כתובות פא ע"ב

דף פא - ב

ומדייק רבא - ואי סלקא דעתין שנתנה כתובה לגבות מחיים דיבם, מדוע היבם צריך לגרש אותה כדי להגבותה כתובתה ולמכור את השאר, נייחד לה שיעור כתובה, והשאר ליזבין [שייחד לה את שיעור כתובתה כעת, וימכור את השאר]?

ומקשינן: ולטעמיך [אם כך הקשה לו] ולותבה ממתניתין [מדוע לא הקשה עליו ממשנתינו], ששנינו - "לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת ליך על השלחן, אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה", ומבואר שאינו יכול ליחד לה את שיעור כתובתה ולמכור את השאר, ומדוע נזקק רבא להקשות מברייתא במקום משנה?

ומשנינן: ממשנתינו אין להקשות, כיון שהמשנה אינה אומרת דין, אלא התם עצה טובה קא משמע לן, שלא תאבד את כתובתה ^[73]. אך מדינא יכול הבעל ליחד לה כתובתה. ולכן לא הקשה רבא מהמשנה אלא מהברייתא.

ומוכיחה הגמרא, שהמשנה אינה אומרת דין גמור - דאי לא תימא הכי [אם לא תאמר כך] איך תבאר את הסיפא, דקתני "וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת ליך על השלחן אלא כל נכסיו אחראין לכתובת אשתו",

אי בעי ליה לזבוני הכא נמי דלא מצי מזבין [וכי כל בעל אינו יכול למכור את כל נכסיו, עד שיגרש את אשתו] ?! אלא ודאי, רק עצה טובה קמשמע לן, שלא ייחד לה את כתובתה, אך יכול הוא למכור נכסיו.

הכא נמי, גבי יבם, רק עצה טובה קא משמע לן, שלא ייחד לה את כתובתה. ולכן לא הקשה רבא מהמשנה.

אלא ברייתא דרבי אבא קשיא, כדלעיל ^[74]?

ומשנינן: ברייתא דרבי אבא נמי לא קשיא, ואין להוכיח ממנה ש"לא ניתנה כתובה להגבות מחיי היבם", כיון שלעולם נאמר ש"ניתנה כתובה להגבות מחיי היבם", אלא תקנו שלא יתן לה את כתובתה בעודם נשואים משום איבה. שלא יבואו לידי ריב, משום שתאמר - "עיניו נתן בגירושין, ולכן נותן לי כתובתי" ^[75].

א. מי שמת בלא בנים והניח אשה ליבום, והיו לו כמה אחים - מצוה על הגדול ליבמה, ואם יבמה זכה בכל נכסי אחיו.

ב. ואם חלץ ולא יבם - חולקים כל האחים בשוה בנכסי אחיהם המת.

ג. ואם נתן לה אחד מהאחים גט, שוב אין יכולים ליבמה, וחולצים לה, וחולקים בנכסי אחיהם.

מעשה בההוא גברא, דנפלה ליה יבמה בפומבדיתא [מת אחיו בלא בנים בפומפדיתא, ונפלה אשתו לפניו ליבום, כיון שהיה האח הגדול].

בעי אחוה למפסלה לה בגיטא מיניה [רצה אחד האחים לתת לה גט, כדי שלא יוכל הגדול ליבמה, ויחלקו בנכסי אחיהם].

אמר לו אחיו הגדול - מאי דעתיך משום נכסי?! אנא בנכסי פליגנא לך. [אם רצונך לחלוק בנכסים, תן לי ליבם, ואנכי אחלוק עמך כאילו חלצתי] ^[76].

אמר רב יוסף - כיון דאמור רבנן לא ליזבין, אע"ג דזבין לא הוה זביניה זביני. [כיון שאמרו חכמים שאין היבם רשאי למכור בנכסי אחיו המת, אפילו אם מכר לא חל המכר], ולכן אינו חייב לתת לאחיו חלק מהנכסים אם ייבמה.

והיכן אמרו: דתניא - מי שמת והניח שומרת יבם, והניח נכסים במאה מנה, אף על פי שכתובתה אינה אלא מנה, לא ימכור. כיון שכל נכסיו אחראין לכתובתה".

אמר ליה אביי - וכי כל היכא דאמור רבנן לא ליזבין, אע"ג דזבין לא הוה זביניה זביני [וכי בכל מקום שאמרו לא למכור, אם מכר לא חל המכר]?!

והרי תנן בריש פרקין - "האשה שנפלו לה נכסים ... בית שמאי אומרים תמכור, ובית הלל אומרים לא תמכור, ברם - אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים", ומוכח, שאפילו במקום שאמרו חכמים "לא תמכור", אם מכרה מהני?

שלחו שאלה זו, לקמיה דר' חנינא בר פפי.

שלחה - כדרב יוסף [השיב להם, שהלכה כרב יוסף].

אמר אביי, אטו ר' חנינא בר פפי כיפי תלה לה?! [וכי רב חנינא תלה נזמים לקשט את תשובתו], כלומר, מה הוסיף בדבריו על דברי רב יוסף, הלא קושייתי מהמשנה במקומה עומדת?

שוב שלחו שאלה זו לקמיה דרב מניומי בריה דרב נחומי.

שלחה - כדאביי. ואי אמר בה רב יוסף טעמא אחרינא, שלחו לי". [שלח להם - נראה לי כדברי אביי, אך אם ימצא רב יוסף טעם לדבריו, אנא שלחו לי].

נפק רב יוסף, דק ואשכח [יצא רב יוסף, ועיין ומצא ברייתא כדבריו].

דתניא - "הרי שהיה נושה באחיו [היה אחיו חייב לו כסף] ומת המלוה, והניח שומרת יבם לפני אחיו הלוה, לא יאמר הלוה - הואיל ושאני יורש, החזקתי. ופקע חובי ^[77].

אלא, מוציאין את הנכסים מהיבם, ויקח בהן קרקע כדי שתוכל יבמתו לגבות ממנה את כתובתה, והוא אוכל פירות".

ומוכח, שלא הועילה תפיסתו בחוב, כיון שאמרו חכמים - "ילקח בהם קרקע".

אמר ליה אביי - דלמא דטבא ליה עבדו ליה? אולי אין כונת המשנה שכופין אותו לקחת במעות קרקע, אלא רק עצה טובה נתנו לו כדי שלא יאבד את המעות בהוצאה ^[78]?

אמר ליה רב יוסף: תנא תני "מוציאין", ואת אמרת "דטבא ליה עבדו ליה"?! [בברייתא כתוב לשון "מוציאין", דמשמע בעל כרחו, ואתה רוצה לומר שכונתה רק לעיצה טובה?!].

הדור שלחוה קמיה [שוב שלחו תשובה זו לפני] דרב מניומי בריה דרב נחומי. אמר להו, הכי אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן, ברייתא זו שמצא רב יוסף כדבריו, אינה משנה [אינה מוסמכת כדי לסמוך עליה],

ודנה הגמרא: מאי טעמא אינה משנה?

אילימא משום דהוו להו מטלטלי, ומטלטלי לכתובה לא משעבדי, כלומר - אם נאמר, שדברי המשנה שאין האח יכול לתפוס את חובו אחר מות אחיו אינם נכונים, מכיון שהחוב הוא מטלטלין, ^[79] ומטלטלין אינם משתעבדים לכתובה, ואם כן כיון שהוא יורש את אחיו זכה גם במטלטליו, דהיינו חובו, ואינו חייב לשעבד את הכסף לפרעון כתובת האשה.

יש לדחות - דלמא המשנה כרבי מאיר היא, דאמר מטלטלין משתעבדים לכתובה ^[80].

ואלא נאמר, שדברי המשנה אינם נכונים, משום דאמר לה היבם - "את לאו בעלת דברים דידי את", ולא התחייבתי לך כלום אלא לאחי, ועל כן לא אשלם כלל את חובי.

הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת, והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי, אלא מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות. ואף על גב דאסיקנא דאינה משנה, משום דלא אשכחן דאית ליה תרי חומרי בכתובה אלא ר' מאיר או ר' נתן, מכל מקום השתא דתקון רבנן בתראי לגבות ממטלטלין הרי מטלטלין כקרקע, ומוציאין ממנו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. וכן כתב רבנו אלפסי ז"ל (דף מ, א) ומה שהקשה עליו הראב"ד ז"ל (בהשגות על הרי"ף) מי עדיפא תקנתא דבתראי ממלתא דר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה, ואפילו הכי אמרינן דוקא מטלטלי דאיתנייהו בעינייהו ביד היורשין, אבל מלוה דאיתא ברשות אחרים לא מפקינן מלוה בעל כרחיה ויהבינן לאיתתא מדר' נתן. הא קושיא ליתא, דודאי אי אשכחן לר' מאיר דסבירא ליה בבעל חוב דעלמא כר' נתן, אף בכתובה נמי הוה מחמיר תרי חומרי, דמאי שנא כתובה דלא מחמרינן בה, אלא הכא הכי קאמר דלא אשכחן הכא אמאי דגרמי האי ברייתא דאי לר' מאיר לא אשכחן ליה דאית ליה כר' נתן בעלמא, ואי לר' נתן לא אשכחן ליה בכתובה דלימא שתהא נגבית ממטלטלי, ואלו אשכחן תנא דאית ליה בעלמא כר' נתן ואית ליה בכתובה כר' מאיר מוקמינן הא ברייתא כוותיה, אף על גב דתרי חומרי נינהו, הלכך לדידן דסבירא לן דמטלטלי משתעבדי לכתובה משום תקנתא דבתראי, וסבירא לן בעלמא נמי כר' נתן מחמרינן בה אפילו הוו מאה חומרי, ואין צריך לומר בשכתב לה מקרקעי אגב מטלטלי (בכ"י נקוד לחילופין מטלטלי אגב מקרקעי), דליכא אלא מד' נתן בלחוד. וכן כתב הרמ"ה ז"ל.

ואי סלקא דעתך נתנה כתובה לגבות מחיים דיבם וייחד לה שיעור כתובה ושארה ליזבן פי' שהרי הגירושין גנאי הוא לשניהם אלא ודאי הא דלא עביד הכי משום דלא נתנה כתובה לגבות מחיים דיבם.

ולטעמיך דסברת דהיינו טעמא דר' אבא אדרמי' בה מדר' אבא אותביה ממתניתין דתנן לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן ומשני דמתניתין ליכא לאותביה והא דקתני לא יאמר לאו למימרא (שאם [שאין] רשאי לומר אלא עצה טובה קמ"ל שאין הגון לומר כך ופי' רש"י ז"ל עצה טובה שמא יאבדו אותם מטלטלים שייחד לה ונמצא בלא כתובה וצריך לכתוב לה כתובה אחרת פירוש לפי שאסור לאדם להשהות את אשתו בלא כתיבה ויש שהקשה עליו ז"ל דהא ניחא לר"מ אלא לרבנן דאמרי מותר להשהותה בלא כתובה מאי א"ל וי"ל דאנו דחינן דממתניתן ליכא לאותבי דהא איכא למימר דסתם מתני' ר"מ היא עצה טובה קמ"ל, ויש שפירש עצה טובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלא דר' אבא קשיא פי' דההיא לאו משום עצה טובה היא דמשום עצה טובה לא אמרינן לה שיגרשנה שהוא גנאי ומוטב שיחד לה ולא נחוש לאידך עצה אלא ודאי משום דלא נתנה כתובה לגבוה מחיים דיבם הוא. דר' אבא נמי משום איבה היא פי' רש"י ז"ל שהמיחד לאשתו קרקע או מטלטלים לכתובה נותן איבה עולם ביניהם דסברה עיניו נתן בגירושין אבל זה המגרשת אע"פ דהשתא איכא איבה כשמחזירה ידעה דלא עשה אלא למכור ופקעה לה איבה:

ההוא גברא דנפלה וכו' מאי דעתיך משום נכסי פירש הרמב"ם זוכה בכל נכסי המת ואלו החולץ יורשים אחיו עמו בנכסיו פליגנא לך כאלו הייתי חולץ פי' רש"י ז"ל שקנו מידו ע"כ שכן כתב ז"ל גבי הא דאמר רב יוסף כיון דאמר רבנן לא לזבין אינש אע"ג דזבין לא הוה זביני' זביני ומה שעשה זה שהתנה עמה לחלוק לו וקנו מידו הרי הוא במכר קשיא לן דאי תנאי הוא ולא פליג מהשתא אע"ג דקנו מידו מאי הוה קנין דברים בעלמא הוא כדאית' בריש בתרא ולא משמע שקנו מידו ברוחות דא"כ אין זה תנאי אלא מכר גמור ועוד דלקמן אמרינן מסתפינא דעבדת לי בפומבדיתאה רמאה ופי' רש"י ז"ל שחזר בו ואם קנו מידו כראוי לא היה כאן רמאות דחזרה אלא שלא הועילו מעשיו משום דלא מצי לזבוני כדאמר רב יוסף לכך נראה לפרש כי זה בודאי לא קנו מידו כלל אלא שהבטיחו בדברים ואמר ליה בנכסי פליגנא לך והכי משמע לישנא ואח"כ חזר בו והיה אומר שלא אמר כן אלא להטעותו כדי שלא יפסלנה עליו בגט ורב יוסף אמר שאפי' לא היה יכול לחזור בו אלא שקנו מידו ברוחות לא הועילו מעשיו דאע"ג דזבין לא הוה זביניה זביני והשתא אתי שפיר מאי דאמרינן לקמן מסתפינא דעבידא לי בפומבדיתאה ואמר לו בנכסי פליגנא לך מהשתא דאלמא דבפומבדיתאה לא פליג מהשתא:

אלו ואלו מודים שאם מכרה מכרה קיים וא"ת מאי ראיה מזו שאני התם דפריש לה בהדיא דבדיעבד מתני' וי"ל דהתם נמי לא אמרו ב"ה אלא שלא תמכור ואעפ"כ אמר רבי דמודו ב"ה שאם מכרה ונתנה קיים:

הרי שהיה נושה באחיו ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני (יותר) [יורש] החזקתי פי' החזקתי בנכסים אלו ואין לפרוע עתה כלום עד שתבא לגבות כתובה דאלו להחזיק ושלא לשלם כלל פשיטא דלא מצי אמר לר"מ דסבר מטלטלי משתעבדי לכתובה אלא ודאי כדאמרן והיינו דדחי ודלמא דטבא ליה עבדו ליה ופי' רש"י ז"ל דטבא ליה שהקרקע קיים לו עולמית ולא יוציא המעות בהוצאה ואלו היה יכול להחזיקה לעצמו לגמרי הא ודאי ההוא טבא לי' דמפטר מחיובי' אלא ודאי כדאמרן והיינו דמייתי ראייה מהכא דיבם לא מצי מזבי דהא הכא כיון דתפסם בה היבם בחיי בעלה וזכה בהם דמלוה להוציאה ניתנה ואינם אלו הנכסים משועבדים ואפילו הכי קתני שמוציאין מידו וילקח בהם קרקע וכ"ש כשמכר לאחר מיתת הבעל שלא יועילו מעשיו ואיכא דקשיא ליה ולימא שיבם מוחל ויש מתרצים בתוספות דאין הכי נמי ומיהו לא יועיל לו דהא מחייב מדינא דגרמי כדאמרינן לעיל ומגבי ביה כשורה לצלמי. ויש עוד לומר לפי מה שכתבתי בפרק האשה שנתארמלה דאע"ג דמוכר שט"ח יכול למכור או יורש שיש לו הלוואה אינו יכול למחול לבעלי חובותיו דהא משתעבדי למלוה שלו מדרבי נתן דהא מתניתין ר' נתן הוא כדאיתא בסמוך וכן הדין בעיני אע"פ שאין זה דעת רבותי' בעלי התוספת ז"ל ולא דעת רבי' ז"ל. והרמב"ן תירץ דקושיא מעיקרא ליכא לפי שאין האדם יכול למחול לעצמו שאין מחילה אלא ממוחל נמחל וכן נראה בפרק הגוזל:

תנא תני מוציאין פי' דמשמע בע"כ ואת אמרת דטבא לי' עבדו ליה אילימא דהוה לי' מטלטלי פירוש שכל חוב אינו חשוב אלא כמטלטלין ואע"פ שעיקר שעבודו על הקרקעות כיון דזוזי שקיל ועל הרוב זוזי יהיב מטלטלין חשיב בכל דוכתא כדאמרינן בעלמא ולקמן באידך פירקא אנן מטלטלי שביק לן אבונא גבך ומיהו לא אמרינן אלא שדינו בזה כמטלטלין אבל אינו בכלל לשון מטלטלין למי שנתן או מכר או שיעבד מטלטלין וכיוצא בו וזה ברור וכן הוא דעת כל רבותי':

ודלמא ר"מ היא דאמר מטלטלין משעבדי לכתובה פי' דאע"ג דלית ליה הלכתא כר"מ מ"מ לא ה"ל אינה משנה דהאי לישנא משמע שלא נישנת כן מפורש כדפי' רש"י ז"ל בכאן ולא כמו שפי' גבי החובל ומבעיר אינה משנה אינה הלכה ושם דחינן פי' בס"ד. ושמעינן מהכא דלר"מ אפילו מטלטלין דיורשין משתעבדי לכתובה ולא כמו שפי' ר"ת ז"ל שלא אמר ר"מ אלא מיניה דיבם כדידיה חשיב דהא ודאי דיבם לא גרע בהא מהיורשים דעלמא ומיהו רבנן פליגי עליה דר"מ דאפילו מיניה דידיה לא גבי' מטלטלי וכדכתיב' לעיל במכלתין ובכמה דוכתי בס"ד:

למדת לענין פסק הלכה שהיבם אינו יכול למכור בנכסי אחיו מפני שכלם משועבדים לכתבתה ולא סוף דבר קודם שכנסה אלא אף לאחר שכנסה הואיל וכתבתה מכל מקום על נכסי בעלה הראשון ואפילו יחד לה כתבתה ואם מכר לא עשה כלום והיא מבטלת המקח לשעתו אע"פ שאינה באה עדין לידי גבוי כך תקנו לה חכמים הואיל ואין מה שהוא קונה לאחר מכן משתעבד לה והרי אלו נשדף מה שייחד לה ומכר השאר אין לה במה לסמוך שלא אמרו אי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני אלא בשלא נשארו לה נכסים מראשון ואפילו לא היתה כתבתה אלא מנה והניח האח נכסים במאה מנה אין היבם מוכר כלום ואם מכר מכרו בטל ואם כן הרוצה למכור בנכסי אחיו כיצד יעשה אם כהן הוא אין לו תקנה אלא אם מכר יפייס את אשתו שלא תערער ויהא הלוקח נשען על פיוסו ואם ישראל יגרש ויחזור ויכתוב לה כתבה על נכסיו והוה לה כאשה דעלמא שהרי הוא יכתוב לה דאקנה:

ואע"פ שלכתחלה לא ימכור על ידי ייחוד ומשום עצה טובה אם מכר מכל מקום מכר הואיל ונשאר בכדי שיעור כתבה ואף בלא נשאר מכרו מכר עד שתבא לידי גבוי כמו שביארנו במשנה חוץ משלש שדות שמקחו בטל אף מחיים שדה שהכניסה לו שומא בכתובתה ושדה שייחד לה בכתובתה ושדה שכתב לה בכתובתה:

אפילו היו שם הרבה יבמים ורצה אחד מהן לפסלה לזה שהיא ראויה לו עד שנתרצה זה להקנותו חלקו בנכסי האח וקנו ממנו על כך או אפילו חלק לו מעכשו אינו כלום ולכשיכנוס חוזר בהקנאתו ובין שייבם ואחר כך חלק לאחיו או מכר בין שחלק או מכר תחלה ואחר כך ייבם אינו כלום:

ולענין ביאור מיהא זה שאמרו נכסי פליגנא לך וקנו מידו צריך לשאול שהרי לא זכה בהם היבם עדין ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודאי כך הוא אלא שהיבם לא היה לו מערער בכך אלא שאחר שכנסה שאל אם יוכל לחלוק לו והשיבוהו שאינו יכול ומה שאמרו למטה מסתפינא דעבדת לי כפומבדיתאה היו סבורים עליו שברמאות היה עושה כן ואמר ליה פלוג מהשתא כלומר שיחזיק מעכשו ויגמר הקנין לכשיכנוס ואף בזו לא הועיל:

היבמה אינה נקנית ליבם בקדושין ולא נתרת ממנו בגט כמו שביארנו בראשון של קדושין ומכל מקום כל שאחד מן האחים נתן לה קדושין פסלה לשאר אחים וכן כל שנתן לה גט נפסלה היא וצרותיה על עצמו ועל אחיו ונכסי המת חוזרין לאחים בשוה אחר שאין כאן יבום כמו שיתבאר במקומו:

הרי שהלוה מנה לאחיו ומת המלוה ונפלה אשתו ליבום לפני אותו שלוה זכה באותו מנה ואינו בכלל שאר הנכסים שלא יהא רשאי למכרן שהרי מטלטלין לא מישתעבדי לכתבה ומכל מקום בזמן הזה שתקנו הגאונים להיות האשה גובה כתבתה מן המטלטלין וכל שכן למי שהתנה בכך אינו יכול לומר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ושמא תאמר יאמר לה לאו בעל דברים דידי את שאף ר' מאיר לא אמרה אלא במטלטלי שהן בעין ביד יורשי הבעל הרי מכל מקום היה הוא משועבד לה מדר' נתן דאמר מנין לנושה בחבירו מנה וחברו בחברו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו וכן הלכה ועל הדרך שביארנוה ברביעי של קמא מ' ב' ושמא תאמר והלא בסוגיא זו אמרו זו אינה משנה ומשום דלא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתבה אלא הסובר שמטלטלין משתעבדין לכתבה דוקא במטלטלי שהם בעין והסובר שמוציאין מזה לזה אינו סובר כן אלא בבעל חוב אבל לא בכתבה וכו' ומי עדיפא תקנת גאונים מדר' מאיר גופה באמת כך ראיתי ששאלוה גדולי עולם עד שתירצו שמתקנת הגאונים מטלטלי כמקרקעי וכמו שביארנו ס"ז א' בגמלים של ערביא ולדעתי עיקר קושיא ליתה שלא אמרו אלא לא אשכחן תנא וכו' אלא או כר' מאיר או כר' נתן ואנו כבר פסקנו כר' נתן מעיקר הדין וכר' מאיר מן התקנה וחזרה לה כתבה מן התקנה כבעל חוב לכללו של דברי ר' נתן וזהו הטעם שגדולי הפוסקים הביאוה ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שאף לתקנת הגאונים אין כופין אותו לפרוע ומטעם שאין תקנת הגאונים עדיפא מדר' מאיר ועוד כתבו בה טעם אחר דמלוה ראויה היא ואין אשה נוטלת בראוי כבמוחזק ומדבריהם למדנו דוקא אשה הא בעל חוב נוטל וכסתם משנה של בכורות נ"ב א' שאמרה האשה בכתובתה והבנות במזונותיה והיבם אין נוטלין בראוי ולא הוזכר שם בעל חוב ומכל מקום בפירושי רב חננאל כתבוה אף בבעל חוב ובבתרא פרק מת קנ"ז א' אמרו נפל הבית עליו ועל אביו זה אומר הבן מת ראשון למדנו שאין בעל חוב גובה מנכסים שנפלו לאחר מיתת לוה מפני שהוא ראוי ובבריתא של בכורות הבכור והיבם והיורש את אשתו ונזק וחצי נזק וכפל וארבעה וחמשה אין נוטלין בראוי אבל נותן להם משדה החוזרת לאביו ביובל אלמא אף מלוה הכתובה בתורה כגון נזקין אין נוטלין בראוי ובתלמוד המערב שבפרק הניזקין מיטב שדהו פרט למטלטלי כרמו פרט לראוי וכן בפרק אע"פ נ"ה א' אמרו נפקא מינה לשבח ולא אמרו לראוי שאף בעל חוב אינו נוטל בו ומה שלא הוזכר בבכורות מפני שעיקרה לשבח נשנית כלומר שאין נוטלין בשבח ובעל חוב נוטל את השבח והרי למדנו שבעל חוב אינו נוטל בראוי ואעפ"כ נוטל במלוה כדאמרינן צ"ב א' יתומים שגבו קרקע בחוב אביהן בעל חוב חוזר וגובה שאין המלוה נקראת ראוי לגבי בעל חוב מדר' נתן אלא שבגבו מעות אין לו שאף אם היו בידו אינו גובה מהן מיורשין ולתקנת הגאונים אף בגבו מעות כן וכל שכן בהתנה ואחר שכן אף אשה בדין זה שכל שהוא משועבד מוחזק הוא ושמא תאמר והרי מכל מקום שיעבוד תורה הוא שראוי לומר בו כן ומועיל מיהא להתנה אבל שיעבוד מטלטלין מדרבנן הוא ושיעבוד חכמים לא משוי מוחזק וכמו שאמרו באחרון של בתרא קע"ה ב' גבו קרקע יש לו דשיעבודא דאוריתא אלא שיעבודא דרבנן לא משוי מוחזק וכל שכן תקנת הגאונים פירשוה שלא נאמרה שם אלא לרבה אליבא דבני מערבא שאין דנין אותו בגבוי אבל לדעת ר' נתן מוחזק הוא ואף כתבה גובה מן המלוה:

חכמי הדורות ראיתי ששאלו מה היבם צריך לומר הואיל ואני יורש החזקתי והרי יורש מוחל אף במוכר והוא הדין למשועבד כדרך שנאמרה בפרק החובל פ"ט א' בענין העבד והאשה פגיעתן רעה ובראשון של מציעא כ' א' בענין מצא שובר שבזמן שהאשה מודה יחזיר ואם כן יאמר היבם זה החוב שנשתעבדתי לך כשם שהיה אחי יכול למוחלה כך הם שאני יורש מוחלו לעצמי ובטל החוב מעיקרו עד שתירצוה בשלא היה פקח למחול או שלא רצה כדי שלא יחייבוהו בית דין לשלם מדינא דגרמי ומכל מקום עיקר הדברים מה שאף הם חזרו ואמרו שאין היורש מוחל לעצמו מה שנשתעבדו בו נכסיו ולמדנו מכאן שהאלמנה שמכרה כתובתה ומתה אין בנה היורשה היורש נכסי אביו יכול למחול לעצמו ובפרק הכותב פ"ו א' יתבאר לנו לשיטתנו בגרושה שיכולה למחול:

ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בפומבדיתא בעא אחוה למיפסלא מניה בגיטא א"ל מה דעתך משום נכסי בניכסי פליגנא לך פי' וקנו מידו שיחלוק עמו אמר ר"י כיון דאמור רבנן לא ליזבן אי זבין לא הוי זביניה זבינא. דתניא מי שמת והניח שומרת יבם והניח נכסי' בק' מנה אע"פ שאין כתובתה אלא מנה לא ימכור שכל נכסיו אחראין לכתובתה. פי' כיון דלגוביינא קיימא קמה אין יכול למכור ומה שתפש קנין לחלוק עם אחיו קנינו בטל שאין הנכסים ברשותו אלא ברשות היבמה:

ההוא גברא דנפלה לי' יבמה בפומבדיתא כו' עד אף על גב דזבין לא הוי זביניה זביני ואסיקנא דהילכתא כוותי' בין חילק ואח"כ יבם בין יבם ואח"כ חילק:

דתניא הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ואף ע"ג דקיימא לן דאית' לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל וכיון דכן הוא לימחול לנפשיה. אפשר דאי פקח הוא ה"נ. אי נמי איכא למימר דלא ניחא לי' למאי מהני לי' הא סוף סוף מיחייב לשלומי מדינא דגרמי. אי נמי אפשר שאין אדם יכול למחול לעצמו. ואם איתה ש"מ דאלמנה שמכרה כתובתה ומתה אין בנה שיירש נכסי אביו מוחל לעצמו:

והא דאמרינן דזו אינה משנה משום דאמרי מטלטלי משתעבדי לכתובה כר' מאיר. ואמרינן נמי דלא מצי אמר לה את לאו בעלת דברים דידי את מדר' נתן דאמ' מנין לנוש' בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו. ואמרינן דלא אשכחן תנא דאית לי' תרי חומרי בכתובה. לאו למימרא דלא מחמרי' תרי חומרא בכתיבה דאי מדינא אפילו טובא נמי. אלא כלומר דלא אשכחן תנא דאית לי' הני תרתי חומרי. ואשכחן דכוות' בתלמודא בפרק מי שמת משנתינו אינו יודע מי שנאה ואקשי' ולימא לי' ר' יוחנן בן ברוקא היא וסבר לה כר' יוסי. ואמרי' מי יימר דסבר לה. כלומר לא אשכחן דאית לי' הני תרתי בירושה לשום תנא. ואף על גב דאפשר למסבר בתרווייהו. דחו לה מדלא אשכחן. וה"נ מדלא אשכחן דחינן ואי משכחינן מחמרינן הילכך השתא דתיקון רבנן בתראי למגבי כתובה ממטלטלי. וקיימא לן דמלוה מוחזקת למגבי כתובה מינה מדרב נתן. קיימא לן כי הא מתניתא דתניא הרי שהיה נוש' כו':

ואי ניתנה כתובה לגבות מחיים ואיכא למידק מה פריך אביי משום דאמרינן דנתנה כתובה לגבות מחיים ונקראת מוחזקת בנכסים דשביק בעלה ובידה לגבות כתובתה מי נימא דהבעל ליחוד שעור כתובתה והשאר לזבון והרי כל הנכסים דשביק בעלה הרי הן כגבויין לה ולא מצי יבם לייחד כשיעור כתובתה ולמכור השאר וכדכתיבנא לעיל החמירו ביבמה לפי שלא כתב לה כל נכסי אחראין כו'. וכמו שכתבו התוס' ותירצו בתוס' דהכי פריך ואם איתא ניחד לה שיעור כתובה כו' הואיל וחשבת לה כאלו גבתה והחזירה לו פי' לפירושו דהוי ליה כאלו לא מיחד לה אלא כשיעור כתובתה והרי היא כשאר כל הנשים דמכנסת שום לבעלה דהבעל מוכר בשאר נכסים ומשמע דהתוס' היו גורסין ואם איתא נייחד לה שיעור כתובתה כו' ומיהו בספרים שלנו גרסינן ואי ס"ד נתנה כתובה לגבות מחיים ניחד כו' והרא"ש בתוספותיו כתב וז"ל ואי ס"ד ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם כאחר דמי וקרי' ביה תטלי מה שכתוב ליכי נייחד לה ארעא שיעור כתובה וליזבון שארא ע"כ. בעי הרב ז"ל לישב פי' התוס' על גרסת ספרים ורש"י לא פי' כן וז"ל במהדורא קמא מדרבי אבא שמעינן דכשם שאינה יכולה למכור בעודה שומרת יבם כך אינו יכול למכור לאחר שכנסה עד שיגרשנה לגבות מחיים בין דבעל בין דיבם נייחא לה שיעור כתובה ולא יגרשנה ושארא ליזבון דהא קי"ל דבעל מצי ליתב לה כתובה מחיים אית לה נמי כח דכתובה מחיים דבעל אלא ודאי מדלית ליה תקנה למכור אלא ע"י גירושין ודאי קי"ל דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכיון דבעל לא מצי למיתב כתובה כל שכן איהו לית לה שום כח בגוה מחיים לדברי הכל ומההיא דרבי אבא עדיפא ליה למפרך טפי מברייתא דלקמן דקתני מי שמת והניח שומרת יבם וכו' דאי מההיא הוה אמינא לא ימכור משום עצה טובה. עכ"ל רש"י במהדורא קמא. וכתב הריטב"א ז"ל ואי ס"ד ניתנה כתובה לגבות מחיים כו'. פירוש שהרי הגרושין גנאי הם לשניהם אלא ודאי הא דלא עביד הכי משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם. ע"כ:
נייחד לה שיעור כתובה והשאר ליזבון כלומר שיפרע לה כתובתה וא"ת אפילו לא ניתנה כתובה לגבות מחיים למה לא יפרענה אם ירצה לסלק מעליו שעבוד וכי מי שרוצה לפרוע חובו תוך זמנו אינו רשאי וי"ל דלא דמי לחוב דעלמא דהתם הזמן לתועלת הלוה ואם אמר איני רוצה בו וטול מעותיך רשאי אבל הכא גבי כתובה הזמן אף לתועלת האשה שאינה רוצה שיהו המעות קיימין בידה כדי שלא יקחם הבעל ועוד שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הלכך אי אמרת לא ניתנה כתובה לגבות מחיים אינו יכול לפורעה אבל בחוב דעלמא רשאי לפורעו תוך זמנו וכן דעת הרשב"א והרא"ה אבל התוס' כתב שאין הלוה יכול לכוף המלוה ליפרע תוך זמנו ואינו נראה ולי נראה בתירוץ הקושיא דהכא לאו פרעון ממש דהא לר"מ דקי"ל כותיה אסור לאדם שישהא שעה אחת עם אשתו בלא כתובה והיאך יפרע לה כתובתה אם לא יגרשנה אלא הכא נייח לה מטלטלין בתורת משכון קאמר שתהיה כתובתה מיוחדת עליהן ובזה פשיטא לן שאין הלוה יכול להתפיס המלוה משכון על חובו בעל כורחו אבל גבי אשה אי ניתנה לגבות מחיים כמו שהיה יכול לפורעה אלא שאסור לשהות עמה בלא כתובה יכול האח ג"כ להתפיס' משכון כדי שיוכל למכור בשאר נכסים לא שיהא פרעון ממש אבל עדיין היה אחריות עליו. ריב"ש ז"ל:

וליטעמיך ולותביה ממתניתין כו'. וא"ת כיון דלא אסיק אדעתיה טעמא דעצה טובה הא ודאי דלכ"ע איכא לאותובי ממתניתין ומה ולטעמיך דקאמר ותירצו בתוס' דה"ק ולטעמיך דלא אסקת אדעתך טעמא דאיכא לאותובי ממתניתין דמשמע הכי לא יאמר לה הרי כתובתך מונחת על השלחן כדי למכור השאר אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה ואינו יכול למכור שום דבר כן כתבו בתוס' ואכתי קשיא טובא למה ליה למימר ולטעמיך יקשה בקוצר ולותביה ממתני' כו' ועוד אע"ג דלא אסיק אדעתיה טעמא דאיבה עלה דהא דרבי אבא משום דמשמע ליה דאין לך איבה גדולה מזאת שיגרש את אשתו אף על גב שיחזירנה מ"מ עלה דמתני' איכא למימר דמשמע ליה שפיר טעמא דאיבה כשיאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן ולהכי אקשיה מהא דרבי אבא ולא ממתני' ועוד אי מאי דקאמר ולטעמיך פירושו ולטעמיך דלא אסקת אדעתך טעמא דאיבה וכו' מאי קא מהדר ליה התם עצה טובה כו' דאי לא תימא הכי סיפא דקתני וכו' אטו אי הוה אמינא נמי טעמא דמתני' משום איבה מי לא הוה מתרצא שפיר כולה מתניתין בין ביבמתו בין באשתו. ורש"י כתב וז"ל ולטעמיך דאמרת טעמא משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים אמאי מהדרתא אדרבי אבא לאותובי מברייתא אותיב ממתני'. ע"כ. פירוש כיון דאמרת דטעמא דרבי אבא דלא ימכור בנכסי אחיו ולא מצי לייחד לה כשיעור כתובתה היינו משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים לותביה ממתניתין דמתניתין נמי אמרה כן דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ולכך לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת ליך כו' והדין שוה בזה בין ביבמתו בין באשתו וכדתנן במתני' וכן לא יאמר כו' דבשניהם לא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואי הוה אמרינן דטעמא דרבי אבא לא מצי לייחד לה שיעור כתובה והשאר ליזבון משום דכל נכסי המת אצל היבמה כאותן שלש שדות אצל האשה וכנכסי מלוג אצל כל אשה דעל כל הנכסים אית להו עלייהו גוביינא וכמו שכתב הר"י מטראני וכדכתיבנא לעיל ולכך לא מצי לייחד לה שיעור כתובה ולמכור השאר הוה אתי שפיר דקשיא מדרבי אבא ולא ממתניתין דכיון דקא משנית יבם כאחר דמי וחשבת לה כאלו גבתה כתובתה והחזירה לו הרי אין כאן גוביינא אלא כשיעור כתובתה והשאר אין לה עליהם אלא שעבוד והלכך הוה לן למימר דנייחד לה ארעא כשיעור כתובתה והשאר ליזבון אלא ודאי שמעינן מדרבי אבא דיבם לאו כאחר דמי וכל נכסי המת כדקיימי קיימי והיבם במקום הבעל קאי לענין דלא חשבינן לה כאלו גבתה ומיהו אין לו למכור בנכסי אחיו דכולהו נכסי אחיו כאותן ג' שדות הן דמייחדי לכתובתה אבל ממתני' לא מצי לאותובי דאדרבא ממתני' משמע דיבם כאחר דמי דמשוינן יבמתו לאשתו דקתני וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך כו' והיינו פירושא דלא יאמר הרי כתובתיך על השולחן כו' דהיינו מטלטלין וכדפרש"י אבל לייחד לה ארעא שפיר דמי דיבם כאחר דמי אבל מדרבי אבא שמעינן דלא מצי ליחד לה אפילו ארעא מדלא אשכח לה תקנה אחריתי אלא לגרשה אלמא משמע דיבם לאו כאחר דמי ומיהו השתא דאמרת דטעמא דר' אבא משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים אמאי מהדרת אדרבי אבא לאותובי מברייתא אותיב ממתני' דמתני' נמי היינו טעמא דלא יאמר לה הרי כתובתיך כו' משום דלא ניתנה לגבות מחיים וכן נמי באשה דעלמא וכדקתני מתני' ומשני התם עצה טובה כו' פי' הא דקתני לא יאמר אדם לה הרי כתובתיך כו' לאו היינו דלא מצי למימר הכין דשפיר מצי ליחודי לה כתובתה אלא דעצה טובה לאדם שלא יאמר כן שלא תאבד כתובתה וצריך לכתוב כתובה אחרת דאי לא תימא הכי סיפא דקתני וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך כו' איברא דלא ניתנה כתובתה לגבות מחיים מיהו איהו אי בעי לזבוני לא מצי מזבין ומדקתני לא יאמר כו' משמע דלא מצי מזבין כו' אלא ודאי פירוש לא יאמר כו' היינו בדרך עצה טובה אמרו חכמים שלא יאמר כן שלא תאבד כתובתה כדכתיבנא ודע דהאי טעמא דעצה טובה לא קאי אלא לשנויא בעלמא הוא דקאמר לה לומר דממתני' לא מותיבנא משום דמתני' איכא לשנויי דלאו דינא קתני וכדכתיבנא ומיהו קושטא דמלתא דטעמא דמתני' משום איבה וכדאסיק תלמודא ואפשר דלהכי כתב רש"י ומשני ממתני' לא מותיבנא משום דמתני' איכא לשנויי כו' כנ"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל א"ל ולטעמיך דסברת דהיינו טעמא דרבי אבא אדמותביתא מדרבי אבא אותביה ממתני' דתנן לא יאמר לה הרי כתובתיך כו'. ומשני דממתני' ליכא למותביה דהא דקתני לא יאמר לאו למימרא שאינו רשאי לומר אלא עצה טובה קמ"ל שאין הגון לו לומר כך ע"כ. וכתב הר"י מטראני במתני' לא יאמר לה הרי כתובתיך כו' פירוש כדי שיוכל למכור שאר הנכסים דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים אלא כל נכסיו של מת אחראין לכתובתה ואין יכול למכור מהם כלל גרשה אין לה אלא כתובתה והוא יכול למכור השאר. וכן לא יאמר אדם לאשתו כו' אין דין אחריות דאשה כדין אחריות דיבמה שדין אחריות דיבמה הוא שמשעבדת על ידו שלא יוכל למכור ודין אחריות דאשה הוא לשעבוד שאם מכר שיכולה לטרוף מיד הלקוחות. ע"כ:

ולותביה ממתניתין לא יאמר לה ליבמתו הרי כתובתיך כו'. דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ומתניתין דקתני לא יאמר כו' עצה טובה קמ"ל שלא תהא כתובתה מזומנת לה כדי שלא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי. ע"א עצה טובה קמ"ל שאם אמר לה הרי כתובתיך מונחת ליך על השולחן כלומר שייחד מטלטלי לכתובתה כגון כוסות של כסף ושל זהב או נשרפו או אבדו קיימא לה בלא כתובה והויא לה איבה לגביה אבל הכא דקתני מגרש לה בגיטא דמגרש ומייחד ארעא שיעור כתובה דהשתא ליכא למיחש דאירכסא כתובתה. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א ז"ל פירש רש"י עצה טובה שמא יאבדו אותן מטלטלין שייחד לה ונמצאת בלא כתובה וצריך לכתוב לה כתובה אחרת פירוש לפי שאסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתובה ויש שהקשו עליו דהא ניחא לר"מ אלא לרבנן דאמרי מותר לשהותה בלא כתובה מאי איכא למימר ולא קשיא דאנן דחינן דממתניתין ליכא לאותובי דהא איכא למימר דסתם מתני' היא ור"מ היא ועצה טובה קמ"ל ע"כ. ויש שפירשו עצה טובה שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה והיינו כפירוש קמא דפרש"י ז"ל במהדורא קמא והיינו נמי עצה טובה לאדם שלא יעשה כן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וזילא מלתא לאדם שיהא הולך ומגרש נשים. והרשב"א פי' דאיברא גבי יבמה פי' עצה טובה בחד מהני פירושי אבל באשתו פי' עצה טובה שאם מיחד לה מטלטלי לא יוכל להוציאם טוב לו שיהיו כל נכסיו אחראין אבל ביבמה בכל נכסיו נמי לא יוכל להוציאם דכל נכסי המת מיוחדין לכתובתה וכדכתיבנא לעיל והלכך באשתו איכא עצה טובה טפי ולהכי האריך התנא ותני וכן לא יאמר אדם כו' ולא קצר ותנא וכן באשתו ואף על גב דמוחלקין בטעמא דעצה טובה דבאשתו איכא עצה טובה טפי וכדכתיבנא כי מסקינן דטעמא דרבי אבא משום איבה הוי טעמא דמתני' נמי משום איבה בין ביבמתו בין באשתו ולשיטת רשב"א ניחא דמאן דפריך ולטעמיך לא אסיק אדעתיה טעמא דעצה טובה ביבמתו אף על גב דבאשתו בע"כ נצטרך לומר טעמא דעצה טובה משום דבאשתו שייך למימר עצה טובה שאם ייחד לה מטלטלי לא יוכל להוציאם לכך טוב לו שיהו כל נכסיו אחראין אבל ביבמתו ליכא למימר הכי וכדכתיבנא ולכך לא אסיק אדעתיה טעמא דעצה טובה ביבמתו ומשני דשפיר איכא למימר נמי טעמא דעצה טובה ביבמתו כנ"ל:

דאי לא תימא הכי דעצה טובה אשמועינן מתני' אלא משום דיוקא קתני לא יאמר לה כו'. כדי למכור בנכסי אשתו אי בעי לזבוני מנכסיו הכי נמי דלא מצי ליחודי שיעור כתובה והדר מזבין והא אמרינן בעלמא לא נצרכה אלא לג' שדות שהרי לא אמרו כל נכסיו לכתובתה אלא ביבמה משום טעמא דפרישנא לעיל אלא דרבי אבא ודאי לאו משום טעמא דלא ניתנה לגבות מחיים הוא אלא משום דאי מייחד לה שיעור כתובה הויא לה לגביה דבעל איבה דסברה כיון דמייחד לה כתובת' ודאי נתן עיניו לגרשני ועצה טובה קמ"ל דמוטב דמגרשה בגט ומחזירה ולא תהוי לה איבה לגביה כ"ש משום איבה דאי מייחד לה שיעור כתובתה ותתרצה לו למכור כולהו נכסי' ואשתדוף ממקרקעי שייחד לה לכתובתה אבדה כתובתה ותו לית לה כתובה כלל דהא לית לה כתובה מנכסי שני ל"ש. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א ז"ל אלא דרבי אבא קשיא פירוש דההוא לא משום עצה טובה דמשום עצה טובה לא אמרינן שיגרשנה דההוא גנאי הוא ומוטב שייחד לה ולא ניחוש לאידך עצה אלא ודאי משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם הוא. ומהדרינן דרבי אבא נמי משום איבה פי' רש"י שמייחד לאשתו קרקע או מטלטלין לכתובתה נותן איבת עולם ביניהם דסברי עיניו נתן בגרושין אבל זה המגרש אף על גב דהשתא איכא איבה כשהחזירה ידעה שלא עשה אלא למכור ופקעה לו איבה ע"כ:
ואיכא מ"ד דברבי אבא בלחוד קאמר משום איבה כלומר אפילו ניתנה לגבות מחיים אמרו שלא תמכור משום דכיון שאין כתובתה על נכסי שני אם ימכור בנכסי ראשון יהיה לו איבה. ריב"ש ז"ל:
בעא אחוה דיבם דתרי אחי הוו דקי"ל מצוה בגדול ליבם ואם קדם לו קטן ליבום זכה ויבמה לא הוה בעי לאנסובי לקטן וקונה קטן בנכסי אחיו שהיה רוצה יבם לגרש דאמרינן יקום על שם אחיו לנחלה ואהכי בעא למיתב לה גיטא דאשה מתגרשת בעל כרחה למפסלה קמי יבם כי היכי דנפול קמי תרווייהו נכסי אח בירושה וקי"ל ביבמות אשר לא יבנה כיון שלא בנה שחלץ שוב לא יבנה וגט נמי פוסל ביבמה מדרבנן דאמרי' ביבמות מ"ט אמור רבנן גט ביב' מהני דאי אמרת לא מהני אמרי גט להוציא וחליצה להוציא כי היכי דגיטא לא מהני לפסלה חליצה נמי לא מהניא ואתי למבעל נמי אחר חליצה. א"ל יבם לההוא אח דבעי למפסלה ליה פליגנא לך ואקני לי קנין באפי סהדי אחר שכנסה אתו לדינא קמיה דרב יוסף לא ליזבון בנכסי אחיו אף על גב דזבין דאמר פליגנא לך בנכסי המת ואקני ליה לא הוי זביני. ומנא תימרא דלא ימכור דתניא כו' רש"י במהדורא קמא:

וכתב הריטב"א ז"ל בנכסי פליגנא לך כאילו היית חולץ פי' רש"י שקנו מידו על כך שכן כתב ז"ל גבי הא דאמר רב יוסף כיון דאמור רבנן ליזבון אע"ג דזבין לא הוו כו'. ומה שעשה זו שהתנה עמו לחלוק לו וקנו מידו הרי הוא כמכר וקשיא לן דאי תנאה הוא ולא פליג מהשתא אף על גב דקנו מידו מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא כדאיתא בריש בתרא ולא משמע שקנו מידו ברוחות דא"כ אין זה תנאי אלא מכר גמור ועוד דלקמן אמרינן מסתפינא דעבדתא לי כפומבדיתאה רמאה ופירש רש"י שחזר בו ואם קנו מידו כראוי לא היה כאן רמאות דחזרה אלא שלא הועילו מעשיו משום דלא מצי לזבוני כדאמר רב יוסף לכך נראה לפרש כי זה בודאי לא קנו מידו כלל אלא שהבטיחו בדברים ואמר לו בנכסים פליגנא לך והכי משמע לישנא ואחר כך חזר בו והיה אומר שלא אמר כן אלא להטעותו כדי שלא יפסלנה עליו בגט ורב יוסף אמר שאפילו לא היה יכול לחזור בו אלא שקנו מידו ברוחות לא הועילו מעשיו דאע"ג דזבין לא הוה זביניה זביני והשתא א"ש מאי דאמרינן לקמן מסתפינא דעבדת לי כבר פומבדיתא וא"ל בנכסי פליגא לך מהשתא דאלמא בדפומבדיתאה לא פליג מהשתא. ע"כ:
אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים וא"ת מה ראיה מזו שאני התם דפריש לה בהדיא דבדיעבד מהני וי"ל דהתם נמי לא אמרו ב"ה אלא שלא תמכור ואף על פי כן אמר רבי דמודו בית הלל שאם מכרה ונתנה קיים. הריטב"א ז"ל:
שלחוה לכך שאלה דמשום קושיא דאביי בעו לה מר' חנינא כיפי תלה לה ושולחה כלומר אטו ר' חנינא תלה נזמי' ומרגליות משום דשלחה כרב יוסף הדרי' כי אכתי קושיא כדקיימא קיימא כדאביי דכיון דמכר הוו זביניה זביני. ושלח להו נמי אי אמר בה רב יוסף טעמא אחרינא דיהב טעם וראיה למילתיה שלחו ליה הודיעו לי. נושה מלוה כמו והנושה בא לקחת. לא יאמר יבם הלוה הואיל ואני יורש כיון שנפלה יבמה עם נכסי אחי לפני החזקתי במנה זה ולא אפרענו אלא מוציאין כו' לפי שכל נכסיו אחראין לכתובת שומרת יבם והוא אוכל פירות בחייה וכיון דמפקינן מיניה מה שלוה והחזיק וחזקתו אינה חזקה כ"ש דמפקינן מיד הלקוחות מה שמכר דזביניה לא הוו זביני. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
לא יאמר הואיל ושאני יורש החזקתי וא"ת למחול איהו לנפשי' דהא אמרינן המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל ולא אלים שעבודא ממה שהיה קנוי בידה וי"ל שאני הכא הואיל ואינו יורש אלא מכח האשה אינו יכול להפסידה כחה במחילתו. הרא"ש ז"ל:

וז"ל הרא"ה ואף על גב דקי"ל דאיתא דשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו כו'. וכיון דכן הוא למחול לנפשיה אפשר דאי פקע הוא הכי נמי. א"נ איכא למימר דלא ניחא ליה למאי מהני ליה הא סוף סוף מחייבי לשלומי מדינא דגרמי. א"נ אפשר שאין אדם יכול למחול לעצמו ואם איתא ש"מ דאלמנה שמכרה כתובתה ומתה אין בנה שיירש נכסי אביו מוחל לעצמו ע"כ. וכן תירץ ריב"ש שאינו יכול למחול לעצמו ולכאורה משמע הכי בפרק הגוזל. ע"כ:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ויש עוד לומר לפי מה שכתבנו בפרק האשה שנתאלמנה דאף על גב דמוכר ש"ח יכול למחול או יורש שלו הלוה אינו יכול למחול לבעלי חובותיו דהא משעבדי למלוה שלו מדר' נתן דהא מתניתא ר' נתן היא כדאיתא בסמוך וכן הדין בעיני אף על פי שאין זה דעת רבותינו בעלי התוספות ולא דעת רבינו ז"ל. והרמב"ן תירץ דקושיא מעיקרא ליתא לפי שאין אדם יכול למחול לעצמו שאין מחילה אלא ממוחל לנמחל וכן הנראה בפרק הגוזל. ע"כ:
הואיל ואני יורש החזקתי פי' לא יאמר החזקתי בנכסים אלו ואין לפרוע עתה כלום עד שתבא לגבות כתובתה דאלו להזיק ושלא לשלם כלל פשיטא דלא מצי אמר לר"מ דסבר מטלטלי משתעבדי לכתובה אלא ודאי כדאמרן והיינו דדחי ודילמא דטבא ליה עבדי ליה ופרש"י דטבא ליה שהקרקע קיים לו עולמית ולא יוציא המעות בהוצאה ואלו היה יכול להחזיקם לעצמו לגמרי הא ודאי ההיא הוה טבא ליה דמפטר בחיוביה אלא ודאי כדאמרן והיינו דמייתי ראיה מהכא דיבם לא מצי מזבין דהא הכא כיון שכבר תפס בהם היבם בחיי הבעל וזכה בהם דמלוה להוצאה ניתנה ואינם אלו הנכסים משועבדים ואפ"ה קתני שמוציאין מידו וליקח בהן קרקע וכל שכן כשמכר לאחר מיתת הבעל שלא יועילו מעשיו. הריטב"א ז"ל. ולעיל בסמוך כתבנו מה שפירש רש"י בזה במהדורא קמא:
וז"ל הרא"ש אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע כו' ודמי האי למכר משום דבשעה שמת אחיו היה הוא מוחזק בממון זה ומחמת שעבודא מוציאין אותו מידו ה"ה במכר שמכר אחרי מות אחיו שעבודא מבטל המכר:
דילמא דטבא ליה עבדו ליה פרש"י ז"ל שהיה הקרן קיים ויאכל הפירות. והקשו עליו בתוספות דלא סגי דלא אשמועינן אלא בנכסי אחיו דהאי טיבותא נמי יעשו לו בנכסיו ונ"ל דהכי הויא פי' לפירושו ז"ל דמעיקרא מייתי ראיה דכיון דמפקינן מיניה מה שלוה והחזיק כל שכן דמפקינן מיד הלקוחות מה שמכר דזביניה לא הוי זביני ומהדר אביי ודילמא דטבא ליה עבדו ליה פי' מ"ה מפקינן מיניה מה שלוה והחזיק אף על גב דזביניה זבינא משום דהיינו נמי טבותי' דיבם דקא אכיל פירות אבל להוציא מיד הלקוחות דלא עבדו ליה טבא כלל לא מפקינן מינייהו אף על גב דאמור רבנן לא ליזבון והשתא אתי שפיר דאיכא לאקשויי טובא ודקארי לה מאי קרי לה אטו תנא תני לא יאמר הואיל ושאני יורש החזקתי אלא מוציאין כו' ואיהו אמר דטבא ליה עבדו ליה אלא ודאי דה"ק דאיבדא ודאי דבע"כ מוציאין כיון דאמור רבנן לא לזבון ובכל נכסי המת אית לה ליבמה גוביינא עלייהו ולא שעבוד בלחוד ואין ליבם בהם אלא אכילת פירות עד שתגבה כתובתה וכדכתיבנא לעיל להכי מוציאין ממנו דוקא ממנו הוא דמוציאין כיון דסוף סוף מגיע לו מזה טיבותא דהקרקע קיים לו עולמית ולא יוציא המעות בהוצאה אבל מהלקוחות אין מוציאין כיון דאין להם טבותא אלא רעותא וחסרון ממון דאף על גב דאמור רבנן לא לזבון זביניה זבינא ואהדרו ליה דמ"מ לישנא דמוציאין משמע על כרחו ולא משום דאיכא בזה שום טיבותא כלל כנ"ל. וז"ל רש"י במהדורא קמא ודילמא דטבא ליה ליבם עבדו ליה דהיינו טיבותא דקא אכיל פירות ע"כ. והאי לישנא רהיט שפיר טפי למאי דפרישנא ממאי דכתב ז"ל במהדורא בתרא ומ"מ מאי דכתיבנא נ"ל נכון. והתוספות פירשו דטבא ליה עבדו ליה דהיינו שלום בית שחפצה להיות בטוחה בכתובתה משום דלא כתב לה דקנאי ודקנינא. עוד פירשו בתוס' דלא זילי נכסי כל כך כשיש לה הרבה מנכסי בעלה הראשון שתטול כתובתה מהן ולא יהיו יראין הלקוחות שתטרוף מהן. וקשיא להו על פי' זה דנימא נמי שלא יהיה מכר מהאי טעמא משום דטבא ליה עבדו ליה ותירצו דמשום טובתו לא נפסיד ללקוחות ולפירוש קמא שפירשו התוס' ניחא טפי דלענין מה שמוכר לא תליא שלום בית דלעולם היא בטוחה בכתובתה כיון דהוו מיהא בעינייהו בשעבודא דילה אף על גב דשוב מכרה אותן נכסים אכתי היא בטוחה דלא פקע שעבודא מנייהו אבל במלוה זו שלא היתה ברשות המת כשמת אלא היבם היה מוחזק בהם אין היבמה בטוחה בהן ולא סמכה דעתה עלייהו כלל ואין כאן שלום הבית להכי אמרו חכמים מוציאין מידם משום שלום הבית כנ"ל:

אינה משנה כלומר אינה עיקר. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא לא פי' כן. מטלטלי מעות לא משעבדי וברייתא קתני מוציאין מידו המנה אלמא מטלטלי משתעבדי לכתובה וכיון דמטלטלי לכתובה משתעבדי לא אשכחן תנא דקאי כותיה ואינה עיקר ולא ילפינן מינה דמדליתיה במטלטלי ליתיה נמי במאי דקתני מוציאין. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א ז"ל אילימא דהוו ליה מטלטלי פי' שכל חוב אינו חשוב אלא במטלטלי ואף על פי שעיקר שעבודו על הקרקעות כיון דזוזי שקיל ועל הרוב זוזי יהיב מטלטלי חשיב בכל דוכתא וכדאמרינן בעלמא ולקמן באידך פירקא אנן מטלטלי שבק לן אבונא גבך ומיהו לא אמרינן אלא שדינו בזה כמטלטלין אבל אינו בכלל לשון מטלטלין למי שנתן או מכר או שיעבד מטלטלין וכיוצא בו וזה ברור. עד כאן:
דילמא משנה היא דאשכחן לר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה ואינהו סבור כותי' דמוציאין בנכסי המשתעבדין לכתובה וכגון ממקרקעי אלא משום הכי אינה משנה דמצי אמר לה יבם לאו בעלת דברים דידי את ואמאי מוציאין מידו משום שעבוד כתובה דאשה דכי אמר ר' מאיר מטלטלי לכתובה משתעבדי היכא דאיתנהו למטלטלי בעינייהו. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א ז"ל ודילמא ר"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה פי' ואף על גב דלית הלכתא כר"מ מ"מ לא הוה ליה למימר אינה משנה דהאי לישנא משמע שלא נשנית כן מעולם כדפרש"י בכאן ולא כמו שפירש גבי חובל ומבעי' אינה משנה אינה הלכה ושם דחינו פירושו בס"ד. ושמעינן מהכא דלר"מ אפילו מטלטלי דיורשין משתעבדי לכתובה ולא כמו שפירש ר"ת שלא אמר ר"מ אלא מיניה דיבם כדידיה חשיב דהא ודאי יבם לא גרע בהא מיורשין דעלמא ומיהו רבנן פליגי עליה דר"מ דאפילו מיניה דידיה לא גביא ממטלטלי כדכתיבנא לעיל במכילתין ובכמה דוכתי בס"ד. ע"כ:

בפרש"י בד"ה דלמא ר"מ כו' ואפילו לא קי"ל כר"מ בהא מיהו גבי מוציאין כו' אי מקרקעי כו' עכ"ל ר"ל אע"ג דלא קי"ל כהך ברייתא בהא דס"ל כר"מ דמטלטלי משעבדי לכתובה מ"מ מייתי רב יוסף שפיר מינה דלא הוה זביניה זביני דבהא דמוציאין אי מקרקע הוה ליכא מאן דפליג ולעולם משנה היא דמתני' דילן נמי קתני מלתא דר"מ וק"ל:

תוס' בד"ה וליטעמיך פי' דלא אסקת אדעתיך טעמא דאיבה כו' עכ"ל דכן דרך כל וליטעמיך להוכיח טעמא אחרינא ולדחות טעמא דלעיל אבל קשה כיון דוליטעמיך בעי לאוכחי טעמא דאיבה מה השיב לו התם עצה טובה קא משמע לן דאלת"ה סיפא דקתני כו' ואימא דסיפא נמי משום איבה ואי לא הוי שייך איבה כ"כ בסיפא וכן נראה קצת מפרש"י לקמן הוה ניחא ליה אבל התוס' כתבו לקמן דשייך איבה בין ביבמתו בין באשתו ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה אלא עצה טובה כו' ולרשב"א נראה דגבי אשתו הויא עצה טובה שאם ייחד לה מטלטלין לא יוכל להוציאם כו' עכ"ל זה הטעם של עצה טובה לא שייך ביבמתו שהרי בלאו הכי לא יוכל להוציא כל נכסי בעלה הראשון ואפשר דעצה טובה דיבמתו ניחא להו בלאו הכי והיינו דהוי עצה טובה לה שלא ייחד לה מטלטלין כדי למכור שאר נכסים דהא לא שייך באשתו דבלאו ייחוד יוכל למכור וכה"ג כתבו התוס' לקמן גבי מאי וכן כו' ודו"ק:

בד"ה ר"מ היא כו' דא"כ אפילו לית לן דר' נתן כו' כאילו הוי מקרקעי כו' עכ"ל וק"ק (ב) דמה ראיה היא דאימא דבקרקע נמי גביא מדר' נתן וכן נראה מדברי הרא"ש ע"ש:

גמ' אלא עצה טובה קמ"ל וכו'. וליכא למידק השתא בהיפך מדקאמר וכן לא יאמר וכו' משמע כי היכי דבסיפא יכול למכור רק עצה טובה ה"נ ברישא די"ל דמתני' איירי אף ששניהם רוצין דהשתא מדינא יכול למכור מ"מ משום עצה טובה לא ימכור ובין ברישא ובין בסיפא לא נחית מתני' רק לענין עצה טובה:
קשה לי לכאורה מאי מדייק דאי לא תימא הכי וכו' דלמא סיפא נמי לענין דינא שלא ייחד לה כתובה ולהפקיע שיעבודה משאר נכסיו שלא תוכל לטרוף לכשתתאלמן או תתגרש וכפירש"י ומיהו כשימות או יגרשנה וכו' ואדרבא הו"ל לדחות הולטעמיך בלא עצה טובה רק בין רישא וסיפא דינא קתני ולענין טריפה ודו"ק:

גמ' דתניא מי שמת. מפירש"י ד"ה כיון דאמור רבנן כו' כדאמרינן לקמן בשמעתין מי שמת וכו' משמע כאילו לא היה לפניו הברייתא במקום זה:
רב יוסף לא הביא לא יאמר דמתניתין דלמא רק עצה. ודר' אבא. דמ"ש הך ברייתא מהך ואדרבא הכא תני בהדיא לא ימכור. ושלח ליה רבא [דאייתי מדר' אבא] לא הביא הך ברייתא [דמפורש בה לא ימכור] אף אם ידע דלמא לא ימכור היינו בלא ייחד וק"ל:

ברש"י בד"ה אע"ג דזבין כו' וקנו מידו כו'. דאי לא קנו מאי אע"ג דזבין הא לא הוי אלא דברים בעלמא ואף אם מכירתו מכירה סוף סוף זה לא מכר:

ברש"י בד"ה דלמא ר"מ הוא וכו' מיהו גבי מוציאין כו'. והדין של מוציאין מיהו אמת אם הוא קרקע רק במה שצייר הברייתא דינא במטלטלין היינו משום דסבירא ליה כרבי מאיר דמטלטלין משתעבדי ואין שייך לומר על זה אינה משנה:
בתד"ה ואם איתא כו' הואיל וכו'. אפשר שבאו ליישב דלמא דוקא לענין קבורה סבירא ליה לב"ה ניתנה לגבות וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה מאן שמעת ולזה כתבו דזיל בתר טעמא הואיל וחשבית ליה כאילו מכנסת לו השיעבוד א"כ דהיתה ראויה לגבות יכול לומר לה הילך כתובתך דהא מטי שעת גיבוי ואמכור את השאר. או ליישב למה לי ייחד לזה כתבו הואיל כו' והחזירה לו ולהכי צריך לחזור לייחד לה ודו"ק:
בתד"ה ולטעמיך פי' וכו'. דהא צריך לומר בכל ולטעמיך בשלמא לדידי ניחא ואילו לסברת רש"י אם ניתנה כתובה לגבות ודאי לא ניחא לזה כתבו דהקושיא ולטעמיך דלא אסקת כו' בשלמא לדידי טעמא משום איבה וכו'. וצ"ל לפי"ז דאי לא תימא הכי סיפא כו' [ואימא סיפא נמי משום איבה. וכן הקשה מהרש"א] הכל הוא באם לא נסיק אדעתיה הסברא משום איבה הוכיח לו דע"כ אין טעם שלא ייחד למכור השאר משום דינא רק משום עצה טובה וראיה מסיפא וקאי על ולטעמיך דפריך לו למאי דלא היית מסיק אדעתך איבה תקשי ממתני' הא בהכרח מתניתין תיובתא שלא יוכל למכור השאר משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ומשיב לו למאי דלא אסיק אדעתיה איבה ממתני' אין כאן הכרח דאדרבה באם לא אדע איבה נסתיים בהיפך שאין טעם המשנה משום דינא רק עצה טובה וראיה סיפא וכו' וק"ל:
בתד"ה אלא עצה טובה וכו' ולרשב"א נראה דגבי אשתו וכו'. וביבמתו משמע דניחא ליה בלא טעמא דצריך לכתוב כתובה אחרת או שלא תהא קלה וכו' וכן משמע מרש"י שמקצר ביבמתו וכתב עצה טובה שלא תאבד כתובה ובאשתו סיים וצריך לכתוב כתובה אחרת וכן תוס' תופסין בעצה טובה דאשתו. ואפ"ל ביבמתו שמא תאבד כתובתה ותצטרך לחזור אחר הלקוחות אף שישנו בני חורין מנכסי השני וא"כ לא סמכה דעתה ואיכא שלום בית טפי שלא ייחד משא"כ באשתו דאף שמיחד אם באה לידי כך שתגבה כתובתה גובה מבני חורין שעל נכסי בעלה (ס). ועיין לקמן בפרש"י בפיסקא לא יאמר לה הרי וכו' ודו"ק:
יש לראות למה תלאה [רש"י ותוס' לעיל ע"א וכן בגמ' לקמן בפיסקא לא יאמר לה] במה שלא כתב לה דקנאי וכו' ולא במה שמנכסי בני חורין של הבעל נמי אינה גובה רק צריכה לחזור אלקוחות בעל הראשון לפי מ"ש תוס' לעיל בד"ה הרוצה ואולי אף גביית בני חורין תלוי בזה שלא כתב לה דקנאי דאילו כתב לה גביא מבני חורין של בעל ואינה צריכה לחזור על טריפת לקוחות הראשונים וק"ל:
בתד"ה לא יאמר וכו'. עיין לעיל (כתובות דף י"ט) בד"ה כגון שחב לאחרים וכו':
בתד"ה ודלמא דטבא ליה כו' שלא כתב לה וכו'. אבל באשתו לא איכפת לה דסוף סוף גביא מיניה (ע) וכן להאי נמי דלא זילי נכסי כ"כ כו' משא"כ באשתו אין שייך לומר שלא ימכור קרקע זו כדי שלא יזול קרקע אחרת דמ"ש הך קרקע מהך משא"כ ביבמתו אמרינן עצה טובה שיניח לה שיעבודה מבעל הראשון ביחד כדי שיוכל למכור נכסי עצמו ביוקר. ואין להקשות טפי יעכב המנה לעצמו לגמרי וימכור נכסי הראשון (פ) ויניח נכסיו שלו לכתובה דהשתא יכול למכור נכסיו שירש מאחיו ביוקר דזה הבל דכשרואין בני אדם שמוכר קרקע שירש מאחיו דעיקר שיעבודה עלייהו והיא חוזרת וטורפת מאותן לקוחות תיכף אף שיש בני חורין לשני א"כ זילי נכסי [ואינו יכול למכור נכסים שירש מאחיו ביוקר]:

בא"ד וא"ת וכו'. יש לקושרו דלפרש"י אין שום סברא להקשות כן דהא הך טובה עצמו שיהיה הקרן קיימת ולא יוציא המעות בהוצאות הוא בעצמו גבי הלוקח ג"כ ולמה נבטל מקחו ומאי אולמא משא"כ לפירושם משום שלום בית או משום זילי נכסי אותה טובה ליכא בביטול מכירה זו גבי לוקח וק"ל. אבל קצת קשה בוא"ת זה לפי האי נמי מאי זילי נכסי איכא אם המכר מכר והא סוף סוף צריכה לחזור על אותו הלוקח ואינה יכולה לטרוף מלקוחות של נכסי הבעל [דהא אף כשהן בני חורין טורפת מלקוחות של נכסי בעל הראשון כמ"ש התוס' לעיל וכן הגאון בדבור שלפניו]:
וגדולה מזו נראה לי דאף דאשתדיף נכסי הראשון לא תקינו משני רק לגבות מבני חורין ולא ממשעבדי כיון דלא כתב לה דקנאי למה יפסידו הלקוחות ועוד מה תועלת היה בזה שיתקנו חכמים כן [דאי לית לה מראשון שתגבה מן השני אף ממשעבדי כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה] ס"ס אם אין לו בני חורין [כיון שבאתה לגבות ממשעבדי תהא] קלה בעיניו להוציאה דמאי איכפת ליה בטריפת לקוחות (צ) ובשלמא בהא דמוציאין המנה מיבם וילקח בהן קרקע ניחא שפיר דלא יהא זילי נכסי כו' משא"כ אילו יוציא מנה לדברים אחרים ועיין.
עוד שם בוא"ת כו'. משמע מזה דאף לאביי דאמר דטבא כו' מ"מ עכ"פ מוציאין וכו' פירוש בע"כ רק מקשה דלמא לכך מוציאין כאן בע"כ משום דטבא וכו' לזה אמר תנא תני מוציאין וכו' ואת אמרת כו' [דאי משום דטבא ליה לא הוי לן להוציא בע"כ] דאל"כ לא היה מקום לקושיתם כלל [דאי אין מוציאין ממנו בע"כ היאך אפשר לבטל המקח ולהוציא ממנו המעות בעל כרחו] ודו"ק:

גמרא זו אינה משנה. עמש"כ בס"ד בשבת (פג ב) בד"ה גמרא:

כיפי. נ"ב א"ט. סלע ת"א כיפא:

רש"י ד"ה פליגנא לך כאילו אני חולץ. נ"ב והחולץ בא' מן האחים לנחלה [כדתנן ביבמות שם]:

גמרא דאלת"ה סיפא דקתני כו' אי בעי לזבוני כו'.
לא זכיתי להבין, הא מ"מ השיעבוד על הנכסים, ובזה אמר דלא יאמר הרי כתובתך וכו' לסלק השיעבוד מהנכסים, ועיין בתוס' לקמן (דף פב ע"ב) אבל ליחד הכתובה והשיעבוד ישאר על הנכסים לטרוף מהם, י"ל דרשאי:

תד"ה ר"מ הוא כו' דא"כ אפי' לית לן דר"ן כו' כבר נדחק בזה במהרש"א לפרש כוונא תוס' בזה.
ולענ"ד נראה עפמ"ש בשיטה מקובצת בשם הריטב"א דהיכא דשיעבד לו מטלטלי אג"ק וחזר והלוה לאחר אין צורך לדר"ן דהך מעות עצמן דהלוה לזה נשתעבדו מקודם להמלוה שלו ומצי אמר שעבודא דידי איתא גבך עיי"ש, ועל דרך זה המה דברי תוס' דאם נימא דלר"מ כתובה גובין ממטלטלין דיתמי דכקרקע דמי לענין כתובה וגובין ג"כ מטלטלין ממשעבדי וכדמוכח מההיא דיבמות שהביאו תוס' אח"כ א"כ א"צ לדר"נ דהמעות שהלוה לו אחיו כבר נשתעבדו לה ושיעבודא דידה אית לה גביה:

מתני' רשב"ג אומר אם מתה יירשנה.
משמע דהדין קיים דאינו אוכל פירות אלא דאם מתה יירשנה, וקשה למ"ד בב"ב דבקני את וחמור לא קנה כלל א"כ הכא דכייל בדבריו בחייך ובמותך וכיון דבטל לענין במותך יתבטל כולו, ואפשר דסילוק עדיף בזה כמו דעדיף לענין דשלב"ל:

תד"ה דין ודברים, וצ"ל דסתם לן כר"י.
ק"ל דהא י"ל דאתיא כרבנן ורבותא קמ"ל דלא נימא דוקא בפירותיך לחוד אמרינן דמכל פירות סילק נפשו אבל בכתב ג"כ ובפירות פירותיך מדנחית למנינא ניכר דאינו מסלק עצמו מפירי דפירי פירות ואילך, ולומר דתוס' ס"ל לקושטא דלרבנן בכה"ג אוכל מפירי השלישי ואילך מש"ה הוכיחו דאתיא כר"י חידוש זה לא מצינו:

בא"ד ושמא לא חש להאריך אלא לסתום כרבי יהודה.
ק"ל דמ"מ לפי הצד דתרווייהו דוקא הכא בהך בבא לכאורה דעד עולם לחוד סגי דלא שייך לומר דעד עולם אפירות קאי לפמ"ש תוס' דאפירות קאי היינו שלא יאכל בחייה ובמותה, ועיין במהרש"א שלא יאכל הפירו' אפי' בתורת ירושה והא בזה כיון דכתב בחייך ובמותך ממילא אין לו זכות ירושה וע"כ דעד עולם היינו שלא יאכל אף פ"פ וא"כ למה נקט במתני' כתב לה ובפירות פירותיך הא כיון דצריך עד עולם ל"צ לכתוב ופ"פ ובזה לא שייך לומר דלא חש להאריך דהא אדרבא היה לו לקצר שלא למנקט ובפ"פ, וי"ל דגם בהך בבא ג"כ תרווייהו דוקא והיינו דבעד עולם לחוד י"ל דבחייך ובמותך קאי רק אפירות שלא יאכלם אף אחר מיתתה דנדע מכח זה דעד עולם קאי על סילוק דפ"פ עד עולם וא"כ דנהי דהיינו יודעי' דסליק נפשיה מכל פירות מ"מ לא היה הדין דאם מתה אינו יורשה די"ל בחייך ובמותך קאי אפירי שנדע מזה דעד עולם קאי לסילוק פ"פ לעולם.
ובזה מיושב מה דקשה לכאורה לפי הצד דתרווייהו דוקא דאי לא כתב רק עד עולם מפרשינן דאפירות קאי שלא יאכל אחר מותה וא"כ בהך בבא דכ' פירות פירותיך עד עולם דעד עולם היינו דאף פירות שלישי ואילך לא יאכל א"כ נפרש בחייך ובמותך קאי אפירי דכל הפירות ופ"פ עד עולם לא יאכל אף במותך, אבל מגופי' דנכסים לא סילק ירושתו מהם, ולפי הנ"ל ניחא דא"כ אייתר לי' מה שכתב ובפ"פ דהא בפירותיך לחוד אם כתב עד עולם בחייך ובמותך הכי הוא דבחייך ובמותך היינו שלא יאכל הפירות בחיי' ובמיתתה ומוכרח דעד עולם קאי לענין פ"פ ולעולם:

גמרא וכי כתב לה הכי מאי הוי, והתניא האומר כו' דבלא דר"ת י"ל דמיירי בקנין, כ"כ במהרש"א.
ק"ל דהתינח לענין דאינו אוכל פירות בחיי' בזה שייך לומר דבקנין מגופי' של קרקע קנו מידה דמקנה לה הקרקע גופא ופירותיה אבל מ"מ בכתב לה בחיי' ובמותך דמתה אינו יורשה מה בכך דמקני לה הגוף, מ"מ חוזר ויורשה דהא לא הקנה ליורשי' כלום אלא לה הקנה וממילא חוזר ויורשה:

רש"י ד"ה ממקום אחר דהואיל דמשום תקנתא דידי' תיקון רבנן.
לא ידעתי מאי בעי רש"י בזה הא אף אם ירושת הבעל דאורייתא מצי מסלק עצמו קודם הנישואין למה דקי"ל דבדבר שבממון תנאי קיים כמבואר בסוגיא דלקמן (דף פד ע"א):

תד"ה ר"א וכו'.
כוונתם דלרב אשי דידעי' וודאי דמסלק עצמו ממכירה הדין דמוכרת אף לכתחילה אבל לאביי דכיון דמ"מ יש לפרש דמפירי סילק נפשי' מש"ה לא תמכור לכתחילה, כ"כ מוהר"ש איידלס.
ויש לעיין למ"ש הרא"ש דבבא דאין לי בנכסייך ובפירותיהן דע"כ מכרה ונתנה קיים והיינו ע"כ דבנכסייך משמע מגוף הנכסים מדלא כתב בפירות נכסייך כמש"ל א"כ בהך בבא יהא הדין דמוכרת לכתחילה דהא ידעינן דבנכסייך היינו מגוף הנכסים, ובממנ"פ אם איירי מירושה ממילא יכולה למכור כיון דסילק עצמו מפירות ומירושה ואם בנכסייך היינו למכירה ממילא כיון דידעינן בבירור דסילק לי' ממכירה מותרת למכור לכתחילה וא"כ אמאי לא קתני בהך בבא מה דנתוסף על הרישא דמוכרת ונותנת לכתחלה:

גמרא איבעי' להו כתב לה דין ודברים א"ל כו' ובפירי פירות ולטעמך כו' כיון דאכלינהו לפירי כו'.
ק"ל להרמב"ם דלר"י הבעל יכול לכופה ליקח קרקע והוא אוכל פירות איך קאמר ולטעמך הא שאני ושאני דמתני' דהדין דלוקח בהן קרקע יש לו זכות לענין זה דלוקח בהן קרקע ויאכל הפירות משא"כ בכתב לה דו"ד אין לי בפירותיך אם תאמר דלא סילק עצמו מהפירות יכול לאוכלם ומה זכות יש לה בפ"פ ומכאן תשובה גדולה על הרמב"ם ז"ל, [אב"ה עיין מ"ש אבא מארי נ"י בתשובותיו חלק א' מהפסקים]:

גמרא וקסבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה.
קשה מהא דאמר רב דיכולה לומר לבעלה א"נ וא"ע במה פקע חיובא דבעלה ממזונות, הא התנאי בטל משום חיזוק. וי"ל דהא בתוס' ב"ב (דף מט ע"ב ד"ה כדרב כהנא) הקשו דלפ"מ דאמרינן בסוגיא דב"מ דרב ס' דירושת בעל דרבנן ועשו חיזוק מ"ש דמפירות יכול לסלק, ותירצו דלא עשו חיזוק אלא בדבר שיש לו שורש מן התורה כגון ירושה דאיכא ירושה דאורייתא אבל בדבר דלית לה דכוותה בדאורייתא לא עשו חיזוק, גם על מזונות י"ל כן דכיון דלית ליה דכוותה בדאורייתא לא עשו חיזוק.
אבל מ"מ קשה דבאמת תירוצם עולה רק לפי מסקנא דעשו חיזוק כשל תורה בזה שייך לומר כשל תורה דדכוותה ועשו ירושה דבעל כירושה דעלמא אבל לס"ד דעשו חיזוק יותר משל תורה לא שייך כן, ואדרבא מה שהוא יותר דרבנן שאין לו אפילו שורש בדאורייתא צריך חיזוק יותר, ומה דמהני סילוק לפירות באמת לס"ד מוכח כאידך תירוצם דשם דפירות לא שכיח דהא באמת כך משני בסוגיא דלעיל (דף נו) וא"כ במזונות דשכיח יקשה לס"ד דעשו חיזוק יותר מש"ת מאי מהני איני ניזונית, ולהתוס' (בשמעתין ד"ה כדר"כ) דהטעם דיכולה לומר א"נ וא"ע הוא בפשוטו דאטו יש לה ליטול מזונות בע"כ והחידוש דיכולה להפקיע מע"י ממנו כ"ז שאינה אוכלת וכשתרצה חוזרת ותתבע מזונות ותתן לו מע"י ניחא. אבל להר"ן פרק נערה דאין יכולה לומר א"נ וא"ע היום דדוקא במפקעת כל חיוב מזונות ממנו יכולה להפקיע מע"י ממנו ואיני ניזונית היינו דוקא באומרת איני ניזונית לעולם, תשאר הקושיא הא לא פקע חיובא דהמזונות מהבעל דתנאי בטל ובכל שעה תוכל לחזור ולתבוע מזונות וא"י לומר א"ע, וצ"ל דס"ל דהכא דעשו חיזוק יותר מש"ת מוכרח דס' רב מזונות דאורייתא מש"ה מהני הסילוק, ולמסקנא דס"ל לרב דדבר שבממון תנאו בטל ובירושה דרבנן עשו חיזוק כשל תורה אמרינן להיפוך דרב ס' מזונות דרבנן ולא עשו חיזוק בזה כיון דלית דכוותה בדאורייתא כסברת תוס' הנ"ל.
ובזה מיושב לי סוגיא דלעיל (דף נח ע"ב) אר"ה א"ר יכולה אשה שתאמר א"נ וא"ע קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר כו' מיתיבי תקנו מזונות תחת מע"י אימא תקנו מע"י תחת מזונות ותמוה לי דדלמא באמת אם מזונות דרבנן מע"י עיקר והברייתא דס"ל דמזונות דרבנן כדקתני תקנו מזונות מש"ה מע"? עיקר אבל רב יסבור דמזונות דאורייתא ובודאי מזוני עיקר ומנ"ל לומר קסבר כי תקנו רבנן מזוני עיקר ופרכי' לה מהברייתא לימא דס' רב מזוני דאורייתא ובודאי מזוני עיקר והוא לכאורה תמיה עצומה ולפי דברינו ניחא דקאי למסקנא דרב ס"ל בדבר שבממון תנאו בטל (והיינו לאביי בב"מ דלא מחלק בין ידע דמחיל או לא אלא דרב ס' כר"מ) וע"כ דס' מזונות דרבנן [אב"ה עמ"ש אאמ"ו נ"י בח"א מהפסקים].
וא"ת לס"ד דעשו חיזוק יותר משל תורה תיקשי דהא דייקי' לעיל (דף נג) מלישנא דר"מ דמתנה על מ"ש בתורה דבדרבנן תנאי קיים ולא ס"ל כלל לחיזוק אפי' לא כשל תורה י"ל דלס"ד רב ס"ל כר"י דמוכח דס"ל עשו חיזוק יותר משל תורה כדמוכיחים שם בסוגי' הנ"ל וא"ת הא ר"י סבר במתני' דמהני סילוק מירושה ומוכח דבירושה דלא שכיח לגמרי לא עשו חיזוק ואיך פליג רב עלה י"ל דבאמת ס' ר"י דירושת הבעל דאורייתא מש"ה תנאו קיים וא"ת הא אמרינן בב"מ דרב ס' דר"י מודה בלא ידע דמחיל וא"כ מדס' ר"י דיכול לסלק עצמו מירושה מוכח דס"ל דירושת הבעל דרבנן או בלא ידע דמחיל מהני ומוכח דלא עשו חיזוק אף כשל תורה וי"ל דזה קאי למסקנא דהכא דרב ס' דעשו חיזוק כש"ת ואף בירושה דליכא בכל נשים עשו חיזוק, ור"י באמת לא יסבור כלל דעשו חיזוק ופירכת הש"ס על ר"י (דף נו) דאמאי בכתובה לא מהני בע"פ דמזה מוכיחים דטעמא משום חיזוק יותר משל תורה זה אינו מוכח לפי הצד דר"י מודה בלא ידע דמחיל דמש"ה בכתובה לא מהני סילוק דסבר כתובה דאורייתא ולא ידע דמחיל אבל ירושת הבעל ס"ל דרבנן מש"ה אף דלא ידע דמחיל מהני תנאי דלא ידע דמחיל [ודברי מהרש"א בזה תמוה מהנ"ל כמובן] והא דרב ס' עשו חיזוק יש לומר דסבר כר' מאיר דמוכח דעשו חיזוק כשל תורה ממה דאמרינן כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה דדייקינן מזה דתנאי בטל ובתוס' שם אע"ג דכתובת אלמנה דרבנן מ"מ עיקר כתובה דאורייתא, וס"ל לרב דהטעם כיון דאיכא שורש דאורייתא בכתובה עשו חיזוק לכתובת אלמנה ככתובת בתולה דאורייתא וה"נ בירושה דיש לו שורש דאורייתא.
ואולם לפי תירוצם בתרא דהתוס' בב"מ (דף נ"א ד"ה הכא) דכתובה כיון דתהא קלה בעיניו להוציאה מקרי ידעה ומחלה יקשה דלפ"ז מוכח דר"י ס' דעשו בכתובה דרבנן חיזוק יותר מש"ת וממה דס"ל לר"י דיכול לסלק מירושה אף דירושה לא ידע דמחיל מוכח דסבר ירושת הבעל דרבנן ומה דלא עשו חיזוק מוכח דדוקא בכתובה דיש לכל הנשים משא"כ בירושה א"כ יקשה איך פליג רב בזה על ר"י לומר דעשו חיזוק בירושה דבזה אין ראיה מן ר"מ דחולק דדוקא בכתובת אלמנה עשו חיזוק כשל תורה משא"כ בירושה כדס"ל לר"י לחלק בין כתובה לירושה דבירושה כיון דליתא בכל הנשים לא עשו חיזוק אפי' כשל תורה:

גמרא ואי ס"ד נתנה כתובה לגבות מחיים. נייחד לה שיעור כתובה. והשאר לזבין. ע' בר"ן שהקשה הא קיי"ל דיכול הלוה לפרוע ת"ז בע"כ דמלוה. וא"כ אף בלא נתנה נייחד לה. ומתרץ דשאני בכתובה דהזמן נתקן גם לטובת האשה ע"ש.
ולענ"ד הי' נראה ליישב קושי' הר"ן. והיינו כיון דבאמת שעבודה על כל הנכסים מש"ה א"י לייחד ולסלק כחה שעבוד מאידך. וגם הלוה א"י לעשות כן לייחד השדה. ולסלק השעבוד מאינך. ורק לפרוע יכול בע"כ. וא"כ ביבמה א"י לייחד אם לא שיפרע לה ממש ויצטרך לחייב לה כתובה כמו בלית לה מראשון. משא"כ אם נתנה לגבות. שפיר פריך הש"ס כיון דנתנה לגבות רק שהחכמי' תקנו שצריכ' שיהיו הנכסי' קיימי' ביד יבם שלא תהא קלה כו'. א"כ נייחד לה שיעור ארעא שיהיה זה כאלו גבתה והחזירה. כעין זה מצאתי בשיטה מקובצת בשם הריב"ש:

בגמרא ואי ס"ד ניתנה כתובה לגבות מחיים נייחד לה שיעור כתובה. נ"ל דהכי פירושא בשלמא לדידי דלא נתנה כתובה לגבות מחיים בין בחיי הבעל ובין בשומרת יבם דאכתי כמחיים דמו כיון דיבם לאו כאחר דמי לפי שאינה ניסת לו מדעתה. א"כ אכתי כתובה קמייתא דבעל בדוכתא קאי מש"ה לא מצי מייחד לה כתובתה תוך זמנה עד שתהא ראויה להינשא לאחר ממש מדעתה ואפ"ה לא מצי מזבן נכסי אחיו אע"פ שאחיו היה יכול למכור מטעמא דפרישית דלאחיו ניסת מדעת וסברה וקבלה על אחריות נכסים אלו משא"כ ביבם שהוא שלא מדעת. משא"כ לדידך דאמרת ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם משום דסברת יבם כאחר דמי דמש"ה מחייבת ליה בקבורתה משום דמינה דידה קא ירית דהו"ל כאילו גבתה והחזירה לו דודאי צריכה להחזיר לו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. וא"כ מהיכי תיתי יכולה לעכב על ידו מלמכור אי משום אחריות כתובתה נייחד לה שיעור כתובתה כיון שכך דינה דהו"ל כאילו גבתה ואי משום דצריכה להחזיר לו משום שלא תהא קלה להוציאה משום כך אינה יכולה להפסידו לבטל המכירה דהא בבעל גופא אע"ג דאינו יכול לייחד כתובתה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אפ"ה לא תקנו לבטל המכירה בשביל כך כדמסיק רבא בסמוך ה"נ דכוותיה ואפוכי מטרתא למה לי לפייסה מחדש או לגרשה ולהחזירה ות"ל דמשעת יבום חשבת ליה כאילו גבתה והחזירה וזה פיוסה כן נ"ל נכון ודו"ק:

קונטרס אחרון
ע"ב ואי ס"ד ניתן כתובה לגבות מחיים כו' והשאר לזבין וכתב הר"ן ז"ל דיש פוסקים הוציאו מכאן דשאר בעל חוב דעלמא אין יכול לפרוע תוך זמנו ודחה הוא ז"ל דבריהם ולענ"ד מסוגיא דשמעתין מוכח כשיטת הר"ן ז"ל כמ"ש בפנים:

תוספות בד"ה ולטעמיך פי' דלא אסקת אדעתך טעמא דאיבה כו' עכ"ל. משום דלכאורה כל ולטעמיך היינו לטעמא דהמקשה והיינו לטעמא דרבא דס"ל דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. והכא דלא שייך לפרש כן בהא דקאמר ולותבי ממתניתין לכך הוצרכו לפרש בע"א. מיהו בהא דמשני רבא דהא דלא אותביה ממתניתין היינו משום דעצה טובה קמ"ל וקאמר דאי לא תימא הכי התם ודאי לטעמא דנפשיה קאמר דמש"ה לא בעי לאותביה לאביי ממתניתין היינו משום דבלא"ה אפילו לטעמא דנפשיה צ"ל דעצה טובה קמ"ל. דאלת"ה תיקשי ליה סיפא דמתניתין בבעל גופא אמאי לא יוכל לייחד לה כתובתה תוך זמנה. אע"כ משום עצה טובה שלא תהא קלה להוציאה וא"כ ביבם נמי משום הכי הוא אפילו לאביי אבל מברייתא דסומכוס מקשי ליה שפיר כדפרישית כן נ"ל. ולפ"ז אין מקום לקושיית מהרש"א ז"ל. ובלא"ה דברי מהרש"א ז"ל לא ברירין דהא לפירוש התוספות הא דקאמר דאלת"ה היינו לענין דלישנא דמתניתין לא איירי מעכוב המכירה בשאר נכסים ובהא ודאי שפיר דייק מסיפא דהא לקושטא דמילתא מעשה בכל יום דבעל מצי מזבן. אע"כ דלא איירי מתניתין מעכוב המכירה אלא הא דלא יניח על השלחן מעצה טובה איירי. ולפ"ז נמי משמע דבשאר ב"ח דעלמא מצי לפרוע תוך זמנו וכמ"ש הר"ן ז"ל בשמעתין דאי כדברי הסוברים דמשמעתא דהכא משמע דלעולם אין יכול לפרוע תוך זמנו. א"כ תיקשי ליה הא דמסקינן דאלת"ה סיפא דקתני כו' ומאי קושיא מסיפא דבעל גופא ודאי תוך זמנו הוא משא"כ לאביי מקשה רבא שפיר אע"כ כדפרישית דמה שאין לפרוע כתובתה תוך זמנה היינו דוקא מטעמא שלא תהא קלה להוציאה וכדמסיק הר"ן ז"ל כן נ"ל ודו"ק:

גמרא א"ר יוסף כיון דאמור רבנן לא ליזבן אע"ג דזבין כו' א"ל אביי וכל היכא דאמור רבנן כו' עכ"ל. ונראה דע"כ לאביי האי ברייתא דסומכוס דלעיל דקתני הרוצה למכור בנכסי אחיו כו' מגרשה בגט ומחזירה לאו משום שהמקח בטל כפירוש התוספות לעיל אלא כדי שלא יעבור הוא והלוקח על דברי חכמים ובזה נ"ל ליישב פירש"י בסמוך בד"ה דטבא ליה עבדי ליה דע"כ הוצרך לפרש כן דאי כפי' התוספות דמשום שלום בית א"כ מאי מסיק הש"ס תנא תני מוציאין דהא איכא למימר דלעולם מטעמא דשלום בית בדיעבד הוי זבינא משום שאין להפסיד ללקוחות כמ"ש התוספות אבל מיניה דידיה דליכא פסידא מוציאין אפילו בדיעבד וכן הקשה מורי זקני זצ"ל בספר מגיני שלמה בסמוך בל' התוספות אע"כ דהש"ס סובר בפשיטות דאי הוי טעמא משום שלום בית דהיינו איבה ודאי אביי גופא הוי מודה דבטל אף בדיעבד אע"ג דמפסדי לקוחות כי היכי דאמרינן באותן שלש שדות דמטעמא דאיבה המקח בטל לאלתר כדפירש"י לעיל וכבר כתבתי דלפירש"י הכא ביבמה כולהו כשלש שדות דמי אע"כ דלטעמא דאביי לא שייך טעמא דאיבה אלא כשמייחד לה כתובתה אבל לענין מכירת נכסי אחיו לא שייך טעמא דאיבה אלא דלא ימכור לכתחלה מתקנת חכמים שהחמירו יותר ביבמה דלא כתב דקנאי וסומכוס כדי דלא להוי עבריינא קאמר והא דדייק רב יוסף מברייתא דהרי נושה באחיו היינו דמשמע ליה דהתם לא שייך טעמא דעבריינות כיון דלא עביד מידי לשנות בנכסי אחיו מכמו שהיה מקדם וע"ז מקשה אביי שפיר דאכתי אית לן למימר שיש לו לקיים דברי חכמים להחזיק כח שיעבודה בנכסי אחיו בכל מאי דאפשר כיון דלית ליה פסידא והיינו כמו שפירש"י דאדרבה טוב ליקח קרקע ויאכל פירות כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י אפילו לפי סברת התוספות דשייך טעמא דשלום בית אמנם למה שאפרש בסמוך דבעיקר מימרא דרב יוסף ואביי דמיירי בעודה שומרת יבם קודם שנתייבמה. וא"כ לא שייך האי טעמא דשלום בית אלא טעמא אחרינא כמו שאבאר והיינו דלא מייתי ברייתא דסומכוס ואפ"ה עיקר דבריו קיימין דלמאי דס"ד דאביי כיון דאיסורא מיהא איכא שייך שפיר דטבא ליה עבדי ליה כיון דבלא"ה לית ליה פסידא ודו"ק:

שם דתניא מי שמת והניח שומרת יבם והניח נכסים במאה מנה אע"פ שכתובתה אינה אלא מנה לא ימכור שכל נכסיו אחראין לכתובתה. ולכאורה משמע פשטא דלשון הברייתא דאיירי בעודנה שומרת יבם. וא"כ ק"ל אהא דקפסיק ותני בהניח נכסים במאה מנה אע"פ שכתובתה מנה לא ימכור ואמאי נייחד לה שיעור כתובה והשאר ליזבין דנהי בנתייבמה מסקינן לעיל בסמוך משום איבה. משא"כ קודם שנתייבמה לא שייך האי טעמא דאיבה. ולכאורה היה נראה דכיון דלאחר שנתייבמה אמרו רבנן לא ליזבן משום איבה א"כ בשומרת יבם נמי דספק נישואין עושה נמי לא ליזבן וגזרו האי אטו האי אלא דקשיא לי דבסוף סוגיא מסקינן דאדרבה בחילק ואח"כ ייבם שייך טפי לומר דלא יעשה כלום ולמאי דפרישית הוי איפכא דעיקר תקנת חכמים היה לאחר שנתייבמה דלא תמכור ולא גזרו בחילק ואח"כ ייבם אלא משום הא דייבם ואח"כ חילק וראיתי בספר בית שמואל באה"ע סי' קס"ח שכתב דבאמת אם ייחד לה שיעור כתובה או שכתב לה דקנאי יכול למכור שאר נכסיו אלא שכתב בעצמו דסוגיא דשמעתא לא משמע הכי ויותר קשה לי בהא דמסקינן לקמן בחילק ואח"כ ייבם דאינו בידו ואמאי הרי בידו לייחד לה שיעור כתובתה ויחלוק המותר. והנלע"ד בזה דקודם שנתייבמה פשיטא שאסרו לו חכמים למכור מהטעם שנתנו שכל נכסיו אחראין לכתובה וא"א לו לייחד כתובתה ולפורעה כיון שהוא תוך זמנה דאכתי לא קרינן בה לכשתנשאי לאחר דהא אגידא בזיקה מחמת הבעל וכדפרישי' לעיל ליישב קושיית מהרש"א ז"ל דזמן זה לטובתה ג"כ ניתקן שלא יוכלו לסלק לה כתובה בע"כ אם לא בשעה שתהא ראויה להנשא לאחר וכיון שאין רשאי לסלק לה כתובתה בעל כרחה א"כ ממילא כל נכסיו אחראין לכתובתה עד שיחלוץ או ייבם אלא דלקמן מסקינן דאפילו בייבם ואח"כ חילק אע"ג דאזלא טעמא דלכשתנשא לאחר דהא יבם כאחר דמי אפ"ה לא עשה כלום והיינו כדמסקינן לעיל משום איבה כן נ"ל ולטעמא דר' יוסף שייכי הנך טעמי אפי' בדיעבד לבטל המכירה ולאביי דוקא לכתחלה כדפרישית בסמוך ודוק היטב ובזה נתיישב מאי דקשיא ליה להבית שמואל סי' הנ"ל ועיין עוד לקמן:

קונטרס אחרון
דתניא מי שמת והניח שומרת יבם והניח נכסים במאה מנה כו'. וכתבתי ליישב קושיית הבית שמואל אמאי לא אמרי' דנייחד לה שיעור כתובה והשאר לזבין כיון דלא שייך טעמא דאיבה ולמאי דפרישית ניחא דא"א לייחד הכתובה קודם זמנה כיון דאגידא ביה:

רש"י בד"ה אע"ג דזבין כו' ומה שהתנה זה לחלוק לו וקנו מידו הרי הוא כמוכר עכ"ל. וכתב הר"ן ז"ל ותמה אני אפילו אי ייבם ולבסוף חילק מהני אכתי בחילק קודם ייבום ודאי לא מהני דהוי דבר שלא בא לעולם. וכתב דאיירי שאין כאן אלא שני אחים והו"ל כסילוק בעלמא וא"כ לא בעי קנין ע"ש ובאמת דבמה שכתב שלא נתן לאחיו אלא מה שמגיע על חלקו אם יחלוץ. כתב כן ג"כ רש"י בעצמו בדבור הקודם פליגנא לך כאילו אני חולץ לה ולא אטול אלא כמותך עכ"ל. ואי ס"ד שהיו יורשים אחרים היה היבם צריך ליטול ולהחזיק וא"כ יתן לזה החצי. אע"כ שלא היו כאן יורשים אחרים אלא הוא ואחיו ואפ"ה כתב כאן דבעי קנין ולא מהני סילוק בכה"ג כמו שאבאר בלשונו בר"פ הכותב והר"ן בזה לשיטתו בר"פ הכותב דאפילו מירושה דאורייתא שייך סילוק בכה"ג:

מיהו בעיקר תמיהת הר"ן ז"ל לא ידעתי מה זה מקום תימא אטו מי לא מצינן למימר דרב יוסף אפילו אי לא ס"ל כרב דבאומר שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה אפ"ה ניחא ליה האי טעמא דלא הוי זבינא כלל אליבא דכו"ע ממאי דנימא טעמא דדבר שלא בא לעולם דתליא באשלי רברבי ואדרבה איכא למימר דאפילו מאן דלית ליה הא דרב מודה הכא כיון שבידו ליבמה וכמו שאבאר עוד בזה בלשון רש"י בד"ה פלוג מהשתא. וכן נראה מדקדוק לשון רש"י כאן שסמך דבריו לפרש כן בהא דקאמר הש"ס ואע"ג דזבין ולא פי' כן בגופא דעובדא דאמר פליגנא לך בניכסיה שהוא בקנין. אע"כ דמהא מילתא דחשיב ליה ר' יוסף כזביני הוכרח רש"י לפרש דצריך קנין משום דחשבינן לירושת היבם כאילו הוא מוחזק ועומד ולא מהני סילוק בעלמא. ומש"ה קאמר ר' יוסף דלא מהני כיון דאמור רבנן לא ליזבין והא כמכירה דמי משא"כ אי הוה אמרינן דהיבם אינו מוחזק בה עדיין יותר מאחיו ובסילוק בעלמא סגי כסברת הר"ן ז"ל א"כ אכתי מאי מדייק ר' יוסף מברייתא דנהי דלא ימכור היינו כדפרישית כיון שמתעגנת על ידו ולא קרינן בה לכשתנשא לאחר דהא בדידיה תליא מילתא לחלוץ או ליבם מש"ה אמרו חכמים דלא ימכור שכל נכסיו שירש מאחיו אחראין לכתובתה עד שישאנה או יתירנה לאחר משא"כ בהאי עובדא שנתן לאחיו אי הוי כסילוק בעלמא אכתי איכא למימר דמהני אף לכתחילה דכיון דמצי היבם לומר שאינו רוצה לירש את אחיו שמדמה לה הר"ן לנחלה הבאה ממקום אחר א"כ ממילא בחזקת האח השני קאי ואין חלק נכסים שלו אחראין לכתובתה דמצי למימר הנחתי לך מקום בחלק היבם ואתה מה לך עלי כיון שהוא אינה רוצה לעגנה. אלא המצוה בגדול. אע"כ הוכרח רש"י לפרש דלא הוי כסילוק בעלמא דאדרבא כולי נכסי בחזקתו קיימי שהיא כספק נשואה אצלו. וממילא זוכה בנכסי אחיו. ומש"ה מדמה לה ר' יוסף שפיר למכירה גמורה כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל ומבואר עוד לקמן בשמעתין ודו"ק היטב:

קונטרס אחרון
רש"י בד"ה אע"ג דזבין כו' ומה שהתנה זה לחלוק וקנו מידו הרי הוא כמכר והוכחתי מלשונו דס"ל דמירושה דאורייתא אין יכול להסתלק בדיבור בעלמא אלא בעי קנין וכמו שכתבתי גם כן בכוונת רש"י ז"ל בריש פרק הכותב והר"ן ז"ל שהשיג עליו כאן אזיל לשיטתיה בר"פ הכותב דמירושה דאורייתא נמי יכול להסתלק בדיבור בעלמא ואף דלפמ"ש בפנים לקמן בלשון רש"י בד"ה פומבדיתאה רמאה משמע דרש"י נמי ס"ל כשיטת הר"ן דבסילוק בעלמא סגי אלא דשאני הכא דהיבם מיקרי מוחזק לרווחא דמילתא כתבתי כן אם נאמר דרש"י ס"ל כהר"ן דאף קנין לא בעי מיהו עיקר לשון רש"י משמע דבעי קנין ובקנין מיהא סגי ליה דלא מיקרי דשלב"ל כיון דהיבם מיקרי מוחזק:

תוספות בד"ה ואי אמר כו' וא"ת ונמחליה לנפשיה דהא אמרינן המוכר כו'. ואע"ג דמסקינן דברייתא דהכא כר' נתן מיתוקמא אפ"ה סברי התוספות דאפילו לשיעבודא דר' נתן נמי שייך מחילה ולא כשיטת החולקים בח"מ סי' פ"ז. ותוספות גופא נסתפקו בזה לעיל דף כ' גבי האומר שטר אמנה הוא ע"ש שהביאו סוגיא דהכא. ולכאורה היה נ"ל דקושייתם כאן אליבא דכ"ע כיון דכולה סוגיא דהכא איירי דאיכא נכסים טובא יותר מכדי כתובתה וכדקתני להדיא בברייתא הקודמת אע"פ שאין כתובתה אלא מנה והניח מאה מנה ולכאורה עובדא דר' יוסף ואביי וברייתא דהכא נמי איירי בכה"ג. ולפ"ז אפשר דלכ"ע יכול למחול כיון שאינו חב לאחרים שיש להם מקום לגבות וכמ"ש הש"ך סי' הנ"ל אלא דלפ"ז לא א"ש מה שמתרצים התוספות דאתי כר"מ דדאין דינא דגרמי ומאי דינא דגרמי שייך הכא דהא אינה מפסדת מידי כיון שיש נכסים אחרים. מיהו אפילו אם נפרש דמשמע להו להתוספות דמילתא דר' נתן לא שייך אלא כשאין לו נכסים אחרים כשיטת כמה פוסקים הסוברים כן וכדאיתא בש"ע חו"מ בפשיטות. וא"כ ע"כ ברייתא דהכא איירי דלית ליה נכסים אחרים ואפ"ה קשיא להו דנמחול לנפשיה וכדפרישית דבכה"ג נמי סברי דיכול למחול. אלא דאפ"ה לא א"ש מה שמתרצין דאכתי יתחייב מדינא דגרמי דהא אפילו אם יתחייב מדינא דגרמי לא יתחייב לשלם לה אלא כשמגיע זמן הגוביינא. ואכתי אמאי מוציאין מידו הא לא מטא זמן גוביינא עד שיחלוץ לה או שייבם אותה ותתגרש או תתאלמן. ועוד דבלא"ה נראה דוחק להעמיד בדלית ליה נכסים אחרים דא"כ מעיקרא מאי קשיא להו דנמחול לנפשיה דא"כ יצטרך לכתוב לה כתובה אחרת דהא היכא דלית לה מראשון תקנו לה משני. ודוחק לפרש קושייתם משום דכשיכתוב כתובה אחרת לא יהא כתובתה אלא מנה דמאן יימר דבבתולה איירי דתיקשי להו וכ"ש לשיטת הבית שמואל שכתבתי לעיל דבלא"ה אם רוצה לכתוב לה כתובה אחרת רשאי ועוד דאי בדליכא נכסים אחרים איירי בלא"ה לא קשיא מידי דנמחול לנפשיה דהא מצי לאוקמי בדאיכא יורשי אחריני בהדי אחין או אב דקי"ל דאין בכור נוטל בראוי במלוה ויבם נמי בכור קרייה רחמנא וכדאיתא בפ' יש נוחלין דף ק"נ דאפילו כל מה שהבכור חייב נמי מיקרי ראוי אלא דמספיקא דדינא קי"ל דיחלוקו ולשיטת התוספות מעיקר הדין יחלוקו וא"כ אם ימחול יהיה לו פסידא משא"כ כשאינו מוחל אין להיורשים כלום כיון שהוא משועבד לכתובתה שגובה כתובתה ממלוה כמ"ש כל הפוסקים מההיא דשמעתין. וא"כ אי איירי שאין לו נכסים אחרים אין לשאר יורשים כלום ולא הוו מקשים התוספות מידי. אע"כ בדאיכא שאר נכסים משמע להו דאיירי ברייתא. וא"כ למ"ד אין בכור נוטל בראוי ע"כ הא דקאמר הואיל ואני יורש החזקתי היינו במה שמגיע לחלקו וא"כ דבדאית ליה נכסים אחרים איירי הדרא קושיא לדוכתא דלא משני התוס' שפיר דיתחייב מדינא דגרמי ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

גמרא דלמא ר"מ היא דאמר מטלטלים משתעבדי לכתובה לפמ"ש כאן התוספות דעיקר פלוגתא דר"מ ורבנן היינו מיניה דידיה גופא ויבם כמיניה דמי. יש לי לפרש בפלוגתא דר"מ ורבנן דאזדו לטעמייהו דר"מ ס"ל כתובה דאורייתא לעיל פ' אע"פ דף נ"ו. וא"כ ודאי אפילו מטלטלי משעבדי לכתובה דמי גרע משאר חוב דפשיטא לן בכולה תלמודא דמיניה אפילו מגלימא על כתפיה ועוד דבכתובה גופא כתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות דמינה ילפינן למאן דאמר כתובה דאורייתא. וא"כ כסף כתיב דהיינו מטלטלים כדקי"ל דשוה כסף ככסף ורבנן דפליגי סברי דכתובה דרבנן וא"כ הם אמרו והם אמרו שלא תגבה כלל אלא ממקרקעי כדאשכחן כה"ג טובא בתנאי כתובה דממקרקעי ולא ממטלטלי ואין להקשות אדרבה כיון דכתובה דרבנן משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ מי שאין לו קרקע תהא קלה להוציאה. הא ליתא דמ"מ לא תהא קלה להוציאה שאם יקנה קרקע בסוף ישתעבד לה כן נ"ל בפשיטות לשיטת התוספות. אלא דאפילו לפמ"ש התוספות בדוכתי טובא דלר"מ גובה אפילו ממטלטלי דיתמי דכתובה משא"כ בבע"ח ולרבנן גרע כתובה משאר חוב דאפילו ממטלטלים דמיניה נמי לא גביא ולא כמ"ש כאן אפ"ה לא הוו פלוגתא רחוקה אי אזדו לטעמייהו דלר"מ כיון דכתובה דאורייתא ומטלטלים דידיה שייכי בחיוב כתובתה מש"ה תקנו חכמים שתגבה אף ממטלטלים דיתמי יותר מבע"ח דבבע"ח ליכא נעילת דלת בהכי דמיתה לא שכיח ועיקר המלוין נמי מסתמא אדעתא דקרקעי סמכו ואי לית ליה קרקע יכול לגבות כל עת שירצה. משא"כ בכתובת אשה דלא ניתן לגבות מחיים אלא עיקר גוביינא לאחר מיתה מש"ה תקנו משום חינא שתגבה אף ממטלטלי דיתמי אבל לרבנן דס"ל כתובה דרבנן ואפי' מיניה דידיה לא תקנו ממטלטלים א"כ לא שייך להחמיר ביתומים יותר מיניה דידיה גופא כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך ועיין בתוס' לעיל דף י' בד"ה הואיל ותקנת חכמים שכתבו דקי"ל כתובה דאורייתא ואפ"ה לא משתעבדי מטלטלים ותירוצם שם אינו מתיישב אם נאמר דמיניה פליגי:

תוספות בד"ה ר"מ כו' וליכא למימר דלר"מ דמטלטלי דיתמי נמי משתעבדי לכתובה וכמקרקעי דמי עכ"ל. ולכאורה מה שכתבו וכמקרקעי דמי שפת יתר הוא דהא ודאי אין לפרש כוונתם דטעמא דר"מ במטלטלים היינו משום דס"ל דמדינא אין לחלק כלל בין מקרקעי למטלטלי הא ודאי ליתא דא"כ אמאי ס"ל לר"מ דבע"ח אינו גובה ממטלטלי דיתמי כדפשיטא להו להתוספות בקושיא השנייה. ולכאורה היה נ"ל לפרש דר"ת לשיטתו שכתבו התוספות בשמו במס' בכורות דף נ"ב דס"ל דתקנת הגאונים דאורייתא ע"ש. ורגיל אני לפרש דר"ת ס"ל דמדין תורה אין לחלק כלל בין מקרקעי למטלטלי דמאן דס"ל שיעבודא דאורייתא היינו אפילו ממטלטלי דיתמי ולקוחות כדמשמע לכאורה שילהי פ' גט פשוט דיליף לה מיוציא העבוט החוצה והיינו במטלטלים וכמו שהארכתי בזה בטוב טעם בעזה"י בקונטרס מיוחד. וכן נראה להדיא מל' תשובת הרמב"ן סי' ס"א שהביא הב"י בח"מ סי' ק"ד אלא דמדינא דגמרא שלא יגבה ממטלטלים דלקוחות ויתומים דכיון שתקנו לענין לקוחות שלא יגבה א"כ אין סמיכת המלוה אלא אמקרקעי וא"כ אזיל ליה טעמא דשיעבודא דהא לאו אדעתא דמטלטלים אוזפיה וליכא במטלטלי דיתמי אלא מצוה. וא"כ יסבור ר"ת לענין כתובה כיון דלא עבדו תקנתא בהא מדינא דגמרא מטעמא דפרישית דעיקר גביית כתובה מיתומים א"כ ממילא חזר הדבר לדין תורה דאין לחלק בין קרקע למטלטלי כן נ"ל לכאורה אלא שעדיין צ"ע ודו"ק:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה רבי מאיר היא. כתבתי דרבינו תם אזיל לשיטתו שכתבו תוספות בשמו במסכת בכורות דף נ"ב דתקנת הגאונים דגובין ממטלטלי דיתמי מדאורייתא היא וכתבתי מילתא בטעמא ובמקום אחר הארכתי בזה ליישב מה שהקשה הש"ך בח"מ סימן ל"ט דברי הרא"ש ז"ל אהדדי לענין שיעבודא דאורייתא ולמאי דפרישית ניחא דאף למ"ד שיעבודא דאורייתא אפ"ה עיקר החילוק בין מטלטלין למקרקעי מדרבנן מש"ה פסק דאין גובין מעבדים של יתומים דלמילי דרבנן כמטלטלי דמי לדין הגמרא וכן נראה מלשון הרמב"ן ז"ל כמ"ש בפנים ואפשר שהוא שיטת הרי"ף ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל בשמעתין:

בא"ד דא"כ אפילו לית לן דר' נתן דין הוא שתגבה ממנו כאילו הוו מקרקעי עכ"ל. כוונתם דכיון דמטלטלי דיתמי משתעבדי א"כ מה ענין הא לדר' נתן דאמר נזקקין לזה ונותנין לזה הא אפילו אם כבר גבה היורש החוב מוציאין מידו ונותנין לכתובתה וזה שכתבו כאילו הוו מקרקעי דקי"ל יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן חוזר וגובה מהן ואע"ג דבפ' כל שעה דף ל"א מוקמינן דהא דקרקע שגבו יתומים דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה היינו נמי מדר' נתן וכדקשיא ליה למהרש"א ז"ל בשמעתין מיהו התם היינו למ"ד ב"ח מכאן ולהבא גובה וא"כ כיון דבאמת מטלטלי לא משתעבדי א"כ אי לאו דר' נתן אפילו מיתומים שגבו קרקע נמי לא היו מוציאין מדבריהם דהא עיקר דמי החוב מטלטלים נינהו מעיקרא. ואי משום דהשתא גבו קרקע הו"ל כאילו קנו היתומים כיון דמכאן ולהבא בשעת הפרעון הוא דחל גמר השעבוד. משא"כ אם נאמר דמטלטלים כמקרקעי דמי א"כ מעיקרא בחיי אביהן בשעת הלוואה משתעבד עיקר דמי החוב להבע"ח שלו וא"כ אפילו אם גבו היתומים לאחר מיתת אביהם בדין הוא שמוציאין מידם אפילו אי ליתא לדר' נתן כדקאמר הש"ס שם בפ' כל שעה מעיקרא למ"ד בעל חוב למפרע גובה וזה ברור בכוונת התוס' ולפ"ז אין מקום לדברי מהרש"א ז"ל. ומה שהביא סיוע לדבריו מדברי הרא"ש ז"ל ונראה דהיינו מדמסיק הרא"ש ז"ל דאפי' לאחר תקנת הגאונים ז"ל דמטלטלי כמקרקעי דמו אפ"ה הוצרך לפרש בטעמא דהרי"ף ז"ל מדר' נתן. ולענ"ד יראה דליכא סייעתא מל' הרא"ש ז"ל דבשיטת הראב"ד כתב כן למאי דמשמע ליה דמלוה שהיא ביד אחרים גריעא ממטלטלים דמצי למימר לאו בע"ד דידי את אי לאו דר' נתן אבל התוספות דהכא הא גופא קשיא להו דמשמע להו סברא פשוטה דמטלטלים שביד היורשים לא עדיפי ממלוה שביד אחרים דדמי החוב מיהא מטלטלים הוו וא"כ היאך מצי למימר לאו בע"ד דידי את הא הוי כאפוכי מטרתא כיון שאפילו אם יתן להיורשים מוציאין מידם ומש"ה מפרשו בע"כ דיבם כמיניה דמי וא"כ לר"מ דגבו מיניה לאו משום דמשעבדי בשעבוד גמור כמו מקרקעי אלא משום דחייב לפרוע חוב כתובה שעליו וא"כ שפיר מסיק הש"ס דאכתי היבם מצי למימר לאו בע"ד דידי את כיון דליכא שעבודא גביה ואי משום חיוב דמיניה הרי אינו מחוייב לשלם משלו אלא משל אחיו והא נמי כדידיה דמי מש"ה איצטריך לאתויי מדר' נתן דכמשל אחיו דמי כן נ"ל ברור בכוונת התוספות:

מיהו בעיקר קושייתם נראה דאזלי לשיטתם בדיבור הקודם דאפי' משום חיובא דר' נתן נמי הוי שייך למחול אי לאו כתירוצם לעיל. אבל לפי מה שכתבתי בשם גדולי הפוסקים וקצת בעלי תוספות גופייהו דמדר' נתן אין יכול למחול אין מקום לדבריהם כאן דשפיר הוצרך לאתויי מדר' נתן דאל"כ ה"מ מחיל לנפשיה ואפשר דהיינו דקאמר לאו בע"ד דידי את והיינו דלמחול לנפשיה ויתכן יותר לפמ"ש בחידושי לקידושין דף ט"ו דעיקר מימרא דר' נתן היינו לענין דאינו יכול למחול ע"ש ודוק היטב:

בא"ד והא דלא קאמר למעוטי שאר נכסים דאין מקחו בטל וכו'. לולי דבריהם ז"ל א"צ לזה דלא שייך הך מילתא כלל באותו משנה דיסקריקיה דמתניתין שם מיירי הכל בענין דמועיל המחילה דנגזל ודאשה ואי בעי לאשמעינן דאין מקחו בטל בשאר נכסים ה"ל לאשמעינן במתניתין דפירקין דכל נכסיו אחראין. גם מה שהקשה הרשב"א דהא מקמא דמוקמי ליה התם וכו'. לא ידענו מזה קושיא על רש"י דאדרבא התם בעי למילף בנכסי מלוג שמכרה לבעלה דתוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ממתניתין דלקח מן האיש ובעי לדמות שמקחו בטל מיד כמו במתניתין דלקח מן האיש ועל זה מקשה דהא אמרינן התם לא אמרו אלא בג' שדות וא"א לומר דבא למעט שאר נכסים דלא ניליף מהכא בענינא דידהו דהיינו שתוכל לגבות לאחר מיתה וקמ"ל דלא שייך בזה טענת נחת רוח כיון דבחייו הוא יכול למכור ולא נפקא מיניה השתא בחיי בעלה. ע"ז קאמר דכ"ש הוא דהרי יאמר עיניך נתת בגירושין וע"כ דמעט נכסי מלוג וזה ברור:

מיהו נלע"ד דכל עיקר דברי רש"י ז"ל דבאשה בעלמא אין המקח בטל לאו מהכרח דשמעתין דמועיל הגירושין והחזרה לימכור אלא מסוגיא דעלמא דאדם מוכר שלא מדעת אשתו דאי משום הא ודאי דהוי מצי לפרש לפמ"ש לעיל דהא דבישראל אינו מועיל פיוס (דאי ס"ד דמועיל פיוס למה יגרש ויחזיר הא ע"כ אינו מחזירה אלא לרצונה יותר היה לפייס מיד אלא משום דאינו מועיל המחילה דידה בישראל) משום חיזוק א"כ הוי מצי לפרש כנ"ל דבאמת כשמחזירה היא מתרצה שימכור כנ"ל ואז מועיל המחילה בתחלת נשואין. ותו נלענ"ד דלפי מאי דקאי השתא בקושיא דרבא על אביי ומי ניתנה כתובה לגבות מחיים וכו'. דכ"ש דהוי מצי לפרש הא דמועיל הגירושין והחזרה היינו משום דכשמגרשה ומטא זמן גביא אף שמחזירה כבר. הוא יכול לייחד לה שיעור כתובה והיינו דקאמר בסמוך אלא דר' אבא קשה דל"ל משום עצה טובה דא"כ מה מועיל החזרה ע"כ שייחד לה אם כן נייחד מהשתא אלא העיקר כמ"ש דרש"י ז"ל כתב כן מסוגיא דעלמא. ודוק:

גמרא אמר ר"י כיון דאמר רחמנא לא לזבין וכו'. לכאורה היה נראה דטעמא דרב יוסף משום דעשו חז"ל חיזוק לדבריהם מיהו קשה הא דקאמר לקמן דילמא ר"מ היא דאמר מטלטלין וכו'. ואפ"ה ס"ל דעשו חיזוק ואמאי הא לר"מ דס"ל דבדרבנן לא עשו חיזוק וא"ל דהאי תנא ס"ל בהכי כר"מ דמטלטלין משתעבדי וכר' יהודה דבדרבנן עשו חיזוק א"כ ה"ל תרי חומרא בכתובה זה אינו דיש לומר דר' מאיר מודה בזה הואיל ועיקר הכתובה דאורייתא לדידיה כמ"ש התוס' לעיל דף נ"ו ע"ב לענין כתובת אלמנה לר"מ. אך לפ"ז תקשה דמאי מקשה אביי מהא דאלו ואלו מודים שמכרה ונתנה קיים הא התם לא שייך חיזוק כדאמר אביי עצמו לעיל דף נ"ו ע"ב בפירות דנכסי מלוג לא שכיח מודה ר"י דלא עשו חיזוק. ואין ליישב לפמ"ש שם דבאמת פירות הוי מצוי כקושית מהרש"ל שם אלא דפירות הרבה שיהיו יותר מחיוב פרקונה לא שכיח דזה שכיח שיהיה לה קצת נכסי מלוג ואפ"ה לא עשו חיזוק. זה אינו דכבר כתבנו בריש פירקין דגם במכרה ונתנה קיים לא מחויב בפרקונה א"כ הוו החיזוק במידי דלא שכיח. ויותר נראה דטעמא דרב יוסף דס"ל כרבא בריש תמורה דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ועיין בח"מ סימן ר"ח דאפילו בדרבנן קי"ל הכא דלא הוי מכירה. ולפ"ז אביי לשיטתיה דס"ל שם בריש תמורה דאי עביד מהני ודוק:

בגמרא הרי שהיה נושה וכו'. צריך להבין לפמ"ש התוס' דעדיפותא דיבמה שתקנו דלא ימכור בנכסי אחיו הוא משום דיכול לדחותה אצל משעבדי ותצטרך לחזור על הלקוחות אף אם יהיו לו נכסים בני חורין אם כן קשה הכא דהוא הבע"ח עצמו מאחיו א"כ ממילא תוכל לחזור עליו מצד החוב ואדרבא לקוחות יוכלו לומר הנחתי על זה החוב וכי היכא דגביא השתא תגבה אח"כ ממנו מה לי מחמת הכתובה או מחמת החוב שחייב לאחיו המת ולמה תהיה עדיפא משאר נשים (ואפילו לפמ"ש לעיל דלשיטת התוס' בשמעתין צ"ל דלר"מ דל"ל אחריות טעות סופר בסתם כתובה הא דאסור למכור הוא משום דס"ל כתובה דאורייתא אפ"ה צ"ל דה"נ כיון דבל"ז מוקמינן לה כדר"מ דס"ל מטלטלין משעבדי אם כן ה"נ יש לומר דס"ל להך ברייתא כתובה דאורייתא כר"מ. אך זה אינו לפי' רש"י לקמן דלא מחמרינן תרי חומרא בכתובה ופירש"י משום דכתובה דרבנן וע"כ צ"ל דס"ל דהא גופא ה"ל תרי חומרי לומר דס"ל דכתובה דאורייתא) וכן קשה לכאורה לפמ"ש התוס' ביבמות דף ל"ט דהריעותא הוא משום שמא ישתדפו נכסי בני חורין דמת לאחר מיתה או לאחר גירושין לית לה משני כלום או לפמ"ש לעיל דגריע משאר נשים אפילו ישתדפו בהיותם תחתיו דיבם מ"מ כיון דס"ל התם דאין החיוב מתחיל אלא משעה דאשתדפו היא גריע משאר נשים לענין לקוחות שקנו ממנו או בעלי חובות שלו קודם דאשתדף שיקדמו לה א"כ קשה דהכא לא שייך כל זה דעכ"פ הוא חוב מוקדם מחמת זה החוב שחייב לאחיו ונלע"ד דלשיטת הפוסקים החולקים על ר"ת וס"ל מטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה יש לומר כפשטיה דהריעותא משאר נשים הוא אם תתאלמן מן היבם ויפלו נכסי יבם לפני היורשים ולא ישאר קרקעות רק מטלטלין דשאר נשים כיון שיבואו בכח כתובה מגבה מטלטלין אבל היבמה לשיטתם כאן ידחה אצל משעבדי הראשון ולא יוכלו לומר הנחתי על זה החוב דהא לגבי החוב שיש לראשון על היבם ה"ל מטלטלין דיתמי אף דס"ל מטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה מ"מ הא היא באה לגבות מחמת החוב של אחיו וה"ל כבעל חוב אחר דלא גבי ממטלטלין דיתמי ולא עדיפא מאם היה אחיו קיים וכ"ש דאתי שפיר לשיטת התוספות ביבמות דהחשש משום אשתדוף דס"ל דאין החוב מתחיל משני אלא משעה דאשתדוף א"ש בפשיטות דאם ישתדפו נכסי דמת הראשון לאחר מיתת היבם לא תוכל לחזור על היתומים מחמת חוב הראשון מטעם מטלטלי דיתמי כנ"ל. אך לר"ת דס"ל דכתובה לא גביא ממטלטלי דיתמי א"כ אם לא ישייר ממנו קרקעות עדיפא משאר נשים. ונראה לענ"ד לתרץ דגם לר"ת א"ש ואיפכא מן הנ"ל כגון שיניח היבם קרקעות דוקא. נמצא שאר נשים יוכלו לגבות קרקעות אבל היבמה גריע דקי"ל בח"מ סימן ק"ד דאף דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי מ"מ אם היורש רוצה לסלק במטלטלי הרשות בידו ואפילו ממטלטלי דידיה יכול לסלק חוב אחיו ויחזיק הקרקעות לעצמו נמצא יוכלו היורשים לומר שהם ישלמו זה החוב שחייב היבם למת במטלטלין וכיון שלא נשאר אצל המת הראשון אלא ממטלטלין לא תוכל לגבות מהם אם ישתדפו הנכסים בני חורין דמת לאחר מיתת היבם דהא לשיטת ר"ת כתובה לא גביא ממטלטלי דיתמי וכיון דהם עצמם הם יורשי המת הראשון ג"כ יפטרו לשלם נמצא מפסידה שלא תוכל לגבות מזה החוב זו לשיטת התוס' דכאן תדחה אצל משעבדי הראשון דלא יוכלו לומר הנחתי על חוב זה דהא מטלטלי דמת הראשון לא משעבדי לכתובה לשיטת הר"ת נמצא היוצא מדברינו דלשיטת הר"ת הריעותא משאר נשים דוקא בהניח קרקעות ולשיטת החולקים עליו הוא איפכא דאין ריעותא משאר נשים אלא באם לא מניח רק מטלטלין גם י"ל לפמ"ש התוס' בד"ה לא יאמר וכו'. דאם ימחול לעצמו יתחייב מדינא דגרמי א"כ יש לומר כשימות ימחלו יורשיו לעצמה ואף דיתחייבו משום מזיק. מ"מ יהיו שאר חובים דאביהם קודמין לחוב עצמן מנכסי היבם. ודוק:

אך לפמ"ש לעיל להכניס דבריהם דהכא ודהתם כאחד והוא דגם הכא ס"ל דאין יוכל לגבות ממשעבדי אחיו רק ממה שמכר הוא מנכסי אחיו אם יהיה לו רשות למכור ורצו בזה כמ"ש לעיל דדחיקא להו לומר דהחשש הוא משום שמא ישתדפו לאחר מיתה שיכולה לגבות מיד אחר מיתה או לענין קדימת הלקוחות קודם דאשתדף לכך כתבו דהריעותא הוא דאפילו היא עצמה יכול לדחותה כנ"ל א"כ קשה הכא דמאי ריעותא יש הכא משאר נשים ולמה מוציאין ממנו השתא ונלענ"ד דצ"ל דהכא שאני דיש לומר דהחוב גופיה ה"ל כאשתדף לאחר מיתה דאם לא יוציא ממנו כיון דבחייו הוא מחויב לשלם החוב אפילו ממטלטלי כמ"ש התוס' והם משועבדים לה לכתוב ליה נמצא הוי כאית ליה מראשון וכשימות ולא תוכל לגבות ממטלטלי הוי ליה כאשתדף לאחר מיתה א"כ מפסידה כתובתה דהא כיון שמת כבר אין לה חוב על היורשים מחמת שני. ולפ"ז יש לתרץ היטב קושית התוס' בד"ה לא יאמר וכו' דימחול לעצמו דזה טוב לפנים שאז יהיה כתובה על היבם כיון דל"ל מראשון ולא תהיה גריע משאר נשים ועיקר ריעותא דידה הוא מחמת זה החוב דאית לה מראשון לא נשתעבד השני. וכשימות יהיו מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבע"ח ותפסיד כתובתה ורוצה היא בכך שימחול לעצמו ויתקנו לה משני כדרך כל הנשים אלא שצ"ע עוד בדין זה שיהיה דינו כאשתדף. ודוק:

ויותר נראה דא"ש כמ"ש לעיל דהיא יריאה שאם לא יגבו ממנו ימחלו היורשים לעצמם החוב לאחר מיתת בעלה היבם. ואז ודאי הוי כאשתדיף לאחר מיתה ואף אם יתחייבו מדינא דגרמי לא ניחא לה בזה כנ"ל. וכ"ש דא"ש לפי מה שיבואר בסמוך דהא דאינו מוחל לעצמו משום דמלוה הוי ראוי לגבי יבם דמיירי דאיכא אב דהוא היורש כל זמן שלא נגבה א"כ היא יריאה דאם ימותו האב והיבם אז יורשי היבם ימחלו לעצמם וה"ל אשתדיף לאחר מיתה ותפסיד לגמרי אפילו אם יהיו קרקעות ליבם ודוק:

תוס' ד"ה לא יאמר וכו'. הואיל ואינו יורש אלא מכוחה וכו'. לכאורה נלענ"ד לפרש דמיירי שיש יורשים אחרים כגון שיש להם אב והוא ראוי לירש אלא מחמת שהוא יבם זוכה בנכסי אחיו אלא דאפ"ה אין בזה טעם דאין זה מכחה דכיון דאמר רחמנא יקום על שם אחיו לנחלה הרי הוא כיורש אחר. ונראה לפרש דס"ל כיון דיבם אינו יורש בראוי כבמוחזק וקיימא לן דמלוה הוי ראוי לגבי יבם א"כ היה ראוי שירשו יורשים אחרים את החוב כגון שיש אב אלא שאינם יכולים לירש מחמת שהוא משועבד לכתובתה ואם כן אינו יורש אלא מכוחה מיהו לפי מאי שיבואר לקמן בס"ד דע"כ ליכא למימר הכי בין לשיטת ר"ת לקמן בין לחולקים עליו משום דא"כ ה"ל כמלוה ביד אחרים דקי"ל כר"ע לקמן דינתנו ליורשים ולמה תזכה בהן. ונראה דיש לומר דס"ל כמ"ד בב"ב דף קכ"ז גבו מעות יש לו משום דזוזי אוזפיה וזוזי משלם מ"מ כל זמן שלא נגבה אינו זוכה בהן דה"ל ראוי אלא כשנגבה ה"ל למפרע כמוחזק משום האי טעמא דזוזי אוזפיה וזוזי משלם נמצא אינו יכול למחול דכל זמן שאינו משלם לאו דידיה הוא כלל ואפילו יש לו קרקעות והם משועבדים לכתובה מדרבי נתן מ"מ הדר ה"ל יורש מכוחה ואינו יכול למחול ממ"נ כמ"ש התוס' וא"ל דא"כ מאי קאמר הואיל ואני יורש החזקה הא אכתי לאו דידיה הוא זה אינו דעכ"פ בידו לשלם המעות בכל פעם ולזכות בהן ולמה יוציאו ממנו בע"כ. ותו דהא גופא קמ"ל שלא יאמר הואיל והוא יורש ה"ל כמוחזק בידו וקמ"ל דאפילו מלוה שעמו לא ה"ל כמוחזק. ועיין לקמן בסמוך. ודוק:

תוס' ד"ה רבי מאיר היא וכו'. דא"כ אפילו ל"ל דרבי נתן וכו'. דבריהם ז"ל צריכין ביאור. חדא מה שהקשה מהרש"א ז"ל דאכתי צריך לדר"נ כמ"ש הרא"ש לבתר תקנת הגאונים. ותו אינו מובן כלל דמה חילוק יש ולמה אי מטלטלי דיתמי לא משתעבדי רק ביבם צריך יותר לדר"נ. ולכאורה היה נראה לפרש דס"ל כשיטת הפוסקים בח"מ סימן קונטרס אחרון דשטרות עצמן בני גביה נינהו וא"צ לדר"נ. אך לפמ"ש בסמוך דכל זמן שלא נגבה מחויב הויא ליה ראוי ואין היבם יורש כלל דלהכי אינו יוכל למחול לעצמו כנ"ל. אם כן כל זמן שלא נגבה הוא בחזקת יורשים אחרים הוי ליה מטלטלי דיתמי ולא מצי גביא כלל אלא כשמשלם הוי ליה דיבם כמ"ש לעיל וא"כ לא שייך גביה בשטר וצריך לדר"נ שפיר הוכיח ר"ת. אך לפ"ז קשה על הרא"ש ז"ל דס"ל דשטרות בני גביה כדאיתא בח"מ שם ואפ"ה כתב דצריך לדר"נ לאחר תקנת הגאונים ודוחק לומר דלדברי הראב"ד כתב כן. ותו דצריך לדחוקי דמיירי במלוה בשטר דוקא. והעיקר נלענ"ד דדבריהם מבוארים במה שכתבו לקמן בד"ה לא אשכחן וכו' יש לומר דשאני התם וכו' לכך א"צ לדר"נ וכו'. (וטעמם ונימוקם יבואר היטב בס"ד בדבריהם בסמוך) דהנה לכאורה קשה דלמה קאמר דאינה משנה ומשבש לברייתא כיון דבאמת קי"ל דמלוה ראוי הוא ובמלוה שעמו פליגי כדאיתא בב"ב דף קכ"ו ולסברת כמה פוסקים שכתבו הטעם שם משום דהש"ס שם מסתפק בזה א"כ למה לא נאמר באמת דס"ל להך תנא בפשיטות דמלוה ראוי הוא אפילו במלוה שעמו וזהו דקאמר שלא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי ר"ל כיון שהוא מלוה שעמו הרי הוא מוחזק בהן ולא ה"ל ראוי אלא קמ"ל שהוא שייך ליורשים והוי ליה ממש מטלטלין שביד אחרים דלא צריכי לדר"נ כמ"ש התוס' לקמן וצ"ל דס"ל להש"ס דא"א לפרש הכי דא"כ כ"ש דאינו משועבד לה כלל דע"כ לא קאמר ר"מ אלא במטלטלי דיבם אבל בשל יורשים אחרים מודה דאין כתובה גובה. א"כ הא קי"ל לקמן דפ"ד כר"ע דינתנו ליורשים שכולן צריכין שבועה ואפשר דאפילו מ"ד לכתובה משום חינא מודה הכא משום דאפילו אי לית נכסים אחרים כלל הא אי לית ליה מראשון תקינו לה משני וכ"ש ביש נכסים אחרים עכ"פ יש מקום לגבות א"כ יפה הוכיח ר"ת דע"כ מטלטלי דיתמי אחרים לא משתעבדי לכתובה ושפיר הוכיח הש"ס דליכא לפרושי הכי וכיון דע"כ גביא מיבם שהוא מוחזק בהם שפיר צריך לדר"נ כדבריהם לקמן וממילא מתורץ היטב קושיות מהרש"א ז"ל דודאי ביורשים אחרים א"צ לדר"נ כמ"ש לקמן בהדיא וממילא דא"ש מ"ש הרא"ש דלבתר תקנת הגאונים ה"ל תרי חומרא דכיון דהרא"ש ז"ל מיירי דליכא יורשים אחרים דהא קי"ל דמלוה הוי ראוי אפילו גבו מעות וקי"ל כר"ע דינתנו ליורשים א"כ שפיר ה"ל תרי חומרא. ודוק:

אמנם לפמ"ש לעיל דף פ"א דיש לומר דיבמה ה"ל כתוך זמנו דא"צ שבועה א"כ יש לומר דהכא אי ה"ל דיורשים איהי קדמה משום חינא דלא שייך טעמא דר"ע שכולן צריכין שבועה מיהו כבר כתבתי דיש לומר דהכא לא שייך חינא. ותו דזהו לרבא דס"ל דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים משא"כ לאביי שם כמו שכתבתי שם בס"ד ואפשר דהיינו דקאמר רבא א"כ היינו דשמענא ליה לאביי זו אינה משנה. ועוד נראה דלפי מאי דקאמר בירושלמי שם הגע עצמך הרי שפטרה משבועה ומשני דזו תורה וזו אינה תורה אם כן אפילו א"צ שבועה היורשים קודמים ועיין לקמן דף פ"ד מה שפי' שם דיש לומר דוקא בנאמנות קאמר דזו אינה תורה ולא בתוך זמנו מיהו הכא דמיירי בכתובה דהוי מדרבנן ודאי אמרו דזו אינה תורה ואפשר דהיינו דפירש"י לקמן בד"ה אלא וכו' שהרי הוא מדברי סופרים וכו'. דאי הוי מדאורייתא לא הוי צריך למחוק הברייתא כנ"ל דזה וזה תורה ודוק: