כתובות עז ע"א

וְנִכְפֶּה כְּמוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר דָּמֵי וְהָנֵי מִילֵּי דִּקְבִיעַ לֵיהּ זְמַן אֲבָל לָא קְבִיעַ לֵיהּ כְּמוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי דָּמֵי
מַתְנִי' הָאִישׁ שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ מוּמִין אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמוּמִין הַקְּטַנִּים אֲבָל בְּמוּמִין הַגְּדוֹלִים כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא
גְּמָ' רַב יְהוּדָה תָּנֵי נוֹלְדוּ חִיָּיא בַּר רַב תָּנֵי הָיוּ מַאן דְּאָמַר נוֹלְדוּ כׇּל שֶׁכֵּן הָיוּ (דְּקָסָבְרָה) [דְּהָא סְבַרָה] וְקַבִּילָה מַאן דְּאָמַר הָיוּ אֲבָל נוֹלְדוּ לֹא
תְּנַן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמוּמִין קְטַנִּים אֲבָל בְּמוּמִין גְּדוֹלִים כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר נוֹלְדוּ הַיְינוּ דְּשָׁאנֵי בֵּין גְּדוֹלִים לִקְטַנִּים אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר הָיוּ מָה לִי גְּדוֹלִים מָה לִי קְטַנִּים הָא סְבַרָה וְקַבִּילָה
כִּסְבוּרָה הִיא שֶׁיְּכוֹלָה לְקַבֵּל וְעַכְשָׁ(י)ו אֵין יְכוֹלָה לְקַבֵּל וְאֵלּוּ הֵן מוּמִין גְּדוֹלִים פֵּירֵשׁ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל [כְּגוֹן] נִיסְמֵית עֵינוֹ נִקְטְעָה יָדוֹ וְנִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ
אִתְּמַר רַבִּי אַבָּא בַּר יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים
וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי וְהָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּכׇל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּמִשְׁנָתֵנוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ חוּץ מֵעָרֵב וְצַיְדָן וּרְאָיָה אַחֲרוֹנָה אָמוֹרָאֵי נִינְהוּ וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן
מַתְנִי' וְאֵלּוּ שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא מוּכֵּה שְׁחִין וּבַעַל פּוֹלִיפּוּס וְהַמְקַמֵּץ וְהַמְצָרֵף נְחוֹשֶׁת וְהַבּוּרְסִי בֵּין שֶׁהָיוּ עַד שֶׁלֹּא נִישְּׂאוּ וּבֵין מִשֶּׁנִּישְּׂאוּ נוֹלְדוּ וְעַל כּוּלָּן אָמַר רַבִּי מֵאִיר אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל וְעַכְשָׁ(י)ו אֵינִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מְקַבֶּלֶת הִיא עַל כׇּרְחָהּ חוּץ מִמּוּכֵּה שְׁחִין מִפְּנֵי שֶׁמְּמִקָּתוֹ מַעֲשֶׂה בְּצַיְדָ(ו)ן בְּבוּרְסִי אֶחָד שֶׁמֵּת וְהָיָה לוֹ אָח בּוּרְסִי אָמְרוּ חֲכָמִים יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר לְאָחִיךָ הָיִיתִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל וּלְךָ אֵינִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל
גְּמָ' מַאי בַּעַל פּוֹלִיפּוּס אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל רֵיחַ הַחוֹטֶם בְּמַתְנִיתָא תָּנָא רֵיחַ הַפֶּה רַב אַסִּי מַתְנִי אִיפְּכָא וּמַנַּח בַּהּ סִימָנָא שְׁמוּאֵל לָא פָּסֵיק פּוּמֵּיהּ מִכּוּלֵּיהּ פִּירְקִין
וְהַמְקַמֵּץ מַאי מְקַמֵּץ אָמַר רַב יְהוּדָה זֶה הַמְקַבֵּץ צוֹאַת כְּלָבִים מֵיתִיבִי מְקַמֵּץ זֶה בּוּרְסִי וּלְטַעְמָ(י)ךְ תִּיקְשֵׁי לָךְ מַתְנִיתִין הַמְקַמֵּץ וְהַמְצָרֵף נְחוֹשֶׁת וְהַבּוּרְסִי
בִּשְׁלָמָא מַתְנִיתִין לָא קַשְׁיָא כָּאן בְּבוּרְסִי גָּדוֹל כָּאן בְּבוּרְסִי קָטָן אֶלָּא לְרַב יְהוּדָה קַשְׁיָא תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא מְקַמֵּץ זֶה בּוּרְסִי וְיֵשׁ אוֹמְרִים זֶה הַמְקַמֵּץ צוֹאַת כְּלָבִים
וְהַמְצָרֵף נְחוֹשֶׁת וְהַבּוּרְסִי מַאי מְצָרֵף נְחוֹשֶׁת רַב אָשֵׁי אָמַר חָשְׁלֵי דּוּדֵי רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר זֶה הַמְחַתֵּךְ נְחוֹשֶׁת מֵעִיקָּרוֹ תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אֵיזֶהוּ מְצָרֵף זֶה הַמְחַתֵּךְ נְחוֹשֶׁת מֵעִיקָּרוֹ
אָמַר רַב הָאוֹמֵר אֵינִי זָן וְאֵינִי מְפַרְנֵס יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה אֲזַל רַבִּי אֶלְעָזָר אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר אַכְּסוּהּ שְׂעָרֵי לְאֶלְעָזָר עַד שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא יִכְפּוּהוּ לָזוּן
וְרַב אֵין אָדָם דָּר עִם נָחָשׁ בִּכְפִיפָה כִּי סְלֵיק רַבִּי זֵירָא אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת דְּיָתֵיב וְקָאָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר לֵיהּ עַל דָּא אַכְּסוּהּ שְׂעָרִין לְאֶלְעָזָר בְּבָבֶל
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי אֵין מְעַשִּׂין אֶלָּא לִפְסוּלוֹת כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל אֲמַר כְּגוֹן אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל וּגְרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר אֲבָל נָשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ
וְרַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבִימִי אָמַר שְׁמוּאֵל אֲפִילּוּ נָשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה כּוֹפִין אוֹתוֹ תְּנַן אֵלּוּ שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא מוּכֵּה שְׁחִין וּבַעַל פּוֹלִיפּוּס בִּשְׁלָמָא לְרַב אַסִּי דְּרַבָּנַן קָתָנֵי דְּאוֹרָיְיתָא לָא קָתָנֵי אֶלָּא לְרַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבִימִי לִיתְנֵי נָשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה כּוֹפִין אוֹתוֹ
אָמַר רַב נַחְמָן לָא קַשְׁיָא הָא בְּמִילֵּי הָא בְּשׁוֹטֵי מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אַבָּא בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַבָּא הָא וְהָא בְּשׁוֹטֵי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עז - א

ומוסיפה הגמרא - אמר רב נחמן, ונכפה [חולה במחלת הנפילה, שיש זמן מסויים שנופל פתאום לארץ] כמומין שבסתר דמי. כיון שיכולה להיזהר שלא לצאת לרחוב באותו זמן, ולא יודע לבעל על מום זה.

והני מילי, דקביע ליה זמן. שיש זמן קבוע שתוקף אותה החולי, ונזהרת שלא לצאת מביתה באותו זמן.

אבל אם לא קביע ליה זמן, אינה יכולה להסתיר את המום, וכמומין שבגלוי דמי. ובודאי ראה ונתפייס.

מתניתין:

האיש שנולדו בו מומין, ואשתו תובעת ממנו לגרשה, כיון שאינה יכולה לסבול את מומיו. ובגמרא נחלקו, האם מדובר כשהיו כבר קודם הנישואין או שנולדו לאחריהן, אין כופין אותו להוציא.

אמר רבן שמעון בן גמליאל - במה דברים אמורים במומין הקטנים. אבל במומין הגדולים, כופין אותו להוציא ^[158]. ובגמרא יבואר מהן מומין קטנים ומהן מומין גדולים.

גמרא:

שנינו "האיש שנולדו בו מומין ... ", רב יהודה תני "נולדו", דהיינו שנוצרו אחר הנישואין ^[159].

אך חייא בר רב תני - "היו", כלומר - שהיו קודם הקידושין אינו חייב להוציאה, כיון שראתה את המומין והתרצתה בהם.

ואומרת הגמרא - למאן דאמר שהמשנה מדברת כשנולדו בו המומין אחר הנישואין, ואפילו הכי אינו צריך להוציאה מחמתם ^[160], כל שכן שאם היו המומין כבר קודם הנישואין, אינו חייב לה כתובה, דקסברה וקיבלה [ראתה את המומין והתרצתה בהם].

אך למאן דאמר שהמשנה מדברת כשהיו בו המומין קודם הנישואין, ואז אינו חייב להוציאה, כיון שראתה את המומין והתפייסה,

הני מילי כשהיו בה קודם הנישואין, אבל נולדו לאחר הנישואין, לא. וכופין אותו לגרשה. משום שאומרת - "איני יכולה לחיות עמו".

ומקשה הגמרא: תנן במשנתינו, "אמר רבן שמעון בן גמליאל, במה דברים אמורים במומין קטנים, אבל במומין גדולים, כופין אותו להוציא".

בשלמא למאן דאמר "נולדו", ואפילו אם נולדו אחר הנישואין אינו חייב להוציאה, היינו דשאני בין מומין גדולים לקטנים. כיון שבמומין גדולים יכולה לומר - "אין בכוחי לשאתם".

אלא למאן דאמר "היו", והסברא היא משום שראתה את המומין קודם הנישואין והתפייסה בהן, מה לי גדולים מה לי קטנים? הא לעולם סברה וקיבלה, ואפילו במומין גדולים אינו חייב להוציא!

ומשנינן: אף כאשר היו קודם הנישואין, יכולה היא לטעון "כסבורה היא שיכולה לקבל, ועכשיו אין יכולה לקבל ^[161] ".

וטענה זו יכולה לטעון רק במומין גדולים, ולא במומין קטנים.

חוזרת הגמרא לבאר את המשנה - ואלו הן מומין גדולים?

פירש רבן שמעון בן גמליאל: כגון ניסמית עינו, נקטעה ידו, ונשברה רגלו ^[162].

אתמר נאמרה מימרא בבית המדרש: רב אבא בר יעקב אמר רבי יוחנן - הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. רבא אמר רב נחמן - הלכה כדברי חכמים, שאף במומין גדולים אינו חייב להוציא.

ומוכח מדברי רבי יוחנן, שרק במשנתינו הלכה כרשב"ג, ולא בכל מקום.

ומקשינן - ומי אמר רבי יוחנן הכי?!

והא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו, הלכה כמותו! חוץ מדין ערב [המבואר בבבא בתרא קעג ב], וגבי המעשה שהיה בצידן [בגיטין עד א], וגבי דין ראיה אחרונה [בסנהדרין לא'].

ומשנינן - אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן. [נחלקו אמוראים בדעת רבי יוחנן, וסבר רב אבא בר יעקב בדעת רבי יוחנן - שרק כאן הלכה כרשב"ג].

מתניתין:

ואלו המומין שאם לקה בהן כופין אותו להוציא לכולי עלמא:

מוכה שחין, ובעל פוליפוס, והמקמץ,, והמצרף נחושת, והבורסי, כולם יבוארו בגמרא.

בין שהיו עד שלא נישאו, ובין משנישאו נולדו, מכיון שמומין אלו מסריחים ביותר. ועל כולן אמר רבי מאיר: אף על פי שהתנה עמה שעל דעת כן נישאת, יכולה היא שתאמר "סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל".

וחכמים אומרים: אם התנה, מקבלת היא על כרחה. חוץ ממוכה שחין, מפני שממקתו. שיכולה היא לומר "עכשיו איני יכולה לקבל" לפי שבכל יום ויום הולך ומכביד עליו חוליו, לפי שכשהיא משמשת עמו הולכת וממיקה את בשרו. מה שאין כן באחרים השנויים במשנה, דבענין אחד הן עומדין, וכיון דסברא וקבילה ההיא שעתא, תו לא מצי למימר מאיס עלי ^[163]. (תלמידי הרבינו יונה).

מעשה בצידון, בבורסי אחד שמת, והיה לו אח בורסי, ורצה האח ליבם את אשת אחיו המת, אמרו חכמים: יכולה היא שתאמר, "לאחיך הייתי יכולה לקבל אפילו שהיה בורסי, משום שמידותיו היו טובות כל כך שנתרציתי לסבול ממנו, ולך איני יכולה לקבל, שאיני חפצה בשאר מידותיך" (תלמידי הרבינו יונה).

גמרא:

מבארת הגמרא: מאי בעל פוליפוס?

אמר רב יהודה אמר שמואל: ריח החוטם.

במתניתא [בברייתא תנא - ריח הפה.

רב אסי מתני איפכא [ששמואל אמר "ריח הפה", ובמתניתא תנא - "ריח החוטם].

ומנח בה סימנא [שנזכור ששמואל הוא שאמר "ריח הפה"] - שמואל לא פסיק פומיה מכוליה פירקין [פרק זה היה תמיד שגור בפיו. וכמו כן סבר שהמקמץ הוא ריח הפה].

" והמקמץ":

ומבארת הגמרא: מאי מקמץ?

אמר רב יהודה זה המקבץ צואת כלבים. [לצורך כביסה].

ומקשינן: מיתיבי, הלא שנינו בתוספתא - "מקמץ זה בורסי"?

והוינן בה: ולטעמיך, תיקשי לך מתניתין, ששנינו בה "המקמץ והמצרף נחושת והבורסי", ומוכח שהם שני דברים.

בשלמא מתניתין לא קשיא, כי אפשר לומר, כאן [היינו בורסי] בבורסי גדול. כאן [מקמץ] בבורסי קטן.

אלא לרב יהודה קשיא!?

ומשנינן: תנאי היא. [נחלקו בזה התנאים].

דתניא: "מקמץ" - זה בורסי.

ויש אומרים - זה המקמץ צואת כלבים. וכמוהו סבר רבי יהודה.

"והמצרף נחושת והבורסי":

מבארת הגמרא: מאי מצרף נחושת? רב אשי אמר: חשלי דודי. [מרדדי נחושת. וריחם נורא ואיום].

רבה בר בר חנה אמר: זה המחתך נחושת מעיקרו. [כורה נחושת, ופניו שחורים תמיד ומכוערים. (תוספות רי"ד)].

תניא כוותיה דרבה בר בר חנה, "איזהו מצרף זה המחתך נחושת מעיקרו".

אמר רב, האומר "איני זן ואיני מפרנס ^[164] " יוציא ויתן כתובה ^[165].

אזל רבי אלעזר, אמרה לשמעתא קמיה דשמואל. [הלך רבי אלעזר, ואמר דין זה לפני שמואל].

אמר שמואל - "אכסוה שערי לאלעזר" [האכילוהו שעורים כבהמה. לפי שאין ממש בדבריו].

עד שכופין אותו להוציא, יכפוהו לזון ^[166]!

ורב סבר, אין אדם דר עם נחש בכפיפה ^[167]. ולכן אין טעם לכופו לזון. אלא כופין אותו להוציא.

כי סליק רבי זירא [כשעלה רבי זירא לארץ ישראל] אשכחיה [פגש את] לרבי בנימין בר יפת דיתיב וקאמר לה את דינו של רב משמיה דרבי יוחנן. אמר ליה - על דא [על דברים אלו] אכסוה שערין לאלעזר בבבל!

אמר רב יהודה אמר רב אסי, מדאורייתא אין מעשין [אין כופין לגרש] אלא לפסולות.

כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר - כגון, אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר.

אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה - אין כופין אותו להוציא ולקיים פריה ורביה, כיון שיכול לקיים על ידי אשה אחרת.

ורב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: אפילו נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה - כופין אותו לקיים מצות פריה ורביה.

תנן, שנינו במשנה: אלו שכופין אותו להוציא, מוכה שחין ובעל פוליפוס.

ומקשה הגמרא, מדוע לא שנה התנא גם את אלו שכופין להוציא, הנזכרים לעיל בדברי רב אסי ורב תחליפא?

בשלמא לרב אסי, שאין כופין להוציא אלא לפסולות, יש לומר שרק את אלו שכופין להוציא מדרבנן [דהיינו בעלי מומין] קתני. ^[168] אך אלו שחייבים להוציאם מדאורייתא [דהיינו פסולות], לא קתני.

אלא לדברי רב תחליפא בר אבימי, שכופין אף כדי לקיים מצות פריה ורביה, וכפיה זו מדרבנן היא [שהרי מדאורייתא יכול לישא אשה נוספת, אלא כפו אותו לגרש, כיון שכל זמן שהוא נשוי לה לא ירצה לקחת אשה אחרת. רש"י] ליתני במשנה גם - נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, כופין אותו?

אמר רב נחמן: לא קשיא.

הא דאמר רב תחליפא שכופין את מי ששהה עשר שנים בלא ילדים, היינו רק כפיה במילי.

הא, בשוטי. התנא במשנה שנה רק את מי שכופין אותו להוציא את אשתו בשוטין.

מתקיף לה רבי אבא, והלא נאמר במשלי "בדברים לא יוסר עבד" [לעבד סרבן אין פונים במוסר דברים, אלא מיד מצליפים בו מכות נמרצות עד שישמע לאדונו], ואיך תועיל לנו כפייה במילי?

אלא אמר רבי אבא: הא והא בשוטי.

הערות

^[158] ואף על פי שמוציאה בכפיה, חייב לה כתובה. כיון שמגרשה מחמת מום שנמצא בו. תוספות. אך דעת רבינו גרשום שאינו נותן לה כתובה.

^[159] ויש להקשות - מדוע אם נולדו מומין אחר הגירושין חייב לה כתובה, למה לא יאמר לה - "נסתחפה שדך", כמובא לעיל (עה א) כשנמצאו באשה מומין אחר הנישואין, שחייב הבעל לתת לה כתובה כיון ש"נסתחפה שדהו"? ופרשו התוספות - שרק כאשר הבעל בא לבטל את הקידושין בטענת מום, אזי שייך לומר "נסתחפה שדהו". אך כאן אין האשה תובעל לבטל את הקידושין, אלא רוצה להתגרש כדין. ובזה לא שייכת טענת "נסתחפה שדהו".

^[160] והטעם שאינה יכולה לתבוע גירושין - כיון שאשה ניחא לה בבעל כל דהו. כמבואר לעיל עה' ע"א. ועיין שיטמ"ק.

^[161] הקשו התוספות, אם כן כל אחת תינשא לבעל מום, ותאמר אחר כך "כסבורה הייתי:. ", ויצטרך לתת לה כתובה? ותרצו - שבמקום שיש חשש הערמה אינה נוטלת כתובה.

^[162] דוקא יד אחת, או רגל אחת, אבל אם נקטעו שתי ידיו או שתי ידיו - לכולי עלמא יוציא. שכאילו עבר ובטל מהעולם. שיטמ"ק.

^[163] ובגמרא לעיל שנזכרה סברת - "סבורה היא שיכולה לקבל", בהא גם חכמים מודים. כיון שלא התנה בפירוש קודם הנישואין. אך אפ התנה בפירוש סברו חכמים שלא שייכת סברא זו. ריטב"א.

^[164] ולעיל (סג ב) נחלקו הראשונים האם חייב אדם להשכיר את עצמו כדי לפרנס את אשתו. או דלמא, רק אם יש לו עבודה חייב לזון אותה. אך אינו חייב להשכיר את עצמו למלאכה.

^[165] וכל זמן שאינו מוציא מוסיפים על כתובתה שלשה טרפיקין בשבוע. כמבואר לעיל סג ב.

^[166] וכל זמן שאינו זן, מוסיפין על כתובתה כנ"ל. (תוס' שם).

^[167] כלומר, אינה יכולה לחיות עם בעל שאינו רוצה לזון אותה. כמו שאין אדם יכול לחיות עם נחש בסל אחד, שבודאי יכישנו. (על פי רש"י לעיל עב א).

^[168] הקשה הרא"ש - מדוע לא שנינו במשנה גם "שניות" שאיסורן מדרבנן, וכופין אותו להוציא רק מדרבנן? ותירץ - שבמשנה לא נכתבו אלא אלו שחייב לגרשן שלא מחמת פסולן.

ונכפה (חולה בחולי נפילה) — כמומין שבסתר דמי [הוא נחשב], שייתכן שתהא נכפה ולא ידעו אחרים על כך. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים רק באופן דקביע ליה [שקבוע לו] לחולי זמן, שהתקף המחלה בא בזמנים קבועים, ולכן יכולים האשה ובני משפחתה להסתיר את העובדה שהיא חולה במחלה זו, אבל אם לא קביע ליה [קבוע לו] זמן, אלא עשוי ההתקף לקרות בכל עת — כמומין שבגלוי דמי [הוא נחשב] שלא ייתכן שהדבר לא יוודע לאחרים.

א משנה האיש שנולדו בו מומין לאחר הנישואין — אין כופין אותו להוציא (לגרש) את אשתו. אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים — במומין הקטנים, שבכגון זה אין האיש חייב להוציא, אבל במומין הגדולים אשר יבוארו בגמרא — כופין אותו להוציא.

ב גמרא רב יהודה תני [שנה] כאן, כגרסתנו: האיש שנולדו בו מומים לאחר שנשא אשה. ואילו חייא בר רב תני [שנה]: האיש שהיו בו מומים עוד לפני שנשא אשה. ומסבירים את שיטותיהם: מאן דאמר [מי שאומר] וגורס "נולדו בו מומים אין כופין אותו להוציא" — כל שכן שהוא הדין במקום שהיו בו מומים. ומדוע — דקסברה [שסברה] וקיבלה על עצמה מומים אלה כשהסכימה להינשא לו. אבל מאן דאמר [מי שאומר] שהגירסה היא "היו בו מומים" — דווקא בזה אין כופים אותו להוציא, אבל אם נולדו בו מומים לאחר הנישואין — לא, מפני שעל דעת כן לא נישאה לו.

תנן [שנינו במשנתנו], אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים — במומין קטנים, אבל במומין גדולים — כופין אותו להוציא. ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר וגורס] "נולדו" — היינו דשאני [זהו ששונה שיש הבדל] בין מומים גדולים לקטנים, שרק מומים גדולים מבטלים את הנישואין. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר וגורס] "היו", אם כן מה לי גדולים מה לי קטנים? הא [הרי] סברה וקיבלה על עצמה את מומיו אלה, ומדוע במומים גדולים כופים אותו להוציא?

ומשיבים: אם היו אלה מומים גדולים יכולה היא לטעון שכסבורה היא שחשבה תחילה שיכולה לקבל על עצמה, ועכשיו שנישאה לו היא מגלה שאין היא יכולה לקבל. ומבררים: ואלו הן מומין גדולים? פירש רבן שמעון בן גמליאל: כגון ניסמית (נתעוורה) עינו, או שנקטעה ידו, או שנשברה רגלו.

אתמר [נאמר], ר' אבא בר יעקב אמר בשם ר' יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שיש לחלק בענין זה בין מומים גדולים לקטנים. רבא אמר בשם רב נחמן: הלכה כדברי חכמים שאינם מחלקים בזה.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך] ופסק כי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל? והא [והרי] אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו — הלכה כמותו, חוץ משלושה דינים: בדין ערב, ובדין שאמר בצידן, ומחלוקותיו עם חכמים בדיני ראיה שאין הלכה כמותו באחרונה שביניהן. ואם פוסק ר' יוחנן בכלל שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל, לא היה צריך לפסוק הלכה מיוחדת במשנתנו. ומשיבים: אמוראי נינהו ואליבא [מחלוקת אמוראים היא ולפי שיטת] ר' יוחנן, שלדעת ר' אבא בר יעקב לא קבע ר' יוחנן הלכה כללית, אלא פסק הלכה בכל מקום ומקום לעניינו.

ג משנה ואלו פגמים שבגללם כופין אותו, את הבעל, להוציא (לגרש) את אשתו: אם היה מוכה שחין, או שהיה בעל פוליפוס, וכן המקמץ, והמצרף נחושת, והבורסי (מעבד עורות שריחם רע). בין שהיו בו פגמים אלו עד שלא (לפני) שנישאו ובין אם משנישאו נולדו. ועל כולן אמר ר' מאיר: אף על פי שהתנה עמה מראש שמלאכתו בכך או שיש בו מום זה, יכולה היא שתאמר: "סבורה הייתי לפני הנישואין שאני יכולה לקבל ולהיות נשואה לו באופן זה, ואולם עכשיו עכשיו אני מגלה שאיני יכולה לקבל".

וחכמים אומרים: מקבלת היא על כרחה אם הסכימה לכך מראש, חוץ ממוכה שחין, מפני שהשחין ממקתו (מרקיבה את בשרו). ועוד מספרים כתוספת: מעשה בצידון בבורסי אחד שמת בלא בנים והיה לו אח בורסי שהיה צריך לייבם את אשת האח שנפטר. אמרו חכמים: יכולה היא שתאמר "לאחיך הייתי יכולה לקבל, ולך איני יכולה לקבל", ויצטרך לחלוץ לה.

ד גמרא נזכרו במשנה כמה מונחים בלתי ברורים ושואלים: מאי [מהו] "בעל פוליפוס"? אמר רב יהודה אמר שמואל: זה שיש לו ריח החוטם. במתניתא תנא [בברייתא שנה]: זה שיש לו ריח הפה. רב אסי מתני איפכא [היה שונה להיפך] ששמואל הוא הסבור שפוליפוס הוא ריח הפה. ומנח [ונותן] בה סימנא [סימן] לזכור שזו השיטה: שמואל לא פסיק פומיה [פסק פיו] מכוליה פירקין [מכל פרקנו], שעל ידי זה זוכרים שיש קשר בין פה לשמואל.

ה שנינו במשנה בין שאר המלאכות הבזויות בהן עוסק הבעל: "והמקמץ". ושואלים: מאי [מה פירוש] "מקמץ"? אמר רב יהודה: זה המקבץ צואת כלבים לצורך עיבוד עורות (בורסקאות). מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: "מקמץ" זה עצמו בורסי! ומשיבים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] תיקשי [תקשה] לך מתניתין [משנתנו עצמה] שנאמר בה "המקמץ והמצרף נחושת והבורסי", שמכאן רואים שהמקמץ והבורסי אינם אותה מלאכה!

ומסבירים: בשלמא מתניתין לא קשיא [נניח משנתנו עצמה אינה קשה], שאפשר לומר כי כאן שאמרו בורסי בנפרד ממקמץ, הרי זה בבורסי גדול, שהוא עשיר ועוסק בעיבוד הרבה עורות, ואילו כאן בברייתא שאמרו שמקמץ הוא בורסי, הרי זה בבורסי קטן, שאינו מעבד אלא מעט עורות. אלא לרב יהודה קשיא [קשה]! ומשיבים: מחלוקת תנאי [תנאים] היא בזה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "מקמץ" זה בורסי, ויש אומרים: זה המקמץ (מקבץ) צואת כלבים, ור' יהודה סובר כאותם יש אומרים.

ו עוד שנינו במשנה בין אותן מלאכות: והמצרף נחושת והבורסי. ושואלים: מאי [מה פירוש] "מצרף נחושת"? רב אשי אמר: חשלי דודי (המרדדים נחושת ועושים ממנה דודים), שעיסוקם בנחושת גורם להם לריח רע. רבה בר בר חנה אמר: זה המחתך (חוצב) נחושת מעיקרו מן האדמה. ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כמותו, כשיטתו] של רבה בר בר חנה: איזהו "מצרף"? זה המחתך נחושת מעיקרו.

ז כיון שהוזכרו במשנה מקרים בהם כופים את הבעל לגרש את אשתו, מביאים מקרה נוסף, אמר רב: הבעל האומר "איני זן ואיני מפרנס את אשתי "— יוציא (יגרש) את אשתו, ויתן לה כתובה. אזל [הלך] ר' אלעזר ואמרה לשמעתא קמיה [להלכה זו לפני] שמואל. אמר שמואל: אכסוה שערי [האכילו שעורים] לאלעזר שהם מאכל בהמה, כלומר, דבר שטות אמר. כי, עד שכופין אותו להוציא — מוטב שיכפוהו לזון את אשתו.

ושואלים: ורב מה הוא משיב על כך? — לדעתו אין אדם דר עם נחש בכפיפה (בסל) אחת, שאין אשה יכולה לשאת חיים משותפים עם בעל שזן אותה רק כשכופים אותו לכך בבית דין. מסופר: כי סליק [כאשר עלה] ר' זירא לארץ ישראל, אשכחיה [מצאו] לר' בנימין בר יפת דיתיב וקאמר לה [שיושב ואומר אותה], את ההלכה הזו של רב, משמיה [משמו] של ר' יוחנן. אמר ליה [לו]: על דא אכסוה שערין [על דבר זה האכילו אותו שעורים] לאלעזר בבבל.

ח ועוד בענין כפייה לגרש, אמר רב יהודה אמר רב אסי: אין מעשין (כופים) את הבעל לגרש את אשתו — אלא לפסולות, כאשר אדם נושא אשה הפסולה לו. כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי אותה הלכה לפני] שמואל, אמר: מה הן פסולות אלה — כגון אלמנה לכהן גדול, או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, או ממזרת או נתינה (מבנות הגבעונים) לישראל, או בת ישראל הנישאת לנתין ולממזר — שבכל אלה יש איסור לא תעשה מן התורה. אבל מי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, למרות שעובר עבירה בכך שאינו מקיים פריה ורביה — אין כופין אותו לגרשה.

ורב תחליפא בר אבימי אמר בשם שמואל: אפילו נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה — כופין אותו לגרשה, שאף הוא עובר על מצות עשה כל עוד אינו מגרשה. ומבררים, תנן [שנינו במשנה], אלו שכופין אותו להוציא: מוכה שחין ובעל פוליפוס. ומעתה שואלים: בשלמא [נניח] לשיטת רב אסי אפשר לפרש כך: את אלה שכופים להוציא דרבנן קתני [שמדברי סופרים שנה] במשנה, ואלה דאורייתא [שמן התורה], כגון אלמנה לכהן גדול לא קתני [שנה]. אלא לרב תחליפא בר אבימי, ליתני [שישנה במשנה גם כן] נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה — כופין אותו, שהרי גם זה הוא מתקנת חכמים.

אמר רב נחמן: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמר רב תחליפא בר אבימי בשם שמואל שבשלא ילדה אשתו עשר שנים כופים אותו לגרשה, כפייה זו היא רק במילי [במילים, בדברים] בלבד, שמדברים על לבו שיגרשה, ואילו הא [זה] שאמר רב אסי שאין כופים אותו לגרשה הרי זה מדובר בכפיה בבית־דין בשוטי [בשוטים]. מתקיף לה [מקשה על כך] ר' אבא: וכי אפשר לקבוע דין כפיה במילים בלבד? והלא נאמר: "בדברים לא יוסר עבד" (משלי כט, יט)! אלא אמר ר' אבא: הא והא [זה וזה] מדובר בכפיה בשוטי [בשוטים],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And an epileptic is considered like a hidden blemish, for it is possible that nobody is aware of her ailment. The Gemara comments: And this applies only if the sickness comes at regular intervals, as the woman and her family can conceal her illness. But if the attacks do not appear at regular intervals and can occur at any time, this is considered like a visible blemish, as it is impossible that her condition is unknown to others.

MISHNA: In the case of a man who developed blemishes after marriage, the court does not force him to divorce his wife. Rabban Shimon ben Gamliel said: In what case is this statement said? It is said with regard to minor blemishes. However, with regard to major blemishes, which will be defined later in the Gemara, the court does force him to divorce her.

GEMARA: Rav Yehuda teaches the mishna in accordance with the version quoted above: The man developed blemishes after marrying his wife. Conversely, Ḥiyya bar Rav teaches: The man had blemishes prior to the marriage. The Gemara clarifies the difference between the two opinions: The one who says that the man who developed blemishes after marriage does not have to divorce his wife says that the same halakha applies all the more so to one who had blemishes beforehand, as she was aware of them and accepted them. However, the one who says that the mishna is referring to one who had blemishes prior to his marriage would say that only in that case he is not compelled to divorce her, but if they developed after the marriage this is not the halakha, as she did not marry him under such conditions.

We learned in the mishna: Rabban Shimon ben Gamliel said: In what case is this statement said? This is said with regard to minor blemishes, but with regard to major blemishes the court forces him to divorce her. The Gemara poses a question: Granted, according to the one who says that the correct version is: Developed blemishes, this is the reason that there is a difference between major and minor blemishes, as only major blemishes are grounds for divorce. But according to the one who says that the correct version is: Had blemishes, what difference is it to me whether they were major blemishes, and what difference is it to me whether they were minor ones? Either way, she was aware of them and accepted them.

The Gemara answers: In the case of major blemishes she can claim that she initially thought that she could accept a husband with such blemishes, but now that she is married she realizes that she cannot accept such an arrangement. The Gemara inquires: And what are these major blemishes of a husband that Rabban Shimon ben Gamliel considers grounds for divorce? Rabban Shimon ben Gamliel explained: For example, if his eye was blinded, or his hand cut off, or his leg broken.

It was stated: Rabbi Abba bar Yaakov said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel. Rava said that Rav Naḥman said: The halakha is in accordance with the statement of the Rabbis that there is no difference between minor and major blemishes.

The Gemara poses a question: And did Rabbi Yoḥanan actually say so, that the halakha follows Rabban Shimon ben Gamliel? But Rabba bar bar Ḥanna said that Rabbi Yoḥanan said: Wherever Rabban Shimon ben Gamliel taught in our Mishna, the halakha is in accordance with him, apart from three cases: The halakha of a guarantor (Bava Batra 173b); the halakha he stated with regard to the divorce case in Sidon (Gittin 74a); and the latter of his disputes with the Rabbis with regard to the halakhot of evidence (Sanhedrin 31a). Since Rabbi Yoḥanan issued a statement that the halakha is in accordance with Rabban Shimon ben Gamliel in all but three exceptional cases, why would it be necessary for him to issue a special ruling in the present discussion? The Gemara answers: They are amora’im, and they disagree with regard to the opinion of Rabbi Yoḥanan. Rabbi Abba bar Yaakov maintains that Rabbi Yoḥanan did not issue a general directive, but rather provided a separate ruling for each case.

MISHNA: And these are the defects for which the court forces him to divorce her: One afflicted with boils; or one who has a polyp; or one who works as a gatherer, or one who works as a melder of copper, or one who works as a tanner of hides, all of whose work involves handling foul-smelling materials. Whether he had these defects before they got married, or whether they developed after they got married, the court forces them to divorce. And with regard to all of these, Rabbi Meir said: Even though he stipulated with her ahead of time that he suffers from this particular ailment or this is his line of work, she can nevertheless demand a divorce and say: I thought I could accept this issue but now I realize I cannot accept it.

And the Rabbis say: If she initially agreed she must accept it against her will, apart from a situation in which her husband is afflicted with boils. In that case the Rabbis concede that he must divorce her, because the disease consumes his flesh when they engage in marital relations. The mishna relates an additional account: An incident occurred in Sidon involving a certain tanner who died childless, and he had a brother who was also a tanner. This brother was required to enter into levirate marriage with the widow. The Sages said: She can say: I could accept living with a tanner for your brother but I cannot accept it for you, and therefore he must perform ḥalitza with her.

GEMARA: The Gemara inquires about several unclear terms which appear in the mishna: What is one who has a polyp? Rav Yehuda said that Shmuel said: This is one who has a foul odor of the nose. It was taught in a baraita: A polyp is a foul odor of the mouth. Rav Asi teaches the reverse, that Shmuel is the one who said a polyp is odor of the mouth. And he provided a mnemonic device for his opinion: Shmuel did not close his mouth from our entire chapter, meaning that he studied it and commented on it extensively. This statement was formulated in a way that contains a hint that Shmuel’s opinion involves the mouth.

The mishna taught, in the list of defects for which the husband is forced to divorce his wife: Or one who works as a gatherer. The Gemara asks: What is the meaning of a gatherer? Rav Yehuda said: This is referring to one who gathers dog excrement for use in tanning. The Gemara raises an objection from a baraita: A gatherer, this is a tanner. The Gemara responds: And according to your reasoning, the mishna itself should present a difficulty for you, as it states: One who works as a gatherer, or one who works as a melder of copper, or one who works as a tanner of hides, which indicates that the mishna holds that the gatherer and the tanner are not the same.

The Gemara explains: Granted, the mishna is not difficult, as one can say that here, where the tanner is listed separately from the one who gathers, it is referring to a large-scale tanner, and there, when the baraita states that a gatherer is a tanner, it is speaking of a small-scale tanner. But according to Rav Yehuda it is difficult. The Gemara answers: It is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: A gatherer, this is a tanner, and some say: This is one who gathers dog excrement. Rav Yehuda follows this latter opinion.

The mishna teaches: And a coppersmith and a tanner. The Gemara poses a question: What is the meaning of a coppersmith? Rav Ashi said: A kettle smith, that is, one who beats copper in order to make kettles; his handling of copper leaves him with a bad odor. Rabba bar bar Ḥanna said: This is one who hews copper from its source in the ground. The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabba bar bar Ḥanna: Who is a coppersmith? This is one who hews copper from its source.

§ As the mishna discusses situations in which the court forces the husband to divorce his wife, the Gemara mentions a similar case. Rav said: A husband who says: I will not sustain my wife and I will not provide a livelihood for her, must divorce her and give her the payment of her marriage contract. Rabbi Elazar went and recited this halakha before Shmuel. Shmuel said: Feed [akhsuha] barley, animal fodder, to Elazar. In other words, he has spoken nonsense, as rather than forcing him to divorce her, it would be better for them to force him to sustain his wife.

The Gemara asks: And how does Rav respond to this argument? He bases his ruling on the principle that a person does not reside in a basket, i.e., in close quarters, with a snake. In other words, a woman cannot share her life with a man who provides for her needs only when compelled to do so by the court. The Gemara relates: When Rabbi Zeira ascended to Eretz Yisrael, he found Rabbi Binyamin bar Yefet sitting and reciting this halakha of Rav’s in the name of Rabbi Yoḥanan. He said to him: On account of this matter they fed Elazar with barley in Babylonia.

§ The Gemara continues to discuss cases in which a husband is compelled to divorce his wife. Rav Yehuda said that Rav Asi said: The court forces men to divorce their wives only if they were married to women unfit to marry them. When I recited this halakha before Shmuel, he said: This applies to cases such as, for example, a widow married to a High Priest, a divorcée or a yevama who underwent ḥalitza [ḥalutza] married to a common priest, a daughter born from an incestuous or adulterous relationship [mamzeret], or a Gibeonite woman married to an Israelite, or a daughter of an Israelite married to a Gibeonite or to a mamzer. In all of these cases the marriage is prohibited by Torah law. But if someone married a woman and stayed with her for ten years and she did not give birth, although he is guilty of neglecting the mitzva to be fruitful and multiply, the court does not force him to divorce her.

And Rav Taḥalifa bar Avimi said that Shmuel said: Even in the case of someone who married a woman and stayed with her for ten years and she did not give birth, the court forces him to divorce her, as he is in violation of a positive mitzva. The Gemara poses a question: We learned in the mishna: And these are the defects for which the court forces him to divorce his wife: One afflicted with boils or one who has a polyp. Granted, according to Rav Asi, only cases in which the court compels a divorce by rabbinic law are taught in the mishna, but those that are by Torah law, such as a widow married to a High Priest, are not taught. However, according to Rav Taḥalifa bar Avimi, let the mishna also teach that if he married a woman and stayed with her for ten years and she did not give birth, the court forces him to divorce her, as this is also a rabbinic enactment.

Rav Naḥman said: This is not difficult, as in this case the mishna discusses someone who is forced to divorce his wife by verbal means alone, but in that case it is referring to compelling him by beating him with rods. Although the court does compel a man to divorce his wife if she has not had children, the court does so only by speaking with him. Rabbi Abba strongly objects to this: Can there be a halakha of coercion by verbal means alone? But the verse states: “A servant will not be corrected by words” (Proverbs 29:19). Rather, Rabbi Abba said: Both this and that are referring to coercion by beating him with rods,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רב יהודה תני נולדו חייא בר רב תני היו. וקיימא לן כרב יהודה. חדא דהא בכולהו נסחאי במתניתין גרסי נולדו. ועוד דמספיקא לא מפקינן, אלא בין נולדו ובין היו אין כופין אותו להוציא.

ואלו שכופין אותם להוציא מוכה שחין. פירוש: לרבנן אף על פי שאין כופין במומין גדולים כנקטע ידו ורגלו ונסמית עינו, באלו כופין אף על פי שהיו בו, ואפילו ראתה וסברה וקבלה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל. ודוקא במומין אלו שהם גדולי גדולים אנו אומרים שמקבלים ממנה כשאומרת איני יכולה לקבל, אבל במומין אחרים אף על גב שהם גדולי גדולים כגון נקטע ידו ונסמית עינו אין מקבלין ממנה, שיש כמה נשים שמקבלות ואינן מקפידות.
והא דמתמהין בגמרא אלא למאן דאמר היו מה לי קטנים מה לי גדולים כאלו, ולא קאמר מה לי גדולים ממש דהא איכא הני הא סברה וקבלה, הכי קאמר מה לי גדולים כאלו דיכולה לומר סבורה הייתי לקבל, ומכל מקום כשהתנה עמו אינה יכולה לומר איני יכולה לקבל לדעת רבנן, דאי לאו דגמרה בדעתה לקבל לא היתה מתנה כלל, וכיון דהתנתה אינה יכולה לומר איני יכולה לקבל שיכולה היא, אלא שעכשיו היא שמצאה עילה לצאת. ודכותה בפרק לא יחפור בירושלמי (בבא בתרא פ"ב ה"ג) דגרסינן התם גבי חנות שבחצר יכול למחות ולומר לו איני יכול לישון וכו', תני לשכינו יכול הוא לחזור בו משקבל עליו אינו יכול לחזור בו, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף משקבל יכול לחזור בו. וגרסינן התם אתיא דרבן שמעון בן גמליאל כר' מאיר, דתניא תמן על כלם אמר ר' מאיר יכולה היא שתאמר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל.

עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון. דקדק מכאן הר"א אב דכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה ואף על פי כן אמר שמואל עד שכופין אותו להוציא, דאלמא יוציא דאמר רב היינו כפייה. ואינה ראיה דדילמא סיימוה קמיה דשמואל דרב כופין קאמר ויוציא בין מדעתו בין בעל כרחו משמע, וכן נראה ודאי מן הירושלמי (גיטין פ"ט ה"ט), דמאן דאית ליה באומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה סבירא ליה שכופין, דגרסינן התם בעא מיניה ר' ירמיה מר' אבהו, האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו או לא, אמר ליה אדייו את לזו מפני ריח הפה כופין וכו' מפני חיי נפש לא כל שכן. ר' יוחנן אמר אומרים לו או זון או פרנס או פטור. ואיתיה בגיטין פרק בתרא (פ"ט ה"ט).
ויש מי שאומר דלעולם בכל מקום שאמרו יוציא ולא נתפרש בו שכופין, אין כופין להוציא כלל, אלא כופין אותו ליתן כתובה ומבקשים ממנו ליתן גט, והלכך דכולי פרקין דהמדיר אין כופין ממש להוציא אלא בכפיית כתובה שגובין ממנו, והכין איתא בירושלמי.
ועוד דתנן ביבמות (סד, א) שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה לו אינו רשאי ליבטל אלא יוציא ויתן כתובה, ואם איתא דכל יוציא ויתן כתובה משמע כופין, תקשי לן ההיא מתניתין לשמואל דאמר הכא דאין כופין אלא לפסולות, אבל שהתה עשר שנים ולא ילדה לא, אלא ודאי יוציא ויתן כתובה משמע הכי ומשמע הכי, והיכא דאתפרש שכופין כופין, מקום שלא נתפרש אין כופין לא בשוטי ולא בנדוי. וכן כתב רבנו תם ז"ל.

ולענין האומר איני זן ואיני מפרנס. פסק רבנו ורבנו אלפסי ז"ל כשמואל דאמר אין כופין אלא לזון בלבד, ואף על גב דר' בנימין בר יפת קאמר לה משמיה דר' הא דחי לה ר' זירא ואמר על דא אכסוה לאלעזר שערי בבבל, דאלמא הכי סבירא ליה לר' זירא דהוא בתרא. ואי תקשי לך מדמקשינן מינה בפרק אף על פי (לעיל כתובות סג, א) לר' יוסי בר חנינא שאמר מורדת ממלאכה, דאלמא הלכתא היא, נראה לי לתרץ, דהתם בדרך בשלמא לשמואל אלא לרב מאי איכא למימר קא פריך, כשיטת התלמוד ברוב המקומות.
אבל הרב בעל ההלכות פסק כרב ור' יוחנן וכר' אבהו דירושלמי (גיטין פ"ט, ה"ט). ואפילו לדברי ר"ח ורבנו אלפסי ז"ל אפשר לומר שאם אין בית דין יכולים לכופו לזון, כגון שאין מוצאין לו במה לפרנס אי נמי שהוא עני ואינו רוצה להשתכר ולהרויח ולזון שכופין אותו להוציא, דהא שמואל לא דחי לה להא דרב אלא מהאי טעמא דעד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון, הא אם אין יכולים לכופו כופין להוציא.

הא דאמר שמואל אין מעשים אלא לפסולות. הקשו עלה בירושלמי (פי"א ה"ז), והא תניא שניות. ומפרקינן לה, כגון דא אמר שמואל, כלומר, לאו דוקא אלו, אלא אלו וכיוצא באלו שהן באיסור ביאה, דהא שמואל כגון אלמנה לכהן גדול קאמר, ואקשו תו והא תניא המדיר את אשתו וכו' יוציא ויתן כתובה, ופריק שמענו שמוציא שמענו שכופין, פירוש בתמיהא, כלומר, לא שמענו שכופין אלא שיוציא ויתן כתובה ואין בלשון הזה כפייה ממש להוציא.
והקשה הרמב"ן נ"ר מ"ש מדתנן ביבמות פ' בתרא (קיא, ב) הנודר הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו להוציא, אלמא כל כי האי גוונא כופין ואף על גב דהיא נתנה אצבע בין שיניה. ויש לומר, דהתם שאני, דכיון שנדרה קודם שתהא זקוקה לו נמצאת שלא נראית לו ליבום מעולם וכאלו לא נפלה לפניו ליבום אלא לחליצה וכשנתכוונה מתחילה לכך קונין אותה ואין כופין אלא מבקשים. ואם תאמר, לרב אמאי לא תני הכא האומר איני זן ואיני מפרנס. יש מתרצים, דההיא פשיטא דכופין דאם לא כן נמצאת מתה ברעב ואינו מחוור כלל. ולי נראה, דקא סבר רב דמתניתין במומין קא מיירי, בשאר כפיות לא קא מיירי, ולכאורה נמי מתניתין בהכי בלחוד קא מיירי דמשום דאפליגו רבנן בנולדו בו מומין אדרשב"ג ואמרו שאין כופין חזרו לומר באלו אין כופין אבל באלו כופין. ואם תאמר עוד, לרב אסי דאמר דרבנן קתני ליתני נמי שניות. איכא למימר דלדידיה נמי מתניתין לא קתני איסורי ביאה אלא שביאתן בהיתר ואמור רבנן דיוציא משום מומין. כן נראה לי.

כסבורה היא שיכולה לקבל פי' ואפי' לרבנן דלית להו האי סברא לקמן במתני' באלו שכופין להוצי' התם הוא לפי שקבלה עליה מומין בפירוש אבל הכא דסתמא היא יכולה לטעון כן. אמר ר' אבא בר יעקב אמר ר"י הלכה כרשב"ג גרסת רש"י ז"ל ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן כל מקום וכו' כלומר וא"כ למה הוצרך לפסוק בזה הלכה כרשב"ג ופרכינן ומי אמר ר' יוחנן והאמר רבה בר רב חנה וכו':

מתני' ואלו שכופין אותו להוצי' פירוש והא דקתני אלו ואע"ג דאיכ' אחריני כדאית' בתלמוד' משום דהכא לא מני אלא הני תלת דקיומן אסור' ולא מפקא להו שום חיוב' דשאר כסות ועונה והוה מידי דלא פשע איהו בנפשיה כלום ואפ"ה כופין אותו להוציא משום דמאיסי וכ"ש היכא דאיכ' חדא מאידך ופי' רש"י ז"ל אלו כופין אותו להוציא וליתן כתובה והביא ראיה לדבריו מדפרכי' בתלמוד' אמאי לא קתני ההיא דשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה שיוציא ויתן כתובה ואי אית' במשנתינו אין כופין לתת כתובה לא מצי למתניי' לההוא במשנתינו אלא ודאי כדאמרן ולא הוצרך לפרש התנא דהכי משמע מסתמ'. אבל בשם רבינו גרשום ז"ל כתבו דכופין על הגט בלחוד קאמר ואין לה כתובה (והראי' לה כתובה) והראיה מסיפא דקתני אמר ר' מאיר אע"פ שקבלה עלי' יכולה היא לומר סבורה הייתי לקבל והתם ודאי אין כופין על הכתובה שא"כ אתא לאערומי ותקבל עליה מומין ואחר כופין אותו להוציא ולתת כתובה דמדר"מ נשמע לרבנן דרישא ואין זו ראיה דלעולם במתני' כופין אף על הכתובה וכל היכא דחזיא דמערמי פשיט' דאין כופין ולא יהיה לה כתובה ומתני' בדלא אערמה וכ"מ שכופין כופין בין בשוטי' בין בכל כפי' אפילו ע"י נכרים כדאי' בפרק בתרא דגיטין וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואם מסר מודעה כופין ליה עד דמבטל מודעה כדאית' בעירכין ובדוכת' פרישנא בס"ד וכן נראה לי:

אמר ר"מ אע"פ שהתנה וכו' ובפרק לא יחפור אמר בירושלמי שהמקבל עליו נזקין שאין להם חזקה דהוה בפלוגת' דר"מ ורבנן והא קי"ל דהלכתא כרבנן והיינו דאמרינן אין חזקה לניזקין הא ראיה יש ובמקומה פי' בס"ד. לאחיך הייתי מקבלת פירוש דכופין אותו לחלוץ וכדאמרינן מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה וכבר פי' במסכת יבמות בס"ד:

גמרא בשלמא מתני' ל"ק כאן בבורסי גדול כאן בבורסי קטן פירוש ותנא בורסי גדול העומד על העמוד שאינו מאוס כ"כ (והיינו) [ותנא] בורסי קטן שמתעסק במלאכה שהוא מאוס יותר משום רבותי' וסיפא היכא שקבלה עליה אין כופין לרבנן ורש"י ז"ל פירש דבורסי גדול גרוע מבורסי קטן. לר' יהודא קשיא וא"ת אמאי לא משנינן לדידיה נמי דמאי מוקמינן צואת כלבים בורסי קטן דהא בעבוד עורות נותנים צואת כלבים כדאמרינן במסכת ברכות לא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת תרנגולים בזמן שנתן לתוכו עורות (ור"ל) [וי"ל] דלשון מקמץ צואת כלבים לאו משמע עבוד עורות כלל ואין מלאכת הבורסי אלא כשנותנים עורות לתוכן:

אמר רב איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה אמר ר"א כי אמריתי קמיה דשמואל אמר לי עד שאתה כופהו להוציא יכפוהו לזון וש"מ דיוציא ויתן כתובה דאמר רב היינו שכופין אותו לגרש מדאמר שמואל עד שתהא כופהו להוציא וכן מוכח בירושלמי כדאמרינן התם בעי מיניה ר' ירמיה מרבי אבוהו האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו או לא אמר ליה (לא) ומפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כ"ש ע"כ. ומיהו אין לדקדק מכאן מאי דאמר הראב"ד ז"ל דכ"מ שאמר יוציא ויתן כתובה ואיכא למ"ד לקמן שאין כופין ואמרינן בירושלמי גבי הא דאמר דאין מעשין אלא לפסולות ופריך והתנן המדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה ופריק שמענו שמוציא שמענו שכופין ע"כ כלומר אע"פ ששנינו יוציא ויתן כתובה כלום שנינו שכופין אותו לתת כתובה ומיהו למ"ה לעולם דא"כ נסייע למ"ד לקמן שאין כופין במי ששהא עם אשתו ולא ילדה שאין כופין מדלא קתני כופין וקתני יוציא אלא ודאי דיוציא משמע כפי' על הגט ומשמע כפי' על הכתובה כדי שיוצי' והכל לפי הענין והא דרב קים ליה לשמואל דכפי' על הגט קאמר מטעמ' דמפרש בירושלמי ק"ו מריח הפה ואפשר שסיומה קמיה בהדיה דרב כופין קאמר אבל לעולם אין הכרח לשון ואין מקום שאמר יוציא ויתן כתובה ולא נתפרש בתלמודא שרצה לומר כופין אין לדון בו כפי' על הגט לא בשוטי ולא בנכוי אלא כפי' על הכתובה ומבקשים על הגט ויש בכלל זה המדיר את אשתו מתשמיש המטה והאומר אי אפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה כופין על הכתובה וא"ת ומ"ש בנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה שכופין אותו לחלוץ ותי' הרמב"ם ז"ל דש"ה דכיון דמחיים נאסרה לו הוה לה כאלו אינה זקוקה לו ואין כאן מצות ייבום אלא שאם נתכוונה לכך קונסין אותה ואין כופין אותו:

ולענין פסק הלכה באומר איני זן ואיני עושה ואיני מפרנס פסקו רבים והרי"ף והרמב"ם ז"ל דהלכה כשמואל בדיני במאי דפליגי בהדי דרב ואע"ג דרבי בנימן בר יצחק אמר לה משמיה דרבי יוחנן ושמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן קא דחי לה ר"ז דהוא בתרא ואמר דעל דא אירסו' שערי לר"א והא דאקשיה מדרב פפא אע"פ בשמעתא דמורדת רבי יוסי בר חנינא הא פרישנא התם דחדא מינייהו נקט וה"ה דקשיא לשמואל ויש שפסקו הלכה כרב ורב יוחנן דשמואל יחידאה הוא ועוד דרבי אבוהו בירושלמי סבר כותבין ונראין הדברים דאפילו לשמואל כל שאי אפשר לכופו לזון כגון שאין מוצאין במה לפרנס א"נ שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון שכופין אותו להוציא דהא שמואל לא אמר אלא עד שאתה כופהו להוציא כופהו לזון ומיהו אם אפשר לעשות מלאכה ולזון ואינו רוצה ואכשר לכופו בשמתא שישכיר עצמו למלאכה כדי לזון שאף זה בכלל מה שאמר שמואל כופהו לזון וכבר כתבנו לעיל במכילתן מאי דדייק הר"ר רבי אליהו זכרונו לברכה מדכתיב בלשון הכתובה אנא אפלח ואוזין וכיון שכן המדיר את אשתו מליהנות לו כיון שאי אפשר לכופו לזון שהרי אסורה הנאתו עליה אם הדירה ע"ד רבים כופין אותו להוציא ומ"ש הירושלמי שאמר שמענו שמוציא שמענו שכופין התם באפשר למצא פתח על נדרו:

אמר רבי יהודא אמר רב אשי אין מעשין אלא לפסולות כד אמריתא קמי' דשמואל אמר לי כגון אלמנה לכ"ג והקשו בירושלמי מהא דתנן שניות ופריק כגון אמר שמואל דהני לאו דוקא אלא הם וכיוצא בהם שיש בהם איסו' ביא' והא דאמר לקמן דרבנן קתני דאוריי' לא קתני קשי' לן אמאי לא קתני שניות ואמאי לא קתני הא דאמר רב למ"ד דרבנן דרבנן וי"ל דה"ק דהנהו תקנתא דרבנן בלחוד דליכא לא איסור ביאה ולא מניעת שום חיוב קרינן הכא דרבנן ואידך כולהו קרי דאוריית' ויש שתירצו דהא לא קתני במתני' ההיא דרב משום דהא פשיטא ומק"ו דריח הפה אתי' כדפירש בירושלמי וגם זה נכון ואחרים תירצו דאמר לך רב דתני דמתני' במומין (מידי) [מיירי] בשאר כפיות לא קמיירי ולא נהירא דא"כ אמאי לא משנינן הכי אליבא דרב תחליפא בר אבדימי:

המשנה השביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר האיש שנולדו לו מומין אין כופין אותו להוציא אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים במומין קטנים אבל בגדולים כופין אותו להוציא אמר הר"ם מומין גדולים אצל רבן גמליאל הם נסמית עינו נקטעה ידו נשברה רגלו ואין הלכה כרבן גמליאל והלכה כחכמים:

אמר המאירי האיש שהיו בו מומין ר"ל קודם שנשאה אין כופין אותו להוציא ופירשו בגמרא שלא סוף דבר הוא דסברא וקבילא אלא אף בשנולדו משנשאה אין כופין אותו להוציא אלא או תשב עמו או דנין אותה במורדת אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים במומין קטנים דכל במומין גדולים כגון נסמית עינו או נקטעה ידו או רגלו כופין ואין הלכה כדבריו אלא אף באלו אין כופין אותו ומכל מקום חכמי לוניל כתבו על ידי מעשה שבנסמאו שתי עיניו או נקטעו שתי ידיו או שתי רגליו כופין ולדעתם לא אמרו בנסמית עינו וחבריו שאין כופין אלא מפני שסומך על השני וכל שנסמאו שתיהן אין בו עוד פעלה מצד אותו האבר ולדעת זה יראה לי שאף באבר אחד כל שאין בו זוג שיהא כח הפעלה נשאר בו כופין אלא שיש לדון בה שמא דוקא באלו שרוב מלאכות נעשות על ידם ונעשה האדם בחסרון שניהם כבטל לגמרי:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר אלא שנתגלגל בה שמועת ערב וצידן וראיה אחרונה וכבר ביארנו כל אחת במקומה ר"ל ערב באחרון של בתרא וצידן בששי של גיטין וראיה אחרונה בשלישי של סנהדרין:

המשנה השמינית והכונה בה כשלפניה והיא נתקשרת עמה לומר שאע"פ שאמרו במומין שאין כופין אותו להוציא בקצת חליים וקצת אמניות כופין ולבאר דינין אלו אמר אלו כופין אותן להוציא מוכי שחין ובעל פוליפוס והמקמץ וצורף נחשת והבורסי בין שהיו בו עד שלא נשאו בין משנשאו נולדו ועל כלן אמ"ר מאיר אע"פ שהתנה עמה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשו איני יכולה לקבל וחכמים אומרים מקבלת היא על כרחה חוץ ממוכי שחין מפני שהיא ממקתו אמ"ר יוסי מעשה בצידן בבורסי שמת והיה לו אח בורסי אמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל אמר הר"ם מוכה שחין המצורע בעל פוליפום מי שיש לו ריח האף או ריח הפה מקמץ אשר יקבץ צואת הכלבים לעבד בו עורות מצרף נחשת אשר יחצוב נחשת מהמחצב ובורסי היא הוא העבדן והלכה כחכמים:

אמר המאירי אלו שכופין אותן להוציא וליתן מוכה שחין ובעל פוליפוס ופירשו בו ריח החוטם או ריח הפה והמקמץ ופירשו בגמרא שמלקט צואת כלבים והמצרף נחשת ופירשו בו שחוצב אותו ממקורו ומחצבו ומקום החתך מעלה הבל ומטמא העוסקים בו בסרחון והבורסי המעבד עורות ואין בו חלוק בין בורסי קטן ובין בורסי גדול ר"ל שיש להם עורות הרבה ופירשו בגמרא שבכלם אם רצתה היא לישב תחתיו תשב חוץ ממוכה שחין שאע"פ שהיא רוצה אין שומעין לה אלא מפרישין אותה בעל כרחה מפני שהחולי ממיקתו ר"ל שהתשמיש קשה לו ובשרו נמס ונימוק ומכל מקום אם אמרה אשב עמו בעדים שלא יבא עלי שומעין לה וסתם במשנתנו על מומין אלו שאפילו היו בו עד שלא נשאת לו כופין אותו והוסיף ר' מאיר לומר אף בהתנה עמה כן מפני שיכולה לומר סבורה הייתי לקבל ועכשו איני יכולה לקבל ואין הלכה כן אלא כל שהיו בו קודם שנשאת סברא וקבילה ואין צריך לומר שכן אם התנה עמה כן והוא שאמרו וחכמים אומרים מקבלת היא על כרחה ר"ל כל שהיו לו קודם שנשאת ואין צריך לומר אם התנה חוץ ממוכה שחין מפני שממיקתו ואף כשהיא רוצה אין שומעין לה כמו שביארנו הא שאר הנזכרים לא נאמר שכופין אותו להוציא אלא בנולדו משנשאה ומכל מקום אפילו היו לו קודם שנשאה אם התנה עמה כן שאין כופין אותו אם מכל מקום מת לו ונפלה לפני אחיו שיש בו אותו מום או אותו אמנות בעצמו אין כופין אותה להתיבם לו שאף היא יכולה לומר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל אע"פ שאין סבה נכרת לזה יותר מזה ויחלוץ ויתן לה כתבה ואין צריך לומר אם הראשון אין לו אותו או אותו אמנות והוא שאמרו במסכת מכות מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים וכו':

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו בכך וזן ומפרנס על כרחו כראוי לה אם יש לו או שיכול להרויח אלא אם כן אמר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך ושתהא מספקת בכך ומאחר שכופין אותו בכך אין כופין אותו להוציא ומכל מקום אם הדירה על כך יוציא על הדרך שהתבאר בפרק זה ומכל מקום בהלכות גדולות פסקו שכופין להוציא כרב וממה ששאלו בתלמוד המערב בשני של גיטין האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא או לא אמר לו מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן ר' יוחנן אמר אומרין לו או זון ופרנס או פטור:

כל אלו שאמרו במשנתנו שכופין אותן להוציא הם מדברי סופרים ויש לך אחרים שכופין אותם מן התורה והם שנישאו לפסולים כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר:

נשא אשה ושהא עמה עשר שנים ולא ילדה כופין אותו להוציא מדברי סופרים כדי לקיים מצות פריה ורביה ואף אם היא תובעת בכך אם היא באה מחמת טענת חוטרא לידא ומרא לקבורה שומעין לה כמו שיתבאר במסכת יבמות וכן נשא אחת מן הפסולות מדברי סופרים וכיוצא בהן כופין אותו להוציא וכן כל ביאת איסור ובמסכת יבמות יתבאר אי זו מן הביאות האסורות יש לה כתבה ואי זו אין לה וכל שאמרו כופין לא סוף דבר כפייה בדברים לבד אלא אף במיני נגישות והכאות עד שיעשו ומקרא צווח ואומר בדברים לא יוסר עבד ויש פוסקים בנשא אשה ושהא עשר שנים ולא ילדה שכפייתו בדברים והודעה שמצוה עליו בפריה ורביה אע"פ שנדחה בסוגיא זו וכן יש אומרין שלא נאמר דין זה אלא בארץ וכדכתיב באברהם מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ ויש חולקין וכבר ביארנוה ביבמות פרק הבא:

ונשלם הפרק ת"ל:

וחכ"א בד"א וכו' במומין שבגלוי ראה ונתפייס הוא אבל ר"מ סבר שאפילו במומין שבגלוי יכול לטעון ולומר סבר הייתי שאני יכול לקבל כדאמרי' בגמרא לקמן במילתיה דרשב"ג וזה ששתקתי לא שנתפייסתי בהן ומחלתי שחזקה אין אדם מתפייס במומין אלא סברתי שעכ"ז אסבול מאהבתה אבל עכשיו אין מתקבל הדבר בלבי והכי אמרי' לקמן בפירקין דקס"ד מאי וחכמים סברי כיון דראה וניפייס אין זו טענה:

אמר ר"נ ונכפה כמומין שבסתר דמי וה"מ דקביע לה זמן אבל לא קביע לה זמן כמומין שבגלוי דמיא והל' כחכמים:

מתני' האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא רשב"ג אומר בד"א במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא. פי' לא מיבעי' אם היה בו קודם לכן שראת אותו האשה ונתפייסה בהן שאין כופין אותו להוציא וליתן כתובה. ואם היא רוצה לצאת הו"ל מורדת אלא אפילו נולדו לאחר מיכן אין כופין אותו להוציא משום דאנן סהדי דניחא לה בכל דהו. דאיש קפיד אמומין משום שאין אשה אלא ליופי אבל אשה לא קפדה אמומין. רשב"ג אומר בד"א במומין שבגלוי קטנים התם מחלקינן בין איש לאשה דאיש קפיד אשה לא קפדה אבל במומין גדולים אשה נמי קפדה ויוציא ויתן כתובה ואי קשיא כיון שנולדו בו לאחר נישואין לימא בעל לאשה נסתחפה שדך כי היכי דאמר אשה לבעל כשנולדו לאחר מיכן תשובה כי אמרי' נסתחפה שדהו ה"מ בעל משום דבעי לאפסודה כתובתה דאמרי' ליה משום הא תו לא מיפסדא כתובתה דנסתחפה שדך וכבר הוא משועבד לה בכתובתה וא"י להפטר משיעבודו ולקונסה בכתובתה אבל האשה דינא בעי למישקל וליכא שום קנסא לבעל הילכך לא מצי למימר לה נסתחפה שדך (אבל) [אלא] שקילא דינא ונפקי ודוקא בנולדו בו פליג רשב"ג אבל בהיו לא פליג דכיון דהיו בו מעיקרא סברא וקבלה ולא מציא למיטען סבורה הייתי שאוכל לקבל ועכשיו לא אוכל:

מתני' האיש שנולדו בו מומין כו' והלכת' כרבנן כדפסיק רבא משמיה דרב נחמן:

אמר רב יהודה אמר רב אסי אין מעשין אלא לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול גרוש' וחלוצה לכהן הדיוט כו' עד דיירנא בהדי' בסהדי לא שבקינן לי'. איכא דקשיא לי' והא איכא שניות. ובירושלמי אשכחן לה להא קושיא. ומפרקינן כגון אמר שמואל. כלומר הא דאמרינן אלמנה לכהן גדול לאו דווקא. אלא כגון אלמנה שביאתה באיסור. והוא הדין לשניות שאף הן ביאתן באיסור. ואפי' להא דאמרי' בשלמא לרב אסי דרבנן קתני דאורייתא לא קתני. ואלו שניות לא קתני אע"ג דרבנן נינהו. יש לומר דלא קרינן השתא דרבנן אלא הנהו דכפינן להו משום תקנתא דרבנן וליכא איסור בביאתן מה שאין כן בשניות. ומיהו קשיא לן ההוא דאמרי' ביבמות הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ. ואיכא למימר דלא איירי ביבם:

ובירושלמי מקשינן אהא דשמואל והא תנינן המדיר כלומר דכופין ואע"ג דלאו פסולות. ומהדרינן שמענו שמוצי' שמענו שכופין כלומר כל היכא דלא תני כופין ממש אלא יוציא ויתן כתובה כי ההיא דהמדיר לאו למימרא דכפינן לי' בגופי' אלא שמוציאין ממנו כתובה ונותנין לה ומבקשין ממנו ליתן גט וקשיא לן מאי שנא מההיא דהנודרת הנאה מיבמה דכפינן לי'. ויש לומר שאני התם שכיון שנדרה הנאה בחיי בעלה ממנו ולא נתכונ' לכך רואין כאלו אין כאן מתחל' אלא מצות חליצה ואי איפשר לעגנה לעולם לפיכך כופין. אי נמי בחליצה הקלו. ולפום האי סברא הא דאמר רב יוציא ויתן כתובה לאו כפי' דגט קאמר אלא ליתן כתובה ואח"כ מבקשי' ליתן גט:

אבל בירושלמי בגיטין פרק שני אמרו ר' ירמי' בעא מר' אבהו האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו או לא. אמר ליה עדיין את לזו מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן אלמא דכפי' ממש קא אמרי'. ואיכא למימר דוודאי כל היכא דאמרינן כופין כפיה ממש קאמר. אבל היכא דאמרינן יוציא איכא למשמע כפיה ממש ליתן גט. ואיכא למשמע דלאו כפיה על הגט אלא ליתן כתובה ומבקשין ליתן גט. והכי פשט' דמילתא דרב מדמהדר לי' שמואל עד שכופין אותו להוציא יכפהו לזון. אע"ג דלאו היכריחא הוא דאפשר דהכי קאמר עד שכופין אותו בענין זה להוציא יכפוהו לזון. ומיהו הכי קים לן פירושא כירושלמי ורב קים לי' בדשמואל מאי קאמר והיינו דמהדר לי' הכי. וראי' להאי סברא מהא דאמר' ביבמות שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה לו אינו רשאי ליבטל אלא יוציא ויתן כתובה. ואם איתה דכל יוציא כופין משמע תיקשי לי' לרב יהודה משמי' דשמואל דקאמר בהא אין כופין אותו. וכי תימא ולרב תחליפא נמי דאית לי' כופין אמאי לא תני כופין. הא ליתא כדאמרן דהיכ' דאמרי' יוציא איכ' למימר כופין ליתן גט ואיכ' למימר דלאו כופין אלא על הכתובה ומבקשין על הגט. והיינו דניחא לתרווייהו דרב תחליפא מפרש לה בכפי' ממש על הגט ורב יהודה ליתן כתובה וכתובה דאית לה משום דאיהו הוא דלא זכה ליבנות הימנה. ומיהו מסתמא כל היכא דלא קאמר אלא יוציא אית לן למימר דלא כפינן אגיטא אלא ליתן כתובה. ולרב דאמר לעיל האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה האי דלא תני לי' במתני'. משום דהא תנא לי' המדיר ואמר לך רב דכל דכן הא דאפשר בפרנס. אי נמי כדאיתה בירושלמי דכל דכן הוא דמפני ריח הפה כופין כל שכן מפני חיי נפש. וקיימא לן כשמואל, ר' יהושע בן לוי מיכרך בהו ועסיק בתורה אמר אילת אהבים ויעלת חן אם חן מעלה על לומדיה אגוני לא מגניא כו':

דקביע ליה זמן לאותו חולי מתי הוא בא ומסתברא באותה שעה דאין אדם מרגיש בה והוה ליה מומין שבסתר כמומין שבגלוי דמי דאי אפשר שלא נודע הדבר וקביל. רש"י במהדורא קמא:

מתני' האיש שנולדו בו מומין וכו'. פי' לא מבעיא אם היו בו מקודם לכן שראתה אותם האשה ונתפייסה בהם שאין כופין אותו להוציא וליתן כתובה ואם רוצה לצאת הויא לה מורדת אלא אפילו נולדו בו לאחר מכאן אין כופין אותו להוציא משום דאנן סהדי דאשה ניחא לה בכל דהו דאיש קפיד אמומין מפני שאין אשה אלא ליופי אבל אשה לא קפדה אמומין רשב"ג אומר בד"א במומין קטנים התם מחלקין בין איש לאשה דאיש קפיד ואשה לא קפדה אבל במומין גדולים אשה נמי קפדה ויוציא ויתן כתובה.
ואי קשיא כיון שנולדו בו לאחר מכאן לימא לה בעל לאשה נסתחפה שדך כי היכי דאמרה אשה לבעל כשנולדו בה לאחר מכאן. תשובה כי אמרינן נסתחפה שדהו הני מילי לבעל משום דבעי לאפסודה לכתובתה דאמרינן ליה משום האי עילא לא מפסדה כתובה דנסתחפה שדהו וכבר הוא משועבד לה בכתובה ואינו יכול להפטר משעבודו ולקנוס את האשה בכתובתה אבל האשה דידה בעיא למשקל וליכא שום קנסא לבעל הלכך לא מצי למימר לה נסתחפה שדך אלא שקלא דידה ונפקא ודוקא בנולדו בו פליג רשב"ג ובהא לא פליג דכיון דהיו בה מעיקרא סבר' וקביל' ולא מצי' למטען סבורה הייתי שאני יכול לקבל כו'. הר' ישעיה מטראני ז"ל. קא פריש למתני' כמאן דתני נולדו ואיכא מאן דתני היו כדאיתא בגמרא ופסקו רבוותא כמאן דתני נולדו ובריש מכילתין הארכנו בתירוץ קושיא זו שהקשה הרב ז"ל:

גמרא כסבורה היא שיכולה לקבל. פירוש ואפילו לרבנן דלית להו האי סברא לקמן במתניתין דאלו שכופין להוציא התם הוא לפי שקבלה עליה מומין בפי' אבל הכא דסתמא הוה יכול לטעון כן. הריטב"א ז"ל. ונמוקי יוסף בפ' לא יחפור כתב רשב"ג ס"ל כר"מ דאמר יכולה אשה שתאמר סבורה הייתי כו':

מתני' פירש רשב"ג נסמית עינו כו'. ודוקא נקטעה ידו או נשברה רגלו אחת או נסמית עינו אחת אבל בשתי ידיו או בשתי עיניו לדברי הכל כופין אותו להוציא שהרי עבר ובטל מן העולם. תלמידי רבינו יונה ז"ל. וכתב הרב המאירי שכך עשו מעשה בלוניל הרב ר' משה בר יהודה וחביריו וצ"ע. ע"כ:

גמרא אמר רבא בר יעקב אמר רבי יוחנן הלכה כרשב"ג גרש"י ז"ל ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר רבי יוחנן וכו'. כלומר ואם כן למה הוצרכו לפסוק הלכה כרשב"ג ויש שגורסין איכא דאמרי אמר רבא בר יעקב אמר רבי יוחנן אין הלכה כרשב"ג ופרכינן ומי אמר רבי יוחנן הכי והא אמר רבה בר בר חנה וכו'. הריטב"א ז"ל:
מתני' ואלו שכופין אותם להוציא פי' הא דקתני אלו ואף על גב דאיכא אחריני כדאיתא בגמרא משום דהכא לא מני אלא הני תלת דקיומן איסורא ולא מפקע להו שום חיובא דשאר כסות ועונה והוו מידי דלא פשע איהו בנפשיה כלום ואפילו הכי כופין אותם להוציא משום דמאיסי וכ"ש היכא דאיכא חדא מאידך. ופרש"י אלו שכופין אותם להוציא וליתן כתובה והביא ראיה לדבריו מדפרכינן בגמרא אמאי לא קתני ההיא דשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה דיוציא ויתן כתובה ואם איתא דבמשנתנו אין כופין ליתן כתובה הא לא מצי למתני לההיא במשנתנו אלא ודאי כדאמרן ולא הוצרך התנא לפרש דהכין משמע מסתמא.
אבל בשם רבינו גרשון ז"ל כתב דכופין על הגט בלחוד קאמר ואין לה כתובה והא ראיה מסיפא דקתני כי אע"פ דקבלה עליה יכולה היא לומר סבורה הייתי לקבל והתם ודאי אין כופין על הכתובה דא"כ אתיא לאערומי ותקבל עליה המומין ואח"כ כופין אותו להוציא וליתן כתובה ומסיפא לר"מ נשמע לרבנן ברישא ואין זו ראיה דלעולם במתני' כופין אף על הכתובה וכל היכא דחזינן דמערמא פשיטא דאין כופין ולא יהבינן לה כתובה ומתני' בדלא מערמא. וכל שכופין להוציא כופין בין בשוטי ובכל כפיה ואפי' על ידי גוים כדאיתא בפרק בתרא דגיטין [פח ב'] וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואי מסר מודעא כייפינן ליה עד דמבטל למודעא כדאיתא בערכין ובדוכתא פרישנא לה בס"ד. הריטב"א ז"ל:
וכתב הר"י מטראני וז"ל ואלו שכופין כו' אף על פי שבכל המומין אין כופין האיש להוציא באלו שהם מוסרחין וקשים מכולם כופין אותם להוציא וליתן כתובה בין שהיו בם עד שלא נשאו ובין משנשאו למ"ד דאע"ג דבכל המומין אמרינן דאין האשה מקפדת עליהם א"נ מפייסא בהם וסברה וקבלה באלה מקפדת ולא סברה וקבלה אף על פי שראתה אותם מפני שיכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשו איני יכולה לקבל והוה סובר ר' מאיר דלא מבעיא בסתמא שהיא יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ולא התפייסתי בהן דהא בשאר מומין נמי אמרינן דאין הבעל מתפייס במומין וסבור היה שהיה יכול לקבל כדאמר ר' מאיר לעיל והכא נמי באשה אמרי' הכי אלא אף על פי שהתנה עמה שתקבל היא יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשו איני יכולה לקבל וחכמים אומרים כיון שהתנה עמה וקבלתה היא בעל כרחה חוץ ממכות שחין מפני שהתשמיש ממיק וממיס את בשרו אבל בסתמא ודאי מודו רבנן דאין האשה מתפייסת בהם ואף ע"ג דראתה אותם אלא מציא למיטען סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשו איני יכולה לקבל ואע"ג דבשאר מומין לא מבעיא אשה דהיא מתפייסת בהם אלא אפילו האיש סבירי להו לרבנן דמתפייס בהם וסבר וקביל כדאמרן לעיל הכא מפני שהן מוסרחין אין האשה מתפייסת הלכך אף על פי שהיו בהן עד שלא נשאו כופין אותן להוציא וליתן כתובה וכ"ש אם היו מומין אלו באשה שהיא יוצאה בלא כתובה ואין הבעל מתפייס בהן וקי"ל דהלכה כחכמים ע"כ:
ואמרו בירושלמי בפרק לא יחפור שהמקבל עליו ניזקין שאין להם חזקה דהוי בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן והא קי"ל דהלכה כרבנן והיינו דאמרי' אין חזקה לניזקין הא ראיה יש ובמקומה פירשנוה בס"ד. הריטב"א ז"ל:
המקמץ צואת כלבים לא נתפרש מה צורך אבל בארץ אשכנז ראה רבי ששורין בהן את הבגדים לפני כבוסם יום או יומים ומסריח למרחוק. בורסי מעבד עורות. מפני שממקתו ושתשמיש קשה למוכה שחין ומכלה את בשרו כמו המק בשרו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

זה המקמץ צואת כלבים פי' מקבצם מועט מועט בכל מקום שמוצאם ומתוך כך הוא מסריח. הר"י מטראני ז"ל. ורש"י לא פי' כן אלא שהסרחון הוא מחמת שריית הבגדים בהם:
חוץ ממוכה שחין שהוא מאיס לה ולא מבעיא היכא דלא מבעי איהי למיתב תותיה אלא אפילו היכא דבעיא איהי למיתב תותיה כופין אותה לגרש מפני שהיא ממיקתו כלומר שהתשמיש קשה לו וה"ק חוץ ממוכה שחין שיכולה היא לומר עכשו איני יכולה לקבל לפי שבכל יום ויום הולך ומכביד עליו חוליו לפי שכשהיא משמשת עמו והולכת ממיקה את בשרו מה שאין כן באחרים השנויים במשנה דבענין אחד הן עומדים וכיון דסברה וקבילה ההיא שעתא תו לא מציא למימר מאיס עלי. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

לאחיך הייתי יכולה לקבל כו'. אפילו חכמים דאמרי כיון דסברה וקבילה מקבלת היא על כרח' דוקא לאותו ראשון שקדשה אבל לא ליבם דיכולה לומר מדותיו היו טובות כל כך שנתרציתי לסבול ממנו אבל ממך איני יכולה לסבול שאיני חפצה בשאר מדותיך. תלמידי ר' יונה ז"ל:
גמרא לא פסיק פומיה מכוליה פירקין בלשון כבוד אנח סימנים כלומר דאיהו ריח הפה קאמר. רש"י במהדורא קמא:

ופירש רבי מאיר שמואל לא פסיק פומיה כו'. פי' בכל זה הפרק דבר שמואל כמעט על כל משנה ומשנה אמשנה קמייתא פליגי רב ושמואל בסתם ומפרשה, טעמא וכמה קצבה אמר רב יהודה אמר שמואל י"ב חדש, אמר שמואל משום בני אדם פריצים, אמר שמואל דברים של קלון וכן כולן. הרא"ש ז"ל:

בשלמא מתני' לא קשיא כאן בבורסי גדול וכו'. פי' ותנא בורסי גדול העומד על הפועלים שאינו מאיס כל כך משום רבותא דרישא ותנא בורסי קטן שמתעסק במלאכה שהוא מאוס יותר משום רבותא דסיפא דהיכא שקבלה עליה אין כופין לרבנן. ורש"י פי' דבורסי גדול גרוע מבורסי קטן אלא לרב יהודה קשיא וא"ת ואמאי לא משנינן לדידיה נמי דמאי מקמץ צואת כלבים בורסי קטן דהא בעיבוד עורות נותנין צואת כלבים כדאמרינן בברכות לא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת תרנגולים בזמן שנתן לתוכה עורות וי"ל דלישנא דמקמץ צואת כלבים לא משמע עבוד עורות ואין מלאכת הבורסי אלא כשנותנים העורות בתוכן. הריטב"א ז"ל.

ובהכי מתרצא לי לשון ולטעמיך דלא דייק שפיר וה"ק בשלמא לדידיה מקמץ צואת כלבים נמי בכלל מלאכת הבורסי הויא והלכך איברא ודאי דמקמץ זה בורסי ומיהו תרתי בורסי הויא אחד המקבץ צואת כלבים ואחד הנותן עורות בתוכן אבל לדידך דקא פרכת מדתניא מקמץ זה בורסי אלמא סברית לך דלא מקרי בורסי אלא מפני עבוד העורות ומשעה שנתנם לתוכם אלא מפני קמוץ צואת כלבים מעתה תקשי לך מתני' ומשני בשלמא מתני' לא קשיא כו'. פי' הכין הוא קושטא דמלתא שלא נקרא בורסי אלא מפני עבוד העורות אבל אכתי יש לחלק בין בורסי קטן לבורסי גדול אבל לרב יהודה קשיא ומשני תנאי היא כו' פי' לפי סברתו דלא מקרי בורסי אלא מפני עבוד העורות כנ"ל. אבל רש"י כתב תקשי לך מתני'. דקא חשיב להו בתרין . מקמץ צואת כלבים. לא ידעתי מה צורך בה אבל באשכנז ראיתי ששורין בהם הבגדים כו'.
ואפשר לפרש לפי שיטתו של רש"י דה"ק ולטעמיך תקשי לך מתני' כו' פי' בשלמא לדידי סבירא לן דשריי' הבגדים בהם נמי מקרי בורסי דמה לי שריית בגדים בהם ומה לי נתינת עורות בהן הכל הוא מלאכת בורסי ולא תקשי מתניתין אברייתא דתרי גווני בורסי הוי והמקבץ צואת כלבים כדי לשרות בהם הבגדים או ליתן בהם עורות הכל מקרי בורסי אלא לדידך דקא מותבת לי אלמא סבירא לך דלא מקרי בורסי אלא מעבד עורות תקשי לך מתני' ומשני הכין הוא קושטא דמלתא דלא מקרי בורסי אלא המעבד עורות ולא קשיא מתני' כאן בבורסי גדול כו' כנ"ל:

תקשי לך מתני' דקתני כו'. אלמא לאו חדא מלתא נינהו. רש"י ז"ל במהדורא קמא. משמע דקא בעי לאוכוחי דלאו חדא מלתא היא מדקא חשיב להו בתרין ומדאפסיק בינייהו המצרף נחושת ומ"ה פריך דתקשי ליה מתני' אבל במהדורא בתרא חזר ותיקן דלא פריך אלא משום דקא חשיב להו בתרין דכתב וז"ל תקשי לך מתני'. דקא חשיב להו בתרין. ע"כ. והדין עמו דאי קשיא ליה משום דאפסיק בינייהו המצרף נחושת לא תריץ בהא מידי במאי דקאמר בשלמא מתני' לא קשיא כאן בבורסי גדול כו' וכן כתב רש"י בשלמא מתני' לא קשיא. אברייתא דאיכא למימר האי דחשיב ליה בתרי. ע"כ. פי' קושית מתניתין אברייתא לא תקשי אבל מתני' גופה תקשי אמאי אפסיק בינייהו המצרף נחושת כנ"ל.
ואם תשאל א"כ אמאי האריך לאתויי מתני' דקאמר ולטעמיך תקשי לך מתני' המקמץ והמצרף נחושת והבורסי כיון דלא קשיא ליה אלא אמאי חשיב ליה בתרין לא הוה ליה למנקט אלא בקוצר ולטעמיך תקשי לך מתני' אבל השתא דמייתי המשנה משמע דקשיא ליה נמי ההפסק תשובתך איברא דעיקר קשיא היינו אמאי חשיב להו בתרין מיהו מ"מ לרב יהודה ניחא אמאי אפסיק בינייהו המצרף נחושת ולא חש לשנויי אלא עיקר קושיא אבל על ההפסק לא קפיד וא"ת ולרב יהודה מי ניחא והא מקמץ צואת כלבים מה צורך אחר יש כי אם לעורות והלכך היה ליה לתנא למתני תרווייהו בהדי הדדי ולא לאפסוקי בינייהו המצרף נחושת וי"ל דמקמץ צואת כלבים יש בו צורך אחר שבאשכנז שורין בהם הבגדים לפני כבוסן ואגב אורחין פרישנא לך אמאי הפך רש"י וכתב תקשי לך מתני'. דקא חשיב להו בתרין. מקמץ צואת כלבים. לא ידעתי מה צורך בה כו' דוק ותשכח ובמהדורא קמא כתב זה במשנה וכדכתיבנא לעיל ודוק כנ"ל:
בשלמא מתני' לא קשיא לברייתא דודאי תרווייהו לשון בורסי הן אלא מקמץ זה בורסי גדול שיש לו עורות הרבה והדר איצטריך למתני בורסי סתם דהוי בורסי קטן שאין לו אלא עור אחד או שנים לעבד אלא לרב יהודה קשיא ברייתא. רש"י במהדורא קמא.
ובמהדורא בתרא לא פי' כן והדין כן דהא ודאי סתם בורסי היינו בורסי גדול ולשון מקמץ נמי משמע דמקמץ בעניות זעיר שם זעיר שם ומיהו קשיא דא"כ הויא לה מתני' זו ואצ"ל זו דמאחר דתני דכופין על בורסי קטן כ"ש על בורסי גדול ושמא אע"ג דלא יש כל כך סרחון בבורסי קטן מכל מקום מאחר שהוא עני קשה לה טפי מבורסי גדול ואפשר דלהכי קאמר רש"י בורסי קטן. שהוא עני ויש לו עורות מעט. ע"כ. ולא קצר לכתוב בורסי קטן שיש לו מעט עורות ומה לו להזכיר שהוא עני אלא כדפרישנא כן נראה לי:
תנאי היא דתניא מקמץ זה בורסי ר' יוסי בר יהודה אומר המקמץ צואת כלבים והמצרף נחושת והבורסי ה"ג במקצת ספרים ולא נהירא לרש"י דרבי יוסי בר יהודה מלתא אחריתי קאמר ולא קאי לפרושי פי' מקמץ דמתני' ואנן הכי בעינן למימר דפליגי תנאי בפירוש מקמץ.

לכך נ"ל הנכון דהכי גרסי' תנאי היא דתניא זה בורסי המקמץ צואת כלבים פי' דבתרווייהו קיימי לפרש מקמץ דמתני' וז"ל התוס' [פ"ז הל"י] מדוייקת איזהו מקמץ זה בורסי וי"א מקמץ צואת כלבים מצרף נחושת זה מתוך נחושת ר"י בר יהודה אומר מקמץ מצרף נחושת והבורסי אימתי אמרו יוציא ויתן כתובה בזמן שהוא רוצה והיא אינה רוצה כו'. ע"כ. הרי קמן דר' יוסי בר יהודה מלתא אחריתי בעי לאשמועינן ולא פירושא דמקמץ בעי לאשמועינן כנ"ל:
המחתך נחושת מעיקרו פי' חוצב עפרה ממקום מולדתה רב אמר חשלי דודי פי' שעושין היורות ע"י הקשת הקורנוס שמפשטים העשת ועושין ממנה כלי. תניא בתוספתא מצרף נחושת זה המתיך נחושת וכל אלה פניהם וכל גופם מפוחמים תמיד והם מאוסים. הר"י מטראני ז"ל:

אכסוהו שערי האכילוהו שעורים כבהמה שאין ממש בדבריו לשון הכוסס חטים כ"ש לשון אבוס. רש"י במהדורא קמא.
וכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל אבסוה שערי לפי שאין ממש בדבריו לפי שכל דבר לא יפלא מב"ד להוציא לאור כיון שיתחילו בו ויכולין הם לקנסו בענין שלא ישוב לומר כן. תלמידי רבינו יונה:
הא דאמרינן עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון הייתי סבור לומר דלאו כופין אותו ממש קאמר דהא רב לא אמר אלא יוציא ויתן כתובה וכל מקום שנאמר בו כלשון הזה אין במשמע כופין כדבעינן למכתב קמן אלא ה"ק אותה כפייה עצמה שעושין לו כדי שיוציא שכופין אותו ליתן כתובה והוא כפוי בכך להוציא יכפוהו בה לזון. עד שראיתי בירושלמי במסכת גיטין בפרק בתרא [ה"ט] ר' ירמיה בעא מר' אבהו האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו או לא אמר לו אדיין את לזו מפני ריח הפה כופין וכו' מפני חיי נפש לא כל שכן ר' יוחנן אומר אומרים לו או זן או פרנס או פטור. מכאן נראה דאיכא מאן דאמר כופין ממש והיינו מאן דסבר בגמרא דידן יוציא ויתן כתובה ומיהו לא קשיא דפעמים יש בלשון הזה לשון כפייה ופעמים אין בלשון הזה לשון כפייה ושמואל ידע מאי קאמר רב ולפיכך אמר עד שכופין אותו להוציא. אי נמי קים להו דחיי נפש כפייה ממש או לזון ולפרנס או להוציא וכיון דלא אמר רב לכוף ולזון ודאי לכוף ולהוציא קאמר ורב כופין ממש קאמר ולא איכפת לן כיון דלית הלכתא כרב כדפסקי רבינו חננאל ורבינו יצחק אבל בה"ג פסק כרב וכר' יוחנן. הרמב"ן ז"ל:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל ונראין דברים דאפילו לשמואל כל שאי אפשר לכופו לזון כגון שאין מוצאין לו במה לפרנס א"נ שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון שכופין אותו להוציא דהא שמואל לא קאמר אלא עד שאתה כופהו להוציא כופהו לזון. ומיהו אם אפשר לו לעשות מלאכה ולזון ואינו רוצה ואפשר לכופו בשמתא שישכיר עצמו למלאכה כדי לזון שאף זה בכלל מה שאמר שמואל יכפוהו לזון וכבר כתבנו לעיל במכלתין והאי דדייק ה"ר אליה' ז"ל מהכתוב בלשון הכתובה אנא אפלח וכיון שכן הא דתנן המדיר את אשתו מליהנות לו כיון דאי אפשר לכופו לזון שהרי אסורה הנאתו עליו אם הדירה על דעת רבים כופין אותו להוציא ומה שאמר בירושלמי שמענו שמוציא שמענו שכופין התם כשאפשר לכופו להוציא למצוא פתח לנדרו. ע"כ:

וקאמר לה משמיה דר' יוחנן אין לפרש דר' בנימין בר יפת הוה קאמר דר' יוחנן קאמר האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה דאם כן אמאי קאמר ליה ר' זירא על דא אכסוה שערי כו'. והא ר' יוחנן הוא דקאמר הכין ובשלמא לרבי אלעזר משום דאמרה לשמעתא קמיה דשמואל והיה מחבב דברי בר פלוגתיה בפניו להכי קאמר אכסוה שערי לר"א כו' פי' לפי דלא מסתבר ליה סברא רעועה כזו דאי אפשר דרב כך קבל לפי שאין אדם דר עם נחש כו' אבל רבי אלעזר דהוה מסתבר ליה הכין ואמרה קמיה דשמואל שהוא גם כן ידון כך לה"ק אכסוה שערי כו' לפי שהיה בידו יכולת למיכף ליה למיזן ולא היה צריך לכפותו להוציא אבל ר' בנימין בר יפת אי אמר שמעתא משמיה דר' יוחנן יכסוהו שערי אטו מאן דאמר שמעתא משמיה דגברא רבא יכסוהו שערי והלא גברא רבה אמר כן לר"ג לפרש דר' בנימין בר יפת הוה קאמר לה משמיה דרב וקאמר נמי דהכי מסתבר דר' יוחנן נמי כרב ס"ל להכי קאמר ליה ר' זירא על דא אכסוה שערי לאלעזר בבבל פירוש משום דמסתבר ליה טעמיה דרב כוותך אכסוה שערי ואפשר דלהכי כתב רש"י וקאמר לה. להא מילתא דרב. משמיה דר' יוחנן. דאיהו נמי כרב ס"ל. ע"כ. ודוק כנ"ל:

אין מעשין מכריחין את האדם להוציא את אשתו משום איני זן ואיני מפרנס אלא אם כן פסולה לו. ותמיה לן הא אין מעשין סתם קאמר דמשמע דאפילו משום מומין אין כופין אותו להוציא ומתניתין קתני דכופין לכך נראה לומר דה"ג מעשין לפסולות מכריחין את האדם להוציא אשתו פסולה ואצטריך לאורויי הכי משום דבעי למתני אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אף על פי שפסולה היא אצלו דאסור לקיימה כדנפקא לן ראיה לדבר בפרק הבא על יבמתו אף על פי כן אין כופין אותו להוציא אלא מדעתו דלא כייפינן אפריה ורביה להוציא אלא כופין אותו לישא אשה אחרת שיבנה ממנה דשמא מן הראשונה לא זכה להבנות דרבנן קתני לא מורה לן תנא דמתני' למכפייה אלא מדרבנן משום מומין וכ"ש דמשום פסולות. רש"י במהדורא קמא:
כתב הרמב"ן ז"ל הא דאמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות. הקשה הרב אב"ד ז"ל והרי שניות והרי כוליה פירקין דהמדיר ואיני צריך לכתוב תירוצו מפני שזו הקושיא מצאנוה בירושלמי בלשון הזה שמואל אמר אין מעשין אלא לפסולות והא תנינן שניות ומפרקינן כגון דאמר שמואל כלומר לא אמר שמואל דוקא אלמנה לכהן גדול אלא כגון אלמנה והיינו שניות ולכל האסורות שביאתן באיסור אלא הא קשיא לרב אשי דאמר מתני' דרבנן קתני ליתני נמי שניות דהא נחית למניינא וקתני אלו ואיכא למימר לדידיה נמי מתני' לא קתני שביאתן באיסור אלא דליכא איסור ואמור רבנן יוציא משום מומין אי נמי דרבנן קא אמרינן היינו שמוציא מדברי סופרים שראו כן מן הדין ולא מחמת איסור ובין שאיסורן תורה ובין שאיסורן של דבריהם כגון חלוצה ושניות דאורייתא קרי ליה לומר שאסור לעכב אותן וגרושין מצוה. ותו אקשינן בגמרא דבני מערבא [פי"א ה"ז] עליה דשמואל והא תנינן המדיר את אשתו כו' עד יוציא ויתן כתובה ופריק שמענו שמוציא שמענו שכופין פי' בתמיה כלומר כופין אותו ליתן כתובה ואומרים לו להוציא אבל אין כופין ממש וכבר כתיבנא הא מילתא בפרק אף על פי.
מיהו קשיא לי עלה ומאי שנא מהא דתנן הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו להוציא אלמא כל כי האי גוונא כופין וכ"ש הכא דהוא נותן אצבע בין שיניה ואיכא למימר סתם כיון דמודרת הנאה היא מיניה מכל מילי איך אפשר לדור עמו שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אבל במדיר מתשמיש כיון דשריא בשאר הנאות משום ביאה אין כופין אותו להוציא דהא לא מפקדא אפריה ורביה אלא מיהו כיון דמשועבד לה יתן כתובה ואי בעי לאפוקה תיפוק ואי לא אפשר דמשמתינן ליה ולא היא דאף שמותי נמי לא משמתינן ליה דאין לך כפייה גדולה מזו. וכן כתב רבינו יעקב בתשובה שלו דליכא אלא מצוה דרבנן שאומרים לו לגרש ואי לא עבר אדרבנן ושרי למקרייה עבריין והמדיר את אשתו מליהנות לו במשמע דאין כופין שהרי אמרו יוציא ויתן כתובה אבל אין כופין משום דלא מתסרא אלא בשאר הנאות אבל לאו מתשמיש אבל המדיר את אשתו מכל הנאות בין בתשמיש בין שאר כל ההנאות יש לומר דדמיא לההיא שכופין ולא היא דאין כופין שמא ימצא פתח לנדרו ושאני התם שנדרה איהי דכיון דאיהי בעיא למיפק לא משכחא פתח דסברה דמסנא סני לה ואף על גב דמתניתין אוקימנא בשנדרה איהי כיון דיושבת תחת בעלה היתה ונדרה אף על פי שקיים לה איהו וסבירא לן איהו נתן אצבע בין שיניה אין כופין ואפילו בנודרת מכל הנאות שבעולם לגמרי והוא הדין לנדר הוא אבל התם כיון שנאסרה תחלה עליו לא נראית לו מעולם ואין כאן דין יבום אלא חליצה חלה עליו מתחלה וכשנתכוונה לכך קונסין אותה ואין כופין אלא מבקשים ע"כ.
ולי נראה שמקילין בחליצה יותר מן הגט ומסתייע הדין מימרא דבני מערבא מדתנן במסכת יבמות [סד א'] שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל אלא יוציא ויתן כתובה ואי ס"ד דכל יוציא ויתן כתובה כופין משמע היכי אמר שמואל הכא דאין כופין אלא ש"מ יוציא לא משמע כופין וכ"ת אי לא משמע כופין לרב תחליפא נמי ליתני סתם כופין ואמאי תנא יוציא דמשמע מדעתיה הא לאו מילתא היא דיוציא משמע מדעתיה ומשמע בעל כורחיה כדכתיבנא לעיל והתם לא אתינן למתני דיני כפייה אלא לומר שהוא מצוה להוציא ואסור לו לעכב אותה ותרתי קתני אינו רשאי לבטל ולעמוד בלא אשה ועוד צריך להוציא את זו והילכך היכא דלא ידעינן סמכינן אהאי כללא דאין מעשין אלא להנך דמנו רבנן בהדיא ומספיקא לא שרינן אשת איש שהרי גט המעושה שלא כדין בישראל נמי פסול והאי דלא קתני התם בהדיא כופין דלאו דוכתיה היא אלא דאשמועינן לענין פריה ורביה דאינו רשאי ליבטל ומוציא ויתן כתובה ואינה מפסדת כלום שהוא לא זכה ליבנות הימנה ותו לא מידי. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל הא דאמרינן לקמן דרבנן קתני דאורייתא לא קתני ק"ל אם כן אמאי לא קתני שניות ואמאי לא קתני הא דרב למ"ד מזונות דרבנן. ויש לומר דה"ק דהנהו דהוו תקנתא דרבנן בלחוד דליכא לא איסור ביאה ולא מניעת שום חיוב קרינא הכא דרבנן ואידך כולהו קרינא דאורייתא. ויש שתירצו דהא דלא קתני במתני' ההיא דרב משום דפשיטא ומק"ו דריח הפה אתיא וכדפירשו בירושלמי וגם זה נכון. ואחרים תירצו דאמר לך רב דתנא דמתני' במומין מיירי ובשאר כפיות לא מיירי ולא נהירא דאם כן אמאי לא משנינן הכי אליבא דרב תחליפא בר אבדימי. ע"כ:

הא בשוטי דבעלי מומין כופין אותו להוציא אבל נשא אשה כו'. לא כייפינן ליה אלא בדברים הילכך לא קתני לה בהדי כפיית מומין דלא דמי כפייתם אהדדי ובדברים מי הוי כפייה והא כתיב בדברים לא יוסר עבד הא והא בשוטי ואהכי לא תני לה במתני' דלא דמו אהדדי דגבי בעלי מומין כי אמרה דיירינא בהדיה בסהדי שאינה משמשת עמו אבל נשא אשה ושהה עשר שנים וכו' אי אמרה דיירינא בהדיה בסהדי כל שכן דלא שבקינן לה אלא אם כן נושא אחרת שהרי מתבטל עכשיו לגמרי מתשמיש. רש"י במהדורא קמא:

בד"ה ליתני נשא אשה ושהה כו' וא"ת דתקשי ליה ברייתא כו' עכ"ל טפי ה"ל לאקשויי הכי לעיל אמ"ד דאין כופין ויש ליישב וק"ל:

בא"ד יוציא לא משמע לשון כפייה אלא בדבר שמתנהג עמה שלא כדין כו' עכ"ל כדמוכח בשמעתין דהוא אומר איני זן דיוציא הוא לשון כופין מדפריך עליה עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון והיינו שמתנהג עמה שלא כדין ועיין בזה בתוס' בריש פרקין וק"ל:

גמ' רשב"ג כגון נסמת כו':

שם אמר רב יהודה אמר רב אשי אין כו' בשלמא לרב אשי דרבנן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה בשלמא לרב אשי [לא] כו' כצ"ל:

גמ' במתניתא תנא ריח הפה כו'. ולא מקשה מברייתא אשמואל כדבסמוך מיתיביה מקמץ וכו' אפ"ל דבסמוך ברייתא מפרש המתני' שתופס מקמץ זה בורסי משא"כ כאן אפשר שלא נזכר כאן פוליפוס בברייתא רק ריח הפה במקום פוליפוס ואם תני שניהם הוא קצת סייעתא לשמואל:

גמ' וסימנך שמואל כו' מכולה פירקין. היינו פירקא דהמדיר שהיה מפרש כל משניות שבפרק זה מתחלה לסופו דוק ותשכח:

ברש"י בד"ה נכפה חולי כו' ויש לו זמן לבא. נראה כאילו לא כתוב לפניו בגמ' וה"מ דקביע וכו':

ברש"י בד"ה ואלו שכופין והני אין וכו'. דמדלא חשיב י"ל תני ושייר אבל תנא תני ואלו ואת אמרת תני ושייר:
בתד"ה אלא לרב יהודה קשיא תימא דאמאי לא משני כו'. התרצן למאי דידע ברייתא דמייתי תנאי אי אפשר לו לתרץ כן דאי המקמץ צואת כלבים היינו בורסי קטן א"כ יש אומרים דברייתא נמי פירושו בורסי קטן וא"כ היינו ת"ק דמקמץ זה בורסי ע"כ פירושו בורסי קטן [דהא ברייתא לפרושי מתני' אתיא כמ"ש לעיל ובמתני' קתני גם בורסי דהוא בורסי גדול]:
בתד"ה ליתני וכו'. למ"ד אין כופין לא הקשו מברייתא דיכול לומר אנא כמתני' דהכא ס"ל דמדלא חשיב ע"כ ס"ל דאין כופין אבל המקשה אמ"ד כופין תיקשי ליה ברייתא וכו' וכל כמה דלא מיישב לה [ברייתא אמתני'] יכול לומר אנא כהאי תנא סבירא לי. וקושית תוס' ותירוצם מבואר באורך מזה לעיל בתוס' ריש פרקין בד"ה יוציא כו':

גמרא אלא למ"ד היו כו' הא סבירא וקבילא כו'. ק"ק דהל"ל ולטעמיך תקשי לך מתניתין דלקמן דתני בין שהיו עד שלא נישאו ועי' בב"ש סי' קנ"ד סק"ב:

רש"י ד"ה נולדו. משנשאה. מש"כ התוי"ט דמשנתארסה עכ"פ אין כופין אותה ג"כ שתכנס. אבל משנשאה כו' דנין אותה דין מורדת. ול"י מנ"ל הא דהא גבי מורדת תניא לעיל (סג) אחת ארוסה. ועי' בשו"ע סי' ע"ז בח"מ סק"כ ובב"ש שם:

גמרא האומר איני זן כו' יוציא ויתן כתובה. והיינו שכופין כדמוכח בסמוך. והא דלא תני לה במתניתין. עי' לעיל בר"פ בתוס':

רש"י ד"ה מקמץ. מה צורך. נ"ב עתוס' ועי' גם בפרק שירה:

במומין גדולי' כופין אותו להוציא כ' תוס' גבי איש ליכא למימר דנסתחפה שדה של אשה. נראה דלאו אגופא דכופי' להוציא קשיא להו. דאפי' אם נסתחפה שדה שלה מי יכוף אותה לאכול פירות שדופו' קדים משדה סחופה. וה"נ כמ"ש רמב"ם. אפי' בטוענת מאיס עלי כי איננה שפחה נמכרת לו לשמש עם מי שמאוס עלי' וכופי' אותו להוציאה. אך עיקר הקו' ממ"ש תוס' לקמן דצריך ליתן לה כתובה נימא נסתחפה שדה שלה. כמו בנולדו מומין בהאשה צריך הוא ליתן לה כתובה מה"ט. וקו' גדולה הי' והתי' לא זכיתי להבין מ"ש דהבעל אינו שדה של האשה. מה האי. עכ"פ לימא לה כיון דאינך רוצית ליסבול תצא בלא כתובה ורוע מזלך גרם. ובפרט שעיקר כתובה שלא תהי' קלה בעיניו להוציא. והכא כופי' אגירושין וצ"ע:

כופין אותו להוציא. דעת תוס' שיתן כתובה. ועמ"ש תוס' יבמות ס"ד ע"א ד"ה יוציא דעת החולקי' ע"ש. והנה הכא לא קשי' להתוס' דא"כ תערים ותאמר סבורה הייתי ולא מצינן אלא אדר"מ לקמן. ולפום רהיטא י"ל כמ"ש המרדכי דהוא אפסיד נפשי' דה"ל להתנות ע"מ שלא יהי' לה כתובה כשתכוף אותו להוציאה. ומ"מ אדר"מ לקמן מקשי שפיר דלר"מ ה"ל מתנה ע"מ שכ' בתורה דאפי' בדבר שבממון תנאי בטל עיי' בפנים במרדכי ותבין. אבל זה ליתא דא"כ לרשב"ג נמי תיקשי דס"ל לקמן בר"פ הכותב דבירושת הבעל תנאו בטל וס"ל שלהי מסכת כתובה דאורייתא גבי מעות קפוטקי'. א"כ ה"ל להתוס' לציין קושייתם על רשב"ג. ע"כ נ"ל דס"ל להתוס' דרשב"ג מיירי שהי' בו המומין אבל היא לא ידעה ומ"מ אמרי' היא סברה וקיבלה מדה"ל להתנות בלבד שלא יהי' בך מום אע"כ ניחא לה בכל דהו ועיי' ר"ן פלוגתת רמ"ה ורשב"א ועיי' ב"ש רס"י קנ"ד ובית מאיר פליג עליו והארכתי בתשו':

רבא אמר ר"נ הלכה כחכמים. מבואר דלית לי' לרבא הך כללא דהלכה כרשב"ג במשנתינו. וצ"ע אהתוס' בגיטין ע"ה ע"ב ד"ה כלל וכו' וצ"ע:

חוץ ממוכה שחין מדברי תר"י שבשיטה מקובצת הבנתי דאע"ג דב"ד אין מניחי' לקיימה אפי' אם היא מרוצה משום ושמרתם מאוד לנפשותיכם ואז יתן כתובה ג"כ. מ"מ אם הב"ד לא ידעו ולא נתעוררו על ככה. והיא תובעת להתגרש אבדה כתובתה כיון שהתנית חוץ ממוכה שחין מפני שמוסיף מיאוס וניוול בכל ותאמר אדעתא דהכי לא:

בשלמא דרב אסי דרבנן קתני וכו' עיי' הג"ה מיי' מ"ט לא חשיב רשע ומומר ומ"ש עליו לעיל ר"פ המדיר ועיי' בס' קרבן נתנאל לעיל מ"ג ע"ב מה שהקשה מ"ט לא תני קטלנית וע"ש:

תוס' ד"ה סבורה הייתי וכו'. ביבמות דף ס"ד כתבו התוס' דרבינו גרשון ז"ל הוכיח מזה באמת דכופין להוציא אבל אין לה כתובה. לכאורה היה נראה לדעת הרמב"ם וסייעתו דס"ל בטענת מאיס עלי כופין אותו לגרש אלא שאין לה כתובה כמבואר לעיל דף ס"ג ע"ב א"כ לכאורה לא גרע הנהו משאר טוענת מאיס עלי ומ"ט דרבנן דפליגי אדר"מ וכן במתניתין דלעיל מ"ט דרבנן דפליגי אדרשב"ג אלא ודאי דלא פליגי אלא לענין כתובה דלר"מ וכן לרשב"ג יש להן כתובה אעפ"י שהתנה ויש לומר דלטעמייהו אזלי דשמעינן ליה לר"מ לעיל דף נ"ו ע"א דלא מהני מחילה בכתובה משום דס"ל דכתובה דאורייתא והמתנה על מה שכתוב בתורה ס"ל דתנאו בטל והיינו נמי טעמא דרשב"ג למאן דתנא היו דאמר לעיל דס"ל גם כן דיכולה לומר סבורה הייתי לקבל וכו' דשמעינן לעיל דף י' לרשב"ג דס"ל כתובה דאורייתא וס"ל נמי לקמן בריש פרק הכותב דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ורבנן לטעמייהו דמהני מחילה לכתובה ואף דאשמעינן ליה לרבי יהודה דהוא סתם חכמים דרבי מאיר דס"ל לעיל דף נ"ו דכתובה דרבנן ועשו בה חיזוק דלא מהני בה מחילה מ"מ הא קאמר שם דבתחלת חופה מהני בה מחילה וכ"ש הכא שנישאת לו אדעתיה דהכי ועיין לעיל דף נ"ז ע"א שכתבנו שם דלר"מ מוכח דלא מהני מחילה בדאורייתא אפילו קודם הקידושין כדשמעינן ליה שם גבי המקדש על מנת שאין לך עלי שאר וכסות וכו' וכן מוכח לרשב"ג בר"פ הכותב דמוקי לה שם בכותב ועודה ארוסה ואפ"ה ס"ל לרשב"ג דתנאו בטל. ובזה היה נכון הא דקאמר לקמן בשלמא לרב אסי דרבנן קתני והקשו המפרשים דה"ל למיתני שניות דרבנן דכופין כמ"ש הרא"ש ע"ש ולפמ"ש ניחא דפליגי לענין כתובה ושניות אין להן כתובה כדאיתא לקמן ס"פ אלמנה מיהו מלשון המשנה מקבלת הוא ע"כ משמע דס"ל דאין כופין לגרש וצ"ל דגרע הכא מטוענת מאוס עלי דהתם הוא סנוי לה כמ"ש הרמב"ם דאינה כשבויה להיבעל למי שסנוי' לה אבל הנהו אף שאינה יכולה לסבול מ"מ אינו סנוי לה וכן משמע מהא דקאמר לעיל דף מ"ו ע"כ בבושת ופגם מסתברא דאביה הוי דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין ופירש"י דאי בעי מסר לה מקדשה בביאה ואי נימא דכופין להוציא דהוי כטענת מאיס עלי כ"ש דאין רשות לאב לכופה להיבעל למי שסנוי לה ואפשר דאביה שאני דאל"כ תקשה לר"מ וכ"ש במוכה שחין דאפילו רבנן מודים דכופין אותו להוציא ואפ"ה אמר דבידו למוסרה למוכה שחין. וק"ל:

פירש"י ד"ה בשלמא וכו' בורסי קטן דהיינו מקמץ. לכאורה קשה דה"ל לפרש דמקמץ ה"ל בורסי גדול דה"ל לא זו אף זו כדרך התנא בכל מקום ולפי פירושו צ"ל דנקט זו ואצ"ל זו. וכן הקש' בספר שיטה מקובצת. ודוחק לומר דלרבנן דפליגי אדר"ט הוי ליה לא זו אף זו דהא רישא דמתניתין ד"ה היא דמיירי בסתם ולא פליגי אלא בהתנה כמ"ש הטור ונראה דס"ל לרש"י ז"ל דאפילו אם נימא איפכא אפ"ה ה"ל למינקט סתם בורסי דמשמע בין גדול ובין קטן אלא נראה דהא דנקט בורסי גדול היינו דנ"מ לרבנן כשהיה בתחלה בורסי קטן והתנה ע"ז ואח"כ נעשה בורסי גדול כופין אותו להוציא והיינו דנקט בורסי גדול לרבותא דאם נעשה מבורסי קטן בורסי גדול אין ההפרש כל כך גרוע כמו אם נעשה בתחלה בורסי קטן ושפיר הוי לא זו אף זו. לפ"ז יש לומר דרב יהודה ס"ל דחכמים פליגי אפילו ברישא כדס"ל לעיל במתניתין דתנא רב יהודה נולדו אבל היה לא פליג רשב"ג דסברה וקבלה אע"ג דלא היה תנאי אפ"ה אמרינן דסברה וקיבלה וה"ה הכא לשיטתיה אזיל ודלא כסברת הטור א"כ לא שייך לומר בורסי קטן ובורסי גדול דהיינו ע"כ אם רוצה לשנות מקטון לגדול דכיון דס"ל דרישא דמתניתין ר"מ היא א"כ אינו מועיל התנה אפילו בבורסי קטן א"כ מאי אריא שרוצה להיות בורסי גדול הא יכולה לחזור אפילו על מה שהיה בורסי קטן וע"כ צריך לפרש דמקמץ הוא מלתא אחריתא וממילא דמתורץ קושית התוס' ד"ה אלא לרב יהודה וק"ל:

גמרא אזיל ר' אליעזר אמרה לשמעתתא וכו'. עמ"ש לעיל במתניתין דף ס"ד ע"ב:

תוס' ד"ה ליתני נשא אשה וכו' וא"ת וכו'. ונראה דהא דלא קשיא להו מברייתא זו על רב יהודה אמר שמואל. וכן הקשה התוס' ביבמות. יש לומר דס"ל הכא דאין קושיא מזה משום דמצי לאוקמי ברייתא זו בבאה מחמת טענה כדאיתא ביבמות דף ס"ה ע"ב. אבל על המקשה קשיא להו שפיר ובין כך ובין כך ה"ל למיתני. וע"ז תירצו דיש לומר דמפרש ברייתא כפשטא לענין פריה ורביה ויוציא לו משמע בזה דכופין. מיהו לכאורה קשה לר' יוחנן לפי האמת דס"ל בס"פ הבא על יבמתו דכופין בבאה מחמת טענה מ"ט דלא תני ליה דלא שייך שנויא דש"ס התם כי אמרה וכו' בשלמא לפי מאי דבעי למימר שם דר"י ס"ל כריב"ב דהיא נמי מפקדא אפריה ורביה מצי למימר כשנויא דש"ס הכא. א"נ דהוי דאורייתא דהא לא מצי מינסבא לבעל אחר משא"כ הוא שיכול לישא אשה אחרת כפירש"י ד"ה ליתני וכו'. אבל למאי דקאמר בבאה מחמת טענה דוקא ליתני וכן הקשו התוס' בריש פרקין ולולי דבריהם ז"ל נראה דיש לומר דמתניתין כריב"ב דהיא נמי מיפקדא אפריה ורביה וס"ל דכופין על פריה ורביה ומתרץ כשנויא דש"ס הכא. אי נמי דהוי דאורייתא כנ"ל ומ"ד דאין כופין משום פרי ורביה לא מוקי להברייתא בבאה מחמת טענה אלא כפשטא ויוציא לאו לשון כפיה כמ"ש התוס' הכא ובבאה מחמת טענה באמת אין כופין דלא כר' יוחנן ונראה דלהכי פסקו הפוסקים כרב תחליפא משום דקי"ל בבאה מחמת טענה דכופין ממילא מוכח מדלא תני במתניתין באה מחמת טענה. וצ"ל דמחמת פריה ורביה נמי כופין כרב תחליפא ומתניתין כריב"ב כנ"ל ולא הוי מחלוקת ואח"כ סתם כריב"ב משום דהוי בתרי מסכתות. וק"ל:

נכפה. חולי שממנו נופל לארץ ויש לו זמן לבא: כמומין שבסתר דמי. לפי שנזהרת ביום זמנה מלצאת בין הבריות: מתני' מומין גדולים. מפרש בגמרא: גמ' נולדו. משנשאה: ומי אמר ר' יוחנן הכי. דהלכה כרבן שמעון בהא לחודא והא בכל מקום ששנה קאמר: ערב וצידן וראיה אחרונה. ערב בגט פשוט צידן במי שאחזו קורדיקוס ראיה אחרונה בסנהדרין בפרק זה בורר ובשתי ראיות נחלק הלכה כמותו בראשונה ולא באחרונה אמרו לו הבא ראיה אמר אין לי ראיה כו': מתני' בעל פוליפוס. מפרש בגמ': המקמץ והמצרף נחשת. מפרש בגמ', וכולן מפני שאומנות מסרחת היא: שממקתו. לשון המק בשרו (זכריה יד): גמ' פסק פומיה. סימנא דשמואל ריח הפה אמר: לא פסק פומיה מכולי פירקין. תמיד היה שגור בפיו: תיקשי לך מתני'. דקא חשיב להו בתרין: מקמץ צואת כלבים. לא ידעתי מה צורך בה אבל באשכנז ראיתי ששורין בהם הבגדים לפני כבוסן יום או יומים: בשלמא מתני' לא קשיא. אברייתא דאיכא למימר האי דחשיב ליה בתרי הכי קאמר אחד בורסי קטן דהיינו מקמץ ואחד בורסי גדול: בורסי קטן. שהוא עני ויש לו עורות מעט: הכי גרסינן תנאי היא דתניא מקמץ זה בורסקי ויש אומרים זה המקמץ צואת כלבים והכי גרסי' לה בתוספתא והא דרבי יוסי ברבי יהודה מלתא אחריתי קאמר ושם היא שנויה: חשלי דודי. מחשלין ומרדדין נחשת ועושין ממנו יורות ומסריח הוא: מעיקרו. ממקום מוצאו מן הארץ: אכסוהו שערי. האכילוהו שעורים כבהמה כל הנאכל שלא כדרכו קרי ליה כוסס: וקאמר לה. להא מילתא דרב: משמיה דר' יוחנן. דאיהו נמי כרב סבירא ליה: אין מעשין. אין כופין להוציא: אין כופין. דלא כפינן אפריה ורביה: ואלו שכופין. הני אין אפריה ורביה לא: בשלמא לרב אסי. לא תקשי הא דלא חשיב פסולות במתניתין דאיכא לשנויי: דרבנן קתני. הנך דאיסורא דידהו לא כתיבא באורייתא: ליתני נשא אשה ושהה כו'. דמדאורייתא לא מיחייב לאפוקה דאפשר ליקח לו אשה אחרת אצלה אבל מדרבנן קאמר דכל כמה דאיתא להא גביה לא נסיב אחריתי: הא במילי. אפריה ורביה במילי מייסרינן בשוטי לא רדינן ליה אבל הנך בשוטי נמי רדינן ליה שאי אפשר לה לקבל:

אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא. גבי איש ליכא למימר דנסתחפה שדה של אשה דאיש אינו שדה של אשתו כדפרישי' בריש מכילתין (דף ב: ד''ה מציא): כופין אותו להוציא. נראה לר''י דיוציא ויתן כתובה אע''פ שמגרשה בעל כרחו כמו בבאה מחמת טענה דמשמע בסוף הבא על יבמתו (יבמות סה:) דנותן כתובה אע''פ שמגרשה בעל כרחו ובתוספתא קתני בהדיא אמומין דהכא יוציא ויתן כתובה: סבורה הייתי שאני יכולה לקבל. קצת תימה דאם כן כל אשה תערים ותשאנו כדי שיתן לה כתובה שתאמר איני יכולה לקבל ויגרשנה ושמא במקום שיש חשש ערמה אין לה כתובה: אלא לרב יהודה קשיא. תימה דאמאי לא משני דהא דאמר רב יהודה (אמר שמואל) המקמץ צואת כלבים היינו בורסי קטן דבפרק מי שמתו (ברכות כה.) משמע דאיכא צואת כלבים בעיבוד עורות דתניא התם לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת אדם כו' בזמן שנתן לתוכן עורות: ליתני נשא אשה ושהה עמה עשר שנים. וא''ת דתקשי ליה ברייתא דשלהי הבא על יבמתו (יבמות סד.) דתניא נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל ויוציא ויתן כתובה ונראה לפרש דלשון יוציא לא משמע כפייה אלא בדבר שמתנהג עם האשה שלא כדין אבל התם דקתני יוציא משום ביטול פריה ורביה לא משמע דכופין: