דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

כתובות פא ע"א - טקסט הדף

יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה אמר אביי אף אנן נמי תנינא אלמנה ניזונת מנכסי יתומין ומעשה ידיה שלהן ואין חייבין בקבורתה יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה ואיזוהי אלמנה שיש לה שני יורשין הוי אומר זו שומרת יבם אמר רבא ולימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר אמר ליה אביי משום דבאין עליו משני צדדין אם אחיו' יורש יקבור את אשתו אם אינו קובר את אשתו יתן כתובתה אמר ליה הכי קא אמינא אח אני יורש את אשתו אין אני קובר ואי משום כתובה לא ניתנה כתובה לגבות מחיים מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה בית שמאי ושמעינן להו לב''ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי דתנן מתו בעליהן עד שלא שתו בש''א נוטלות כתובה ולא שותות ובה''א או שותות או לא נוטלות כתובה או שותות {במדבר ה-טו} והביא האיש את אשתו אל הכהן אמר רחמנא וליכא אלא מתוך שלא שותות לא נוטלות כתובה בית שמאי אומרים נוטלות כתובה ולא שותות ואמאי ספיקא הוא ספק זנאי ספק לא זנאי וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי קסברי בית שמאי שטר העומד לגבות כגבוי דמי והא בעינן כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכא אמר רב אשי יבם נמי כאחר דמי: שלח ליה רבא לאביי ביד רב שמעיה בר זירא ומי נתנה כתובה לגבות מחיים והתניא ר' אבא אומר שאלתי את סומכוס הרוצה שימכור בנכסי אחיו כיצד הוא עושה אם כהן הוא יעשה סעודה ויפייס אם ישראל הוא מגרש בגט ויחזיר
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פא - א

יורשיה - אותם שהם יורשי כתובתה, כלומר יורשי הבעל, חייבין בקבורתה".

אמר אביי, אף אנן נמי תנינא [אף אנו שנינו דין זה במשנה (לקמן צה' ע"ב)] - "אלמנה ניזונת מנכסי יתומין, ומעשה ידיה שלהן, ואין חייבין בקבורתה. ומי חייב בקבורתה?

יורשיה, שהם יורשי כתובתה, חייבין בקבו רתה".

ומדייק אביי: איזוהי אלמנה שיש לה שני יורשין? [כלומר שיורשי כתובתה אינם אותם שיורשים את נכסיה].

הוי אומר, זו שומרת יבם. ומוכח, שעל יורשי כתובתה מוטל חיוב הקבורה.

אמר רבא: ולימא [ומדוע אין היבם יכול לטעון] - "אח אני יורש, אשתו אין אני קובר", כלומר - כתובה זו שאני יורש אין בה מנכסי בית אביה כלום, אלא מאתיים ותוספת שכתב לה אחי, ואין אני יורש אותה אלא את אחי [68]?

אמר ליה אביי, משום דבאין עליו משני צדדין: ממה נפשך, אם את אחיו הוא יורש, יקבור את אשתו. כמו שאחיו היה קובר אותה אם היתה מתה בחייו, ואפילו לא הכניסה לו כלום.

ואם אינו קובר את אשתו, יתן לה את כתובתה. שהרי קבורתה תחת כתובתה.

אמר ליה רבא: הכי קא אמינא - "אח אני יורש, את אשתו אין אני קובר. ואי משום כתובה?! לא ניתנה כתובה לגבות מחיים!" כלומר - לא שייך לתבוע תשלומי כתובה, כל זמן שהבעל חי, וכיון שאני עומד במקום הבעל, אין לתבוע ממני את כתובתה.

עונה הגמרא על טענת רבא: מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה [מיהו הסובר ש"לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים", ודורש את לשון הכתובה שנאמר בה - "לכשתינשאי לאחר תיטלי מה שכתוב ליכי", ומדייק - רק כשתוכל להנשא לאחר, דהיינו במות הבעל או היבם, אז תגבה את כתובתה, אך לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים]?

בית שמאי. ביבמות (קיז א), שפסקו - שאם נישאת לאחר אפילו על פי עצמה, נוטלת כתובתה [69].

ומאידך, שמעינן להו לבית שמאי דאמרי שמי שיש לו שטר חוב על חברו, הוא נחשב מוחזק בנכסי חברו יותר ממנו. כיון ששטר העומד לגבות כגבוי דמי,

והיכן נשנה דין זה - דתנן במסכת סוטה - מי שקינא לאשתו ונסתרה, ולקחה לבית הדין על מנת להשקותה, ולברר האם זינתה תחתיו, אם שתתה והתברר שזינתה - איבדה את כתובתה, אך אם מתו בעליהן עד שלא שתו, בית שמאי אומרים - נוטלות כתובה, ולא שותות. ובית הלל אומרים - או שותות או לא נוטלות כתובה".

והרי יש לתמוה - כיצד אמרו בית הלל "או שותות או לא נוטלות כתובה", ומשמע שיכולות לשתות אחר מות הבעל, והלא נאמר בתורה - "והביא האיש את אשתו אל הכהן", דוקא כשהאיש מביא את האשה, אמר רחמנא, ובמקרה שמת, ליכא, וכיצד אמרו בית הלל "או שותות"?

אלא, בהכר, שכונת בית הלל לומר - מתוך שלא שותות, לא נוטלות כתובה.

וחוזרת הגמרא לדון בדברי בית שמאי - "בית שמאי אומרים נוטלות כתובה ולא שותות",

ומקשינן: ואמאי נוטלות כתובה, והלא ספיקא הוא, ספק זנאי ספק לא זנאי, ואילו יורשי הבעל מוחזקים בודאי בכסף הכתובה, וכי קאתי ספק ומוציא מידי ודאי?!

אלא ודאי - קסברי בית שמאי - שטר הכתובה העומד לגבות, כגבוי דמי. ולכן האשה נחשבת מוחזקת בכסף כתובתה [70].

ולפי זה מיושבת קושית רבא לעיל, כיון ששטר העומד ליגבות כגבוי דמי, הרי אין האח יכול לטעון - "את אחי אני יורש", כיון שכסף הכתובה נחשב כבר גבוי אצל האשה, הרי הוא כאילו יורש את האשה, ולכן חייב לקוברה.

ומקשינן: סוף סוף היאך כתובה נגבית מחיים, והא בעינן לדעת בית שמאי שיתקיים מה שנאמר בכתובה - "כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי", וליכא, כיון שעדיין לא הותרה לינשא לאחר?

אמר רב אשי: יבם נמי כאחר [71] דמי. וכיון שמת הבעל ונפלה לפני היבם, כבר זכתה בכסף כתובתה, וחייב היבם לקוברה תחת כתובתה [72].

לאחר שהשיב אביי לרבא ש"ניתנה כתובה להגבות מחיי היבם", שלח ליה רבא מכתב לאביי, ביד רב שמעיה בר זירא, וכך כתב לו - ומי נתנה כתובה לגבות מחיים דיבם?

והרי תניא בברייתא: רבי אבא אומר, שאלתי את סומכוס - יבם הרוצה שיוכל למכור בנכסי אחיו לאחר שכנס את אשתו, כיצד הוא עושה? הרי בעלמא אינו יכול למכור את נכסי אחיו, כיון שהם משועבדים לכתובת אשתו, כמבואר במשנה.

אם כהן הוא, שאינו יכול לגרש את אשתו ולהחזירה לאחר מכן, יעשה לה סעודה יפה, לפתותה במשתה היין, ויפייסנה, כדי שתרשה לו למכור את העודף על כתובתה.

ואם ישראל הוא, מגרשה בגט, ונותן לה כתובתה, ויכול כעת למכור את כל שאר הנכסים, ואחר כך יחזירנה על דעת כתובתה הראשונה. עד כאן הברייתא.

הערות

[68] רש"י. וכשיטתו לעיל, שאין היבם יורש אלא את הכתובה. ולא את נכסי צאן ברזל שהכניסה עמה. אך התוספות שפרשו שהיבם יורש גם את נכסי צאן ברזל של האשה, בארו את קושית הגמרא כך: "אח אני יורש אשתו אין אני קובר" - כלומר, אע"פ שאת האח אני יורש, בכל זאת לא אשא בחובותיו. אלא רק בזכויות הירושה. כמו שמצינו - שאם הוריש האב לבניו פרה שאולה, יכולים להשתמש בה ואינם חייבים באונסיה. כיון שהירושה היא רק על הזכויות ולא על החובות.

[69] הקשו הראשונים - הרי ביבמות מבואר שחזרו בית שמאי להורות כדברי בית הלל, ומדוע אמרינן שרק בית שמאי אית להו "מדרש כתובה " ? ועיין בתוספות ובשיטמ"ק שתרצו על זה בכמה אופנים.

[70] הקשו הראשונים, אולי טעמם של בית שמאי אינו משום "שטר העומד ליגבות כגבוי דמי", אלא כיון שהאשה טוענת טענת ברי, והיורשים טוענים טענת שמא, ברי ושמא ברי עדיף? ותרצו - כאן טענת ה"ברי" של האשה היא "ברי גרוע", כיון שהאשה יודעת שאין היורשים יכולים להכחישה. ואילו ה"שמא" של היורשים הוא "שמא טוב", כיון שיש רגליים לדבריהם, שהרי קינא לה בעלה ונסתרה. ולכן משום טענת "ברי ושמא" אינה יכולה להוציא מהיורשים. ועל כרחך שסברו בית שמאי - "שטר העומד ליגבות כגבוי דמי".

[71] אף על פי שבלשון תורה יבם לא איקרי "אחר", כמו שמוכח מהפסוק "ואיש אחר יקחנה", מכל מקום בלשון חכמים יבם איקרי אחר. תוספות. ועיין שיטה מקובצת.

[72] עיין בתוספות - שדנו האם למסקנת הגמרא ש"יבם כאחר דמי", אפשר לתרץ את קושיית הגמרא אליבא דכולי עלמא, או שעדיין צריך לתרץ רק לפי בית שמאי.

יורשיה שהם יורשי כתובתה חייבין בקבורתה, משמע שחובת קבורתה מוטלת על יורשי הבעל שהם היורשים את הכתובה. אמר אביי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] דין זה במקום אחר, ששנינו: אלמנה ניזונת מנכסי יתומין שירשו מהאב ומעשה ידיה שלהן, ואין הם חייבין בקבורתה. יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה. ונברר איזוהי אלמנה שיש לה שני יורשין, שצריך להדגיש שמדובר ביורשי כתובתה דווקא? הוי אומר: זו שומרת יבם, שהיבם הוא יורש את כתובתה.

אמר רבא: ולימא [ושיאמר היבם]: אח אני יורש. כלומר, כתובה זו מגיעה לי מכוח ירושה של אחי, בתורת קרוב, אבל אשתו אין אני קובר, שאין לי כל קשר עימה ואין עלי חובה לקוברה. אמר ליה [לו] אביי: משום שבאין עליו משני צדדין, בשתי טענות מתחלפות: אם את אחיו הוא יורש — הרי הוא צריך לרשת לא רק את זכויותיו אלא גם את חובותיו, ולכן יקבור את אשתו. ואם אינו קובר את אשתו של אחיו, שאינו רוצה לבוא במקום אחיו — אם כן יתן כתובתה, שלא יירש אותה.

אמר ליה [לו] רבא: הכי קא אמינא [כך אני אומר], כלומר, כך הוא תוכן הטענה: אח אני יורש, את אשתו אין אני קובר, משום שעלי אין חובה זו מוטלת. ואי [ואם] משום תביעת כתובה — לא ניתנה כתובה לגבות מחיים. שהרי אין כתובה ניתנת אלא כאשר מת הבעל, וכיון שאני במקום הבעל (שהרי מוכן הוא לייבמה) — לא היתה זכאית לכתובה, ולכן אין לי שום התחייבות כלפיה. הנחה זו שלא ניתנה כתובה להגבות מחיים נובעת מדקדוק בלשון הכתובה, שנאמר בה "כשתנשאי לאחר תטלי כתובה זו", ומכאן מובן שכאשר אין האשה יכולה להינשא לאחר (כאשר הבעל חי) — אין הכתובה מגיעה לה.

אולם מקשים: מאן שמעת ליה [מי שמעת אותו] דאית ליה [שיש לו, שסבור הוא] שיש מדרש כתובה, כלומר, שאפשר ללמוד מדיוק הלשון שבכתובה כדרך שמדייקים בלשונות של תורה — בית שמאי הם (במסכת יבמות קיז, א). והרי שמעינן להו [שמענו אותם] את בית שמאי דאמרי [שהם אומרים] בכלל: שטר העומד לגבות כגבוי דמי [הוא נחשב], ואף כאן נחשב כאילו גבתה כבר את שטר הכתובה, ואינו יכול לומר "אח אני יורש"!

וראיה לדבר דתנן [שכן שנינו במשנה]: מתו בעליהן של נשים שהבעל קינא להן שחשד שהן סוטות עד שלא שתו מן המים המרים, ולא התברר אם סטו או לא סטו — בית שמאי אומרים: נוטלות כתובה ולא שותות, ובית הלל אומרים: או שותות או לא נוטלות כתובה.

ותחילה תוהים על הלשון: או שותות?! כיצד יכולות הן לשתות? הרי "והביא האיש את אשתו אל הכהן" (במדבר ה, טו), אמר רחמנא [אמרה תורה] וליכא [ואין כאן] איש! אלא כך צריך להבין את דברי בית הלל: מתוך שלא שותות, שהרי אין כאן בעל היכול להשקותן — לא נוטלות כתובה מפני הספק, שמא זנו.

בית שמאי אומרים: נוטלות כתובה ולא שותות. ולכאורה אמאי [מדוע] נוטלות? הלא ספיקא [ספק] הוא: ספק זנאי [זנתה] ספק לא זנאי [זנתה], שאם זנתה — אין לה כתובה, ואם כן זכות האשה בכתובה אינה בתורת ודאי, ובכל זאת לשיטת בית שמאי קאתי [באה] טענת ספק של האשה ומוציא מידי ודאי של היורשים, שהרי הם זכאים ללא ספק לרשת את אביהם.

ולכן צריך לומר כי קסברי [סבורים] בית שמאי ששטר העומד לגבות (להיגבות) — כגבוי דמי [הוא נחשב], ומשום כך רואים את דמי הכתובה כאילו היו כבר בחזקת האשה, והיורשים שאינם רוצים לשלם הם הבאים להוציא ממנה, ומשום הספק אינם יכולים להוציא ממנה.

ושואלים: גם אם אין דורשים את לשון הכתובה, הרי פשט לשון הכתובה מורה שאינה יכולה לגבות כתובתה בחיי היבם, שכן והא בעינן [והרי צריכים אנו] שיתקיים האמור בכתובה: "כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי (לך) ", וליכא [ואין כאן], שהרי קודם חליצה לא יכלה היבמה להינשא לאחר ואין לה איפוא כל זכות בכתובה, ואם כן איך באים על היבם משני צדדים להפקיע ממנו את הכתובה אם אינו קוברה?

אמר רב אשי: יבם נמי [גם כן] כאחר דמי [הוא נחשב] ודינה כאילו עמדה להינשא לאחר, ויש לה איפוא זכות בכתובה. עד כאן היה המשא והמתן בין אביי ורבא כאשר היו שניהם יחד ועסקו בסוגיה זו.

לאחר זמן שלח ליה [לו] רבא לאביי ביד רב שמעיה בר זירא את הקושיה הבאה בענין זה: ומי [והאם] נתנה כתובה של יבמה לגבות מחיים?

והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' אבא אומר שאלתי את סומכוס: יבם הרוצה שימכור בנכסי אחיו המת לאחר שכנס את אלמנתו ואינו יכול לעשות זאת משום שכל נכסי האח משועבדים לכתובתה, כיצד הוא עושה? אמר לו: אם כהן הוא שאינו יכול לגרש את האשה ולהחזירה — יעשה סעודה לאשתו, ובתוך הסעודה יפייס אותה שתמחול על חלק מזכותה לנכסי האח האחראים לכתובתה, ותרשה לו למכור אותם. ואם ישראל הוא שמותר לו לחזור ולשאת את גרושתו כל עוד לא נישאה לאחר, יש לו דרך אחרת — מגרש את היבמה בגט, ואז אינו חייב לה אלא את דמי כתובה, ואין לה עוד שעבוד על שאר הנכסים, ובינתיים ימכרם ויחזיר אותה לאחר מכן, ובנישואין אלה אין לה כל שיעבוד על נכסי בעלה הראשון.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

her heirs, i.e., the heirs of her marriage contract, are obligated in her burial. This indicates that her husband’s heirs, who inherit her marriage contract, must attend to her burial. Abaye said: We too learn in a mishna (95b): A widow is sustained from the property of the orphans, and her earnings are theirs, and they are not obligated in her burial. Instead, her heirs, the heirs of her marriage contract, are obligated in her burial. And who is the widow who has two sets of heirs, necessitating the ruling that only the heirs of her marriage contract are obligated in her burial? You must say that this is a widow waiting for her yavam, as the yavam inherits her marriage contract.

Rava said: But let the yavam say: I inherit my brother, and I am therefore entitled to this marriage contract as my brother’s heir, while his wife I am not obligated to bury, as I have no connection to her. Abaye said to him: This claim is not valid because they come upon him from two sides, by force of two complementary claims: If he inherits his brother he should inherit his duties as well as his rights, and he should bury his wife. If he does not bury his wife, as he does not wish to take his brother’s place, he should give her marriage contract to her.

Rava said to him: I say as follows: The yavam claims that I inherit my brother, and his wife I will not bury, as this is not my responsibility. And if the brother should be responsible due to her marriage contract, a marriage contract cannot be collected during the husband’s lifetime but only after his death. The yavam is the first husband’s replacement, as he is prepared to perform levirate marriage with the woman, and therefore she is not entitled to her marriage contract, which means he is also not obligated to bury her. This assumption that a marriage contract may not be claimed during the husband’s lifetime is derived from a close reading of the wording of the marriage contract, which states: When you may marry another you may claim this marriage contract, which indicates that if the woman is unable to marry another man because her husband is still alive she is not entitled to her marriage contract.

The Gemara asks: Who did you hear who is of the opinion that one expounds the marriage contract and infers halakhot from its exact language, like expositions from the Torah? It is the opinion of Beit Shammai, and yet we have heard that Beit Shammai say a document that is ready to be collected is considered collected. Here too, it should be considered as though she had already claimed her marriage contract, and he cannot claim to be acting as his brother’s heir.

The proof of this is as we learned in a mishna (Sota 24a): If the husbands of women suspected of being unfaithful died before their wives drank from the bitter waters in accordance with the halakha of a sota, and it was never established whether they had engaged in relations with another man, Beit Shammai say: They take the marriage contract and do not drink, and Beit Hillel say: Either they drink or they do not take the marriage contract.

The Gemara digresses to express puzzlement at the wording of this mishna: Either they drink? How can they drink the bitter waters? The Merciful One states: “Then shall the man bring his wife to the priest” (Numbers 5:15), and there is no way to fulfill that verse after the husband has died. Rather, Beit Hillel’s ruling should be understood as follows: Since they do not drink, as they have no husband who can compel them to drink the waters, they do not take the marriage contract, in case they were in fact unfaithful.

That mishna stated that Beit Shammai say: They take the marriage contract and do not drink. But why do they collect the marriage contract? It is a case of uncertainty: Perhaps she committed adultery; perhaps she did not commit adultery. If she was unfaithful she is not entitled to the marriage contract, and yet, although her position cannot be verified, Beit Shammai maintain that her uncertain claim comes and supersedes the certain claim of the heirs, as they are certainly the rightful heirs of their father.

It must therefore be concluded that Beit Shammai maintain: A document that is ready to be collected is considered collected. Consequently, the sum of the marriage contract is already considered in the woman’s possession, which means that when the heirs do not wish to pay the sum of the marriage contract they are actually trying to claim money due to an uncertainty.

The Gemara questions the earlier statement that the marriage contract may not be collected during the husband’s lifetime due to the exposition of the language of the document: But even if the language of a marriage contract is not expounded, the simple meaning of its words indicates that she may not claim it during the lifetime of the yavam, as we require the fulfillment of the clause: When you may marry another you may take that which is written to you, and this is not the case here, as the yevama may not marry anyone else before she takes part in ḥalitza. How, then, can the two claims come upon him, as Abaye suggested?

Rav Ashi said: The yavam is also considered like another man, and it is as though she were about to marry another. Therefore, she is entitled to the marriage contract.

The above discussion took place when Abaye and Rava were learning this halakha together. Sometime later, Rava sent Abaye the following related difficulty by way of Rav Shemaya bar Zeira: And can the marriage contract of a yevama be collected during his lifetime?

But isn’t it taught in a baraita: Rabbi Abba says: I asked Sumakhos: With regard to a yavam who wants to sell his brother’s property but is unable to do so because all his brother’s possessions are mortgaged to the yevama, how can he proceed? He replied: If he is a priest, who is prohibited from remarrying his divorced wife, he should prepare a feast for his wife after yibbum has been performed, and during the feast he should persuade her to allow him to sell the late brother’s property. If he is a regular Israelite, who may remarry his divorced wife, he can divorce her with a bill of divorce, at which point he is obligated to pay her only the sum of her marriage contract, and the rest of the property is then no longer mortgaged for it. While they are divorced he may sell the property and subsequently remarry her.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דפריך אביי לרבא מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה בית שמאי ושמעינן ליה לבית שמאי דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי. איכא למידק, דהא אביי גופיה הוא דאמר ביבמות (לח, א) גבי מתניתין דשומרת יבם דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים. ותירץ רש"י ז"ל שם ביבמות (ד"ה לא), דלא אמר אביי הכא דשטר העומד לגבות כגבוי דמי אלא להתחייב יבם בקבורתה, דאמרינן מינה דידה קא ירית אבל מאחיו, ולא דישקלו יורשין דילה כתובתה לא שמעינן ליה. והיינו דאמר רב אשי התם דיקא נמי דקתני יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב, ולא קתני יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל, דטעמא לא משום דשטר העומד לגבות לא כגבוי דמי כלל, אלא משום דלא נתנה כתובה לגבות ממש מחיים. והא דאמרינן מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה בית שמאי, דמשמע דאינהו בלחוד הוא דאית להו מדרש כתובה אבל בית הלל לית להו, קשה דהא חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי, ומשום מדרש כתובה הוא דחזרו בהן, כדאמרינן התם בפרק האשה שלום (יבמות קיז, א) הם דרשו מדרש כתובה ואנו לא נדרוש מדרש תורה. ועוד, דאמרינן בשילהי נערה שנתפתתה (לעיל כתובות נג, א), אשתו ארוסה וכו' מתה אין לה כתובה, מאי טעמא אמר רב אושעיא שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, ובודאי לא כדברי בית שמאי קאמר. ותירץ רבנו תם ז"ל: דהא דיהבינן לה כתובה כל דשרינן לה לאינסובי לא משום מדרש כתובה הוא, אלא משום דמכתב כתובה בהדיא שכך כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, אבל לא כתב לה בפירוש עדיין הוא מחלוקת דבית שמאי דרשי ליה ובית הלל לא דרשי ליה. ובארוסה שמתה נמי איכא למימר משום דמשמע להו לבית הלל כל שתהא נפרעת ו... נשואה כמו שאת עכשיו תטלי מה שכתב ליכי, הלכך כשמתה תחתיו ואינה ראויה לינשא אינה ראויה ליטול, אבל במקום יבם הרי נישואין דידהו בטלין, והיא ראויה לינשא ליבם כמו שהיא נשואה לו הלכך דינא הוא שתטול כתובה, אלא דרחמנא זכי ליה ליבם אשה זו בחייה ומחמתה הוא דקא ירית כתובתה ולא מחמת אח, הלכך לא מצי למימר אח אני יורש דאינו יורש אחיו אלא אשתו. ואסיקנא יבם נמי כאחר דמי, הלכך לכולי עלמא בין דאית להו מדרש כתובה בין דלית להו, ואפילו לבית הלל דליכא להו שטר העומד לגבות כגבוי דמי יבם מינה דידה קא ירית דהא אית ליה כתובה, אלא דיבם זכי בנכסיה ומכחה הוא דקא ירית דהא הגיע זמנה ליגבות.

איזה היא אלמנה שיש לה שני יורשים הוי אומר זו שומרת יבם פי' דסיפא איירי בשומרת יבם אבל רישא באלמנה דעלמא היא מדקתני שהיא נזונת מנכסי יתומים. אמר רבא ולימא [אח) אני יורש אשתו אין אני קובר שאין אני יורש נדוניתא אלא כתובה ותוס' שכתב לה אחי ואין אני יורש אותה אלא אותו, ואמר ליה אביי משום דבאים עליו משני צדדים אם אחיו הוא יורש יקבור את אשתו כמו שהיה הוא קוברה אם מתה בחייו ואפילו שלא הכניסה לו כלום כי הרבה קוברין בלא כתובה ואם אינו קובר יתן כתובה שהקבורה באה תחתיה, אמר ליה רבא הכי קאמינא אח אני יורש אשתו אין אני קובר ואי משום כתובה לא נתנה כתובה לגבות מחיים כ"ז שהבעל חי ואני במקום הבעל עומד שהייתי מצפה לכונסה. לשון רש"י ז"ל ותימא מאי קאמר הא לגבי אחיו נמי לא נתנה עיקר כתובה לגבות מחיים ואפ"ה חייב לקוברה בלא נדוניא וא"כ זה שעומד במקומו יקבור וי"ל כיון דלגבי בעל כיון שמתה היא בחייו עשאוה חכמים כאלו יורש ממנה עיקר כתובה אבל בכאן שהבעל מת בתחלה הרי זכה היבם בנכסיו כולם קודם שנתחייב הבעל בקבורתה וכי הדרא היא ומתה לא חשיב דירות מינה כלום וכבר נפטר היבם מקבורתה במיתת הבעל ומיהו קשה לר"ת ז"ל היכי נקטינן סתמא אחי אני יורש משום שאינו יורש ממנה נדוניא דהא לפום פירושא בתרא דלעיל אף נדוניא הוא יורש אף לפירוש רש"י ז"ל הוא יורש נדוניא למ"ד התם בחזקת יורשי הבעל ולבר קפרא דאמר יחלוקו הרי יורש חצי נדוניא לכך פירש ר"ת ז"ל ולימא אחי אני יורש ואשתו איני קוברה וקס"ד דה"ק דקבורה תקנתא דרבנן היא ולדידיה חייבו אבל אני ירושתו זכתה לי תורה משום מצות יבום ואין לי להתחייב בחיובן שלו ודוגמא דההיא אמרינן הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאילתה מתה אין חייבים באונסים ומהדרינן משום דבאים עליו משני צדדים אם אחיו הוא יורש יקבור את אשתו כלומר דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה ואם עומד במקום אחד ורואים אותו כאלו הוא חי יקבור את אשתו ואם רואין כאלו הוא מת הרי היא ראויה למפרע למגבות כתובתה כדין אלמנה דעלמא ואפילו עיקר כתובתה בעי למיתן לה וכ"ש נדוניא אמר לי' רבא ה"ק אחי אני יורש אשתי איני קובר אחי אני יורש לזכות בנכסיו אשתו איני קובר שלא זכתה מעול' בכתובת' שלא נתנה כתיב' מחיים של יבם דבעינן לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתב ליכי ולבעלה הוא דתיקון רבנן כתובה תחת קבורה אע"פ דלא ירית לה מינה ולא נתנה כתובה לגבות מחיים אבל לדידי לא תקון רבנן כיון שזכותי בא לי מחמת אחי קודם שיבא חיוב כתובתה ולא ירתינא מינה מידי:

ואמרינן מאן שמעת ליה דאת ליה למדרש כתובה ב"ש פירש"י ז"ל היא ביבמות פרק האשה וכו' גבי האשה שאמרה מת בעלי דאמרי ב"ש שנוטלת כתובה כיון שהתירה להנשא והלא דברים ק"ו אם התירו ערוה החמורה לא נתיר ממון הקל ועוד ספר מכתובה נלמוד שכן כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ואיכא למידק דבסיפא קתני וחזרה בית הלל להורות כב"ש. ותרצו בתוספות דהתם מכח טעם ק"ו חזר ולא משום מדרש כתובה ואע"ג דגבי ארוסה אמרי' שאינו קוברה ופרישנא טעמא לפי שלא נתנה כתובה לגבות מחיים ולא הוה דלא כבית הלל התם כיון שמתה בחייו ולא בא לידי גוביינא כלל בלא מדרש כתובה נמי מודו כולי עלמא שלא נתנה כתובה לגבות מחיים דבעל אבל כל שמת הוא בתחלה בהאי שייכא פלוגתא דמדרש כתובה וסבירא לן דב"ה לית להו מדרש כתובה וראוי' היא לגבות כתובתה אף מחיים דיבם:

הא שמעינן לב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמיא וכיון שכן נכסים בחזקתן ואינה יירת ייבם אף עיקר כתובתה. ופרכינן והא בעינן כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי תמיהא מלתא למאן מקשינן אי לב"ש הא פרכינן לה ופרקי' דאפ"ה כיון ששטר עומד לגבות כגבוי דמי היא חשובה מוחזקת ומינה דידה ירת ואי אליבא דב"ה פרכינן הא אמרינן דלית להו מדרש כתובה ויש מתרצים דאליבא דב"ה פרכינן דכי לית להו מדרש כתובה היינו ליפות כוחה ולהגבות כתובתה כשתנשא על פיה או ע"פ עד אחד אבל להרע כוחם כדי שלא תזכה בקבורתה ונימא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים אפילו ב"ה מודו בהו וכדאמרינן לה גבי ארוסה לדברי הכל והנכון דלב"ש נמי פריך דאפילו תימא לב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא מהני לשווי' מוחזקת בנשים כל היכא דקרי בה כשתנשאו לאחר כגון ההוא דמתו בעליהם אבל הכא דלא קרי בה כשתנשאי לאחר הרי אינה עומדת לגבות וליכא למימר בה כל עומד לגבות כגבוי דמי ומהדרינן יבם נמי כאחר דמי פי' דלגבי מדרש כתובה כאחר דמי ואע"ג דאיכא מילי אחריני דלא חשיב אחר כההיא דאמרינן בעלמא לאיש אחר ולא ליבם:

ומי נתנה כתובה לגבות מחיים. פי' מחיים דיבם דאי מחיים דבעל כ"ע מודו בה וכדפרישנא לעיל. יבם הרוצה למכור בנכסי אחיו פי' לאחר שכנס את יבמתו כיצד יעשה פי' דרבנן אלמוה לשעבודא דיבמה לגבי יבם מבעל דאלו בעל כל היכא דבעי לזביני מנכסיו מצי מזבן ומכרו קיים עד שתבואי לטרוף כדין ב"ח והא דתנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אוקימנא במסכת גיטין באותן ג' שדות דווקא כדאיתא בפרק חזקת הבתים אבל יבם אינו יכול למכור מנכסי אחיו ואם מכר מכרו בטל אם לא לקח מן האשה תחלה והטעם משום דבעל כיון דשעבדה עליו דקא כתב לה דקנאי ודקנינא אע"ג דמזבן סמכא עליה וליכא איבה אבל יבם דלא כתב לה דאקנאי ודאקני' לא סמכא דעתה דדלמא מוכר נכסי דמשתייר גבה ואע"ג דק"ל אשתדוף בני חרי טרפה ממשעבדי אמרה איני רוצה לטרוח בב"ד ואע"ג דכי ליכא לה כתובה מראשון תקינו לה רבנן משני ה"מ כי לית ליה נכסי לראשון כלל אבל הכא הא איכא נכסי לראשון שהם ביד הלקוחות והיא אינה לטרוח אחר הלקוחות כיון שאין לה שום אחריות על יבם זה ועוד דאלו משני לית לה אלא מנה הלכך אמרו רבנן דלא למזבן ועשו כל נכסי אחיו המת שיהיו משועבדים לכתובה כאלו היה נכסיה שגבאתם והכניסתם ליבם ולר"מ דסבר מטלטלין משתעבדי לכתובה ילקח מן המטלטלין קרקע והוא אוכל פירות כדאיתא במתני' וה"ה לרבנן בזמן הזה דגביא כתובה מן המטלטלין דכתבי לה בהדיא בשטר כתובה דאלו משום תקנת הגאונים ז"ל אפשר לא היו עשו חיזוק לדבריהם כ"כ שיהא היבם לוקח בהם הקרקע ואם ישראל היא מגרשה מחזירה, פי' לפי' עשו חיזוק לדבריהם וכי הדר ומחזירה כותב לה ודאקנאי ודאקני ודינו כבעל שיכול למכור נכסיו חוץ משלש שדות:

שומרת יבם שמתה יורשי הבעל חייבין בקבורתה הואיל והם יורשים כתבתה כך תקנו חכמים שתהא קבורתה תחת כתובתה וכל היורש כתבתה יהא חייב בקבורתה:

אלמנה נזונת מנכסי יתומים מכח תנאי בית דין כמו שהתבאר נ"ב ב' בתנאי ואת תהא יתבה בביתי ומתזנא מנכסאי ומעשה ידיה שלהם שהרי אף בחיי הבעל מעשי ידיה תחת מזונות הם ואין היורשים חייבין בקבורתה אם היא אשת אב ואינה אמן של יתומים אלא היורשים כתבתה הן אחיה הן בנים שיש לה מבעל חייבין בקבורתה ומה שאמרו יורשיה יורשי כתבתה רומז למה שכתבנו שאם יש לה שני יורשין כגון שומרת יבם אותם שיהיו יורשי כתבתה חייבים בקבורתה כמו שביארנו:

ומכל מקום לענין ביאור סוגיא מיהא צריך שנעירך בענינה דרך קצרה והוא שזה שהוצרכו לשאול בסוגיא זו מי קוברה אע"פ שאמרו מ"ז ב' קבורתה תחת כתבה מפני שיש לדון שאמרוה כן מפני שהכתבה מצויה בכלם אבל הוא הדין שהקבורה תחת כל ירושותיה היא והעלו בה שתחת כתבתה דוקא היא והקשה לימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר כלומר שהבעל חייב בקבורתה מפני שהוא יורשה אבל זו איני יורש שלה שהרי נכסים שלה יורשי אביה יורשים אותה ומה אני יורש את אחי אני יורש שהיה מוחזק בכך ולא היא ותירץ לו אם הוא יורש את אחיו הרי הוא משועבד לפרוע מה שהוא חייב בו ואם אינו קובר ר"ל שאינו רוצה להשתעבד בחובותיו של אחיו יפקיע עצמו מן הירשה ויתן כתבה וחזר והקשה הכי קאמינא אח אני יורש ואיני יורש שלה עד שאתחייב בקבורתה שאיני יורש אלא של אחי ואם מצד שכל שאני יורש של אחי אני חייב לפרוע מה שהוא משועבד בו אף הוא לא נשתעבד בקבורתה מעולם שהרי מת קודם לה ואם מפני שהכתבה משעבדתו בכך והרי היתה לה כתבה עליו הרי אין כתבה ניתנת לגבות מחיים לא מבעל ולא מיבם והרי אין שעבוד כתבה מכריחני לקברה אחר שאיני יורש שלה ותירץ מאן שמעת ליה מדרש כתבה ר"ל לכשתנשאי לאחר וכו' כלומר כל שאינה יכולה לינשא מחמת זיקה אינה יכולה לתבוע כתבתה עד שנדקדק ממנה לא ניתנה כתבה לגבות מחיים ומאן הוא דאית ליה האי מדרשא לגמרי עד שילמוד ממנה לכל דבר שכל שאין הכתבה ניתנת לגבות אין לה שום זכות הבא מצד הכתבה אע"פ שהגיע זמנו של אותו זכות בית שמאי שאמרו במסכת יבמות קט"ז ב' באשה שאמרה מת בעלה שתנשא ותטול כתבתה והיו בית הלל אומרין תנשא ולא תטול אמרו להם בית שמאי מספר כתבתה נלמוד לכשתנשאי וכו' והרי הותרה לינשא ואע"פ שהודו להם בית הלל לא הודו אלא לגופה של אותה משנה מטעם אם התרתם את הערוה החמורה לא תתירו ממון הקל וכו' וכן בגוף הענין לומר שכל שלא פקעה זיקה אינה גובה כתבתה וכל שפקעה גובה הא לענין שכל שלא באה לידי גיבוי יבטל כל זכות הבא לה מחמת הכתבה אף לכשיגיע זמן של אותו זכות לאו אלא שבית שמאי הוא שסוברים כן ולדידהו הא סבירא להו שטר העומד לגבות כגבוי דמי כמו שתראה בהדיא במתו בעליהן שנוטלות כתבה לדעת בית שמאי שכל העומד לגבות כגבוי דמי לענין שנעמידהו בחזקתו והילכך הרי היא כאלו היא הוחזקה בכתבתה תכף שמת בעלה ונמצא יבם יורש שלה וחזר והקשה והאמר לכשתנשאי לאחר בעינן כלומר שאף זה אינו עומד לגבות שהרי בחיי הבעל אינו עומד לגבות ואף כשמת היבם במקומו ותירץ לו דכאחר דמי וכשמת הבעל היה השטר עומד לגבות ואע"פ שבראשון של קדושין י"ג ב' אמרו יבם לאו כאחר דמי פירושו לא איקרי אחר כל כך עד שנפרש ואיש אחר יקחנה דוקא יבם אבל מכל מקום בכלל אחר הוא ומכל מקום לבית הלל אין אנו צריכים לכך שאע"פ שהם סוברים לא ניתנה כתבה לגבות מחיים וכן שהודו במדרש כתבה מכל מקום כל שיעבוד הבא מחמת הכתבה והגיע זכותו ליגבות הרי היא זוכה בו אע"פ שלא זכת' בכתבתה על הדרך שביארנו אע"פ ששטר העומד לגבות אינו כגבוי שהרי בסוטה שמת בעלה עד שלא שתתה אעפ"י שאינה שותה אינה נוטלת כתבה שהרי הואיל וקנא לה ונסתרה ספק זונה היא ואין ספק מוציא מידי ודאי וחזר ושאל לבית שמאי ומי ניתנה כתבה לגבות מחיים כלומר שיהא השטר קרוי עתיד לגבות מצד מיתת הבעל אחר שהיבם במקומו והא תניא הרוצה למכור וכו' ואי סלקא דעתך ניתנה כתבה וכו' עד שנאמר שמשמת בעל נעשית היא כאלו גובת כתובתה ודאי אף אתה אומר ניתנה כתובתה לגבות מחיים לתועלת היבם והילכך נייחד לה שיעור כתבה ושארא ליזבון שהרי ראוי לומר שיכלה שיעבודה מכל מה שיש שם יתר על כדי שיעור כתבה ותירץ לו ולטעמיך לותביה ממתניתין לא יאמר לה וכו' אלא עצה טובה קא משמע לן ולכתחלה וכמו שאמרו לא יאמר וכו' לאשתו ובאשתו מיהא כלהו מודו דאי בעי לזבוני מזבין אלא עצה טובה קמ"ל שאף באשתו לא ייחד לה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הא מכל מקום בדיעבד אם ייחד לה ומכר מכר ואף ביבמה כן אלא דר' אבא מיהא קשיא דמדקאמר כיצד יעשה ולא אמר שימכור ובדיעבד מיהא מכר אלמא אף בדיעבד לא מכר וכמו שיתבאר מה שאין כן באשתו ומטעם דיבמה לא כתב לה דאקנה ולא סמכה דעתה ואם תאמר ניתנה וכו' אף ביבמה היה לנו לומר כן ותירצה דביבמה נמי האי שלא אמר ימכור שאם מכר מכר משום איבה הוא הא אם מכר מכר ומכל מקום הלכה שאף בדיעבד לא מכר דהואיל ולא כתב לה דאקנה סברה דילמא לישתדוף ומתוך כך אפילו מכר אינו מכר אבל באשתו אינה אלא עצה טובה ולקמן צ"ה ב' מפרש דאשתו נמי משום איבה דבאיהו נמי סברה דילמא לישתדוף אלא שמכל מקום באשתו אם מכר מכר הואיל ומכל מקום כתב לה דאקנה:

אמר אביי אף אנן נמי תנינא אלמנה נזונית מנכסי יתומין ומעשה ידיה שלהן ואין חייבים בקבורתה יורשיה יורשי כתובת' חייבי' בקבורת' איזהו אלמנה שיש לה שני יורשים הוי אומר זו שומרת יבם:

מתני' הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. פירות תלושין מן הקרקע. ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. פירות המחוברים לקרקע אמר ר"מ שמין אותן כמה הן יפים בפירות וכמה הן יפים בלא פירות והמותר ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. וחכ"א פירות המחוברים לקרקע שלו. והתלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה. קדם הוא זכה קדמה היא ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות כנסה ה"ה כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון לא יאמר לה הרי כתובתך מונחת על השלחן אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השלחן אלא כל נכסיו אחראין לכתובה. גירשה אין לה אלא כתובתה. החזירה הרי היא ככל הנשים ואין לה אלא כתובתה. פי' אם הניח אחיו או מעות או פירות תלושין ילקח בהן קרקע והיבם אוכל פירות. פי' היבמה כיון שכתובתה על נכסי בעלה הראשון כל נכסי המת הן אחראין לכתובתה ואע"פ שלא הניח אלא מטלטלין. ומתני' ר"מ היא דקסבר מטלטלי משתעבדי לכתובה הלכך זכה בהן היבמה לגבות כתובתה מהן וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות שכל נכסי המת כך הם ליבם כנכסי מלוג שכמו שנכסי מלוג אין לו לבעל עליהן אלא אכילת פירות ולא שיוכל למכור גוף הנכסים מפני שהן שלה כך היבם נמי בכל הנכסים שירש מאחיו אין לו עליהם אלא אכילת פירות ולא שיוכל למכור גוף הנכסים. מפני היבמה שמעכבת עליו ואע"פ שכל אשה דעלמא אין יכולה לעכב על בעלה מלמכור נכסיו אלא אם רצה מוכר היום ומחר אם תתאלמן או תתגרש אם לא תמצא בני חרי גובה מהן אבל כ"ז שהיא תחתיו אינה יכולה לעכב מכירתו התם הוא מפני שאין לאשה בנכסי בעל אלא שיעבוד כתובתה וה"ה כב"ח דעלמא מה ב"ח א"י לעכב ע"י מלמכור אלא מוכר ואם יבא לגבות חובו ואינו מוצא בני חורין הולך וטורף ממשעבדי ה"נ אשה יכול הוא למכור ואין יכולה לעכב ע"י שהרי אין לה על נכסיו אלא שיעבוד בעלמא ולא גוביינא שלא נתנה כתובה לגבות מחיים. ואפילו אם ימכור שיעבודה קיים הוא הלכך יכול למכור חוץ מאותן ג' שדות א' שהכניסה לו שום משלו ושהכניסה לו מבית אביה ושייחד לה בכתובתה התם ודאי אם מכר מכרו בטל לגמרי אע"פ שיושבת תחתיו ועדיין לא הגיעה זמנה לגבות דכאילו הן שלה דמי ואין לו לבעל עליהן אלא פירות וכך הן כל נכסי המת אצל היבמה דמשעה שמת בעלה כבר זכתה האשה לגבות כתובתה מהן אלא שהיבם מעכבה מלגבות מפני שהוא רוצה ליבמה. וכיון דגוביינא אית לה עליהן עד שלא תגבה כתובתה מהן כולן הן ברשותה ואפילו שוין מאה מנה אינו רשאי למכור בהן כלל כ"א לאכול מהן פירות. והרי כל הנכסים ליבמה כאותן ג' שדות לאשה. והמחוברים לקרקע אר"מ שמין אותן דכל מה שגדלו ברשות המת הן אחראין לכתובה וחכ"א כל הפירות המחוברים לקרקע הן שלו ולקמן נפרש תני שלה. ותלושין מן הקרקע וכו' כל הקודם בהם זכה דקסברי מטלטלי לא משתעבדי לכתובה הלכך כל הקודם בהם זכה אם קדם היבם וזכה בהם ה"ה שלו ואם קדמה היא וזכתה ה"ה שלה. ולקמן בפ' הכותב מפרש דוקא אם קדמה ותפשה מחיים דבעל מהני לה תפישתה אבל תפישה לאחר מיתה לא מהני לה וה"ה של יבם ואם קדמה ותפשה מחיים א"י לגבות מהן שהיבם מעכב שרוצה ליבמה אלא בזה זכתה דכולהו קיימי קמה לגוביינא ואין היבם יכול ליקח מהן אלא ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות:

כנסה וכו'. פי' דמשעה שמת עמדו כל הנכסים ברשותה לגבות מהן:

לא יאמר לה וכו'. פי' כדי שיוכל למכור שאר הנכסים שלא נתנה כתובה ל"מ אלא כל נכסיו של מת אחראין לכתובה וא"י למכור מהן כלל (והרב אומר שאין הטעם כי לא ניתנה כתובה לגבות מחיים דהכא ביבם קמיירי וקי"ל דניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם והטעם הוא מפני שאסור לייחד לה כתובתה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה):

גירשה אין לה אלא כתובתה והוא יכול למכור השאר אבל כ"ז שלא גירשה אינו רשאי למכור מכל נכסי אחיו כדפרישית:

וכן לא יאמר אדם וכו'. אין דין אחריות דיבמה כדין אחריות דאשה שדין אחריות דיבמה הוא שמעכבן ע"י מלמכור ודין אחריות דאשה הוא לשיעבוד שאם מכר שיש לה לטרוף מלקוחות. תניא רבי אבא אומר שאלתי את סומכוס הרוצה שימכור בנכסי אחיו כיצד יעשה אם כהן הוא יעשה סעודה ויפייס ואם ישראל הוא יגרש בגט ויחזיר. פי' וכיון שגירשה פקע מעליו דין יבמה וה"ה ככל אשה דעלמא שיכול למכור ואין לה אלא שיעבוד לטרוף הלקוחות אם לא תמצא בני חרי:

ולימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר. פי' דלא תקון רבנן קבורתה תחת כתובת' אלא כשזכות כתובת' וחיוב קבורת' באין כא' שבשעה שהוא זוכה מחמת' בכתובת' מתחייב בקבורתה. אבל זה אינו זוכה מחמת' בכתובת' אלא מחמת אחיו הוא זוכה בכל הנכסי' ואחיו אל יתחייב בכתובת' ולא בקבורת':

אמ' לי' אביי משום דבאין עליו מב' צדדין אם אחיו יורש יקבו' את אשתו אם אינו יורש את אשתו יתן לה כתובת'. כלומר ממה נפשך חייב זה בקבורת' שאם אתה אומר שהוא עומד במקום אחיו ורואין כאלו הוא חי שנמצא שלא זכתה זו בכתובתה מעולם. א"כ יקבו' אות' כשם שאלו היה אחיו קיים היה קובר'. אם אינו קובר' הרי שאין רואין אותו כאלו אחיו קיי' ואם כן כיון שמת אחיו ורואין אותו כן הרי זכת' זו בכתובת' ונתחיי' כול' לפורע' ומיד' הו' זוכה עכשיו ונמצ' זכו' כתובת' וחיו' קבורת' באין כאחד והדרי' תקנת' דרבנן דתקון קבורתה תחת כתובת':

אמר לי' הכי קאמינא אח אני יורש אשתו אין אני קובר ולאו כדשמעת לה אלא משום דלא זכתה זו בכתובתה מעולם דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם. הלכך כשאני זוכה בנדונית' מחמת אחיו הוא שהרי זו לא זכתה בה מעולם. ואשתו אין אני קובר שלא תקנו חכמים קבורתה תחת כתובת' אלא כשהבעל זוכה מידה לזכות בכתובתה וחיוב קבורת באו כאחת. מה שאין כן בזו שהוא אינו זוכ' מידה כדפרי':

מאן שמעת ליה דאית לי' מדרש כתובה ב"ש. פיר' מאן שמעת לי' דאית לי' האי סברא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם ב"ש דאית להו מדרש כתובה דדרשי לישנא דלכשתנשאי לאחר תיטלי מה שכתוב ליכי כדאית' ביבמות. דאלו לב"ה שפיר אתיא דלב"ה כיון דמת הבעל הרי היא זוכה בכתובתה ואפי' מחיים דיבם והשת' אפי' לב"ש איכא לאוקומ' דהא שמעינן להו לב"ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי והאי נמי כיון דחשבת לי' כגבוי וודאי מידה הוא זוכה. ופרכי' והא בעינן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכא. ואמר רב אשי יבם נמי כאחר דמי. ואלא קאמר דהשתא לא בעינן טעמא דשטר העומד לגבות דכיון דחשבינן ליה ליבם כאחר הרי היא זוכה בכתובתה וראוי ליטול אלא שאין לה לפי שכיון שהיא עתידה שתינשא לזה כתוב' למה לה. אבל מ"מ זוכה היא בה הילכך הרי זה זוכה מידה. ואיכא למימר תקנתא דרבנן דתיקון קבורתה תחת כתובתה. ואיכא דקשיא לי' הא דקאמרי' מאן שמעתלי' דאית לי' מדרש כתובה ב"ש. הא ב"ה נמי שמעינן דאית להו האי סברא דהא אמרינן התם וחזרו ב"ה להורות כב"ש. ואיכא מאן דאמ' דכי הדרו בה לאו משום מדרש כתובה אלא משום אידך טעמא דאמרינן התם אי התרתם ערוה חמורה לא תתירו ממון הקל ואף על גב דלא קבלוה דפרכו להו מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה הדרו בהו אבל ב"ה וודאי לית להו מדרש כתובה ואית להו דניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם וסברי דארוסה יש לה כתובה. ורב הושעיא דאמר לעיל בפרק נער' דארוסה לית לה כתובה לפי שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי. אליבא דאביי אתיא דלא כב"ה. אבל למסקנא כדרב אשי קיימ' לן. ולרב אשי אפשר דאית להו לב"ה מדרש כתובה. ומסתברא דליתא להאי סברא דהא אביי גופי' שמעי' לי' לעיל דאית לי' האי סברא דקאמר לעיל גבי דרבין זילו אמרו לי' שקילא טיבותיך ושדיא אחיזר' כבר תרגמ' רב הושעיא לשמעתי' בבבל כו' ואלו הוה סביר' לי' לאביי דלית להו לב"ה האי סברא וודאי הוה פליג עלה. אלא מחוורתא דמלתא דב"ה וודאי לית להו מדרש כתובה. אלא הא דכולי עלמא היא דכתובה לא ניתנה לגבות מחיי' דבעל דלא תקון רבנן כתובה אלא באלמנו' או בגירושין. ומתניתא דהתם דתניא אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמא' לו מתה אינה יורשה מת הוא גובה כתובתה דוקא דקא מאית איהו דכולי עלמא הוא. ובההיא דיבמות דפליגי. ב"ש אתו עלה משום מדרש כתובה. וב"ה מעיקרא סברי דמהימנא לאינסובי. אבל אינה נוטלת כתובתה אלא בעדי גירושין או בעידי אלמנות. ולבסוף הדרו בהו למימר' דכיון דתקון רבנן דאית לה כתובה באלמנו' והימנוה לאינסובי כאלו יש כאן עידי אלמנות. אף לענין כתוב' מסתבר' דהיינו נמי תקנתא דרבנן דכל היכא דחזי' לאינסובי תישקול כתובה. אבל לאו משום מדרש כתובה. והא דאמרינן התם הם דרשו מדרש כתובה ואנו לא נדרוש מדרש תורה. אב"ש קאי דכיון דב"ש דרשי מדר' כתובה כל דכן לכולי עלמא למדרש תורה. הילכך כולהו אית להו דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים דבעל. אבל מעיקרא קס"ד דב"ה דלית להו מדרש כתובה נותנ' כתובה לגבות מחיי' דיבם כדפרישנ' לעיל דלב"ה בגירושין או באלמנו' תליא מילתא ובהכי סגיא בכתובת' ולא לב"ש. ולבסוף אתא רב אשי למימר דאפילו לבית שמאי ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם דיבם נמי כאחר דמי וזה התירוץ נכון וברור:

וז"ל רש"י במהדורא קמא יורשיה יורשי כתובתה משום דאית לה שני יורשין קאמר יורשיה יורשי כתובתה. ע"כ:
ואין חייבין בקבורתה אלא נוטלת כתובתה וקוברת את עצמה ואם שומרת יבם היא יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה ומדקתני יורשיה יורשי כתובתה מכלל דאיכא יורשין אחריני כגון יורשי האב שיורשין נכסי מלוג שלה. רש"י במהדורא קמא.

וכן פי' הריטב"א וז"ל איזו היא אלמנה שיש לה שני יורשין כו'. פירוש דסיפא איירי בשומרת יבם אבל רישא באלמנה דעלמא הוא מדקתני שהיא נזונת מנכסי יתומים. וכן פירשו התוספות וכן פירש הריב"ש דמייתורא דמתני' דייק דלא הוה ליה למימר אלא יורשיה חייבין בקבורתה אבל עיקר מתני' בסתם אלמנה דהא קתני נכסי יתומים כו'. ע"כ:

ולימא אח אני יורש וכו'. פרש"י אח אני יורש. כתובה זו שאני יורש אין כאן מנדוניית אביה כלום אלא מאתים ותוספת שכתב לה אחי ואין אני יורש אותה אלא אותו. ע"כ. וכתב ריב"ש ז"ל אח אני יורש כו' רש"י פירש לפי שאינו זוכה אלא בעיקר כתובתה ומכח אחיו הוא יורשה שהרי לא מנכסיה הן הלכך אינו קוברה ולפירושו אתיא כמ"ד בפרק מי שמת בחזקת יורשי אשה א"נ כמ"ד יחלקו ואשתו אין אני קובר לבדי קאמר וזה כדרך פירושו שפירש במתני'. עד כאן:
וז"ל רש"י במהדורא קמא ולימא יבם אלו היה אחי קיים איהו חייב בקבורתה דאיהו הוה ירית לה אנא לא יריתנא לה דאחי אני יורש כתובה זו שאני יורש אין כאן מנדוניית אביה כלום אלא מאתים ותוספת שכתב לה אחי ואין אני יורש אותה אלא את אחי ואיני חייב בקבורת אשתו ומשום אחי איני קוברה דאיהו לא אשתעבד לקוברה מעולם דהא מת הוא מקמה הלכך איני קוברה ע"כ.
והיה נראה לי לפרש דאפילו כמ"ד בחזקת יורשי הבעל אתיא הך פירכא וה"ק איברא ודאי אלו הוה נדונייתה קיימת והיה היבם יורש אותה הא ודאי דהוה קביר לה תחת נדונייתה דהוה ירית מינה מיהו השתא דאין כאן מנדונית אביה כלום אף על גב דהבעל היה חייב באחריותן לא זכתה בחיובו עד שיתברר שנאבדו אבל כל עוד שהן קיימין היא נוטלתן ואין כאן שום חיוב על הבעל הלכך ודאי כשאין כאן מנדוניתה כלום אף על גב שנפטר מחיובו במיתתה לא קביר לה משום הכי אבל מנה מאתים ותוספת שכתב לה היה סברא לומר דהוה ליה כאלו הכניסה לו ליבם אותו השעבוד דבשעה שמת הבעל היתה ראויה ליטול מנה מאתים ותוספת ואותו השעבוד הכניסה לו ואפ"ה קא פריך אחי אני יורש דאפי' משום מנה מאתים איני חייב לקוברה דאני לא ירשתי אותה אלא את אחי ואיהו לא אשתעבד לקוברה דהא מת הוא מקמה.
כך היה נראה לפרש פי' לפי' רש"י ז"ל והא כתיבנא לעיל דכי קאמרינן לעיל יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה פירושו דראויין לירש נדוניתה אף על גב דאין כאן נדוניא דלא הכניסה לו נדוניא או הכניסה לו ונאבדו ואהכי פריך שפיר אח אני יורש וכדכתיבנא ודוק לשון רש"י ז"ל שכתב אין כאן מנדוניית אביה כלום כו' מיהו המפרשים לא פירשו לשון רש"י כן:
עוד כתב רש"י במהדורא קמא משום דכאן יורשי האשה בטענת דין שחייב לקוברה אם אחיו יורש יקבור את אשתו כדיניה דבעל דירית קובר ואפי' לא הכניסה לו כלום ואם אינו קובר משום האי טענה דקא טעין דבעל לא אשתעבד לה לקוברה יתן לה כתובה שהקבורה באה תחתיה ולכתובה נשתעבד לה מההיא שעתא דמית ואי משום כתובה דקא טענו יורשי האב שיתן כתובה כיון שאינו קובר דהא לכתובה אשתעבד לה הא לאו טענה היא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים דבעל דהכי כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ויבם במקום בעל קאי והיינו מדרש כתובה דרשי' בה מה שכתוב בכתובה והלכך כיון דיבם מי לא אשתעבד לה בעל לכתובה מעולם ומצי למטען לה יבם לא אתן לך כתובה שאני מזומן לישאנה אלו היתה קיימת. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל אמר רבא ולימא אח אני יורש אשתו איני קובר פירש רש"י דהשתא ס"ד דה"ק לימא אח אני יורש שאיני יורש נדוניא אלא כתובה ותוספת שכתב לה אחי ואין אני יורש אותה אלא אותו ואמר ליה אביי משום דבאין עליה משני צדדין אם אחיו הוא יורש יקבור את אשתו כמו שהיה הוא קובר אם מתה בחייו ואפילו אם לא הכניסה לו כלום כי הרבה קוברין בלא כתובה ואם אינו קובר יתן כתובה שהקבורה באה תחתיה. אמר ליה רבא הכי קאמינא אח אני יורש ואשתו איני קובר ואי משום כתובה לא נתנה כתובה לגבות מחיים כל זמן שהבעל חי ואני במקום בעל עומד שהייתי מצפה להכניסה. לשון רש"י.
ותמיה מאי קאמר דהא לגבי אחיו נמי לא נתנה עיקר כתובה לגבות מחיים ואפ"ה חייב לקוברה בלא נדוניא וא"כ זה שעומד במקומו יקבור. וי"ל לגבי בעל כיון שמתה היא בחייו עשאוהו חכמים כאלו יורש ממנה עיקר כתובה אבל בכאן שהבעל מת בתחלה הרי זכה היבם בנכסים כולם קודם שיתחייב הבעל בקבורתה וכי הדרא היא ומתה לא חשיב דירית מינה כלום וכבר נפטר היבם מקבורתה במיתת הבעל. ומיהו קשה לר"ת היכי נקטינן סתמא אח אני יורש משום שאינו יורש ממנה נדוניא דהא לפום פירושא בתרא דלעיל אף נדוניא הוא יורש ואף לפרש"י הוא יורש נדוניא למאן דאמר בחזקת יורשי הבעל ולבר קפרא דאמר יחלוקו הרי יורש חצי נדוניא.
לכך פי' ר"ת ולימא אח אני יורש ואשתו איני קוברה וקס"ד דה"ק דקבורה תקנתא דרבנן היא ולדידיה חייבו אבל אני ירושתי זכתה לי תורה משום מצות יבום ואין לי להתחייב בחיובין שלו ודוגמא דההיא דאמרינן הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסה ומהדרינן משום דבאין עליו משני צדדין אם אחיו הוא יורש יקבור את אשתו כלומר דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה ואם עומד במקום אחיו ורואין אותו כאלו הוא חי יקבור את אשתו ואם רואין אותו כאלו הוא מת הרי היא ראויה למפרע לגבות כתובתה כדין אלמנה דעלמא ואפילו עיקר כתובה בעי למיתן לה וכ"ש נדוניא. אמר ליה רבא הכי קאמינא אח אני יורש אשתו איני קובר אח אני יורש לזכות בנכסיו אשתו איני קובר שלא זכתה מעולם בכתובתה שלא נתנה כתובה לגבות מחיים של יבם דבעינן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ולבעלה הוא דתקון רבנן קבורה אף על גב דלא ירית מינה ולא נתנה כתובה לגבות בחייו אבל לדידיה לא תקון כיון שזכותו בא לו מחמת אחיו קודם שיבא חיוב קבורתה ולא יריתנה מינה מידי ע"כ.

והיה אפשר לפרש דהכי קא מהדר לו רבא הכי קאמינא אח אני יורש אשתו כו'. פירוש לאו כדסברת דהכי אמינא אח אני יורש פי' נכסיו ולהכי קא פרכת לי דבאין עליו משני צדדין אלא הכי קאמינא אח אני יורש פי' דבמקומו אני עומד והרי כאלו הבעל חי ולכך אף על פי שאיני נותן כתובה איני קוברה שלא נתנה כתובה לגבות מחיים. ומיהו המפרשים לא פירשו כן:
וז"ל הרא"ה ז"ל ונימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר פי' דלא תקון רבנן קבורתה תחת כתובתה אלא כשזכות כתובתה וחיוב קבורתה באין כא' שבשעה שהוא זוכה מחמתה בכתובתה מתחייב בקבורתה אבל זה אינו זוכה מחמתה בכתובתה אלא מחמת אחיו הוא זוכה בכל הנכסים ואחיו לא נתחייב בכתובתה ולא בקבורתה. אמר ליה אביי משום דבאין עליו מב' צדדין אם אחיו יורש יקבור את אשתו אם אינו יורש את אשתו יתן לה כתובתה כלומר ממה נפשך חייב זה בקבורתה שאם אתה אומר שהוא עומד במקום אחיו ורואין כאלו הוא חי שנמצא שלא זכתה זו בכתובתה מעולם א"כ יקבור אותה כשם שאלו היה אחיו קיים היה קוברה אם אינו קוברה הרי שאין רואין אותו כאלו אחיו קיים ואם כן כיון שמת אחיו ורואין אותו כן הרי זכתה זו בכתובתה ונתחייב הלה לפורעה ומידה הוא זוכה עכשיו ונמצא זכות כתובתה וחיוב קבורתה באין כא' והדרי' לתקנתא דרבנן דתקון קבורתה תחת כתובתה.
אמר ליה הכי קאמינא אח אני יורש אשתו אין אני קובר ולא כדשמעת לה אלא משום דלא זכתה זו בכתובתה מעולם דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבעל הלכך כשאני זוכה בנדוניתה מחמת אחי הוא שהרי זו לא זכתה בה מעולם ואשתו אין אני קובר שלא תקנו חכמים קבורתה תחת כתובתה אלא כשהבעל זוכה מידה לזכות בכתובתה וחיוב קבורתה באו כאחד מה שאין כן בזו שהוא אינו זוכה מידי כדפרי'. ע"כ:
וז"ל הריב"ש הנכון דאפילו היבם יורש כתובה ונדוניא קא מקשי הכי והכי פירושו לימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר כלומר אני איני יורשה של זו שאינה אשתי ואיני חייב לקוברה ומה שאני יורש מכח אחי אני יורש שאני קם תחתיו והרי הוא כאלו אחי יורש אותה ואני ירשתי את אחי ומכח אחי איני חייב לקוברה שהרי אינו חייב בקבורתה אלא כשמתה בחייו ומיד שמת אחי נפטר משעבוד כתובה זה הבין אביי שהיתה כוונת רבא ומשום הכי אמר לו משום דבאין עליו משני צדדין אם אח יורש יקבור את אשתו ואם אינו קובר יתן כתובה כלומר אם אינו יורש אותה מכחה אלא מכח אחיו שהוא קם תחתיו והוי כאלו הוא קם והוא זוכה מכוחו ואם כן יקבור את אשתו שהרי אם לענין הירושה אחיו קיים ג"כ לענין הקבורה אחיו קיים והוי כאלו מתה היא בחיי אחיו ומיד שמת אחיו נפטר משעבוד כתובתה א"כ כיון שאין אחיו חי אין אחיו יורש בקבר וע"כ אינו זוכה מכח אחיו אלא מכחה ויש לו לקוברה וכיון שאינו קובר יתן כתובתה.
אמר ליה אנא הכי קאמינא אח אני יורש אשתו אין אני קובר ואי משום כתובה לא נתנה כתובה לגבות מחיים כלומר אין אני אומר שהוא יורש עתה כתובתה מכח אחיו אבל אני אומר כשמת אחיו יורש זה כל נכסיו וזכה בהם ונפטר משעבוד קבורתה לפי שהיא זכתה בשעבוד כתובה אלא שלא נתנה לגבות מחיים של יבם עד שיחלוץ וכיון שמתה בחיי היבם אבדה כתובתה שהרי לא הגיע זמנה לגבות ואין זה זוכה בה מחמת שהוא יורשה אבל מחמת שהוא יורש נכסי אחיו ומתחזק בהם וכתובתה של זו לא הגיע זמנה לגבות מחיים דיבם. וא"ת א"כ מתה בחיי הבעל נימא הכי דלא נתנה לגבות מחיים ואינה יורשה לא קשיא דהתם היה לו להחזיר נדונייתה שהביאה לו אלא דשויוה רבנן כיורשי דידה שהוא יורש נכסיה אם יש לה אבל זה אינו יורש בכתובתה ולא בנדונייתה כמו שאינו יורש בשאר נכסי מלוג אלא שאינו חייב לפרוע לה לפי שלא נתנה לגבות מחיים לא עיקר כתובה ולא נדוניא דתנאי כתובה ככתובה. ע"כ. וכבר כתיבנא שיטת הרמב"ן ולשון הרשב"א בזה בס"ד:
הא דאמר לאביי מאן שמעת ליה מדרש כתובה ב"ש דתנן ביבמות אמרו להם ב"ש והלא מספר כתובתה נלמוד שכך כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אלמא אינהו אית להו מדרש כתובה והכי נמי לא מציא לאינסובי לאחר. ואיכא למידק הא חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש וכדאמרינן התם הם דרשו מדרש כתובה ועוד דהא אמרינן בפרק נערה שנתפתתה מתה אין לה כתובה מאי טעמא אמר רב הושעיא שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אלמא כולי עלמא אית להו מדרש כתובה. דחיק ר"ת נפשיה בהא מלתא ואמר דב"ה נמי אית להו דכל היכא דשריא לה לאינסובי אית לה כתובה דהא לאו מדרש כתובה היא אלא מכתב כתיבא בהדיא דלכשתנשאי תטול כתובתה אבל לא כתוב בה בהדיא דלא תטול עד שתנשא. ומיהו ב"ש דאמרי והלא מספר כתובה נלמוד משמע דאית להו מדרש כתובה בכל מילי משום דפשיטא להו האי טעמא ובארוסה שמתה נמי איכא למימר טעמא דמשמע להו לב"ה לכשתנשאי לאחר כמו שאת נשואה עכשיו אבל לית להו מדרש לגמרי במה שאינו מפורש הלכך לב"ה כל היכא דנשואין דידהו איבטילו מחמתיה כגון יבם שמת אחיו שמשמת אחיו יצאה מרשותו דינא הוא דליהוי לה כתובה אלא דרחמנא זכי ליה ליבם בהן באיתתא ובכל נכסיה ומשום יבום דידה ירית כתובה מחמתה ולא מאח הלכך לא מצי למימר אח אני יורש דלאו אחיו הוא יורש אלא איתתיה.
ואין התירוץ נכון ומחוור לי אבל יש לי לומר דקא סבר אביי דכי חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש לאו משום מדרש כתובה אלא מפני הטעם שאמרו להם ב"ש התרתם הערוה החמורה לא תתירו הממון הקל אף על פי שלא קבלו אותו ואמרו הלא מצינו שאין האחים נכנסין לנחלה על פיה חזרו והודו והא דרב הושעיא דאמר משום דבעי לכשתנשאי לאחר לא סבר לה כאביי ובמסקנא אמרינן דכולהו אית להו מדרש כתובה כדבעינן למימר קמן. ע"כ הרמב"ן:
וז"ל ריב"ש וא"ת לב"ה מאי איכא למימר דהא חזרו להורות כב"ש כדאיתא התם ולית להם דשטר העומד לגבות כגבוי דמי תירץ רבינו תם ז"ל דמה שהודו ב"ה היינו התם דכיון שיכולה לינשא תטול כתובה שהרי מדרש כתובה כך הוא כשתנשאי תטלי אבל לומר שכשלא תנשאי לא תטלי כי הכא בהדה לית להו לב"ה וא"ת א"כ אפילו לב"ש מנא לך דאית להו בכי האי גונא דילמא התם דוקא. י"ל מדקאמרי ב"ש להדיא והלא מספר כתובה נלמוד משמע דבכל גונא אית להו מדרש כתובה וזה דוחק קצת והרמב"ן תירץ בעיקר קושיא דב"ה לא הודו משום דאית להו מדרש כתובה כו'. ע"כ:
וז"ל הרא"ה איכא דקשיא ליה הא דקאמרינן מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה ב"ש הא ב"ה נמי שמעינן דאית להו האי סברא דהא אמרי' התם וחזרו ב"ה להורות כב"ש. ואיכא מאן דאמר דכי הדרו ב"ה לאו משום מדרש כתובה אלא משום אידך טעמא דאמרינן התם אי התרתם ערוה החמורה לא תתירו ממון הקל ואף על גב דלא קבלוה דפרכו להו מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה הדרי בהו אבל ב"ה ודאי לית להו מדרש כתובה ואית להו דניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם וסברי דארוסה יש לה כתובה ורב הושעיא דאמר לעיל בפרק נערה דארוסה לית לה כתובה לפי שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אליבא דאביי אתיא דלא כב"ה אבל למסקנא כדרב אשי קיימא לן ולרב אשי אפשר דאית להו לב"ה מדרש כתובה.

ומסתברא דליתא להאי סברא דהא אביי גופיה שמעינן ליה לעיל דאית ליה האי סברא דקאמר לעיל גבי דרבין זילו אמרו ליה שקילא טיבותיך ושדיא אחיזרא כבר תרגמה רב הושעיא לשמעתיה בבבל כו'. ואלו הוה סבירא ליה לאביי דלית להו לב"ה האי סברא ודאי הוה פליג עלה אלא מחוורתא דמלתא דב"ה ודאי לית להו מדרש כתובה אלא הא דכולי עלמא היא דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים דבעל דלא תקון רבנן כתובה אלא באלמנות או בגירושין. ומתניתא דהתם דתניא אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו מתה אינו יורשה מת הוא גובה כתובתה דוקא דקא מאית איהו דכולי עלמא הוא ובההיא דיבמות דפליגי ב"ש אתו עלה משום מדרש כתובה וב"ה מעיקרא סברי דמהימנא לאינסובי אבל אינה נוטלת כתובתה אלא בעדי גירושין או בעדי אלמנות, ולבסוף הדרי בהו למימר דכיון דתקון רבנן דאית לה כתובה באלמנות והימנוה לאינסובי כאלו יש כאן עדי אלמנות לענין כתובה מסתברא דהיינו נמי תקנתא דרבנן דכל היכא דחזיא לאינסובי תשקול כתובה אבל לאו משום מדרש כתובה. והא דאמרי' התם הם דרשו מדרש כתובה ואנו לא נדרוש מדרש תורה אב"ש קאי דכיון דב"ש דרשי מדרש כתובה כ"ש לכולי עלמא למדרש תורה הלכך כולהו אית להו דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים דבעל אבל מעיקרא קס"ד דלב"ה דלית להו מדרש כתובה ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם כדפרישנא לעיל דלב"ה בגירושין או באלמנות תליא מלתא ובהכי סגיא בכתובתה ולא לב"ש. ולבסוף אתא רב אשי למימר דאפילו לב"ש ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם דיבם נמי כאחר דמי וזה התירוץ נכון וברור. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל ותירצו בתוספות דהתם מכח טעם קל וחומר חזרו ולא משום מדרש כתובה ואע"ג דלגבי ארוסה אמרינן שאינו קוברה ופרישנא טעמא שלא נתנה כתובה לגבות מחיים ולא הויא ההיא דלא כב"ה התם כיון שמתה בחייו ולא באה לידי גוביינא כלל בלא מדרש כתובה נמי מודו כ"ע שלא נתנה כתובה לגבות מחיים דבעל אבל כל שמת הוא בתחלה בהא שייכא פלוגתא דמדרש כתובה וסבירא לן דב"ה לית להו מדרש כתובה וראויה היא לגבות כתובתה אף מחיים דיבם. ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה כלומר לב"ה לא מצי טעין יבם לא נתנה כתובה לגבות מחיים דאליבא דב"ה מצי בעל למיהב לה כתובה מחיים או ליחודי לה כתובה ואית לה כח לאשה למתבע כתובה מחיים ושומרת יבם בעל כתובה נשתעבד לה אע"ג דיבם קיים דב"ה לא דרשי כלל לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דמשמע לכשתהא רשאה להנשא לאחר תטלי כתובתה אבל לא מחיים הלכך לב"ה או קובר או יתן כתובה אבל לב"ש דאית להו מדרש כתובה מצית למפסק לא נתנה כתובה לגבות מחיים ופלוגתא דב"ש בפרק האשה שלום שלב"ש תנשא על פיה ותטול כתובה אף על פי שאין שם עד שמת בעלה אלא היא ולב"ה תנשא ולא תטול כתובה. אמרו להם ב"ש התרתם את הערוה החמורה כו' אמרו להם ב"ש והלא מספר כתובה נלמוד שהוא כותב לה לכשתנשאי לאחר כו' וכיון דכשבאה היא להנשא אית לה כתובה חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש ולאו משום האי טעמא דספר כתובה דב"ה לית להו מדרש כתובה אלא משום טעמא קמא התרתם את הערוה כו' כ"ש לב"ש נמי לא מצי יבם לאשתמוטי מקבורתה משום ההיא טעמא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים דהא שמעינן להו לב"ש במסכת סוטה [כה א'] שטר העומד לגבות כגבוי דמי והך כתובתה נמי כאלו גבתה לה איתתא מחיים דמי ומוחזקת בכתובתה מחיים חשבינן לה וכיון דמוחזקת היא מינה הוא דקא ירית יבם ולא מצי טעין אח אני יורש הלכך בעי לקוברה ואהכי לא פליגי ב"ש בכתובתה דמתני' דקא סברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי ויבם במקום בעל קאי קבורה תחת כתובתה דהוית מוחזקת בה בחייה ע"כ:
עוד כתב הרא"ה מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה פי' מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים דיבם ב"ש דאית להו מדרש כתובה דדרשי לישנא דלכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי כדאיתא ביבמות דאלו לב"ה שפיר אתיא דלב"ה כיון דמת הבעל הרי היא זוכה בכתובתה ואפי' מחיים אפילו לב"ש איכא לאוקמה דהא שמעינן להו לב"ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי והאי נמי כיון דחשבת ליה כגבוי ודאי מינה דידה הוא זוכה ופרכינן והא בעינן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכא ואמר רב אשי יבם נמי כאחר דמי ואלא קאמר דהשתא לא בעינן טעמא דשטר העומד לגבות דכיון דחשבינן ליה ליבם כאחר הרי היא זוכה בכתובתה וראויה ליטול אלא שאין לה לפי שכיון שהיא עתידה שתנשא לזה כתובה למה לה אבל מ"מ זוכה היא בה הלכך הרי זה זוכה מינה דידה ואיכא למימר תקנתא דרבנן דתקון קבורתה תחת כתובתה. ע"כ:
וז"ל הרמב"ן ז"ל דשמעינן להו לב"ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי הלכך היא מוחזקת בנכסים הללו של כתובה משעה שמת בעלה ויבם מינה ירית ואשה הוא שהקנו לו מן השמים היא ונכסיה והוו להו כנכסים דידה ואין בין כתובה לשאר נכסים דידה אלא דבכתובה היבם מוחזק מה שאין כן בשאר נכסים אלא מיהו ברשותה קיימי דהא זבוני נמי לא מצי מזבין אבל אי תבעה כתובתה לכ"ע לית לה כתובה דהא יורשי בעל ירתי כתובתה והיינו יבם ואקשינן והא בעינן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכא כלומר והיכי עומד לגבות הא לית לה כלל והיכי ירית מינה בשלמא התם גבי סוטה איכא למימר כגבוי דמי לענין אפוקי ממונא דאיהי היתה מוחזקת בחיי בעלה והרי מת בעלה ואי משום ספק סוטה המוציא מידה עליו להביא הראיה אבל הכא לית לה אפילו לא זכי רחמנא ליבם בנכסיה כיון דלא מציא לאנסובי לאחר הלכך יבם לאו מינה קא ירית מידי.
ומפרקי' אמר רב אשי יבם נמי כאחר דמי הילכך אית לה כתובה מבעל אלא דיבם זכי בנכסיה ומכחא דידה הוא דקא זכי והשתא דאתינן להכי לא אצטריך למימר משום דס"ל לב"ש שטר העומד לגבות דהא לאו עומד לגבות הוא שהרי בא זמנו לגבות ומינה ירית ואפילו לב"ה ואי בעית למימר דאית להו לב"ה מדרש כתובה יכול אתה לומר כן ואדרב אשי סמכינן דמסקנא הוא. ע"כ:

ב"ש אומרים נוטלות כו'. ברישא דארוסה ובשומרת יבם מודו ב"ש דאין נוטלות לפי שפשעו שנסתרו בשעה שאין יכולות ליבדק. גליון תוספות:

שותות והביא האיש את אשתו כו'. אלא מתוך שלא כו' לאו דמשבשין מתני' אלא פי' דמתניתין הכי הוא על כרחין יש להן או לשתות או שלא ליטול כתובה וכיון שאי אפשר לשתות לא נוטלות כתובה. ריב"ש ז"ל.
וכיון שכן משמע דבסדר המשנה גרסינן או שותות ולא כמו שהיה כתוב שם בספרים לא שותות וכן כתבו התוספות. וקשיא להו דהתם עיקר מילתיה ולא פריך לה כלל:
קסברי ב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי וליכא למימר דקסברי ספק מוציא מידי ודאי דא"כ לא הוו להו למימר דנוטלת כל כתובה אלא יחלוקו כיון דשמא זנאי והיא לא הוחזקה בכתובה מעולם אלא ודאי כיון שהוא כגבוי והרי היא מוחזקת בנכסים ואינהו בעי להוציא מידה מספק דשמא זנאי הלכך נוטלת כל כתובה. וא"ת דילמא טעמא משום דברי ושמא ברי עדיף ויורשי הבעל שמא זנאי קאמרי ונ"ל לתרץ דשאני הכא שהברי גרוע שיודעת שאינן יכולין להכחישה ועדיף כח השמא דרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה. הרא"ש ז"ל:

והא בעינא כשתנשאי לאחר כו'. תמיה מלתא למאן מקשינן לב"ש הא פרכינן לה ופרקינן דאפ"ה כיון ששטר העומד לגבות כגבוי דמי היא חשובה מוחזקת ומינה דידה ירית ואי אליבא דב"ה הא אמרינן דלית להו מדרש כתובה. ויש מתרצים דאליבא דב"ה פרכינן דכי לית להו מדרש כתובה היינו ליפות כחה להגבותה כתובתה כשנשאת על פיה או ע"פ עד אחד אבל לגרוע כחה כדי שלא תזכה בקבורתה ונימא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים אף ב"ה מודו בה וכדאמרינן לה גבי ארוסה לב"ה.
והנכון דלב"ש נמי פריך דאפילו תימא דלב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא מהני לשוויה מוחזקת בנכסים כל היכא דקרינא בה כשתנשאי לאחר כגון ההיא דמתו בעליהן. אבל הכא דלא קרינא בה כשתנשאי לאחר הרי אינה עומדת לגבות וליכא למימר ביה כל העומד לגבות כגבוי דמי ומהדרי' יבם נמי כאחר דמי פי' דלגבי מדרש כתובה כאחר דמי ואע"ג דאיכא מילי אחריני דלא חשיב אחר כההיא דאמרינן בעלמא לאיש אחר ולא ליבם. הריטב"א ז"ל:

וז"ל רש"י במהדורא קמא והא בעינן כשתנשאי לאחר כו'. קא פריך לב"ש אע"ג דאית להו שטר העומד לגבות כגבוי דמי אכתי אמאי חייב בכתובתה הא בעינן כשתנשאי לאחר כיון דאית להו מדרש כתובה לב"ש לא חשיבי ליה בשטר כתובה כגבוי כל זמן שאינה רשאה להנשא הלכך שומרת יבם זו שאינה רשאה להנשא לאחר מעולם לא הות מוחזקת בכתובתה ויבם לא ירית מינה מידי ומצי למטען אח אני יורש כו' וכי אמרי ב"ש דכגבוי דמי כגון סוטות וגבי הא דתנן נפל הבית עליו ועל אביו והיתה עליו כתובת אשה וב"ח כו' יבם נמי כאחר דמי ומההוא שעתא דמת הבעל הויא ליה כשטר העומד לגבות ולא מצי טעין אח אני יורש וה"ה דמעיקרא הוה ליה לשנויי יבם נמי כאחר דמי אלא רב סבור הוה ליה לאשתמוטי מההיא פירכא דמאי דקא אמרינן קסברי ב"ש שטר העומד לגבות כו' וכי מהדר ופריך ליה שני ליה הכי. ע"כ:
וז"ל ריב"ש והא בעינן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי כלומר היכי אמרת דמינה דידה קא ירית משום דאיהי מוחזקת משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי הא אפילו ב"ש לא אמרי הכי אלא בשטר העומד לגבות אבל שטר כתובה זה אינו עומד לגבות דהא לא קרינא ביה לכשתנשאי לאחר וא"כ לאו מינה דידה קא ירית ומתרץ רב אשי יבם נמי כאחר דמי כלומר לענין זה דמינה דידה קא ירית שהרי מיד שמת אחיו זכתה היא בכתובתה והיבם חייב לפרוע כתובה או ליבם וא"כ כשמתה מינה דידה קא ירית והשתא לא אצטריכינן למימר משום דס"ל שטר העומד לגבות דאפילו לב"ה דלאו כגבוי דמי אתי שפיר דכיון שבא זמנו לגבות וזכתה היא בכתובתה מינה דידה קא ירית ויוכל לומר דאית להו לב"ה נמי מדרש כתובה. ע"כ:
יבם נמי כאחר דמי וא"ת והא רב אשי גופיה אמר בפ"ק דקדושין גבי ואיש אחר יקחנה דמקשי התם ואימא מאן אחר יבם ומתרץ רב אשי חדא דיבם לא אקרי אחר תירצו בתוספות דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ולא מחוור דאם איתא דלשון תורה אחר ולא ליבם הוה לן למימר גבי כתובה לא נתנה לגבות מחיים דיבם דבעל השטר על התחתונה וכ"ש למדרש דלשון תורה אלא כך יש לתרץ דהתם ה"ק יבם בלחוד לא אקרי (יבם) אחר דאי מיבם קאמר הוה מפרש יבם אבל יבם בכלל אחר הוא והקשו על זה מדאמרינן בפ"ק דסוטה והלכה והיתה לאיש אחר לאחר ולא ליבם אלמא לאו בכלל אחר היא כלל וי"ל דהתם קרא יתירא הוא למדרש ולא יבם אבל יש בכלל אחר יבם.
עוד תירץ הרמב"ן הא דאמר רב אשי התם בפ"ק דקדושין דיבם לא אקרי אחר במקום זה קאמר לפי שהתורה באה להפחידו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה ואם יבם קאמר היא הנותנת לו שלא לחזור שאם ימות וייבם יבם את אשתו לא ימחה שמו והוה ליה למימר פן ימות במלחמה ותו לא אלא ודאי אין אחר האמור כאן יבם. וזה נכון ריב"ש ז"ל:

שלח ליה רבא לאביי ביד רב שמעיה בר זירא ומי נתנה כתובה לגבות מחיים ואיכא למידק והיכא שמעינן ליה לאביי דאמר דאחר שכנס היבם ליבמה ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם עד דפריך ליה מההיא דתניא הרוצה שימכור כו'. דמיירי בהכי וכדבעינן למכתב בס"ד והא אביי לא חשיב אלא בעודה שומרת יבם חשבינן ליה כאלו זכתה בנכסים מההיא שעתא דמית הבעל כיון דהתירתה לאחר מיתתו לינשא ליבם דיבם כאחר דמי וכדאמרינן לעיל ושטר העומד לגבות כגבוי דמי דכיון שעדיין לא כנסה היבם ואפשר שיחלוץ לה ושוב תנתן כתובתה לגבות להכי חשבינן לה מוחזקת משעתא דמית בעלה ומינה דידה קא ירית להכי חייב בקבורתה אבל זו לא שמענו דלאחר שכנסה היבם נתנה כתובה לגבות מחיים דיבם ואפשר דשוב השיב אביי לרבא למאי דפריך ואי משום כתובה לא נתנה כתובה לגבות מחיים דאיברא ודאי דכתובת יבמה ניתנה לגבות מחיים דיבם ושניא כתובת יבמה מכתובת שאר הנשים משום דהיבם אינו כותב כתובה ליבמתו ולא כתב לה כשתנשאי לאחר תטלי כו' ובעלה הוא דכתב לה הכין וכבר נשאת ליבם ויבם כאחר דמי אבל שאר כתובות לא נתנו לגבות מחיים דהא כתב לה לכשתנשאי לאחר והא כתבינן לעיל בשם הרא"ה והריטב"א דבלא מדרש כתובה לכ"ע לא נתנה כתובה דבעל לגבות מחיים וכדכתבינן לעיל.
ואפשר נמי דתשובה זו של אביי לא היתה אלא ע"י שליח ולהכי רבא לא הקשה לו מיד מברייתא זו אלא ביד מי שהביא לו תשובה זו חזר ושלח לו קושיא זו. ואפשר דזהו שכתב רש"י שלח ליה רבא לאביי. לאחר שהשיבו על שאלתו ואמר נתנה כתובת יבמה לגבות מחיים של יבם. ביד רב שמעיה. הוא היה שליח בתשובה זו. ע"כ. פי' רב שמעיה היה שליח מאביי לרבא להשיב תשובה זו דנתנה כתובת יבמה לגבות מחיים של יבם פי' לאחר שכנסה היבם נתנה כתובה לגבות מחיים כנ"ל.
אבל במהדורא קמא לא פי' רש"י כן שכתב וז"ל ביד רב שמעיה כלומר ע"י רב שמעיה שלח ליה הך קושיא ומי נתנה כתובה לגבות מחיים דאפילו לב"ש אוקמינן בשומרת יבם דניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם וכ"ש ב"ה דאית להו דניתנה כתובה לגבות אפילו מחיים דבעל ע"כ. פי' לפירושו רש"י ז"ל אזיל לשיטתיה דפי' לעיל דלב"ה מצי בעל למיהב כתובה מחיים או ליחד לה כתובה ואית לה כח לאשה למתבע כתובה מחיים וכדכתבינן לעיל הלכך לב"ה פריך שפיר ואכתי מצינן למימר דסומכוס אתיא כב"ש דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ולהכי קאמר מגרש בגט ויחזיר ולא קאמר דניתב לה כתובה ומיהו מסתבר ליה דכיון דתריץ ליה אביי דכל שהיא שומרת יבם הוה ליה כמאן דגבתה לה לכתובתה משעת מיתת בעלה ולכך הויא היא מוחזקת בכתובתה ומינה דידה קא ירית מעתה יש לנו לומר דאף כשכנסה היבם נשארה מוחזקת בכתובתה כמו שהיתה בשעת מיתת הבעל דהא לא חדש לה היבם מידי ולא כתב לה כתובה כלל אלא כדקיימא בשעת מיתת בעלה היא דקיימא הלכך הוה ליה כמי שהשיב לו דנתנה כתובת יבמה לגבות מחיים דיבם דאינו מחלק כלל בין כשהיא שומרת יבם לכשהיא יבמה שכבר כנסה וכי היכי דאמרינן דכשהיא שומרת יבם דנתנה כתובה לגבות מחיים דיבם הכי נמי אמרי' כשכנסה היבם. נראה לפרש לפי מה שכתב ז"ל במהדורא קמא וכן פי' להדיא רש"י במהדורא קמא דמדרבי אבא שמעינן דכשם שאינו יכול למכור בעודה שומרת יבם כך אינו יכול למכור לאחר שכנסה וכדבעינן למכתב קמן בס"ד ומיהו כיון דשינה פירושו במהדורא בתרא אפשר דהיינו כדפרישנא לעיל.
עוד שינה פירושו דכתב ז"ל במהדורא בתרא ומי נתנה. כתובת יבמה לגבות מחיים דיבם. ואפשר דלא הזכיר לבית הלל כלל משום דבסברת ב"ה לא חדש בה אביי מידי דכיון דלא דרשי כתובה הא ודאי דאית להו דנתנה כתובה לגבות מחיים דבעל וכדפריש ז"ל וכדכתיבנא לעיל וכ"ש מחיים דיבם ועיקר קושייתם במאי דחדית אביי במילתיה דב"ש וליכא לאוקמא לדסומכוס לא כב"ה ולא כב"ש. א"נ איכא למימר דאע"ג דנתנה כתובה דבעל לגבות מחיים דבעל ומצי בעל ליחודי לה כתובה יבם לא מצי ליחד לה כתובה משום דבעל כתב לה דקנאי ואקנינא וכלהו נכסי דבעל ראשון מיוחדין לה לכתובתה הלכך לא מצי בעל לייחד לה מהני נכסי מידי ולמזבן אינך נכסי ומ"ה לא אקשי' אלא במאי דהשיב לו אביי נתנה כתובת יבמה לגבות מחיים דיבם דאלו במאי דאית לן דנתנה כתובה דבעל לגבות מחיים דבעל לא קשיא ולא מידי וכדכתבינן דיש לחלק בין בעל ליבם ולכך כתב רש"י במהדורא בתרא ומי נתנה. כתובת יבמה לגבות מחיים דיבם. כנ"ל:
והתניא ר' אבא אומר שאלתי את סומכוס כו' בערוך אמרינן דגרסינן רב אבא עיין בערך אביי ואפשר דהיינו רב בר פלוגתיה דשמואל ולא אמרינן על שום אמורא תנא הוא ופליג אלא על רב ומצאתי בסדר עולם להרמב"ם שרב חיה שלש מאות שנה ורב נפטר קודם רבי יוחנן ושמואל נמצא שהיה רב בזמן התנאים ובפרק הגוזל קמא מקשינן ורב היכי שביק רבנן ועביד כר"מ וכתב הרשב"א ז"ל אע"ג דהאמוראים יכולים לפסוק הלכה כיחיד מ"מ פריך תלמודא הכין משום דרב הוה תלמיד דרבי דסדר המשניות וסתמן והוא היה במניניה כד סתם לה למתני' להכי פריך כן:

הרוצה שימכור בנכסי אחיו כו'. נראה לפרש דלהכי בעינן כל הני טצדקי למזבן בנכסי אחיו משום דנכסי אחיו מיוחדין לכתובתה והוה ליה נכסי אחיו כאותן שלש שדות דהמכר בטל מיד לשיטת רש"י וכדבעינן למכתב בס"ד.
וכתב ריב"ש וז"ל יעשה סעודה ויפייס כתב רש"י והא דתנן בהנזקין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אוקימנא לה באותן ג' שדות ואיני מבין דבריו שהרי נכסי בעל ראשון לכתובת יבמה הרי הן כאותן ג' שדות ועוד שהרי אפילו בשאר נכסים דידיה הדין כן דהויא לה איבה ויכולה שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי כדאיתא בפרק חזקת אלא שבשאר מקחו מן האשה בטל ובעת גביית כתובתה תטרוף אבל מקחו מן האיש קיים שהרי הוא יכול למכור בנכסיו כדאמרינן הכא אשתו אי בעי לזבוני מי לא מצי מזבין ובג' שדות המכר בטל מיד שהרי אין הבעל יכול למכור בהן כדאיתא בפרק אלמנה לכהן גדול כיון שאין קיומה כלום והמכר בטל מעתה הכא נמי דכוותה אבל בחנם פי' כן רש"י שהרי לקח מן האשה תחלה מקחו קיים ואם כן ופייסה יפייסו שתקיים היא המכר תחלה א"נ שתכתוב את האחריות דבהכי מהני לכ"ע אפי' קיימא היא באחרונה. אחר כן ראיתי בפירושים אחרים שכתוב זה גבי מגרש בגט ומחזיר שאם כתב לה כתובה חדשה וכתב לה דקנאי ודקנינא יכול למכור אפילו לאחר ואינה יכולה לעכב והמקח קיים אלא שיכולה לטרוף ובאותן ג' שדות המקח בטל ע"כ. למדנו מדבריו דקא מדמה נכסי בעל ראשון לכתובת יבמה באותן שלש שדות הלכך לשיטת רש"י מ"ה בעינן כל הני טצדקי למזבן בנכסי אחיו משום דמיוחדין לכתובתה כאותן ג' שדות.

ואם תשאל אמאי בעי ר' אבא הרוצה שימכור בנכסי אחיו כיצד יעשה ולא בעי הרוצה שימכור באותן ג' שדות. תשובתך דוקא בנכסי אחיו קא בעי משום דלא סגי בלאו הכי כשהניח אחיו מאה מנה וכדתניא בברייתא לקמן מי שמת והניח שומרת יבם והניח נכסים במאה מנה אע"פ שכתובתה אינה אלא מנה לא ימכור כו' הלכך קא בעי הרוצה למכור כשנפל לו ממנו ממון רב כיצד יעשה אבל באותן שלש שדות אטו לא סגי דלא לזבן עד דקא מהדר ליה אתקנתא דליזבון ועוד דיחוד נכסי בעלה הראשון לאו מדעתיה דיבם מייחדי אבל אותן ג' שדות כיון דאיהו מנפשיה ייחד להו היאך בו נהדר אתקנתא דליזבון להו כך נראה לפרש לשיטתו של רש"י דס"ל דבאותן ג' שדות מקחו בטל לאלתר ואפשר דזהו שכתב רש"י ולא כתב לה דקנאי ודקנינא ואין כתובתה אלא על הראשון כו' פי' דאיכא תרתי דלא כתב לה דקנאי כו' וגם דכתובתה על נכסי בעלה הראשון והוו להו כמיוחדין לכתובתה ולא מצי לזבונינהו כאותן ג' שדות. אבל לשיטת ר"י דאותן ג' שדות אין מקחו בטל אלא משעת טריפה אין טעם דלא מצי למכור בנכסי אחיו משום דמיוחדין לכתובתה וכי אמרינן הכא הרוצה שימכור בנכסי אחיו כו' אינו כדי לקיים המקח לעולם ולא תוכל לטרוף כלל דא"כ בכל הנשים נימא כן ועוד מה תקנה היא דמגרשה בגט ויחזיר. ואין לומר דהיינו שימכור ביני ביני עד שלא יחזיר וכדבעינן למכתב בס"ד.

אלא הנכון כמו שפירשו התוספות הרוצה שימכור בנכסי אחיו לפי שאינו יכול למכור ומכרו בטל לאלתר אפילו קודם שתבא לידי גביה דהחמירו חכמים ביבמה לפי שלא כתב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך לכך תקנו שאינו יכול למכור כלל שלא תצטרך לחזור ולטרוח ולטרוף מן הלקוחות כו'. ככתוב בתוס' ומאי דקשיא להו לתוס' לאידך פירושא ניחא דוק ותשכח. ועם מאי דכתיבנא מה שכתבו בתוס' פי' בקונטרס והא דתנן בהנזקין לקח מן האיש כו' מקושר יפה דוק ותשכח כנ"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא יבם הרוצה למכור מנכסי אחיו המת לאחר שכנס יבמתו כיצד יעשה שהרי כל הנכסים אחראין לכתובתה כדאמרינן לקמן מי שמת והניח שומרת יבם והניח נכסים במאה מנה אף על פי שכתובתה אינה אלא מנה לא ימכור שכל נכסיו אחראין לכתובתה ודוקא שומרת יבם דכתובתה על נכסי בעלה הראשון ולא כתב לה יבם דקנאי ודעתיד אנא למקני הלכך יבמה מעכבת על יבם שלא למכור בנכסי אחיו אף על גב דשביק לה יבם מקום לגבות הימנו דאי אשתדוף הני תגבה מאחריני דהא לא סמכה דעתה אמאי דעתיד יבם למקני דהיכא דשביק בעל הראשון נכסים אי חזאי דמזבין להו יבם א"נ אשתדוף כולהו תו לית לה כתובה מנכסי שני דהא דאמרינן אי לית ליה מראשון תקנו לה משני היינו היכא דלא הניח בעל ראשון נכסים כלל אבל אחר יכול למכור בנכסיו דהא כתב לה דקנאי ודקנינא וסמכה דעתה אמאי דעתיד למקני ואי אשתדוף הני וקנה נכסים לאחר מכאן גביא מינייהו הלכך מוכר בנכסיו חוץ מג' שדות וכדאמרינן בעלמא לא נצרכה אלא לג' שדות שדה שהכניסה לו ושם לה בכתובתה ושדה שייחד לה לכתובתה ושדה שכתב לה בכתובתה וקי"ל אי אשתדוף בני חרי טרפה ממשעבדי ע"כ.
והקשו בתוספות הואיל וטעמא משום דלא כתב לה דקנה ודקנינא יכתוב לה. ותירצו שהיא חפצה יותר שתהיה כתובתה על כל נכסי בעלה הראשון ולא יהא רשאי למוכרם ואין לנו לכופה למחול את דינה אבל ודאי אם רוצה לגרש לא יעכב בידו. ולמאי דפרישנא לעיל דטעמא משום דמיוחדין לכתובתה באותן ג' שדות ניחא טפי. ולמאי דפריש רש"י במהדורא קמא דטעמא משום דלא סמכה דעתה ניחא נמי דכיון דמעיקרא כשכנסה היבם אדעתא דנכסי בעלה הראשון כנסה ובשעה שכנסה היבם לא כתב לה דאקנה אף על גב דשוב יכתוב לה דאקנה הרי לא סמכה דעתה אלא מאי דאסמיך לה מעיקרא כנ"ל.
והרא"ש פי' כפירוש ר"י דבאותן ג' שדות מקחו בטל בשעת טריפה אבל כל זמן שהיא תחתיו אינה יכולה לבטל המכר והמתנה בשביל שעבוד כתובתה דדוקא ביבם הוא דתקינו חכמים דאינו יכול למכור מנכסי אחיו המת אבל גבי אשתו מוכר וקיים עד שתטרוף וכן משמע בסמוך דקאמר אשתו אי בעי לזבוני מי לא מצי מזבן אלא דמצי לזבן עד שתטרוף ושלש שדות דנקט לאו למעוטי שאר נכסים אלמא אפילו שלש שדות מקחו קיים עד שעת טריפה. עכ"ל הרא"ש:
וז"ל הריטב"א ז"ל יבם הרוצה למכור בנכסי אחיו פי' לאחר שכנס יבמתו כיצד יעשה פי' דרבנן אלמוה דשעבודא דיבמה לגבי יבם טפי מבעל דאלו בעל כל היכא דבעי לזבוני מנכסיו מצי מזבין ומכרו קיים עד שתבא לטרוף כדין ב"ח והא דתנן [גיטין נה ב'] לקח מן האיש ואח"כ לקח מן האשה מקחו בטל הא אוקימנא בגיטין באותן ג' שדות דוקא וכדאיתא בפרק חזקת הבתים אבל יבם אינו יכול למכור מנכסי אחיו ואם מכר מכרו בטל אם לא לקח מן האשה תחלה והטעם משום דבעל כיון דשעבודא עליו דהא כתב דקנאי ודקניניה אף על גב דמזבין סמכה עליו וליכא איבה אבל יבם דלא כתב לה דקנאי ודקנינא לא סמכה דעתה דילמא מוכר נכסי דמשתיירי גביה ואף על גב דקי"ל אשתדוף בני חרי טרפה ממשעבדי אמרה איני רוצה לטרוח בב"ד ואף על גב דכי לית לה כתובה מראשון תקינו לה רבנן משני הני מילי כי לית ליה נכסי לראשון כלל אבל הכא הא אית ליה לראשון נכסי אלא שהם ביד הלקוחות והיא אינה רוצה לטרוח אחר לקוחות כיון דאית לה שום אחריות על יבם זה ועוד דאלו משני לית לה אלא מנה הלכך אמור רבנן דלא לזבון ועשו כל נכסי אחיו המת משועבדים לכתובתה כאלו הם נכסים שגבאתם והכניסתם ליבם ולר"מ דסבר מטלטלי משתעבדי לכתובה ילקח מן המטלטלים קרקע והוא אוכל פירות כדאיתא במתני' וה"ה לרבנן בזמן הזה דגביא כתובה מן המטלטלין דכתבי לה בהדיא בשטר כתובה דאלו משום תקנת הגאונים אפשר שלא עשו חזוק לדבריהם כל כך שיהא היבם לוקח בו קרקע ע"כ:

שוב מצאתי להרב ישעיה מטראני שפירש כמו שפירשנו לעיל וז"ל בפירוש המשנה הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע כו'. פירוש היבמה כיון שכתובתה על נכסי בעלה הראשון כל נכסי המת הן אחראין לכתבותה ואף על פי שלא הניח אלא מטלטלין קסבר רבי מאיר מטלטלי משתעבדי לכותבה הלכך זכתה בהן היבמה לגבות כתובתה מהן וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות שכל נכסי המת כך הם ליבם כמו נכסי מלוג שכמו שנכסי מלוג אין לו לבעל עליהם אלא אכילת פירות ואינו רשאי למכור גוף הנכסים מפני שהם שלה כך היבם נמי בכל הנכסים שירש מאחיו אין לו עליהן אלא אכילת פירות ולא שיוכל למכור גוף הנכסים מפני היבמה שמעכבת עליו.

ואף על גב שכל אשה דעלמא אינה יכולה לעכב על בעלה מלמכור נכסיו אלא אם רוצה מוכר והיום ומחר אם תתאלמן או תתגרש אם לא תמצא בני חרי גובה מהם אבל כל זמן שהיא תחתיו אינה יכולה לעכב מכירתו התם מפני שאין לאשה על נכסי בעלה אלא שעבוד כתובתה והרי היא כב"ח דעלמא מה ב"ח אינו יכול לעכב על ידו מלמכור אלא מוכר ואם יבא לגבות חובו ואינו מוצא בני חרי הולך וטורף ממשעבדי ה"נ האשה יכול הוא למכור ואינה יכולה לעכב על ידו שהרי אין לה על נכסיו אלא שעבוד בעלמא ולא גוביינא שלא נתנה כתובה לגבות מחיים ואפילו אם ימכור שעבודה קיים הוא הלכך יכול למכור חוץ מאותן ג' שדות אחת שהכניסה לו שום משלה כו'. אותם ודאי אם מכר מכרו בטל לגמרי אף על פי שהיא יושבת תחתיו ועדיין לא הגיע זמנה לגבות דאלו הם שלה לגמרי דמו ואין לו לבעל עליהם אלא פירות וכך הם כל נכסי המת אצל היבמה דמשעה שמת בעלה כבר זכתה האשה לגבות כתובתה מהם אלא שהיבם מעכבה מלגבות מפני שהוא רוצה ליבמה וכיון דגוביינא אית לה עלייהו עד שלא תגבה כתובתה מהם כולן הן ברשותה ואפילו שוים מאה מנה אינו רשאי למכור בהם כלל כי אם לאכול מהם פירות והרי הן כל הנכסים ליבמה כאותן ג' שדות לאשה. עד כאן:

יעשה סעודה ויפייס כלומר יפייסנה שתרצה ותתן רשות ללוקח לקנות. רש"י במהדורא קמא. פי' כן דלא תימר נחת רוח עשיתי לבעלי ובמהדורא בתרא לא פי' כן אלא הכין פי' ויפייס. הימנה שתתן לו רשות למכור את העודף על כדי כתובתה:
מגרשה בגט לאחר שכנסה ויתן לה כתובה בין כך ובין כך ימכור בנכסי אחיו ואח"כ יחזירנה ועוד שהיא שומרת יבם אינו יכול לגרשה ולהחזירה כדאמרינן ביבמות אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה כלומר כיון שנתן לה גט או חליצה שוב אינו יכול ליבמה אבל לאחר שכנסה יכול לגרשה ולהחזירה כדלקמן דכתיב ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר. רש"י במהדורא קמא.
ובמהדורא בתרא לא פי' כן וז"ל מגרשה בגט. ומגבה אותה כתובתה ומוכר מה שירצה ומחזירה על מנת כתובתה הראשונה או אפי' רצה להחזירה מיד מוכר כל זמן שירצה שאין מעכבת כו'. ע"כ. פירוש לפירושו דאי לא בעי למכתב כתובה מחדש אלא להחזירה על מנת כתובתה הראשונה הא ודאי דאין לו למכור אלא קודם החזרה ואי בעי למכתב כתובה מחדש וכתוב בה דקנאי ודאקנה כשאר כל הנשים לאחר שיחזור נמי מוכר כל זמן שירצה.
והאי פירושא מסתבר טפי דלמאי דפריש במהדורא קמא קשיא דמאי אתא סומכוס לאשמועינן פשיטא דאחר שגרשה יכול למכור קודם שהחזירה ולשון מגרש בגט ויחזיר לא דייק שפיר דלא הוה ליה למימר אלא יגרשנה ואפשר דהא אתא לאשמועינן דליכא שום תקנתא אלא זו והכי איתא למימר בע"כ במאי דקאמר יעשה סעודה ויפייס וכן כתבו תלמידי רבינו יונה יעשה סעודה ויפייס כלומר אין שם תקנה אחרת אלא שיפייסנה ע"כ. כנ"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל ואם ישראל הוא מגרש בגט ויחזיר פרש"י מגרש בגט ואח"כ מחזיר אבל החזירה לא יוכל למכור שעדיין משועבדין לה דהא קי"ל שאם גרשה וחזר וכנסה כתובתה על נכסי בעלה הראשון. ור"מ הלוי פירש דהאי דאמרינן מגרש בגט ומחזיר ר"ל מגרש בגט ופורע כתובתה ואח"כ מחזירה וכותב לה כתובה אחרת ועכשו לא יהיו נכסים משועבדים אליה ויוכל למכור דכי אמרינן ע"מ כתובתה הראשונה זהו כשלא פרעה עדיין אבל כשפרעה כבר נתבטלה אותה כתובה ויכול הבעל למכור בנכסים הראשונים. ומורי הרב נר"ו אומר דאפילו אחר החזרה ואפילו לא פרע לה הכתובה משכחת לה שיכול למכור וכגון שהחזירה על תנאי שיוכל למכור בנכסי בעלה וכן שנינו בתוספתא כונס ומגרש והיא שוכרת לו כתובתה ומ"מ בכניסה ראשונה שעומדת עמו בתורת יבום בשום ענין אינו יכול למכור לא שנא קרקעות ולא שנא מטלטלין שהרי במי שהיה נושה באחיו מנה אמרו דמוציאין כו' ואף על פי שהברייתא אליבא דר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה ולית הלכתא כותיה אפ"ה בזמן הזה שאנחנו דנין על פי תקנת הגאונים ז"ל דתקון מטלטלי משתעבדי לכתובה לכתחלה אם מכר המטלטין יכולה היא לבטל המכר. ע"כ:
וז"ל הר"י מטראני יגרש בגט ויחזיר פירוש וכיון שגרשה פקע מעליו דין יבמה והרי היא ככל אשה דעלמא שיכול למכור ואין לה אלא שעבוד לטרוף הלקוחות אם לא תמצא בני חרי. ע"כ:

בד"ה משום דבאין כו' אם אחיו יורש כו' ואם אינו קובר דלא חשיב כו' עכ"ל ק"ק (ב) לפ"ז מאי פריך ליה שוב ואי משום כתובה לא ניתנה כתובה כו' ודו"ק:

בד"ה מאן שמעת כו' אע"ג דאינה גובה כתובתה קודם חליצה לענין זה ניתנה לגבות שיהיה לה קבורה כו' עכ"ל ומה"ט נמי דניתן לגבות מחיים לא הוה מקרי כגבוי לכל שאר מילי דהא לב"ה לא שותות ולא נוטלות כתובה וכן לקמן לגבי מכירת נכסי המת לא מקרי ניתן לגבות מחיים כגבוי עד דמגבה לה ומייחד לה שיעור כתובה כדלקמן ודו"ק:

בד"ה והא בעינן כו' מ"ד ארוסה דאע"ג דכגבוי דמי אין לה כתובה כו' עכ"ל ר"ל דין כתובה דהיינו קבורה אבל כתובה יש לארוסה ויותר נ"ל להגיה אין לה קבורה ודו"ק:

בד"ה הרוצה שימכור כו' ומכרו בטל לאלתר אפילו כו' עכ"ל היינו לרב יוסף לקמן דקאמר אע"ג דזבין לא הוה זביניה זביני ואביי פליג לקמן וק"ל:

בא"ד לא תקינו לה רבנן משני דאל"ה מאי אהני ליה מה שכתובתה על נכסי בעלה הראשון עכ"ל ר"ל מה אהני ליה ליבם שהרי תחלת התקנה שיהיה כתובתה על נכסי בעלה הראשון לטובתו ולהנאתו היה כדאמר לקמן ובפרק החולץ דאשה הקנו לו מן השמים ולא מצינו דאהני ליה אלא בכה"ג דאי איכא משעבדי מן הראשון לא תקינו לה לגבות מבני חורין דשני והתוס' בפ' החולץ דחו זה וכתבו שם דאהני ליה בע"א ובהכי ניחא בעיקר קושייתם וא"ת מ"מ מה מפסדת כו' ומאי קושיא ואימא דמפסדת אם השני ימכור גם נכסיו שתצטרך לחזור אחר לקוחות דראשון דודאי משום הא לא ה"ל לתקוני דלא עדיפא מאשתו גמורה אלא דלגבי נכסי ראשון אמרו שלא תצטרך לחזור אחר לקוחות משום דלטובתו ולהנאתו הוא דלא כתב לה דקנאי ודקנינא שלא תוכל לטרוף מלקוחות דשני מיהו ק"ק (א) לי כיון דלטובתו ולהנאתו הוא הא דכתובתה על נכסי בעלה הראשון א"כ אם הוא רוצה לכתוב לה עכשיו דקנאי ודקנינא ולמכור נכסי הראשון אמאי אינו יכול לכופה על כך כמ"ש התוס' לקמן יאמר היבם אי אפשי בתקנת חכמים ולא תהא היא עדיפא מאשתו גמורה שיוכל למכור נכסיו ודו"ק:

תוס' בד"ה איזוהי אלמנה כו' ושומרת יבם לית לה יתומין. נ"ב ותימה למה לא דקדק מדקתני להדיא הכא דאין יורשי הבעל חייבין בקבורתה דהיינו יתומים אלא יורשיה אלמא דלא איירי בשומרת יבם כלל שהרי שומרת יבם אדרבה יורשי הבעל חייבין בקבורתה ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה והא בעינן לכשתנשאי כו' מידי דהוה ארוסה כו'. נ"ב לעיל פרק נערה (כתובות דף נ"ג:)

בד"ה הרוצה שימכור כו' אלא משעבדי כו'. נ"ב ותימה א"כ תהא קלה בעיניו להוציאה וכ"כ התוס' בפ' החולץ (יבמות דף ל"ט) שאי אפשר לפרש כן אלא פירוש דיכול למכור נכסיו ואפילו אישתדוף אחר כך נכסי הראשון אינה טורפת מהן כו' ע"ש:

בא"ד דאי לאו הכי מאי אהני ליה כו' כצ"ל. ונ"ב פי' מה מרויח בכך עיין בפ' החולץ (יבמות דף ל"ט:)

גמ' בפשטא דאח אני יורש אחר העיון נראה לדעתי בכוונת רש"י בריהטא דשמעתין דפריך רבא ולימא אח אני יורש וכו' אין אני יורש מינה כלום אלא מאחי אמר אביי משום דבאין עליו משני צדדין והשני צדדין המה הכל בהנחת אח אני יורש דאם את יורש כמו שקוברה הוא יקבור את אשתו (מ) או יתן כתובה שקבורה באה תחתיו והקשה לו רבא לימא אח אני יורש ואשתו איני קובר מאי אמרת דאם אינו קובר יתן כתובתה לא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבעל ואני במקום בעל עומד כאילו הוא חי וא"ל יקבור את אשתו כמו שקוברה הוא דע"כ צ"ל שאין זה יתד יקבור את אשתו כמו שקוברה הוא דהא אף בהנחת אחיו יורש הוצרך לומר צד השני ואם אינו קובר כיון דסוף סוף לאו אשתו היא לזה משיב לו על כך ואי משום כתובה דמצד שני שאינו קובר יתן כתובתה לא ניתנה וכו'. דהיינו באם ניתן הכתובה לגבות מחיים הא ניחא השני צדדים וא"כ לב"ה דלית ליה מדרש כתובה וניתנה כתובה כו' ניחא לזה השיב לו אביי אליבא דמאן אזלא הקושיא שלך אליבא דב"ש לב"ש מעיקרא לאו קושיא הוא ולא איצטריך לבא לשני צדדין כלל דליכא למימר אליביה כלל לימא אח אני יורש ועד כאן לא קשה לרבא מעיקרא דלימא אח אני יורש ואיני יורש אותה אלא אי לאו כגבוי דמי אבל לב"ש דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי א"כ מינה קא ירית לא מאח ופשיטא דחייב לקוברה אם יורש אותה [ואף דגבי ארוסה לא מיחייב לקוברה ולא מהני הך דשטר העומד לגבות כגבוי דמי מ"מ שומרת יבם עדיפא מארוסה כמ"ש הגאון לקמן] והדר פריך והא בעינן וכו' [ופירש"י] אלעיל פריך לב"ה דצריך לבא משני צדדין כיון שאחיו יורש סוף סוף אף אליביה דלית ליה מדרש כתובה מ"מ והא בעינן לכשתנשא לאחר כו' ומעיקרא לא משתעבד לכתובה אלא בתנאי לכשתנשא לאחר וכפירש"י לעיל סוף פרק נערה דף נ"ג דמה"ט ארוסה לית לה דין כתובה משא"כ לענין אם נשאת ע"פ עצמה שתוציא ממון ותטול כתובתה ע"פ עצמה משום דתלי חד באידך כל כך לא מדקדקין [במדרש כתובה] וק"ל ומשני יבם נמי כאחר דמי וא"כ שפיר באין עליו משני צדדין ולב"ש אין צורך לזה כיון דכגבוי דמי א"כ מינה קא ירית אף שלא בא שעה שראויה לגבות מ"מ כיון שהוא עומד לגבות ואף מבחיים דבעל כגבוי דמי וכאילו היא מוחזקת והתוס' בד"ה והא בעינן מיאנו בזה ופי' [הקושיא] אף לב"ש מידי דהוי אארוסה ולרש"י צריכין לחלק בין ארוסה ליבמה (נ) דאף להא"נ שבתוס' צ"ל כן:
ועוד יש לפרש לפרש"י דאחר לא משמע יבם בלשון חכמים [כבלשון תורה] כדאמרי' גבי ואיש אחר יקחנה ולזה לב"ש דדריש מדרש כתובה מדקדקין בו כמו בלשון חכמים ודרשינן אותו כלשון מקרא וחכמים רק לב"ה י"ל יבם נמי כאחר דמי דס"ס הוא איש אחר ודי בזה ליישב לשון הכתובה ואין מדקדקין בו כאילו הוא משנה. ונוח לי קצת יותר לומר כן דהשתא י"ל דרבא ואביי תרוייהו שפיר ידעי הך דיבם כאחר דמי מ"מ פריך רבא [והא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים] למאן דדריש מדרש כתובה דלא סגי בזה ומשני מאן דריש ב"ש לב"ש מעיקרא לאו קושיא הוא [דשטר העומד לגבות כגבוי דמי]. אבל לפירושי הראשון אי ניחא ליה לב"ה מטעם דכאחר דמי וחשיב קצת כגבוי אמאי לא ניחא בזה ג"כ לב"ש ומשמעות הסוגיא משמע שרבא אינו מקשה הא דוהא בעינן לכשתנשאי וכו' [רק סתמא דגמ' ע"כ דרבא ידע מזה ופריך לעיל והא לא ניתנה לב"ש דוקא] וק"ל. כ"ז נראה לי לפירש"י ז"ל. ובתוס' לכאורה מ"ש התוס' לעיל בד"ה יורשי הבעל וכו' היא בעצמו קושית רבא ולימא אח אני יורש ומסקנא דהכא [דיבם כאחר דמי] הוא שינויא דהתוס' לעיל מ"מ כוונת תוס' לעיל שהקשו בפשיטות היאך ס"ד יורשי הבעל קברי לה לפירוש הקונטרס שאין יורש אלא עיקר כתובה ולעיל ברייתא ערוכה דקבורה תחת נדוניא ותפשוט מברייתא [דיורשי האשה קברי לה] ואין זו קושית רבא דמקשה מכח סברא נימא אח אני יורש ותירצו דשומרת יבם היתה ראויה ליטול קצת כו' והיה מחלק קצת בין שומרת יבם לארוסה כאשר לפי האמת הוא חילוק בינם אבל רבא מקשה הוא גופא אמאי מחשבי' כאילו הוא יורש מינה הלא אינה ראויה ליטול ולימא אח וכו' דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים של יבם ודו"ק:
בתד"ה איזהו אלמנה כו' לית לה יתומים. עיין בח"ש שהניח בתימה דטפי הו"ל להוכיח דהא קתני ואין חייבין בקבורתה ואילו הכא אדרבה יורשי הבעל חייבין וי"ל דמ"מ מאי קאמר אף אנן נמי תנינא דלמא אה"נ פשטא דמתני' איירי בשומרת יבם ותפשוט בהיפך דיורשי הבעל אין חייבין ויורשי כתובה צאן ברזל חייבין [וכמ"ד נכסי צאן ברזל בחזקת יורשי האשה ולפרש"י דגם בשומרת יבם כן] דא"ל דא"כ הול"ל יורשי נכסי מלוג [וכמ"ש הגאון לעיל בתוס' בד"ה או דלמא] דהא אין לטעות כיון דקתני בהדיא אין יורשי הבעל חייבין בקבורתה. ואין צורך לדחוק וליישב כמ"ש התוס' לקמן ר"פ אלמנה ניזונת ולומר ואין חייבין בקבורתה איירי בהניח מטלטלין וכו' ע"ש:
בתד"ה משום דבאין וכו' לפרש"י לא מיושב כל כך לשון ב' צדדים ועוד דלפי פירושם בולימא אח אני יורש כלומר זכותו אירש ולא חובתו מאי משני יקבור או יתן כתובה לזה פירשו דה"ק אם אחיו יורש כו' כלומר אם באת לומר כו' א"כ בעי למימר כו' משא"כ בפרה שאולה שיורשין זכות אביהם אף אם נחשבים כמת משא"כ כאן אם תחשבהו כמת באתה לידי גיבוי ויורש הוא ממנה ודו"ק:
לפירוש התוס' צ"ל הא דפריך אח"כ הכי קאמינא אח כו' ואי משום כתובה לא ניתנה כו' אף דכבר הקשה לו ממנ"פ מ"מ פריך לעולם צד השני אשתו איני קובר דלא חשיב כאילו הבעל חי ואפ"ה לא באתה לידי גיבוי דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם דבמקום הבעל עומד בזה דלא הגיע שעה שתזכה בכתובה או אף הצד הראשון דאח אני יורש ולא ממנה מ"מ אשתו איני קובר דאינו מוכרח לומר דא"כ בעי למימר הרי הוא כאילו אחיו קיים ולהכי לא באתה לידי גיבוי א"כ יקבור כו' דאף שנחשב למת אפ"ה לא באתה לידי גיבוי דלא ניתנה כו' ודו"ק:
בתד"ה מאן שמעת ליה כו' ולב"ה כו'. קשה להו דהא אף לב"ה ודאי אין ה"א בעולם שניתן כתובה לגבות מחיים ואף למאי דמשני יבם כאחר דמי מ"מ קודם חליצה אין ה"א שתטול כתובה לזה תירצו דמ"מ לענין קבורה כו' שיהיה נחשב כאילו הכניסה לו אותו שיעבוד וחייב לקוברה תחתיה כמו תחת נדוניא ולהכי במתניתין לענין שומרת יבם כתובת מנה מאתים לב"ה בחזקת יורשי הבעל וכן גבי סוטה לא נוטלת כתובה וכן בסמוך ואי ניתנה כתובה כו' נייחד כו' אבל בלא ייחוד לא משום דדוקא לענין קבורה שיהיה נחשב כאילו הכניסה לו שיעבוד כו':

בא"ד ולעיל ס"פ נערה פי'. דלא מטעם מדרש כתובה חזר אלא מק"ו התרתם ערוה החמורה כו' ועוד תירוצים ע"ש:
בסה"ד מצי דרשי ב"ה מדרש כתובה. ומטעם יבם כאחר דמי והיינו לפירושם בסמוך אבל למ"ש לעיל בפרש"י בדרך השני דוקא למאן דלא דריש מדרש כתובה. י"ל יבם כאחר דמי ודו"ק:
בתד"ה ושמעינן להו אע"ג כו' ע"ש בפרש"י דמקשה זה ומתרץ דדוקא לענין קבורה אית ליה דכגבוי דמי כו' והכא ליכא למימר כן דהא אביי מייתי הך מתניתין דסוטה לענין כתובה ומפרש לב"ש דכגבוי דמי וק"ל:

בא"ד משום חינא. ע"ש בהחולץ דמשמע בהדיא בהך סוגיא דכיון דמתה ליכא משום חינא וכפרש"י שם בהדיא וכן תוספות לא כתבו שם רק האי נמי דהכא וי"ל לענין שתהנה היא שיתחייב לקוברה אף שמתה מ"מ אמרינן כגבוי דמי ואיכא משום חינא וק"ל:
בתד"ה והא בעינן כו' דלא יהיב לה קבורה כו'. אף דלב"ה אדרבה טפי אמרי' ניתנה לגבות לענין קבורה [כמו שפירשו התוס' לעיל בד"ה מאן שמעת] יש לחלק [דאי דרשינן מדרש כתובה לאו עומד לגבות הוא] ודו"ק:

בא"ד מידי דהוי אארוסה כו' אין לה כתובה. ר"ל קבורה ונקטו כתובה משום דכן הוא לעיל ס"פ נערה בהדיא ארוסה אין לה כתובה ור"ל דין כתובה שהקבורה באה תחתיה ויהיה הקושיא דגמרא מ"ש מארוסה דאף דכגבוי דמי מ"מ אין לה כתובה משוס דבעינן כשתנשאי כו' כדלעיל סוף נערה:

בא"ד ואי הוי גריס אלא הוי א"ש. האתי שפיר הוא משום דאתיא האי טעמא לב"ה נמי ומצי דרשי שפיר מדרש כתובה ואף דלית להו כגבוי דמי כמ"ש אח"כ. אבל אינו נראה שר"ל א"ש משום דתיקשי באמת למה לי טעם דכגבוי דמי הא סגי ביבם נמי כאחר דמי ובלא אלא משמע דצריך שניהם יחדיו. חדא דא"כ הו"ל להתוס' לסיים מיד מ"ש אח"כ כיון דכאחר דמי חשיב כאילו גבתה והחזירה לו כו' ומדכתבו אח"כ משמע שהכל נמשך יחד ועוד דאי לא גריס אלא אינו קשה למה לי תרוייהו דנוכל לומר דאף דכאחר דמי מנ"ל לומר משום כך דחשיב כאילו גבתה והחזירה אף שהיא בת גיבוי קצת וק"ל:

בא"ד אי נמי כו' דלב"ה פריך. אבל לב"ש דס"ל כגבוי דמי יש חילוק בין ארוסה לשומרת יבם בלא טעמא דיבם כאחר דמי [וז"ש הגאון לעיל ברש"י וכן צ"ל באי נמי]:

התוס' כתבו לעיל בפרק נערה בד"ה שאין אני קורא בה הא דקאמר מאן שמעת דאית ליה מדרש כתובה ב"ש כו' משום דקי"ל בהא כוותייהו ולהכי מקשה מב"ש דאל"כ מאי קושיא כל הסוגיא דלעיל אזלא לב"ה [אלא משום דקי"ל כוותייהו] וא"כ קשה מאי משיב לו מאן שמעת ליה כו' דסוף סוף בהא דכגבוי דמי לא סבירא לן כוותייהו א"כ למאי דקי"ל מדרש כתובה ולא קי"ל דכגבוי דמי תיקשי. ואי גרסינן אלא גם לפי מ"ש [דאדלעיל פריך היאך הוי ניחא לב"ה וע"ז משני לב"ה שפיר אף דלא גרסי' אלא אינו מוכרח דצריך לשני התירוצים דתירוץ קמא לב"ש ותירוץ בתרא לב"ה וע"פ דרך הראשון שפי' ברש"י די"ל יבם כאחר דמי אף למאן דדריש מדרש כתובה] אתי שפיר:
בתד"ה הרוצה כו' דאי לא"ה מאי אהני ליה מה כו'. דחכמים לא תקנו לה כתובה משני ולא רצו לחייבו שיכתוב לה כתובה כדלקמן סוף פרקין משום דאשה הקנו ליה כו' ואם יהיה לה שיעבוד על נכסי שני אף שישנן משועבדים לראשון א"כ אינה גביא מן הראשון רק כששניהן בני חורין א"כ הוא ממש כאילו יש לה כתובה מיניה דמאי שנא אלו בני חורין ואלו בני חורין וק"ל. ועיין בתוס' פרק החולץ (יבמות דף ל"ט:)
בתד"ה מגרשה וכו' וא"ת וכו'. בהא דאם כהן הוא יעשה סעודה כו' אין קושיא כלל דעדיף קאמר שהוא רוצה למכור ושלא יהיה לה שיעבוד על נכסיו לטורפן אבל בהא דאם ישראל הוא מגרשה וכו' פירוש וכשמחזירה כותב לה דקנאי כו' א"כ יש לו קיצור יכתוב כו' ואף דגם אם לא כותב לה אח"כ דקנאי יכול למכור מה שירצה קודם שמחזירה מ"מ מדלא קאמר מגרשה בגט ומוכר ומחזירה משמע או שימכור קודם חזרה ובלא קנינא ומחזירה על מנת כתובה הראשונה או אח"כ ויכתוב דקנאי והכל בכלל העצה וק"ל:

בא"ד ואין לנו לכופה כו'. אף שתחלת התקנה שאין לה כתובה משני היה לטובת היבם מ"מ לבתר דתקינו אין לנו לכופה:

בא"ד ואפילו ג' שדות מקחו קיים כו'. הלא נצרכא [אלא לג' שדות דקאמר] אתיא עכ"פ למעוטי איזה שדה וקאמר דלא למעט שאר נכסים דכ"ש אלא למעט נכסי מלוג כדמסיק שם ונקיט ג' שדות וכ"ש שאר נכסים רק אפילו ג' שדות מכרה בטל ואין צורך לדחוק דנקיט אפילו ג' שדות קיים עד שעת טריפה כיון דיש לנו לומר האפילו אמקחו בטל דנקיט בהדיא וכפירוש הרשב"ם שם בהדיא והתוס' נקטו אפילו ג' שדות מקחו קיים כו' רק לשלול פרש"י שבג' שדות בטל לאלתר ובשאר קיים עד שעת טריפה וק"ל. ובעיקר הסברא בין לתוס' שנקטו אפילו ג' שדות קיים ובגמ' דאמר כ"ש שאר נכסים דמקחו בטל משמע דטפי קיים בג' שדות ובין לפירוש הקונטרס הסברא מבוארת דלענין עד שעת טריפה ודאי טפי קיים מכר של שאר שדות שאין לה אלא שיעבוד בעלמא דהא כל אדם מוכר קרקעות המשועבדים שהרי הפירות עתה המה שלו וכי מטי שעת טירפא טורפת מלקוחות אלא אפילו ג' שדות שהמה אפותיקי שלה ועיקר אסמכתא עליהן מכרו קיים משא"כ לענין שלא תוכל לטרוף הואיל ונתרצה למכור טפי ריצוי' בטל ומצית למימר נחת רוח בשאר נכסים דאמר לה עיניך נתת בגירושין כו' מבג' שדות וק"ל:

גמרא אלמנה ניזונית כו' ומעשה כו'. התוס' לקמן (צה ב) גרסי מעשה בלא ו':

תד"ה איזוהי. דהא קתני מנכסי יתומין כו'. אף דנכסי יתומין כולל גם שאר יורשין דלאו יוצאי ירכו כגון מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה דלקמן בהכותב. וא"נ מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית דר"פ הניזקין שכתב הרמב"ם בפי"ד ובפי"ט מהל' מלוה בלשון יורשים וע"ש בהה"מ. מ"מ כאן ע"כ הכוונה אינה על היבם דשומרת יבם אין לה מזונות אחר ג' חדשים כדלקמן (קז ב):

תד"ה ושמעינן. דפריך לרבה כו'. כצ"ל. וכן בסה"ד בתר דשמעה מרבה:

תד"ה שותות. ותימה דהתם עיקר מלתיה ול"פ לה כלל. עי' פסחים קטז תד"ה כולו ובמש"כ שם בס"ד:

תד"ה יבם. הנ"מ בלשון תורה כו'. עתוי"ט רפ"ה דתמורה:

גמרא אמר אביי אף אנן נמי תנינא כו' הוי אומר זו שומרת יבם.
ק"ל על הרמב"ם דסובר דבלא נשבעת על כתובתה חייבים יורשי הבעל לקוברה דנקראים יורשי כתובה ולמד כן מדין שומרת יבם, דהיבם אינו קונה רק חצי נכסי צאן ברזל ואעפ"י כן חייב בקבורתה מכ"ש בלא נשבעה דיורש כל הנצ"ב, אף דיורשין דידה נוטלין הנכסי מלוג וכדאיתא בהר"ן ר"פ אלמנה ניזונית, א"כ דלמא מיירי מתני' בלא נשבע' על כתובת' והוי אשה שיש לה שני יורשים דיורשום דידה יורשים הנ"מ ויורשי הבעל יורשים הנצ"ב אבל בשומרת יבם דיורש רק חצי נצ"ב (וחצי נצ"ב נוטלים יורשים שלה מש"ה) אין היבם חייב בקבורתה.
ודוחק לומר דאביי ס"ל כר"א בשבועות דאדם מוריש שבועה לבניו, ואנן דקי"ל דהיבם חייב בקבורתה היינו מכח הברייתא דשם:

תד"ה ולימא כו' כדאמרי' באלו נערות הניח להן אביהן פרה שאולה כו'.
מכאן ראיה דהתוס' חולקין על מ"ש הרא"ש ר"פ הגוזל בתרא אההיא דהניח להם פרה שאולה דאין חייבין באחריות דדוקא בסתם אבל אם השואל אמר להיתומים תחזירו לי הפרה או תקבלו עליכם אחריות אונסין הדין עמו, ובב"י (סימן שמ"א) לא הביאו שום חולק ולענ"ד התוס' חולקין על הרא"ש בזה:

גמרא אמר רבא ולימא אח אני יורש כו' ופירש"י אין כאן מנדוניית אביה כלום. ונראה דלפירש"י עיקר קושיא דרבא מהאי סברא ולפ"ז צ"ל דקשיא ליה לרבא אליבא דהאי מ"ד בפ' מי שמת דנצ"ב הוי בחזקת האשה ולפירש"י דה"ה הכא וא"כ תיקשי ליה מתניתין אמאי חייבים יורשי הבעל בקבורתה. ואף לפמ"ש לעיל דלרבא דאמר בפ' החולץ בנכסים שנפלו תחת הבעל אפילו נכסי מלוג הוי ליורשי הבעל א"כ כ"ש בנכסי צ"ב דלכ"ע ליורשי הבעל אפ"ה מקשה רבא שפיר לאביי דלדבריו דאביי בפ' החולץ מיתוקמא שפיר למ"ד ליורשי האשה וכדפרישית במתניתין אלא שכל זה נ"ל דוחק דכל כי הא לא הוי שתיק הש"ס לפרושי בהדיא דרבא אליבא דאביי קאמר ולמ"ד בחזקת יורשי האשה ורש"י נמי לא הו"ל לסתום דבריו בזה. לכך נלע"ד לפרש לשון רש"י בע"א דרבא מקשה בפשיטות אמתניתין דקתני יורשי כתובתה חייבים בקבורתה משמע דאע"ג דלית לה נצ"ב אפ"ה חייבים משום דיורשין כתובתה דהא עיקר לשון כתובתה בכל מקום אמנה ומאתיים קאי דנהי דבהא גופא דקתני לעיל קבורתה תחת כתובתה מפרשינן לרש"י ותוספות אנדונייתא היינו משום דטעמא בעלמא קיהיב לא חש התנא לדקדק כ"כ כיון דנדוניא נמי מיקרי כתובה וא"כ הכי קתני כיון דרוב הנשים יש להם נצ"ב דמיקרו נמי כתובה מש"ה תקנו קבורתה בכל הנשים שבעולם כי היכי דתקנו בכל הנשים פרקונה תחת פירות אע"ג דאיכא דלית לה פירות משא"כ הכא לענין שומרת יבם דלא שייך גבה לא כתובה ולא תנאי כתובה מדנפשה אלא הכל מנכסי בעלה הראשון ולפ"ז מקשה רבא שפיר מהא דקפסיק ותני יורשי כתובתה חייבים בקבורתה דהאי לישנא משמע דאפי' בשומרת יבם שאין לה נצ"ב אפ"ה חייב היבם בקבורתה משום שיורש הכתובה ואמאי הא מצי למימר אח אני יורש כיון שאין כאן מנכסי אביה כלום כנ"ל נכון ליישב לשון רש"י אף לפי שיטתינו ושיטת התוספות דהא דאמרינן קבורתה תחת כתובתה היינו תחת נדונייתה אמנם למאי דפרישית שם לעיל בפרק נערה מסברא דנפשאי דקבורתה תחת כתובתה היינו כתובתה ממש א"כ א"ש טפי ודוק היטב:

תוספות בד"ה ולימא אח אני יורש כו' אבל לפי' ר"ת כו' שהרי הנכסים של אשה היו עכ"ל. כוונתם בזה דאע"ג דלשיטתם לעיל בד"ה נכסים בחזקתן ובפ' מי שמת מבואר להדיא דלר"ת בנצ"ב נמי שייך הא דלא נתנו לגבות מחיים ודבעינן נמי לכשתנשא לאחר מ"מ לא שייך לישנא דאח אני יורש דהא ודאי מינה דידה קא ירית כיון שהיא שלה ומה"ט יש לחייבו בקבורתה כמו בכל הנשים שתקנו קבורתה תחת נדונייתה אע"ג דלא קרינן בה לכשתנשא לאחר והיינו ע"כ משום שהיה שלה וע"ז מתרצים התוספות דהא דקאמר רבא אח אני יורש היינו שיורש את זכותו לירש את אשתו ואפ"ה מצי למימר דאינו רוצה לקבור דחובתו איני יורש דהא דתקנו קבורתה תחת כתובתה היינו מתקנת חכמים בעלמא ומתנאי כתובה וא"כ לא תקנו אלא על הבעל גופא ולא איבם כי היכי דלא שייך גביה שאר תנאי כתובה פרקונה ואכילת פירות ובהא מדמו לה לפרה שאולה כמו שאבאר ואהא משני אביי דבאין עליו משני צדדים כיון דע"כ לענין זה קאי לגמרי במקום הבעל מדלא יהיב לה כתובה אע"ג שהוא זמן גוביינא אע"כ שרוצה לעמוד במקום הבעל ממש לענין זה וא"כ מה"ט יתחייב בקבורתה כמו שהיה הבעל מחוייב משום כתובה ונצ"ב ולא דמי לשאר תנאי כתובה וע"ז מהדר ליה רבא דאכתי מצי למימר דלענין חובתו אינו עומד במקום הבעל כיון דלא שייך גבי תנאי כתובה ואי משום דאמרינן ליה שיתן כתובה בזמן גוביינא מצי למימר דלאו זמן גוביינא הוא דלא ניתן לגבות מחיים ומשני ליה אביי דודאי זמן גוביינא מיקרי כיון דכגבוי דמי ומקשה דהא ודאי לאו זמן גובייגא הוא דהא בעינן לכשתנשאי לאחר ונהי דבכל הנשים תקנו קבורתה תחת כתובתה דנצ"ב היינו מתנאי כתובה כיון דנצ"ב היה שלה משא"כ ביבם דלא מחייב משום תנאי כתובה כדפרישית אלא משום דאמרינן ליה דבע"כ יעמוד במקום הבעל או שיתן כתובתה א"כ מקשה שפיר שיאמר שאינו עומד במקום הבעל ואפ"ה לא מחייב ליתן כתובתה דלאו זמן גוביינא הוא דבעינן לכשתנשאי לאחר כנ"ל נכון וברור בכוונתו ונתיישב' קושיית מהרש"א ז"ל בסמוך בד"ה משום דבאין ודוק היטב:

בא"ד כדאמר באלו נערות הניח להן כו' וקשיא לי הא אמרינן התם לחד לישנא אליבא דרבא גופא דאם הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם וא"כ ה"נ אמאי לא יתחייב לקוברה מאותן נצ"ב ממש שיורש מאחיו ויש ליישב למאי דפרישית בסמוך כיון דעיקר קבורתה תחת כתובתה אינו אלא מתקנת תנאי כתובה ואם כן לגבי היבם לא שייך תנאי כתובה משא"כ גבי הניח להן אביה' אחריות נכסים דממילא אשתעבדו נכסי דאביהן להמשאיל משעת שאלה כדפרישית התם ע"ש כנ"ל בכוונתן מיהו לענ"ד לא הוי צריכי להכי דבפשיטות מצינן לפרש דהא דקאמר אח אני יורש אשתו אין אני יורש אשתו אין אני קובר היינו משום דאיכא יורשים אחרים שיורשין נ"מ משא"כ הבעל גופא חייב דליכא יורשים אחרים ואהא מהדר ליה אביי דאפ"ה ע"כ עומד במקום הבעל ממש דאל"כ יתן לה הכתובה כדפרישית בשיטת התוספות:

מיהו למאי דפרישית בל' הגמרא בלא"ה א"ש נמי לפיר"ת דעיקר קושיית הש"ס היכא דליכא נצ"ב כדפרישית ודוק היטב:

בגמרא מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה ב"ש ושמעינן להו כו' ויש לתמוה דכל השקלא וטריא דאביי ורבא בהא ובמאי דשלח רבא לאביי ביד ר' שמעיה יהיה הכל אליבא דב"ש דהא אליבא דב"ה משמע דפשיטא ליה לרבא דניתן לגבות מחיים וכמ"ש התוספות לחד פירושא ועוד דהא לב"ש בלא"ה לא שייך האי שקלא וטריא דשמעתין בענין קבורה דהא ס"ל לב"ש במתניתין יחלוקו וא"כ יורש הבעל ג"כ בנ"מ שלה ונלענ"ד ליישב הסוגיא למאי דפרישית לעיל דעיקר השקלא וטריא דשמעתין לא איירי מנצ"ב מטעמא דפרישית דלשיטת רש"י היינו בכל שומרת יבם דעלמא ואליבא דמ"ד ליורשי האשה או אפילו למ"ד ליורשי הבעל ואפילו לפיר"ת ובאותן שומרות יבם שאין להן נצ"ב ואפ"ה קפסיק ותני דיורשי כתובתה חייבין בקבורתה וקשיא ליה לרבא אי משום כתובתה הא לא ניתן לגבות מחיים דקס"ד דרבא דמה שלא תקנו קבורתה תחת עיקר כתובתה מדלא מחייב בארוסה היינו משום דמעיקרא לא נתחייב ליתן לה כתובה אלא לכשתתאלמן או תתגרש וקודם זה לא שייך שום חיוב כתובה כלל וא"כ אינו יורשה ומש"ה אין להתחייב בקבורה אפילו בשומרת יבם דכיון דמצפה לכונסה ע"מ כתובתה הראשונה וא"כ ליכא שום חיוב גביה כלל וע"ז משני אביי דע"כ ליתא להאי סברא דהא אפי' ב"ש דאינהו מרי דשמעתתא דמדרש כתובה אפ"ה ס"ל דכגבוי דמי ואי ס"ד דאין החיוב כלל אלא בסוף א"כ אמאי הוי כגבוי אע"כ דאפילו למאן דדריש מדרש כתובה לאו משום דאין החיוב חל אלא בסוף דודאי עיקר החיוב חל מעיקרא משכנסה אלא שקבעו זמן הפרעון לכשתתאלמן או תתגרש וא"כ ה"ה לב"ה נהי דלאו כגבוי דמי אפ"ה מודה בהאי סברא דהחיוב חל מעיקרא אלא דלענין קבורה כיון דסוף סוף מתה קודם זמן הפרעון ולא נתקיים התנאי דלכשתנשא הרי אינו יורשה ומש"ה לא מחייב לקוברה אלא בנצ"ב דלא בעינן לכשתנשא כדפרישית מסוגיא דפ' נערה משא"כ בשומרת יבם כיון דחל החיוב מעיקרא והגיע ג"כ זמן הפרעון דלכשתנשא כדמסקינן דיבם כאחר דמי מש"ה חייב בקבורה אפילו משום כתובה דמנה ומאתיים כיון דע"כ קאי במקום הבעל מדלא יהיב לה כתובה כן נ"ל והיינו נמי כדפרישית לעיל בל' התוספות בד"ה יורשי הבעל דלא הוצרכו התוספות לפרש דכתובה הוי כמו נדוניא דבלא"ה א"ש שנתחייב כאן טפי מצד הכתובה עצמה כיון שכבר ניתנה לגבות והוא נכון ודו"ק היטב:

תוספות בד"ה הרוצה שימכור כו' וא"ת מה מפסדת והא אמר לקמן כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה נראה ברור דהא דאמרינן לקמן אי לית לה מראשון תקנו לה משני היינו מנה ומאתים לחוד ולא התוספות שהוסיף לה משלו וכ"ש דלא תקנו לה משני שיתחייב באחריות נצ"ב מהנכסים שלו דמצי למימר שאינו רוצה בהם אלא יהיו כמו שאר נ"מ שלה ונהי דלענין נכסים שירש מאחיו ע"כ הן באחריות נצ"ב כיון דע"כ במקום הבעל קאי לדברי האומר שזכה בהן משא"כ בנכסים שלו כיון דאשה הקנו מן השמים שפיר מצי למימר שאינו רוצה להתחייב באחריות ולפי שרוב הנשים יש להם תוספת ונצ"ב מש"ה תקנו בכולן שלא יוכל למכור מנכסי אחיו כן נ"ל ועכ"פ אין כאן מקום להוכחת התוספות דאי לאו הכי מאי מהני מה שכתובתה על נכסי בעלה הראשון ולמאי דפרישית שפיר אהני לתוספת ולנצ"ב. ובעיקר דברי התוספות דאי לאו הכי מאי אהני דמשמע לכאורה שלא נתקן אלא לטובת האשה הקשה מהרש"א ז"ל דלימא היבם א"א בתקנת חכמים. אמנם לענ"ד נראה דודאי בעיקר הדין עיקר שיעבודה דשומרת יבם אלים טפי משאר נשים כיון שכבר הגיע זמן גוביינא שלהם. וזה שפירשו בסמוך דאין לנו לכופה למחול זמנה דמעיקר הדין כן הוא לא מיבעיא למ"ד כתובה דאורייתא א"כ משכנסה ראשון נתחייב בכתובה והגיע זמן הגוביינא אלא דחכמים תקנו שלא תגבה אלא לאחר מיתת הבעל שלא תהא קלה להוציאה אלא אפילו למ"ד כתובה דרבנן נמי עיקר שיעבודה מחיים וזמן גוביינא מיד לאחר מיתת הבעל. וכיון דיבם כאחר דמי מדינא שישלם לה כתובתה מיד אלא משום דהפוכי מטרתא הוא כיון שחוזר וכונסה ושלא תהא קלה בעיניו להוציאה חוזר ומקבל מהן מיהו ודאי אלים שיעבודה על נכסי בעלה הראשון אלא דמה שכתבו התוספות דהחמירו טפי ביבמה לפי שלא כתב לה דקנאי היינו לענין שיהא המכר בטל אף בדיעבד אפילו היכא שהניח מקום לגבות. ומה שכתבו כאן דאי לאו הכי מאי אהני היינו משום דלישנא דמתניתין דקתני ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון משמע להו דאהני נמי לטובתו כן נ"ל ודו"ק:

שם בגמרא אם כהן הוא יעשה סעודה ויפייס אם ישראל הוא מגרשה בגט ומחזירה. ולכאורה יש לתמוה כיון דאם מגרשה נמי אין יכול להחזירה אלא לרצונה היינו פיוס והפוכי מטרתא למה לי. ונראה דחכמים עשו חיזוק לדבריהם בזה כי היכי דאמרו מכרו בטל משום דמסתמא לא סמכא דעתה כ"א אנכסי בעלה הראשון שנישאת לדעת כמו שאבאר בסמוך ומש"ה נמי בקושי התירו אפילו ע"י פיוס דשמא אינה מתרצית בלב שלם. אלא מתוך שאינה יכולה להעיז. וכי היכי דאמרינן באותן ג' שדות דמכרו בטל ואפילו מחלה וקנו מידה כתבו הפוסקים דלא מהני אפילו בבעל. וא"כ ה"נ לגבי היבם כיון שמת הבעל כולי נכסי הו"ל קצת כמו שייחדן לכתובתה משא"כ כשמגרשה ומחזירה הרי ניסת לדעת ודינה ככל הנשים דעלמא. כן נ"ל לפי מאי דס"ד דרבא. מיהו למסקנא דמסקינן טעמא דאיבה בלא"ה א"ש דאפילו בעושה סעודה ומפייס אכתי איכא איבה כפירש"י לקמן לענין מייחד לה כתובה וה"נ לענין סילוק השיעבוד ודו"ק:

תוספות בד"ה מגרשה כו' ואין לנו לכופה למחול דינה כו' עכ"ל . כבר כתבתי מילתא בטעמא דעיקר דינה על נכסי בעלה הראשון שניסת לו לדעת אדעתא דרבנן והם אמרו והם אמרו שכל נכסיו אחראין לכתובתה. ואפ"ה אמרו שיכול למכור מנכסיו ואפילו מנדוניא שלה היכא דלא שייך שבח בית אביה שהרי מוסיף לה שליש ומקבל עליו אחריות. משא"כ בשומרת יבם שמתייבמת בע"כ דאשה הקנו לו מן השמים. אבל לא מצינו שהקנו לו מן השמים שיזכה בנכסים דאפילו הבעל אינו זוכה בנכסי אשתו מן התורה אלא מדרבנן ואדעתא דהכי ניסת לו. וא"כ אין בדין לכופה שתסלק שיעבודה מנכסי בעלה הראשון אפילו אם רוצה לכתוב לה שיעבוד על נכסיו דקנאי ודעתיד למיקני דמצית למימר לא מהימנת לי כיון שניסת לו שלא מדעת כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך. ובעיקר קושיית התוספות על פירש"י עד סוף הדיבור כבר יישב מורי זקני זצ"ל בספר מגיני שלמה שיטת רש"י לנכון דלא תקשי ליה קושיית הרשב"א ז"ל ע"ש ודו"ק:

גמרא א"ל הכי קאמינא וכו' מאן שמעת ליה וכו' והא בעינן כשתנשאי וכו'. פירש"י אלעיל פריך וכו'. לכאורה תמוה מה דהוסיף להקשות והא בעינן לכשתנשאי כיון דכבר הקשה ומשני. ונראה לפרש בזה ע"פ פשוטו דבאמת פשיט לעיל להילכתא דעל היבם לקברה ממתניתין דר"פ אלמנה ניזונת ובאמת קושית רבא להילכתא משום דקי"ל גבי ארוסה כב"ש ואביי הבין דקשה ליה על מתניתין דמייתי דבעינן לאוקמי לכ"ע אפילו כב"ש לכך השיב לו דלב"ש בל"ז לק"מ דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי ואתיא ככ"ע ואח"כ מקשה דלהלכתא לא מתרץ מידי דהא בזה קי"ל כב"ש גבי ארוסה ובעומד לגבות לא קי"ל כוותיה וזהו דמקשה והא בעינן נמצא קשה להילכתא. ובלימוד הישיבה אמרתי דיש לפרש דהא התוס' הקשו עוד דהכא ב"ה מודה דלגרוע כח בעל השטר דרש"י מדרש כתובה ואיך קאמר מאן שמעת ליה ותו דחוק דלמאי דמשני יבם כאחר דמי א"כ כל פלפולא דאביי ורבא נפל בבירא ונראה דיש לפרש דרבא דהקשה מב"ש דלא ניתנה לגבות מחיים היינו דמסופק רבא באמת בהך סברא דיבם כאחר דמי אלא דהוכיח הך סברא דלא ניתנה לגבות משום דקשיא ליה כנ"ל דמה הוא יורש כיון שלא נשבעה א"ל כתובה וכמ"ש לעיל דמשמע דמתניתין דר"פ אלמנה ניזונת לא מיירי בארוסה. ומזה הוכיח דע"כ צ"ל כמ"ש לעיל משום דיבמה הוי כתוך זמנו דיבם לאו כאחר דמי וזהו דקאמר אח אני יורש ממ"נ דהרי לא נשבעה ואי משום כתובה ע"כ משום דבתוך זמנו הוא א"כ לא ניתנה לגבות מחיים. ועל זה השיב לו אביי דאם אתה אומר הטעם משום דתוך זמנו לא בעינן שבועה ע"כ אתה צריך לאוקמי כב"ש דא"כ אתה דורש מדרש כתובה למעליותא דלב"ה לא דרשינן למעליותא ויש לחוש לצררי א"כ כיון דמוקמינן כב"ש אין אתה צריך לומר כלל משום מדרש כתובה אלא דב"ש ס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי ולא אמרינן כלל אין אדם מוריש שבועה לבניו כדאיתא בשבועות דף מ"ח בהדיא דלב"ש דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי יורשים גובים אפילו מת לוה בחיי מלוה. ואח"כ מקשה דנהי דלא מוכח סברתו משבועה מכל מקום הא ס"ל לב"ש ע"כ דבעינן לכשתנשאי דהא דריש מדרש כתובה ומשני כיון דליכא הוכחא אמרינן דיבם כאחר דמי. ולפ"ז צ"ל בפשטות דלעיל מיירי בארוסה כמ"ש לעיל דלא בעינן שבועה אלא דמתניתין א"א לפרש אלא בנשואה כמ"ש לעיל ועמ"ש לקמן ודוק. אלא דלפ"ז אכתי דחוק דצריך לאוקמי מתניתין דר"פ אלמנה כב"ש משום שבועה כנ"ל ומחוורתא כמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם והראב"ד ז"ל:

שם ואמאי ספיקא הוא וכו'. לכאורה קשה דמה בכך דספיקא הוא הא קי"ל באיני יודע אם פרעתי אפילו היכא דלא ה"ל למידע חייב לשלם והכא נמי הרי בודאי נתחייב כתובה וספק זנאי והפסידה ואדרבה לבית הלל קשה מאי טעמא. ולכאורה היה נראה דכיון דדרשינן מדרש כתובה דאין החיוב אלא לכשתנשאי ואם כן בחיי הבעל אין התחלת החיוב ואם זינתה ה"ל כאינו יודע אם הלויתני דבמקום דלא ה"ל למידע כ"ע מודים דפטור כמ"ש התוס' לעיל דף י"ב ע"ב והיינו דקאמר אביי מאן שמעת דדריש מדרש כתובה ב"ש ואם כן קשה עליו דאין ספק מוציא מידי ודאי וע"כ צ"ל דכגבוי דמי וכאלו תפסה היא וליכא חזקה דממונא גבי הבעל נגד ברי דידה ולא דמי לאיני יודע אם הלויתני דאיכא חזקת ממון כדלעיל דף י"ב ע"ב. ולפ"ז הוי א"ש טפי הא דפריך בתר הכי והא בעינן לכשתנשאי לפי' התוס' דאב"ה פריך דהא צ"ל טעמא דב"ה משום זה דה"ל כאיני יודע אם הלותני וע"כ צ"ל דלגרוע מודה ב"ה דדרשינן מדרש כתובה מיהו אינו נראה לפרש כן דודאי משמע בדוכתא טובא דחיוב הכתובה מתחיל משעת נשואין היא כמו שאר חובות אלא דלא הגיע זמנה לפרוע ובאינו יודע אם פרעתי חייב. ונראה עיקר דהך ספק זנאי לא הוי ליה כודאי כל זמן שלא שתתה כדאמרינן בסוטה דעשה הכתוב כודאי וכמ"ש התוס' ביבמות דף י"א ע"א וא"כ ע"כ היא צריכה לומר דאם היה בעלה חי היתה שותה והיה מתברר דלא זנאי א"כ ספק זה אינו מוציא מידי ודאי שעשה הכתוב והיינו דקרי ליורשים ודאי וא"כ דברי ב"ה נכונים בטעמם ועל ב"ש קשה. ובזה יש ליישב מה שדקדקו התוס' ד"ה שותת וכו'. ותימא דהתם עיקר מילתיה דלפמ"ש הוא צורך ההוכחה לאביי דלא נימא טעמא דב"ה כדלעיל משום דה"ל כאיני יודע אם הלויתני דס"ל גם כן מדרש כתובה איהו בעי למימר מאן שמעית ליה דדריש מדרש כתובה דוקא ב"ש וע"ז קאמר דעיקר הטעם הוא מתוך שלא שותה הוי ליה כודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי והיינו דקאמר ב"ה או שותה ר"ל דכל זמן שאינה שותה ה"ל כודאי. ולפ"ז צ"ל דטעמא דב"ש משום דכגבוי דמי דכיון שהוא כבידה מועיל ברי דידה להחזיק דלא עדיף מה שעשו כודאי מטענת ברי דידה. א"נ יש לומר דהיינו כמ"ש התוס' ביבמות דף י"א דהא דעשה התורה הספק כודאי היינו להחמיר ולא להקל א"כ כיון דקי"ל בכל מקום במילתא דממונא דקולא לנתבע א"כ ה"נ כיון דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי אמרינן לקולא לדידה ולא הוי ליה כודאי והוי ליה כאינו יודע אם פרעתי ועיין מ"ש בסמוך. ודוק:

שם גמרא והא בעינן לכשתנשאי וכו'. קצת קשה דה"ל להקשות אמתניתין דלמה ליה למימר כתובה בחזקת יורשי הבעל תיפוק ליה דלא ניתנה לגבות כלל לסברת המקשה דיבם לאו כאחר דמי. ולפמ"ש התוס' דהקושיא על ב"ש דוקא א"ש טפי דמה"ל דהיינו טעמא באמת דלא מפרש ב"ש דין הכתובה כדקאמר ביבמות שם אליבא דב"ש מה יעשה בכתובתה ושבקא משום דלב"ש אין צריך לחקור עליו כלל כיון דלא מטי זימניה. אך לפמ"ש התוס' דהקושיא על ב"ה ג"כ או לפמ"ש דהקושיא לדידן דקי"ל להילכתא כב"ש במדרש כתובה גבי ארוסה ולא קי"ל כוותיה בשטר העומד לגבות א"כ ה"ל להקשות אמתניתין מיהו לפמ"ש התוס' ביבמות דבל"ז המ"ל משום דאין אדם מוריש שבועה לבניו לב"ה ותירצו דבאמת היינו דקאמר כתובה בחזקת יורשי הבעל ולאו כגבוי דאי הוי כגבוי לא הוי אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו כמו לב"ש א"כ ה"נ יש לומר כיון דקאמר כבר דלב"ש דס"ל כגבוי דמי לא קשה מידי אף דכתב לכשתנשא לאחר והקושיא לב"ה או לדידן כנ"ל א"כ ממילא א"ש דהוצרך לומר בחזקת הבעל דלאו כגבוי דמי. וק"ל:

שם שלח ליה וכו' אם ישראל הוא וכו'. לכאורה נראה דהטעם דבישראל לא מהני פיוס משום דאמרינן לעיל דף נ"ו דבכתובה עביד רבנן חיזוק דלא מהני מחילה בין לר' מאיר בין לרבנן אע"ג דלר' יהודה מהני בכותבת לו התקבלתי היינו דאמרינן דהוי כאלו קיבלה מעות על כתובתה משא"כ הכא וכ"ש דלר"מ לא מהני כתובה לדעת קצת הפוסקים בש"ע סימן ס"ו ובתוס' לעיל דף נ"א אך אמרינן ביבמות דף ל"ו במעוברת חבירו דג"כ עשו חיזוק ואמרינן שם מי עביד רבנן תקנתא לכהן וכו' וקאמר שם היכא דלא אפשר עבדינן כרבנן וכו'. א"כ ה"נ כיון דלר' יוסי מהני מחילה ע"ש א"כ בכהן סמכינן עליו ובהא ניחא הא דמהני בישראל כשמגרשה ומחזירה דודאי בתחלת נשואין שני' שהיא מתרצה ואדעתיה דהכי ניסת לו ובזה בודאי מועיל מחילה לאחר גירושין אפילו על כל הכתובה כמ"ש הב"ש סימן ס"ו ע"ש ועמ"ש עפ"ז בתוס' ד"ה מגרשה וכו'. מיהו לפמ"ש לעיל דף נ"א לר"מ מהני מחילה באחריות דלא עשו חיזוק בדרבנן מ"מ למאי דקי"ל כר' יהודה יש לומר כן אלא דלכאורה אכתי תקשה הניחא לרב יוסף וכדקי"ל להילכתא דס"ל דאי עבד וזבין הוי זבינא וכ"ש לפמ"ש לקמן דיש לומר דהא דר' יוסף גופא מטעם חיזוק הוא א"כ שפיר יש לומר (דאף שכתבנו לעיל בפרק אע"פ בכמה דוכתי דבכל מקום שעשו חיזוק דאף דאין מחילה מועיל היינו שיכולה לחזור בה אבל כל זמן שאינה חוזרת מועיל לכ"ע דלא עדיף מעונה דלכ"ע א"י למחול כדאיתא לעיל דף נ"ו ואפ"ה אמרינן בדף ס"א ברשות כמה דבעי מ"מ ה"נ יש לומר כן) דמה בכך שיעשה סעודה ויפייס שמא תחזור בה ותבטל המכירה אבל לאביי דס"ל אי זבין זביני זביניה א"כ מה בכך שתחזור בה הא כבר זבינא זבינא וכ"ש לפמ"ש לקמן דלאביי צ"ל דלא עשו חיזוק בזה ותו דאף לרב יוסף נראה דאע"ג דעשו חיזוק שיכולה לחזור היינו אם היתה חוזרת קודם המכירה אבל כשנתרצתה בשעת המכירה שוב אינה יכולה לחזור בה וכן מוכח מהא דקאמר דף צ"ה אליבא דר"י כתבה לשני וחתמה לו הרי דמועיל מחילה בשיעבוד לר"י כיון דמוחלת בשעת מכירה (ועמ"ש לקמן ר"פ הכותב בכה"ג). מיהו העיקר בזה דהוא רוצה שיהיה לו רשות למכור בכל פעם כדפי' רש"י בד"ה מגרשה בגט וכו' א"כ אף לאביי הוא רוצה שימכור לכתחלה בכל פעם ולא תוכל לחזור בה. וק"ל:

תוס' ד"ה הרוצה למכור וכו' ויש לומר דמפסדת וכו' דאל"ה וכו'. מבואר מדבריהם דכל היכא דאיכא משעבדי מאחיו לא תיקנו משני והוא תמוה שסותרים דבריהם ביבמות דף ל"ט ע"א בד"ה אשה הקנו וכו' שכתבו להדיא דלא טרפא ממשעבדי כל היכא דאיכא בני חרי לשני דאל"כ תהא קלה בעיניו להוציאה ולדבריהם שם צ"ל דמפסדת שאם ישתדפו הנכסים הנשארים מאחיו אף דתקינו משני היינו מאותו שעה שישתדפו משום דאסור להשהות בלא כתובה תקינו רבנן משני מאותו שעה. א"כ מפסדת אם ישתדפו לאחר גירושין ומיתה דשני קודם גבייתה דאז אין לה משני כלל ותצטרך לחזור על משועבדים ויותר נראה דאפילו בחיים אם ישתדפו הנשארים כיון דס"ל דאין החיוב בבעל שני מתחיל אלא מאותו שעה שנשתדפו א"כ עכ"פ מפסדת דגרועה היא משאר נשים דהא אין יכולה לטרוף מלקוחות של השני שקנו ממנו קודם דאשתדוף כמ"ש התוס' שם. ותו דבעלי חובות של השני דהיינו שחייב היבם לאחרים קודם שאשתדף יהיו קודמין לה. וכ"ז הוצרכו לר"מ דס"ל דאסור להשהות בלא כתובה אבל לרבנן דס"ל דלא היה התקנה אלא בשעת נשואין אבל אח"כ אין איסור כדאיתא בב"ק בהחובל דף צ' א"כ לפי מאי דס"ל דהיכא דאשתדף מתחיל החיוב באותו הפעם לר"מ יש לומר נמי דלרבנן דר"מ אינו מחויב כלל כיון דלא היה התקנה משני בשעת יבום דהא היה לה מראשון יש לומר דלא התקינו אח"כ משני אפילו אשתדף אחר יבום נכסי המת. ולפ"ז א"ש טפי לר"מ דא"צ לדחוקי אם ישתדפו לאחר גירושין דזה דחוק קצת דהא יכולה לגבות מיד אחר גירושין ומיתה אלא דלר"מ נמי אין איסור אלא להשהותה עמו אבל אם רוצה לגרשה אין צריך ליתן לה כתובה א"כ אם ישתדפו ויגרשה מיד לא נתחייב היבם כלל ותצטרך לחזור על משועבדים. וה"ה דה"מ למימר דלר"מ אהנו מה שכתובתה על הראשון דהא ס"ל לר"מ בר"פ הנזקין דכתובת אשה בינונית. א"כ נשאר מן המת זיבורית דוחה אותה אצל זיבורית של הראשון אלא דעדיפא תירצו. ותו דאנן קי"ל בהא כר"מ דאסור להשהות וקי"ל דכתובת אשה בזיבורית. וה"ה דהמ"ל דלר"מ דס"ל לעיל דף נ"א דלא אמרינן בכתובה אחריות טעות סופר. אם כן היכא דלא כתב אחריות פשיטא דאיכא טעמא רבה דאינו יכול למכור דהא לא תוכל כלל לגבות אם ישתדפו אותן בני חורין שישייר וא"צ לדחוקי משום טירחא דידה כ"ז כתבתי לדבריהם שם אבל דבריהם דהכא צ"ע חדא דקשה קושי' התוס' שם דאם נימא דהיכא דאיכא משעבדי דאחיו אינו גובה משני א"כ תהא קלה בעיניו להוציאה ודוחק לומר דכיון דלא נחתי הכא לסברא דאין החיוב השני מתחיל אלא משעה דאשתדף א"כ ס"ל דאכתי אינה קלה בעיניו להוציאה דחושש שמא ישתדפו משעבדי דאחיו וחזר החיוב עליו למפרע. ותו קשה לי דהא עכ"פ חזינן דאף ר"מ מודה בהך תקנתא דלא ימכור בנכסי אחיו כדאיתא במתניתין דאיירי ר"מ בפירות מחוברין. ולר"מ בודאי א"א לומר דהיכא דאיכא משעבדי לא תקינו משני דהא ר"מ לית ליה אחריות טעות סופר כלל בכתובה וא"כ דודאי חוזרת עליו ומאי מפסדת וצ"ל דס"ל דודאי אף ר"מ לא פליג אתקנת שמעון בן שטח דכל נכסיו אחראין אלא דס"ל דצריך לכתוב בפירוש ולא אמרינן בזה דאפילו לא כתב הוי כאלו כתב כמ"ש בזה בדף נ"א ע"ב ע"ש. א"כ מסתמא כותבין כן בפירוש אחריות והוצרכו לתקן שלא תפסיד. א"נ יש לומר דס"ל הכא דלר"מ עצמו בל"ז לק"מ דכיון דס"ל לר"מ כתובה דאורייתא א"כ בל"ז נכסי אחיו משועבדים לה מדאורייתא ולא הוצרכו לטעם דלא כתב לה דקנאי ודקנינא אלא למאי דקי"ל דכתובה תקנתא דרבנן א"כ צריך טעמא למה התקינו כן ועמ"ש לקמן בזה. ויותר נלע"ד דיש להסכים דבריהם הכא ודהתם דמ"ש הכא דאפילו אי ל"ל מראשון אלא משעבדי ר"ל אם היה רשאי למכור בנכסי אחיו א"כ היה הדין נותן אם אשתדפו בני חרי דאחיו צריכה לחזור על משועבדים אלו שמכר הוא בנכסי אחיו אבל מודים דממשעבדי שמכר אחיו בחייו אינה יכולה לטרוף אי אית ליה לשני דהיינו היבם בני חרי או משעבדי דידיה משיבמה דאל"ה תהא קלה בעיניו להוציאה אבל למשועבדים אלו שמכר הוא בעצמו יכול הוא לדחותה מטעם דאינם יכולים לומר הנחתי על נכסי היבם משום דאכתי לא התחיל החיוב אלא משעה דאשתדפו וכלו נכסי המת וכמ"ש שם ובזה לא תהא קלה בעיניו להוציאה דודאי לקוחות אלו לכשיקחו ממנו יחושו על זה ולא יקנו אלא באחריות. מ"מ תצטרך היא לחזור על הלקוחות ורצונה בזה דדחיקא להו מ"ש שם דהיא חוששת פן ישתדפו לאחר מיתה וגירושין דהא יכולה לטרוף מיד אחר גירושין ומיתה וגם דוחק משום דגריע משאר נשים לענין לקוחות הבעל מקודם דאשתדף כנ"ל וגם דוחק לומר משום שמא יגרשה מיד כשישתדפו הנכסים כנ"ל. לכך ניחא להו דכיון דאין החיוב מתחיל אלא לאחר דאשתדף אם כן אם ימכור קודם יוכל לדחותה אליהם אפילו אם יהיו לו בני חורין והא ודאי פשיטא דאינה יכולה למכור הכל בלא שיור דיש לחוש שמא ימות או יגרשה ואין עליו שום חיוב ותצטרך לחזור על הלקוחות אלא אפילו אם ישייר אפ"ה חוששת שמא ישתדף ותצטרך לחזור על הלקוחות ומ"ש דאל"ה מאי אהני ליה א"א לפרש דאהני לדחותה על משועבדים שמכר הוא דהא באמת תיקנו שאין יכול למכור כלל אלא ר"ל דע"כ אהנו כמ"ש שם לענין שאין החוב מתחיל אלא לאחר דאשתדף ונ"מ לענין אשתדף לאחר מיתה וגירושין או ללקוחות דידיה קודם דאשתדף כמ"ש לעיל וע"כ החיוב מתחיל מדאשתדף ואם כן יכול לדחותה אצל אלו משועבדים אם היה יכול למכור דאינם יכולים לומר הנחתי אך דאכתי לר"מ עצמו א"א לומר כן דהא ס"ל אחריות לאו ט"ס בכתובה וצ"ל שמא ישתדף לאחר מיתה א"נ כנ"ל משום דמסתמא כותבין א"נ משום דלר"ט עצמו כתובה דאורייתא ועמ"ש לקמן עוד בזה כנלע"ד דיש ליישב דבריהם דהכא ודהתם. ודוק:

תוס' ד"ה מי מגרשה וכו' אין אנו יכולים לכופה לימחול דינה וכו'. הקשה מהרש"א ז"ל דלמה לא יאמר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן ולכאורה נראה דיש ליישב בפשטות דכיון דאין החיוב מתקנתא דרבנן אלא שהוא יכתוב לה א"כ תצטרך לשמור כתובתה דהא יכול לכפור אח"כ שלא אמר כן ולא כתב לה דאינו כטוען אחר מעשה בית דין כיון דמתקנתא דרבנן כתובה על נכסי בעלה הראשון לכך אינו יכול לכופה. ותו נלענ"ד דא"צ לזה דכיון דקי"ל דעבוד רבנן חיזוק בדרבנן כדלעיל דף נ"ו דלא מהני ביה מחילה ויכול לחזור בו בכל עת כמ"ש לעיל בסוגיא א"כ נראה דה"ה כמו כן בתקנתא דידיה דכתובה על בעלה הראשון עבוד נמי חיזוק א"כ לא היה מועיל כלל מחילה דידיה הכא אף אם יאמר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן ויכול לחזור בו ומפסדת ואף אם נאמר דכיון דעכ"פ אדם יכול לשעבד נכסיו לשום אדם שירצה א"כ אם יכתוב דקנאי ודקנינא לא יכול לחזור בו ולאו משום דמחיל תקנתא דידיה אלא מחמת חיוב בפ"ע כענין שכתבנו לעיל בהתקבלתי לר' יהודה דמועיל דהוי כאלו קיבלה באמת דיכול אדם לחייב עצמו בשטר עכ"פ יפה כתבו התוס' דמהיכא תיתא נוכל לכופה על זה כיון שהיא אינה רוצה בחיוב דידיה אלא כתובה כמו שתקנו חז"ל ממילא מחילתו אינו כלום ויכול לחזור בו וכ"ש דא"ש לדעת הפוסקים בח"מ סימן קי"ב בכותב דאקני יכול לחזור בו קודם שקנה כמו במקנה לאחר ל' יום א"כ בל"ז לק"מ קושיות התוס' דמה בכך שיתחייב כיון דכתבנו דאינו יכול למחול זכותו למיהוי תקנתא דרבנן כמו שאר נשים אלא מחיובא דידיה א"כ הוי דבר שלא בא לעולם ויכול לחזור בו קודם שיקנה. ודוק:

יורשיה יורשי כתובתה. אותן יורשים שיורשין כתובתה חייבין בקבורתה: ואין חייבין בקבורתה. דהא בעי למיתב כתובתה ליורשיה: שיש לה שני יורשים. דאיצטריך לתנא למיתני אותן יורשין שיורשין כתובתה ש''מ איכא יורשים אחריני בהדייהו דלא ירתי כתובתה: אח אני יורש. כתובה זו שאני יורש אין כאן מנדוניית אביה כלום אלא מאתים ותוספת שכתב לה אחי ואין אני יורש אותה אלא אחי: יקבור את אשתו. כמו שהיה הוא קוברה אם מתה בחייו ואפילו לא הכניסה לו כלום: יתן כתובתה. שהקבורה באה תחתיה: לגבות מחיים. כל זמן שהבעל חי ואני במקום בעל עומד שהייתי מצפה לכונסה: מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה. שדורש לשון הכתובה שכתוב בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דמינה דייקת לא ניתנה כתובה לגבות מחיים דהא אינה יכולה לינשא לאחר: ב''ש היא. ביבמות בפרק האשה שהלכה דקאמרי ב''ש והלא מספר כתובה נלמד לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי והואיל והיא נישאת ע''פ עצמה שבאה ואמרה מת בעלי אף כתובתה גובה ע''פ עצמה: ושמעי' להו לב''ש. שמי שיש לו שטר חוב על חבירו הוא מוחזק בנכסי הלוה יותר ממנו: כגבוי דמי. והנכסים בחזקתה הלכך מינה קא ירית: מתו בעליהן. אכל הנשים שבעולם קאי שקינאו להן בעליהן ונסתרו ולא הספיק להשקותה עד שמת: ולא שותות. דבעינן והביא האיש את אשתו: ספק זנאי. והפסידה כתובה: מידי ודאי. מידי יורשי הבעל שהן ודאין בירושה: כגבוי דמי. והיא מוחזקת בנכסים יותר מהן ואין כאן מוציא מידי ודאי: והא בעינן לכשתנשאי כו'. אלעיל פריך סוף סוף היאך כתובה ניגבת מחיים שנוכל לבא עליו משני צדדים והא בעינן כו': יבם נמי כאחר דמי. וכיון שהתירתה מיתת הבעל לינשא ליבם מאותה שעה זכתה בנכסים: שלח ליה רבא לאביי. לאחר שהשיבו על שאלתו ואמר ניתנה כתובת יבמה לגבות מחיים של יבם: ביד רב שמעיה. הוא היה שליח בתשובה זו: ומי נתנה. כתובת יבמה לגבות מחיים דיבם: שימכור בנכסי אחיו. לאחר שכנס את יבמתו ואמרן לעיל כל נכסיו אחראין לכתובתה: אם כהן הוא. שאם יגרשנה לא יוכל להחזירה: יעשה לה סעודה. יפה לפתותה במשתה היין: ויפייס. הימנה שתתן לו רשות למכור את העודף על כדי כתובתה: ואם ישראל הוא. שמותר להחזיר גרושתו: מגרשה בגט. ומגבה את כתובתה ומוכר מה שירצה ומחזירה ע''מ כתובתה הראשונה או אפי' רצה להחזירה מיד מוכר כל זמן שירצה שאין מעכבת מלמכור אלא יבמה לפי שאין היבם כותב לה כתובה ולא כתב לה דקנאי ודקנינא ואין כתובתה אלא על הראשון ומשום הכי מעכבא בכולהו דלמא משתדפי הני דמייחד לה ואע''ג דאמר לקמן (דף צה:) אישתדוף בני חרי טרפא ממשעבדי מ''מ אמרה איני רוצה לטרוח לב''ד אבל כתב לה כתובה כשמחזירה וכתב לה דקנאי ודקנינא לא מציא מעכבא והא דתנן (גיטין דף נה:) לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אוקמינן באותן שלש שדות אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שייחד לה בכתובתה ואחת שהכניסה לו שום משלה:
איזוהי אלמנה שיש לה שני יורשין כו'. מיתורא דמתני' דייק אבל עיקר מתני' לא מיירי בשומרת יבם אלא בסתם אלמנה דהא קתני מנכסי יתומין ושומרת יבם לית לה יתומין: ולימא אח אני יורש כו'. לפ''ה פריך שפיר אח אני יורש דאיני יורש מנכסיה כלום אלא מנה ומאתים של אחי הלכך אשתו אין אני קובר אבל לפי' ר''ת דנדוניא לכ''ע בחזקתו אינו מיושב כל כך שהרי הנכסים של אשה היו וכן גם לפירוש הקונטרס למ''ד בחזקת יורשי הבעל צריך ליישב וצריך לפרש דהכי פריך ולימא אח אני יורש כלומר זכותו של אחי אני יורש כמו שהיה עושה הוא אם היה קיים אבל חובתו לא אירש כדאמר באלו נערות (לעיל דף לד:) הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשים בה כל ימי שאילתה מתה אין חייבים באונסיה: משום דבאין עליו משני צדדין אם אחיו יורש יקבור את אשתו. כלומר אם באת לומר שאינו יורש כלום ממנה אלא מאחיו אם כן בעי למימר דהרי הוא כאילו אחיו קיים ולהכי לא באתה לידי גיבוי יקבור את אשתו כלומר יחשוב לגמרי כאילו הוא חי ויקבור אשתו כמו שהיה הוא קוברה ולפי זה דווקא בנפלה מן הנשואין ואם אינו קובר דלא חשיב כאילו הבעל חי א''כ באתה לידי גיבוי ויתן לה כתובתה: מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה ב''ש. ולב''ה דלית להו מדרש כתובה ניתנה כתובה לגבות מחיים אע''ג דאינה גובה כתובתה קודם חליצה לענין זה ניתנה לגבות שיהיה לה קבורה תחת כתובה וא''ת והא ב''ה נמי אית להו מדרש כתובה דחזרו להורות כב''ש כדאמר בפ' האשה שלום (יבמות קיז. ושם) ולעיל סוף פ' נערה (דף נג. ושם ד''ה שאין) פירשתי ולפי מסקנא דשמעתין מצי דרשי ב''ה מדרש כתובה: ושמעי' להו לב''ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי. אף ע''ג דלאביי לית ליה דכגבוי דמי כדמשמע בהחולץ (יבמות לח:) דפריך לרבא מההיא דנפל הבית עליו ועל אביו בכתובה מודה דכגבוי דמי משום חינא כדאמר התם א''נ בתר דשמעה מרבא סברה: שותות והביא האיש כו'. משמע דבסדר המשנה גרסינן או שותות ולא כמו שהיה כתוב שם בספרים לא שותות ותימה דהתם עיקר מילתיה ולא פריך לה כלל: והא בעינן לכשתנשאי לאחר כו'. מצינו למימר דפריך לבית שמאי דנהי דאית להו לבית שמאי שטר העומד לגבות כגבוי דמי מיהו לענין זה מהני מדרש כתובה לכשתנשאי לאחר דלא יהיב לה קבורה מידי דהוי ארוסה דאע''ג דכגבוי דמי אין לה כתובה ומשני יבם נמי כאחר דמי ואי הוה גרסינן אלא הוה אתי שפיר דהדר ביה משינויא דלעיל ואתי האי טעמא נמי לבית הלל ומצו דרשי שפיר מדרש כתובה דכיון דכאחר דמי חשיב כאילו גבתה והחזירה לו הואיל והיא קצת בת גבייה אי נמי מצי למימר דלבית הלל פריך דלית להו כגבוי דמי אע''ג דס''ד דלית להו מדרש כתובה מ''מ פריך שפיר דהשתא ומה התם ביבמות לא בעו ב''ה למדרש כתובה כדי לגבות אלא מפסדי לה כתובה כ''ש הכא שיש לה להפסיד כתובה ע''י מדרש שיאמרו בית הלל שתפסיד: יבם נמי כאחר דמי. ואע''ג דבפ''ק דקדושין (דף יג:) אמר גבי ואיש אחר יקחנה דיבם לא מקרי אחר הני מילי בלשון תורה אבל בלשון חכמים איקרי אחר.: הרוצה שימכור בנכסי אחיו. לפי שאינו יכול למכור ומכרו בטל לאלתר אפי' קודם שתבא לידי גבייה דהחמירו חכמים ביבמה לפי שלא כתב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך ולכך תיקנו שאינו יכול למכור כלל שלא תצטרך לחזור ולטרוח ולטרוף מן הלקוחות ואפי' ישאיר לה כנגד כתובתה אינו רשאי למכור השאר דחיישינן שמא יאבדו או ישתדפו השדות שישאיר וא''ת מ''מ מה מפסדת והא אמר לקמן דאי לית לה מראשון תקינו לה משני וי''ל דמפסדת שצריכה לחזור ולטרוף הלקוחות דאפי' אי לית לה מנכסי הראשון אלא משעבדי לא תקינו לה רבנן משני דאי לאו הכי מאי אהני ליה מה שכתובתה על נכסי בעלה הראשון: מגרשה בגט. וא''ת והואיל וטעמא משום דלא כתב לה דקנאי יכתוב לה ולא יצטרך לגרשה וי''ל שאין האשה חפיצה דניחא לה שיהו על נכסי בעלה הראשון הואיל והם כל שעה בעין שאין רשאי למוכרם ואין לנו לכופה למחול דינה ופי' בקונט' והא דתנן בהניזקין (גיטין נה:) לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל הא אוקימנא באותן ג' שדות והקשה ה''ר שמואל דכ''ש בשאר נכסים כדאמרינן בחזקת הבתים (ב''ב דף נ. ושם) למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד