כתובות עז ע"ב

הָתָם כִּי אָמְרָה הָוְיָנָא בַּהֲדֵיהּ שָׁבְקִינַן לַהּ הָכָא אַף עַל גַּב דְּאָמְרָה הָוְיָנָא בַּהֲדֵיהּ לָא שָׁבְקִינַן לַהּ וַהֲרֵי מוּכֵּה שְׁחִין דְּאַף עַל גַּב דַּאֲמָרָהּ הָוְיָנָא בַּהֲדֵיהּ לָא שָׁבְקִינַן לַהּ דִּתְנַן חוּץ מִמּוּכֵּה שְׁחִין מִפְּנֵי שֶׁמְּמִקָּתוֹ וְקָתָנֵי
הָתָם כִּי אָמְרָה דָּיְירָנָא בַּהֲדֵיהּ בְּסָהֲדֵי שָׁבְקִינַן לַהּ הָכָא אַף עַל גַּב דְּאָמְרָה דָּיְירָנָא בַּהֲדֵיהּ בְּסָהֲדֵי לָא שָׁבְקִינַן לַהּ
תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי שָׂח לִי זָקֵן אֶחָד מֵאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מוּכֵּי שְׁחִין הֵן וְכוּלָּן אָמְרוּ חֲכָמִים תַּשְׁמִישׁ קָשֶׁה לָהֶן וּבַעֲלֵי רָאתָן קָשֶׁה מִכּוּלָּן מִמַּאי הָוֵי דְּתַנְיָא הִקִּיז דָּם וְשִׁימֵּשׁ הָוַיִין לוֹ בָּנִים וִיתִיקִין הַקִּיזוּ שְׁנֵיהֶם וְשִׁימְּשׁוּ הָוַיִין לוֹ בָּנִים בַּעֲלֵי רָאתָן אָמַר רַב פָּפָּא לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא טָעֵים מִידֵּי אֲבָל טָעֵים מִידֵּי לֵית לַן בַּהּ
מַאי סִימָנֵיהּ דָּלְפָן עֵינֵיהּ וְדָיְיבִי נְחִירֵיהּ וְאָ(י)תֵי לֵיהּ רִירָא מִפּוּמֵּיהּ וּרְמוּ דִּידְבֵי עִילָּוֵיהּ וּמַאי אָסוּתֵיהּ אָמַר אַבָּיֵי פִּילָא וְלוּדָנָא גִּירְדָּא דֶאֱגוֹזָא וְגִירְדָּא דְּאַשְׁפָּא וּכְלִיל מַלְכָּא וּמְתַחְלָא דְּדִיקְלָא סוּמָּקָא וְשָׁלֵיק לְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וּמְעַיֵּיל לֵיהּ לְבֵיתָא דְשֵׁישָׁא וְאִי לָא אִיכָּא בֵּיתָא דְשֵׁישָׁא מְעַיֵּיל לֵיהּ לְבֵיתָא דְּשַׁב לִבְנֵי וַאֲרִיחָא
וְנָטֵיל לֵיהּ תְּלָת מְאָה כָּסֵי עַל רֵישֵׁיהּ עַד דְּרָפְיָא אַרְעִיתָא דְמוֹחֵיהּ וְקָרַע לְמוֹחֵיהּ וּמַיְיתֵי אַרְבַּע טַרְפֵי דְאָסָא וּמַדְלֵי כֹּל חַד כַּרְעָא וּמוֹתֵיב חַד וְשָׁקֵיל בִּצְבָתָא וְקָלֵי לֵיהּ דְּאִי לָא הָדַר עִילָּוֵיהּ
מַכְרִיז רַבִּי יוֹחָנָן הִזָּהֲרוּ מִזְּבוּבֵי (שֶׁל) בַּעֲלֵי רָאתָן רַבִּי זֵירָא לָא הֲוָה יָתֵיב בְּזִיקֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לָא עָיֵיל בְּאֻהְלֵיהּ רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי לָא הֲווֹ אָכְלִי מִבֵּיעֵי דְּהָהִיא מְבוֹאָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִיכְרָךְ בְּהוּ וְעָסֵיק בַּתּוֹרָה אָמַר אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן אִם חֵן מַעֲלָה עַל לוֹמְדֶיהָ אַגּוֹנֵי לָא מַגְּנָא
כִּי הֲוָה שָׁכֵיב אֲמַרוּ לֵיהּ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת זִיל עֲבֵיד לֵיהּ רְעוּתֵיהּ אֲזַל אִיתְחֲזִי לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ אַחְוִי לִי דּוּכְתַּאי אֲמַר לֵיהּ לְחַיֵּי אֲמַר לֵיהּ הַב לִי סַכִּינָךְ דִּלְמָא מְבַעֲתַתְּ לִי בְּאוֹרְחָא יַהֲבַהּ נִיהֲלֵיהּ כִּי מְטָא לְהָתָם דַּלְיַיהּ קָא מַחְוֵי לֵיהּ שְׁוַור נְפַל לְהָהוּא גִּיסָא
נַקְטֵיהּ בְּקַרְנָא דִגְלִימֵיהּ אֲמַר לֵיהּ בִּשְׁבוּעֲתָא דְּלָא אָתֵינָא אֲמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִי אִיתְּשִׁיל אַשְּׁבוּעֲתָא נֶיהְדַּר אִי לָא לָא נֶיהְדַּר אֲמַר לֵיהּ הַב לִי סַכִּינַאי לָא הֲוָה קָא יָהֵיב לֵיהּ נְפַקָא בַּת קָלָא וַאֲמַרָה לֵיהּ הַב נִיהֲלֵיהּ דְּמִיתַּבְעָא לִבְרִיָּיתָא מַכְרִיז אֵלִיָּהוּ קַמֵּיהּ פַּנּוּ מָקוֹם לְבַר לֵיוַאי פַּנּוּ מָקוֹם לְבַר לֵיוַאי
אֲזַל אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי דַּהֲוָה יָתֵיב עַל תְּלָת עֲשַׂר תַּכְטָקֵי פִּיזָּא אֲמַר לֵיהּ אַתְּ הוּא בַּר לֵיוַאי אֲמַר לֵיהּ הֵן נִרְאֲתָה קֶשֶׁת בְּיָמֶיךָ אֲמַר לֵיהּ הֵן אִם כֵּן אִי אַתָּה בַּר לֵיוַאי וְלָא הִיא דְּלָא הֲוַאי מִידֵּי אֶלָּא סָבַר לָא אַחְזֵיק טֵיבוּתָא לְנַפְשַׁאי
רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא שׁוֹשְׁבִינֵיהּ הֲוָה כִּי הֲוָה קָא נָיְחָא נַפְשֵׁיהּ אֲמַרוּ לֵיהּ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת זִיל עָבֵיד לֵיהּ רְעוּתֵיהּ אֲזַל לְגַבֵּיהּ וְאִיתְחֲזִי לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ שִׁבְקַי תְּלָתִין יוֹם עַד דְּנַהְדַּר תַּלְמוּדַאי דְּאָמְרִי אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ שַׁבְקֵיהּ לְבָתַר תְּלָתִין יוֹמִין אֲזַל אִיתְחֲזִי לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ אַחְוִי לִי דּוּכְתַּאי אֲמַר לֵיהּ לְחַיֵּי אֲמַר לֵיהּ הַב לִי סַכִּינָךְ דִּלְמָא מְבַעֲתַתְּ לִי בְּאוֹרְחָא אֲמַר לֵיהּ כְּחַבְרָךְ בָּעֵית לְמִיעְבַּד לִי
אֲמַר לֵיהּ אַיְיתִי סֵפֶר תּוֹרָה וַחֲזִי מִי אִיכָּא מִידֵּי דִּכְתִיב בֵּיהּ דְּלָא קַיֵּימְתֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ מִי אִיכָּרַכְתְּ בְּבַעֲלֵי רָאתָן וְאִיעֲסַקְתְּ בַּתּוֹרָה וַאֲפִילּוּ הָכִי כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ אַפְסֵיק לֵיהּ עַמּוּדָא דְנוּרָא בֵּין דִּידֵיהּ לְעָלְמָא וּגְמִירִי דְּלָא מַפְסֵיק עַמּוּדָא דְנוּרָא אֶלָּא לְחַד בְּדָרָא אוֹ לִתְרֵין בְּדָרָא
קְרַב לְגַבֵּיהּ רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי אָמַר עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל כְּבוֹד חֲכָמִים לָא אַשְׁגַּח עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אָבִיךָ לָא אַשְׁגַּח עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל כְּבוֹד עַצְמְךָ אִיסְתַּלַּק אָמַר אַבָּיֵי לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּלָא קַיֵּים (אֲפִילּוּ אוֹת אַחַת) אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא לְאַפּוֹקֵי מִמָּר דְּלָא אִית לֵיהּ מַעֲקֶה לְאִיגָּרֵיהּ וְלָא הִיא מִיהְוָה הֲוָה וְהָהִיא שַׁעְתָּא הוּא דְּשַׁדְיֵיהּ זִיקָא
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא מִפְּנֵי מָה אֵין בַּעֲלֵי רָאתָן בְּבָבֶל מִפְּנֵי שֶׁאוֹכְלִין תְּרָדִין וְשׁוֹתִין שֵׁכָר שֶׁל הִיזְמֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִפְּנֵי מָה אֵין מְצוֹרָעִין בְּבָבֶל מִפְּנֵי שֶׁאוֹכְלִין תְּרָדִין וְשׁוֹתִין שֵׁכָר וְרוֹחֲצִין בְּמֵי פְרָת
הֲדַרַן עֲלָךְ הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עז - ב

אלא שהתם [בדברים הנזכרים במשנה], כי אמרה "הוינא בהדיה" שבקינן לה [אם תאמר "בכל זאת הריני חפצה בו", מניחים לה].

אך הכא [במי ששהה עשר שנים], אף על גב דאמרה "הוינא בהדיה" - לא שבקינן לה, כדי שיקיים מצות פריה ורביה. ולכן לא שנינו דין זה במשנה.

ומקשינן: והרי מוכה שחין דאף על גב דאמרה הוינא בהדיה לא שבקינן לה,

דתנן "חוץ ממוכה שחין מפני שממקתו", ומשמע שלעולם כופין אותו להוציא כדי שלא ימק בשרו, ובכל זאת קתני במשנה, ומדוע לא שנינו גם "שהה עמה עשר שנים"?

ומשנינן: התם, כי אמרה "דיירנא בהדיה בסהדי" שבקינן לה [במוכה שחין, אם תאמר האשה - "אגור עמו בעדים, שלא יוכל לבא עלי", מניחים אותה].

אך הכא [במי ששהה עשר שנים], אף על גב דאמרה "דיירנא בהדיה בסהדי" - לא שבקינן לה, כדי שיוכל לקיים מצות פריה ורביה.

תניא, אמר רבי יוסי: שח לי זקן אחד מאנשי ירושלים, עשרים וארבעה סוגים של מוכי שחין הן, וכולן אמרו חכמים שהתשמיש קשה להן [מזיק להן], ובעלי ראתן [חולה שיש לו שרץ במוחו] קשה מכולן.

ממאי הוי [ממה נגרם אותו חולי]?

דתניא: הקיז דם, ואחר כך שימש מיטתו, הויין לו בנים ויתיקין [חלשים]. הקיזו שניהם הוא ואשתו, ושימשו, הויין לו בנים בעלי ראתן. אמר רב פפא: לא אמרן שהתשמיש מסוכן אחר הקזת דם, אלא דלא טעים מידי [שלא אכל אחר כך כלום], אבל טעים מידי, לית לן בה [אינו מזיק].

מאי סימניה [מהם סימני מחלת הראתן]?

דלפן עיניה [עיניו דולפות], ודייבי נחיריה [ואפו נוזל], ואיתי ליה רירא מפומיה [ונוטף ריר מפיו], ורמו דידבי עילויה [וזבובים כרוכים אחריו]

ומאי אסותיה [ומה היא רפואתו]?

אמר אביי: יקח פילא [מין נענע] ולודנא [לענה] גירדא דאגוזא [קליפות עץ אגוז] וגירדא דאשפא [מה שגוררים מן העור] וכליל מלכא [חבצלת] ומתחלא דדיקלא סימקא [קליפה המגינה על התמרים בקטנותן, כעין שיש לאגוזים קטנים], ושליק להו בהדי הדדי.

ומעייל ליה לביתא דשישא [מכניס את החולה לבית שיש, שהוא אטום לגמרי, ואין בו זרימת אויר].

ואי לא איכא ביתא דשישא, מעייל ליה לביתא דשב לבני ואריחא [ואם אין לו בית שיש, יכניסנו לבית שכותלו עב, שבנוי משבעה לבנים ואריחים בעובי הכותל], ונטיל ליה תלת מאה כסי על רישיה [שופך על ראשו שלש מאות כוסות מאותן מים], עד דרפיא ארעיתא דמוחיה [עד שתתרכך גולגלתו ותהא נוחה להקרע בסכין].

וקרע למוחיה, ומייתי ארבע טרפי דאסא ומדלי כל חד כרעא, ומותיב חד, ושקיל בצבתא וקלי ליה. דאי לא הדר עילויה [קורע את מוחו, ולקח ארבע עלי הדס, ומעלה את רגלי השרץ על העלים, ולוקחו בצבת, ושורפו. שאם לא ישרפנו, יחזור אליו].

מכריז רבי יוחנן: הזהרו מזבובי של בעלי ראתן. כיון שמעבירים את החולי ממנו.

רבי זירא, לא הוה יתיב בזיקיה. [לא היה יושב מול הרוח הנושבת ממושבם של חולי ראתן, כדי שלא ידבק מהן].

רבי אלעזר לא עייל באהליה [לא היה נכנס באהלם, שלא ידבק מהם].

רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה [לא היו אוכלים מביצי ^[169] אותו מבוי שגרים בו חולי ראתן].

אך רבי יהושע בן לוי מיכרך בהו, היה מתחבר עמהם, ועסיק בתורה.

אמר - נאמר על התורה - "אילת אהבים ויעלת חן".

שהרי אם חן מעלה התורה על לומדיה - אגוני לא מגנא ^[170]?! כי הוה שכיב [כאשר הלך למות], אמרו ליה למלאך המות - "זיל עביד ליה רעותיה" ["לך, עשה את רצונו לפני מותו"] ^[171].

אזל, איתחזי ליה [בא מלאך המות, ונראה לפניו] ^[172].

אמר ליה רבי יהושע בן לוי: "אחוי לי דוכתאי [הראה לי את מקומי בגן עדן] " ^[173].

אמר ליה מלאך המות: "לחיי [כבקשתך] ".

אמר ליה רבי יהושע בן לוי - "הב לי סכינך, דלמא מבעתת לי באורחא [תן לי את סכינך, שמא תפחידני בדרך] " ^[174].

יהבה ניהליה [נתן לו].

כי מטא להתם, דלייה, ^[175] קא מחוי ליה [כשהגיעו לשערי גן עדן, הרים מלאך המות את ריב"ל, והראה לו את מקומו].

שוור, נפל לההוא גיסא ^[176] [קפץ ריב"ל, ונפל לתוך גן עדן].

נקטיה בקרנא דגלימיה [תפסו מלאך המות בקצה גלימתו] ^[177].

אמר ליה ריב"ל: "בשבועתא, דלא אתינא" ^[178].

אמר קודשא בריך הוא - "אי איתשיל אשבועתא, ניהדר! אי לא, לא ניהדר ^[179] [אם נשאל בחייו על שבועה שנשבע, יצא החוצה. ואם לא, לא יצא] ^[180] ".

אמר ליה מלאך המות: "הב לי סכינאי!".

לא הוה קא יהיב ליה ריב"ל את הסכין.

נפקא בת קלא, ואמרה ליה - "הב ניהליה! דמיתבעא לברייתא" [יצאה בת קול ואמרה - "תן לו את הסכין, שנצרך הוא לבריות"].

מכריז אליהו קמיה [הכריז אליהו לפניו] - "פנו מקום לבר ליואי, פנו מקום לבר ליואי". אזל, אשכחיה לרבי שמעון בן יוחאי דהוה יתיב על תלת עשר תכטקי פיזא [הלך ריב"ל, ומצא את רשב"י יושב על שלש עשרה כורסאות פז].

אמר ליה רשב"י לריב"ל: "את הוא בר ליו אי?!"

אמר ליה: "הן"

אמר לו רשב"י - "נראתה קשת בימיך?"

אמר ליה: הן.

אמר לו: "אם כן, אי אתה בר ליואי". ומסיימת הגמרא: לא היא, דלא הואי מידי [באמת לא נראתה הקשת בימיו], אלא סבר, לא אחזיק טיבותא לנפשאי [לא אחזיק טובה לעצמי].

רבי חנינא בר פפא, שושביניה הוה [היה ידידו של מלאך המות].

כי הוה קא ניחא נפשיה, אמרו ליה למלאך המות זיל עביד ליה רעותיה [לפני מותו, אמרו למלאך המות שילך ויעשה את רצונו].

אזל לגביה, ואיתחזי ליה.

אמר ליה, שבקי תלתין יום, עד דנהדר תלמודאי [תן לי שלשים יום שאחזור על תלמודי] . דאמרי - "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו".

שבקיה [הניחו], לבתר תלתין יומין, אזל איתחזי ליה [לאחר שלשים יום, חזר ונראה אליו].

אמר ליה רבי חנינא בר פפא: אחוי לי דוכתאי [הראה לי את מקומי בגן עדן].

אמר ליה מלאך המות: "לחיי [כבקשתך] ".

אמר ליה רבי חנינא בר פפא: הב לי סכינך, דלמא מבעתת לי באורחא [תן לי את סכינך, שלא תפחידני בדרך].

אמר ליה: כחברך בעית למיעבד לי [האם תרצה לעשות לי כמו שעשה לי חברך, ריב"ל]?

אמר ליה: אייתי ספר תורה, וחזי מי איכא מידי דכתיב ביה דלא קיימתיה [הבא לי ספר תורה, והראה לי דבר שלא קיימתי ממנו].

אמר ליה: מי איכרכת בבעלי ראתן, האם התחברת לחולים במחלת הראתן, ואיעסקת בתורה כריב"ל ^[181]?!

ואפילו הכי, כי נח נפשיה, אפסיק ליה עמודא דנורא בין דידיה לעלמא ^[182] [כשמת, הפסיק עמוד אש בינו לבין העולם].

וגמירי [ומקובלנו], דלא מפסיק עמודא דנורא אלא לחד בדרא, או לתרין בדרא ^[183].

ולא יכלו לעמוד במחיצתו.

קרב לגביה רבי אלכסנדרי, אמר - "עשה בשביל כבוד חכמים, שיוכלו לעמוד במחיצתך".

לא אשגח [לא השגיח בדבריו]. "עשה בשביל כבוד אביך".

לא אשגח.

"עשה בשביל כבוד עצמך, שיוכלו להספידך, ולטפל בקבורתך".

איסתלק ^[184].

אמר אביי: לאפוקי ממאן דלא קיים, עמוד זה בא, להוציא מעליו מי שלא קיים את כל התורה כמותו.

אמר ליה רב אדא בר מתנא: לאפוקי ממר דלא אית ליה מעקה לאיגריה [להוציא ממך, שלא עשית מעקה לגגך]. ולא היא, מיהוה הוה, באמת אביי עשה מעקה, וההיא שעתא הוא דשדייה זיקא, אלא שעקרתו הרוח באותה שעה

אמר רבי חנינא, מפני מה אין בעלי ראתן בב בל?

מפני שאוכלין תרדין, ושותין שכר של היזמי [ומטילין בו קישות שגדל בהיזמי].

אמר רבי יוחנן: מפני מה אין מצורעין בב בל?

מפני שאוכלין תרדין ושותין שכר ורוחצין במי פרת.

הדרן עלך פרק המדיר את אשתו

הערות

^[169] כלומר - אפילו מהביצים שיש להן קליפה לא היו אוכלים. וכל שכן משאר המאכלים. תלמידי רבינו יונה.

^[170] ויש לדון, והלא במקום ששכיח היזיקא לא אמרינן "שלוחי מצוה אינן ניזוקין", והיאך סיכן ריב"ל את עצמו? ויש לומר - שבלימוד התורה אין ניזוקין אפילו במקום ששכיח היזיקא. קובץ שיעורים.

^[171] פירוש כי אין ראוי שישלוט המלאך בצדיק כמו זה, כי אם שהוא טוב וראוי לעצמו וזה שיעשה רצונו כי יש צד שהמיתה ראוי לו, וזה כי הצדיק בעת מותו הוא מתקרב אל המדרגה העליונה שיהיה לו בג"ע, ולפיכך באותו זמן אין המיתה רע מצד ההצלחה האחרונה. מהר"ל.

^[172] אל תאמר שהדברים האלו הם בחוש עין הגוף, וכן כל אמירה והתשובה הכל אינו גשמי, כי מה שאמר אתחזי ליה אינו רק התחברות וקרוב אליו כח זה שנקרא מלאך המות, וזה נקרא אתחזי ליה, וכן האמירה אין האמירה היא בפה כמו באדם, שכך תמצא בדברי חכמים - "אמרה שבת" (בראשית רבה פי"א), "אמרה ירח" (חולין ס ב), ובכמה מקומות. שהדבר הנמשך מן אחר נקרא זה אמירה, שהאמירה הוא ענין הנמשך מבעל המאמר נגזר בשפתים, וכל דבר שנמשך מן אחר נקרא אמירה, ודבר זה פשוט מאוד מאוד. מהר"ל.

^[173] כבר אמרנו שאי אפשר שיהיה שולט עליו כלל כח ההפסד רק בשביל שהוא זוכה למדרגה הרוחניות ואז אינו מקפיד על המיתה, ולפיכך הוא מבקש מן מלאך המות שיראה לו מקומו, כי בזה האופן אפשר שישלוט בו המלאך, שלא נקרא העדר גמור כאשר לפני המדרגה העליונה שהוא זוכה אחר המיתה, ויש לו קירוב גמור קודם מותו אל מדרגתו שיהיה לו אחר מותו וזה שמראה לו מקומו. מהר"ל.

^[174] ביאור ענין זה, כי הכח הפועל מן כח המפסיד שנקרא מלאך המות דבר זה נקרא סכין, כי הסכין הוא כלי למה שמחתך ומפסיד, וכן הכח של מלאך המות נקרא סכין, והצדיק מבטל הכח של המפסיד, וזה שאמר לו הב לי סכינך שהוא נוטל הכח הזה ממנו, ודבר זה למעלת הצדיק שמצד הצדיקים ראוי המציאות ולא ההפסד, ומפני שכח המפסיד אשר הוא כח מלאך המות אשר הוא מתנגד למציאות, לכך הצדיק שראוי לו המציאות מבטל כח של המפסיד בעה"ז. וזהו שאמר - דלמא מבעתת לי באורחא, כי כאשר יש חבור לכח המפסיד אל הצדיק, וזהו כאשר הצדיק קרוב אל הסלוק מן העה"ז ואז יש קירוב לכח זה אל הצדיק, וזה נקרא:. מתחברים באורחא וגובר אז הצדיק על כח המפסיד בשביל חוזק מציאת הצדיק, שאל כל צדיק ראוי אליו המציאות, ומבטל הצדיק פעולת כח המפסיד שנמשך מאתו העדר הנבראים, והוא נטילת הסכין, כמו שני דברים שהם מתנגדים יחד כאשר יתחברו יחד, האחד גובר על השני ומנצח אותו ונוטל כח שלו וזהו נטילת הסכין. מהר"ל.

^[175] כבר אמרנו כי המלאך המות אי אפשר לשלוט עליו אם לא מחמת קורבת הצדיק אל מדרגתו האחרונה, ומזה הצד שהוא קרוב אל מקום מדרגתו ומעלתו אפשר לשלוט, ומפני שאי אפשר שילשוט עליו רק מצד קורבתו אל המדרגה העליונה האחרונה, זה שאמר דליא שמקרבו אל מקום מעלתו, ודוקא מלאך המות הוא מגביה אותו, כי כבר אמרנו כי מלאך המות מצד מה הוא סבה לדבוק העליון, כי מצד שהגוף נעדר הוא קונה התדבקות במדרגה הנבדלת, ולפיכך מלאך המות שהוא כח מפסיד הגוף מגביה ומקרב אותו אל מקום מדרגתו, אחר שהמיתה הוא העדר הגוף וע"י זה קונה האדם הדבוק העליון אחר המיתה וכאשר הוא קרוב אל סלוק שלו מן עולם הגשמי אמר שקנה הדבוק בו לגמרי. מהר"ל.

^[176] וזהו שאמר - דשויר לג"ע, כי היה קונה הדבוק האלקי הוא החיים הנצחיים מבלי שיהיה שייך בו העדר כלל. מהר"ל.

^[177] רצונו לומר - כי לא היה הכח למלאך המות על ריב"ל כי אם דבר מה, אבל שיהיה לו כח לגמרי עליו דבר זה לא היה לו כח, ולכך אמר דנקטיה בקרנא דגלימא. וביאור ענין זה, כי קנין המעלה זאת הדבקות בו ית' מבלי שיהיה מקבל העדר אין דבר זה ראוי שיהיה לו מצד האנושית, כי מצד האנושית מקבל האדם העדר כאשר נראה לחוש שסוף האדם למות, כי זהו ראוי לאדם במה שהוא אדם, ומאחר שאינו מצד האנושית שבו שיהיה לו הדביקות הנצחי שהרי מצד האדם ראוי לו המיתה ודבר זה מוציא אותו חוץ עד שיש בו העדר מצד מדריגת עצמו, ולכך אמר נקט אותו בקרנא דגלימא, פי' שהיה חבור אל מלאך המות שראוי לו העדר מצד הזה במה שהוא אדם ועל כל פנים מצד מה נתחבר אליו המלאך המות. מהר"ל.

^[178] ואמר בשבועתא לא אתינא, כלומר כי ריב"ל היה מנצח מלאך המות והיה גובר עליו ולא שלט בו מלאך המות, רק כי מיתתו היה כאשר הגיע זמנו להפטר מן העולם היה נפטר מן העולם ולא נמסר ביד מלאך המות. ולכך אמר שוור נפל להאי גיסא ויצא מן מלאך המות, ואי אתשל אשבועתא לא היה דבק כ"כ בו כי השבועה נקרא קיימא שהוא נשבע לקיים דבר אחד, והקיום בזה הוא מצד הש"י כאשר נשבע בו וכדכתיב (דברים י') את ה' אלקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע שהוא קיימא הקיום הזה הוא בו ית', ואם היה מתיר שבועתו לא היה הדביקות כל כך בו, לכך אמר אם היה מתיר שבועתו ולא היה בו הקיום כל כך אז יהיה גובר המלאך המות ויהיה נמסר לו למיתה, אבל אם לא היה מתיר שבועתו, והיה לו הדביקות לגמרי בו ית', וזה היה מציל אותו לגמרי מן מלאך המות שלא יהיה נמסר ביד מלאך המות, וקנה לו מקום בג"ע. מהר"ל.

^[179] וכדי שיתבאר לך ענין המאמר הזה שהוא עמוק על אמתתו, נבאר עוד, יש שהיו מפרשים כי ריב"ל כאשר היה נצול מן מלאך המות בא נפשו לג"ע, ודבר זה מרחיק הדעת והשכל בודאי, אבל מעולם לא עלה על דעתם דבר זה, רק שרצו בזה כי מצד מדרגה מה שהיה בר"י בן לוי לא היה המיתה שלו ע"י מלאך המות. וזה כי המלאך הוא כחו שבחלקו הוא ההפסד וההעדר, ואל תתמה על זה אם כח עליון רוחני יש בחלקו דבר זה, כמו שאתה אומר בחלקו של:. ג"כ החורבן והשממה, וכן יש עליון שבחלקו ההעדר והוא נקרא מלאך המות. ומיתת האדם ומיתה הבהמה בחלקו, אך כי חלוק יש בין מיתת האדם ובין מיתת הבהמה, כי מיתת הבהמה הוא העדר הגמור, אבל מיתת האדם אינו העדר גמור שהרי נפשו נשארת, ולא [לבד] שהיא נשארת, אבל הוא זוכה לג"ע וזוכה אל הדבוק האלקי העליון אשר אי אפשר לו בעודו עם הגוף, נמצא כי מדרגה זאת נמשך אל המיתה כאשר יקבל העדר ואז יקנה מדרגה רוחנית. אבל אצל ריב"ל הי' היפוך זה, שע"י שהוא קונה מדרגה עליונה רוחנית היה מסתלק מן העולם הגשמי, וא"כ לא היה מצטרף אליו העדר שהוא המיתה, ואין ספק כי דבר זה הוא מדרגה עליונה שאין בעצמו המיתה שהוא ההעדר, שכל בני אדם כיון שיש בהם העדר דבר זה הוא חסרון, אבל מדרגת ריב"ל אינו כך כי קנה מדרגתו בלי שיצטרף אליו שום מיתה והעדר ואין כאן מקום זה. ולפיכך מה שאמרו כאן שלא היה יכול לו מלאך המות, ר"ל שהיה מסתלק מן העולם בלי שהיה בו העדר כלל. וזה בשביל שהיה בו מדרגה אלקית הוא מדרגת התורה, ולכך לא היה יכול מלאך המות אליו, כמו שהוא יכול אצל שאר הנבראים החומריים שההעדר דבק בחומר ולכך שולט מלאך המות אליו, אבל [ריב"ל] מפני מעלת התורה שהיא אלקית בלתי חמרי שהיה בו יותר משאר אדם, לא היה יכול מלאך המות לשלוט בו. ודוקא מדרגה זאת שהוא היה מתחבר אל בעלי ראתן, וזה כי שאר חכמים שהם גדולם מאוד בחכמה אין זה מורה על הדבוק הגמור שיש להם בתורה, אבל כאשר היה מכרך ריב"ל בהו ועוסק בתורה, מורה על הדבוק היותר גדול שיש לו בתורה, ולפיכך לא היה יכול מלאך המות לשלוט עליו רק ברצונו של ריב"ל.

^[180] ומשמע, שמעלה היא שאינו נשאל על שבועתו. וקשה - הלא שנינו - "כל הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן", ואם כן מוכח שיש ענין להשאל על נדרו? ויש לומר - דהני מילי לדבר הרשות. אך בנדרי מצוה מעליותא היא. כמו שנאמר - "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך". ובודאי ריב"ל לא נדר אלא לדבר מצוה. קובץ שיעורים.

^[181] מי איכרכית בבעלי ראתן ועסקת בתורה. פירוש, כי הדבקות לתורה הוא שמציל אותו מן המיתה, שהתורה היא כולה חיים, ולכך היה נצול מן המיתה, ואין זוכה לדבר זה רק אדם אחד. מהר"ל.

^[182] פי' דבר זה, כי העמוד של אור מורה כי הוא נבדל מן בני אדם לגמרי. ובחייו היה לו שתוף מצד הגוף, אבל כאשר כבר מת אפסקי' ליה עמודא דנורא מורה שהוא נבדל מבני אדם ואין דומה לו, ולכך היה מפסיק עמודא דנורא. מהר"ל.

^[183] טעם זה - כי עמוד האש אשר הוא מפסיק מורה על שהוא נבדל מן הכלל, וכל כלל אפשר שיש בו אחד או שנים נבדלים, אבל שלשה אי אפשר כי שלשה נקראים רבים, ומפני שנקראים רבים אין זה נבדל. כי לא יקרא נבדל כאשר יכללו הרבה בענין אחד, ולכך אחד או שנים שייך לומר בהם שהם נבדלים, ואינם נכללים בכלל ועליהם שייך לומר (עליו) כי הם נבדלים מן הכלל, אבל שלשה או ארבע אין לומר כי הם נבדלים. מהר"ל.

^[184] ומה שאמר עשה בשביל חכמים שראוי לנהוג בהם כבוד ולא אסתליק, עשה בשביל כבוד אביך שראוי להנוג כבוד באביו עשה בשביל כבוד עצמך ואסתליק, ורצה בזה כי לא היה ראוי שיסתלק וכל זה לפי שהיה נבדל מן כל שאר בני אדם עד שאף לאביו לא היה לו שתוף כלל והיה נבדל ממנו במעלתו שהיה לו עד שהיה נבדל מהכל, וכל אלו דברים בשכל בלבד להורות על הפלגת קדושתו. מהר"ל.

פרק שמיני - האשה שנפלו

שנינו לעיל

(מו ב, ומז ב)

, שתקנו חכמים שהבעל אוכל פירות מנכסי אשתו.

וכמו כן הוא יורש את נכסיה מן התורה, אם מתה בחייו, כמבואר במסכת בבא בתרא (קיא ב).

פרק זה עוסק בזכויות שיש לבעל בנכסי אשתו כתוצאה מדינים אלו.

מעיקר הדין, אשה שמכרה את נכסיה, אף לאחר הנישואין, מעשיה קיימים. אך תקנו חכמים שהבעל מוציא מיד הלקוחות את הפירות בחיי אשתו, כדי שלא תופקע "תקנת הפירות".

אבל לאחר מותה יזכו הלקוחות בקנינם לגמרי. כיון שאין לבעל שום זכות בקרקע.

ודין זה, הוא המבואר במשנתינו - "נפלו לה משנישאת, אלו ואלו מודים שהבעל מוציא מיד הלקוחות".

ואחר כך, תקנו חכמים באושא - שאשה אשר מכרה את נכסיה אחר הנישואין, הבעל מוציא גם את הקרקע מיד הלקוחות, כדי שלא תוכל האשה למנוע מבעלה לירש אותה אחר מותה.

משנתנו עוסקת גם בהגדרת זכויות הבעל בנכסי אשתו זמן האירוסין, האם חלו זכויות הבעל כבר בזמן האירוסין, ובזה עיקר מחלוקות התנאים במשנה זו.

התם [שם] במומים האמורים במשנתנו, כי אמרה "הוינא בהדיה" [כאשר היא אומרת "רוצה אני שאהיה איתו"] — שבקינן [מניחים אנו] לה ואין כופים אותו לגרשה. הכא, אף על גב דאמרה "הוינא בהדיה" [כאן, באשה שלא ילדה עשר שנים, אף על פי שהיא אומרת "רוצה אני שאהיה איתו"] — לא שבקינן [אין מניחים] לה, מפני שאין בעלה מקיים מצות פריה ורביה. ומקשים: והרי מוכה שחין דאף על גב דאמרה "הוינא בהדיה" [שאף על פי שהיא אומרת "רוצה אני שאהיה איתו"] — לא שבקינן [אין מניחים] לה. דתנן [שכן שנינו במשנה]: חוץ ממוכה שחין, מפני שהשחין ממקתו (מרקיבה את בשרו). וקתני [ושנה אותה] במשנה זו, ומשמע שלא זה הטעם!

ומסבירים: בכל זאת יש לחלק ביניהם; התם כי אמרה "דיירנא בהדיה בסהדי" [שם במוכה שחין כאשר היא אומרת "מוכנה אני לדור איתו בעדים"], שלא אתייחד עימו אבל אשאר אשתו — שבקינן [מניחים אנו] לה. הכא אף על גב דאמרה "דיירנא בהדיה בסהדי" [כאן אף על פי שהיא אומרת "אגור איתו בעדים"] — לא שבקינן [אין אנו מניחים] לה, אלא כופים אותו לגרשה.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יוסי: שח לי זקן אחד מאנשי ירושלים: עשרים וארבעה סוגים של מוכי שחין הן, וכולן אמרו חכמים שהתשמיש קשה להן, וסוג מוכי השחין הנקראים בעלי ראתן — קשה מכולן. ושואלים: ממאי הוי [ממה נעשה] מום זה? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מי שהקיז דם ושימש מיטתו מיד אחרי כן — הויין לו בנים ויתיקין [יהיו לו בנים חלושים]. אם הקיזו שניהם הבעל והאשה ושימשו מיטתם מיד אחרי כן — הויין [יהיו] לו בנים בעלי ראתן. אמר רב פפא על כך: לא אמרן [אמרנו דבר זה] אלא כשלא טעים מידי [טעם דבר] בין הקזת הדם והתשמיש, אבל אם טעים מידי [טעם דבר] — לית לן [אין לנו] בה, שאין הדבר מזיק.

ושואלים: מאי סימניה [מה סימניו] של בעל ראתן? דלפן עיניה, ודייבי נחיריה, ואיתי ליה רירא מפומיה, ורמו דידבי עילויה [דולפות עיניו, וזבים נחיריו, ויוצא לו ריר מפיו, ונחים זבובים עליו]. ושואלים: ומאי אסותיה [ומה רפואתו] של בעל ראתן? אמר אביי: לוקחים פילא, ולודנא, גירדא דאגוזא, וגירדא דאשפא, וכליל מלכא, ומתחלא דדיקלא סומקא [מיני עשבים, וקליפה מגוררת של אגוז, ומה שגוררים מן העור, וכליל מלכא, ואת המתחל של דקל אדום]. ושליק להו בהדי הדדי, ומעייל ליה לביתא דשישא [ומבשל אותם זה עם זה, ומכניס אותו את האיש לבית של שיש] שהוא אטום לגמרי. ואי לא איכא ביתא דשישא [ואם אין בית של שיש] — מעייל ליה לביתא דשב לבני ואריחא [יכניס אותו לבית שקירותיו בנויים בעובי שבע לבנים ואריח],

ונטיל ליה תלת מאה כסי על רישיה, עד דרפיא ארעיתא דמוחיה [ושופך לו שלוש מאות כוסות ממשקה זה על ראשו, עד שתתרפה גולגולת מוחו], וקרע למוחיה ומייתי ארבע טרפי דאסא [וקורע את מוחו , כלומר, את גולגלתו, ומביא ארבעה עלי הדס] ומדלי כל חד כרעא ומותיב חד, ושקיל בצבתא וקלי ליה [ומרים כל פעם רגל אחת של השרץ הנמצא שם ומניח כל פעם עלה אחד תחת רגל השרץ, ואחר כך לוקח אותו בצבת ושורף אותו]. דאי [שאם] לא שורף אותו — הדר עילויה [יחזור השרץ עליו].

היה מכריז ר' יוחנן: הזהרו מזבובי של (הנמצאים על) בעלי ראתן שהם מעבירים את המחלה. ר' זירא לא הוה יתיב [היה יושב] בזיקיה [במקום שנושבת בו רוח מכיוון בעל ראתן]. ר' אלעזר לא עייל [היה נכנס] באהליה [באהלו]. ר' אמי ור' אסי לא הוו אכלי [היו אוכלים] מביעי דההוא מבואה [ביצים מאותו מבוי] שגר בו בעל ראתן. ואילו ר' יהושע בן לוי מיכרך בהו ועסיק [היה נכרך, כלומר, נדבק בהם ועוסק] בתורה. אמר, נאמר על התורה: "אילת אהבים ויעלת חן" (משלי ה, יט), אם חן מעלה על לומדיה — וכי אגוני לא מגנא [אינה מגינה עליהם] מפני הפורענות?

כי הוה שכיב [כאשר נפטר] ר' יהושע בן לוי, אמרו ליה [לו] למלאך המות: זיל, עביד ליה רעותיה [לך, עשה לו את רצונו] שהוא צדיק גדול וצריכים לעשות את רצונו, שימות באופן הנוח לו. אזל איתחזי ליה [הלך מלאך המות ונראה לו]. אמר ליה [לו] ר' יהושע בן לוי למלאך המות: אחוי [הראה] לי דוכתאי [את מקומי] בגן עדן. אמר ליה [לו]: לחיי [בסדר]. אמר ליה [לו] ר' יהושע בן לוי למלאך: הב (תן) לי את סכינך שבו אתה הורג, דלמא מבעתת לי באורחא [שמא תפחיד אותי בדרך]. יהבה נהליה [נתנה לו]. כי מטא להתם דלייה [כאשר הגיע לשם לגן עדן הרים אותו את ר' יהושע] להראות לו את המקום, קא מחוי ליה [והראה לו]. שוור נפל לההוא גיסא [קפץ ר' יהושע ונפל לאותו צד] לתוך גן העדן.

נקטיה בקרנא דגלימיה [תפס אותו מלאך המות בכנף של בגדו]. אמר ליה [לו] ר' יהושע בן לוי: בשבועתא דלא אתינא [בשבועה, אני נשבע, שאינני בא אליך]. אמר קודשא בריך הוא (הקדוש ברוך הוא): אי איתשיל אשבועתא [אם בחייו פעם אחת נשאל על שבועתו והפר אותה] — ניהדר [שיחזור] למלאך המוות, שאף במקרה זה יוכל להפר שבועתו. אי [אם] לא נשאל — שלא ניהדר [יחזור]. וכיון שלא נשאל מעולם על שבועתו, נשאר בגן עדן. אמר ליה [לו] מלאך המות: על כל פנים הב [תן] לי סכינאי [את סכיני] בחזרה. לא הוה קא יהיב ליה [לא נתן לו], שאמר מוטב שלא יהרוג עוד אנשים. נפקא בת קלא [יצאה בת קול] ואמרה ליה [לו] לר' יהושע: הב ניהליה, דמיתבעא לברייתא [תן לו אותה, שהיא נחוצה לבריות], שהמות הוא חלק מדרך העולם. היה מכריז אליהו קמיה [לפניו]: פנו מקום לבר ליואי [לבן לוי]! פנו מקום לבר ליואי [לבן לוי]!

אזל אשכחיה [הלך ר' יהושע בן לוי ומצאו] את ר' שמעון בן יוחאי בגן העדן דהוה יתיב על תלת עשר תכטקי פיזא [שהיה יושב על שלושה עשר מצעות זהב]. אמר ליה [לו] ר' שמעון בר יוחאי: את הוא בר ליואי [אתה הוא בן לוי]? אמר ליה [לו]: הן. אמר לו ר' שמעון: האם נראתה קשת בימיך? אמר ליה [לו]: הן. אמר לו ר' שמעון: אם כן, אי [אין] אתה בר ליואי [בן לוי], שהוא צדיק גמור וכשיש בדור צדיק גמור אין הקשת נראית בעולם. שהלא היא אות שראוי היה לבוא מבול לעולם בשל חטאי באי העולם, אולם זכות הצדיק מגינה על העולם מפניו. ומעירים: ולא היא, דלא הואי מידי [ואין זה כן, כי אכן לא היתה כלל קשת בימיו], אלא סבר [חשב] ר' יהושע בן לוי: לא אחזיק טיבותא לנפשאי [טובה לעצמי], שאני צדיק כל כך.

כיוצא בזה מסופר: ר' חנינא בר פפא שושביניה הוה [חבירו של מלאך המות היה] והיה מתראה איתו הרבה. כי הוה ניחא נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] ר' חנינא אמרו ליה [לו] למלאך המות: זיל עביד ליה רעותיה [לך עשה לו את רצונו]. אזל לגביה ואיתחזי ליה [הלך אליו ונראה לו]. אמר ליה לו למלאך: שבקי תלתין [הנח לי שלושים] יום עד דנהדר תלמודאי [שאחזור על לימודי]. דאמרי [שאומרים]: אשרי מי שבא לכאן לעולם העליון ותלמודו בידו. שבקיה, לבתר תלתין יומין אזל איתחזי ליה [הניחו, ולאחר שלושים יום הלך ונראה לו]. אמר ליה [לו] למלאך המות: אחוי [הראה] לי דוכתאי [את מקומי] בגן עדן. אמר ליה [לו]: לחיי [בסדר]. אמר ליה [לו]: הב [תן] לי את סכינך דלמא מבעתת לי באורחא [שמא תפחידני בדרך]. אמר ליה [לו] מלאך המות: כחברך בעית למיעבד [כמו חברך, ר' יהושע, רוצה אתה לעשות] לי ולברוח?

אמר ליה [לו] ר' חנינא למלאך המוות: אייתי [הבא] ספר תורה וחזי מי איכא מידי דכתיב ביה [וראה האם יש דבר שנאמר בו] שלא קיימתיה [קיימתיו], ולכן ראוי אני להכנס בחיי, לא כמו ר' יהושע בן לוי. אמר ליה [לו] מלאך המוות: מי איכרכת [האם נכרכת, נדבקת] בבעלי ראתן ואיעסקת [ועסקת] בתורה כמוהו? ומעירים: ואפילו הכי [כך] שלא הגיע לאותה מעלה גדולה, כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] אפסיק ליה עמודא דנורא בין דידיה לעלמא [הפסיק לו, חצץ עמוד אש בינו ובין הכל]. וגמירי [ואנו למודים] דלא מפסיק עמודא דנורא [שאין מפסיק, חוצץ עמוד אש] אלא לחד בדרא [לאחד בדור] או לתרין בדרא [לשנים בדור]. כיון שהיה עמוד האש מפסיק לא יכלו לגשת אליו לטפל בקבורתו.

קרב לגביה [ניגש אליו] ר' אלכסנדרי, אמר: "עשה שיסתלק עמוד האש בשביל כבוד חכמים". לא אשגח [השגיח] בו. והוסיף לבקש: "עשה בשביל כבוד אביך" — לא אשגח [השגיח] בו. "עשה בשביל כבוד עצמך" — ואז איסתלק [הסתלק] עמוד זה. אמר אביי: עמוד זה בא לאפוקי ממאן [להוציא, להבדיל בינו ממי] שלא קיים את כל התורה כולה ואפילו לא חיסר אלא אות אחת ממנה. אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנא: לאפוקי ממר [להוציא, להבדיל, מאדוני] דלא אית ליה [שאין לו] מעקה לאיגריה [לגגו], שתוך כדי הדברים אמר לו דברי מוסר אלה. ומעירים, ולא היא [ואין זה כך], שלא היה לו מעקה, אלא בכלל מיהוה הוה וההיא שעתא הוא דשדייה זיקא [היה לו מעקה אלא באותה שעה הפילו הרוח].

אמר ר' חנינא: מפני מה אין בעלי ראתן בבבל — מפני שאוכלין תרדין, ושותין שכר של היזמי (של כישות). אמר ר' יוחנן: מפני מה אין מצורעין בבבל — מפני שאוכלין תרדין, ושותין שכר, ורוחצין במי פרת, שכל אלה מבריאים את הגוף.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but there, with regard to the blemishes specified in the mishna, if she says: I want to be with him, we leave her alone with him and do not force a divorce, whereas here, in the case of a woman who has not given birth, even though she says: I want to be with him, we do not leave her alone, as her husband is neglecting the mitzva to be fruitful and multiply. The Gemara raises a difficulty: But there is the case of a husband afflicted with boils, where even though she says: I want to be with him, we do not leave her alone with him. As we learned in the mishna: Apart from a situation where her husband is afflicted with boils, because it consumes his flesh. And yet this halakha is taught in the same mishna as the others, which indicates that our above analysis is incorrect.

The Gemara answers: Even so, there is a difference between these cases, as there, with regard to a man with boils, if she says: I am willing to live with him under the supervision of witnesses; that is, I will not seclude myself with him but I will nevertheless remain his wife, we leave her alone. However, here, even though she says: I will live with him under the supervision of witnesses, we do not leave her alone, but rather force him to divorce her.

It is taught in a baraita: Rabbi Yosei said: A certain Elder from among the residents of Jerusalem told me that there are twenty-four types of patients afflicted with boils, and with regard to all of them the Sages said that sexual relations are harmful to them, and those afflicted with ra’atan, a severe skin disease characterized by extreme weakness and trembling, are harmed even more than all of the others. The Gemara asks: From where and how does this disease come about? The Gemara answers: As it is taught in a baraita: One who let blood and immediately afterward engaged in sexual relations will have weak [vitaykin] children. If both of them let blood and then engaged in sexual relations, he will have children afflicted with ra’atan. Rav Pappa said in response: We said this only if he did not taste anything between bloodletting and intercourse, but if he tasted something we have no problem with it, as it is not dangerous.

The Gemara inquires: What are the symptoms of ra’atan? His eyes water, his nose runs, drool comes out of his mouth, and flies rest upon him. The Gemara further inquires: And what is his cure to remove the insect found in his head, which is associated with this illness? Abaye said: One takes pila and ladanum [lodana], which are types of grasses; and the ground shell of a nut; and shavings of smoothed hides; and artemisia [kelil malka]; and the calyx of a red date palm. And one cooks them together and brings the patient into a marble house, i.e., one that is completely sealed. And if there is no marble house available, the one performing the treatment brings the patient into a house whose walls have the thickness of seven bricks and one small brick.

And the one performing the treatment pours three hundred cups of this mixture on the patient’s head until his skull is soft, and then he tears open the patient’s skull to expose his brain, and brings four myrtle leaves and lifts up each time one foot of the insect that is found on the patient’s brain, and places one leaf under each foot of the insect so as to prevent it from attempting to cling to his brain when it is forcibly removed, and subsequently takes it with tweezers. And he then burns the insect, because if he does not burn it, it will return to him.

Rabbi Yoḥanan would announce: Be careful of the flies found on those afflicted with ra’atan, as they are carriers of the disease. Rabbi Zeira would not sit in a spot where the wind blew from the direction of someone afflicted with ra’atan. Rabbi Elazar would not enter the tent of one afflicted with ra’atan, and Rabbi Ami and Rabbi Asi would not eat eggs from an alley in which someone afflicted with ra’atan lived. Conversely, Rabbi Yehoshua ben Levi would attach himself to them and study Torah, saying as justification the verse: “The Torah is a loving hind and a graceful doe” (Proverbs 5:19). If it bestows grace on those who learn it, does it not protect them from illness?

When Rabbi Yehoshua ben Levi was on the verge of dying, they said to the Angel of Death: Go and perform his bidding, as he is a righteous man and deserves to die in the manner he sees fit. The Angel of Death went and appeared to him. Rabbi Yehoshua ben Levi said to him: Show me my place in paradise. He said to him: Very well. Rabbi Yehoshua ben Levi said to him: Give me your knife that you use to kill mortals, lest you frighten me on the way. He gave it to him. When he arrived there, in paradise, he lifted Rabbi Yehoshua so he could see his place, and he showed it to him. Rabbi Yehoshua jumped and fell into that other side, thereby escaping into paradise.

The Angel of Death grabbed him by the corner of his cloak. Rabbi Yehoshua ben Levi said to him: I swear that I will not come with you. The Holy One, blessed be He, said: If he ever in his life requested dissolution concerning an oath he had taken, he must return to this world with the Angel of Death, as he can have his oath dissolved this time also. If he did not ever request dissolution of an oath, he need not return. Since Rabbi Yehoshua had in fact never requested dissolution of an oath, he was allowed to stay in paradise. The Angel of Death said to him: At least give me my knife back. However, he did not give it to him, as he did not want any more people to die. A Divine Voice emerged and said to him: Give it to him, as it is necessary to kill the created beings; death is the way of the world. Elijah the Prophet announced before him: Make way for the son of Levi, make way for the son of Levi.

Rabbi Yehoshua ben Levi went and found in paradise Rabbi Shimon ben Yoḥai sitting on thirteen golden stools [takhtekei]. Rabbi Shimon ben Yoḥai said to him: Are you the son of Levi? He said to him: Yes. Rabbi Shimon said to him: Was a rainbow ever seen in your days? He said: Yes. Rabbi Shimon retorted: If so, you are not the son of Levi, as he is a completely righteous man. During the lifetimes of completely righteous people no rainbows are visible, as they are a sign that the world deserves to be destroyed by a flood; whereas the merit of the righteous protects the world from such things. The Gemara comments: And that is not so, for there was no rainbow seen at all during the lifetime of Rabbi Yehoshua, but he thought: I do not want to take credit for myself by presenting myself as such a righteous person.

The Gemara relates a similar incident: Rabbi Ḥanina bar Pappa was a friend of the Angel of Death and would see him frequently. When Rabbi Ḥanina was on the verge of dying, they said to the Angel of Death: Go and perform his bidding. He went before him and appeared to him. He said to the angel: Leave me for thirty days until I have reviewed my studies, for they say: Happy is he who comes here, to paradise, with his learning in his hand. He left him, and after thirty days he again went and appeared to him. He said to the Angel of Death: Show me my place in paradise. He said to him: Very well. Rabbi Ḥanina said to him: Give me your knife, lest you frighten me on the way. The Angel of Death said to him: Do you wish to do to me as your friend Rabbi Yehoshua ben Levi did, and escape?

He said to him: Bring a Torah scroll and see: Is there anything written in it that I have not fulfilled? I am therefore worthy of entering Paradise alive, as did Rabbi Yehoshua ben Levi. He said to him: But did you attach yourself to those afflicted with ra’atan and study Torah, as he did? The Gemara comments: And even so, despite the fact that he was not equal to Rabbi Yehoshua ben Levi, when he passed away a pillar of fire separated him from everyone. And it is learned as a tradition that a pillar of fire separates in this manner only for one in a generation or for two in a generation.

Due to the pillar of fire they could not go near Rabbi Ḥanina bar Pappa to attend to his burial. Rabbi Alexandri approached him and said: Make the pillar of fire disappear in honor of the Sages. He did not pay attention to him. He said: Make it go away in honor of your father. Again he did not pay attention to him. Finally he said: Make it go away in your own honor, at which point the pillar disappeared. Abaye said: The purpose of the pillar of fire is to exclude him from the company of those who have not fulfilled even one letter of the Torah. Rav Adda bar Mattana said to him: It comes to exclude him from the Master himself, who does not have a guardrail for his roof. Rav Adda bar Mattana took this opportunity to rebuke Abaye. The Gemara comments: And that is not so as he in fact did have a guardrail, but the wind had just blown it off at that time.

Rabbi Ḥanina said: For what reason are there no people afflicted with ra’atan in Babylonia? Because the Babylonians eat beets [teradin] and drink beer made from the hizmei plant. Rabbi Yoḥanan said: For what reason are there no lepers in Babylonia? Because they eat beets, drink beer, and bathe in the waters of the Euphrates, all of which are good for the body.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבי יהושע בן לוי מכרך בהו ועסיק באורייתא פירוש מכרך בהן ואפילו היכא דלא עסיק בה וכדאמר בסוטה גבי כי נר מצוה ותורה אור דאוריית' אפי בעדנא דלא עסיק בה מגינא ומצלי לעוסקים בה לשמה:

ואלו הן מומין גדולים רשבג"א נסמית עינו נקטעה ידו נשברה רגלו איתמר ר"י ב"א אר"י הל' כרשב"ג והא אמרה ר"י חדא זימנא דאמר ר"ב ב"ח אר"י כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הל' כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה אמוראי נינהו ואליבא דר"י ור"נ אמר הל' כחכמים וקי"ל הל' כר"נ בדיני הילכך אע"פ שנולדו בו מומין גדולים אין כופין אותו להוציא ואם היא תובעת גירושין הו"ל מורדת:

מתני' ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחושת והבורסי בין שהי' בו עד שלא נשאו בין משנשאו ואח"כ נולדו ועל כלן אמר ר"מ אע"פ שהתנה עמה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה וחכ"א מקבלת היא ע"כ חוץ ממוכה שחין מפני שממיקתו ומעשה בצידן בבורסי שמת והיה לו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכול לקבל לך איני יכולה פי' אע"פ שכל המומין אין כופין האיש להוציא באלו שהן מוסרחין וקשים מכלם כופין אותו להוציא בין שחיה בו עד שלא נשאו בין שנולדו משנשאו דאע"ג שבכל המומין אומרים שאין האשה מקפדת עליהן א"נ מתפייסה וסברה וקבלה באלה מקפדת ולא סברה וקבלה. אע"פ שראתה אותם מפני שיכולה לומר סבורה הייתי וכו'. והיה סובר ר"מ דל"מ בסתמא שתוכל לומר סבורה הייתי לקבלו ולא נתפייסתי בהן דהא בשאר מומין נמי אומרים שאין הבעל מתפייס במומין וסבור היה שיכול לקבל כדאמרי' לעיל וה"נ באשה אמר הכי אלא אפילו שהתנה עמה שתקבל י"ל סבורה הייתי וכו'. וחכ"א כיון שהתנה עמה מקבלת בע"כ חוץ ממכ"ש שהתשמיש ממיק את בשרו אבל בסתמא ודאי מודו רבנן שאין האשה מתפייסת בהן ואע"פ שראתה אותן אלא מצי למיטען סבורה כו'. (והרב פי' אפילו בסתמא פליגי רבנן על ר"מ דכיון שהאשה יודעה בהן אינה יכולה לומר סבורה הייתי) ואע"פ דבשאר מומין לא מבעי' אשה דהיא מתפייסת בהן אלא אפילו האיש ס"ל לרבנן דמתפייס בהן וסבר דקביל כדאמרי' לעיל הכא מפני שהן מוסרחים אין האשה מתפייסת בהן הילכך אע"פ שהי' בהן עד שלא נשאו כופין אותם להוציא וליתן כתובה וכ"ש אם היו אלו המומין באשה שתצא בלא כתובה ואין הבעל מתפייס בהן (והרב אומר שאם היו אלו המומין באשה והבעל ידע בהם לא הוי מקח טעות ואינה יוצאה בלא כתובה) וקי"ל כחכמים:

ובעל פילופס מאי בעל פילופס אר"י אמר שמואל ריח החוטם במתניתא תנא ריח הפה:

והמקמץ מאי מקמץ זהו המקמץ צואת כלבים. פי' מקבצם מעט מעט בכל מקום שמוצא ומתוך כך הוא מסריח:

והמצרף נחושת. מאי מצרף נחושת אמר רבה בב"ח זה המחתך נחושת מעיקרו פי' חותך את עפרו ממקום מולדתם:

רב אמר חשלי דודי. פי' שעושים היורות ע"י הקשת הקורנס שמפשיטין העשת ועושים ממנו כלים. תניא בתוספתא מצרף נחושת זה המתיך נחושת וכל אלו פניהם וגופם מושחרים תמיד והן מאוסים:

אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה א"ר אלעזר אמריתיה לשמעת' קמיה דשמואל אמר אבסוה שערי פי' האכילוהו ר"א שערי כבהמה שלא אמר יפה וכל אכילה שלא כדרכה נקרא כוסס עד שכופים אותו להוציא יכפוהו לזון. רב אמר אין אדם דר עם נחש בכפיפה. כי סליק ר"ז אשכחוה לר"ב בר יפת דיתיב וקא"ל משמיה דר"י פי' להא דרב אמר (ר"י) ר"ז על דא אבסוה שערי לאלעזר ואע"ג דקי"ל רב ושמואל הל' כשמואל בדיני הכא הל' כרב דקם ליה ר"י כוותיה. ורב ושמואל ור"י הל' כר"י. כ"ש הכא דקיימי רב ור"י בחדא שיטתא:

ור"ח ור"י ז"ל פסקי כשמואל משום דדחי' ר"ז להא דר"י ואמר ע"ד אבסוה שערי לאלעזר ואינו נ"ל דמשום דאמר על דא אבסוה שערי לאלעזר אינה דחי' אלא שאמר לו דשמואל פליג עלה ואיהו הוא דאמר אבסוה שערי לאלעזר וקי"ל שאין הלכה כשמואל מקמיה ר"י:

אר"י א"ר אסי אין מעשין אלא לפסולות כי אמריתיה קמיה דשמואל אמר כגון אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ממזרת ונתינה לישראל. בת ישראל לנתין ולממזר. פי' שניה לעריות נמי שהוא מדרבנן כופין אותו להוציא כדתנן בפ' יש מותרות גבי שניה וכופין אותו להוציא ולא איצטריך שמואל למיתני אלא הני דלא תנן בהו וכופין אותו להוציא אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אין כופין אותו להוציא ורב תחליפא בר אבימי א"ש אפי' נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה כופין אותו להוציא תנן ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פילופס וכו'. בשלמא לר"א דרבנן קתני דאורייתא לא קתני. פי' ומש"ה לא תני להו הכא בכלל ואלו שכופין דלא איצטריך תנא למיתני אלא הני מדרבנן אבל אלמנה לכ"ג וכו' שהן דאורייתא לא איצטריך ליה למיתני אלא לרב תחליפא ליתני נמי אפי' נשא אשה ושהה עמה י' שנים שהוא מדרבנן אלא מדלא תני בהדיא ש"מ אין כופין. אמר ר"נ ל"ק הא במילי והא בשוטים. פי' הני דמתני' אי לא ציית מנגדין ליה בשוטי אבל ההיא דלא ילדה במילי כייפי' ליה ע"י נידוי ושמתא אבל לא מנגדי' ליה בשוטי ולהכי לא ערבה לה בהדייהו מתקיף לה רבא בדברים לא יוסר עבד אלא א"ר הא והא בשוטי. הכא אי אמרה הוינא בהדיה שבקי' ליה התם אע"ג דאמרה הוינא בהדיה לא שבקינן ליה. פי' במתני' אם האשה רוצה לקבל לעמוד עמו ואינה חוששת שבקי' ליה ואין כופין אותו אבל באשה שלא ילדה אע"ג דאמר' איני חוששת מן הבנים לא שבקי' ליה אלא כא"ל שכל זמן שלא יוציא זאת לא ישא אחרת א"נ לא יהבי ליה והלכך מפני שאינו דומה להן לא ערבה בהדייהו:

והרי מוכה שחין דאע"ג דאמרה הוינא בהדי' לא שבקי' ליה דתנן חוץ ממכ"ש מפני שממיקתו פי' ואפ"ה תני לה בהדייהו וליתני נמי נשא אשה וכו' התם כי אמר הוינא בהדייהו בסהדי שלא יזקק לה שבקי' ליה הכא אע"ג דאמר' דיירנא בהדי' בסהדי לא שבקי' ליה דעד דלא מפיק ליה אחריתי. תניא ר"י אומר שאלו זקן א' מאנשי ירושלים ואמר כ"ד מיני שחין הן וכלן אמרו חכמים תשמיש קשה להן ובעל ראתן קשה מכלן ממאי הוה דתניא הקיז דם ושמש הוין ליה בנים בעלי ראתן הקיזו שניהם ושמשו הו"ל בני (בעלי ויתקין) פי' חלשים אמר ר"פ ל"א אלא דלא טעים מידי אבל טעים מידי ל"ל בה מכריז ר"י הזהרו מזבובי בעלי ראתן ר"ז לא הוה יתיב בזיקי' ר"א לא עייל באהלי' ר"א ור"א לא אכלי מביעי דההוא מבואה:

ותיקין חלשים ובנמוקי מורי כתיב ותיקין בעלי ראתן חלשים יותר מדאי ויש להם שרץ במוחן. מאי סימניה דבעלי ראתן דייבי נחיריה לחה יוצאה מנחיריו תדיר. ורמו דידבי עלויה זבובין מתגרין בו. גירדא דאשפא מה שגורדין מן העור כשמעבדין אותן. אריחא חצי לבנה דכיון דכותליה עבין לא שליט בה זיקא. נטל ג' מאה כסי מהני מים שנחלקו בהם בכל אלו ושדי ארישיה עד דרפי ארעיתא דמוחא עד שיהא רך לקרוע במקום שמוח של תינוק רופס. ארעיתא מקום שהראש רעוע ורך. וקרע למוחיה לא שיקרע את המוח דשוב לא יחיה אלא הגלגלת יקרע עד שיראה המוח וימצא שם השרץ ומנח טרפא דאסא תחות כל כרעא ושרץ שבמוח דכי שקלי בציבתא לא סריך במוח ולא בזע ליה בציפורניו. מביעי דההוא מבואה לאו דוקא ביעי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

וכן כתבו תלמידי רבינו יונה לאו דוקא ביעי דכל שכן אוכליו שאין להם קליפה שתגין עליהם. מכרך בהו לא הוה זז מהם בשעת תלמוד ויושב בצדם ומטפל עמם. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל מכרך בהו ועסיק באורייתא פי' מכרך בהו אפילו היכא דלא עסיק בה וכדאמרינן בסוטה גבי כי נר מצוה ותורה אור דאורייתא אפילו בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא לעוסקין בה לשמה ע"כ:

כי הוה שכיב כלומר בשעת פטירתו של רבי יהושע בן לוי. אחוי לי דוכתאי בגן עדן. דלייה מלאך המות והוי מחוי ליה דוכתא שוור נפל לההוא גיסא דלג ונפל בצד מקומו חי ונקטיה מלאך המות לרבי יהושע בכנף בגדו להוציאו משם. אי אתשיל אשבועתא ניהדר אם הלך מימיו אצל חכם להתיר את נדריו אף אני אתיר לו את זה וישוב משם ואם קיים כל שבועותיו אף זו תהא קיימת ולא יחזור. תכטקי פיזא כסאות של זהב מופז. לאו אנת בר ליואי אין אתה ראוי להיות בר ליואי שאלו היית צדיק לא היה דורך צריך לקשת דאינו נראה אלא לזכור ברית עולם להודיע שהעולם מתקיים בעבור הברית. ולא היא דלא נראה הקשת בימיו. שושביניה מלאך המות היה אוהבו ורגיל אצלו. כי חברך בעית למעבד לי כר' יהושע אתה רוצה לעשות ליכנס חי לגן עדן ולא קיימת כרבי יהושע מי כרכת בבעלי ראתן כלום בטחת בתורתך להתכרך ולהטפל עמם בשעה שהיו לומדין כמו שעשה רבי יהושע. אפסיק עמודא דנורא בינו לבין העם וגמירי מסורת היא בידנו. קרב רבי אלכסנדראי לגבי עמודא א"ל עשה בשביל כבוד חכמים לסלק העמוד כדי שיתעסקו בך פי' חבריך אמר אביי לאפוקי ממאן דלא קיים להכי אמר ליה מי איתא מידי דאורייתא דלא קיימתיה שאם חסר אפילו אות אחד שלא קיים לא היה המלאך המות עושה את רצונו לפיכך יזהר אדם במצוה קלה כבחמורה כך שמעתי והראה קבלתי. הזמי שמטילין בו כשות שגדל בין הסירים ובין הקוצים. הזמי מיני קוצים כמו היזמי והיגי:
סליק פרק שביעי:

כ"ד מוכי שחין כו' ובעלי ראתן קשה מכולן כו'. ובחומש גבי וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים וגו' במכת ראתן לקה כו' וע"פ ב"ר היינו מדכתיב נגעים גדולים כדאמר שהוא קשה מכולן ודקאמר הזהרו מזבובים כו' לפי שהם כרוכים בו יותר כדקאמר שזהו סימנו דרמו דידבי עליה והוא מהטבע שהזבובים עומדים על מקום השחין ודקאמר לא יתיב בזיקיה ולא עייל באהליה [משום] טומאת אוהל שהמצורע חשוב כמת ור' אמי ור' אסי כדי להרחיק עצמם ממנו עבדו הרחקה זו יתירא דאפי' מביעי כו' וריב"ל מכריך בהו ועסיק בתורה כו' אם חן מעלה על לומדיה אגוני כו' המעלה חן בעיני אלהים ואדם מצילו כמו שאנו אומרים והצילני מכף כו' ותתנני לחן כו' בעיניך ובעיני כל רואי כו' ואמרינן בסוטה דמצוה מגנא ולא מצלא ותורה מצלא והשתא שפיר קאמר אם חן מעלה דהיינו מצלא אגוני לא מגני בתמיה ולמאי דמסיק שם תורה בעידנא דעסיק בה כדאמר מכרך ועסיק בהו:

א"ל אחוי לי דוכתאי כו'. כוונתו לפי דעת מלאך המות לידע מקומו בעוה"ב ולא יצטער על מיתתו ואז לא הוה עדיין מקומו פנוי ששאר צדיקים היו משתמשין בו כמ"ש פנו מקום לבר ליואי כו' ויש לפרש הא דכפל מלת פנו מקום כו' פנו מקום כו' שהוא ודאי לא בקש רק מקומו המיוחד לו כמ"ש אחוי לי דוכתאי כו' אלא שיש לצדיק עוד חלק בג"ע חלק רשע שהיה לו בג"ע דכתיב משנה יירשו כמ"ש בחגיגה:

ואמר כי מטא להתם דלייה כו' כמ"ד דג"ע בעוה"ז כדאמר במסכת תמיד ויש לו מחיצות גבוהות שהוצרך להגביהו ואמר אי אתשיל אשבועתי' כו' ולא קאמר דאי עבר אשבועתו דהא ודאי איסורא לא עביד וא"נ הוה עבר אשבועתיה לא הוה קאמר דליעבר נמי השתא למעבד איסורא אלא למתשל:

א"ל הב לי סכינאי לא הוה קיהיב כו'. משום דעדיין היה ירא לנפשו עד דא"ל דמתבעא לברייתא דהיינו לבריות אחרים:

א"ל נראתה קשת בימיך כו' שהקשת הוא אות על קיום שבועה בימי נח ואם אתה בר ליואי שקיימת השבועה לא היה צריך העולם לאות הקשת כי בזכותך היו נצולים:

כחברך בעית למעבד לי כו'. דאילו היה סכינו בידו לא היה מניח את ריב"ל לקפוץ מעל המחיצה לג"ע:

איפסק ליה עמודא כו'. כמו שכתבנו בפ' האשה שהוא הוראה שאין הדור ראוי לעמוד במחיצתו וז"ש עשה בשביל כבוד חכמים שהוא כבודן של חכמים כשיסתלק הענן ויהיו ראויין לעמוד במחיצתו עשה בשביל כבוד אביך אם היה אביו חי פירושו כדלעיל ואם לא היה חי מ"מ כיון דבאביו לא היה מפסיק עמודא גם אילו היה חי לא היה ראוי לעמוד במחיצתו עשה בשביל כבוד עצמך דהיינו שיתעסקו בכבודך בקבורה אחר שיסתלק הענן:

לאפוקי ממאן דלא קיים אפילו אות א' כו'. דיש מצות מרומזים באות א' והיינו דקאמר דאייתי ס"ת וחזי כו' אם עברתי אפי' ברמז אות א' שבה ודו"ק:

גמ' אפי' אות אחת נמחק:

גמ' התם כי אמרה הוינא בהדיה כו'. ולעיל [בריש פרקין בתוס' בד"ה יוציא שהקשו ליתני באה מחמת טענה] לא הוי מצי לשנויי כי אמרה הוינא בהדיה לא שבקינן דהא ודאי שבקינן כיון דהוא אינו ראוי לבנים והיא לא מיפקדה אפריה ורביה משא"כ כאן בנשא וכו' שהיא עקרה או אינו זוכה להבנות ממנה אנן כפינן ליה אפילו שישא אחרת:

גמ' אם חן מעלה כו'. על מי שאין לו חן כ"ש שמגינה על מי שיש לו חן שלא יתגנה ואילו אינה מצילו מבעלי ראתן אין לך מגונה ומאוס גדול כזה כדקאמר לעיל מאי סימני' דלפין עיניו ודאבי נחיריה ואייתי ליה רירא מפומיה ורמי וכו' וק"ל:

גמ' אמר ליה כחברך וכו' שאלולי לא יהיב סכיני' לא היה יכול לקפוץ בע"כ של מלאך המות אבל דוכתא אחוי ליה. או אולי לא היה חפץ לראותו רק שדעתו היה באמת לעשות כריב"ל ולכן ביקש סכינו להנצל מידו [ולכך לא מוזכר בגמ' דאחוי ליה דלא חפץ בזה כלל]:

גמ' אפילו אות אחת. בח"ש מוחקו וכן משמע קצת מפירש"י:

גמ' ריב"ל מכרך בהו כו'. נ"ב צ"ל כשלמד מהם. או למדם תורה. דאל"ה האמרינן (שבת ל"ב א' תענית כ:) לא יעמוד אדם במקום סכנה. ובת"ח משתעי דא"א לו בלי תורה:

שם לאפוקי ממאן דלא כו'. נ"ב לפרש"י לא יתיישב היטב. וצ"ל מאן בלא מ"ם שימושית:

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מִיכְרַךְ בְּהוּ וְעָסִיק בַּתּוֹרָה. אָמַר: "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן". נראה לי בס"ד אותיות פסוק (במדבר יב, יג) אֵ־ל נָא רְפָא נָא לָהּ שאמר משה רבינו ע"ה לרפאת את מרים הם צירוף שם קדוש המסוגל לרפואה ואותיות אלו במילואם עולים ל"א אותיות כמנין אֵ־ל ולכן פתח ואמר אֵ־ל נָא וכו' ובתורה כתיב רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ (משלי ג, ח) ולשפע הרפואה צריך צינורות וכלים לקבלו והצינורות של התורה הם כ"ז אותיות שבה ולפי זה שפע הרפואה שהוא מן ל"א אותיות של אֵ־ל נָא רְפָא נָא לָהּ עם הצינורות שהם כ"ז עולה מספר נ"ח. ולזה אמר על התורה אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן (משלי ה, יט) שמעלה ח"ן הנזכר לרפאת את לומדיה וכל שכן דאגוני מגנא לדחות הנזק שלא יקרב ללומדיה.

אָמְרוּ לֵיהּ לְמַלְאַךְ־הַמָּוֶת: זִיל עָבִיד לֵיהּ רְעוּתֵיהּ!. כלומר בית דין של מעלה אמרו לו כן בדבר ה'. ומה שאמר הַב לִי סַכִּינָךְ לאו סכין ממש היא אלא זה הוא כח רוחני שבו מושך חיות האדם והנפש שלו מן הגוף בשעת מיתה ולזה הכח מכנהו בשם סכין.
ומה שאמר כִּי מָטָא לְהָתָם הוא גן עדן התחתון העומד בעולם הזה והוא מוקף מחיצות גבוהות ועומד בדרום העולם וכמות שלו ששים פעמים יותר על כמות העולם הזה אך עומד בנס שאינו לוקח מקום מן עולם הזה כדרך שאמרו רז"ל (בבא בתרא צט.) על ארון וכרובים בנס עומדים שמקומם אינו מן המדה וכמו שביארתי בס"ד בזה כמאמר רז"ל (תענית י.) שאמרו העולם הוא אחד מששים בגן.

פַּנּוּ מָקוֹם לְבַר־לִיוָאִי, פַּנּוּ מָקוֹם לְבַר־לִיוָאִי!. נראה ודאי מקום מושבו היה מוכן ופנוי בעבורו אך אומרו 'פַּנּוּ מָקוֹם' על מקום שנאספים בו הצדיקים בעת שיבא הצדיק וידרוש שם בדברי תורה לפני הצדיקים אחר פטירתו ולכן עתה שנפטר רבי יהושע בן לוי בעולם הזה ובא לשם מכריז אליהו זכור לטוב פַּנּוּ מָקוֹם לְבַר־לִיוָאִי שיעמוד וידרוש בו בפני הצדיקים שבגן עדן.
וקראו על שם אביו מפני שאביו נודע ומפורסם אצל כל הצדיקים שבגן עדן שהיה צדיק גמור ולכך קראו בַּר־לִיוָאִי לומר הוא בן הדומה לאביו בצדקות.
וכפל הכרוז 'פַּנּוּ מָקוֹם' פעמיים מפני שכל צדיק תבא נפשו בלבד לגן עדן ותתלבש בגוף חדש דמוכן לה שם אבל גופו העקרי שהיה לו הוא מונח בקבר עד זמן התחיה ורק רבי יהושע בן לוי נכנס לגן עדן בגופו ממש ונמצא נכנסו גופו ונפשו ולכך כפל הכרוז לכבוד הנפש ולכבוד הגוף ולכן קראו בַּר־לִיוָאִי כי הגוף ממש שנולד מזרע אביו הוא עצמו נכנס כאן.

אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי דַּהֲוָה יָתִיב עַל תְּלַת עֲשַׂר תַּכְטְקֵי פִּיזָא. הנה נודע כי נפשות הצדיקים מתלבשים בגן עדן התחתון בגופים שנראה בהם צורת גוף ברמ"ח איברים ושס"ה גידים ממש ורק הם חומר זך שאין צריכין לאכילה ושתיה ונזונין מריח הטוב של גן עדן ולכן נמצא שם אילנות וכמה דברים הנמצאים בעולם הזה ממש אלא דכולם הם חומר זך שאינו שולט בו איבוד ורקבון והפסד ולכן ראה צורת 'תְּלַת עֲשַׂר תַּכְטְקֵי פִּיזָא' ממש.
ומה שהיו מספר י"ג כמנין אהבה [13] לרמוז שהוא עסק בתורה ועבודת הקודש בהיותו בעולם הזה באהבה ולא לשם קבלת שכר.

אֶלָּא סָבַר לָא אַחֲזִיק טִיבוּתָא לְנַפְשָׁאִי. נראה דהוא לא הוציא שקר חס ושלום מפיו דאף על גב דרשב"י שאלו על זמן היותו גדול הוא כיון בתשובתו על זמן שהיה קטן בשנים.

לַאֲפוּקֵי מִמַּר, דְּלָא אִית לֵיהּ מַעֲקֶה לְאִיגְרֵיהּ!. נראה לי בס"ד הכונה דשייך הא בהא משום דידוע דהמעקה הוא מסוד הבינה וכל אור מקיף הוא נמשך מן הבינה ולכן אמר לו זה האור שירד להקיף את המטה דנמשך מן הבינה בא לאפוקי ממר שנכשלת במעקה שהוא מסוד הבינה.
ואף על גב דבגמרא מסיק מהוה הוה וההיא שעתא שדיא זיקא ולפי זה איך הוכיחו על דבר זה דהיא לו לחשוב כך נראה לי בס"ד דאמר כיון דשדיא זיקא אין זו מעקה חזקה ואדם גדול שכמותו צריך שיעשה מעקה חזקה שתעמוד בפני כל רוחות שבעולם.

לאפוקי ממר דלא אית לי' מעקה לאיגרי'. י"ל ברמז אמר לי' דהנה ריב"ל הסתכן בסכנת נפשו' לכרוך עם בעלי ראתן כי סמיך עצמו דזכות התורה מגין. וזכה ליכנס חיים בג"ע. והנה ר"ח בר פפא שלא רצה לסמוך על הנס וקיים מ"ע ושמרתם מאוד לנפשותיכם. ובכלל ועשית מעקה לגגיך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו ואין רע כ"כ בזה. ע"כ זכה עכ"פ לעמודא דנורא. אך אביי סכין עצמו ועביד עובדא בנפשי' ביבמות ס"ד ע"ב והיינו דלא עביד מעקה לגגי'. א"נ מעקה לגגו להשגיח על בני עירו דלא לפרוץ באיסורא ואביי גופי' אמר במס' מ"ק וי"ו ע"א האי צורבא דאיתא במתא כל מילי דמתא עלי' רמי' ובעירובי' ס"ח ע"א לא הוה מתקן מבוי שלו בשבת ע"ש והוא היפך מריב"ל שנסתכן כדי לתקן אחרים. וזכות הרבים תלוי בו:

שבח והודיה לאל אדיר. שעזרני בחי' פרק המדיר. והוא ישים לבקעה הרכסים. בחי' האשה שנפלו לה הנכסים

גמרא אם חן מעלה על לומדיה וכו'. יש לפרש ע"ד שאמר הכתוב ויראו כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך שכל אדם ששם הוי"ה נרשם במצחו המזיקין בדילין ממנו וזהו שאמר הכתוב ינחני במעגלי צדק למען שמו גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי ר"ל למען שמו שהוא עמדי לא אירא. ועל פי זה פירשתי במה שאמר במדרש וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו שכתב לו וי"ו במצחו. יש להבין מפני שבחטא קין שהוא הריגת הבל נסתלק ממנו ו' של הוי"ה דאיתא בכתבים דארבע מיתות בית דין הם נגד ארבע אותיות של שם הוי"ה. סקילה הוא כנגד י'. ושריפה נגד ה' ראשונה והרג נגד ו' של שם. וחנק נגד ה' אחרונה. נמצא כשנתחייב הרג פגם ונחסר מן השם וי"ו וזהו שאמר ומפניך אסתר לכך כתב שם ויו במצחו. ועל פי זה יש לפרש מה שאמר הכתוב צמאה נפשי לאלקים לא' חי מתי אבא ואראה פני אלקים יש לדקדק כפל השמות לאלקי' לאל חי הנה אמרו חז"ל כל העוסק בתורה לשמה נעשית לו סם חיים ועוד אמרו חז"ל כל העוסק בתורה לשמה מזיקין בדילין הימנו שנאמר ובני רשף יגביהו עוף וכו' ושמעתי בשם הגאון המחבר ספר פני יהושע שענינו כי המזיקין נקראים בני רש"ף שהם באים מסמאל ונוקבים שהסם חציו בקדושה שם אל וסם הוא סם המות בגימטריא ת"פ נמצא סם ות"פ הוא בגימטריא רשף וכשעסקו בתורה שהוא בגיטריא תרי"א והוא שם אל שבו המהפך אותיות רשף לרחמים שרש"פ עם אל עולה בגימטריא תרי"א. ועל פי זה יש ליישב הפסוק גם כי אלך בגיא צלמות שגיא צלמות גי' תק"פ ואמר שלא אירא רע כי אתה עמדי שבטך ומשענתך שהתורה מהפך את השבט שהוא מדת הדין לרחמים. ויש עוד לרמז כי סם מתהפך בא"ת ב"ש ח"י ונעשה מסם חי ע"י שם אל ונקרא אל חי ושם אל חי במלואה אל"ף למ"ד ח"ת יו"ד עולה תרי"ג שהוא התורה כמו שאמרו חז"ל תורה צוה לנו משה הוא תרי"א עם אנכי ולא יהיה לך הוא תרי"ג ולכך העוסק בתורה לשמה נעשה לו סם חי וזה סוד יעקב שנקרא אל חי וכמ"ש חז"ל יעקב אבינו לא מת והוא ע"י עסק התורה כמו שהעידה עליו התורה בכמה מקומות ויעקב איש תם יושב אהלים והארכנו בזה מאוד בפירוש התורה בכמה מקומות וזה שאמר צמאה נפשי לאלקים לאל חי להיות נקרא אל חי שאז מאיר שמו י"ת בפניו ומזיקים בדילין ממנו וז"ש מתי אבא ואראה פני אלקים שאתראה בפני הכל בפני אלקים ואז יראו כי שם ה" נקרא וגו'. ועל פי זה פרשנו יתר המזמור באורך ואין כאן מקומו וזהו שאמרו את ה' אלקיך לרבות תלמידי חכמים שצריך לירא מן השם הנרשם בפניו והנה מעלת האהבה והחן הוא יתר על היראה שמתהפכין האויבים לאוהבים וכמ"ש חז"ל כל העוסק בתורה חוט של חסד משוך עליו שנאמר יומם יצוה ה' חסדו וגו' שבהיותו דבק בתורה ושם לילות כימים יזכה לאהבה וחן בעיני הכל וז"ש אילת אהבים אם חן מעלה שהוא אהבה כ"ש שבתחלה זוכה שהמזיקין יראים ממנו ואגוני מגיני וריב"ל בגודל האמנה החזקה שלו בתורה שלא עלה בלבו הפחד ביניהם לכך זכה להתהפך המות לחיים כנ"ל ובזה מובן מ"ש בסמוך רב חנינא בר פפא אייתי ס"ת וכו' ר"ל כיון שגם הוא קיים כל המצות וזכה לאילת אהביה ויעלת חן שלא בלבד שמתיראים ממנו אלא שמתהפכים לאוהבים וזהו דקאמר שושביניה הוי שאמרו בסנהדרין דף כ"ז אוהב זה שושביני וכו' והיה ראוי שנקרא אל חי ולא יטעום טעם מיתה והשיב לו שלא היה בטחונו חזק כל כך ומי איכרכית וכו':

שם מכריז אליהו פנו מקום פנו מקום וכו'. כתב מהרש"א ז"ל הא דכפיל פנו מקום שהצדיק נוטל מקומו וחלק של הרשע. נראה לפרש דכיון שהוא הגין על הרשע בעה"ז ונוטל חלק הצדיק בעה"ז. לכך הוא נוטל חלקו בעה"ב כמ"ש גבי אברהם עשרה דורות מאדם עד נח וכו' עד שהביא עליהם מי המבול. ועשרה דורות מנח עד אברהם וכו' עד שבא אברהם וקיבל שכר כולן ר"ל מפני שהוא הגין עליהם שלא היו כלין כדרך דור המבול. לכך לקח הוא שכר כולן. ובחידושי תורה כתבתי לפרש מה שאמר הכתוב כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם. כי מה שהצדיק נוטל חלקו של רשע בגן עדן (כמ"ש הכתוב ויד רשעים אל תנידני ופירש"י יד לשון חלק שלא תנידני מחלקו). אין זה עול ח"ו משום דקי"ל זה נהנה וזה לא חסר כופין. וכיון דאין הרשע יכול לבא לגן עדן מפני שהוא נופל לגיהנם לתקן פגמיו ועד שיתקן אינו יכול לבא בגן עדן ולמה לא ינתן להצדיק כיון שלא ינוח בו שבט הרשע בגן עדן שהוא גורל הצדיקים ע"כ לא ישלחו הצדיקים בעולתה חלקם. וכן בעה"ז כן. כמ"ש כל המעולם נזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין. ר"ל שהצדיק די לו ומסתפק ולא נחשב בעיניו טובת העה"ז כמ"ש עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. נמצא אינו חסר במה שהרשעים נוטלין זכותו. וכן באברהם נוטלין זכותו בעה"ז והגין עליהם מפני שהיה מסתפק משלו כאמור וה' בירך את אברהם בכל וכמו שפירש"י גבי וכי יש לי כל. נמצא כל העולם ניצולין בזכותו. וכתבתי שם דמהאי טעמא כל העולם ניצולו בזכות אברהם חוץ ארץ סדום. מפני שאמרו חז"ל זה נהנה וזה לא חסר כגון זה כופין על מדת סדום נמצא סדום שלא היו מהנין לאחרים אפילו במקום שלא חסר להם. לכך מדה כנגד מדתם. מדת סדום לא ניצולו בזכות אברהם אף שלא חסר לו. וכיון דריב"ל הגין על הרשע לכך הכריז פנו מקום כפול על חלק הרשע כמ"ש מהרש"א ז"ל:

שם נראתה קשת בימיך וכו'. משום דהגין בזכותו שלא יבא מבול לעולם ויש לפרש בזה מ"ש בברכות על זאת יתפלל כל חסיד וגו' לעת מצוא זו מיתה וסיים הפסוק רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו לרמז על ר"י בן לוי שהגין בזכותו שלא יבא המבול לעולם ולא הוצרך למיתה (ויש לומר דגם אליהו הגין בזכותו על המבול שהרי נמסר בידו מפתח של גשמים) וע"ז שייך סיפא דקרא אתה סתר ליה וגו' ר"ל שהגין בעדו ונצרו מצר שהוא מלאך המות בשביל שהיה בוטח מאוד בזכות התורה שנקראת רנה כמ"ש חז"ל במקום רנה שם תהא תפלה) שתציל ותפלט אותו אפילו כי מכרך בהו וסובבים אותו וזהו רני פלט תסובבני סלה:

פירש"י ד"ה אם כן לית אתה בר ליואי אין אתה ראוי וכו'. פי' אף דשמך בר ליואי אין אתה זה שהוכרז עליו אלא דאכתי יש לומר כיון דאיכא ע"כ אחר שהוכרז עליו מה שאל לו אם נראתה קשת בימיו הא בודאי לא נראה מחמת זכות הצדיק שהוכרז עליו. ודוחק לומר דשמא זהו רך בשנים היה ונראתה הקשת בימיך קודם שנולד זה שהוכרז עליו. ויותר נראה דהא דקאמר נראתה לאו דוקא נראת ממש אלא ר"ל אם אתה מצד מעשיך ראוי להיות נראה הקשת בימיך ובזה א"ש דהשיב הן. ר"ל מצדו היה ראוי שיראה ומה שלא נראה הוא מחמת צדיק אחר שלא רצה להחזיק טובה לעצמו. ומתורץ מה שנתקשה הט"ז בא"ח סימן תקס"ה דאיך אמר שקר ח"ו. אבל לפמ"ש א"ש:

שם דלא קיים אפילו אות אחת. יש לפרש על האותות שבתורה. כגון אות ברית. ואות תפילין. ואות שבת וי"ט. שלא שמר אחת מאותות האלה כראוי:

נשלמו חידושי פרק שביעי. בעזרת ה' רועי. בטוב עדיי משביעי. אליך ה' אשא עיני. הבינני וחכמני. חזקני ואמצני. עמוד לימיני. בפרק שמיני.

פרק האשה שנפלו

הזהרו מזבובים של בעלי ראתן. עמ"ש בעניותי בקונטריס כסא דוד דף י"א בס"ד:

נראית הקשת בימיך. עמ"ש אני עני בפתח עינים ושם בקונטריס אחרון ובהגהות מדרש רבה בס"ד והם בקונטריס ככר לאדן דף קל"ה ע"א ושם צדדתי יותר ממה שכתבתי אני בעניי בפתח עינים בס"ד ע"ש ובהגהותי שנדפסו בזהר ד' ליוורנו ח"א דף רכ"ה ע"א ומה שכתבתי בסוף שם בככר לאדן נ"ל עיקר אף שהלשון דחוק ודלא כהרב אספקלריא המאירה ז"ל ודוק הטב:
ומכלל הדברים אתה תשמע דהראיה שכתבתי בפתח עינים כאן שהת"ח יכול לשקר שלא להחזיק טובה לעצמו שהרי ריב"ל אמר שנראתה הקשת בימיו מה שלא היה. ומה שדחיתי שם נדחה וחזר ונראה אי משום דהיותר נראה דכי אמרינן שלא נראה הקשת היינו דלא נראה כלל דהצדיק הוא סימן במקום הקשת. ואי משום דלשון הש"ס דקאמר ולא היא דלא הואי מידי אלא סבר לא אחזיק טיבותא לנפשאי הכי משמע. וריב"ל היה ענותן סגי כמו שאמרו רז"ל בילקוט ישעיה סימן נ"ד ע"ש. והיינו דאמר ריב"ל בעלמא ענוה גדולה מכלם:

אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. אפשר במה שפירש מורינו הרב הגדול מהר"י זאבי ז"ל במ"ש כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' דהכונה דהעיקר להוציא לאור ניצוצי התורה אשר היו טמעי"ם בסט"א וזה לא אפשר אלא כשקדמה לו יראה. אבל אם החידוש כבר ישנו בעולם ע"י החורפה יכול לקולטו מהאויר כמו שהיו עושים דואג ואחיתופל וז"ש חכמתו דייקא שהוא הוציאה לאור מתקיימת זהו תורף דבריו. וז"ש אשרי מי שבא לכאן ותלמודו דייקא שהוציאו לאור בידו ובשתים עלתה לו וזהו ראיה על שקדמה לו יראה. ועוד דזכה להוציא לאור התורה שהיתה בסט"א ולכך כתיב ביה אשרי. א"נ האושר הוא שהוציא לאור כל ניצוצי התורה השייכים לרוחו וז"ש ותלמודו בידו ר"ל כל תלמודו וחלקו השייכים לו. א"נ אפשר דנאמר בו אשרי למי שבא לכאן ואינו צריך לילך בגלגול וכיוצא אלא אתא ואתייה מתניתא בידיה ושם ינוח בינ"ן של קדושים:

מכריז רבי יוחנן הזהרו מזבובים של בעלי ראתן וכו'. אפשר לומר דרך רמז ולהסמיך טובה תוכחת את כל ונכחת דברי חכמים בנחת במאמרינו והוא כי הן בעון כמה בני אדם ובחורים המתענגים וילכו אחרי ההבל במאכלם במשקם במשתאות ומרזחים ועליות מרוחים ששים ושמחים אשר היצה"ר מראה להם שהם תענוג ובמעט קט ישכיל אנוש כי הכל הבל כי מרעה אל רעה יצאו וכל זה חבילי קוצים הנה האש והעצים והזמן בוגד הוה מסדר סדר מערכה גדולה ורתוקות קצף שורף כי ערוך מאתמול תפתה כי נתפתו מיינם יין חמר כלו מר טענת הנחש וכי תאוה הוא לעינים. ואמרו בברכות דף ס"א אמר רב יצה"ר דומה לזבוב ויושב על שני מפתחי הלב שנאמר זבובי מות וכו'. והני אינשי שנשתקעו בחלאת זוהמת הראיון מבלי השגיח ראיה מהימנא וכהתה עין השכל כי כל גיא חזיון אשר למראה עיניו יראה הוא כקש נדף וכמו רגע יעבור והנה איננו והניחו יתרם עונשים קשים ומרים. הנה אמת נכון לקרוא האנשים האלה בעלי ראתן כי אין להם אלא ראות עיניהם לפי שעה והיצה"ר תוקע עצמו אצלם תוקע ומריע להמם ולאבדם. והיינו דמכריז ר' יוחנן הזהרו מזבובים של בעלי ראתן כלומר מזבובים חלקי ופרקי וסעיפי היצה"ר הנקרא זבוב. ואלו הם זבובים של בעלי ראתן כחות יצר המוכים ההולכים אחר ראיתם לבד. ואזהרתיה מהכא להתרחק מהם כי מאחר שנטבעו בים הסכלות כמה שנים יש לחוש בחלקלקות לשונם יפתו חטאים בהראות תאוה לעינים כנחש. ור' זירא לא יתיב בזיקיה הרחקה יתירה על דרך שפירש מז"ה מהר"י בנו של הרב חס"ל זלה"ה הרחק משכן רע התרחק ממי שהוא שכן לרשע וכן כיוצא הרחיק ר' זירא ולא יתיב בזיקיה. ור"א לא עייל באהליה ע"ד שפירשו ובמושב לצים לא ישב דאפי' שאין הלצים שם המקום נטמא וה"נ ר"א לא עייל באהליה הגם שאינו שם ר"א ור' אסי לא אכלי מביעי דההוא מבואה רמז למש"ה בישעיה נ"ט ביצי צפעוני בקעו ופירש רד"ק שדימה מעשיהם ומחשבותם לביצי צפעוני כשיבקעו יצאו מהם צפעונים כן מחשבותם רעות ומעשיהם רעים עכ"ד ואפשר לרמוז צפעוני הוא היצה"ר הנקרא צפוני כמש"ה ואת הצפוני ארחיק מעליהם וכמ"ש פ' החליל וכל טענת היצה"ר ללכת אחר העין וסירכיה נקיט שאמר וכי תאוה לעינים לכן בתוך צפוני זו היא שימת עי"ן ונעשה צפעוני והוא נח"ש ינח"ש. ואפשר לרמוז דר"א ור' אסי לא נהנו ממחשבות ועצות הנאמרות משם בעלי ראתן ואביזריהו כי חזקתן להרע אף שאינו נרגש. ור"י ב"ל מכרך בהו ועסיק בתורה כלומר מקרבן לתורה ולא חש שיפתוהו דאגוני מגנא ואדרבא תמלאמו נפשו לתורה ולתעודה ולתשובה:
א"נ אפשר לרמוז במ"ש ס' קרנים דף ט"ז מס' דן ידין דפוס אמשט' כל המבטל פו"ר או גורם לבטל פו"ר או גורם ניאוף סופו לקבל עונשו מקליפת זבוב שהוא שר של רחיים ודע שיעקב ביטל קליפה זו בקבלת התורה הנקראת טוב ותורה ממש טוב והמקור השם טוב עכ"ל ופירוש הפשוט הוא כי זבו"ב גימטריא טוב ומעניש לאשר פגם ביסוד הנקרא טוב ומתבטלת קליפה זו בתורה הנקראת טוב. ויעקב אע"ה ששמר היסוד הנקרא טוב וקבלת התורה הנקרא טוב ביטלה כי הוא תקן ג"ע של אדה"ר כמ"ש בזהר הקדוש והאר"י ועסק בתורה כדכתיב יושב אוהלים ונטמן במדרש שם ועבר וכן כשהיה אצל לבן ובמצרים כמשז"ל ואפשר שלכן היה בשלוה יעקב אע"ה טו"ב שנה בסוף ימיו נגד מה שזכה ע"י ששמר הברית הנק' טוב ועסק בתורה הנק' טוב וביטל קליפה זו זבו"ב שהוא גי' טוב ועמ"ש הקדוש מהר"ש בפירושו עש"ב ובדרושים כתבנו בעניותנו עפ"י הקדמה זו איזה פרפרת. ואמרו פ"ק דחגיגה איזהו מעוו' וכו' והוליד ממנה ממזר ופריך בגמ' מאי איריא הוליד אפילו לא הוליד דתניא הבא על אשת איש ואסרה על בעלה נטרד מן העולם והלך לו ופירש"י אין לו עוד תשובה לפי שעשה דבר שאין לו רפואה. אך בפסקי תוספות שם כתוב וז"ל בא על אשת איש אפשר בתשובה אך קלונו רב ומתכפר ביסורין ותשובה גדולה עכ"ל וידוע דעינא ולבא תרי סרסורי דעבירה ותנן שמשון הלך אחר עיניו ואמרו גבה עינים הוא ודכותיהו טובא. ובעלי עבירה הם בעלי ראתן דרמו עיניהם והולכים אחרי עיניהם והקליפה זבו"ב וחיילותיה שולטים עליהם. ואפ' לרמוז דזה רמז באומרו הזהרו מזבובים של בעלי ראתן ר"ל מהקליפות המושלים על עוברי עבירה וצריך הרחקה יתירה מבעלי עבירה וכמו שסיפרו על רבינו האריז"ל שאיש מישראל נגע בו בכנף בגדו ואמר ה' ימחול לו כמה טבילות צריך לעשות שנגע בגדו בבגדי שבא על אשתו שלא כדרכה ולז"א הזהרו להתרחק מאד ומה גם דאם בא על אשת איש אין לו תקנה בתשובה וכמ"ש רש"י וא"כ אין ליטפל עמהם כי אין רפואה ולכן האמוראים היו מרחיקים עצמם הרבה. אך ריב"ל ס"ל כדעת פסקי תוספות דאפילו אשת איש יש תשובה וע"י התורה מתבטלת הקליפה של זבוב כמש"ל ולכן מכרך בהו ועסיק בתורה לבטל הקליפה הנז' ולהחזירם בתשובה כי סבר דאין דבר עומד בפני התשובה כדעת פסקי התוס'. ואמר אם חן מעלה על לומדיה אגוני לא מגנא למי שחטא להצילו מהקליפה ויחזור בתשובה:

אזל אשכחיה לרשב"י וכו' א"ל את הוא בר ליואי א"ל הן נראת הקשת בימיך וכו' ולא היא דלא הואי מידי. ק"ק דאתמר בי מדרשא בבראשית רבה פ' ל"ה דריב"ל בעודנו חי רצה לראות רשב"י ורשב"י שאל לאליהו הנביא זכור לטוב אם נראת הקשת בימי ריב"ל וא"ל אליהו ז"ל הן ולא רצה רשב"י לראותו ע"ש והכא מוכח דריב"ל ראהו לרשב"י אחר פטירתו והאמת שלא נראה קשת בימי ריב"ל אלא ריב"ל לא בעא לאחזוקי טיבותא לנפשיה ונראין הדברים פלג"ן בהדייהו. ואחר זמן בא לידי יפ"ת וראיתי להרב ז"ל שעמד בזה וכתב דתלמודין פליג אב"ר ע"ש. ומן בתר כל אילין ראיתי במדרש שוחר טוב בסגנון אחר מזמור ל"ו ושם נאמר דאמר אליהו ז"ל לרשב"י כדאי הוא בן לוי לראותו כשר הוא א"ל אלו היה צדיק לא נראתה הקשת בימיו ואעפ"כ כל ימיו של בן לוי לא נראת הקשת ע"כ והרי הוא כמבואר השינוי שיש. והנה מסוגיא זו הבאתי ראיה בעניותי לסברת מ"ד דת"ח יכול לשקר לברוח מן הכבוד שהרי ריב"ל בג"ע אמרו בש"ס דאמר דנראת הקשת בימיו ולא היה אמת אלא שלא להחזיק טובה. ועתה נראה דאפשר לומר דמה שריב"ל אמר לא היה שקר והוא דמשמע מהזהר הקדוש פ' ויחי דף רכ"ה דבימי רשב"י היה נראה הקשת בבבל וכפ"ז מוכרח דמה שלא נראה הקשת לכבוד הצדיק הוא במחוז שלו אמנם במחוז רחוק הוא נר' וא"כ ריב"ל אמר אמת שנראה הקשת בימיו והוא במקום רחוק. והאמת שלא נראה במקומו שבזה הוא הקפידא כן נראה לפום ריהטא ודוק וזה המעשה הובא באורך בס' הכלבו סי' ק"ך. [שבתי וראה דמה שכתבתי בעניותי מכח דברי הזהר שלא נראה הקשת בימי רשב"י היינו בארץ ישראל ובאקלים שלו. אך בבבל שהוא רחוק נראה, דחיק ואתי מרחיק, ומה גם לשון רז"ל בבראשית רבה דאמרו לדרת עולם לדרת חסר פרט לשני דורות דורו של חזקיהו ודור אנשי כנה"ג וכו' דורו של רשב"י ומשמע דבדור רשב"י לא נראה כלל בשום מקום תחת השמים ומשו"ה לדרת חסר. ולכן היותר נראה דמ"ש רשב"י בזהר הנזכר על בני בבל ואתחזי קשת עלייהו הכונה דמצד עצמם ראוי היה שקשת יתחזי עלייהו אך לפי האמת לא נראת הקשת בעבור רשב"י והיינו דמסיים שם בזהר דאהני להו מאי דשכיח הוא בעלמא והוא סימנא בעלמא כלומר אע"ג דמטונייהו היה ראוי דיהא נראה הקשת. מ"מ כבודו עליהם יראה והוא סימנא בעלמא אות הוא בצבא ואין צריך לאות הקשת. ואחר זמן ראיתי להרב אספקלריא המאירה פירוש הזהר אשר הערה על לשון הזהר כהערתנו ובא אל הישו"ב כמו שכתבנו לפנים דהיה בארץ ישראל וכיוצא אשר לא נראה ע"ש וכבר כתבנו דדחיקא מילתא כמדובר]:

התם. גבי מתניתין: כי אמרה. מקבלנא ליה והוינא בהדיה שבקינן לה: בעלי ראתן. שרץ יש לו במוחו: ויתיקין. חלשים: ורמו דידבי עליה. זבובין כרוכין אחריו: פילא. עשב שקורין פוליו''ן: ולודנא. אליישינ''א: גירדא דאגוזא. קליפי עץ האגוז: גירדא דאשפא. מה שגוררין מן העור: כליל מלכא. חבצלת: מתחלא דדיקלא סומקא. שומר שיש להם לתמרים בקטנותן כעין שיש לאגוזים קטנים: לביתא דשישא. של שיש כלומר מקום שאין רוח שולט שם: שב לבני ואריחא. שכותלן עב שבעה לבנים זה אצל זה ואריח שהוא חצי לבינה והלבינה שלשה טפחים: ונטיל ליה. ושופך לו מאותן מים: עד דרפיא ארעיתא דמוחיה. גולגלתו מתרככת ונוחה ליקרע בסכין: טרפי. עלין: ומדלי כל חד כרעא. מגביה רגלו של שרץ ומושיב העלה תחת רגלו שאם לא יעשה כן לכשיחזיק בגופו ליטלו ינעוץ צפרניו במוחו ויקוב את הקרום: בצבתא. טנליי''ש: דאי לא. אם לא ישרפנו יחזור עליו: הזהרו מזבובי בעלי ראתן. זבובים השוכנים עליו קשות להביא אותו חולי על איש אחר: בזיקיה. במקום שתנשב רוח אחת על שניהם: מיכרך בהו. נדבק אצלם בשעה שעוסק בתורה ומושיבן אצלו ומובטח הוא שתגין התורה עליו ולא יוזק: כי הוה שכיב. כשהגיע זמנו ליפטר: אחוי לי דוכתאי. הוליכני לגן עדן והראני מקומי: שוור. קפץ: איתשיל אשבועתא. אם נשבע בשבועה מעולם ונשאל עליה להתירה: תכטקי. פלישטי''ל: אם כן לית את בר ליואי. אין אתה ראוי לכרוז זה שאני שומע שהקשת אינו אלא אות ברית שלא יחרב העולם ואם יש צדיק גמור בדור אין צריך אות: לא הואי מידי. לא נראה הקשת בימיו: שושביניה. אוהבו ורגיל אצלו מלאך המות: מי איכרכת בבעלי ראתן ועסקת בתורה. כדהוה עביד איהו שהיה מסכן בנפשו לכבד את התורה: בשביל כבוד עצמך. שיקרבו אליך ויספדוך ויתעסקו בך: אמר אביי לאפוקי ממאן דלא קיים. עמוד זה בא להוציא מעליו מי שלא קיים את כל התורה כמו שקיים הוא: של היזמי. שמטילין בו כשות שגדל בהיזמי:

הדרן עלך המדיר את אשתו

אין תוס' בעמוד זה