כתובות פז ע"ב

ר' שמעון אומר כל זמן שהיא תובעת כתובתה היורשין משביעין אותה ואם אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה:
גמ' סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא דקא טעין מאתים וקא מודה ליה במאה הויא ליה הודאה במקצת הטענה וכל המודה במקצת הטענה ישבע אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטלת ועוד אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אלא אמר רבא מדרבנן דפרע דייק דמיפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עלה כי היכי דתידוק איבעיא להו פוגמת כתובתה בעדים מהו אם איתא דפרעה בעדים הוה פרע לה או דלמא איתרמויי איתרמי ליה ת''ש כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פנקסו והפוגם שטרו שלא בעדים שלא בעדים אין בעדים לא לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא בעדים דודאי צריכה שבועה אבל שלא בעדים אימא תיהוי כמשיב אבידה ותשקול בלא שבועה קמ''ל איבעיא להו הפוגמת כתובתה פחות פחות משוה פרוטה מהו מי אמרינן כיון דקא דייקא כולי האי קושטא קא אמרה או דלמא איערומי קא מערמא תיקו איבעיא להו פוחתת כתובתה מהו מי אמרינן היינו פוגמת או דלמא פוגמת מודיא במקצת הא לא קא מודיא במקצת ת''ש פוחתת תפרע שלא בשבועה כיצד היתה כתובתה אלף זוז ואמר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי ואינה אלא מנה נפרעת שלא בשבועה במאי גביא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא אמר רבא בריה דרבה באומרת אמנה היתה לי ביני לבינו: עד אחד מעידה שהיא פרועה: סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא דכתיב {דברים יט-טו} לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה ואמר מר כל מקום שהשנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטלת ועוד אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות אלא אמר רבא מדרבנן כדי להפיס דעתו של בעל אמר רב פפא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פז - ב

רבי שמעון אומר: כל זמן שהיא תובעת כתובתה, היורשין משביעין אותה. ואם אינה תובעת כתובתה, אין היורשין משביעין אותה. ובגמרא יבואר על מה אמר רבי שמעון את דבריו.:

גמרא:

הגמרא דנה מהו המקור לשבועת פוגמת: סבר רמי בר חמא למימר, ששבועה זו הינה שבועה דאורייתא ^[121].

משום דקא טעין הבעל שפרע לה את כל המאתים שכתב לה בכתובתה, והיא קא מודה ליה במאה. ואם כן הויא ליה כהודאה במקצת הטענה, וכל המודה במקצת הטענה ישבע.

דוחה הגמרא: אמר רבא, שתי תשובות יש בדבר זה, לומר שאין שבועה זו מדין שבועת מודה במקצת:

חדא - דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, [שהרי שבועתם באה לפוטרם מתביעת התובע] והיא נשבעת ונוטלת [שהרי היא התובעת].

ועוד, טעם שאינה נשבעת שבועה דאורייתא - משום שאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, ובנידון דידן הרי יש בכתובתה שיעבוד קרקעות, ואם כן אינה נשבעת עליו מדאורייתא. ^[122]

אלא אמר רבא, על כרחך צריך לומר שהשבועה במשנתינו אינה אלא מדרבנן ^[123].

והטעם שהטילו עליה שבועה - כיון דפרע דייק, דמיפרע לא דייק. [מי שפורע, היינו הבעל, מדייק וזוכר שפרע. אך הנפרע, היינו האשה, אינה זוכרת שנפרעה], ולכן רמו רבנן שבועה עלה, כי היכי דתידוק ^[124].

מסתפקת הגמרא: איבעיא להו, פוגמת כתובתה בעדים, מהו? [היינו שיש עדים שפרעה הבעל חלק מכתובתה].

וצדדי הספק -

דלמא אינה נשבעת, כיון שאם איתא דפרעה הבעל את כל כתובתה, ודאי בעדים הוה פרע לה, כמו שפרע את המחצית הראשונה, ומכך שאין לנו עדים על פרעון נוסף - שמע מינה שלא פרעה אלא מחצית כדבריה.

או דלמא, עדיין יש לחוש שמא איתרמויי איתרמי [הזדמן] ליה מעות, ופרעה בלא עדים, ורמו עליה שבועה כדי שתדקדק ותזכור.

ופושטת הגמרא: תא ושמע מה ששנינו במשנה: כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. ואלו המובאים לקמן, תקנו חכמים שיהיו נשבעין ונוטלין, השכיר, שתבע את בעל הבית לתת לו את שכרו ואמר לו - נתתי. והנגזל, אם ראו גזלן נכנס לרשות הנגזל שלא ברשותו, והנגזל טוען "כך וכך כלים גזלתני", ואומר הגזלן שלא גזל אלא חלקם. והנחבל, שראו את הנחבל נכנס לתוך ביתו של החובל כשהיה שלם, ויצא כשהוא שבור, וטוען החובל לא חבלתי בך. ומי שכנגדו חשוד על השבועה, וחנוני על פנקסו, שכותב בו הקפותיו, כך ציווני פלוני לתת לפועליו, ונתתי להם, והם אומרים לא נטלנו, הרי שניהם, החנוני והפועל, נשבעים ונוטלים מבעל הבית, והפוגם שטרו שלא בעדים.

ומדייקת הגמרא - שלא בעדים, אין! [כלומר רק כשאין עדים הוא נשבע ונוטל], אבל בעדים, לא! וראיה לנידון דידן שאינה נשבעת אם פגמה בעדים.

ודחינן: לא מיבעיא קאמר. לא מיבעיא בעדים, דודאי צריכה שבועה, שהרי העד מעיד שפרעה מחצית, אבל שלא בעדים, אימא [אלמלי המשנה] שתיהוי כ"משיב אבידה", ותשקול בלא שבועה. ולכך קא משמע לן במשנה שאף שלא בעדים נשבעת. ואין לדקדק מכאן שהיכן שיש עדים אינה נשבעת.

עוד הסתפקה הגמרא:

איבעיא להו, הפוגמת כתובתה פחות פחות משוה פרוטה, [היינו שפרטה בפניו את כל מה שפרעה בדיוק, אפילו בפחות משוה פרוטה], מהו?

מי אמרינן, כיון דקא דייקא כולי האי, ודאי קושטא [אמת] קא אמרה.

או דלמא, איערומי קא מערמא לדקדק בדבריה כדי שנאמין לה בלא שבועה.

ומסקינן בתיקו.

עוד הסתפקה הגמרא:

איבעיא להו, פוחתת כתובתה [היינו שאמרה שהיתה כתובתה פחותה מהכתוב בשטר, אלא שהסכימו ביניהם שלא תתבענו על הסכום הכתוב בשטר. ולא על ידי פרעון שפרעה הבעל], מהו?

מי אמרינן, היינו פוגמת. וחייבת שבועה. או דלמא, דוקא פוגמת חייבת שבועה כיון שמודיא במקצת, אבל היא לא קא מודיא במקצת, ולכך אינה צריכה להשבע.

ופשטינן: תא ושמע [בא ושמע] מה ששנינו בברייתא: פוחתת, תפרע שלא בשבועה. כיצד: היתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה - התקבלת כתובתיך! והיא אומרת - לא התקבלתי, ואינה אלא מנה. נפרעת שלא בשבועה. הרי מבואר שהפוחתת אינה נשבעת.

ומקשה הגמרא: במאי גביא אפילו את אותו מנה, הרי אינה יכולה לגבותו בהאי שטרא שיש בידה, כיון שמודה היא שהאי שטרא חספא בעלמא הוא, [כיון שנכתב בו שהיתה כתובתה אלף זוז, ואינה אלא מנה] ^[125]?

ומתרצת הגמרא: אמר רבא בריה דרבה - בברייתא מדובר באומרת אמנה היתה לי ביני לבינו. כלומר - אין השטר מזוייף, ובאמת נכתב ונחתם בכשרות אלא שהיתה אמנה בינינו שלא אתבענו אלא על מנה.:

שנינו במשנה, שאם היה עד אחד מעידה שהיא פרועה, לא תפרע אלא בשבועה.

ומפרשת הגמרא מהו המקור לשבועה זו: סבר רמי בר חמא למימר, שבועה דא ורייתא.

משום דכתיב - "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת", ודרשינן: דוקא לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, אבל קם הוא לענין חיוב שבועה. וכן אמר מר - כל מקום שהשנים מחייבין אותו ממון, אחד מחייבו שבועה.

דוחה הגמרא: אמר רבא, שתי תשובות בדבר, מדוע שבועה זו אינה שבועה מדאורייתא:

חדא, משום דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, ואילו היא נשבעת ונוטלת.

ועוד, שהרי מדאורייתא אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות, וכאן הרי יש שיעבוד קרקעות בכתובתה.

אלא אמר רבא: על כרחך שבועה זו אינה אלא מדרבנן. כדי להפיס דעתו של בעל.

אמר רב פפא,

הערות

^[121] כתב רש"י - "ונפקא מינה, דלא מפכינן לה", כלומר - בשבועה דרבנן אם הנשבע אינו יכול להשבע, כגון שהוא חשוד על השבועה, הופכים את השבועה, ומטילים אותה על הבעל דין שכנגדו. אך בשבועה דאורייתא אי הופכים את השבועה. אך עיין ברא"ש וברי"ף שכתבו שבנידון דידן, אף אם השבועה היא שבועה דרבנן אין הופכים אותה על שכנגדה. כיון שבשבועת הנוטלים אין הופכים את השבועה. ואם אינה יכולה להשבע לא תיטול ממון. ורק בשבועת הנפטרים, [כלומר, שבועה שמוטלת על מי שבאים להוציא ממנו ממון] הופכים את השבועה.

^[122] הקשו התוספות - והלא יש טעם שלישי, מדוע אינה נשבעת מדאורייתא, כיון שהטעם שנשבעים שבועת מודה במקצת הוא "דאישתמוטי קא משתמט", כלומר אנו חוששים שמא אין לו כסף לפרוע כעת את כל חובו, ולכן מודה רק במקצת, ואומר לעצמו - "כשיהיה לי כסף אשלם". לכן הטילה התורה עליו שבועה כדי שיודה בכל החוב. וטעם זה לא שייך כלל בנידון דידן, שבאה להוציא ממון?. והניחו בקושיא.

^[123] הקשה רש"י - אם השבועה אינה אלא מדברנן, מדוע נזקקה המשנה להגיע לפוגמת כתובתה, או לעד אחד כדי לחייבה שבועה, הרי מדרבנן כל מקום שהלוה טוען "השבע לי שלא פרעתיך", חייב המלוה להשבע, אפילו בלא פגימה? ומבאר רש"י, החידוש במשנה שאפילו אם הבעל לא תובע ממנה להשבע, משביעים אותה. וזה שייך רק בפוגמת, או בעד אחד. מה שאין כן בעלמא אין משביעים אלא אם תבע הלוה להשביע.

^[124] ודוקא בפוגמת שייך לומר טעם זה, כיון שיש לומר שמא כיון שפרע במקצת פרע הכל, אלא שאינה זוכרת. אבל בעלמא לא. ואם תאמר - מדוע אין האשה נאמנת לומר "לא פרעת לי אלא מקצת" במיגו שהיתה אומרת - "לא פרעת לי כלל", ובכהאי גוונא הרי נאמנת אף בלא שבועה? ומבארים התוספות - כאן לא שייך לומר מיגו. כיון שאין לנו חשש שמא היא משקרת, אלא אנו חוששים שמא אינה מדייקת בדבריה. ומיגו אינו מועיל אלא במקום שיש לנו חשש שקר.

^[125] ואינה יכולה להוציא מהבעל בלא שטר. כיון שהוא מוחזק. ואם תאמר - מדוע אינה נאמנת במיגו שלא היתה פוחתת? יש לומר - מיגו להוציא ממון לא אמרינן. אי נמי - מיגו שתחילתו בשקר לא אמרינן.

ר' שמעון אומר: כל זמן שהיא תובעת כתובתה — היורשין משביעין אותה, ואם אינה תובעת כתובתה — אין היורשין משביעין אותה.

א גמרא סבר [חשב] רמי בר חמא למימר [לומר] ששבועה זו של הפוגמת כתובתה שבועה דאורייתא [מן התורה היא, שהיא שבועת המודה במקצת, דקא טעין [שהוא טוען] שפרע לה מאתים וקא [והיא] מודה ליה [לו] במאה, הויא ליה [הרי זו] הודאה במקצת הטענה, וכלל הוא: כל המודה במקצת הטענה ישבע מדין תורה.

אמר רבא: שתי תשובות בדבר כדי לדחות סברה זאת: חדא [אחת] היא — שכל הנשבעין שמקור חובתם להשבע בתורה, נשבעין ולא משלמין, כלומר, שאדם נשבע רק לפטור את עצמו מתשלום תביעה, ואילו היא במקרה זה נשבעת ונוטלת. ועוד: הלא כלל הוא שאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. שאין שבועה מן התורה אלא לגבי מטלטלין, ולא על קרקעות ואם יש בתביעה גם צד של שעבוד קרקעות — אין מקום לשבועת המודה במקצת, והרי בכל כתובה יש שעבוד קרקעות!

אלא אמר רבא: שבועה זו היא מדרבנן [מדברי סופרים], ומדוע תיקנו אותה — כי דפרע [זה שפורע] — דייק [מדייק] וזוכר היטב, אבל דמיפרע [זה שפורעים לו כסף] — לא דייק [איננו מדייק], וכיון שהבעל טוען שפרע, ודאי זוכר היטב ורמו רבנן [והטילו חכמים] חובת שבועה עלה [עליה] כי היכי דתידוק [כדי שתדקדק] ותיזכר בדבר.

ב איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: פוגמת כתובתה בעדים, שאומרת שנפרעה כבר חלק מכתובתה בפני עדים, מהו הדין? האם לומר שאם איתא [יש] מקום לומר דפרעה [שפרע לה] את שאר הכתובה — בעדים הוה פרע [היה פורע] לה, וכיון שאין לו עדים על השאר — הרי זו הוכחה שלא קיבלה יותר ואינה צריכה להשבע, או דלמא [שמא] איתרמויי איתרמי ליה [נזדמן לו] הדבר אז שהיו עדים בשעת פרעון, ואת שאר הכתובה פרע לה שלא בפני עדים, וצריכה להשבע על החלק האחר?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: כל הנשבעין שמקור חובתם להשבע בתורה — נשבעין ולא משלמין. ואלו נשבעין ונוטלין: השכיר שתובע את שכרו מבעל הבית ובעל הבית טוען שכבר פרעו, והנגזל, שראוהו נכנס לבית של אחר, וכשיצא ראוהו שמסתיר כלים תחת בגדיו, ולאחר מכן טען בעל הבית שנגנבו ממנו כלים, והנחבל שתובע דמי פיצויים מן החובל בטענה שחבל בו והנתבע טוען שלא חבל בו כלל ועיקר, ומי שכנגדו, הצד האחר העומד כנגדו בבית הדין, שהיה צריך להשבע, והוא חשוד על השבועה, וחנוני התובע חובו על סמך הרשום בפנקסו, והנתבע טוען שלא נתחייב לו כלל, והפוגם שטרו שלא בעדים. ומכאן נדייק ונאמר כי דווקא זה הפוגם שטרו שלא בעדים — אין [כן] חייב בשבועה, ואולם זה הפוגם שטרו בעדים — לא נשבע כלל!

ודוחים: בלשון לא מיבעיא [נצרכה] קאמר [אמר], ובאופן זה: לא מיבעיא [נצרכה] לומר שאם נפרעה חלק בעדים שודאי צריכה שבועה, אבל שלא בעדים אימא תיהוי [אמור שתהיה] כמשיב אבידה, שהרי אין לו עדים שפרע, ואם היא הודתה מעצמה, נחשוב אותה כאילו השיבה לו אבידה, ותשקול [ותיקח] את השאר בלא שבועה כדין כל משיב אבידה שאינו צריך להשבע שלא נטל חלק מן המציאה לעצמו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאפילו בזה צריכה שבועה.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: הפוגמת כתובתה ומדייקת בסכום עד פחות פחות משוה פרוטה, שאומרת בדיוק גמור כמה נטלה, ולא רק סכומים גדולים אלא אף סכומים קטנים מאד, מהו הדין? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כיון דקא דייקא כולי האי [שהיא מדייקת כל כך], ודאי קושטא קא אמרה [אמת היא אומרת], או דלמא [שמא] איערומי קא מערמא [מערימה היא]? שאלה זו לא נפתרה, והריהי תיקו [תעמוד] במקומה.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: פוחתת כתובתה, שאומרת שסכום הכתובה לא היה כסכום הרגיל, או כסכום הכתוב בשטר הכתובה אלא פחות מזה, מהו הדין? מי אמרינן [האם אנו אומרים] כי היינו [זו היא] הפוגמת, ואין הבדל בדין ביניהן, או דלמא [שמא] יש לחלק, שהרי פוגמת מודיא [מודה] במקצת היא, ואילו הא לא קא מודיא [זו אינה מודה] במקצת היא, ובכלל טוענת שלא קיבלה כלל, אלא שמעיקר הדבר סכום התביעה שלה היה קטן יותר.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: פוחתת כתובתה — תפרע שלא בשבועה. כיצד? היתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה "התקבלת (קיבלת) כתובתיך" והיא אומרת "לא התקבלתי (קיבלתי) כתובתי, ואולם הכתובה אינה אלא מנה" — הרי זו נפרעת שלא בשבועה.

ושואלים: אם סומכים על דבריה, במאי גביא [במה היא גובה] בעצם? בהאי שטרא [בשטר זה] של כתובה? הלא האי שטרא חספא בעלמא [שטר זה חרס סתם] הוא, שהרי היא עצמה מודה שהשטר אינו שטר, שהרי הסכום שכתוב בו אינו אמיתי! אמר רבא בריה [בנו] של רבה: באומרת "אמנה (הסכם של נאמנות) היתה לי ביני לבינו", שאף שכתוב בו סכום גדול, לא אתבע אותו אלא בסכום קטן יותר, אבל השטר היה שטר אמיתי.

ג שנינו במשנה: היה עד אחד מעידה שהיא, הכתובה, פרועה — נשבעת האשה שעדיין לא נפרעה כתובתה כלל. סבר [חשב] רמי בר חמא למימר [לומר] כי מה שהיא נשבעת היא שבועה דאורייתא [מן התורה], דכתיב [שנאמר]: "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת" (דברים יט, טו), ומכאן מדייקים: לכל עון ולכל חטאת הוא שאינו קם, שאין עדות עד אחד מספיקה לצורך זה, אבל קם הוא לשבועה. שלענין שבועה, עדות עד אחד יש בה כדי לחייב את הצד שכנגד בשבועה. ואמר מר [החכם]: כל מקום שהשנים, שני עדים שהיו מעידים כנגדו, מחייבין אותו לשלם ממון — עד אחד שמעיד כנגדו מחייבו שבועה.

אמר רבא: שתי תשובות בדבר, לדחות את הסברה שמדובר בשבועה מן התורה: חדא [סיבה אחת]: שכל הנשבעין שמקור חובתם להשבע בתורה, נשבעין ולא משלמין, והיא במקרה הזה הלא נשבעת ונוטלת. ועוד: הלא כלל הוא שאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות, והכתובה יש בה גם שעבוד קרקעות.

אלא אמר רבא: שבועה זו מדרבנן [מדברי חכמים] היא כדי להפיס (לפייס, להרגיע) דעתו של בעל, שכיון שיש עד שמעיד כנגד דבריה, רצו חכמים שתנוח דעתו של הבעל ותיקנו שתישבע, כדי שיהיה בטוח שאינו משלם לחינם.

אמר רב פפא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Shimon says: Whenever she claims payment of her marriage contract, the heirs administer an oath to her. And if she does not claim payment of her marriage contract, the heirs do not administer an oath to her.

GEMARA: Rami bar Ḥama thought to say that the oath of a woman who vitiates her marriage contract is an oath required by Torah law, which is the oath of one who makes a partial admission, as the husband claims that he paid her two hundred and she concedes to him with regard to one hundred. This is a partial admission of the claim, and the principle is that whoever admits to part of a claim must take an oath according to Torah law to receive the remaining amount.

Rava said: There are two answers in the matter, in refutation of your argument: One response is that anyone who is obligated to take an oath that is enumerated in the Torah takes an oath and does not pay. By Torah law, one takes an oath only to exempt himself from payment, and in this case she takes an oath and takes her money. And furthermore, there is a principle that one does not take an oath with regard to a denial of a lien on land. The oaths of the Torah apply only to moveable property, not land. This means that if a claim involves a lien on land of any form, the oath of a partial admission does not apply, and a marriage contract includes a lien on land.

Rather, Rava said: This oath is by rabbinic law. It was instituted because the one who pays is precise and recalls that he paid his debt, whereas the one who was paid is not precise. When the husband claims to have paid her, he remembers clearly what happened, and therefore the Sages imposed the obligation of an oath upon her, so that she should be precise and remember exactly what occurred.

§ A dilemma was raised before the Sages: In a case where a woman vitiates her marriage contract by accepting partial payment in the presence of witnesses, what is the halakha? Do we say that if it is so that he has paid her the rest of the marriage contract, he would have paid her in the presence of witnesses, and since he has no such witnesses, this is proof that she never received the rest of the money, and she is exempt from an oath? Or perhaps he simply happened to have witnesses for part of the payment, and he gave her the rest without witnesses, and she must take an oath with regard to the remainder of the sum?

The Gemara suggests: Come and hear proof from a mishna (Shevuot 44b): Anyone who is obligated to take an oath that is enumerated in the Torah takes an oath and does not pay. And these take an oath and take their payment: The hired worker who demands his wages from his employer; and one who was robbed; and one who was injured, who claims compensation from the one who caused him damage; and if the one opposing him, the other litigant in a case, was supposed to take an oath but he is suspected with regard to oaths; and a storekeeper who makes a claim on the basis of what is written in his notebook [pinkaso]; and one who receives partial payment of his document not in the presence of witnesses. Conclude from this last clause that if one received partial payment of a document not in the presence of witnesses, then yes, he is obligated to take an oath, but if he received the payment in the presence of witnesses, then no, he is not obligated to take an oath.

The Gemara refutes this argument: The mishna is speaking utilizing the style of: It is not necessary: It is not necessary to state that if part of the marriage contract was paid in the presence of witnesses, she certainly requires an oath. However, if a partial payment was made not in the presence of witnesses, one might say that her partial admission should be like one who restores lost property. Since there are no witnesses that the husband paid anything, when she concedes to part of the claim it is as though she has restored to him a lost item. And she should therefore take the rest of the money without an oath, in accordance with the halakha that one who returns lost property does not have to take an oath that he did not appropriate part of what he found for himself. The tanna therefore teaches us that even in this case an oath is required.

A dilemma was raised before the Sages: With regard to a woman who vitiates her marriage contract and details with precision every sum of money that she received, specifying not only large sums of money but also sums so small that they amounted to less than the value of a peruta, what is the halakha? Do we say that since she is precise to such an extent she must be telling the truth, or perhaps she is deceiving us? This question shall stand unresolved.

Another dilemma was raised before the Sages: In the case of a woman who reduces her marriage contract by saying that its sum was less than the usual amount, or less than the figure specified in the document, what is the halakha? Do we say that this is like the case of a woman who vitiates her marriage contract, and the halakha is the same in both instances? Or perhaps there is a difference between the two cases because a woman who vitiates her marriage contract admits to part of the claim, whereas this one does not admit to part of the claim. Here, she claims that she has received nothing at all, but that she is owed less than what was initially thought.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution from a baraita: One who reduces her marriage contract can collect it without an oath. How so? If her marriage contract was a thousand dinars, and her husband said to her: You have received your marriage contract, and she says: I have not received my marriage contract, but it is only one hundred dinars, she may collect it without an oath.

The Gemara asks: If her claim is accepted, with what does she in fact collect payment? With this marriage contract document? This document is merely a shard of earthenware, as she herself admits that the document is not a valid document because it records a fictitious sum. Rava, son of Rabba, said: It is referring to one who says: There was an agreement of trust between him and me that although the marriage contract records a large sum, I will claim only part of it, but the document itself is genuine.

§ The mishna teaches that if one witness testifies that the marriage contract was paid she must take an oath. Rami bar Ḥama thought to say that this is an oath required by Torah law, as it is written: “One witness shall not rise up against a man for any iniquity, or for any sin” (Deuteronomy 19:15). From here it is inferred: It is for any iniquity or for any sin that he may not rise up, i.e., the testimony of one witness is not enough for these purposes, but he may rise up for an oath. And the Master said: In any place, i.e., situation, where two witnesses are able to deem one liable to pay money, the testimony of one witness obligates him to take an oath.

Rather, Rava said: That oath was instituted by rabbinic law, in order to put the husband’s mind at ease. Since a witness contradicts her claim, the Sages imposed an oath upon her so that the husband would be sure that he is not giving away his money for no reason.

Rav Pappa said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דקתני סבר רמי דמשמע דלא קאי, משום דרבא טעי בלישניה לומר דמדאורייתא ממש קאמר, ולמאי דשמע מיניה רבא לא קיימא, אבל ודאי רמי על הא אנפא אמרה ודאי קיימא. ורבא הכין סבירא ליה דלעולם שבועת המשנה הוי כעין דאורייתא. אי נמי טובא איכא סבר וסברוה דקיימו, והא דלא חש תלמודא לגלויי הא דרמי דכעין דאורייתא קאמר היינו משום דלכולי עלמא קושטא קאמר דמשום דרבא טעי בה לא קפיד תלמודא לאהדוריה, וההיא דלקמן דעד אחד מעידה שהיא פרועה דכותה היא. ואף על גב דמייתי ביה קרא הכי קאמר, דבעלמא אשכחן דעד אחד מהימן לשבועה דכתיב לא יקום עד אחד באיש, הכא נמי אם עד אחד מעידה משביעין שבועה דאורייתא (תלמידי הרשב"א בשם רבנו בשטמ"ק).
אימא תיהוי כמשיב אבידה. קשה והיכי תיסק אדעתין דתהוי כמשיב אבידה, א"כ מודה מקצת היכי משכחת לה. ויש לומר דהיינו טעמא דקרי ליה הכא משיב אבידה משום דיש לה עליו שטר שלם דמסייע לה ואי בעיא אמרה לא קבלתי כלום, קרי ליה משיב אבידה. וכן פירש רש"י ז"ל, ואסיקנא דבין בעדים בין שלא בעדים אינה נוטלת בלא שבועה(תלמידי הרשב"א בשם רבנו בשטמ"ק).

גמרא סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא דקטעין לה מאתן וקא מודית במאה פי' שטעין עליה שיש לו ברשותה מאתיים זוז של פירעון והיא מודה לו במנה. אמר רבא שתי תשובות לדבר חדא דכל הנשבעין נשבעין ונוטלי' וכו'. תמיה' מלתא טובא היכי טעי רמי בר חמא בזה דהא מתני' היא דכל הנשבעים שבתורה נשבעין ולא משלמין ושאין נשבעין על הקרקעות ולא עוד אלא דהכא היא התובעת ממנו שטר כתובתה והיא אומרת לה במקצתו ומתוך הדוחק י"ל דרמי בר חמא אמר לשון סתום וכוונתו לומר שהיא כעין תורה ומשום דטעו בו בא רבא הכא ופי' שא"א לומר דמדאורייתא ממש קאמר אלא דע"כ דרבנן כעין דאורייתא היא כדי לפייס דעתו של בעל הבית והא דלקמן דעד אחר כי (הדר) [הדדי] אמרינהו רמי בר חמא ופרשינהו רבא אלא דרב אשי סדרינהו כל חדא וחדא בדוכתי' ויש כיוצא בזו בתלמוד כך נ"ל:

מ"ט דפרע דייק דמתפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עליה וא"ת וליהמן במגו דאי אמר לא נפרעתי כלום דליכא עלי' שבועה. וי"ל דלאו מגו הוא דטפי חשוב הוא מעיז בשכפר הכל מהיכא שכופר במקצת דלא דכיר כמה מעות קבל ממנו דמאן דמתפרע לא דייק בהא כולי האי ודומה למה שאמרו מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ולא עוד אלא דלא תקן רבנן אלא כעין דאורייתא דאיכא הודאה במקצת וכדפי' רש"י לעיל ברמי בר חמא כנ"ל ואסיקנא דאפי' הפוגמ' כתובתה בעדים לא תפרע אלא בשבועה:

איבעי' להו פוחתת כתובתה מהו וא"ת מאי קא מבעיא להו הא הכא ליכא טעמא דלעיל דמתפרע לא דייק. וי"ל דאפ"ה לא פלוג רבנן כיון דדמי להודאה במקצת.

באומרת אמנה היתה בינו לבינו, ופי' כי בפני העדים נתחייב כראוי בכל הכתוב בשטר אלא שהיתה הסכמה בינה לבינה שלא תגבה אלא כך וכך ושטר כזה כשר הוא אפי' לנכסים משועבדים לגמרי שהרי נשתעבד כראוי ככל הכתוב בו. ועוד אין נשבעין על טענות כפירות שיעבד קרקעות וקשיא לן דהא אין נשבעין על הקרקעות נפקא לן מכלל ופרט וכלל דכתיב כי הוא זה אלא לשבועת עד א' מנ"ל דאין נשבעין על הקרקעות וי"ל דבפרשת שומרים כתיב ולקח בעליו ולא ישלם ומקרא מיותר הוא לכל הנשבעין שנשבעין ולא משלמין שמי שעליו לשלם הוא נשבע וכיון שכלל ופרט וכלל דכתיב בפרשה לכל הנשבעין שבתורה קאי כנ"ל:

כבר ביארנו בפוגמת כתבתה שאינה נפרעת אלא בשבועה בין שיש עדים על מה שהיא טוענת שקבלה ממנו בין שאין שם עדים ואין אומרין כשיש שם עדים ודאי כמה דאמרה איהי הוא ותפרע שלא בשבועה דאי לאו הכי כשם שפרעה כך בפני עדים כך היה לו לפרוע את השאר בעדים וכן שלא בעדים אין אומרין הרי היא יכולה לכפור בכל ומשיב אבדה היא אלא בין כך ובין כך לא תפרע אלא בשבועה וכן הדין בחוב בפוגם את שטרו:

כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פינקסו כמו שביארנו ענינם במקומו בשביעי של שבועות וכן הפוגם את שטרו או הפוגמת כתובתה כמו שהתבאר:

פוחתת כתובתה אינו בדין פוגמת כתובתה וכיצד הוא דינה אם פיחתה בדרך זו שתאמר כתבה זו מאלף דינרין היא אלא שהחמש מאות שבה אמנה ביני לבינו שפייסתיו להרבות כתבה דרך כבוד ושלא אהא גובה אלא החמש מאות והוא טוען כבר התקבלת הכל נפרעת שלא בשבועה אבל אם אמרה אף הכתובה לא היתה אלא חמש מאות הואיל ומודה שהשטר מזויף אינה נפרעת באותו שטר כלום ונשבע הוא היסת ונפטר:

בתלמוד המערב אמרו עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה עד אחד מעידה שהיא פחותה נפרעת שלא בשבועה מה בין פרועה לפחותה פרועה אין אחד מכחיש את השנים פחותה אחד מכחיש את השנים:

ונמצא המת מתנוול הלכך א"י להשביעה על אותה המכירה וכך הל':

א"ר אר"ח דלא נדר דלא שבועה הוא א"י להשביעה אבל יורשיו משביעים אותה אבל נקי נדר נקי שבועה בין הוא בין יורשיו אין משביעים אותה דהכי קא"ל נקית משבועה. פי' דוקא אם א"ל זה לשון שהתנה עמה שלא יהא לו עלה לא נדר ולא שבועה התם הוא דאמרי' שיורשי' יכולים להשביע' שלשון הזה אינו משמע שפטרה אלא כשתבא לגבות ממנו אבל לא מיורשיו אבל אם כתב לה הנקי מנדר ומשבועה גם היורשין אין יכולין להשביעה שתנאי זה כולל גם היורשים דהכי קא"ל נקי תהי משבועה לעולם בין ממני בין מיורשי:

שלח לי' ר' זכאי למ"ע בין דלא נדר ובין נקי נדר בנכסי הוא א"י להשביעה אבל יורשיו משביעים אותה אבל מנכסיא אילין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה. פי' אין לחלק בין דלא נדר ובין נקי נדר אלא משמעות א' לשניהם אלא בזה יש לחלק אם א"ל מנכסיי משמע שלא פטרה אלא כ"ז שהן נכסיו אבל דיורשיו לא פטרה אבל אם א"ל מנכסיא אילין שהתנה עמה שתהיה נקיה משבועה כ"ז שתבא לגבות אלו הנכסים אז ודאי בין הוא ובין יורשיו אין משביעין אותה:

אמר ר"נ אמר שמואל משום א"ש בן אימא מרים בין דלא נדר ובין נקי נדר בין מנכסיי בין מנכסיא אילין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי א"ח הבא ליפרע מנכ"י ל"י אלא בשבועה. פי' אבא שאול סבר דבכל לשון שהתנה עמה הוא מן הדין שבין הוא בין יורשיו א"מ אותה שכיון שהוא פטרה יורשיו מכח דידיה קאתי וכמו שהוא אי"ל כך יורשיו נמי אי"ל אבל מה אעשה וכו'. ושום תנאי אינו מועיל לפטור את היורשים משבועה ואע"פ שפירש לה בפירוש לא אני ולא יורשי ופליג אתנא דמתני' דאמר מהני תנאה גבי יורשים ואמר איהו דלא מהני בהו תנאה דאע"ג דאתני בהדה לא גביא מיתמי אלא בשבועה כדין הבא ליפרע מנכ"י:

אמר ר"נ א"ש הל' כא"ש בן א"מ:

כתב ר"י ז"ל וה"מ דכתב לה דלא נדר ודלא שבועה א"נ נקי נדר נקי שבועה בלחוד ולא כתב לה בין ממני בין מיורשי הבאים אחרי אבל אם כתב לה בין ממני ובין מיורשי גובה בלא שבועה ואפילו תפגום כתובתה בין ממנו בין מיורשיו אחריו כסתם מתני' דקתני נדר ושבועה אין לי עליך ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי עליך ועל יורשיך ועל ה"ב וכו'. ואינו נ"ל דבהדיא אמרי' לקמן במאי דתנן ר"ש אומר וכו' אלא אמר אביי אהא נדר ושבועה אין לי וליורשי ולבאים ברשותי עליך ועל יורשיך ועל ה"ב לא הוא ולא יורשיו ולא ה"ב משביעים אותה וא"י ואה"ב ואתא ר"ש למימר כ"ז שתובעת כתובתה היורשים משביעים אותה. פי' דלא מהני לה תנאה אלא גבי דידיה אבל גבי יורשים כיון דנפקי נכסי' מרשותיה לא אהני לה תנאו אלא אמרי' הבא ליפרע מנכ"י וכו' וקמפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן ר"ש כא"ש ורבנן כרבנן אלמא מדאמרי' ר"ש כא"ש ש"מ דא"ש אסתמא דמתני' פליג וקסבר אף על גב דאתני בהדה שלא יהיו יורשיו משביעים אותה לא מהני לה ההוא תנאה מידי וגם ר"ח ז"ל כתב כך דאע"ג דפטרה משבועת יורשין בפירוש פליג א"ש ואמר הבא ליפרע וכו'. ואמר קבלנו מרבותינו שזה שאמר אבא שאול אין משביעין אותה אינו אלא בזמן שלא קנו ממנו שהאמינה ופטרה מן השבועה אלא בכתיבה שהיא באמירה במשנתנו דאוקימנא מאי כותב אומר. אבל אם קנו ממנו שפטר' מן השבועה גובה בל"ש אפילו מן היורשים ואינו נ"ל דכיון דכתב לה ועודה ארוסה אוקימנא למתני' דמהני לה תנאה מ"ל קנו מיניה מ"ל לא קנו מיניה אטו בלא קנין אין התנאי קיים שנרצה לחלק בין קנו בין לא קנו הכי בלא קנין התנאי קיים וטעם הדבר הוא שכ"ז שהנכסים ברשותו והוא בחיים מהני לה תנאה אבל כשמת יצאו הנכסים מרשותו לא מהני בה תנאה והלכך אע"ג דקנו מיניה אין קניינו מועיל כלום אחר שיצאו הנכסים מרשותו כי היכי שלא הועיל לו תנאי:

מתני' הפוגמת כתובתה ל"ת אלא בשבועה ע"א מעידה שהוא פרוע לא תפרע אלא בשבועה מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה והנפרעת שלא בפניו ל"ת א"ב. הפוגמת כתובתה כיצד היתה כתובתה אלף זוז ואמר לה התקבלת כתובתך והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה לא תפרע אלא בשבועה. עד אחד מעידה שהוא פרוע כיצד היתה כתובתה אלף זוז ואמר לה התקבלת כתובתך והיא אומרת לא התקבלתי ועד אחד מעידה שהוא פרוע לא תפרע אלא בשבועה. ומנכסים משועבדים כיצד מכר נכסיו לאחרים והיא נפרעת מן הלקוחות לא תפרע אלא בשבועה. מנכסי יתומים כיצד מת והניח נכסיו ליתומים ובאה ליפרע מהן לא תפרע אלא בשבועה. ושלא בפניו כיצד הלך למד"ה והיא נפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה רש"א כ"ז שתובעת כתובתה היורשין משביעין אותה אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה. פי' אם לא פגמה כתובתה ואמרה לא נפרעתי כלום אי טעין בעל תישתבע לי משביעים לה ואי לא טעין איהו לא טענינן ליה ב"ד כדאמרי' בשבועות (מא) אבל הפוגמת אע"ג דלא טעין להו ב"ד טענו לי' ואין מניחים אותה ליפרע בלא שבועה. סבר רמי ב"ח למימר שבועה דאורייתא דקטעין לה בר' ומודה לי' בק' והו"ל הודאה במקצת הטענה. א"ר שתי תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וזו נשבעת ונוטלת ועוד אין נשבעין על כפירות שיעבוד קרקעות. פי' שהכתובה שיעבודה על הקרקעות ודינה כקרקע. אלא מדרבנן מ"ט דפרע דייק דמיפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עלה כי היכי דתדוק. פי' המורה ונפקא מיניה בין שבועה דאורייתא לדרבנן דבדאורייתא לא מפכינן ובדרבנן מפכינן ולקמן נפרש מאי אית בין ש"ד לשבועה דרבנן:

איבעיא להו פוגמת כתובתה בעדים מהו. פי' כגון שאמרה התקבלתי מנה בפני פלוני ופלוני מי אמרי' מדהני בעדים פרעה ה"נ אי איתא דפרעה בעדים הוה פרע לה.

איבעיא להו פוחתת כתובתה כו' עד במאי גביא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא אמר מר בריה דרבא באומרת אמנה היתה לי בינו ולבינו. ואפילו אליבא דגאונים ז"ל דקסברי הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. הני מילי גבי עיקר כתובה. אי נמי אפי' אתוספת היכ' דאית לן סהדי כמה הוי אבל היכא דליכא סהדי וודאי מהימנא למימר דלא אוסיף לה מידי וכיון שכן מתוך שיכול לטעון כך ראוי שיהא נאמן לומר שהיא פרועה ובבבא בתרא יתבאר עוד בעה"י:

סבר רמי בר חמא למימר כו' עד אמר רב אשי והוא דמודע להו איכא דקשי' לי' מאי מהני לי'. ורבינו שלמה ז"ל פירש שמשביעין אותו חפץ ביד. והא קשיא אליבא דגאונים ז"ל דקסברי דאפי' בדרבנן נמי הכי דינא דמשביעין לי' הכי. תו כתב דנפקא לן מינה לענין הפוכי שבועה דקיימא לן בדרבנן מהפכינן. וליתא דבלאו הכי נמי הכא לא מציא איהי מהפכ' עליה דהא קיימא לן דשבועת הנשבעין ונוטלין לא מהפכינן. תדע דאותן שנשבעין ולא משלמין קיימ' לן דמהפכינן ויכול למימר האי לאידך אי רצית השבע וטול ואם לא רצה מפסיד. וכיון שכן שאפי' כשהוא מיתחיי' בשבועה מן הדין וראוי שישבע ויפטור יכול להפכה על חבירו שישבע ויטול. כל שכן כשהוא מתחיי' בשבוע' שישבע ויטול שאינו יכול להפכה על הלה. וי"א דנפק' לן מינה דבדאורייתא נחתינן לנכסיה בדרבנן לא נחתינן לנכסיה כדאיתא בשבועות. ודווקא דתפשה מיניה מעות. אבל תפשה מיניה מטלטלי כיון דגופייהו לא מקניאן מפקי' מינה והדר לא גביא אלא בשבועה. ומיהו לא נהירא לי' לרבינו נ"ר דמסתברא לי' דלא אמרינן דבדרבנן לא נחתינן לניכסיה דווקא באותן שנשבעין ולא משלמי' דעלה איתמר. אבל בנשבעין ונוטלין אם לא רצו לישבע ותפסו בוודאי מוציאין מידן שכל זמן שלא נשבע אין לו עליו כלו' ושלא כדין תפסו ומיהו מספק' לי' מילת' מדאשכחן התם דקא אתי עלה מדאפליגו ר"י ורבנן בגזל מציאת חרש שוט' וקטן והתם גזל מעליא הוא ואפ"ה איכא מאן דאמ' דלא מפקי' מני' משו' דהוי גזל דרבנן ה"נ ל"ש דכיון דמדאורייתא דינא ליטול בלא שבוע' אי תפס לא מפקי' מיני' אבל משמתינן לי' כדעבדינן בגזל דרבנן:

אבל לרבינו נ"ר נראה לתרץ שאם היתה אשה זו חשוד' על השבוע' הית' נוטל' בלא שבוע' דהא שבוע' גופא לאו דאוריית'. וכיון דכן תקנת' לתקנת לא עבדינן. וכן הדין בכל אותן שנשבעין ונוטלין שאם היו חשודין נוטלין בלא שבועה:

אבל הרב אלפסי ז"ל סובר שנשבע הלה ונפט'. וכ"כ בתשוב' שאלה. עוד יש להשיב דנפקא לן מינה דאי אמר לא בעינא למידן בשטרי חשבי' לשטרא כמאן דליתי' וקא תבעה לי' מאה או מאתי' בברי דקא מיחייב לי' היס' אי קאמ' דלא בעי לאישתבועי ומהפך לה עלה נשבע' שבועת היסת ונוטלת בלא נקיטת חפץ ועכשיו מביא אות' לידי שבוע' בנקיטות חפץ רבינו נ"ר ותו לא מידי:

גמרא סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא דקא טעין לה מאתן וקא מודית במאה. פירוש שטוען עליה שיש לו ברשותה מאתים זוז של פרעון והיא מודה לו במנה. אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין כו' תמיה מלתא טובא היכי טעי רמי בר חמא בזה דהא מתניתין היא שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ושאין נשבעין על הקרקעות ולא עוד אלא דהכא היא התובע' ממנו שטר כתובתה והוא מודה לה במקצת ומתוך הדחק יש לומר דרמי בר חמא אמר לשון סתום וכוונתו לומר שהיא כעין של תורה ומשום דטעו בה בא רבא ופירש שאי אפשר לומר דמדאורייתא ממש קאמר אלא על כרחין דרבנן כעין דאורייתא היא כדי להפיס דעתו של בעל הבית והא דלקמן דעד אחד כי הדר אמרינהו רמי בר חמא ופרשינהו רבא אלא דרב אשי סדרינהו כל חדא וחדא בדוכתא ויש כיוצא בה בתלמוד. הריטב"א ז"ל:
ורש"י ז"ל כתב שבועה דאורייתא ונפקא מינה דלא מפכינן לה. ע"כ. פי' לפי' להכי קרי ליה שבועה דאורייתא דהויא ליה כעין דאורייתא דלא מפקינן לה ואהדר ליה רבא דלא דמיא לדאורייתא כלל ואפכינן לה כנ"ל. וז"ל רש"י במהדורא קמא שבועה דפוגמת דאורייתא היא ונפקא לן מיניה דאי אמרה השבע לי והפטר לאו כל כמיניה אלא או תשבע היא או תפסיד ע"כ:
וז"ל תלמיד הרשב"א קשה לרבינו נר"ו וכי היאך אפשר דרמי טעי במתני' ועוד דקאמר דקא טעין לה מאתן ומודי' ליה במאה אטו איהו טעין לה אדרבה איהי טעין ליה ותבעה מאתים ואיהו כופר בכל ותירץ דרמי בר חמא לאו דאורייתא ממש קאמר אלא כעין דאורייתא ומשום דשטר מוחזק הוא בידה הוה ליה כטעין לה שטר של מאתים יש לי בידך והיא אומרת אין לך בידי אלא שטר של מנה אם כן הוה ליה כמודה במקצת והטילו עליה שבועה כעין דאורייתא. וכענין זה אמרו בירושלמי דגרסינן התם אמר ר' זעירא וכלהון כעין שבועת התורה ירבה להן כתובת אשה הוחזק בידה גבית כמי שגבת והוה כתובע שטר של מאתים פרוע והיא אומרת אינו אלא מנה ע"כ. והא דקתני סבר רמי דמשמע דלא קאי משום דרבא טעי בלישניה לומר דמדאורייתא ממש קאמר ולמאי דשמע מיניה רבא לא קיימא אבל ודאי רמי על הא אנפא אמרה ודאי קיימא ורבא הכין סבירא ליה דלעולם שבועת המשנה הויא כעין דאורייתא. אי נמי טובא איכא סבר וסברוה דקיימי והא דלא חש תלמודא לגלויי הא דרמי דכעין דאורייתא קאמר היינו משום דלכולי עלמא קושטא קאמר דמשום דרבא טעי בה לא קפיד תלמודא לאהדורי' וההיא דלקמן דעד אחד מעידה שהיא פרועה דכותה היא ואע"ג דמייתי בה קרא הכי קאמר דבעלמא אשכחן דעד אחד מהימן לשבועה דכתיב לא יקום עד אחד באיש הכא נמי אם עד אחד מעידה תשבע כעין שבועה דאורייתא ע"כ. הקשו בתוספות אמאי קאמר רבא שתי תשובות יש בדבר אכתי הוה מצי למימר תשובה שלישית דמפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה כו' והאי בכוליה בעי דלודי כו' עד אשתמוטי הוא דקא משתמיט עד דהוה ליה זוזי ופרענא ליה ואמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי כו' והאי טעמא לא שייך הכא כלל. ויש לומר דממתני' בעי לאותובי לאשוויי לרמי כמאן דלא גמיר' וטעי במתני' והני תרי תשובות הוו מתני' וכדכתיב' לעיל ואידך תשובה שלישית היינו מימרא דרבה כדאיתא לעיל בפרק האשה שנתאלמנה ובכמה דוכתי ולמאי דפרישנא דשפיר ידע רבא דרמי כעין של תורה קאמר ובעי לאותובי דלא דמיא לשל תורה כלל ניחא טפי דוק ותשכח ע"כ:
דמפרע לא דייק ודוקא בפוגמת דאיכא למימר הואיל ופרע קצת פרע הכל והך לא דייק אבל בלא פוגם לא אמרינן דלא דייק. לשון הרא"ש:
וז"ל תלמיד הרשב"א דמפרע לא דייק פירש רבינו חננאל דכיון דרמו עלה שבועה וידעה דמשתבעה תידוק ע"כ:
ולא שייך כאן מגו דאי בעי כפרה בכולה הואיל וטעמא משום דלא דייק הוא והיא סבורה לומר אמת ואינה רוצה לשקר ולא שייך למימר הכא מגו שאם היתה רוצה לטעון טענה אחרת וכי האי גוונא מצינו ביבמות בפרק האשה שהלכה במלחמה אינה נאמנת משום דאמרה בדדמי כל הני מקטיל ואיהו פליט סברה דמית ואף על גב דאיכא למימר נהימנה במגו דאי בעיא אמרה על מטתו מת לא אמרינן מגו דהא אינה רוצה לשקר. וקשה מהא דפרק כל הנשבעין גבי שכיר בזמנו נשבע ונוטל לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם כי אמר שכרתיך ונתתי לך שכרך נאמן ואמאי מהימן במגו הא טעמא דשכיר נשבע ונוטל משום דבעל הבית טרוד בפועליו ואינו מתכוון לשקר כדאמרינן הכא דאפילו שבועה לא בעי השכיר אלא כדי להפיס דעתו של בעל הבית. ויש לומר משום דמוכח התם דהאי דהימנוה רבנן לשכיר משום דברי של בע"ה חשיב כשמא משום דטרוד בפועליו ושוכח והיכא דאית ליה מגו אז לא הוי ברי דידיה כשמא שאם היה לו שום ספק בדבר והיה רוצה להפקיע ממון השכיר על ידי ספק שלו יותר ברצון היה טוען לא שכרתיך מעולם ויאמינו לאדם עשיר יותר מלאדם עני ממה שהוא טוען נתתי לך שכרך כי בזה מאמינין יותר לשכיר כי תולין העולם שבע"ה טרוד בפועליו ושוכח. הרא"ש ז"ל:
והריטב"א ז"ל כתב דליכא לאקשויי דלהימנה במגו דאי בעי אמר לא נפרעתי כלום דליכא עליה שבועה דלאו מגו הוא דטפי חשיב מעיז כשכופר בכל מהיכא שכופר במקצת דלאו דכיר כמה מעות קבל ממנו דמאן דמפרע לא דייק בהא כולי האי ודומה למה שאמרו מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ולא עוד אלא דלא תקון רבנן אלא כעין של תורה דאיכא הודאה במקצת וכדפרשינן לעיל בדרמי בר חמא כנ"ל ע"כ:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל ויש שמקשים למה לא נאמין אותה במגו שיכולה לומר לא נפרעתי כלל ולאו קושיא היא חדא דה"ל מגו לאפוקי ממונא ומגו לאפוקי ממונא לא אמרינן ועוד שהסכמת כל הגאונים הוי דמגו לאפטורי שבועה לא אמרינן ע"כ:
נשבעין ולא משלמין דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם ומתרגמינן לדחב ליה דחבל מדידי מיני ממונא ולא ישלם וזו נשבעת ונוטלת. תלמידי רבינו יונה:
ועוד אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כתובת אשה אמקרקעי משתעבדא וכי אמרה לא התקבלה אלא במנה קא מעיילא מקרקעי דבעל בשעבודא דההיא כפירה ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כדנפקא לן בשבועות מעל כל דבר פשע וגו' א"נ מכי יתן איש אל רעהו חמור גו' ואם גנב לו קרקע כגון שהכניס מחיצתו לתוך קרקע חברו וכפר לו אין נשבעין עליה. ה"ג אלא אמר רבא מדרבנן היא שבועה זו. דפרע דייק ודכיר טפי מנפרע דודאי פרע וב"ח עבד דמקבל ולא דכיר הלכך רמו רבנן כו'. ופוגמת את שטרו נמי רמו שבועה עילוייהו מקצת הטענה לא הוי אלא במלוה על פה או בפקדון אבל בשטר לא. רש"י במהדורא קמא:
או דילמא איתרמויי איתרמי ליה האי דפרע ברישא בעדים לאו משום דאיהו הוה דייק לפרוע בעדים אלא איתרמויי אתרמי דבאנפי סהדי פרע ופרע נמי אידך פלגא שלא בעדים ואינה נפרעת אלא בשבועה כ"ש לישנא אחרינא או דילמא אתרמויי איתרמי ופרע שלא בעדים ל"ש. רש"י במהדורא קמא:

ואלו נשבעין ונוטלין. תימא אמאי לא תני כל הני דמתניתין. ויש לומר משום דברייתא קתני נשבעין ונוטלין דמשמע דרבותא הוא דנוטלין בשבועה משום דשכנגדן היה לישבע וליפטר אבל הני דמתניתין חדוש הוא דצריכין שבועה כיון ששטר בידם להכי קתני מתניתין אין נפרעין אלא בשבועה ומן הדין לא הוה ליה למתני הכא פוגם שטרו ופוגמת כתובתה דלא הוי חדוש שנוטלין בשבועה כיון שיש להם שטר להכי לא חשיב בשבועות בהדי כל הנשבעין ונוטלין. ומיהו לא חשב כל כך באים מכח שטר כי אחריני דמתני' דאינהו גופייהו מודו שאין חייבין להם כל הכתוב בשטר. לשון הרא"ש ז"ל:
והנגזל כגון שראוהו נכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות נגזל אומר שני כלים גזלת לי והוא אומר לא גזלתי אלא אחד נגזל נשבע ונוטל והתם מפרש טעמא מאי נחבל כגון שראוהו נכנס תחת יד חברו שלם ויצא חבול נחבל אומר שתים חבלת בי והוא אומר לא חבלתי אלא אחד נחבל נשבע ונוטל. שלא בעדים דאמר התקבלתי ממך חצי ההלואה וההוא פרעון דקא מודה האיך לית ליה עדים ללוה. בעדים לא דאי אמר התקבלתי כך וכך בפני פלוני ופלוני נוטל בלא שבועה דודאי צריכה שבועה דפוגמת בעדים אית ליה רעותא טפי משלא בעדים דכיון דאיכא סהדי על כרחה מודה היא ולא מציא אמרה לא התקבלתי כלום אבל שלא בעדים כו' דהא ליכא סהדי הילכך מגבינן לה אידך פלגא ותשקול בלא שבועה קמ"ל דאפ"ה בעיא שבועה ומהא לא תפשוט. רש"י במהדורא קמא:

אימא תיהוי כמשיב אבדה. קשה לרבינו והיכי תיסק אדעתין דתהוי כמשיב אבדה אם כן מודה מקצת היכי משכחת לה. ותירץ דהיינו טעמא דקרי ליה הכא משיב אבדה משום דיש לה עליו שטר שלם דמסייע לה ואי בעיא אמרה לא קבלתי כלום קרי ליה משיב אבדה וכן פרש"י ז"ל ואסיקנא דבין בעדים בין שלא בעדים אינה נוטלת בלא שבועה. תלמידי הרשב"א:
פוגמת כתובתה פחות משוה פרוטה מהו פרש"י ז"ל שמדקדקת ומכרעת בחשבונה אפילו בפחות משוה פרוטה וכן הוא עיקר דאין לפרש שנפרעה פחות משוה פרוטה דאין זו פגומה דפחות משוה פרוטה לא כלום הוא. ריב"ש ז"ל:
פוחתת כדפרש"י בסמוך כגון שהיתה כתובתה אלף זוז והיא אומרת אינו אלא מנה ואמנה היתה לי ביני ובינו שפייסתיו לכתוב לי כתובה גדולה וקבלתי עלי שלא אהא נפרעת הימנו אלא מנה והאמין בי ומאותו מנה לא התקבלתי כלום והוא אומר אלף זוז היא וכולן התקבלת תפרע שלא בשבועה דכולי האי שקרא לא מסקא איתתא אדעתה. רש"י במהדורא קמא. ואם תאמר מאי קא מבעיא להו דהא הכא ליכא טעמא דלעיל דמפרע לא דייק. ויש לומר דאפילו הכי דילמא לא פלוג רבנן כיון דדמיא להודאה במקצת. הריטב"א ז"ל:
וז"ל ריב"ש ז"ל פוחתת כתובתה מהו ואע"ג דטעמא דפוגמת משום דפרע דייק והכא ליתיה לההוא טעמא אפשר דמשום דאיכא למימר דאיערומי קא מיערמא משום הכי בעי לה והכי קאמר כיון דאיכא למיחש להערמה היינו פוגמת אלא דקאמרה הכי משום דאיערמא או דילמא לא חיישינן להערמה ואם פוחתת לא דמיא לפוגמת דפוגמת מודה במקצת הפרעון ואם כן איתיה לטעמא דפרע לא דייק אבל פוחתת דלא דמיא כלל בפרעון ליתיה לההוא טעמא. עד כאן:
ירושלמי מה בין פוחתת לפוגמת א"ר חנינא פוגמת בא דרך משא ומתן ביניהם פוחתת לא בא משא ומתן פירוש פוגמת משום שיש משא ומתן ביניהם וסברה שלא נפרעה לגמרי והיא נפרעת מ"ה רמו עלה שבועה כי היכי דתידוק פוחתת לא נעשה ביניהם שום משא ומתן שמא באת לכלל טעות בשבילו. תלמיד הרשב"א ז"ל:

במאי גביא כלומר וההוא מנה במאי גביא דכיון דאמרה אינה אלא מנה הא פסלה ליה לההוא שטרא ועד השתא לא שמיע ליה להאי מקשה דאמרה אמנה היתה לי כו'. ואהכי פריך. רש"י במהדורא קמא:
ואם תאמר לפי דברי המקשה אמאי אינה נאמנת הפוחתת מגו דאי בעיא לא תהיה פוחתת כלום כאשר מעיד. ויש לומר דאין לנו להאמינה בהאי מגו מאחר שהיא רוצה להוציא מעות על ידי מגו שלה שיש לנו לומר טפי היכא דקיימי זוזי ליקום כדמוכח בפרק חזקת הבתים דההוא גברא כו' תוספות שאנץ וכן כתבו התוספות. וכן כתב הרא"ש דאין להאמינה במגו כיון דלפי דבריה השטר מזוייף אפילו במגו לא מהימנא לאפוקי ממונא כדאמרי' בחזקת הבתים היכא דקיימי זוזי ליקום גבי ההוא דאמר ליה לחבריה כו' א"ל שטרא זייפא הוא גחין ולחי' לרבה אין שטרא כו' ומיהו שטרא מעליא הוה לי וארכס ומסיק התם דלא אמרינן מגו והיכא דקיימא ארעא ליקום והיכא דקיימי זוזי ליקום. ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה האי שטרא חספא בעלמא הוא בתמיה. וקס"ד השתא דהוא אומר כתובתיך אלף זוז והתקבלת כתובתיך והיא אומרת לא היתה לעולם כי אם מנה. וע"ז מקשה היאך נפרעת אפילו בשבועה דהא שטרא חספא בעלמא הוא דכיון שהוא אומר כתובתיך אלף זוז והיא אומרת לא כי אלא מנה הוה ליה כמי שטענו חטים והודה לו בשעורים דפטור אף מדמי שעורים. ומתרצינן באומרת אמנה היתה ביני לבינו כלומר אומרת אמת הוא שכתב לי כתובה של אלף זוז אלא שהוא האמין בי שלא הייתי לוקח אלא מנה והוא אומר שלא היה לה ליקח כלום. לדעת רבני צרפת שאומרים שאפי' במקום שכותבין כתובה אמרינן דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. יש להקשות היכי אמרינן הכא האי שטרא חספא בעלמא הוא דכיון דקיימא לן דאף על פי שלא כתב כמי שכתב דמי הרי יכולה לתבוע זוזי מאתן בעדי הינומא ואפילו לא יהיו לה עדים שעשו לה כמנהג הבתולות לפחות תגבה מנה והיכי קאמר חספא בעלמא הוא דמשמע דלית לה ולא מידי. ונראה למורי הרב נר"ו דהכי קאמר האי שטרא חספא בעלמא הוא ואי כתב לה יותר ממאתים לא תגבה אותם מכח השטר דחספא בעלמא הוא והיינו דקאמר כיצד היתה כתובתה אלף זוז דמשמע שבא לפרש דבשכתב לה יותר מעיקר כתובה איירי. וכ"ת אם כן היכי קאמר ואינה אלא מנה דמשמע דאפילו על המנה אמרו חספא בעלמא הוא דה"ל למימר ואי אומרת התקבלתי ואינה אלא שלש מאות יש לומר דמאי דאמר ואינה אלא מנה לאו דוקא אלא רוצה לומר ואינה כל כך שעכשיו לא הוצרך לדקדק באמירת הסכום אלא מראה הענין ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל האי שטרא חספא בעלמא כו'. אמר מר בריה דרבא באומרת אמנה כו' ואפילו אליבא דגאונים דקסברי הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום הני מילי גבי עיקר כתובה אי נמי אפילו אתוספת היכא דאית לן סהדי כמה הוי אבל היכא דליכא סהדי ודאי מהימנא למימר דלא אוסיף לה מידי וכיון שכן מתוך שיכול לטעון כך ראוי שיהיה נאמן לומר שהיא פרועה ובבא בתרא יתבאר עוד בע"ה. עד כאן:

וכתב תלמיד הרשב"א ושמעינן מהכא דדוקא באומרת אמנה היתה ביני לבינו כו'. הוא דמעלי שטרא הא לאו הכי איתרע שטרא ונפקא מינה לאומר לחברו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום וזה מוציא עליו שטר של מאתים ואינו טוען אמנה היתה ביני לבינו איתרע ליה שטרא ולא מגבינן ביה כן דעת הריא"ף. ע"כ:

באומרת אמנה כו'. פירוש כי בפני העדים נתחייב כראוי ככל הכתוב בשטר אלא שהיתה הסכמה בינו לבינה שלא תגבה אלא כך וכך ושטר כזה כשר הוא אפילו לנכסים משועבדים לגמרי שהרי נשתעבד כראוי ככל הכתוב בו. הריטב"א ז"ל:

סבר רמי בר חמא למימר כו'. הך שבועה דאתיא לה על [ידי] עד אחד שבועה שהיא בשם או בכנוי ואוחזת ספר תורה בידה כדאמרי' בשבוע' ומפכינן לשכנגדו בשבועה דאורייתא אבל לא בדרבנן דתקנתא לתקנתא לא עבדינן וכדקאי קאי ולא ממון ואי הוו הכא תרי סהדי דאמרי פרועה הוו מפסדי מינה כתובתה. מדרבנן היא וכל כמיניה למימר השבעה לי והפטר וכדי להפיס דעתו של בעל כיון דאיכא עד אחד דמסייע לה תקנו לה רבנן להך שבועה דמדאורייתא נוטלת היא בלא שבועה הילכך אמרינן לה כי אתיא לקמן בעד אחד השבעי וטלי והא דאמרינן בשבועות דאפילו היכא דליכא עד אחד אי אמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך להאי שטרא אמרינן ליה זיל אשתבע ליה תקנתא בתראה הוא וכדי להפיס דעתו נמי של לוה וכי תקון הך שבועה דעד אחד מעיד שהיא פרועה אכתי לא הויא ההיא תקנתא ובראשונה לא הוה מצי אמר לה בעל כי ליכא עד אחד ואינה פוגמת השבע לי דלא פרעתיך אלא נוטלת בלא שבועה. רש"י במהדורא קמא:
ועוד אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ק"ל דהא דאין נשבעין על הקרקעות נפקא לן מכלל ופרט וכלל דכתיב בפרשת שומרין ואם כן הניחא לשבועת השומרין או לשבועת מודה מקצת דכתיב כי הוא זה אלא לשבועת עד אחד מנא לן דאין נשבעין על הקרקעות. ויש לומר דבפרשת השומרין כתב ולקח בעליו ולא ישלם ומקרא מיותר הוא לכל הנשבעין שנשבעין ולא משלמין שמי שעליו לשלם הוא נשבע וכיון שכן כלל ופרט וכלל דכתיב בפרשה לכל הנשבעין שבתורה קאי כנ"ל. הריטב"א ז"ל:

בד"ה ואלו נשבעין כו' וי"ל דהאי תנא לא חשיב פוגם כו' ואיצטריך שפיר לאשמועינן דנוטלין עכ"ל וק"ק דהא תלמודא קאמר אבל שלא בעדים אימא תיהוי כמשיב אבידה ותשקול בלא שבועה קמ"ל ויש ליישב דודאי עיקר מלתא דפוגם אתי לאשמועינן דנוטלין כמ"ש התוספות אלא דתני שלא בעדים לרבותא לגבי בעדים מהאי טעמא דקאמר דלא נימא תשקול בלא שבועה וק"ל:

בד"ה א"ד פוגמת כו' אבל הא דלא מודה דנפרעת כלל לא שייך ביה האי טעמא אבל תימה לי א"כ כו' עכ"ל נ"ל דבריהם אע"ג דבפוחתת ודאי לא שייך האי טעמא דלא דייקא ואם כן מאי קמבעיא ליה דודאי דנאמנת במגו דלא פוחתת כלל אלא דקמבעיא ליה בפוחתת בכעין אבעיא דלעיל דדלמא פוגמת היא ואיערומי קמערמא לומר פוחתת ואין להקשות כיון דבפוגמת סבורה שהיא דייקא כמו שכתבו לעיל התוספות מאי שייך למימר ביה דאתי לאיערומי ביה די"ל דלא אמרו התוספות בפוגמת לעיל דסבורה שהיא דייקא ולא ניחא לה לשקר ולגזול ולומר דלא נפרעת כלל אבל לשקר ושלא לגזול כגון בפחות מש"פ או בפוחתת שאינה משקרת אלא כדי לאמת דבריה יותר מבעיא לן שפיר אי נימא דקא דייקא לומר כן או נימא דמערמת לומר כך וליכא לאקשויי דאם כן אמאי לא נהימנא בפוגמת במגו דפוחתת דנאמנת לפי האמת דאיכא למימר לאידך גיסא כיון דהיא סבורה דדייקא שפיר ליכא למימר אפילו בכה"ג מגו ועל פי הדברים האלה תמיה להו שפיר אם כן כל שעה אתיא לאיערומי לפחות ואמאי פשוט ליה לתלמודא טפי בפוחתת דלא אתי לאערומי מבפחות מש"פ דסלקא בתיקו אי אתיא לאיערומי אי לאו ודו"ק:

בד"ה ועוד אין נשבעין כו' וברייתא דמייתי כו' לא תקשי לרב כו' דאין למדין מן הכללות כו' עכ"ל והיינו השתא דע"כ לרב בעי בע"א כפירה עצמה ב' כסף כמו במודה במקצת והתוס' בפ' שבועת הדיינין כתבו דבלא"ה לשמואל נמי האי כ"מ לאו דוקא דהא איכא כפירת שיעבוד קרקעות עכ"ל ע"ש ונראה ליישב לדברי התוספות דהכא דלא קאי האי כללא אלא בשנים (ה) דמחייבין ממון היינו בע"פ דליכא שיעבוד קרקעות ולכך לא כתבו הכא אלא לרב צ"ל דהאי כל מקום לאו דוקא וק"ל:

תוס' בד"ה אמר רבא כו' תימה לרשב"א כו'. נ"ב אבל לפי מה שפירשו התוס' במקומות אחרים דהאי אישתמוטי אינו אלא טעם למה לא יהא נאמן במיגו לק"מ ודו"ק:

גמ' פוגמת בעדים כו'. אפשר דלסברא אם איתא דפרע בעדים כו' אף אם טען אשתבע לי א"צ לישבע ודו"ק:

גמ' אערומי קא מערמא. נראה פשוט דודאי לא מחזקינן לשקרנית דאי בעי תכפור הכל וכמ"ש התוס' ד"ה דמיפרע דלהכי לא מועיל מגו רק לפירוש התוס' שסברה שדקדקה ולא נשאר בזכרונה לפי שעה רק פרעון מקצת רק לפי מה שסוברת שהאמת אתה שלא קיבלה יותר וא"כ השבועה שמשביעין אותה חושבת שהוא שבועת חנם חושבת לפטור עצמה מן השבועה ולומר שקיבלה חצי פרוטה כו' באופן שטוענת האמת בציור ערמה כדי לפטור עצמה משבועה לפי מה שסוברת שהאמת אתה ולכן רמו רבנן שבועה עלה שע"י כן תידוק יפה ויפה ותזכור על נכון קודם שתשבע וק"ל וכמו כן מ"ש התוס' בד"ה או דלמא תימה א"כ כל שעה אתיא לאערומי לפחות כו' [הוא ג"כ עד"ז] וק"ל:

גמ' מי אמרינן היינו פוגמת. דסברת דפרע דייק כו' עושה היכא שיש עוד סברא אצלה דהיינו באין השטר עומד במילואו וממהר הלוה לפרוע לבטל השטר לגמרי [וזה שייך ג"כ בפוחתת] משא"כ אם השטר מחזיק במילואו אינו ממהר בפרעונו כדי שנאמר שנפרע אף שהשטר ביד המלוה או דלמא דוקא היכא שהתחיל בפרעון אמרי' סברת דפרע דייק דמיפרע לא דייק כיון שקיבלה קצת כו' וק"ל:

גמ' ואמר מר כו'. דרך הגמ' להביאן יחד וכן הוא בשבועת הדיינים שהביאו התוס' ונ"ל שלא תימא דיוק דאבל לשבועה קם קאי במה דאיירי קרא לכל עון ולכל חטאת דהיינו שאינו נאמן לבד להוציא אשה מבעלה ע"י אמירתו אשתך זינתה או להכניסה לבעלה ע"י קידושין בעד אחד וכה"ג אבל קם לשבועה על ענינים אלו לזה אמר מר כל מקום שב' מחייבין ממון כו'. והכא י"ל עוד לתרץ שלא תימא הא אין נשבעין על כפירת כו' לזה אמר כל מקום שב' כו' ושנים מוציאין קרקע מבעלים ודוקא שבועה הבאה על הודאת עצמו ממעטין קרקעות וכקושית התוספות וק"ל. ולמסקנא אין למידין מן הכללות וכו' וכמ"ש התוס' בד"ה ועוד וק"ל:

ברש"י בד"ה שבועה דאורייתא ונ"מ כו'. משמע דלמסקנא דהוי דרבנן מפכינן לה וזה אינו לפי הדין ולא מצד הסברא להפך מנשבע ונוטל לנתבע דיכול לומר אם תטול דבר ממני כל מה שתקבל עליך בשבועה שקול וכמבואר (סוף פ"ז) [חו"מ סי' פ"ז] ובאשר"י על הלכה שאחר זאת:

ברש"י בד"ה אלא אמר רבא כו' וא"ת כו'. ובל"ז שבועה דהכא דאורייתא והתם דרבנן אך עתה אין לומר הכא שבועת המשנה והתם היסת וק"ל:

ברש"י בד"ה נגזל כו' שנכנס בביתו ריקן כו' כצ"ל נ"ל. וכן הנחבל כו' שלם כו':

ברש"י בד"ה מהו צריכה שבועה על השאר כו'. מפרש מהו זה יותר מאחרים אפ"ל שלא תימא מהו צריכה שבועה על טענה שטוענת עתה אם קושטא קאמרה ואינה מערמת או לא וק"ל:
בתד"ה אמר רבא וכו'. דא"ל דאשתמוטי לא צריך הכא לאומרו דמה דאיצטריך לבא לזה הוא משום שלא תימא נימא מגו דחשיד אממונא כו' לפרש"י ולפירוש התוס' אכתי מעיז וניעור הקושיא דנאמן במגו דכופר הכל כמ"ש התוס' לעיל בפ"ב ופ"ק דמציעא דלמא רמי יאמר דכל מודה מקצת חייב שבועה דאורייתא [אף בהך דהכא] וליכא לאקשויי הכא מגו מטעמא דפרע דייק וכו' ורמי נמי ידע זה גם לא חשיד אממונא מהך טעמא גופיה דקסבור שדקדק כו' ותדע דאל"כ תקשי לרמי כפשוטו דנימא מגו וכמו שהקשו בעצמן לרבא בדבור שאחר זה ולמה להו למינקט סוף התירוץ אשתמוטי וכו'. י"ל דא"כ לא הו"ל לרבא לסיים דפרע וכו' רק מדרבנן ויהיה הטעם כמו בה"א מדאורייתא. ובדוחק י"ל בזה דרבא מסופק ברמי ולא יכול להקשות לקושיא הך שלישית דדלמא ידע ועוד אנן ניקום ונימא טעם זה ולעולם מדאורייתא לכך צריך לסתור סתירות שלא נאמר באמת מדאורייתא וצריך לפרש דפרע וכו' דדלמא רמי לא אסיק אדעתיה וק"ל:
בתד"ה דמיפרע לא דייק וכו' ומיהו קשה לר"י וכו'. בתוס' פרק כל הנשבעין יישבו לקושית ר"י [דחשדינן ליה דמשום טירדא דפועלים מספקא ליה בפרעון ואומר בברי ומאחר דאיכא מגו מהימן במאי דאמר דברי ליה] ואולי התם לא הביאו רק מת בעלי במלחמה אבל כאן לא ניחא להו ליישב בהכי דא"כ צ"ל דסברא דמיפרע דייק עושה שכחה יותר עד דטוען אפילו בברי מחמת שנשאר בזכרונו קצת הפרעון כהאי דהאשה שלום טפי מטירדת פועלים שאינו עושה רק ספק אבל הברי עושה מדנפשיה וא"כ אמאי התם פועל נשבע ונוטל אפילו להוציא מבעל הבית וכ"ש דהו"ל לומר כן הכא שישבע הבעל נגד השטר ויפטור דפרע דייק אלא צ"ל דלהכי נשבעת היא כאן שאין השכחה כ"כ ויכולה למידכר נפשה משא"כ התם הטירדא מטרידו יותר עד שאי אפשר לו לזכור בברי. אכן נראה שאין ענין לזה עם זה דודאי התם הטירדא אינו כ"כ ואפ"ה הכא כשרוצית לדקדק תוכל לדקדק ובלא שבועה אינה מדקדקת וכסבורה שדקדקה ודו"ק:
בתד"ה ואלו נשבעין וכו' לא חשיב פוגם שטרו בא מכח השטר כי הני אחרינא וכו'. ובגמ' דקאמר בהיפוך אימא תהוי כמשיב אבידה ותשקול בלא שבועה כוונת התוס' היינו דין דהפוגמת אבל שלא בעדים תני אח"כ לבתר דתני הפוגמת כדאמר בגמ' וק"ל:
בתד"ה או דלמא כו' ואיכא למימר לא דייקא כו' כצ"ל:

בא"ד אבל תימא כו'. ולעיל אסקה בתיקו [אי אמרי' אתיא לאערומי ואמאי פשיט הכא דלא חיישינן להכי]:
בתד"ה ועוד אין נשבעין כו' אבל בעד אחד אפילו לא טענו אלא כו' כצ"ל:

בא"ד א"כ כל ב' כסף אתה צריך לומר שיכפור כו'. דהשבועה באה על הכפירה ובזה ראוי שיהיו שוין ובמודה מקצת מצינו שבועה בכפירת פרוטה ובעד אחד לא תמצא לעולם כי אם כפירת שתי כסף [אם יצטרך לטענת שתי כסף]:

בא"ד וברייתא דמייתי כו'. בל"ז כ"ע מודים בשבועת עד אחד דמחולק מן שבועת מודה במקצת וק"ל:

גמרא דקא טעין מאתים. ל"ד דהרי המשנה מציירת היות הכתובה אלף זוז והוא אומר דקבלתה כולה:

תד"ה דמיפרע. דהוא סבור שדקדק כו'. כצ"ל:

תד"ה או. ואיכא למימר לא דייקא כו'. כצ"ל:

תד"ה האי. אמר רבה מה לי לשקר. כצ"ל:

סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא. לפמ"ש הר"ן דהוה ס"ל דוקא קרקעות אימעוטא ולא שיעבוד קרקעות א"כ י"ל דרמב"ח הוה ס"ל שטר העומד לגבות כגבוי ועומד דמי וה"ל כאלו הבעל נשבע ונוטל והקשה לו רבא ממ"נ אי בעיניך כגבוי ועומד א"כ אין נשבעי' על הקרקע דהשתא ל"ה רק שיעבוד בעלמא אלא קרקע ממש. ואי לא כגבוי דמי א"כ הא כל הנשבעי' שבתורה נשבעי' ולא משלמים. ועיי' בסמוך אי"ה:

שבועה דאוריי' פי' רש"י דהנפקותא להיפוך שבועה. יפה כ' פני יהושע ובתומי' דלא הו"מ לפרש לענין תכסיס השבועה דכיון דס"ל דפוגמת וע"א הם שבועות דאורייתא ובחדא מחתא מחתינהו במתני' דשבועו' פוגמת וע"א ויתומים ומשועבדי' ושלא בפניו שהם שבועות דרבנן ש"מ ס"ל לרמב"ח חדא תכסיס לכולהון בנקיטת חפץ וע"כ הוצרך רש"י לפרש לענין היפוך שבועה ונ"ל דגבי ר"פ הוכרח רש"י לפרש הנפקותא לענין חומר השבועה דקשה מה פיקחו' שיוסיף ויתן עוד הפעם מעותיו ויעשנה אנפרות וכן הקשה בתומי'. והי' נ"ל לרש"י דמיירי ר"פ אחר שכבר נשבעה האשה להפיס דעתו של בעל והוצרך לפרוע לה. יהי' פיקח ויתן לה הפרעון בפני ב' עדים עם סהדי קמא. ויחזור ויתבע אותה פעם ב' על הפרעון הראשון ע"י ע"א אעפ"י שכבר נשבעת על זה מ"מ כיון שהשבועה הראשונה הי' רק מדרבנן ובלי נקיטת חפץ צריכה לחזור ולישבע עתה בנקיטת חפץ דקיי"ל האי דיינא דאשבע בה' אלקי ישראל בלי חפץ הוה טעה בדבר משנה וחוזר נמצא דברי רש"י מוכרחי' בדר"פ. ומיושב קו' תוס' מרש"י דגיטין פ' השולח דשמואל דאמר אשבעה חוץ לב"ד מצי סבר כרמי בר חמא. אבל בדרב פפא מוכרח כפירש"י דשמעתין:

גמרא סבר רמי ב"ח למימר שבועה דאורייתא. ופרש"י דנפקא מיניה לענין דלא מפכינן לה ויש לתמוה דנקיט רש"י האי נפקותא דתליא בפלוגתא בפ' שבועת הדיינין וכתבו שם בתוס' דריב"ן פסק בשם הקונטרס דהלכה כמר בר ר' אשי דבדאורייתא נמי מפכינן וא"כ טפי הו"ל לפרש הכא דנפ"מ לענין דבעינן נקיטת חפץ כמ"ש רש"י לקמן בשמעתין גבי אי פיקח הוא. ונ"ל דהא מילתא דשבועה דרבנן בשבועת המשנה לא בעי נקיטת חפץ לא פסיקא ליה לרש"י ומשמע ליה דלמאי דהוי בעי רמי ב"ח למימר דהכא ודאי שבועה דאורייתא היא כיון דמודה במקצת וא"כ בעי נקיטת חפץ וכן בההיא דעד א' מעידה דמתניתין דקתני נמי לא תפרע אלא בשבועה ולרמי ב"ח נמי היינו דאורייתא ובנק"ח א"כ מסתמא דכל הנך דקתני בההיא מתניתין נמי לא תפרע אלא בשבועה כגון מנכסי יתומים ומלקוחות ושלא בפניו אע"ג דלא הוו מדאורייתא אלא דרבנן היינו נמי בנק"ח כיון דכולהו כהדדי קתני להו ובחד לישנא ומש"ה ניחא ליה לפרש דנ"מ לענין היפוך שבועה דלא מפכינן בפוגמת ובעד א' ובכי הא לא שייך לומר דאינך נמי דומיא קתני דהא בהנך דיתומים ולקוחות ושלא בפניו לא שייך הא מילתא דהיפוך כלל משא"כ לקמן במימרא דר"פ אי פקח הוא לא מצי לפרש משום היפוך כמו שאבאר לכך הוכרח לפרש דר"פ ע"כ סבר דכולה שבועת המשנה לא בעי נק"ח מהטעם שאפרש בעזה"י ועיין עוד בסמוך:

שם אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין כו' ועוד אין נשבעין כו'. ולכאורה יש לתמוה טובא דרמי ב"ח מאי סבר דנהי דלהך קושיא דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אפשר דלא חש לה דלא אשכחן להא מילתא בהדיא בשום מתניתין או ברייתא אלא דאין נשבעין על הקרקעות ואפילו בהא איכא פלוגתא אבל הא דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות לא שמעינן אלא משקלא וטריא דשמעתא בפ"ק דמציעא דף ה' למ"ד הילך פטור ואיכא נמי התם שינוייא אחרינא. אבל בהא קושיא דכל הנשבעין שבתורה שהיא משנה מפורשת ועוד דבהך מתניתין גופא בר"פ כל הנשבעין מייתי בסיפא הא מילתא דפוגמת וע"א מעיד שהוא פרוע והיאך סבר רמי ב"ח למימר דמדאורייתא דא"כ סיפא סתרא לרישא והנלע"ד בזה דרמי ב"ח מפרש למתני' דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין היינו דלא אשכחן בתורה שבועה מפורשת אלא בכה"ג דודאי לא מצינן למימר שישבע ויטול דהא קיי"ל זה כלל גדול בדין המע"ה וילפינן לה מקרא. ובאמת לא אשכחן הא מילתא דשייך שום שבועה דאורייתא ליטול אלא בשטרות וכתובה (מהדורא בתרא מהמחבר ז"ל מיהו בריש פ' כל הנשבעין בהא דמשני דאפקיד ליה בשטר ומשמע דמדאורייתא בשטר נמי לא מצי למטען פרעתי וע"ש בתוס' ובלשון הרא"ש ושם יבואר בעזה"י) ובהא לא איירי קרא וכ"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל דשטרות דרבנן דמדאורייתא מפיהם ולא מפי כתבם ועוד אפילו אי הוי דאורייתא מאן יימר דמדאורייתא לא מצי למיטען פרעתי וא"כ לפ"ז שפיר קאמר רמי ב"ח דהיכא דמשכחת מודה במקצת או עד א' שישבע ויטול כגון בשט"ח וכתובה שפיר הוי דאורייתא דאע"ג דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם מ"מ אתיא בק"ו כיון דאפילו היכא שהנתבע הוא מוחזק צריך שבועה כ"ש במי שבא ליטול והוא מודה במקצת או שע"א מכחישו כ"ש דלא יטול אלא בשבועה וא"כ שפיר קאמר שהוא מדאורייתא דהא ק"ו דאורייתא הוא אלא מקשה ליה רבא שפיר ממתניתין דכל הנשבעין דהא מפרשינן התם טעמא מקרא דולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע וא"כ דמיתורא דקרא ילפינן לה היינו מגזירת הכתוב ותו לא שייך למילף בק"ו אלא דרמי ב"ח אפשר דמוקי להאי קרא לדרשא אחריתא כדאיתא בהגוזל דף ק"ו ע"ש דרב דריש מהכא דלאחר שנשבע פטור לשלם אפילו באו עדים ואע"ג דמשמע התם דרמי ב"ח גופא לית ליה האי דרשא דקאמר לרב נחמן משכוני נפשך אדרב למה לך אפ"ה יש לי לומר דרמי ב"ח מוקי להאי קרא דולקח בעליו ולא ישלם לענין שאין הנתבע יכול להפך השבועה לשכנגדו שישבע ויטול אבל בתחלת הדין היכא דשייך נשבע ונוטל בדאורייתא אתיא בק"ו שאין שום סברא לומר שיטול בלא שבועה. ולפ"ז יש פרפרת נאה לומר דיפה כתב רש"י ז"ל דלרמי ב"ח מדאורייתא לא מפכינן שבועה והיינו דיליף לה מקרא אבל רבא סובר דבדאורייתא נמי מפכינן כמ"ש בסמוך שכן כתב ריב"ן בשם רש"י לפסק הלכה ומש"ה מוקי לייתורא דקרא לכדדרשינן בפ' כל הנשבעין דלא שייך כלל נשבע ונוטל דאורייתא מגזירת הכתוב כנ"ל נכון ודוק היטב שהוא כפתור ופרח בעזה"י ועוד אבאר בסמוך:

תוספות בד"ה אמר רבא שתי תשובות בדבר תימא לרשב"א אכתי איכא שלישית כו' דאשתמוטי קא משתמיט והאי טעמא לא שייך הכא כלל עכ"ל. פירוש דכיון דלא שייך הכא אשתמוטי משתמיט א"כ לא שייך שבועה דניהמנה במיגו דאי בעי הוי כופרת בכל ואי משום דאין אדם מעיז א"כ ודאי מדמעיזה קושטא קאמרה כמ"ש התוס' בריש פ"ק דמציעא דף ג' דמש"ה איצטריך לאסוקי התם טעמא דאשתמוטי ע"ש כנ"ל בכוונתם והכי איתא קושיא זו במרדכי דשמעתין בשם רבינו ברוך ע"ש שדבריו צריכין ביאור. אלא דמהרש"ל ז"ל בחכמת שלמה כתב דלשיטת התוס' בפ"ק דמציעא דאשתמוטי איצטריך משום דלא נימא מיגו לא קשה מידי ולמאי דפרישית דבריו תמוהין דאדרבא עיקר הקושיא לשיטתם. אם לא שנא' בכוונת רש"ל ז"ל דלק"מ היינו משום דאיכא למימר דרבא לא הקשה קושיא שלישית משום דמעיקרא נמי אסיק אדעתי' האי סברא דפרע דייק ודמיפרע לא דייק וקס"ד דרמי ב"ח סבר דסברא זו מדאורייתא היא וא"כ תו ליכא מיגו ולא איצטריך טעמא דאשתמוטי ולפ"ז משמע למהרש"ל ז"ל דעיקר קושיית התוס' אזלא לשיטת רש"י בפ"ק דמציעא דטעמא דאשתמוטי איצטריך דלא נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה ע"ש. אלא דא"א לומר כן דהא התוספות הקשו שם בפשיטות על רש"י דמסקינן התם דלא אמרינן מגו דחשיד וא"כ היאך הניחו כאן בתימא אע"כ כדפרישית דאדרבא עיקר הקושיא לשיטתם בפ"ק דמציעא וקשיא להו דניהמנה במיגו כיון דאכתי לא אסיק אדעתא הך סברא דפרע דייק כו'. מיהו לפי מה שכתבתי בחידושי בפ"ק דמציעא שם ליישב שיטת רש"י שם דודאי מדרבנן לא אמרינן מיגו דחשיד שראו שבדורות האחרונים חמירא להו שבועה כמ"ש התוספות שם אבל מדאורייתא מאן דחשיד אממונא חשיד אשבועה ותירצתי שם בטוב טעם מה שהקשו בתוס' על זה וא"כ לפ"ז אתי שפיר סוגיא דהכא דרבא לא מצי לאקשויי לרמי ב"ח מהאי סברא דכיון דסוף סוף כיון דהשתא מאן דחשיד אממון חשיד אשבועה א"כ חזר דין תורה למקומו דבנשבע ונוטל כי האי דהכא מחוייב לישבע שבועה חמורה דאורייתא ממש מק"ו דנשבע ונפטר ורחמנא גופא לא פטרה אלא משום דלא מהני ביה שבועה דמאן דחשיד כן נ"ל נכון. ובלא"ה נמי לא הבנתי קושית התוס' דאיכא למימר דהא גופא מקשה ליה רבא ממתניתין דכל הנשבעין אלמא מדלא חשיב ההיא דהכא דנשבע ונוטל ע"כ היינו משום דלא שייך שבועה כיון דלא שייך טעמא דאשתמוטי אלא דבזה איכא למימר דא"כ תיקשי מאי קאמר שתי תשובות בדבר דלמא טעמא דמתניתין נמי הוי משום דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות ועדיין יש לומר דהוי שפיר שתי תשובות דע"כ אפילו היכא דליכא שיעבוד קרקעות כגון שמחל השיעבוד כדאיתא בהגהת אשר"י דבלא"ה למ"ד שיעבודא דאורייתא אפי' במלוה ע"פ לא משכחת שום שבועה דאורייתא אלא במחל השיעבוד ואפ"ה מקשה שפיר אמתניתין דהכא דליכא לאוקמי כשמחל השיעבוד דא"כ בלא"ה מטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפילו מיניה כמ"ש התוספות לעיל בפירקין כ"ש הכא דביתמי איירי ודוק היטב:

בגמרא אלא אמר רבא מדרבנן דפרע דייק כו' וקשיא לי אמאי איצטריך להאי טעמא דבפשיטות הו"ל לשנויי נהי דאין נשבעין מן התורה מהנך תרי טעמי דקמותיב אפ"ה תקנו חכמים שישבע שהרי כמו כן כתב הרי"ף ז"ל בשבועות דאע"ג דאין נשבעין על הקרקעות מן התורה אפ"ה נשבעין מדרבנן ומייתי ראיה מהכא וכן הוא בהגהת הרא"ש בשמעתין ולכאורה הוי ראיה לסתור דאדרבה איצטריך לטעמא דפרע דייק ובסמוך נמי יהיב טעמא בעד א' כדי להפיס דעתו אלמא דהיכא דליכא טעמא לא משתבע אפילו מדרבנן וליכא למימר דכל היכא דשייך ענין שבועה דאורייתא אלא שפטור מגזירת הכתוב תקנו רבנן שבועה כדי להפיס דעתו דא"כ תיקשי ההיא דהכא אמאי איצטריך לטעמא דפרע דייק ואמאי לא משני בפשיטות שתקנו שבועה כעין דאורייתא מה"ט גופא כדי להפיס דעתו אע"כ דלא שייך האי טעמא דלהפיס דעתו אלא בע"א המכחישו ולכאורה היה נ"ל בזה דמה שכתבו הרי"ף והרא"ש וסייעתו דשייך שבועה דרבנן בקרקעות היינו שבועת היסת ולא שבועת המשנה ולא מייתו ראיה משמעתין אלא לענין דשייך מיהו ענין שבועה בקרקעות וממילא דכיון דתיקן רב נחמן היסת בכל מילי תיקן אלא שהסמ"ע סי' צ"ה כתב דחייב נמי שבועת המשנה בקרקעות היכא דשייכא ע"ש וכן נראה מל' הש"ך וא"כ קשה ההיא דהכא דאע"ג דהוי שייך שבועה דאורייתא אלא דפטור מגזירת הכתוב ואפ"ה לא קאמר רבא דחייב בשבועת המשנה אלא היכא דאיכא טעמא ולדעתי צ"ע בזה ודוק היטב אלא למאי דפרישית בסמוך איכא למימר דאיצטריך לטעמא דפרע דייק דלא נימא דניהמנה במגו:

קונטרס אחרון
גמרא אלא אמר רבא דפרע דייק ודמפרע לא דייק כתבתי דיש להוכיח מכאן דאפילו לפי מ"ש הרי"ף והרא"ש ז"ל וסייעתם דשייך שבועה בקרקעות היינו שבועת היסת ולא שבועת המשנה דאי ס"ד שבועת המשנה לא הוי רבא צריך להאי טעמא אלא דהסמ"ע והש"ך כתבו דחייב נמי שבועת המשנה בקרקעות היכא דשייכא א"כ תיקשי להו סוגיא דהכא וצ"ע ועיין בפנים:

תוספות בד"ה דמיפרע לא דייק כו' ולא שייך כאן מגו הואיל וטעמא כו' עכ"ל. הא דמשמע כאן מדבריהם דשייך כאן מגו אף ע"ג דהוי מגו להוציא מ"מ כיון דאיכא שטרא לא מיקרי להוציא כדמוכח בפ"ק דמכילתין והא דכתבו בסמוך בד"ה האי שטרא דלא מהימנה במיגו וכתב הרא"ש ז"ל דהיינו משום מגו להוציא שאני התם דליכא למימר דלא הוי להוציא כיון דאיכא שטרא דהאי שטרא חספא בעלמא הוא וכן מבואר מל' הרא"ש ז"ל ובס' נתיבות המשפט האריך בזה. ולענ"ד בלא"ה כאן אין צורך לזה דכיון דמציא למיגבא כולה ומודית במקצת עדיפא הא מילתא משאר מיגו דהו"ל כמשיב אבידה כדאיתא בסמוך ואמרינן אפילו להוציא ועיין פרש"י בריש פ"ק דמציעא גבי הא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע ובמה שכתבתי שם בחידושי ודו"ק:

בד"ה אבל שלא בעדים כו' ואע"ג דטעמא משום דמיפרע לא דייק כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית לעיל אין צורך לידחק בזה אלא דהא גופא אתא לאשמעינן דלא תימא דוקא בעדים תקנו רבנן שבועה כיון דשייך ג"כ שבועה דאורייתא אלא שהתורה פטרתו מגזירת הכתוב אי משום דהו"ל שיעבוד קרקעות או משום דהו"ל נשבע ונוטל ואפ"ה חייב מדרבנן כשיטת הרי"ף וסייעתו משא"כ שלא בעדים ס"ד דלא שייך כלל חיוב שבועה דהו"ל כמשיב אבידה שתקנו חכמים שלא ישבע קמל"ן דאפ"ה חייב מדרבנן דפרע דייק דמיפרע לא דייק ולא הוי משיב אבידה ולפ"ז נאמר דהא דמסיק רבא לעיל טעמא דפרע דייק היינו לענין שלא בעדים וכדפרישית כן נ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה או דלמא כו' תימא לי א"כ כל שעה אתיא לאיערומי. פירוש כיון דלא דייקא ומספקא לה אתיא לאיערומי ועיין במהרש"א אבל אכתי לא ידעתי מקום תימא בזה כיון דעיקרא דמילתא לא הוי אלא מתקנת חכמים בעלמא דקודם התקנה לא הוי שום חיוב שבועה אפי' בפוגמת ואיהו דאפסיד אנפשיה דהו"ל לכתוב שובר א"כ מה תימא יש בזה ולא שייך הכא לומר דלא הועילו חכמים בתקנתן דאטו כולהו נשי דיני גמירי דהיכא דמספקא לה אם נפרעת כולה או מקצתה תטעון שקר ותאמר אמנה היתה ובלא"ה נמי הא מצי למיטען בכל ענין אישתבע לי וצ"ע:

גמרא פיסקא עד א' מעידה שהיא פרועה סבר רב"ח למימר ש"ד דכתיב לא יקום כו' ואמר מר כל מקום כו'. משום דשבועה דע"א שהיא מדאורייתא לא מצינו בהדיא במשנה הוצרך לאתויי דרשא דלא יקום ע"א באיש אלא דאכתי מדיוק דקרא נמי לא שמעינן שתשבע להכחיש העד אלא דאפשר דקם עד א' לשבועה היינו שישבע מי שהעד מסייעו מש"ה מייתי נמי קרא הא דאמר מר כל מקום ששנים מחייבין ממון א"כ משמע להדיא דמחייבין שבועה היינו שנשבע המכחישו ועיין בהר"ן פ' כל הנשבעין ועי"ל דלבתר דאקשי רבא לרמי ב"ח לעיל שני תשובות בדבר אכתי הוי סבר הכא דהיינו שבועה דאורייתא כיון דשנים מחייבין ממון אפי' בשיעבוד קרקעות ואפי' שלא ליטול בשטר ומקשי ליה רבא דאכתי איכא שתי תשובות בדבר דההיא דכל הנשבעין ודאין נשבעין על כפירת קרקעות אשבועה דעד א' נמי קאי וכמו שכתבו התוס' ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה ועוד אין נשבעין כו' מקשינן הא בפ' הזהב כו' היינו מהנהו קראי כו' עכ"ל. ולכאורה בהך קושיא קמייתא דרבא דכל הנשבעין שבתורה נמי הוי מצי לאקשויי הכי דהא בר"פ כל הנשבעין יליף לה מקרא דולקח בעליו ולא ישלם דכתיב נמי בהאי קרא דפרשת שומרין אלא דע"י עירוב פרשיות אפשר מוקמינן לה נמי בשבועה שע"י הודאת עצמו וא"כ אכתי בשבועה דע"א מנא לן הא הוי נמי בכלל כל מקום ששנים מחייבין ממון ונהי דבהך קמייתא לא שייך קושייתם עליה דרבא דהא שפיר מותיב ממתני' דקתני כל הנשבעין ושבועה דע"א נמי בכלל אלא דאכתי טפי מצי לאקשויי אמילתא דשמואל גופא דקאמר דבשבועה דע"א לא בעינן שתי כסף ולא יליף לה משבועה דע"י הודאת עצמו ושבועת שומרין וא"כ תיקשי ליה מתניתין דקתני כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואפילו דע"א והיינו ע"כ דילפינן כולהו שבועות מהדדי ויש ליישב דלענין נשבעין ולא משלמין שפיר ילפינן להו מהדדי דגילוי מילתא בעלמא הוא דמי שעליו לשלם הוא נשבע דבלא"ה מילתא דסברא הוא דכלל גדול בדין המע"ה ואע"ג דבכה"ג דשמעתין לא שייך האי כללא דבעל השטר מיקרי מוחזק אפ"ה לענין שבועה שפיר איכא למימר דגילוי בעלמא הוא משא"כ בהא דכפירת שיעבוד קרקעות דלא הוי אלא מגזירת הכתוב כי הא דבעינן שתי כסף קשיא להו שפיר לענין דע"א אמאי מפלגינן בינייהו כן נ"ל בדברי התוס'. אבל לולי דבריהם היה נ"ל לתרץ קושייתם דלענין כפירת שיעבוד קרקעות נמי גילוי מילתא בעלמא הוא דכפירת קרקע לאו כפירה מיקרי תדע דהא לא אשכחן בהו שבועה אפי' בשבועת העדות ושבועת פקדון כדאיתא בגמ' דשבועות והיינו ע"כ מה"ט דלא מיקרי כפירה כלל משא"כ לענין ב' כסף ודאי לא הוי אלא מגזרת הכתוב דהא לא אשכחן בשום דוכתא לחלק בין פרוטה ליותר מפרוטה ואשכחן נמי שבועת העדות ופקדון בפרוטה וא"כ הא דדרשינן אבל קם הוא לשבועה היינו בשוה פרוטה כן נ"ל:

גמרא סבר רמי ב"ח וכו' חדא דכל הנשבעים וכו'. כבר תמהו בזה המפרשים וכי לא ידע רב"ח מתניתין דשבועות כל הנשבעין שבתורה וכו' ולכאורה יש לומר דרב"ח סבירא ליה דשטר העומד לגבות כגבוי דמי וה"ל האשה כנשבע ונפטר ממה שטען הבעל שנתן לה מעות והוי ליה מודה במקצת גמור ורבא לטעמיה דס"ל דף פ"א דלאו כגבוי דמי ובזה נכון נמי דלפי מאי דסבר רב"ח לא ה"ל כפירת קרקעות דהרי אינו הכפירה אלא במעות שהוא תובע אותה שנתן לה ורבא השיב לו חדא דנשבע ונוטל הוא ותו דאפילו לפי דבריו כנ"ל עכ"פ ה"ל כפירת שיעבוד קרקעות דאכתי משתעבדי קרקע דידיה על החוב עצמו מדר' נתן כדקאמר רבא לקמן דף צ"ב לרמי בר חמא שם אי פיקח הוא מגבי ליה קרקע ויתומים שגבו קרקע ב"ח גובה מהם והיינו משום דמשתעבדי ליה קרקע דיליה מדר' נתן כדאיתא בפסחים דף ל"א. וק"ל:

עוד יש לומר דרמי ב"ח הוי מפרש מתניתין דשבועות כל הנשבעין שבתורה לאו כללא הוא דליכא שבועה דאורייתא בנוטל אלא הכי קאמר כל הנשבעין המפורשין בתורה הם לפטור אבל עכ"פ כ"ש הוא דהנוטל צריך לישבע לפ"ז יש לומר דמה שהשיב לו רבא חדא כל הנשבעין ה"פ לפמ"ש התוס' לעיל דף פ' ד"ה ישבע וכו'. והכא בסמוך ד"ה ואינו וכו' דכל היכא דתני לא יפרעו אלא בשבועה היינו דמדינא היה שיהיו נפרעין שלא בשבועה והתקינו שלא יפרעו אלא בשבועה אבל במקום דמדינא לא היה נוטל אפילו בשבועה קתני לשון נשבעין ונוטלין וכיון דבשבועה דאורייתא בודאי קי"ל דכל שאינו נשבע משלם א"כ אס"ד דהכא בפוגמת ה"ל שבועה דאורייתא לא ה"ל למינקט לשון לא תפרע אלא בשבועה דמשמע שהיה ראוי ליטול בלא שבועה אלא שהתקינו חכמים שבועה. אלא ה"ל למינקט נשבעת ונוטלת והיינו דקאמר רבא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין כדקתני במתניתין דשבועות ולא קתני נפטרין בשבועה אלא משום דשבועת התורה חמורה כ"כ דכל זמן שלא נשבע הוא בחזקת מחויב לשלם. וא"כ ה"נ היא נשבעת ונוטלת והכי ה"ל למינקט במתניתין. ומדנקט לא תפרע אלא בשבועה ש"מ תקנת חכמים הוא. ודוק:

תוס' ד"ה אמר רבא וכו' תימא לרשב"א וכו'. הנה לפירש"י בב"מ דף ג' דטעמא דקאמר רבא בכוליה בעי דלודי הוא משום דלא נימא מיגו דחשיד אממונא חשוד אשבועה. א"כ יש לומר דס"ל לרמי ב"ח כאביי דמסיק שם דחיישינן לספק מלוה ישנה. וזה שייך אפילו בנשבע ונוטל. ואפילו לפי' התוס' דבעינן טעמא דאשתמוטי שלא יאומן במיגו דכופר הכל כבר כתבנו לעיל דף י"ח דלטעמא דאביי דחיישינן לספק מלוה ישנה גם זה מתורץ דכיון דלא חשדינן ליה במשקר אלא בטעות ספק מלוה ישנה לא שייך מגו דשמא אין לו מלוה ישנה יותר. ותו דבמה שהוא מסתפק אינו כ"כ העזה משא"כ אם יכפור הכל ה"ל העזה. ויש לומר דרבא ורב"ח לשיטתייהו אזלי דלמאי דס"ל בשבועות דף מ"ה ע"ב דשבועת שומרים לא משכחת אלא באפקיד בשטר. משום דאמרינן מיגו דהעזה לאפטורי משבועה כמ"ש המפרשים שם דנאמן לומר נאנסו במיגו דכופר הכל הוא משום ספק מלוה ישנה כנ"ל. גם יש לומר לפי דעת הפוסקים דלא אמרינן מיגו להוציא ה"נ ה"ל להוציא אף דבשטרא מעליא אמרינן מיגו להוציא הא כתב הש"ך בדיני מיגו דלגבי כתובה לא אמרינן מיגו להוציא אפילו איכא שטרא כדמוכח ממ"ש התוס' לעיל דף ט' ע"ב ד"ה לא דקטעין וכו' ועמ"ש שם ואף דאמרינן בשבועות ריש פרק כל הנשבעין בכל שטר שפגמו צריך שבועה מכל מקום רב"ח דס"ל שבועה דאורייתא יש לומר במשנתינו דוקא. וק"ל:

גם יש לומר לשיטת רש"י הנ"ל דהא דקאמר רבה טעמא דאשתמוטי הוא משום מיגו דחשיד אממונא חשוד אשבועה יש לומר דלפי מאי דמסיק שם בב"מ דלא אמרינן מיגו דחשיד וכו' כמו שפרשו התוס' שם דהוא מדרבנן יש לומר דס"ל לרב"ח כיון דמדאורייתא אמרינן מיגו דחשיד וא"כ בנשבע ונוטל דלא שייך אשתמוטי כיון דאינו יכול לישבע א"י ליטול כדקי"ל בכל שבועה דאורייתא בחשוד שא"י לישבע משלם מדאורייתא כמ"ש התוס' בריש ב"מ. ה"נ בנוטל כל זמן שאינו נשבע אינו יכול ליטול. וא"כ דנהי דתיקנו חז"ל דלא אמרינן מיגו דחשיד וישבע ויטול עכ"פ יש לו דין כל חומר שבועה דאורייתא ונ"מ דלא מפכינן ליה כפירש"י. אך לענ"ד נראה דהא דאמר רבה ובכוליה בעי דלודי קשה לכאורה לפירש"י דמפרש דלא נימא מיגו דחשיד וכו' דאינו חיבור כלל לדבריו הראשונים דקאמר מפני מה אמרה תורה וכו' דהיינו שיאומן במיגו דכופר הכל בשלמא לפי' התוס' שם הכל מטעם מיגו דכופר הכל הוא ונראה דאף לפירש"י הוא אסוקי דבריו הראשונים דטעמא דאינו נאמן במיגו הוא משום דלא אמרינן מיגו דהעזה אלא משום דקי"ל דלאפטורי משבועה דוקא לא אמרינן מיגו דהעזה כמבואר בח"מ בסימן צ"ג ובש"ך סוף סימן פ"ב בדיני ממון אבל לאפטורי מממון אמרינן מיגו דהעזה א"כ אי נימא מיגו דחשיד מדאורייתא וא"י לישבע הדר ה"ל מיגו לאפטורי מממון ויאומן במיגו דכופר הכל להכי קאמר ובכוליה בעי דלודי וכו'. א"כ לפ"ז בנשבע ונוטל דלא שייך אשתמוטי ואמרינן מדאורייתא מיגו דחשיד הדר ה"ל לאפטורי מממון ונאמן במיגו דכופר הכל ומחוורתא כמו שכתבתי לעיל. ודוק:

פירש"י ד"ה שבועה דאורייתא ונפקא מיניה דלא מפכינן ליה צ"ע דהא פלוגתא הוא בשבועות אי מפכינן בדאורייתא וכמ"ש התוס' לקמן דף פ"ח ד"ה מייתי ליה וכו'. ומש"ה נדחק רש"י לקמן ריש דף פ"ח דנפקא מיני' לענין שבועה בשם ונקיטת חפץ. ונראה דיש לומר דס"ל לרש"י דמ"ד דס"ל דמהפכינן בדאורייתא לא מדאורייתא ממש קאמר כיון דכתיב בקרא ולקח בעליו ולא ישלם משמע דכל שאינו נשבע צריך לשלם ומה"ת נימא שיכול להפך וצ"ל דס"ל להך מ"ד דמהפכינן בדאורייתא דהא דאמרה תורה דכל שאינו נשבע צריך לשלם ואין שכנגדו צריך לישבע היינו משום דלא שייך נשבע ונוטל מן התורה כלל וכיון דתיקנו חז"ל שבועה אפילו בנוטלין ממילא שכיול להפך אפילו שבועה דאורייתא אבל לפי ס"ד דרב"ח דנשבע ונוטל הוא מן התורה א"כ כיון שאמרה תורה בנשבע ונפטר דא"י להפך וכל שאינו נשבע צריך לשלם ש"מ דגזירת הכתוב הוא דכל שאינו נשבע צריך לשלם ואין מהפך וממילא דלא תיקנו חז"ל ומכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל דרב"ח ע"כ ל"ל טעמא דאשתמוטי א"כ יש לומר דס"ל לרש"י ז"ל דטעמא דמ"ד דס"ל דמהפכינן בדאורייתא הוא מדרבנן דס"ל דהא דאמרה תורה דכל שאינו נשבע משלם בלא היפך שבועה משום דכשנגדו שנוטל לא שייך ביה אשתמוטי ושייך ביה מיגו דחשיד וה"ל כשניהם חשודים דחזרה שבועה למחויב לה ומשלם וכיון דמדרבנן תיקנו דלא אמרינן מיגו דחשיד שפיר יכול להפך אפילו שבועה דאורייתא משא"כ לרב"ח דל"ל טעמא דאשתמוטי כנ"ל בודאי לדידיה מוכח דאינו יכול להפך שבועה דאורייתא משא"כ לפי המסקנא לא פסיקא ליה לרש"י לכתוב נ"מ לענין היפוך כיון דפלוגתא הוא שם ודוק:

עוד יש לומר הא דפירש"י לקמן גבי אי פיקח הוא נ"מ אחרת ולא לענין היפוך משום דבאמת קי"ל בעד אחד מעיד שהיא פרועה אפילו הבעל טוען איני יודע יכול להשביעה. וכמ"ש לעיל מדברי התוס' לעיל דמוכח דס"ל הכי ומסתימת הפוסקים. ונראה לכאורה דבהא בודאי אינו יכול להפך עליו אפילו אם תאמר השבע לי שאין אתה יודע. דהא קי"ל דאינו יכול להשביעה בטענת שמא והרי היא אינה יכולה לטעון ברי שהוא יודע. וכמ"ש הב"ש בבד"ה בסימן פ"ז והביאו הש"ך דבשבועת השותפין אינו יכול להפך אפילו אם יאמר השבע לי דחשידת לי משום דאין משביעין בטענת שמא אף דבחדושינו שם כתבנו דדבריו ז"ל אינם מוכרחים דיש לומר כיון דאומר לו אשתבע לי דחשידת ליה ותטול א"צ טענת ברי דנשבע ונוטל נשבע אפילו על טענת שמא כדאיתא בח"מ סימן קמ"ו. מ"מ הכא שההיפוך הוא לישבע וליפטור. ודאי א"י להשביעו בשמא. וא"כ אפילו כשהבעל טוען ברי מ"מ כיון דקי"ל דיכול לחזור מפטור לפטור. יכול לחזור ולטעון איני יודע. וא"כ לא שייך לומר אי פיקח הוא מייתי לידי שבועה דאורייתא לענין היפוך. דהרי אי פיקח הוא יכול לטעון איני יודע. ומכ"ש לדעת הסוברים דאמרינן מיגו דאיני יודע דא"י להפך עליו משום דיש לו מיגו דאינו יודע ולכך כתב רש"י ז"ל נ"מ אחרת. משא"כ לעיל אם יאמר הבעל א"י פשיטא דאינו יכול להשביעו. אך באמת נ"ל דזה אינו דהכא שאני דכיון דה"ל למידע אם פרע לה יכולה להשביעו שא"י כדקי"ל בכל טוען מנה לי בידך והוא אומר איני יודע דצריך לישבע שא"י. והיינו משום דהוי ליה למידע. ועיין מ"ש לקמן בזה וק"ל:

תוס' ד"ה דמיפרע לא דייק וכו' ומיהו קשה לר"י וכו'. לולי דבריהם היה נראה דהכא בל"ז לא שייך לפטרו משבועה במיגו. כיון דקי"ל דאפילו בלא פוגם יכול לטעון אשתבע לי. אלא דאם לא טען אישתבע לי לא טענינן ליה. והיינו משום דבסתמא אמרינן שטרך בידי מאי בעי וא"א מיגו להשביע כמ"ש הב"ש סימן צ"ו אבל הכא בפוגם דהצריכו חז"ל שבועה משום דמיפרע לא דייק אין שייך להאמינה במיגו שלא היתה פוגמת. דהא גם איהו יש לו מיגו שהיה טוען אשתבע לי. וק"ל:

וכבר כתבנו לעיל דלשנויא דחיישינן לספק מלוה ישנה לא שייך מיגו כלל. ולרבה דל"ל טעמא דסמ"י הא איהו ס"ל דלא אמרינן מיגו דהעזה לפטור משבועה וה"נ ה"ל מיגו דהעזה. דהשתא אינו מעיז משום דמפרע לא דייק אין הבעל חושדה במשקר כל כך כמו אם תכפור הכל וכמ"ש הפוסקים בכה"ג בכמה דוכתין משא"כ בשכיר אף דהוא מיגו דהעזה מ"מ כיון דהתם ה"ל לאפטורי מממון דהשכיר נשבע ונוטל שפיר אמרינן מיגו דהעזה אלא דלפ"ז תקשה מאי מקשה התם א"כ שבועת שומרים היכי משכחת הא ה"ל מיגו דהעזה לאפטורי משבועיין וע"כ ס"ל דאמרינן מיגו דהעזה לאפטורי משבועה ולפמ"ש דרבא ורב"ח ע"כ דס"ל בכל מודה במקצת דאינו נאמן במיגו משום דחיישינן לספק מלוה ישנה ממילא דה"נ כן הוא. ואין מקום לקושית התוס'. וק"ל:

גמרא איבעיא להו פוחתת כתובתה וכו'. אע"ג דהכא לא שייך סברא דמיפרע לא דייק כמו שהקשה מהרש"א נראה משום דבאמת הא דלא קאמר רבא לעיל בפוגם דצריך שבועה משום דאיתרע ליה סברא דשטרך בידי מאי בעי שהרי פרע מקצתו ולא כתב הפרעון או החליף שטרו ולמה הוצרך לסברא דמיפרע לא דייק אלא משום דיש לומר דעיכבה השטר על המותר דהא יותר מזה אמרינן בב"ב דף ע' דיש לומר דאפשיטי דספרא זייר ליה משא"כ בפוחתת ע"כ איתרע חזקה דשטרך בידי מאי בעי דלמה יתן מתחלה שטר יתר על החוב וא"ל כיון דלא שייך חזקה דשטרך בידי מאי בעי א"כ אפילו בשבועה לא תטול זה אינו לפמ"ש לעיל לתרץ קושית התוס' ד"ה דמפרע וכו' דאינו נאמן במיגו דכופר הכל. משום דאיהו יש לו מיגו גם כן שיהיה אומר השבע לי משא"כ לענין ממון יש לה מיגו שלא היתה פוחתת וא"ל דה"ל מיגו דהעזה לא מבעיא לשיטת התוס' בריש ב"מ אף במודה במקצת ה"ל העזה ואפילו לדעת רש"י מ"מ לגבי ממון קי"ל דאמרינן מיגו דהעזה ולפמ"ש לעיל הטעם הוא משום דה"ל מיגו דהעזה לאפטורי משבועה יש לומר בפשטות דא"כ הכא לענין ממון נאמנת במיגו דפוגמת אלא דצריכה שבועה כמו פוגמת וק"ל. ומיושב נמי מה שהקשה מהרש"א דלמה לא תאומן בפוגמת במיגו דפוחתת דלפמ"ש לא שייך לענין שבועה מיגו משום דגם הוא יש לו מיגו שיהיה טוען השבע לי ותו דלפמ"ש לעיל דאינו נאמן משום מיגו דכופר הכל דה"ל מיגו דהעזה לאפטורי משבועה א"כ יש לומר דמהאי טעמא א"נ במיגו דפוחתת דהוי העזה משום דלא שייך דמיפר' לא דייק. וק"ל:

שם ת"ש פוחתת וכו'. לכאורה קשה מהאי ברייתא על רב"ח דס"ל דשבועה דאורייתא הוא מטעם מודה במקצת א"כ אף בפוחתת הוי שבועה דאורייתא. ואפשר לומר דמזה קצת ראיה לשיטת הראב"ד שהביאו הפוסקים בסימן פ"ח סעיף כ' דכל שאינו מודה לו באותו חוב ממש כיון שטענו בחוב אביו והודה לו בחוב עצמו לא ה"ל מודה במקצת. א"כ ה"נ כיון שהבעל טוען ברי שפרע לה והיא מודה לו בפחת אינו הודאה מענין הטענה ואין כאן מודה במקצת. וכן משמע לשון הש"ס דקאמר או דילמא הא לא קא מודה במקצת ומה"ט א"ש נמי דאינו נאמן לרב"ח פוגמת במיגו דפוחתת דהא כי היכי דלא מהימן כל מודה במקצת במיגו דכופר הכל. ה"נ הכא דכל טענו חיטים והודה לו בשעורים הוי ליה כופר הכל. וק"ל:

ר''ש אומר כו'. בגמ' מפרש אהייא קאי: גמ' שבועה דאורייתא. ונפקא מינה דלא מפכינן לה: נשבעין ולא משלמין. מי שתובעין אותו נשבע שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע: כל שטרות שיעבוד קרקעות הן ואין נשבעין על הקרקעות כדאמרינן בשבועות (דף מב:) ובהזהב (ב''מ נז:): אלא אמר רבא מדרבנן. היא שבועה זו מ''ט דפרע דייק כו' וא''ת בלא פוגם נמי הא קיימא לן בשבועות דאי א''ל אישתבע לי דלא פרעתיך משבעינן ליה והאי נמי הא קא טעין ליה פרעתיך ומה צורך בפגימה וכן בעד אחד מעידה שפרועה בלא עד נמי משבעינן לה הא פרכינן ליה בשבועות מה בין זה לפוגם שטרו ומשנינן לה הכי התם כי פגים וא''ל האי פרעתיך משבעינן ליה ואפי' לא טען לו זה השבע לי אבל כי לא פגים אפי' א''ל פרעתיך אי לא א''ל בהדיא אישתבע לי אמרינן ליה זיל שלים דהא נקיט שטרא: פוגמת כתובתה בעדים. התקבלתי מנה ובפני עדים קיבלתיו: מי אמרי' אי איתא דפרעה טפי בעדים הוה פרע. דהא דק וקא אייתי עדים לפרעון מנה קמא: או דלמא. לאו משום דדק הוא אלא איתרמויי איתרמי דהוו עדים התם בההוא זימנא: ואלו נשבעין ונוטלין. שתקנו חכמים לישבע וליטול וטעמייהו מפורש בשבועות בפ' כל הנשבעין: שכיר. אמר לו תן לי שכרי והוא אומר נתתי: נגזל. ראוהו שנכנס בביתו אמר לו תן לי כליי שנטלת והוא אומר לא נטלתי והעדים ראו שיצא והכלים תחת כנפי טליתו ולא ידעו מה: הנחבל. ראוהו שנכנס לתוך ביתו וידו שלם ויצא חבול אמר לו חבלת בי והוא אומר לא חבלתי: וחנוני על פנקסו. שכותב בו הקפותיו כך צווני פלוני לתת לפועליו ונתתי להם והם אומרים לא נטלנו שניהם נשבעין ונוטלין הימנו: דודאי צריכה שבועה. על השאר דהא דקא מודיא בהאי מנה משום עדים הוא ולאו השבת אבידה היא: תיהוי כמשיב אבידה. שהרי יש לה שטר שלם עליו ואי בעיא הויא אמרה לא קבלתי כלום: פחות פחות משוה פרוטה. במנה שהיא מודה עליו שקיבלה עושה עמו חשבון כך נתת לי ביום פלוני וכך ביום פלוני ומצרפתן בחשבון אפילו פחות משוה פרוטה: מהו. צריכה שבועה על השאר או לא: פוחתת. היתה כתובתה אלף זוז כתוב בשטר והוא אומר התקבלת כולה והיא אומרת לא התקבלתי כלום אבל מודה אני שלא התנית עמי לכתובתי אלא מנה: מודיא במקצת. שנתקבלה קצת: במאי גביא. אפילו ההוא מנה: בהאי שטרא. הא חספא בעלמא הוא שהיא אומרת מזוייף הוא: באומרת אמנה היתה ביני לבינו. ששטר נכתב ונחתם כהוגן ובפני העדים קבל עליו אלף זוז אבל הוא האמין בי שלא אתבענו אלא מנה: אחד מחייבו שבועה. על ממון שאילו היו שנים היה משלם עכשיו ישבע שהעד מכחש:

אמר רבא שתי תשובות בדבר. תימה לרשב''א אכתי איכא שלישית דמפני מה אמרה תורה דמודה מקצת הטענה ישבע משום דאישתמוטי קא מישתמיט ואמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי (לעיל דף יח.) והאי טעמא לא שייך הכא כלל: דמיפרע לא דייק. ודוקא בפוגם הוא דאיכא למימר הואיל ופרע במקצת יכול להיות שפרע הכל אבל בלא פוגם לא אמרינן דלא דייק ולא שייך כאן מיגו הואיל וטעמא משום דלא דייק הוא דהוא סבור שידקדק ולא דקדק כמו שמצינו בהאשה שהלכה (יבמות דף קיד: ושם) מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אף על גב דאיכא מיגו דאי בעיא אמרה מת על מטתו והיינו משום דאמרה בדדמי דזימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברה דמת ומיהו קשה לר''י דבריש פרק כל הנשבעין (שבועות מה: ושם) גבי שכיר בזמנו נשבע ונוטל אמרינן לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך ואמאי מהימן במיגו והא טעמא דשכיר נשבע ונוטל בשכרו בעדים משום דבעה''ב טרוד בפועליו וסבור שפרעו כדאמר התם דאפילו שבועה לא היה צריך השכיר אלא כדי להפיס דעתו של בעל הבית: ואלו נשבעין ונוטלין השכיר כו'. תימה אמאי לא תני כל הני דמתניתין בשלמא לתנא דמתניתין דשבועות (דף מד:) איכא למימר דלא תני אלא הנהו דס''ד למימר דאין נוטלין אפילו בשבועה דלהכי קאמר האי לישנא נשבעין ונוטלין ולא קאמר אין נפרעין אלא בשבועה כמו במתני' אבל האי תנא דברייתא כיון דחשיב פוגם שטרו אמאי לא תני נמי כל הני דמתני' וי''ל דהאי תנא לא חשיב פוגם שטרו בא מכח השטר כי הני אחריני דמתני' כיון דהוא עצמו מודה שאינו חייב לו כל הכתוב בשטר אלא מודה שפרע מקצת ואיצטריך שפיר לאשמועינן דנוטלין: אבל שלא בעדים אימא תהוי כמשיב אבידה. ואף על גב דטעמא משום דמיפרע לא דייק וא''כ אפילו שלא בעדים נמי אלא משום דסלקא דעתין שלא בעדים שהוא זכור מקצת הפריעה א''כ ודאי דקדק קמ''ל: או דלמא פוגמת מודיא במקצת. פירוש ואיכא למימר לאו דוקא ומדנפרעה מקצת נפרעה כולה אבל הא דלא מודיא דנפרעה כלל לא שייך האי טעמא אבל תימה לי א''כ כל שעה אתיא לאיערומי לפחות: האי שטרא חספא בעלמא הוא. ואין לאשה להוציא מן הבעל כתובה הואיל והוא מוחזק וכדאמרינן בחזקת הבתים (ב''ב דף לב: ושם) היכא דקיימי זוזי ליקום גבי ההוא דא''ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א''ל מינך זבנתה והא שטרא א''ל האי שטרא חספא בעלמא הוא גחין לחיש ליה לרבא א''ל אין שטרא חספא בעלמא דזיופי הוא כו' אמר רבא מה לי לשקר אי בעי אמר שטרא מעליא הוא כו' ומסקינן היכא דקיימא ארעא תיקום והיכא דקיימי זוזי ליקום: ועוד אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות. מקשין הא בפרק הזהב (ב''מ דף נז:) דילפינן דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות היינו מהנהו קראי דאיירי בשבועה שע''י הודאת עצמו באה אבל בשבועה שע''י עד אחד לא אשכחן ואין לומר דמסתמא שוים דהא אשכחן בהם חילוק למילתא אחריתי בשבועת הדיינין (שבועות דף מ. ושם) דאמרינן אמר ר''נ אמר שמואל לא שנו דהטענה