונא מסיפא מכלה בבית חמיה ולא מרישא מכלה בבית אביה דאע"פ שיש לה חזקת הגוף ניזיל בתר חזקת ממון ואי לקדושין קאמר אפילו חזקת ממון ליכא לבעל והיינו משום דנולד הספק ברשותיה דאב ה"נ אוקי הפרה בחזקת ממון כיון דנולד הספק ברשות בעל הפרה וכ"ש הוא כיון דיש לבעל החמור נמי חזקת הגוף וכפירוש רש"י דמרישא נמי איכא סייעתא ואפשר לומר לשיטתם דלעיל דבעי למימר דניזל בתר חזקה דמרא קמא ולכך מרישא לא הוה ליה סייעתא דאימא דלכך בעי האב לאתויי ראיה משום דאית ליה לבעל חזקת מרא קמא אבל מסיפא אייתי שפיר ראיה דאע"ג דאית ליה לבעל חזקה דמרא קמא בעי הוא לאתויי ראיה משום שהספק נולד ברשותו ה"נ אית לן למימר דבעל פרה בעי לאתויי ראיה אע"ג דהוא מרא קמא ודו"ק:

גמ' קדושין לטבועין נתנו כו'. נ"ב פירוש ענין טביעה ואבדון:

שם כל שנולד ספק כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה על בעל כו' דגבי מיאון ונראה כו' כצ"ל:

בד"ה כל שנולד ספק כו' ואוקי לכלה דמתני' כו'. נ"ב פי' דלא תימא לפי האי שינויא לא אמרי' שעל בעל פרה להביא ראיה מאחר שהוא להוציא ומייתי ראיה מרישא דמתני' ותו לא בעינן לאוקמי דאיירי אף לקדושין ומסיפא דמתני' ליכא לאקשויי אף שהוא להחזיק משום דחזקת הגוף מסייע לה מה שאין כן בחמור כמו שפירשו התוס' לעיל על כן מפרשים התוס' דאף לפי האי שינויא איירי אפילו להחזיק מדפריך מהא דמחט כו' ודו"ק:

גמ' ותנא תונא כלה כו'. כל אלו תנא תונא צ"ל שאינו מייתי ראיה רק שמצינו שצריך להביא ראיה אף שנולד הספק ברשות חבירו וכן פירש"י. יש לראות אמאי לא קאמר ותנא תונא מגופא דמתני' דר' יהושע במשארסתני נאנסתי לפירש"י דאזיל למ"ד תברא דאף שנולד הספק ברשות הבעל על האשה להביא ראיה ודוחק לומר דבה"א ותנא תונא כלה כו' הומ"ל [אילימא כלה בבית אביה כו' הול"ל ותנא תונא גופא דמתני' דר"י במשארסתני] רק מדחה ליה מיניה וביה ובאופן שאינו ראיה כלל. וכדמסיק ללשון קמא ולקידושין לא מצי מייתי ממתני' דלעיל דדוקא ממתני' דהכא דקתני על האב כו' דמשמע קידושין השייכין לאב. דזה דוחק. דהא באמת כי מסיק כלה בבית אביה ולקידושין ר"ל תנא דרישא דכלה בבית אביה אבל כוונתו אסיפא בבית חמיה דשם פליג נמי ת"ק דאיירי בנמצא ריעותא ברשות חבירו דמשם ראיה וכן בכולה שמעתתא כי אמר כלה בבית אביה ר"ל חמיה וכן בהיפך וק"ל אלא י"ל דלעיל י"ל דאיירי בענין שלא נאנסה תחתיו ואם כן נמצא ריעותא ברשות האב וכן י"ל בהיפוך [אם נייתי מר"ג דהתם נאמר דהתם בענין שיש שהות שנאנסה תחתיו] רק מ"מ בממ"נ הו"ל להביא ראיה ממתני' דלעיל איירי באיזה אופן שתהיה או מר"י או מר"ג. ועוד קשה דא"כ שידע שיש לחלק בין נמצא הספק ברשותו או לא ולהכי לא קאמר ר"י גם ממ"ש ותנא תונא שמבקש סיוע שלא תחלק בין נמצא ריעותא ברשות חבירו או לא א"כ מי מכריחנו לתברא הא מצינו לאוקמי כולה כחד תנא ומודה ר' יהושע בסיפא וק"ל. י"ל אף שידע סברא לחלק בין נולד ספק ברשותו מ"מ ע"כ מוכרח במתני' תברא מדקתני סיפא עד שלא נתארסה ומשנתארסה לא וק"ל. ואף שרש"י פי' תחלת השמעתין תברא שאין לנו טעם לחלק כו' וק"ל:

גמ' כלה בבית חמיה כו'. יש לראות דהא לא סגי דלא מסייע אלא אף סותר ממש דין דשמואל דבעל מביא ראיה ברישא למ"ד זה משום חזקת הגוף אף שמתנגד לו חזקת מרא קמא וחזקת ממון דהשתא שהרי הבעל מוחזק בממון מתחלה ועד סוף ושמואל ס"ל דאזיל בתר חזקת מרא קמא אף שמתנגד לו חזקת הגוף וחזקת ממון דהשתא ואף שי"ל דלא קאמר ותנא תונא כלה בבית חמיה רק אף שנולד ספק ברשות חבירו ואפילו הוא מוחזק לשלול מי דמיא הקודם ומדחה מי דמיא כו' ואה"נ דסותר לשמואל ומשני אלא כרבי יהושע ועל האב להביא כו' ולקידושין משום דעדיף חזקת מרא קמא. אבל אין זה בכח מאמר מי דמיא דמשמע שלא בא לשלול אלא ראיה של ותנא תונא אבל הדין דין אמת גם דקארי לה מאי קארי לה. מיהו י"ל בזה דחשב עתה לחלק בזה שאינו סותר לדין דשמואל דבחמור כיון שאין לו טענה ברורה אזלינן בתר חזקת מרא קמא משא"כ במתני' שהיא טוענת ברי לא מהני חזקת מרא קמא כנגד זה אלא אזלי' בתר חזקת הגוף. וא"ל שזה דוחק דלמה אין טענה ברורה [של בעל הפרה] ומרא קמא עדיף מאין טענה ברורה [דבעל החמור] וחזקת הגוף ובטענה ברורה וחזקת הגוף עדיף מטענה ברורה וחזקת מרא קמא דז"א כי במתני' אין לבעל טענה ברורה רק לה וא"כ עם חזקת הגוף הוי ברי ומרא קמא הוא שמא וק"ל. וראיה של ותנא תונא הוא על שנולד ספק ברשות חבירו וכמ"ש ודו"ק:

גמ' נמצא עליה קורט דם כו'. בנמצא קורט דם אף מצד א' טריפה בלא נמצא אף במשני צדדים כשר [וא"כ לכאורה מאי חילוק יש בין מצד א' לשני צדדים] ופשטא דלישנא משמע דקאי אב' צדדים דאי מצד אחד הול"ל נמצא כו' בידוע שניקב כולה ומאי קאמר בידוע שלפני שחיטה מה בכך שהוא לפני שחיטה סוף סוף לא ניקב אלא מצד אחד וכן לא נמצא כו' בידוע שהוא לאחר שחיטה וכשירה הא אף אם יהיה ידוע שהוא לפני שחיטה כיון שאין עליה קורט דם כשירה [בלא ניקב אלא מצד אחד]. ועיין בב"י י"ד סי' מ"ח [ועיין מה שהביא הגאון בחולין לישב זה] וביאור הרי"ף בסוגיא דשמעתין תמצא במאור עיין עליו:
בתד"ה כלה בבית אביה ולקידושין כו' ועוד מקשה ר"ת דלעיל מוכחינן כו'. במ"ש לעיל בגמ' באמר רבא לא תימא דפליג אהא ניחא (ו):
שם ועוד מקשה ר"ת כו'. י"ל דלעיל היכא דליכא חזקת ממון ולא מרא קמא כנגדו משא"כ כאן דסוף סוף חזקת מרא קמא מתנגד לאב. מיהו כבר כתבו דדוקא היכא שמחזיק עצמו מסופק כו' ובמתני' יש לו לאב טענה ברורה או הבת טוענת ברי ולהכי נראה יותר שצ"ל לעיל בסוף ד"ה על בעל החמור כו' ולפי"ז לא א"ש כו' דאילו לשיטה ראשונה שבתוס' דחזקת מרא קמא עדיף בין שיש למחזיק טענה ברורה או לא לא היה קשה קושית ר"ת גם הקושיא הראשונ' אימר דאמר ר"י כו' לאוקומי ממונא מי אמר דלא תליא בלאוקמי ממונא כיון שחזקת מרא קמא מתנגד שעדיף מחזקה דהשתא. אף שבגמ' מקשה בתחלה מי דמיא התם מייתי האב ראיה ומפיק הכא מייתי כו' ומוקי ולא אמרי' דחזקת מרא קמא מתנגד [וע"כ משום דהתם יש לבעל חזקת מרא קמא וחזקה דהשתא ומנ"ל להיכא דליכא אלא חזקת מרא קמא] וא"כ יש להקשות נמי אימר דאמר ר"י וכו' ודו"ק:

בא"ד לימא דהאי כר"ג כו'. וכ"ת דלר"ג קשה אי לא יהיב טבח דמי בעל הבהמה בעי לאתויי ראיה ואמאי ניזל בתר חזקת הגוף דעדיף מחזקת ממון י"ל דלישני כמו ללשון שני דיהיב טבח דמי ומאי פסקא סתמא דמלתא וכו' וק"ל. אבל קשה לי דבלשון שני לישני הא מני ר' יהושע דאזיל לעולם בתר חזקת ממון ואפילו חזקת הגוף וברי כנגד ממון ושמא ולכן לעולם המוציא מחבירו עליו הראיה בין טבח בין בעל בהמה ואפשר לומר דלר"י מאי אריא בטוען שמא ושמא אפילו בברי ושמא ס"ל כן וק"ל. אבל דוחק לתרץ דלא ניחא. ליה לאוקמי סתם ברייתא דלא כהלכתא היכא שיש לו תירוץ אחר:
יש לישב בשמעתין קרי לכלה בבית אביה נולד ספק ברשות האב מה בכך שהיא בבית אביה סוף סוף אילו השתא נולדו בה המומין נסתחפה שדהו של הבעל כיון שנתארסה הוי כמו החמור שמת באחריות בעל הפרה וקרי נולד הספק ברשות בעל הפרה אף שמת בבית בעל החמור. ובכל סוגיא דמימרא דרב יהודה אמר שמואל היה ניחא טפי לפרש כן והוי כפשוטו אילימא כלה בבית אביה כו' אותה בבא גופא וכן לר"נ ולקידושין. מיהו לשיטת רש"י לא היה אפשר לפרש כן דא"כ מאי קאמר ר' אבא כלה בבית חמיה [דבא להוכיח אפילו לא נולד הספק ברשותו ואייתי ראיה מרישא כדפירש"י] הא התם בין ברישא ובסיפא שפיר ברשות הבעל נולד ולהכי צריך להביא ראיה אבל לתוס' דלא מפליג מידי בין נולד ספק ברשותו או לא ללישנא קמא יש לפרש כן בלשון ראשון וק"ל. והאשר"י כתב בטעמא [לפי האמת] כיון שהיא ברשות האב לכל מילי והכתובה שלו אמרינן כאן נמצאו כאן היו קודם אירוסין אבל בוגרת כיון שיצאה מרשות אביה ואינה נקראת עוד על שם בית אביה כך לי עומדת בבית אביה כאילו עומדת בבית אינש דעלמא וחשיבא כאילו נכנסה לרשות בעל עכ"ל:
בתד"ה כל הנולד כו' ואוקי לכלה דמתני' כרבא כו'. ומ"מ כתבו לעיל ע"א בד"ה רישא דמסתמא רב אשי לא פליג אשמואל כו' עיין באשר"י ועיין:

בא"ד ואפילו הוא מוחזק כו' כדפרי' מהאי דמחט כו'. שלא תימה כל הנולד כו' על בעל הפרה להביא ראיה משום דבעל החמור מוחזק ג"כ וא"כ לא פריך מידי ממחט. וסיפא דמתני' דעל הבעל להביא ראיה אף שהוא מוחזק [אין ראיה] משום דחזקת הגוף מתנגדו אף שגם גבי מחט חזקת הגוף מתנגד ללוקח (ז) מ"מ צריך אתה לומר בלא"ה [דל"ד חזקת הגוף דמחט וחמור לחזקת הגוף דידה דאל"כ] אמאי לא מקשה ממחט אסיפא דמתני' בלא שמואל:

בא"ד משמע דאי הוי ברשות בעל החמור על בעל הפרה להביא ראיה כו' והלא נולד ספק כו'. וכי היכי דכאן בשמעתין בעל הפרה יביא ראיה הואיל והספק לגריעותא נולד ברשותו שהרי מת ונמצא ההפסד ברשותו אמרינן כאן נמצא כאן היה ה"נ התס לענין הריוח נמצא הריוח ברשות בעל החמור שהרי לאחר משיכת החמור נמצא הולד והול"ל כאן נמצא וכאן היה. ותירצו שצריך לחלק וכו'. ופירש בתשובת הריב"ש סי' רע"ג משום דכאן תלוי הקנין בזה קיומו או ביטולו מקיימין הקנין משא"כ התם הקנין לא תלוי בזה והוא דחוק:
בתד"ה ותנא תונא כלה היינו כלה בבית חמיה כו'. משום דמרישא לקידושין אין ראיה דעל בעל הפרה להביא ראיה דהא כל עצמות טעמא דלישנא קמא דשמואל שעל בעל החמור להביא ראיה הוא מטעם שחזקת מרא קמא מסייע לבעל הפרה אף שבעל החמור מוחזק השתא וא"כ בלשון שני דקאמר כל הנולד כו' ולא איכפת בחזקת מרא קמא וקאמר על כך ותנא תונא צריך להביא ראיה על כך וא"כ ברישא דמתני' דלמא להכי על האב להביא ראיה אף שמוחזק כיון דחזקת מרא קמא מסייע לבעל משא"כ בבעל הפרה הוי בהיפך חזקת מרא קמא מסייע לבעל הפרה לזה אמר סיפא וכו' וזה נכון. ולזה פריך ממחט [ומהיכא פסיקא ליה למיפרך דלמא דוקא היכא שאינו מוחזק] משום דע"כ ותנא תונא הוא מסיפא ושם הבעל מוחזק השתא ש"מ דלא תליא בחזקה:

בא"ד דהא מייתי עלה פלוגתא דר"י ור"נ דגבי ממון. כ"נ דצ"ל:

גמ' אלא כי אתא רמי בר יחזקאל. לעיל כא ע"א ודף ס ע"א וחולין מד ע"א:

רש"י ד"ה אליבא וכו' דהא שמואל סבר דהלכה כר"ג.
לענ"ד נראה ליישב דהנה הר"ש בנגעים הקשה לעיל בההיא דספק בהרת קדמה דהוי סברות הפוכות דלר"ג לא אלים חזקת הגוף נגד חזקת טומאה ומ"מ מהני נגד חזקת ממון ולר"י אלים חזקת הגוף מחזקת טומאה ולא אלים חזקת ממון, (וכן הקשה הר"ש איידלס) ומתרץ הר"ש דבאמת ר"י מאלם יותר מר"ג לחזקת הגוף אלא דבמשארסתני נאנסתי טעמא דר"ג דאלים ליה ברי שעם חזקת הגוף, ולפ"ז ניחא דשמואל מייתי ראיה מרישא דהוא ברי כיון דס"ל לר"י דאף דמוחזק בכ"ק צריך להביא ראיה ולא מהני חזקת הגוף מכ"ש לר"ג דלא אלים ליה כ"כ חזה"ג כדמוכח מבהרת וע"כ לא פליג ר"ג במשארסתני נאנסתי רק מחמת אלמותא דברי אבל בשמא מדר"י נשמע במכ"ש לר"ג, ונכון מאד בעזה"י:

כל שנולד הספק ברשותו. שיטת הרז"ה ור"ן דבבית תלי' מילתא. ופשוט בעיני הכוונה בבית ממש. ואם הלכה פנוי' בבית של א' ובא הארוס וקדשה שם ונמצא בה מום שם היכי לדייני' להאי דינא. אע"כ עיקר הכל תלוי ברשות בלי ספק אך הכא שעל זה אנחנו דנין אם החמור ברשותו של זה או של זה היינו אם נתקיים המקח או לא וכן בכלה. ע"כ נראה ע"י הבית יתברר הרשות אם מת החמור בביתו של בעל החמור נאמר שהי' ברשותו ג"כ ואם מת בבית של בעל הפרה נאמר שהי' ברשותו. וכן בכלה. ודוקא כשנמצא בבית אבי' או בבית בעלה נאמר הבית מברר הרשות אבל לא זולת. ומ"מ בבוגרת שנמצא בה מום בבית אבי' עלי' להביא ראי':

הספק ברשותו היינו שנולד ספק בהדבר הנקנה בעצמו כגון מום או מיתה וכדומה אבל ספק הנולד מעלמא כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראי' ואשר ע"כ תמהתי בתשו' א' על דברי רבינו אבגדור ס"פ המדיר במרדכי שהספק הי' בשער שבשוק ולא בהמעיל הניקח ואיך שייך על זה כל שנולד הספק ברשותו. ועיי' רמ"א בש"ע חו"מ סי' רכ"ז סעי' ט'. ועיי' תוס' בחולין מ' גבי מחט שנמצא בעובי בית הכוסות ומ"ש בנדה על זה ודוק היטב בכל זה ותוס' ב"מ ס"פ המקבל ע"ש היטב:

ותנא תונא כלה. פירש"י בין בית אבי' ולקידושין בין בית בעלה. ועיי' מרדכי הנ"ל דס"ל נמי דלמסקנא הוא הראי' מבית אבי' ולקידושין. ולפ"ז ס"ל לרש"י כשינויא קמא דהתוס' לעיל ע"ב ע"ב ד"ה על מנת דבקידשה סתם לא בעי גט ושמואל דשמעתין מוקי מתני' בקידשה סתם ולא בעי גט וכיון דלא בעי' גט דינא הוא דתיהדר הקידושין דאי הוי בעי גט ונאסר בקרובי' לא תיהדר הקידושין לעולם שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה. אע"כ ס"ל לרש"י כשינויא קמא דתוס' הנ"ל. א"נ כדעת הג"ה שבמרדכי בפ"ג דקידושין סי' תקל"ה דכל היכי דאיכא ספק קידושין דבכל צד איכא למיחש אם לא תיהדר הקידושין יאמרו אין קידושין תופסין באחותה ואם תיהדר יאמרו קידושין תופסין באחותה. א"כ טוב שתיהדר הקידושין ונימא גיטה מוכיח עלי' כרב אשי בב"ב קמ"ה. ובחלקת מחוקק סי' נו"ן נתקשה בזה וכבר הדברי' מבוארים אצלינו בתשובה הנ"ל. ולפ"ז כדפריך מטבח א' הומ"ל דשמואל מיירי בבעל החמור טוען ברי משא"כ טבח דטועני' שמא דהא קאמר תנא תונא כלה ארישא וברישא הבעל טוען שמא ואפ"ה צריך בעל הרשות להביא ראי' ובאמת הומ"ל למידחי דילמא מסיפא לחוד מייתי ראי' אלא משום דבאמת האי שינויא דשני הש"ס הוא תי' מרווח דסתמא דמילתא כל כמה דלא יהיב דמי כו' א"כ טוב לו להניח לישנא ד בין ארישא בין אסיפא דהרי סתמא קאמר:

בא"ד ונראה לריב"א דדוקא הכא שמחזיק עצמו מסופק בפרה ואין לו שום טענה ברורה עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל א"כ מאי מייתי ותנא תונא מכלה בבית אביה הא התם אפילו האב והבת טוענין ברי לא מהני כמ"ש התוספות לעיל כו' עכ"ל ולכאורה יש לי לדקדק בדבריו דהא התוספות דקדקו כן לעיל מדקתני במתני' על האב להביא ראיה ולא קתני או שיאמר ברי לי וא"כ בההיא דמחליף פרה בחמור גופא דקתני נמי על בעל החמור להביא ראייה איכא נמי למידק הכי דלא מהני טענת ברי אלא דבהא איכא למימר דמסתמא בעל החמור טוען שמא דודאי אורחא דמילתא שבשעת המקח ראו שניהם שהחמור היה קיים אלא בשעה שנתעסקו במשיכת הפרה ביני וביני מת החמור וא"כ מסתמא שניהם טוענין שמא משא"כ במתניתין מסתמא האב והבת טוענין ברי וא"כ יפה הקשה מהרש"א ז"ל לפי הבנתו בדברי ריב"א דמה שכתב ואין לו טענה ברורה היינו שאין טוען ברי ולפ"ז צ"ל דריב"א לא נחית לקושיית ר"י בעל התוס' בד"ה רישא מנה לאבא אלא במ"ש בשם הרשב"א והר"ן ז"ל דבמתני' ודאי אי טוען ברי מהני:

אמנם לענ"ד נראה דמ"ש ריב"א ואין לו טענה ברורה היינו שאין טענתו ברורה לב"ד דיש לנו לומר שהחזיק עצמו בספק ממון חבירו ואין תפיסתו ראיה על טענתו כיון דבלא טענתו נולד הספק בענין הזמן כמ"ש התוספות זה החילוק בכמה דוכתי וכתבתיו ג"כ בשמעתין ולפ"ז אף על גב דטוען ברי והוא מוחזק נמי לא מהני לר"י אמר שמואל דאין ספק מוציא מידי ודאי חזקת מרא קמא משא"כ בההיא דמוכר שור לחבירו ונמצא נגתן וכור בשלשים שאין הספק אלא מצד טענתם וא"כ כיון דטענתו ברורה להב"ד כדמסקו התוספות מש"ה לא מהני חזקת מרא קמא דהא ריב"א לא בא לתרץ אלא מהנך תרי שהקשו התוספות מדברי שמואל עצמו אבל לא משאר סוגיות הש"ס דהא בלאו הכי לא קיימא מסקנא הכא כר"י אמר שמואל לקמן בשמעתין:

מיהו אין לתמוה על סברא זו דלר"י אמר שמואל לא מהני חזקת ממון אפילו בטענת ברי לגבי חזקת מרא קמא כיון שהברי גרוע ולית להו למידע שהרי הספק נולד מעצמו לכל העולם ומש"ה לא מהני ליה נמי חזקת ממון לטענתו דמסתמא הוא מוחזק בפרה בעדים בענין דלא מצי למיטען שלי היתה מעולם או החזרתי לך אלא שידוע לכל שמה שהוא מוחזק בפרה היינו מחמת חילופי החמור וכיון שהספק בגוף המכר מוקמינן בחזקת מרא קמא והרי זה דומה למי שמחזיק בקרקע יתומים ולא אכלה שני חזקה בחיי אביהם דאע"ג שהוא מוחזק וטוען ברי לא מהני אע"ג דהיתומים טוענין שמא וכ"ש בידוע שהגיע לידו בתורת משכנת' כעובדא דרבה בר שרשום וכן במי שיש לו פקדון אצל חבירו בעדים בענין שאין לו מיגו ומת המפקיד הרי היורשים מוציאין הפקדון מיד הנפקד אע"ג דטוען ברי שלקחן אח"כ והיורשים טוענים שמא אפ"ה כיון דלא הו"ל למידע לא מיקרי ברי ושמא עם חזקת ממון וה"נ דכוותיה לר"י אמר שמואל כן נ"ל בכוונת ריב"א אליבא דר' יהודה ואף על גב דר"י גופא אית ליה ברי עדיף היינו בברי טוב וכמ"ש התו' בפ"ק דף י"ב ע"ב ע"ש ובחידושינו:

נמצא דלפ"ז לפי' ריב"א מייתי שפיר ותנא תונא כדמסיק רב נחמן בר יצחק דהיינו מכלה בבית אביה ולקידושין והיינו כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה כלה דעיקר ראייתו דלא מהני חזקת הגוף דחמור לבעל החמור כי היכי דלא מהני חזקת הבת להאב דאי ס"ד דמהני חזקת הגוף הו"ל טענתו ברורה לב"ד דהא אזלינן בתר חזקת הגוף עם חזקת ממון היכא שטענתו ברורה וה"נ ע"י חזקת הגוף הדבר מסור לב"ד דהא אזלה לה חזקת מרא קמא משא"כ בסיפא בכלה בבית חמיה דאיכא חזקת הגוף גמורה ואיכא נמי טענת ברי דידה מש"ה על הבעל להביא ראיה כן נ"ל ברור בכוונת ריב"א דמפרש נמי מסקנא דר"נ בר יצחק כרב אשי כלשון התוספות בד"ה כלה ועפי"ז יש להשיב על דברי הגאון מהר"ר צבי אשכנזי בתשובותיו סימן ב' שרוצה להחזיק ראיות הט"ז דלא מהני חזקת חי אף לפי' ריב"א ויליף מינה לשאר חזקת חי וליתא דלריב"א הכא הוא דלא מהני חזקת חי דחמור לבעל החמור משא"כ חזקה גמורה מהני וזה ברור ומה שיש לדקדק עוד בזה על לשון הט"ז והחכם השואל בתשובה הנ"ל אין להאריך והמשכיל יבין ואף למי שלבו נוקפו לפרש דברי ריב"א במה שאמר ואין לו שום טענה ברורה על הדרך שכתבתי מ"מ הדברים ראוין לאומרן לפי הדרך שכתבתי בלשון הגמ' בעיקר טעמא דרב יהודה אמר שמואל ודוק היטב:

קונטרס אחרון
תוספות ונראה לריב"א דדוקא הכא שמחזיק עצמו בספק ואין לו טענה ברורה עיין בפנים מה שכתבתי בד"ה ומתוך מה שכתבתי שיש לפקפק על דברי הטורי זהב י"ד סי' ש"צ לענין אבילות שרוצה להוכיח דלא מהני חזקת חי היכא שעכשיו מת והגאון מהר"ר צבי אשכנזי החזיק על ידו בתשובותיו סי' ג' והוסיף דאף לפירוש ריב"א כן הוא ולפמ"ש ליתא וכן במה שהביא ראיה מנגע בא' בלילה יש לי להשיב ואין כאן מקומו להאריך ודעתי לפרש בעזה"י לנכון בפ"ק דחולין ובריש פ"ק דנדה כי שם מקומו:

בא"ד ולפ"ז לא א"ש פ"ה דבסמוך כמו שאפרש עכ"ל. כן הגיה מהרש"ל ז"ל אלא דמהרש"א ז"ל כתב לקיים הנוסחא שלפנינו ולפ"ז א"ש פ"ה דבסמוך ע"ש באריכות ולענ"ד א"א לומר כן דפי' הקונטרס כפי' ריב"א דא"כ מאי מייתי מותנא תונא כלה מדר' יהושע הא ר"י במשארסתני נאנסתי איירי דהיא אומרת משארסתני נאנסתי בטענת ברי ויש לה ג"כ חזקת הגוף גמורה ואפ"ה קאמר ר"י דלא מהימנא אע"כ לפי' ריב"א צריך לפרש ותנא תונא מדר"ג וכרב אשי כמ"ש התוספת בדבור שאח"ז דלא מקרי חזקת הגוף בכה"ג לבעל החמור וא"כ לא מיקרי טענה ברורה וכדפרישית וא"כ יפה כתבו התוספות דלפ"ז לא א"ש פ"ה דבסמוך כמו שהגיה מהרש"ל ז"ל וזה ברור ודברי מהרש"א ז"ל צ"ע ויותר יש לתמוה עליו דהוא עצמו כתב לריב"א בטענת ברי תליא מילתא וא"כ תיקשי משארסתני נאנסתי ודוק היטיב:

רש"י בד"ה כלה בבית חמיה סיפא דמתניתין כו' על הבעל להביא ראיה כו' עד סוף הדבור. כבר כתבתי דלמאי דס"ד עכשיו הוי עיקר טעמא דר"י אמר שמואל משום מרא קמא דס"ד דמרא קמא חשיב כמו חזקת הגוף וא"כ מייתי שפיר ראיה דכי היכי דבכלה בבית חמיה הבעל צריך להביא ראיה אעפ"י שהוא מוחזק משום דלא מהני חזקת ממון לגבי חזקת הגוף ה"נ לא מהני לבעל החמור חזקת ממון דפרה לגבי חזקת מרא קמא ועל זה דחי תלמודא דלא דמי דע"כ לא דמי חזקת מרא קמא כמו חזקת הגוף דמרא קמא לחוד ודאי לא מהני כמו שהקשו התוספות לעיל בד"ה על בעל החמור מכמה סוגיות ובהך סברא גופא דחי הש"ס דאין ללמוד חזקת מרא קמא מחזקת הגוף ואי תיקשי למאי דס"ד עכשיו דמרא קמא חשיב כמו חזקת הגוף א"כ אמאי על הבעל להביא ראיה הא אית ליה חזקת מרא קמא הא ליתא דחזקת ממון ודאי לא חשיב כחזקת מרא קמא דחזקת ממון אינו מברר הספק אלא שאין כח ביד הב"ד להוציא מידו ואם תפס הלה ג"כ אין מוציאין מידו וא"כ שאין התפיסה מברר הספק מש"ה חזקת הגוף עדיף שמברר הספק שאנו דנין דחזקה הו"ל כודאי משא"כ בחזקת מרא קמא למאן דאית ליה דהוי חזקה גמורה מצד תפיסתו אלא דלעולם הוי ברשות מרא קמא כדקי"ל הגודרות אין להם חזקה ולעולם שם בעליהם עליהם וכמ"ש התוספות פרק השואל דף ק' ע"ש ה"נ הבת לעולם היא בחזקת אביה שאין בה מום והו"ל כודאי מש"ה לא מהני לבעל חזקת ממון מצד תפיסתו כיון דאית לה טענה ברורה כן נ"ל בכוונתו ודו"ק:

בד"ה אליבא דמ"ד קידושין כו' ואי קשיא כו' הא שמואל אמר בפ"ק הלכה כר"ג אין ה"נ ומסקנא לא קיימא הכי עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה הא רב יהודא גופא אמר בפ"ק משמיה דשמואל הלכה כרבי גמליאל וא"כ לר"י גופיה קשיא דשמואל אדשמואל אלא דלא קשה מידי דהא מסקינן לעיל בפ"ק דר"י משמיה דשמואל לא קאמר אלא היכא דאיכא ברי ושמא בהדי מיגו ולחד לישנא ברי ושמא בהדי חזקה ואם כן לר"י גופיה ל"ק דשמואל אדשמואל דס"ל כי האי שינויא דמיגו אלא דאכתי קשיא ליה לרש"י מסוגיא דגמרא דמשמע ליה דהאי שינויא דחזקה עיקר כמבואר מלשונו בשמעתין דחזקה לחוד מהני לר"ג או אפילו אם נאמר בלשון רש"י בכולה שמעתין דחזקה היינו בהדי ברי ושמא ממש מדקאמר רב יהודה הכא על בעל החמור להביא ראייה משמע נמי דאפילו ברי ושמא בהדי חזקה לא מהני וא"כ קשיא ליה שפיר אסוגיא דעלמא בשינויא דכר"ג בברי ושמא וחזקה הלכה כמותו קאמר שמואל ואהא מתרץ רש"י שפיר דבאמת לא קיימא מסקנא הכי כנ"ל נכון בשיטת רש"י ויבואר עוד בסמוך:

אמנם למאי דפרישית שפיר הוי מצינן לאוקמי רישא וסיפא כר"ג דהא ר"ג לא פליג אדר"י אלא משום מיגו אלא משום דאכתי הוי קשה רישא וסיפא אהדדי דהא כרבא ורב אשי א"א לאוקמי כמ"ש רש"י בזה הדבור גופא ולעיל בשמעתין וליכא למימר דלעולם רישא כר"ג ומודה בדליכא מיגו וסיפא משום דאיכא תרתי חזקות דאין אדם שותה הא ליתא דהא לרב יהודא אמר שמואל אדרבא לבעל איכא תרתי ותלת חזקות חזקת ממון וחזקה דאין אדם מתפייס לכך הוצרך לפרש דלסברת ר' יהודה עכשיו ע"כ ס"ל כר"א דאמר תברא והיינו משום דס"ל דר"ג ור"י אפי' בלא מיגו נמי פליגי אלא דשמואל לא פסק הלכה אלא בדאיכא נמי מיגו כנ"ל:

מיהו לולי פירש"י ותוספות היה נ"ל לפרש הסוגיא בפשטות דלר"י אמר שמואל מיתוקמא מתני' דכלה ומימרא דידיה בחמור שפיר ככ"ע בין לר"ג ובין לר"י וכדפרישית דפלוגתא דר"ג ור"י היינו דוקא בדאיכא מיגו משא"כ היכא דליכא מיגו אזלינן בתר חזקת מרא קמא מטעמא דפרישית בתחילת מימרא דרב יהודא אמר שמואל כיון שהספק בעיקר המקח והקידושין ומש"ה ברישא האב צריך להביא ראייה ואם לאו מחזיר אפילו הקידושין כיון שאין לו כ"א חזקת הגוף דתפיסתו בספק לא מיקרי חזקת ממון ולהבעל שתי חזקות כמ"ש התוספות בדף הקודם בד"ה אבל כו' דהיינו חזקת הרי מום לפניך וחזקת פנויה דהיינו כמו חזקת בעל הפרה לבטל המכירה והקידושין משא"כ בסיפא דמשכנסה דליכא חזקת פנויה דכיון שכנס ובעל אחולי אחיל שאין עושה בב"ז ואליבא דר"א דאמר בדף ע"ד דשמואל נמי מודה בבעל עיין שם ודוקא לרבא אליבא דר"א דאמר תברא מוכח מינה דחזקת פנויה לא חשיבא כמ"ש התוספות בשם רשב"א וכדפרישית לעיל אבל שמואל שפיר מוקי לה בהכי וסובר דחזקת פנויות חשיבא לבטל הקידושין כדס"ל בחזקת מרא קמא דבעל הפרה לבטל המכירה ובמתני' דמשארסתני נאנסתי אפילו אם נאמר דאיכא נמי חזקת פנויה דלענין בתולה ונמצאת בעולה אפשר דלא שייך לומר דאחולי אחליה וא"כ איכא תרתי חזקות אפ"ה מהימנא לר"ג משום מיגו אלא דיותר נראה דהתם נמי שייך לומר דאין עושה בב"ז ודוקא לענין כתובה קפיד דהוי מקח טעות ועוד דהא מצינן למימר דשמואל סבר דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה כרב ששת וכרבה בפ"ק וא"כ לא שייך חזקת פנויה כלל והשתא דאתינן להכי אפילו בלא טעמא דמיגו לא דמיא למומין ולחמור כיון שהטעם במומין ובחמור שהספק בעיקר המקח והקידושין משא"כ התם אין הספק בעיקר הקידושין דממ"נ אשתו היא וא"כ לא שייך חזקת מרא קמא והיינו דלא מדכר ר"י ור"נ ברבי יצחק האי פלוגתא דמשארסתני נאנסתי כיון דלא דמיא כלל כן נ"ל נכון בעזה"י לולי דרש"י ותוס' לא פירשו כן ודוק היטב:

תוספות בד"ה כלה בבית אביה כו' מה שפירש הקונטרס כו' לא נהירא כו' ע"כ לא קאמר ר"י אלא לאפוקי ממונא לאוקי ממונא מי אמר כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דהתם במשארסתני נאנסתי דקאמר ר"י לא מפיה אנו חיין והרי זה מקח טעות זה הלשון משמע יותר דאיירי נמי אפי' לענין שצריכה להחזיר הקדושין דהא לשיטת רש"י והתוס' מסתמא אמרינן דמקח טעות לגמרי משמע כמסקנת הש"ס בפ"ק דר' נחמן ורבא ור' אשי אמרי מקח טעות לגמרי משמע ועוד דממקומו הוא מוכרע דאם נאמר מקח טעות לאו לגמרי משמע אם כן בלא"ה לא דמיא לההיא דשמעתין בפרה וחמור ומומין דכלה דהוי מקח טעות לגמרי ומש"ה שייך חזקת מרא קמא משא"כ בהאיך ומה שהקשה ר"ת דלעיל מוכח כו' לא ידענא מאי קשיא ליה דאטו גברא אגברא קא רמי דנהי דרבא קאמר הכי לעיל ומדמה איסור לטומאה ר"י לא ס"ל הכי אלא דר"י לא אזיל בתר חזקה דגופה כלל ושאני ספק שער לבן דגלי רחמנא לטהרו או לטמאו תדע דהא לרבנן הוי איפכא ולא ילפי איסורא מטומאה וכמו שהקשה מהרש"א ז"ל לעיל דהוו סברות הפוכות ועיין מ"ש לעיל ומה שהקשו עוד דשמואל פסק כר"ג כבר הרגיש רש"י ז"ל בעצמו בזה ואי אכתי קשיא להו דר"י אדר"י גופא משמיה דשמואל כבר כתבתי ליישב בטוב בשיטת רש"י ז"ל בסמוך ומה שהקשו דאמאי לא מוקי ההיא דמחט כר"ג כבר יישבה מ"ז ז"ל בס' מגיני שלמה ע"ש נמצא דלפ"ז שיטת רש"י ז"ל שרירא וקיימא לפי שיטתו אמנם למאי דפרישית בסמוך מסברא דנפשאי דלא שייך הכא פלוגתא דר"ג ור"י כלל א"כ א"ש טובא ודו"ק:

בא"ד ונראה לפרש כו' דחזקת החמור לא מהני לגבי דידיה כו' עכ"ל. כבר כתבתי שדבריהם בזה היינו לפי' ריב"א דלעיל דבשביל דלא מהני ליה האי חזקה תו אין טענתו ברורה ולא מהני ליה חזקת ממון ואין צורך לכפול הדברים ואף שנראה הסברא דחוקה דלא ליהני חזקת החמור לבעל החמור ויש לדקדק בזה מכמה סוגיות להיפך מיהו בלא"ה לא קיימא מסקנא הכי וכמו שאפרש דלרמי ב"י ע"כ שאין לדמות חזקת החמור לחזקת הבת להאב דנימא דלא מהני אפי' לרב אשי ודו"ק:

בגמרא מחט שנמצאת כו' ואע"ג דלמאי דפרישית בל' רש"י בד"ה כלה בבית חמיה דבמומין לא שייך חזקת מרא קמא כ"כ כמו בכלה וחמור ע"ש מילתא בטעמא א"כ לא הוי מקשה הכא מידי דדוקא הכא קאמר שמואל דהפרה היא בחזקת מרא קמא שהוא רוצה בחזקתו משא"כ במחט דבעל הבהמה שהוא מרא קמא אינו רוצה בזו החזקה דמרא קמא וכמ"ש התו' שיש לחלק בין היכא שהוא לטיבותא או לגריעותא אלא דיש לומר דדוקא לעיל למאי דהוי בעי למימר דותנא תונא הוא מכלה בבית חמיה ע"כ הוי צריך לחלק בכך משא"כ לאוקימתא דר"נ בר יצחק דותנא תונא היינו מכלה בבית אביה ומדמה מעות כתובה לקידושין תו לא משמע לתלמודא לחלק בכך אלא דחזקת ממון הוי נמי בחזקת מרא קמא וכמ"ש דא"ש טפי לפי השיטה שכתבתי מסברא דנפשאי דעיקר טעמא דר' יהודא כיון שהספק בעיקר המקח מוקמינן בחזקת מרא קמא א"כ מקשה שפיר ממחט בפשיטות ודו"ק:

שם אלא כי אתא רמי בר יחזקאל כו' הכי אמר שמואל כל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה כו'. בסוגיא זו חילוקי דיעות דלרש"י ותוס' והרא"ש ז"ל לעולם על בעל הפרה להביא ראיה אפילו הוא מוחזק כגון שלאחר שמשך את הפרה החזירה לרשות בעל הפרה או שקנאה בשאר דרכים מדרכי הקניינים ולהרי"ף והרמב"ם ובעל המאור והרשב"א והרא"ה והר"ן ז"ל לרמי בר יחזקאל נמי על בעל החמור להביא ראיה ולא פליג אדר' יהודה אלא במה דכייל ר"י כללא דלעולם על בעל החמור להביא ראיה ולרמי בר יחזקאל דוקא כשהחמור עומד ברשות בעל החמור עליו להביא ראיה משא"כ אם עמד באגם על בעל הפרה להביא ראייה ומעתה אבא לבאר טעמם ונימוקם לכל א' מהפירושים דלפי' רש"י ותוספות עיקר מימרא דרמי בר יחזקאל דלא מהני חזקת מרא קמא כלל לבעל הפרה ואפי' מוחזק בפרתו לא מהני ליה נמי חזקתו דחזקת הגוף שלימה דבעל החמור עדיף כיון דלא איתרע דהא ברשות בעל הפרה נולד הספק ומסתמא כאן נמצא כאן היה ולא ברשות בעל החמור ולפ"ז לפירש"י מייתי שפיר סייעתא מכלה בין מרישא ובין מסיפא לאפוקי מסברא דר' יהודה דנהי דר"י גופא נמי מייתי ראיה מכלה דרישא היינו משום דס"ל כר"א דאמר תברא וכר' יהושע והוי דלא כהלכתא דהא כר"ג קיי"ל ולרמי בר יחזקאל פשיטא ליה דמתני' כחד תנא וע"כ דהחילוק שבין רישא לסיפא היינו דברישא איכא חזקת הגוף דאיתרע מחמת כאן נמצא כאן היה מש"ה מהני חזקת מרא קמא וחזקת ממון לבעל בין לכתובה בין להחזיר הקידושין מה שאין כן בסיפא דלא איתרע חזקת הגוף כלל דברשות הבעל נולד הספק תו לא מהני ליה חזקת ממון וחזקת מרא קמא ועל הבעל להביא ראיה ונהי דרבא מסיק לעיל דטעמא דסיפא משום דאיכא תרתי וע"כ דהכא נמי צ"ל כן דאל"כ תיקשי משנתארסה נמי הא ברשות האב נולד הספק אע"כ משום דאיכא תרתי מ"מ מהתם גופא נמי מוכח מיהא דחזקת ממון ומרא קמא מספק לא מיקרי חזקה כלל לגבי חזקת הגוף שלימה דאלת"ה לבעל נמי איכא תרתי ותלת חזקות אלא ע"כ דלגבי חזקת הגוף דלא איתרע לא מהני הנך חזקות מספק כלל כמ"ש רש"י לעיל בד"ה חדא במקום תרתי וכמ"ש שם עיין עליו אבל לפי התוספות ע"כ דלא מייתי סייעתא אלא מסיפא דאי מרישא ליכא סייעתא לאפוקי מדר"י אמר שמואל דהא אדרבא ר"י גופא מייתי סייעתא מכלה דרישא ולשיטת התוספות היינו כפי' ריב"א כרב אשי ולא ניחא להו להתוספות לומר דרמי בר יחזקאל אמר שמואל לא ס"ל כר' אשי דבהדיא כתבו לעיל בד"ה רישא מנה לאבא בידך דמסתמא שמואל ס"ל כרב אשי דקי"ל כוותיה וכוונתם דלא תיקשי הלכתא אהלכתא דקי"ל כשמואל וקי"ל נמי מסתמא כרב אשי דבתראה הוא לפ"ז אי ס"ד דרמי ב"י נמי סבר דאיכא שום סברא לדמות חזקת החמור לבעל החמור כי היכי דלא מהני לרב אשי חזקת הבת לאב א"כ אדרבא הוי סייעתא לר"י וע"כ דרמי בר יחזקאל סובר בפשיטות דאין לדמותן דנהי דודאי לא מהני חזקת הבת להאב דבהאי דינא ודאי לא פליגי שמואל אדרב אשי אפ"ה מהני שפיר חזקת הגוף דהחמור לבעל החמור וא"כ כ"ש דליכא סייעתא מכלה דרישא דממ"נ אי בעל החמור מוחזק לא איצטריך לאתויי סייעתא דפשיטא דעל בעל הפרה להביא ראיה כיון שיש לבעל החמור חזקת ממון וחזקת הגוף גמור כקושיית התוס' לעיל בד"ה על בעל החמור ותירוץ ריב"א לא שייך הכא דכיון דחזקת הגוף מהני הרי יש לו טענה ברורה עם חזקת ממון והיכא שבעל הפרה מוחזק דאיצטריך סייעתא אכתי לא מייתי מידי מרישא דכלה בבית אביה ולקידושין דשאני התם דיש להבעל חזקת מרא קמא משא"כ הכא דחזקת מרא קמא מסייע לחזקת ממון אע"כ דלאפוקי מדר' יהודה לא איצטריך ליה לרמי שום סייעתא דלא משמע ליה שום סברא דליהני חזקת מרא קמא לבעל הפרה כיון שאין לו טענה ברורה אלא הא דאיצטריך רמי בר יחזקאל לאתויי סייעתא היינו לעיקר מילתא דיש לחלק בין חזקת הגוף דאיתרע לחזקת הגוף דלא איתרע שלא נולד הספק ברשותו וא"כ מרישא ליכא סייעתא דהתם לרב אשי ליכא חזקת הגוף דהוי מנה לאבא בידך אע"כ הוצרכו התוספות לפרש דסייעתא מסיפא דכיון דאיכא חזקת הגוף ממש שלא נולד הספק ברשותו ולא איתרע רשות האב מש"ה עדיף מחזקת ממון ומש"ה על בעל הפרה להביא ראיה אע"פ שהוא מוחזק כגון שעומדת הפרה ברשותו והיינו משום חזקת הגוף דבעל החמור דלא איתרע עדיף מחזקת ממון ולפי שעיקר החילוק בין חזקת הגוף דאיתרע או לא איתרע מדברי רבא הן לכך כתבו התוספות דרמי בר יחזקאל כרבא מוקי למתני' אבל לעולם דלענין דינא כרב אשי נמי ס"ל ויתיישב יותר לפמ"ש לעיל בל' התוספות בד"ה רישא מנה לאבא דרב אשי גופיה נמי כרבא ס"ל בעיקר שינויא דכאן נמצא כאן היה אלא משום קושיא דמשנתארסה נמי איצטריך ליה לשנויי רישא מנה לאבא בידך כן נ"ל נכון וברור בשיטת רש"י ותוספות ודוק היטב:

אמנם להרי"ף וסייעתו לא משמע להו לפרש כדפירש"י דכל מי שנולד הספק ברשותו היינו בעל הפרה שהרי על זה אנו דנין אם נולד ברשות בעל הפרה אחר שמשך בעל החמור את הפרה או שנולד הספק ברשות בעל החמור קודם שמשך וכ"ש למאי דפרישית בתחלת דבריו של ר"י אמר שמואל שזה עיקר הטעם דעל בעל החמור להביא ראיה כיון שהספק הוא בענין המקח והקידושין עצמן ומה שהקשה הרא"ש ז"ל ע"ז דמיד בשעת משיכת הפרה נקנה החמור לבעל הפרה בכל מקום שהוא יש להתנצל בעד הרי"ף ז"ל וסייעתו דודאי שנקנה בכ"מ שהוא אם נתברר שהיה חי באותו שעה דמסתמא לא יתכוון בעל הפרה להקנות אלא בעד חליפי חמור חי כדפרישית באריכות לכך נ"ל להרי"ף וסייעתו לפרש דלרמי בר יחזקאל נמי על בעל החמור להביא ראיה ולא פליג אדר"י אחיו אלא דר"י כללא כייל ואיהו קאמר דלאו כללא הוא אלא כשנמצא מת ברשות בעל החמור דוקא מה שאין כן בעומד באגם ומה שתמה הרא"ש ז"ל גם ע"ז דאיזה סברא יש לומר דהמקום גורם היה נ"ל בתחילת העיון דטעמא דהרי"ף וסייעתו דעיקר טעמיה דר"י אמר שמואל משום דאמרינן כשעת מציאתן וכמו שהוספתי נופך דחזקת מרא קמא מסייע לשעת מציאתן כמ"ש התוספות בד"ה על בעל החמור וסובר דלאו דוקא בקידושין אמרינן הכי כמ"ש כמה פוסקים בזה בדיני איסור והיתר וא"כ לכולה מילתא מדמינן להו דהא בההיא דכל הטומאות כשעת מציאתן גופא אמרינן דכשעת מציאתן ובמקום מציאתן דוקא כדאיתא פ"ק דנדה ע"ש וכ"כ הפוסקים בדיני איסור והיתר דלא מחזקינן ריעותא ממקום למקום אלא דלאחר העיון לא מיסתבר לי למימר הכי דהתם ודאי איכא למימר שהמקום גופא גורם וא"כ ה"נ אפי' אם עמד באגם הוי לן למימר מיהא כמו שנמצא מת עכשיו באותו מקום כך היה קודם משיכה באותו מקום האגם גופא לכך נראה בטעם הרי"ף ז"ל וסייעתו דדוקא היכא שעומד החמור ברשות בעל החמור אמרי' דודאי בעל הפרה עינו בחמורו ולא נתכוון להקנות לו הפרה מיד אלא אם יתקיים המקח שיוציא החמור מרשות בעל החמור משא"כ כשהחמור באגם או בבית שומר מסתמא בשעת המשיכה מיד נתכוון בעל הפרה שיהא החמור ברשותו בכל מקום שהוא כיון שאינו מחוסר מעשה בענין החמור והיינו דמייתי ותנא תונא כלה בין מרישא בין מסיפא דדמי לגמרי בהנך טעמי גופא דאע"ג דמשעת אירוסין נגמרו הקידושין אפ"ה היכא דאיכא ספיקא על האב להביא ראיה דכיון דאכתי מיחסרא מסירה לחופה לא מיקרי נולד ברשות הבעל משא"כ כשנכנסה לרשות הבעל והיינו אפילו במסרה האב לשלוחי הבעל כדדייקינן לעיל בפרק נערה דף מ"ט דאפ"ה מיקרי נכנסה לרשות הבעל כיון דלא מיפסדא מידי מיקרי שפיר נולד הספק ברשותו והיינו לגמרי דומיא דעומד באגם ומעתה לא צריכינן נמי לחלק בין נערה לבוגרת כן נ"ל נכון ליישב שיטת הרי"ף ז"ל וסייעתו ממה שהקשה עליו הרא"ש ז"ל. ולפי שיטה זו מייתי ותנא תונא בין לרבא ובין לרב אשי לרבא כדפרישית מרישא ומסיפא ולרב אשי לא מייתי אלא מרישא דמסיפא לא מוכח מידי דהתם טעמא אחרינא הוא משום שאומרת מנה לי בידך והו"ל ברי ושמא וחזקת הגוף כמו שפירשו הרא"ה והר"ן ז"ל אע"כ דלא מייתי אלא מרישא דאם נולד הספק ברשות בעל החמור עליו להביא ראיה וממילא מסברא דנפשיה ס"ל לרמי בר יחזקאל משמיה דשמואל דאם אינו עומד ברשותו על בעל הפרה להביא ראיה ורב אשי חדא מתרי טעמא נקיט דלקושטא דמילתא הכי ס"ל דבברי ושמא בהדי חזקת הגוף לא אמרי' מי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה כדמשמע ליה מההיא דמשארסתני נאנסתי דאפי' היכא דליכא למימר שנולד הספק ברשותו כגון שכנס ובעל לאלתר אפ"ה קאמר ר"ג דנאמנת משום דאיכא חזקה בהדי ברי ושמא כדאיתא פ"ק מיהו מלשון הר"ן ז"ל משמע דלשיטת הרי"ף לא אתי רמי בר יחזקאל למעט היכא דעומדת באגם אלא למעט היכא שעומד החמור ברשות בעל הפרה אבל בשיטת הרשב"א ושאר גדולי קדמונים משמע כדפרישית ואין להאריך יותר ודוק היטב:

קונטרס אחרון
גמרא אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תצייתינהו להנך כללא כו' הכי אמר שמואל כל מי שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה ורבו בה הפירושים לדינא כמעט כסברות הפוכות וכתבתי לבאר וליישב שיטת כל א' וא' בעזה"י וביחוד ליישב מה שהקשה הרא"ש ז"ל על שיטת הרי"ף ז"ל:

בגמרא מיתיבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כו' וקשיא לי לפירש"י ותוס' דרמי כו' כרבא וא"כ הרי כתבו לעיל באוקימתא דרבא דמוקי למתני' כר"ג וההיא דמשארסתני נאנסתי איירי שיש להסתפק שנבעלה אחר נישואין דנולד הספק ברשות הבעל ואפ"ה פליג ר"י דאינה נאמנת וצריכה להביא ראיה לדבריה וא"כ מאי מקשה הכא ממחט הא איכא לאוקמי ברייתא כר' יהושע ושמואל לטעמיה דפסיק בפ"ק כר"ג ויותר יש לתמוה דהתוספות בד"ה כלה בבית אביה הקשו כן לפי' הקונטרס ועכשיו לשיטתם קשה יותר אף לפי המסקנא אבל לפמ"ש לעיל דף הקודם באוקימתא דרבא דאתי ככ"ע דר"י לא פליג אלא היכא דאיתרע רשות האב היכא דודאי לא נבעלה ברשות הבעל דמסתמא הכי הוא דמיד לאחר החופה בא עליה ומצאה בעולה ובהא פליגי ר"ג ור"י דר"ג סובר דאפ"ה מהימנא דאע"ג דאיתרע חזקת האב אפ"ה בהדי ברי ושמא או מיגו מהני כדאוקמינן בפ"ק ור"פ האשה שנתארמלה אבל בחזקת הגוף דלא איתרע לא אשכחן דפליגי וא"כ מקשה הכא שפיר מברייתא דמחט. מיהו אכתי קשיא לי בעיקר פירש"י ותוספות דלרמי בר יחזקאל על בעל הפרה להביא ראיה וע"כ עיקר הטעם דלא איתרע חזקת הגוף דבעל החמור מדכתבו דהיינו כרבא ורבא הא אסיק לעיל להדיא בקושיא דמשנתארסה נמי משום דאיכא תרתי חדא העמד הגוף על חזקתו וא"כ מאי מקשה הכא ממחט שנמצא בבית הכוסות דילמא שאני הכא דליכא חזקת הגוף לפמ"ש התוס' בפ"ק דחולין דף י"א ובריש פ"ק דנדה דחזקה שלא נתבררה בשעתה לא מיקרי חזקה וה"נ דכוותיה משא"כ בחמור איכא חזקה גמורה דודאי ראו אותו חי וכן בכלה דמתני' איכא לאוקמי בחזקה גמורה שראו אותה בשום פעם שלא היה בה זה המום משא"כ במחט ליכא חזקה ברורה כמ"ש התוספות דהגבינות אסורים למפרע מה"ט דלא נתבררה החזקה בשעתה ובשלמא לפירש"י א"ש דאיכא למימר דס"ל כרבינו שמשון דהגבינות כשרין דהו"ל כחזקה שנתבררה כיון דרוב בהמות כשרים משא"כ לשיטת התוספות דמטריפין הגבינות קשיא סוגיא דהכא ומכאן נ"ל דאפי' מאן דמטריף בגבינות היינו דוקא בטריפות דאתי מגופה כגון ניקב קרום של מוח וכיוצא דאפשר שנולד עמו משא"כ בטריפות דאתי מעלמא כגון ע"י מחט או קוץ דלא שייך לומר שנולד עמו כ"ע מודו דהגבינות כשרין ובזה העליתי ארוכה לשיטת הפוסקים בי"ד סי' נ' בספק טריפות שהקשו שם האחרונים מדברי התוספות דיבמות דף ל"א שכתבו דדרוסה שכיח משמע דבשאר ספק טריפות יש לאסור ולמאי דפרישית א"ש דאדרבא מעיקרא לא קשיא להו להתוספות אלא מספק דרוסה דאיכא חזקה ברורה דודאי לא נדרסה קודם שנולד ועוד דדרוסה אתי מעלמא ובהא הוצרכו לתירוץ דאפ"ה אסורים משום דשכיח משא"כ בשאר טריפות בלא"ה טריפה לדברי התוספות כיון שאין החזקה מבוררת בשעתה כמו שאבאר ביבמות ובפ"ק דחולין בעזה"י:

קונטרס אחרון
מיתיבי מחט שנמצא בבית הכוסות עיין בפנים במה שכתבתי לענין פסק הגבינות שנעשו מספק טריפה ויבואר אי"ה לנכון במסכת חולין וכן במה שדקדקתי בפנים בענין רובא וחזקה רובא עדיף דאפשר דלא אמרינן הכי אלא במקום שהרוב סותר החזקה יבואר ג"כ בפ"ק דחולין אי"ה ועיין בחדושינו בפרק עשרה יוחסין דף פ':

בתוספות בד"ה כל שנולד כו' ואפי' הוא מוחזק אותו שנולד ברשותו כו' עכ"ל. עיקר דבריהם בזה הדיבור ובדיבור של אחריו כבר פירשתי דאע"ג דבעל הפרה מוחזק אפ"ה צריך להביא ראיה משום דאיכא חזקת הגוף לבעל החמור ולא איתרע חזקתו א"כ שמעינן מיהו דבחזקת הגוף לחוד מוציאין ממון אפי' בשמא ושמא דומיא דחמור ומחט דשמא ושמא הוא. ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בריש האשה שנתארמלה דע"כ לא קאמר ר"ג אלא בברי ושמא היינו לאפוקי ברי וברי כדפרישית לעיל בסוגיין אבל שמא ושמא וברי ושמא שאין המוחזק טוען ברי שקולים הם לגמרי דאל"כ מאי מייתי ותנא תונא מכלה בבית חמיה כמ"ש תוס' בדיבור שאח"ז דהא איכא למימר דטעמא דכלה בבית חמיה היינו דמסתמא טוענת ברי והו"ל חזקה גמורה בהדי ברי ושמא אע"כ דלא משמע להו לחלק בכך כלל וכדמשמע להדיא מדבריהם בפרק אלו נערות דף ל"ו בד"ה והחרשת אלא דאכתי קשיא לי בזה דא"כ קשה דשמואל אדשמואל דהא בר"פ הפרה אמר זה כלל גדול בדין דאין הולכין בממון אחר הרוב ובעי למילף מקרא דמי בעל דברים יגש אלמא דמילתא דפסיקא היא וכיון דאין הולכין אחר הרוב להוציא נראה דכ"ש דאין הולכין אחר חזקת הגוף להוציא ממון דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף וע"כ צ"ל דלענין רוב נמי דוקא היכא שהמוחזק טוען ברי איירי אבל בשמא ושמא ליתא להאי כללא ולכאורה נ"ל דאפי' למאי דבעי למילף מקרא נמי הכי משמע מי בעל דברים יגש פי' מי שרוצה לזכות בדין בדברים לבד צריך להגיש ראיה לדבריו משא"כ היכא דלא תליא בדבריו כגון בשמא ושמא היכא שהספק לבית דין בלא טענותיהם לא מיקרי בע"ד והב"ד דנין לפי ראות עיניהם בתר חזקה או רוב דהא חזקה דאורייתא ורוב דאורייתא ואין לחלק בין איסורא לממונא דהא אפי' בד"נ אזלינן בתר רוב וחזקה אלא דוקא היכא שהמוחזק טוען ברי נגד הרוב או החזקה יש לחלק דמצי אמר קים לי שאני מן המיעוט או נגד החזקה שהרי כל חזקה עתיד להשתנות ואפי' באיסורא לא שייך חזקה או רוב אלא בספק וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות:

ועוד העליתי דאיכא למימר דהא דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף בר"פ האשה שהלכה היינו שהרוב הוא לגמרי נגד החזקה כגון רוב נשים מתעברות ויולדות דע"י כך לא שייך חזקת זקוקה ליבום דע"פ הרוב משתנית החזקה אבל בלא"ה אפשר דחזקה מבוררת עדיפא מרובא והארכתי בזה הענין מאד ודעתי לבאר בתכלית האריכות עניני חזקות בקונטרס כלל גדול שלי אם יגזור השם עלי בחיים לטובה ואין להאריך יותר ודוק היטב:

סליק פרק המדיר

גמרא אמר רנב"י כלה בבית אביה ולקידושין נראה הא דנפקא ליה דמתניתין מיירי אף לקידושין היינו מברייתא דלעיל במומין הראוין לבא מבית אביה שעל האב להביא ראיה וכיון דמיירי בניסת כבר אם כן הא זכתה בכתובה כבר. וא"ל דכיון דהיו כבר המומין באירוסין ה"ל הנשואין בטעות ועדיין לא יצתה מרשות האב ודאביה הוי זה אינו דקי"ל דאין תנאי בנשואין כמ"ש לעיל דף ע"ב ע"א היכא דהקידושין היה בודאי אין שייך תנאי לענין נשואין וצ"ל דהאב מביא ראיה שלא יצטרך להחזיר כסף קידושין. ולפ"ז אתי שפיר לפי' התוס' לעיל דמומין הראוי' היינו דלית בהו חזקה דראה וניפייס וכמו שפי' לעיל דבריהם דאז בשביל חזקה אחת דחזקת הגוף אין האב נאמן וצריך להחזיר הקידושין ולפ"ז הוי א"ש דיליף אף דהוי התם כבר ברשות אחר דומי' דמחליף ובאמת אתיא כר' יהושע כמ"ש בלשון התוס' ד"ה על בעל החמור וכו'. מיהו לכאורה לפמ"ש בלשון התוס' דבנשאוה דבעי' גט א"צ להחזיר הקידושין אם כן א"א לפרש הברייתא לענין קידושין וצ"ל דמיירי בכנסה על תנאי דא"צ גט אלא דאכתי לא א"ש לשון הש"ס דקאמר אלא מכלה בבית אביה ולקידושין דברייתא מיירי שנמצא בה לאחר הנשואין. ויותר נלע"ד דיש לומר דלפי הס"ד ס"ל דריש' דמתניתין מיירי אפילו בגרה כבר מדמחלק בסיפא דוקא בניסת משום חזקה דראה ונפייס משמע דבבגר' אף שיצאה מרשות האב על האב להביא ראיה. ולפ"ז א"ש דאע"ג דדומה למחליף שהרי כבר הוא ברשות הבעל כיון שנתארסה ובגרה כמ"ש הרא"ש אפ"ה על האב להביא ראיה כיון דלא שייך ראה וניפייס אע"ג דלא שייך על האב להביא ראיה אלא בקידושין דהא כתובתה שלה משמע להדיא דאפילו יצאה מרשותו לרשות הבעל אפילו הכי מוציא ממנו הקידושין ודוק

מיהו למסקנא דמסיק כל שהספק ברשותו וכו'. ותנא תונא כלה ויליף ע"כ מכלה בית אביה דאלו מכלה בית חמי' ליכא למילף דהא התם טעמא משום חזקה דראה וניפייס שהרי אינו מועיל כשמביא ראיה שנתארסה וע"כ צ"ל דיליף מכלה בבית אביה וקשה מנ"ל דלפי המסקנא באמת בזה אין על האב להביא ראיה אא"כ ידוע שהי' משנתארסה דאל"ה אמרינן כאן נמצא כאן היה ברשות הבעל וכלך לא תני בגרה משום דהוא חלוק בידנו מריש' ומסיפא דעל הבעל להביא ראיה שהיה בה המומין באירוסין אם כן קשה עכ"פ דמנ"ל לקידושין וצ"ל באמת כמ"ש לעיל דנפקא ליה מברייתא והיינו דכשיודע שהיה מקודם הנשואין אמרינן כנכ"ה כיון דלא שייך בהו חזקה דראה וניפייס ואפילו לקידושין מדקתני על האב והיא כבר ניסת כנ"ל. כנלע"ד. וק"ל:

תוס' ד"ה כלה בית אביה וכו' לולי דבריהם נראה ליישב קושיתם ז"ל והוא דהתוס' הקשו בדף ט' ע"ב ד"ה אי למיתב לה וכו' דלמה לא חייש ר"י שזינת' ברצון ואין לה אפילו מנה (ועמ"ש לעיל בשינויא דרב אשי) וכבר כתבתי שם דאפילו לפי' התוס' שם דמוציאין ממון מספק ספיקא אכתי קשה לר"ג דס"ל כתובה מאתים דליכא ס"ס. ונראה דלפי סברא דהשתא יש לומר דטעמא דר' יהושע הוא דאין לחוש שזינתה ברצון משום דאמרינן כשעת מציאתו מרשות א' ומסתמא נבעל' קודם אירוסין ואף דכבר נשואה היא ולפי הסברא שכתבו התוס' לעיל בב' רשויות לא אזלינן בתר שעת מציאת'. נלע"ד דיש לומר דזה אינו דהא שמואל ס"ל בפ' הבא על יבמתו דף נ"ז דאין חופה לפסולות נמצא אם נימא דברצון זינתה קודם החופה ואסורה עליו לא קנתה החופה והדר ה"ל חדא רשותא ויש לילך בתר שעת מציאת' שהיה קודם אירוסין לכך לר"י כתובה מנה. ולר"ג באמת מחמת חזקת הגוף תלינן שהיה אחר אירוסין והיה באונס דקנת' החופה דאי נימא ברצון ממילא לא הוי אלא חד רשות ונצטרך לסתור חזקת הגוףף לכך אמרינין שהיה באונס וה"ל ב' רשויות לקיים חזקת הגוף. וא"ל דאכתי כבר נשואה היא משנבעלה אפילו היכא דאסורה עליו מ"מ על ידי ביאה נעשת נשואה זה אינו דהא ע"כ כיון שלא מצא בתוליה ע"כ נבעלה קודם וא"א לומר אחר החופה דהא בחד רשות' אמרינן כשעת מציאת' וע"כ היה קודם החופה נמצא אי ברצון לא קנתה החופה וה"ל חדא רשותא וממילא אמרינן שהיה קודם מאירוסין נמצא שפיר מוכיח מר"י דמתחייב מנה ולא אמרינן ברצון משום דאזלינן בחד רשותא כשעת מציאתו אפילו לאפוקי ממון ונגד חזקת הגוף ור"ג נמי לא פליג עליה בזה ומתורצים כל קושי' התוס' ואפשר דהיינו שכתבו התוס' לעיל ולפ"ז לא א"ש וכו' ר"ל דלפמ"ש לעיל הטעם הוא לפי דאזלינן בחד רשות בתר שעת מציאתו יש ליישב כנ"ל. ודוק היטב:

ומ"ש המפרשים להקשות על התוס' דמאי קשיא להו אימר דאר"י וכו' לאפוקי ממונא וכו' דדילמא ס"ל דר' יהושע דאמר גבי משארסתני נאנסתי והיה מקח טעות היינו אפילו להוציא הקידושין. לענ"ד לק"מ דכשנשאת ודאי צריכה גט לכ"ע בין לרב בין לשמואל כדאיתא במתניתין דף ע"ב ע"ב תצא בלא כתובה וכ"ש בבעל וקי"ל דכל מקום דצריכה גט אין הקידושין חוזרים משא"כ ברישא דמתניתין יש לומר לפי סברא דהשתא דאין צריכה גט ושפיר הקשו התוס' דמנ"ל דהא ר"י בודאי לא מיירי לענין קידושין דהא התם נשאת ונבעלה כבר וע"כ צריכה גט. ותו דמשמע שם דדמי לסיפא דפליגי באומרת מ"ע אני והתם בודאי א"צ להחזיר הקידושין דהא התם לא איתרע חזקת הגוף דידה ואפילו לפמ"ש התוס' לעיל דף ט' ע"ב דטעמא דר' יהושע משום דמ"ע לא שכיחא מ"מ איך יוכל להוציא הקידושין הא שמואל ס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב וע"כ דפלוגתייהו הוא לענין כתובה לבד. וק"ל:

תוס' ד"ה כל שנולד וכו' וא"ת מהא דפריך וכו'. לולי דבריהם ז"ל יש לומר דלא דמי דהתם אין מועיל כאן נמצא כאן היה דפרה לולד שהוא מכירה בפני עצמו אם נמכר או לא. תדע דהא איכא לבעל החמור חזקת הגוף דפרה שילדה אח"כ. וע"כ אף לר"י קשה דהא בקיימא באגמא אזיל בתר חזקת הגוף אלא דהתם לא שייך חזקת הפר'. וכה"ג אמרינן לעיל דף י"ג ע"ב איהי אית לה חזקת כשרות בתה ל"ל חזקה דכשרות וכו' ואפילו למאן דס"ל שם לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה טעמא אחרינא שם משום דאשה בודקת ומזנה ע"ש. שוב מצאתי כעין זה בספר שיטה מקובצת

מי דמי התם. דין הוא שצריך להביא ראיה שהרי הוא המוציא מחברו הלכך מייתי ראיה ומפיק ממונא ומשם אתה בא ללמוד את זה שמוחזק בפרה זו ועומד ואת אומר נייתי ראיה ונוקים ממון שבידו: כלה בבית חמיה. סיפא דמתני' דקתני על הבעל להביא ראיה דר''ג אמרה ופליג נמי ברישא אפילו נמצאו בבית אביה דלא נולד ספק ברשותו נמי על הבעל להביא ראיה להפקיע כח כתובתה וראיה זו לא להוציא היא אלא להחזיק וצריך להביאה ואף זה כ''ש שיביא ראיה להחזיק שהרי בשל אחרים בא להחזיק: ואכתי לא דמי התם. דין הוא שיצטרך לראיה משום דחזקת הגוף מייפה כח האב וי''ל העמידנו על חזקתו הלכך בעל מייתי ראיה שעד שלא תתארס היו בה ומרע לה לההיא חזקה: הכי גרסי' הכא בעל החמור מייתי ראיה ואוקי חזקה בידיה. אף חזקת הגוף מייפה את כחו שכשתאמר העמד את החמור בשעת משיכה על חזקתו הקודמת בחזקת חי תעמידנו וברשות בעל הפרה מת ולמה אתה מצריכו ראיה: א''ר נחמן בר יצחק כלה בבית אביה ולקדושין. רישא דמתני' סייעתיה דמטיל הבאת ראיה על האב אע''פ שחזקת גוף אצלו וכר''א דאמר רבי יהושע היא ובסיפא נמי פליג [להטיל ראיה על אב] ואע''פ שלא נולד ספק ברשותו ודקשיא לך ההיא ראיה להוציא היא הראיה צריכה לו אף לעכב לו הקדושין שבידו שאם לא יביא ראיה יחזירם וזו להחזיק היא בידו: ולא תימא. הא דאמינא שהראיה צריכה אף לעכב לו הקדושין שבידו: אליבא דמאן דאמר קדושין לאו לטיבועין ניתנו. סתם קדושין לאו לטיבועין ניתנו שאם מת החתן הקדושין חוזרין הלכך הכא כי הוו קדושין ספק אין כחה יפה בהן וצריכה להביא ראיה והך פלוגתא בב''ב ואי קשיא היכי מוקמינן סוגיא דשמעתא דשמואל כר' אלעזר ומדר' יהושע מייתי סייעתא הא שמואל הלכה כר''ג אמר בפ''ק (לעיל יב:) אה''נ ומסקנא מוקמינן דלא אמר שמואל הכי וא''ת מי מזקיקני להעמיד סוגיא זו בלשון זה נוקמה כרבא ורב אשי אי אפשר לומר דקשיא לרבא ורב אשי מתני' דווקא קתני רישא על האב וסיפא על הבעל שהספק נולד ברשותן ואילו שמואל על מי שלא נולד הספק ברשותו הצריך לבקש ראיה: בעובי בית הכוסות. מקום יש בראש הכרס סמוך להמסס קרוי בית הכוסות שהוא כעין כוס ויש בו סביב שפתו עובי שני כפלים כפולים ודבוקים ובלע''ז רדובולי''ן ונמצא מחט תחובה באותו עובי ומתוך עוביו אפשר לה שלא נקבתה כולו: מצד אחד. אין המחט נראה אלא מבפנים: כשרה. שאין זה נקב: שהוא לפני שחיטה. וטריפה: שהוא לאחר שחיטה. וכשירה: שלשה ימים קודם שחיטה. ואם לקחה טבח זה בתוך שלשה ימים מקח טעות הוא ויחזיר לו בעליה הדמים שמכר לו טריפה: לא הוגלד פי המכה. זה אומר עד שלא לקחתי ניקב וזה אומר משמכרתי: המוציא מחבירו כו'. ואי יהיב הטבח דמי נמצא הוא המוציא ועליו הראיה ואי לא אשכח ראיה יחזיק זה במעותיו מספק והרי בבהמתו נמצא ריעותא דומיא דחמור דשמואל: ואמאי. אי כשמואל לייתי בעל בהמה ראיה להעמיד המעות בידו דומיא דבעל החמור: דלא יהיב טבח דמי. הא דקתני המוציא מחבירו בבעל בהמה קאמר וכגון דאיהו קא תבע: מאי פסקא. בתמיה מאי קאמרת אי סבירא ליה לתנא דלעולם ראיה על בעל בהמה היא בין הוא המוציא ובין הוא המעמיד היאך הוא שונה המוציא מחבירו בבעל בהמה וקורהו לבעל בהמה לעולם המוציא מחבירו וכי פסק התנא דבר קצוב שלעולם מוכרים בהמות באמנה והוא המוציא: יהודה אחי. רב יהודה ורמי שניהם בני (רב) יחזקאל הוו: כל שנולד ספק ברשותו. על בעל הפרה להביא ראיה שמת החמור קודם משיכה הואיל וספק ברשותו נולד שלא נמצא החמור מת עד לאחר משיכת פרה: ותנא תונא כלה. וסבירא ליה לשמואל דכולה מתני' חד תנא הוא וכדתרצה רבא לעיל ורישא וסיפא סייעתא שמי שנמצא הסימפון ברשותו עליו להביא ראיה עודה בבית אביה על האב להביא ראיה נכנסה לחופה שהיא ברשות הבעל על הבעל להביא ראיה ואפילו הוא דר בבית חמיו ברשותו היא: ספיקא ברשות טבח אתייליד. שלא נמצא הטרפות עד שבאת לידו: דיהיב טבח דמי. ואפי' לא יהיב נמי הראיה עליו היא אלא מסתמא תנא לטבח המוציא מחבירו קרי ליה:
מום עתה כן היה קודם כניסה אכתי איכא למימר דמשנתארסה נולד בה מום והילכך אית לה כתובה דכולי האי לא אמרינן דקודם אירוסין דהיינו קודם ב' רשויות היה בה מום ע''י מה שאנו מוצאין עתה אבל בבית אביה אימר קודם לכניסת רשות זה היה כמו שהוא עתה ואין נראה דדוקא משום חומרא דקדשים הוא דאמר כל הטומאות כשעת מציאתן וע''ק דאמר שמואל בפ' בתרא דקדושין (דף עט.) קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת לפנינו חוששין לקדושי שניהן ולא אמרינן כמו שהיא בוגרת עתה כן היתה קודם קדושין וליכא למימר דהתם משום חומרא דאשת איש דהא מייתי עלה פלוגתא דרבי יעקב ורבי נתן דגבי ממון ונראה לריב''א דדוקא הכא שמחזיק עצמו מסופק בפרה ואין לו שום טענה ברורה והויא חזקתו כמאן דליתא הוא דאזלינן בתר חזקה דמרה קמא ודמי לתקפו כהן (ב''מ דף ו:) דמוציאין מידו אבל במכר שור לחברו ונמצא נגחן כיון דגברא זבין להכי ולהכי יש לו לטעון למחזיק לשחיטה מכרתיו לך ואם איתא דלרידיא קבעית ליה הוה לך לפרושי וכיון דיש לו טענה ודאית אהני ליה חזקתו וכן בההיא דכור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך יש לו לטעון לכך אמרת שתי הלשונות שבאיזו שארצה אתפוס וכיון שהוא מוחזק אין להוציא ממון מחזקתו כיון שיש לו טענה ולפ''ז לא א''ש פי' הקונטרס דבסמוך כמו שאפרש: כלה בבית אביה ולקדושין. מה שפ''ה דס''ל כמ''ד תברא מי ששנה זו לא שנה זו לא נהירא דהיכי מוקי לה כלה בבית אביה ולקדושין דהיינו כרבי יהושע אימור דא''ר יהושע לא מהניא חזקת הגוף ה''מ לאפוקי ממונא לאוקמי ממונא מי אמר ועוד מקשה ר''ת דלעיל מוכחינן דאזיל ר' יהושע בתר חזקת גופא היכא דליכא חזקת ממונא וכל שכן הכא דחזקת ממונא מסייע לחזקת הגוף דאזיל ר' יהושע בתרה ועוד דהא שמואל גופיה פסיק בפ''ק (דף יב:) הלכה כר''ג ועוד מאי פריך מההיא דמחט שנמצאת בעובי. בית הכוסות לימא דההיא כר''ג ואיהו כר' יהושע ונראה לפרש דשמואל כרב אשי ויליף השתא מכלה בבית אביה ולקדושין דכי היכי דהתם אע''ג דאב מוחזק צריך להביא ראיה דחזקת הגוף דידה לא מהני לאב ה''נ הכא על בעל החמור להביא ראיה אע''פ שהוא מוחזק דחזקת החמור לא מהני לגבי דידיה והשתא לא מפליג מידי בין שנולד ספק ברשותו ללא נולד ברשותו אבל כרבא דאמר כאן נמצאו כאן היו ליכא לאוקמא דשאני התם דאיתרע חזקת רשות האב אבל הכא לא איתרע חזקת רשות בעל החמור אלא אדרבה איתרע רשות בעל הפרה: כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה. ואוקי לכלה דמתני' כרבא ואפילו הוא מוחזק אותו שנולד ברשותו עליו להביא ראיה כדפריך מההיא דמחט דלייתי טבח ראיה אע''ג דלא יהיב דמי והוא מוחזק וא''ת מהא דפריך בהשואל (ב''מ דף ק.) גבי מחליף פרה בחמור וילדה וניחזי ברשותא דמאן קיימא וניהוי אידך המע''ה משמע דאי הוי ברשות בעל החמור על בעל הפרה להביא ראיה ואמאי והלא נולד ספק ברשותו ואחר שמשך בעל הפרה את החמור נודע שילדה הפרה וצריך לחלק בין ספק שנולד לטיבותא כי התם לספק שנולד לגריעותא כי הכא: ותנא תונא כלה. היינו כלה בבית חמיה דכי היכי דמוקמינן לה בחזקת שלימה והשתא הוא דאתא מום אע''פ שמוחזק הכא נמי אוקי החמור בחזקת שהיא קיימת והשתא היא מתה:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד