כתובות פה ע"ב

דף פה - ב

ומדייקינן: טעמא שאינו חוזר וגובה - משום דנמחל שיעבודו, אבל למיחזי  כשיקרא לא חיישינן ^[91].

מעשה בההוא גברא, דאפקיד שב מרגניתא דציירי בסדינא, בי רבי מיאשא בר בריה דר' יהושע בן לוי. [הפקיד שבע מרגליות צרורות בסדין, בבית רבי מיאשא נכדו של רבי יהושע בן לוי].

שכיב [מת] רבי מיאשא, ולא פקיד. לא כתב צואה.

ובא בעל המרגליות לתובען מהיתומים, וטענו היתומים - "שמא מרגליות אלו של אבינו הן?".

אתו לקמיה דר' אמי, ואמר להם, חייבים אתם להחזירן.

והטעם: חדא, משום דידענא ביה ברבי מיאשא בר בריה דר' יהושע בן לוי דלא היה אמיד [עשיר], ובודאי שאין המרגליות שלו ^[92].

ועוד ^[93], דהא קא יהיב המפקיד סימנא. שאמר - "צרורות היו המרגליות בסדין, ושבע היו ^[94] ".

ואמרינן: לא אמרן שנאמן המפקיד להוציא את המרגליות על ידי סימן, אלא בגוונא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם, שאינו רגיל להכנס ולצאת בבית רבי מיאשא, אבל אם היה רגיל דעייל ונפיק להתם, חיישינן - אימא איניש אחרינא אפקיד, ואיהו מיחזא חזא, וראה את הסימן, שהיו עטופות בסדין ^[95].

וכן מעשה בההוא גברא, דאפקיד כסא דכספא בי חסא. [הפקיד כוס של כסף בבית האמורא ששמו חסא].

שכיב [מת] חסא, ולא פקיד. לא כתב צואה.

אתו היתומים לקמיה דרב נחמן, ושאלוהו האם עליהם להחזיר את הכוס.

אמר להו: עליכם להחזיר!

והטעם: חדא - משום שידענא ביה בחסא דלא אמיד. ועוד - הא קא יהיב סימנא. ולא אמרן, אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם. אבל רגיל דעייל ונפיק להתם, אימר איניש אחרינא אפקיד, ואיהו מיחזא חזא. כנ"ל.

וכן היה מעשה בההוא דאפקיד מטכסא [לבוש של משי] בי רב דימי, אחוה דרב ספרא.

שכיב רב דימי, ולא פקיד. לא כתב צואה.

אתא מקרה זה לקמיה דרבי אבא, אמר להו: חייבים אתם להחזיר.

והטעם: חדא, דידענא ביה ברב דימי דלא אמיד. ועוד - הא קא יהיב סימנא.

ולא אמרן, אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם. אבל רגיל דעייל ונפיק להתם, אימא איניש אחרינא אפקיד, ואיהו מיחזא חזא.

מעשה בההוא דאמר להו לפני מותו - "נכסיי לטוביה", ולא פירש איזה טוביה.

שכיב, [מת], ואתא אדם בשם טוביה, ותבע את נכסיו.

אמר רב יוחנן - הרי בא טוביה! והתקיימו דבריו ^[96].

אומרת הגמרא: דין זה שאמר רבי יוחנן, שייך רק אם אמר "נכסי לטוביה", ובא אדם בשם "טוביה".

אבל אם אמר "נכסי לטוביה" ואתא אדם בשם "רב טוביה", הרי של"טוביה" דוקא הוא דאמר, אבל ל"רב טוביה", לא אמר.

ומכל מקום, אי אותו "רב טוביה" היה איניש דגיס ביה, כלומר אדם הרגיל אצל הנפטר, הא גיס ביה! ואמרינן שהתכוין אליו, אלא מכיון שליבו גס בו לא קראו "רב".

ואם אתו שני "טוביה" לתבוע את הנכסים - אם היה אחד מהם שכן, ואחד תלמיד חכם, הרי שתלמיד חכם קודם, כיון שאמדו חכמים את דעת הנותן - שיעדיף לתת את נכסיו לתלמיד חכם.

וכן אם היה אחד מהם קרוב, ואחד תלמיד חכם - תלמיד חכם קודם.

איבעיא להו, הסתפקה הגמרא: היה אחד מהם שכן, והשני קרוב. מאי? מי יזכה בנכסים?

ופשטינן: תא ושמע, נאמר במשלי - "טוב שכן קרוב מאח רחוק", ואם כן ודאי שהיתה כונת הנפטר לתת את נכסיו לשכנו, ולא לקרובו.

ואם היו שניהם קרובים, ושניהם שכנים, ושניהם חכמים, יעשו הדיינים "שודא דדייני", כלומר, ישומו למי נראה שרצה לתת יותר ^[97].

אמר לו רבא, לבריה דרב חייא בר אבין: תא אימא לך מילתא מעליותא דהוה אמר אבוך. [בא ואומר לך דבר טוב שהיה אומר אביך].

והוא: הא דאמר שמואל בכמה מקומות - "המוכר שטר חוב שהיה חייב לו אדם אחר, לחבירו, וחזר המוכר ומחלו, דהיינו מחל ללוה על החוב, חובו מחול ^[98].

ואין הלוקח יכול לגבות באותו שטר, כיון שאת שיעבוד הגוף שיש למלוה על הלוה אי אפשר למכור, רק את שיעבוד הנכסים שייך למכור. אך אחר שנמחל החוב עצמו, ופקע שיעבוד הגוף, שוב אי אפשר לגבות את שיעבוד הנכסים.

ואפילו היורש של המלוה מוחל - היינו אף הוא יכול למחול על חובו של אביו, ולהפסיד את לוקח השטר", עד כאן דברי שמואל ^[99].

וחידש רבי חייא בר אבין: שמודה שמואל, באשה המכנסת שטר חוב שהיה לה על אחר, לבעלה בנדוניתה, וחזרה ומחלתו, שאינו מחול.

מפני שידו של הבעל כידה, וכעת הוא עצמו התובע, ולא רק מצד שיעבוד הנכסים, אלא נעשה הבעל כהמלוה עצמו, וזוכה אף בשיעבוד הגוף. ולכן לא מועילה מחילת האשה.: קריבתיה [קרובתו] דרב נחמן, זבינתה לכתובתה [מכרה את שיעבוד כתובתה בעודה תחת בעלה] בטובת הנאה, היינו בדבר מועט.

ואחר זמן איגרשה, ושכיבה [מתה].

אתו הלקוחות וקא תבעי לה את כתובתה לברתה. [מבתה].

אמר להו רב נחמן, ליכא דליסבא לה עצה?! וכי אין מי שיתן לה עצה?!

ההוא גברא דאפקיד כסא דכספא בי חסא, שכיב חסא ולא פקיד, אתא לקמיה דרב נחמן אמר חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד, ועוד דהא יהיב סימנא. ועיקר טעמא התם משום דיהיב סימנא וכשיש עדי פקדון ואפקיד בסהדי קאמר, ואף על גב דליכא ראיה כיון דיהיב סימנא ואנן חזינן ליה לההוא סימנא השתא אנן סהדי דידיה והרי אלו עדי פקדון ואנן עדי ראיה והוה ליה כעדים וראה. ומאי דקאמר חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד אינו עיקר טעמא דהא כתיב יש מתרושש והון רב (משלי יג, ז) אלא לסניפין בעלמא הוא דקאמר ליה וכולה טעמא בסימנא וכבר הארכתי בזה שם בכתובות במקומה בס"ד (רשב"א ב"מ ע, א ד"ה אבל).

ואיגרשה ושכיבא ואתו יורשין וקא תבעי לברתא. איכא למידק מאי שיטייהו גבי ברתא, ליזלו בתר ובשם הרז"ה אמרו דבעל נמי שכיב ונפלו נכסי כולהו גבי ואמר רב נחמן ליכא דליסבא לה עצה דליזיל ותיחלה לכתובתה לגבי אביה, דתיחלה לנכסין שיש לה מאביה קאמר. ואיכא דלא ניחא ליה, משום דלא שייך ביה תיזיל ותחלה ואזלא אחילתא. ואם משום הא תיובתא לא חזינא עליה דלא אזלא ממש ותיזיל ממש קאמר, אלא דרכן היה להשתמש במלה זו לתפארת הלשון. וכיוצא בו הרבה, אוכל והולך עד שתחשך, וההוא גברא דהוה קאמר ואזיל טוביה דמשמע וכו', וההוא דקאמר אזיל דמן בי דינא לשקלוהי לגלימיה, וטובא התם וכאלה רבים. אבל לדידי קשה לי, דאם איתא, היה לו לפרושי בהדיא ושכיב (לוקח) [בעל] (וטפי) [ושמעת] מיניה דשכיב (לוקח) [בעל] ולא מעלה ולא מוריד ושכיבת עיקר ויש מי שלא כתב ללוקח זיל דון ואפיק לנפשך כדרך שאמרו בהרשאה, יכול בעל חוב לדחותו ואומר לאו בעל דברים דידי את, אבל כדכתב ליה כן, אתי עליה מן הדין שליחות, והכא בשלא כתבה ללוקח כן. ואינו מחוור, דאכתי למה להו גבי ברתה, והא איהי לא מחייבה למתבע לאבוה מחמת הלקוחות, וממילא מפסדי אינהו ואפילו לא אזלא לגבי אבוה. ועוד, דדינא לאו הכין, מדאמרינן בשילהי גט פשוט (ב"ב קעג, א) למאן דאמר אותיות נקנות במסירה אין צריך להביא ראיה על המסירה, שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת כו', [מוציאין שט"ח על אחרים וא"צ להביא ראיה ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את שפלוני מוכר לך] ובפרק האשה שלום (יבמות קטז, א) נמי גבי (נצי) בר חבי וחבי בר נצי כו' [דקאמר מאי אמרת דלמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה ומפקי היה זוזי בעל כרחיה דלוה, אלמא מכיון שקנה מוציא ממנוב ויש לפרש לפי ששמעו לקוחות שהבת באה לגבות כתובת אמה מאביה ואביה רוצה להגבות, ולא נתברר אם פרעה אם לאו, משום כך הלכו אצל הבת אם גבתה שתחזיר להם, ואם לא גבתה שיודיעוה שמכרה אמה כתובתה להם ולא תגבה אותהיי (רשב"א בשטמ"ק).

אמר להו רב נחמן וכו' תיזיל ותיחלה לכתובתה דאמא לגבי אבוה. [ודוקא בגוזל הוא דלא מצי מחיל לנפשיה מפני שצריך לצאת ידי שמים להוציא גזילה מתחת ידו וכו'] הא בעלמא מצי מחיל לנפשיה כההוא עובדא דפרק הכותב בההוא אתתא קרובתיה דרב נחמן דזבנה כתובתה בטובת הנאה ואיגרשה ושכיבה ואתו לקוחות וקתבעי לברתה, ואמר רב נחמן ליכא דליתבה לה עצה דתיזל ותחלה לכתובתה לגביה אבוה ותהדר ותירתה מיניה, שמעה אזלה אחילתה, ואמר רב נחמן דיכולה היא למחול כתובת אמה אצל נכסי אבוה ואף על פי שהן שלה בירושתה ומחלה וכבר כתבתיה שם בפרק הכותב (רשב"א בבא קמא קט, א ד"ה רבא).

חדא דידענא ביה בר' מיאשא דלא אמיד ועוד דקא יהיב סימנא יש שפירשו דתרווייהו צריכא וה"ק ליכא למיחש דלהויי דר' מיאשא דהא לא אמיד וכ"ת אכתי מנ"ל שהן של זה התובע הא קא יהיב סימנא ואין לשון ועוד נוח לזה הפירוש ובר מההיא קשיא טובא אשמעתין אע"ג דלא אמיד מאי הוה מקרא מלא דבר הכתוב יש מתרושש והון רב ולא מפקא ממונא מרשות בעלים בטעמא דלא אמיד בשום דוכתא וכיון דאילו הוה אבוהן קיים יכול לומר דידי נינהו אנן נמי טענינן ליורשין דטוענין ליורש כל מה דמצי טעין אבוהן ואע"פ כי בתוס' אמרו דמלתא דלא שכיח לא טענינן ליורשים לא קי"ל הכי וכדכתביני' בפ' הגוזל ובפ' המוכר בס"ד משמו של הרמב"ן ז"ל ועוד כי יהיב אידך סימנא מאי הוה הא לא אשכחן דמהני סימנא להוציא ממונא מרשות בעלים המוחזק ולא הוזכר אלא גבי מציאה ויאוש בעלים וכי איכא סימנא ליכא יאוש בעלים והנכון מכל מה שפירשו בזה דהכא עידי פקדון הוה כדאמרינן ההיא גברא דאפקיד שב מרגניתא אלמא קים לן דהכי הוה אלא ע"י דלא היו העדים יודעים סימנא מרגליות שהופקדו בפניכם ולא מצינן בפ' חזקת הבתים בעובדא דרמאי דפומבדיתא וכיון דכן הוה לן למיחש דדלמא הני דאשכחן ברשות היתומים אחריני הוה שהיו של רבי מיאשא או שהפקיד אצלו אדם אחר ומש"ה אמרינן כיון דידעין בי' בר' מיאשא ואיכא אחריני דיהבי הני סימנים בפקדון בהכי סגי והרי הוה כאלו יש שם עדים ברורים של פקדון שאלו הם אותם שהפקיד ואפשר דבחד מהני טעמא סגי ולרבותא נקטינהו תרווייהו א"נ דתרווייהו בעינן והוה ליה חדא ועוד דכריכן אהדדי אבל רבינו הגדול ז"ל סבר דטעמא בתרא עיקר דטעמא דלא אמיד דלא חשיב מידי אפי' לגבי האי וא"ת כי איכא עדי פקדון מאי הוה טעמא שמא חזר אביו ולקחם שהרי אלו אביהם קיים היה יכול לטעון כן כל היכא דליכא ראיה וי"ל דהכא נמי ראי' הוה שהממון היה ברשות ב"ד וכיון דיהבי האי סימנייהו הא איכא ראה שאין לנו מה שהוא בידינו ובתוספת אמרו דהא מלתא דלא שכיח הוא למיהדר ולמיזבינהו וכ"ש היכא דלא אמיד ואין טוענין ליורש אלא דבר שהוא קרוב ומצוי ולא נהירא:

שודא פי' רש"י ז"ל למי שראו הדיינים שהיה דעתו של נותן קרובה אצלו והקשו בתוס' מדאמרי' בפ' בתרא דקדושין ונהדר ונדיינהו ופרקינן בשודא ואם כפרש"י ז"ל עדיין יכול למיהדר ולמיעבד למי שהיה בדעתו של נותן קרובה אצלו עוד מדאמרינן לקמן בפ' מי שהיה נשוי מר מ"ט עביד הכי אמר ליה שודא דדייני עבדי אנא נמי שידא דדייני עבדי פי' שם שאינו נכון לכך פי' שידא דדייני אומד הדיינים לתת אותו למי שירצו או למי שיראו מי שהוא הגון יותר ושהוא עמל בתורה ובמצות וכן אמרו בתו' הדיינים מחליטין אותו למי שירצו ואמרי' בירושלמי שוחדא דדייני ולשון גוזמא הוא לומר שהרשות נתונה להם לעשות כמו שירצו וכבר פי' במקומות אחרים בס"ד:

המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל יש שפי' משום דמכירת שטר דרבנן ואתיא מחילה דאורייתא ומפקיע מכירה דרבנן והיינו דאמרינן בפ' מי שמת גבי האי דאמר ומודה שמואל שאם במתנה ש"מ שאין היורש יכול למחול [כו'] א"א דרבנן היא אמאי אינו יכול למחול. ויש מקשים לפ"ז דהא בפ' הזהב ממעטינן מכירת השטר מאונאה בכלל ופרט וכלל דאלמא מכירתם מן התורה הוא ויש דוחין שלא בא הכלל אלא למעוטי קרקעות ועבדים ודנקט בית שטרות אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומיהו הא קשיא לן דא"כ למה אמרו כאן במכנסת ש"ח לבעלה שאינה יכולה למחול מפני שידו כידה מ"מ אין זכייה שזכתה אותם לבעלה אלא מדרבנן וי"ל דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל ושמו ידו כידה כאלו זכה בהם מן התורה והפקר ב"ד הפקר כנ"ל. ור"ת ז"ל תירץ ופי' בו פי' אחר דשטר חוב ב' זכיות יש לו למלוה על הלוה שעבוד הגוף והנכסים ואותו שעבוד נכסים הוא כמו ערב דנכסי דבר נש הוה ערבין ביה והמוכר אינו יכול למכור שעבוד הגוף הלכך כשמחל אותו נמחלו הנכסים מהמוכר ללוה נפטר הערב והיינו דאמרינן כיון שהבעל ידו כידה זוכה הוא גם בשעבוד הגוף וההיא דבבא בתרא הכי פי' דאי אמרת שמע מינה דאורייתא הא נפקא לן מדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו כדאיתא התם וכיון דרחמנא שויה כיורש הרי הוא זוכה בשעבוד הגוף דיורש כרעא דאבוה הוא ולא עוד אלא שאין לשאר היורשים בזאת המתנה שום זכות וכרחוקים דמו ומשום הכי אינה יכולה למחול וכבר הארכתי בזה במקומות אחרים ופי' רבינו חננאל ז"ל בזה אינו נכון וכמו שכתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו:

ליכא דליסבה לה עצה דתחיל לכתובה דאמה לאביה פי' ואין לומר כאן שאין אדם מוחל לעצמו כי עיקר המחילה בכאן אינו אלא לאביה ואע"פ שכבר גירשה והוא אינו יורשה כמו שפי' רש"י ז"ל ממאי דאמרינן דהוי תבעי לקוחות לברתא וקשיא לן כי מחלה מאי הוה הא מחייבא לשלם מדינא דגרמי כדלקמן ור"נ גופיה הכי ס"ל. וי"ל שלא היו לה נכסים עתה אי נמי נשואה היתה ופגיעתה רעה שהוא פטורה עד שתתגרש או עד שתתאלמן א"נ שהקטנה שהגיע לעונות הפעוטות היתה שמחילתה מחילה במטלטלין ופטורים מן הנזיקין הא לאו הכי אע"ג דלקוחות בטובת הנאה זבנינהו כיון דסוף סוף השתא הפסידה האי מינייהו אין לנו אלא כשעת הנזק דחיוב המוחל אינו אלא מדין מזיק ואפי' במוכר או נותן שלא באחריות הוא חייב לשלם מדינא דגרמי כדלקמן. והא דאמר אתו לקוחות ותבעי לברתה חמי' מילתא מה תביעה יש ללקוחות אצל הבת כיון דכתובת אמה זבנו ליזלו ולתבענה מבעל כיון דאגרשה לה או מתה ורש"י ז"ל נשמר מזה ופי' דלאו תביעה ממש לגבות ממנה אלא לפי ששמעו שהבת הזאת באה לגבות מאביה כתובת אמה ולירש אותה מכח אמה ולא באו אלא ליטול ממנה אם כבר גבתה או לומר לה אם גבתה ממנו כי אמה מכרתה להם ומה שהמתינו לאחר שנתגרשה או עד שמתה אולי לא היה להם פנאי. וזה דרך רש"י ז"ל לפי לשון פירושו והוא הנכון ואולי כי הקרקע שהיה משועבד לכתובה זו היה עומד בחזקת הבת לאחר מיתת האם ולפיכך הלכו אצלה דשיעבודיה גבה וכיון שעדיין לא גבתה היא בב"ד שעבוד הכתובה קיים הי' ומהני בה מחילה והיינו דאמרינן שתחלית לכתובה לאביה והדר ליה ארעא ותחזור ותירתיה מיניה כשימות:

הוזכר כאן מעשה באחד שהפקיד מרגליות אצל אחד ומת הנפקד בלא צואה והמפקיד תובע את המרגליות מיורשיו והיורשין מעכבין ואומרין שמא של אבינו היה ובאו לפני ר' אמי ואמר להם חדא דידענא ביה בר' מיישא דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא כלומר שהם צרורות בסדין ודוקא באיניש דלא רגיל דעייל ונפיק אבל רגיל דעייל ונפיק לא אימר איניש אחרינא אפקיד ומיחזא חזא וצריך שתדע ששני טעמים אלו ר"ל חדא דלא אמיד ואידך דיהיב סימנא הראשונה באה להורות שאינה של נפקד ומכל מקום עדיין אין ראיה ממנה ליתנה לזה ומתוך כך הוצרך ליהיב סימנא ודבר זה ראוי לתמוה היאך דן בזה משום דלא אמיד והרי בתלמוד המערב אמרו אית בר נש לא בעי למיפרסם נפשיה כמו שיתבאר בששי של קמא ס"ב א' אלמא כל שראוי לאדם מן הדין אין מפקיעין אותו משום דלא אמיד יראה ממה שכתבו גדולי הפוסקים בשלישי של [מציעא] שפירושו בעידי פקדון וראה ר"ל שיש לזה עדים שהפקידם אצלו ושהוא ראה אותם עכשו בידם ונמצא שאין לר' מיישא שום מיגו לזכות בהן ואם תאמר אם ראה מה סימנו מועיל והרי הוא רואה סימניו מעתה שמא פירושו שנראה לבית דין כגון שבא לפני בית דין ואמר הפקדתי אצל פלוני כך וכך ובאו בית דין בביתו של זה ומצאו כדבריו או שמא העדים מעידים שהם עכשו ברשותו ומכל מקום מאחר שיש עידי פקדון וראה אין כאן שום מיגו ואפילו היה ר' מיישא קיים לא היה נאמן לומר חזרתי ולקחתיו שהרי אין כאן שום מיגו לא מיגו של לא היו דברים או מתורת מקח בא לידי שהרי יש כאן עידי פקדון ולא מגו של החזרתי שהרי יש כאן ראה או נראה וחזרתי ולקחתי אינה טענה שיזכו בה מצד עצמה אחר שנודע שבפקדון בא לידו אלא אם כן מטענת מיגו ובא ללמד שמאחר שאף הוא אלו היה קיים לא היה יכול לטעון כן אף היתומים אין טוענין להם ולדעת זה אף אם היה ר' מיישא אמיד דנין כן שאין טוענין ליתומים מה שלא היה אביהם יכול לטעון ואחר שכן יש לך לפרש במה שאמרו ידענא ביה דלא אמיד שלא נאמר אלא דרך אמתלא כלומר שאף כשתבא לומר שחזר ולקח אינו נאמן בה מן הדין הואיל ואין כאן שום מיגו וצירף בה דרך סעד שהדברים מוכיחים שלא חזר ולקחה אבל מה שאמר אחר כן ועוד הא קא יהיב סימנא אני תמה מה צורך לנתינת סימן אחר שיש כאן עדי פקדון ועוד היאך אמרו ולא אמרן אלא דלא רגיל וכו' ואף ברגיל היאך נחוש דילמא איניש אחרינא אפקיד ומיחזא חזא והלא עדי פקדון יש כאן אלא שראיתי לגדולי הדורות שפירשוה לדעתם שעדי הפקדון לא ראו המרגליות אלא שראו שהפקיד אצלו שק צרור ונמצא שזה מועיל שאינו יכול לומר אותו הצרור בא לידי לידי בתורת מקח או לא היו דברים ר"ל שלא הפקיד לי שום צרור אבל אינו מועיל להחזיר לו המרגליות ומתוך כך נמצא שעכשו הוא צריך ליתן סימן למרגליות שבתוכו או שמא הוא טוען החזירם והללו אחרות הם ומכל מקום דברים רחוקים הם דהא דלא אמיד ודאי דינא הוא דקאמר ונראין הדברים שיש כאן מיגו אם מצד שאין שם עדי פקדון ויש כאן מיגו של לא היו דברים או מתורת מקח אם מצד שלא ראה ויש כאן טענת החזרתי ואלו היה ר' מיישא קיים היה נאמן באי זו טענת מיגו לומר חזרתי ולקחתים אע"פ שאינו אמיד ואף בנתינת סימן של זה אלא שמתוך שמת ר' מיישא אין טוענין ליורש אף מה שהיה אביהם יכול לטעון במה שהוא רחוק מן הדעת ומתוך שלא היה אמיד דנין טענת חזרתי ולקחתיו בטענה רחוקה ואין טוענין אותה ליורש שאין טוענין טענה רחוקה ליורש אף במה שהיה אביו יכול לטעון כמו שביארנו בבתרא פרק המוכר את הבית ע' ב' ומה שאמרו אחר כן ועוד דהא קא יהיב סימנא הוא שהיתומים היו יודעים שבתורת פקדון באו לאביהם אבל לא היו יודעים ממי וכגון שלא יהו שם עדי פקדון ומתוך כך הוצרכו לסימן או שמא היתומים אומרין שמא החזיר והללו אחריני נינהו ובא זה ונתן סימניהם והעדים שראו אותם ברשות היתומים העידו שכך הם ומה שאמרו בפרק נשך דף ע' ע"א הני זוזי דיתמי היכי עבדינן בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא ויהבינן ליה קרוב לשכר ורחוק להפסד כלומר ומקבלין בית דין אותו דהבא פריכא במשכון ודוקא דהבא פריכא אבל כלים לא דילמא פקדון ניהו ואתי איניש אחרינא ויהיב סימנא ושקיל להו והתם ודאי בדלא אמיד דאי אמיד אמאי שקיל להו אלמא כל דלא אמיד אף בחייו הוא נוטלם וקשיא לדידן דאמרינן דאלו הוה ר' מיישא קיים לא היו מוציאין מידו מכל מקום אפשר לפרש דילמא אתי איניש אחרינא לאחר מיתת הנפקד אלא שיש לדחותה שהרי הנפקד טען בחייו שהכלים שלו שעל כרחך כשמסר כליו לבית דין אמר להן כלים אלו שלי הם ואם בחייו יכול לטעון לקוחים הם בידי הרי מסירתו כטענה שבודאי אמר להם שלי הם אלא שאפשר שאין מסירתו בחזקת שלו נקראת טענה הואיל ואין שם תובע או שמא לדעת אחרון שכתבנו פירוש דילמא אתי איניש ואמר שבעדים הפקיד ומוציא עדים על כך ויהבינן ליה בסימנין:

כבר ביארנו בשמיני של בתרא קכ"ט ב' על לשון נכסי לך שאם אמרו למי שאינו ראוי לירשו הוא לשון מתנה ובמי שראוי לירשו הוא לשון ירשה ולמדת שנכסי לך הוא לשון הקנאה בשכיב מרע אם מתנה אם ירשה מעתה שכיב מרע שאמר נכסי לפלני ולא נתברר בירור גמור אותו פלני מי הוא כמו שתאמר על דרך משל נכסי לטוביה ולא בירר לאיזה טוביה יראה לי שאם יש שם טוביה ראוי לירשו הוא קודם לכל האחרים ואם אין שם טוביה ראוי ליורשו ובא אחד ששמו טוביה כל שיש בו קצת הוכח שעליו אמרה נותנין לו ואם בא אחר שאדם קורהו ר' טוביה מצד חכמתו או רב טוביה אין נותנין לו שהרי לטוביה אמר ולא לרב טוביה ומכל מקום אם היה לבו גס בו מצד קורבא או שיכות שיש לו עמו ושהוא רגיל אצלו הרבה אומדין שמתוך אותו שיכות הוא קורהו כן ונותנין לו באו שנים ששמותיהן טוביה היה אחד שכן ואחד תלמיד חכם תלמיד חכם קודם שסתמו של אדם בשעת מיתה משתדל לעשות צדקה ומצוה מממונו שיוליך בידו ולא יעזוב את כלו לאחרים ובכלל הצדקות מן הגדולות שבהם מי שמהנה תלמיד חכם מנכסיו וכן הדין בקרוב ותלמיד חכם אחר שאין הקרוב ראוי לירש ר"ל שיש קרובים הימנו וגדולי הרבנים פירשוה אף בשהקריב ראוי לירש ולא יראה כן קרוב ושכן שכן קודם שנאמר טוב שכן וכו' ואף זו לדעתי דוקא בקרוב שאינו ראוי לירש וכל אלו לדעתי בששניהם מאותה העיר היו שניהם בערך אחד כגון שניהם שכינים שניהם תלמידי חכמים וכיוצא בזה שודא דדייני ודנין לפי אומד דעתם למי מהם היה אוהב יותר או לפי מה שמשערין בדעתו ואפילו למי שאמר בשני שטרות היוצאים ביום אחד יחלוקו בזו טעם הדבר מצד שאפשר שלשניהם חתם כאחד אבל בזו אי אפשר שנתן אלא לאחד ומכל מקום אף בשני שטרות הלכה שודא דדייני כמו שיתבאר ומכל מקום בתוספתא בפרק גט פשוט אמרו האומר עשו טבי עבדי בן חורין והיו שם שני טביים אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולא לזה אלא שניהם בני חורין ונוטלין משניהם דמי אחד מהם וכן האומר תנו מאתים זוז ליוסף בן שמעון והיו שם שני יוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולא לזה אלא יחלקו ונראה שהתוספתא כדעת רב בשני שטרות ואין הלכה כן ויש מחלקים בין כל נכסי למאתים זוז ואין נראה כן ויש מתרצין דבעבד מתוך שידוע שאין השחרור ראוי שהרי עובר בעשה אין דנין את הדברים בעיקר שיחרור אלא שדנין שהאחד פדה את עצמו בכסף של אחרים ואין כאן משום קירוב דעת כלום וסופא בתנו מאתים זוז לאו תנו דוקא אלא יש מאתים לפלני בידי אבל במתנה ודאי לפי קירוב הדעת דנין בו וזהו שודא דדייני כלומר לפי שדעת הדיינין מוטלת בו ושודא לשון הטלה כמו ירה בים שתרגומו שדי בימא הא כל שאין להם שום סברא בענין יחלוקו ויש מפרשין שהדיינין דנין כפי רצונם והוא שאמרו בתלמוד המערב והדיינין מחליטין אותה למי שירצו והם גורסים שוחדא לדייני כלומר שוחד יש להם בזה שנותנים אותה מצד רצונם בלא שום אומד הדעת ובדרך שאמרו צ"ד ב' מה שירצה שליש יעשה ואני גורס בה שוחרא לדייני ברי"ש כלומר היכולת בידם על זה מלשון תשחורת ושחוור וזהו שבזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי מקשין עלה אימא שודא דדייני אע"פ שבזו אין בה שום סברא בעולם והילכך נותנין אותה בלא שום אומד ובלא שום סברא לאותו שהם אוהבים יותר אם מצד אי זו מעלה אם מצד הרצון:

המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול שהמכירה בדבר שאין בו ממש אינה מכירה גמורה והרי אין כאן אלא מכירת זכות אלא שחכמים תקנו בה מכירה מתקון העולם ואפילו יורש מוחל מפני שהיורש זכה בה מדין תורה שאין מטבע נקנה בחליפין אפילו היה בעין כל שכן בהלואה וכתיבה ומסירה אינו מועיל אלא לענין שיהא יכול לתבוע האחר בדין ולא יהא יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את הא אם רצה למחול מוחל שמחילה חזקה מן ההקנאה וקצת גאונים נתנו בה טעם אחר אלא שהם דברים זרים וכבר נתברר הפסדן בדברי גדולי הפוסקים:

מאחר שהמוכר לחברו וחזר ומחלו מחול האשה שנתגרשה ומתה קודם שגבת כתובתה וכבר מכרתה לאחרים ובאו הלוקחים לתבוע כתובתה ליורשיה או לבעל ובאו יורשיה ומחלוה אצל הבעל הפסידו הלקוחות אפילו היו אותם היורשים בניו של בעל שיחזרו ויירשה ממנו בתורת נכסים של אב:

זקף הלוקח את השטר בשמו אינו יכול עוד למחול והוא שאמרו בסוגיא זו אי פקח הוא מקרקש ליה בזוזי וכתיב ליה שטרא על שמיה:

וכן מכנסת שטר חוב לבעלה אף בנכסי מלוג וחזרה ומחלתו אינו מחול שידו כידה:

ההיא איתתא דתפסה תורא דיתמי מסימטא אתא יתמי קתבעי לה בדינא לקמיה דר"נ. א"ל מחיים תפיסנא א"ל אית לך סהדי דמחיים תפסית א"ל לא א"ל תפיס לך לא"מ ותפיסה דלא"מ לאו כלום הוא. פי' מש"ה לא הימנה ר"נ לומר מחיים תפיסנא ליה משום דלא הויא מציא למימר לקוח הוא בידי שהגודרת אין להן חזקה והכא לא הוי מסיר לבקרא כאידך דלעיל והלכך אם לא תביא ראיה דמחיים תפסה ליה לא מהימנא וכגון שראוהו עדים ת"י והכירו אותו שהיה של יתומים דאל"ה מיגו דמ"ל להד"מ מ"ל נמי מחיים תפיסני':

מכל הני ילפי' דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי ולא מהני בהו תפיסה לאחר מיתה אלא מחיים אבל השתא תקינו רבנן במתיבתא דמטלטלי דיתמי משתעבדי בין לכתובה בין לבע"ח ואע"ג דלא תפיס כלל:

אבימי בריה דר"א הוה מסיק ביה זוזי בי חוזאי שדרינהו ביד חמא בריה דרב"א אזל פרעינהו א"ל הבו לי שטרא א"ל הני סטראי נינהו כלומר מצד אחר היה חייב לי אלו ששלח לי והקרן של שטר עדיין לא שלח לי אייתי קרנא וניתן לך שטרא אתא לקמיה דר"א א"ל אית לך סהדי דפרעתינהו א"ל לא א"ל מיגו די"ל להד"מ י"ל סטראי נינהו. ולענין שלומי שליח מאי אמר ר"א חזינן אי א"ל שקול שטרא והב זוזי משלם הב זוזי ושקול שטרא לא משלם ולא היא בין כך ובין כך משלם דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ור"ח ור"י ז"ל אמרו טעמא דאידכר ליה שטרא אבל לא אידכר לי' שטרא וגם לא הזהירו אל תפרענו אלא בפני עדים אלא בסתם שדר בהדי' אע"ג דפרעי' בלא סהדי לא מחייב. כדתנן לענין חנוני ופועל שניהם נשבעים ונוטלים מבעה"ב הנה החנוני נתן בלא עדים ולא מחייבו וכך נ"ל עיקר כדבריהם. אבל רב נחשון גאון ז"ל נשאל ראובן הי"ל על שמעון פ' דינרים בלא שטרא שדרינהו עם לוי ואתא לוי וא"ל עשיתי שליחותך ולאחר ג' ימים א"ל ראובן לשמעון הב לי פ' דינרים דאית לי עלך וא"ל שדרתינון לך עם לוי וא"ל להד"מ ואתא לוי ואמר יהבתינון לך וראובן אמר לא יהבית לי היכא דינא. והשיב הכי חזינא דדינא על לוי לאוקמיה דינרים גבי ראובן ואי לא מוקים ליה אורחא דראובן על שמעון ואורחא דשמעון על לוי וכדר' אבימי ברי' דר"א ול"ש שום מדעם דקאמרי בין כך ובין כך משלם דא"ל ל"ש ולא לעוותי ולא דמיא כל עיקר לחנוני על פינקסו דלוי הו"ל למיעבד אבי דארי' ואסתרתקי' לנפשי' ולא לעוות לממון דשמעון ולא דמיא נמי לאומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה [בקידושין מג:] דהתם תרין והכא לוי לחודא ואינו נ"ל דבריו כלל. שאין חילוק בדין זה לחנוני כלל דכי היכי דאמר ללוי לתקוני שדרתיך ולא לעותי ה"נ נימא לחנוני בעי לך למפרעי' בסהדי אלא כיון שלא א"ל בעה"ב לא מחייבינן לי' והכא נמי ל"ש ומעשה דאבימי משום דמדכר לי' שטרא ואי לא הוה מדכר ליה לא הוה מחייבינן לי':

ההיא איתתא דאפקדוה גבה מלוגא דשטרא אתו יורשין וקתבעי לי' מינה. פי' תיק מלא שטרי חובות א"ל מחיים תפסיניה להו אתי לקמי' דר"נ א"ל אית לך סהדי דתבעי מינך מחיים ולא יהבתיה להו א"ל לא א"ל א"כ תפיסה דלא"מ ותפיסה דלא"מ לאו כלום הוא. פי' שכ"ז שהיה חי היה פקדון בידו וה"ה כמונחין ברשותן וכי אמרינן תפיסה מחיים כגון (שראוהו) [שראתה אותו] קרוב למות ותפסה משלו מטלטלין לשם חוב ולא היה פיקדון בידה:

ודאית שמוציאין מכאן ואמרי אמאי לעיל גבי ההוא בקרא דיתמי אמר ר"נ מיגו די"ל לקוח הוא בידי י"ל נמי מחיים תפיסנא ליה והכא במלוגא דשטרא לא אמר מיגו ש"מ דאין אותיות נקנית במסירה עד שיכתוב עליהן שטר ומ"ה לא מהימנא דאי אמרה לקוחין הן בידי אמרי' לה אחזי שטרך דאין אותיות נקנות במסירה ואין זו הוכחה (דהתם) [דהכא] משמע לישנא שהדבר ידוע בעדים שהיה פקדון אצלה מחיים ומ"ה אמר דאפקדוה גבה דמשמע שהדבר ידוע שכן היה ולא אמרה ההיא איתתא דהוות נקיטא מלוגא דשטרא והיא היתה טוענת דמחיים תפיסנא להו בחובי אחרי שהיה בידי. וא"ל ר"נ ההיא תפיסה לא מהני כאן שבתורת פקדון (באו לידה והשתא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר) היה בידך. דכל היכי דקיימו ברשות מרייהו קיימא עד דאית לך סהדי דתבעינהו מינך מחיים ולא יהבת להו ובמיגו לא מהימני למימר לקוחין הן בידי דהא איכא סהדי שבתורת פקדון באו לידה. והשתא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר שאין עדים האיך באו לידו. אמרי' שאינו נאמן לומר לקוחין הן בידי דאמרי' מסתמא ודאי בתורת שאלה ושכירות באו לידו. ולא כ"ש דלא מהימן לומר לקוחין הן בידי הכא דאיכא סהדי דבתורת פקדון באו לידה אבל לעולם אם אין ידוע בעדים שבפקדון באו לידה ה"נ דהות מהימן ע"י מיגו דאותיות נקנות במסירה עיין בערך כ"א בס"ה שהוכחתי מכמה ראיות שאותיות ניקנות במסירה:

ההיא איתתא דאחייבא שבועה בי דינא דרבא וא"ל בת ר"ח ידענא בה דחשידא אשבועה אפכה רבא לשכנגדה זימנין הוה יתבי ר"פ וראב"מ קמי' אייתי ההוא שטרא קמיה א"ל ר"פ ידענא ביה דשטרא פריעה הוא א"ל איכא איניש בהדי מר א"ל ראב"מ ולא יהא ר"פ כבת ר"ח א"ל בת ר"ח קים לי בגוה מר לא קים לי בגויה. אמר ר"פ השתא דאמר רבנן קים לי בגוי' מילתא היא כגון אבא מרי דקים ליה בגוי' קרענא שטרא אפומי'. קרענא ס"ד אלא מרענא שטרא אפומיה. פי' וכי עד אחד נאמן להוציא שטר חתום מיד המחזיק בו אפוקי ממונא הוא ותרי בעינן. אלא מרענא שלא אזקוק לגבות אותו שטר. ומיקרע נמי לא קרעני' ליה. ואי קשיא מ"ש מהיפך שבועה דרבא דאפיק ממונא עפ"י בת ר"ח לא דמיא דהתם כיון דאיחייבא שבועה דאוריית' שבועה במקום תשלומין עומדת עד שתשבע ותפטר וכיון שלא היתה יכולה להשבע מפני שהיא חשודה בעיניו ולא היה מניחה לישבע הו"ל מחויב שבועה ואי"ל ומשלם מש"ה אפכה אבל הכא ל"ש הכי:

ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא כו' הני עובדי דרבי מיאש' וחסא ורב דימי עיקר פירושא דאיכא עידי פקדון מיהו לא אשתמודעי' השתא כי נפק קמן בבי דינא ואתי הני ויהבי סימנא ומשוו לי' ראה דהיה לי' השתא כמאן דאשתמודעי סהדי דכיון דיהבי סימנא וודאי היינו ההיא פקדון דמסהדי עליה הני סהדי הילכך הוה לי' איכא עדים וראה. והאי דאמרי' חדא דידעי' ביה בר' מייאש' דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא. יעיד דצריכין אהדדי נינהו ודכוות' בתלמודא כדכתב רב סבא ז"ל:

ההוא דאמר להו נכסי לטובי' כו' עד שודא דדיינא קשיא לן הא דתניא בתוספת' בפ' גט פשוט האומר עשו טבי עבדי בן חורין והיו שם שני טבי אין דורשין לשון הדיוט לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהם בני חורין ונוטל משניהם דמי אחד מהם. וכן האומר יש מאתים דינר ליוסף בן שמעון והיו שם שני יוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהם חולקין בשוה. ואיכא מ"ד דהא דתניא יש מאתים ליוסף בן שמעון לאו דקאמר תנו מאתים לפלוני אלא ה"ק שישנן בידו בתורת פקדון או בתורת הלוואה ובהא ליכא למימר שודא דעביד אינש דיזיף מרחיקי ועבידי אינשי נמי דמפקד' לרחיקי. וכל דכן רישא דאמרי' דשיטות' יתירתא הוא דמשחרר לעבדי' וקי"ל נמי דעובר בעשה. ומיהו לישנא לא דאיק דקאמר אין דורשין לשון הדיוט משמע דאפי' היכא דאיכא למדרש לא דרשינן. ואפשר דמשמע לן דההיא מתנית' משבשתא מדלא מייתינן לה בגמר' דילן:

אמר לי' רבא לבריה דרב חייא בר אבין תא אימא לך כו'. עד אתו לקוחות קא תבעי לה לברת' כו' עד אדם חשוב שאני כיון דקי"ל דאין אדם יכול למחול לעצמו. אית לן לפרושה שהי' האב קיים והבת באה להוציא מיד האב והלקוחות באין לעכב על ידה. וכן פרש"י ז"ל. ואיכא מאן דשמעי' מינה דלא קאמר אתו לקוחות תבעי לאב אלא וודאי לא יכלו למתבע שאין לוקח שטר מחבירו יכול לתבוע הלה אלא א"כ בא בהרשאה ולא היו באין אלו אלא לעכב על הבת שלא תגבה אותה מן האב דמ"מ כיון דזבנה תו לא מירית לה ושמא תתפשר עמהן. ולית' דהא אמרי' התם בבבא בתרא דלמאן דאמר אותיות נקנית במסיר' שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת מוציאין שטר חובעל אחרים. ואיכא דקשיא לי' מאי מהני כי מחלה לה והא מיחייבא מדינא דגרמי איכא למימר פעוטות היתה ומחילתה מחילה ואין היזיק' משתלם אי נמי נשוא' הוות ותמה רב נחמן היכי אסבה עצה לאפסודי להאי:

חדא דידענא ביה ברבי מיאשה דלא אמיד כתב רבינו הגדול (והא הכי) [וה"ה] נמי כדאיתיה בחיים לא מצי למימר לקוח הוא בידי וזה תימה בעיני עד ששמעתי בה פירוש דרבי' ז"ל מפרש לה כגון דאיכא סהדי דאפקדי לההוא כסא גביה וראה אלא דאינהו דחזו ליה השתא לא ידעי אי האי כסא הוא דלית להו טביעות עינא בגויה אי נמי דלא הוו אינהו עדי פקדון ואי איניש דאמיד הוא יכול לומר החזרתיו לך והא אחרינא הוא וכדו לא מפיקנא ליה ומשום האי מגו מהימן לומר לקוח הוא בידי כלומר חזרתיו ולקחתיו ממך אלא כיון דלא אמיד אמרינן האי כסא הוא דאפקיד גביה והאי דלא אמיד משוי ליה כאילו משתמודעי סהדי דהאי כסא הוא דאפקיד גביה ואלו אמיד הוה ליה הך עובדא כההוא רמאי דפומבדיתא דבפרק חזקת הבתים ואמרינן בה ראה תניא ומהימן ומשום דלא אמיד הוא דלא מהימן ובודאי דהאי טעמא דאמיד לאו דוקא הוא אלא באומד ודאי לאו דידיה הוא ודפקדון הוא וכיון דיהיב סימנא שקיל ליה וטעמא בתרא עיקר ולא קמא דאומדנא לאו כלום היא דאיתא בר נש דלא מפרסם נפשיה כדאמרינן בירושלמי פרק הכונס צאן לדיר ובגמרא דידן נמי בפרק הניזקין גבי עמרם צבעא אמרינן דילמא מציאה מצא אלא טעמא בתרא עיקר ואף על גב דאמיד אי יהיב בו סימנא שקיל ליה משום דלא מצי אמר ליתיה גבאי דהא איכא עדים ולא מצי למימר ההוא אחרינא הוה דהא יהיב סימנא והרי העדים מעידין שראו בו סימן זה הלכך איכא עדים וראה הוא. וזה הפירוש הוא נכון בשמועה ועלו דברי רבינו ז"ל כהוגן ואין לפקפק עליו. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הריטב"א חדא דידענא ביה כו'. יש שפירשו דתרווייהו צריכי והכי קאמר ליכא למיחש דלהוו דרבי מיאשא דהא לא אמיד. וכי תימא אכתי מנלן שהם של זה התובע הא קא יהיב סימנא ואין לשון ועוד נוח לזה הפירוש ובר מהכי קשיא טובא אשמעתין דאף על גב דלא אמיד מאי הוי מקרא מלא דבר הכתוב יש מתרושש והון רב ולא מפקינן ממונא מרשות בעלים בטענה דלא אמיד בשום דוכתא וכיון דאלו הוה אבוהון קיים יכיל למימר דידי נינהו אנן נמי טענינן ליורשין דטוענין ליורשין מאי דמצי טעין אבוהון ואף על גב דבתוספות אמרינן דמלתא דלא שכיחא לא טענינן להו הא לא משמע כן כדכתיבנא בפרק הגוזל ובפרק המוכר בסייעתא דשמיא בשמו של רבינו הרמב"ן ועוד כי יהיב אידך סימנא מאי הוה הא לא אשכחן דמהני סימנא להוציא ממון מרשות המוחזק ולא הוזכר אלא לגבי מציאה בלחוד שהתופס בה אין לו בה שום זכייה אלא שבא לזכות בה מדין מציאה ויאוש בעלים וכי איכא סימנין ליכא יאוש בעלים. והנכון מכל מה שפירשו בזה דהכא עדי פקדון הוה כדאמרינן ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא אלמא קים לן דהכי הוה אלא שלא היו העדים יודעין סימן אותן המרגליות שהופקדו בפניהם ולא מצינן למימר לפקוה דלחזינהו דיכול למימר בכדי לא מפיקנא ליה וכדאיתא בפרק חזקת בעובדא דרמאי דפומבדיתא וכיון שכן הוה לן למיחש דדילמא הני דאשכחנא ברשות היתומים אחריני הוו שהיו של רבי מיאשא או שהפקיד אצלו אדם אחר ומשום הכי אמרינן דכיון דידעינן ביה בר' מיאשא ואיכא אחריני דיהבי הני סימנין דפקדון בהכי סגי והרי הוא כאילו יש כאן עדות ברורה של פקדון שאלו הם אותם שהפקיד ואפשר דבחד מהני טעמי סגי ולרבותא נקטינהו תרווייהו אי נמי דתרווייהו בעינן והוה ליה חדא ועוד דכריכן אהדדי. אבל רבינו הגדול סבר דטעמא בתרא עיקר דטעמא דלא אמיד לא חשיב מידי אפילו לגבי האי. ואם תאמר כי איכא עדי פקדון מאי הוי נימא שמא חזר אביו ולקחם שהרי אילו אביהן קיים היה יכול לטעון כן כל היכא דליכא ראה. ויש לומר דהכא נמי ראה הוה שהממון היה ברשות בית דין וכיון דיהיב האי סימנייהו הא איכא ראה שאין לנו לכפור במה שהוא בידינו. ובתוספות אמרו דהא מלתא דלא שכיח הוא למהדר ולמזבנינהו וכ"ש היכא דלא אמיד ואין טוענין ליורש אלא דבר שהוא קרוב ומצוי ולא נהירא ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא ולא פקיד צואה אתו יורשין ובעל פקדון. דלא אמיד עשיר כולי האי ולא איצטריכו ליה הנך מרגניתא ע"כ:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל חדא דידענא ביה ברבי מיאשה דלא אמיד כלומר הדין עם המפקיד שהרי ר' מיאשה לא היה אמיד שיהיו לו מרגליות ויש להקשות ואף על גב דלא אמיד אמאי לא אמרינן דילמא מציאה אשכח דהא אמרינן הכי גבי אפוטרופוס של יתומים דהוה אכיל ושתי והיה אומר דמדיליה קא אכיל ומקשים והא לא אמיד ומהדרינן דילמא מציאה אשכח ויש מתרצין דשאני הכא בר' מיאשה דלא אמיד עד יום מותו והנכון לתרץ דהכא היתומים עצמן מודים היו דאביהם לא היה אמיד אלא שלא היו יודעין מאין באו ליד אביהם ולפיכך לא חיישינן למציאה אבל התם באפוטרופוס הוא טוען ואומר דדיליה קא אכיל. ועוד שהמפקיד ודאי והיתומים ספק ועוד הא יהיב סימנא ואין לפרש ועוד אף על גב דאמיד דין הוא שניתן למפקיד דיהיב סימנא דזה לא יתכן דודאי אמיד לא יהבי' בסימן דכי היכי דאביהם היכא דאמיד לא יתן כלום בסימן דמצי אמר לקוח הוא בידי הם הכי נמי היתומים לא יתנו דטענינן להו ליתמי מאי דהוה טעין אבוהון אלא עיקר הפירוש כך הוא חדא דידענא ביה ברבי מיאשה דלא אמיד כלומר ודאי מרבי מיאשה אינו דלא אמיד מאי אמרת שמא אחרים הפקידו אצלו הא קא יהיב סימנא שאומר שהם שבעה ושהם צרורות בסדין ומוכחא מלתא שלא היו אלא של זה. ודוקא בסימן מובהק. אבל בסימן שאינו מובהק התם הוא טעמא משום דניחא להו לבעלי אבידות כשיחזירו בסימן שאינו מובהק. אבל בדברים אחרים סימן מובהק בעינן דסימנין מובהקין מדאורייתא. ואין לפרש דמאי דאמרינן ועוד הא קא יהיב סימנא הוא נתינת טעם שאינו מרבי מיאשא דאיתא אחר כך אבל רגיל דעייל ונפיק בביתיה אימא איניש אחרינא אפקיד ומיחזא חזא ולא הוה צריך למימר אלא אימור מחזא חזא ומדקאמר אימור איניש אחרינא אפקיד משמע שהטעם הראשון בא לומר שאינו מר' מיאשא והטעם השני להודיע שאינו מהאנשים אחרים כדכתיבנא והא דאמרינן דיהבינן להו למפקיד דיהיב סימנא דוקא היכא שאין היתומים טוענין טענת ודאי אבל אם טוענין טענת ודאי ואומרים אבינו אמר לנו שהיו שלו לא יהבינן ליה למפקיד כך כתב הרב ר' משה בן יוסף מנראבונא ומייתי ראיה מדקאמר שכיב ר' מיאשה ולא פקיד משמע משום דלא פקיד אבל אי פקיד אף על גב דלא אמיד אין מוציאין מיורשיו. ואם תאמר כיון דאי פקיד ואמר דדיליה לא מפקינן מיתמי היכא דלא פקיד נמי לא נוציא מידם דהא קיימא לן דטענינן ליתמי מאי דהוה מצי טעין אבוהון וכמו שאביהם היה יכול לומר שלי הם יטענו בית דין בעבור היתומים. תירץ הרב היכא שהענין מוכיח שאינו אמת והדבר רחוק כגון זה שלא היה לעולם אמיד לא אמרינן בכי הא דטענינן להו ליתמי מאי דהוה טעין אבוהון שלא אמרינן דטענינן מאי דהוה מצי טעין אבוהון אלא כשנטעון בעבורם טענה נטעון שאביהם היה יכול לטעון אבל לא כל מה שהוא היה יכול לטעון שאם היה הדבר רחוק לא נטעון אותו בעבורם ומצינו כיוצא בזה בבבא מציעא שאביהם היה יכול לטעון נאנסו ואנחנו לא נטעון בעבורם ע"כ:
אימר איניש אחרינא אפקיד ומחזי חזא ונראה למורי הרב דכיון שאין זה התובע זוכה מותר להם ליתומים להשתמש בו ולמוכרו אם ירצו שהרי זה המפקיד שהיה טוען טענת ודאי כבר נתבטל הודאי שלו וגבי שאר העולם הוו להו ספק שאינם יודעין אם הוא מאביהם או משל אחרים וכיון שכן שהוא ספק לא יניחו מלהשתמש בו. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

נכסי לפלוני משמע לשון מתנה ומשמע לשון ירושה כי אמר לאחד נכסי לפלוני הוי מתנה וקנה מקבל מתנה וכי אמר על מי שראוי ליורשו נכסי לפלוני קרובי הוי לשון ירושה ונפקא מינה לכדאמרינן בפרק יש נוחלין אמר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני ומת ראשון אין לו כו'. מתנה בלבד אלא לשון ירושה נמי במשמע ואוקימנא התם בשראשון ראוי ליורשו הוה הלכך אין לשני כלום וירושה אין לה הפסק ואליבא דרבי יוחנן בן ברוקא דאמר אם אמר על מה שראוי ליורשו דבריו קיימין כגון בן בין הבנים ובת בין הבנות אבל אי פירש ואמר נכסי נתונים לפלוני ואחריו לפלוני ומת ראשון קנה שני דמתנה יש לה הפסק והלכתא פסיקתא היא בבבא בתרא הלכך אי טוביה ראוי ליורשו הוא קנה משום ירושה ואי אחר הוה קנה משום מתנה. רש"י במהדורא קמא:
אמר רבי יוחנן הרי בא טוביה פירוש ואפילו יש בעיר טוביה אחר יש לנו ליתנם לזה שהוא תובע ראשון כיון שאין האחר תובעה ואין לנו לחוש שמא יתבעם אחר. ואחד מחכמי הצרפתים ז"ל כתב דאפילו יתבעם האחר קודם שנפסק הדין כיון שלא פירש הנותן למי יתננו יתנו לטוביה שבא ראשון דסתמא דמלתא כיון שלא פירש על התובע ראשון נתכוון. ריב"ש ז"ל:
וז"ל הר' ישעיה מטראני ז"ל הרי בא טוביה פירוש לא פירש הנותן לאיזה טוביה אמר והיו בעיר הרבה ששמם טוביה ובא אחד ואמר לי נדר בחייו שיתן לי נכסיו ואמר רבי יוחנן הרי בא טוביה שהוא תובע אותם ואין לנו לחוש שמא לטוביה אחר אמר. אמר לטוביה ואתא רב טוביה פירשוה והיה אומר לי ליתנם בחייו. לטוביה אמר לרב טוביה לא אמר פירוש ויש לחוש שמא אינו זה שצוה עליו ע"כ:
ואי ההוא רב טוביה איניש דגייס ביה פירוש מכירו ורגיל אצלו ובלעז פרידורא הא גייס ביה ולרב טוביה יהבינן והאי דקאמר טוביה משום דגייס ביה אמר. שני טוביה רחוקים חד שכנו וחד חכם. תלמיד חכם קודם דסתמא דאיניש בשעת פטירתו עביד מצוה וצדקה יתירה והמהנה תלמיד חכם מנכסיו אין לך מצוה וצדקה גדולה מזו כדאמרינן בעלמא כל הנחמות שנתנבאו הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה תלמיד חכם מנכסיו אבל תלמיד חכם עצמו אין כל בריה יכולה לספר ברוב גדולתו הלכך תלמיד חכם קאמר קרוב ות"ח אפילו ראוי ליורשו דכיון דלא פירש לטוביה קרוב ודאי מצוה בעי למעבד כ"ש. מאח רחוק כמשמעו כלומר שנתרחק ולא היה נותן לו מימיו דכיון דלא פירש ודאי לשכנו היושב אצלו שההנהו בחייו קאמר. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל קרוב ותלמיד חכם כו'. אומרים רבותינו חכמי גירונדא שזה אינו אלא בקרוב שאינו ראוי ליורשו אבל קרוב הראוי לירש אותו קודם לתלמיד חכם ומאי דמייתי קרא דטוב שכן קרוב מאח רחוק לאו דוקא אלא להוכחה בעלמא הביא אותו להוכיח שהאדם אוהב לשכנו יותר מקרוביו ומכל מקום לא אמרינן ששכן קודם אלא בשכן שיש לו חברה ורגילות עמו כמו עם תלמיד חכם. אבל בשכן שאין לו רגילות עמו כלל לא ע"כ:

שודא דדייני אומר רבינו תם דאינו תלוי באומד הדעת אלא ברצונם יתנו הדיינים למי שירצו והביא ראיה מפרק בתרא דקידושין נאמן הדיין לומר לזה זכיתי כו'. אבל אין בעלי דינין עומדין לפניו אינו נאמן ופריך ונהדר ונדיינו ומשני בשודא דדייני ואי כפירוש רש"י שהדיינין אומדין דעתו של נותן אכתי נהדר ונידיינינהו ואם תאמר ולפירוש רבינו תם ז"ל נמי כיון דתלוי ברצון הדיינין אם כן יתן הדיין למי שיתן לו יותר שכר והדרא קושיא לדוכתין ונהדר ונדיינוה ומי שנתן לו שכר יותר יחזור ויזכה וידוע הוא אצלו מי שהרבה שכרו ותירצו בתוס' דכל דיינא דמקבל אגרא לאו דיינא הוא. ואם לא תפרש קושיית התוספות כן תקשי מה זו שאלה ודו"ק כנ"ל. ולרש"י יש לתרץ כיון שהדבר תלוי באומדנא כל שהוא של הדיין דלשון שודא היינו לשון הטלה שיטילו הדיינים שיחשבו למי נתכוון ויתנו לו ולפי' לא יחזור לדון דשמא יטנו לבו לצד שני. וקרוב לזה פרש"י עצמו בפרק בתרא דקדושין כנ"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא שודא דדייני אחר בית דין גריר לאותו שיראוהו ב"ד רגיל אצלו ואוהבו יותר:
ולרבינו תם ז"ל יש סיוע מהירושלמי דגרסינן התם שוחדא דדייני ודאי שאינו רוצה לומר שיקבלו שוחד הדיינין אלא שיש כח בידם לתת למי שאוהבו יותר. תלמידי רבינו יונה:
וז"ל הריטב"א ז"ל שודא דדייני פרש"י למי שיראו הדיינין שהיה דעתו של נותן קרובה אצלו ואינו נכון לכך פירשו שודא דדייני אומד הדיינין לתת אותו למי שירצו או למי שיראו הגון יותר ושהוא עמוק בתורה ובמצות. וכן אמרו בתוספתא הדיינין מחליטין אותו למי שירצו ואמרו בירושלמי שוחד דדייני ולשון גוזמא הוא לפי שהרשות נתונה להם לעשות כמו שירצו וכבר פירשתיה במקומות אחרים בס"ד ע"כ:
וז"ל הר' ישעיה מטראני שודא דדייני הם ישליכו פניהם על מי שיראה להם דעתו של מת מקורבת עמו בחייו או מי שהיה שרבו מעשיו יותר מחברו שנאמר לזה נתכוון בעבור כפרת נפשו ואם לא בא שום טוביה לתבוע ולומר שלי נדר בחייו ליתנם ויש בעיר הרבה טוביה גם בזה הוא שודא דדייני ע"כ:
בר אוריא בן אדם גדול ואית ספרים דגרסי בה בר אורייתן בן תורה כלומר מורה הוראות לשם שמים:

המוכר שטר חוב ומחלו מחול כו'. יש שפירשו משום דמכירת שטרות דרבנן ואתיא מחילה דאורייתא ומפקעת מכירה דרבנן ויש מקשים לפירוש זה דהא בפרק הזהב ממעטין מכירת שטרות מאונאה בכלל ופרט וכלל דאלמא מכירתם מן התורה היא ויש דוחין שלא בא הכלל אלא למעוטי קרקעות ועבדים ודנקטי ביה שטרות אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומיהו הא קשיא לן דאם כן למה אמרו כאן במכנסת שטר חוב לבעלה שאינה יכולה למחול מפני שידו כידה דהא מכל מקום אין זכייתם שזיכתה אותם לבעלה אלא מדרבנן ויש לומר דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל ושמו ידו כידה כאילו זכה בהם מן התורה והפקר ב"ד הפקר כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא וחזר ומחלו ללוה מחול דמצי טעין ליה לוה ללוקח מהיכא אתיא לי מכח פלוני מלוה דהא לאו בעל דברים דידי את ואיהו אחולי אחיל לגבאי ואפילו יורש של מלוה שבא לידו החוב בירושה יכול למחול ע"כ:
וכתב הר' ישעיה מטראני ונראה לי שאם נתנו המלוה במתנה לחברו וטוען הלוה פרוע הוא אף על פי שהמלוה מאמת דבריו אין שומעין לו אלא אמרינן קנוניא עשו שניהן ואומרים ללוה תפרע למקבל המתנה שהשטר מסור בידו ואם פרעתו למלוה לך להדיין עמו שיחזיר לך מעותיך אבל אין הדבר כן דמגו דאי בעי מצי מחיל ליה כדאמרינן מצי נמי למימר פריעא הוה ולבעליה ע"כ:
והרמב"ן כתב וז"ל המוכר שטר חוב לחבירו כו' פירש רבינו חננאל ז"ל דיכול למימר עיינית בחושבנאי ולא פש לי גביה ולא מידי ואין דבריו ברורים אם רצונו לומר דבהכי עסקינן שאמר בלשון הזה לא פש לי גביה ולא מידי מאי מחלו אין זו מחילה ועוד היכי אמרינן דלמאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא אם מכר לו דבר שאינו שלו למה לא יחזיר לו מעותיו ועוד למאן דדאין דינא דגרמי למה ישלם לו דמי שטרא מעלי' דהיינו כל מה שכתוב בתוכו לא ישלם אלא מה שנתן לו שהרי אין מכירה חלה עליו והוו ליה מעות הלואה דמקח טעות הוא ונראה שכך הוא ז"ל מפרש דמגו דיכול למימר לא פש לי גביה ולא מידי לא אסתלק ליה מהאי שטרא לגמרי ועדיין ברשותו הוא עומד ויכול למוחלו ולומר אע"פ שאתה חייב לי הריני מוחלו לך ואם כן הוא שתי תשובות השיב עליו רבינו הגדול ז"ל בהלכות שאנץ אבל עדיין הפירוש אינו נכון דקשיא לן במקום שחב לאחרים מי מהימן לומר כן הרי אמרו האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן במקום שחב לאחרים וכן אמר פרוע הוא אבל השתא דקיימא לן דאי חזר ומחלו מחול אפשר דאי אמר פרוע הוא נאמן מגו דאי בעי מחיל אבל למתלא הא בהא אי אפשר דאפכא מסתברא טפי וראיה לדבר הא דגרסינן בשילהי פרק שנים אוחזין מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ואקשינן בה התם אמאי ואמר רבא שמע מינה איתא לדשמואל פירוש וכשם שיכולה למחול יכולה לומר נמי פרוע בבית דין וממנו נפל השובר אלמא לא יכול למימר פרוע אלא מתוך שיכול למחול בהפך מדברי הרב וטעמו של רבינו הגדול אינו ברור לנו ובבבא בתרא נכתוב יותר מזה בעזרת האל ע"כ:
במכנסת שטר חוב לבעלה כלומר שנפל לה בירושה או נתנו לה במתנה שטר חוב והכניסה אותו לבעלה בתורת נכסי מלוג וחזרה ומחלה את הלוה אין מחילתה כלום מפני שידו כידה כלומר כשם שהיא קונה את החוב בכל מקום שהוא כך הבעל קונה וזוכה מיד בפירות הלכך שניהם אינם יכולים למחול היא אינה יכולה למחול מפני שאין בה כח להפסיד הזכות של הפירות שיש לבעל וגם אם מכרה גוף הקרקע ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות וגם הוא אינו יכול למכור מפני שגוף הקרקע הוא של האשה בחייה ודוקא בשותפות כזה שאין כל אחד ואחד יכול לברור חלקו אמרו שאין אחד מהם יכול למכור אבל בשותף אחד של שני שותפין שיש להם קרקעות או מטלטלין ביחד יכול כל אחד ואחד למכור חלקו. תלמידי רבינו יונה:

מפני שידו כידה תימה לר"י דבסוף שנים אוחזין גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל פריך וליחוש דילמא כתבה ליתן בניסן וכו'. ומשני שמע מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול והשתא אכתי ניחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה והכניסתה לבעלה שאינו יכול למחול לבעלה הראשון כדאמרינן הכא ואם כן יש לחוש כשאנו מחזירין השובר לבעלה הראשון יבא לידי כך שבעלה השני יפסיד כתובתה שהכניסה לו אשתו שיוציא השובר שפרע זה כתובתה כו' דצריך לומר דמיירי בדידעי דלית לה בעל. תוספות שאנץ:
אי גרשה ולא הספיקו הלקוחות שלקחו כתובתה לגבותה מבעל עד שמתה והויא לה לההיא איתתא חדא ברתא מההוא בעל אתו לקוחות וקא תבעו לה לגבות כתובתה מבעל ואמר לאו בעל דברים דידי אתון דברתאי דאית לי מינה והיא יורשת שלה קא תבעה לה מנאי ואהדרו לקוחות על דברת. רש"י במהדורא קמא:
והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל אתו יורשי קא תבעו לה לברתא. האמת כתב רש"י שהיתה הבת באה לגבות כתובת אמה מאביה ולירש הכתובה מכח אמה ואלו באין ליטול ממנה ולומר אמך מכרתה לנו ואחרים דקדקו מדלא אמרינן אתו לקוחות תבעו לאביה שמע מינה שהקונה חוב מחבירו שיכול הלוה לומר לו לאו בעל דברים דידי את אלא אם כן כתב לו זיל דון וזכי ואפיק לנפשך דאתי עליה מכח שליחותא וזה טעות דהא אמרינן בשילהי בבא בתרא דלמאן דאמר אותיות נקנות במסירה ואין צריך להביא ראיה שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים ואין צריך להביא ראיה ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את הפלוני מכרו לך ולאו בעל דברים דידי את וכן נמי מוכחא מלתא בפרק האשה שלום דקאמרינן מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה ומפקינן ביה זוזי בעל כרחיה דלוה אלמא מכיון שקנה מוציא ממנו בעל כרחו וכן בדין. עכ"ל הרמב"ן:
וז"ל הריטב"א ז"ל הא דאמרינן אתו לקוחות ותבעו לברתא תמיה מילתא מה תביעה יש ללקוחות אצל הבת כיון דכתשבת אמה זבנו ליזלו ולתבעוה מבעל כגון דאיגרשה לה או מתה ורש"י נשמר מזה ופירש דלאו תביעה ממש לגבות ממנה אלא לפי ששמעו שהבת הזאת היתה באה לגבות מאביה כתובת אמה ולירש אותה מכח אמה באו אלו ליטול ממנה אם כבר גבתה גבתהאו לומר לה אם לא גבתה כי אמה מכרתה להם ומה שהמתינו לאחר שנתגרשה או עד שמתה אולי לא היה להם פנאי זה דרך רש"י לפי לשון פירושיו והוא הנכון ואולי כי הקרקע שהיה משועבד לכתובה זו היה עומד בחזקת הבת לאחר מיתת האם ולפיכך הלכו אצלם דשעבודייהו גבה וכיון שעדיין לא גבאתו היא בב"ד שעבוד הכתובה קיים הוא ומהני ביה מחילה והיינו דאמרו דמחלה לכתובה לאביה והדר לה ארעא ותהדר לירתה מיניה כשימות ע"כ:

וז"ל תלמידי רבינו יונה לסוף אגרשה ושכיבה אתו יורשין קא תבעו כתובתה לברתה כלומר הלקוחות כי מיד שנתגרשה זכו בכתובתה ועל זה באו לתבוע ומפני שבאין מכח האשה שמתה ונוטלין זכותה קורא אותם יורשין וכן מצינו כיוצא בזה בבבא בתרא פרק מי שמת גבי נפל הבית עליו ועל יורשיו כו'. ושואלין על זה למה אמר תבעו לה לברתה והלא לבעל היה להם לתבוע. ותירץ רש"י שהבת היתה תובעת לאביה כתובת אמה והלקוחות תובעין ג"כ ואומרין לבעל שלא יתן לה אלא להם וכיון שתובעין מה שהיה ראוי להיות שלה ומפסידין על הבת שלא תזכה בה כמאן דתבעי לברתה דיינין ליה ולפיכך אמר ותבעי לה לברתה. ויש אומרים שזו הבת היתה אצלה גוף שטר כתובת אמה ולפיכך היו תובעים מנה שתתן להם השטר כדי שיוכלו לתבוע את הבעל. אבל הנראה נכון למורי הרב נר"ו שהם היו חושבים שהבת קבלה פרעון של הכתובה מיד אביה וכיון שקבלה הפרעון הוי כאילו מחלה לאביה דאין לך מחילה גדולה מזו שקבלה הפרעון דמסתמא כשמקבל האדם הפרעון מן המלוה מוחל לו ולפיכך היו תובעין לבת שזכתה בכתובה ואף על גב דאמרינן שהפרעון הוא כאילו מחלה וא"כ לא היה להם לתבוע מכח הכתובה אפילו הכי בזה נראה שיש חלוק בין פרעון למחילה מפני שיכולין לומר לה זה הפרעון שקבלת שלנו הוא ותני לנו כל מה שלקחת דמכח כתובה שנמכרה אצלנו זכינו אנחנו בהגביית אותו ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל ואי גרשה ושכיבא ואתו יורשין וקא תבעי לברתא איכא למידק מאי שיטייהו גבי ברתא ליזלו בתר בעל. ובשם הרז"ה אמרו דבעל נמי שכיב ונפלו נכסי כולהו גבי ברתא וא"ר נחמן ליכא דליסבא לה עצה דתיזיל ותיחלה לכתובתה לגבי אביה דתיחלה לנכסין שיש לה מאביה קאמר. ואיכא דלא ניחא ליה משום דלא שייך ביה תיזיל ותחלה ואזלא אחילתא ואם משום הא תיובתא לא חזינא עליה דלא אזלא ממש ותיזיל ממש קאמר אלא דרכן היה להשתמש במלה זו לתפארת הלשון וכיוצא בו הרבה אוכל והולך עד שתחשך וההוא גברא דהוה קאמר ואזיל טוביה דמשמע וכו' ההוא דקאמר אזיל דמן בי דינא לשקלוהי לגלימיה וטובא התם וכאלה רבים אבל לדידי קשה לי דאם איתא היה לו לפרושי בהדיא ושכיב לוקח וטפי מיניה דשכיב לוקח לא מעלה ולא מוריד ושכיבת עיקר דעובדא. ויש מה שאומר דכל שלא כתב ללוקח זיל דון ואפיק לנפשך כדרך שאמרו בהרשאה יכול בעל חוב לדחותו ואומר לאו בעל דברים דידי את אבל כדכתב ליה כן אתי עליה מן הדין שליחות והכא בשלא כתבה ללוקח כן ואינו מחוור דאכתי למה להו גבי ברתה והא איהי לא מחייבה למתבע לאבוה מחמת הלקוחות וממילא מפסדי אינהו ואפילו לא אזלא לגבי אבוה ועוד דדינא לאו הכין מדאמרינן בשילהי גט פשוט למאן דאמר אותיות נקנות במסירה אין צריך להביא ראיה על המסירה שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת כו' ובפרק האשה שלום נמי גבי נצי בר חבי וחבי בר נצי כו'. ויש לפרש לפי ששמעו לקוחות שהבת באה לגבות כתובת אמה מאביה ואביה רוצה להגבות ולא נתברר אם פרעה אם לאו משום כך הלכו אצל הבת אם גבתה שתחזיר להם ואם לא גבתה שיודיעוה שמכרה אמה כתובתה להם ולא תגבה אותה ע"כ:
וז"ל ריב"ש פי' רש"י שהיתה הבת באה לגבות כתובת אמה מאביה ואלו באין ליטול ממנה לומר אמך מכרתה לנו ויפה פירש שאין לפרש שמת האב וזכתה בנכסים והיו באים הלקוחות לגבות ממנה כתובת אמה דאיך היתה יכולה למחול לעצמה ועוד מאי אהני לה הא רב נחמן דאין דינא דגרמי וחייבת היא לשלם להם דמי שטרא מעליא אבל עתה שהאב חי היא מוחלת לאב ואין הלקוחות גובין ממנה שאין לה נכסין ויש להם להמתין עד שימות האב ובין כך ובין כך תתפשר עמהם ע"כ:
ליכא דליסבה עצה להא דתיזיל ותחלה לכתובתה דאמה גבי אבי' איכא דקשיא ליה ולמאן דדאין דינא דגרמי מה אהני ליה הא מגבי ביה דמי שטרא מעליא כל מאי דכתיב בשטרא וכיון דאיהי מחייבא לשלומי מה מהני לה מחילתה דהא רב נחמן גופיה דאין דינא דגרמי בפרק הגוזל וניחא ליה דמגבינן מינה ככשורא לצלמי ה"מ ממוכר דאיהו גורם להפסיד ממונו אבל מיורש לא גבינן מיניה כלל דאיהו לאו גורם הוא אלא שאינו רוצה לתבעו ללוה ומחל לו חובו אבל מוכר שלקח ממנו מעות ומכר לו חובו ובתר הכי מחיל ליה מגבינן ביה כל מאי דכתיב בשטרא הואיל ועבד מעשה שמכר לו ואף על גב דלא שקיל מיניה כמה דכתיב בשטרא כיון דגורס לו הפסד במחילתו משלם ליה דמי שטר מעלי'. ולא נהירא דאי איתא להך סברא המוכר נמי לא הוה ליה לשלומי אלא כמה דשקיל מיניה ולא דמי שטר מעליא אלא ודאי בין יורש בין מוכר משלמין הכל וכן בנותן שטר חוב וחזר ומחלו ואפילו יורש מוחל משלמין דמי כל השטר. וכן דעת הרב ר' משה הספרדי ועיקר ואפשר דרב נחמן עצה בעלמא הוא דאסבה כי היכי דליתו לקוחות ויתפשרו עמה ואיהי תירות לכתובתה דאמה. ויש מה שאומר שזו הבת קטנה היתה בעונת הפעוטות ואי מחלה לא משלמה שהמסור והמוחל מדין גרמי נתחייבו ומאבות נזיקין הן ואינה בת תשלומין שהקטן פגיעתו רעה או שמא נשואה היתה ואי מחלה לא משלמא השתא כדתנן נמי העבד והאשה פגיעתם רעה. ואני תמה היאך נתן רב נחמן עצה להזיקו לזה. והראב"ד ז"ל כתב שאין המוחל משלם אלא במתכוון להזיק אבל זו המוחלת להנאת עצמה לא והביא ראיה ממה שאמרו בפרק הנזקין גבי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ובעוסק במלאכתו לא קנסו ואין דינו בזה נכון. ועוד הארכתי בענין דינא דגרמי. הרמב"ן ז"ל. וכתב ריב"ש ז"ל וכבר כתבתי למעלה דעיקר קושיין ליתא לפי מה שפירש רש"י ע"כ:
וז"ל הריטב"א ליתא דליסבה עצה דתחיל לכתובתה דאמה לאבוה פירוש ואין לומר כאן שאין אדם מוחל לעצמו כי עיקר המחילה בכאן אינו אלא לאביה ואף על פי שכבר גרשה והוא אינו יורשה כפי מה שפירש רש"י ממאי דאמרינן דהוו תבעי לקוחות לברתה וקשיא לן כי מחלה מאי הוי הא מחייבא לשלם מדינא דגרמי כדלקמן ורב נחמן גופיה הכי סבירא ליה. ויש לומר שלא היו לה נכסים עתה אי נמי נשואה היתה ופגיעתה רעה שהיא פטורה עד שתתגרש או עד שתתאלמן אי נמי דקטנה היתה שהגיעה לעונת הפעוטות שמחילתה מחילה במטלטלין ופטורה מנזיקין הא לאו הכי אף על גב דלקוחות בטובת הנאה זבנוה כיון דסוף סוף השתא אפסד' האי מינייהו אין לנו אלא כשעת הנזק שחיוב המוחל אינו אלא מדין מזיק ואפילו בנותן או מוכר שלא באחריות הוא חייב לשלם מדינא דגרמי וכדלקמן ע"כ:

ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל יש לשאול מה הועילה הבת בעצתו של רב נחמן כו'. ויש מתרצין שהבת לא תתחייב לשלם להם דמי הכתובה אלא אותן המעות שנתנו הם לאמה בעבורה כו' ואין זה נראה כו'. ויש מתרצין שזהו מה שהיתה מרווחת שהיא היתה גובה מאביה כל הכתובה כולה ואח"כ לא היתה חייבת לשלם להם אלא דמי הכתובה שאם היה בכתובה חמש מאות זהובים היא לא תשלם כל החמש מאות זהובים אלא יחשבו ב"ד כתובה זו מאדם כזה כמה היתה שוה אם היתה נמכרת שאי אפשר שלא יפחתו מסכום הממון בעבור טורח התביעה וכדי שלא יצטרכו עוד להטריח לבית דין ואותו דביני ביני היתה מרווחת הבת וזה קרוב אל הדעת יותר אלא שקשה קצת לישנא דקאמר ותהדר ותרתה מיניה והיאך יאמר בעבור דבר מועט כזה ותרתה מיניה. והראב"ד ז"ל היה מתרץ דמאי דאמרינן מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה מיניה דמוחל שטרא מעליא דוקא בשמוחל המוכר עצמו אי נמי כשמוכר היורש ומתכוון להזיק אבל כשהיורש מוחל ואין כוונתו להזיק אלא שמתכוון לתועלתו לא יתחייב לשלם וזו הבת כיון שלא היתה מתכוונת להזיק אלא שהיתה עושה בעבור התועלת אינה חייבת לשלם. וזה אינו מתקבל דודאי מה שאמרו דגביא ביה מיניה דמוחל דמי שטרא מעליא לא נחלקו בין מוחל ליורש כלל. ויש מתרצין שזו הבת קטנה היתה וכשמוחלת לאביה אינה חייבת לשלם דקטן שהזיק פטור כו'. וגם זה אינו נראה דהיאך אפשר דרב נחמן היה נותן לה עצה להזיק ללקוחות. על כן נראה למורי הרב נר"ו דרב נחמן ודאי אית ליה דינא דגרמי אבל היה חושב כי זה כיון שאין גופו ממון לא הוי דינא דגרמי אלא דבר הגורם לממון וקיימא לן דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ופטור שכל האמוראים הראשונים היו סוברים דלא הוי דינא דגרמי אלא כגון מוסר ממון חברו שמפסיד גוף הממון אי נמי כגון מראה דינר לחברו שולחני ואומר לו עלך קא סמיכנא והשולחני אמר לו שהוא טוב ונמצא רע שזה הפסידו דבר שגופו ממון אבל במוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו שאינו מפסידו דבר שגופו ממון לא הוי דינא דגרמי אלא דבר הגורם לממון ואחר כך ראו האמוראים האחרונים שהשטרות היו נמכרים כמו כל שאר המטלטלים דעלמא אמרו דדייני להו בדינא דגרמי ויש סיוע לזה מדאמרינן כפייה רפרם לרב אשי כו' ולמה היה צריך להכריחו דמסתמא סבירא ליה לרב אשי דדיינין דינא דגרמי אלא מפני שהראשונים היו סוברים שאין זה בכלל דינא דגרמי והוי המוחל חייב לשלם דמי השטר ודבר הגורם לממון הוי כמי שגזל חמץ מחברו ועבר עליו הפסח שאף על פי שעכשו אסור בהנאה יכול לומר לו הרי שלך לפניך ומיפטר בהכי ואם בא אחר וגזלו מיד הגזלן והזיקו חייב הגזלן הראשון לשלם חמץ אחר וכמזיק הוא מפני שבשעה שהזיקו לא היה שוה פרוטה אלא שגרם לשלם ממון וכשהזיק דבר הגורם לממון פטור ע"כ:

תוספות בד"ה ועוד הא כו' דהנך תרי טעמי אין מועילין זה בלא זה דבעינן כו' עכ"ל ר"ל דאי לא הוה סימן א"נ דלא אמיד היינו אומרים דזבנה וכמ"ש הרא"ש אבל כיון דזה אומר סימן וגם זה לא אמיד אנו תולין בו ולא נימא דזבנה אבל לפירוש רשב"א בסוף הדיבור מטעם דלא אמיד לחוד ודאי דלא היינו אומרים דזבנה אלא דצריך לתת סימן משום דאיכא למיחש דאיניש אחרינא הוא וק"ל:

בא"ד וכן בפרק א"נ כו' ואתי איניש מעלמא ויהיב בהו סימנא ושקיל כו' עכ"ל ויש לתרץ דה"ק התם דלמא אתי איניש מעלמא אחר מיתתו של הנפקד ויהיב ביה סימנא ושקיל ליה כיון דלא ידעינן ביה דאמיד וכ"כ התוס' (ב) שם וק"ל:

בא"ד התם מיירי כשיש עדים שהפקיד אצלו דתו לא מהימן לומר לקוח כו' עכ"ל אבל בהנך עובדי דהכא ליכא למימר הכי שיש לו עדים שהפקיד אצלו דא"כ בדרגיל ועייל ונפיק נמי להתם לא ה"ל למתלי באיניש אחרינא וק"ל:

בא"ד אבל דהבא פריכא אין בו סימן והא ליכא למיחש שמא יכירו בטביעת עין כו' עכ"ל ר"ל ודאי דאין למפקיד להאמין בטביעת עין רק בסימנא אבל כיון דאיכא עדים שהפקידו. בדהבא פריכא נמי יש לחוש שיכירו העדים בטביעות עין אלא דלא שכיח וק"ל:

גמ' ואפילו יורש מוחל כו' כצ"ל:

שם מפני שידו כידה כו'. נ"ב אף שרבא אמר לעיל ידו עדיפא מידה היינו לענין נכסים שהכניסה לו והכא לא שייך למימר הכי דאפילו עדיפא ידו באותו החוב ממנה סוף סוף לא גרע מאילו מכרה החוב לאחרים דלית בה יד כלל ואפילו הכי יכולה למחול אלא כלומר ידה כידו ופיה כפיו ומחילתה אינה מחילה זולת בעלה ודוק. ומש"ה נראה שאף הוא אינו יכול למחול זולתה אף שידו עדיפא ודו"ק:

גמרא אמר להו ר"נ ליכא כו'. ברי"ף וברא"ש ליתא תיבת להו:

תד"ה ועוד. וההוא לא הוי סימן שהפקיד דא"ל דזבנה מיניה. והרא"ש כתב טעם אחר שאדם הרגיל כו' ילך ויגיד לאחרים כו'. ול"י מדוע נד מדברי התוס'. ועי' בשבועות (מו ב). מש"כ המהרש"א דנתינת סימן הוא ג"כ להוציא מחששא דזבנה. הוא דוחק. ומה שנסתעי' בזה מהרא"ש. אנכי ל"מ שם שום משמעות לזה:

תוס' סד"ה שודא כו'. נ"ב ול"נ שבאמת אין דין זה מסור לדיין יחידי. משו"ה שודא דדייני ולא דדיינא. ובב"ד אין מיחוש כה"ג וכי הא דתנן ספ"ב דיבמות מאנה כו' ישאנה מפני שהוא ב"ד. ואע"ג דלקמן נמי שהיה נשוי (צד ב') משמע לכאורה דר"נ לחודיה פסק שודא. לאו דוקא אלא הוא וב"ד והיינו דקאמר אנא דיינא. ר"ל ממונה ע"פ הנשיא. מ"מ עם ב"ד. אע"פ שהיה דן כיחידי כדאמר פ"ק דסנהדרין [ה' א'] במידי אחרינא. לא דשודא. וגם התם פירושא ראוי לדון ביחידי קאמר. וא"נ כמ"ש ר"ת לקמן בפמ"ש דדוקא כגון ר"נ דמומחה. וי"ל נמי דחשוב כב"ד וליכא חשדא:

גמ' דלא אמיד. עיין בספר הצבא להרז"ה מדה יב וברמב"ן שם:

גמרא ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא כו' א"ל חדא דידענא ביה בר' מיאשא דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא. עיין בתוספות דהני תרי טעמי צריכי להדדי והקשו על זה. ולולי פירושם היה נ"ל לפרש בפשיטות דחד מהני טעמי סגי דההיא עובדא איירי דאפקידו בי ר' מיאשא בסהדי כדמשמע לישנא דאפקידו גביה משמע שהוא ידוע כמ"ש ג"כ לעיל גבי מלוגא דשטרא בשם הריטב"א וכ"ש הכא כמ"ש שם ולפ"ז איירי בענין שהעדים היו יודעין שהופקד שבעה מרגליות בסדין אלא שאין להם שום סימן לא בסדין ולא במרגליות ומנין לא הוי סימן מובהק כמו שהביאו התוס' מההיא דפ' האשה שהלכה וא"כ אי הוי ר' מיאשא אמיד או שהיה חי אע"ג דלא אמיד הוי מצי למיטען דהנהו דאפקיד אהדרינהו ניהליה והני אחריני נינהו וה"ה דאי הוי אמיד אע"ג דשכיב הוי טענינן הכי ליתמי אלא כיון דלא אמיד הוי מילתא דלא שכיח ואהא מסיק ועוד אפילו אי אמיד הא יהיב סימנין והיינו סימנים גמורים ותדע דאל"כ בסמוך גבי כסא דכספא דקאמר נמי ועוד הא יהיב סימנא ע"כ היינו סימנים גמורים וה"נ דכוותיה ועוד דאף לפרש"י דיהיב סימנא היינו שהיו שבע וצרורים בסדינו נמי איכא למימר דהיינו סימן גמור שאין דרך ב"א לצרור מרגליות בסדין ולפ"ז מצינן למימר נמי שהעדים לא ידעו כלל שהיו שבע מרגליות אלא שראו שהפקיד לו איזה דבר צרור בסדינו ומהשתא נמי בחד מהנהו ב' טעמי סגי דכיון דלא אמיד אפילו את"ל דמנין לא הוי סימן מובהק אפ"ה לית לן למימר שהמרגליות הן שלו אלא מסתמא כך הפקידו אצלו ועוד דאפילו אי אמיד כיון דהעדים יודעים שהפקיד שום דבר צרור בסדין וזה נותן סימן דהיינו סימן מנין ושהן צרורין בסדין לית לן למימר שמה שהפקיד אצלו החזיר לו והני אחריני נינהו ואהא מסיק נמי שפיר ולא אמרן אלא דלא רגיל דעייל ונפיק גביה אבל רגיל דעייל ונפיק אפילו הנך תרתי טעמי להדדי נמי לא מהני דדלמא איניש אחרינא אפקיד. והתוספות שלא פירשו כן היינו משום דמשמע להו דהכא איירי בדליכא עידי פקדון דאי בדאיכא עידי פקדון מאי קאמר דאי רגיל דעייל ונפיק אימר איניש אחרינא אפקיד וכמו שכתב מהרש"א ז"ל בכוונת התוספות וכן הוא במרדכי פרק האשה שהלכה מיהו למאי דפרישית א"ש. וכה"ג יש לפרש בכסא דכספא ומטכסא דבסמוך שהפקידו בעדים אלא שהעדים אין להם סימן מובהק דאפשר שימצא כמותם כיוצא באלו אלא דאפ"ה כיון דלא אמיד אין לנו לומר שמה שהפקיד החזיר וזה הכלי הוא כיוצא בו משלו דהא לא אמיד ועוד דאפילו אי (לא) אמיד הא יהיב סימנין מובהקין ממש מה שאין לו לידע אא"כ הן שלו ואהא מסיק דברגיל דעייל ונפיק לא מהני דאימר איניש אחרינא הפקיד כלי שיש בו סימנין מובהקין שזה אומר אבל הכלי שהפקיד אצלו לא היה לו אותן סימנים מובהקים וזה הוחזר לו בחיי הנפקד ולפי שזה יודע שאדם אחר הפקיד אצל הנפקד כלי שנדמה להעדים כמו שלו סמיך למימר שהוא שלו אבל בדלא רגיל דעייל ונפיק אין לתלות כלל באחר דבכי הא בסימן כל דהו סגי כמו במוצא אבידה דמהדרינן אפילו בסימנין שאין מובהקין אלא דלהוציא מיד המוחזק היכא דאיכא למימר שהן שלו ודאי לא סגי בסימנין שאין מובהקין כיון דאיכא כיוצא בו ואי הוה אבוהון קיים הוי מצי טוען דידך החזרתי וזה שלי משא"כ כיון דשכיב ולא אמיד בסימנים כל דהו מהני כנ"ל נכון בעזה"י ובאמת שגדולי המפרשים ה"ה הרמב"ן והרשב"א שהביא ה"ה בפ' ו' מהל' שאלה כתבו ג"כ דאיירי בעידי פקדון והר"ן בשמעתין נמי כתב בתחילת דבריו דהכא איירי בדאיכא עידי פקדון ואפ"ה עלה לו הסוגיא בקושיא ומש"ה חזר בו ומסיק דע"כ הנך תרי טעמי צריכי להדדי משום דמשמע ליה דשב מרגניתא דצרירו בסדינא לא היה בהן סימן אחר אלא שהיו שבע וצרורות בסדינו ומש"ה כתב ותמיהני דא"כ מה בין האי לסימנא דשומשמין ולפמ"ש לא ידעתי מקום תימא בזה דודאי מה שהיו צרורות בסדינו הוי סימן מובהק אי משום דאין דרך לצרור בסדין כמ"ש התוספות או משום שהעדים היו מכירין הסדין אלא דאפ"ה אי הוי אמיד לא הוי מהני לגבי המרגליות דאע"ג דמהדרינן חמור בסימני אוכף היינו במציאה משא"כ להוציא ממון מחזקתו לא אשכחן דמהני בכה"ג אבל כיון דלא אמיד מהני וה"ה בדלא אמיד כיון דאיכא סימנים גמורים בסדין ובמרגליות נמי איכא סימן מנין אף לפי שיטת הר"ן א"ל דמהני כ"ש לפמ"ש דאיירי בסימן גמור דומיא דעובדא דכסא דכספא ודמטכסא דקאמרינן ועוד הא יהיב סימנים וע"כ היינו סי' מובהק וכן במ"ש ה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דאע"ג דאיירי בעידי פקדון אפ"ה לא מהני טעמא דלא אמיד לחוד אבל טעמא דסימנין עיקר ומהני לחוד דהו"ל כעדים וראה. ולפמ"ש ודאי מהני נמי טעמא דלא אמיד לחוד כיון דאיכא מיהו סימנין שאינן מובהקין בהדי האי דלא אמיד ומילתא דלא שכיח לא טענינן ליתמי. ובעיקר דבריהם לענין דסימנים הוי כראה כבר האריך הש"ך בח"מ סי' רצ"ז וכבר עמדתי עליה ואין להאריך כאן במה שדקדקתי על דבריו רק ארמוז בקצרה דלולי שאיני כדאי לעמוד במקום גדולים היה נ"ל דלגבי יתומים לא שייך הא מילתא דראה דכיון שהן באין בטענת שמא ורוצים להראותו לא מגרע כחם בכך דאפ"ה טענינן כל מאי דמצי אבוהון למיטען וא"כ מאן יימר דאבוה הוי משוי לה ראה דכיון שידע אמיתת הדברים אפשר שלא היו מראהו אא"כ שהיה אומר מקודם שהן שלו וא"כ לענין יתומים לא איכפת לן בראה אלא הכל תלוי בעיקר הטענה אי הוי מילתא דשכיח או לא כנ"ל ואין להאריך יותר ודוק היטב:

קונטרס אחרון
גמרא בעובדא דשב מרגניתא דאפקיד גבי ר' מייאשא. הארכתי לפרש פירוש מחודש עיין עליו דנ"מ טובא לדינא ומתוך מה שכתבתי יש לדקדק ולהשיב על לשון הש"ך בח"מ סי' רצ"ז ועיין בפנים:

תוספות בד"ה ועוד הא קא יהיב סימנא אין לפרש כו' אלא יש לפרש דהנך תרי טעמי כו' עכ"ל. המשך דבריהם משום דלכאורה משמע דכל חדא טעמא בפ"ע הוא ע"ז כתבו דא"א לומר כן דאפי' את"ל דהא דלא אמיד לחוד מהני אפ"ה טעמא דסימנין ע"כ לא מהני לחוד אלא ע"כ דכל חדא לחוד לא מהני ותרוייהו כי הדדי מהני וכמ"ש הרא"ש ז"ל אלא דיש לי לדקדק דבשלמא להרא"ש ז"ל שכתב דהא דסימנין לחוד לא מהני היינו משום דא' מבני בית הגיד לו הסימנין וא"כ מדלא כתב דסימנין לא מהני באמיד היינו דחיישינן שמא זבנה מיניה כמ"ש התוס' ע"כ נראה מדבריו דאיירי אפילו באותן סימנין שא"א לידע אפי' היה שלו מקודם כגון האי דציירי בסדינא כמ"ש התוספות אפ"ה לא מהני דחיישינן שמא א' מבני בית הגיד לו וא"כ היינו דוקא בדאמיד אבל בדלא אמיד תולין במצוי שהוא של זה הנותן סימנין ממה שנחוש לכל הני חששי דלא שכיח דאימור מציאה אשכח וניחוש ג"כ שא' מבני בית הגיד לו הסימנין דהוי תרי מילתא דלא שכיחי לא חיישינן משא"כ לפירוש התוספות דחששא דסימנין היינו דלמא זבנה מיניה א"כ מאי מהני הנך תרי טעמי כיון דיש מתרושש והון רב ואכתי איכא למימר דמיניה זבנה ולכך יודע הסימנין ואפשר דאפי' הנך מיעוטי דיש מתרושש לא שכיח כלל שיקנה בפרהסיא משום אדם חפצים כי הנך וליכא למיחש אלא שמא מצא מציאה או ניתן לו במתנה וא"כ מהני שפיר בהדי טעמא דסימנין דתו ליכא למיחש למידי דאי מציאה אשכח דלא שכיח מהיכן יודע הסימנין אם לא שאחד מבני ביתו הגיד לו הוי ליה תרי חששי ואם נאמר שזה נתן לו במתנה ומש"ה יודע הסימנין הא נמי לא שכיח שיתן לו במתנה ואח"כ יחזור בו ומש"ה תולין במצוי אצלו כן נ"ל ומה שהביאו מסוגיא דפ' איזהו נשך כתבתי שם באריכות:

בד"ה קיהיב סימנא כו' ובהאשה שהלכה לא הוי סימן כה"ג עכ"ל. ולכאורה לפי מה שכתבו בדיבור הקודם לא הוו צריכי לחלק דהא בפ' האשה שהלכה משמע דאיירי בדאמיד ושהוא חי א"כ מש"ה לא מהני סימנים לחוד מה שאין כן הכא דאיכא ב' טעמי אלא דאפשר דמשמע להו מפרש"י מדכתב שהיו צרורות והן שבע משמע שבא לומר דבטעמא דסימנין לחוד מוציאין בכה"ג שהיו צרורות והן שבע משא"כ בההיא דהאשה שהלכה ליכא אלא סימן מנין לחוד ולפמ"ש התוספות שם אפי' סימן מנין לא הוי ע"ש כן נ"ל בכוונתו ועדיין צ"ע ועיין בס' מגיני שלמה למורי זקיני זצ"ל דמשמע ליה שהתוספות מקשין בזה על פי הקונטרס וכן משמע קצת מל' פסקי התוספות והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

בד"ה המוכר שט"ח לחבירו תימא לר"י כו' ונ"ל דלא הוי מכר מדאורייתא כו' עכ"ל. כבר כתבתי בפ' האיש מקדש דנראה דלמאי דקיי"ל אותיות אינן נקנין אלא בכתיבה ומסירה לא שייך לומר דהוו מדאורייתא דהיכא רמיזא באורייתא אי הוו בכלל מטלטלים דניקנין מיד ליד א"כ מיקנו בכסף לחוד או במשיכה ואי לא הוו בכלל וכי תמכרו ממכר משום דאין גופן ממון א"כ היכא אשכחן קנין שטרות באורייתא אלא דאפשר דאין ה"נ דהוו בכלל מטלטלים ומדאורייתא נקנה בכסף כר' יוחנן דכסף קונה מדאורייתא אלא דחכמים תקנו משיכה וכיון דלא שייך משיכה בגוף החוב אלא במשיכת הנייר לא משמע להו לחכמים שיקנה כמו שאר משיכות מש"ה תקנו כתיבה ומסירה ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתי שם ובעיקר דברי התוספות בשם ר"ת ע"ש בל' הרא"ש ז"ל באריכות:

בא"ד ויש לדחות כו' א"כ נפקא לן מוהיה ביום הנחילו כו' עכ"ל. לכאורה לפי' ר"ת צריך להאי ילפותא דאל"כ כיון דאין יכול למכור מטעמא דאין בו ממש למכור א"כ מנא לן דיכול ליתנו במתנת ש"מ דנהי דמתנת ש"מ מדאורייתא לרב נחמן היינו לענין דמהני בדיבור בעלמא כמו בשאר קנינים גמורים במכר ומתנת ברי משא"כ בשטרות אי לא מיקנו מדאורייתא במכר ומתנת ברי מנ"ל דמהני בש"מ אע"כ משום דמתנת ש"מ ילפינן מוהי' ביום הנחילו וא"כ הוי כיורש גמור שיורש החובות של אביו אף ע"ג דאין גופן ממון כדאיתא פ' יש נוחלין הואיל ויורש יורשה אלא דר"ת לא נחית להאי סברא דהוי כיורש ממש לענין דאין היורש יכול למחול כן נ"ל ודו"ק:

תוס' ד"ה חדא דידענא ביה וכו' דמילתא דלא שכיח הוא וכו'. לכאורה תקשה מזה על דעת הפוסקים בח"מ סימן ק"ח ס"ד דטענינן ליתומים מילתא דלא שכיחא ועמ"ש התוס' בב"ב דף ע' ומצאתי קושיא זו בש"ך שם בשם הריטב"א והנראה לפענ"ד דיש לומר משום דבאמת צ"ל לרב דס"ל בר"פ המוכר פירות דהולכין בממון אחר הרוב הא דהאמינו התורה לנפקד בטענת נאנסו אע"ג דלא שכיחא היינו משום דרב מיירי בברי וברי אבל בנאנסו דמסייע ברי לחזקת ממון עדיף מרובא ושמא. א"כ לרב לא טענינן ליתמי נאנסו דכיון דליכא גבי יתומים ברי ממילא דרובא עדיף מחזקת ממון אבל לשמואל דקי"ל כוותיה דאין הולכין בממון אחר הרוב דחזקת ממון עדיף ממילא דיש לומר דטענינן ליתמי נאנסו ולפ"ז אפשר לומר דאמוראי דהכא כרב ס"ל אך כיון שזכינו לזה א"צ לשינויא דחיקא אלא דהכא אפילו לשמואל א"ש דכיון דהמפקיד טוען ברי שהוא שלו ומסייע ליה נמי רובא דרובא וברי עדיף מחזקת ממון אפילו לשמואל ולא טענינן ליתמי משא"כ בנאנסו דאין המפקיד טוען ברי שפיר יש לומר דטענינן (ונראה לענ"ד דלפמ"ש מתורץ קושית התוס' בשבועות דף מ"ה דקאמר שם דאפקיד ליה בשטר צריך להחזיר לו בעדים והקשו התוס' דלמה לא מהימן החזרתי במיגו דנאנסו יש לומר דהתם לרב קיימא דאמר שם לא שנו אלא שלא שכרו בעדים ולרב אין שייך להאמינו בטענת החזרתי במיגו דנאנסו דהא יש להמפקיד ג"כ מיגו שהיה טוען בודאי שלא נאנס דאז אינו נאמן לומר נאנסו משום דברי וברי הולכין אחר הרוב ובחידושינו שם הארכנו בס"ד) גם יש לומר דהפוסקים הנ"ל ס"ל דתרי טעמא דהכי מועילין זה לזה כמ"ש התוס' בסמוך. ודוק:

תוס' ד"ה ועוד הא קיהיב וכו'. אלא יש לפרש וכו'. עיין במהרש"א וכן הוא בתוס' פרק איזהו נשך דטעמא דלא אמיד לא הוי סגי אפילו גבי יתומים עצמן אלא בצירוף דקיהיב סימנא. ולפ"ז קשה בהא דקאמר אבל רגיל דעייל ונפיק אימר אינש אחרינא וכו'. הל"ל יותר דשמא דידיה הוא דכיון דאזל טעמא דסימנא הא טעמא דלא אמיד לחוד לא סגי לאפוקי מיתמי וצ"ל דאפ"ה הוי הסימן ראיה להצטרף לטעמא דלא אמיד לענין לאפוקי מיתמי דאף ברגיל לא שכיחא כל כך שידע סימני הכלי. וק"ל:

בא"ד התם מיירי כשיש עדים שהפקיד. לכאורה קשה דנהי דהכא ל"ל שיש עדים כמ"ש מהרש"א מ"מ הא בשב מרגניתא דציירי בסדיני ליכא למיחש ללקוח כמו שכתבו התוס' לעיל א"כ בכסא דכספא ומטכסא יש לומר דה"ל דברים העשוין להשאיל ולהשכיר דקי"ל בח"מ סימן ע"ב דא"צ לעידי פיקדון א"כ כיון דיהיב סימנא ליכא למיחש ללקוח וצ"ל דאדרבא איכא למימר איפכא דשמא הוא של המת וזה התובע שאל ממנו כלים אלו ולכך מכיר סימניהם. ולפ"ז נ"מ לדינא דבדברים העשוין להשאיל ולהשכיר לא מהני סימן:

תוס' ד"ה קיהיב סימנא וכו' ובהאשה שהלכה וכו'. נראה לענ"ד דהטעם בזה משום דהתם אמרינן חיישינן שמא פינן וכו' וצריך להבין דהא עכ"פ נמצא בחביתא כמו שאמר התובע ולמה לא הוי סימן. ונראה משום דאמרינן בפרק האשה בתרא דף ק"כ דשומא עשויה להשתנות ולא הוי סימן. והיינו אפילו נמצא השומה באותו מראה מ"מ כיון דהוא עשוי להשתנות ואין הנותן סימן יכול לומר בבירור שבודאי יהיה במראה שיה' בו מקודם אף שנמצא בו באותו מראה. מ"מ כיון דאפילו אם הוא אותו אדם צ"ל דאתרמי כך שנשאר במראה זה ה"נ דיש לומר דאחר הוא ואתרמו. א"כ ה"נ יש לומר דנהי דבאבידה הוי סימן כדאמרינן בפרק אלו מציאות גבי היא אמרה בחפיסה. היינו משום דבאבידה ידוע בודאי שאם היא אבידה זו ימצא באותו חפיסה דמי פינה אותה והוי סימן שאינו עשוי להשתנות. משא"כ בפיקדון כיון שהנפקד כופר בו. אם כן אין המפקיד יכול ליתן סימן בודאי שנמצא באותו חביתא דדילמא פינן לכלי אחר. ואף שנמצא באותו כלי ה"ל סימן שעשוי להשתנות א"כ יש לומר ממילא דהכא שהנפקד היה בחזקת כשרות אלא שמת ולא נודע. א"כ יכול המפקיד ליתן סימן שאינו עשוי להשתנות דבודאי לא פינה הנפקד דלמה יפנה פקדון אחר מכלי לכלי לכך הוי סימן. ויש לומר עוד לפמ"ש התוס' ביבמות שם בד"ה אתרמוי אתרמי וכו' דהא דלא הוי מנין סימן כמו באבידה משום דמיירי שדרך בני אדם להצניע במדה זו. א"כ יש לומר דהכא לא מיירי בהכי והוי מנין סימן. אבל האמת יורה דרכו דמשמע מדברי רש"י ז"ל דדוקא מה שנתן שני סימנים שהיו באותו מנין וצרורים בסדינא. והיינו דס"ל דבאמת אין לדמות לאבידה דקי"ל סימנין דרבנן. והכא להוציא מן היתומים בעינן סימן מובהק כדאיתא בח"מ סימן רצ"ח. אלא דס"ל דשני סימנים ה"ל סימן מובהק וכמ"ש האחרונים באה"ע סימן י"ז סעיף כ"ד. א"כ ביבמות שם דיש לחוש שמא פינן ולא הוי רק סימן אחד לא מהני. אבל הכא דלא שייך שמא פינן כנ"ל ה"ל ב' סימנים. ומזה ראיה לדבריהם. ובתשובה הארכתי בזה:

תוס' ד"ה שודא וכו'. ויש לומר דכל דיין דמקבל אגרא וכו'. כוונתם משום דאמר בבכורות דף כ"ט דהנוטל שכר לדון דיניו בטילין לכאורה מהך מלתא גופא ה"מ להוכיח דהא ע"כ מיירי בשודא דדייני דאל"ה למאי נ"מ דדיניו בטילין דלכאורה היינו ע"כ דאף שדן כדין ולא טעה אין הדין דין ומאי נ"מ להדר ולדייניה וצ"ל בשודא וכמ"ש התוס' שנותן למי שירצה ושפיר קאמר דדיניו בטילין שיכולין דיינים אחרים ליתן לאחר מיהו זה אינו דהתם נ"מ בהא גופיה שצריכין לדון לפני אחרים ולעיין אם כדין תורה דן אבל בההיא דסוף קידושין שפיר מקשה ליהדר ולדייניה וכפירש"י שם דמה לנו ולנאמנתו ר"ל דכיון שיכול לחזור ולדון פשיטא דאין הדיין נאמן וכמ"ש הסמ"ע בסימן כ"ג ונראה הטעם דהוי כההיא דאיתא בקידושין דף ס"ו דאמר שלח ואחוי דאין עד א' נאמן בדבר שיכולים להתברר א"נ יש לומר דנפקא מיני' הכא לענין זמן בית דין משא"כ בסוף קידושין דמיירי בשעת הדין ממש כשעומדין לפניו. וק"ל:

והנה בש"ך סימן רנ"ג סעיף כ"ט מביא התוספתא באומר תנו ליוסף בן שמעון א"א לזה אוהב יותר מזה אלא חולקין. ותירץ הר"ן דהתם מיירי בחוב או פקדון. והקשה הש"ך עליו דמאי שנא בין חוב למתנה. ולענ"ד נראה דזה דמי לשנים שהפקידו אצל אחד דמבואר בח"מ סימן ש' דהיכא דלא ה"ל למידע מניח החוב ביניהן ומסתלק. אע"ג דהתם קי"ל דמונח עד שיבא אליהו. היינו משום דהתם בודאי איכא רמאי וכן הוא בח"מ סימן ע"ו אבל הכא שאין הנתבע טוען בברי לפנינו שאינו חייב אלא לאחד ויכול להיות שחייב לשניהם וליכא רמאי. ומ"ש או בפקדון היינו נמי בפקדון מעות שיהיה לו רשות להוציאו. כדמשמע מלשון תנו לפלוני וכמ"ש לקמן ובמקום דליכא רמאי חולקין ועיין ס"ס ש' גבי רועה ובש"ך סימן ע"ו ושפיר קאמר בתוספתא דחולקין משא"כ הכא במתנה דאי דהאי לאו דהאי ה"ל כההיא דלקמן דף צ"ד ע"ב דקי"ל כשמואל דאמר שודא. וכמ"ש התוס' לקמן דף צ"ד ע"ב וז"ל דהואיל וא"א לפי הענין להיות בבת אחת אימר אתרמוי לאותו שזכה וכו' וכ"ש הכא לפירש"י דאומדין למי שאוהב יותר. וכן משמע מלשון התוספתא א"א לזה אוהב יותר. ואפילו לפי' התוס' יש לומר דכיון שאמר סתמא יש לומר שהיה דעתו למי שיתנו לו הבית דין. ועיין שם בתוס' שכתבו עוד לחלק בין חוב למתנה דבחוב חשו להפסד ב"ח משום נעילת דלת וכו' ע"ש ומה שהקשה הש"ך עוד מלשון תנו דמשמע מתנה יש לומר דתנו בחובו קאמר כדאיתא בב"ב דף קל"ח. ובח"מ סימן רנ"ג סעיף ה'. ומה שמקשה עוד מהא דקאמר א"א לזה אוהב יותר. דמה אהבה שייך בחוב. נראה דהכי פירושו דבאמת ע"כ מיירי שאין להם ראיה על החוב דא"כ מה לנו לצוואתו. אלא שהם טוענים כל אחד שהיה חייב להם. א"כ ה"א דנימא כיון דאין להם ראיה על החוב מי מהימני והדר הדין דנימא שהוא מתנה כסתם לשון תנו ולהוי שודא דדייני למי שאוהב יותר. אלא אמרינן כיון שעכ"פ כל אחד טוען ברי שהיה חייב לו מסתמא תנו בחובו קאמר וממילא דחולקין כמ"ש. ומה שהקשה שם עוד משני יוסף בן שמעון שהוציא הלוה שובר סתם עליהם יכול לדחות לכל אחד כדאיתא בח"מ סימן מ"ט אם כן ה"נ נימא אלו הוי אביהן קיים היה מדחה לכל אחד. נראה דלא שייך לדחות לכל אחד אלא בשובר דא"ל דכיון שמוציא השובר על אחד ה"ל הודאה בבית דין לגבי השני דהא הוא אומר שפרע לשניהן וכי בשביל שאין לו שובר הוי הודאה. ותו דהא היה יכול לומר שלקח השובר אחד בשביל שניהן כדאיתא שם דאינו מועיל אפילו אם יכתבו שניהן הרשאה זה לזה אי טעון הכי. וכיון דלאו הודאה הוא ה"ה דמצי לחזור בו ולומר שהשובר הוא של שני כדקי"ל דיכול לחזור מפטור לפטור משום מיגו דיכול לפטור עצמו בטענה ראשונה. משא"כ הכא דאם היה אביו קיים לא היה יכול לדחות שניהם אם היו תובעין אותו בבית דין לאחר הודאה זו דכיון שאמר לאחד לא היתה כוונתי אלא לשני תו לא מצי למדחי לשני. דדחיית האחד ה"ל הודאה בבית דין לגבי חבירו. וק"ל:

שם תוס' ד"ה המוכר שט"ח וכו' ונ"ל דלא הוי מכר מדאורייתא וכו'. לכאורה משמע מדבריהם דסברא פשוטה הוא דבשיש לו קרקע ה"ל מכירה מדאורייתא א"כ לפי הנחתם דמחילה הוא מטעם דמכירה בדרבנן בשיש לו קרקע א"י למחול והא דהקשו דל"ל קרא למעט שטרות מאונאה ולא אוקמינן ביש לו קרקע משום דכיון דאין מכירה בשטרות אלא שיעבוד הקרקע היינו קרקעות דנתמעטו שם מאונאה וגם אין להקשות לקמן גבי קריבתיה דר"נ דמיירי בקרקעות דמטלטלין לא משתעבדי לכתובה ואפ"ה קאמר תזיל ותיחליה לכתובה דיש לומר דמיירי שקנה הקרקעות לאחר המכירה דלא היה מכירה מדאורייתא. מיהו אכתי קשה דהא בב"ק דף צ' באשה שחבלה איתא שם דלא משכחת שתזבין הכתובה בטובת הנאה משום דכל לגבי בעלה בודאי מחלה והא משכחת ביש לו קרקע. והעיקר נראה דאין כוונת התוס' שלא תועיל מחילה ביש לו קרקע דלא מצינו בשום פוסק סברא זו. אלא כוונתם כמ"ש התוס' בב"ב ומבואר בח"מ סימן ס"ו דהטעם דמוחלו מחול משום דיש לבע"ח שני שיעבודים שיעבוד הגוף ושיעבוד הקרקע. ושיעבוד הגוף של הלוה א"י למכור אלא שיעבוד הקרקע. וכיון דנכסי אינש עריבין ביה כיון שמוחל שיעבוד הגוף שוב א"י לגבות מן הקרקעות. וזהו שהכריחו התוס' מדמצי מחיל ע"כ שאינו מוכר שיעבוד הגוף אלא שיעבוד הקרקעות. וממילא כשאין לו קרקע אין המכירה כלום מדאורייתא דמאי מכר לו כיון דמוכח דאין יכול למכור שיעבוד הגוף ודוק:

תוס' ד"ה מפני שידו כידה וכו'. תימא לר"י וכו'. לא הבנתי קושיתם דהא הא דספ"ק דמציעא ברייתא הוא. ויש לומר דהיא נשנית קודם תקנת רבותינו בריש פרק האשה שנפלו דאפילו נכסים שנפלו לה עד שלא תתארס מכרה בטל א"כ הכא דהכתובה היה בידה קודם שניסת בודאי מכרה קיים וה"ה שיכולה לימחול. (ועיין בקונטרס אחרון דנ"מ לדינא) משא"כ הכא לשמואל דאמר שם דרב ושמואל ס"ל כרבותינו דמכרה בטל אפילו בנפלו לה קודם שתתארס וא"ל דאכתי משועבד לבעל לירושה מתקנת אושא דלאחר מיתתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. זה אינו חדא דיש לומר דבנכסים אלו שאין לו כח לפירות אם מכרה ה"ה דאינו יורשה אם מכרה. ותו דלא שמעינן בזה דידו כידה אלא היכא דמשועבד לו בחיים ולפירות ותו דיש לומר דהך ברייתא נישנית נמי קודם תקנת אושא. וכדאיתא נמי בריש האשה שנפלו דלא תנינן לתקנת אושא במתניתין ולכאורה הוא פלאי. שוב נראה לפענ"ד דכוונתם דהכניסה לו בתורת נכסי צאן ברזל. דהיינו משמעות דבריהם שכתבו והכניסתו לכתובה וכו'. ר"ל שהכניסה לבעלה בתורת נכסי צאן ברזל שכותב עליהם תוספת בכתובה דאל"כ הל"ל שהכניסתו כתובתה וס"ל להתוס' דבנכסי צאן ברזל אף קודם תקנת אושא ותקנת רבותינו הוי ידו כידה ואינה יכולה למחול. ועיין סימן צ"א ובאחרונים שם. אלא דאכתי צ"ע דמנ"ל הך סברא דמה שהכניסה לו בנכסי צאן ברזל עדיף משאר מכירה דיכולה למחול קודם תקנת אושא ותקנת רבותינו ועמ"ש בקונטרס אחרון. ודוק:

כשיקרא. שלא נכתב על מלוה זו: לא חיישינן. אם לא שיש בדבר ביטול שטר גמור: שב מרגניתא דציירי בסדינא. שבע מרגליות צרורות בסדין אחד הפקיד ביד ר' מיאשא: ולא פקיד. לא צוה לאנשי ביתו שחטפתו מיתה: אתו לקמיה דר' אמי. לתבוע את היורשין והיורשין אומרים שמא של אבינו היו: דלא אמיד. אינו עשיר: סימנא. דאמר בסדין הם צרורות והם שבע: שכיב חסא ולא פקיד. שטבע בנהר כדאמר ביבמות בפ' בתרא (ד' קכא:): מטכסא. לבוש משי צינד''ל בלע''ז: ההוא דאמר להו. בצוואת מיתה נכסי לטוביה ולא פירש לאיזה טוביה: דגיס ביה. רגיל אצלו ומגו דגייסי אהדדי קורא לו בשמו כאילו לא נסמך: ת''ח קודם. דמסתמא אדם מצדיק מעשיו לזכות בשעת מיתה דאמר מר (ברכות לד:) כל הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה תלמידי חכמים מנכסיו: שודא דדייני. הטלת הדיינים לפי מה שיראו דיינים שהיה דרכו של מת לקרב את זה יותר מזה או מי שבשניהן טוב ונוהג בדרך ישרה שיש לומר בו נתכוין המת לזכות: שודא. כמו שדי בימא (שמות טו) דמתרגמינן ירה בים הטיל בים: וחזר ומחלו. המוכר שהוא מלוה מחלו ללוה: מחול. דאמר ליה לוה ללוקח לאו בעל דברים דידי את: ואפי' יורש. של מלוה מוחל: זבינתה לכתובתה. מכרה שעבוד כתובתה לאחרים בעודה תחת בעלה: בטובת הנאה. דבר מועט שאינו אלא כחיזוק טובה שקורין גרי''ד מפיק רצון ולפי שהלוקח מטיל מעותיו בספק שמא תמות היא בחיי בעלה מפחד ואינו לוקחה אלא בדמי' מועטי': ה''ג אתו תבעי לה לברתה. אתו לקוחות וקא תבעי לה לברתה הבאה לגבות כתובת אמה מאביה ולירש הכתובה מכח אמה ואלו באין ליטול אותה הימנה לומר אמך מכרה לנו:

חדא דידענא ביה בר' מיאשא דלא אמיד. אע''ג דאילו הוה ר' מיאשא קיים והוה טעין שלי הוא היה מהימן אע''ג דלא אמיד דאימור מציאה אשכח או מתנה נתנו לו מ''מ לא טענינן ליתמי דמילתא דלא שכיחא היא כי היכי דלא טענינן להו נאנסו בסוף פרק המוכר את הבית (ב''ב דף ע: ושם): ועוד הא קא יהיב סימנא. אין לפרש ועוד אפי' אמיד דאי אמיד מה מועיל הסימן דלמא זבנה מיניה אף על גב דהאי סימן דציירי בסדיניה אין רגילות לידע אם לא שהפקיד אצלו מ''מ בכסא דכספא ומטכסא דבסמוך ליכא סימן אלא בגופם וההוא לא הוי סימן שהפקיד דאיכא למימר דזבנה מיניה אלא יש לפרש דהנך תרי טעמי אין מועילין זה בלא זה דבעינן דלא אמיד וסימן וא''ת בסוף פ''ק דלעיל (דף יג:) גבי ארוס וארוסתו דקאמר חדא דהא קא מודה ועוד האמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר''ג א''ל אביי ובהא כי לא מודה מי מכשיר ר''ג כו' ומאי קשיא ליה דלמא רב יוסף שני הטעמים מצריך כדאשכחן הכא י''ל דהתם אתי שפיר דאי טעמא דמודה לא מהני לחודיה ההוא טעמא נמי דהלכה כר' גמליאל לא מהני ליה מידי דלא מכשיר ר''ג אלא ברוב כשרים אצלה והכא רוב פסולין אצלה וליכא אלא חד טעמא דמודה בלבד וה''ק ובהא כי לא מודה פי' אי טעמא דמודה לחודיה לא מהני מי מכשיר כו' והא דאמרינן בהאשה שהלכה (יבמות דף קטו: ושם) ההוא דאפקיד שומשמי גבי חבריה א''ל הב לי שומשמאי א''ל שקילתינהו א''ל והא כך וכך הוו ובחביתא רמיין אמר ליה שקלתינהו והני אחריני נינהו ומשמע התם דאי הוה יהיב סימנים מובהקים הוה מהימן ולא מהימן אידך במיגו דלקוחים הם בידי וכן בפרק איזהו נשך (ב''מ דף ע.) הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו חזינן איניש דאית ליה דהבא פריכא כו' אבל כלים לא דלמא פקדון נינהו ואתי איניש מעלמא ויהיב בהו סימנא ושקיל להו התם מיירי כשיש עדים שהפקיד אצלו דתו לא מהימן למימר לקוח הוא בידי כיון שבא לידו בתורת פקדון אבל דהבא פריכא אין בו סימן והא ליכא למיחש שמא יכירו בטביעת עין דהא לא שכיח ורשב''א נראה לו לפרש חדא דלא אמיד וליכא למיחש דלמא דר' מיאשא נינהו ועוד לדלמא דאיניש אחרינא הוו נמי ליכא למיחש דהא קא יהיב סימנא: יהיב סימנא. פי' בקונטרס דציירי בסדינא ושבעה הוו ובהאשה שהלכה (יבמות דף קטו:) לא הוי סימן כי האי גוונא: שודא דדייני. לא כפי' הקונט' שפי' שיאמדו הדיינים דעתו של נותן למי רצונו ליתן יותר אלא אומר ר''ת שהדיין יתן למי שירצה ומביא ראיה מסוף פ''ק דגיטין (דף יד: ושם) גבי הולך מנה לפלוני ומת משלח מה שירצה שליח יעשה וקרי ליה התם שודא ועוד בפ' בתרא דקידושין (דף עד. ושם) אמרינן דנאמן דיין לומר לזה זכיתי כו' אבל אין בעלי דינים עומדים לפניו אין נאמן ופריך וניהדר ונידייניה ומשני בשודא דדייני ואי כפי' הקונט' שהדיינין אומדין דעתו של נותן אכתי ניהדר ויעשה שודא וכן בירושלמי למי שירצו הדיינים להחליט מחליטין ואם תאמר אם כן יתן הדיין למי שיתן לו יותר שכר וי''ל דכל דיין דמקבל אגרא לאו דיינא הוא: המוכר שטר חוב לחבירו כו'. תימה לר''י היאך יכול למכור החוב דבשלמא כשיש ללוה קרקעות מוכר לו אותו שיעבוד שיש לו על הקרקעות אבל כשאין לו כלום מה מוכר לו ונראה לו דלא הוי מכר מדאורייתא דאי הוי מכר אמאי מחול וכן נראה לר''ת דלא הוי מכר אלא מדרבנן ומייתי ראיה מדאמר בפ' מי שמת (ב''ב דף קמז: ושם) אמר רבא אמר ר''נ מתנת שכ''מ מדברי סופרים ופריך והאמר ר''נ אע''ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכ''מ שאינו יכול למחול אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דאינו יכול למחול כו' משמע דמידי דאורייתא אינו יכול למחול ויש לדחות דלעולם אפי' הוי מכר שטר דאורייתא יכול למחול והתם ה''פ א''א בשלמא דאורייתא מש''ה אינו יכול למחול היורש לפי שהוא אינו יורש אלא המקבל מתנה הוא היורש דאם הוא מדאורייתא אם כן נפקא לן מוהיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה אלא אי אמרת דרבנן אמאי אין יכול למחול הלא אפי' מידי דאורייתא יכול למחול כ''ש מתנת שכ''מ דרבנן וא''ת אמאי איצטריך למעוטי שטרות מאונאה אם מכר שטר חוב לא הוי דאורייתא וי''ל דנהי דהחוב אינו מכור מ''מ שייך בו אונאה שהוא שוה הרבה לקונה שימכרנו בדמים יקרים ללוה א''נ כגון שהיה חייב לו מלוה על פה ומעלה לו דמים שיכתוב לו השטר: מפני שידו כידה. תימה לר''י דבסוף שנים אוחזין (ב''מ דף יט: ושם) גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ופריך וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן כו' ומשני שמע מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול והשתא אכתי ניחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה והכניסתה לכתובתה לבעלה שאינה יכולה למחול כדאמרי' הכא וצ''ל דמיירי התם בדידעי דלית לה בעל: