דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

כתובות עח ע"ב - טקסט הדף

ת''ש דתניא א''ר יהודה אמרו לפני ר''ג הואיל וזו אשתו וזו אשתו זו מכרה בטל אף זו מכרה בטל אמר להן על החדשים אנו בושים אלא שאתם מגלגלים עלינו את הישנים שמע מינה דיעבד קאמר שמע מינה תניא אמר רבי חנינא בן עקביא לא כך השיבן רבן גמליאל לחכמים אלא כך השיבן לא אם אמרתם בנשואה שכן בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה תאמרו בארוסה שאין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה אמרו לו רבי מכרה לה עד שלא נשאת נשאת ואח''כ מכרה מהו אמר להו אף זו מוכרת ונותנת וקיים אמרו לו הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים אמר להם על החדשים אנו בושין אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים והאנן תנן עד שלא נשאת ונשאת ר''ג אומר אם מכרה ונתנה קיים אמר רב זביד תני מוכרת ונותנת וקיים רב פפא אמר לא קשיא הא ר' יהודה אליבא דר''ג הא ר' חנינא בן עקביא אליבא דר''ג ור' חנינא בן עקביא כב''ש ה''ק לא נחלקו ב''ש וב''ה על דבר זה רב ושמואל דאמרי תרוויהו בין שנפלו לה נכסים עד שלא נתארסה בין שנפלו לה נכסים משנתארסה וניסת הבעל מוציא מיד הלקוחות כמאן דלא כרבי יהודה ולא כר' חנינא בן עקביא אינהו דאמרי כרבותינו דתניא רבותינו חזרו ונמנו בין שנפלו לה עד שלא תתארס ובין שנפלו לה משנתארסה וניסת הבעל מוציא מיד הלקוחות: משניסת אלו ואלו מודים: לימא תנינא לתקנת אושא דא''ר יוסי בר' חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות מתניתין בחייה ולפירות תקנת אושא בגופה של קרקע ולאחר מיתה: ר''ש חולק בין נכסים: אלו הן ידועין ואלו הן שאינן ידועין אמר ר' יוסי ברבי חנינא ידועין מקרקעי שאינן ידועין מטלטלין ור' יוחנן אמר אלו ואלו ידועין הן ואלו הן שאינן ידועין כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים תניא נמי הכי אלו הן שאינן ידועין כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים: ההיא איתתא דבעיא דתברחינהו לנכסה מגברה כתבתינהו לברתה אינסיבה ואיגרשה
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עח - ב

ופשטינן: תא שמע, מהא דתניא בתוספתא: אמר רבי יהודה, אמרו לפני רבן גמליאל, הואיל וזו אשתו [ארוסה], וזו אשתו [נשואה], אם כן, כמו שזו [נשואה] מכרה בטל, אף זו [ארוסה] מכרה בטל?

אמר להן, על החדשים אנו בושים, אלא שאתם מגלגלים עלינו את הישנים".

שמע מינה, דיעבד קאמר! שהרי הקשו בפירוש שיהא מכרה בטל!

שמע מינה!

שנינו במשנתנו: "נפלו לה משנתארסה ... אמר רבי יהודה, אמרו חכמים לפני רבן גמליאל:; אמר להם: על החדשים אנו בושים אלא שאתם מגלגלים עלינו את הישנים?"

ואילו בברייתא תניא: אמר רבי חנינא בן עקביא: לא כך השיבן רבן גמליאל לחכמים. אלא כך השיבן - לא. אם אמרתם בנשואה, שכן בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה, ולכן אם מכרה יוציא מיד הלקוחות.

תאמרו בארוסה - שאין בעלה זכאי לא במציאתה, ולא במעשה ידיה, ולא בהפרת נדריה באופן בלעדי, אלא רק בשיתוף האב, האם גם אז יוציא מיד הלקוחות?!

אלא ודאי אין לדמות ביניהם!

אמרו לו: רבי, השבתנו במקרה שמכרה עד שלא נשאת. אך בנשאת ואחר כך מכרה - מהו? האם גם במקרה זה הבעל מוציא מיד הלקוחות?

אמר להו, אף זו מוכרת ונותנת, וקיים, [10] אפילו לכתחילה!

אמרו לו, מדוע לא נאמר במקרה זה, שכבר נישאת, ובודאי זכה בה, "הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים"?! אמר להם: על החדשים אנו בושין, אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים?!

עד כאן גירסתו של רבי חנינא בן עקביא בברייתא.

ומקשינן: והרי אנן תנן במשנה, שאם מכרה ונתנה עד שלא נשאת, ונשאת: רבן גמליאל אומר - אם מכרה ונתנה קיים! ומשמע, רק בדיעבד, אבל לכתחילה לא תמכור, ואילו בברייתא אמר רבן גמליאל - "אף זו מוכרת ונותנת וקיים", ומשמע אף לכתחילה?

ומשנינן: אמר רב זביד, תני [נגרוס במשנה]: מוכרת ונותנת, וקיים, אף לכתחילה [11].

רב פפא אמר: לא קשיא!

הא דאמרינן שלא תמכור לכתחילה, היינו לדעת רבי יהודה אליבא דרבן גמליאל, ו

הא דאמרינן מוכרת לכתחילה, היינו לדעת רבי חנינא בן עקביא אליבא דר"ג.

ומקשינן: וכי רבי חנינא בן עקביא סבר כבית שמאי? שהרי לפי גרסת רבי חנינא בן עקביא - סבר רבן גמליאל שאפילו אחר שנישאת יכולה למכור לכתחילה את הנכסים שנפלו לה קודם הנישואין, ולפי בית הלל שאינה מוכרת לכתחילה אפילו אחר האירוסין, כל שכן שאינה מוכרת לכתחילה אחר הנישואין? ומשנינן: הכי קאמר - לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על דבר זה. שרבי חנינא לא גרס כלל את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בנידון הזהן. רב ושמואל דאמרי תרוייהו: בין שנפלו לה נכסים עד שלא נתארסה, בין שנפלו לה נכסים משנתארסה, וניסת, הבעל מוציא מיד הלקוחות. ומקשינן: כמאן? כגרסת מי סברו רב ושמואל? הלא דבריהם הם לא כרבי יהודה, ולא כרבי חנינא בן עקביא אליבא דרבן גמליאל, שלדעתם אין הבעל מוציא מיד הלקוחות, אלא - לרבי חנינא - מוכרת לכתחילה, ולרבי יהודה - בדיעבד [12]. ומשנינן: אינהו דאמרי כרבותינו [13].

דתניא: רבותינו חזרו ונמנו, ונפסקה כך ההלכה - בין שנפלו לה עד שלא תתארס, ובין שנפלו לה משנתארסה, וניסת, אם מכרה - הבעל מוציא מיד הלקוחות.

שנינו במשנה: משניסת - אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא מיד הלקוח ות".:

ומקשה הגמרא: לימא תנינא לתקנת אושא [האם יש לומר שמשנתינו שנתה את תקנת אושא] ?!

ומהי תקנת אושא: דאמר רב יוסי ברבי חנינא: באושא התקינו - האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה, ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות.

ואם נשנתה תקנה זו במשנה, לשם מה הוצרכו לתקנה באושא? ומשנינן: מתניתין עוסקת בחייה, ובזכות הבעל להוציא את הפירות מיד הלקוחות. אך לאחר מיתת האשה - יחזיר את הקרקע ללקוחות.

אך תקנת אושא עוסקת בזכותו של הבעל בגופה של קרקע, ותקנו שאף לאחר מיתה הקרקע שייכת לבעל [14].

שנינו במשנה: רבי שמעון חולק בין נכסים לנכסים [15], נכסים הידועים לבעל לא תמכור ואם מכרה ונתנה בטל, שאינם ידועים לבעל - לא תמכור, ואם מכרה ונתנה קיים [16].

ומבארת הגמרא: אלו הן נכסים ידועין שמכרה בטל, ואלו הן נכסים שאינן ידועין?

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: ידועין - מקרקעי. שיש להם קול, ובודאי ידע עליהם הבעל. ועל דעת כן נשאה. ולכן אם מכרה - בטל.

שאינן ידועין - מטלטלין. שאין להם קול ואינו יודע עליהם. ולכן אם מכרה ונתנה - קיים.

ורבי יוחנן אמר - אלו ואלו ידועין הן [17].

ואלו הן שאינן ידועין - כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים [18].

תניא נמי הכי [וכן שנינו בברייתא] - אלו הן שאינן ידועין כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים:

ההיא איתתא דבעיא דתברחינהו לנכסה מגברה [מעשה באלמנה, שבאה לינשא בשנית, ורצתה שבעלה החדש לא יזכה בנכסיה, הן לענין אכילת פירות בחייה, והן ליורשה אחר מותה],

מה עשתה?

כתבתינהו לברתה [כתבה שטר מתנה על הנכסים ונתנתו לבתה]. אך כוונתה היתה רק כדי להבריח את נכסיה מבעלה [19].

אינסיבה, ואיגרשה. [התחתנה, והתגרשה].

הערות

[10] יש להקשות, מה הוסיפה הברייתא בלשון "וקיים"? ואין לתרץ כמו שהעמדנו במשנה - שקא משמע לן שהמקח קיים אף אחר הנישואין, כיון שכאן מדובר שמכרה אחר שנישאת? ומתרץ הפני יהושע - "מוכרת ונותנת" - היינו שגוף הקרקע שייך ללקוחות לאחר מיתה. "וקיים" - היינו שהלקוחות אוכלים גם את הפירות מחיים. ולא הבעל.

[11] זו גרסת רש"י. ולפי דבריו, משנים את הגרסא במשנה, כיון שיש ברייתא הסותרת אותה. אך יש מהראשונים שגרסו איפכא - "תני - אם מכרה ונתנה קיים", וכעת מגיהים את הברייתא מפני המשנה. ועיין עוד בתוספות.

[12] רש"י. וסבר שה"אמרו לו" אינו מאן דאמר. אלא רק הוה אמינא. ולכן לא הקשתה הגמרא מ"אמרו לו". אך התוספות סברו ש"אמרו לו" אף הוא מאן דאמר. ולכן פירש ואת קושיית הגמרא לא כאמרו לו דר"י, ולא כאמרו לו דרבי חנינא", דתרווייהו מודו שאם מכרה עד שלא נתארסה שמכרה קיים. ואילו לדברי רב ושמואל הבעל מוציא מיד הלקוחות.

[13] כלומר לא אמרו מימרא זו בשם עצמם אלא בשם רבותינו. שיטמ"ק.

[14] ובתקנת אושא נחלקו הראשונים - הרמב"ם כתב (פרק כב' מהלכות אישות הלכה ז') - "לפיכך אם מכרה האשה נכסי מלוג אחר שנישאת:. הבעל מוציא הפרות מיד הלקוחות כל ימי חייה, אבל לא גוף הקרקע, שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות". אך הטור (סימן צ') כתב - "הבעל מוציא מיד הלקוחות, שעשו אותו כלוקח בנכסיה והוא לקח תחילה. לפיכך מכרה בטל לאלתר:. ". ובפשטות נחלקו הרמב"ם והטור - האם לאחר תקנת אושא הבעל זוכה בקרקע כבר בחייה, או רק לאחר שתמות. ובנושאי כלים שם הביאו דנפקא מינא - אם נפלה מציאה לקרקע, לדעת הרמב"ם - זכה הלוקח. ולדעת הטור - זכה הבעל. וכן - לענין קנין משיכה, שצריך למשוך לרשותו, תלוי במחלוקת זו. וכן לענין פרוזבול שאינו נכתב אלא על הקרקע, וכו'. ועיין בקצות החושן (קג' סק"ט) שהאריך בזה.

[15] נחלקו הראשונים בדעת רבי שמעון, דעת רש"י (במהדו"ק, הובא בשיטה מקובצת) - שדברי רבי שמעון נאמרו גם בנכסים שנפלו לה אחר שנישאת. ואף בהם מכרה קיים. אך דעת הרא"ה - דרבי שמעון קאי רק על הסיפא, כשנפלו לה נכסים עד שלא נישאת ונישאת, ורק אז מכרה קיים. אך כשנפלו לה משנישאת לכולי עלמא מכרה בטל.

[16] ומבאר הרמ"ה את טעמו של רבי שמעון - כיון שהטעם שבעל אוכל פירות הוא כדי שלא ימנע מלפדות את האשה אם תפול בשבי, בטענה שיש לה כסף משלה. וטעם זה שייך רק בנכסים הידועים לו. אך בנכסים שאינם ידועים - לא שייכת התקנה, ולפיכך אינו אוכל פירות. ועיין הפלאה בקו"א סי' צ'.

[17] נחלקו הראשונים בבאור מחלוקת רבי יוסי ב"ח, ורב יוחנן: יש שפרשו - שנחלקו האם בסתמא הבעל יודע ממטלטלין או לא. אך לכולי עלמא - בנכסים שהבעל יודע מהם לא תמכור. אך יש שפרשו - שלדעת ריב"ח אפילו אם הבעל יודע מהמטלטלין או אינו יודע מהקרקעות, אין ידיעתו מעלה ומורידה כלום. ובקרקעות לא תמכור ובמטלטלין תמכור. כיון שאינו סומך דעתו עליהם. אך רבי יוחנן סבר - שהכל תלוי בידיעת הבעל. ועיין שיטמ"ק.

[18] והוא הדין בכל מקום שאין הבעל יודע ממנו. ריטב"א.

[19] רש"י פירש - שאמרה לעדי השטר שאינה כותבת אלא כדי להבריח את נכסיה מבעלה. והקשו עליו התוספות - אם כן, פשיטא שאין השטר כלום, ומדוע נחלקו לקמן רב ענן ורבא על רב נחמן שקרע את השטר? ולכן העמידו התוספות, כשלא אמרה לעדים. ובכל זאת קרע רב נחמן את השטר, כיון שאומדנא דמוכח הוא שאין כוונתה למתנה גמורה. כמו שמצינו - בההוא גברא שמכח נכסיו על מנת לעלות לארץ ישראל, ולא פירש בשעת המכירה שמכירתו רק על דעת שיעלה לא"י, ובכל זאת אם נאנס ולא עלה - בטלה מכירתו. (קידושין מט ב). ועיין שיטמ"ק. ונראה לישב את דברי רש"י - שאף על פי שהודיעה לעדים אין די בכך כדי לבטל את המכר. כמבואר בבב"ב (מא ב) שמודעה שאין בה אונס אינה מודעה. ולכן שפיר נחלקו רב נחמן ורבא בדין זה.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' יהודה, אמרו לפני רבן גמליאל: הואיל וזו אשתו וזו אשתו, בין ארוסה בין נשואה, מה זו הנשואה מכרה בטל — אף זו הארוסה צריך שיהיה מכרה בטל! אמר להן: על החדשים אנו בושים, אלא שאתם מגלגלים עלינו את הישנים? שמע מינה [למד מכאן] כי על דין בדיעבד קאמר [אמר] ר' יהודה, שהרי שאלו: מפני מה אין מכרה בטל. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

תניא [שנויה ברייתא]: אמר ר' חנינא בן עקביא: לא כך השיבן רבן גמליאל לחכמים, אלא כך השיבן: לא אם אמרתם בנשואה שיש לבעל זכויות יתירות בה — שכן בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, תאמרו בארוסה שאין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה!

אמרו לו חכמים: רבי, אנחנו מקבלים את הטעם הזה כאשר מכרה לה (בשביל עצמה) עד שלא נשאת, אבל אם נשאת ואחר כך מכרה נכסים אלו שנפלו לה קודם לכן, מהו? אמר להו [להם]: אף זו מוכרת ונותנת ומה שעשתה קיים. אמרו לו: הואיל וזכה באשה, לא יזכה בנכסים הבאים עימה?! אמר להם: הלא על החדשים שנפלו לה לאחר זמן אנו בושין, אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים, שאף על הנכסים שנפלו לה טרם נישואיה רוצים אתם לומר שלא תוכל למוכרם?!

ומקשים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] בנוסח אחר: באו הנכסים לרשותה עד שלא נשאת ונשאת, רבן גמליאל אומר: אם מכרה או נתנה — קיים. ואילו מלשון הברייתא נראה שמוכרת ונותנת לכתחילה!

אמר רב זביד: תני [שנה] ותקן במשנתנו כגירסה זו: מוכרת ונותנת וקיים. רב פפא אמר: לא קשיא [אין זה קשה]. כי הא [זו] משנתנו היא כדעת ר' יהודה אליבא [על פי שיטת] רבן גמליאל, הא [זו] בברייתא היא דעת ר' חנינא בן עקביא אליבא [לשיטת] רבן גמליאל. ושואלים: ואם כן נמצא כי ר' חנינא בן עקביא סבור כשיטת בית שמאי? שהרי לשיטת בית הלל אפילו בעודה ארוסה אינה מוכרת לכתחילה, וכל שכן משנישאה! והרי ידוע שהלכה כבית הלל! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר] ר' חנינא בן עקביא: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על דבר זה בנכסים שנפלו לה לפני הנישואין, שלדעתו הכל מודים שמוכרת לכתחילה.

רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] פסק זה: בין שנפלו לה נכסים עד שלא נתארסה, בין שנפלו לה נכסים משנתארסה, וניסת, ואחר נישואיה מכרה או נתנה — הבעל מוציא מיד הלקוחות.

ושואלים: כמאן [כמי] אמרו דבר זה? שלא כדעת ר' יהודה ולא כדעת ר' חנינא בן עקביא, שלשיטת שניהם המיקח קיים! ומשיבים: אינהו דאמרי [הם שאמרו] כשיטת רבותינו, דתניא [שכן שנינו בתוספתא]: רבותינו חזרו ונמנו (והצביעו) בדיון על ענין זה, והחליטו: בין שנפלו לה עד שלא תתארס ובין שנפלו לה משנתארסה וניסת — הבעל מוציא מיד הלקוחות.

א שנינו במשנה: אם נפלו לה נכסים משניסת — אלו ואלו, בית שמאי ובית הלל, מודים שהבעל מוציא מיד הלקוחות. ומעירים: לימא תנינא [האם נאמר שכבר שנינו במשנתנו] לתקנת אושא? שאמר ר' יוסי בר' חנינא, באושא התקינו: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה, ומתה — הבעל מוציא מיד הלקוחות. ולכאורה הם הם הדברים האמורים במשנתנו!

ודוחים: אין הדבר כך, אלא מתניתין [משנתנו] אומרת שהבעל מוציא מיד הלקוחות בחייה, והכוונה היא דווקא — לפירות. שאף שמכרה את הקרקע הוא יכול להוציא מהם את הפירות שאכלו במשך הזמן, משום שפירות נכסי מלוג שייכים לו, אבל גוף הקרקע נשאר בידי הלוקח לגמרי. ואילו תקנת אושא היא אפילו בגופה של קרקע עצמה שהבעל מוציא מן הלקוחות ולאחר מיתה של האשה, שהוא יורש אותה.

ב שנינו במשנה ש ר' שמעון חולק (מחלק בדין) בין נכסים הידועים לבעל ושאינם ידועים. ושואלים: אלו הן ידועין ואלו הן שאינן ידועין? אמר ר' יוסי בר' חנינא: ידועין משמעו מקרקעי [קרקעות], שהם דברים שאי אפשר להסתיר אותם, וכיון שכך, ידע הבעל שנכסים אלה עתידים ליפול לה בירושה, ועל מנת לאכול מהם פירות נשא אותה. ואילו שאינן ידועין, הם מטלטלין. ור' יוחנן אמר: אלו ואלו, קרקעות ומטלטלים, נכסים ידועין הן. ואלו הן שאינן ידועין — כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים (במדינה אחרת), שנכסים אלה לא הביא הבעל בחשבון בזמן הנישואין, ולכן אי אפשר לומר שחלה על האשה התחייבות שלא למוכרם.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אלו הן נכסים שאינן ידועין — כל שיושבת האשה כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים.

מסופר: ההיא איתתא [מעשה באותה אשה] שהיתה גרושה או אלמנה ועמדה להינשא שוב, דבעיא דתברחינהו לנכסה מגברה [שרצתה להבריח את נכסיה מבעלה] ולא רצתה שיזכה הבעל בנכסיה, כתבתינהו לברתה [כתבה אותם את הנכסים לבתה] במתנה לפני הנישואין והודיעה לעדים שאינה נותנת מתנה כלל ואינה עושה כן אלא כדי להבריח נכסים אלה מבעלה. ולבסוף אינסיבה ואיגרשה [נישאה והתגרשה] ורצתה שתחזיר לה הבת את הנכסים הללו, והבת טענה שהיתה זו מתנה גמורה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara replies: Come and hear an answer to this question, as it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda said that they said before Rabban Gamliel: Since this one, when she is fully married, is legally his wife, and that one, when she is merely betrothed, is legally his wife, therefore, just as for this married one her sale is void, so too, for this betrothed one her sale should be void. Rabban Gamliel said to them: With regard to the new property, which she inherited after marriage, we are ashamed of this ruling, while you seek to impose upon us the same ruling even with regard to the old property that she owned beforehand? Learn from this that Rabbi Yehuda stated his question with regard to the halakha of a case brought after the fact, as they claim that the sale should be void. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that it is so.

It is taught in a baraita: Rabbi Ḥanina ben Akavya said that Rabban Gamliel did not respond to the Sages in that manner. Rather, this is what he replied to them: No, if you said that the sale is void with regard to a married woman, concerning whom the husband has many rights, as her husband is entitled to items she has found and to her earnings and to the right to nullify her vows, will you say the same with regard to a betrothed woman, whose husband is not entitled to items she has found, nor to her earnings, nor to the right of nullification of her vows?

The Sages said to him: My teacher, this reasoning is accepted if she sold it for herself before she was married, but if she was married and afterward sold the property she had earlier inherited, what is the halakha? Rabban Gamliel said to them: Even this one may sell the property and give it away, and her action is valid. They said to him: Since he acquired the woman, will he not acquire the property? He said to them: With regard to the new property she inherited later we are ashamed, and now you impose upon us the old property?

The Gemara raises a difficulty: But didn’t we learn in the mishna: If she inherited property before she was married and was later married, Rabban Gamliel says: If she sold it or gave the property away, the transaction is valid. The wording of the baraita, in contrast, indicates that she may sell or give the property away ab initio.

Rav Zevid said: Teach the text of the mishna as follows: She may sell and give away the property, and her transaction is valid. Rav Pappa stated another answer: This is not difficult, as this mishna is consistent with the opinion of Rabbi Yehuda according to the opinion of Rabban Gamliel, but that baraita is consistent with the opinion of Rabbi Ḥanina ben Akavya according to the opinion of Rabban Gamliel. The Gemara poses a question: If so, then apparently Rabbi Ḥanina ben Akavya agrees with Beit Shammai, as Beit Hillel maintain that she may not sell the property ab initio even while she is betrothed; yet it is well known that the halakha is ruled in accordance with the opinion of Beit Hillel. The Gemara answers: This is what Rabbi Ḥanina is saying: Beit Shammai and Beit Hillel did not disagree with regard to this matter of property that a woman inherited before marriage, as they agree she may sell it ab initio.

The Gemara cites the opinions of Rav and Shmuel, who both say: Whether property was bequeathed to her before she was betrothed, or whether property was bequeathed to her after she was betrothed and she was then married, and after her marriage she sold it or gave it away, the husband may repossess the property from the purchasers.

The Gemara asks: According to whose opinion was this stated? It is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda and not in accordance with the opinion of Rabbi Ḥanina ben Akavya, who both maintain that the sale is valid. The Gemara answers: They, i.e., Rav and Shmuel, say so, in accordance with the opinion of our Rabbis. As it is taught in a baraita: Our Rabbis returned and voted after discussing this issue and decided that whether property was bequeathed to her before she was betrothed, or whether property was bequeathed to her after she was betrothed and she was subsequently married, the husband may repossess it from the purchasers.

§ It was taught in the mishna that if she inherited the property after she was married, both these, Beit Shammai, and those, Beit Hillel, agree that the husband may repossess it from the buyers. The Gemara comments: Let us say that we already learned in the mishna about the rabbinic ordinance instituted in Usha. As Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: In Usha they instituted an ordinance that in the case of a woman who sold her usufruct property, i.e., property that she alone owns and her husband benefits only from the dividends, in her husband’s lifetime and then died, the husband repossesses it from the purchasers. This appears to be the same halakha stated by the mishna.

The Gemara responds: This is not so, as the mishna is discussing the husband’s claim during her lifetime, and it is referring only to the value of the produce that the husband collects from the purchasers if she sold the land during their marriage, as the produce of usufruct property belongs to him but the land itself remains fully in the possession of the buyer. The ordinance of Usha, in contrast, applies even to the land itself, and even after the death of his wife he may repossess it because he inherits it.

§ The mishna further taught that Rabbi Shimon distinguishes between property that is known to the husband and property that is unknown to him. The Gemara asks: Which properties are deemed known and which properties are deemed unknown? Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: Property that is known is referring to land, which cannot be concealed. The husband knew that she would inherit it, and he married her with the intention of using its produce. Property that is unknown is referring to movable property. And Rabbi Yoḥanan said: Both these, land, and those, movable property, are deemed known property. And these are unknown properties: They are properties in any case where she resides here and property was bequeathed to her overseas. Since the husband did not consider this property when marrying her, the sale is binding after the fact.

The Gemara comments: That opinion is also taught in a baraita. The baraita states: These are unknown properties: They are properties in any case where she resides here and property was bequeathed to her overseas.

The Gemara relates: There was a certain woman who was about to remarry after she was divorced or widowed, who sought to distance the rights to her property from her future husband. She therefore wrote a document stipulating that her property be given as a gift to her daughter before marriage. Ultimately, the mother was married and then divorced. She wanted her daughter to return the property, and her daughter claimed that it was given to her as a gift.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תניא אמר רבי חנינא בן עקביא לא כך השיבן. כלומר שאם עד שלא נשאת ונשאת לא תמכור לכתחילה, אלא כך השיבן, שאפילו נשאת מוכרת ונותנת וקיים כפירוש רש"י ז"ל. ופליג אדר' יהודה דאמר לכתחילה לא תמכור.

הכי גרס רש"י ז"ל: אמר להם אף זו מוכרת וקיים וכו', והא אנן תנן עד שלא נשאת ונשאת רבן גמליאל אומר אם מכרה ונתנה קיים, אמר רב זביד תני מוכרת. כלומר, תני במתניתין מוכרת לכתחילה.ולפי גירסא זו הוה מצי לאקשויי נמי לרב זביד ור' חנינא בן עקביא כבית שמאי, כדאקשינן לאוקמתא דרב פפא, אלא דנטור עד סיפא דאוקימתא, ופריך בין לרב זביד בין לרב פפא. ואם תאמר, ומאי דוחקיה דרב זביד דסמיא מתניתין מקמי ברייתא, לימא תני בברייתא אם מכרה. תירץ הראב"ד ז"ל, אם כן ר' חנינא בן עקביא היינו ר' יהודה, ובודאי משמע דפליגי.
אבל רבנו חננאל ז"ל גריס תני אם מכרה, כלומר, לא תתני בברייתא מוכרת אלא אם מכרה, ואדיעבד היתה השאלה ואדיעבד השיבן שמכרה קיים, והוא הדין לעד שלא נשאת ונשאת שמכרה קיים, וכר' יהודה, וליכא בין ר' יהודה ולר' חנינא, אלא שזה אומר בדרך זה השיבן, ור' חנינא אומר לא בדרך זה השיבן, אלא בטעמא השיבן דלא אם אמרת בנשואה וכו', והשתא אתי שפיר דלא פריך ר' חנינא בן עקביא כבית שמאי אלא לרב פפא בלחוד. ונראה לי דהכי נמי מוכח בירושלמי, דגרסינן התם (בפרקין ה"א), אמר ר' חנינא בן עקביא לא כך השיבן רבן גמליאל אלא כך השיבם, לא אם אמרתם בנשואה וכו', אמרו לו עד שלא נשאת ונשאת תוכיח שהוא זכאי במעשה ידיה ובהפרת נדריה ואת מודה לנו שלא תמכור ושלא תתן. אמר להן כך אני מודה לכם שלא תמכור ושלא תתן ואם מכרה ונתנה מכרה קיים. אלמא אף לדברי ר' חנינא בן עקביא מודה רבן גמליאל דעד שלא נשאת ונשאת לא תמכור לכתחילה, ואתיא הא דירושלמי כאוקמתא דרב זביד, כן נראה לי.

דתניא רבותינו חזרו ונמנו בין שנפלו לה עד שלא תתארס בין שנפלו לה משנתארסה ונשאת, הבעל מוציא מיד הלקוחות. ודוקא נשאת, הא נפלו עד שלא נתארסה, ועדיין ארוסה היא, איתא לבית הלל דאמרי לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים.וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פכ"ב מהל' אישות ה"ח).

ור' יוחנן אמר אלו ואלו ידועין [הן ואלו הן שאינן ידועין] כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים. ומסתברא שמכרתן קודם שנודע לו, אבל לאחר שנודע לו לא תמכור דלא גרע ממציאה ומתנה שנתנה לה, דבשעתן לא נקט נודעו לו והוא אוכל פירות. ובשם הרא"ם שמדינת הים לא דוקא, אלא הוא הדין באותה מדינה ואורחא דמילתא נקט. ומסתברא שאם נתנה לו מתנה או שמצאה מציאה ונתנתן או שמכרתן קודם שנודע לו שהוא קיים, דלא גרע מנפלו לה נכסים במדינת הים.

ההיא איתתא דתברינהו לנכסיה מגברא כתבתינהו לברתה. פירש רש"י ז"ל והודיעה שאין מתנתה זו אלא כדי להבריח ולא שתזכה בהן הבת אם תתאלמן או תתגרש. ואינו מחוור, דאם כן אפילו במקצת נכסים כן, דמאי שנא כיון דאיכא תנאי, אי נמי שהודיעה לעדים כן בשעת מעשה, ומאי קא מתמה בהא רב ענן, ורבא נמי היכי מפליג בכי הא בין אחריני לברתה, ועוד דבבבא בתרא (קנא, א) אמרינן גבי אימיה דרב ביבי דבעיא לאינסובי לרב זביד, אפילו למאן דאמר מברחת קני הני מילי היכא דלא גליא דעתה, אבל הכא הא גליא דעתה ואמר משום דבעינא לאינסובי לכולי עלמא לא קני.
והפירוש הנכון כמו שפירש הרא"ם ז"ל בבבא בתרא דגליא דעתה הוי כדאמרה בעינא לאינסובי וסתמא הוי בדלא אמרה ולא מידי, וקיימא לן כמאן דאמר אפילו בסתמא לא קני, דהוה ליה כשכיב מרע שכתב כל נכסיו דאם עמד חוזר, משום דאומדן דמוכח הוא שלא נתנה זו כל נכסיה אלא משום דבעיא לאינסובי להאי, וכן נמי בשכיב מרע משום דסבור הוא שימות, ולא דברים שבלב הן, שבלב כל העולם ושהכל מודים בכך.

רב פפא אמר לא קשי' הא ר' יהודה וכו' ור' יהודא דאמר כב"ש וקשה לפי פירוש רש"י ז"ל כי רמינן מתני' אמתני' אמאי פריק רב זביד תני אם מכרה לאשמעינן לשבש מתני' מקמיה בריית' נמי איפכא תני במתניתן מוכרת ונותנת וקיים דאלו לגרסת הראשונים ז"ל כיון דאשכחן לר"ג במתניתן קמייתא קתני דארוסה לא תמכור לא ניחא לן לגרוס באידך מתניתן מוכרת ונותנת וי"ל דאפי' לריש' לא ניחא לן לסיומי מתני' מקמי מתני' דמתני' דחזקה לר"ג דאתי כב"ש וכדפרכי' בסמוך ור' יהודא דאמר כב"ש ומ"מ קשיא גם על פירש"י ז"ל היכא מספקא לן אי קאי משא ומתן דר"ג על ב"ש או על ב"ה דהא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה ופשיט' דאדיעבד קיימי ולכך פירש ר"ת ז"ל דהכי קמבעיא לן מ"ש לר"ג והשיב להם אלכתחילה דריש' קאי כשנפלו לה קודם שנתארמלה שהיא מוכרת לכתחילה או דיעבד דסיפ' שנפלו לה משנתארסה דקתני אם מכרה ונתנה קיים ומייתינן לה אדיעבד קיימי מדאמר ליה אף זו מכרה בטל ומסתמ' לא אמרינן הכי אלא אסיפ' דאלו כשנפלה לה עד שלא תתארס ליכא מאן דלימא שיהא מכרה בטל בדיעבד ואפשר דגרסינן השת' נמי אמר להם אף זו לא תמכור ואע"פ שהם לא שאלו אלא על דיעבד דאלו לכתחלה מודה ר"ג וה"ק אף זו שאתם שואלים עלי למה מכרה קיים הא ודאי דין נשואה יש לה שלא תמכור לכתחילה אבל אם מכרה ונתנה קיים. אינהו דאמרי כרבותינו פירוש ולפי שלא היתה בבריית' דרבותינו שגורו במדרש עשוהו מימרא ולא אמרו הלכה כרבותינו:

ידועין מקרקעי פירוש לפי שידועים לכל אחד ואחד וא"א להבריחם. אלא שאינם ידועין כל שיושבת כאן ונפלה לה נכסים במדינות הים פירוש לאו דוקא במדינות הים ה"ה דנפלו לה כאן ולא ידע לבעל אלא דאורחא דמילת' נקט:

ההיא אתתא דבעי' דתברחינהו לנכסי' מגברא פירוש אלמנה היתה והיתה רוצה להנשא ולהבריח נכסים מההוא גברא דבעי לאנסובי ליה כתבתינהו לנכסים לבתה פירש רש"י ז"ל והודיעה לעדים שאין מתנה זו אלא כדי להבריח ולא כדי שתזכה בהם והקשו בתוספת דהא אמרינן בפרק מי שמת אפילו למ"ד מברחת קני וה"מ היכי דלא גלי לדעתה אבל היכא דגלי דעת' לא קני ואלו הכא אפליגו בדגלי' לדעת' ופירשו כן לעדים ויש שתירצו דההיא בדגליא לדעתה בשעת קנין ובכאן לא אמר' לעדים אלא קודם לכן ולא נהירא דהא ודאי כיון דאמרה להם כן בתחלה אין לך גלוי דעת גדול מזה וכשעשתה אחרי כן סתם על אותם דברים נעשתה מן הסתם דין והנכון דפלוגתא דהכא כשלא אמר לעדים כלום ואפ"ה קי"ל דלא קני ואע"ג דדברים שבלב אינם דברים אומדנא דמוכח שאני ודברים שבלבו ובלב כל אדם דברים הם וכדפרי' במסכת קדושין בס"ד. קרעיה נחמן לשטרי' פירוש בכל שטר היוצא בב"ד שאינו ראוי לעשות בו מעשה יש לו לדיין לקורעו:

זה שביארנו באשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה שהבעל מוציא מיד הלקחות גדולי הפוסקים כתבו שאם המעות שנטלה מהם הם בעין אפילו היו ביד הבעל מחזירן ללוקח ואינו יכול לומר שמא הוציאתן או מציאה הוא שמצאה הא אם אין המעות בעין הפסידו דאינהו דאפסידו אנפשיהו שלא היה להם ליקח ממנה וכן כתבוה חשובי הגאונים ומקצת גאונים כתבו שהוא מחזיר דמים שלקחו בהן שלא נאמר איהו דאפסיד אנפשיה אלא לענין בטול מקח ומדמין אותה להכיר בה שאינה שלו ולקחה דמעות יש לו ואינה ראיה כלל דההיא שאני התם דמיניה קא שקיל זוזי ואין אומרין מעות מתנה אבל זו הא בעל לא שקיל מידי ומאי מהדר וקצת תלמידיהם של גדולי הפוסקים כתבו שאם מכרה בנכסי מלוג ואכל הלוקח את הפירות ושתק הבעל עד זמן מרבה או עד שמתה מוציא פירות שאכלו הלוקחים ואין שתיקתו מפקעת את דינו:

זה שביארנו גם כן שתקנת אושא לגופה ולאחר מיתה אבל בחייה אינו מוציא אלא פירות וגוף הקרקע יעמוד ביד לוקח עד לאחר מיתה פירשו גאוני ספרד הטעם משום תקנתא דלוקח שאם ימות הבעל קודם לה יהא הלוקח מוחזק בקרקע ונוח לו בכך וקצת מהם כתבו שאם אמר לוקח לא ניחא לי בהאי תקנתא אלא שקילנא זוזי ומהדרנא ארעא מהשתא אין שומעין לו שאין זה אלא כלוקח שלא באחריות ולא עוד אלא שהוא קל הימנו שבלוקח שלא באחריות אם לא החזיק בה יכול לחזור ובזו משהגיע השטר לידה אין יכול לחזור:

התבאר בתשיעי של בתרא קנ"א א' שהאשה שרצתה להנשא ויש לה נכסים הרבה שאינה רוצה להביאם לבעל ומתיראה שמא יהא בעלה זוכה בפירותיהם או אף בגופם לאחר מיתתה וכתבה כל נכסיה לאחד מבניה או לאחד מקרוביה ואחר כך נשאת ונתגרשה או נתאלמנה שהמתנה בטילה שלא נתכונה זו אלא להבריח את נכסיה מבעלה וכל שמת בעלה או גירשה והיה מקבל המתנה מסרב שלא להחזיר כופין וקורעין את שטרו הואיל ולא שיירה כלום לעצמה ואף בלא מת או שלא גירשה יכולה להוציאם אף בעודה תחת בעלה שאם תאמר שקנאם עד שתתאלמן או תתגרש היאך הקשו ואי לא קנהו לוקח ליקנינהו בעל והרי קנויים הם לו בעודה תחתיו אלא ודאי יכולה היא להוציאם וכן כתבוה בהדיא אחרוני הרבנים ואפילו לא גלתה דעתה בשעת כתיבה שעל דעת כן היא עושה כגון שתאמר הריני רוצה להנשא ואכתוב כל נכסי לפלוני קרובי שלא תהא יד בעלי שולטת בהם אלא אף בסתם כך אנו דנין וגדולי המפרשים מצריכים בה גלוי הדעת ואין הדברים נראין אלא שאף בסתם כן אלא שגאוני ספרד כתבו דדוקא כשלא כתב בשטר דבר שראוי ללמוד ממנו שתהא מתנה מוחלטת אבל שטרות שלנו שכתוב בה מתנת עלמין מתנה חלוטה דלא למיהדר ודאי מתנה גמורה היא ואינה חוזרת אלא בגלוי הדעת ודבר זה דוקא בכתיבת כל הנכסים אבל אם כתבה מקצת נכסיה אינן בדין זה והמתנה קיימת עד שתכתוב לו מהיום לכשארצה או על מנת שאם תנשא ותתאלמן או תתגרש יהו חוזרים לה ולא נאמר דין מברחת אלא בכלם ואע"פ שכל שנתאלמנה או נתגרשה לא זכה המקבל הבעל מיהא אינו זוכה בהם שנעשו כנכסים שאין ידועים לבעל ואינו אוכל פירות ולא יורשם אם מתה ואפילו כתבה למקבל מהיום לכשארצה שאינו קונה כלום עד שתרצה ומכל מקום נסתלק מהם זכות הבעל בין לפירות בין לירשה שאף זה כנכסים שאין ידועים לבעל הם ומכל מקום אם מתה היא הואיל וכתבה לכשארצה אף המקבל לא קנה אלא יורשיה זוכין בהם הא בכתיבת כלם ובמתנה סתם אם מתה זכה המקבל מתנה במתנתו וכן כתבוה גדולי המחברים ויש חולקים בזך ואין דבריהם נראין וכבר כתבנו בדין זה קצת תנאים בתשיעי של בתרא:

אחרוני הרבנים כתבו שהמבריח נכסיו מפני שרוצה ללוות או לישא אשה קנה לוקח שאם לא כן הרי בעל חוב גובה מהן ומה הועיל אלא ודאי לקנין גמור נתכוון ותהא במאמינו לפי אמונת המקבל לא אמרו דין מברחת אלא באשה שאין לבעל בנכסים שאין ידועים כלום ומתוך כך היא מתכוונת להבריח ולעשותם כנכסים שאין ידועים:

נפלו לה משנשאת וכו'. נימא תנינא לתקנות אושא דאר"י ב"ח באושא התקינו האשה שמכרה בנ"מ בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחו' מתני' בחייה ולפירות תקנת אושא בגופה של קרקע. פי' מאי דתנן במתני' שהבעל מוציא מיד הלקוחות הוא כ"ז שהיא בחייה ומפני שהפירות משועבדים לו אבל לאחר מיתה נתקיים המכר ללוקח שאין לו לבעל אלא פירות בחייה ויורשה לאחר מיתתה. ואם קדמה ומכרה נכסי' בחייו מכרה מכר שאין הבעל יורש אלא מה שנמצא לה לאחר מיתה דומיא דבן שיורש את אביו ואם מכר אביו בחייו הוי מכר. אבל באושא התקינו שיוציא מיד הלקוחות אפילו גוף הנכסים לאחר מיתתה שעשו הבעל כלוקח ראשון כשנשאה כאילו קנה כל נכסיה וכיון שהוא לוקח ראשון מוציא מלוקח שני בלא דמים ולוקח שני מפסיד דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה אך אם ידוע שהדמים היה ביד אשה בעת מיתה או אם נתנתן לבעל שחייב להחזיר להם הדמים . (עיין בערך מו בס"ה):

ר"ש חולק וכו'. אלו הן ידועים ואלו הן שאינן ידועים. א"ר ינאי ידועים קרקע שאינן ידועים מטלטלי. פי' שמקרקע שא"י להחביאן דעתו של בעל עליהן ואינו מתיאש מהן אבל המטלטלין מפני שהיא יכולה להחביאם אין דעתו של בעל עליהן ומתיאש מהם והילכך אם מכרה ונתנה קיים ור"י אמר אלו ואלו ידועים הן. ואלו הן שאינן ידועים כל שנפלו לה נכסים במדה"י פי' בודאי בהני כיון דבעל לא ידע מהן ואין בלבו עליהן אם מכו"נ קיים ותנ"ה אלו הן שאינן ידועים יושבת כאן ונפלו לה נכסים במדה"י עיין הפסק בסוף הילכתן אם הל' כר"ש ואם לאו:

ההיא איתתא דבעיא דתברחינהו נכסי מגברא כתבתנהו לברת פי' מפני שהיתה רוצה להנשא והיתה יראה שמא יזכה הבעל בהן קדמה וכתבתה לבתה במתנה פי' המורה והודיעה לעדים שאין מתנה זו אלא להבריח ולא שתזכה בהן הבת אם תתאלמן או תתגרש. ואינו נ"ל שאילו פרשה דבריה לעדים שאינה נותנתה לה מתנה גמורה אלא להבריחם מבעלה מתכוונת היכי אמרינן לקמן א"ל רבא לר"נ טעמא מאי דלא שביק איניש נפשי' ויהיב לאחריני. מה אנו צריכים לזה הטעם ה"ה גילתה דעתה שלא להקנות' בק"ג נתנתה לה. ותו דלקמן מפליגינן בין כלם למקצתם שמקצתם קנה המקבל ולמה קנה כיון שגילה דעתו שאינו מתכוין אלא להבריח. א"ו בסתם הי' המעשה ולא אמרה לעדים שום דבר בשעת המתנה אלא סתם דעתה אנו אומדים שלא נתכוונה כ"א להבריח אמי' דרב זוטרא בר טביומי כתבתנהו נכסה למר זוטרא בנה אמרה דבעינא לאנסובי לי' לרב זביד לסוף אינסיב ואיגרשה אתת לקמיה דר"ב ב"א אמר משום אנסובא הוא והא אינסיבא א"ל ר"ה ברי' דר"י משום דאתיתו ממולאי אמריתי מילי ממוליאתא אפילו למ"ד (מכרתן) [מברחת] קני ה"מ דלא גליא דעתי' הכא הא גליא דעתה אלמא מאי דאמרי' הכא (במוכרתן) [במברחת] לא מיירי אלא היכא דלא גליא דעתא אלא בסתמא הוא דאמרינן גליא דעתא הכי. ונ"ל שט"ס הוא וכך צ"ל בפירוש המורה. ולא הודיעם לעדים והשמיט הסופר תיבת ולא:

אמ' רב זביד תני מוכרת ונותנת וקיים. כלו' תני במתנית' מוכרת ונותנת וקיים והכי וודאי ניחא דמחקינן מתניתא מקמי מתני':

ר' שמעון חולק בין נכסים לנכסים. פי' אסיפא קאי דאמרי עד שלא נשאת ונשאת אבל בשנפלו לה משנשאת בהא דכולי עלמא מודו שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולא שני לן בהו כלל אלו הן ידועין ואלו הן שאינן ידועים אמר ר' יוסי ב"ר חנינא ידועין מקרקעי שאינן ידועין מטלטלי פי' ידועין מקרקעי ואפי' אינן ידועין לבעל שאינן ידועין מטלטלי ואפי' הן ידועין לבעל. ור' יוחנן אמר אלו ואלו ידועין הן בשידע בהן הבעל אלא אלו הן שאינן ידועין כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסי' במדינת הים. ולאו דווקא במדינת הים אלא כל שלא ידע בהן הבעל נמי ולר' יוסי לא שני לי' כלל בין מקרקעי למטלטלי. אלא נכסים הידועין זהו ידועין לבעל ושאינן ידועין שאין ידועי' לבעל ואם לא היו ידועין בשעה שנשאת וידע בהן אחר כך הרי אלו ידועין כל שידע בהן הבעל קודם שמכרה אותן:

ההיא איתתא דבעיא דתברחינהו לנכסיה כו':

וז"ל רש"י במהדורא קמא בפי' המשנה אמר רבי יהודה כו'. מפרש רבן גמליאל אהיכא קאי אב"ה דאמרי אל תמכור לכתחלה או אב"ש דאמרי תמכור דקאמרי ליה הואיל וזכה באשה שנתארסה לו מי לא זכה בנכסים שנפלו לאחר שנתארסה. על נכסים חדשים שנפלו לה משנשאת אנו בושים כלומר קשיא לנו מה שתקנו לבעל פירות תחת פרקונה דפרקונה לא שכיח ובדין הוא דתמכור אפילו לכתחלה אלא שתקנו לה חכמים ואתם מגלגלים עלינו הנכסים הישנים שנפלו לה עד שלא נשאת באירוסין דלא תמכור לאחר שנשאת שאם אתם אומרים דמכרה בטל בעודה ארוסה דאכתי חדשים הם כ"ש דמכרה בטל לאחר שנשאת קרי להם ישנים לאחר שנשאת ע"כ. ומשמע דהיינו כפי' ר"ת ז"ל.
ויש לי לפרש עוד דלשיטת רש"י לעולם פי' על החדשים היינו על הנכסים שנפלו לה משנשאת דאע"ג דאיבעיא לן אי אמרו לו שקלי וטרי אליבא דב"ש מיהו נפקא לן לדידן דכיון דקא מתמהי עלייהו דב"ש אמאי תמכור לכתחלה ממילא שמעינן מנייהו דבנשאת מכרה בטל ואהכי מהדר להו ר"ג על החדשים אנו בושים כו' פירוש דכיון דקא מתמהית עלייהו דב"ש כולי האי אע"ג דב"ש במקום ב"ה אינה משנה ממילא נשמע לדידן דכשנשאת מכרה בטל אפילו נפלו לה משנתארסה דלהכי אהני לן שקלא וטריא דב"ש משום דנפקא מינה לדידן היכא דנשאת הלכך קא מהדר להו על החדשים אנו בושים כו' ואי אדיעבד קיימי פירושו לשיטת רש"י דקשיא להו בדיעבד לב"ש ולכתחלה לב"ה דבעו למימר דאפי' בדיעבד מכרה בטל ותיקשי לב"ש דאמרי מוכרת לכתחלה ותקשי לב"ה דאמרי מכרה קיים וכן כתב רש"י או דילמא אדיעבד נמי פליגי כו' ולהכי כתבו קושיית ב"ש בהדי קושיית ב"ה לאשמועינן דסבירא ליה דמכרה לאחר שנשאת ב"ה נמי מודו דמכרה בטל דכיון דקא מתמהי עלייהו דב"ש אע"ג דאינה משנה אלמא דבעו למימר דמשנשאת מכרה בטל ואפילו לב"ה ולהכי הדר להו ר"ג על החדשים כו' אלא שאתם מגלגלים עלינו את הישנים פי' אע"ג דנשיב לכם אנפלו לה משנתארסה ומכרה כשנתארסה דלא דמי ארוסה לנשואה אכתי תשיבו לי ממכרה משנשאת דסבירא לכו דב"ה נמי מודו לכם ואהא אני משיב לכם על החדשים אנו בושים כו' אבל לשיטת ר"ת אין להם שקלא וטריא בב"ש כלל אלא אב"ה בלחוד קשיא אמאי מכרה קיים ואין בדבריהם רמז לענין מכרה משנשאת ולא מיירי אלא בנפלו לה משנתארסה ומכרה משנתארסה ואהא קא מהדר להו מעתה תיקשי מאי על הישנים והא חדשים נינהו:

וז"ל רבינו יהונתן אמר רבי יהודה אמרו לפני רבן גמליאל כו'. מפרש בגמרא דר' יהודה אדיעבד קאי ואב"ה קאי דקא שמעינן ליה לב"ה דאמרי לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים ואמרו לו אמאי קאמרת מכרה קיים הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים ואפילו בדיעבד יהא מכרה בטל כדאשכחן בנפלו לה כשנשאת. אנו בושים כשאנו אומרים מכרה בטל כלומר קשה לנו מה שתקנו תחת פרקונה דפרקונה לא שכיח ובדין הוא דתהוי מכרה קיים אלא שתקנו לה חכמים שהבעל מוציא מיד הלקוחות לאלתר משום פירות ואתם מגלגלים עלינו את הנכסים הישנים כלומר שיש זמן מרובה שנפלו דהיינו שנפלו לה עד שלא נשאת דנימא דתהוי מכרה בטל הלכך לא מחמרינן כולי האי ואם מכרה ונתנה קיים ע"כ. והיינו כשיטת ר"ת. ובסיפא פי' ז"ל וז"ל על החדשים כדפרש"י כלומר קרובים לנפילה אנו בושים וקשה לנו אמאי בטל כיון דזבנה דדי לנו להחמיר [שלא תמכור לכתחילה ואתם רוצים להחמיר] בישנים לנפילה דהיינו נפלו לה עד שלא נשאת ואע"פ שבשעת מכירה כבר נשאת לא איכפת לן להחמיר בה כל כך. ע"כ:

וז"ל תלמידי רבינו יונה אמר ר' יהודה אמרו לפני רבן גמליאל למה אמרו דבדיעבד מכרה קיים הואיל וזכה באשה שהיא ארוסתו ואסורה לכל העולם לא יזכה בנכסים ושלא תוכל היא למכור אמר להם על החדשים אנו בושים כו'. כלומר בשנפלו לה משנשאת אנו בושים ובטלנו מכירתה אלא שאתם רוצים לגלגל עלינו את הישנים אותם שנפלו לה קודם שנשאת שמכרה קודם שנשאה שגבי זה לא תהיה מכירתה קיימת. ע"כ:

וז"ל הר"י מטראני ז"ל הואיל וזכה באשה כו'. פי' ואמאי אמרי' אם מכרה ונתנה קיים אמר להם על החדשים אנו בושים דהיינו אחר שנשאת שהבעל מוציא מיד הלקוחות אנו בושים למה מוציא והלא הנכסים שלה הם ואתם מגלגלים עלינו עוד הישנים כשמכרה בעודה ארוסה ע"כ.
ומ"מ שיטת ר"ת ז"ל היינו כי קאמר בגמרא אלכתחילה או אדיעבד הוה ליה כאילו אמר ארישא או אסיפא דברישא ליכא למימר כי אם אלכתחילה אבדיעבד ליכא למימר מכרה בטל כיון דנפלו לה עד שלא נתארסה. ובסיפא ליכא למימר דקיימי כי אם אדיעבד דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. וקשיא ליה ז"ל דאמאי לא נקט הבעיא ארישא קאי או אסיפא ותירץ שכן דרך התלמוד דבעי בלשון שפושט לבסוף ולא הוה שייך למימר ש"מ אסיפא שאין נזכר בברייתא לא רישא ולא סיפא ואין להקשות דהוה ליה לאורוכי ארישא קאי או אסיפא ובדיעבד והיינו כי היכי דלא נטעי דקאי אב"ש לכך האריך וקאמר אסיפא ובדיעבד דלית לן לאורוכי וליכא למטעי דב"ש במקום ב"ה אינה משנה:
והרשב"א כתב וז"ל איבעיא להו רבי יהודה אלכתחלה או אדיעבד פי' ר"ח אנפלו לה עד שלא תתארס דמודים ב"ה שמוכרת לכתחילה או אנפלו לה משנתארסה דאמרי ב"ה דלכתחלה לא תמכור אלא שאם מכרה ונתנה קיים ואי קשיא לך א"כ הוה ליה למימר ארישא או אסיפא נ"ל משום דהוה ליה לאורוכי בלישניה ולמימר ארישא או אסיפא ואדב"ה ע"כ.

ולשיטת ר"ת שפיר גרסינן בברייתא דמייתי אמר להם אף זו לא תמכור כו'. ואע"ג דעלה מאי דקאמר איהו מעיקרא מכרה ונתנה קיים כב"ה קיימינן וכיון שכן למה להו לאהדורי אף זו לא תמכור כו' והא עלה קאי המקשן תירצו בתוספות דה"ק בזה אני מודה שהיא כאשתו בענין שלא תמכור לכתחלה לומר דס"ל כב"ה ולהכי מהניא הקישא דזו אשתו דזו אשתו קאמרי אינהו לענין שלא תמכור לכתחלה דהכין הוא קושטא דמלתא. ולשיטת רש"י בפירושא בתרא ניחא טפי דאינהו בין ב"ש בין ב"ה הוו קא פרכי וכדפרשי' לעיל ואי הוה מהדר להו על החדשים אנו בושים כו' הוה אמרינן דנפלו לה משנתארסה ונתארסה כל אחד ואחד אזיל לשיטתיה ב"ש אזלי לשיטתייהו וב"ה אזלי לשיטתייהו לכך אהדר להו דאיברא ודאי קושטא דמלתא הוא שלא תמכור לכתחלה וכו' כב"ה ודלא כב"ש דסברי דתמכור לכתחלה.

ומיהו כתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל ברוב הספרים כתוב אף זו לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים אמרו לו הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים אמר להם על החדשים אנו בושים כו'. ורש"י אינו גורס אותו משום דקשה לו היאך אפשר לגרוס כן דאם אף זו לא תמכור נאמר על הארוסה למה לא תמכור לכתחלה ואם נפרש דעל הנשואה אתמר היכי קאמר דאם מכרה ונתנה קיים וכיון דנשואה בדיעבד מכירתה מכירה דין הוא דאם נפלו לה משנתארסה ועדיין היא ארוסה שתמכור לכתחלה אמרו לו הואיל וזכה באשה שהיא ארוסתו לא יזכה בנכסים ולא תוכל למכור אמר להם על החדשים אנו בושים שאינה מוכרת לכתחלה משנשאת אלא שאתם מגלגלין עלינו שלא תמכור בדיעבד ואסיקנא דכיון שנשאת אין מכירתה כלום ואפילו בדיעבד הבעל מוציא מן הלקוחות. ע"כ:
והריטב"א פי' כפי' ר"ת ובסוף פירושו כתב וז"ל ואפשר דגרסינן אמר להם אף זו לא תמכור ואף על פי שהם לא שאלו אלא על דיעבד דאפילו לכתחלה מודה ר"ג וה"ק אף זו שאתם שואלים עלי' למה מכרה קיים הא ודאי דין נשואה יש לה שלא תמכור לכתחלה אבל אם מכרה ונתנה קיים ע"כ.
ולפי' בתרא דרש"י ניחא דפשיט שפיר דאמרו לו דיעבד קשיא להו אבל לשיטת ר"ת ז"ל דהבעיא היינו אי קאי ארישא או אסיפא מנליה דקאי אסיפא דילמא ארישא קיימי ואפי' נפלו לה עד שלא נתארסה ונתארסה נמי מכרה בטל בדיעבד ותירצו בתוספתא דודאי אסיפא קאי דארישא לא הוו אמרי מכרה בטל ועוד מדקא מהדר להם אף זו לא תמכור לכתחילה ש"מ דאסיפא קאי. ואדרבא לשיטת ר"ת ולגירסתו פשיט שפיר טפי לרש"י דלא גריס בברייתא דמייתי אמר להם אף זו לא תמכור כו' מנלן דאמרו לו דמתני' דאמרו הואיל וזכה באשה וכו' אדיעבד קיימי דילמא תרתי אמרו לו מעיקרא קשיא להו דאפילו בדיעבד מכרה בטל ואהדר להו על החדשים כו' והיינו ברייתא ושוב אמרו לו הואיל וזכה באשה כו' לומר דלכתחלה מיהת לא תמכור ואמאי מוכרת לכתחלה לב"ש ועל זה אהדר להו נמי על החדשים כו'. וכפי שאלתם תשתנה פי' תשובת על החדשים אנו בושים כו' דוק ותשכח במאי דפרי' לעיל וכיוצא בזה מצינו בתלמוד בכמה דוכתי לשון אחד בשוה בסגנון אחד ופירושו משתנה כפום דוכתיה ולפי' ראשון דפי' רש"י קשיא טובא דהיכי פשיטא דהיכא דנפלו לה עד שלא נתארסה אמרו להם דאפילו בדיעבד מכרה בטל דילמא הך ברייתא מיירי בנפלו לה משנתארסה. ויישבו התוס' בדוחק דשפיר גרסינן אף זו לא תמכור כמו שכתוב בספרים אף לפי' קמא דפי' רש"י ולכך גירס עם פירושא בתרא ניחא דפשיט שפיר כנ"ל:

הואיל וזו אשתו כו' אף על גב דאיכא הפרש טובא בין ארוסה לנשואה מ"מ לענין אישות שוין הן דכי היכי דנשואה אסורה לכל העולם ה"נ ארוסתו אסורה לכל העולם והיינו דקאמרי הואיל וזו אשתו כו' ועוד כיון דעומדת לינשא כנשואה דמיא וכשכתבו התוס' לעיל וכ"ש כיון דכבר נשאת הרי למפרע נדונה הארוסה כנשואה ואי מפרשים אף זו מכרה בטל לכשתנשא תהיה למפרע מה שמכרה בעודה ארוסה בטלה וכדפרשי' לעיל בשם ריב"ש אתיא שפיר טפי כנ"ל:

אמר להם על החדשים אנו בושים כו'. קצת קשה בשלמא על שאלת הואיל וזכה באשה וכו' שייך שפיר לאהדורי על החדשים וכו' לומר דאפילו בנשואה שזכה ממש אנו בושים והיאך נגלגל עלינו את הישנים אבל כי שיילינן דנקיש ארוסה לנשואה מה זו תשובה על החדשים כו' יהיה נמי כן בארוסה ונקיש על זה ועל זה דסוף סוף תקשי דנקיש להו. וי"ל דה"ק על החדשים אנו בושים על מה שאמרנו בטל אפילו שלא נלמוד מהם לאחרים אלא עליהם עצמם אנו בושים דקשה לומר בטל והיכי בו נילף מהם וה"ק שאתם מגלגלים עלינו על מה שאמרנו בחדשים בטל אתם רוצים לגלגל עלינו את הישנים לומר מה זו מכרה בטל ודיינו לעמוד בשלנו והבו דלא להוסיף עלה וכן פרש"י ז"ל אנו בושים על מה שאמרנו בטל אלא שאתם אומרים לי עליהם מה זו מכרה בטל ול"ג אמר להם אף זו לא תמכור כו'. ע"כ:

וז"ל תלמידי הרשב"א הואיל וזו אשתו וזו אשתו כלומר עד שלא נשאת ונשאת אשתו וארוסתו נמי אשתו מה זו מכרה בטל כו'. אמרו לו הואיל וזכה באשה כו' כלומר וכיון שנשאת אמאי מכרה קיים אפילו בדיעבד אמר להם על החדשים כו' כלומר על הנכסים שנפלו לה מחדש לאחר שנשאת אנו בושים למה לא תמכור לפחות בדיעבד ואתם באים להוסיף עליהם אפילו אותן שנפלו לה קודם שנשאת. ע"כ:
לא כך השיבן הא כתיבנא לעיל דרש"י במהדורא קמא פי' דה"ק לא כך השיבן כדאמר בדיעבד אם מכרה ונתנה קיים אלא כך השיבן דאפילו לכתחלה מוכרת ונותנת קיים.
והרשב"א כתב וז"ל לא כך השיבן כלומר שאם עד שלא נשאת ונשאת לא תמכור לכתחילה אלא כך השיבן שאפילו נשאת מוכרת ונותנת וקיים כדפרש"י ופליג אדרבי יהודה דאמר לכתחלה לא תמכור:
וז"ל תלמידי הרשב"א לא כך השיבן אלא כך השיבן לא אם אמרתם בנשואה כלומר אפילו לדבריכם שאתם מקשים לי מנפלו לה עד שלא נשאת ונשאת ואתם סבורין שאני אמרתי בכל צד שמכרה בטל אינו קשה כלל דהפרש גדול יש בין ארוסה לכבר נשואה שכן בעלה זכאי במציאתה ודין הוא בארוסה שתמכור אפילו לכתחלה ובנשואה לא וקשה לי קצת דמאי קא מבעיא להו עד שלא נשאת ונשאת דהא מכלל תשובתו משמע הכי ואי משום דבעי מיניה לדבריו לא הוה ליה למנקט האי לישנא עד שלא נשאת ונשאת. ע"כ:

ורש"י כתב לא כך השיבם. בעוד שדנו לפניו במוכרת ועודה ארוסה לא הוצרך להשיבם על החדשים אנו בושים שהרי תשובה נצחת יש כאן שיש להפריש בין ארוסה לנשואה וכן השיבן עליה לא אם אמרתם כו'. פי' לפי' לגירסת רש"י דלא גריס בדברי רבי יהודה אף זו לא תמכור ע"כ לא קאי מאי דקאמר דתנינא לא כך השיבן כו' אלא אתשובת לא על החדשים כו' קאי ואע"ג דסוף סוף לדידיה נמי הרי השיבן כך לבסוף מ"מ קא מהדר ליה דבעוד שדנו לפניו במוכרת בעודה ארוסה לא הוצרכו להשיבם כך ולשיטת רש"י ניחא דלא גריס בברייתא דר' יהודה אף זו לא תמכור כו' אלא על מה שאמרו הואיל וזו אשתו כו' השיבן על החדשים כו' ועל זה קא מהדר ליה רבי חנינא לא כך השיבן דלא פריש בין ארוס לנשואה יש תשובה נצחת בלא תשובת על החדשים כו' והיינו לא אם אמרת כו' דהיינו נמי להפריש בין ארוסה לנשואה אבל לגירסת ר"ת ז"ל דמעיקרא אקשו הואיל וזו אשתו כו' ועל זה השיבן אף זו לא תמכור וכו' דהיינו לומר דלהכי דוקא נקשינהו ארוסה לנשואה דלא תמכור לכתחילה. והקשו עוד הואיל וזכה באשה כו' פי' דארסה ואינו מטעם הקש לנשואה ועל זה השיבן על החדשים כו' מעתה איך שייך למימר אתשובת על החדשים כו' לא כך השיבן אבל כך השיבן לא אם אמרתם כו' והרי תשובת על החדשים כו' לא בא אלא לתרץ אמאי לא אמרינן הואיל וזכה באשה כו' דאינו טעם הקש לנשואה ועל זה היכי שייך תשובת לא אם אמרתם וכו'.
לכך פירשו בתוספות לא כך השיב רבן גמליאל לחכמים פי' על הארוסה ששאלו לא הוצרך להשיבם כדאמרת דתשובה מעולה ונצחת השיבם על הארוסה פי' לפירושו לא קאי רבי חנינא על הקש הנשואה בלחוד אלא לתרץ על הארוסה ששאלו הואיל וזכה באשה כו' ועיקר התשובה בגמר לשונו הוא נתפס דקאמר תאמרו בארוסה שאין בעלה זכאי כו' פי' כיון דאין זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה לא זכה באשה מקרי וכיון שכן לא יזכה בנכסים ואע"ג דקא אמרת נמי לא אם אמרת כו' דמשמע דקאי לתרץ הקישא דנשואה אה"נ דבהכי מתרצה נמי הקישא דנשואה ומיהו עיקר מאי דתנן עלה לדעת רבי חנינא היינו לתרץ הואיל וזכה באשה כו' וכדכתיבנא ואין לפרש לגירסת התוס' דגרסי בדברי רבי יהודה אמר להם אף זו לא תמכור כו' דאהכי קא מהדר רבי חנינא לא כך השיבן רבן גמליאל וכו' דהא התוספות גורסין בדברי רב זביד לקמן תני אם מכרה ונתנה קיים וכיון שכן בהכי לא פליגי רבי יהודה ורבי חנינא כנ"ל ולקמיה בסמוך אכתוב עוד בזה בלשון הרשב"א ז"ל:

והאנן תנן כו'. בפירושי רש"י שלנו כתוב ה"ג. והאנן תנן עד שלא נשאת ונשאת רבן גמליאל אומר אם מכרה ונתנה קיים אמר רב זביד תני מוכרת ונותנת וקיים. עוד כתוב ה"ג ורבי חנינא בן עקביא דאמר כמאן כו' וכן כתבו התוספות משמו של רש"י והקשו עליו דאדרבה הוה ליה להגיה הברייתא מקמי מתני' ולזה יש לתרץ דניחא ליה להגיה המשנה דאין הכרח מהמשנה אי גרסי הכי או הכי אבל מהברייתא יש הכרח וגרסי בה אף זו מוכרת כו' דע"כ בארוסה משמע דסבירא ליה לרבן גמליאל דמוכרת לכתחלה אליבא דרבי חנינא מדקאמר לא כן השיבן כו' פי' דעל הארוסה יש להשיב תשובה נצחת ואי אמרת בארוסה ס"ל דבדיעבד הוא דמכרה קיים ולא לכתחלה אדרבה תשובת על החדשים אנו בושים כו' ניחא טפי דבהכי קיימינן דלכתחלה לא תמכור ולא מהניא אלא לענין דלא תהא מכרה בטל אבל שפיר אמרינן דלכתחלה לא תמכור ומיהו תשובת לא אם אמרת בנשואה כו' מהניא אפילו שתמכור לכתחלה ואי רבן גמליאל ס"ל בארוסה דלא תמכור לכתחלה אדרבה תשובת על החדשים כו' ניחא טפי ואמאי קאמר רבי חנינא לא כך השיבן כו' אלא ודאי דס"ל בארוסה דמוכרת לכתחלה מעתה ע"כ אית לן למתני בברייתא אמר להם אף זו מוכרת כו' מדקתני אף זו ולית ליה להגיה ולהסיר מלת אף (זאת) [זו] וכתב רש"י בפ' קמא דסנהדרין אין דרך התנא להחליף בין גירסת מלה למלה אחרת.
ומיהו כתב הרשב"א ז"ל בפרק מי שאחזו דכשאנו צריכים לומר חסורי מחסרא ויש חסורי מחסרא דחוק ואחר בלתי דחוק טוב לנו לאחוז הדחוק אם סברא או טעם מסייע ע"כ. וכיון שכן תקשי דאדרבה היה לנו לדחוק ולהגיה הברייתא כי היכי דתיקום רבן גמליאל כב"ה ועוד הקשו דכי היכי דפריך בסמוך לרב פפא ורבי חנינא בן עקביא כב"ש טפי הוה ליה למפרך לרב זביד ולזה תירץ הרשב"א דנטר עד סיפא דאוקמתא ופריך בין לרב זביד בין לרב פפא ומיהו קשיא להו להתוס' דתירוצא דמתרצינן דהכי קאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה פירוש דרבי חנינא קאמר דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה לא מצינן לתרוצי הכין לרב זביד דאם ר' חנינא בן עקביא ור' יהודה שניהם לא שנו פלוגתא דב"ש וב"ה אם כן מי שנאה.
ונראה לי ליישב פירושו דאיברא ודאי דכי מגהינן הברייתא הויא ודאי ר"ג כב"ה ומיהו חכמים שחלקו עליו דהיינו אמרו לו מתוקמי כב"ש ועדיף לן לאוקמי אמרו לו דהיינו חכמים כב"ה מלאוקמי רבן גמליאל כב"ה תדע דמעיקרא לא שקלינן וטרינן אלא אליבייהו מאי ס"ל אי אלכתחלה פליגי ומודו בדיעבד כב"ה או אדיעבד נמי פליגי וכדפירש רש"י במהדורא בתרא אלמא דאמרו לו עדיף לן משום דהוו רבים ואינהו נינהו בעינן לאוקמינהו כב"ה וא"ת והא אינהו ע"כ לא אתו אפילו כב"ה דאינהו בעו למימר דמכרה בטל וכדקאמרי ליה הואיל וזכה באשה כו' ונ"ל דאינהו עיקר סברתם היינו כב"ה דלא תמכור לכתחלה ובדיעבד מכרה קיים אלא דבעי לאקשויי עלה דרבן גמליאל דס"ל כב"ש דתמכור לכתחלה דאפילו בדיעבד מכרה בטל כדי שאם ישיב על זאת דכיון דנפלו לה קודם נשואין לכך לא יהא מכרה בטל יעלה בידנו דכל הפחות מיהא לא תמכור לכתחלה כב"ה ור"ג הבין כוונתם ואסיק להו דרגא לומר דאפי' על החדשים היינו דנפל לה משנשאת אנו בושים וקשה לנו לומר מכרה בטל מעתה נפלו לה משנתארסה תמכור אפילו לכתחלה כנ"ל ליישב שיטת רש"י כפי הכתוב בפירושנו וניחא דאין אנו מחדשין מחלוקת חדש אלא פלוגתא דב"ש וב"ה בלחוד דב"ש ס"ל תמכור לכתחלה וב"ה ס"ל לא תמכור לכתחלה ואין מי שיסבור דאפילו בדיעבד מכרה בטל וניחא נמי דלא פריך בסמוך אלא לרב פפא דמשני הא רבי יהודה אליבא דרבן גמליאל כו' דאלמא סברת רבן גמליאל עיקר כיון דפליגי בה תנאי אבל רב זביד ס"ל דאמרו לו הם עיקר וסברת רבן גמליאל אינה עיקר ולהכי ניחא ליה לדידיה וכדכתיבנא כנ"ל והא כתיבנא לעיל לשון רש"י הכתוב בספרים ישנים ופירושו עלה בפי' ר"ח וכך היה לו לריב"ש בפירושי רש"י שלו וכן הריטב"א וכדכתיבנא לעיל:

וז"ל הרשב"א ה"ג רש"י אמר להם אף זו מוכרת ונותנת וקיים כו'. והא אנן תנן עד שלא נשאת ונשאת רבן גמליאל אומר אם מכרה ונתנה קיים אמר רב זביד תני מוכרת כלומר תני במתניתין מוכרת לכתחלה ולפי גירסא זו הוה מצי לאקשויי נמי לרב זביד ולרבי חנינא בן עקביא כב"ש כדאקשינן לאוקמתא דרב פפא אלא דנטר עד סיפא דאוקמתא ופריך בין לרב זביד בין לרב פפא וא"ת ומאי דוחקיה דרב זביד דסמי מתני' מקמי ברייתא לימא תני בברייתא אם מכרה תירץ הראב"ד א"כ ר' חנינא בן עקביא היינו ר' יהודה ובודאי משמע דפליגי ע"כ. והרא"ש הקשה על זה דאי ידע פלוגתיה דתנאי טפי הוה ניחא לאוקמי כתנאי כדאוקמא רב פפא ממה שמשבש מתני' ע"כ.

עוד כתב הרשב"א וז"ל אבל ר"ח גריס תני אם מכרה כלומר לא תתני בברייתא מוכרת אלא אם מכרה ואדיעבד היתה השאלה ואדיעבד השיבן שמכרה קיים וה"ה לעד שלא נשאת ונשאת שמכרה קיים וליכא בין ר' יהודה ורבי חנינא אלא שזה אומר בדרך זה השיבן ורבי חנינא אומר לא בדרך זה השיבן אלא בטעם השיבן דלא אם אמרת בנשואה כו'. והשתא אתי שפיר דר' חנינא בן עקביא לא פריך אב"ש אלא לרב פפא בלחוד ונ"ל דה"נ מוכח בירושלמי דגרסינן התם [ה"ב] אמר ר' חנינא בן עקביא לא כן השיבן רבן גמליאל אלא כך השיבן לא אם אמרת בנשואה כו' אמרו לו עד שלא נשאת ונשאת תוכיח שהוא זכאי במעשה ידיה ובהפרת נדריה ואת מודה לן שלא תמכור ושלא תתן אמר להם כך אני מודה לכם שלא תמכור ושלא תתן ואם מכרה ונתנה מכרה קיים. אלמא אף לדברי רבי חנינא בן עקביא מודה רבן גמליאל דעד שלא נשאת ונשאת לא תמכור לכתחלה ואתיא הא דירושלמי כאוקמתא דרב זביד כנ"ל. ע"כ:

רב ושמואל דאמרי תרווייהו בין שנפלו כו'. ונשאת הבעל מוציא מיד הלקוחות הואיל ובשעת מכירה זכאי הוא במציאתה ובמעשה ידיה. רש"י במהדורא קמא:

כמאן דלא כרבי יהודה ודלא כר' חנינא כו'. והא דלא קאמר דכרבנן דאמרו לו ס"ל דאמרי עד שלא נשאת ונשאת מכרה בטל משום דאפשר דלא אמרי הכי אלא בנפלו לה עד שלא נשאת אף בעודה ארוסה אבל עד שלא תתארס לא ומ"ה מייתי מדרבותינו דמפרשי מלתייהו אפילו עד שלא תתארס א"נ דרבנן דאמרו לו בעיא בלחוד הוא דקא בעו ולא ס"ל הכי. ריב"ש ז"ל.
וכתבו התוס' דליתא להאי פירושא בתרא דלקמן בפרק הכותב תנן אם כן למה כתב לה דין ודברים שאם מכרה ונתנה קיים ומוקי לה בגמרא בכותב לה בעודה ארוסה ומסתמא בעודה ארוסה נמי נפלו ואפ"ה טעמא דכתב לה דין ודברים הא לאו הכי מכרה בטל ואי אמרו לו לא ס"ל הכי אלא בעיא בעלמא הויא ור"ג לא חש להו ואינהו נמי לא חיישי והדרי בהו כמאן מוקמת לה להאי מתני'. ואין סברא לומר דאתיא כרבותינו דהא רבותינו חזרו ונמנו אחר משנתנו ואמרו שהבעל מוציא מיד הלקוחות ואין לך לומר דמה שחזרו ונמנו היינו בנפלו לה עד שלא נתארסה ונשאה וכדאמרינן רבותינו חזרו ונמנו בין שנפלו עד שלא תתארס כו' דמ"מ מאן אמר דעד שלא נשאת ונשאת מכרה בטל הא לא אשכחן תנא דס"ל הכי כי היכי דנוקי מתני' דהכותב כוותיה אלא ודאי אמרו לו הואיל סבירא להו הכי ומתני' דהכותב אתיא כוותייהו.
ולפירושא קמא דכתב ריב"ש נמי קשיא דמשמע דכי אמרינן כמאן לא כרבי יהודה ולא כר' חנינא ארבן גמליאל קאי ואשנויי דרב פפא דקא משני הא רבי יהודה אליבא דרבן גמליאל הא ר' חנינא אליבא דרבן גמליאל וה"ק לא כרבי יהודה אליבא דרבן גמליאל דאם מכרה ונתנה קיים ולא כרבי חנינא אליבא דרבן גמליאל דמוכרת נמי לכתחלה וכיון שכן קשיא למה לי למנקט רבי יהודה ורבי חנינא כלל לימא בקוצר כמאן דלא כרבן גמליאל דהא רבן גמליאל איכא מאן דאמר דלכתחלה נמי מוכרת.

לכך פירשו בתוספות דהכי קאמר לא נאמרו לפניו דרבי יהודה ולא נאמרו לפניו דרבי חנינא פי' דרבי יהודה ור' חנינא פליגי נמי בסברת אמרו לו דרבי יהודה סבר דלא אמרו לפניו כי אם על הארוסה דהא מכרה בטל ובודאי דבעיא בעלמא הויא דאין להם לחלוק על ב"ש וב"ה דמודו דמכרה קיים וכשהשיבן לא ענו עוד אלמא משמע דאמרו לו נמי ס"ל דעד שלא נשאת ונשאת מכרה קיים אבל רבי חנינא ס"ל דמעיקרא אמרו לו על הארוסה והשיבן תשובה נצחת על הארוסה והודו לו דהיינו כב"ה ושוב אמרו לו על הנשואה פי' נפלו לה משנתארסה ונשאת ובזה לא איירו ב"ה כלל וס"ל לאמרו לו דעל כורחין לא קאמר ב"ה דמכרה קיים אלא בנפלו לה משנתארסה ונתארסה אבל נשאת אפילו ב"ה מודו דמכרה בטל ודחה אותם רבן גמליאל בדחייה בעלמא לומר על החדשים אנו בושים כו'. והם עמדו בסברתם והלכך הכי פריך תלמודא לא כרבי יהודה ולא כר' חנינא פי' לא כאמרו לפניו דרבי יהודה ולא כאמרו לפניו דרבי חנינא דתרווייהו מודו בעד שלא נתארסה ונשאת מכרה קיים ולא פליגי אלא בנתארסה ונשאת דס"ל לרבי יהודה דאמרו לו נמי ס"ל דמכרה קיים דכיון דהשיבן תשובה נצחת על הארוסה לא ענו עוד דאינהו נמי מעיקרא בדרך בעיא בעלמא קא בעו מיניה דהא ודאי לא הוו קא מפלגי עלייהו דב"ש וב"ה וכדכתיבנא.
וע"כ יש לפרש כן דאי תרווייהו אמרו לו בין דרבי יהודה בין דרבי חנינא ס"ל מכרה בטל לא הוה ליה לתלמודא למנקט לא כרבי יהודה ולא כרבי חנינא אלא הכי הוה ליה למנקט לא כאמרו לו ולא כרבן גמליאל. וקשה קצת על זה דכיון דאמרו לו דרבי יהודה ס"ל דמכרה קיים ולרבי חנינא נמי רבן גמליאל מיהא ס"ל דמכרה קיים היכי מתוקם ההיא דהכותב אטו כאמרו לו דרבי חנינא בלחוד תתוקם סתם מתני' דהכותב ולשיטת המפרשים דקא מפרשי כמאן לא כרבי יהודה כו' דארבן גמליאל קאי ניחא דאיכא למימר דבין אמרו לו דרבי יהודה ובין אמרו לו דרבי חנינא סבירא ליה דמכרה בטל ולשיטת התוס' דאמרו לו דרבי יהודה סבירא ליה דמכרה קיים לא מתוקמא מתני' דהכותב כוותיה כלל לא כאמרו לו ולא כרבן גמליאל. ויש לתרץ דאף על גב דאינהו חזרו בהו מסברתם לדעת ר' יהודה וכדכתיבנא מ"מ הרי אמרו לפני רבן גמליאל כן מעיקרא ולרבי חנינא עמדו בסברתם וכדכתיבנא מעתה שפיר אתיא מתני' דהכותב כוותייהו דכרבן גמליאל ליכא לאוקמי מתני' כלל דאיהו לעולם הוה סבירא ליה דמכרה קיים:
והרשב"א כתב בריש הכותב וז"ל אם כן למה כתב לה דין ודברים וא"ת ואי משום האי למאי איצטריך לאתויי והא ממילא נמי הכי דינא בנכסים שנפלו לה עד שלא נשאת ונשאת שאם מכרה ונתנה קיים למאי דס"ל לתנא דמתני' עד דאתו רבנן וחזרו ונמנו שמכרה בטל ותירץ הרמב"ן דשמעינן מינה דמסתלק הוא ואפי' מנכסים שנפלו לה לאחר שתנשא משום דסליק דעלמא הוא ובמה שאינו ראוי לו עדיין אדם מתנה בו שלא יזכה בו כדאיתא בגמרא ומיהו בירושלמי לא משמע הכי דגרסינן התם [פ"ט ה"א] ר' ירמיה בעי קומי ר' זעירא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ונפלו לה אחר מכן מהו ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו ותירץ הוא נר"ו דהא דירוש' בכתב לה משנשאת ושאלו אם אדם מסלק עצמו בלשון כזה מאותן נכסים שאין לו עכשיו כשם שאדם מסלק עצמו בכך כשהיא ארוסה ור' זעירא שהשיב לו שאינו מתנה סבור דכיון שנשאת ידו כידה אף במה שעתיד לבא לידה אבל בעוד ארוסה תנאו קיים בכל הנכסים שיבאו לה לעולם.
ואכתי אין ענין הירושלמי מתחוור לפי דבריו דהא משמע דמשום שאינו ברשותו הוא שאינו מסתלק הא ישנו ברשותו מסתלק בהפך מה שאומר רבינו דלפי דבריו במה שכבר נפלו לה לא מבעיא ליה דאינו מועיל וכשנפלו לה לאחר מכאן דוקא היתה שאלה ואין במשמע של שאלה שם נראה כן ולתרץ קושייתינו אני אומר דנפקא מינה למכור לכתחלה דאלו לא התנה לא תמכור לכתחלה ואלו באה לימלך אומרים לה אל תמכור והשתא אפילו לכתחלה יועצין אותה שתמכור. ע"כ:

וריב"ש כתב שם דליתא להאי תירוצא דהרשב"א דא"כ לא הוה ליה למתני הכא במתני' דהכותב שאם מכרה ונתנה קיים והוה ליה למתני שמוכרת לכתחלה דכל עיקר לא אתיא לאשמועינן אלא דלכתחלה מוכרת ולפיכך כתב הרמב"ן דמתני' לנכסים שנפלו לה לאחר שנשאת איצטריך ואף על גב דמוקמינן לה שכתב לה בעודה ארוסה מהני אפילו לנכסים שיפלו לה לאחר מכאן כשנשאה דהאי לישנא תנאה ואפילו על דבר שלא בא לעולם אדם מתנה ומיהו בירושלמי לא משמע הכי ר' ירמיה בעי קמי רבי זעירא כו'. ועדיין תירץ הרמב"ן דבירושלמי לא בעי אלא בכותב לה משנשאת אם אדם מסלק עצמו בלשון הזה מאותן נכסים שאין לה עכשו כשם שאדם מסתלק עצמו בכך בכותב לה ועודה ארוסה והשיב דכיון שנשאה ידו כידה אף במה שעתיד לבא לידה.
ולדבריו פירוש הירושלמי הוא כן שלשון סליק אי אפשר שהרי ידו כידה אף במה שעתיד ליפול לה וא"כ היה צריך ללשון מתנה ובלשון מתנה אי אפשר שהרי לא נפלו לה עדיין ואין אדם מקנה מה שאינו ברשותו וא"כ אחר שנשאת אי אפשר להסתלק מנכסים שאינן אז ברשותו בשום ענין ומיהו השתא לדידן דאית לן תקנת ארוסה האי תנאה מהני לגופה של קרקע שאם מכרה ונתנה קיים שאם לא כתב לה כן היה מוציא מיד הלקוחות גופה של קרקע לאחר מיתה משום תקנת אושא ואפשר דמתני' אית לה תקנת אושא דהא רבי דמסדר למתני' בתר תקנת אושא הוא דהולכי אושא קדמי כמה שני לרבי אלא דאנן לא אמרינן אלא דלאו הכרחא הוא דמתני' אית לה תקנת אושא אבל אפשר דאית לה והכי משמע בגמרא דמקשינן ואימא מפרי סליק נפשיה מגופה של קרקע לא סליק נפשיה וכמו שאפרש בגמרא בע"ה כן כתב ריב"ש שם בריש הכותב:

אינהו דאמרו כרבותינו פי' ולפי שלא היתה ברייתא דרבותינו שגורה במדרש עשאוה מימרא ולא אמרו הלכה כרבותינו. הריטב"א ז"ל.
ולא נהירא דממה נפשך אי ידעו כוחן דרבותינו הכי קאמרי אמאי אמרי ליה משמיה דנפשייהו ולא משמיה דרבותינו ואי לא ידעי כוחן דרבותינו הדרא קושיא לדוכתא כי אמרוה רב ושמואל כמאן אמרוה לא כרבי יהודה ולא כרבי חנינא והנכון דה"פ אינהו דאמור כרבותינו כו' פי' וכי אמרוה רב ושמואל מעיקרא לאו משמיה דנפשייהו אמרו לה אלא משמיה דרבותינו אמרוה כנ"ל:

לימא תנינא לתקנת אושא דתניא כו'. כלומר מפורשת היא במשנתנו וא"כ מה תקנו ופרקינן מתני' בחייה ולפירות אי מתני' הוה אמינא דוקא בחייה ולפירות אבל לאחר מיתתה יחזור ללקוחות ואתו אינהו ופירשו דאפילו לאחר מיתה הם של בעל ולעולם איכא למימר דתקנת אושא כמשנתנו כך פי' הראב"ד. תלמיד הרשב"א. וכן פירש ריב"ש וכדכתיבנא לעיל בסמוך ורש"י לא פי' כן.
וכן פירשו תלמידי רבינו יונה וז"ל לימא תנינא לתקנת אושא כלומר מתוך משנה זו נראה שאשה שמכרה משנשאת מכרה בטל והבעל מוציא מיד הלקוחות וכיון שכן למה הוצרכו לתקנת אושא שהרי שנינו אותו במשנה ומהדרינן מתני' בחייה ולפירות תקנת אושא בגופה של קרקע ולאחר מיתה כלומר מה ששנינו במשנה אינו תקנת אושא דמתני' מיירי באשה שמכרה ועדיין היא בחיים ומאי דאמרינן דמכרה בטל לענין הפירות אתמר דכיון שהבעל זכה בפירות אינה יכולה למכור זכותו אבל מ"מ מכירת גוף הקרקע לא נתבטל כי שמא ימות הוא תחלה ותהיה מכירתה מכירה גמורה אבל תקנת אושא שאמרו הבעל מוציא מיד הלקוחות היא בגופה של קרקע ושמתה היא בחייו והיה מן הדין דכיון שהנכסים שלה היו שתהיה מכירתה מכירה קיימת ולא יירש הבעל אלא מה שישאר בשעת פטירתה כדין כל שאר היורשין אבל חכמים תקנו שהבעל יוציא מיד הלקוחות שאם לא היה תקנה זו כל אשה שבעולם לא היתה מנחת ירושתה לבעלה אלא היתה נותנת לבניה או לאחיה נמצא עכשו דמתני' לא איירי בתקנת אושא כלל. עד כאן:

וז"ל רש"י במהדורא קמא לימא תנינא כו'. דכיון דתנא הבעל יוציא מיד הלקוחות לאכילת פירות וה"ה דמוציא מיד הלקוחות לאחר מיתה דשויוה רבנן לבעל לוקח ראשון וכיון דתנינן לה במתני' מאי תקנת אושא איכא ומשני מתני' דקתני הבעל מוציא מיד הלקוחות בחיי האשה אבל לאחר מיתת אשה הדרא ארעא ללקוחות והדרי פירי ובאושא תקן דמוציא גוף הקרקע לאחר מיתת האשה דבעל יורש הוי. ע"כ:
מתני' רבי שמעון חולק בין נכסים לנכסים כלומר רבי שמעון משוי חילוק בין נכסים לנכסים דקאמר נכסים הידועים בין שנפלו לה משנשאת ובין שנפלו לה משנתארסה ונשאת לא תמכור. ה"ג שאינם ידועים לבעל לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הרא"ה דר' שמעון אסיפא קאי דאמרי עד שלא נשאת ונשאת אבל כשנפלו לה משנשאת בהא דכ"ע שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולא שני לן בהו כלל עד כאן.
ורבינו יהונתן כתב דאנפלו לה משנשאת קאי דאמר ת"ק דמכרה בטל בין שהם ידועין לבעל בין שאינם ידועים לבעל ואיהו קאמר דכיון שאינן ידועים לבעל בדיעבד מכרה קיים וכן כתבו תלמידי הרשב"א דר"ש ארישא קאי דקתני נפלו לה משנשאת הבעל מוציא מיד הלקוחות ולומר דדוקא בנכסים הידועים לבעל אבל בנכסים שאינן ידועים לא תמכור לכתחלה ואם מכרה קיים. ואיכא למידק קצת למה ליה לאורוכי ולמימר ר"ש חולק בין נכסים לנכסים כו' לתני בקוצר ר' שמעון אומר בד"א בנכסים הידועים לבעל אבל שאינן ידועים לבעל לא תמכור כו' ואם היינו מפרשים דר"ש קאי בין ארישא בין אסיפא הוה ניחא וה"ק דתנא קמא משוי חלוק בין נפלו לה משנתארסה בין נפלו לה משנשאת מכרה בטל ונכסים שאינם ידועים בין נפלו לה משנתארסה בין נפלו לה משנשאת מכרה קיים וכן משמע מלשונו של רש"י במהדורא קמא וכדכתיבנא ומיהו המפרשים ז"ל לא פירשו וכדכתיבנא כנ"ל:
ונפלו לה נכסים במדינת הים פי' לאו דוקא מדינת הים ה"ה שנפלו לה כאן ולא נודעו לבעל אלא דאורחא דמלתא נקט. הריטב"א ז"ל.
וכתב הרא"ש דמתוך פרש"י לא משמע הכי דלא מקרי שאינן ידועים אלא בדבר שלא היה מצפה שתפול לה אותה ירושה ע"כ. ולא ידעתי היאך למד כן מלשונו של רש"י שהרב לא כתב כן אלא גבי ידועים מקרקעי וז"ל ידועים מקרקעי. ועל מנת אותם נכסים נשאה לפיכך מכרה בטל שהיה מצפה שתפול לה אותה ירושה. ע"כ. ומשמע לו פי' לפי' דס"ל ז"ל דר' יוסי בר חנינא נמי קא מפליג בין ידועים לשאינם ידועים כפשטה דמתני' אלא דס"ל דהתם קרקעות ידועים הם לפי שאפילו כשהיו עדיין הנכסים ביד קרובותיה הוא מצפה שתפול לה אותה ירושה ולכך סתמן הוה כידועים אבל מטלטלים סתמן לא הוו כידועים ומיהו אי נתברר לן דהוו ידועין לבעל מכרה בטל אפילו במטלטלים ור' יוחנן סבר דאלו ואלו סתמן ידועין ולא הוו סתם אינו ידוע אלא כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים וה"ה נמי אי נפלו לה כאן וידעינן בבירור שלא נודעו לבעל דמכרה קיים נמצא דבין למר ובין למר הכל תלוי בידיעת הבעל.
וכתב הרמ"ה ז"ל טעמא דמלתא דהא אסיקנא למתניתין בחייה ולפירות קאי וכן תיקון רבנן פירות נכסי מלוג לבעל תחת פירקונה הוא דתקון ואי אמרת לית ליה פירי אי משתבית ממנע ולא פריק אמר כיסא נקיטה עילוה תיזול ותפרוק נפשה הלכך ידועים לבעל דאיתא להאי טעמא תקינו ליה רבנן אבל שאינן ידועין לבעל דליתיה להאי טעמא דכיון דלא ידע בה פריק ולא ממנע לא תקינו ליה רבנן וה"ה נמי גבי נכסים שאינם ידועין היכא דעבדי פירי מקמי דזבינא להון איתתא דהנך פירי כנכסים שאינן ידועים חשבינן להו הלכך אי זבנא להו איתתא פירי מקמי דידע בעל בגווייהו הכי נמי דלית ליה לבעל זכותא בגווייהו ואי דידע בהו מקמי הכי היינו ידועים ואית ליה ותו לא יכלה לזבונינהו ע"כ כנ"ל.

והרא"ה פי' וז"ל אמר רבי יוסי בר חנינא ידועים מקרקעי כו'. פי' ידועין מקרקעי ואפילו אינן ידועין לבעל שאינם ידועים מטלטלי ואפילו הן ידועים לבעל ורבי יוחנן אמר אלו ואלו ידועים הן כשידע בהן הבעל אלא אלו הן שאינם ידועים כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים ולאו דוקא במדינת הים אלא כל שלא ידע בהן הבעל נמי ולרבי יוחנן לא שני ליה כלל בין מקרקעי למטלטלי אלא נכסים הידועים זהו ידועין לבעל ושאינן ידועין שאין ידועין לבעל ואם לא היו ידועין בשעה שנשאת וידע בהן אחר כך הרי אלו ידועין כל שידע בהן הבעל קודם שמכרה אותם. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ידועין מקרקעי פי' לפי שידועין לכל ואי אפשר להבריחם ע"כ.

וכן כתב הר"י מטראני ז"ל ידועין מקרקעי כו'. פי' שהמקרקעי שאינה יכולה להחביאה דעתו של בעל עליהם אבל המטלטלי מפני שהיא יכולה להחביאם אין דעתו של בעל עליהם ומתיאש מהם והלכך אם מכרה ונתנה קיים ורבי יוחנן אמר אלו ואלו ידועין וכו' פי' בודאי בהנהו כיון דבעל לא ידע בהן ואין בלבו עליהן אם מכרה ונתנה קיים. ע"כ:

ההיא איתתא דבעיא דתברחינהו כו'. פירוש מפני שהיתה רוצה לינשא והיתה יראה שמא יזכה הבעל בנכסיה וקדמה וכתבתם לבתה פי' המורה והודיעה לעדים שאין מתנה זו אלא להבריח ולא שתזכה בהן הבת אם תתאלמן או תתגרש. ואינו נראה לי שאלו פירשה דבריה לעדים שאינם נותנתם לה מתנה גמורה אלא להבריח מבעלה מתכוונת היכי אמרינן לקמן א"ל רבא לרב נחמן טעמא מאי לא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני מה אנו צריכין לזה הטעם הרי היא גלתה דעתה שלא לקנותם קנין גמור נתנתם לה ועוד דלקמן מפלגו בין כולם למקצתן דבמקצתן קנה המקבל ולמה קנה כיון שגלה דעתו שאינו מתכוון כי אם להבריח אלא ודאי בסתם היה המעשה ולא אמרה לעדים שום דבר בשעת המתנה אלא סתם דעתה אנו אומרים שלא נתכוונה אלא להבריח. ובפרק מי שמת [בבא בתרא קנא א'] אמרינן אימיה דרב זוטרא בר טוביא כתבתינהו לנכסיה לרב זוטרא ברה אמרה דבעינא אנסובי ליה לרב זביד לסוף אנסיב ואיגרש אתא לקמיה דרב ביבי בר אביי אמר משום אנסובי הוא והא אנסיבא אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע משום דאתו ממולאי אמריתו מילי ממולייתא אפילו למ"ד מברחת קני הני מילי היכא דלא גליא דעתה הכא גליא דעתה אלמא מאי דמיירינן הכא במברחת לא מיירינן אלא היכא דלא גליא דעתה אלא בסתמא הוא דאמרינן דעתה הכי ונ"ל שטעות סופר הוא וכך צ"ל בדברי המורה ולא הודיעה לעדים כו' והשמיט הסופר מלת ולא. הר"י מטראני:
וז"ל תלמידי רבינו יונה פרש"י דמברחת דפליגי בה רשב"ג וחכמים אם קנה לוקח או לא קנה מיירי כשיש שם גילוי הדעת ונראה שרוצה לומר שהודיעה לעדים שאין מתנה זו אלא להבריח ולא שתזכה בהן הבת אם תתאלמן או תתגרש היא אבל אם לא הודיעה להם אפילו נתנה במקצת דברי הכל הוא (דלא קנה) [דקנה] המקבל.
והקשו עליו רבני צרפת מדאמרינן בפרק מי שמת אפילו למ"ד מברחת קני דהיינו רבנן דאמרי כשנתנה מקצת נכסים רצה לשחק בה ה"מ דלא גלי דעתה אבל היכא דגלי דעתה לא כלומר לא קנה לוקח. הנה נראה מזה הלשון דכי לא גלי דעתה נחלקו דמדקאמר אפילו למ"ד משמע שהמחלוקת היא בדלא גלי דעתה אבל היכא דגלי דעתה דברי הכל הוא דלא קנה ולא נחלקו בזה. ותירוץ הנראה נכון למורי הרב נר"ו בזה דמאי דאמר רש"י דהכא בשיש שם גלוי הדעת נחלקו אינו רוצה לומר שגלתה דעתה בפי' ואמרה שהיתה מברחת מפני בעלה אלא שאמרה לעדים בשעת הקנין אני רוצה לינשא דזהו גלוי הדעת כי מפני הנשואין היא עושה ואינה כותבת אלא להבריח מבעלה. ע"כ:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל פרש"י והודיעה לעדים כו'. והקשו בתוספות דהא אמרינן בפרק מי שמת [בבא בתרא קנא א'] אפילו למ"ד מברחת קנה ה"מ היכא דלא גליא דעתה וכו' ואלו הכא אפליגו בדגליא דעתה נפרש הכין לעדים ויש שתירצו דההיא בדגליא דעתה בשעת הקנין ובכאן לא אמרה לעדים אלא קודם לכן ולא נהירא דהא ודאי כיון שאמרה להם כן בתחלה אין לך גלוי דעת גדול מזה וכשעשתה אחרי כן סתם על אותם דברים עשתה מן הסתם. והנכון דפלוגתא דהכא בשלא אמרה לעדים כלום ואפ"ה קיימא לן דלא קני ואף על גב דדברים שבלב אינם דברים אומדנא דמוכח שאני ודברים שבלבו ובלב כל אדם דברים הם וכדפרישנא במסכת קדושין בס"ד.

ועל מה שהקשו בתוספות על פרש"י דאמאי פליגי רב ענן ורבא ארב נחמן וכו'. כתוב בגליון תוספות וליכא למימר והא לא אתי על פה ומרע לשטרא דמיירי שאומרת כן בשעת כתיבת השטר. ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא כתבינהו לברתה שהיה לה מאיש אחר ואמרה באפי תרי סהדי דלהברחה הוא דעבדא. ע"כ:

בד"ה תני מוכרת כו' ולגירסא זו ל"ג כו' אף זו לא תמכור כו' ולרב פפא דלא מגיה מתני' תקשי כו' עכ"ל לפרש"י נמי ע"כ רב זביד דמגיה מתני' מוכרת ונותנת וקיים ע"כ דל"ג בברייתא לא תמכור אלא שכבר כתבו לעיל בשם רש"י דל"ג ליה ולא מצאו בתוספתא ומה שכתבו התוספות לעיל דבחנם מחקו רש"י היינו משום דלא נחתי לעיל לפרש הכי כגירסת רש"י הכא אלא כפירוש ריב"ם הכא ודו"ק:

בד"ה לא כר"י ולא כר"ח כו' פירוש לא כאמרו לפניו דר"י כו' עכ"ל דאי לא כר"י וכר"ח אליבא דר"ג קאמר אמאי לא מוקמי מלתיה דרב ושמואל כאמרו לפניו דקאמרי ועוד דלא ה"ל למנקט אלא לא כר"ג אלא דפירוש דאפילו כאמרו לפניו דר"י ודר"ח לא מצי אתיא דאינהו נמי מודו לר"ג בעד שלא נתארסה וניסת דמכרה קיים ולא פליגי עליה דר"ג בהא ואינהו אהדדי נמי לא פליגי ביה אלא בנתארסה וניסת דבהא דאמרו לפניו דמכרה בטל ולדברי ר"ג אליבא דר"י מכרה קיים ודר"ח אליבא דר"ג מוכרת לכתחלה לאוקימתא דרב פפא וצ"ל דבכלל זה דקאמרי דפליגי בנתארסה וניסת הוה נמי דפליגי בנתארסה ועודה ארוסה דהיינו כאמרו לפניו דר"י דמכרה בטל ור"ח נמי מודה דלא קאמר אלא דלא כך השיבם בנתארסה ועודה ארוסה אבל מודה לר"י דכך שאלו אותו ואינהו נמי פליגי ביה ע"כ אליביה דר"ג לאוקימתא דרב פפא דלר"ח מכ"ש מוכרת לכתחלה ולר"י אינה מוכרת אלא בדיעבד דאל"כ מתניתין מי שנאה ויש לדקדק לפ"ז דמוכח דיותר מסתבר למימר דמכרה בטל בנתארסה ועודה ארוסה מעד שלא נתארסה וניסת כאמרו לפניו דר"י ור"ח נמי מודה ביה והפוסקים פסקו בהיפך דבעד שלא נתארסה וניסת מכרה בטל ובנתארסה ועודה ארוסה פסקו דמכרה קיים ויש ליישב דהפוסקים פסקו כרבותינו דס"ל דעד שלא נתארסה מכרה בטל ומדלא נקטו במלתייהו אלא הני תרתי מילי דהיינו דעד שלא נתארסה וניסת ונתארסה וניסת ולא נקט נמי נתארסה ועודה ארוסה דהוה רבותא טפי מנתארסה וניסת משמע דס"ל בנתארסה ועודה ארוסה דמכרה קיים ולא הוה סברתן הפוכה מאמרו לפניו דר"י דאינהו אזלי בתר שעת נפילת הנכסים ורבותינו אזלי בתר שעת מכירת הנכסים ודו"ק:

בא"ד והא דמשמע כו' א"כ אותם נכסים נפלו לה עד שלא ניסת ובניסת איירי דהא משמע דאם לא כו' עכ"ל לכאורה מגומגמים דבריהם דמה הכרח יש להם דמיירי עד שלא ניסת כו' ואימא דאיירי נמי עד שלא נתארסה ולמאי דאוקמא נמי בנפלו לה עד שלא ניסת מה הכרח יש להם דאיירי נמי בניסת דאימא אף בשלא ניסת ואתיא כאמרו לפניו דר"י דמכרה בטל אף בנתארסה ועודה ארוסה ונ"ל שיש כאן דילוג דברים קצת ויש להגיה בדבריהם וכצ"ל ובניסת איירי דהא אוכל פירות ומשמע דאם לא כתב כו' ור"ל דאותן נכסים נפלו לה עד שלא ניסת כו' דהיינו משתתארס דאי עד שלא נתארסה א"כ לא הוה אתיא מתניתין אלא כרבותינו ולא מסתבר לומר כמו שכתבו התוס' לבסוף וקאמרי דע"כ איירי נמי בניסת מדקתני אוכל פירות ואין פירות בארוסה וא"כ שפיר ה"מ לאוקמא דעד שלא נתארסה וניסת וכרבותינו אלא דאין סברא לומר כן והיינו משום דא"כ לא הוה מתמה תלמודא עליה דרב ושמואל כמאן כו' כיון דמתניתין היא בפרק הכותב אלא ע"כ דאיירי מתני' בנפלו לה משנתארסה וניסת ואתיא כאמרו לפניו דר"ח ולכך אי לא הוה כתב לה דין ודברים הוה מכרה בטל ודו"ק:

בד"ה לימא תנינא כו' וי"ל דבלאו הכי משני לה שפיר עכ"ל אין (כאן) הכרע אי הכא משני לה שפיר בלאו הכי אי התם בהחובל ודו"ק:

גמ' דיעבד קאמר שמע מינה כו' כצ"ל:

גמ' טעמא דמייתי האב ראיה כו'. הומ"ל מני ר' יהושע דאמר לא מפיה וכו' עד שתביא ראיה לדבריה וא"צ לדיוקא דהא לא מייתי ראיה כו' וק"ל:

גמ' אמר רבא לא תימא טעמא דר"י וכו'. אמימרא דר' יהושע בפ"ק הול"ל מאי ענינו כאן וכ"ש אמתני' דמדברת ומעוברת דליכא חזקה דממונא כנגדה שם מקום לומר לא תימא וכו' [לא תימא דלא מהני חזקה דגופא כלל דהא הכא ליכא חזקה דממונא נגדו אלא כו' והכא משום מעלה עשו וכו'] אבל הכא מהיכא תיתי. ואולי לאפוקי מדרב נחמן בסמוך [ע"ו ע"ב] שמפרש צריך להביא ראיה דמתני' לקידושין דהיינו אף שמוחזק האב. [וזה כפירוש התוס' לקמן שם דר"נ לא ס"ל תברא]. או משום דקשה ליה ברישא הו"ל למיתני רבותא וכמו שהקשו התוס' בד"ה מי ששנה כו' ובשלמא סיפא נקיט נכנסה לאשמעי' אף די"ל חזקה אין אדם שותה כו' אפ"ה כשהביא ראיה הוי מקחו טעות [דאין אדם מפייס] וכמ"ש התוס' אבל לומר דרישא פליג נמי בהא הוא דוחק מפורסם אלא י"ל לכך נקיט רישא בכי האי גוונא להורות דמעות קידושין שהוא של אב ומוחזק בה אפ"ה צריך להביא ראיה [ולכך לא נקיט ברישא נכנסה כו' משום דאז הכתובה שלה ונצטרך למיתני עליה להביא ראיה ולא נשמע מזה דינא דקידושין לכך נקיט עודה בבית אביה דהכתובה של אב וקתני סתם צריך להבי ראיה כדי לכלול אף מעות קידושין שהוא מוחזק] והיינו מטעם כיון דלבעל יש חזקת מרא קמא וכדלקמן לזה אמר לא תימא וכו' דהא קתני סתם צריך להביא ראיה אלא כי לא ?א"ל כו' היכא דאיכא חזקה דממונא דהיינו חזקת מרא קמא דממון [וזה כפירוש רש"י לקמן ?שם דר"נ ס"ל שינויא דתברא] והוא דוחק גדול דאדרבה עדיין הו"ל למינקט ברישא נכנסה וכו' ולומר האב צריך להביא ראיה דהוי שמעינן שפיר טפי לקידושין כיון דהכתובה שלה מן הנשואין וק"ל [וא"כ כיון דלא מיתרצא בהכי קושית התוס' ובע"כ צריכין לתירוץ התוס' א"כ מהיכא תיתי לומר דלא אזיל בתר חזקת הגוף כלל אפילו בקידושין שהוא מוחזק]. או י"ל דלעיל ה"א דלכך לא אזיל בתר חזקת הגוף משום דאיתרע חזקת רשות האב דמיירי בענין שאינו יכול להיות שנאנסה תחת בעלה דמיד שכנסה לא מצא לה בתולים וע"כ זינתה בבית אביה אבל היכא שיכול להיות שזינתה תחת בעלה אין הכי נמי דאזלינן בתר חזקת הגוף אבל עתה דאמר דר' יהושע פליג בסיפא ג"כ אף שיכול להיות שמומין נולדו ברשות הבעל ולא איתרע חזקת רשות האב אפ"ה לא אזיל בתר חזקת הגוף וס"ל על האב להביא ראיה להכי אמר שלא תימא משום דלא תחשוב חזקת הגוף למאומה וק"ל.. מיהו דלמא רק אהא פליג ר' יהושע בסיפא אהא דצריך להביא ראיה שעד שלא תתארס וכו' וס"ל בסיפא שאין צריך להביא ראיה רק משנתארסה הוי בה מומין הללו ואיתרע חזקת רשות האב:

גמ' סיפא נמי כאן נמצא כאן היה. יתור לשון הוא ואינו נכון דהא באמת אף אם הביא ראיה שראו בה מומין משנתארסה דהשתא אדרבה י"ל כאן נמצאו ברשות האב וכו' אפ"ה לא מהני משום דאיכא תרתי כדמסיק. ויותר נכון אם הוא מלשון הקושיא וחסר ומדרישא כאן נמצא וכו' סיפא נמי כאן וכו' איתיביה וכו' ואמאי לימא כאן נמצאו וכו' ועיין בזה בר"ן [שברוב ספרים לא נמצא הגירסא רק רישא כאן נמצא כאן היה וכן מורה לשון רש"י]:
בפשטא דשמעתא חדא במקום תרתי כו' מחמת קושית התוס' הייתי אומר ב' דרכים אחרים לישב האחד הוא דלעולם אם יכולין לישב שני חזקות שיהיו לאחדים ולא יסתרו זה לזה אנחנו מישבים לכן ברישא דחזקת הגוף וחזקת כאן נמצא סתרי אהדדי ולאו דוקא סתרי אלא כאן נמצא מרע לחזקת הגוף [כמשמעות לשון רש"י] ואי אפשר לישבן להכי אזלינן בתר חזקת ממון על האב להביא ראיה וכן בסיפא אם הביא עדים עד שלא נתארסה דהשתא ע"כ קודם אירוסין הוי המומין מאי איכא חזקה אין אדם שותה וכו' וראה וניפייס וחזקה אין אדם מתפייס נמי סתרי אזלינן בתר חזקת ממון דהא אי אפשר לישבן שהרי ע"כ מקודם נולדו אבל משנתארסה כיון דיש לה חזקת הגוף וחזקה אין אדם שותה וכו' מאי אמרת חזקה אין אדם מתפייס וכו' מיישבין ב' החזקות ואמרי' אין הכי נמי אין אדם מתפייס וע"כ האי ראה דחזקה אין אדם שותה רק מאי הו"ל למיעבד שידע שהמומין לא היו בה בשעת אירוסין ונסתחפה שדהו וא"כ נשאר כאן נמצא כו' חדא במקום תרתי דחזקת הגוף וחזקה אין אדם שותה נשארו בתוקפן וק"ל. אבל בלשון הגמ' מגומגם זה [מאי אמרת כו' גם לשון האי ראה וניפייס ובחזקה דאין אדם שותה היא קצת למותר דלא הול"ל רק חזקה אין אדם שותה אא"כ בודקו וחזקה אין אדם מפייס במומין וא"כ ודאי לאח"כ נולדו רק משום? בעד שלא תתארס קאמר האי לישנא ודו"ק. הב' שבאשה זו ישנו ספק אם המומין קודם האירוסין או לאח"כ והנה בסיפא בנכנסה לרשות הבעל יש לה טענה בממ"נ בשני הצדדין אם לאחר אירוסין הרי נסתחפה שדהו ואם קודם מ"מ חזקה אין אדם שותה כו' והאי ראה ונתפייס משא"כ הבעל אלאחר אירוסין אין לו טענה כלום לכן ברישא שאף לה אין לה טענה אלא מצד אחד דהיינו לאחר אירוסין וכל עצמות טענתה הוא דוקא לאחר אירוסין דהא אקודם אין לה טענה דחזקה אין אדם שותה כו' שהרי לא כנסה עדיין לכן גם הבעל אף שאין לו טענה אלאחר אירוסין רק דוקא קודם אירוסין הדין עמו שמוחזק בממון וכן בסיפא [אם מביא עדים] עד שלא נתארסה שאינה יכולה לטעון שנעשה לאחר אירוסין רק אקודם אירוסין בלחוד מ"מ גם אם טענתו גם כן אינו רק אקודם אירוסין סגי [מטעם שמוחזק] משא"כ אם הביא עדים משנתארסה היא באה מב' צדדים בטענת אחר אירוסין ואת"ל קודם אירוסין אין אדם שותה וכו' והוא כל טענתו לומר קודם אירוסין שהרי כאן נמצאו וכו' ולא נתפייסתי שהרי אין אדם מתפייס וכו' לכן עדיפא טענתה וזה קרוב בעצמו לועי"ל שבתוס' ד"ה חדא כו' רק אין צריך להסברא שכתבו אבל בעל לא מיפטר עד שיהיו כל טעמים שלו אמת דאף אם יצויר שבטעם דכאן נמצא וכו' יכול לפטור עצמו בלא חזקה דאין אדם מפייס כגון שנאמר כיון שהתנה על מנת שאין בה מומין התנה ולא שייך לומר ראה וניפייס אף שיהיה חזקה דאדם מפייס במומין וחזקה אין אדם מפייס וכו' יהיה עוד טעם לפוטרו מ"מ הוא ב' טעמים על קודם אירוסין [משא"כ ב' טענות דידה הוא על ב' צדדים א' על קודם אירוסין וא' אלאחר אירוסין] והוא כענין ד"מ אם אומר קושיא על כל צד טוב יותר מאומר ב' קושיות על צד אחד ועל צד השני לא כלום וק"ל:

ברש"י בד"ה רבא אמר וכו' מהדר וכו' הלכתא וכו'. דאי לאו משום הלכה אף דנוח טפי לאוקמי כולה כחד תנא מלומר תברא מ"מ הו"מ לאוקמי כולה כר' יהושע ופ"ק נמי פלוגתייהו בענין שאינו יכול להיות שנאנסה תחת בעלה ולהכי אף שנכנסה לרשות הבעל איתרע לה חזקת רשות האב (ת). מיהו ז"א דא"כ קשה איתיביה דאביי עד שלא תתארס אין כו' דליכא לשנויי משנתארסה הוי חדא במקום תרתי דגבי בעל נמי איכא תרתי דהעמד ממון על חזקתו ובשלמא לר"ג ניחא דחזקת ממון במקום חזקה דגופא לאו כלום הוא וכמ"ש רש"י בסמוך (א) וק"ל. *ואפ"ל מ"מ נוכל לאוקמי כולה כר' יהושע ולעיל לא אמר ר"י דאזיל בתר חזקת ממון אלא משום דחזקת פנויה מסייע ליה דומיא שכתבו התוס' בסמוך לר"ג דטעמי האשה עדיפא וכאן נמצאו וכו' דעדיפא מחזקת הגוף משום דמסייע ליה חזקת ממון וכו' אף שחזקת ממון לר"ג לאו כלום הוא מ"מ מסייע הוא לחזקה אחרת ולפי אותו התירוץ כה"ג י"ל לר' יהושע דחזקת ממון לא אמר דמהני נגד חזקת הגוף אלא משום דחזקת פנויה מסייע לו דהעמידנה בחזקת פנויה וקידושיה לא היו קידושין והוי מקח טעות [לרבא מרא דשמעתא דס"ל לעיל מקח טעות לגמרי משמע] לכן ברישא דליכא אלא חדא חזקה חזקת הגוף מסייע חזקת פנויה לחזקת ממון לשיצטרך האב להביא ראיה אבל בסיפא משנתארסה כיון דאיכא תרתי חזקת הגוף וחזקה אין אדם שותה אף דלגבי בעל נמי תרתי חזקת ממון וחזקה אין אדם מתפייס במומין מ"מ לתרוייהו בהדי הדדי לא מסייע חזקת פנויה אבל הביא עדים עד שלא נתארסה דליכא חזקת הגוף רק חזקה אין אדם שותה ישנו כנגדו חזקה אין אדם מתפייס (וממון) [בצירוף חזקת פנויה] וז"א דמה ענין חזקת פנויה לחזקה אין אדם מתפייס וכי משום שיש לה חזקת פנויה לא יוכל להיות שמתפייס. מיהו י"ל דטפי אמרינן לא ניפייס והרי היא פנויה כמו שהיתה ובלא"ה נמי י"ל חזקה אין אדם מפייס גופא עדיף משום כן משום דחזקת ממון מסייע וק"ל. מיהו גם זה אינו דמ"מ אף משנתארסה יש לו לבעל לר' יהושע חזקת ממון בצירוף חזקת פנויה גם חזקה אין אדם מפייס בצירוף כאן נמצא כאן היה או באופן זה כאן נמצא כאן היה בצירוף חזקת ממון וחזקה אין אדם מפייס בצירוף חזקת פנויה:
ואפשר לומר כולה כר' יהושע ולא מטעמא דכאן נמצא כו' דלעיל פליג ר"י בנכנסה לרשות הבעל אף בענין שיכול להיות שנאנסה תחתיו אפ"ה לא אזיל בתר חזקת הגוף רק בתר חזקת ממון בצירוף פנויה ובסיפא היינו טעמא משום חזקה אין אדם שותה וחזקת הגוף מסייע לה דעדיפי מחזקת ממון עם חזקת פנויה וחזקה דאין אדם מפייס במומין ולכן עד שלא נתארסה אזיל לה חזקת הגוף דידה ועומדת חזקת ממון עם פנויה וחזקה אין אדם מפייס אבל חזקה אין אדם מפייס גרידא גרוע מחזקת אין אדם שותה בכוס נגד חזקה אין אדם שותה לחודא. וברישא שאין לה אלא חזקת הגוף גרידא עליה להביא ראיה [דחזקת פנויה מסייע לחזקת ממון] אבל בסיפא משנתארסה לא משום דתרי חזקה דידה עדיפי משני חזקות שלו דחזקה אין אדם מתפייס גרוע מחזקת אין אדם שותה [כמו] השתא לר"ג וכמו שאמר עד שלא תתארס העמד הגוף על חזקתו לא איכא למימר מאי איכא חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו אדרבה חזקה אין אדם מתפייס במומין והעמד ממון על חזקתו [משמע דבעי צירוף העמד ממון] וכן לתנא דרישא למ"ד תברא עדיף ליה חזקה אין אדם שותה מחזקת אין אדם מפייס כמ"ש התוס' בד"ה מי ששנה [ולא מהני לר' יהושע אף לאוקימתא דרבא] אלא בצירוף חזקת ממון וכאן צריכה חזקת ממון בפני עצמו נגד חזקת הגוף [ואכתי חזקת הגוף עדיפא אם לא דחזקת פנויה מסייע ונשאר השתא חזקה דאין אדם מפייס גרידא נגד חזקה דאין אדם שותה דעדיפא וחזקת פנויה לא מסייע אלא לחדא לא לתרתי] משא"כ בעד שלא נתארסה ודו"ק:
אבל נראה דחזקת פנויה לאו כלום הוא ואף שהתוס' לא כתבו רק דלא חשיבא חזקה כנגד חזקת הגוף דהיינו חזקת פנויה גרידא [מ"מ גם לסיוע לא מהני] תדע דאף לר"ג מ"מ נחשוב חזקת ממון וחזקת פנויה לסיוע אצל ב' חזקות דבעל אם חזקת ממון אין בו כח לסייע לתרוייהו [אלא ודאי דלאו כלום הוא אפילו לצירוף סיוע]: [בדפוסים הקודמין היה כאן ערבובי דברים. האמור ליתן למעלה ניתן למטה גם יש בו מדברים קשה ההבנה מחמת רוע הסידור. ואנחנו סדרנוהו כפי הנראה נכון לדעתינו. ועכ"ז נציג ג"כ הנוסחא הישנה כדי שיהיה לנגד המעיין ואשר יבחר נפשו יקרב]: [נוסחא ישנה] (ואפ"ל דמ"מ נוכל לאוקמי כולה כר"י כו' אבל בסיפא משנתארסה כיון דאיכא תרתי חזקת הגוף וחזקה אין אדם שותה אף דלגבי בעל נמי תרתי חזקת ממון וחזקה אין אדם מתפייס במומין מ"מ לתרוייהו בהדי הדדי לא מסייע חזקת פנויה ז"א דמה ענין חזקת פנויה לחזקה אין אדם מפייס וכי משום שיש לה חזקת פנויה לא יכול להיות שאיפייס. מיהו י"ל דטפי אמרי' לא ניפייס והרי היא פנויה כמו שהיתה ובלא"ה נמי י"ל חזקה אין אדם מיפייס גופא עדיף בשביל כן משום דחזקת ממון מסייע וק"ל. אבל בסיפא עד שלא נתארסה דליכא חזקת הגוף רק חזקה אין אדם שותה ישנו כנגדו חזקה אין אדם מיפייס וממון. אבל נראה דחזקת פנויה לאו כלום הוא ואף שהתוס' לא כתבו רק דלא חשיבא חזקה כנגד חזקת הגוף דהיינו פנויה גרידא תדע דאף לר"ג מ"מ נחשב חזקת ממון וחזקת פנויה לסיוע אצל ב' חזקות דבעל אם חזקת ממון אין בו כח לסייע לתרוייהו. מיהו גם ז"א דמ"מ אף משנתארסה יש לו לבעל לר' יהושע חזקת ממון וא"ת בצירוף חזקת פנויה גם חזקה אין אדם מיפייס בצירוף כאן נמצא וכאן היה או באופן זה כאן נמצא וכאן היה בצירוף חזקת ממון וחזקת אין אדם מיפייס בצירוף פנויה. ואפ"ל כולה כר"י ולא מטעמא דכאן נמצא כו'. כמו שכתוב בנוסחא דלעיל עד אבל נראה):
בתד"ה אבל במומין וכו' תימא וכו' מה שייך לחלק וכו' ונראה לרשב"א דכשהתנה וכו'. לכאורה הומ"ל דבסברא זו פליגי ר"מ ורבנן ולמה להו לדחוקי לעיל ע"א בד"ה וחכמים כו' דפליגי במרחץ ואף לשמואל דמוקי סיפא בסתם מ"מ רישא איירי בתנאי ודלמא עלה קאי [פלוגתא דר"מ וחכמים] ודו"ק בזה:

בא"ד כגון ריח הפה. וקול עבה וכה"ג:
בסה"ד וקאי בין ארשות האב וכו'. קשרתיו דבלא רשב"א שלא היה סברא לחלק בין גלוי לסתר כשהתנה א"כ בסיפא שאינו יוכל לטעון אלא הבעל צריך לברר לב"ד שהמומין היו קודם שנתארסה א"כ אף בגלוי כיון שהיו בה והתנה ע"מ כיון שהתנה התנה ולא שייך לחלק רק ארישא קאי שהבעל בלא בירור יכול לטעון כן אף שהאב מכחישו ולזה אמר אם שבגלוי הן אינו יכול לטעון ולא משום שראה ונתפייס דהא התנה בלא שיור וכו' רק אמרינן מסתמא אחר אירוסין נולדו דאל"כ היה רואה אותן המומין כיון שבגלוי הן והוא התנה ע"מ וכו' בלא שיור ש"מ דלא ראה לזה כתבו לפירוש הרשב"א השתא קאי וכו' ופירוש אינו יכול לטעון אי קאי אסיפא הלא אף בסתר אינו יכול לטעון בלא בירור לזה פירשו אינו מועיל וכו' כן נראה לי ודו"ק. ועיין בהגהת אשר"י בשם ר"י שמפרש דוקא אסיפא ע"ש ודו"ק:
בתד"ה תברא פירש ר"ח שבועה: יש משבשין תרגום של שבועה מומי וה"ה תברא דפי' שניהם אחד [לשון שבר ומום]. והבל. אבל חרם נקרא בגמרא תברא כדאיתא במ"ק מאי תברא תברא בתי רמי וחרם הוא השבועה ושבועה הוא החרם כדאיתא בפר"א וכ"ה בערוך. אבל במועד קטן פירש רש"י מאי תברא למה תוקעין שברים כשמחרימין:
בתד"ה אבל היכא כו' פשיטא דאזלי' בתר חזקת הגוף. דמהי תיתי נאמר לא ניזל והלא סברא הוא ובסמוך דקאמרי רבנן בהדיא טמא הוצרכו בד"ה ספק להביא ראיה מחולין:

בא"ד דהיכי מצי למימר כו'. אבל לר"ג חזקת פנויה לאו כלום הוא נגד חזקת הגוף דחזקת הגוף אלימא ליה כמו חזקת ממון לר"ג נגד חזקת הגוף [דלאו כלום הוא]:

בא"ד דכי האי גוונא חשבינן תרתי לריעותא וכו'. אף דהתם משום דאיכא ריעותא בטהרות שהרי נטמאו ודאי ובמקוה שהוא חסר דריעותא לפנינו מ"מ באמת הכא גם כן הוא כן:
בתד"ה ספק וכו' שחין או מכוה וכו'. ולא נקטו בהרת אחרת קודם שנזקק לטומאה נראה משום דא"כ אין לומר העמידנו בחזקת שלא היה בו נגע דבשמעתין אמרי' קודם מומין אלו לא היה בה מומין וכן צ"ל קודם נגע זה היה בחזקת שלא היה בו נגע [והכא היה לו בהרת] ואף דשחין ומכוה קרוי ג"כ נגע מ"מ קודם ספק זה היה בחזקת שאין בו נגע בהרת ועכשיו נחזיקנו לבהרת:
בסה"ד בראוה מדברת ומעוברת וכו'. ולמ"ד שניהם להכשיר בה דאילו בבתה ליכא חזקה דכשרות:

גמ' אם אמרת בנשואה שכן בעלה זכאי וכו'. לכאורה טפי הול"ל שכן בעלה אוכל פירות וכדלעיל נשאת יתר עליו הבעל שאוכל פירות וכו' ולהכי אם מכרה הפירות מכרה בטל ודו"ק:

גמ' תני מוכרת וכו'. רחוק לומר שלא הרגיש רש"י בהדוחקים של גירסא זו וכמ"ש ריב"ם בתוס'. והנראה אלי בכוונתו תני מוכרת ונותנת קיים וכ"ה בגמרות ישנים ור"ל תני בברייתא קיים בלא ו' ונופל שפיר אדיעבד אבל לא אלכתחלה משא"כ וקיים דנופל אלכתחלה לא אדיעבד וק"ל:
לר' חנניא הא דקאמר על ארוסה ששאלו לא כך השיבן כו' משמע שמודה בשאלה הראשונה הואיל וזו אשתו כו' א"כ לפי הקונטרס בלשון ראשון לפי יישוב התוס' [לעיל בד"ה איבעיא להו שכתבו ועוד יש ליישב כו' דמדנקיט אלו ואלו מודים כו'] ע"כ לר' חנניא לא שאלו האמרו לו מה זו מכרה בטל כו' מנפלו לה עד שלא נשאת ונשאת דהיאך קאמר אף זו לא תמכור לכתחלה הא ס"ל לר"ג מוכרת לכתחלה בין לשינויא דרב זביד בין לר"פ ואף אם לא גרסינן בברייתא אף זו לא תמכור או גרסינן ור"ח פליג ע"ז שלא השיב כך מ"מ צ"ל לר"ח ששאלתם מה זו אשתו מנפלו לה משנשאת דעד שלא נתארסה ונשאת ס"ל לר"ג [אליבא דר"ח] מוכרת לכתחלה ובמה טעו שסברו דאית ליה מכרה בטל בעד שלא נשאת ונשאת דאי משום דנקיט אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים במכרה באירוסין משמע דמודים משנשאת דמכרה בטל [כמ"ש התוס' לעיל] הא ר"ח ע"כ לא ס"ל הך אלו ואלו מודים דאם מכרה ונתנה קיים דהא אפילו בגדולה מזו סבירא לו. מוכרת לכתחלה ולא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה כלל וק"ל:
בתד"ה תני וכו' ולגירסא זו ל"ג כו'. וה"ה לגירסת רש"י לרב זביד רק רש"י מוחקו בלא"ה:
לגירסת ר"ח ולר"פ דצ"ל דלר"י לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה צריך לעיין באיבעיא לעיל ר"י אלכתחלה או אדיעבד ודו"ק:
לגירסת ר"ח אין להקשות דתקשי ליה אפשטא דמתני' בלא רומיא דברייתא ור"ג כב"ש די"ל דבבא עד שלא נשאת ונשאת ר"ג כו' הכל מדברי ר' חנניא הוא דכן רישא מדברי ר"י וקאמר עלה האמרו לו וכן סיפא עד שלא נשאת ונשאת מדברי רבי חנניא הוא וקאי עליה האמרו לו [ור"ח פליג ארישא וסובר דמוכרת ונותנת] דלא דחיק לתלמודא בהא דפריך השתא ור"ג כב"ש רק בהיפך או אם אותו בבא דסיפא לר"י ולא לר' חנניא משום דמשמע מדקאי עליה ר' חנניא דמודה בה אבל לר"ח בן עקביא דלמא אה"נ דלא פליגי ב"ש וב"ה בדבר זה אבל לר"פ פריך שפיר דר' חנניא אית ליה אם מכרה דיעבד אין וא"כ מוכרח דסיפא דמתני' מדברי ר"י הוא ע"כ ומרישא משמע כאילו הוא המדבר פלוגתא דב"ש וב"ה דקאי עליה אמר ר"י אמרו לו לר"ג וכו'. אף דבגירסא דרש"י משמע ליה למקשה דר"ח דאמר כאן כאילו ר' חנניא מודה בפלוגתא דרישא אין בכך כלום [להקשות על גירסת רבינו חננאל וק"ל]:
בתד"ה לא כר"י ולא כר"ח כו' פירוש ולא כאמרו לפניו כו'. דאילו ר"ג פשיטא דלא ס"ל כוותיה דהא איהו מכרה קיים קאמר אלא אפילו כא"ל דאית להו מכרה בטל לא ס"ל. תבא על כוונתם יותר בעיונך בר"ן ריש הכותב ע"ש:

בא"ד דתרוייהו מודו בעד שלא נתארסה ונשאת כו'. לא כתבו זה לפירוש קמא דרש"י דס"ל מכרה בטל בעד שלא נתארסה ונשאת רק מ"מ דלא כוותייהו מטעם אחר דאינהו ס"ל אפילו עד שלא נתארסה ונתארסה ואילו רב ושמואל דוקא נשאת. ולכאורה רב ושמואל בנפלו משנתארסה ומכרה באירוסין ס"ל מכרה קיים כמ"ש לעיל [כתובות עח ע"א בד"ה עד שלא תתארס] ואילו בנפלו קודם אירוסין ומכרה כשנשאת ס"ל מכרה בטל ואילו הא"ל ס"ל בהיפך (ט) דבנפלו כשנתארסה ומכרה באירוסין ס"ל בטל ובעד שלא נתארסה ונשאת קיים וא"ל מאי מקשה דלא כמאן דלמא כ"ש הוא מדאית להו לא"ל מכרה בטל אף בנפלו ומכרה כשנתארסה דקיים לרב ושמואל כ"ש בעד שלא נתארסה ונשאת דאף רב ושמואל מודו דבטל דס"ל לאמרו לו בטל [ומנ"ל דפליגי בסברות הפוכות ושס"ל לא"ל בעד שלא נתארסה ונשאת דמכרה קיים]. דסוף סוף הוא דלא כוותייהו [בנפלו משנתארסה ומכרה בעודה ארוסה]. רק תוס' נקטו דתרוייהו מודו בעד שלא נתארסה ונשאת דמכרה קיים וק"ל:

בא"ד ולא פליגי אלא כשנתארסה ונשאת. וה"ה מכרה באירוסין לאמרו לו דר"י רק נקטו היפך מעד שלא נתארסה ונשאת דאף בנשאת דוקא שמכרה נכסים שלאחר אירוסין:

בא"ד והא דמשמע לקמן בהכותב וכו'. בל"ז י"ל דלמא עד שלא נשאת ונשאת פירושו שנפלו אף קודם אירוסין ובהאי אמר ר"ג מכרה קיים ובהאי דהכותב דאיירי בנפלו משנתארסה [ונשאת] מודה דמכרה בטל וא"כ הא"ל ס"ל אף בהא מכרה בטל והא דאמר הכא דלא כמאן פירוש לא כר"ג דר"י או דר"ח וק"ל:

בא"ד א"כ אותן נכסים נפלו לה עד שלא נשאת. דהא עתה היא ארוסה וכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך משמע שיש לה עתה ועוד דא"כ אף בכותב לה והיא נשואה כיון שלא זכתה בנכסים מהני סילוקו ואה"נ דמצי מיירי אף קודם שנתארסה רק דאם כן צריך לומר בהכרח כרבותינו וזה לא מסתבר:

בא"ד ובנשאת איירי דהא משמע וכו'. אינו מחוור דמאי כוונתם להכריח דבנשאת איירי (וע"כ בנשאת איירי) דהא אוכל פירות. מיהו בזה י"ל שאוכל אח"כ פירות. ומה הכריחו דהא משמע דאי לא כו' אף בלא נשאת דלמא כא"ל דר"י דס"ל דמכרה בטל משנתארסה. ואולי כצ"ל א"כ אותן נכסים בנפלו לה עד שלא נשאת ונשאת איירי משמע וכו' ועכ"פ נראה דתיבת דהא ט"ס הוא ודו"ק:
בתד"ה לימא תנינא כו'. מדתפסו בקושית הגמרא [ולא הביאו תירוצא] משמע קצת דוי"ל בלא"ה משני שפיר ר"ל התם בהחובל דכן הוא סוף קושיתם ועלה קאי הוי"ל מיהו מדלא קאמרו בלא"ה משני לה התם שפיר גם מדמשני התם הגמ' איזה תירוצים אחרים משמע קצת דאהכא קאמרי דמשני שפיר וק"ל:
בתד"ה כתבינהו וכו' ואינו נראה כו'. גם המיתיבי דבסמוך לא מקשה מידי. ויתכן קצת לישב פ"ה שמפרש היאך עושין כשעושין שטר מברחת דודאי בשעת כתיבת שטר המתנה בעדים לאחר צריכה להודיע לעדים שדעתה רק להבריח כי למה תשתוק ותעשה שטר גמור בלי דבור שאין כוונתה שיזכה המקבל ואילו היינו יודעים בודאי שעשתה שטר מתנה ונתנה לבתה או לאחר מבלי תנאי אה"נ דקיים רק אם בא שטר כזאת לפני ב"ד יקרעוהו דאמרי' מסתמא הוא שטר מברחת ובודאי הודיעה לעדים בשעת כתיבה כוונתה דאומדנא הוא דלא שביק אינש נפשיה ויהיב כל אשר לו בלא שיור לאחרינא:

גמרא וריו"ח אמר אלו ואלו ידועין הן כו' תנ"ה כו'. הנה כה"פ פה אחד פסקו כריו"ח כיון דתניא כוותיה. וכן הרמב"ם בפירושו פי' כוותיה. ול"י מה היה לו להרע"ב בהביאו גם דעת ריב"ח והשוון אהדדי אית דמפרשי כו' ואית דאמרי כו':

רש"י ד"ה ה"ג ורחב"ע. ואם בא לוקח לב"ד כו'. עי' תוי"ט בד"ה ובה"א לא תמכור עומק כוונת רש"י בזה:

רש"י ד"ה מתניתין בחייה. ואפי' מתה בחייו לא יירשנה. כצ"ל:

תד"ה לא כר"י. א"כ אותם נכסים נפלו לה עד שלא ניסת כו'. והר"ן שם מוקי לה לנכסים שנפלו לה אחר שניסת ע"ש:

גמ' אינהו דאמרי כרבותינו. נדה סה ע"ב:

גמרא ור"ח בן עקביא כב"ש.
ק"ל לפירש"י כת"י (בתוס' לעיל עמוד א' ד"ה איבעי' להו) דקאי ארישא דעד שלא תתארס ונתארסה יהא בטל, וא"כ כשהשיבו דארוסה אינה אשתו וחזרו ואמרו מכרה אחר שנשאת מא"ל קאי הכל אפילו קודם שנתארסה ומכרה אחר שנשאת, ובזה שפיר אמר גם זו מוכרת לכתחילה כיון דנפלו קודם אירוסין, וזה גם לב"ה כמו לב"ש, אלא דב"ה ס"ל דבנפילה משנתארסה לא תמכור, אבל בנפלו קודם אירוסין כי היכי דלב"ש אף שעתה נשואה מוכרת דאזלינן בתר נפילה הכי נמי לב"ה:

האשה שנפלו וכו' משנתארסה וכו' בה"א לא תמכור. יל"ד מ"ט שביק נתינה וה"ל למימר לא תמכור ולא תתן. ונ"ל עפ"י מ"ש תוס' יו"ט דעיקר איסור הוא על הלוקח דאלו האשה מוחזקת בנכסי' ואין ספק מוציא מידי ודאי. והעיקר על הלוקח. ונראה דאיסורא דילי' הוא משום שגורם להפקיע הבעל שהוא כעני המהפך בחררה ובא אחר ונוטלו דנקרא רשע. והתם קיי"ל דאם זוכה בה מהפקר באופן שבמקום אחר אינו יכול לזכות לא נקרא רשע א"כ במתנה יכול לקבל רק לא במכר. שוב מצאתי קרוב לזה במל"מ פ"ו מזכי' ומתנה ע"ש א' קודם ד"ה כ' מהרי"א בכתביו ע"ש:

שאם מכרה ונתנה קיים לקמן פ"א ע"ב מותיב מהכא לר' יוסף דס"ל כל היכי דאמור רבנן לא ליזבן ל"ה זביני' זבינא. יראה דאביי דמותיב הך תיובתא לית לי' כשמעתין אלא דפליגי לב"ש בזכותה נפלה ולב"ה בודאי בזכותו ואפ"ה מכרה קיים אע"ג דעבר אדרבנן. אמנם סתמא דשמעתין דפריך בפשיטות אם בזכותו נפלה אמאי מכרה קיים אתי' כר' יוסף דכל היכי דא"ר לא תיזבון אי זבין לא מהני וכן פסקו כל הפוסקים משו"ה פריך בפשיטות אמאי מכרה קיים. ומשני דספק בזכותו ספק בזכותה. ולפ"ז נ"ל דלכ"ע הכא איתא ספיקא. אלא ב"ש ס"ל דה"ל ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ומשו"ה תמכור לכתחלה וכקו' תוס'. וב"ה לא ס"ל כן ומספיקא לא תמכור לכתחלה ואם מכרה קיים. וזה נראה דעת הירושלמי דלבתר דהקשה דליחשב מתני' בעדיות ותי' משום דהוה חומר מצד וקל מצד. חזר והקשה דהא קחשיב בעדיות עומר ששכח סמוך לגפה ולגדר אע"ג דהוה חומר לעניי'. ותי' התם עדיין לא זכו בהם עניים מעולם ולא הוי חומר. וחזר והקשה א"כ ה"נ עדיין לא זכה הבעל בנכסי' ולא הוי חומר. ותי' כיין שמנתארסה נפלו ה"ל כבזכות שניהם והוי חומר ע"ש והיינו כרב יוסף וכשמעתין ודלא כאביי לקמן:

וקרוב לשמוע שלזה נתכוון הגאון דמייתי הרי"ף סוף פרקין דמייתי דברי ירושלמי דהכא הוי חומר מצד וקל מצד והוסיף הגאון כדתנן אם מכרה ונתנה קיים. והבין הרי"ף שהגאון פירש כן דברי הירושלמי דלהכי הוי קל מצד משום שאם מכרה קיים והרבה להשיג עליו עיין בס' תמים דעים כי שם תמצא סיום דברי הרי"ף. ולהנ"ל נראה דהגאון נמי ידע הפי' הפשוט דהוי חומרא לבעל והיינו משום דהוי בזכות שניהם ומייתי ראי' דהרי משום הכי מכרה קיים משום דהוי ספיקא וא"כ לא נימא דלב"ש הוי בודאי בזכותה אלא ס"ל נמי בזכות שניהם נפלו אלא ס"ל אין ספק מוציא מידי ודאי אבל לעולם הוי חומר מצד א':

בגמרא ת"ש דתניא אמר ר"י אמרו לפני ר"ג הואיל וזו אשתו כו' ופירש"י זו אשתו ארוסה וזו אשתו נשואה והוא מוכרח לכל הפירושים דהא למאי דפשיט דמכרה בטל בעו למימר וא"כ ע"כ דארוסה ונשואה בעו למילף ויש לתמוה טובא דקארי לה מאי קארי לה לדמות ארוסה לנשואה כיון דפשיטא לן דלכל מילי אשתו ארוסה אין הבעל זוכה בשום דבר ואמאי קרו לה לארוסה אשתו כמו נשואה ואי משום דהשתא מיהא בשעת העמדה בדין נשואה היא אכתי הא פשיטא לן דאינו זוכה למפרע לא במציאתה אם נתנה לאחרים קודם נשואין ולא במעשה ידיה ולא בפירות וא"כ מהיכי תיתי יהא מכרה בטל למפרע. ויש ליישב כיון דאבבא דמציעתא קאי דשמיעא להו דב"ה סברי דלכתחלה לא תמכור אלמא דלענין גוף הקרקע לפירות אלמוה רבנן לתקנתו יותר מבמציאתה ושאר דברים משום שאדם נותן עיניו בהן יותר וע"מ כן אירסה שיזכה בהן לכשתנשא א"כ מקשה שפיר הואיל וזו אשתו לענין זה כמו נשואה א"כ יש לומר שיהא מכרה בטל ואפילו לפירוש ראשון דרש"י שהביאו התוספות דארישא נמי קאי א"ש דמה"ט גופא דס"ל לב"ה לא תמכור אלמא דחשיבא כנשואה לענין קרקעות לפירות א"כ אפילו במה שנפלו לה קודם שתתארס נמי י"ל שיהא מכרה בטל ולפ"ז א"ש דלרבי יהודה לא מצי ר"ג להשיב לא אם אמרת בנשואה שכן זוכה במעשה ידיה דהא סוף סוף לר"ג גופא ע"כ אלים תקנתא דנכסים טפי משאר מילי מדאינה מוכרת לכתחלה משא"כ לרחב"ע דבין לאוקימתא דר"ז בין לאוקימתא דר"פ סובר ר"ג גופיה דאפילו בעד שלא ניסת וניסת מוכרת לכתחלה ומכ"ש בנפלו משנתארסה ועודה ארוסה וא"כ יפה השיבן לפי שיטתו דאין לדמות ארוסה לנשואה דלא אלים תקנתא דנכסים טפי ממציאתה ומעשה ידיה ואדרבה הורע כחו דאפילו לאחר שכבר נשאה מוכרת לכתחלה מה שנפל לה קודם נשואין כן נראה לי כפתור ופרח לפי פירש"י בסמוך ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

רש"י בד"ה ש"מ דיעבד נמי קשיא להו עכ"ל. ולכאורה הוא תמוה ולמאי דפרישית הוא נכון מאד דנהי דלפירש"י בל' האיבעיא אי קאי אדיעבד היינו אמציעתא לחוד דמהיכי תיתי נאמר דפליגי כולי האי אפילו ארישא שיהא בטל מ"מ למאי דמייתי הפשטן ברייתא זו דאמרו לו הואיל וזו אשתו אלמא דמדמו ארוסה לנשואה מהאי הוכחה שכתבתי ולפ"ז קשיא להו בין אלכתחלה ואדיעבד דרישא ובין אדיעבד דסיפא. ועוד נ"ל דרש"י לשיטתו בסמוך דלאוקימתא דרב זביד אפילו לר"י אליבא דר"ג ס"ל דמוכרת אף לכתחלה וא"כ קשיא להו בין אלכתחלה בין אדיעבד והראשון יותר נכון:

בד"ה לא כך השיבן בעוד שדנו לפניו וכו' עד סוף הדיבור. ולכאורה שפת יתר הוא ונ"ל בכוונתו ומשום דלכאורה קשיא לן בדברי רחב"ע דקאמר לא כך השיבן ומאי פליג בהא אדר"י דסוף סוף כל דבריו בכלל דברי רבי יהודה דמכיון דבמה שהשיבן בסוף על החדשים אנו בושין טפי עדיף תשובה א' על שניהם א"כ הא דר"י טפי עדיף ששנה בלשון קצרה דתו לא צריך תשובה קמייתא ואדרבה בדקמייתא איכא למיטעי וא"כ מחמת קושיא זו היה נראה לקיים הגירסא דמסיק רבי יהודה אמר להם אף זו לא תמכור וא"כ רחב"ע פליג טובא אדר"י בעיקר הדין לר"ג דלר"י השיבן אף זו לא תמכור ולרחב"ע מוכרת אף לכתחלה ולפי שפירש"י דלא גרסינן להאי גירסא מש"ה הוצרך לפרש כאן מילתא דרחב"ע דנהי שבכלל דברי ר' יהודה הם דאפשר דלר"י נמי מוכרת לכתחלה אפ"ה לא כך השיבן אלא שרצה להשיבן על ראשון תשובה נצחת ולהביא טעם לדבריו דאדרבה לא אלים תקנת פירות נכסים משאר מילי והיינו כדפרישית ודוק היטב:

בד"ה אמר להן אף זו מוכרת וקיים אמרו לו כו' והיאך מכרה קיים. ולכאורה תחלת דבריו שמציין בלשון הגמרא הוא אריכות דברים ללא צורך ואין זה דרך רש"י ז"ל ועוד שהשמיט ונותנת וכתב מוכרת וקיים ועוד דבסוף דבריו כתב והיאך מכרה קיים ולכאורה יותר קשיא להו אלכתחלה ולענ"ד בכוונתו משום דלכאורה רחב"ע דאמר מוכרת ונותנת וקיים יש לדקדק כיון דמוכרת לכתחלה פשיטא דקיים בדיעבד אלא משום דלשון מוכרת לכתחלה י"ל שיהא גוף הקרקע ללוקח לאחר מיתה אבל לעולם שהבעל אוכל הפירות וכ"ש דבמכירה אפילו אינו אוכל הפירות מכל מקום לא מפסיד מידי דהא מוציאין המעות מן האשה ולוקח בהן קרקע והוא אוכל פירות לכך פירש"י דהא דקאמר מוכרת היינו לענין שהמקח קיים לגמרי ואין הבעל אוכל הפירות וא"כ קשיא להו שפיר ממעשה ידיה ומציאתה שאין יכולה למוכרה כלל והיאך המכר קיים שיפסיד הפירות כנ"ל ברור:

תוספות בד"ה לא כך השיב פי' על הארוסה ששאלו וכו' עד סוף הדבור. ולכאורה הוא פירש"י בעצמו ונלע"ד שהתוס' הוצרכו לכך לפי שבדבור הקודם הביאו לשון ראשון שפירש"י דבין ארישא בין אסיפא קאי ואם כן יש לפרש בפשיטות דהא דקאמר רחב"ע לא כך השיבן היינו משום דלא שייך האי תשובה דעל החדשים אנו בושים בזה דתינח שהשיבן יפה על אותן שנפלו קודם שנתארסה דישנים נינהו בשעת המכירה משא"כ בעודה ארוסה ונפלו משנתארסה לא שייך האי תשובה דהא חדשים נינהו והוי משמע דר"ג מודה בהו ולפי שהתוספות לא רצו לפרש כן אלא כפי' ר"ת דחדשים וישנים היינו חדשים וישנים בשעת תביעה ולכך הוצרכו לפרש דאפ"ה א"ש הא דקאמר רחב"ע לא כך השיבן והיינו משום שלא הוצרך להשיב כך כן נראה לי נכון ודוק היטיב:

גמרא והאנן תנן כו' ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים אמר ר' זביד תני מוכרת ונותנת וקיים. לכאורה היה נראה דאינו מגיה המשנה אלא דמפרש לה הכי דאפי' לכתחילה נמי מוכרת והא דקתני דיעבד היינו למיתני עליה מילתא דאמרו לו דאפילו בדיעבד הוו בעו למימר דבטל ור"ג גופא אפשר דאמרה בלשון לכתחלה אלא דרבי שסידר המשנה נקיט לה הכי משום מילתא דאמרו לו או משום דכיון דר"ג מימרא באפי נפשיה תני להו לא בפלוגתא דב"ש וב"ה לא דק לשנות בלשון לכתחלה או דיעבד דעיקר דינא אינו אלא לענין שהמקח קיים והלוקח אוכל פירות מאי דלא משמע לן כ"כ אי תני לה בלשון מוכרת כדפרישית ועוד דלענין שתמכור לכתחלה ליכא קפידא כ"כ דאף אם אמרו לא תמכור כיון שהמקח קיים בודאי תמכור כדאמרינן בעלמא מה הועילו חכמים בתקנתן. ונהי דב"ה אמרו לא תמכור היינו שאם בא הלוקח לימלך כמו שפירש"י בסמוך מ"מ אפשר דר"ג לא נחית להכי כנ"ל לפום ריהטא ליישב קושיית התוס' מיהו בסמוך אפרש בענין יותר נכון:

תוספות בד"ה תני מוכרת כו' וקשה לריב"ם דאדרבה היה לו להגיה הברייתא כו' ועוד דאם היה כו' ועוד כי היכי דפריך בסמוך לר"פ טפי הו"ל למיפרך כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך קצת יישוב על הקושיא הראשונה מיהא שינויא דחיקא לא משנינא ואמינא מילתא דשויא לכולהו קושיות והיינו למאי דפרישית לעיל דמפשטא דמילתא דר"ג אליבא דנפשיה אין לתמוה אי מוקמינן ליה כב"ש דכיון שאמר על החדשים אנו בושין והיינו בנפלו לה משניסת אלמא דעיקר תקנת פירות ונכסי האשה שיהיו לבעל קל הוא לר"ג והוא בוש מהן אפילו בנשואה גמורה וא"כ פשיטא דמיקל אפילו טפי מדב"ש וא"כ פשטא דלישנא דמתניתין הכי משמע דר"י גופא משמיה דר"ג מסיק לכולהו מילתא בחדא ריהטא דשאלו לו בנפלו משנתארסה והיא ארוסה והשיב להם על החדשים אנו בושין בין לכתחלה בין דיעבד אלא שאתם רוצים לגלגל הישנות ולהקשות מ"ט דב"ה דבדיעבד קיים ואני מוסיף לומר דאפילו עד שלא ניסת וניסת מוכרת לכתחלה. ועוד דמדר' יהודא ורחב"ע בברייתא נמי שמעינן דמוכרת לכתחלה מדמדמו להו ר"ג למציאתה ומעשה ידיה וא"כ מסתמא אפי' לכתחלה ומדקאמר בעד שלא ניסת אף בזו אלמא דשוין הם וא"כ א"א להגיה הברייתא ומדרחב"ע נשמע לר"י דלרב זביד לא פליגי ר"י ורחב"ע בהא. והיינו נמי דלא מקשה הש"ס לרב זביד ורחב"ע כב"ש דבלאו מילתא דרחב"ע ממילא ידעינן ממילתא דר"ג גופא שאמר במשנתינו נמי מוכרת ונותנת ואדר"ג גופא לא שייך להקשות אי אמר כב"ש דאדרבה מיקל טפי אפילו מדב"ש ולהדיא כתב הרי"ף ז"ל בשיטה שהבאתי דהיכא דשום תנא סובר דלא כב"ש ודלא כב"ה לא שייך להקשות כן. משא"כ לאוקימתא דר"פ מקשה הש"ס שפיר דכיון דר"י משמיה דר"ג שנה בלשון המשנה כב"ה וא"כ בברייתא נמי לר"י הכי הוא וא"כ מדקאמר ליה רחב"ע לא כך השיבן מעיקרא הו"ל למימר עיקר מימרא דר"ג דמוכרת לכתחילה ובתר הכי הו"ל לאתויי הא דאמרו לו ומה שהשיב להן ר"ג דדמו למעשה ידיה. משא"כ השתא דמייתי רחב"ע מילתא דאמרו לו סתמא. לא אתי שפיר דא"כ שקיל וטרי אליבא דב"ש כמ"ש לעיל בקושיית ר"ת בד"ה איבעיא להו עיי"ש. ועוד כיון דלאוקימתא דר"פ דר"י סובר דאינה מוכרת לכתחלה כב"ה והיינו שלא רצה להשיב להם ממעשה ידיה כדפרישית וא"כ נהי דרחב"ע סובר דר"ג כב"ש אכתי מאי מתמה אדר"י ואמר לא כך השיבן דהא כלל דבריו בכלל דברי ר"י הם שקיצר ואמר תשובה השנייה שמספיק' גם על הראשונה ואדרבה בדרבי יהודה ניחא לן טפי דקתני זו התשובה דשייך אפילו לב"ה משא"כ תשובה הראשונה לא שייכא אלא למאי דסבר ר"ג כב"ש דמדמינן שפיר למעשה ידיה אע"כ מדהוצרך רחב"ע לאסוקי האי לישנא היינו משום דאיהו גופא סבר כב"ש וא"כ מקשה הש"ס שפיר ורחב"ע כב"ש כן נראה לי ברור בעזה"י כפתור ופרח ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

בא"ד ורבינו חננאל גורס כו' ולגירסא זו ל"ג בברייתא כו' ולר"פ דלא מגי' מתני' תיקשי עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלפ"ז לרש"י נמי ע"כ לר' זביד ל"ג בברייתא וא"כ מ"ש התוספות לעיל דבחנם מחקו רש"י היינו משום דלא נחתו לפרש הכא כגירסת רש"י כו' עכ"ל. ולענ"ד אין צורך לדחוק בכך דנהי דלרב זביד גריס במשנה מוכרת לכתחלה היינו בסיפא בבא דעד שלא ניסת דאיירי ר"ג גופיה משמיה דנפשיה דעלה קאי רחב"ע משא"כ בבבא דמציעתא לכ"ע גרסינן להדיא מודה ב"ה שאם מכרה ונתנה קיים ולכתחלה לא תמכור ועלה קאי רבי יהודה ומייתי הא דאמרו לו לר"ג וא"כ דברי המשנה גופא סותרים זה את זה כיון דקתני בנתארסה לב"ה דיעבד דוקא כ"ש בעד שלא ניסת והיאך קתני ר"ג בסיפא אפילו בעד שלא ניסת דמוכרת לכתחלה אע"כ צ"ל בא' משני פנים או שנאמר דר"י ורחב"ע פליגי אליבא דר"ג דלר"י סובר ר"ג דלא תמכור כב"ה ולרחב"ע כב"ש או שנאמר דאמרו לו דר"י אליבא דב"ה קאי והשיב להם מעיקרא אליבא דב"ה ובתר הכי קתני ר"ג טעמיה דנפשיה דמיקל אפילו טפי מדב"ש ולפ"ז לר' יהודה נמי אין צורך למחוק בברייתא דאמר להם אף זו לא תמכור מהנך טעמי גופא אי משום דר"י אליבא דר"ג הכי ס"ל דלא כמשנתינו דרחב"ע אליבא דר"ג היא או משום דר"ג גופא בברייתא דר"י אליבא דב"ה שקיל וטרי על מה שאמרו לו וא"כ יפה כתבו התוספות לעיל דבחנם מחקו רש"י משא"כ הכא לפירוש ר"ח דלר"פ האי דמשנתינו רבי יהודה שנאה וקתני עלה דמוכרת לכתחלה וא"כ קשיא דר"י אדר"י אי גרסינן בברייתא דר"י אף זו לא תמכור אע"כ דל"ג בברייתא וא"כ מדר"פ נשמע לרב זביד כן נ"ל ברור ודוק היטב:

בד"ה לא כר"י ולא כרחב"ע פי' לא כאמרו לו כו' עכ"ל. הוכרחו לפרש כן משום דפשיטא להו דאי הוי מצי לאוקמי מתניתין כאמרו לו לא הוי מתמה הש"ס אדרב ושמואל להקשות כמאן כיון דע"כ מתני' דהכותב פשיטא להו דלא מיתוקמא אלא כאמרו לו משום דעל כרחך בנפלו לה קודם נישואין איירי כמ"ש הרא"ש ז"ל בר"פ הכותב דבמה שנפלו לה אחר נישואין לא מהני תנאי והיינו דקשיא להו לעיל במשנתינו על פירש"י דלפירושו הו"מ לאוקמי שפיר כאמרו לו אבל לפירושם מקשה שפיר דאפילו לאמרו לו דרבי יהודה דסברי דבנפלו משנתארסה ומכרה כשנתארסה מכרה בטל אפי' הכי פשיטא ליה להמקשה דהכא מודו בנפלו עד שלא נתארסה ומכרה אפי' כשניסת דמכרה קיים וכדמסיק מהרש"א ז"ל דאפ"ה לא הוו סברות הפוכות כן נ"ל בכוונת התוספות לשיטתם. מיהו לפירש"י נראה דאדרבה לסברת אמרו לו לעולם שעת מכירה עיקר כיון שאמרו הואיל וזכה באשה וכדפרישית לעיל לתרץ קושיית התוספות בשם הרשב"א בסוף ד"ה איבעיא להו ע"ש ולפ"ז דודאי הו"מ לאוקמי מילתא דרב ושמואל כאמרו לו כיון דאפי' בנפלו משנתארסה ומכרה כשנתארסה סברי דבטל כ"ש בנפלו קודם שנתארסה ומכרה כשניסת אלא דאפ"ה מקשה הש"ס הכא שפיר כמאן לא כר"י ולא כרחב"ע והיינו במה שאמרו בתשובת ר"ג ופשיטא ליה לתלמודא דאמרו לו לפני ר"ג לא פליגי עליו אלא שהקשו לו לפרש להם טעם הדבר כתלמיד לפני רבו ומדהשיב להם מודו ליה ואי משום מתניתין דהכותב מצינן למימר דלרש"י איירי שמתנה על אותן נכסים שנפלו לה אחר נישואין וכמ"ש שם הרא"ש ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל ויותר מזה כתב שם הרא"ה ז"ל בחידושיו דמתניתין דהכותב איירי שפיר אחר תקנת אושא וכמו שאבאר שם בעזה"י ודוק היטיב ועיין עוד בסמוך:

בא"ד א"כ אותם נכסים נפלו לה עד שלא ניסת ובניסת איירי כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ז"ל שהגיה בדבריהם ובניסת איירי דהא אוכל פירות כו' ובמחילה מכבוד תורתו דאכתי אין הכרח מזה לומר דאיירי שמכרה כשניסת אלא דהשתא ודאי נשואה היא כיון שאוכל פירות ואכתי מצי איירי שמכרה כשנתארסה אלא שהערעור של הבעל הוא לאחר שניסת וכדפרישית לעיל בשמעתין דליכא למ"ד שיוכל הבעל לערער כלל בשעת אירוסין אלא משניסת אלא דבלא"ה א"צ להגיה בדבריהם אלא עיקר כוונת התוס' דנהי דלפחות איירי מתניתין דהכותב שנפלו לה קודם שניסת ומכרה כשניסת ואפ"ה לא מיתוקמא אלא כאמרו לו דלא מסתבר לאוקמי דאתיא כרבותינו כן נראה לי בכוונתם מיהו בהא דמסקו התוספות דאין סברא לומר דאתיא כרבותינו לא ידעתי למה הוצרכו לזה דבלא"ה דבריהם מוכרחין מדברי המקשה דהכא דלא סליק אדעתיה ההיא דרבותינו דחזרו ונמנו ומאי מקשה כלל אדרב ושמואל כמאן כיון דא"ש כתנא דמתניתין דהכותב אלא דאפשר דלא פסיקא להו להוכיח מסברת המקשה דאפשר דלא סליק אדעתיה לאוקמי כלל מתני' דהכותב בכותב לה ועודה ארוסה אלא כשהיא נשואה ולא חייש לקושיית המקשה דלקמן או שנאמר דס"ד לאוקמא בעודה ארוסה ומתנה עליה על הנכסים שיפלו לה לאחר נישואין אבל לפי האמת לא משמע להו להתוספות לאוקמי בהכי כמו שהכריח הרא"ש ז"ל לקמן מדברי הירושלמי כנ"ל ודו"ק:

גמרא ההיא איתתא דבעיא לאברוחינהו לנכסה מגברא ופירש"י שהודיעה לעדים שלהבריח עושה כן והקשו עליו בתוספות. ונלע"ד דעיקר דיוקא דרש"י ז"ל מלשון הגמרא גופא דקאמר בלשון פסיקא האי איתתא דבעיא לאברוחינהו לנכסה ואי לאו שהדבר ידוע בעדים לא הו"ל למימר בהאי לישנא דפסיקא כיון שעל זה אנו דנין אם כיוונה להבריח דהא לרב ענן ולרבא לא פסיקא להו אם כיוונה להבריח דאיכא למימר דה"מ לאחרינא אבל לברתא יהיבא אע"כ שהיה הדבר ידוע בעדים שלכך כיונה ומש"ה מייתי לה בלישנא פסיקא ומה שהקשו בתוספות א"כ מ"ט דרב ענן ורבא איכא למימר כיון דליכא אומדנא גמורה בהא לדידהו לא מהני נמי מה שהודיעה כן מעיקרא לעדים דמ"מ כיון דבגמר המתנה לא התנית כן איכא למימר דאתי מעשה המתנה ומבטל דבור ובכמה דוכתי אשכחן כה"ג דכל שלא התנה בשעת גמר המעשה לא הוי אלא פטומי מילי בעלמא ומכ"ש הכא שלא היה בפני המקבל וכעין זה כתב מורי זקני ז"ל בס' מגיני שלמה ע"ש אלא דאכתי קשיא לי מסוגיא דפרק חזקת הבתים דף מ' דמקשינן התם בפשיטות מודעא דמאי אי דגיטא ומתנתא גילוי מילתא בעלמא הוא ואפשר דשאני התם דהוי גילוי דעת שהאונס בא לו מחמת המקבל ובגילוי דעת כי האי סגי דמסתמא מוסר לו המתנה אח"כ בע"כ כיון שאומר שהלה אונסו משא"כ הכא אין סברא כלל לומר שמצחקת היא בברתה למסור לה מתנה לא להועיל דלמה נאמר שמצחקת בה במילי דכדי וא"כ שפיר י"ל דלא הוי אלא כפטומי מילי בעלמא ואתי מעשה ומבטל דבור וכ"ש דא"ש טפי לפירוש הרשב"ם ז"ל בפרק חזקת דאיירי מגילוי מילתא שאומר בלשון מודעא שמבטל לגמרי המתנה משא"כ הכא לא איירי בהכי ובזה נתיישב' ג"כ קושיית הרא"ש ז"ל מסוגיא דפ' מי שמת דאמרי' אפילו למ"ד מברחת קנה ה"מ היכא דלא גלתה דעתה והא גליא דעתה דהתם בעובדא דרב זביד משמע דגלתה דעתה בשעת מסירת גמר המתנה ממש כנ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה כתבתינהו לברתה פ"ה והודיעה לעדים כו' ואין נראה לר"י דא"כ אמאי פליגי רב ענן ורבא כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דהאיכא למימר דר' ענן ורבא סברי כסברת המקשה דלקמן דאי לא קנינהו לוקח נקנינהו בעל וכמו שפסק ר"ת ז"ל בסמוך בד"ה עשאום דכל היכא דאיכא למימר דלקנינהו בעל ולא הוי מוברח איכא למימר דלמתנה גמורה איכוין וכ"ש דאיכא למימר דבמקום בעל ברתה עדיפא ונהי דאפשר דר"ת גופא לא קאמר אלא היכא דליכא אלא אומדנא בלבד משא"כ היכא שאמרה בפירוש בפני עדים שאינה רוצית שתזכה בהם הבת כמו שפירש"י דבכה"ג לא מהני האי סברא דאיכא למימר דלמתנה גמורה איכוין דהא חזינן שאמרה דלא מכוונא למתנה גמורה שתזכה הבת אלא דאכתי מי הכריחו לר"י לפרש שלא אמרה מידי הא שפיר מצי לפרש שאמרה לעדים שלהבריח מתכוונת כמו שהעתיקו התוספות לשון רש"י כאן וא"כ שפיר שייך האי טעמא דר"ת כיון דלא הוי מוברח אי ליקני בעל והיא אמרה שרוצית להבריח מסתמא נתכוונה שתקנה הבת וכקושית המקשה דלקמן ואי לא קנינהו לוקח נקנינהו בעל וכמ"ש הרא"ש ז"ל שרבינו שמשון דקדק מלשון רש"י שרוצה לפרש הקושיא דא"כ דלא הוי מוברח יקנה הלוקח ונראה דר"י בעל התוספות לא משמע ליה לפרש כן. ועוד דאפילו בלא שום ראיה רוצה לפרש דלא כפירש"י אי משום אינך קושיות שהקשה הרא"ש ז"ל או משום דמשמע ליה בפשיטות דהוי אומדנא דמוכח אפילו לא אמרה ודו"ק:

גמרא א"ל אף זו מוכרת ונותנת וקיים. יש לדקדק כיון דקתני מוכרת ונותנת לכתחלה למה ליה למימר וקיים וכאן לא שייך מ"ש במתניתין בישוב לשון זה. וראיתי בספר פני יהושע שעמד בזה ומפרש דאי הוי נקט מוכרת ונותנת לבד ה"א דמיירי לענין גוף הנכסים לאחר מיתה. וקמ"ל דקיים לגמרי אפילו לענין פירות. אך לפ"ז צ"ל דהא דקאמר לקמן לימא תנינא לתקנת אושא וכו'. ומשני מתניתין בחיים ולפירות וכו' היינו דוקא במתניתין אבל בברייתא זו באמת איתא לתקנת אושא. ולפ"ז צ"ל לרב זביד דמשני תני מוכרת ונותנת וקיים במתניתין באמת תנינא לתקנת אושא במתניתין והא דמשני לקמן מתניתין בחיים ולפירות היינו לרב פפא וזה דוחק (וגם דוחק לפרש דה"א לענין לאחר מיתה וקמ"ל דמיירי לענין פירות ולא לענין תקנת אושא). וא"כ מדקאמר משניסת אלו ואלו מודים שהמכירה בטל היינו נמי לענין תקנת אושא. ועוד נלע"ד לפמ"ש התוספות לעיל דף נ' ע"א ד"ה הבעל וכו' דלר"י דס"ל קנין פירות כקנין הגוף ואם נפלו משניסת כיון דאינה יכולה למכור בחיים לפירות ה"נ אינה יכולה למכור הגוף לאחר מיתה. והא דמקשה לקמן לימא תנינא לתקנת אושא. היינו משום דמתניתין רבי יהודה היא לרב פפא ושמעינן ליה לר"י בב"ק דף צ' ע"א דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי אבל רב זביד דתנא מוכרת ונותנת וקיים ולא מוקי סיפא דמתניתין כר"י בל"ז א"צ לתקנת אושא. ודוק ועיין בסמוך:

תוס' ד"ה תני מוכרת וכו' ה"ל למיפרך לרב זביד וכו'. נלע"ד ליישב פירש"י לפמ"ש במתניתין דהא דמדייק רש"י ז"ל ברישא דנפלו לה עד שלא תתארס ונתארסה. אבל לא ניסת לא. היינו מדיוקא דסיפא דקתני עד שלא ניסת מכרה ונתנה קיים וס"ל דלענין דיעבד א"צ לאשמעינן דנשמע מדיוקא דנפלו לה משניסת דוקא מכרה בטל אלא דקמ"ל דאפילו עד שלא תתארס וניסת דוקא דיעבד אבל לכתחילה לא א"כ לר' זביד דנקט במתניתין נמי מוכרת לכתחלה ואיכא למימר דמיירי בנפלו עד שלא תתארס לחוד ולכך מוכרת לכתחלה ולק"מ מרישא אבל לרב פפא דתני מכרה ונתנה ע"כ דקמ"ל דעד שלא נתארסה וניסת גריע טפי מנפלה לה כשהיא ארוסה ומכרה כשהיא ארוסה דפליגי ביה ב"ש וב"ה. מדנקט ברישא פלוגתא דב"ש וב"ה והדר נקט סתמא ואם נימא דלרחב"ע מוכרת לכתחלה אפילו לב"ה תהיה הפוכי פלוגתא דר"י ורחב"ע. וע"כ דס"ל לרחב"ע ג"כ דחמיר כמו לר"י וע"כ צ"ל דס"ל לרחב"ע דלא נחלקו וכו'. משא"כ לרב זביד יש לומר באמת עד שלא נתארסה וניסת קילא טפי לגבה וכ"ע מודים שמוכרת ואף שכתבנו לעיל בתוס' ד"ה האשה דלא מצי לשנוי דמיירי בברייתא דעד שלא תתארס וניסת. דא"כ מ"ט דאמרו לו דרצו לבטל המקח כדמשמע מקושית הש"ס על רב ושמואל כמאן דלא כר"י ולא כרחב"ע דבעד שלא תתארס וניסת ליכא למ"ד דהמקח בטל מ"מ יש לומר דלרב זביד עד שלא נתארסה וניסת קילא טפי וס"ל לר"ג דמוכרת לכתחלה ואפילו אמרו לו לא הקשו לו אלא לכתחילה משא"כ לרב פפא דמוכח דחמיר דלא להוי הפוכי פלוגתייהו דר"י ורחב"ע. ונראה עוד דלפמ"ש במתניתין דהוכחת רש"י ז"ל דרישא מיירי עד שלא תתארס ונתארסה ולא בניסת היינו מלשון וקיים דפירושו קיים לאחר שניסת ובברייתא דנקט נמי לשון מוכרת ונותנת וקיים אף דמיירי שמכרה לאחר שניסת היינו באמת לענין תקנת אושא. משא"כ במתניתין דלא ניחא ליה למימר דחנינא לתקנת אושא במתניתין. משא"כ לר"ז לפמ"ש לעיל דס"ל דבאמת תנינא לתקנת אושא במתניתין יש לפרש גם ברישא דנקט וקיים היינו ג"כ משום תקנת אושא ושפיר יש לומר דס"ל ברישא דנפלו לה עד שלא תתארס דאפילו ניסת מוכרת לכתחלה אבל לרב פפא דלא ניחא למימר דתנינא תקנת אושא במתניתין וע"כ מוכח מרישא דעד שלא נתארסה וניסת לא תמכור א"כ ע"כ חמור לב"ש מנפלו לה כשהיא ארוסה ומכרה כשהיא ארוסה א"כ הוי הפוכי פלוגתייהו כנ"ל. וק"ל:

פירש"י ד"ה הכי גרסינן ורחב"ע וכו'. כבר כתבנו בזה במתניתין מה הוא תחלה ודיעבד. ויש לפרש עוד בפשטות לפי מה שפי' רש"י לקמן ד"ה ידועים מקרקע שע"מ כן נשאה. נמצא יש לומר בארוסה אף דמכרה קיים אין להקשות דתמכור לכתחלה מפני שהוא ספק אם בזכותה נפלו והיא מוחזקת. דאפ"ה אם תמכור נהי דאינו יכול למחות שלא תמכור לכתחלה מפני שהיא מוחזקת בנכסים. אפ"ה נ"מ דמ"מ הוא אינו מחויב לישא אותה כדס"ל לר"ג בפרק בתרא דף ק"ט ע"א בפסקה על עצמה תשב עד שתלבין ראשה. וכ"ש הכא דהיא עצמה פשעה ומכרה יכול לומר דלאו אדעתיה דהכי רצה לישא אותה. וכיון דהא ספק בזכותו יכול לומר שתשב עד שתלבין ראשה ויכול לעגנה משא"כ הכא דמיירי בנשואה כבר דקי"ל אין תנאי בנשואין ולא מהני לר"ש לקמן בנכסים ידועים שע"מ כן נשאה אלא לענין ביטול המכירה. אבל לגבי ביטול ותנאי בנשואין לא שייך זה לכך פירש"י דע"כ לכתחלה הוא לענין אם בא הלוקח לימלך. וק"ל:

תוס' ד"ה לא כר"י וכו' ולא ניחא להו דהך דר"פ הכותב מיירי לענין תקנת אושא. דאפילו לר"ג הבעל מוציא מיד הלקוחות אפילו בנפלו לה עד שלא תתארס. זה אינו חדא דמשמע לקמן דלא תנינא לתקנת אושא במתניתין. ותו דמוכח דאם כן מאי פריך התם בר"פ הכותב אימא מירושה דמה"ת נימא דסילק מכל הירושה. יותר יש לומר שלא סילק אלא אם מכרה שלא יוציא לאחר מיתה מן הלקוחות א"ו צ"ל דלענין מכירה בחיים ולפירות מיירי ופסיקא להש"ס שם כן משום דלא תנינא לתקנת אושא ויבואר לקמן בר"פ הנ"ל:

בגמרא ור' יוחנן אמר אלו ואלו ידועים הן. לכאורה משמע דכי היכא דלר' יוסי בר חנינא דמפרש אינם ידועים היינו מטלטלין ודאי שהבעל אוכל פירות כדתנן במתניתין בסמוך נפלו לה כספים וכו' ור"ש גופיה משמע שם במתניתין דלא פליג בהא אלא דס"ל הכא דאם מכרה ונתנה קיים. א"כ לכאורה לר"י נמי בנכסים שאינם ידועים לדידיה שנפלו דהיינו שנפלו נכסים במדינת הים אף דאם מכרה ונתנה קיים מ"מ כל זמן שלא מכרה הפירות לבעל. ובהכי א"ש טפי דלא תמכור לכתחלה משום הפירות אך לפי מאי דקאמר לקמן דף ע"ט עשאום כנכסים שאינם ידועים. משמע להדיא כיון שהבעל סובר שאינו שלו אין לו בהן פירות כמו שיבואר בקונטרס אחרון סימן צ' דכן הסכמות רוב הפוסקים זולת הרמב"ן ועמ"ש שם בזה וצ"ל דהא דלא תמכור לכתחלה היינו כדי שירשנה בעלה וכן כתב הר"ן בהדיא דטעמא דלא תמכור הוא משום ירושה אך קשיא לי דאם כן צ"ל דהא דמחלק ר"ש בין ידועים לשאינם ידועים אם מכרה ונתנה קיים ג"כ לענין ירושה דכיון דלא תמכור משום ירושה היא ע"כ אם מכרה ונתנה קיים ג"כ לענין ירושה א"כ הדר תנינא לתקנת אושא במתניתין. והיה נלע"ד לפמ"ש לעיל דקושית הש"ס לימא תנינא לתקנת אושא היינו דוקא למ"ד קנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי דלמ"ד כקנין הגוף דמי הא כתבו התוס' לעיל דף נ' דא"צ לתקנת אושא אלא היכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך א"כ יש לומר דר' יוחנן לשיטתי' דס"ל קנין הפירות כקנין הגוף א"כ שפיר מתפרשא מתניתין לענין ירושה דהא בהא תלינן כיון דבנכסים ידועים יש לו פירות ע"כ המכירה בטילה אפילו לענין ירושה ובנכסים שאינם ידועים לא תמכור משום ירושה ומכרה קיים משום שאין לו פירות וא"צ במתניתין לתקנת אושא. ולפ"ז הוי א"ש טפי הא דנדחקו התוס' לעיל דף נ' דלמ"ד כקנין הגוף צ"ל דלא משכחת לתקנת אושא אלא בכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך. דהוא דחוק כמ"ש המפרשים והארכנו בס"ד שם ובר"פ הכותב. ולפמ"ש יש לומר כיון דמ"ד קנין פירות כקנין הגוף הוא ר"י ולר' יוחנן משכחת בנכסים שאינם ידועים דאין לבעל פירות ואפ"ה אם מתה מתקנת אושא הבעל מוציא מיד הלקוחות דהא קי"ל כר"ש בנכסים שאינם ידועים ולפ"ז למאי דקי"ל הכא כר"י בפירוש נכסים שאינם ידועים שנפלו לה במדינת הים וקי"ל דהילכתא כר"ל דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי באמת צ"ל דלא תמכור דמתניתין היינו ירושה דע"כ מכרה ונתנה קיים נמי לענין ירושה א"כ תנינא לתקנת אושא במתניתין. והא דאמר ר"י בר חנינא לעיל דף נ' באושא התקינו דמשמע דאין מפורש במתניתין היינו משום דריב"ח לשיטתיה אזיל דס"ל הכא ידועים מקרקעי ושאינם ידועים מטלטלטין דלדידיה יש לבעל פירות כנ"ל וא"צ לתקנת אושא במתניתין. ועל פי זה אמרתי בדרוש הא דאמר לעיל דף נ' אשכחי' ר' יצחק בר יוסף לר' אבוה דהוי קאי באוכלסא דאושא אמר ליה מאן מרי דשמעתין דאושא א"ל ריב"ח תני מיני' ארבעין זימנין וכו'. דלפמ"ש נ"מ טובא משום דבאמת לפי מאי דקי"ל כר' יחונן הכא וקי"ל דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ מתניתין שמעינן כתקנת אושא ודוקא ריב"ח הוצרך לזה לאשמעינן מה דלא תנינא במתניתין ותו דלפמ"ש דלר' יוחנן דס"ל דקנין הפירות כקנין הגוף ע"כ צ"ל דתקנת אושא הוא בנכסים שאינם ידועים משא"כ לריב"ח דמפרש דנכסים שאין ידועים מטלטלין דיש לבעל פירות כנ"ל ע"כ מוכח מתקנת אושא דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ נ"מ טובא לדינא אי קנין הפירות כקנין הגוף דמי או לא. ודוק:

עוד יש לומר בהא דקאמר דהוי קאי באוכלסא ופירש"י ברבים משום דלפמ"ש דנ"מ אי קנין הפירות כקנין הגוף דמי או לא והוא פלוגתא דר"י ורבי מאיר בב"ק דף צ' ואמרינן בפרק מי שהוציאו דף מ"ו דהלכה כרבי יוסי אורוי ליחיד מורינן אבל למדרש ברבים לא דרשינן וכיון שהיה באוכלסא דרבים לא היה יכול לשאול בפירוש אם הלכה כרבי יוסי או לא והוצרך לשאול שאלה דממילא נפקא מיניה אי הלכה כרבי יוסי. וק"ל:

פירש"י ד"ה דבעיא דתברחינהו וכו' והודיעה לעדים וכו'. והרא"ש ז"ל הקשה עליו דא"כ אפילו מקצתן נמי וכ"כ התוס' בב"ב דף קנ"א ע"א בד"ה אפילו למ"ד וכו' דמיירי במקצת נכסים וכו' וכן פי' הרשב"ם שם דמ"ד מברחת קני היינו רבנן דרשב"ג ואפ"ה קאמר דהיכא דגלי דעתא לא קני. והנה בספר מגיני שלמה כתב דס"ל לרש"י ז"ל דבמתנה במקצת אינו מועיל אפילו גלוי דעת ע"ש שכתב דמשמע לרש"י ז"ל מלשון שטר פסים שהוא לשון פיוס כפירש"י משמע שהיה גלוי דעת שהרי משום זה הוצרכה לפייסו. וצריך להבין דאיך יפרש הא דקאמר הש"ס שם אפילו למ"ד מברחת קני וכו' ונלע"ד לפרש דאדרבא מוכרח כשיטת רש"י ז"ל. דהתוס' כתבו שם בדף ק"נ ע"ב בד"ה ואלו הן וכו' והא דלא חשיב וכו' אי נמי בפלוגתא לא קמיירי ואע"ג דשטר מברחת נמי איכא פלוגתא בכתובות כמו שהביא הר"ש. מ"מ היכא דגליא דעתא דמשום אנסובי הוא מודו כ"ע כדקאמר לקמן עכ"ל. ועיין במהרש"ל ומהרש"א שנדחקו מאוד להעמיד דבריהם ע"ש. ובפרט מ"ש מהרש"א ז"ל דמ"ש דאיכא פלוגתא היינו רב ענן. הוא פלא. חדא דלא נזכר ר' ענן בר"ש דלא שייך דהתוס' קרי פלוגתא על ס"ד דמקשה מיתבי שם. ותו וכי קשיא להו דלא ליתני ר' נחמן מברחת משום רב ענן דפליג עליה כיון דלר"נ עצמו ליכא פלוגתא בזה. ונלענ"ד לפרש דבריהם כיון דמקשה בכתובות וכיון דלא קנינהו לוקח לקני בעל. ומשני עשאן כנכסים שאינם ידועים ואליבא דר' שמעון כמו שהביא הר"ש שם וס"ל הפירוש כמו שפי' התוס' כאן בשם ר"ת דכיון דל"ל דכוונתו להבריח לקנינהו לוקח. וע"ז משני בנכסים שאינם ידועים ואליבא דר"ש ולפ"ז לחכמים דר"ש דס"ל בנכסים שאינם ידועים קנה הבעל קני המקבל בשטר מברחת. נמצא דאיכא פלוגתא. וע"ז כתבו דקושית הש"ס שם אינו אלא על שמואל דמיירי בלא גילוי דעת. אבל אם גליא דעתיה לק"מ דה"ל כתנאי בעלמא. וכן נראה מרש"י כמ"ש לקמן דמפרש דאין קושית הש"ס אלא על שמואל ולא על ר"נ ולא על הברייתא. וכן נלענ"ד דמוכרח לומר כן. דאל"כ תקשה על ריב"ח דמפרש נכסים שאינם ידועים היינו מטלטלין. א"כ איך נפרש ברייתא זו דהרוצה שתברח וכו' דהא קשה קושית הש"ס וכיון דלא קנינהו ולא שייך כלל תירוץ הש"ס דעשאו כנכסים שאינם ידועים לדידיה וע"כ צ"ל דעל הברייתא לק"מ כיון דגליא דעתיה כדמשמע מלשון שטר פסים וכ"כ בספר שיטה מקובצת בשם קדמונים דאין קושי' הש"ס אלא על שמואל ולא על ברייתא. ונראה דלפי האי תירוץ שני מפרשי נמי הכי הא דקאמר שם אפילו למ"ד מברחת קני ה"מ היכא דלא גליא דעתיה היינו חכמים דר"ש כנלענ"ד לפרש דבריהם שם ומ"ש דף קנ"א הוא לתירוץ ראשון בד"ה ואלו הן וכו' דכולהו נכסים לאו דוקא וכיון דהסכימו הפוסקים דכולהו נכסים דוקא כדאיתא באה"ע סימן ק"ז מוכרח מדברי ר"נ עצמו דקאמר שם דבעינן שיכתוב כל נכסיו ומיירי בגליא דעתיה ואפ"ה במקצת לא מהני. ודוק. ועיין קונטרס אחרון:

ונראה דס"ל לרש"י ז"ל דמה שהודיעה לעדים כיון שלא היה דרך תנאי אינו רק גילוי דעת כמ"ש המפרשים ומה שהקשה הרא"ש עליו דהעדים אינם נאמנים בכך אם כתב יד יוצא ממקום אחר לכאורה קשה לי דעדיפא ה"ל להקשות דהא ר' נחמן עצמו ס"ל לעיל דף י"ט דעדים שאמרו מודעא היה דברינו אין נאמנים אפילו באין כתב ידם יוצא ממקום אחר כמ"ש התוס' והרא"ש שם א"כ הכא בכל גוונא אינם נאמנים לר"נ. אך נראה דסבירא ליה להרא"ש דדמי לתנאי היה דברינו דאמר שם ר"נ דנאמנים אמרינן קיימו תנאייכו וחותו לדינא דאכתי קשה על הרא"ש עצמו לפמ"ש הטור בשם הרא"ש וכן הוא בש"ע ח"מ סימן פ"ב דבתנאי היה דברינו נאמנים אפילו אם כתב ידם יוצא ממקום אחר א"כ קושיתו הכא לק"מ ועיין בסימן מ"ו מ"ש הסמ"ע שם וצ"ל דהרא"ש מקשה לשיטת רש"י דס"ל דף י"ט דאין נאמנים לומר תנאי היה דברינו אלא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר. מ"מ נראה דאין מזה קושיא על רש"י דיש לומר דהכא עדיף טפי מתנאי כיון שהלוקה אוכל פירות ויורש אותה אם מתה קודם הבעל כמ"ש הרא"ש בשמעתין מילתא אחריתא הוא ואין בזה עקירת השטר. ועמ"ש עוד בזה בפירש"י לקמן. ודוק: ועמ"ש בקונטרס אחרון:

תא שמע אמר רבי יהודה כו' הואיל וזו אשתו. נשואה: וזו אשתו. ארוסה מה נשואה נפלו לה משנשאת מכרה בטל כדקתני במתניתין הבעל מוציא כו': אף זו. שנפלו לה כשהיא ארוסה יהא מכרה בטל ואפי' כשהיא עודה ארוסה: אמר להם על החדשים. שאתם אומרים עליהם מה זו מכרה בטל אנו בושים על מה שאמרנו בטל אלא שאתם אומרים לי עליהם מה זו מכרה בטל כו' ולא גרסינן אמר להם אף זו לא תמכור וכן מצאתי בתוספתא: שמע מינה. מדקאמרי ליה אף זו מכרה בטל שמע מינה דיעבד נמי קשיא להו: לא כך השיבן. בעוד שדנו לפניו במוכרת בעודה ארוסה לא כך הוצרך להשיבם על החדשים אנו בושים שהרי תשובה נצחת יש כאן שיש להפריש בין ארוסה לנשואה וכן השיבן עליה לא אם אמרתם כו': ולא בהפרת נדריה. לבדו אלא אם כן אביה עמו דתנן אביה ובעלה מפירין נדריה: אמרו לו רבי מכרה עד שלא ניסת. נראין דבריך במוכרת בעודה ארוסה: ניסת ואחר כך מכרה. נכסים שנפלו לה קודם נישואין מהו: אמר להן אף זו מוכרת וקיים אמרו לו הואיל וזכה באשה. למציאתה ולמעשה ידיה והפרת נדריה לא יזכה בנכסים שתיקנו לאכול פירותיהן בחייה והיאך מכרה קיים: ה''ג והא אנן תנן עד שלא נשאת ונשאת רבן גמליאל אומר אם מכרה ונתנה קיים אמר רב זביד תני מוכרת ונותנת וקיים: ורב פפא אמר לא קשיא כו'. מתני' [דקתני אם מכרה] רבי יהודה היא דאיהו מסיק ואמר לה [דסבירא ליה אליבא דרבן גמליאל אפי' בעודה ארוסה לא תמכור לכתחילה וכל שכן בנשאת קודם מכירה] ואף על גב דאיירי רבי חנינא בסיפא לאו דמודה לרבי יהודה דרבן גמליאל אם מכרה אית ליה אלא מוכרת לכתחילה ומאי דלא פריש רבי חנינא במתניתין פריש בברייתא: ה''ג ורבי חנינא בן עקביא דאמר כמאן כבית שמאי. בתמיה דהא בית הלל אפילו במוכרת באירוסין אמרי לכתחילה לא ואם בא לוקח לבית דין לימלך אמרינן ליה לא תיזבון כ''ש משנישאת: לא נחלקו. אלא לכתחילה תמכור: וניסת. ואחר כך מכרה: מתני' בחייה. קאמר הבעל מוציא כדי לאכול פירות בחייה ולאחר מותה יחזיר הקרקע ללוקח ואפי' מתה בחייו לא ירשנה הבעל ואתו באושא ותקון דאפילו גופה של קרקע יורש הבעל: רבי שמעון חולק כו'. יש נכסים שמכרה קיים ויש נכסים שמכרה בטל: ידועין מקרקעי. ועל מנת אותן נכסים נשאה לפיכך מכרה בטל שהיה מצפה שתפול לה אותה ירושה: דבעיא דתברחינהו לנכסה. אלמנה היתה ובאת להנשא והיתה מקדמת ונותנתן לבתה כדי להבריח זכות בעלה מהם שלא יזכה בהם והודיעה לעדים שאין מתנה זו מתנה אלא להבריח ולא שתזכה בהם הבת אם תתאלמן היא או תתגרש:
לא כך השיב ר''ג לחכמים. פירוש על הארוסה ששאלו לא הוצרך להשיבם כדאמרינן דתשובה מעולה ונצחת השיבם על הארוסה: תני מוכרת ונותנת וקיים. זו היא גירסת הקונטרס ופירש תני במתני' וקשה לרבינו יצחק בן רבינו מאיר דאדרבה היה לו להגיה הברייתא מקמי מתני' ועוד דאם היה מגיה הברייתא הוי ר''ג שפיר כב''ה והשתא דמגיה מתני' הוי ר''ג כב''ש דלב''ה אפי' באירוסין לא תמכור לכתחילה ועוד כי היכי דפריך בסמוך לרב פפא. ור' חנינא בן עקביא כב''ש טפי ה''ל למיפרך לרב זביד דלדידיה ליכא לשנויי לא נחלקו ב''ש וב''ה בדבר זה דאם ר' חנינא בן עקביא ור''י שניהם לא שנו פלוגתא דב''ש וב''ה אם כן מי שנאה ונראה דגרסינן תני אם מכרה ונתנה קיים ומגיה הברייתא ורבינו חננאל גריס במתני' מוכרת ונותנת ובברייתא אם מכרה ונתנה ומשני רב זביד תני אם מכרה כו' ומגיה מתניתין מקמי ברייתא כדי שלא להעמיד ר''ג כב''ש ובתר הכי פריך לרב פפא דלא מגיה מתניתין ור''י כב''ש ולא גרסינן רבי חנינא בן עקביא כב''ש ולגירסא זו לא גרסינן בברייתא דלעיל אף זו לא תמכור דהא מתני' קתני מוכרת לכתחילה ולרב פפא דלא מגיה מתני' תיקשי ומיהו קשה קצת דהיכי משלי דלר''י לא נחלקו ב''ש וב''ה בדבר זה הא משמע מתני' דר''י שנה פלוגתא דב''ש וב''ה דעלייהו קאי: לא כר''י ולא כר' חנינא בן עקביא. פי' לא כאמרו לפניו דר''י ולא כאמרו לפניו דרבי חנינא דתרוייהו מודו בעד שלא נתארסה וניסת דמכרה קיים ולא פליגי אלא כשנתארסה וניסת והא דמשמע לקמן בהכותב (דף פג.) דעד שלא ניסת וניסת מכרה בטל דתנן א''כ למה כתב לה דין ודברים שאם מכרה ונתנה קיים ומוקי לה בגמרא בכותב לה ועודה ארוסה א''כ אותם נכסים נפלו לה עד שלא ניסת ובניסת איירי דהא. משמע דאם לא כתב לה דין ודברים כו' מכרה בטל היינו כאמרו לפני ר''ג דלר''ג מכרה קיים ואין סברא לומר דאתיא כרבותינו דחזרו ונמנו: לימא תנינא לתקנת אושא. תימה לרבינו יצחק והא תקנת אושא הואי אפי' בנפלו לה מן האירוסין או קודם כדמשמע בהחובל (ב''ק פט: ושם) דקאמר התם תני חדא עבדי מלוג יוצאים בשן ועין לאשה אבל לא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה מאי לאו מר אית ליה תקנת אושא ומר לית ליה לא דכ''ע אית להו תקנת אושא כאן קודם תקנה כו' ואמאי לא אמר כאן שנפלו לה באירוסין כאן שנפלו לה אחר נישואין אלא שמע מינה דאפי' נפלו לה באירוסין איתא לתקנת אושא ויש לומר דבלאו הכי משני לה שפיר: כתבתינהו לברתה. פי' בקונטרס והודיעה לעדים שלהבריח מתכוונת ואין נראה לרבינו יצחק דא''כ אמאי פליגי רב ענן ורבא אדרב נחמן פשיטא דלא קנתה ונראה לרבינו יצחק דלא אמרה מידי אלא גילוי מילתא בעלמא איכא ולא הוי דברים שבלב שאינם דברים דהכא ודאי הדבר ניכר שלא נתכוונה אלא להבריח דנפשה עדיפא לה כדאמרינן בסמוך (וע' תוס' לקמן צז. ד''ה זבין):

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד