|
⎯
טקסט הדף
יכול למימר גירשתיה ונתתי לה כתובתה הא מדקתני סיפא רשב''ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט ובעל חוב שלא בפרוזבול בדאיכא עדי גירושין עסקינן דאי ליכא עדי גירושין במאי גביא אלא כולה רשב''ג היא וחסורי מיחסרא והכי קתני הרי אלו לא יפרעו בד''א כשאין שם עדי גירושין אבל יש שם עדי גירושין גביא תוספת ועיקר אי מפקא גיטא גביא ואי לא מפקא גיטא לא גביא ומן הסכנה ואילך אע''ג דלא מפקא גיטא גביא שרשב''ג אומר מסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט ובעל חוב שלא בפרוזבול אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב לדידך דאמרת גט גובה עיקר אלמנה מן הנשואין במאי גביא בעדי מיתה וליחוש דלמא גירשה ומפקא לגיטא וגביא ביה ביושבת תחת בעלה ודלמא סמוך למיתה גירשה איהו הוא דאפסיד אנפשיה אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעדי מיתה וליחוש דלמא גירשה ומפקא גיטא וגביא אלא במקום דלא אפשר כתבינן שובר דאי לא תימא הכי עדי מיתה גופייהו ניחוש דלמא מפקא עדי מיתה בהאי בי דינא וגביא והדר מפקא בבי דינא אחרינא וגביא אלא ודאי במקום דלא אפשר כתבינן שובר אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי אלמנה מן האירוסין מנלן דאית לה כתובה אילימא מהא נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל דלמא דכתב לה וכ''ת אי כתב לה מאי למימרא לאפוקי מדרבי אלעזר בן עזריה דאמר שלא כתב לה אלא ע''מ שהוא כונסה דיקא נמי דקתני גובה את הכל אי אמרת בשלמא דכתב לה משום הכי גובה את הכל אלא אי אמרת דלא כתב לה מאי גובה את הכל מנה מאתים הוא דאית לה ואלא מדתני רב חייא בר אבין אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו מתה אינו יורשה מת הוא גובה כתובתה דלמא דכתב לה וכ''ת אי כתב לה מאי למימרא מתה אינו יורשה איצטריכא ליה א''ל רב נחמן לרב הונא לרב דאמר גט גובה עיקר ליחוש דלמא מפקא גיטא בהאי בי דינא וגביא והדרא מפקא בבי דינא אחרינא וגביא וכי תימא דקרעינן ליה אמרה בעינא לאנסובי ביה דקרעינן ליה וכתבינן אגביה גיטא דנן קרענוהי לאו משום דגיטא פסול הוא אלא דלא תיהדר ותיגבי ביה זמנא אחרינא:
⎯
רש"יואי לא לא גביא. חיישינן שמא כבר גבתה על פי הגט: אלמנה במאי גביא. כתובה שלה על כרחך בעדי מיתה שמת בעלה ומחזרת שטר כתובה ליורשי' וקורעין אותו: ניחוש שמא גירשה. והדרא ומפקא גיטא בבי דינא אחרינא ותגבה עיקר: ביושבת תחת בעלה. אין אלמנה גובה כתובתה אא''כ מכירין אותה שבשעת מיתתו היתה יושבת תחתיו: אלמנה מן האירוסין. שלא ישבה תחתיו מעולם: אלא במקום דלא אפשר כו'. אלא לא תימא ביושבת תחת בעלה דאפילו הלך למדינת הים נמי ושמעו בו שמת גובה כתובתה ולא חיישינן לדלמא גירשה והדרא מפקא לגיטה דאמרינן להו תכתוב לכם שובר דבמקום שאין לומר הערמה ואי אפשר לה לגבות אם באת לחוש לכל אלה כגון זו וכגון נשרפה כתובתה בעדים לא נמנענה מלהגבות כתובתה ותכתוב שובר: עדי מיתה גופייהו. במקום שאין כותבין כתובה ואין היורשין יכולין לומר לה החזירי לנו שטר כתובתך ניחוש כו': מר קשישא ומר ינוקא. שני בנים היו לרב חסדא ושם שניהם שוין אלא שהגדול קורין לו מר קשישא ולצעיר קורין לו מר ינוקא: אלמנה מן האירוסין. דאית לה כתובה בתנאי ב''ד אם לא כתב לה: מנלן. דקאמר לעיל עדי מיתה גופייהו ליחוש דלמא מפקא והדרא ומפקא ע''כ חדא מינייהו גביא בלא שטרא שהרי בפרעון ראשון החזירה השטר אם כתב לה וקא חייש להדרא ומפקא אלמא יש לה כתובה בתנאי ב''ד בלא שום כתובה מנלן: את הכל. עיקר ותוספת: לא כתב לה. התוספת אלא ע''מ לכונסה ואם מת באירוסין אין לה אלא עיקר כתובה: אלא אי אמרת בשלא כתב לה. ובתנאי ב''ד הוא דגביא לאלמנה מנה ומאתים לבתולה הוא דאית לה שהרי אין כאן תוספת: לא אונן. ליאסר בקדשים: ולא מיטמא לה. אם כהן הוא דשארו כתיב: ולא מטמאה לו. אינה חייבת להתעסק בו וליטמא בו בין כהנת בין ישראלית אע''פ שמצוה ליטמא למתים האמורים בפרשה כדכתיב (ויקרא כא) לה יטמא זו אינה חייבת ולאו משום כהנת נקט לה שלא הוזהרו כהנות מליטמא למתים: אינו יורשה. דגבי ירושת הבעל שארו כתיב לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה מכאן שהבעל יורש את אשתו: מתה אינו יורשה איצטריכא ליה. משום מתה אינו יורשה איצטריך ליה למיתני מת הוא גובה כתובתה לאשמעינן דבדכתב לה כתובה עסקינן ואע''ג דאיקרבו לאחתוני כולי האי אינו יורשה: בעינא לאינסובי ביה. שיהיה בידי לראיה שנתגרשתי שלא יאמרו עלי אשת איש היא: מתני' שני גיטין ושתי כתובות. זמן ראשונה קודם לזמן גט ראשון וזמן כתובה שניה קודם לגט שני: גובה שתי כתובות. שהרי גירשה והחזירה וכתב לה כתובה שניה אבל קדמו שתי הכתובות לגט הראשון לא שהרי כשהחזירה לא כתב לה כתובה ותנן בסיפא שתי כתובות וגט אינה גובה אלא אחת [למדנו שהכותב לאשתו שתי כתובות אינה גובה אלא אחת ואי משום דאיגרשא והדרה הא תנן כתובה ושני גיטין אין לה אלא אחת] שע''מ כתובה הראשונה החזירה: שתי כתובות וגט. שקדמו שתיהן לגט ובגמרא מפרש למאי כתב להו: כתובה ושני גיטין. כתובה בנשואין הראשונים וגירשה והחזירה ולא כתב לה כתובה וחזר וגירשה: גמ' אי בעיא בהאי גביא. בתמיה ואשתי כתובות וגט קאי דקתני אין לה אלא כתובה אחת ולא קתני אין לה אלא כתובה אחרונה אלמא אי ניחא לה למיטרף לקוחות מזמן ראשון טרפה: בזה אחר זה. זמנו של זה קודם לזה ושניהם על הלואה אחת או על מכר אחד: ביטל שני את הראשון. ואינו טורף אלא מזמן שני דכיון דכתב לשטרא בתרא אחליה לשיעבוד קמא: דאי אוסיף ביה דקלא. בשטר שני: לתוספת כתביה. ולא אחליה לשיעבוד לבטל זמן שטר ראשון ותרוייהו מיהא לא גביא מדלא כתב לה צביתי ואוסיפית לה הך אקמייתא אלא שטר כתובה יתירא כתב לה ולא הזכיר בה את הראשונה הכי קאמר אם תתרצי למחול שיעבוד של ראשונה גבי כתובה זו המרובה ואם לאו גבי הראשונה המועטת הלכך הי מינייהו דבעיא גביא והכי פרשינן בפירקין קמאי וכי אמר רב נחמן ביטל שני את הראשון בדלא אוסיף ביה מידי דאי לאו לבטולי קמא אתא למאי כתביה: ומיתה. ועדי מיתה ובאה לגבות שתי כתובות אחת בתורת גרושין ואחת בתורת אלמנות:
⎯
תוספותהמנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת ורבי יוחנן אית ליה דרב המנונא לעיל בפ' שני (דף כב: ושם) ובפרק התקבל (גיטין סד.) וי''ל דלא מהימנא אלא דווקא היכא דאין תובעת כתובתה אבל תובעת כתובתה לא מהימנא דשמא מחמת חימוד ממון אומרת כן והכי אמרינן בהאשה שהלכה (יבמות קיז. ושם) מת בעלי והתירוני לינשא מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובתה תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה דאדעתא דכתובה אתאי: יכול לומר גירשתיה ונתתי כו'. ואם תאמר ומאי מיגו הוא זה דאם יאמר לא גירשתיך יתחייב בשאר וכסות ועכשיו דאמר פרעתי פוטר עצמו ויש לומר דכשאמר לא גירשתיך נמי פטור גם משאר וכסות דדמו לטענו חטין והודה לו בשעורים דקי''ל דפטור (שבועות דף לח:) וא''ת בפ' בתרא (לקמן קז:) דאמרי' האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה כו' גירשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה ואמאי ניחוש שמא בעלה היה אומר לא גירשתיך והוי טענו חטין והודה לו בשעורין ופטור ויש לחלק דשמא אם היה בא בעלה היה מודה לדבריה: לדידך דאמרת גט גובה עיקר. לשמואל נמי הוה מצי לאקשויי ובמקום שאין כותבין כתובה: מתה אינו יורשה איצטריכא ליה. ואם תאמר והא מת הוא גובה כתובתה נמי איצטריכא ליה דמינה דייקינן בפרק נערה (לעיל נג.) דארוסה לא קבר לה ויש לומר דהוי מצי למיתני מתה אינו קוברה ולשון גובה כתובתה לא איצטריכא ליה: +
ריטב"אכולה רשב"ג וחסורי מחסרא והכי קתני והא דאמר כולה רשב"ג היא לאו הברחה היא דמסתיין דנימא חסורי מחסרא והכי קתני אבל מאי דקתני רשב"ג מן הסכנה ואילך פליגי רבנן עליה אלא כיון דתרוצי מתרצינן לה בעי לאוקמי פלוגתא במאי דאמר רשב"ג דהא טעמא דבעי' לאורי' בה כ"ע הוא: אמרו ליה רב כהנא ורב אשי לרב לדבריך דאמרת צריכה גט הוציאה גט גובה עיקר אלמנה מן הנשואין במאי גביא בעידי מיתה ליחוש דלמא מגרשה ומפקא לגטה וגבי' בזה פי' רש"י ז"ל אלמנה הנשואין במאי גביא כתובה ע"כ בעידי מיתה דהא ליכא גיטא בהא ומחזרת שטר כתובה ליורשיו וקורעין אותה וניחוש שמא גרשה והדר מפקא גיטא בבית דינא אחריני ותגבי ביה. ויש אומרים דמשום הכי פרכינן לאוקימתא בתרייתא דרב בלחוד דאמר הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה עיקר כתובה בגט משום דקס"ד דלדידיה להאי לישנא בתרא אין כותבין שובר כלל וכיון שכן איכא למיחוש בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין במקום שכותבין דמגרשה ואזלא וגבי' כתובה בעידי מיתה והדר גבי' בב"ד אחריני עיקר כתובתה בגט א"נ דמעיקרא גביא עיקר כתובה בגט והדר בעידי מיתה אי נמי במקום שאין כותבין ואמר כתבתי מפקא כתובה וגובה עיקר והדר גביא בעידי מיתה אבל לאוקימנא קמייתא ליכא למיחוש דאי במקום שאין כותבין ודאי כותבין שובר משום דאינהו דאפסידו אנפשייהו שנהגו שלא לכתוב ובמקום דלא אפשר דין הוא דלסמכי על השובר ואי במקום שכותבין כי לא מפקא כתובתה לא גביא כלל וכן לשמואל אי מקום שאין כותבין וכתב או במקום שכותבין ולא כתב בכלהו אינהו דאפסידו אנפשייהו ובמקום דלא אפשר ודאי הא אמרי' לעיל דכותבין שובר אבל לאוקימתא בתרייתא דרב קשיא ופריק דאפילו לאוקימתא בתרייתא במקום דלא אפשר כותבין שובר וכן הא דאקשי אלמנה מן האירוסין במאי גבי' היינו ודאי במקום שאין כותבין דהכי סתמא דמלתא דארוסה דאין כותבין אלא שסומכין על תנאי ב"ד ואפילו הכי קושיין ללישנא בתרא כרב דוקא ומטעם דאמרן ואחרים פי' דקושיין ודאי ללישנא בתרא ומשום דקשיא ליה בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין נקטינן קושיא אההיא לישנא בלחוד וכי פרכינן מאלמנה מן האירוסין פרכינן אפילו במקום שכותבין אבל ה"ה דקשיא לרב אליבא דלישנא קמא במקום שאין כותבין מיהת דאיכא למיחוש דהשתא גביא בגט ולמחר גבי' בעדי מיתה וכי קשיא לן לשמואל במקום שאין כותבין מיהת דאיכא למיחוש והקשו לרב משום דטעמא דאמרן אי נמי משום דרב כהנא ורב אשי תלמידי דרב הוה והוה קיימי קמיה והקשו ליה והלשון הראשון יותר נכון ומפרקי' ביושבת תחתיו ומשמשתו פי' דליכא למיחוש לגירושין כלל: אלמנה מן האירוסין דליכא למימר ביושבת תחתיו במאי גבי' ע"כ בעידי מיתה ניחוש דלמא מפקא [אלא] במקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר פירש"י ז"ל דאלו אלמנה מן הנשואין קיימה כלומר לא תימא ביושבת תחת בעלה דאפי' הלך בעלה למדינת הים ושמעו בו שמת גובה כתובתה בעידי מיתה ולא חיישינן דלמא מפקע' גיטה בבי דינא דאמרי' להו תכתוב לכם שובר דבמקום שאין לומר שהערימה ואי אפשר לה לגבות אם נחוש לכל אלה כגון זה וכגון נשרפה כתובתה בעדים לא נמנע' מלהגבות כתובתה ותכתוב שובר דאי לא תימא הכי עידי מיתה גופייהו במקום שאין כותבין כתובה ואין היורשים יכולים לומר החזירי לנו שטר כתובתיך ניחוש דלמא מפק' עידי כתובתה וכו' עכ"ל ז"ל והקשו כיצד מביא ראייה מעידי מיתה במקום שאין כותבין כתובה לאלמנה מן הנשואין במקום שכותבים כתובה שאפשר באהדור שטרי' ולא עיד אלא דאפי' במקום שאין כותבין אינהו דאפסדו אנפשייהו בדלא כתבינן לכך פי' דלאו אלא קאמר דבאלמנה מן מן הנשואין במקום שכותבין מוקמינן לה כדמעיקרא ביושבת תחת בעלה ואלמנה מן האירוסין דהדר פרכינן הוא דמתרצו השתא וההיא מסתמא בכ"מ אין כותבין עד שתכנס לחופה ואינהו לא מפסידו אנפשייהו כלום ובהא הוא דאמר דכיון דלא אפשר ודאי כותבין שובר אפי' ללישנא בתרא כרב: אלמנה מן הארוסין מנ"ל דאית לה כתובה מתנאי ב"ד ואע"פ שלא כתב לה ע"כ כי פרכינן לעיל מאלמנה מן הארוסין היינו משום דכתובתה מתנאי ב"ד שאם אין לה כתובה מתנאי ב"ד אלא כשרצה להתחייב לה מעצמו או שהתנה בה אינו ענין לשמועתנו כלל וההיא דמלוה בעלמא לדברי הכל ודאי מפקא שטרא גבי' ואם לא לא גבי' למ"ד אין כותבין שובר ולמ"ד כותבין שובר מצי למימר פרעתי אע"כ משום דאית כתובה מדרבנן הוא דפרכינן מינה דמש"ה שקלינן וטרינן השתא מנלן דאית לה כתובה מתנאי ב"ד דשקלינן וטרינן עלה ולא אשכחן מנלן ומיהו עיקרא דדינא הוא דאית לה כדכתיב' בב"מ בס"ד. ומשמועתינו יש לזה ראיה ברורה דהא פרכינן מינה לעיל בהדי' ומתרצין לי' ואלמא הכי הלכתא כנ"ל והא דתניא ר"ח וכו' פירשתי לעיל במכלתין בס"ד: מתה דאינה יורשה אצטריכא לי' והקשו בתוס' והא מת הוא גובה כתובתה נמי אצטריכא לי' דהא מינה ילפינן בפ' נערה דארוסה לית לה תנאי כתובה דהיינו קבורה ותירצו דאי משום האי ה"ה דמצי למתני מתה אינה קוברה ולשון גובה כתובת' לא איצטריכא לי': אמר לי' ר"נ לרב הונא לרב דאמר הוציאה גט גובה עיקר כתובה ליחוש דלמא מפקא גט בהאי בי' דינא וגביא ומפקא ליה בבי דינא אחריני יגבי' פי' במקום שכותבין וכתב לה היכי גבי' עיקר בגט דבשלמא במקום שאין כותבין הא אמרי' דהיכא דלא אפשר כותבין שובר אבל במקום שכותבין דאפשר לה להביא כתובתה ליחוש דלמא מפקי לי' לגיטא תרי זמנא דבמקום שאפשר אין כותבין שובר וכ"ת כותבין א"כ שמע מינה דבעלמא כותבין שובר אבל לשמואל ל"ק ולא מידי דכיון דבמקום שאין כותבין וכתב לה איהו אי נמי במקום שאין כותבין ולא כתב לה איהי מוקים לה למתני' אע"ג דלא אפשר למקרעיה לגיט' וע"כ כותבין שובר דאיהו דאפסיד אנפשי' ואי בעלמא במקום שאין כותבין ולא כתב אינהו דאפסידו אנפשייהו ואי במקום שכותבין וכתב ליכא למיחוש דבגט אינה גובה כלל עד דמפקא לכתוב' אלא לרב קשיא כך פי' רבי' הגדול ז"ל אבל י"מ שפי' דאקשי' לרב משום דקשי' לרב אפי' במקום שכותבין וה"ה דאקשי' לשמואל במקום שאין כותבין למ"ד אין כותבין שובר ושפיר מצינן לתרוצי כדלעיל במקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר אלא דבעי לתרוצי ולפרש קושטא דמילתא דארעינן ליה לגיטא ומדאצטריך למקרעי' לגיטא ולא סגי לן למכתב תבר' ביני שיטי שמעינן דאלו מחקה לי' מאי דכתיב ביני שיטי לא מפסיל גיטא ולא שטר כתובה בהכי ולא אמרינן דלמא תנאה או תברא הוה כתיב ביה ולא כדברי מקצת הראשונים שהי' פוסלין שטר או גט שיש מקום גרור ביני שיטי שמא הי' בו בו שובר או תנאי וזה מוכח שלא כדבריהם: שני שטרות היוצאים ביום אחד כבר פירשתי בפ' נערה דדוקא בסטרי מכר או מתנה אי בשטרי כתובה אבל בשטרי הלוואה לא אמרינן הכי אלא ששניהם קיימים כדברי הרי"ף ז"ל שכתב בהלכותיו: +
המאיריאלמנה מן האירוסין אם כתב לה כתובה גובה עיקר מבני חרי ולא תוספת שלא כתב לה תוספת אלא על מנת לכנסה ואם לא כתב לה אין לה כלום ואע"פ שסוגיא זו מוכחת שיש לה אף בלא כתב לה לדעת רב נאמרה והואיל ונשאלו מהיכן ולא נתברר לית הלכתא כותיה ויש בזו חולקים ויש מכריעים לומר שאלמנה אין לה אלא בכתב אבל גרושה יש לה אף בלא כתב ואין נראה כן וכבר כתבנו דברים אלו בכדי צרכן עם מה שנתגלגל בה באשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא וכו' בראשון של מציעא: וכן דין שני שטרות היוצאין זה אחר זה על אי זה צד ביטל שני את הראשון ועל אי זה צד לא בטל כבר ביארנוהו במסכתא זו פרק רביעי מ"ד א': +
תוספות רי"דא"ל מר קשישא לרב אשי אלמנה מן האירוסין מנלן דאית לה כתובה וכו'. מכאן מוכיח דהוה קים להו דאלמנה מן האירוסין י"ל כתובה ואע"ג דלא כתב לה ומ"ה בעיא מיני' הא מילתא דפשיטא להו די"ל כתובה אי מהאי מתני' ילפוה אי מהני איכא למימר בדכתב לה ואע"ג דדחינהו ואמר בדכתב לה אית צד לדחות סברות האמוראים בדחיות הללו שא"ת לא היה פשוט להן שיש כתובה לארוסה אע"ג דלא כתב לה למה היה שואלו מנין שי"ל כתובה ומי אמר לו שיש לה כתובה עד שיכתוב לה וראיתי בתשובת רב צמח גאון ז"ל שאמר שאין כתובה לארוסה אלא היכא דכתב לה וכך כתב גם בעל ה"ג אבל ראיתי שרבינו האי ז"ל נשאל על מה דאמרי' בקדושין האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת ל"ק וכו' ואמרי' עלה מאי [נאמן] ליתן גט רב אמ' כופין ושמואל אמ' אין כופין ואמרי' בסיפא אמר שמואל מבקשים הימנו ליתן גט ואמר רב אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה דאלמא לס' ארוסה יש כתובה וכ"ש לודאי ארוסה וליכא לאוקמיה בדכתב לה דאי כתב לה מי מצי למימר לא קדשתיך תוציא שטר כתובתה ותפריענו. והשיב שכך הוא סברת רב דאע"ג דלא כתב לה אי"ל מאתים ומר קשישא דחיי' בעלמא עבד דליכא למלפי' מהני מתנייתא שיש לפרשם בדכתב לה אבל לא שיסבור מר קשישא הכי וזה נ"ל עיקר שבכמה מקומות הוכחתי שיש כתובה לארוסה אע"ג דלא כתב לה עיין בפרק נערה שנתפתתה ובפ"ק דמכילתין ובפרק האומר בקידושין: מתני' שני גיטין ושתי כתובות גובה ב' כתובות ב' כתובות וגט א' או כתובה וב' גיטין או כתובה וגט ומיתה אינה גובה אלא כתובה א' שהמגרש את האשה ומחזירה ע"מ כתובה הראשונה הוא מחזירה קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה גר שנתגייר ואשתו עמו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה. פי' ב' גיטין וב' כתובות זמן כתובה א' קודם לזמן גט א' וזמן כתובה ב' קודם לזמן גט ב' שכנסה בשנה א' וכתב לה כתובתה וגירשה בשנה ב' וכתב לה גיטא ובשנה ג' החזירה וכתב לה כתובה ובשנה ד' גירשה וכתב לה גיטא גובה ב' כתובות א' של נשואי א' וא' של נשואי ב' שכיון שכשחזר והחזירה כתב לה כתובה וגובה ע"י כתובה ב' שלא ע"מ כתובה הא' החזירה. ב' כתובות זו אחר זו וגט א' אינה גובה אלא כתובה א' שאין כאן אלא נשואי הא' ומה שכ' לה ב' כתובות לא שתגבה מהן אלא שתגבה באיזה שתרצה או בא' או בב' כדאמרי' לקמן וכן נמי כתובה וב' גיטין זה אחר זה כגון שכנסה בשנה הא' וכתב לה כתובה ובב' גירשה ובג' כנסה ולא כתב לה כתובה וברביעית גירשה אין לה אלא כתובה א' כיון שבשעה שהחזירה לא כתב לה כתובה ע"ד הא' החזירה וכן כתובה וגט ומיתה שקדמה הכתובה לגט אין לה אלא כתובה א' והא פשוט וכדי נסבא. שהמגרש את האשה והחזירה ע"מ כתובה הא' החזירה. זה עונה על כתובה וב' גיטין שאע"פ שיש כאן ב' נישואין כיון שבנשואה הב' לא כתב לה כתובה ע"מ כ"ר החזירה קטן שהשיאו אביו וכתב לו כתובה בעודו קטן והגדיל כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה ול"א כיון שאין נשואי קטן כלום גם מ"ש לה בעודו קטן אינו כלום ועכשיו כשהגדיל והיא תחתיו ה"ל ככונס את הבעולה שאין לה אלא מנה אלא אמרי' כיון שכתב לה מאתים בעודו קטן עכשיו כשהגדיל וקיימה ע"מ אותה הכתובה קיימה ודוקא אם הגדיל אבל אם מת בעודו קטן אין לה כלום שאין נשואי קטן נשואין ואין כתובתו כתובה וכמפותה בעלמא היתה עמו. ודוקא אם כתב קודם בקטנותו אבל אם כנסה בקטנותו ולא כתב לה עכשיו כשהגדיל וקיימה אין לה אלא מנה כבעולה שא"ל כאן ע"ד כתובה הא' קיימה שהרי לא כתב לה: גר שנתגייר אשתו עמו כגון עובד כוכבים שנשא בת ישראל ובגיותו כתב לה כתובה ועכשיו נתגייר וקיימה כתובתה קיימת ואע"פ שכל מה שכתב לה בגיותו אינו כלום שע"מ כן קיימה ואם לא כתב לה כתובה בגיותו עכשיו כשנתגייר ומקיימה א"ל אלא מנה כבעולה ודוקא אם נשא בת ישראל שהיא בת כתובה אמרי' כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה אבל אם נשא עובדת כוכבים בגיותו וכתב לה כתובה ונתגיירו שניהן אין לה כתובה אלא מנה שאין כתובה לעובדת כוכבים וכל מ"ש לה בגיותו הכל הוא בטל: +
הרא"הוהא מדקתני סיפא רשב"ג אומר מן הסכנ' ואילך אשה גובה שלא בגט ובעל חוב גובה שלא בפרוזבל מכלל בדאיכא עידי גירושין עסיקי' דאי ליכא עידי גירושין היכי קאמר רשב"ג דגביא ובמאי גביא אלא כולה רשב"ג היא וחסורי מיחסרא והכי קתני הרי אלו לא יפרעו בד"א בשאין שם עידי גירושין אבל יש שם עידי גירושין גביא תוספת בשטר כתובה דאית לה ונפיק מתות' ידה ועקר אי מפקא גיטא גביא ואי לא לא גביא כדפרי' דלגבי עקר לעולם כמקום שאין כותבין הו' וגט הרי הוא כשטר כתובה גופ' ומן הסכנה ואילך אע"ג דלא מפקא גיטא גביא כיון שאין אדם רשאי לשהות הגט גוב' הכל בכתובה ועידי גירושין דתוספת גובה משום כתובה ועיקר גובה בעידי גירושין כאלמנה שהיא גובה בעידי מיתה עיקר כתובה אפי' במקום שכותבין דלענין עקר לעולם כמקום שאין כותבין היא וליכא בהוא היפרישא כלל. וכיון דכן אע"ג דלא מפקא גיטא גביא הכל בשטר כתובה ועידי גירושין שרשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בגט אלא בכתובה ועידי גירושין ובעל חוב גובה שלא בפרוזבל. והא דאמרי' חסורי מיחסרא והכי קתני. לא דמיצטריכינן למימר הכי משום פירוקא דקושיין. דהא בלאו הכי איכא לפרוקי כדפרקינן דהכי קתני הרי אלו לא יפרעי בד"א בשאין שם עידי גירושין אבל יש שם עידי גירושין גביא עקר אי מפקא גיטא גביא ואי לא לא גביא רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה דאע"ג דלא מפקא גיטא גביא הכל עקר בעידי גירושין ותוספת בכתובה. אלא איידי דמיזדקקי' לפרושה פרישנא לה כולה כדאית' דוודאי לעולם משמע לן דהא רשב"ג לא פליגא את"ק דמודה ת"ק בשעת הסכנה. וכולה וודאי רשב"ג היא כדפרי'. א"נ איכא למימר דהא דמתרצינן הכי משום דאלו אמר' דרשב"ג פליג את"ק אם כן עיקר מילתא דאתי לאיפלוגי עלה רשב"ג מיחסרא. ולפום הכי ניחא לי' לאוקומה כולה כרשב"ג. אמרי לי' רב כהנא ורב אסי לרב כו' דלאו משום דקשי' לי' לרב בלחו' דהא אליבא דכולי עלמא נמי דאית להו אין כותבין שובר קשיא. אלא רב כהנא ורב אסי תלמידי דרב נינהו והיינו דבעו לה מיניה. ותו דלרב קשיא אפי' במקום שכותבין ולענין עקר דלעיק' הרי הו' לעול' כמקו' שאין כותבין וק"ל בין למאי דקסבר מעיקרא בין למאי דקסבר השתא. למאי דקסבר מעיקרא קשיא לי' מאלמנה מן הנישואין במקו' שאין כותבין ולמאי דקסבר השתא אפי' במקום שכותבין ולענין עקר דהוי לעולם כמקום שאין כותבין והיינו דקאמר לה סתמא ולא פריש בהדיא במקום שאין כותבין. וה"ה נמי דקשיא לי' לשמואל במקום שאין כותבין והיינו דמקשי' כיון דאין כותבין שובר אלמנה מן הנישואין במאי גביא בעידי מיתה ליחוש כו' ומהדרי' ביושבת תחת בעלה ומשמשתו דכיון דכן תו ליכא למיחש לגירושין. ומקשי' דילמא סמוך למית' גרש' ומפקא לי' לגיטא וגביא ביה ולבתר הכי גביא זימנ' אחריתי בעידי מיתה. ומהדרי' התם איהו הוא דאפסי' אנפשי'. תו קשיא לן אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעידי מית' ליחוש דילמא גרשה ומפקא לי' לגיטא וגביא ביה זימנא אחריתי דבהא ליכא לפרוקי ביושבת תחת בעלה כיון דארוסה היא. ומהדרי' במקום דלא אפשר וודאי כותבין שובר כלומר אלא קאמרי' אלא כל היכא דלא אפשר כותבין שובר והשת' דאתי' להכי אלמנה מן הנישואין נמי מפרק' לה בהכי ולית לן הני שינויי דחיקי דאמרי' מעיקרא. אלא היכא דלא אפשר חשבינן לי' וכל היכא דלא אפשר כותבין שובר: אמר לי' מר קשישא כו' עד מנא לן כלומר היכא תניא לה. אבל וודאי עיקר דינא לא מספקא לן ביה מידי דוודאי קים לן דהכי הוא כדאמ' לי' אביי בבבא מציעא בהדיא וכדפרי' התם ולא מיפשט' ואיבר' דלא אשכחן לה דתניא בשו' דוכתא אבל וודאי דינא הכי הוא וכן הילכתא: והא דאמ' לי' רב נחמן לרב הונא לרב כו' ה"ה נמי דקשיא לשמואל במקו' שאין כותבין דקי"ל וודאי דגביא בגיטא אמאי לא חיישי' להכי כיון דקי"ל אין כותבין שובר דהשתא אכתי לא קים לן דקרעי' לי' לגיטא. אלא לרב מקשי' משו' דקשיא לי' אפי' במקו' שכותבין ולענין עקר דקיימא לן דאפי' במקום שכותבין גביא בגט כיון דקיימא לן אין כותבין שובר אמאי לא חיישי' דילמ' גביא והדר גביא. ומהדרי' דקרעי' לי' וכתבי' אגבי' גיטא דין דקרענוהו לאו משום דגיטא פסולה הוא אלא כי היכי דלא תיהדר תיגבי ביה זמנא אחרינא. וה"ה נמי דאי לא הוה לן האי תקנת' דמהדרי' דהוה לי' היכא דלא אפשר וכל היכא דלא אפשר כותבין שובר כיון דדינא הכי הו' דעקר לעולם ליהוי במקום שאין כותבין דדינא ליכא לבטוליה כדמתרצינן לעיל באלמנ' מן האירוסין אלא דכיון דהוה לה תקנתא וכדמשני תריץ לי' הכי. ומיהו לפום ההי' סבר' דלעיל דפרישנא לעיל דלא אמ' רב דלגבי עקר כתוב' לא כלו' הוא אלא בגרושה ומשום דאיכא גט דהוי במקום כתובה אבל באלמנה לא. איכא לפרושי דהכא אליבא דרב הוא דמקשי' דאליבא דשמואל במקו' שאין כותבין ליכא למיקשי הכי דלדידי' הוה להו היכא דלא אפש' כותבין שובר אבל אליבא דרב דקאמר דאפי' במקום שכותבין גביא עקר בגט קשיא לן כיון דאין כותבין שובר היכי תקון רבנן כי הא מילתא דתיגבי בגיטא דלא אפשר לאהדורי' ניהליה ואיכא למימר' תיהדר תיגבי ביה. אדרבה כיון דאין כותבין שובר הוה לן למימ' דכיון דאיכא כתובה והוי היכא דאפשר לא תיגבי כלל בין תוספת בין עיקר אלא בשטר כתובתה כי היכי דלא תיפוק מינה חורבא ואלו אמרי' הכי תו ליכא למיחש למידי דהשתא דאית לן דאין כותבין שובר כל מאי אפשר לן למיתקן ולמימ' כי היכי דלא ליצטריך לי' לשמירת שוברו אמרי'. ומהדרי' דקרעי לי' וכתבי' אגבי' גיטא דין דקרענוהו לאו משו' דגיט' פסולה הוא אלא כי היכי דלא תהדר תיגבי ביה זימנא אחרינ' ואיבר' דאי הוה מקשי לי' מאלמנה מן האירוסין ה"נ דקשי' ולית לה פירוקא דהא ליכא למימר ביה האי תקנתא אלא דבאלמנה ליכא למיקשי דהא אית לן להאי לישנא דבמקום שכותבין לא גביא אלא בכתובה. ובמקום שאין כותבין נמי הוה לי' היכא דלא אפשר וכל היכא דלא אפשר כותבין שובר ולשון ראשון מחוור מזה. ואיכא דקשיא לי' היכי אסקי' לה הכא הכי והא התם בבבא מציעא דחינן לה ואמרי' עלה אטו כל מאן דמגבי בי דינא מגבי. יש לומר דלא דמיאן דהתם הוא גבי דידי' דאמרי' דאי לאו משום טעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר ולא כלום וודאי הוה יכול למיטען פרעתי דליכא למימר לי' אם אית' אמאי לא קרעוה לגיטא וליכתוב אגביה הכי כדאמרן משום טעמא דכל דמגבי לאו בי דינא מגבי. אבל השתא מקשינן לדידן היכי תקון רבנן כי האי גונא דתיפוק מינה חורבא כיון דקי"ל אין כותבין שובר והיכי מגבינן לה מיניה: ומהדרי' דרבנן כי מגבי לה מיניה היינו בבי דינא תקון נמי מילתא כי היכי דתו ליכא למיחש למידי דניקרעוה וניכתוב אגביה: ולית לן למיחש נמי דילמא פרע לה ולאו בבי דינא ופרע לה בשובר דתיכתוב לי' ונפיק מינה חורבא דהתם איהו הוא דאפסיד אנפשיה כדאמרן. ולענין הילכת' קי"ל כר"י דכותבין שובר. והטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואפי' במקום שכותבין וכדפרי' לה דהא קי"ל רב ושמואל ורבי יוחנן הלכה כר"י. ובזה הפי' מתפרש' שמועתנו יפה ועולה כהוגן וכל הרוצה להשיב יבא וישיב: כתב רבינו נ"ר מגו דיכול למימר לא גרשתי יכול למימר גרשתיה ונתתי לה כתובתה. איכא דקשיא לי' והא אמר רב המנונא האשה שאמר' לבעלה גרשתני נאמנת ונראה שאף ליטול כתובת' וכדכתיבי' בפרק האשה שנתארמלה. וניחא לי' דכיון דאדעת' דכתובה אתיא לא מהימנ' וכדאמרי' ביבמות גבי האשה שאמר' מת בעלי דאמרי' תנשא ותטול כתוב' ואמרי' התם דאי אמר'תנו לי כתובתי אף להינשא אינה נאמנת וכדאית' בפרק האשה שלום והכא נמי כיון דאדעת' דכתובה אתיא אי אמרה גרשתני לא מהימנא. ולדידי לא ניחא לי חדא דהכא כיון דאיהי מודה לה דגרשה מאי אית לה למתבע אלא כתוב' וכ"ת רב יוסף מוקים לה דמקמ' דלודי בעל תבעה כתובה והוה לה כי ההיא דיבמות. אכתי לא דמי דהתם מאי טעמא שרו לה רבנן משום חומר שהחמרת עליה בסופ' והך איתתא כיון דתבעה כתיבתה דילמא לא מת בעלה. ואיהי לא מנסבא אלא דמצטריכי לה זוזי ותבע' כתובת' ולפיכך אף להינשא אין מתירין אותה דחיישי' דילמא בעלה קיים וכיון דשרית לה אתיא לאינסובי. אבל הכא כיון דקי"ל אינה מעיזה פניה בפני בעלה מה לי תבעה כתובה מה לי לא תבעה. ואפשר דכי אמרי' נמי אינה מעיזה פניה היינו לומר התירוני לינשא אבל לגבות כתובת' אימ' אמרה הכי כיון שאינה תובעת להתירה לינשא. ויש מי שאומר נאמנת היא ליטול כתובתה ואינה נאמנת ליטול תוספת. וכן כתב הרב ר' משה הספרדי ז"ל ובהכי מפרקא קושיין ולא ידענא טעמא אטו האשה שאמרה מת בעלי אינ' נאמנ' היא ליטול תוספת. ואפש' לומר דמדר' כתוב' לית' אלא בעיקר כתובה אבל לא בתוספת: והרב ר' אברהם ז"ל אוקמה באומרת עכשיו גרשתני ואבד גיטי דאיכא לברורה ובכי האי גונא לא הימנוה רבנן. אי נמי רב יוסף לית לי' דרב המנונא ורבא נמי פליג עליה בפ"ב דנדרים עד כאן ולא נהיר דהא רב המנונ' תלמיד דרב הוא ורב יוסף אליבא דרב קאמר כדפרכי' נמי הכי בבבא קמא בפ' הגוזל בתרא ולרב המנונ' נמי אליבא דרב רביה מתני' היכי מתרץ לה. ומחוורתא דמילתא דמדרב המנונא אינה נאמנת ליטול כתובתה. וכן נרא' לפי אות' שיטה שכתבנו למעל' ותו לא מידי. +
שיטה מקובצת יכול לומר גרשתיה כו'. ואיכא דקשיא ליה דהא לאו מגו מעליא הוא שאילו אמר לא גרשתיה היה חייב לה בשאר כסות ועונה והא לא קשיא דכיון שהיא טוענת עליו שגרשה ופטור ממזונות וחייב בכתובה כי אמר הוא לא גרשתיה וחייב אני מזונות הרי הוא פטור אף ממזונות דהוה ליה כעין שטענו חטים והודה לו בשעורים שהוא פטור אף מדמי שעורים והכא נמי כיון שהיא מודה שאינו חייב לה כלום מדמי מזונות הרי הוא פטור מהם. ואפילו תימא דהכא לא דמי אלא לטוענו מנה של מלוה והודה לו במנה פקדון שהוא חייב כדכתוב בדוכתא ובפרקא קמא דמציעא יכול היה בכאן לומר לא גרשתיה בגט והיא פטרני מן המזונות דהשתא לא מחייב מידי כנ"ל. הריטב"א ז"ל: הא מדקתני רבן שמעון בן גמליאל אמר מן הסכנה כו'. רשב"ג פליג אסיפא דרישא וקאמר דגובה כולה כתובה שלא בגט דאי אפשר לשהות גטה משום סכנת שמד ואי ליכא עדי גרושין נמי במאי גביא עיקר כתובה דהא בגט לא מציא גביא דליתיה משום סכנה ומן הסכנה ואילך לא משכחת אשה דגביא עיקר כתובתה אלא בעדי גירושין ומדסיפא בדאיכא עדי גירושין סיפא דרישא נמי בדאיכא עדי גירושין ומשני כולה רבן שמעון בן גמליאל ולא גרסינן הכא אלא. רש"י במהדורא קמא: והריטב"א ז"ל תירץ כתירוצא קמא וז"ל הא דאמר כולה רבן שמעון בן גמליאל היא לאו הכרחא הוא דמסתיין דנימא דחסורי מחסרא וה"ק בד"א כו'. אבל מאי דקתני רשב"ג מן הסכנה ואילך כו' פליגי רבנן עליה אלא דכיון דתרוצי מתרצינן לה לא בעי לאוקומא פלוגתא במאי דאמר רשב"ג דהא טעמא דבעו ואודויי בה כולי עלמא הוא ע"כ. ונראה דאם אנו אומרים דבעדי הגט נמי גביא עיקר מעתה אף בעדי מיתה גביא עיקר ואי נימא דלא גביא אלא בגט צריכין אנו לחלק ולומר דבעדי מיתה גביא אע"ג דלא הוציאה כתובה דאי בעינן שתוציא כתובה ולא מהניא עדי מיתה תקשי א"כ הוציאה גט ואין עמו כתובה אמאי גובה עיקר והא אתי לידי פסידא במה שתשאר הכתובה בידה וכמו שהקשו התוספות לעיל והיינו טעמא דשני כתובה מגט דבשלא הוציאה כתובה לא אתחזק ריעותא שאינה חוששת בשמירת כתובתה מפני שאינה נותנת עיניה בגירושין ובמיתה אבל כשאינה מוציאה הגט אתחזק ריעותא דאין דרכה לאבד גיטה וכמו שכתבתי בריש שמעתין בשם הרב רבי יונה ז"ל ומן הסכנה ואילך נמי לא איתחזק ריעותא אפילו בגט שלא היתה רשאה לשמור את גיטה ונסתלק הריעות' הלכך בהך לפי מאי דמתוקמא מתני' דעיקר אי מפקא גיטא גביא ואי לא לא גביא לא מצינן לאשוויי פלוגתא בין תנא קמא לרבן שמעון בן גמליאל דמטעמא דמחלק בין כתובה לגט צריך נמי לומר דמן הסכנה ואילך אשה גובה כתובה שלא בגט וכדכתיבנא כנ"ל: אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב לדידך דאמרת גט גובה עיקר כו'. פרש"י אלמנה מן הנשואין במאי גביא כתובה ע"כ בעדי מיתה דהא ליכא גיטא בהא ומחזרת שטר כתובה ליורשין וקורעין אותו וניחוש שמא גרשה והדרא ומפקא גיטא בבי דינא אחרינא ע"כ. ויש אומרים דמשום הכי פרכינן לאוקמתא בתרייתא דרב לחוד דאמר הוציאה גט גובה עיקר כתובה בגט משום דקס"ד לדידיה להאי לישנא בתרא אין כותבין שובר כלל וכיון שכן איכא למיחש בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין במקום שכותבין דמי גרשא ואזלא וגביא כתובה בעדי מיתה והדר גבי מבי דינא אחרינא עיקר כתובה בגט אי נמי דמעיקרא גביא עיקר כתובה בגט והדר גביא זימנא אחרינא בעדי מיתה אי נמי במקום שאין כותבין ואמר כתבתי מפקא כתובה וגובה עיקר והדר גביא בעדי מיתה אבל לאוקמתא קמייתא ליכא למיחש דאי במקום שאין כותבין ודאי כותבין שובר משום דאינהו אפסידו אנפשייהו שנהגו שלא לכתוב ובמקום דלא אפשר דין הוא דלסמכו אשובר ואי במקום שכותבין כי לא מפקא כתובה לא גביא כלל וכן לשמואל אי מקום שאין כותבין וכתב או במקום שכותבין ולא כתב בכלהו אינהו אפסידו אנפשייהו ובמקום דלא אפשר ודאי הא אמרינן לעיל דכותבין שובר אבל לאוקמתא בתרייתא דרב קשה ופריק דאפילו לאוקמתא בתרייתא במקום דלא אפשר כותבין שובר וכן הא דאקשי אלמנה מן האירוסין במאי גביא היינו ודאי במקום שאין כותבין דהכי סתמא דמלתא דארוסה אין כותבין אלא שסומכת על תנאי בית דין ואפילו הכי קושיין ללישנא בתרא דרב דוקא מטעמא דאמרן. ואחרים פירשו דקושיין ודאי ללישנא בתרא דרב ומשום דקשיא ליה בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין נקטינא קושיין אההוא לישנא בלחוד וכי פרכינן מאלמנה מן האירוסין פרכינן אפילו במקום שכותבין אבל ה"ה דקשיא ליה לרב אליבא דלישניה קמא במקום שאין כותבין מיהת דאיכא למיחש דהשתא גביא בגט ולמחר גביא בעדי מיתה וכי קשיא ליה לשמואל במקום שאין כותבין מיהת ואקשו לרב משום טעמא דאמרן. והלשון הראשון יותר נכון. הריטב"א ז"ל: אבל הרא"ה כתב וז"ל אמרי ליה רב כהנא כו'. הא דקאמרי ליה לרב הכי לאו משום דקשיא ליה לרב בלחוד דהא אליבא דכולי עלמא נמי דאית להו אין כותבין שובר קשיא אלא רב כהנא ורב אסי תלמידי דרב נינהו והיינו דבעו לה מיניה. ותו דלרב קשיא אפי' במקום שכותבין ולענין עיקר דלעיקר הרי הוא לעולם כמקום שאין כותבין וק"ל בין למאי דקסבר מעיקר' בין למאי דקסבר השתא למאי דקסבר מעיקר' קשיא ליה מאלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין ולמאי דקסבר השתא אפילו במקום שכותבין ולענין עיקר דהוי לעולם כמקום שאין כותבין והיינו דקאמר לה סתמא ולא פריש בהדיא במקום שאין כותבין. וה"ה נמי דקשיא ליה לשמואל במקום שאין כותבין והיינו דמקשי' כיון דאין כותבין שובר אלמנה מן הנשואין במאי גביא בעידי מיתה ליחוש כו' ומהדרינן ביושבת תחת בעלה ומשמשתו דכיון דכן תו ליכא למיחש לגירושין. ומקשי' דילמא סמוך למיתה גרשה ומפקה ליה לגיטא וגביא ביה ולבתר הכי גביא זימנא אחריתי בעדי מיתה ומהדרי' התם איהו הוא דאפסיד אנפשיה תו קשיא לן כו' ע"כ: אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אסי אלמנה מן האירוסין מנא לן דאית לה כתובה כו'. דאית לה כתובה מנה מאתים אפי' לא כתב לה דמשום דקסבר דאית לה מנה מאתים אפילו לא כתב לה אשתמיט לה מפירכא דאותיבו ליה רב כהנא ורב אסי ושני לה במקום דלא אפשר כתבינן שובר דילמא בדכתב לה קא תני דגובה את הכל בין עיקר בין תוספת אבל אי לא כתב אפילו עיקר כתובה נמי לא גביא ולא מידי וכיון דלא גביא אלא בשטר אפשר הוא דמצי טעין יורש אחוי שטר כתובתיך וטלי ואלמנה מן הנשואין נמי גבי כתובתה אפשר הוא ולרב דאמר דלא גביא עיקר אלא בגט אכתי איכא למפרך ליה וליחוש דילמא גרשה כו' ולא מצי לשנויי במקום דלא אפשר כתבין שובר דהא בין לגבי אלמנה מן האירוסין בין לגבי אלמנה מן הנשואין אפשר בשטר כתובה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל מנלן דקאמר לעיל עדי מיתה גופייהו ליחוש דלמא מפקא והדרא ומפקא ע"כ חדא מינייהו גביא בלא שטרא כו'. ע"כ. פירוש דלעיל קאמרינן עדי מיתה גופייהו במקום שאין כותבין כתובה ואין היורשין יכולין כו' פירוש דאי מקום שכותבין היכי מציא גביא תרי זמני והרי ע"כ חדא מינייהו גביא בלא שטרא שהרי בפרעון הראשון החזירה השטר כו' ואם אתה אומר דאלמנה מן האירוסין אין לה כתובה בתנאי ב"ד אלא א"כ כתב לה היכי קאמר רב לעיל דאי לא תימא הכי עדי מיתה גופייהו כו' דקא מייתי מיניה לאלמנה מן האירוסין דמשמע דפשיטא ליה דגבי עדי מיתה כותבין שובר משום דלא אפשר דהוי' ליה מקום שאין כותבין והרי אי לא כתב לה לא גביא ולא מידי מעתה ליכא למיחש דילמא גביא תרי זימני אלא ודאי משמע דסבירא ליה לרב דאלמנה מן האירוסין יש לה כתובה בתנאי ב"ד אע"ג דלא כתב לה ולהכי קא תריץ שפיר דאי לא תימא הכי עדי מיתה גופייהו כו' כנ"ל: אילימא מהא דתנן נתאלמנה או נתגרשה כו'. אין להקשות דנוקי לההוא במקום שאין כותבין אז ארוסה אית לה כתובה דהתם אפילו בנשואה אינו נאמן לומר פרעתי אבל במקום שכותבין אימא אין הכי נמי דאלמנה מן האירוסין לית לה כתובה. ויש לומר דהא פשיטא דלא פלוג דמ"ש דתקנו כתובה הכא ולא הכא דאלמנה מן הנשואין אית לה בכל מקום ולא דמי לגרושה שתוספות פירשו דפשיטא דאית לה כתובה ויש לומר היינו משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל באלמנה אי במקום שאין כותבין תקינו לה כתובה אם כן גם במקום שכותבין יתקנו לה כתובה ויכתבו לה כמו לנשואה אלא ודאי אי לית לה במקום שכותבין גם במקום שאין כותבין לית לה. בחידושין ממסכת מציעא פרקא קמא: דילמא דכתב לה וכי תימא אי כתב לה מאי למימרא לאפוקי מדר' אלעזר בן עזריה כו'. כתב הרמב"ן בחידושיו פירקא קמא דמציעא וז"ל תמיה לי פשיטא דמתניתין לאפוקי מדר' אלעזר בן עזריה אתיא כדקתני בהדיא אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף כו' נתאלמנה או נתגרשה כו' ואי משום דקתני יוסיף ולא קתני יכתוב הא דייקינן לה בריש ההוא פירקא בגמרא ואפשר משום דהוה ליה למתני מי שרצה להוסיף לאשתו אפילו מאה מנה יוסיף נתאלמנה או נתגרשה כו' אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים משמע דעיקר מיהא גביא ודחי' לה דמדקתני גובה את הכל ולא קתני גובה סתם והכל בכלל משמע דלא אתא אלא לאפוקי מדר' אלעזר בן עזריה ותנא רישא אגב סיפא ע"כ. ונראה דמדקתני גובה את הכל ולא קתני נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה דהא עליה דתוספת קאי ומה לי חד מנה מהתוספת או כל המאה מנה דמאן פסקא הלכך למה לי למיתנא גובה את הכל אלא משמע דבין אעיקר בין אתוספת קאי אלמא דבעי לאשמעינן נמי דבין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה העיקר ואי בדכתב לה פשיטא וכן פירש רש"י את הכל. עיקר ותוספת. ע"כ. ואם תאמר אם כן מאי משני לאפוקי מדר' אלעזר בלחוד אתא למה ליה לאדכורי עיקר כלל והא לא פליגי אלא בתוספת דוקא ויש לומר דהכי קאמר דמאי טעמא דר' אלעזר היינו משום שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה ואי לית לארוסה כתובה מתנאי ב"ד אלא בדכתב לה אם כן אף עיקר כתובה יש לומר כן דלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. ודע שרש"י בפרק אע"פ כתב וז"ל שלא כתב לה תוספת שמדעתו אלא על מנת לכונסה. ע"כ. והכא בשמעתין פירש ז"ל וז"ל לא כתב לה התוספת אלא על מנת לכונסה ואם מת באירוסין אין לה אלא עיקר כתובה ע"כ. פירוש דהתם בפרק אף על פי פירש כפי קושטא דדינא דארוסה יש לה כתובה והכא פירש אי נימא דארוסה אין לה כתובה אלא בדכתב לה דהסברא נותנת שלא לחלק בהם לדעת ר' אלעזר בן עזריה ואפילו הכי פירש רש"י דלא קאמר ר' אלעזר בן עזריה אלא בתוספת אבל מנה מאתים אפילו דאיהו מנפשיה כתב לה גמר בדעתיה למיהב לה אפילו בעודה ארוסה והכי קאמר דכי היכי דמודית לי מיהת בעיקר כתובה דאית לה דאין לה מן האירוסין הכי נמי בתוספת ולכך איצטריך למימר גובה את הכל בין עיקר בין תוספת ודוק דר' אלעזר בן עזריה קתני מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה גובה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. והתלמוד קצר לשונו ולא קאמר אלא לאפוקי מדר' אלעזר בן עזריה דאמר שלא כתב אלא על מנת לכונסה ובמאי דכתיבנא ניחא דוק ותשכח כנ"ל: אלא מדתני ר' חייא כו'. אלא בתמיה. לא אונן בין שהוא ישראל בין שהוא כהן דכהן אסור בקדשים ישראל במעשר ובקדשים קלים ולא מטמא לה אם הוא כהן דלא קרינא ביה לשארו עד שתנשא ואם הוא ישראל אסור ליטמא לה ברגל דישראל חייבין לטהר עצמן ברגל כדנפקא לן בחגיגה לא תגעו. אוננת שלא תאסר באכילת קדשים ולא מטמאה לו בין כהנת בין ישראלית ומשום טהרת הרגל נגעו בה דלגבי כהנת לא שייכא כלל כדאמרינן בתורת כהנים אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן. רש"י במהדורא קמא: אמר ליה רב נחמן לרב הונא לרב דאמר גט גובה עיקר ליחוש דילמא מפקא כו'. פי' במקום שכותבין וכתב לה היכי גביא עיקר בגט דבשלמא במקום שאין כותבין הא אמרינן דהיכא דלא אפשר כותבין שובר אבל במקום שכותבין דאפשר לה להביא כתובתה ליחוש דלמא מפקא ליה לגיטא תרי זימני דבמקום דאפשר אין כותבין שובר וכ"ת כותבין אם כן שמע מינה דבעלמא כותבין שובר אבל לשמואל לא קשיא ולא מידי דכיון דבמקום שאין כותבין וכתב לה איהו אי נמי במקום שאין כותבין ולא כתב לה איהו מוקים לה למתני' אע"ג דלא אפשר למקרעיה לגיטא על כרחין כותבין שובר דאיהו דאפסיד אנפשיה ואי בעלמא במקום שאין כותבין ולא כתב אינהו דאפסידו אנפשייהו ואי במקום שכותבין וכתב ליכא למיחש דבגט אינה גובה כלל עד דמפקא כתובה אלא לרב קשיא. כן פירשה רבינו הגדול. אבל יש שפירשו דאקשינן לרב משום דקשיא ליה אפילו במקום שכותבין והוא הדין דקשיא לשמואל במקום שאין כותבין למאן דאמר אין כותבין שובר ושפיר מצי לתרוצי כדלעיל דבמקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר אלא דבעי' לפרושי קושטא דמלתא דקרעינן ליה לגיטא. הריטב"א ז"ל: וזה לשון הרא"ה ז"ל הא דאמר ליה רב נחמן לרב הונא כו'. הוא הדין נמי דקשיא לשמואל במקום שאין כותבין דקיימא לן ודאי דגביא בגיטא אמאי לא חיישינן להכי כיון דקיימא לן אין כותבין שובר דהשתא אכתי לא קיימא לן דקרעינן ליה לגיטא אלא לרב מקשינן משום דקשיא ליה אפילו במקום שכותבין ולענין עיקר דקיימא לן דאפילו במקום שכותבין גביא בגט כיון דקיימא לן אין כותבין שובר אמאי לא חיישינן דילמא גביא והדר גביא ביה ומהדרינן דקרעינן ליה וכתבינן אגביה דגיטא דין כו' והוא הדין נמי דאי לא הוה לן האי תקנתא דמהדרינן דהוה ליה היכא דלא אפשר וכל היכא דלא אפשר כותבין שובר כיון דדינא הכי הוא דעיקר לעולם להוי כמקום שאין כותבין דדינא ליכא לבטולי' כדמתרצינן לעיל באלמנה מן האירוסין אלא דכיון דהוה ליה תקנתא וכדמשני' תריץ ליה הכי ומיהו לפום האי סברא דלעיל דפרישנא לעיל דלא אמר רב דלגבי עיקר כתובה לאו כלום הוא אלא בגרושה ומשום דאיכא גט דהוי במקום כתובה אבל באלמנה לא איכא לפרושי דהכא אליבא דרב הוא דמקשינן דאליבא דשמואל במקום שאין כותבין ליכא למקשיא הכי דלדידיה הוה להו היכא דלא אפשר כותבין שובר אבל אליבא דרב דקאמר דאפילו במקום שכותבין גביא עיקר בגט דלא אפשר לאהדורי ניהליה ואיכא למימר תהדר תגבי ביה אדרבה כיון דאין כותבין שובר הוה לן למימר דכיון דאיכא כתובה והוי היכא דאפשר לא תגבי כלל בין תוספת בין עיקר אלא בשטר כתובתה כי היכי דלא תיפוק מינה חורבא ואלו אמרינן הכי תו ליכא למיחש מידי דהשתא דאית לן אין כותבין שובר כל מאי דאפשר לן למתקן ולמימר כי היכי דלא ליצטריך לוה לשמירת שוברו אמרינן ומהדרי' דקרעי' ליה וכתבינן אגביה כו' ואיברא דאי הוה מקשי ליה מאלמנה מן האירוסין ה"נ דקשיא ולית לה קיום דהא ליכא למימר בההיא תקנתא אלא דבאלמנה ליכא למקשי דהא אית לן להאי לישנא דבמקום שכותבין לא גביא אלא בכתובה ובמקום שאין כותבין נמי הוה ליה היכא דלא אפשר וכל היכא דלא אפשר כותבין שובר. ולשון ראשון מחווה יותר ע"כ. ואיכא דקשיא ליה היכי אסקינן לה הכא הכי והא התם בפרקא קמא דמציעא דחינן לה ואמרינן עלה אטו כל מאן דמגבי בבי דינא מגבי יש לומר דלא דמיין דהתם הוא גבי דידי' דאמרינן דאי לאו משום טעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ודאי הוה יכול למיטען פרעתי דליכא למימר ליה אם איתא אמאי לא קרעוה לגיטא ולכתוב אגביה הכין כדאמרן משום טעמא דכל דמגבי לאו בבי דינא מגבי. אבל השתא מקשינן לדידן היכי תקון רבנן כי האי גוונא דתיפוק מינה חורבא כיון דקיימא לן אין כותבין שובר והיכי מגבינן לה מיניה ומהדרינן דרבנן כי מגבו לה מיניה היינו בבי דינא תקון נמי מלתא כי היכי דתו ליכא למחש למידי דנקרעוהו ונכתב אגביה ולית לן למיחש דלמא נמי פרע לה ולאו בבי דינא פרע לה בשובר דתכתוב ליה ונפיק מינה חורבא דהתם איהו דאפסיד אנפשיה כדאמרן. הרא"ה ז"ל: בעינא לאנסובי ביה בהאי גיטא ולא שבקא לן למקרעיה דהא אינה נאמנת לומר גרושה אני אלא בפני בעלה ושלא בפני בעלה מבעי לה גיטא ומשני דקרעינן ליה כו'. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וזה לשונו בעינא לאנסובי ביה. שיהיה בידי לראיה שנתגרשתי שלא יאמרו עלי אשת איש היא. פירוש לפירושו אע"ג דנאמנת לומר גרושה אני מכל מקום חוששת שלא יוציאו עליה לעז לאמר אשת איש היא: דקרעינן ליה וכתבין אגביה כו'. מדאצטריכינן למקרעיה לגיטא ולא סגי לן למכתב תברא ביני שיטי שמעינן דאלו מחקה ליה מאי דכתיב ביני שיטי לא מפסיל גיטא ולא שאר כתובה בהכי ולא אמרינן דלמא תנאה או תברא הוה כתיב ביה ושלא כדברי מקצת הראשונים שהיו פוסלין שטר או גט שיש מקום גרור ביני שיטי שמא היה בו שובר או תנאי וזה מוכיח שלא כדבריהם. הריטב"א ז"ל: וז"ל ריב"ש ירושלמי על מתניתין עד כדון כשהיו שתיהן שוות כו'. ונראה פירושו כן שאמר ר' חנינא לר' מונא שאין ראיה מכאן לשטרי הלואה שנאמר בטל שני את הראשון ועל המלוה את חברו וחזר ומלוהו צריך שיכתוב לו בר מקרטיסי קמא כלומר מלבד זה השני חייב אני לך בשטר הא' ופירוש קרטיסי שטר חוב מלשון ערב כו'.. אורחא דאיתתא מימר ייבד כו' כלומר דרך האשה כשאבדה כתובתה שתאמר לבעלה עשה לי כתובה אחרת אבל דרך המלוה כשאבד שטרו שיאמר ללוה עשה לי שטר חוב אחר בתמיה אמר ליה בייא כשר יודי ליה כלומר כן הוא שאם היה הלוה אדם כשר היה מודה לו חובו על פה אבל לא היה כותב לו שטר וכל שכן שאם אינו אדם כשר שהיה כופר בכל אבל באשה כיון שאסור לשהות כו' ולפי הפירוש הזה זה הירושלמי הוא כדברי הרי"ף ויש לפרשו כדברי רש"י שנאמר דמאי דמהדר ליה ר' מונא בייא כשר יודי ליה חולק עליו ואמר אין הדבר כמו שאתה אומר לפי שאם זה הלוה היה כשר היה מודה לו וכותב לו שטר אחר ע"כ ולעיל בפרק נערה הארכתי בזה בס"ד: תנו רבנן הוציאה גט וכתובה ומיתה אם גט כו'. פירש רש"י ומיתה. ועדי מיתה ובאת לגבות שתי כתובות אחת בתורת גרושין ואחת בתורת אלמנות. ואיכא למידק אמאי נטר רש"י לפרש כן הכא בברייתא ולא פירש כן במתני' ונראה דקשיא ליה לרש"י דמשמע דכי היכי דכי קתני במתני' או כתובה וגט ומיתה היינו בדוקא דקדים כתובה לגט הכי נמי משמע דהכא בברייתא דקתני הוציאה גט וכתובה כו' היינו דקדים גט לכתובה ובאת לגבות שתי כתובות אחת בגט שבידה ואחת בכתובה שאחר הגט ומעתה תקשי מאי קא מסיים ואזיל בברייתא אם גט קודם לכתובה כו' כתובה קודמת לגט כו' והרי ע"כ בגט קודם לכתובה מיירי מדקתני הוציאה גט וכתובה כו' לכך פרש"י דלאו בדוקא נקט גט וכתובה ומיתה דגט קדים לכתובה וכתובה פתיך בהדי מיתה ומשום דאיכא בידה כתובה ומיתה קא טענה כתובה אחריתי אלא למיתה היינו עדי מיתה ובאת לגבות ב' כתובות א' בתורת גרושין וא' בתורת אלמנות ואהא קא מסיי' ואזיל אם גט קודם לכתובה כו' דשפיר שייך לחלק בהאי לישנא דפירש רש"י כנ"ל. וז"ל רש"י במהדורא קמא הוציאה גט וכתובה ועדים שמת בעלה כשהיא תחתיו אם זמנו של גט קודם לזמנה של כתובה ודאי האי גט אכתובה אחרת נכתב וגובה ב' כתובות שכשהחזירה כתב לה כתובה מזמן שני ואליבא דרב גובה בגט עיקר ובכתובה תוספת והיינו שתי כתובות ולשמואל גובה שתי כתובות שלימות ומוקי לה לברייתא במקום שאין כותבין דאמרי ליה לבעל אייתי ראיה דכתבת לי ואי לא מצי מייתי גובה בגט וכשאינו יכול להביא ראיה עסקינן ומיתה ועידי מיתה ובאת לגבות שתי כתובות אחת בתורת גירושין ואחת בתורת אלמנות. ואם זמן כתובה קודם לזמן הגט אין לה אלא כתובה אחת שכשהחזירה לא כתב לה כתובה כלל ועל דעת כתובה הראשונה החזירה ע"כ: +
מהרש"א - חידושי הלכותגמרא אלא כולה רשב"ג היא וחסורי כו' לכאורה קשה דלא הל"ל אלא דחסורי מיחסרא ומי הכריחו לומר דכולה רשב"ג ואימא דמסכנה ואילך פליגי כדס"ד מעיקרא ויש ליישב כיון דהשתא מפרש שלא בגט דאמר רשב"ג היינו שלא בגט ממש אבל יש עדי גט אין סברא שיהיה ת"ק פליג עליה דאל"כ לת"ק במאי גביא עיקר במסכנה ואילך וק"ל: בפרש"י בד"ה מנלן דקאמר לעיל כו' חדא מינייהו גביא בלא שטרא שהרי בפרעון הראשון החזירה כו' עכ"ל דאף מקום שאין כותבין והיינו לנשואין מ"מ הכא בארוסה למאי דבעי למימר דלית לה כלל אי לא כתב לה ע"כ איירי בשהיה לה כתובה ומ"מ בפרעון הראשון החזירה כו' ומשמע ליה למר קשישא הא דקאמר לעיל עדי מיתה גופייהו כו' איירי נמי בארוסה מיהו ק"ק מי הכריחו לפרש"י לפרש כן דמר קשישא מוכח לה מהא דקאמר עדי מיתה גופייהו כו' כיון דאיכא לאוקמא בנשואין וטפי ניחא לפרושי דמר קשישא מוכח לה שפיר מהא דקאמר לעיל אלמנה מן הארוסין במאי גביא בעדי מיתה וליחוש דלמא גירשה ומפקא כו' ואם נאמר שאין לארוסה כתובה אם לא כתב לה מה בכך כיון שלא יהיה לה כתובה שכבר החזירה יכולים לומר לה שלא היה לה כתובה כלל ויש ליישב דליכא לאוכוחי מידי מהא דלעיל דפריך שפיר ודלמא גירשה ומפקא כו' ותביא עדים שכתב לה כתובה ועל ידי הגט תגבה העיקר אבל לעיל בעדי מיתה גופייהו כו' כיון דאין לה כתובה אם לא כתב לה ה"ל לגבי ארוסה כמו במקום שכותבין (ד) ולא תגבה כ"א ע"י כתובה ותו לא מידי ודו"ק: בד"ה שני גיטין כו' זמן ראשונה קודם לזמן גט ראשון וזמן כתובה שניה כו' עכ"ל ובסיפא דקתני שתי כתובות וגט א' או כתובה וב' גיטין כו' אינה גובה אלא א' ה"מ למיתני בכה"ג אפילו בב' כתובות וב' גיטין וקדמו ב' הכתובות לגט ראשון אלא דלפי הטעם לא הוה רבותא טפי וק"ל: 0סליק פרק הכותב מי שהיה נשוי פרק עשירי +
חכמת שלמהרש"י בד"ה גובה שתי כתובות כו' ותנן בסיפא שתי כתובות וגט אינה גובה אלא אחת כו' כצ"ל. ונ"ב כתובה אחת למדט שהכגתב שתי כתובות לאשתו אינה גובה אלא אחת ואי משום דגירשה ואהדרה הא תנן כתובה ושני גיטין אין לה אלא כתובה אחת: +
מהר"ם שיףגמ' אלא כולה רשב"ג הוא וחסורי מחסרא. יש לראות למה ליה למימר כולה רשב"ג ולמה לי חסורי מחסרא כו' לימא רשב"ג ארישא קאי הוציאה גט פי' גט ממש ורשב"ג אומר מן הסכנה כו' גובה שלא בגט ממש רק בעידי גט כדלעיל ר"ש אר"א ומחלוקתיה או אהלכה מקבר וכו' קאי [אף דקתני ליה בסוף] ואולי מדנקיט ובע"ח שלא בפרוזבול משמע דקאי אסיפא ואף דקאי אמה שמחסר דלא הוזכר פרוזבול מ"מ חדא בבא הוא ועוד דבלא מחסר וכו' ורשב"ג פליג ארישא דלמא ת"ק נמי עידי הגט קאמר דהכי משמע טפי דומיא דשלא בגט דסיפא דפירושו שלא בעידי גט ואף באת"ל שפירוש הוציאה גט ממש מ"מ ת"ק מלתא פסיקא נקיט הוציאה גט וכו' גביא לעולם בין קודם סכנה בין מן הסכנה ואילך הוציאה כתובה ואין עמה עידי גט לא יפרעו לעולם בין קודם סכנה או אח"כ הא עידי גט זימנין דגביא וזימנין דלא גביא אבל אי קאי בהדיא אבל יש שם עידי גרושין אי מפקא גיטא גביא עיקר אי לא לא הוי משמע בכל זמן רק למה ליה שרשב"ג ולא כסלקא דעתא מעיקרא דפליג ואולי כיון דהשתא שלא בגט דרשב"ג שלא בגט ממש אבל יש עידי גט אין סברא שת"ק יפלוג בהא דאל"כ במאי גביא במן הסכנה ואילך (ק) ודו"ק: גמ' לדידך דאמרת וכו' דלמא גירשה ומפקה לגיטא וכו'. בל"ז במתני' י"ל דכותבין שובר אבל לרב דאין כותבין שובר פריך: גמ' ומפקא לגיטא וכו'. ולא פריך שמא כבר גבתה עם הגט דמאי שנא שמא גבתה או תגבה. רק טפי הו"ל להקשות למה גובה בגט וכקושית הרשב"א בתוס' בד"ה גט גובה עיקר ויש לדקדק בכל זה. [וכבר ביאר בזה לעיל בביאור דברי רש"י]: גמ' וכ"ת אי כתב לה מאי למימרא כו'. דלא מצי למימר לאפוקי מדר"א בן עזריה. דלא פליג אלא בתוס' והול"ל גובה את הכל: גמ' א"ל ר"נ לר"ה לרב דאמר וכו'. לשמואל במקום שכותבין אינה גובה בלא כתובה ובמקום שאין כותבין הוי לא אפשר וכתבינן שובר אבל לרב לא הו"ל לרבנן לתקוני לגבות בגט כיון דנשאר בידה ואתיא לידי הפסד (ד): גמ' דקרעינן ליה. ולא כפשוטו כתבינן אגביה כתובתה פרועה דמציא לגררו ולמחוק משא"כ השתא דכתוב זכותה אגביה וק"ל: ברש"י בד"ה מנ"ל דקאמר לעיל כו'. משמע ליה דאאלמנה מן האירוסין קאי דאז מוכיח שפיר טפי דבלא"ה צריכא לכתוב שובר באלמנה מן האירוסין וכן באלמנה מן הנשואין מחששא דגביא בעידי מיתה וכו' אבל אם במן האירוסין לא צריכא שובר לעולם משום דאינה יכולה לגבות רק בכתובה אכתי לא הו"ל למימר שתגבה בגט עיקר והשתא צריך שובר מפני חששת הגט ועוד דמשמע דאהאי דסמוך קאי: ברש"י בד"ה ולא מטמא לה א"כ. ר"ת אם כהן וכו': ברש"י בד"ה גובה כו' ותנן בסיפא ב' כתובות וכו'. אינה גובה וכו' כן נ"ל להגיה תיבת וכו' שעל מנת כתובה הראשונה כו' דבבבא דב' כתובות וגט אחד לא שייך שעל מנת וכו' וה"ה בסיפא ב' כתובות וב' גיטין וקדמו זמן שתי כתובות לגט ראשון רק דהוא הוא כיון דאשמעינן ב' כתובות אינה גובה רק אחד ושמעינן ב' גיטין אין לה אלא אחד ה"ה ב' כתובות וב' גיטין וק"ל: +
רש"שגמרא וכ"ת אי כתב לה מאי למימרא לאפוקי מדראב"ע כו'. ק"ל דהא מדראב"ע גופיה מוכח דאית לה כתובה מתק"ח אע"פ שלא כתב לה מדקאמר מן האירוסין בתולה גובה מאתים כו' של"כ לה (פרש"י שם תוספת דמדעתו כו') אלא כו'. משמע דמנה ומאתים להכי אית לה דהן אינן מחמת כתיבתו דנימא של"כ לה אלא כו'. דמתק"ח היא. וצ"ל דרש"י לא פי' כן אלא לרווחא דמילתא לפי מאי דקי"ל דארוסה יש לה כתובה כמש"כ התוס' בב"מ (סוף דף יז) (ודלא כהרמב"ם בפ"י מה"א) אבל אפשר לפרש דלכן גובה עיקר כתובתה משום דכתב לה דלא הוה אומדן דעתא של"כ לה אלא ע"מ לכונסה אלא בתוספת אבל לא בעיקר. אמנם לקמן על הא דאשתו ארוסה מת הוא גובה כתובתה דפריך נמי אי כתב לה מאי למימרא ודאי קשה דנהי דל"מ לשנויי לאפוקי מדראב"ע דהא לא תני אלא גובה כתובתה ולא מוכח דקאי גם אתוספת וכדמסקינן לקמן בסה"פ על הא דקתני כתובתה קיימת דלא קאי רק אעיקר כתובה (ורש"י שפי' לעיל (נג) דגובה גם התוספת לכאורה תמוה וגם אינו אליבא דהלכתא דהא פסקינן לעיל (נו) הלכה למעשה כראב"ע) מ"מ גם עיקר כתובה איצטריך לאשמעינן דמודה בה ראב"ע: רש"י ד"ה ניחוש שמא גירשה. והדרא מפקא גיטא כו'. כצ"ל כדלקמן בד"ה אלא במקום: רש"י ד"ה ולא מיטמא לה. דשארו כתיב. עמש"כ בס"ד בב"מ (יח): +
הגהות יעב"ץאיהו הוא דאפסיד אנפשיה. נ"ב ש"מ דאינה גובה מן הלקוחות אלא בשטר כתובה שבידה בכ"מ. דאל"ה אכתי קשיא במאי גביא ולאו כל כמינה לאפסדינהו ללקוחות וצ"ע: +
פני יהושעגמרא מתוך שיכול לומר לא גרשתי. וכתבו התוס' דאע"ג דאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת אפילו הכי לענין כתובה אינה נאמנת אבל הרמב"ם ז"ל והטור והש"ע כתבו דלענין עיקר כתובתה נאמנת ממדרש כתובה לכשתנשאי לאחר תיטלי אבל לענין התוס' דלא מדרש כתובה היא אינה נאמנת וכתבו מפרשי דבריו דלפירושו אתי שפיר הא דשמעתין דיכול לומר לא גרשתיך דהא אליביה דרב קיימינן ואתוספת לחוד קאי דעיקר בלא"ה לא גביא ועיין בתשובת מהר"י קולן סי' ע"ב באריכות וקשיא לי טובא א"כ מאי מקשינן הכא אדרשב"ג ואי דליכא עדי גירושין במאי גביא ומאי קושיא האיכא למימר דהא דקתני רישא ה"ז לא יפרע היינו לא עיקר ולא תוס' ואהא קאמר רשב"ג דמן הסכנה ואילך גובה עיקר כתובה שלא בגט דנהי דלרב גט דוקא גובה עיקר היינו משום דכשלא הוציאה גט איתרע טענתה אבל מן הסכנה ואילך דלא איתרע גובית מיהא העיקר כיון דליכא מיגו והתמי' על מפרשי הרמב"ם ז"ל שלא השגיחו בזה. ויש ליישב דפשיט ליה לתלמודא דרשב"ג אתוספת פליג דאי אעיקר אפי' בלא גט ובלא כתובה נמי גובית אף שלא בשעת הסכנה דהא שמעינן ליה לקמן שילהי מכילתין דאית ליה כתובה דאורייתא וא"כ מלוה הכתובה בתורה היא ואין צורך לכתובה דככתובה בשטר דמי ועוד יש ליישב בדרכים אחרים ואין להאריך כאן ודו"ק: תוספות בד"ה יכול לומר וכו' וא"ת ומאי מיגו איכא כו' יתחייב בשאר וכסות כו' וי"ל דדמי לטענו חיטין והודה בשעורים. וקשיא לי א"כ מאי מקשה בסמוך לרשב"ג בדליכא עידי גירושין במאי גביה דילמא רשב"ג ס"ל כאבוה דר"ג מחייב בטענו חיטין והודה לו בשעורים ואע"ג דלענין שבועה איירי ממילא שמעינן דחייב בדמי שעורים דאל"כ אין כאן מודה מקצת והא דקאמר בשעת הסכנה דוקא היינו דאז גובית בין עיקר בין תוס' משא"כ שלא בשעת הסכנה אינה גובה העיקר משום דרב ויש ליישב גם כן על הדרך שכתבתי בסמוך: גמרא אלא כולה רשב"ג היא וחסורי מחסרא כו' לכאורה אין צורך כלל לומר חסורי מחסרא טפי ממעיקרא לשמואל ועיין במהרש"א מה שכתב דע"כ ת"ק מודה דאל"כ בשעת הסכנה במאי גביא האיכא תקנתא דבשעת גירושין תאמר אל תפרעני אלא בפני עדים כדאיתא בב"י ולשיטת התוספות לעיל נ"ל ליישב דודאי מעיקרא אליבא דשמואל דבלא"ה לא הוי צריך לפרוע משום חששא דילמא הדר ומפקא גיטה וא"כ אמאי קתני והוא אומר אבד שוברי אע"כ דאתי לאשמעינן דאפילו הביאה עדים שנשרף גיטה אפ"ה לא גביא כיון שאין הגט בידה מצי למימר פרעתיך וא"כ כ"ש דבשעת הסכנה נמי לא גביא מה"ט גופא אלא בכתובה דוקא דודאי לא עדיף שעת הסכנה מנשרף ורשב"ג סובר דאפילו בלא גט ובלא כתובה גובה ואבבא דרישא נמי קאי משא"כ עכשיו לאוקימתא דרב אין צורך לומר דרשב"ג פליג דאפשר דת"ק נמי הכי אית ליה והא דקתני אבד שוברי היינו באין שם עידי גירושין ולענין תוספת איירי דלשיטת רש"י נמי יש ליישב דמעיקרא לסברת בשלמא לשמואל דאלים לכח הבעל טובא דאפילו בכתובתה בידה מהימן הבעל לומר פרעתיך אפילו לענין תוספת וא"כ תו ליכא לאפלוגי בין שעת הסכנה כיון דלית ליה הטוען אחר מעב"ד כדפרישית למאי דס"ד מעיקרא דא"א לאוקמי סיפא כשאין שם עידי גירושין וא"כ לת"ק אפילו בשעת הסכנה אינה גובה אלא בכתובתה ולרשב"ג אפילו שלא בכתובתה דאבבא דרישא נמי קאי ועי"ל דלת"ק אפילו בשעת הסכנה ובמקום שאין כותבין גרושה לא גביא אא"כ שאמרה בשעת גירושין אל תפרע אלא בעדים כמ"ש הב"י בשם הרא"ש והרמב"ם או ע"י מעשה ב"ד ממש משא"כ לרב דאיכא לאוקמי בהכי הדרינן לכללין דרב לא פליג אדר"י ואית ליה נמי הטוען אחר מעב"ד לא עשה כלום אלא דטעמא דרב דגט גובה עיקר ולא עידי גט היינו משום דאיתרע טענתה כשאין גט בידה וא"כ בשעת הסכנה דלא איתרע ע"כ ת"ק נמי מודה ומש"ה קאמר חסורי מחסרא כן נ"ל נכון. ובזה נתיישב מה שהקשה בספר טורי זהב והבית שמואל באה"ע סי' ק' ואין להאריך יותר ודו"ק: קונטרס אחרון שם וליחוש דילמא גירשה ומפקא גיטה וגביא ביה כו' מדלא מקשי דניחוש דילמא גירשה וכבר פרע לה מוכח מזה דודאי לא חיישינן להכי דמה"ת ניחוש לגירושין להוציאה מחזקתה ולהפסידה כתובתה אלא דעיקר הקושיא לרב אעיקרא דתקנתא כיון דסבירא ליה אין כותבין שובר א"כ למה תקנו שתגבה בגט ולא בכתובה דהאיכא חששא דילמא גירשה והדרא ומפקא לגיטה וגביא עיקר וטפי הו"ל לתקוני איפכא שגרושה תיגבה בכתובתה כיון דמקום שכותבין הוא ואע"ג דאכתי אעיקרא דתקנתא הוי מצי למיפרך למה תיקנו שתיגבה בגט ולא בכתובה האיכא למיחש דילמא גביא בגט ולאחר מיתה תחזור ותיגבה בכתובה אלא דבהא ליכא למיחש דמסתמא כי גביא עיקר הגט רגיל לפרוע לה ג"כ התוספת כדפרישית במתניתין וא"כ מחזרת לו באמת הכתובה ומש"ה פריך איפכא דניחוש שלא תגבה כלל בגט אלא לאחר מיתה תגבה בכתובתה תחלה ואח"כ מפקא גיטא כן נ"ל אלא דלפ"ז הא דמסקינן היכא דלא אפשר כתבינן שובר אאלמנה מן האירוסין לחוד קאי דמן הנישואין לא מיקרי לא אפשר במקום שכותבין אלא דמלשון רש"י ותוס' לא משמע כן ובלשון רש"י יש לפרש כן בדוחק והנלענ"ד כתבתי ובזה נתיישב שפיר הא דקאמר לדידך לשמואל דאיירי במקום שאין כותבין לא קשה מידי וכיוצא בזה יש לפרש נמי בסמוך בהא דאמר ליה רב נחמן לרב הונא לרב דאמר גט גובה עיקר דדוקא לרב פריך ובמקום שכותבין דלא מיקרי לא אפשר דהו"ל לחכמים לתקן שתגבה בכתובה דוקא ולא בגט כן נראה לי נכון ודוק היטב ותו לא מידי: סליק פרק הכותב +
הפלאהתוס' ד"ה יכול לומר וכו' דדמי לטענו חיטין וכו'. לכאורה קשה לפמ"ש הפוסקים בח"מ סימן פ"ח הטעם בזה משום דה"ל כמחל לו השעורין. א"כ מאי מקשה הש"ס והא מדקתני סיפא וכו'. הא רשב"ג ס"ל בריש פרקין דמחילה לא מהני בדאורייתא. וכיון דמצינו לר' מאיר דס"ל לעיל דף נ"ו בשאר וכסות דתנאו בטל משום דה"ל כמתנה על מה שכרתוב בתורה. א"כ לרשב"ג נמי לא מהני מחילה בשאר וכסות א"כ אין זה מיגו. ונלענ"ד דבאמת לאו מטעם מיגו פריך אלא משום דלרב דס"ל דיכול לטעון אחר מבית דין. א"כ ע"כ צ"ל דמן הסכנה ואילך הוי גרושה כמו אלמנה דגביא עיקר כתובה בעידי מיתה בלא כתובה וכן בגרושה צריך להיות דוקא עידי גירושין וכן משמע לשון הש"ס ואי דליכא עידי גירושין במאי גביא. משמע דלאו מטעם מיגו. שוב מצאתי בשיטה מקובצת בשר רש"י במהדורא קמא והרא"ה שפירשו ג"כ דלאחר הסכנה צריכה עידי גירושין כמו באלמנה. מיהו לפ"ז קשה למאי דמסיק דכולה מתניתין רשב"ג הוא הא בהוציאה כתובה ואין עמה גט דאינה גובה תוספת לרב ע"כ הוא משום מיגו והא לרשב"ג ליכא מגו כנ"ל. מיהו כבר תרצנו לעיל דף נ"ו דס"ל לרשב"ג דמזונות דרבנן ואפשר לומר דמה"ט מוקי רב כולה מתניתין כרשב"ג משום דאמר לעיל דף פ"ד דרב פליג על רשב"ג וס"ל דבדרבנן עשו חיזוק כשל תורה. א"כ אי נימא דסתם מתניתין דהכא הוא ת"ק דרשב"ג א"כ ה"ל לרב דלא כחד וכמ"ש התוס' שם בד"ה ורב סבר וכו'. לכך קאמר דכולה מתניתין רשב"ג הוא. ודוק: אך הא קשיא לי לפי סוגיא דבני מערבא שהביא הרא"ש בפ"ק דב"מ ויבואר לקמן דף ק"ז דכל גרושה יש לה מזונות כ"ז שאינו פורע לה הבעל כתובתה והסכים עמו הרא"ש לדינא. ועב"ש ריש סימן צ"ג א"כ כיון דלפי דבריה היא תובעת כתובתה נמי יש לה מזונות כ"ז שאינו פורע כתובתה אם כן ה"ל כמו טענו חיטין או שעורין והודה לו באחת מהן דחייב. וא"ל דכיון דהיא תובעת ורוצה בתשלומי כתובתה ה"ל כמחילה דהא ע"כ זה אינו דהרי באלמנה שתובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות מטעם בזיון הבעל כמ"ש לעיל ס"פ נערה הא שלא בב"ד לא אבידה מזונותיה משמע דאין זה מחילה מה שתובעת כתובתה ואם לא יתנו לה כתובתה עדיין יש לה מזונות וכ"ש הכא דלא הוי מחילה לדברי הבעל שלא גירשה ונראה דהא דאמרו בני מערבא דיש לה מזונות היינו דוקא בעיקר הכתובה עשו חיזוק זה שכל זמן שאינו פורע לה חייב במזונותיה אבל במה שמוסיף לה אף שאינו משלם לה הוא כחוב אחר אף דבאלמנה שניזונית מתקנת חכמים קי"ל דתוספת כתובה ככתובה כדאיתא ר"פ אעפ"י אבל בגרושה לא מצינו זה. ולפ"ז יש לומר דלא מיבעיא אי נימא דהוציאה כתובתה היינו שאין תובעת רק התוספת ומודה שכבר גבתה העיקר בגט כדינו לרב דאין תביעתה על מזונות כלל וה"ל כטענו חיטין וכו'. ואפילו אי נימא דתובעת הכל מ"מ כיון דס"ל לרב אין כותבין שובר נמצא דאפילו לפי דבריה שגירשה ולא נתן לה כתובתה והיא אבידה גיטה אפ"ה פטור מכתובה משום דאין כותבין שובר ואינו מחויב להאמין לה שאבידה ואינו חייב במזונותיה כיון שהעיכוב מצידה שאבידה גיטה וכי יתחייב במזונות לעולם נמצא לפי דבריה אין לה תביעה על מזונות. ובזה מיושב מה שהקשה בני ה"ה המופלג מהור"ר צבי הירש נר"ו לפי דעת המרב"ם ז"ל דאפילו תובעת כתובתה נאמנת לומר גרשתני על עיקר הכתובה א"כ מאי מיגו הוא זה לומר לא גרשתיך הא עכשיו פטור לפרוע העיקר אליבא דרב דאמרינן שכבר גבתה העיקר בהגט משא"כ אי הוי אמר לא גרשתיך היה חייב לה בפרעון עיקר כתובה כיון דלפי דבריו שאומר שלא גירשה עדיין לא פרע לה כלום דאין אדם פורע תוך זמנו והיא נאמנת על עיקר הכתובה שגירשה. ולפמ"ש א"ש דנהי שהיה חייב לה בודאי פרעון עיקר הכתובה מ"מ היה יכול לומר לא אפרע לך עד שתוציא את הגט מתחת ידך דשמא תגבה פעם שנית בהגט כיון דרב סבר דאין כותבין שובר ובזה מתורץ קושית התוס' בא"ד מההיא דפרק בתרא דאמרינן האשה שהלכה וכו'. ולסוגיא דבני מערבא א"ש דהוי כטענו או חיטין או שעורין כיון שלא סילקו לה כתובתה ויבואר עוד לקמן דף ק"ז. והנה הב"ש כתב בסימן ק' דלדעת הרמב"ם בל"ז פטור משאר וכסות כיון דנאמנת להנשא נראה כוונתו דאפילו לפי דבריו לא גרע ממורדת משא"כ אם אינה נאמנת אף שהיא אמרה שגירשה מותרת לו כמו באמרה טמאה אני לך כדאיתא בסוף נדרים. ודוק: |