כתובות פב ע"א

דלמא רבי נתן היא דתניא ר' נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת''ל {במדבר ה-ז} ונתן לאשר אשם לו אלא לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה אלא אי כרבי מאיר אי כר' נתן אמר רבא א''כ היינו דשמענא ליה לאביי דאמר זו אינה משנה ולא ידענא מאי היא: ההוא גברא דנפלה ליה יבמה במתא מחסיא בעא אחוה למיפסלה בגיטא מיניה אמר ליה מאי דעתיך אי משום נכסי אנא בנכסי פליגנא לך אמר ליה מסתפינא דעבדת לי כדעביד פומבדיתאה רמאה אמר ליה אי בעית פלוג לך מהשתא אמר מר בר רב אשי אע''ג דכי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן האומר לחבירו לך ומשוך פרה זו ולא תהיה קנויה לך אלא לאחר שלשים יום לאחר ל' יום קנה ואפי' עומדת באגם התם בידו הכא לאו בידו והא כי אתא רבין א''ר יוחנן לא קני לא קשיא הא דא''ל קני מעכשיו הא דלא אמר ליה קני מעכשיו בעו מיניה מעולא יבם ואח''כ חילק מהו לא עשה ולא כלום חילק ואח''כ יבם מהו לא עשה ולא כלום מתקיף לה רב ששת השתא יבם ואח''כ חילק לא עשה ולא כלום חילק ואח''כ יבם מבעיא שני מעשים הוו כי אתא רבין אמר ר''ל בין יבם ואח''כ חילק בין חילק ואח''כ יבם לא עשה ולא כלום והלכתא לא עשה ולא כלום: וחכ''א פירות המחוברים לקרקע שלו: אמאי והא כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתה אמר ריש לקיש תני שלה: כנסה הרי היא כאשתו: למאי הלכתא אמר רבי יוסי בר' חנינא לומר שמגרשה בגט ומחזירה מגרשה בגט פשיטא מהו דתימא {דברים כה-ה} ויבמה אמר רחמנא ועדיין יבומין הראשונים עליה לא תיסגי לה בגט אלא בחליצה קא משמע לן מחזירה פשיטא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פב - א

אף כאן יש לדחות - דלמא המשנה כרבי נתן היא,

דתניא רבי נתן אומר: מנין למי שהיה נושה בחבירו מנה, וחבירו בחבירו, מנין שמוציאין מזה [דהיינו מהאחרון], ונותנין לזה [לראשון] - תלמוד לומר - "ונתן לאשר אשם לו" - ולא כתיב "לאשר נושה בו". ודרשינן - למי שהקרן שלו, דהיינו - המלוה הראשון ^[81].

והכא נמי, כיון שהמת היה חייב כתובה לאשתו, ואחיו היה חייב לו, כעת מוציאים מהיבם ונותנים את החוב לאשה. אלא משום כך אינה משנה, משום דלא אשכחן שום תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה, [לא מצינו מי שמחמיר גם כרבי מאיר וגם כרבי נתן], אלא אי כרבי מאיר שמטלטלין משתעבדים לכתובה, אי כרבי נתן שחידש דין "שיעבודא דרב נתן". ואילו תנא דברייתא תפס את שתי החומרות כאחד. ולכן אינה משנה.

אמר רבא: אם כן, היינו דשמענא ליה לאביי דאמר זו אינה משנה ולא ידענא מאי היא. [כששמעתי דברים אלו, הבנתי את דברי אביי שאמר "זו אינה משנה", ולא ידעתי מדוע].

וממשיכה הגמרא באותו נושא:

מעשה בההוא גברא, דנפלה ליה יבמה במתא מחסיא [מת אחיו בלא בנים במתא מחסיא, ונפלה אשתו לפניו ליבום, כיון שהיה האח הגדול].

בעי אחוה למפסלה בגיטא מיניה [רצה אחד האחים לתת לה גט, כדי שלא יוכל הגדול ליבמה, ויחלקו בנכסי אחיהם].

אמר לו אחיו הגדול - מאי דעתיך משום נכסי?! אנא בנכסי פליגנא לך. [אם רצונך לחלוק בנכסים, תן לי ליבם, ואתן לך חלק מן הנכסים].

אמר ליה, מסתפינא דעבדת לי כדעביד פומבדיתאה רמאה. [חוששני שתעשה כאותו פומבדיתאי הנזכר לעיל, שהבטיח לאחיו לחלוק עמו, ולבסוף לא חלק לו].

אמר ליה, אי בעית פלוג לך מהשתא [אם תרצה, זכה בחלקך מעכשיו, ואפילו שעכשיו אינה קנויה לך עד שאכנוס או אחלוץ, מכל מקום לכשאכנוס ואזכה תזכה מיד בחלקך שזכית כעת] ^[82].

אמר מר בר רב אשי: לא הועיל הקנין.

כי אף על גב דכי אתא רב דימי [כשבא רב דימי מארץ ישראל לבבל] אמר לנו בשם רבי יוחנן - "האומר לחבירו לך ומשוך פרה זו ולא תהיה קנויה לך אלא לאחר שלשים יום, לאחר ל' יום קנה ואפילו עומדת באגם", ואם כן, לכאורה אף כאן יכול להקנות לו את הקרקע מעכשיו לאחר שיכנוס,

מכל מקום, יש לחלק - התם דוקא יכול להקנות לו לאחר זמן, משום שבידו לזכות לו גם כעת. ולכן חל הקנין שעשו כיום לאחר זמן ^[83]. אך הכא לאו בידו להקנות לו את הירושה כעת, ולכן הקנין שעשו עכשיו אינו כלום.

ומקשה הגמרא על דברי רבי יוחנן:

היאך אמר רב יוחנן שאפשר להקנות חפץ לאחר שלשים יום, והא כי אתא רבין [כשבא רבין] אמר לנו בשם רב יוחנן שבכהאי גוונא לא קני? ואם כן סתרי דברי רב יוחנן אהדדי?

ומשנינן: לא קשיא!

הא דאמר רב יוחנן "קני" מדובר במקרה דאמר ליה קני מעכשיו, והא דאמר "לא קני", מדובר במקרה דלא אמר ליה קני מעכשיו ^[84].

בעו מיניה מעולא, [שאלו את עולא]: יבם ואחר כך חילק את נכסי אחיו, מהו, האם חלה מתנתו?

אמר להם: לא עשה ולא כלום. כרב יוסף הנזכר לעיל.

עוד שאלוהו - ואם חילק ואחר כך יבם, מהו, האם חלו מעשיו?

אמר להם: לא עשה ולא כלום.

מתקיף לה רב ששת, השתא יבם ואחר כך חילק לא עשה ולא כלום, חילק ואח"כ יבם מבעיא?! כל שכן שלא עשה כלום, ומדוע חזרו ושאלוהו?

ומשנינן: שני מעשים הוו. כי אתא רבין אמר ריש לקיש - בין יבם ואח"כ חילק בין חילק ואח"כ יבם לא עשה ולא כלום.

והלכתא: לא עשה ולא כלום:

שנינו במשנה - "וחכמים אומרים: פירות המחוברים לקרקע שלו [של היבם] ".

ומקשינן - אמאי? והא כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתה, והמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ^[85]?

אמר ריש לקיש: תני [נגרוס במשנה] " שלה".

שנינו במשנה: כנסה הרי היא כאשתו.

ומקשה הגמרא - למאי הלכתא [מה התחדש בדין זה]?

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לומר שמגרשה בגט ולא על ידי חליצה, ומחזירה [כלומר שיכול להחזירה אחרי הגירושין ככל אשה, ואינה עומדת עליו באיסור אשת אח].

ומקשינן: מה החידוש בכך שמגרשה בגט, פשיטא, הרי היא ככל אשת איש המתגרשת בגט?

הערות

^[81] הקשו הראשונים - מדוע נזקק רב נתן לחדש את דינו, הרי גם בלא "שיעבודא דרב נתן" היה המלוה הראשון גובה מהמלוה השני את החוב שחייב לו השלישי, כמו שגובה ממנו את כל הקרקעות והמטלטלין שברשותו? ומבארים הראשונים - שבלא חדושו של רב נתן, לא היה גובה את החוב אלא אם היה שיעבוד על נכסי הלוה השני, אך בלא שיעבוד אינו יכול לגבות את החוב. אך לאחר שחידש רב נתן את דינו, לעולם יכול לגבות מהלוה השלישי, כיון שכעת הלוה השלישי משועבד ישירות למלוה הראשון. ולפי זה חידשו הראשונים, שאין המלוה האמצעי יכול למחול על החוב שהלוה ללווה האחרון, כיון שכעת הלוה האחרון משועבד ישירות למלוה הראשון.

^[82] הקשו הראשונים - מה סבר אותו אח, הרי רב יוסף כבר חידש לעיל שמכירה אינה מועילה? ומבאר הריטבא שהיה אותו אדם עם הארץ, וסבר שאם ימכור ויתן תועיל מכירתו.

^[83] ומבארים התוספות, שהמשיכה שעשו כעת מועילה להקנות אחר שיתקיים התנאי. וכשיטת רב יוחנן בקידושין, שהקנין מתחיל לחול כעת ואינו נגמר עד לאחר שיתקיים התנאי.

^[84] והטעם שבכהאי גוונא אינו יכול להקנות, כיון ש"כלתה קנינו", כלומר, מעשה הקנין שעשו עכשיו כבר נגמר, ועדיין לא חל הקנין עד לאחר שלשים יום, ולאחר שלשים יום כבר אין לנו את מעשה הקנין שיפעיל את חלות הקנין. ואכן יש לחלק בין מעשה של "קנין משיכה", שנגמר מיד, לבין קנין כסף, שאף על פי שכבר עבר זמן עדיין שיעבוד המעות קיים. ולכן בקנין כסף מועיל להקנות לאחר זמן אפילו אם לא אמר " מעכשיו". ועיין בתוספות.

^[85] ולא דמי לנכסי מלוג שאוכל מהם פירות, כיון ששם גוף הנכסים משועבד לאשה, ואז תקנו לבעל שיאכל מפירות אותם נכסים שגדלו ברשותו. אך כאן כבר חל השעבוד גם על הפירות בחיי הבעל, ואין סברא שיפקע השיעבוד אחר מותו. רש"י.

דלמא [שמא] כשיטת ר' נתן היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נתן אומר: מנין למי שהיה נושה בחבירו מנה (מאה זוז) שהוא חייב לו, וחבירו נושה בחבירו, מנין שמוציאין מזה, מן הלווה האחרון, ונותנין לזה למלווה הראשון, ואין צורך שיתבעו זה את זה, אלא אפשר לקצר את התהליך — תלמוד לומר: "ונתן לאשר אשם לו" (במדבר ה, ז), כלומר, שהלווה נותן למי שבעל החוב שלו חייב לו ("אשם לו"), ואף על פי שלא התחייב לו במישרין, מכל מקום הרי הוא צד בענין. והברייתא יכולה איפוא להיות מוסברת כשיטה זו, שכיון שהאח הוא בעל חוב לבעלה ובעלה חייב לה את תשלום כתובתה, הרי מדינו של ר' נתן מוטלת חובת תשלום חוב כתובתה במישרין על האח.

אלא, הטעם לשלילת הברייתא הוא אחר: לא אשכחן [מצאנו] תנא שמחמיר תרי חומרי [שתי חומרות] אלה בכתובה, אלא אי [או] כחומרת ר' מאיר שמטלטלים משתעבדים לכתובה אי [או] כחומרת ר' נתן, אבל אין מי שמצרף את שתי השיטות יחד. ואילו ברייתא זו אין להסבירה אלא בצירוף השיטות יחד, ומשום כך יש לדחותה ולומר שאיננה מהימנה.

אמר רבא: אם כן, היינו דשמענא ליה [זהו ששמעתי אותו] את אביי שאמר: "זו אינה משנה", ולא ידענא מאי [ידעתי מה] היא ומה טעם אינה משנה, ועכשיו יודע אני מה הענין.

בדומה לכך מסופר: ההוא גברא [איש אחד] שנפלה ליה [לו, לפניו] לייבום יבמה בעיר מתא מחסיא. בעא אחוה למיפסלה בגיטא מיניה [רצה אחיו לפסול אותה בגט ממנו], שלא יוכל לכונסה. אמר ליה [לו] היבם: מאי דעתיך [מה דעתך], מדוע אתה חושב כך, אי [אם] משום נכסי [הנכסים] של האח המת — אנא בנכסי פליגנא [אני בנכסים אחלוק] לך, איתך. אמר ליה [לו] האח: מסתפינא דעבדת [מפחד אני שתעשה] לי כדעביד [כמו שעשה] פומבדיתאה רמאה [הפומבדיתאי, בן העיר פומבדיתא הרמאי] במעשה שהזכרנו שהיה בפומבדיתא, שהבטיח לחלוק, ולבסוף חזר בו. אמר ליה [לו] היבם: אי בעית [אם רוצה אתה] — פלוג [חלוק] לך מהשתא [מעכשיו], כלומר, אני מוכן שתיקח כבר עכשיו, אף כי הקנין לא יחול אלא לאחר שאכנוס את היבמה.

אמר מר בר רב אשי: אף על גב דכי אתא [אף על פי שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: האומר לחבירו "לך ומשוך פרה זו ולא תהיה קנויה לך אלא לאחר שלשים יום", הרי על ידי משיכה זו לאחר שלשים יום קנה, ואפילו הפרה עומדת אז, לאחר שלושים הימים באגם, באחו, במקום שאינו שייך לקונה הפרה, וזאת מהטעם כי המשיכה של עכשיו מועילה לאחר זמן, מכל מקום יש להבדיל בין המקרים:

התם [שם] במשיכת הפרה — הלא כיון שבידו של המוכר היא, ובאפשרותו למסור אותה כבר עכשיו, יכול גם לדחות את חלות הקנין עד לאחר זמן. אבל הכא לאו [כאן לא] בידו האפשרות לחלוק את הנכסים, שהרי עדיין לא ייבם ואין נכסי האח שייכים לו, ואינו יכול להקנותם כלל עכשיו.

לגופם של דברי ר' יוחנן שואלים: והא [והרי] כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: האומר "משוך פרה ותהיה קנויה לך לאחר שלושים יום" — לא קני [קנה]! והרי זו סתירה בדברי ר' יוחנן עצמו. ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [מקרה זה], שקנה, הוא דווקא באופן שאמר ליה [לו] "קני [קנה] מעכשיו", שכאשר יעברו שלושים יום תהיה קנויה לך מעכשיו, ואילו הא [זה] שאינו קונה, הרי זה באופן שלא אמר ליה [לו] "קני [קנה] מעכשיו", ואם לא חלה תחילת הקנין מעכשיו, שוב אינה יכולה לחול לאחר זמן.

בעו מיניה [שאלו ממנו] מעולא שאלה זו: אם יבם אשה ואחר כך חילק בנכסים, שהבטיח לחלק עם אחיו, מהו? אמר להם: לא עשה ולא כלום. ועוד שאלו: חילק בנכסים ואחר כך יבם מהו? ענה להם: לא עשה ולא כלום.

על סגנון הדברים הללו מתקיף לה [מקשה על כך] רב ששת: השתא [עכשיו, הרי] אם יבם ואחר כך חילק כאשר כבר היו הנכסים ברשותו, אמר להם עולא שלא עשה ולא כלום, אם כן כאשר חילק ואחר כך יבם מבעיא [נצרכה לומר] שאין למעשה זה תוקף, ומה המשיכו לשאול?! ומשיבים: עולא לא נשאל שתי שאלות אלה בבת אחת אלא שני מעשים נפרדים הוו [היו] שבאו לפני עולא ועל כל אחד ענה לעצמו.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ריש לקיש: בין יבם ואחר כך חילק, בין חילק ואחר כך יבם — לא עשה ולא כלום. ומסכמים: והלכתא [והלכה] למעשה היא: לא עשה ולא כלום.

א עתה חוזרים לפירוש המשנה. שנינו בה, וחכמים אומרים: אם הותיר האח המת פירות המחוברים לקרקע — הרי הם שלו, של היבם. ומקשים: אמאי [מדוע]? והא [והרי] כל נכסיו אחראין וערבאין [וערבים] לכתובתה! אמר ריש לקיש: תני [שנה] ותקן כך: פירות המחוברים — שלה.

ב עוד שנינו במשנה: כנסה, היבם את אשת אחיו המת — הרי היא כאשתו. ושואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמר הדבר? אמר ר' יוסי בר' חנינא: לומר שמגרשה בגט וכן אם אינו כהן אף מחזירה אם רוצה בכך לאחר שגירשה ואין בכך איסור. ושואלים: מגרשה בגט פשיטא [פשוט], וכי באיזו דרך אחרת יגרשנה?

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: "ולקחה לו לאשה ויבמה" (דברים כה, ה) אמר רחמנא [אמרה תורה], ועדיין תורת יבומין הראשונים עליה ודינה ככל יבמה, ולכן לא תיסגי [יספיק] לה לצאת בגט אלא תצא בחליצה עם הגט, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין צורך בחליצה, אלא כיון שכנסה דינה ככל אשה ויכול לפוטרה בגט בלבד.

על מה שאמר ר' יוסי בר' חנינא בפירוש דברי המשנה שמוציאה ומחזירה אם רוצה, תוהים: פשיטא [פשוט] שרשאי להחזירה!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

However, this still does not prove conclusively that the baraita is corrupt, as perhaps it is the opinion of Rabbi Natan. As it is taught in a baraita that Rabbi Natan says: From where is it derived that in the case of one who claims one hundred dinars of another, and the other claims money of another, that one appropriates the money from this one, the last borrower, and gives it to this one, the first lender, without each party claiming the money from the one with whom he did business? The verse states: “And he shall give it to him in respect of whom he has been guilty” (Numbers 5:7). The words “whom he has been guilty” are expounded to mean that the borrower pays the one who is owed by his creditor, since the borrower is a party to this case despite the fact that he never incurred direct liability to him. It is possible to explain the baraita cited by Rav Yosef based on this reasoning as well.

Rather, a different justification exists for rejecting the baraita: We have not found a tanna who is stringent with these two stringencies with regard to a marriage contract. Rather, one rules either in accordance with the opinion of Rabbi Meir that movable property is mortgaged for a marriage contract, or in accordance with the opinion of Rabbi Natan. No one accepts both of these stringencies, and yet this baraita can be explained only by a combination of the two opinions. It must therefore be rejected as non-authoritative.

Rava said: If so, that is the meaning of that which I heard from Abaye, who said: This is not a mishna, and I did not know what it is. Rava initially did not understand why the teaching should be dismissed, but he subsequently realized what Abaye was saying.

The Gemara relates a similar incident: There was a certain man who had a yevama happen before him for levirate marriage in the town of Mata Meḥasya, and his brother wanted to disqualify her from him by means of a bill of divorce. The man said to his brother: What is your opinion? Why are you doing this? If you are doing this due to the property of the dead brother, I will divide the property with you. The brother said to him: I am scared that you will do to me like the swindler from Pumbedita did, in the above story, when the man from Pumbedita promised he would share the inheritance and later retracted. The man said to him: If you wish, divide it for yourself from now. I am prepared for you to take the property already, although the acquisition will take effect only after I marry the yevama.

Mar bar Rav Ashi said that although when Rav Dimi came from Eretz Yisrael he said that Rabbi Yoḥanan said: In the case of one who says to another: Go and pull this cow and it will be acquired for you only after thirty days, after thirty days he has acquired it through the act of pulling, and this is the halakha even if at the end of the thirty days the cow was standing in a meadow, i.e., a distant place that does not belong to the one acquiring the cow. This indicates that the present act of pulling is effective for later. Despite this halakha, Mar bar Rav Ashi claims that a difference exists between that case and the one currently under discussion.

Mar bar Rav Ashi elaborates: There, with regard to the cow, it is in the seller’s power to transfer ownership at the present time, when the instruction to pull the cow is given, and therefore he can delay the acquisition. Here, however, it is not in his power to divide up the property, as he has yet to perform levirate marriage and the brother’s property does not belong to him. Consequently, he cannot transfer its ownership at the present time.

The Gemara asks: But when Ravin came from Eretz Yisrael he said that Rabbi Yoḥanan said: If one is instructed to pull a cow, but the acquisition will take effect only after thirty days, he has not acquired it. This contradicts Rabbi Yoḥanan’s own ruling. The Gemara answers: This is not difficult, as this case, when one acquires it, is referring to a situation when he says to him: Acquire it from now, so that once thirty days have passed it should belong to him retroactively, but that case, when one does not acquire it, is when he did not say to him: Acquire it from now. If the acquisition does not take effect now, it cannot take effect later.

They inquired of Ulla: If the yavam performed levirate marriage with the woman and afterward divided the property he promised to share with his brother, what is the halakha? He replied: He has done nothing. They further asked: If he divided the property and afterward performed levirate marriage, what is the halakha? He once again responded: He has done nothing.

Rav Sheshet objects to this version of the discussion: Now if, when he performed levirate marriage and afterward divided the property when it was in his possession, Ulla answered that he has done nothing, then in a case where he divided it and afterward performed levirate marriage, is it necessary to inquire as to the halakha? It is obvious that such an action is of no consequence. The Gemara answers: Ulla was not asked these two questions on the same occasion. Rather, there were two incidents in which people raised these issues before Ulla, and he answered each inquiry separately.

When Ravin came from Eretz Yisrael he said that Reish Lakish said: Whether he performed levirate marriage and afterward divided the property, or whether he divided the property and afterward performed levirate marriage, he has done nothing. The Gemara concludes: And the practical halakha is that he has done nothing.

§ The mishna states: And the Rabbis say: Produce that is attached to the ground is his. The Gemara asks: Why is this so? Doesn’t all of his property serve as a guarantee and security for her marriage contract? Reish Lakish said: Emend the text and teach: Produce that is attached to the ground is hers.

The mishna further stated that if he married her, she is like his regular wife. The Gemara asks: With regard to what halakha was this stated? Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: The mishna means to say that he divorces her with a bill of divorce and that he may remarry her afterward without violating a prohibition. The Gemara asks: The halakha that he divorces her with a bill of divorce is obvious; how else can he divorce her?

The Gemara explains: It is necessary to state this lest you say that since the Merciful One states in the Torah: “And he will take her to him to be his wife and consummate the levirate marriage” (Deuteronomy 25:5), and here the status of the first levirate marriage is still upon her, this would mean that it should not suffice for her to leave by a bill of divorce, but rather she can leave him only by performing ḥalitza as well. The tanna therefore teaches us that ḥalitza is not required, as once he has married her she is like any other woman, who can be divorced by a bill of divorce alone.

The Gemara asks with regard to the second part of the interpretation of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, that he may remarry her: It is obvious that he may remarry her if the couple chooses to do so.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לא קשיא הא דאמר ליה מעכשיו וכו'. הא דרב דימי דאמר אפילו עומדת באגם קנה בדאמר ליה מעכשיו, ולאו דוקא עומדת באגם, אלא אפילו עומדת ברשות הרבים, כיון דאמר ליה מעכשיו ומשעת משיכה הוא דקני גופא ופירא לאחר ל' יום ואפילו עומדת בבית גנב קני לה, כדאמרינן בריש פרק המפקיד (ב"מ לד, א) נעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו. ואגם דנקט הכא אורחא דמלתא נקט, שדרך להעמידה באגם לרעות שם ולא להעמידה ברשות הרבים. והא דאמר רב נחמן בפרק הכותב (לקמן כתובות פו, ב), משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום קנה, אם במעכשיו אמרה כרב דימי קיימא לן כוותיה, ואי אפילו בלא מעכשיו לא קיימא לן כותיה.

בעו מיניה מעולה יבם ואח"כ חלק מהו. ואסיקנא, כי אתא רבין אמר רבי שמעון בן לקיש בין יבם ואחר כך חלק בין חלק ואחר כך ייבם לא נושה ולא כלום.

דתניא ר"נ אומר וכו' משמע דלתנא דפליג עליה דר"נ אין המלוה גובה חובו מבעלי חוב' שיש ללוה שלו, ותימא אמאי עדיף מנכסים משועבדים שהלוה טורף מן הקרקעות וגם מן המטלטלים אם שעבדן לו באגב וי"ל ידכל ששיעבד לו בעל חובו מטלטלי אגב קרקע שקנה ושיקנה אין ה"נ שגובה אותן מב"ח מדין טורף ובשבועה שהרי נשתעבדו לו אותן מעות שחזר והלוה לו לזה אבל לר"נ בלא"ה גובה הימנו בע"כ דהא איהי גופיה משתעבד לו מדאורייתא וכאלו גובה מן הלוה שלו ולא עוד שגובה ממנו בלא שבועה אם הוא מלוה בשטר או בעדים תוך זמן דליכא למיחש לפירעון דהא ליכא פסידא ללוה הזה שהרי אינו גובה ממנו אלא כשהגיע זמנו ומיהו אינה גובה ממטלטלי דיתמי לרבנן כשם שאינו גובה מיורשי לוה והא ר"מ כדאמר בסמוך:

לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרא כר"מ ור"נ אלא כר"נ לחוד ולית ליה דר"מ או דר"מ לחוד ואיכא למידק דהא אשכחן לקמן בפרק הכותב אליבא דר' יוחנן דתנן מי שמת והניח אשה וב"ח ויורשים ויש לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר"ט אומר ינתנו לכושל שבהם ואמרינן מאי כושל כתובת אשה משום חינא והנכון דהתם לא מוציאין מן הלוה בע"כ אלא שהלוה בא ומוציא מנכסיו בפניו ואומר לנו למי יתן אותם ליורשים או לכתובה או לב"ח דבהא ליכא משום דר"נ אלא משום ר"מ לחוד ואגב אורחין שמעינן מהכא דמלוה מוחזקת היא לגבי גוביינא דב"ח וכתובה דאלו ב"ח וכתובה אין גובין מן הראוי כדאיתא בתוספת דבכורות בהדיא אלא ודאי כדאמרן וכבר ברירנא לה בפרק יש נוחלין בס"ד. דין. ופסק הרי"ף ז"ל הלכה כברייתא זו משום דקי"ל נמי דכתובה נגבית נמי מן המטלטלין ותקנת הגאונים ז"ל והדין עמו דלא מחמירין תרי חומרא בכתובתה אלא דלא אשכחן מאן דסבר הכי הא אלו אשכחינן עבדינן ואנן דאשכחינן להו לתרווייהו כחדא דיינינן ביה ושלא כדברי הראב"ד ז"ל שכתב דלא עדיף לו תקנת הגאונים ז"ל ממטלטלי דתלמודא לר"מ שאינו גובה מדר"נ ואין דבריו מחוורים מן הטעם שאמרנו כמו שכתוב רבינו ז"ל בספר הזכות:

אי בעי' פליג מהשתא קשיא לן האי מאי אהני ליה דהא אמרו רבנן דלא הוה זביני זביני כדאמר ר"י לעיל וי"ל דהא גברא דינא לא הוה גמור וסבר איהו שאם מכר ונתן קיים, ומיהו עדיין קשיא לן מאי מדמינן ליה לאידך דמשוך פרה ולא תקנה לך עד לאחר ל' יום וי"ל דהא נמי מסתמא ה"ק לי' פלוג והחזיק מעכשיו ולא תקנה לך אלא לאחר שתכנוס ולא הוצרך לפרש דהא פשיטא וכפירוש רש"י ז"ל:

הא דקאמר קנה מעכשיו והא דלא קאמר קנה מעכשיו פי' דרב דימי דקאמר קנה בדא"ל קנה מעכשיו ולאחר שלשים יום וה"ק לי' קני' גופי' מהיום ולא תקנה פירות אלא לאחר שלשים יום ולאחר ל' יום קנה אף במשיכה דהשתא והא דתני בעומדת באגם ל"ד דה"ה עומדת בר"ה אלא נקט אגב אורחי' דמילתא שמשימין שם בהמות ותדע דבאגם בלא משיכה אחרת בסוף שלשים יום הוא קונה א"כ מה לי אגם מה לי ר"ה שאין משיכה קונה בו ואלו מדין חצירו אין האגם קונה לי שאין חצירו המשתמרת לדעתו וזה ברור ואידך דרבנן בדלא אמר מעכשיו ולפיכך לא קנה אא"כ היתה עומדת בחצרו המשתמרת לדעתו לאחר שלשים יום ושלא חזר בו המוכר בנתיים ואסיקנא דבין יבם ואח"כ חילק ובין חילק ואח"כ יבם לא עשה ולא כלום. דין:

תני שלה ופי' רש"י ז"ל ולא דמי למחוברין דנכסי מלוג דהתם פירי תקינו להו רבנן היכא דאיכא קרן קיים והני נמי פירא נינהו דגמרי ברשותו אבל הכא קרנא ופירא דידיה הוא ושעבודא הוא דאית לה עלייהו ומאי דאשתעבד ליה מחיים דבעל לא אמרינן פירא הוה לאפוקי שיעבודא כנ"ל:

לא תסגי לה בגט אלא בחליצה פי' דלבעי תרווייהו גט וחליצה גט ליבמתו וחליצה לזיקתו קמ"ל דלא ואי משום ויבמה הרי הוא מיותר לכמה דרשות במסכת יבמות. אמר קרא ולקחה לו לאשה לישנא יתירה הוא ולדרשה אתא:

לענין ביאור צריך שתדע שמטלטלי דיתמי לבעל חוב אף לר' מאיר לא משתעבדי שלא אמרה אלא בכתובה ומטלטלי לבעל חוב עצמו אף לרבנן מישתעבדי דמיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה הא לכתובה לר' מאיר מטלטלי משתעבדי אף מיתמי וכדתנן פ' ב' הניח אחיו מעות וכו' כמו שביארנו במשנתנו ושמא תאמר יבם כבעל דמי אף אתה למד כן ממה שאמרו ביבמות צ"ט א' הרי שלקח עבד ושפחה מן השוק ולהם בן שחרר את השפחה וכנסה וכתב כל נכסיו לבנה הרי זה מוכר את אביו לפרוע כתבת אמו והעמדנוה כר' מאיר אלמא ר' מאיר אף ביורשים קאמר דהאי וכתב לבנה סתמא איתמר ולא במקבל מתנה לבד אלא אף במתנת שכיב מרע שהיא ירשה ולרבנן לא מישתעבד אף מן הבעל עצמו וכמו שמצינו במסכת קדושין ס"ה ב' גובה כתבתה מן החבילה והעמדנוה לר' מאיר וכן שאמרו בנדרים ס"ח ב' אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה חייב ליתן לה כתובתה ואמרו עליה שמעת מינה מטלטלי מישתעבדי לכתובה אלמא מאן דסבירא ליה לא מישתעבדי אף מבעל קאמר ואחר שתדע דברים אלו צריך שתדע שמלוה שאדם מלוה לחברו בכלל מטלטלי הוא וכמו שאמרו בפרק מי שהיה נשאוי צ"ב א' ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן שמעון עליו במלוה ומת ראובן קודם שיגבה חובו משמעון ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף לה משמעון ופייסיה שמעון לבעל חוב בזוזי דהוה מיחייב לראובן דינא הוא דלימרו בני ראובן לשמעון אנן מטלטלי שבק אבונא גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא מישתעבדי אחר שכן יש לשאול אחר שר' נתן לא אמרה אלא בבעל חוב כמו שביארנו במה אמרה אם בחיי לוה הרי לדברי הכל מישתעבדי ומה לימדנו ר' נתן ואם ביתמי הרי לדברי הכל לא מישתעבדי והיאך מוציאין ועוד שאם כך במעשה שהזכרנו בסמוך ר"ל ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וכו' יזכה הלוקח בדין מדר' נתן ואפשר שר' נתן בא ללמד בחיי לוה ולענין שהמלוה אף היא קרויה מטלטלי אע"פ שאינה בעין להשתעבד בו בעל חוב עצמו ואלמלא קרא הייתי אומר שאינה בכלל מטלטלי כלל אלא שיהיו כנכסים הראויין לבא שאין מגבין מהן עד שיבאו ומכל מקום חכמי ההר כתבו שלא בא ר' נתן ללמד אלא ליתמי וללמד שאינה בכלל שאר מטלטלין של יתומים אלא כשם שהיה משועבד לזה כך הוא משועבד לזה ונפרע המלוה ממנה אף מיתמי ומעשה שהזכרנו קשה לי לדבריהם קושיא חזקה אלא שאני נדחק לומר שמאחר שהמעות היו בעין הרי הן אצל אותו שזקפן כפקדון והרי הם כאלו היו ביד היתומים והוא ענין מה שאמר מטלטלי שבק אבונא גבך כלומר שהם בעין הא מלוה גמורה אינה בדין מטלטלי דיתמי ומגבין ממנה לבעל חוב אף מן היתומים ובקצת חדושין מצאתי כעין סעד לדברי שהקשו היאך אמר לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה הא איכא מיהא ר' טרפון וממה שאמרו בפרק הכותב פ"ד א' מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשים והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם ר"ל לכתבת אשה אלמא מטלטלי משתעבדי לכתובה אף כשאינם בעין מדין מוציאין מזה וכו' ופירשוה במלוה דומיא דפקדון כגון שהיא בעין ועכשו שתקנו הגאונים לגבות מן המטלטלין בין כתבה בין בעל חוב בין מיניה בין מיתמי מגבין לכלם כלם ואפילו מלוה שחייב בה היורש עצמו בנכסי מורישו מוציאין ואין צורך לדברי ר' נתן כלל:

ולענין הסוגיא מיהא יש מפרשין לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה אלא או כר' מאיר דתגבי ממטלטלי דאיתניהו בעיניהו או כר' נתן שלא אמרה אלא בבעל חוב עצמו אבל לא לחוב עצמו שיהא היורש עצמו חייב למורישו דאיכא תרי חומרי אבל חוב דעלמא שאדם חייב ליורשיו נותנין אותו לכתובה לדעת ר' טרפון שאין כאן אלא חומרא אחת והיא חומרא דר' נתן אבל אינם נקראים לדעתו מטלטלי דיתמי הואיל ואינם ברשותם אלא ביד אחרים אבל בכאן מה שיורש עצמו חייב ודאי מטלטלי דיתמי נינהו שמוחזקים הם בידו יותר משאר מטלטלין שהם בעין ברשותם וכן כתבוה רבותי:

האומר לחברו משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים ומשכה לא קנה ויראה שאפילו היתה בביתו כן וכן כתבנוה בשלישי של מציעא ל"ד א' ומכל מקום יש אומרים שאם היתה בביתו באותה שעה קנאה ואין נראה כן ואם אמר לו מעכשו ולאחר שלשים קנה ביום שאחר שלשים אפילו היתה עומדת באגם שזהו כמקנה אותה מעכשו על תנאי ונתקיים התנאי ומכל מקום דוקא כשעומדת בסוף שלשים באגם שהוא כסימטא הואיל וסימטא מקום קנין הוא הרי הוא כמי שהיא ברשותו אבל אם היתה עומדת ברשות הרבים לא קנה ואף בעומדת באגם דוקא במה שבידו למכור עכשו אבל מה שאין בידו למכור אינו כלום:

ההוא גברא דנפלה ליה יבמה במתא מחסיא בעי אחוה למיפסל' בגיטא מיניה א"ל מה דעתך משום נכסי בנכסים פליגנא לך אמר מסתפינא דלמא עבדית לי כפומבדיתא רמאה. פי' שחזר בו ובטל קנינו. א"ל אי בעית פלוג מהשתא אמר מר בר רב אשי אע"ג דכי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום קנה לאחר ל' יום ואפילו עומדת באגם התם בידו והכא לאו בידו. פי' שעדיין לא ייבם ולא זכה בנכסים ואין לו כח בהן עכשיו כלום. ואת"ל שאם ייבם תחלה ואח"כ חלק זכה היכא דחלק תחלה קודם שייבם לא זכה והא כי אתא (ר"ד) [רבין] אר"י לא קנה לא קשיא הא דא"ל קני מעכשיו הא דלא א"ל קני מעכשיו:

בעו מיניה מעולא ייבם ואח"כ חלק מהו א"ל לא עשה כלום. פי' שאין לו כח ליבם [למכור] בנכסי אחיו מפני שהן עומדים לגוביינא ליבמה כדאמרן וכ"ש חלק ואח"כ ייבם כי אתא רבין אמר ר"ל בין ייבם ואח"כ [חלק] בין חלק ואח"כ ייבם לא עשה כלום:

וחכ"א פירות המחוברים לקרקע שלו ואמאי והרי כל נכסיו אחראין לכתובתה פי' והמחוברים לקרקע כקרקע הן. תני שלה. ואי קשיא מ"ש הא מנ"מ דאמרו רבנן שהן שלו ולא קשיא לן והכא אמרי' תני שלה ומאי אלים טובא שיעבוד דאין ליבמה על נכסי בעלה או כח לאשה בנכסים השתא נ"מ שהן קנויין קנין גמור לאשה אמרו חכמים פירות המחוברים לקרקע אע"פ שחנטו ברשות האשה כיון שנגמרו ברשות הבעל הן שלו נכסי היבמה שאין לה בהן אלא שיעבוד בעלמא וגופה הם של יבם לא כ"ש שיהיו הפירות המחוברים של יבם י"ל שאינו דומה אכילת פירות דהכא לאכילת פירות דהתם דהתם מאי דאכיל בעל פירי לא הוי מן דינא אלא בתקנת חכמים וכיון שנגמרו הפירות ברשותו תקנו לו שיאכל הכל גם העלוי שיש על המחובר ואין לנו להקשות על תקנת חכמים אבל אכילת פירות דהכא הוא מן דינא ולא משום תקנה דהא מדידיה קאכיל וכיון דמן דינא אמרי' ולא מן תקנתא אמאי בעי יבם למזכי בעלוי המחובר שהוא משועבד לאשה ושפיר קאמר ר"מ להכי א"ל תני שלה. שאע"פ שהיה נותן [הדין] כר"מ החליטוה חכמים לה שכיון שלוקחת בהן [קרקע] והוא אוכל פירות אין הבעל נפסד כלום ואינו רוצה לדקדק כמה הן שוין בלא פירות:

כנסה ה"ה וכו' למאי הלכתא אר"י ב"ח לומר שמגרשה בגט ומחזירה. מגרשה פשיטא מ"ד ויבמה אמר רחמנא עדיין יבומים הראשונים עליה ולא תסגי לה בגט אלא תבעי נמי חליצה קמ"ל:

מחזירה פשיטא מהו דתימא מצוה דרמא עליה רחמנא עבד תיקום עליה השתא באיסור אשת אח קמ"ל ואימא ה"נ א"ק ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו עי' בפ' החולץ:

דילמא רבי נתן היא דס"ל דלא מצי טעין לאו בעל דברים דידי את. רש"י במהדורא קמא:
והק' הריטב"א ז"ל דמשמע דלתנא דפליג עליה דר' נתן אין המלוה גובה חובו מבעלי חובות שיש ללוה שלו ותימה אמאי מי עדיף מנכסים משועבדים שהלוה טורף מן הקרקעות וגם מהמטלטלין אם שעבדן לו באגב וי"ל דכל ששעבד לו ב"ח מטלטלי אגב מקרקעי שקנה ושיקנה אין ה"נ שגובה אותן מבעל חובו מדין טורף ובשבועה שהרי נשתעבדו אותן מעות שחזר והלוה בו לזה אבל לרבי נתן בלאו הכי נמי גובה ממנו בעל כרחו דהא איהו גופיה אשתעבד ליה מדאורייתא וכאילו גובה מן הלוה שלו ולא עוד אלא שלובה ממנו שלא בשבועה אם הוה מלוה בשטר או בעדים תוך זמן דליכא למיחש לפרעון דהא ליכא פסידא ללוה הזה שהרי אינו גובה ממנו ממטלטלי דיתמי לרבנן כשם שאינו גובה מיורשי לוה והא רבי מאיר היא כדאמר בסמוך. ע"כ:

ונתן לאשר אשם לו למי שלו הקרן גבי גזל הגר כתיב ואמרינן התם המושב לכהן לו יהיה מלבד איל הכפורים וכו'. אתה אומר אשם זה קרן או אינו אלא אשם ממש כשהוא אומר מלבד איל הכפורים הרי קרבן אמור הא מה אני מקיים האשם לקרן ומי שנושה בחברו וחברו בחברו ואין לו לחברו ראשון מה לשלם או שמת דין הוא שמוציאין מלוה שני ונותנין לראשון שהקרן שלו ואף על גב דמצי אמר לאו בעל דברים דידי את. רש"י במהדורא קמא:

לא אשכחן כו'. אלא היינו טעמא דאינה משנה דלא אשכחן תנא מחמיר תרי חומרי בכתובה דמדרבנן היא חדא חומרא דקתני נושה באחיו מנה אלמא מטלטלי משתעבדי לכתובה כר"מ ועוד חומרא אחריתי דמוציאין חובו של מת ומשלמין לאשה משום כתובה אף על גב דלאו בעלת דברים דידיה היא אלמא מאן דמחמיר כר"מ לא סבר ליה כרבי נתן ומאן דמחמיר כרבי נתן לא סבר ליה כרבי מאיר הלכך אינה משנה. רש"י במהדורא קמא. והקשו בתוספות דהא דתנן בהכותב מי שמת והניח אשה וב"ח ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם ומפרש בגמרא לכתובת אשה משום חינא ולמ"ד לכושל שבראיה אם היתה כתובת אשה כושל היה מודה או אם לא היה בע"ח כלל היו נותנין לאשה ותירצו דשאני התם דאין היורשין מוחזקין מן הפקדון והמלוה לכך אין צריך לדרבי נתן תדע דלא חשיבי מוחזקים דהא אי הוו חשיבי מוחזקי' לא הוו מטלטלי דידהו משתעבדי לכתובה או לבעל חוב וקשיא לי למה ליה למימר דאין כאן חומרא דרבי נתן במאי דנימא דאין כאן חומרא דר"מ סגי דעיקר קושיין היינו הא דמצינו תרי חומרי הלכך במאי דדלינן חד חומרא מינייהו סגי וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי כו' וא"ת והא דתנן בהכותב מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים רבי טרפון אומר ינתנו לכושל כו' והיינו תרי חומרי כר"מ דמטלטלי אינון וכדרבי נתן דמוציאין מן הלוה ליתן כתובה י"ל כיון דהמלוה ביד אחר כגבוי דמיא ולא הוה כמטלטלי דיתמי תדע דהא מודה ר"מ דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובת אשה וגם מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב לכ"ע אלא ודאי כיון שאינו ברשות היתומים לא זכו בהם ולא הוו כמטלטלי דיתמי אבל הכא הרי היבם מוחזק באותה מלוה ולא מצי אשה למזכי אלא מדר"מ ומדרבי נתן ע"כ. מעתה תקשי אמאי הוצרכו התוס' לדלויי חומרת רבי נתן במאי דדלינן חומרת ר' מאיר סגי ומשמע לי דתרתי קשיא להו לתוס' חדא דהרי מצינו תרי חומרי ועוד דכיון דמצינו דכולהו הני תנאי רבי טרפון ורבי עקיבא ס"ל כרבי נתן ולא כרבנן דפליגי עליה לא מקרי חומרא דהכין הוא עיקר דינא כיון דכולהו הני תנאי הכין ס"ל ולזה תירץ דאפשר דס"ל כרבנן דר' נתן דאין צריכין לדרבי נתן. שוב מצאתי במסכת בכורות בפרק יש בכור דכתבו התוס' כן להדיא וז"ל ותרי חומרי לכתובה לא שייכי הכא דהא חומרא דר"מ אינה כאן כדפרשינן דהואיל והמלוה ביד אחרים לא הויא כמטלטלין דיתמי ואם כן אין כאן חומרא דר"מ וגם חומרא דרבי נתן אין כאן דהא מילתיה דרבי טרפון דאמר יתנו לכושל שבהם ורבי עקיבא נמי היה מודה לו אי לאו טעמא דכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה מסתברא דאיתי' אפילו כרבנן דפליגי ארבי נתן והיינו טעמא דלא שייכא דרבי נתן לפי שלא היה ממון זה ביד היתומים אלא עכשו באין ליטול מכח ירושה ועדיין לא בא לידם ולהכי מודו ביה רבנן דרבי נתן שינתן לבעל חוב ולכתובת אשה אף על גב דלא ס"ל לדרבי נתן דמחייב המלוה שאז יאמרו שאין מוציאין מלוה שיש לו ביד אחרים לבעל חובו ולכתובת גרושתו לפי שיש לו כח גדול בממון זה יותר ממה שיש ליתומים במה שהניח אביהן ביד אחרים שלא היה מעולם בידם ולא בא מידן ליד אותן אחרים. ע"כ:
פומבדיתאה רמאה דאמר ליה פליגנא לך ואחר שכנס לא רצה לחלוק לו ותבעי' לדינא וסלקיה רב יוסף מן הנכסים ואהכי קרי ליה רמאה כדאמרינן בעלמא בהעור והרוטב נרשאה נשקיך מני ככיך פומבדיתא אלוייך שני אושפיזך. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
אי בעית פלוג מהשתא קשיא לן הא מאי אקני לי דהא אמור רבנן לא הוי זביניה זביני כדאמר רב יוסף לעיל וי"ל דהאי גברא דינא לא הוה גמיר ואיהו סבר שאם מכר ונתן קיים ומיהו עדיין קשיא לן מאי מדמינן לה לאידך דמשוך פרה ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום וי"ל דהאי נמי מסתמא ה"ק ליה פלוג והחזיק מעכשו לא תקנה לך אלא לאחר שאכנוס ולא הוצרך לפרש דהא פשיטא וכדפירש רש"י. הריטב"א ז"ל:

לאחר שלשים יום קנה בכל מקום שהוא אפילו אינה ברשותו והאי אף על גב דאמר ליה קני לאחר כניסה לא קנה דאלו התם אהכי קנה משום דההיא שעתא דאמר ליה משוך בהו להקנותם בידיה הוא הכא אכתי לאו בידיה הוא לאפלוגי דאכתי לא יבם מר בר רב אשי לית ליה דרבי אבא דאמר לעיל אף על גב דיבם לא ימכור אלא יגרש בגט ויחזיר דקסבר לא אמרו שלא למכור אלא כל זמן שהיא שומרת יבם כדמוכח בברייתא דקתני מי שמת והניח שומרת יבם כו'. א"נ אית ליה דרבי אבא וקס"ד דהא דרבי אבא משום איבה אלא אי מכר זביניה זביני. רש"י במהדורא קמא:

התם בידו כו'. הקשו בתוס' מאי שנא מדאמר רב בפרק קמא דבבא מציעא שדה זו לכשאקחנה ממך קנויה לך מעכשו קנה אף על גב דלאו בידו ותירצו דרב סבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולא קי"ל הכי. וכתב הריטב"א ז"ל עלה ההיא דרב בפרק קמא דבבא מציעא וז"ל ותמיה מלתא דמאי מעכשו שייך בההיא דרב דהא אי אפשר שיזכה זה הלוקח מעכשו שאף המוכרה לו אין לו בה כלום עכשו וכי לקחה מן הבעלים מאותה שעה ואילך הוא זוכה וי"מ דאהני מעכשו שלא יוכל לחזור בו וכדאמרינן התם האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום אם חזרה בה אינה מקודשת ואם אמר מעכשו אינה יכולה לחזור בה. ואין זה כלום דהתם כיון שבידה לקדש את עצמה עכשו כי אמר לה מעכשו חלין הקדושין מעכשו ולאחר שלשים יום ולפיכך אינה יכולה לחזור בה אבל הכא אמאי לא יוכל לחזור בו אבל הנכון כדפי' ר"י ז"ל דנקט מעכשו לומר שהוא מוכרה לו בכסף ובשטר של עכשו שיקנה בו באותה שעה שתבא לידו ולא שיחזור וימכרנה לו וקמ"ל דאפ"ה קנה דאדם מקנה בכסף ובשטר של עכשו מה שאינו שלו לכשיהיה שלו והוא שאמר בפי' לכשאקנה וכדתני' לקמן לר"מ לאחר שאתגייר כו' וכדכתיבנא לעיל. ע"כ:

הא דא"ל קני מעכשיו והא דלא אמר ליה כו'. פי' דרב דימי דקאמר קנה בדא"ל קנה מעכשיו ולאחר שלשים יום וה"ק ליה קנה גופיה מהיום ולא תקנה פירות אלא לאחר ל' יום דכי שלמי שלשים יום קנה אף לפירות במשיכה דהשתא והא דנקט עומדת באגם לאו דוקא דה"ה עומדת בר"ה אלא דנקט אגם דאורחיה דמלתא שמעמידים שם בהמות ותדע דאגם בלא משיכה אחרת בסוף שלשים יום הוא קונה וא"כ מה לי אגם מה לי ר"ה שאין משיכה קונה בו ואלו מדין חצירו אין האגם קונה לו שאינו חצר המשתמרת לדעתו וזה ברור. ואידך דרבין בדלא אמר מעכשיו ולפי' לא קנה אלא א"כ היתה עומדת בחצרו המשתמרת לדעתו לאחר שלשים יום ושלא חזר בו המוכר בינתים.הריטב"א ז"ל:
יבם ואחר כך חילק לאחיו מנכסיו א"נ שמכר לאחרים מהו. רש"י במהדורא קמא:
לא עשה ולא כלום פי' שאין לו כח ליבם בנכסי אחיו מפני שהן עומדין לגוביינא ליבמה כדאמרן וכל שכן חלק ולבסוף יבם. הר"י מטראני ז"ל:
מתני' ה"ג אמר ר"מ שמין אותה כמה הן יפין עכשיו והשבח מכאן ואילך אוכל פירות והמותר שהן יפין השדות בשביל הפירות. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

וחכמים אומרים פירות המחוברין כו'. כל הקודם להם זכה דקסברי רבנן מטלטלי לא משתעבדי לכתובה הלכך כל הקודם בהן זכה אם קדם היבם וזכה בהם הרי הן שלו ואם קדמה היא זכתה ולקמן בפרק הכותב מפרש דוקא אם קדמה ותפסה מחיים דבעל מהניא לה תפיסה אבל תפסה לאחר מיתה לא מהניא והרי הן של יבם ואם קדמה מחיים אינה יכולה לגבות מהם שהיבם מעכב שרוצה ליבמה אלא בזה זכתה דכולהו קיימי קמה לגוביינא ואין היבם יכול ליקח מהם אלא ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. הר"י מטראני ז"ל:

גמרא אמאי והא כל נכסיו אחראין כו'. פירוש מתמה תלמודא אמאי הן המחוברין שלו והא כל נכסיו אחראין פי' לכתובה והמחובר לקרקע כקרקע דמי אלא תני שלה ומאי אלים טובא שעבוד דאיכא ליבמה על נכסי בעלה או כח שיש לאשה בנכסים השתא נכסי מלוג שהן קנויין קנין גמור לאשה אמרו חכמים פירות המחוברין אף על פי שחנטו ברשות האשה כיון שנגמרו ברשות הבעל הן של בעל נכסי היבמה שאין ליבמה באותה הנכסים אלא שעבוד בעלמא וגוף הנכסים הם של יבם לא כ"ש שיהיו פירות מחוברים של יבם וי"ל שאינו דומה אכילת פירות דהכא לאכילת פירות דהתם דהתם מאי דאכיל בעל פירי לא הוי מן דינא אלא בתקנת חכמים וכיון שנגמרו הפירות ברשותו תקנו לו שיאכל הכל גם העילוי שיש על המחובר ואין לנו להקשות על תקנת חכמים אבל אכילת פירות דהכא הוא מן דינא ולאו משום תקנה דהא מדידיה קא אכיל וכיון דבדינא קא מיירינן ולאו בתקנתא אמאי בעי יבם לזכות בעילוי המחובר שהוא משועבד לאשה ושפיר קאמר רבי מאיר להכי אמר ר"ל תני שלה שאף על פי שהדין היה נותן כרבי מאיר החליטום חכמים לה שכיון שלוקחין בהן קרקע והוא אוכל פירות אין הבעל נפסד כלום ואינו רוצה לדקדק כמה הן שוין בפירות וכמה הן שוין בלא פירות. הר"י מטראני ז"ל:

מהו דתימא ויבמה כו'. ולקחה לו לאשה ויבמה שאף על פי שלקחה עדיין יבומין הראשונים דקודם נשואין עליה ואינה יוצאה הימנו אלא בחליצה קמ"ל מולקחה לו לאשה דכיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר וכדלקמן והאי ויבמה דריש ליה לדרשא אחרינא ביבמות. רש"י במהדורא קמא:
לא תסגי לה בגט אלא בחליצה פי' דלבעי תרווייהו גט וחליצה גט ליבמתו וחליצה לזיקתו. הריטב"א ז"ל:

בפרש"י בד"ה תני שלה ולא פליגי רבנן עליה אלא אתלושין כו' עכ"ל וקצת קשה שינוי הלשון במחוברים דר"מ קאמר שמין אותם כמה הן יפין כו' והמותר ילקח כו' וחכמים אומרים שהם שלה גם לא ה"ל לחכמים למנקט במלתייהו מחוברים כלל אלא תלושין דפליגי בהו עליה דר"מ ולולי פירושו היה נראה דבמחוברים נמי פליגי דלר"מ שמין אותם כו' והגדל ונגמר אחר שמת ברשותיה דיבם הוא ואין שיעבודה עליו וחכמים אומרים דהכל שלה ואף הנגמר וגדל אחר כך ברשותה הוא דאשתעבד לה מחיים דבעל ודו"ק:

גמ' אלא לא אשכחן תנא דמחמיר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הא דאמר מעכשיו כו' ולא בא אחר וקדשה כו'. נ"ב קאי על מתניתין דהתם דאם בא אחר וקדשה בתוך שלשים מקודשת לשני לא בא אחר וקדשה רב ושמואל אמרי תרוייהו מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות:

בא"ד היינו מעכשיו דסתם כו' כצ"ל:

גמ' הכא לאו בידו כו' הא דאמר ליה קני מעכשיו וכו'. ורב יוסף דנחית לעיל ודק אי בדיעבד זביניה זבינא ולא קאמר משום דמעולם לא מכר כלל כיון דלאו בידו הוא גם לא קאמר מעכשיו כדמשמע מהך עובדא דלעיל לא קאמר מעכשיו ודוחק לומר דרב יוסף ס"ל כרב [דאדם מקנה כו'] ועוד דאף לרב עכ"פ צריך מעכשיו כמ"ש התוס' ואף שרב יוסף לא פסק אעובדא דלעיל [כמו שכתבו התוס' בד"ה פומבדיתאה] מ"מ משמע דעל סגנון מעשה דלעיל שייך דינא דרב יוסף אילו לא חזר והא אף בלא חזר מ"מ הוי כאילו מוכרה לו עכשיו [לאחר יבום] והשתא לא זבין ליה ולא מידי דלא קנו מידו [והוי מכירה לכתחלה] וקנין הראשון לא היה בו ממש. ומצאתי בר"ן יישב לקושיא זו שתירץ וז"ל ונראה לי דהכא מיירי כגון שלא היו אלא שני אחין וכל שלא ייבם אחד מהן היתה יד שניהם שוין בנכסים לפיכך היה יכול הגדול להתנות שלא יזכה בנכסים מחמת יבומו דהו"ל כדאמרינן לקמן בריש הכותב דנחלה הבאה לו ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה והכא נמי יכול להתנות עליה קודם ייבום שלא יזכה מחמת יבמה שהוא עתיד ליבם יותר בנכסים עכ"ל:

ברש"י בד"ה פומבדיתאה רמאה שאחר כן חזר בו פומבדיתאה קרי להו רמאה כדאמרי' כו'. פירושו קצת מגומגם דארכביה אתרי רכשי ויש לצדד בו לכל צד וק"ל ואי הוי גריס פומבדיתאה רמאה שאח"כ יחזור בו כו' היה קצת ניחא טפי ודו"ק:

ברש"י בד"ה תני שלה ולא פליגי כו' אלא אתלושים וכו'. אין משמעות המשנה כן דא"כ הו"ל לרבנן לפלוגי אבבא דתלושין לחוד. ודחיק ליה לפרש דפליגי אף במחוברין דלר"מ שמין כמה וכו' ונותן לה הבעל שויין של הפירות בשעת נפילה והוא לוקח הפירות ולרבנן שלה לגמרי דהמחובר לקרקע כקרקע ונעשה מהפירי גוף ואילו השביח גוף הקרקע ודאי שלה הוא ה"נ מה שמוסיפין בגודל אותן פירות הן שלה דזה דוחק וק"ל:
בתד"ה לא אשכחן וכו' וא"ת וכו'. דאין סברא לחלק דלענין לגבות שלא תפסיד כתובה איתא תנא דמחמיר ב' חומרות אבל לענין שיעבוד לאלם שיעבודה ליכא מ"ד דאדרבה הסברא בהיפוך כמ"ש בסמוך בד"ה והתלושין וכו':

בא"ד לא מן הדין וכו'. דהכי משמע קצת מדפליג עליו ר"ע ואמר אין מרחמין בדין וכו':
בתד"ה התם בידו וכו' ואפילו אית ליה יבם ואח"כ חילק כו' וקשה כו'. בל"ז דלמא לאו בידו ר"ל לגמרי לאו בידו אפילו אח"כ וק"ל:
בתד"ה הא דאמר וכו' ורב נמי דאמר וכו'. בשמעתא קאמר בהדיא לך משוך וכו' שיקנה במשיכה אבל התם בקרקע דלא שייך משיכה סתם קנין בכסף וא"כ למה לי מעכשיו לימא כיון שאם אינו קונה חייב לשלם מעות הקנין וק"ל:
שם בגמ' לא איתא לכשאקחנה ממך רק לכשאקחנה סתם ע"ש ובקידושין:

רש"י ד"ה פלוג מהשתא. עד שאכנוס או שאחלוץ. כ"נ דצ"ל:

תד"ה ויבמה. ול"ל ואימא ה"נ כו'. עי' יבמות (ריש דף כ) שהיא קושיית הש"ס ומשני לה מקרא דלאשה כדפרש"י כאן. ויבמה דריש לה לענין אשת אחיו שלהב"ע לאסור אפי' ביבם ולבסוף נולד. ונראה דהתוס' לא הוה גרסי לה כלל שם וכ"נ שם מפרש"י דאיכא דל"ג לה ע"ש:

התם בידו הכא לאו בידו. לדעת התוס' משום שעדיין לא זכה בירושה דדלמא מיפסל מיני' בגיטא. ואין לומר עכ"פ ממ"נ יהי' החצי של האח השני או מטעם שהקנה לו. או מטעם חלק ירושתו המגיע. ז"א דעכ"פ הקנין שהוא עושה עתה אינו קונה בתורת קנין. וכשם העודר בנכסי הגר וקסבר שלו הוא לא קנה הואיל ולא עידר לשם קנין. ה"ה בהיפך המתכוון לקנות ונמצא שלו לא פעל הקנין כלום וה"נ כיון דעכ"פ בשעת הקנין לא הי' של מקנה אין בכחו להקנות שיועיל הקנין נמצא לכשייבם אח"כ והנכסי' שלו למפרע לא קנה האח באותו הקנין שנעשה על הספק. ומורי הגאון בהפלאה ז"ל הקשה על סברא זו הגע עצמך מי שקנה שדה מעכשיו ולאחר שלשים יום ובתוך שלשים מכרו לאחר. פשוט הוא דלאחר שכלו שלשים יום וקנה זה למפרע קנה גם השני למפרע. וה"נ דכוותי' הלא היבם לכשייבם יהי' יורש למפרע משעת מיתת האח וא"כ אמאי לא יועיל מה שנתן לשני. ולפע"ד שאני הכא כיון דעדיין תלוי ועומד דאי בעי פסיל האח מיני' בגיטא. א"כ אי ייבם אח"כ ולא פסל מיני' בגיטא. הא דאיגלאי מילתא למפרע דקנה משעת מיתה והקנין שבנתיי' תולה בהאי ספיקא. וא"כ אתאינן לפלוגתת ר' יוחנן ור"ל בחולץ למעוברת ביבמות ר"פ החולץ וקיי"ל כר"ל דאיגלאי מלתא למפרע לא אמרינן וע"ש בתוס' ד"ה תיגלי מילתא למפרע וכו' ועיי' משנה למלך פ"ו מגירושין ד"ה ודע שתוס' ר"פ החולץ ובשער המלך פ"ז מאישות הי"ב ד"ה ודע שלדעת תוס' וכו' ע"ש. אמנם אכתי יש לפקפק דעכ"פ ימכור החצי שלו מעכשיו ולכשייבם. ואם לא ייבם לא יהי' מכור. דהשתא ממ"נ החצי הוא של היבם דאפי' לא ייבם הרי יורש החצי וא"כ אותו החצי שהוא שלו הרי הוא נותן לאחיו על תנאי לכשייבם. ואם לא ייבם לא יהי' המכירה שלו מכירה ויחזיק זה בשלו וזה בשלו ועיי' בפ' י"נ גבי יש לבכור קודם חלוקה עיי' וק"ל:

חילק ואח"כ ייבם מיבעי'. הקשה בית שמואל דלמא לא מיבעי' קאמר לא מיבעי' ייבם תחלה ולא כ' לה כתובה משלו בשעת יבום הרי כבר קבל תקנת חכמי' בשעת יבום פשיטא דלא מועיל החלוקה. אלא אפי' חילק תחלה ה"א דיאמר א"א בתקנת חכמים ואכתוב לה כתובה משלי. אפ"ה לא עשה ולא כלום והטעם משום דלטובת שניהם נתקן. או משום שעדיין אין בידו כמ"ש לעיל. מ"מ מאי פריך הש"ס. והניח בקו' וקו' גדולה היא. ולפע"ד אי הוה קא מיבעי' לי' בהאי לישנא חילק קודם יבום מהו. הו"מ לתרוצי כנ"ל דהוה משמע שעדיין לפניו לייבם ולכתוב לה כתובה. אבל בעל האיבעי' קאמר חילק ואח"כ ייבם. משמע שעתה כבר יבם ולא כ' לה כתובה ולא קבל תקנת חכמי'. א"כ תיגלי מילתא למפרע שבשעת חלוקה לא הי' יכול למכור ולחלק. והא דלא קא מיבעי' לי' באמת בהאי לישנא חילק קודם יבום מהו. משום דלמסקנא עפ"י מעשה נשאלה שאלה ומעשה שהי' כך הי':

וקצת י"ל בזה דר"ל דאמר בין יבם ואח"כ חילק כו' ומשמע דלא על מעשה אמרה א"כ ק' קו' הש"ס השתא יבם ואח"כ חילק כו' ולהנ"ל י"ל ר"ל לטעמי' לית לי' סברת תיגלי מילתא למפרע בר"פ החולץ הנ"ל א"כ י"ל לא מיבעי' קאמר וכקו' הב"ש הנ"ל דלדידי' שפיר הוה אמינא כיון דקודם יבום חילק ובאותה שעה עדיין הי' בידו לומר א"א בתקנת חכמים ואיכתב לה כתובה משלי ה"א דמהני קנינו. ואע"ג דאח"כ ייבם סתם לא אמרי' איגלאי מילתא למפרע קמ"ל. אבל על עולא לא רצה לשנויי דס"ל כר"ל כיון דלא נשמע ממנו עדיין זה הדין עדיפא מיני' משני דהאמת דתרי מעשה הוה:

שמגרשה בגט ומחזירה. יל"ד דאין זה ענין למשנתינו במס' כתו' דה"ל למתני' ביבמות. נ"ל משום דבעי למיתני ובלבד שיהי' כתובה על נכסי בעלה הראשון. שכוונת המשנה דוקא אם כתובתה על נכסי בעלה הראשון והנכסי' מספיקי' לכך אבל אם אינם מספיקי' ולית לה מראשון צריך השני לכתוב לה שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה כדמפרש תלמודא. משו"ה הוצרך להקדים שהרי היא כאשתו ומגרשה בגט ומחזירה. דאל"ה ה"א אסור להחזירה משום איסור אשת אח וא"כ בודאי שגם בלא גירושי' אינו ראוי לבוא עלי' ביאות הרבה נהי שהתורה לא הטילה עליו לגרשה אחר ביאה ראשונה ודרכי' דרכי נועם כמ"ש תוס' ד"ה מהו דתימא וכו' מ"מ ה"א אי מגרשה זכור לטוב. וא"כ אין לתקן כתובה משני שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אדרבה יוציאה ויוציאה. על זה קמ"ל דמחזירה אפי' אחר גירושי' משום שהיא כאשתו לכל דבר ממש ומשו"ה צריכא כתובה טפי משני יותר משארי נשים משום דהכא שייך טפי שלא תהא קלה דיטעה היבם ויסבור מצוה קעביד בגירושי' ועיי' במס' שבת קי"ח ע"ב תוס' ד"ה אימא וכו' וק"ל:

בגמרא לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה אלא אי כר"מ אי כר' נתן. משמע דכר' נתן לחוד עבדינן בכתובה ואע"ג דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה לרבנן אפי' מיניה. אפ"ה משכחת לה שפיר לדר' נתן בין מיניה ובין מיתמי היכא דיש לבע"ח של הבעל קרקע וביורשים כשגבו קרקע וא"כ משתעבד לכתובה מדר' נתן מה שאין כן הכא בשומרת יבם ליכא לאוקמי בכה"ג דכיון שהוא הבע"ח והוא היורש מצי לסלק החוב בזוזי והדר הו"ל מטלטלים ולא משתעבד אלא לר"מ והו"ל תרי חומרי וק"ל ועיין בסמוך:

ברש"י ד"ה אלא להכי אינה משנה שהרי היא מדברי סופרים. ולכאורה יש לתמוה דאכתי משום הכי לא הו"ל לרב נחמן ולאביי לומר דאינה משנה דהא אשכחן תנאי טובא דס"ל כתובת אשה מן התורה ור"מ גופא ס"ל בפ' אע"פ דף נ"ו דכתובה דאורייתא וא"כ שפיר מיתוקמא האי ברייתא כולה כר"מ וא"כ לא שייך תרי חומרי כלל כיון דכתובה דאורייתא והאי דר' נתן נמי דאורייתא ומכ"ש דקשה טפי לשיטת התוספות בפ"ק דף י' שפסקו דכתובה דאורייתא וכתבו נמי כאן דיבם כמיניה דמי א"כ מאי תרי חומרי איכא ובשילהי מסכתין דף ק"י אמרינן להדיא דלרשב"א דכתובה דאורייתא לית ליה מקולי כתובה ודינה כשאר חוב ולכאורה היה נ"ל לפרש דהא דאמרי' תרי חומרי בכתובה היינו בענין שומרת יבם שאמרו חכמים שלא תמכור אף ע"ג דאיכא נכסים טובא והא חומרא דרבנן בעלמא היא ולא מחמרינן בכי האי תרי חומרי ואין זה דוחק לפרש כן דלפי התוספות בד"ה לא אשכחן בלא"ה לא שייך הא מילתא דתרי חומרי בכתובה אלא בכתובה דשומרת יבם או בגרושה וכגון שאין להבע"ח קרקע אבל ביורשים לא משכחת לה דהא להתוספות גביא כתובה מבע"ח במקום יורשים מההיא דכושל שבהם ולא מיקרי תרי חומרי אבל בשומרת יבם מיתוקמא בפשיטות אע"ג דאית לה קרקע כדפרישית כיון דבדידיה תליא מילתא. והשתא דאתינן להכי אין מקום לקושיית התוספות בד"ה לא אשכחן מההיא דהכושל שבהן דהתם מצינן למימר דר"ט ס"ל כתובה דאורייתא וא"כ הו"ל כבע"ח ולא חיישינן לתרי חומרי אלא בשומרת יבם שיש לה לגבות כתובתה ממקום אחר כן נ"ל לולי דרש"י ותוספות לא כתבו כן וא"כ לשון רש"י צ"ע וכבר עלה בלבי לומר דמ"ש רש"י שהרי היא מדברי סופרים היינו לגבות מהיורשים דאפי' למ"ד כתובה דאורייתא היינו מיניה דידיה ולא מהיורשים לשיטת הסוברים שיעבודא דרבנן ובכמה דוכתי מצינן דר"מ גופא ס"ל שיעבודא דרבנן בערכין ובבכורות אלא דאפ"ה נראה דוחק לפרש כן חדא דפלוגתא דתנאי היא ועוד דלשון רש"י אינו מורה ע"ז ועדיין צ"ע ודו"ק:

בתוספות בד"ה לא אשכחן כו' וא"ת והא דתנן בהכותב כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך דיש לחלק דהתם אין לנו להפסידה כתובתה בשביל תרי חומרי ומכ"ש אם נאמר דר"ט ס"ל כתובה דאורייתא משא"כ הכא דלא מפסדינן לה מידי דיש לה לגבות משאר נכסים ואפי' אי איירי דליכא נכסים אחרים אפ"ה הא תקנו לה משני אלא דהתוספות לא ניחא להו לפרש כן דאזלו לשיטתייהו שכתבו בסמוך בדיבור המתחיל והתלושין דע"כ לר"ע מחמיר טפי בלגבות דלא זכתה אפילו אם תפסה אף על גב דמפסדת לגמרי והכא לענין שעבוד מודה דמהני לה תפיסה וא"כ לא משמע לומר דר"ט ור"ע פליגי בסברות הפוכות ועיין מה שאכתוב בסמוך בל' התוספות בדבור הנ"ל ודו"ק:

בגמרא אמר רבא א"כ היינו דשמעינא ליה לאביי דאמר זו אינה משנה. אף ע"ג דאביי גופא קאמר לעיל דילמא דטבא ליה עבדי ליה מ"מ כיון דמהדר ליה רב יוסף דמוציאין היינו דיעבד מסיק עלה דאינה משנה מיהו לפי' התוס' שכתבו לעיל בד"ה ודלמא דטבא ליה דהיינו משום שלום בית כיון דלא כתב לה דקנאי א"כ לא יתכן לפרש כן כיון דלאביי דאמר דלא מחמרינן תרי חומרי לא משתעבד לה כלל היאך הלוואה דיבם א"כ אפילו לכתחילה נמי אינה משנה דמאי שלום בית שייך בכה"ג כיון דלא משועבד לה כלל ואם נאמר דאפ"ה בשומרת יבם דלא כתב לה דקנאי אפי' מטלטלי דבעל הראשון משתעבדו לה א"כ מאי קשיא להו בד"ה ר"מ דאי הוי כיתמי לא שייך שיחמיר ר"מ בכתובה טפי מבבע"ח ולרבנן לענין מיניה הוי איפכא ומאי קושיא דלמא ר"מ גופא מודה בכל הכתובות שבעולם דלא עדיפי לענין מטלטלין מבע"ח ואפשר דגריעי כדס"ל לרבנן אלא דוקא לענין שומרת יבם קאמר דמטלטלי דבעל ראשון משעבדי לה כיון דהיבם לא כתב דאקני דהא לא אשכחן לר"מ בדוכתא אחריתא שסובר בהדיא דמטלטלי משתעבדי לכתובה אלא ממשנתינו מדייק לה הש"ס בכולה דוכתי וכדאיתא בקידושין ד' ע"ו גבי חבילה וע"ש בפירש"י אע"כ דלא שייך לחלק במטלטלי דכתובה בעיקר השיעבוד בין כתובה דשומרת יבם לשאר כתובות אלא לענין איסור מכירה ושיהא מכרו בטל והדרא קושיא לדוכתא לפי' התוספות מאי קאמר אביי מעיקרא דטבא ליה עבדי ליה. אבל לפירושינו דלעיל א"ש דלכתחילה ודאי מטלטלים משתעבדי לכתובה אפי' לרבנן ואפי' מיתמי כמו בשאר חוב דקי"ל דמצוה לפרוע חוב אביהם כשירשו מטלטלים ומש"ה קאמר שפיר דטבא ליה עבדי ליה ודוקא לבתר דמהדר ליה רב יוסף דמוציאין היינו בע"כ קאמר שפיר דאינה משנה דהבית דין ודאי אין מוציאין במטלטלים דהוי תרי חומרי כן נ"ל ודו"ק:

ברש"י בד"ה פומבדיתאה רמאה שאח"כ חזר בו כו' עכ"ל. נ"ל כוונת פירש"י לפי מה שכתבנו לעיל דעיקר מימרא דרב יוסף הוי לענין שמה שמכרו בעודה שומרת יבם קודם שנתייבמה דלא הוי זביני דהיינו חילק ואח"כ ייבם דפשיטא ליה להש"ס בסמוך טפי מייבם ואח"כ חילק וכדמשמע להדיא מלשון רש"י בסמוך בד"ה הכא לאו בידו שכתב דקי"ל כרב יוסף בהא אפי' אם אמר לכשיכנוס וכמו שאבאר בסמוך וא"כ למאי דס"ד עכשיו הוי סברי דמודה ר' יוסף בייבם ואח"כ חילק דמהני אלא שלא רצה הפומבדיתאה להקנות לו מחדש אחר ייבום לפי שחזר בו והיינו רמאותיה כן נ"ל בשיטת רש"י ועיין מה שאכתוב בזה בלשון התוספות ולפ"ז א"ש נמי מה שפירש"י בסמוך בד"ה פליגנא לך מהשתא שיחזיק בה מעכשיו אע"פ שלא תהא קנוייה לו אלא לכשיכנוס ואם נפרש דבריו דמה שלא תהא קנויה לו מיד היינו לפי שלא באו לידו עדיין ואין בידו להקנותן בקנין א"כ לעיל גבי פומבדיתאה נמי הוה ליה לפרש כן ולמאי דפרישית אתי שפיר דלעיל ודאי לא אמר ליה לכשיכנוס אלא סתמא ואפילו הכי הוי מהני בקנין דממה נפשך אי מיקרי היבם מוחזק כיון שבידו לייבמה מיד מהני קנין ואי לא מיקרי מוחזק כל שכן דאפילו קנין לא בעי דאחיו מוחזק כמוהו והוה ליה כסילוק בעלמא כמו שכתב הר"ן ז"ל וכדפרישית לעיל בלשון רש"י בד"ה אע"ג דזבין ועוד דלמה לא יוכל להקנות לו חלק שלו בכל מקום שהוא דהא המחצית ודאי שלו ומהני ליה קנין אם לא שנאמר דאיכא אחים טובא או שיש להם אב ומאי דוחקיה לפרש כן כיון דא"ש בפשיטות ומש"ה קפשיט ר' יוסף שפיר מברייתא דבעודה שומרת יבם לא הוי זבינא והיינו כדפרישית לפי שלא ניתנה כתובה לגבות כלל קודם ייבום וכל נכסיו משועבדים לה ותקנת חכמים דאפילו בדיעבד בטל ואע"ג דמסתמא באין לדין לאחר שנתייבמה שלא היה יכול לפוסלה עוד בגט אפ"ה קאמר ר' יוסף דהקנין בטל מעיקרא ועכשיו חזר בו הפומבדיתאי ולא רצה להקנות לו לאחר ייבום מחדש כדפרישית משא"כ בהאי עובדא דהכא שכבר ידע דלא הוי זבינא בעודה שומרת יבם מטעמא דר' יוסף שהנכסים משועבדים לה עד שיחלוץ או ייבם מש"ה קאמר פליגנא לך מהשתא שתזכה לאחר שאכנוס וקס"ד דבכה"ג לא שייך טעמא דר"י כיון שנתיבמה הו"ל היבם כבעל וקאמר מר בר רב אשי דאפ"ה לא מהני כדמסקינן דכיון דהשתא לאו בידו מטעמא דר' יוסף בטל הקנין לגמרי אפי' אם אמר לכשיכנוס דבהאי שעתא הדר סודרא למאריה כן נ"ל בשיטת רש"י ז"ל. ולפ"ז בכולה שמעתין לא אהני לרמאי ברמאותיה אלא לענין קרקעות אבל במטלטלים שפיר אהני ליה הא דקאמר פליגנא לך בנכסי דהא למאי דקי"ל דמטלטלים לא משתעבדי לכתובה לא שייך דינא דרב יוסף אם לא שנאמר דכיון שנתבטל' המכירה לענין קרקע בטל' נמי לענין מטלטלי כשיטת הפוסקים דבכה"ג הוי כקני את וחמור בח"מ סי' ר"י ע"ש:

אמנם אם נפרש כוונת רש"י דאין יכול להקנות לו מיד כיון שעדיין לא זכה בהם א"כ במטלטלים נמי לא היה מועיל מה"ט גופא וא"כ ממ"נ אהני ליה רמאותיה במה שחזר בו ונתיישב' קושיית התוספות וה"נ בהאי עובדא דמתא מחסיא שפיר איירי אפי' במטלטלים ומה"ט גופא והיינו דמדמה ליה למשוך פרה זו ואפ"ה קאמר מר בר ר' אשי דלא מהני אלא דהשיטה הראשונה נ"ל עיקר אי מהאי טעמא דפרישית דלא שייך לומר דמיקרי דבר שאינו ברשותו כיון דממ"נ יכול להקנות לו בקנין החלק שהוא בודאי שלו ואי משום דל' הסוגיא ופי' רש"י מורין על זה וכמו שאבאר עוד בסמוך ודוק היטב:

בתוספות בד"ה פומבדיתאה רמאה וא"ת ומה רמאות עשה כו' עד סוף הדבור. כבר כתבתי ליישב שני הקושיות לפי שיטת רש"י אבל שיטת התוספות נראה דסברי דעיקר מימרא דר' יוסף היינו נמי בייבם ואח"כ חילק דבכל ענין לא הוי זבינא כדמסקינן אליבא דהלכתא ולישנא דר' יוסף גופא משמע להו הכי דקאמר כיון דאמור רבנן לא ליזבון וא"כ בייבם ואח"כ חילק נמי הא אמרו רבנן בברייתא דסומכוס דלא ליזבון וא"כ קשיא להו שפיר דלא הוי רמאי כיון דבשום ענין א"א לקיים דבריו ועל זה תירצו שלא באו לדין כלל לפני ר' יוסף אלא שחזר בו מצד רמאות ואלמות וא"כ שפיר קרי ליה רמאי ולכך היה זה רוצה להקנות לו מיד ושיחזיק בהן דלא סליק אדעתייהו מהאי דינא דר' יוסף כן נ"ל בכוונת דבריהם אלא דאכתי מאי קשיא להו מעיקרא אמאי קרי ליה רמאי הא קמן דבהאי עובדא הוו סברי דאם יזכה לו מעכשיו מהני וא"כ שפיר קרי להיאך רמאי ממה שלא היה מחזיקו ג"כ מהשתא ונראה דסמכו דבריהם בהא נמי בקושיא השנייה דבאמת לא מהני מהשתא נמי להא מילתא דר' יוסף והני תרתי קושיות בחדא סברא נינהו ולפ"ז גם לפי תירוצם צ"ל דהא דקאמר מר בר ר' אשי לא היה צריך באותו מעשה דהא אליבא דהלכתא בלא"ה אפי' ייבם ואח"כ חילק לא מהני מההיא דר' יוסף גופא דפשיטא להו מעיקרא דבהאי עובדא הוי ידעי להא מילתא אע"כ דמר בר ר' אשי לדבריהם קאמר דלא הוי ידעי מדר' יוסף וכל זה דוחק לפרש כן מיהו מצינן למימר דהתוספות סברי דבאמת בלא"ה היה חוזר בו כדין דסברי דבכה"ג מיקרי דבר שאינו ברשותו ודלא כפירש"י ואם כן לא היה צריך רב יוסף לאותו מעשה אלא שהיה אומר דאפי' אם לא יחזור בו נמי לא הוי זבינא אלא דלפ"ז נמי צ"ל דמר בר ר' אשי לדבריהם קאמר למאי דלא הוו ידעי מהא דר' יוסף. וכבר עלה בלבי לפרש דברי התוס' בדרך אחר דמה שתירץ ר"י שחזר בו הפומבדיתאי ולא רצה ליתן היינו מהאי סברא גופא דלמאי דס"ד עכשיו אף לדברי ר' יוסף היה רשאי ליתן לאחר הייבום דס"ד דמהני. וא"כ עיקר מילתא דר' יוסף היינו קודם יבום אלא דמשמע להו דקודם יבום לא איצטריך דבלא"ה לא מהני משום דעדיין לא זכה בהם והוי דבר שאינו ברשותו וכדפרישית לעיל בל' רש"י בשיטה שנייה אלא דא"א לפרש כן דא"כ לא שייך מימרא דר' יוסף כלל באותו הדין למאי דס"ד עכשיו בהאי עובדא ועוד דלפ"ז עיקר תירוץ התוספות חסר מדבריהם אע"כ כדפרישית ודוק היטב:

ברש"י בד"ה הכא לאו בידו לחלקם לו מעכשיו אם ירצה הלכך כי א"ל נמי לכשאכנוס כו' דקי"ל כר"י כו' עכ"ל. כאן נראה להדיא מפירושו כלשון ראשון שכתבתי בכוונתו בד"ה פומבדיתאה דהא דקאמר שאין בידו לחלקה מעכשיו היינו משום דר' יוסף וע"ז כתב הכא דקי"ל כר"י. אע"ג דלפ"ז הלשון אינו מסודר דמעיקרא הו"ל לאתויי דקי"ל כר"י ואחר זה היה לו לפרש הלכך כי א"ל נמי לכשאכנוס. אפ"ה א"א לפרש בענין אחר דמה שכתב דקי"ל כר"י ארישא דמילתא קאי דאם נפרש דמה שאין בידו להקנות מעכשיו היינו משום שעדיין לא זכה והו"ל כדבר שאינו ברשותו ומה שכתב דקי"ל כר"י אלכשיכנוס קאי. א"כ מאי הילכך דקאמר דהא מתרי טעמי נינהו ואגופא דגמרא נמי תיקשי אמאי איצטריך למר בר ר' אשי לאתויי מילתא דר' יוחנן והו"ל לאתויי האי ברייתא דר' יוסף ואי לא ס"ל הא דר"י א"כ מאי מייתי ראיה כאן הא דקי"ל כר"י ומה זה שחזר וכתב ואפי' אית לן ייבם ואח"כ חילק ולפ"ז הא לא קי"ל כר"י והו"ל למימר בהדיא ואפי' אי לא קי"ל כר"י ובלא"ה לא משמע כלל לפרש דר' יוסף במהיום ולכשיכנוס קאי שלא נזכר בדבריו אע"כ כדפרישית דלפירש"י עיקר מימרא דר"י לענין חילק קודם יבום איירי בעובדא דידיה ומכל הנך ברייתות דמייתי אלא דבאמת לפי מאי דמסקינן הלכתא בסמוך דאפי' חילק ואח"כ ייבם לא עשה כלום אית לן למימר דהוי נמי בכלל דבריו של ר' יוסף דאמר כיון דאמור רבנן לא ליזבון והתם לאחר יבום נמי אמרו רבנן דלא ליזבון והיינו בברייתא דסומכוס אלא דעל זה כתב רש"י ואפי' אית לן לייבם ואח"כ חילק מהני ולפ"ז נאמר דר"י גופא לא איירי בהא דאפשר שיסבור כרבא דלעיל דברייתא דסומכוס לא אמרו דלא ליזבון משום איסורא אלא דלעצה טובה בעלמא משום שלום בית ע"ז מסיק רש"י דקודם יבום קי"ל מיהא בעיקר מימרא דר"י וא"כ השתא מיהא לאו בידו ומש"ה אפי' אי א"ל לכשאכנוס נמי לא מהני כדמסיק מר בר רב אשי דכל היכא דלא הוי בידו השתא לא מהני נמי לשון מעכשיו ולאחר זמן כן נ"ל נכון וברור בעזה"י בכוונת רש"י ז"ל. ולפ"ז א"ש נמי הא דבעו מיניה מעולא בסמוך חילק ואח"כ ייבם מהו ואי ס"ד דכה"ג מיקרי דבר שאינו ברשותו א"כ מאי קא מיבעיא להו ואי בדא"ל לכשאכנוס דומיא דההיא דלעיל א"כ הו"ל לפרושי דאיירי בהכי דא"ל מהיום ולכשיכנוס וסתמא דלישנא דחילק ואח"כ ייבם לא משמע הכי אע"כ בכה"ג אפי' בחילק סתם ממש אפ"ה לא מיקרי דבר שאינו ברשותו כדפרישית אלא דקמיבעיא להו בחילק ואח"כ יבם נמי מטעמא דרב יוסף דאיירי בשמעתין. אלא דאפ"ה מתקיף ר' ששת שפיר דבחילק ואח"כ ייבם פשיטא ליה טפי דשייך טעמא דר' יוסף מטעמא דפרישית ממאי דשייך לאחר ייבום דליכא אלא מפני איבה כן נ"ל ודוק היטב:

בתוספות בד"ה התם בידו הכא לאו בידו כו' וקשה לרשב"א כו' וי"ל דרב סבר אדם מקנה דשלב"ל ולא קי"ל הכי כו' עכ"ל. ואע"ג דרבא מסיק התם מסתברא מילתא דרב בשדה סתם וה"נ כשדה סתם דמי אפ"ה איכא למימר דהתוספות ס"ל כשיטת רוב הפוסקים דבשדה סתם נמי לא קי"ל כרב ואפי' לשיטת הפוסקים בשדה סתם כרב י"ל דהיינו משום דאמרי' דמסתמא כשלקח אח"כ השדה אדעתא דהכי טרח וקנאה כדי להעמידה לזה שמוכרה דליקום בהימנותיה מה שאין כן הכא דלא שייך לומר כן דהא כשמייבם אותה לדעתה ממילא זכה בנכסים ולא טרח אדעתא דאחיו כן נראה לי ודו"ק:

סליק האשה שנפלו

גמרא אמר רבא אם כן היינו דשמענא וכו'. ואע"ג דלעיל קאמר אביי עצמו דילמא דטבא ליה וכו' צ"ל דאם תימצי לומר קאמר דאפילו היא משנה. ולולי פי' התוס' ז"ל לעיל הוי אפשר לומר דאביי בתחלה רוצה לתרץ באמת דהוי ראוי ולא הוי דיבם כנ"ל דלגבי שאר יורשים א"צ לדר"נ כנ"ל דינתנו לכתובת אשה משום חינא כמ"ד הכי לקמן כנ"ל רק דלפ"ז תו לא מוכח כדרב יוסף דזביניה לאו זבינא דהכא טובתו הוא שיוציאו ממנו שהרי הוא משועבד להיורשים והיא גובה מיורשים וזהו דקאמר דטבא ליה עבדי ליה רק דהשיבו לו הא תני תנא מוציאין משמע בע"כ וע"כ ס"ל לתנא דלאו ראוי הוא והשיב דא"כ לאו משנה היא וזה כשיטת החולקים על ר"ת דמטלטלי דיתמי אחרינא נמי משתעבדי לר"מ והתוס' לשיטתייהו אזלי כאן כנ"ל ודוק:

תוס' ד"ה לא אשכחן וכו'. יש לומר דשאני הכא דאין היורשים וכו'. נראה פירוש דבריהם דס"ל כדעת הפוסקים בח"מ סימן פ"ו דעיקר חומרא דר"נ באית ליה פסידא ללוה שני והוי דינא כטורף ממשעבדי כמ"ש הש"ך שם באורך אבל היכא דל"ל פסידא לשני כ"ע מודים דמשעובד לראשון מקרא ונתן לאשר אשם לו וליכא פלוגתא בהא ולא הוי חומרא א"כ לפ"ז מתפרשים דבריהם דביבם עצמו שהוא הלוה א"כ אית ליה פסידא ה"ל חומרא דר"נ משא"כ התם דאין היורשים מוחזקים אלא לווים ונפקדים אחרים דלא איכפת להו ממילא ליכא חומרא בדר"נ ודוק:

ולפי זה נלענ"ד לפמ"ש לעיל דף נ' ע"ב דיש לומר דר"מ ורבנן דפליגי במטלטלין לשיטתם אזלי דלר"מ דס"ל אחריות לאו טעות סופר ולא טרפא ממשעבדי. סמיכת האשה אף על מטלטלי כמו על קרקעות שהרי יכול להבריח הקרקעות כמו המטלטלין ולרבנן דס"ל אחריות טעות סופר עיקר סמיכתה על הקרקעות שאינו יכול למכרם ולהבריחם א"כ שפיר קאמר הכא לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרא שיגבה משעבדי כמו הכא דגביא מדר"נ אף במקום פסידה דהוי כמשועבדים כמ"ש הש"ך ונימא ג"כ דסמכא על מטלטלין דה"ל תרי חומרי דסתרי אהדדי. ולפ"ז נראה דממילא מתורץ קושיות הראב"ד על הרי"ף שהביא הרא"ש ז"ל דלדידן דמטלטלי דיתמי משעבדי מתקנת הגאונים ואפ"ה גובים ממשעבדי הרי מוכרח דלא הוי תקנת הגאונים חומרא דא"כ הוי תרי חומרי בכתובה ושפיר הביא הברייתא. ודוק:

ולפי זה נראה דמה שכתב רש"י ז"ל בכתובה שהיא מדברי סופרים ר"ל דהא חזינן דמחמרין תרי חומרי בבעל חוב דקי"ל דאחריות טעות סופר וגובה ממשעבדי ומדר"נ אף במקום פסידא אף דבבע"ח קי"ל דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה הרי דאף דסמיכתו גם על המטלטלין אפ"ה טרפי ממשעבדי ע"כ צ"ל דדוקא בכתובה משום שהיא מדברי סופרים. ובזה מתורץ מה שדקדקנו לעיל דלא משני דאתיא כר"מ דס"ל כתובה דאורייתא דלר"מ ודאי דאפילו בדאורייתא לא מחמרינן דהא ס"ל דאחריות לאו טעות סופר לא בכתובה ולא בבעל חוב ובאמת הוא מהך טעמא דסמוך נמי אמטלטלין כנ"ל ורבנן הוא דס"ל דבע"ח דאורייתא סמיכתו על מטלטלין ועל הקרקעות אלא דכתובה דהוא מדרבנן עיקר סמיכתה על הקרקעות ושפיר אמרו דה"ל תרי חומרי. ודוק:

בגמרא השתא ייבם ואח"כ חילק וכו'. הא דייבם תחילה עדיפא לכאורה הוא משום שעדיין אינו שלו עד שמיבם והוי ליה דבר שלא בא לעולם וכן נראה מדברי הר"ן שהקשה על פירש"י לעיל בההוא דרב יוסף שפי' רש"י שקנו מידו דה"ל דבר שלא בא לעולם וכמ"ש התוס' בד"ה התם בידו וכו' ויש לומר דרב סבר וכו' מיהו נראה דאין צריך לכל זה דאפילו לר"מ דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו נימא דהכא מודים רבנן לר"מ דמהני משום דבידו ליבמה בע"כ וכל היכי דבידו לא פליגי כדאיתא לעיל דף נ"ט. מ"מ מה בכך הא אין הקנין מתחיל אלא משבא לעולם וה"ל עכ"פ כמוכר לאחר ל' יום ואינו מועיל בו קנין סודר דהדר סודר למאריה וכן אינו מועיל חזקה ומשיכה דהשתא כיון דכלה הקנין בזמן שחל הקנין ולא דמי לדרבי יוחנן דהכא דבידו מהני משום דבאמת מתחיל הקנין מיד כמ"ש התוס' לקמן בסוף ד"ה הא דאמר וכו' משא"כ הכא אינו מועיל אלא קנין כסף או בשטר אם ישנו קיים תחת ידו (אלא דהתוס' אזלי לשיטתייהו בקידושין דף ס"ג דכשאומר מעכשיו לכשאקחנה מהני לרב אפילו נקרע השטר א"כ יש לומר דאפילו קנין סודר וחזקה מהני אבל כבר כתב הריטב"א והביאו בספר פני יהושע בקידושין שם דמעכשיו מועיל לענין חזרה לרב אבל אם נקרע השטר אינו מועיל כיון דאין עתה כלום וכן בקנין סודר וחזקה) אמנם הא גופא קשה לי מה דס"ל להתוס' ור"ן דה"ל דבר שלא בא לעולם משום שלא ייבם עדיין אפילו נימא דמיירי ביש לו אב או אחין הרבה מכל מקום נראה לענ"ד דס"ל לרש"י ז"ל דכשיבם הוא זוכה בנכסים למפרע משעת מיתת אחיו ונפקא מיניה אם ישבחו הנכסים בין מיתת אחיו ליבום או שגדלו פירות בינתיים. של היבם הם כאלו גדלו אחר היבום כמו שיבואר לקמן. והא דאמר בבכורות דאין היבם נוטל בשבח היינו חלקו בנכסי האב שמת קודם אחיו ונשבחו קודם חלוקה אפילו לאחר היבום ה"ל ראוי קודם שחלקו האחין נכסי אביהם אבל בנכסי היבם אין חילוק בין קודם היבום או אחריו כיון שהתורה אמרה יקום על שם אחיו לנחלה ה"ל יורש גמור משעת מיתה (ועמ"ש בסמוך בזה) א"כ נלע"ד דממילא שיכול היבם למכור דה"ל כמו מי שקנה דבר על תנאי מעכשיו ומכר לאחר דכשנתקיים התנאי וחל הקנין למפרע וה"ל המכירה למפרע קיימת א"כ ה"נ כשמיבם מועיל הקנין סודר למפרע ומ"ש הכא דלאו בידו נראה דהיינו מטעמא דרב יוסף עצמו דאמר דלא הוי זביניה זבינא דודאי שעבודא אלים טפי טובא על נכסי המת קודם יבום והוי ס"ד דדוקא קודם יבום כמו שכתב בספר פני יהושע באורך. ועוד נ"ל דהכא בדרב ששת דקאמר חילק ואח"כ ייבם מבעיא ע"כ בל"ז א"א לומר דה"ל דבר שלא בא לעולם משום דקודם יבום אינו שלו דמשמע הכא דליכא אב דרוצה לחלק עמו בנכסים אלא אחיו א"כ עכ"פ יש ליבם חלק בו ואיתא בח"מ סימן ר"ג וסימן ר"י במקנה דבר שלב"ל עם דבר שבא לעולם די"א דקנה הכל ותליא בפלוגתא דקני את וחמור דפליגי בב"ב דף קמ"ג ע"א ר"נ ורב ששת וס"ל לרב ששת עצמו דקנה הכל אם כן נימא ה"נ כי היכא דמועיל בחלקו קנה הכל ויש לדחות מ"מ לדעת אלו הפוסקים ע"כ צ"ל משום דקודם יבום ודאי שעבודא עדיפא מתקנתא דרבנן. ודוק:

שם אמר ר"ל תני שלה ופירש"י ולא פליגי רבנן אדר"מ במחוברין והקשה מהרש"א דאם כן למה הזכירו רבנן כלל פירות מחוברין ונלע"ד לישב דברי רש"י ז"ל דבאמת ר"מ דקאמר במחוברין בקרקע שמין כמה יפה היינו בפירות שאין עומדין לתלוש בשעת מיתה כדפירש"י לעיל דף פ' ועמ"ש שם ונקט סתמא משום דר"מ לשיטתו דס"ל בפרק שבועות הדיינין דף מ"ג ובכמה דוכתי דכל העומד לבצור כבצור דמי וה"ל כתלושין דבל"ז שלה לדידיה וע"כ שם מחוברין לדידיה היינו בלא הגיע זמן לתלוש אבל לרבנן דפליגי שם וס"ל דלאו כבצורין דמי היינו דקמ"ל הכא דכל שהם בשם מחוברין אפילו הגיע זמנן לא אמרינן דהיבם זכה בהן כדס"ל לרבנן בתלושין אלא כל זמן שהם מחוברים שלה הם. (מיהו מדברי הפוסקים שלא הביאו כלל דברי ר"מ דשמין אלא לשון דרבנן סתם מחוברים שלה משמע דס"ל כמ"ש מהרש"א ז"ל). ונראה לע"ד דהכרח רש"י ז"ל דהא קי"ל בבכורות דאין האשה גובה כתובתה משבח ואמרינן שם דהיינו שלופפי והוי תמרי דאינה גובה מגידול הפירות ולא ניחא ליה לחלק דהכא בשיעבוד עדיף טפי כמו שחלקו התוס' בד"ה והתלושין וכו'. ולשיטת הפוסקים ומהרש"א ז"ל צריך לחלק ע"כ כן אבל אכתי קשה דהא קתני סתמא אפילו יש יורשים אחרים כגון אב ואחים ואם כן אפילו אם נימא דבנכסי דיבם משתעבדי לה אפילו גידל הפירות משא"כ פירות שגדלו קודם יבום דזכו בהן יורשים ה"ל ממש האי דינא דבכורות דא"י לגבות כתובתה מהן. ולפמ"ש לעיל דס"ל לרש"י ז"ל דכשמיבם זוכה למפרע משעת מיתה ולא כמשמעות התוס' והר"ן א"ש דכיון דהם נכסי דיבם משתעבדי לה לגבות מהן. ודוק:

מיהו מ"ש מהרש"א דלר"מ גידול הפירות שלאחר מיתה הוא דיבם ונראה מזה דפי' כן במתניתין דלעיל דף ע"ט דשמין הפירות כמה הן שווין בשעת מיתה זהו שלה ומה שגדל ברשותו הוא פירא דידיה. ולע"ד הוא תמוה דהא קתני במתניתין דשמין השדה כמה שוה למכור עם הפירות ופשיטא דאותו שקונה השדה עם הפירות היינו על דעת שיגדלו ויגמרו הפירות בשדה ואם גידול הפירות של אח"כ הוא של הבעל למה קתני במתניתין דשייך כל המעות לאשה הא הוא באמת גידל ברשותו ואף אם יש חילוק בין הקונה פירות שאינם גמורים לכשיגדלו שנותן פחות בין הקונה פירות גמורים מחמת הקדמת המעות וחשש שישתדפו הפירות מ"מ קשה למה קתני במתניתין דכל המותר ילקח בהן קרקע ותו דאפילו בזה ההפרש המועט אין זה ריוח לבעל כלל דה"נ היה יכול ליקח בשדה אחרת פירות שאינם גמורים וליתן מעות שויה וכשיגמרו יהיו שלו הרי דכל שבח גידול הפירות הוא שלה. ותו דא"כ למה לי כל שומין אלו ה"ל לשום הפירות עצמם כמה שוין למכור ודוחק לומר דהריוח הוא דכששמין עם השדה ביחד הוא פחות מעט מכשקונים הפירות עצמם ותו נראה דמצד הדין כן שכל גידול הפירות שלה כיון ששם פירות להם הוי להו כמו דיקלא ואלים או בהמה שנתגדלה דהכל כקרן שלה כמ"ש לעיל במתניתין דף ע"ט ואפילו לענין ראוי לא אמרו בבכורות דהוי שבח ראוי אלא בשלופפי והוי תמרי אבל לא אם היו כבר תמרי אלא שלא נגמרו וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דבאמת גידול הפירות של האשה אלא ששמין מה שמפסיד הבעל בשביל שמניחם בשדה שלו ומפסיד מה שהיה יכול להשתמש ולכך צריך שומין מה ששווין הפירות כעת להתגדל ולהיות שלה דהוא פחות מפירות גמורים דשמא ישתדפו כמ"ש לעיל וזהו גידול הפירות הוא שלה ושמין הפסד הבעל מה שהיה שוה השדה אם היה בלא פירות ויכול להשתמש בו ומה אעשה דלא על המהרש"א ז"ל לבד קשיא לי אלא גם הר"ן ז"ל והברטנורא במתניתין דלעיל כתבו הלשון דגידול פירות של הבעל ונראה דכוונתם דזה מיקרי גידול הפירות לבעל כיון שמשלמין בעד שהיה יכול להשתמש בזה. כמ"ש דשמין כמה יפה בלא פירות שיכול להשתמש ולפ"ז אפילו אי נימא כפירש"י דס"ל לרבנן במחוברים כר"מ ע"כ א"א לאוקמי בשלופפי והוי תמרי דא"כ אכתי קשה דהוי ראוי דהרי אף לר"מ היא גובה מגידול הפירות כמ"ש ומשמע דשלופפי והוי תמרי אינה גובה כלל מן הפירות וע"כ צ"ל בפירות שכבר שם פירי עליהם אלא שלא נגמרו. וממילא יש לומר כמ"ש מהרש"א ז"ל וכמשמעות הפוסקים כנ"ל. ולפ"ז נראה דיש לומר טעמא דרבא לשיטת מהרש"א ז"ל והפוסקים דודאי הא דתנן במתניתין אמר ר' מאיר דשמין כמה יפה וכו' הוא מצד הסברא כנ"ל ולרבנן דפליגי שם היינו מצד התקנה שתקנו חז"ל כן דמחוברין לעולם לבעל והכא ס"ל לרבנן דהכל שלה משום דלפמ"ש דגם שם ראוי להיות גידול הפירות שלה אלא שמשלמין לבעל מה שהפסיד בתשמיש השדה יש לומר דוקא התם משום שאין השדה שמכנסת לו משועבדת לגידול פירות דידה וצריך לשלם לבעל משא"כ הכא בתשלומי הכתובה שהשדה משועבדת לגדל פירות אם לא נשאר אלא כדי כתובתה אם כן כיון שהשדה משועבדת לגדל פירות א"צ לשום מה שמפסיד הבעל במה שנשארו הפירות בתוכו (ואם היינו אומרים דר"מ ל"ל כלל תקנת שמעון בן שטח דכל נכסיו אחראין לכתובה כדמשמע לעיל בש"ס דף ל"א אלא דס"ל דשב"ש לא תיקן אלא שלא ייחדו לה דבר לכתובה כמו שהיה מקדם כדאיתא בס"פ יש לומר דה"נ ר"מ לשיטתיה כיון דבאמת יש נכסים הרבה אף דתקנו חכמים ביבמה שלא ימכור דבהא לא פליג ר"מ כדי שתוכל לגבות מהם אפילו בנכסים הרבה משום שמא ישתדפו מ"מ בשעת מיתת היבם אין השדה משועבד לגדל ולגמור פירות דהרי יש כדי כתובתה ממקום אחר אבל לרבנן דכל נכסים אחראין השדה משועבד לגמור הפירות וצ"ע בזה). כן נלענ"ד ליישב שיטת המהרש"א והפוסקים כמו שכתבנו. ודוק:

דלמא. בהא נמי לא טעה דרבי נתן היא דמוציאין מזה ונותנין לזה: לאשר אשם לו. לאשר הקרן שלו ולא כתיב לאשר נושה בו: אלא. להכי אינה משנה וטעה התנא ששנאה דלא אשכחן תנא דאית ליה תרי חומרי בכתובה שהרי היא מדברי סופרים חדא דמטלטלי משתעבדי לה וחדא דגביא מבעל חובו של מת מדרבי נתן אלא חדא מהנך חומרי הוה ליה למיתני בה אי כרבי מאיר אי כר' נתן וכיון דתנא תרוייהו לא קבלה מרבו כן ומאליו שנאה מי שסידר הברייתא ולא סמכינן עלה במידי: ולא ידענא מאי היא. לא הייתי יודע טעם בדבר אמאי אינה משנה: פומבדיתאה רמאה. שאחרי כן חזר בו פומבדיתא קרי להו רמאה כדאמרי' בעלמא (חולין דף קכז.) נרשאה נשקיך מני ככיך פומבדיתאה לוייך שני אושפיזיך [ובחזקת הבתים (ב''ב מו.) כמו כן תא ואחוי לך רמאי דפומבדיתא]: פלוג מהשתא. החזק בחלקך מעכשיו ואע''פ שאינה עכשיו קנויה לך עד שאכנוס או שאחלוק לכשאכנוס ואזכה בכולן זכה אתה בחלקך על פי שהחזקתיך מעכשיו: קנה לאחר שלשים. במשיכה זו: ואפי' עומדת באגם. שאינה ברשות הלוקח: התם. הוא דקונה לאחר שלשים משום דבידו היה להקנותה לו משעת משיכה הלכך מהניא משיכה לכשיתקיים התנאי שימלאו ל' יום: הכא לאו בידו. לחלקם לו מעכשיו ולהקנות לו אם ירצה הלכך אי אמר ליה נמי לכשאכנוס זכה מעכשיו לאו מידי הוא דקיימא לן כרב יוסף כדקבעינן הלכתא כוותיה לקמן בשמעתין ואפילו אית לן יבם ואחר כך חילק מה שעשה עשוי השתא מיהת לאו בידו: והא כי אתא כו'. גבי משיכת פרה קאי ופריך דר' יוחנן אדרבי יוחנן: קני מעכשיו. לאחר שלשים כשיגיעו תהא קנויה לך מעכשיו: שני מעשים הוו. ומי ששאל זו לא שאל זו ולא שמע האחרון את הראשונה שלא נשאלו יחד בבית המדרש לגירסא בעלמא אלא ע''פ מעשים שאירעו נשאלו: והא קתני כל נכסיו של מת אחראין לכתובתה. והמחובר לקרקע כקרקע ולא דמו למחוברין דנכסי מלוג דהתם פירא תקינו ליה רבנן היכא דאיכא קרן קיים והני נמי פירי נינהו דגמרי ברשותיה אבל הכא קרנא ופירא דידיה הוא ושיעבודא הוא דאית לה עלייהו ומאי דאישתעבד לה מחיים דבעל לא אמרינן פירא הוא לאפקועי שיעבודא: תני שלה. ולא פליגי רבנן עליה אלא אתלושין ואכספים ולמימר דלא משעבדי מטלטלי לכתובת': שמגרש' בגט ומחזירה. תרי מילי אשמעינן מגרשה בגט ואינה צריכה חליצה ואשמעינן שאם רצה להחזירה מחזירה כשאר אשה: עדיין יבומין הראשונים עליה. אע''פ שלקחה דהכי כתיב ולקחה ויבמה: קמ''ל. דנעשית כאשתו ומלאשה דרשינן ליה לקמן והאי ויבמה דרשינן לבעל כרחה ביבמות (דף ח:):

לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה. ואם תאמר והא דתנן בהכותב (לקמן דף פד. ושם) מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם ומפרש בגמרא לכתובת אשה משום חינא ולמאן דאמר נמי לכושל שבראיה אם היתה כתובת אשה כושל היה מודה או אם לא היה בעל חוב כלל היו נותנין לאשה ואי הוה מפרשינן דהתם לא מן הדין אלא מצוה ליתן לכושל שבהם הוה ניחא ואפי' אי דינא הכי יש לומר דשאני התם דאין היורשין מוחזקין מן הפקדון והמלוה לכך אין צריך לדרבי נתן תדע דלא חשיבי מוחזקין דהא אי הוו חשיבי מוחזקין לא הוו מטלטלי דידהו משתעבדי לכתובה או לב''ח אבל הכא הרי היבם מוחזק מאותה מלוה שהרי הוא החייב ואפי' היו אחרים חייבין הוה חשיב יבם מוחזק דבמקום אחיו קאי לכך צריך דר' נתן: פומבדיתאה רמאה. ואם תאמר ומה רמאות עשה הא אמר רב יוסף לא הוי זביניה זבינא ועוד דמה תיקן בכך דאמר איפלוג מהשתא ואומר רבינו יצחק דלעיל חזר בו הפומבדיתאה ולא רצה ליתן אחר שיבם והא דקאמר רב יוסף כו' לא משום שהיה צריך לאותו מעשה אלא לפי ששייך עליו אותו הדין: התם בידו הכא לאו בידו. פירש בקונטרס הלכך כי אמר ליה נמי לכשאכנוס זכה מעכשיו לאו מידי הוא דקיימא לן כרב יוסף דפסקינן לקמן הלכתא כוותיה ואפי' אית לן יבם ואח''כ חילק מה שעשה עשוי השתא מיהא לאו בידו הוא וקשה לרשב''א דמאי שנא מדאמר רב בפ''ק דבבא מציעא (דף טז: 'י) שדה זו לכשאקחנה ממך קנויה לך מעכשיו קנה אע''ג דלאו בידו וי''ל דרב סבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולא קיימא לן הכי דפסקינן בפרק אף על פי (לעיל דף נט.) כרבי יוחנן הסנדלר: הא דאמר מעכשיו והא דלא אמר מעכשיו. לא דמי לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים ולא בא אחר וקידשה בתוך שלשים יום דמקודשת אע''פ שנתאכלו המעות אע''פ שלא אמר מעכשיו כדאמרינן בפרק האומר בקידושין (דף נט.) דבכסף ודאי לא בעינן מעכשיו שאם לא תתקדש לו חייבת לשלם והוי כאילו הכסף בעין לאחר שלשים אבל הכא גבי משיכה אם לא אמר מעכשיו לא קנה לאחר שלשים יום דבשעת קנייה כבר פסקה המשיכה ורב נמי דאמר בפרק קמא דבבא מציעא (דף טז:) שדה זו לכשאקחנה ממך קנויה לך מעכשיו קנה היינו (מעכשיו) משום דסתם קניית שדה הויא בשטר ולכך צריך מעכשיו שמא יאבד השטר או יקרע ולא יהיה בעולם בשעת קנייה ואע''ג דרב מספקא ליה באומר מעכשיו ולאחר ל' אי תנאה הוי אי חזרה הוי במעכשיו לכשאקחנה קנה דהא דקאמר לכשאקחנה היינו משום דאינה שלו עתה ואינו יכול להקנותה אלא לכשיקחנה ועוד כיון דקאמר מעכשיו לבסוף ליכא לספוקי במידי ואם תאמר ור' יוחנן דהכא מאי קסבר אי חזרה הוי אמאי קנה דכיון דחזר בו הא בטל מעכשיו ואי תנאה הוי אמאי בעינן שתהא עומדת באגם דהכי משמע בהכותב (לקמן דף פו: ושם) דדוקא בעומדת באגם קנה דאפילו עומדת ברשות מקנה נמי דהא קנה מעכשיו כיון דתנאה הוי ולא חזר בו עד לאחר שלשים וי''ל דר' יוחנן לטעמיה דלית ליה תנאה הוי ולא חזרה הוי אלא מעכשיו מתחיל הקנין ואינו נגמר עד לאחר שלשים וכן אית ליה בהאומר בקידושין (דף ס.) ולהכי צריך שתהא בסוף שלשים באגם שהוא מקום הראוי למשיכה ובהאשה רבה (יבמות צג. ד''ה קנויה) הארכתי: והתלושין כל הקודם זכה. ואם תאמר בשלמא קדם הוא זכה דקסבר דמטלטלין לא משתעבדי לכתובה כדפירש בקונטרס אלא קדמה איהי אמאי זכתה לר' עקיבא דאמר לקמן (דף פד.) דאין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין ואית ליה דאפילו קדמה היא לא זכתה כדמוכח התם בגמרא וי''ל דהתם דלגבות אפילו קדמה איהי לא זכתה אבל הכא שאין לה אלא שיעבוד בעלמא לא חשו ולקמן הארכתי: ויבמה אמר רחמנא. וליכא למימר ואימא הכי נמי דאיצטריך ויבמה לכמה דברים:

כתובות פב ע"א - טקסט הדף

דף פב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד