כתובות פב ע"ב

מהו דתימא מצוה דרמא רחמנא עליה עבדה והשתא תיקום עליה באיסור אשת אח קא משמע לן ואימא הכי נמי אמר קרא {דברים כה-ה} ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו: בלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון: מאי טעמא אשה הקנו לו מן השמים ואי לית לה מראשון אית לה משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה: לא יאמר לה הרי כתובתיך: מאי וכן מהו דתימא התם הוא דלא כתב לה דקנאי ודקנינא אבל הכא דכתב לה דקנאי ודקנינא אימא סמכה דעתה קמ''ל: גרשה אין לה אלא כתובתה: גרשה אין לא גרשה לא קא משמע לן כדרבי אבא: החזירה הרי היא ככל הנשים ואין לה אלא כתובתה: החזירה מאי קא משמע לן תנינא המגרש את האשה ומחזירה על מנת כתובה ראשונה מחזירה מהו דתימא אשתו הוא דאיהו כתב לה כתובה מיניה אבל יבמתו דלא איהו כתב לה היכא דגרשה ואהדרה אימא כתובתה מיניה קא משמע לן: אמר רב יהודה בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים עד שבא שמעון בן שטח ותיקן כל נכסיו אחראין לכתובתה: תניא נמי הכי בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה ועדיין כשהוא כועס עליה אומר לה לכי אצל כתובתיך התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה עשירות עושות אותה קלתות של כסף ושל זהב עניות היו עושות אותה עביט של מימי רגלים ועדיין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתה:

הדרן עלך האשה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פב - ב

ומשנינן: מהו דתימא "ויבמה", אמר רחמנא, וגם אחר שיבם עדיין יבומין הראשונים עליה [כלומר, עדיין אין זה כנישואין רגילים אלא כיבום], ולכן לא תיסגי לה בגט אלא בחליצה. [כיבמה]. קא משמע לן שנחשבת כאשת איש רגילה.

עוד מקשה הגמרא - מה החידוש בכך שמחזירה אם גרשה, פשיטא שיכול להחזירה ככל אשה?

ומשנינן - מהו דתימא כיון שבעצם היא אשת אחיו האסורה עליו, אלא כעת מצוה דרמא רחמנא עליה [יש עליו מצוה מיוחדת ליבם] ולכן כשעבדה [כשעשאה] וגירש אותה, השתא תיקום עליה באיסור אשת אח, כבתחילה ^[86]. קא משמע לן שאחר שנשאה הרי היא כאשה רגילה.

ומקשינן: ואימא הכי נמי? מנין לך שמותר לשוב ולקחתה שלא במקום מצות יבום?

ומשנינן: אמר קרא "ולקחה לו לאשה", שזהו קרא יתירא, ובא לומר: כיון שלקחה, נעשית כאשתו.

שנינו במשנה - "בלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון", כלומר - בזה שונה היבמה משאר נשים, שאינו מתחייב לה כתובה משלו אלא מנכסי בעלה הראשון.

ומבארת הגמרא מאי טעמא אינו כותב לה כתובה משלו?

כיון שאשה הקנו לו מן השמים, ולא מרצונו נשאה, אין לו לכתוב לה כתובה.

ובכל זאת תקנו חכמים דאי לית לה כתובה מהראשון, אית לה משני. כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ^[87]

שנינו במשנה: לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן, אלא כל נכסיו אחראים לכתובתה, וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השלחן, אלא כל נכסיו אחראים לכתובתה.

ומבארת הגמרא - מאי "וכן"? כלומר, מה החידוש שלא יאמר אדם לאשתו וכו', מדוע שתהא אשתו גרועה יותר מיבמתו?

מהו דתימא, התם הוא דלא כתב לה דקנאי ודקנינא [דוקא ביבם לא יאמר לה "הרי כתובתיך ... " כיון שלא שיעבד לה את הנכסים שקנה ושעתיד לקנות, ולכן אינה סומכת דעתה שלא יאבדו המעות], אבל הכא, באשתו, דכתב לה דקנאי ודקנינא, אימא סמכה דעתה, ואינה חוששת שיאבדו המעות, כיון שישתעבדו לה נכסים אחרים תחתיהם. קא משמע לן, שבכל אופן כיון שהיא סבורה שאין לה נכסים תחתיהם, אינה סומכת דעתה. ויבואו לידי איבה.

שנינו במשנה: גרשה היבם - אין לה אלא כתובתה, והשאר יכול היבם למכור.

ומדייקת הגמרא - גרשה אין, לא גרשה לא. כלומר - דוקא אם גרשה יכול למכור את השאר, אך כל זמן שלא גירשה לא יכול למכור. וקא משמע לן, כדרבי אבא הנזכר לעיל (פא א), שאין היבם יכול למכור בנכסי אחיו, עד שיגרש.

שנינו במשנה: "החזירה הרי היא ככל הנשים, ואין לה אלא כתובתה":

ומקשינן: החזירה - מאי קא משמע לן? הלא תנינא בפרק הכותב (לקמן פט ב) - "המגרש את האשה ומחזירה, על מנת כתובה ראשונה מחזירה". ומה התחדש לנו יותר במשנתינו?

ומשנינן - מהו דתימא דוקא אשתו הוא מחזירה על דעת כתובתה הראשונה, משום דאיהו כתב לה כתובה מיניה, [כתובתה הראשונה היא מנכסיו].

אבל יבמתו, דלא איהו כתב לה אלא כתובתה על נכסי בעלה הראשון, היכא דגרשה ואהדרה, אימא כתובתה מיניה, קא משמע לן משנתנו שאף הוא מחזירה על דעת כתובתה הראשונה.

אמר רב יהודה: בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים, ולאלמנה מנה, ולא היו משעבדים להן נכסים, והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים. [כיון שהנשים חששו להנשא שמא כשימות יצניעו היורשים את מעות הירושה, ולא תוכלנה לגבות את כתובתן].

עד שבא שמעון בן שטח ותיקן - "כל נכסיו אחראין לכתובתה".

תניא נמי הכי - בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים.

ולכן בתחילה התקינו - שיהיו מניחין אותה [את הכתובה] בבית אביה, ועדיין לא היה בכך די, כיון שכשהוא כועס עליה אומר לה "לכי אצל כתובתיך".

חזרו והתקינו - שיהיו מניחין אותה בבית חמיה [אבי בעלה]. והעשירות עושות אותה קלתות של כסף ושל זהב, עניות היו עושות אותה עביט של מימי רגלים ^[88], ואז לא היו חוששות שיאבד הכלי, כיון שדרכן היה לשמור היטב על כלי זה. תוספות.

ועדיין לא היה בכך די, כיון כשכועס עליה אומר לה "טלי כתובתיך וצאי".

עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה "כל נכסי אחראין לכתובתה".

הדרן עלך פרק האשה שנפלו

הערות

^[86] ולכאורה לפי צד זה, אף אם לא גירש אותה, אלא רק בא עליה פעם אחת, כבר קיים מצות יבום, ושוב תהא אסורה עליו באיסור אשת אח. אך כתבו התוספות - שאף לפי צד זה יכול לבא עליה ביאות הרבה. כיון שסברא היא שלא היתה כוונת התורה שיבא עליה רק פעם אחת.

^[87] ויש לדון האם כותב לה כתובה מנה כאלמנה, או מאתיים כבעלה הראשון. ועיין בשיטה מקובצת.

^[88] יש גורסים "עביט של נחושת" שהיו משתמשות בו להוליך ענבים ליקב. תוספות.

פרק תשיעי - הכותב לאשתו

מהו דתימא [שתאמר] כי את המצוה דרמא רחמנא עליה [שהטילה התורה עליו] הלא עבדה [עשה אותה] על ידי הייבום, וכיון שגירשה השתא תיקום עליה [עכשיו תעמוד עליו שוב] באיסור אשת אח כפי שהיתה קודם לכן, לפני שחלה עליו מצוות היבום, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאינו כן, ומכיון שייבמה פקע ממנה איסור אשת אח לגמרי.

ושואלים לגופו של דבר: ואימא הכי נמי [ואמור שכך הוא גם כן] שבאמת יחזור עליה איסור אשת אח! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] "ולקחה לו לאשה" (דברים כה, ה), לומר: כיון שלקחה — נעשית כאשתו גמורה, לכל ענין.

א שנינו במשנה: בלבד שתהא חובת פרעון כתובתה של היבמה על נכסי בעלה הראשון. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר — אשה הקנו לו מן השמים, שכיון שלא הוא בחר אותה, אלא היא נופלת לפניו מכוח מצוות התורה, אף אין עליו חובה לייחד לה כתובה משלו, וסומך על הכתובה שנתן אחיו.

ומוסיפים: ואי לית [ואם אין] לה כתובה מראשון, וכגון שלא היו לו נכסים, אית [יש] לה משני מאותו טעם שנתנו לכתובת אשה בכלל: כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

ב שנינו במשנה: לא יאמר לה היבם ליבמה "הרי כתובתיך מונחת על השולחן ", וכן לא יאמר אדם כן לאשתו, אלא כל נכסיו אחראים לכתובתה. ושואלים: מאי [מה] לשון "וכן" שייכת כאן? הרי לכאורה מדובר באותו דין עצמו!

ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] הוא ביבמה יש לומר כן משום שלא כתב לה היבם כתובה, וממילא אף לא כתב לה שכל הנכסים "דקנאי ודקנינא" ["שקניתי ושאקנה"] משועבדים לכתובה, ולכן אמרו שאינו יכול לומר לה כך, אבל הכא [כאן באשת איש] שכתב לה כתובה ובה כתוב במפורש "דקנאי ודקנינא" ["שקניתי ושאקנה"], ואם כן אימא סמכה [אמור שסומכת] דעתה על מה שמייחד לה, ואין צורך באחריות נכסים שלימה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן.

ג שנינו במשנה: אם כנסה היבם ולאחר מכן גרשה — אין לה אלא כתובתה ושוב אין נכסי בעלה הראשון משועבדים לה, ויכול למוכרם. ומדייקים: גרשה — אין [כן], לא גרשה — לא, קא משמע לן [השמיע לנו] איפוא התנא ברמז כדברי ר' אבא בברייתא (לעיל כתובות פא, א), שאין דרך שתהיה לו שליטה גמורה בכל הנכסים אלא כאשר מגרש אותה.

ד עוד שנינו במשנה: החזירה לאחר שגירשה — הרי היא ככל הנשים, ואין לה אלא כתובתה הראשונה שנתן לה בעלה הראשון. ושואלים: החזירה מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך: הלא כבר תנינא [שנינו] בענין המגרש את האשה ומחזירה ש על מנת כתובה ראשונה הוא מחזירה, ואינו צריך לכתוב לה כתובה חדשה! ומדוע צריך להדגיש דין זה ביבמה?

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: אשתו הוא דאיהו [שהוא] כתב לה כתובה מיניה [ממנו] ולכן כאשר הוא מחזיר אותה נעשה הדבר על דעת כתובה ראשונה, אבל יבמתו שלא איהו [הוא] כתב לה כתובה אלא אחיו, היכא [במקום] שגרשה ואהדרה [והחזירה] אימא [אמור] שתהא כתובתה מיניה [ממנו], שיכתוב לה הוא עצמו כתובה חדשה מנכסיו שלו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין צורך בדבר.

ה כיון שהזכרנו פה פרטי דיני כתובות, מביאים את ההלכה העיקרית. אמר רב יהודה: בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים זוז ולאלמנה מנה (מאה זוז), והיו תובעים שיחזיקו את כסף הכתובה בכספים בפועל, והיו אנשים מזקינין ולא היו נושאין נשים, שלא כל אדם יכול היה לצבור סכום זה בכסף, עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שאינו צריך לתת כסף בפועל, אלא שכל נכסיו אחראין לכתובתה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנינו בברייתא גם כן כך]: בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים, שחששו הנשים שמא יתבזבז כסף הכתובה או יאבד, ואין להן בטחון בגבייתה, ולכן התקינו שיהיו מניחין אותה את דמי הכתובה בבית אביה ואז היתה מובטחת שישמר כסף זה. ועדיין היה הדבר גורם לתקלה אחרת: כשהוא כועס עליה, על אשתו, אומר לה: "לכי אצל כתובתיך" והיו ממהרים להתגרש,

התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה (כלומר, בבית בעלה), ועשירות עושות אותה, את כסף הכתובה, קלתות (סלים) של כסף ושל זהב, עניות היו עושות אותה עביט של מימי רגלים, משום שהיה זה סכום מועט ולא היה די אלא לכלי קטן ולא חשוב,

ועדיין כשכועס עליה אומר לה "טלי כתובתיך וצאי". עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שאינו נותן לה את דמי הכתובה בפועל, אלא שיהא כותב לה: כל נכסי אחראין לכתובתה, ואין הכתובה מיוחדת במקום או בחפץ מסויים, וכיון שאין מעות הכתובה מיוחדות ונשמרות, אם רוצה לגרשה צריך למכור מרכושו, ובתוך כך נמלך בדעתו ומתחרט.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara explains: It is necessary lest you say that he has performed the mitzva the Merciful One placed upon him by means of levirate marriage, and now that he has divorced her she should once again stand in relation to him with the prohibition proscribing a brother’s wife, which was her status before the mitzva of levirate marriage came into effect. The tanna therefore teaches us that since he performed levirate marriage with her, the prohibition proscribing a brother’s wife no longer applies at all.

The Gemara asks: And say that indeed, the prohibition proscribing a brother’s wife should be in force once again. The Gemara explains: The verse states: “And he will take her to him to be his wife” (Deuteronomy 25:5), which indicates that once he has taken her, she has become like his regular wife in all respects.

§ The mishna taught: She has the status of his wife in all respects after levirate marriage, except that the responsibility for her marriage contract is upon the property of her first husband. The Gemara inquires: What is the reason for this? It is that from Heaven they acquired a wife for him. Since he did not choose her but married her by force of a Torah commandment, he is not obligated to set aside for her a marriage contract of his own. Rather, he relies upon his brother’s marriage contract.

The Gemara adds: And if she does not have anything from the first husband, e.g., if he owned no property, she nevertheless has a marriage contract from the second one, for the same reason that any wife is entitled to a marriage contract in the first place: So that she will not be demeaned in his eyes such that he will easily divorce her.

The mishna further stated that the yavam may not say to her: Here is your marriage contract, and similarly, a man may not make such a statement to his wife. Rather, all of his property is mortgaged for her marriage contract. The Gemara asks: What is the relevance of the phrase: And similarly, here? The halakha in both cases appears to be identical.

The Gemara explains: It is necessary lest you say that this is the halakha only there, with regard to a yevama, where the yavam did not write a marriage contract for her and therefore never wrote: All property that I have bought and that I will buy is mortgaged to the marriage contract. But here, with regard to a regular wife, where he did write a marriage contract for her that included the clause: That I have bought and that I will buy, say that she relies upon that which he has set aside, and therefore there is no need for a full lien on all his property. The tanna therefore teaches us that this is not the case.

§ The mishna states that if he divorced her she has only her marriage contract. There is no lien upon the property, and he may therefore sell it. The Gemara infers: If he divorced her, yes, that is the case, but if he did not divorce her, no, it is not. The tanna here teaches us indirectly that the halakha is in accordance with Rabbi Abba, who claims that the only way he can gain full control of all the property is by divorcing her.

It was further taught in the mishna that if he remarried her, she is like all women, and she has nothing other than her marriage contract. The Gemara asks: What is the tanna teaching us by mentioning the possibility that he remarried her? We already learned this: With regard to one who divorces a woman and remarries her, he remarries her on the basis of her first marriage contract, and he need not write her a new one. Why is it necessary to emphasize this halakha in the case of a yevama?

The Gemara answers: It is necessary lest you say that it is the halakha in the case of a wife, since he writes for her a marriage contract from him, and therefore when he remarries her he does so on the basis of the first marriage contract. But as for his yevama, where he did not write for her the marriage contract but it was written by his brother, in a case where he divorced her and remarried her, say that her marriage contract should be from him and he should write a new one using his own property. Therefore, the tanna teaches us that this is not required.

§ The Gemara discusses the background for the rule that the husband’s property is mortgaged for the marriage contract. Rav Yehuda said: At first they would write for a virgin two hundred dinars and for a widow one hundred dinars. They would then demand that this amount be available in cash, and then the men would grow old and would not marry women, as they did not all possess such large sums of money, until Shimon ben Shataḥ came and instituted an ordinance that a man need not place the money aside in practice. Rather, all of his property is guaranteed for her marriage contract.

The Gemara comments: That opinion is also taught in a baraita: At first they would write for a virgin two hundred and for a widow one hundred dinars, and they would grow old and would not marry women, since the women were concerned that their marriage contract money would be wasted or lost, and they had no guarantee that it would be collected. The Sages therefore instituted an ordinance that they should place it, the sum of the marriage contract, in her father’s house, thereby ensuring its safekeeping. And still problems arose, as when he was angry at his wife, he would say to her: Go to your marriage contract, as it was too easy for them to divorce.

Therefore, the Sages instituted an ordinance that they would place it in her father-in-law’s house, i.e., in her husband’s house. And wealthy women would craft their marriage contract money into baskets of silver and of gold, while poor ones would craft it into a large vessel for the collection of urine, as their marriage contract was large enough only for a small vessel.

And still, when he was angry at her he would say to her: Take your marriage contract and leave, until Shimon ben Shataḥ came and instituted an ordinance that he does not actually give her the money for her marriage contract. Rather, he should write to her: All my property is guaranteed for her marriage contract, and it is not localized to a particular place or object. Consequently, he would need to sell some of his property if he wished to divorce her, and would therefore think carefully before undertaking such a drastic course of action.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואי לית לה מראשון תקינו לה משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ואם תאמר, כיון דלעולם אית לה כתובה מיניה, מאי נפקא ליה מינה אי אית ליה מראשון או מיניה, דהא איהו ירית נכסי אחוה ולעולם מיניה גביא. יש לומר נפקא מינה למוכר נכסים ואחר כך נשתדפו נכסי אחיו דאינה יכולה לטרוף מן הלקוחות שלו, דהא לא משתעבדי ליה. אי נמי למנה ומאתים דאי על נכסי אית לה מאתן, ואי משני לית לה אלא מנה, דכי תקינו לה רבנן משני דוקא מנה דהא לדידה בעולה נשאת לו ולא בתולה.

ואי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני. פי' תקינו לה רבנן משני מנה דהא בעולה נישאת לו וכן דעת רבותי' ז"ל. קמ"ל כדר' אבא קשיא לן א"כ אמאי לא מותבינן ליה מינה לעיל כי מותבינן מדר' אבא וי"ל דהשתא דאיתא לדר' אבא ניחא לן לאוקמי יתורה דמתני' להכי הא אלו ליתא לדר' אבא לא לא מוקומינן בהכי ואע"ג דבגופא ליכא רבותא ה"א דנקטה אגב אידך דתני במתניתין ואשכחן דכוותא בתלמודא כההיא דאמרינן וקמשמע לן דאין חומש מעכב ולא מוכחינן ליה מהתם בפרק הזהב. בראשונה היו כותבין לבתולה מאתיים ולאלמנה מנה והיו מזקינין ולא היו נושאים נשים פי' רש"י ז"ל דלא משעבדים נשייהו נכסייהו לאחריות כתובה ולא נושאות נשים שלא היו רוצות להנשא להם דאמרה לכשימות או יגרש לא נמצא לגבות כלום שהיורשים יצנעו מעות של ירושה ע"כ. ולשון הזה בא כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה וס"ל נמי דאמר אחריות טעות סופר הוא אבל אליבא דהלכתא כותבין היו בפירוש שלא ישתעבדו מנכסיהם לכך והיו הנשים חוששין שיבריחו נכסיהם ולא ימצאו נכסים בני חורין לגבות מהם:

ה"ג עניות עושין אותן עביט ולא גרסינן עביט של מי רגלים שהרי אי אפשר לומר כן בשום פנים ומנה ומאתיים עדיפים טפי מעביט של מי רגלים אלא עביט שמניחים שם כליהם קאמר והוא של נחושת או כיוצא בו וכן כתבו בתוס' עד שבא שמעון בן שטח ותקן שיהא כותב כל נכסים אחראין לכתובתיך ומיהו אף לר"ש כל שכתב לה אחריות נכסים יכול הוא לייחד ואח"כ חזרו ותקנו שלא יוכל לעשות כן שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כדתנן וכן לא יאמר לאשתו וההיא בתר שמעון בן שטח נשנית מפי' רבינו ז"ל:

ומה שהתבאר בסוגיא זו מתקנת שמעון בן שטח כבר פירשנוה בפרק אע"פ נ"ו ב':

ונשלם הפרק ת"ל:

ובלבד שתהא וכו'. מ"ט אשה הקנו לו מן השמים ואין עליו לכתוב לה כתובה ואי לית לה מראשון תקינו לה משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה:

לא יאמר לה וכו'. וכן לא יאמר וכו'. מאי וכן פי' אטו גריעא אשתו מיבמתו מ"ד התם הוא דלא כתב לה דקנאי ודאיקנינא. פי' דלא כתב לה כתובה שיכתוב לה דקנאי ודאיקנינא הלכך לא סמכא דעתה שמא יאבדו המעות אבל הכא דכתב לה דקנאי ודאיקנינא אימא סמכא דעתה קמ"ל שאסור לאדם לייחד מטלטלין לכתובת אשתו:

גירשה אין לה כתובה. גירשה אין לא גירשה לא קמ"ל כדר"א פי' כדאמרינן לעיל שאין היבם רשאי למכור מכל נכסי אחיו אך אם יגרשנה:

החזירה הרי וכו' מאי קמ"ל תנינא המגרש את האשה והחזירה ע"מ כתובתה הראשונה הוא מחזירה פי' שאינו נותן לה כתובה אחרת וה"נ היבם כיון דשקלה כתובתה מנכסי בעלה כשגירשה ועכשיו שהחזירה אין לה אלא אותה כתובה. מ"ד אשתו הוא דאיהו כתב לה כתובה ומ"ה לא כותב לה כתובה אחריתי אבל יבמתו דלאו איהו כתב לה כתובה היכא דגרשה ואהדרא אימא ניתקין ונכתוב לה כתובה אחריתי מיניה קמ"ל. תניא בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים זוז ולאלמנה מאה והיו מזקינין ולא היו נושאים נשים. פי' לא היו כותבין בכתובותיהן שיעבוד נכסים שיהיו נכסיהם אחראין לכתובת' וע"י כך אם היה הבעל מוכר נכסיו הית' מפסדת כתובתה או אם מת ולא תפשה מחיים לא היו היורשים פורעים אותה דכיון שלא היה בה אחריות נכסים כלקוחות דמי לכל מילי ומפני זה מזקינין ולא היו נושאים נשים עד שבא שמעון בן שטח והתקין שיהיו כותבין כל נכסי אחראין לכתובה. תנ"ה בראשונה היו כותבים לבתולה ר' ולאלמנה ק' והיו מזקינים ולא היו נושאים נשים התקינו שיהיו מניחין כתובה בבית אביה וכשהיה כועס עליה א"ל לכי אצל כתובה התקינו שיהיו מניחין אותן בבית חמיה עשירות עושות אותה קלתות של כסף ושל זהב עניות עושות אותה עביט של מ"ר. פי' וכ"ז היה עושים מפני שלא היו רוצים לשעבד נכסיהם וכדי שיוכלו למוכרם אם יצטרכו ולא ימנעו לקוחות מפני האשה שיש לה עליהן שיעבוד כתובתה. ועדיין כשהוא כועס עלי' אומר לה טלי כתובתיך וצא. פי' מפני שהיתה מיוחדת ומוכנת לו הי' קל בעיניו להוציאה התקין שמעון בן שטח שיכתוב כל נכסי אחראין לכתובה. פי' ולא לייחד לה מטלטלין לכתובה ומה ששנינו לעיל בפ' נערה לא כתב לה כל נכסי דא"ל אחראין לכתובה חייב מפני שהוא תב"ד זהו ב"ד של שמעון בן שטח ובימיו נשנית משנה זו:

(לא) [ולא] יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן ואע"פ שכתב לה כל נכסי אחראין לכתובה אסור לייחד לה מטלטלין כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה עיין בריש פרק קמא דמכילתין:

ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון מאי טעמ' אש' הקנו לו מן השמים. פי' מאי טעמא אין לה שתי כתובות אחת מן הראשון ואחת מן השני. ומשני דאשה הקנו לו מן השמים ואינו חייב ליתן לה הוא כלום משלו:

ואי לית לה מראשון תקון לה רבנן משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. צ"ת כיון דמיניה נמי אית לה מאי האי דשני לן בה מאיתתא אחריתי דעלמא. ואיכא דאמרי דאי לית לה מראשון לית לה משני אלא מנה. ולא נהיר. ואיכא למימר דנפקא לן מינה היכא דזבן נכסי מקמי דכלו נכסי קמא ובתר הכי אישתדוף להו נכסי דקמ' דלא הדרא עלייהו שלא היה שיטבוד' אלא על נכסי הראשון. אי נמי דאלו אתי האי וזבין נכסי קמא אתיא ומפק' מינייהו כדקיימא לן בין יבם ואחר כך חלק בין חלק ואחר כך יבם לא עשה ולא כלום:

מאי וכן מהו דתימא התם הוא דלא כתב לה ודקנינא. פי' דאלו במתני' תנן גבי יבמה דכתובתה על כל נכסי בעלה הראשון. ולדברי ר' מאיר דקסברי מטלטלי משתעבדי לכתובה הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע. ולכולי עלמא בפירות המחוברי' לקרקע שהן כקרקע ולקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואלו בא ליטול מטלטלין או פירות אלו כדי כתובתה ואינו רוצה ליקח בהן קרקע ולאכול הפירות וליקח דמיהן ומניח על השלחן קאמר במתני' דלא ליעבד הכי. ותנא דבאשתו נמי לא ליעבד הכי:

ומהדרינן השתא דתרווייהו איצטריכו דאי תנא יבמה הוה אמינא התם הוא דלא כתב לה דקנאי ודקנינא. כלומר שהרי הוא לא כתב לה כתובה ולא שיעבד לה נכסיו ובהא לא סמכ' דעת' דמסתפיא דילמא מובדי להו ותו לית לה כתובה. ואף ע"ג דכי לית לה מראשון תקון לה רבנן משני. אפשר דכיון דעיקר שיעבוד' על נכסי קמא לא סמכ:' דעת'. אי נמי אפשר דזבין להו או שיעבד להו ביני ביני ופסדה לה לכתובתה לגמרי. אבל אשתו דכתב לה דקנאי ודקנינ' וכולהו נכסי מישתעבד לכתובתה אימא סמכא דעת' דמאי איכפת לה אי מובדי להו הני הא כולהו שאר נכסיה אחראין לכתובתה. קמ"ל דאפ"ה כיון דמיחד להו על השלחן לשמה לא סמכ' דעתה והיינו עצה טובה דאמרינן לעיל דקמ"ל. וכי תימא ולמה לי למיתי עלה מהאי טעמא תיפוק ליה משום תקנתא דשמעון בן שטח. יש לומר דשמעון בן שטח לא תיקון שלא ליחד לה לכתובתה דהא לא אשכחן אלא שיהא כותב לה שיהו כל נכסיו אחראין לכתובת' ומשום דנהוג קמאי דלא כתבי לה הכי. וכיון שלא היו כותבין לה שיעבוד נכסים היו צריכין כולן ליחד כתובתה משום דלא תפסוד ונפקא מינה חורב' דכי קא מינצי בהדה אמר לה טלי כתובתיך וצאי. ואתא שמעון בן שטח ותקן שיהא כותב לה שיעבוד נכסיו ובתר הכי לא איצטריכו ליחודי לה כתובה ולא נהגו בכך. אבל וודאי אם בא אחר ורצה לעשות כן רשאי ומתני' אחר תקנה לפום הכי קאמרי' דדווקא מהאי טעמא הוא דלא לעביד הא לאו הכי רשאי. והיינו דאמרינן לעיל בפרק אע"פ דאיכא מאן דאמר דעושין כתובת אשה מטלטלין בשקיבל עליו אחריות. ובכולי תלמודא אמרי' דרשאי לייחד לה קרקע בכתובתה דמשום שמעון בן שטח ליכא כדפרי'. ומשום מתני' ליכא דהכא ליכא למיחש משום אובודי בקרקע. וכן במטלטלין כשקיבל עליו אחריות אותן מטלטלין בפי' דהא וודאי סמכ' דעת' וזהו הנכון:

גרשה אין לה אלא כתובת' גירשה אין לא גירשה לא קמ"ל כדרב אבא דאמר לעיל שאלתי את סומכו' הרוצ' שימכו' בנכסי אחיו כיצד יעשה אם כהן הוא יעשה סעודה ויפייס אם ישראל מגרשה בגט ומחזירה לומר שאין אדם יכול למכור בנכסי אחיו בלא רשו' יבמתו:

תניא בראשונה היו כותבין לבתול' מאתים ולאלמנה מנה והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים. פיר' שלא היו מתחייבין להן סתם אלא מתנין היו עמה בפירוש שאם תתאלמן או תתגרש יתנו לה מאתים או מנה ולא היו אומרין לה מעכשיו. וכיון שכן לא היתה זוכה בה אלא באותה שעה ולא היתה יכולה לגבות מן המשועבדין. ומשום אסמכתא ליכא דכל מידי דהוי בידו לגמריכגירושין. או לאו בידו כלל כאלמנות ליכא משו' אסמכתא כדפרי' בדוכת'. לפיכך מסקינן ולא הי' נושאין נשים שלא היו יכולות לגבות כתובתן אלא מבני חורין ופעמים שלא היה שם בני חורין התקינו שיהו מניחי' אותה בבית אביה או קלתות של כסף ושל זהב בבית חמי' והרי הן מיוחדין לכך וגובה מהן ותו לא אפשר לה דפסד' ועדאין כשכועס עלי' אומר לה טלי כתובתיך כו' עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך והרי היא בעלת חוב כשאר בעלי חובות דעלמא ותו לא היו צריכין ליחד כדפרישנא לעיל ותו לא מידי:

מצוה דרמא כו'. מצות יבום עבדה שהרי כנסה השתא כי גרשה. ואימא הכי נמי אכולה מלתא קאי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
אמר קרא ולקחה לו לאשה לישנא יתירא הוא ולדרשא אתא. הריטב"א ז"ל:

מ"ט אשה תקנו כו'. פירוש מאי טעמא אין לה שתי כתובות אחת מן הא' ואחת מן השני משום דאשה הקנו לו מן השמים ואינו חייב ליתן לה הוא כלום משלו. הרא"ה ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא מ"ט כתובתה על נכסי בעלה הראשון ולא על נכסי שני אשה תקנו לו ולא ע"י כתובה אתיא לה. ע"כ:

ואי לית לה מראשון כו'. שלא הניח ראשון נכסי. רש"י במהדורא קמא:
צ"ת כיון דמיניה נמי אית לה מאי האי דשני לן בה מאיתתא אחריתי דעלמא ואיכא דאמרי דאי לית לה מראשון לית לה משני אלא מנה ולא נהירא ואיכא למימר דנפקא לן מינה היכא דזבן נכסי מקמי דכלו נכסי קמא ובתר הכי אשתדוף להו נכסי דקמא דלא נדרא עליה ושלא היה שעבודה אלא על נכסי הראשון א"נ דאלו אתי וזביין נכסי קמא אתיא ומפקא מנייהו כדקי"ל בין יבם ואח"כ חלק בין חלק ואח"כ יבם לא עשה כלום. הרא"ה ז"ל:

והריטב"א כתב תקינו לה משני מנה דהא בעולה נשאת לו וכן הורו רבותי ע"כ. ויש מי שכתב דמשני נמי יש לה מאתים דכל מה שיש לה מראשון תקינו לה משני. ריב"ש ז"ל:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל אי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני כלומר אף על פי שמן הדין אין שעבוד כתובתה אלא מן הנכסים שהניח המת אפ"ה היכא שלא הניח המת שיעור כתובתה דהיינו מנה מאתים תקינו לה רבנן משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וי"א דלא שנא לא הניח בשעת מיתה לא שנא הניח ונפסדו לו אח"כ לעולם תקנו חכמים דכיון דלית לה מראשון שיהיו לה משני כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. ומורי הרב נר"ו כתב דדוקא בשלא הניח האח אבל היכא שהניח ונפסדו אינה גובה מן השני אלא שאסור לו להשהותה עד שיכתוב לה כתובה. והא דאמרינן דאי לית לה מראשון כו' דוקא עיקר כתובה אבל תוספת לית לה שיכול לומר אחי היה רוצה ליתן ואני איני רוצה ליתן ואפילו כתובה לית לה משני אלא כשיעור הראוי לה היכא שנשאת לאחר שאם יבם אותה מן האירוסין אית לה מאתים ואם מן הנשואין אין לה אלא מנה ע"כ. וכתב בגליון תוספות ואי לית לה מראשון תקינו לה משני לא ידע ר"י מנ"ל הך תקנתא ומיהו איכא ברייתא ביש מותרות דקאמר חסורי מחסרא והכי קתני כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואית לה כו' אבל לא אתי שפיר דהא לא הוו ידעי הך ברייתא ואפילו הכי פשיטא להו התם הך תקנה. ע"כ:
מתני' לא יאמר לה ליבמתו הרי כתובתיך כו' ומשום עצה טובה דסתמא דאינש כי מייחד לאשתו כתובתה ודאי דעתיה למזבן נכסיה וסברה דילמא ליזבון כולהו נכסי דבעל ראשון ובין כך ובין כך אירכסה כתובתה שייחד לה ובעי למהדר עלייהו דלקוחות ולהוי להו ללקוחות תרעומות דברים וקא טעני לה הרי ייחד ליך כתובתיך ולית ליכי למהדר עלן ומתוך כך הויא לה איבה בהדי דיבם ולא סמכה דעתה אנכסי דעתיד יבם למקני אלא כל נכסיו אחראין לכתובה משום טעמא דפרישנא דאי אשתדוף הני תגבה מאחריני כיון דלית לה כתובה משני:
גרשה אין לה אלא כתובתה איבמה קאי והא קמ"ל שאף על פי שכל הנכסים אחראין לכתובתה ואינו יכול למכור מהם כלל אפ"ה אם ירצה לגרשה זוכה בכל שאר הנכסים. תלמידי רבינו יונה:

גמרא מאי וכן כלומר פשיטא דה"ה לאשתו. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכיוצא בזה פריך תלמודא בפרק חזקת הבתים גבי הא דתניא וכן האשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית כו' מאי וכן ופי' רשב"ם מאי וכן דמשמע ואפילו האשה דינה כן ומאי רבותא איכא טפי דקתני וכן הכי הוה ליה למתני אשה שהיתה נושאת ונותנת כו' ודרך תנא לומר שני דברים שוין וזימנין דאמרי דצריכי תרווייהו אבל היכא דקתני וכן משמע דלא זו אף זו קתני. ע"כ:
מהו דתימא התם הוא דלא כתב לה דקנאי ודאקנינא דהא לית לה כתובה משני והוי חזיא דמייחד לה כתובתה לא סמכה דעתה אמאי דעתיד למקני ואי מרכסא כתובתה הלכך הויא איבה אבל אשתו דכתב לה דקנאי ודקנינא אימא לא איכפת לה אי מייחד לה כתובתה דסברה אי מרכסא הך דאמר איהו לקני נכסי אחריני וגבינא מינייהו ולא בעיא למיגב' בתרעומות דלקוחות הלכך לית לה איבה קמ"ל דאפ"ה לא יאמר לה וטעמא משום שלא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא קצר הרב ופירשו דבריו התוספות בענין אחר ולא נהירא. והרא"ה ז"ל פי' וז"ל מאי וכן מהו דתימא התם הוא דלא כתב לה דקנאי ודקנינא פי' דאלו במתני' תנן גבי יבמה דכתובתה על כל נכסי בעלה הראשון ולדברי ר"מ דקסבר מטלטלי משתעבדי לכתובה הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע ולכולי עלמא בפירות המחוברים לקרקע שהן כקרקע ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואלו בא ליטול מטלטלין או פירות אלו כדי כתובתה ואינו רוצה ליקח בהן קרקע ולאכול הפירות וליקח דמיהן ומניח על השלחן קאמר במתני' דלא ליעבד הכי ותנא דבאשתו נמי לא ליעבד הכי. ומהדרינן השתא דתרוייהו איצטריכו דאי תנא יבמה הוה אמינא התם הוא לא כתב לה דקנאי ודקנינא. כלומר שהרי הוא לא כתב לה כתובה ולא שיעבד לה נכסיו ובהא לא סמכא דעתה דמסתפיא דילמא מוכרי להו ותו לית לה כתובה ואף על גב דכי לית לה מראשון תקון לה רבנן משני אפשר דכיון דעיקר שעבודה על נכסי קמא לא סמכה דעתה אי נמי אפשר דזבין להו או שיאבד להו ביני ביני ופסדה לה לכתובתה לגמרי אבל אשתו דכתב לה דקנאי ודקנינא וכולהו נכסי משתעבדי לכתובתה אימא סמכה דעתה דמה איכפת לה אי מוכרי להו הני הא כולהו שאר נכסים אחראין לכתובתה קמ"ל דאפ"ה כיון דמיחד להו על השלחן לשמה לא סמכא דעתה והיינו עצה טובה דאמרינן לעיל דקמ"ל. וכי תימא ולמה ליה למיתי עלה מהאי טעמא תיפוק ליה משום תקנתא דשמעון בן שטח יש לומר דשמעון בן שטח לא תיקן שלא ליחד לה לכתובתה דהא לא אשכחן אלא שיהא כותב לה שיהו כל נכסיו אחראין לכתובתה ומשום דנהוג קמאי דלא כתבי לה הכי וכיון שלא היו כותבין לה שיעבוד נכסים היו צריכין כולן ליחד כתובתה משום דלא תפסוד ונפקא מינה חורבה דכי קא מינצי בהדה אמר לה טלי כתובתיך וצאי. ואתא שמעון בן שטח ותקן שיהא כותב לה שיעבוד נכסיו ובתר הכי לא איצטריכו ליחודי לה כתובה ולא נהגו בכך אבל ודאי אם בא אחד ורצה לעשות כן רשאי ומתני' אחר תקנה לפום הכי קאמרינן דדוקא מהאי טעמא הוא דלא לעביד הא לאו הכי רשאי. והיינו דאמרינן לעיל בפרק אף על פי דאיכא מאן דאמר דעושין כתובת אשה מטלטלין בשקיבל עליו אחריות ובכולי תלמודא אמרינן דרשאי לייחד לה קרקע בכתובתה דמשום שמעון בן שטח ליכא כדפרישית. ומשום מתני' ליכא דהכא ליכא למיחש משום אבודי בקרקע וכן במטלטלין כשקיבל עליו אחריות אותן מטלטלין בפי' דהא ודאי סמכא דעתה וזהו הנכון. ע"כ:

וז"ל הרא"ש יבמתו היא דלא כתב לה דקנאי כו'. מתוך פרש"י משמע דמפרש גבי יבמתו כשייחד לה מעות בסתם אין אחריותן עליו אם נאבדו דלא כתב לה דקנאי ודקנינא לפי' אסור לייחד לה דלא סמכא דעתה אבל גבי אשתו היכא שמייחד לה בסתם אחריותן עליו דכתב לה דקנאי ודקנינא הלכך אם נאבדו חייב לשלם ויכול לייחד לה קמ"ל שאף על פי שכל נכסיו אחראין לכתובתה כשמייחד לה היא סבורה שאבדה כתובתה כשנאבדו המטלטלין שאינה סומכת על שאר נכסיו והויא בעילתו בעילת זנות אע"ג דאית לה כיון דלא סמכה דעתה כדמוכח באף על פי וקשה לי דבריש אף על פי מוכח דבאשתו כי מייחד לה מטלטלי סתם אין אחריותן עליו אף על גב דכתב לה דקנאי ודקנינא גבי אין עושין כתובת אשה מטלטלין בד"א בשלא קבל עליו אחריות ועוד תימה מאי מפסדה יבמתו כשמייחד לה כי היכי דאמרת דבאשתו היכא דמייחד לה סתם ונאבדו חייב לשלם יבמתו נמי כשמייחד לה סתם ונאבדו חוזרת על נכסי אחיו דנהי דאיהו לא קבל עליו אחריות מ"מ אחריות כתובתה על נכסי בעלה הראשון. לכנ"ל אי ליכא אלא רישא ה"א לענין דינא קאמר וה"ק התם דלא כתב דקנאי ודקנינא מ"ה לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן כדי למכור השאר אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה ואינו יכול למכור כלל אבל הכא דכתב לה דקנאי ודקנינא אימא סמכה דעתה שפיר אפילו אי מייחד לה ומצי לייחד לה קמ"ל דלא משום עצה טובה ע"כ. וכן כתוב בתוספות והא כתיבנא לעיל במהדורא קמא האריך ופי' כוונתו ז"ל:

וז"ל הר"י מטראני התם הוא דלא כתב לה וקנאי כו'. פירוש דלא כתב לה כתובה שיכתוב בה דקנאי ודקנינא הלכך לא סמכה דעתה שמא יאבדו המעות אבל הכא דכתב לה דקנאי אימא סמכה דעתה קמ"ל שאסור לייחד אדם מטלטלין לכתובת אשתו. ע"כ:
גרשה אין לא גרשה לא כלומר גרשה אין לה בנכסי ראשון אלא כתובתה בלבד ויכול למכור הוא נכסים שנשתיירו מכדי כתובתה אבל לא גרשה לא דאין יכול למכור כלל בכולהו נכסים מראשון כדרבי אבא דאמר לעיל אם ישראל הוא מגרש בגט ויחזור ומרישא דקתני פירות המחוברין לקרקע שלה ליכא למשמע הכי דאיכא למימר היינו היכא דליכא נכסים אלא כדי כתובתה א"נ איכא לאוקמה בכדי כתובתה. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הר' יהונתן הכהן ז"ל וא"ת מכמה משניות נוכל להוכיח זה דהא קתני כל נכסיו אחראין לכתובתה א"נ מהא דקתני פירות המחוברין לקרקע שלה וילקח בהן קרקע י"ל דאיצטריך דאי מהני איכא לאוקמינהו בשאין שם נכסים טובא אלא מועטין דאיכא למיחש דילמא משתדפי הני ולית ליה מידי דתגבה מינייהו והכא קמ"ל אפילו במאה מנה דהא לא אשכח שום תקנה אלא א"כ בגירושין א"נ י"ל דמשום סיפא דהחזירה הרי היא ככל הנשים ואין לה אלא כתובה. ע"כ:
וז"ל ריב"ש קמ"ל כרבי אבא כלומר שאינו יכול למכור בנכסי אחיו כלל וא"ת הא מרישא שמעינן דקתני הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וכיון דצריך לקנות אלמא לא אפשר למכור י"ל אי מרישא הוה אמינא דוקא כנגד כתובתה אבל כל שאר נכסיו לא קמ"ל ממשנה יתירא והא דקאמר כדרבי אבא מנלן דרבי אבא איירי ביתר מכתובתה י"ל מדקאמר מנכסי אחיו משמע אפילו שאר נכסים מרובין כך כתוב בתוס' ונ"ל מדקא מגרש בגט ומחזיר כדי למכור בנכסי אחיו אלמא הם עודפים על כתובתה שיש לו לפרוע לה. ע"כ:
קמ"ל כדרבי אבא קשיא לן א"כ אמאי לא מותבינן ליה מינה לעיל כי מותבינן מדרבי אבא וי"ל דהשתא דאיתא לדרבי אבא ניחא לן לאוקמי יתורא דמתניתין להכי הא אלו ליתא דרבי אבא לא מוקמינן לה בהכי ואף על גב דבגופא ליכא רבותא ה"א דנקטה אגב אידך דתני במתניתין ואשכחן דכותה בתלמודא בההיא דאמרי' וקמ"ל דאין חומש מעכב ולא מוכחינן לה מהתם בפרק הזהב. הריטב"א ז"ל:

תנינא המגרש כו'. קס"ד דה"ה למגרש יבמתו והחזירה אימא השתא כי מחזיר לה וקבלה כתובה מיניה דלא על דעת כתובה שהיה לה מראשון מחזירה. רש"י במהדורא קמא:
וכתבו תלמידי רבינו יונה וז"ל אבל יבמתו דלאו איהו כתב לה כתובה ולית לה כתובה מיניה היכא דגרשה והחזירה אין לה אלא כתובתה והרי כתובתה על נכסי בעלה הראשון כבתחלה מיהו מסתברא דהני מילי היכא דלא פרעה מקמי דלהדרה אבל אי פרעה והדרה אית לה מנה מיניה וכן הלכתא והכי נמי מסתברא גבי המגרש את האשה והחזירה דלא אמרינן על מנת כתובתה הראשונה החזירה אלא בזמן שהחזירה עד שלא תפרע אבל אי פרעה ואח"כ החזירה מיחייב לה בכתובה אחריתי כשאר נשים דהא ליכא למימר על מנת כתובתה הראשונה החזירה ולא מבעיא לענין שעבודה דכתובה משתעביד בתנאי ב"ד אלא דאפילו מקום שכותבין כתובה הוא ופרעה ואהדרה מקמי דליקרעי' איהו לכתובה לית ליה רשות למסמך בכתיבת כתובה אכתובה ראשונה אלא צריך שיכתוב לה כתובה שניה דהויא ליה קמייתא שטר שנמחל שעבודו וקי"ל שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו ע"כ:

וז"ל הר' יונתן הכהן ז"ל מאי קמ"ל תנינא המגרש את האשה והחזירה על מנת כתובתה כו'. כלו' ואין לה אלא כתובה אחת אם יגרשנה פעם אחרת או תתאלמן ומשני איצטריך אשתו דאיהו כתב לה כתובה דעתה על אותה כתובה בלחודא אבל יבמתו דאיהו לא כתב לה כתובה אימא היכא דגרשה ואהדרה נתקין לה כתובה מיניה קמ"ל דעל נכסי בעלה הראשון לחודייהו אית לה שעבוד כתובה כדמעיקרא ע"כ. הקשו בתוס' לא לתני ההיא דאשתו ושמעינן ליה מק"ו דיבמתו ותירץ הרא"ש דשמא הייתי אומר סברא איפכא גבי יבמתו אינו רוצה לשעבד לה נכסיו אבל אשתו שכבר היו נכסיו משועבדים לכתובה הראשונה אימא ניתיב לה אחריתי קמ"ל:

בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולא היו כותבין כל נכסי אחראין לכתובתה והיו מוכרים נכסים שלהם ולא היו נוטלות כתובה אחר מיתת בעלים לפיכך היו מונעות לינשא ותקן שמעון בן שטח כו'. והא דתנן בפרק נערה לא כתב לה כל נכסי אחראין לכתובתה חייב מפני שהוא תנאי ב"ד היינו אחר תקנת שמעון בן שטח. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל היו כותבין כו'. ולא היו משתעבדין נכסיהון לאחריות הכתובה. ולא היו נושאין נשים שלא היו רוצות לינשא להם אמרו לכשימות או יגרש לא נמצא לגבות כלום שהיורשין יצניעו מעות של ירושה. ע"כ:
וכתב הרא"ש וז"ל היו מזקינים ולא היו נושאים נשים פרש"י שלא היו רוצות הנשים לינשא פן יצניעו היורשין המעות כשתבא ליטול הכתובה וקשה תגבה ממקרקעי מנלן שבתחלה היו משעבדין לה מטלטלי ולא מקרקעי ועוד אם בראשונה היו משעבדין לה מטלטלי ולא מקרקעי למה תקנו לבסוף להפך שלא יהיו משעבדין רק מקרקעי. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל בראשונה היו כותבין כו'. פרש"י ולא היו משעבדין כו' עד מעות של ירושה ע"כ. והלשון הזה בא כרבי מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה וס"ל נמי דאחריות טעות סופר הוא אבל אליבא דהלכתא כותבין היו בפי' שלא ישתעבדו נכסיהם לכך והיו הנשים חוששות שיבריחו נכסיהם ולא ימצאו נכסים בני חורין לגבות מהן ע"כ:

והר"י מטראני כתב וז"ל בראשונה היו כותבין כו'. פירוש לא היו כותבין בכתובתן שעבוד נכסים שיהיו נכסיהם אחראין לכתובתה ומתוך כך אם היה הבעל מוכר כל נכסיו היתה מפסדת כתובתה או אם היה מת ולא תפסה מחיים לא היו היורשין פורעין אותה דכיון שלא היה באחריות יורשין כלקוחות דמו לכל מילי ומפני זה היו מזקינין ולא היו נושאין נשים התקינו שיהו מניחין כו'. פי' היו מייחדין שיעור כתובתה ומניחין אותה בבית כדי שלא תכלה כתובתה וכשהיה כועס כו' התקינו כו' בבית חמיה פי' שהיו מייחדין מטלטלין כשיעור כתובתה ומניחין אותה בבית חמיה כו' וכל זה היו עושין מפני שלא היו רוצים לשעבד נכסיהם כדי שיוכלו למוכרם אם יצטרכו ולא ימנעו הלקוחות מפני האשה שיש לה עליהם שעבוד כתובתה ועדיין כשהיה כועס כו' מפני שהיתה מיוחדת ומוכנת לו היה קל בעיניו להוציאה התקין שמעון ב"ש שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך ולא ייחד לה מטלטלין לכתובתה ומה ששנינו לעיל בפ' נערה לא כתב לה כל נכסי אחראין כו' חייב מפני שהוא תנאי ב"ד זהו ב"ד של שמעון בן שטח ובימיו נשנית משנה זו לא יאמר לה הרי כתובתיך עומדת ליך על השלחן ואף על פי שכותב לה כל נכסי אחראין לכתובתה אסור לייחד לה מטלטלין כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ע"כ:

וריב"ש כתב וז"ל בראשונה היו כותבין כו'. פירוש שלא היו כותבין אחריות נכסיהם ולא בסתם דהא קי"ל אחריות טעות סופר הוא אלא שהיו כותבין בפי' בלא אחריות ועל כן הנשים לא היו רוצות להנשא שהרי ביד הבעל למכור כל נכסיו ולא תטרוף מהם וגם מטלטלי דיתמי לא תגבה אלא א"כ תפסה מחיים התקינו שיהו מניחין אותה בבית אביה כלומר היו מייחדין שעור כתובתה שתהיה בבית אביה למשכון כנגד כתובתה וכשכועס עליה היה אומר לה לכי כו' שכיון שלא היתה כתובתה ברשותו היתה קלה בעיניו להוציאה התקינו שיהו מניחין אותה בבית חמיה כלומר בבית בעלה אבל היו בידה לתשמישה והיו עושות קלתות כו' ואז לא היה כל כך קלה בעיניו להוציאה כדי שלא יצאו המטלטלין שבביתו מרשותו וכל זה עושין לפי שלא היו רוצים לשעבד נכסיהם כדי שיוכלו למכור ועדיין כשכועס וכו' כיון שהיו מיוחדים ומזומנים לכתובה התקין שמעון בן שטח שיהא כותב לה כו' ולאו דוקא יכתבו כן בפירוש אלא שיכתבו בסתם ובזה די דאחריות טעות סופר א"נ אפשר דתקן שיהו כותבין כך בפי' כדי לפרסם הענין דבסתמא אפשר דלא סמכה דעתייהו כיון שהורגלו בלא אחריות ומיהו לעולם אפילו יכתוב כל נכסי אחראין אין לייחד כתובה על מטלטלין כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ע"כ:

והרא"ה ז"ל פי' וז"ל בראשונה היו כותבין כו'. פי' שלא היו מתחייבין להם סתם אלא מתנין היו עמה בפירוש שאם תתאלמן או תתגרש יתנו לה מאתים או מנה ולא היו אומרין לה מעכשיו וכיון שכן לא היה זוכה בה אלא באותה שעה ולא היתה יכולה לגבות מן המשועבדין ומשום אסמכתא ליכא דכל מידי דהוי בידו לגמרי כגירושין או לאו בידו כלל כאלמנות ליכא משום אסמכתא כדפי' בדוכתא לפיכך מזקינין ולא היו ונשאין נשים שלא היו יכולות לגבות כתובתן אלא מבני חורין ופעמים שלא היו שם בני חורין התקינו שיהו מניחין אותה בבית אביה או קלתות של כסף ושל זהב בבית חמיה והרי הן מיוחדין לכך וגובה מהן ותו לא אפשר לה דפסדה ועדיין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתיך כו' עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך והרי היא בעלת חוב כשאר בעלי חובות דעלמא ותו לא היו צריכין ליחד כדפרישנא לעיל ותו לא מידי ע"כ. מ"מ לדעת רש"י ולשיטת כל הני בראשונה לא היו מייחדין לה כלל אלא היו כותבין לבתולה מאתים כו' וכדכתיבנא אבל התוס' לא פירשו כן אלא בראשונה היו מייחדין לה כתובתה דאי לאו הכי מן הסתם נמי היה אחריות כתובה על כל הנכסים אבל השתא דהיו מייחדין לה כתובתה לא היה אחריות כתובתה על כל הנכסים אם יאבדו אלו המעות והיו מזקינין ולא היו נושאים נשים כי היו יראות שיצניעו היורשין המעות שייחדו לה לכתובתה התקינו שיהו מניחין אותה בבית אביה שאין היורשין יכולין להצניעם ולשיטת רש"י ניחא לשון בראשונה היו כותבין כו' דמשמע דלא היה שם רק כתובה ולשיטת התוס' נמי היו מייחדין וזה חסר מן הלשון ולשיטת התוס' ניחא דאיכא טעמא רבה שהיו מזקינין ולא היו נושאין נשים דבקל היו יכולין להצניע המעות שיחדו לה בכתובתה. אבל לשיטת רש"י אף על גב דלא היתה יכולה לטרוף ממשעבדי מ"מ כולהו בני חרי דידיה אשתעבדו לה בכתובתה ואף על גב דהיה בידו למכור הקרקעות מ"מ חלופיהן דהיינו מעותיהן היו נשארין עמו ודוחק לומר דמעות אלו עם שאר כל המטלטלין שהניח היו מצניעין היורשין ולשיטת התוס' ניחא נמי דקתני התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה דאלמא משמע דלא הוצרכו לתקן אלא שהונחו בבית אביה אבל היחוד מבראשונה נמי היו מיחדין אבל לשיטת רש"י ז"ל הרי התקינו שיהו מייחדין ומיהו בבית אביה דמקודם זה לא היו מיחדין ועיקר התקנה חסר מן הספר. ומיהו קשיא לשיטת התוספות כיון דמעיקרא נמי הוי מיחדין לה כתובתה למה להו שוב למידנא מהא כולי האי ולאותובי כתובתה בבית אביה במאי דליתבו לידה סגי כמו שתקנו בסמוך בענין הקלתות דמה לי מעות מה לי קלתות אבל לשיטת רש"י ניחא דעד השתא לא היו מיחדין כלל השתא הוא דתקינו יחוד לכך בעי לתקוני תקנתא אלמתא שלא יהא יד היורשין שולטת בהן כלל ותירצו בתוס' דמשום הכי לא תקינו ליתן לה אותן המעות לידה משום דאין דרך לתת לה מעות לשמור אבל כלים רגילה היא לשמור. עוד פירשו בתוס' דאיברא נמי ודאי דבראשונה נמי היו מיחדין לה כתובתה ובידה ממש היה נותן המעות ואם תקשה אם כן מה חזרו ותקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה עשירות עושות אותם קלתות כו' והרי בראשונה נמי היו נותנין המעות בידה ממש והיו מזקינין ולא היו נושאים נשים ומה חזרו ותקנו דמה לי מעות מה לי קלתות. תשובתך שאני מעות מקלתות דאע"ג דנותן המעות ממש בידה מ"מ אינם ברשותה כמו הקלתות דאינה מוליכה המעות לעולם בידה ולכך אף על גב דיתן לה המעות אפשר דיצניעו אותם היורשים אבל הקלתות שנותנת בהם חפצים והם כל שעה אצלה ליכא למיחש שמא יצניעו ועוד כליה יהיו נכרים לכל אדם שיראו אותן ולכך אפילו יכולין להצניעה אינם רשאין. ועוד קשיא לשיטת התוספות דהא משמע דכל תקלה דאידכר הוה נפיק מתוך התקנה שהתקינו ואם אתה אומר דבראשונה נמי היו מייחדין היכי קאמר ועדיין כשהוא כועס עליה אומר לה לכי אצל כתובתיך דמשמע דמתוך תקנה יצאתה תקלה זאת והרי מקודם נמי היתה תקלה זו דכיון דהיו מייחדין לה ובידה ממש היה נותן לה הרי יכול לומר לה לכי בכתובתיך ואינהו אתו לתקנו כל התקלות דהוו מעיקרא ומאי תקנו במה שהיו מניחין אותה בבית אביה אלא ודאי כעת צריכין אנו לומר דכל תקלה יצתה מתקנתא ולא היתה מקודם. ותירצו בתוספות דתקלת לכי אצל כתובתיך לא היתה מקודם כשהיו מייחדין לה מעות בידה לפי שכיון שהיו המעות עמו בבית לפעמים היה דחוק למעות והיה מפייסה ולוים לו והוא משלם אבל כשהתקינו שיהו בבית אביה אינו נהנה מהם כלום כיון שאינם ברשותו. ואכתי קשיא תקנת קלתות היכי דמיא אי דמיא לייחוד מעות דהויא מקודם עד שלא התקינו כלל ואיכא למיחש פן יצניעו אותן היורשין מה התקינו בקלתות ואמאי נדו ממה שהיו בו בראשונה ואי דמיא תקנת קלתות לתקנת בית אביה שלא היה נהנה מהם הבעל כלל מה חזרו והתקינו והרי לעולם יאמר לה לכי אצל כתובתיך ותירצו בתוס' דלא דמיא לא לזה ולא לזה דאיברא דלא דמיא ליחוד מעות דבראשונה משום דחפצים הם אצלה תמיד ואינם רשאין להצניען וכדכתיבנא לעיל ומיהו לא דמיא לתקנת בית אביה דמ"מ היה נהנה מהם קצת יותר משאם היו בבית אביה דכשהיה דחוק למעות ביותר היתה משאלת לו למשכנם ומיהו לא הויא הנאה כל כך כמו הלואת המעות עצמן הלכך כשהיה כועס הרבה כיון שלא היה לו ריוח אלא מועט היה אומר לה טלי כתובתיך כו' אבל כשהיה בבית אביה בכעס מועט היה אומר לה לכי אצל כתובתיך כו' אבל ביחוד מעות אפילו בכעס הרבה לא היה אומר לה לכי אצל כתובתיך. נמצא שלש חלוקות בדבר בראשונה היו מייחדין ממש לידה מעות כנגד כתובתה ולא היו מיוחדין לה לעולם דלפעמים היה מפייסה והות מלוה לו והרי יש לו בזה ריוח גדול ואפי' בכעס גדול לא היה אומר לה טלי כתובתיך אבל כשהיה מת היו מצניעין אותן היורשים ולכך היו מזקינים ולא היו נושאים נשים ולכך התקינו שיהו מניחים אותם בבית אביה והרי אין חששת הצנעות היורשין כלל אבל בקל היה כועס ואומר לה לכי אצל כתובתיך לפי שהיתה מוכנת ולא היה נהנה ממנה. ותקנו שיהו מניחין אותה בבית חמיה ועושות קלתות והצנעת יורשין ליכא כדכתיבנא ומיהו אכתי היה נהנה קצת שהיתה משאלת לו למשכנם ובכעס הרבה היה אומר לה טלי כתובתיך ובא שמעון בן שטח ותקן הכל שלא יהיה מייחד לה כלום והיה קשה עליו להוציא מעות. זו היא שיטת התוספות כנ"ל. ולשיטת התוס' כי אמרינן התקינו שיהו מניחין אותה בבית חמיה עשירות עושות כו' לא חדשו תקנה אלא בעשיית הקלתות אבל היחוד היה נמי מקודם ואין במשמע לשון הברייתא כן:
וז"ל תלמידי רבינו יונה בראשונה היו כותבין פירוש מתחלה היו כותבין שטר כתובה והיו מייחדים מטלטלי לשיעור הכתובה ולא היה לה אחריות על שטר נכסים ולפעמים הבעל היה מוכר כל הקרקעות שלו והאשה לא היתה יכולה לטרוף מהלקוחות ומתוך המטלטלים שהיו מייחדין לה היו אובדין שלא היו נזהרים בשמירתם והלקוחות לא היתה יכולה לטרוף היו יוצאות שלא בכתובה ולפיכך היו הנשים נמנעות מלינשא והיו בני אדם מזקינים ולא היו מוצאים נשים התקינו שיהו מניחין מטלטלין שיעור כתובתה בבית אביה כי בבית אביה יהיו נזהרים בשמירתם ועדיין תקנה זו לא היתה מספקת כי היה מכשול בדבר מצד אחר כי כשהיה כועס עליה היה קלה בעיניו להוציאה שלא היו צריכין ללכת לב"ד לגבות והיה אומר לה לכי לבית אביך ולכי אצל כתובתיך חזרו והתקינו שיהו מניחין אותה בבית חמיה כדי שלא תהא אצלה בגבי' ולא מצי אמר לה לכי אצל כתובתיך אלא תתבע כתובתה על יד ב"ד ובנתיים תתפייס דעתו. עשירות היו עושות מכסף כתובתן קלתות כלים של כסף ושל עניות שהיו צריכין כלים היו עושות ממנו כלים אחרים שאינם חשובין ואפילו של מימי רגלים ורבני צרפת אינם גורסין של מימי רגלים דמה ענין הוא לעשותו למימי רגלים ולפיכך אינם גורסין אלא עביט ומפרשין אותו מלשון על העביט של זיתים והוא כלי שעוצרין בו הזתים ועדיין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי עד שבא שמעון בן שטח והתקין שלא ייחד לה קרקע ולא מטלטלין אלא שיהו כל הנכסים אחראין לכתובה ובשעה שירצה להוציא יצטרכו ללכת לב"ד ולבקש בני אדם שבקיאין בשומאי ובנתים תתפייס דעתו הלכך כיון שכל הנכסים אחראין לכתובה אפילו יחד לה קרקע אם נפסד אותו הקרקע תחזור על השאר. ע"כ:

עביט של נחושת למימי רגלים ואותו כלי היה צריך להם. רש"י ז"ל במהדורא קמא, והריטב"א ז"ל כתב דלא גרסינן עביט של מימי רגלים שהרי אי אפשר לומר כן בשום פנים ומנה ומאתים טפי עדיפי מעביט של מימי רגלים אלא עביט שמניחין שם כליהם קאמר והיה הוא של נחושת או כיוצא בו וכן כתבו בתוס'. ע"כ:

עד שבא שמעון בן שטח כו'. והיינו כרב יהודה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.ומיהו אף לר' שמעון בן שטח כל שכתב לה אחריות נכסים יכול הוא לייחד ואח"כ חזרו ותקנו שלא יוכל לעשות כן שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכדתנן וכן לא יואמר לאשתו כו' וההיא בתר שמעון בן שטח נשנית מפי' רבינו ז"ל ותו לא מידי. הריטב"א ז"ל:
סליק פרק שמיני

תוספות בד"ה התם הוא כו' אלא רישא ה"א כו' כדי למכור שאר נכסים דאינו יכול למוכרם כו' עכ"ל ולמאי דבעי למימר לעיל דעצה טובה קמ"ל בין ברישא בין בסיפא צ"ל נמי מאי וכן כו' בכה"ג ומה"ט כמ"ש לעיל וק"ל:

בד"ה קמ"ל כר' אבא כו' וא"ת כו' דתנן הניח אחיו מעות ילקח כו' קמ"ל ממשנה יתירה עכ"ל מהך דקתני נמי לעיל מיניה דלא יאמר ליבמתו הרי כתובתך מונחת על השולחן כו' שמעינן מינה דלא ימכור מדקתני וכן כו' כפר"י לעיל אלא דלאו משנה יתירא וה"א נמי דוקא כנגד כתובתה ואשמועינן דלא ייחד לה וק"ק דהך קושיא שהקשו הכא והא מרישא שמעינן לה דלא ימכור אמאי לא הקשו כן לעיל לרב יוסף דקאמר דלא הוה זביניה זביני ומייתי מברייתא דקתני לא ימכור אמאי לא מייתי מהך רישא דמתני' דהניח אחיו מעות כו' מיהו בתירוצם יתורץ ודו"ק:

בד"ה בתחלה היו כו' פי' היו מייחדין לה כתובה ולא היה אחריות הכתובה כו' עכ"ל דבלאו ייחוד היאך יתחייב לבתולה מאתים ולאלמנה מנה אם שחייב עצמו הרי גם כל נכסיו אחראין לה כדאמרינן בעלמא נכסי דבר איניש אינון ערבין ליה אבל פירושו שלא חייב את עצמו כלל אלא שייחד לבתולה מאתים ולאלמנה מנה ולא היו כל הנכסים אחראין לה וק"ל:

0סליק פרק האשה שנפלו

הכותב פרק תשיעי

תד"ה בתחלה. א"נ לה ממש היה נותן מעות. כ"נ דצ"ל:

גמרא ואי ל"ל מראשון וכו'. עיין באה"ע סימן קע"ח דאין לה משני אלא מנה ונראה דאפילו אם היתה בתולה בבעל הראשון ולית לה אלא מנה מראשון אינה יכולה לומר דמנה הנשאר מן המת יהיה בעד מנה שני' דבתולה ויהיה לה מן היבם מנה כיון דאין השני מחויב באלמנה מתקנת חז"ל אלא מנה והרי אית לה מראשון מנה לא תקינו משני. אך נסתפקתי באם אין היבם רוצה לקיימה כלל רק שמיבמה לקיים המצות יבום ולגרשה וכ"ש במקום שאינה ראויה לחליצה כגון באלם וגדם וכיוצא בהן שצריך ליבם ודעתו לגרש אם תקנו משני בלית לה מראשון כיון שאינו רוצה לקיימה כלל ולפ"ז יש מקום להסתפק אפילו באלמנה מן האירוסין שהיא בתולה אי תקינו לה משני מאתים דאפשר לומר דלא תקנו בביאת מצוה כלל אם רוצה לגרשה ולא תקנו אלא משום שמקיימה תחתיו ולאחר ביאה ראשונה כבר ה"ל בעולה דאפילו בהעראה בעלמא קי"ל דבעל עושה אותה בעולה ואין לה אלא מנה וצ"ע:

תוס' ד"ה מהו דתימא וכו'. הא פשיטא וכו'. נראה דמוכח מן התורה דא"צ לגרשה אחר ביאה ראשונה דהא דרשינן ביבמות דף כ' מיבמה דעדיין יבומים הראשונים עליה לענין בא ומצאה בהיתר באשת אחיו שלא היה בעולמו ואמאי הא בל"ז אסורה כיון שנאסרה על המייבם וה"ל ק"ו אם במותר לה נאסר לה באסור לה לא כ"ש. כדאיתא ביבמות דף י"א לענין סוטה ומחזיר גרושתו וכ"ש הכא כיון דכשנולד זה בא ומצאה באיסור לזה כ"ש דנאסרה עליו אלא דאפ"ה הוצרכו התוס' דהא דלא ניליף שמחזירה כמו דמותר לקיימה משום דסברא וכו'. ואפשר לפרש דהיינו דמקשה ומחזירה פשיטא משום דכיון דאמר סד"א ויבמה יבומים הראשונים וכו' קמ"ל. א"כ ע"כ ויבמה אתי לאשת אחיו שלא היה בעולמו כנ"ל וס"ד דפשיטא דמחזירה מהא דרשאי לקיימה אע"ג דכבר עשה המצוה. ומשני דאפ"ה איצטריך במחזירה דכיון דגרשה נגמר המצוה כמ"ש תוס'. וק"ל:

תוס' ד"ה התם וכו'. וקשה לרשב"א וכו'. נלענ"ד לישב שני הקושיא על רש"י ז"ל דכבר כתבתי לעיל דף נ"ו ע"ב דברייתא זו דאין עושין ור' יוסי דקאמר שם ומה תיקן העולם וכו' היינו דת"ק נמי ס"ל כר' יוסי דמועיל מחילה בכתובה כמ"ש אבל למאי דקי"ל כר' מאיר כמ"ש התוס' כאן דהיכא דלא סמכה דעתא הוי לי בעילת זנות כדמוכח בפרק אעפ"י וכו'. והך סברא לר"מ שמעינן ליה התם וקי"ל כוותיה כדאיתא שם א"כ הא באמת ס"ל לר"מ דאין מועיל מחילה כלל א"כ אפילו מייחד לה לא הפסידה זכותה ואין ראיה מדלעיל כלל וה"א דיכול לייחד ואינה מפסדת זכותה בכך וקמ"ל דלא יעשה כן משום דלא סמכה דעתיה וסברה דלית לה אם נאבד וצריך ליכתוב לה כתובה אחרת כדפי' רש"י לעיל בעצה טובה. ובזה נלענ"ד דמתורץ גם קושיא שניה דביבמה נמי הרי אם יאבדו נשאר כתובתה על נכסי הראשון יש לומר דהוי אמינא יבמה שאני דהא כתבו הפוסקים בסימן ס"ו ונתבאר לעיל דף נ"א דלאחר גירושין ומיתה תו לא עשו חיזוק ויכולה למחול וא"כ יש לומר כיון דאית לה מראשון לא תקינו משני כלל ולגבי הראשון ה"ל לאחר מיתה אפשר דיועיל מחילה והיחוד ואף לפמ"ש לעיל דהא דיעשה סעודה ויפייס אינו מועיל אלא בכהן דלא עשו בו חיזוק כדאיתא ביבמות גבי מעוברת חבירו אבל בישראל אינו מועיל מחילה ופיוס היינו דבאמת קמשמע לן בברייתא הכי אבל ממתניתין לא הוי ידעינן והוי אפשר לחלק ביבמה כנ"ל. גם יש לומר דה"א ביבמה מועיל היחוד שימכור דאף דעשו חיזוק כבר כתבתי לעיל דכל מקום שעשו חיזוק היינו שיכולה לחזור אח"כ אבל כל זמן שאינה חוזרת מועיל כנ"ל וא"כ אף אם נאמר שתוכל לחזור אח"כ ולהוציא מיד הלקוחות מ"מ כל עיקר התקנה שלא ימכור הוא משום טירחא לחזור ולטרוף כמ"ש תוס' לעיל דף פ"א ד"ה הרוצה וכו'. א"כ אפילו אי נימא דלמאי דקי"ל כרב יוסף דאי זבין לא הוי זבינא כשתחזור תוכל להוציא מ"מ צריך טירחא להוציא משא"כ באשתו דבל"ז יכול למכור והיחוד הוא שלא תוכל להוציא כשתבא לגבות לאחר גירושין ומיתה פשיטא דאינו מועיל ויכול לחזור ולהוציא כן נלענ"ד. ודוק:

תוס' ד"ה בתחלה וכו'. ולא הוי אחריות וכו'. שבתחלה לא היה אומר לה שפעמים כשהי' דחוק וכו'. כבר כתבתי לעיל דף נ"ו שקשה לי למה לא חששו בתחלה פן יאבדו או יזולו כיון שלא היו מקבלים אחריות. ותו דכתבתי שם לעיל דכשאין מקבלים אחריות אינה מלוה לו כלל כמ"ש דמש"ה שייך לומר טלי ע"ש ונלענ"ד דבתחלה דהיה מעות ברשות הבעל ממילא היה חייב באחריות אם יאבדו כיון דהיה לו רשות להשתמש בהן ולחזור ולייחד כדקי"ל במעות מותרין אצל בעל הבית דחייב באחריות וכ"ש דזולא לא שייך במעות רק היורשים לא יהיו חייבין באחריות כדאיתא לעיל דף נ"ד בפרה שאולה מתה אין חייבין באונסה כיון דהם לא שאלו ולא נכתב האחריות על כל נכסיו בכתובה והיתה יריאה שיטמינו המעות וכשהיתה בבית אביה ונשא ונתן עמהם לא חששו על אחריות דאביה היה חייב באחריות רק כשהוצרכו לעשות קלתות כמ"ש התוס' דהיה חייב באחריות ג"כ משום דלפעמים השאילה לו וא"כ אין חשש משום שמא יאבדו וגם ביורשים אין חשש משום שאינם יכולין להטמין דבר המסוים רק שהיתה יריאה קצת להשאיל לבעלה הקלתות דא"כ יהיה רק חוב על הבעל עד שיעשה קלתות אחרים דאף כשייחד על זה מעות מ"מ יש חשש מיורשים שיצניעו המעות לכך לא היתה משאלת לו באמת רק בדוחק גדול ואמר לה טלי וכו' עד שהוצרכו לכתוב אחריות בכתובה כנלענ"ד. וק"ל:

אודך צורי מלכי ואדני. אשר לא עזבת חסדך ממני. לסיים חידושי פרק שמיני. אתה בנת מרחוק לרעי. נא הסכן דרכי ארחי ורבעי. כל חפצי וכל ישעי. בפרק תשיעי:

נעשית כאשתו. דכתיב לאשה קרא יתירא: אשה הקנו לו. ליבם זה מן השמים אין עליו לכתוב לה שטר נישואין: מאי וכן לא יאמר. פשיטא מי גריעה אשתו מיבמתו: התם הוא. גבי יבמתו קאמרינן שלא ייחד לה מעות לפני שולחנו: דלא כתב לה. כתובה האי יבם דליכתוב בה נכסים: דקנאי. כבר: ודקנינא. שאני עתיד לקנות הלכך איכא איבה דלא סמכה דעתה שלא יאבדו המעות: גירשה אין. הוא דאמרינן אין לה אלא כתובה ואם בא למכור מן השאר ימכור: לא גירשה. לא ימכור כלום: קא משמע לן כדרבי אבא. דלעיל אם ישראל הוא מגרשה בגט ומחזירה ואם תאמר מרישא שמעינן לה דקתני כל נכסיו אחראין התם עצה טובה הוא דהא גבי אשתו נמי תנן הכי אבל מהך משנה יתירא שמעינן דווקא גירשה דאי לא למאי קתני לה אי משום היא גופה פשיטא דאין לה אלא כתובתה אלא ודאי לדיוקא דיליה תנייה למידק הא לא גירשה לא: מאי קא משמע לן. ביבמה: תנינא. לה באשתו ומאי אולמיה דיבמתו דאיצטריך למיתנייה: דלית לה כתובה מיניה. אלא על נכסי בעלה הראשון: היו כותבין כו'. ולא היו משעבדים נכסיהן לאחריות הכתובה: ולא היו נושאין נשים. שלא היו רוצות לינשא להם אמרו לכשימות או יגרש לא נמצא לגבות כלום שהיורשין יצניעו מעות של ירושה: בבית חמיה. בבית בעלה: עשירות. שכתובתן מרובה: קלתות. כמין סל שמנחת על ראשה ונותנת בה פלכיה לאחר שנתמלא הפלך טווי: עביט. למימי רגלים: טלי כתובתיך וצאי. לפי שהיתה מיוחדת לכך: כל נכסי אחראין. ולא ייחד לה כתובה במטלטלין:

הדרן עלך האשה

מהו דתימא מצוה דרמא רחמנא עליה עבדה כו'. הא פשיטא דכשיבמה מותר לבא עליה ביאות הרבה כמו שירצה ולית לן למימר מצוה דרמא רחמנא עליה עבדה בביאה ראשונה דסברא הוא דלא אמר רחמנא ויבמה כדי לגרשה לאלתר אבל בנישואי אחריני אימא תיקום באיסור אשת אח: התם הוא דלא כתב לה דקנאי כו'. מתוך פירוש הקונטרס משמע דבאשתו כיון שכתב לה אם יאבדו חייב לשלם והוה אמינא דיכול לייחד קא משמע לן דאפילו הכי אינו יכול לייחד דכיון דסבורה דלית לה לא סמכה דעתה אע''ג דאית לה הויא בעילתו בעילת זנות כדמוכח באע''פ (לעיל דף נו: ושם) וקשה לרשב''א דמשמע בריש אע''פ (שם דף נה.) דבאשתו כשמייחד לה מטלטלין סתמא אין אחריותן עליו אע''ג דכתב לה דקנאי גבי אין עושין כתובת אשה מטלטלין בשלא קיבל עליו אחריות ועוד הקשה דמה מפסדת יבמתו כשמייחד לה דכי היכי דבאשתו קאמר כשייחד לה סתם ונאבדו חייב לשלם יבמתו נמי כשייחד לה סתם ונאבדו חוזרת על נכסי בעלה הראשון דאחריות כתובתה עליהם ורבינו יצחק פירש התם הוא דלא כתב לה כלומר אי לא תנא אלא רישא הוה אמינא דטעמא כדבעינן למימר לקמן דלא ייחד לה ליבמה כדי למכור שאר נכסים דאינו יכול למכרם כיון דלא כתב לה דקנאי אבל באשתו לא שייך לומר שלא יוכל למכור מהאי טעמא דהא כתב לה דקנאי: קא משמע לן כרבי אבא. שאינו יכול למכור בנכסי אחיו כלל וא''ת והא מרישא שמעינן לה דתנן הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע כו' וכיון דצריך לקנות אם כן אי אפשר לו למכור וי''ל דאי מרישא ה''א דוקא כנגד כתובתה אבל כל הנכסים לא קמ''ל ממשנה יתירא: אבל יבמתו דלא איהו כתב לה כו'. תימה וליתני ההיא דהכא ולא ליתני ההיא דלקמן דאשתו שמעי' מק''ו דיבמתו וי''ל דשמא הוה אמינא סברא איפכא: בתחלה היו כותבין לבתולה מאתים כו'. פירוש היו מיחדים לה כתובה ולא היה אחריות הכתובה על כל הנכסים אם יאבדו אלו המעות והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים שלא היו רוצות לינשא שהיו יראות שמא יצניעו היורשין אותם מעות שיחדו לה לכתובתה התקינו שיהו מניחין אותה בבית אביה שאין היורשין יכולין להצניען ומה שלא תיקנו מתחלה ליתן לידה אותן מעות כמו שתיקנו בסמוך כשהיו עושין מהן קלתות היינו משום דאין דרך ליתן לה מעות לשמור אבל כלים רגילה היא לשמור א''נ. לא ממש היה נותן מעות ומיהו אין כל כך המעות ברשותה כמו הקלתות שנותנת בהם חפציה והם כל שעה אצלה ולא היו היורשין יכולין להצניעם כמו המעות ואפילו היו יכולין להצניען כמו המעות אינן רשאין דכשרואין אותן ניכר לכל שהוא שלה וכן פירש ר''ח שהיו נותנים לה ועדיין כשהיה כועס עליה אומר לה לכי אצל כתובתיך שבתחילה לא היה אומר לה שפעמים כשהיה דחוק למעות היה מפייסה ומלוה לו והוא משלם לה אבל עכשיו אינם ברשותה ולא היה נהנה מהם כלל התקינו שיהו מניחין אותם בבית חמיה והיתה עושה מהן . קלתות וכשהיה דחוק למעות ביותר היתה משאלת לו למשכנם ועדיין כיון שלא היה אלא ריוח מועט כשכועס הרבה אומר לה טלי כתובתיך וצאי עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהיו כל נכסיו אחראין ולא היה מייחד לה כלום וסומכת על כל נכסים שעתה היה קשה עליו להוציא מעות וליתן לה: עביט של נחושת גרסינן. שנותנין בו ענבים ומוליכן למעצרתא ודוגמתו בפרק איזהו נשך (ב''מ דף עב:) ועל העביט של ענבים כן נראה לרבינו תם:

הדרן עלך האשה