יוצר אור ובורא חשך (עושה שלום ובורא רע). לקמיה מפרש אידך מאי היא דאילו ברכה דישתבח אינה מן המנין שהיא לאחרי פסוקי דזמרה כמו ברכת הלל ואומרים אותה קודם זמן קריאת שמע אם ירצו: כדכתיב קאמרי'. כתיב בקרא יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע: שכבר נפטר באהבה רבה. שיש בה מעין ברכת התורה ותן בלבנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך ותלמדם חקי רצונך: מדרש. הוא קרוב למקרא כגון מכילתא וספרא וספרי שהם מדרשי מקראות: לגמרא אין צריך לברך. אפילו קודם אהבה רבה קאמר והכי מוכח מילתא בפרק שני: אף לגמרא צריך לברך. שהוא עיקר התורה שממנו הוראה יוצאה גמרא היינו סברת טעמי משנה ותירוצי משניות הסותרות זו את זו וחסורי מחסרא: ומברך. ברכת התורה: ור' יוחנן מסיים בה הכי. דבעי פתיחה בברוך וחתימה בברוך: הערב נא ה' אלהינו. יערבו עלינו לעסוק בהם מאהבה: ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל. גרסינן. ולא גרסינן למדני חקיך שאין זו ברכה והודאה על שעבר אלא לשון בקשה ודוד כי אמרה (בתהלים קיט) לא לשם ברכה אמרה אלא בלשון בקשה. והכי קאמר ה' שאתה ברוך למדני חקיך: וזו היא מעולה שבברכות. התורה לפי שיש בה הודאה למקום וקילוס לתורה ולישראל: תנן התם. במסכת תמיד: אמר להם הממונה. והוא סגן הכהנים כדאי' ביומא היינו סגן היינו ממונה (בפירש''י שם טו:): ברכו ברכה אחת. לקמן מפרש מאי היא ומן הברכות שלפני ק''ש היא דהתם מסדר לכוליה סדר עבודת השחר וקאמר דלאחר שסדרו האברים ע''ג הכבש ומלחום ירדו ובאו להם ללשכת הגזית לקרות את שמע והדר תני אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו וקראו עשרת הדברות: וברכו את העם. עם העם: ועבודה. בשביל העבודה שעשו היו מברכין אחריה רצה ה' אלהינו עבודת עמך ישראל ואשי ישראל ותפלתם תקבל ברצון ברוך המקבל עבודת עמו ישראל ברצון אי נמי שאותך לבדך ביראה נעבוד: וברכת כהנים. לברך את העם ובשאר תפלה לא היה להם פנאי ואף זמן קריאת שמע לא הגיע כדאמר במסכת יומא (דף לז ע''ב הקורא את שמע עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא לפי שאנשי משמר מקדימין וכו': מוסיפין ברכה אחת. לקמיה מפרש לה: למשמר היוצא. שהמשמרות מתחלפות ביום השבת כדאמרינן במסכת סוכה (דף נו:) משמר היוצא עושה תמיד של שחר ומוספין ומשמר הנכנס עושה תמיד של בין הערבים ובזיכין: מאי ברכה אחת. דקתני רישא איזו מן הברכות הוא אומר: לאו בפרוש אתמר. לא שמע מפי ר''ל שאמ' בפירוש מאי ברכה אחת יוצר אור: זאת אומרת. דקתני ברכו ברכה אחת: ברכות אין מעכבות זו את זו. בירך את האחת ולא בירך את השניה נפקא מיהא ידי חובתו בההיא שבירך ואין חברתה מעכבת לומר שאין זו מועלת בלא זו ומהכא שמע רבי זריקא דס''ל לר''ל דהך ברכה אחת יוצר אור היא: אי אמרת בשלמא יוצר אור הוו אמרי. ולא אהבה רבה ואע''ג דמטא ליה זמנא שאף בלילה ראוי לומר כל שכן דכיון דאמרי יוצר אור ודאי מטיא זמנה ואפ''ה לא אמרי אלא יוצר אור ותו לא אמרי לה היינו דקאמר שמע מינה ברכות אין מעכבות זו את זו:

ורבנן אמרי אהבת עולם וכו'. הלכך תקינו לומר בשחרית אהבה רבה ובערבית אהבת עולם: שכבר נפטר באהבה רבה. עד הלכך נימרינהו לכולהו. בירושלמי יש הא דאמרי' שכבר נפטר באהבה רבה והוא ששנה על אתר פירוש לאלתר שלמד מיד באותו מקום. ונשאל להרב ר' יצחק כגון אנו שאין אנו לומדין מיד לאחר תפלת השחר שאנו טרודין והולכים כך בלא למוד עד אמצע היום או יותר אמאי אין אנו מברכין ברכת התורה פעם אחרת כשאנו מתחילין ללמוד. והשיב ר''י דלא קיימא לן כאותו ירושלמי הואיל וגמר' שלנו לא אמרו ואין צריך לאלתר ללמוד. ועוד אפי' לפי הירושלמי דוקא אהבה רבה דלא הוי עיקר ברכה לברכת התורה דעיקר אהבה רבה לק''ש נתקן ובשביל היא אינו נפטר מברכת התורה אלא אם ילמוד מיד וגם לא יעשה היסח הדעת. אבל ברכת אשר בחר בנו וברכת לעסוק בדברי תורה שהן עיקר לברכת התורה פוטרת כל היום. וא''ת מאי שנא מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה. וי''ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק. אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה. וא''ת מפני מה אין אנו מברכין לישן בסוכה. וי''ל דברכה דאכילה שמברכין לישב פוטרתו. א''נ משום שמא לא יישן והוי ברכה לבטלה שהרי אין בידו לישן כל שעה שירצה. והיה אומר ר''ת כשאדם עומד ממטתו בלילה (בשחרית) ללמוד שא''צ לברך ברכת התורה מפני שברכת התורה של אתמול שחרית פוטרת עד שחרית אחרת ולא נהירא. והצרפתים נהגו לומר פסוקים וברכת כהנים וגם אלו דברים שאין להם שיעור שהיא משנה (פ''א דפאה) ואלו דברים שאדם אוכל פירותיהן כו' שהיא ברייתא (מס' שבת קכז.) מפני הירושלמי דבעי שילמוד על אתר. אבל א''צ כמו שכתבתי כבר ה''ג ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל. אבל לא גרס למדני חקיך שאין זו ברכה אלא בקשה שאמר דוד: וברכת כהנים ואין זה דוכן שהרי לא היו עומדים לדוכן עד לאחר. הקטרת אמורים דאמרי' בתענית (פ''ד ד' כו:) שלשה פעמים ביום הכהנים נושאין כפיהם וכו' וא''כ הוה ליה למתני ד' פעמים אחד לפני הקטרה ואחד לאחר הקטרה אלא בלא נשיאות כפים אמרו ברכת כהנים כמו שאנו אומרים:

כבר היה מנהג בעיירות לומר בין אהבת עולם לק"ש אל מלך נאמן. ובילדותי נתקשה עלי לפי שהדבר ידוע שאהבת עולם ברכת המצוות היא לק"ש שכל המצות כולן טעונות הן ברכה עובור לעשייתן וכן בהלל ובן במגלה ובן בקריאת התורה וכ"ש ק"ש. וזהו שאמרנו בהסדיר אחר שקרא אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה דברכת שנון תורה היא אלא שתיקנו בק"ש שתים לפניה מפני שזמנה תלוי ביצירת האיר ובעריבתו אבל ברכת יוצר אור ומעריב ערבים ברכת השבח הן כדמוכח בפלוגתא דכל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע וכדפרישית (לעיל) [לקמן (ברכות נג,ב)]. וברכת אהבת עולם ברכת המצוה לחובת קרי' של שמע וה"נ מוכת בשמעת' דאמר להם הממונ' ברכו ברכ' אחת כו' לפיכך עשו נמי ברכת אמת ויציב ברכה הסמוכה לחברתה. וכיון שזו ברכת המצוה היא הדבר ברור בכל שמברך על המצוה או על הפירות ועונה אמן אחרי עצמו בין ברכה למצוה שהוא טועה גמור וכבר פרטו זו בפירוש בירוש' תני הפורס על שמע והעוב' לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל המצוות האמורות בתורה לא יענה אחר עצמו. אבל אני צריך לבאר ענין זה שהוא מפורש לראשונים וכמדומה שהוא הפסק וצריך לחזור ולברך וה"נ בשמעת' דטול ברוך טול ברוך. ומפני שנהגו הוצרכתי לשאול מן הרב ר"מ הלוי והשיב דבר ברור שהוא טעות ואינו נהוג בספרד אלא בארץ ישראל ונתבטל השבוש הזה ממקומו.
ואחר זמן ראיתי תלמידי צרפתים מקשים ואומרים בידינו מדרש אגדה דק"ש יש בה רמ"ח תיבות כנגד איבריו של אדם וכשמנו אינן אלא רל"ט. ובשכמל"ו שהצריכו חכמים לומד כדאיתא בפסחים ואל מלך נאמן זה משלימין אותם ובודאי שכך אמרו חכמים בילמדנו בפ' קדושים תהיו. א"ר מני ברבי לא תהא ק"ש קלה בעיניך מפני שיש בה רמ"ח תיבות כמנין איברים של האדם אמר הקדוש ב"ה אם למדת ושמרת את שלי לקרותה כתקנה אני אשמור את שלך לכך דוד מקלס שמרני כאישון בת עין אמר לו הקב"ה שמור מצותי וחיה. ועכשיו אני צריך להודיעם הענין הזה ומהיכן נולד להם. דורות הראשונים לא היו הצבור מברכין בעצמן כל הברכות אלא שליח צבור העתיד לירד לפני התיבה אומר לפניהן ברכות כולן והן עונין אמן ולפיכך היה החזן הזה מברך אהבת עולם והצבור עונין אמן וקורין ק"ש בפיהם שהיא המצוה המוטלת על כל יחיד ויחיד שיהא משנן בפיו ולהשלים למנין אברים כפי המדרש הזה היו אומרים אל מלך נאמן במקום אמן ממה שאמרו מאי אמן אל מלך נאמן ואיפשר שהיו עונין אמן ממש אלא שהמדרש מונה אותיות של אמן רמז לתשלום האיברים דכיון שהוא נוטריקון לג' תיבות עשו אותו כג' תיבות ברמז המנין הזה.
ואני אובין לפניך כל מה שנהגו עכשיו שהחזן אומרו בקול ומשמיע לצבור להוציא אותן ידי. חובה הוא עושה ואין עליהן חיוב אצא שיהיו עונין אחריו אמן. וכל שנהגו בו בלחש כל יחיד ויחיד חייב בו אלא בפריסת שמע וסדר קדושה מפני שאין קדושה ביחיד אומרים הכל בקול כאחד ונהגו בפסוקים של סדר קדושה פסוקים בקול ותרגום שלהן בלחש כיון שאין בתרגום משום דבר שבקדושה ואינו צריך עשרה ומ"מ דבר ברור הוא במברך אהבת עולם בפיו שאינו עונה אחר עצמו אמן בין ביחיד בין בצבור ואם ענה ה"ז בור וטועה גמור הוא.

תניא נמי הכי אין אומרים אהבה רבה אלא אהבת עולם וכן הוא אומר אהבת עולם אהבתיך. וכן פסק רבנו האי ורבנו אלפסי ז"ל. והא דאמרינן שכבר נפטר באהבה רבה, מרא דשמעתא שמואל וכבר אדחייה ממתניתא. ויש מי שפוסק כשמואל, משום דבסוגין דבסמוך נקט לה הכין, דאמרינן אילימא דאמר יוצר אור ולא אמר אהבה רבה, לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור, אלמא ההיא לישנא דוקא. ומקצת מן הגאונים זכרונם לברכה נסתפקו בדבר זה ונהגו בעצמם לומר (בערב) [בשחר] אהבה רבה (ובשחר) [ובערב] אהבת עולם.

השכים לשנות עד שלא קרא קריאת שמע צריך לברך משקרא קריאת שמע אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה. וגרסינן עלה בירושלמי (ה"ה): אמר רבי בא והוא ששנה על אתר. וכתב הראב"ד ז"ל שיש גירסאות שגורסים והוא שקרא על אתר. ולאותה גירסא כל שקרא ק"ש סמוך לאהבה רבה יצא ידי ברכה כל היום לפי שכבר בירך עה"ת פעם אחת בבוקר, אבל לספרים דגרסי והוא ששנה על אתר אין הברכה מוציאתו אלא ידי אותה קריאה הסמוכה לחברתה, הא אם הפסיק וחזר וקרא צריך הוא לחזור ולברך.
ובתשובה לרבותינו הצרפתים השיבו שלא הצריכו בירושלמי לחזור ולברך בשלא שנה על אתר, אלא בשנפטר באהבה רבה לפי שהיא אינה נראית ממש כברכת התורה, אבל במברך אשר בחר בנו יצא ידי חובת כל היום, ואפילו הפסיק והלך למלאכתו וחזר לקרוא, והיינו שהוצרך להשמיענו בירושלמי בברכת אהבה רבה ולא השמיענו כן בעלמא ואנן ידעינן דכל שכן בשנפטר באהבה רבה. ואפשר נמי דבירושלמי פליגא אגמרין מדלא אמרו כן בגמרא, ומכל מקום במי שרגיל לקרות ולעסוק בתורה והולך למלאכתו קצת ודעתו על הלימוד למהר עניניו ולחזור (על) [אל] למודו אין צריך לחזור ולברך אפילו לדעת הירושלמי. והביאו ראיה מרבנו תם ז"ל שלא היה מצריך ברכה לישב בסוכה אלא מסעודה לסעודה, ואפילו הלך לעסקיו ולאחר מכן נמלך לישן אינו חוזר ומברך, וכל שכן כאן שאינו מסיח דעתו מן הלימוד, ועל כן נהגו שלא לברך. ובשם רש"י ז"ל אמרו תלמידיו כשהיה משכים לקרות היה מברך לקרות בתורה וכשהוא הולך לבית הכנסת חוזר ומברך כמו אותן הימים שלא השכים לקרות. ונותן טעם לדבריו כמו שהקורא בתורה מברך ברכת התורה ולא חשיבא ברכה לבטלה ואף על גב שכבר בירך קודם פרשת קרבנות ואיזהו מקומן ורבי ישמעאל, והוא הדין דהכא לא חשיבא ברכה לבטלה. והשיבו עליו בתוספות דלא דמי לקורא בתורה דהתם אפילו בירך על עסק התורה שעסק בפני עצמו, צריך הוא לחזור ולברך על קריאתו בצבור, שכך תקנו לברך שם אשר בחר בנו כמו שנתקנה ברכה לאחריה, וכמו שנתקנה ברכת אשר בחר בנביאים טובים על ההפטרה, ועוד דאפילו במקום דשייכא ברכה אפילו בספר תורה הקפידו שלא לגרום ברכה שאינה צריכה כדאמרינן ביומא (סח, ב) ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה.

ורבי יוחנן אמר הערב נא. פירש רש"י ז"ל שאין זו ברכה בפני עצמה אלא חתימה לברכה על דברי תורה, דרבי יוחנן מסיים בה הכי דבעי פתיחה בברוך וחתימה בברוך, וכן אמרו נמי משמו של ר"ת ז"ל. והרב בעל המאור ז"ל אמר שהן שלש ברכות כנגד מקרא ומשנה וברייתא שקורין בבוקר.

וברכת כהנים. היינו שים שלום. אי נמי פסוקים של ברכת כהנים ממש, אבל לשאת את כפיהם לא, דאם כן בתענית (כו, א) גבי שלש פעמים ביום כהנים נושאין את כפיהם וכו' התם הוי ליה למיתני ובמקדש ארבעה.

הכי גרסינן: וברכו שלש ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים. ויש ספרים דגרסי וברכו את העם שלש ברכות. ומפרשי לה רבנן כמו וברכו עם העם, וכמוהו את האלהים התהלך נח (בראשית ו, ט), ואת הארץ (שם א, א) שהוא כמו עם הארץ. ואינו מחוור, דאכתי לא מטא זמן ק"ש לעם, וכדאמרינן (יומא לז, ב) הקורא עם אנשי משמר לא יצא.

ושמע מינה ברכות אין מעכבות זו את זו, לא לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור וכי מטא זמניה מימר אמר, ומאי ברכות אין מעכבות זו את זו להקדים. ופסק רבנו האי גאון ז"ל כך בפירושיו דסדרן אינו מעכב אבל ודאי צריך הוא לקרות את שתיהן. והא דתנן לקמן (ברכות יג, א) היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיוון לבו יצא, דשמעת מינה שאין הברכות מעכבות דהא התם לא קרא בברכותיה דהא קורא להגיה כדאוקים לה התם, והכין דייק מינה התם בירושלמי (פ"ב, ה"א), תירץ רבנו האי ז"ל דהכא בצבור וכדקתני אמר להם הממונה והתם ביחיד.
ויש מקצת מן הגאונים ז"ל שאמרו דבין ביחיד בין בצבור אין מעכבות כסתמא דמתניתין דהיה קורא דלא חלקה בין יחיד הקורא לצבור הקורין. וכן נראה בעיני כדבריהם, דמה שאמרו כאן לא לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור דחייה בעלמא הוא דדחינן לה ולאוקמי דלאו בפירוש איתמר אלא מכללא, ואורחא דתלמודא בהכין דכי אמרינן לאו בפירוש איתמר אלא מכללא, ואיתחזי להו לבעל הגמרא דמתברר שפיר מההוא כללא נקטי ליה כמפורש ומקשו ואלא מאי מכללא כלומר כיון דדבר מוכרח הוא כן ממשמעו לאו מכללא הוא אלא בפירוש, ודחו משום דאיכא למימר הכין, כלומר שיש לבעל הדין לחלוק ולמימר ביה טעמא אחרינא. אבל מ"מ לא שבקינן מאי דנקיט מכלליה מרה דההוא שמעתא ותפסינן מאי דאיכא לדחויי ביה, וה"נ רבי זריקא דאיפשטא ליה הכין מכללא דר"ל איהו תפשינן ולאו מאי דדחינן, כלומר דאיכא לדחוייה מאי אין מעכבות להקדים דההיא סברא רבי יצחק בר יוסף בעצמו הוא דחש לה ועלה קא סמיך למיקרא לה מכללא ולאו פלוגתא היא אדרבי זריקא, כך נראה לי.
ומיהו לענין פירושא דירושלמי דדייק מהתם אין ברכות מעכבות. יש לי לפרש דמאי אין מעכבות להקדים לקריאתה, אבל חוזר הוא ומברך אותן לאחר מכאן בלא קריאת שמע, וכענין שאמרו בברכת יוצר אור דכי מטי זימנא מימר אמר.

גמ' אמר רבה בר עולא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום. כלומר וכיון דבעי לאדכורי בעינן שיזכיר לשון מבואר, שאינו יוצא ידי הזכרה בלשון מסופק דנוגה משמע נמי אור, ולא אמרינן יוצר אור ובורא לילה, דגבי אור לא שייך למימר לילה, אלא גבי יום, וכיון דבעי למימר יוצר אור או משום דלישנא דקרא כך הוא או משום דעל האורה הוא מברך, צריך לתפוס בלישנא דשייך בהפכו, והיינו חשך:

אמר אביי גולל אור וכו'. איפשר דזה הלשון היו הם אומרים בערב בברכה תחלה, דאלו היו אומרים כמותנו, היה לו לומר בורא יומם ולילה שהוא קודם, אי נמי איפשר שלא היה בורא יומם ולילה בנוסחא דידהו:

א"ר פפא הילכך נימרינהו לכולהו. ואשר בחר בנו אעפ"י שהיא סמוכה לחברתה פותחת בברוך לעולם, מתוך שהיא באה לפעמים בפני עצמה, כשקורין בתורה בציבור כטעם ברכת אשר ברא ששון ושמחה שהיא פותחת בברוך אעפ"י שהיא סמוכה לשש ברכות שלפניה, כיון שהיא באה לפעמים בפני עצמה, והיינו כשאין שם פנים חדשות. ודכותה ברכת קדוש היום אעפ"י שסמוכה לברכת היין, וטעמו משום דאלו הקדים ואכל ושתה מבעוד יום וקדש עליו היום אינו חוזר ואומר בורא פרי הגפן אלא פותח בקדוש היום ולא הויא השתא סמוכה, וכן נמי בברכה ראשונה של מזון שאעפ"י שהיא סמוכה לברוך שאכלנו אפילו הכי פותחת בברוך, משום שאלו היה אוכל יחידי אינו אומר ברוך שאכלנו, ויש אחרות מלבד אלו, וכיון שבירך ברכות אלו בבקר שוב אינו צריך לברך כלל לכל היום אם רוצה לקרות, דלא דמי לההיא דלעיל דאהבה רבה דבעינן שנה לאלתר, דההיא אינה ברכה מיוחדת אלא לק"ש, אבל ברכות אלו שהן מיוחדות לתלמוד תורה יוצא הוא בהן לכל היום, משום דכיון דמצות קריאה כל היום שבבקר פוטרת כל מה שיקרא ביום, ומיהו אעפ"י שבירך בבקר על תלמוד תורה מברך אהבה רבה על ק"ש, שהיא ברכה מיוחדת לה, וכן נמי אם קורא בתורה בצבור מברך אשר בחר בנו. דאע"ג דאינו צריך לברך על קריאת עצמו צריך הוא לחזור ולברך על קריאתו בצבור, שכן תקנו לברך שם אשר בחר בנו, כמו שנתקנה ברכה לאחריה וכמו שנתקנה ברכת אשר בחר בנביאים טובים על ההפטרה:

תנן התם. אמר להם הממונה, היינו סגן שהיה עומד תחת כהן גדול שאם יארע פסול בכ"ג יעבוד הוא: ברכו ברכה אחת וכו'. לאחר שישחטו תמיד של שחר והפשיטו אותו היה אומר להם שיקראו ק"ש, ולא היה להם שהות לומר כל הברכות, מפני שתמיד של שחר מיד היה קרב משעלה עמוד השחר:

ומפרש בגמ' שהם יוצר אור ואהבת עולם, ואע"פ שנחלקו בנסח זה בגמ' לומר אהבה רבה כבר נפסקה הלכה אהבת עולם, ואחת לאחריה והיא אמת ויציב, ובערב מברך שתים לפניה והם מעריב ערבים, ואהבת עולם ושתים לאחריה והם אמת ואמונה והשכיבנו ונמצאו ז' ברכות, ופירשו בתלמוד המערב על שם שבע ביום הללתיך, ומה שאמר אחר כן אחת ארוכה ואחת קצרה גדולי הרבנים מפרשים שעל שתים של אחריה בשל ערבית הוא אומר כן, שאחת ארוכה והיא אמת ואמונה, ואחת קצרה והיא השכיבנו ומה שקראו אמת ואמונה ארוכה מפני שצריך להזכיר בה ענין יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומכת בכורים, ר' יהושע אומר צריך להזכיר את כלה ולומר צור ישראל וגואלו וודאי כך הוא הענין באמת ואמונה, וקורא השכיבנו קצרה שלא הוזכר בה אלא תפלה על המזיקים ושאר הצרות ולא נקראת קצרה מצד הנסח, אלא מצד הענין, או שמא אף מצד הנסח הוא קוראה קצרה ואע"פ שאינה קצרה ממש לגבי חברתה קצרה היא, על הדרך שאמרו למעלה היה לך להתפלל תפלה קצרה, שלא על קצרה ממש נאמרה אלא על הביננו ואע"פ שאינה קצרה כל כך מכל מקום לגבי שמנה עשרה קצרה היא.
ופירשו על ברכות אלו מקום שאמרו לקצר וכו' כלומר שלא לקצר באמת ואמונה ולא להאריך בהשכיבנו ופי' הדברים שלא לחסר שום דבר מן הדברים שראוי להזכירם באמת ואמונה ולא להוסיף שום דבר על אותם שנתיחדו לומר בהשכיבנו, ומכל מקום להוסיף במלות לפי ענין הברכה או לפי ענין היום בפיוטין שהם שבח לשם מעין הברכה אין לחוש, ואף בברכות תפלה שואל אדם בהם צרכיו מעין כל ברכה ואף בג' ראשונות שאין בהם שאלת צורך התירו בראש השנה ויום הכיפורים לומר בהם זכרנו ומי כמוך ובכן וכו' ובאחרונות וכתוב לחיים מתוך שהן צרכי רבים, ואע"פ שיש אוסרים, יקבלו תשובתם ממה שהוזכר כן בהדיא במס' (סוכה פרק י"ח) [סופרים פרק י"ט] ומתוך סברא זו נהגו לומר פיוטים מעין הברכות אופן מאורה אהבה וזולת וגאלה וכל שכן שכל אלו ארוכות הן ובארוכה מאריכין, ואף בג' ראשונות מגן ומחיה וכל הברכות ואין קפידא אלא בענינים ידועים טל ורוחות וגשמים בתפלה וברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושים והדומים לאלו והרי למטה:

[ובגמ' יב. אמרו] פתח בדשכרא וסיים בחמרא יצא, ופירשוה הגאונים שאמר שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן, ושכנגדה בפרק כיצד בברכת הזן שהיא ארוכה, ואמרו בבנימין רעיא שאמר בריך רחמנא מריה דהאי פתא שיצא ידי ברכה ראשונה, ואם תאמר התם בדיעבד ושמא אף בכל ארוך וקצרו כן שלא אמרו אינו רשאי אלא לכתחלה הא דיעבד יצא, הרי קצת מפרשים פרשוה זו של בנימין‏ רעיא אף לכתחלה מדקאמר עלה מאי קמ"ל שבכל לשון יצא, תנינא אלו נאמרים בכל לשון וההיא לכתחלה וודאי משתנו, ובנימין‏ בדחתם נמי היא, דאי לא הרי לא חתם במקום הראוי לחתום ולכתחלה מיהא היאך מתירים לו, וכל שכן לדעתנו שאף בדיעבד לא יצא, אלא פירושה שפתח וחתם אלא שקצר בחסור הצריך, ואחר שאמר על אלו שאין מאריכים בקצר ואין מקצרים בארוך על הדרך שכתבנו נתגלגל בשאר ברכות שאותם שאמרו לחתום ולא לפתוח כגון מטבע ארוך הסמוכה לחברתה אינו רשאי שלא לחתום ושאמרו לפתוח ולא לחתום בברכת הפירות אינו רשאי לחתום והוא הדין במה שאמרו לפתוח ולחתום כגון מטבע ארוך שאינו סמוכה שאינו רשאי לשנות שאין משנין בברכות לא בענין ולא בפתיחה וחתימה:

וזהו שפירשנו באחת ארוכה ואחת קצרה שעל ברכות ק"ש הוא נאמר, כך נראה מלשון הברייתא והוא שאמרו שם למה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה לפי שאמרו מקום שנהגו להאריך אינו רשאי לקצר נהגו לקצר וכו' לתחום אינו רשאי וכו' שלא לחתום וכו' שלא לשוח וכו' לפתוח בברוך אינו רשאי וכו', ויש מפרשים שאף על שתים של שחרית הוא אומר כן וקרא יוצר אור שהוזכרו בה יצירת חמה ולבנה וסדר מעשה בראשית והמשך מציאותו וסדר המרכבה ומציאות המלאכים והשבח המגיע מאתם אצלו ית', וקורא אהבת עולם קצרה שאין בה אלא ענין תלמוד תורה ומזהיר שלא להאריך ולקצר על הדרך שביארנו:

זהו הנראה לפרש במשנה זו לשיטת גדולי הרבנים והברייתא, ומכל מקום גדולי אחרוניהם מקשים עליהם מברייתא שאחריה אלו ברכות שמקצרים בהן המברך על הפירות ועל המצות ובזימון ר"ל ברוך שאכלנו וברכה אחרונה שבברכת המזון ר"ל הטוב והמטיב, ואלו שמאריכים בהם ברכות של תענית ושל ר"ה ויום הכפורים, ואם כן היאך לא הזכירו שם הארוכה בכלל הארוכות והקצרה בכלל הקצרות, וזו ודאי אינה קושיא שהברייתא לפרש את המשנה היא באה ואין הכונה אלא באומר אלו שמקצרים או שמאריכים מלבד אלו שהוזכרו, ועוד שהרי על כרחך תנא ושייר שאין כל הארוכות בכלל אותם שהוזכרו שהרי יש ברכת המזון וברכת חתנים, וכן אף בקצרות הרי לא נמנו שם כל אותן הברכות שבפרק הרואה, ואף בתלמוד המערב אמרו המברך על המצות וכו' מקצרין הא כל שאר הברכות מאריכים, אמר ר' חזקיה מן מה דתני המאריך הרי זה מגונה והמקצר הרי זה משובח הדה אמרה שאין זה כלל, ועוד אמרו שם צריך להאריך בגאל ישראל בתענית, ושאלו בה הא בשש שהוא מוסיף אינו מאריך, ותירץ שלא תאמר הואיל ומשמנה עשרה הוא לא יאריך ר"ל שלא מעין הברכה כגון ענינו אלא בענין התענית ובעקדת יצחק שהיו מזכירים בה כמו שהבתאר בשני של תענית, לפום כן צריך לומר כן אלא שהם חוזרים ומקשים היאך החליטו לקרוא אמת ואמונה ארוכה והלא בפרק שני אמרו לא אמר אני ה' אלקיכם ר"ל פרשה ציצית אינו אומר אמת ואמונה, ושאלו בה והא בעי אזכורי יציאת מצרים, ותירץ דאמר הכי מודים אנחנו לך ה' אלקינו שהוצאתנו וכו' ופדיתנו וכו' ועשית לנו נסים על הים ושרנו לך מי כמוך וכו' וחותם גאל ישראל, והרי שחזרה קצרה, ואע"פ שלדעתנו אין הלכה כן מכל מקום לדעת האומרה או הפוסקה מיהא קשה, ואע"פ שגדולי הרבנים מפרשים שכל הברכה הוא אומר אלא שאינו מתחיל אמת ואמונה, זה ודאי אינו אלא שלדעתנו כלם מודים שלמצוה אומר פרשת ציצית והיאך יקצרנה ובמשנה זו אמרו אינו רשאין שכך היתה תקנתם שבמקום פרשת ציצית יאריך ובלא פרשת ציצית יקצר, ומה שקשה לי יותר לפי' גדולי הרבנים שאין לפרש מקום שאמרו להאריך בענין אחד ר"ל בק"ש ומקום שאמרו לחתום בשאר ברכות.
ומתוך כך נראה כפי' הרבנים שפי' שאף זו אחת ארוכה ואחת קצרה שלא על ברכות שמע הוא חוזר אלא על שאר ברכות והתחלה הוא למשנת מקום שאמרו וכו', ופירושה בין ארוכה בין קצרה כמו אחת זו ואחת זו אחת בתולות ואחת בעולות, ומה שאמרו בברייתא למה אמרו וכו' הם אינם גורסים כן אלא אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שאמרו וכו' וראיה אצלי לדבריהם שהרי לא הוזכרו שם ברכות שמע כלל והיאך יאמר למה אמרו, ופי' המשנה כל ברכה שנתקנה קצרה כגון ברכת הפירות ודומיהם שאין בה חתימה, אינו רשאי להאריך שאין אריכות דברים נופל יפה במקום שאין שם חתימה וכל שתקנוה ארוכה בחתימה ולא בפתיחה כגון מטבע ארוך ושאינה סמוכה לחברתה אינו רשאי לקצר שאין חתימה נופלת יפה, אלא אם כן יש אריכות דברים קודם החתימה בברכה שאין בה פתיחה, או בין פתיחה לחתימה אם יש לה פתיחה, שמא תאמר יאריך בקצרה ויחתום או יקצר בארוכה אם יש פתיחה ולא יחתום הוא שאמרו לחתום אינו ראשי וכו' ועל דרכים אלו נאמר שאין משנים ממטבע שטבעו חכמים בברכות, והטוב והמטיב שהיא בכלל הקצרות ומאריכים בה כתבו גדולי המפרשים שכך הותקנה כדי שיהא בה היכר לפועלים ובפרק זמון יתבאר בה טעם אחר.
ויש מפרשים במשנתנו שעל אמת ואמונה לבד נאמרה שהיא ארוכה בהזכרת יציאת מצרים וקצרה בלא הזכרתה, ואמר בין שתאמר ארוכה בין שתאמר קצרה לא ישנה לקצר כאמרו פרשת ציצית שיש בה הזכרת יציאת מצרים ולהאריך בלא הזכרה, ואין נראה כן שאם כן היאך אמרה רב בשם עצמו בפרק שני היה לו לומר מאי אחת ארוכה כשהוא מזכיר פרשת ציצית, וכן יש מפרשים אחת ארוכה שפותחת וחותמת בברוך וקצרה כל שאין בה פותחת ואע"פ שהיא ארוכה בנסח, ואין זה כלום שאם כן היה לו לומר אחת ארוכה כל השאר קצרות שהרי שניה של ראשונות וכל האחרונות אין בהם פתיחה, ועוד שזה שאין פותחות בברוך אינו אלא מפני שהן סמוכות לברכה אחרת, ואע"פ שבפרק זימון אמרו כל הברכות פותח וחותם בברוך חוץ מברכת המצות והפירות ר"ל שפותח ואינו חותם, וחוץ מברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה של שמע כלומר שחותם ואינו פותח, דאלמא ברכה אחרונה של שמע לחוד וברכה הסמוכה לחברת לחוד, אלא בא לאשמועינן שאף היא סמוכה לחברתה, אע"פ ששמע מפסיק בינתים, ובא ללמדנו שאין הפסק מצוה מפקיע את הסמיכות וכן הענין בישתבח של סוף פסוקי דזמרה וביהללוך שבהלל, אלא שעיקר הדברים כפי' הראשון או כפי' השני, וענין הברכות שפותחות וחותמות בברוך, ושפותחות ולא חותמות, ושחותמות ולא פותחות יתבאר בע"ה בפרק זימון:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודיניה שבאו עליה בגמ' אלו הן, אחד הקורא בתורה או במקרא ואחד השונה במשנה או בתלמוד או במדרש צריך לברך ברכת התורה קודם שיתחיל לקרות או לשנות ר"ל אשר בחר בנו מכל העמים וכו' ויש מפרשים שג' הברכות הוא צריך לברך על דרך שאנו מברכים כנגד מקרא משנה ומדרש והם אשר קדשנו וכו' לעסוק בדברי תורה, והערב נא ואשר בחר בנו וכו' וברכת הערב חותמים בה המלמד תורה לעמו ישראל, ויש מפרשים בא"י למדני חקיך ואין זה כלום שהרי בתלמוד המערב בשני של תענית אמרו אין עושין ברכה פסוק, ועוד שאין עושין חתימה תפלה, אלא הודאה וברכה זו ר"ל ברכת הערב אין פותחים בה בברוך שסמוכה היא לחברתה כמו שיתבאר בפרק שלשה שאכלו, וברכת אשר בחר בנו מתוך שמברכים אותה לבדה בכל קריאות שבספר תורה פותחים בה בברוך אע"פ שסמוכה עכשיו להערב, ויש מפרשים שאין ברכת הערב ברכה בפני עצמה אלא סיומא של ברכה ראשונה ואינם אלא שתי ברכות, ומתוך כך הם גורסים כאן נמרינהו לתרויהו וכן הגירסא הנכונה נימרינהו לכלהו, אלא שיש מפרשים נימרינהו לכלהו ושיקרא כנגדן תורה ומשנה ותלמוד וזהו שאנו קורים פרשת צו ומשנת הקרבנות ותלמוד י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן.
ומכל מקום אם קרא את שמע בברכותיה אין צריך לברך עוד למשנתו שכבר נפטר באהבת עולם שברכת התורה היא שהרי אמר ותן בלבנו להבין ולהשכיל, ולפי מה שהתבאר בתלמוד המערב דוקא שהתחיל במשנתו סמוך לתפלתו, והוא שאמרו שם והוא ששנה על אתר ר"ל לאלתר, ולא לאלתר ממש ר"ל אחר ק"ש שהרי צריך הוא לסמוך גאלה לתפלה אלא לאחר תפלה, אבל אם הפסיק אחר תפלה אין ברכת אהבת עולם עולה לו למשנתו וכן אם התחיל במשנתו קודם שקרא את שמע ובירך למשנתו ועמד כשהוא חוזר למשנתו חוזר ומברך, ומכל מקום כתבו קצת רבנים שלא נאמר כן אלא באהבת עולם ומפני שאינה ברכה גמורה לתורה, אבל אם בירך אשר בחר בנו הואיל וברכה גמורה של תורה היא אינו צריך לברך כל אותו היום אלא אם כן בקריאת ספר תורה בצבור שמתקנת עזרא, והם העידו בקצת גדוליהם שלא היו מברכים לישב בסוכה אלא מסעודה לסעודה אע"פ שהיו הולכים לעסקיהם וחוזרים ובאים לישן בתוכה, הא כל קראיה שבספר תורה חייב לברך כל זמן שבא לקרות אפילו הרבה בקריאות כל היום שכל קריאה שבספר תורה אך ביתר מכדי תקנת עזרא ראשונה היא וקובעת ברכה לעצמה כדין תפילין שכל זמן שמניחן מברכים עליהן.
ויש גורסים בתלמוד המערב והוא שקרא על אתר ומתוך כך הם פוסקים אם קרא את שמע סמוך לברכת אהבת עולם אע"פ שהפסיק בין תפלתו למשנתו ברכת אהבת עולם עולה לו לכמה פעמים כל אותו היום, והוא הדין אם השכים לשנות קודם ק"ש ובירך למשנתו ועמד שאין צריך לברך כל אותו היום, ואין הדבר דומה להנחת תפילין שאין (לעסוק) [לעוסק] בתורה שום הפסק ואכילה ושתיה אינו הפסק אחר שלא התפרק עול תורה מעליו, ועכשיו שנהגו לברך בשל שחרית אותן ברכות שתקנו חכמים על התורה או שנהגו לקרות את שמע סמוך לאהבת עולם אין צריך לברך כל אותו היום ברכת התורה אלא בקריאות המתוקנות מתקנת עזרא בספר תורה, שהם מצוה בפני עצמה ואינם בכלל תלמוד תורה, אבל אם הפסיק בין אהבת עולם לק"ש הואיל ולא נאמרה ברכת אהבת עולם כהלכתה מכל וכל אינה עולה אלא לדבר שנאמרה בשבילו ר"ל ק"ש:

ברכה זו שנתקנה לאדם על משנתו דוקא ברכה לפניה וחייב בברכה זו בין שקורא בכתב בין שקורא בעל פה, הואיל ועוסק בתורה אבל ברכה לאחריו לא נאמרה אלא בספר תורה ובצבור, וכן התבאר בתלמוד המערב בפרק שלשה שאכלו והוא שאמרו שם כתוב בתורה ברכה פניה כי שם ה' אקרא וכו' כתוב במזון ברכה לאחריה ואכלת ושבעת וברכת, מנין ליתן האמור של זה בזה נאמר שם שם לגזרה שוה אמר ר' שמואל בר אבדומה לא למדנו תורה ממזון אלא לרבים, אבל בינו לבין עצמו לא יברך לאחריה והסכימו כל הגאונים שאם היה קורא בצבור בספר תורה שאינה עושיה כהלכתה אפי' בעשרה חזרה לדין קריאת יחיד או משנת יחיד והרי הוא כעוסק בתורה או כדורש ברבים ומברך לפניה ולא לאחריה ואינו אומר ברכו את ה' המבורך שאין קריאה זו תקנת עזרא אלא קריאה כאדם שעוסק בתורה, ומכל מקום אומר בו קדיש אחר קריאתה שהרי בדרשה כן ודברים אלו אע"פ שיש בהם חולקים בקצת דברי' כמו שכתבנו בפירשונו עיקר הענין כן הוא:

במס' תמיד התבאר בעבודת תמיד של שחר שאחר שסדרו האיברים על הכבש ומלחום היו כל אותם הכהנים המתעסקים בעבודת היום מתכנסים בלשכת הגזית לקרוא את שמע ולהתפלל והיה הממונה ר"ל סגן הכהנים אומר להם שיברכו ברכה אחת מאותן שתי ברכות שנתקנו לפני ק"ש ויניחו האחרת כדי שלא ישהו יותר מדאי מעבודתם, והם היו מברכים מיד אותה ברכה והיו סומכים לה עשרת הדברות ואחריהן ג' פרשיות של שמע ואחריהן היו מברכים ג' ברכות אמת ויציב לברכה אחרונה של שמע ועבודה וברכת כהנים, ופי' עבודה ברכת רצה להתפלל על רצוי עבודתם ולא שיאמרו בה והשב העבודה וכו', אלא שמתפללים על רצוי עבודתם וחותמים בא"י המקבל עבודת כמו ישראל ברצון, וברכת כהנים פירושה ברכת כהנים ממש לברך את העם, ואע"פ שלא היה שם צבור זכין להם שלא בפניהם וחותמים בה בברכת שים שלום, שאלמלא כן לא היתה ברכת כהנים בכלל ג' ברכות שהרי אין שם חתימה אלא שמסיימים אותה בברכת שים שלום, ולא שיברכו עכשיו בנשיאות כפים שהרי קודם קטורת היה, ונשיאות כפים לא היה עד לאחר הקטורת.
ויש שמתוך כך (מורין)[מוחקין] מכאן ברכת כהנים וגורסים במקומה שים שלום ואין צורך בכך.
ואין אנו גורסים כאן הודאה שמדלגין היו אותה ואע"פ שאמרו זובח תודה יכבדנני מכאן להודאה תכף לעבודה דוקא לשאר מתפללים אבל כאן לא היה להם פנאי וכל שכן שלא היו אומרים ברכות התפלה אפי' ג' ראשונות, אלא שבספרים מדויקי מצאתיה כדעת ראשון, ונאמר עוד שם שמוסיפין היו בשבת ברכה אחת למשמר היוצא ופירשו בה שמשמר היוצא היה מברך משמר הנכנס ואומרים להם מי ששכן שמו בבית הזה הוא ישים ביניהם אהבה ואחוה ושלום ורעות, זהו מה שהתבאר במס' תמיד:

ובסוגיא זו חקרו אי זו ברכה מאותן השתים היו מברכים אם יוצר אור אם אהבת עולם ונחלקו שמואל ור' זריקא שמואל אמר אהבת עולם, ונראה לומר שבברוך היו פותחין בה ומוסיפין בה עד (שימשיחו) [שימשיכו] יפה פתיחת הברכה לנסח אהבת עולם שהרי אחר שאינם סומכים אותה לחברתה היאך הם מפקיעים ממנה פתיחת הברכה, ור' זריקא אמר יוצר אור, ואמרו על זו של ר' זריקא לאו בפי' אתמר אלא מכלל אתמר כלומר לא בפי' שמעוהו אומר כן אלא שלמדוה ממה ששמעו לו על משנה זו, והוא ששמעו לו שאמר זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו ר"ל אך לאחריה שלא כאנשי משמר ואע"פ שלא ברך אלא אחת יצא מיהא ידי אותה שברך שאם באחרים לא עלתה להם אף בדיעבד היאך הותר לאנשי משמר לכתחלה בשביל שהיה שעה מועטת לדלג אחת מהן אלמא שסבור היה שלא היו חוזרים ומברכים אותה, וזהו שאמרו בשלמא אי יוצר אור הוו אמרי היינו דמוכח דאין מעכבות זו את זו, כלומר ששתי ברכות אלו אע"פ שעל ק"ש נתקנו מכל מקום אהבת עולם מיוחדת לה יותר שמזכיר בה ענין התורה אבל יוצר אור נתקנה אף להנאת אורה, ואי אמרת בשלמא יוצר אור הוו אמרי אע"ג דאכתי לא מטא הנאת אורה לגמרי, הואיל וכבר עלה עמוד השחר הנאת פורתא איכא, וודאי לא היו קורין מיד אהבת עולם שהרי היא היתה מיוחדת יותר לק"ש ואחר שכבר קראו את שמע ברכה שלפני המצוה מה טיבה, ואם כן ודאי לא היו מברכים אלא אחת ולמדנו שאין מעכבות זו את זו ויצא מיהא ידי אותה שבירך, שאם לא נאמר כן באחרים בדיעבד אף באנשי משמר לא התירוה לכתחלה (דנו) [דיינו] שתיר להם מדיעבד לכתחלה, ומברכות התפלה שהיו מדלגים בהם אין להוכיח שתפלת י"ח שאלת צורך הם ואף בג' ראשונות לדעתנו מכל מקום תפלות כנגד תמידים הם ולמתעסקים בתמיד הקלו, ולא היה הספק אלא בברכות שמע ששתיהן נתקנו לה, ואחר כך שאלו ואי מכללא מאי, כלומר ולא יפה הביאוה ופי' בה באפשר שר' זריקא על סדר הברכות אמר שאינו מעכב כלומר אם הקדים אחרונה לראשונה ואהבת עולם היו אומרים שהיא מיוחדת יותר לק"ש וכשהאיר היום ונגמרה עבודתם אומר יוצר אור שאע"פ שנתקנה לק"ש מכל מקום עיקרה להנאת אורה נתקנה אבל ברכה אחת בלא חברתה לא יצא אך ידי אותה שבירך:

והרי למדת עכשיו שסדר הברכות לדברי הכל אינו מעכב אבל אי לא ברך אלא אחת אם יצא ידי אותה שבירך אם לאו לא שמענו, וכן לא דבר כאן אם קרא את שמע בלא ברכות אם יצא ידי ק"ש אם לאו, וכן אם בירך את הברכות ולא קרא את שמע אם הם ברכה לבטלה אם לאו והרי אנו צריכים לפרש את שלשתן לדעתנו, ונאמר תחלה שהברכות אין מעכבות שמע אלא כל שקרא את שמע בלא ברכות יצא ידי חובת שמע כדין כל מצוה שאם עשאה שלא בברכה יצא ידי חובת המצוה וזהו שמארו בהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא שיצא דרך קריאתו, והוא שאמרו בתלמוד המערב זאת אומרת ברכות אין מעכבות, ואע"פ שהגאונים הראשונים כתבו שזה ביחיד אבל צבור לא יצאו שלא בברכה, במחילה מהם דברי נבואות הן.
וכן בשניה נאמר שאין השמע מעכב את הברכות שאם לא היה יודע את שמע והיה יודע את הברכות או שלא היה יודע כלום על פה והיה בידו מחזור שהברכות כתובות בו ולא שמע אין הוא מברך שאין ברכות אלא בדין שאר ברכות המצות שאומר אשר קדשנו וכו' וצונו וכו' שאם לא קיים את המצוה תהא הברכה לבטלה, אלא ברכות אלה (בדפוס אלא) עיקרן לעצמן נתקנו ראשונה למציאות היום והאור ושניה לחיוב תורה, אלא שמאחר שנתקנו יסדום לפני שמע והפקיעו בהם מלברך אשר קדשנו וכו' וציונו לקרוא את שמע, ומכל מקום מי שלא ידע הברכות וידע את שמע מברך לפני קריאתה אשר קדשנו וכו' לקרוא את שמע והרי הן כברכות מלכיות זכרונות שופרות שהן ברכות לעצמן ואין מעכבות את התקיעות ולא התקיעות מעכבות אותן, אלא שאחר שנתקנו יסדו עליהן ברכת שופר כל אחת לסימן אחד, ומי שאינו יודע לברך ובא לתקוע מברך אשר קדשנו וכו' לשמוע קול שופר אלא שיש אומר שעל כל פנים צריך שיאמר אחר אהבת עולם אי זה מקרא מפני שהיא מיוחדת לתורה ואיני רואה הכרח בכך.
אבל השלישית ר"ל אם בירך אחת בלא חברתה אם יצא מיהא ידי אותה שבירך אם לאו יראה לי שיצא, ואע"פ שבמלכיות זכרונות ושופרות כל אחת מעכבת את חברתה, ואם לא בירך שלשתן לא יצא אף ידי אותם שבירך כאילו טעם הדבר מפני שהם אחת עם חברתה עד שכל אחת אינה אלא כמקצת ענין והוא הענין שאף הסדר מעכב בהם מה שאין כן באלו שבכאן, וכן ראיה שמכל מקום הוא אומר ברכות אין מעכבות זו את זו, ואין לשון זה מורה על הסדר כלל אלא על ברכה אחת בלא חברתה, ויש פוסקים שלא יצא וממה שהעלה כאן שלא דבר אלא על הסדר, ועיקר הדברים כדעת ראשון ומכל מקום יזהר אדם לברך את שתיהן ולסמוך להם ק"ש עצמה אע"פ שאין הסדר מעכב בהן כמו שיתבאר בפרק שני, הן עצמן מיהא מעכבות זו את זו שלא קיים מצות ק"ש אלא לשלשתן ומכל מקום דוקא ידי מצות חכמים אבל ידי תורה יצא בפסוק ראשון כמו שיתבאר בפרק שני:

זה שביארנו שעשרת הדברות היו קורים סמוך לאהבת עולם, יש לתמוה היאך היו מפסיקים בין הברכה והמצוה ר"ל בין אהבת לשמע, עד שפירשו רבותינו שעשרת הדברות נתקנו לאנשי משמר בק"ש עצמה וכדרך שאנו מפסיקים בסמיכת גאלה לתפלה בה' שפתי דכיון דתקינו ליה כגאלה אריכתא דמי, ואף כאן הואיל ונתקנה להם נתקנה ואינו הפסק וביטול סמיכות, וכן באל מלך נאמן אחר שנתקן כן על פי הדרש להשלמת רמ"ח תיבות כמו שיתבאר, ואין טעם זה מספיק לדעתי שהרי אמרו בגבולים בקשו לאמרה אלא שבטלום מפני תרעומת המינים, ופירשו בתלמוד המערב שהיו אומרים אלו לבדם נתנו לו למשה בסיני אלמא שאף במקום שלא נתקנו היו באים לאומרם, ושמא הם מפרשים שהיו רוצים לצאת למנין ולתקן כן, אלא שיש מפרשים שכל שדומה למצוה אינהו מפסיק בדבור כדין טול ברול הביאו מלח הביאו לפתן או אפילו גביל לתורי הואיל וכלם צורך לאכילה הם, ואף עשרת הדברות דומות הם לק"ש כמו שאמרו בתלמוד המערב מפני מה קורין פרשיות הללו מפני שי' הדברות כוללות בהן, אנכי ה' אלקיך ה' אלקינו, לא יהיה לך ה' אחד, לא תשא ואהבת מאן דרחים למלכא לא משתבע בשמיה ומשקר, זכור את יום השבת למען תזכרו ואמר מר זו שבת ששקולה כנגד כל המצות, כבד את אביך וכו' למען יאריכון ימיך למען ירבו ימיכם, לא תרצח ואבדתם מהרה דקטיל מיקטל, לא תנאף לא תתורו לבא ועינא סרסורי דחטאה אנון תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה הב לי לבך ועיניך ואנא ידע דאת דילי, לא תגנוב ואספת דגנך ולא דגן חברך, לא תענה אנכי ה' אלקיכם וכתי' וה' אלקים אמת, לא תחמוד וכתבתם על מזוזות ביתך ולא ביתו של חברך, אוף זה אינו מספיק לגמרי שמא לא אמרו שאינו הפסק אלא במה שמעכב את המעשה שהברכה באה עליו שהמלח והלפתן צורך המאכל הם, וכן גביל לתורי הואיל ואסור לו לאכול עד שיאכיל את בהמתו, אבל מה שאינו צריך הדבר אע"פ שדומה לו אפשר שהוא הפסק אם לא נתקן, ומכל מקום עיקר הדברים לדעתי שאילו היו מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרוא את שמע לא היה להם אף בדומה אלא במה שנתקן באל מלך נאמן כמו שיתבאר, אבל ברכות אלו עיקרן לעצמן נתקנו כמו שביארנו ואין קריאת דברים שביניהם הפסק כלל:

כדי להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה. כתב רבינו אליהו משום דאמרי' בחולין פ' כסוי הדם [דף פ"ז ע"א] א"ל ההוא צדוקי רבי מי שברא רוח לא יצר הרים מי שיצר הרים לא ברא רוח דכתיב יוצר הרים ובורא רוח א"ל שטיא שפיל לסיפיה דקרא י"י צבאות שמו ה"נ כתיב יוצר אור ובורא חושך לכך אנו מזכירין אותן יחד שיוצר אחד בראם:

אין אומרים אהבה רבה אלא אהבת עולם. מ"מ כתבו הגאונים שיש לקיים דברי שניהם ונהגו לומר שחרית אהבה רבה ערבית אהבת עולם וכן סתמא דתלמודא מזכיר לקמן אהבה רבה בשל שחרית:

משקרא ק"ש אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה. בירושלמי מסיק עלה א"ר אבא והוא ששנה על אתר, ונראה דהיינו דוקא ברכה דאהבה רבה דלא מתחזיא לשם ברכת התורה אלא כששנה על אתר ואם שנה על אתר אז נראית ברכה לשם עסק התורה כמו לשם ק"ש ואז לא יצטרך לברך כל אותו היום אפילו יפסוק ויעמוד וילמוד וכן המברך על התורה ולומד אין צריך לחזור אם הפסיק באמצע ולכן הוצרך לומר והוא ששנה על אתר על הנפטר באהבה רבה ולא על המברך ברכת התורה דאי לא תימא הכי היה לו להשמיענו בעלמא דהפסק שבאמצע [עסק] הוי הפסק וצריך לחזור ולברך וכ"ש הנפטר באהבה רבה ואת"ל דאין חלוק בין ברכת התורה ובין הנפטר באהבה רבה מ"מ מסתבר דבני אדם שרגילין תמיד לעסוק בתורה אפילו כשיוצאין לעסקיהן ממהרין לעשות צרכיהן כדי לחזור וללמוד ותמיד דעתם על לימודם לא חשיב הפסק לענין ברכה וכיוצא בזה שאל רבינו יצחק מר"ת אי צריך לברך על השינה בסוכה דיותר חמירא שינה מאכילה דאכילת עראי מותר לאכול חוץ לסוכה ושינת עראי אסירא חוץ לסוכה והיה ר"י ר"ל הא דאין מברכין על השינה משום דשמא לא יוכל לישן וכשנרדם בשינה אינו יכול לברך, אבל ר"ת השיב לו דכל מצות סוכה שמקיים מסעודה לסעודה כגון שינה וטיול ושינון ברכת לישב בסוכה שברך על הסעודה פטרתו מלברך עליהם ולדבריו אפילו הסיח דעתו מלישן כגון שיצא למלאכתו ושוב נמלך לישן [אין צריך לברך], כ"ש מי שדעתו תדיר על למודו אם יצא למלאכתו ולעסקיו לא הוי הפסק, ומי שרגיל לישן ביום שינת קבע על מטתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך, ומי שהשכים לקרות קודם שהלך לביהכ"נ וברך על התורה כשקורא פרשת קרבנות בביהכ"נ אין צריך לחזור ולברך, ואע"פ שאותו שקורא בתורה חוזר ומברך אשר בחר בנו אע"פ שכבר ברך כל הברכות קודם פרשת הקרבנות לא דמי דאותה ברכה נתקנה על קריאתו בצבור כמו שנתקנה ברכה של אחריה וכמו שתקנו ברכת [אשר] בחר בנביאים למפטיר:

ור' יוחנן אמר הערב נא. לפי מה שרגיל ר"ת לפרש דכל היכא שהברכות קצרות אפילו ברכה הסמוכה לחברתה פותחת בברוך כגון ברכה של הבדלה וברכה של חופה א"כ היה צריך דברכת הערב נא תהא פותחת בברוך שאותה שלפניה קצרה, ואומר ר"ת שאין זה כי אם סיום ברכה ראשונה ואינם כי אם שתי ברכות:

אמר להם הממונה. פרש"י היינו הסגן, ולא נהירא דאמרי' בירושלמי על חמשה דברים הסגן ממונה ואלו הן וכו' וכולן מפורשים בסדר יומא בתלמוד שלנו כל א' במקומו ולא מני הך דהכא הילכך נראה דכהן אחר היה שהיה ממונה על כך, וכן אמר להם הממונה בואו והפיסו וכן אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה:

ה"ג וברכו ג' ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים. ולא כל י"ח ברכות דאפילו זמן ק"ש לא הגיע דתניא הקורא עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא שאנשי משמר מקדימין וכו', ואלו הברכות היו אומרים אמת ויציב משום ברכה שאחר ק"ש ועבודה היו מתפללין על קרבנם שיתקבל ברצון וברכת כהנים היינו שים שלום או שמא היו אומרים פסוקי ברכת כהנים כמו שאנו אומרים אחר הודאה קודם שים שלום אבל לא היו נושאין כפיהם דא"כ היה לו להאריך ולפרש דין נשיאות כפים במדרש כמו שמפרש בתמיד פ' החלו עולין וע"ק [דא"כ] (אי נמי) הוי ליה למיתני בתענית גבי ג' פעמים ביום הכהנים נושאים את כפיהם וכו' ובמקדש ד' פעמים אחת לפני הקטרה ואחת לאחר הקטרה, ובכל הספרים גרסי' וברכו את העם וגם רש"י גריס ליה ופי' עם העם ואי אפשר לקיימו דאכתי לא הגיע אפי' זמן ק"ש:

בד"ה שכבר נפטר כו' ואלו דברים כו' שהיא ברייתא מפני כו' עכ"ל כתב מהרש"ל תימה הלא משנה שלימה היא עכ"ל משנה היא בריש פאה אבל לא חשיב כל הני אלא כבוד אב ואם וג"ח והבאת שלום שבין אדם לחבירו ות"ת כו' ובפ' מפנין במימרא דר"י חשיב ו' דברים כו' ופריך התם ממתני' דפאה ומשני לה דהני בהני מישך שייכי וע"כ צ"ל דהני דהכא לאו ממתני' ולאו מימרא דר"י דהתם היא אלא ברייתא היא כמו שכתבו התוס' וחשיב הני דמתני' ודר"י וק"ל:

בד"ה וברכת כהנים כו' ה"ל למתני ד' פעמים א' לפני הקטרה ואחד לאחר הקטרה כו' עכ"ל לכאורה דהכי הל"ל אחד לפני הקטרה וג' לאחר הקטרה דהיינו שחרית ומנחה ונעילה בתעניות ויש ליישב דר"ל אחד לפני הקטרה דשחרית ואחד לאחר הקטרה דשחרית ודו"ק:

להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה כו'. בתר"י בשם הר"א צרפתי משום דאמרינן בגמרא ההוא מינאה דא"ל לרבי מי שברא אור לא ברא חושך וכו' ע"ש ולא מצאתי כן בגמרא בהאי קרא דיוצר אור וגו' אלא בפ' כסוי הדם (פז) איתא הכי אקרא דיוצר הרים ובורא רוח ע"ש ובס"פ אד"מ בחידושינו:

אשר קדשנו כו' והערב נא כו' אשר בחר בנו כו'. עיין בתר"י טעם לג' ברכות ואענה גם אני חלקי לפי שכל עסקי עולם בכלל נחלקים לג' דהיינו טוב ערב ומועיל ולזה בתחלה מברך שאין עסק טוב כעסק התורה שע"י קדשנו להיות קדושים כמלאכים שהוא טוב האמיתי שע"כ נקראת התורה טוב ואח"כ והערב נא ה' כו' שאין לך ערב בכל עסקי אדם כמו עסק התורה כמ"ש תורת ה' וגו' ומתוקים מדבש וגו' ואח"כ אשר בחר בנו מכל העמים כו' להועיל לנו נגד כל העמים על ידי התורה ולהבדילנו מהם אשר אחרי לא יועילו הלכו ואמר שהיא מעולה בברכות ע"ש המועיל והלכך נמרינהו לכולהו שבה נכללו הג' חלקים טוב ערב ומועיל שהיה בשלימות ע"י התורה וק"ל:

וקראו עשרת הדברות. כו' מפי' הרמב"ם לפי שהם עיקר הדת וראשיתו כו' עכ"ל. ובשם רב סעדיה גאון כתבו שכל תרי"ג מצות נכללו בי' הדברות ובגבולין אין קורין אותם משום תרעומות המינין שהם לא יאמינו בזה:

גמרא אמר רב הונא למקרא צריך לברך למדרש א"צ לברך ור"א אמר למקרא ולמדרש צריך לברך כו' למשנה נמי צריך לברך ורבא אמר אף לתלמוד צריך לחזור ולברך דא"ר חייא כו' כצ"ל:

תוספות בד"ה שכבר נפטר כו' ובשבילה אינו נפטר כו' כצ"ל:

בא"ד אלא אם ילמוד מיד וגם כו' נ"ב לכאורה משמע מדבריו דאפילו אם למד מיד אחריה מ"מ אינה פוטרת כל היום אלא דוקא מה שלומד אחריה ואינו כן כמו שכתב הרא"ש ז"ל אף היא פוטרת כל היום כו' ע"ש וכ"כ הסמ"ג להדיא בשם ר"י:

בא"ד מפני שברכת התורה כו' נ"ב ומהרא"י כתב בכתביו שיש לנהוג כדברי הא"ח והרא"ש ששינה מפסקת אפילו שינת היום היכא דהוי קבע עי"ש:

בא"ד שהיא ברייתא נ"ב תימה כלא משנה שלימה היא (עי' רש"א):

בא"ד אבל א"צ כו' נ"ב דברי התוס' מורים שיכול לברך ברכת התורה אפילו לא אמר פסוקים ואינו לומד כלל וסברה שהרי א"א לו שלא ילמוד היום כלל דאפילו פסוק ראשון של ק"ש הוא תורה אבל בדברי הרא"ש נראה דפשיטא שאי אפשר לברך ברכת התורה אם לא שילמוד או יקרא פסוקים ע"ש (עיין במהרש"א):

גמרא אלא אמר רבא כדי להזכיר. ברי"ף ורא"ש הגיה רבה בר עולא וכ"ה לקמן י"ב א':

שם אף לתלמוד צ"ל דאמר כו' בספרא דב"ר כו'. עי' עט"ר שהקשה דהא ספרא דב"ר היינו תו"כ כדפירש"י לקמן (י"ח ב') וזהו בכלל מדרש. ול"נ דט"ס הוא וצריך למחוק תיבות ספרא דב"ר כי כן לקמן י"ד ב' ליתא. ודע דגם שם ט"ס לאפוקי ממ"ד למשנה אצ"ל כו' וצ"ל לתלמוד. וי"ל גם הגי' דהכא דאולי היה להם גמרא גם על ברייתות דתו"כ כמו דמצינו הרבה בגמרא דילן שמביא ברייתא דתו"כ ומפרשה כמו שמפרש למשנה ויהיה פירוש לתנויי פרקין בספרא דב"ר היינו הגמרא שעליה:

שם ורב המנונא אמר אשר בחר כו' א"ר המנונא זו היא מעולה שבברכות. עי' בתוס' עירובין ריש ס"ג דתרי רב המנונא הוו ונראה שהראשון שבכאן הוא הקדמון תלמידו דרב והב' הוא תלמידו דר"ח. ועי' גי' הרי"ף והרא"ש:

רש"י ד"ה לגמרא אצ"ל. הגרי"פ הגיה למדרש. ול"נ דכוונת רש"י להוכיח ממאי דאמר לקמן (י"ד ב') לאפוקי ממ"ד לתלמוד אצ"ל (דכצ"ל שם כמש"כ לעיל) מזה מוכח דמ"ד הכי אפילו קודם אה"ר אמר דהא התם הוה קודם ק"ש כדאמר שם והדר קרי ק"ש:

[רש"י ד"ה א"ל הממונה. כדאיתא בסנהדרין (י"ט). כ"נ דצ"ל] :

תוס' ד"ה שכבר. שהרי אין בידו לישן כו'. ק"ל מהא דפריך בתענית י"ז ב' שתויי יין נמי אפשר דגני פורתא כו' ע"ש:

תוס' ד"ה וברכת כהנים. שהרי כו' אחר הקטרת אימורין כדאיתא בתמיד ואמרי' בתענית כו'. כצ"ל. אך לכאורה בתמיד בפ' בתרא משמע דמיד אחר הקטורת קודם הקטרת אימורין היה נ"כ. אמנם גם הרמב"ם בפ"ו מהל' תומ"ס הל' ה' כתב דהיה אחר העלאת אברים למזבח וע"ש בלח"מ בשם סמ"ג. ול"נ דחיליה דהרמב"ם מפירושו בפ"ז דתמיד מ"ב על הא דעמדו הראשונים וז"ל שקראם ראשונים בערך אותן העוסקים בהעלאת אברים (ר"ל למזבח) מכלל דעתה גם הם גמרו רק שהם גמרו אחר גמרן של הראשונים ומש"כ הלח"מ שם דמהתוס' שלפנינו נראה דנ"כ היה אחר הקטורת תמוה דהרי הם ז"ל ברור מללו לאחר הקטרת אימורין:

כְּדֵי לְהַזְכִּיר מִדַּת יוֹם בַּלַּיְלָה וּמִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם. נראה לי בס"ד הטעם דכתיב (בראשית ח, כב) יוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ, כי הארץ היא כמו כדור עומדת, וכאשר יש יום בשטח זה שאנחנו יושבין בו, יש לילה בשטח שכנגדינו מעבר השני, ולכן כתיב יוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ, ולפי זה מובן שפיר הטעם דמזכירין מדת יום בלילה ומדת לילה ביום. או נראה לי בס"ד טעם בזה על דרך המוסר, כי האור רומז לטובה והחשך להיפך, לכן מזכירין מדת יום בלילה, לרמוז אם עומד אדם ביסורין שנמשלין לחשך לילה אל יתייאש מן הרחמים, אלא יקוה למדת יום שהוא הטוב, וכן מדת לילה ביום, אם עומד בטובה שהוא מדת יום, אל יתגאה ויבעוט, אלא יזכור שיבא לו מדת לילה שהוא חשך ב"מ.

אֶלָּא מִדַּת יוֹם בַּלַּיְלָה הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ? אָמַר אַבֲּיֵי גּוֹלֵל אוֹר וְכוּ. כתב פתח עינים ז"ל מקשים דקארי לה, מאי קארי לה, אטו לא התפלל ערבית? והרב ז"ל תירץ בדוחק, דהעיקר חסר בדברי אביי, שצריך לומר לו שגולל משמעותו כמו יוצר. ונראה לי בס"ד, דאיתא בביאור תלמידי רבינו יונה ז"ל בסביבות הרי"ף ז"ל, שואלין למה צריך לומר מדת יום בלילה וכו', והיה אומר רבי אליהו הצרפתי ז"ל טעם הדבר, דאמרינן בגמרא ההוא מינאה אמר לר"ג מי שברא אור לא ברא חשך, ומי שברא חשך לא ברא אור, שנאמר (ישעיה מה, ז') יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, כלומר דלא אמר יוצר אור וחשך, אמר לו שוטה, שפיל לסיפיה דקרא, הֳ' צְבָאוֹת שְׁמוֹ, שהוא לבדו ברא הכל, ועל כן אנחנו אומרים מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, להודיע שבורא אחד ברא הכל עד כאן לשונו, ובדפוס יש טעות לשון, ואני כתבתיו כפי מה שכתבו בתוספות רבינו יהודא חסיד הנדפס מחדש שהביא לשון רבי אליהו הצרפתי ז"ל מתוקן כמו שכתבתי. נמצא לפי זה אנו מזכירין מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, לאפוקי מדת המין הרשע הנזכר. והנה כאן בערבית אומרים בורא יומם ולילה, גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור, והשואל בש"ס רצה לדעת, מה שצריך להזכיר מדת יום בלילה הוא על סמך מ"ש בורא יום ולילה, או על סמך מ"ש גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור, ולזה אמר מדת יום בלילה היכי משכחת לה בערבית, כלומר באיזה דברים היא רמוזה, ותירץ לה אביי רמוזה בדברים אלו, של גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור, וטעמו של אביי הוא, מפני שהטעם שצריך להזכיר מדת יום בלילה וכו', כדי שלא יטעה אדם לחשוב כאותו המין, דכל היכא דאמר הכתוב יוצר בחדא מינא, ובורא בחד מינא, משמע שתי רשיות, לכך מזכירין אור וחשך בשחרית, ואור וחשך בערבית, להורות דאל אחד בראם, וע"כ בעיבור זאת לא תספיק הזכרת יום ולילה, אלא צריך להזכיר אור וחשך, כמו לישנא דקרא, דבא למידק שהמין דיבר שקר, ולכן מוכרח לומר דסמכו בהזכרת מדת יום בלילה, על דברים של גולל אור מפני חשך, וחשך מפני אור, ולא על מ"ש בורא יומם ולילה. ובזה שכתבתי יתורץ עוד קושיא אחרת, למה אביי נקיט גולל אור מפני חשך, ולא נקיט מתחלת הדברים, בורא יומם ולילה, ובזה שכתבתי יתורץ זה היטב על פי טעמו של רבינו אליהו הצרפתי ז"ל הנזכר, וראיתי בשיטת רבינו בצלאל שנדפס מחדש, שכתב על דברי אביי, אפשר בזה הלשון היו מתחילים, דאלו היו אומרים כמותינו, היה לו לומר בורא יומם ולילה שהוא קודם, אי נמי אפשר שלא היה בנסחה דידהו בורא יומם ולילה עד כאן לשונו, ולפי מ"ש בס"ד אין אנו צריכין לדוחקין אלו, דלעולם נסחתם כנסחתינו, ואיכא טעמא רבא מה דנקיט אביי גולל אור ודו"ק.

בגמ' לעסוק כו'. ברי"ף הגירסא על ד"ת:

שם ועוסקי כו'. ברי"ף הגירסא ולומדי תורתך לשמה שם הלכך כו'. ברי"ף והרא"ש הגירסא אמר ר"פ הלכך:

בתוספות ד"ה ורבנן אמרי אהבת עולם הלכך תקנו לומר כו' והטעם בזה נראה משום דמימרא דשמואל ומכולה סוגיא דבסמוך משמע דבשחרית אומר אהבה רבה ומה שאמרו בערבית אהבת עולם היינו משום דקרא קא מסייע ליה דכתיב אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד וזה שייך יותר בברכת התורה של ערבית ע"פ מה דאמרי' בכמה דוכתי כל העוסק בתורה בלילה מושכין עליו חוט של חסד ביום כנ"ל:

בד"ה שכבר נפטר באהבה רבה עד הלכך כו' בירושלמי יש הא דאמרי' כו' והוא ששנה על אתר פירוש לאלתר שלמד מיד באותו מקום. ונשאל להרב ר"י כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה נראה ברור ומוכרח מפירושם כאן בהא דאמרי' והוא ששנה על אתר היינו אע"ג דמסתמא קרא ק"ש סמוך לאהבה רבה כדינו אפ"ה לא מהני לפטור מה שלמד אח"כ אלא למה שלומד ושונה לאלתר באותו מקום ואף ע"ג דמסתמא התפלל סמוך לק"ש דהא בעי למסמך גאולה לתפלה אפ"ה לא הוי התפלה הפסק בין לימוד דפ' ק"ש לאותו לימוד שאחר התפלה דתפלה לא הוי כהיסח הדעת דק"ש ותפלה חדא מלתא הוא וכיון שלאלתר אחר התפלה חוזר ללימודו באותו מקום מש"ה נפטר בברכת אהבה רבה משא"כ כשהלך אחר תפילה ונפנה לעסקו וחוזר ללימודו צריך לחזור ולברך ומש"ה נשאל לר"י אם כמו כן הדין לענין ברכת התורה ממש כשהשכים לשנות ושונה ואח"כ נפנה לעסקו וחזר ללימודו אם צריך לחזור ולברך פעם אחרת וע"ז השיב ר"י דאין צריך אי משום דלא קיימא לן כהאי ירושלמי הואיל וגמרא שלנו לא אמרו ואין צריך לאלתר ללמוד כו' וכוונתם דאע"ג דבתחלת המימרא דרב יהודא אמר שמואל קאמר השכים לשנות עד שלא קרא ק"ש צריך לברך דמשמע דמברך קודם שישנה וסמוך ללימודו ממש אפ"ה בסוף המימרא דקאמר משקרא ק"ש אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה היינו אין צריך לברך כלל אפילו במאי שלומד כל היום דלאו אהשכים לשנות דלעיל דוקא קאי דאיירי שלומד מיד סמוך להשכמתו אחר ק"ש מדלא קאמר הכי בהדיא אלמא דגמרא דידן פליגא אירושלמי. ועוד השיב ר"י דאפי' את"ל דהגמ' לא פליג אירושלמי אפ"ה הירושלמי גופא לא קאמר דשלא לאלתר כגון בנפנה לעסקו צריך לחזור ולברך משום הפסק בין לימוד דפ' ק"ש לשאר לימודו כל היום אלא באהבה רבה דוקא דלא חשיבא לפטור כל היום אלא במאי ששונה לאלתר אחר התפלה באותו מקום משא"כ בברכת התורה ממש דאיירי בשמעתין דחשיבא טובא מש"ה פטרה כל היום דמאי שנפנה לעסקו לא חשיבא היסח הדעת להפסיק בין לימוד ללימוד כן נ"ל ברור להמעיין לפי שיטת השואל בשיטת הר"י לפי' התוס' דהשתא. נמצא לפ"ז כל דברי התוס' בזה אינן אלא לענין הפסק בין לימוד ללימוד מה שא"כ לענין הפסק דברכת התורה ממש לבין לימוד של אחר הברכה לא מיירי כלל ומסתמא צריך ללמוד איזה מקרא או משנה סמוך לברכה ממש כמו בשאר כל ברכות שצריך לברך עובר לעשייתן וסמוך לעשייתן ממש. ועוד דבהא מלתא לא שייך לומר דגמרא דידן פליג דהא אדרבה גמרא דידן נמי הכי דייקא דדווקא מי שמשכים לשנות קודם ק"ש הוא שצריך לברך ברכת התורה אבל מי שאינו שונה קודם ק"ש אלא לאחר ק"ש לא שייך לגביה ברכת התורה כלל לא קודם ק"ש ולא לאחר ק"ש דהוה כברכה שאינה צריכה כיון שנפטר באהבה רבה:

אלא דלפ"ז לא יתכן מה שכתבו התוס' בסוף הדיבור דמאי שנהגו הצרפתים ללמוד אחר ברכת התורה בהשכמה פסוקים וברכת כהנים ומשנה דאלו דברים נהגו כן מפני הירושלמי ומסקו אבל אין צריך כמו שכתבנו לעיל עכ"ל ולמאי דפרישית אין זה ענין כלל להירושלמי דלא איירי בירושלמי כלל לענין הפסק בין ברכה ללימוד אלא בהפסק בין לימוד ללימוד אבל בין ברכה ללימוד לכ"ע אין להפסיק אלא צריך שיקרא ק"ש או שאר פסוקים או משנה או גמ' סמוך לברכת התורה או לאהבה רבה כמו בשאר ברכת המצות כדפרישית ואף שהב"י סימן מ"ז נתן טעם לזה לחלק ואני אפרש בסמוך עוד טעם אחר אפ"ה אין זה שייך לנדון הירושלמי כלל כדפרישית ועוד אי ס"ד כמסקנת התוס' דשייך ברכת התורה בהשכמה אף שאינו לומד לאלתר כלל אלא לאחר כמה שעות כדמשמע מלשון הש"ע סי' מ"ז דיש אומרים כך א"כ תקשי להו גמרא דידן דאמאי קאמר שמואל השכים לשנות עד שלא קרא ק"ש דמשמע דבלא"ה אין צריך לברך בשביל לימוד שלאחר זמן. ועוד דא"כ מאי מדייק הש"ס בסמוך ובריש פ"ב דרב סובר דלתלמוד נמי צריך לברך מהא דמברך ומתני לן פרקין ותיפוק ליה דאפילו אם אין צריך לברך בשביל גמרא ומשנה אפ"ה היה מברך רב שפיר ברכת התורה בשביל לימוד שילמוד בכל יום מקרא משנה וגמרא כמו שמברכין כל אדם למסקנת התוספות בכל יום בהשכמה בשביל הלימוד שלומדין בכל יום. ולכאורה לא מצאתי מקום ליישב קושיא זו אם לא שנאמר דכוונת התוס' לפי מסקנתן דאותו ענין שכתבתי דלפי מה שהביא במנהג הצרפתים היינו שעיקר כוונתם בלימוד דברכת כהנים ומשנה דאלו דברים אע"פ שאין כוונתם לעיקר הלימוד אלא כדי שיברכו לפניה ברכת התורה ותהא הברכה סמוכה ללימוד לאלתר והיינו מפני הירושלמי וע"ז מסקו דאין צריך פירוש שאין צריך לברך ברכת התורה ולא לומר פסוקים דברכת התורה ומשנה דאלו דברים כיון שאין צריכים באותו לימוד כי אם בשביל הברכה ויותר טוב שלא יברכו דהוי כברכה שאינה צריכה אלא דבמה שיאמר אהבה רבה וקורא ק"ש יכולין ללמוד אח"כ כל היום בלא שום ברכה כך היה נראה לי לכאורה אלא דמשמעות לשון התוס' אינה כך אלא שיש לברך בהשכמה אע"פ שלא ילמוד לאלתר אלא לאחר זמן והיינו כמשמעות הב"י והש"ע שם א"כ הדרא קושיא לדוכתיה ועיין בב"ח או"ח סימן הנ"ל שהרגיש ג"כ בזה על לשון הב"י שם אלא דבמאי שפירש לשון התוס' נראה לי דחוק וצ"ע ליישב ועיין מה שאכתוב בזה עוד בסמוך ודוק היטב:

בא"ד והשיב ר"י כו' וגמרא שלנו לא אמרו וא"ת מ"ש מסוכה כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך דמה שכתבו דגמרא שלנו לא אמרו היינו מדקאמר שמואל סתמא משקרא ק"ש אין צריך לברך משמע שאין צריך לברך כלל אותו היום וקשיא לי דאכתי מאי ראיה מייתי דמכדי מרא דשמעתיה מאן הוא רב יהודא משמיה דשמואל ואיהו גופא קאמר בפרק לולב הגזול משמיה דשמואל דסוכה יום א' לענין ברכה שאין חוזר ומברך ומסקי' התם דפלוגתא דתנאי היא כדאשכחן דפליגי רבי ורבנן לענין תפילין ושמואל כרבנן דבתפילין נמי אין מברך אלא שחרית בלבד ולפ"ז שפיר קאמר רב יהודה משמיה דשמואל הכא דלענין ברכת התורה נמי אינו חוזר ומברך שכבר נפטר באהבה רבה דומיא דסוכה ותפילין משא"כ לדידן דקי"ל לפסק הלכה דבסוכה ותפילין נמי חוזר ומברך כדמסקינן התם א"כ שפיר מצינן למימר דבברכת התורה נמי צריך לחזור ולברך כשהפסיק בין לימוד ללימוד והיינו כשיטת הירושלמי ואפשר דמשמע להו להתוס' כיון דרבי יוחנן ושאר אמוראי דשמעתין בסמוך איירי לענין נוסח הברכה משמע דזולת זה בעיקר דינו במימרא קמייתא דשמואל לא פליגי עליה אע"ג דרבי יוחנן פליג עליה בסוכה ולפ"ז א"ש נמי מה שכתבו התוס' בתחילת הדיבור עד הלכך נימרינהו לכולהו דלכאורה הוא לשון תמוה שהרי כל דבריהם מזה הדיבור אינו אלא הא מלתא דשכבר נפטר באהבה רבה ולא איירי בנוסח הברכה כלל. ואמנם למה דפרישית אפשר שכוונתן מדאמרינן הילכך נמרינהו לכולהו משמע דתו לא אשכחן פלוגתא דאמוראי כלל לענין ברכת התורה ועיין מה שאכתוב עוד בזה בסמוך גבי הילכך נימרינהו לכולהו ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' מסוכה ולא הקשו מתפילין דהא בפרק לולב הגזול משמע דסוכה גופא תליא בתפילין ולפמ"ש א"ש משום דרבי יוחנן דאיירי בסוכה איירי נמי הכא לענין ברכת התורה. ומ"ש תלמיד רבינו יונה בשמו לחלק בין תפילין לברכת התורה משום דתפילין וציצית כיון שחלצן מעליו מסלק עצמו ממצוה משא"כ בתורה וקשה לי טובא דא"כ אמאי מדמי הש"ס בפ' לולב הגזול סוכה לתפילין הא איכא לאפלוגי בינייהו בהאי טעמא גופא ויש ליישב וצ"ע:

בא"ד וא"ת מפני מה אין אנו מברכין לישן בסוכה כו' עכ"ל. ולכאורה לשונם תמוה בזה דהא אדרבה במאי דס"ד מעיקרא דברכת התורה נמי צריך לברך בכל פעם ופעם הוי קשה טפי למה אין מברכין לישן בסוכה. ויש ליישב קצת ע"פ לשון הרא"ש ז"ל דמשמע מדבריו שדברי התוס' ותשובתו של הר"י היינו דווקא מעין השאלה שנשאל מאתו דהיינו בסתם ת"ח שעושין תורתן עיקר ומלאכתן טפל ומ"מ דעתם תמיד על הלימוד ואין מסיחין דעתם ומש"ה אין צריך לחזור ולברך משא"כ בשאר בני אדם שתורתן עראי ואין לומדים כי אם לפרקים לפי שיטת ר"י צריך לחזור ולברך ולאפוקי מקצת שיטת הפוסקים דאפילו בכה"ג אין צורך לחזור ולברך כמבואר להדיא בתחלת דברי הרא"ש ז"ל ע"ש וכן משמע מלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם רבותינו הצרפתים והביאו ראיה מר"ת ז"ל שלא היה מצריך לברך על השינה כשנמלך לישן נמצא דלפ"ז מיושבים היטב דברי התוס' כאן דעל מה דמשמע מדברי הר"י דאותן שתורתן אומנותן אין צריכים לחזור ולברך היינו משום שדעתם תמיד על הלימוד א"כ למה אין מברכין בסוכה על השינה דמסתמא אין דעתם משעת אכילה על השינה וע"ז תירצו דאפ"ה ברכת אכילה פוטרתו לפי שהשינה הוא דבר מצוי וקיי"ל אין קבע לשינה כנ"ל בכוונתן ודו"ק:

בא"ד והצרפתים נוהגים כו' עד סוף הדיבור. נ"ל דאע"ג דמסתמא אומרין פ' התמיד ומשנת איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל כמ"ש התוס' פ"ק דקידושין דף למ"ד וכ"כ הטור א"ח סימן מ' אלא לפי שאין אומרים עניני הקרבנות אלא ביום דוקא ולפעמים שאדם משכים קודם עלות השחר שאין לומר קרבנות מש"ה נהגו לקרות פסוקים של ברכת כהנים ומשנת אלו דברים כו' סמוך לברכת התורה ממש ועוד לפי שראו להקדים ברכת התורה קודם לכל ברכות השחר שהם ברכת הודאה מענין עולם הזה ועניני הגוף וכיון שעיקר בריאת האדם בכל העולם לא נברא אלא בשביל תורה כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה וגו' ואפילו ברכת שלא עשני גוי ועבד ואשה לא נתקנו אלא בשביל התורה והמצות כדאיתא להדיא בטור לכן ראויה לומר ברכת התורה מיד בהשכמה קודם לכל הברכות ואפשר שזה פי' הגמ' בנדרים באמרם על שלא ברכו בתורה תחילה כמו שהארכתי בזה בדרוש ואפשר ג"כ שכך מפרשים מימרא דרב המנונא בסמוך שאמר על ברכת אשר בחר בנו שהיא מעולה שבברכות והיינו לפי שברכה זו היא ברכת הודאה על נתינת התורה מש"ה ראוי להקדימה לשארי ברכות התורה וכדפרישית כנ"ל אלא דמלשון רש"י בסמוך לא משמע כן:

אמנם בס' ב"ח סימן מ"ז כתב דמה שכתבו התוס' שהצרפתים נהגו כן מפני הירושלמי כוונתן ליתן טעם על מה שלא סמכו ברכת התורה לפרשת התמיד ואיזהו מקומן והיינו מאותו הטעם שאומר בירושלמי דלא שייך ברכת התורה של אהבה רבה לפרשת ק"ש ע"ש באריכות ולענ"ד נראה דוחק גדול לפרש כן דברי התוס' דא"כ הא עיקר חסר מדבריהם ועוד דמה ענין פרשת ק"ש לפ' התמיד ומשנת דאיזהו מקומן דאף למאי דקאמר בירושלמי דק"ש אינה עולה במקום לימוד התורה היינו משום שק"ש היא מצות עשה בפני עצמה משא"כ פרשת התמיד ומשנת איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל שמתחילתן לא נתקנו אלא בשביל לימוד התורה במקרא ובמשנה ובגמרא כמ"ש התוס' בקידושין א"כ אדרבא יותר שייך לסמוך להן ברכת התורה אם לא מטעמא דפרישית בסמוך ובמה שכתבו התוס' מפני הירושלמי הארכתי בזה אלא דיותר נראה שרוצים לומר שהצרפתים מפרשים דהא דקאמר בירושלמי והוא ששנה על אתר היינו שקורא ק"ש סמוך לאהבה רבה בלי הפסק בינתיים וכמ"ש הרשב"א ז"ל בשם הראב"ד ז"ל לפי גירסתו ע"ש וכמ"ש נראה שכן הבין הב"י ג"כ בכוונת התוס' בזה ואין להאריך יותר:

בגמ' רבי יוחנן מסיים בה הכי הערב נא כו' ורב המנונא אמר אשר בחר בנו כו'. וכתבו רבינו יונה והרשב"א ז"ל דמאן דגריס הערב בלא וי"ו הם בין הכל ג' ברכות. ולמאן דגריס והערב בוי"ו הם ב' ברכות כנגד תורה שבכתב ושבעל פה ולענ"ד נראה שאין צורך לזה אלא דברכת וצונו לעסוק בד"ת היינו כמו שאר ברכת המצות וצריך לומר וצונו משא"כ ברכת אשר בחר בנו לא דמי לברכת המצות אלא לברכת ההודאה שמברכין על ענייני עולם הזה שהוא חיי שעה וכ"ש שיש לברך בכל יום ברכת הודאה על קבלת התורה שהיא חיי עולם והשתא אתי שפיר דהנך אמוראי לא פליגי כלל דשמואל דאיירי במי שמשכים לשנות לא הוצרך לפ' אלא ברכת וצונו לעסוק מוסיף על ברכת אשר בחר בנו שהיא ברכת הודאה שחייב כל אדם לומר בהשכמה על קבלת התורה אפילו אם אין דעתו ללמוד והיינו כדרב המנונא ואפשר נמי דשמואל נמי אית ליה דרבי יוחנן דאומר והערב נא אלא שלא הוצרך להאריך בזה לפי שמטבע הברכה היה ידוע להם ולא בא לחדש אלא עיקר הדין דהשכים לשנות והשתא א"ש נמי הא דאמרינן הלכך נימרינהו לכולהו לפי שאין כאן מחלוקת כלל ומש"ה לא הוי כברכה שאינה צריכה. ולפ"ז יש ליישב ג"כ כוונת התוס' בד"ה שכבר נפטר כו' עד הלכך נימרינהו לכולהו שכבר כתבתי שהוא לשון מיותר אבל למאי דפרישית א"ש משום דלכאורה הוי משמע מסברא לחלק בין הברכות דברכת אשר בחר בנו שהיא ברכת הודאה סגי בפעם א' לכל היום כמו שאר ברכות הודאות שאומרים בשחר משא"כ ברכת וצונו לעסוק שהיא כמו ברכת המצות ס"ד שצריך לחזור ולברך בבל פעם כשהפסיק בינתיים כמו בשאר ברכת המצות דסוכה ותפילין וציצית ובאמת אין נראה להתוס' לחלק בכך והיינו מדקאמר בגמרא הלכך נימרינהו לכולהו משמע דכולהו בהדי הדדי שייכי ומש"ה מסקו התוספות דאין צריך לחזור ולברך כלל משום דלא דמי להנך מצות כדמסיק הר"י כנ"ל נכון ודוק היטב:

שם תנן התם אמר להם הממונה כו' מאי ברכה אחת כו'. יש לדקדק אמאי לא קאמר דברכה אחת היינו ברכת התורה שהרי קראו עשרת הדברות שהם מקרא ולכ"ע צריך לברך ובשלמא למ"ד אהבה רבה הוו אמרי א"ש דברכה זו עולה ג"כ לברכת התורה משא"כ למ"ד יוצר אור ודאי קשה היאך קראו יו"ד הדברות בלא ברכת התורה ואפשר דעל ברכת התורה לא היה צריך הממונה להזכירן דבודאי כבר אמרו ברכת התורה מיד בהשכמה כמו שמסתמא היו אומרים כל ברכות השחר וק"ל:

תנ"ה אין אומרים אהבת עולם וכו' ורבנן אמרי אהבת עולם כן הוא הגירסא שלפנינו ולפי גירסא זו איכא למימר דרבנן לא באו לשבש אמירת אהבה רבה רק באו לומר דיכול לומר אהבת עולם אם ירצה וכלפי שאמרה הברייתא אין אומרים אהבת עולם באו רבנן להרשות גם אהבת עולם אבל גירסת הרי"ף והרא"ש הוא מתחלה קודם תנ"ה גרסי' ורבנן אמרי אהבת עולם תנ"ה א"א אהבה רבה אלא אהבת עולם והרא"ש מסיק דמנהג אשכנז בשחרית אהבה רבה בערבית א"ע ונראה דבאשכנז וצרפת הי' לפניהם הגירסא שלפנינו וכפי מה שפירשתי שרבנן דאמרי א"ע היינו שגם א"ע הוא נכון ויכול לומר איזה מהם שירצה ובחרו לומר פעם א"ר ופעם א"ע והטעם שבחרו לומר בשחר א"ר מלבד הטעם שנתן הרא"ש ע"ש נלע"ד על שם הפסוק חדשים לבקרים רבה אמונתך ועיין לקמן בדף הסמוך בתוס' בד"ה להגיד בבוקר חסדך וזה לשון המדרש איכה ג' חדשים לבקרים רבה אמונתך על שאתה מחדשנו בכל בוקר אנו יודעים שרבה אמונתך לתחיית המתים ולכך בחרו בבוקר לשון רבה וכן כיון שבכל בוקר אבו מתחזקים באמונת תח"ה שהרי כל בוקר הוא מחזיר כשמות לפגרים מתים ובתח"ה שייך לשון רב ובאתה גבור אנו אומרים מחי' מתים אתה רב להושיע:

ועוד שבערב אנו מתקשים בברכה שאחרי' גם על העתיד ועיין בעמוד הסמוך ברש"י ד"ה להגיד בבוקר וכו' לכך גם בברכה שלפני' אנו אומרים אהבת עולם שלא תופסק האהבה לעולמים הנפרע לנו מצרינו ולא יתן למוט רגלינו הבט וראה כי גם בסיום ברכת אהבת עולם בערב החתימה היא ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים על כן הפתיחה מעין החתימה אהבת עולם ובשחר שאנו נותנים הודאה בברכה שלאחרי' על העבר ואנו מגידים בבוקר חסדו הגדול שעשה עם אבותינו במצרים בזה שייך אהבה רבה גם שאר נוסח הברכה של שחר יוכיח שתיכף אנו אומרים חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו לכן שייך ג"כ לשון רבה ולכן נלע"ד נוסח שלנו אשכנזים תורה היא ואף על פ"כ הספרדים יחזיקו במנהגם ויש להם ע"מ שיסמכו ולעולם אל ישנה אדם ממנהג אבותיו. אבל מה שחדשים מקרוב באו לשנות במדינות הללו מנהג אבותינו הקדושים המה לדעתי פוגמים בכבוד רבותינו בעלי התוספת והרא"ש ועתידים ליתן את הדין ואין כאן אהבה אלא שנאה ולתאוה יבקש נפרד ועליהם אני קורא ולמש"נאי אהבו מות והמשנה ידו על התחתונה:

אף לתלמוד צריך לחזור ולברך. כן הוא הגירסא שלפנינו אבל בלי ספק שהוא טעות וצ"ל צריך לברך כי אחר שאמר אהבה רבה שוב א"צ לחזור ולברך על שום לימוד יהי' מקרא או משנה או גמרא וכל הני פלוגתא דהני אמוראי הוא על איזה צריך ברכה כלל אפי' קודם שאמר אהבה רבה וכמו שפירש רש"י בד"ה לגמרא ע"ש ואמנם ע"פי גירסא זו עמדתי על כוונת רש"י שרשם זה על לגמרא דהא ודאי אין חילוק בעסק זה כלל וכל הני אמוראי כלם על קוטב אחד סובבים וכל אחד מוסיף על חבירו ואמנם לפי הנראה כבר נשתבשה גירסא זו גם לפני רש"י ובא רש"י לאפוקי מגירסא זו ולכן רשם רש"י כאן:

וברכו את העם שלש ברכות אמת ויציב ועבודה וב"כ וכו' הא ודאי דהאי את העם היינו עם העם כפירש"י דליכא למימר את היינו לעם דמה ברכה היא אמת ויציב או עבודה לעם תפלה היא על העם שתתקבל עבודתן ברצון אבל לא ברכה לעם ולכן אי אפשר לפרש את העם כי אם כפירוש רש"י וכן הוא בפירוש המשנה להרמב"ם ולהרע"ב במס' תמיד ומעתה אני תמה דלמה אמרו העם אמת ויציב עם הכהנים שהרי זה הוא ברכת ק"ש לאחרי' וכיון שלא קראו שמע עמהם שהקורא עם אנשי משמר לא יצא למה יאמרו אמת ויציב ואפי' אם נפרש שהעם הנזכר כאן הם אנשי המעמד אכתי קשה א"כ גם ק"ש קראו עמהם וגם יוצר אור אמרו עמהם והי' לו לומר תיכף ברישא דמתני' אמר להם הממונה וכו' והם ברכו את העם וקראו עשרת הדברות וכו' ולולא דמסתפינא אמינא דהני שלש ברכות הם חוץ אמת ויציב והם מעבודה עד סוף ברכת הכהנים שהוא שים שלום לדעת הרמב"ם שקורא אותו התל ב"כ ומעתה הם שלש דהיינו עבודה שהיא רצה ומודים ושים שלום וכן פירש הרמב"ם באמת שם במס' תמיד בפירוש שאמרו גם מודים והתוי"ט תמה עליו מנין לו זה ולפמ"ש ניחא שמכאן יצא לו אלא שהוא דוחק דא"כ הי' לו להקדים אמת ויציב וכך ה"ל להתנא למיתני קראו עשרת הדברים שמע והי' ויאמר אמת ויציב ברכו את העם ב' ברכות. וגם ברמב"ם שם בפה"מ ז"ל אח"כ אמר שהעם מברכין שלש ברכות שהם אמת ויציב וכו' ושים שלום לפי שכלם תפלה על ישראל עכ"ל הרי שהעם אמרו אמת ויציב ולכן נלע"ד דאף שלא קראו העם את שמע עם אנשי משמר אעפ"כ אמרו עמהם אמת ויציב ולא בתורת ברכת ק"ש רק לפי שיש בה תפלה בסופה צור ישראל קומה בעזרת ישראל אמרו עמהם. ובזה יש טעם על שבחרו לומר ברכת אהבה יותר מברכת יוצר מטעם שבברכת אהבה יש תפלה ובקשה על ישראל משא"כ ברכת יוצר אין בו שום תפלה ובקשה רק שבח והודאה והי' מזה קצת ראי' לנוסח ספרד שהביא הטור בסי' נ"ט שאין מסיימין אור חדש על ציון תאיר. אלא שאעפ"כ יש בה בקשה שהרי אומרים ברחמיך הרבים רחם עלינו ואמנם ראיתי באבודרהם שכתב טעם מה ענין בקשת רחם עלינו לברכת יוצר הוא לפי שמארת חסר כתיב שבמאורות נתלה אסכרא לתינוקת ולכן תיקנו לבקש רחם עלינו בברכת המאורות וא"כ בקשה זו אינה מיוחדת לישראל ולמקדש ועבודה משא"כ ברכת אהבה שאומרים בה והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ שהוא קיבוץ גליות ואז יבנה המקדש בנין עולם וכמו כן אמת ויציב שאומרים בסופו ופדה כנאמך יהודה וישראל אלא דאכתי קשה למה אמת ויציב אמרו גם העם עמהם וברכת אהבה לא אמרו עמהם ואולי לפי שלא רצו לומר ק"ש עמהם לפי שאם היו אומרים עמהם כבר היו יוצאים י"ח ק"ש שהרי אם קרא מעלות השחר יצא עכ"פ בדיעבד והם רצו לקיים מצות ק"ש בזמנה וכיון שלא רצו לקרות ק"ש עמהם אם היו אומרים ברכת אהבה עמהם ואחר כך כשיגיעו לק"ש יפסקו נראה כאלו ח"ו אינם רוצים לקבל עליהם עול יחוד מלכות שמים. ועוד נלע"ד מה שאמרו אמת ויציב עמהם הוא מטעם שכיון שאמרו עבודה שהיא מתפלת שמכה עשרה רצו לסמוך גאולה לתפלה זו ולא מטעם שאמת ויציב יש בסופו תחנה ולפ"ז נשאר נוסח האשכנזים בחתימת יוצר אור על מכונו לסיים אור חדש כדעת הרא"ש ומה שבחרו בברכה שלפני' ברכת אהבה הוא מטעם דלא מטא זמן יוצר אור כדמסיק לקמן:

וברכת כהנים. והרמב"ם בפירוש המשנה ובחבורו פ"ז מתמידין העתיק במקום ב"כ שים שלום ועיין בכ"מ שקורא לש"ש ב"כ. ואמנם מה שמיאן לפרש פסוקי ב"כ ממש ואי משום שעדיין לא הגיע זמן כ"כ עד אחר כך עד לאחר הקטורת מ"מ הי' יכול לפרש שאמרו פסוקי ב"כ בלא נ"כ ונלע"ד שטעם הרמב"ם דפסוקים הללו לא שייך לקרותם ברכה דאין שם מלכות וכמו קושי' התוס' בעמוד הסמוך בד"ה ברכה אחת יע"ש וא"כ קושיא זו היא ג"כ בב"כ אף שיש שם הזכרת שם מ"מ אין שם מלכות ואנן קיי"ל לקמן דף מ' ע"ב כר' יוחנן דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה והתוס' שרשמו קושייתם לקמן ולא הקשו כאן על ב"כ היינו משום דשם קושייתם היא לכ"ע אפילו לרב דסובר כל ברכה שא"ב שם אינה ברכה אבל כאן ליכא קושי' רק לר' יוחנן דסובר כל ברכה שאין בה מלכות זה הנלע"ד בכוונת דברי התוס' ואמנם הרמב"ם משום קושי' זו נלחץ לפרש דב"כ הינו שים שלום ולקמן גבי מוסיפין ברכה אחת סובר הרמב"ם דליכא קושיא דשם אין הפירוש ברכה אחת ברכה לנוסח ברכה רק ברכה לחבירו שמשמר היוצא מברכים למשמר הנכנס שיהי' ביניהם אהבה ואחוה ושלום אבל כאן סובר הרמב"ם שב"כ אין לפרש ברכה להעם שהרי כיון שכל העם היו אומרים עמהם שלש ברכות הללו שברכו את העם היינו עם העם וא"כ למי היו מברכין וכמו"ש במס' סוטה דף ל"ח ע"ב בהכ"נ שכלה כהנים כלם עולין לדוכן והקשה שם למי מברכין ואף דמשני שם לאחיהם שבשדות סובר הרמב"ם דדוקא ב"כ בכ"כ ממש כמו שהיא מצוה מן התורה חשיבא לחול אף למי שאינו שם כמו עם שבשדות אבל אמירת הפסוקים בלי נשיאת כפים לא אלים למיחל על עם שבשדות לכן פירש הרמב"ם דהיינו ברכת שים שלום:

רש"י ד"ה מדרש וכו' מכילתא וספרא וכו' לפי פירש"י דספרא הוא בכלל מדרש צריך לומר דספרא דבי רב שאחר ר"ח ב"א לאו היינו תורת כהנים ואינו הך ספרא דבי רב הנזכר בפרק ג' דף י"ח ע"ב ע"ש ואמנם אפשר דכוונת ר"ח ב"א מה שאמר למתני לן פרקין בספרא דבי רב היינו ג"כ ת"כ אין כוונתו על פשוטי הברייתות השנויות שם רק לתרץ להם ברייתות הסותרת זו לזו בת"כ וסברת טעמיהם שהוא עקר הגמרא כמו שפירש"י בד"ה אף לגמרא:

ד"ה לגמרא וכו' אפילו קודם אהבה וכו' והכי מוכח מלתא בפסח שני ובלי ספק שטעות נפל בדפוס שאין בכל פסח שני שום רמז זכרון מדיני ברכת התורה שנשמע משם פלוגתא זו אם לגמרא צריך לברך שהיינו קודם אהבה רבה אבל הי' כתוב בפירוש רש"י בפ"ש והוא ראשי תיבות בפרק שבי וטעה הקורא וסבר שהוא ר"ת בפסח שני וכוונת רש"י ע"מ שמביא לקמן דף י"ד ע"ב דברי רב חייא ב"א דלקמן אבל עדיין דברי רש"י תמוהים דלמה הרחיק עדותו משם והלא דברי ר"ח מבוארים כאן בסוגיא זו ומוכח דמאן דאמר א"צ לברך היינו אפי' קודם אהבה רבה דאל"כ איך מביא ראי' מרב דמקדים ומשי ידי' ובריך שהרי זה הי' קודם אהבה רבה ואפשר לומר לפי שבסוגי' זו לא נזכר סיומא דר"ח ב"א דאחר דמתני פרקי' מנח תפילין וקרי ק"ש וא"כ בסוגיא זו הי' מקום לפרש דקדים ומשי ידי' הי' אחר שכבר קרא ק"ש והתפלל שחרית הי' ישן וקדים ומשי ידי' ובאמת הב"י בסי' ד' מסתפק שגם הישן ביום צריך ליטול ידיו ומברך ומתני פרקין ושפיר אפשר לפרש הפלוגתא אם צריך ברכה לגמרא היינו אחר אהבה רבה ולכן הביא רש"י הוכחתו מפרק שני דשם מסיים בדברי ר"ח דאח"כ מנח תפילין וקרי ק"ש וא"כ האי דמתני פרקין היינו קודם א"ר ואמנם זה דוחק לפרש דקדים ומשי ידי' הי' באמצע היום ולכן נלע"ד דלדעת ר"ת שהביאו התוספת בד"ה שכבר נפטר דברכת התורה פוטרת כל היום וכל הלילה עד למחר עלות השחר ואפי' ישן על מטתו בלילה שינת קבע וקם ממטתו קודם אור היום א"א לברך וברכה של אתמול פוטרתו והיא דעת מהר"מ במרדכי ולפ"ז רב שקדים ומשי ידי' הי' קודם אור היום ועדיין ברכת התורה של אתמול פוטרתו ולמה לא מתני פרקי' עד שבירך אלא ודאי שאתמול נפטר באהבה רבה ואף שבודאי גם אתמול למד רב ספרא דבי רב נלע"ד דאם הי' פלוגתייהו דהני אמוראי כאן אחר אהבה רבה הי' ע"פי דאמר בירושלמי על מימרא דשמואל שנפטר באהבה והוא ששנה על אתר ר' הונא אמר נראין הדברים מדרש צריך לברך הלכות א"צ ר"ס בשם ריב"ל בין מדרש ובין הלכות צריך לברך ונראה דהכי פירושו דר"ח אמר על מדרש צריך לברך אם לא שנה על אתר אבל על הלכות אפילו לא שנה על אתר ברכת אהבה פוטרת סבר דגם הלכות אינו פוטר רק מה ששונה על אתר אבל אם הפסיק בין לימוד ללימוד אין ברכת אהבה פוטרת וצריך לחזור ולברך וא"כ אתמול למד רב כל היום בלי הפסק ונפטר בברכת אהבה אבל אחר שישן בלילה ואף שלדעת רבינו תם אין השינה מפסקת מ"מ שוב לא מקרי על אתר ולא נפטר בברכת אהבה של אתמול למי שסובר שאף לגמרא צריך לברך אם לא שנה על אתר. ושפיר איכא למימר דפלוגתייהו כאן הוא דוקא אחר אהבה אבל קודם אהבה לכ"ע צריך לברך על הכל ואעפ"כ פשיט שפיר מרב דזה מחשב אחר אהבה רבה כיון שעדיין לא האיר השחר שייך לברכת אהבה דאתמול אבל לקמן בפרק שני דרצה לאוקמי בדלא מטי זמן קיש ואסהדותי' דר"ח ב"א היא לאפוקי ממ"ד למשנה א"צ לברך קמ"ל דצריך ע"ש בחידושינו ומעתה אי ס"ד דכל הני פלוגתייהו כאן הוא דוקא אחר אהבה אבל קודם לכן ודאי צריך לברך א"כ האיך שמעינן זה מדברי רב ודלמא רב בירך על מקרא שילמוד באמצע היום ולא על אתר של ברכת אהבה א"ו דתלמודא דידן אינו סובר כירושלמי וברכת אהבה פוטרת הכל אפי' לא שנה על אתר ופלוגתייהו דאמוראי כאן הוא קודם אהבה רבה:

ד"ה וברכו את העם עם העם כבר ביארתי בדברי הגמרא שודאי כן פירושו כמו שפירש"י דאת העם היינו עם העם. ועוד נלע"ד דאל"כ אלא הכהנים העובדים עבודת התמיד לחודייהו היו המברכים והא ודאי שבשבת משמר היוצא הם היו העובדים תמיד של שחר כמבואר בשלהי סוכה וכמו שמפורש גם כאן ברש"י שאין משמר הנכנס זוכים בתמיד של שחר ובמוספין כלל עד תמיד של בה"ע וא"כ איך שייך מה שאמר ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא דהרי כל הני שלש ברכות ג"כ משמר היוצא הם המברכי' וה"ל למתני סתם ובשבת מוסיפי' ברכה אחת א"ו שהני שלש ברכות כל העם העומדים שם היו מברכין:

תוס' ד"ה שכבר נפטר וכו' בירושלמי וכו' והוא ששנה על אתר וכו'. הנה יש לי ספק בפירוש דברי הירושלמי אם כוונתו על התחלת הלימוד שעקר הקפידא שלא יפסיק בין ברכת אהבה להתחלת הלימוד ותכף אחר ק"ש ותפלת ש"ע יתחיל ללמוד ואז אע"פ שאח"כ יפסיק ן לימוד ללימוד ליכא קפידא וכן הוא מבואר ברבינו אשר ויש לפרש כוונת הירושלמי שאינו פוטר רק הלימוד ששנה על אתר אבל אם הפסיק באמצע אף שהתחיל על אתר מחויב לברך שנית כשיחזור ללמוד ועיין מ"ש בדברי רש"י בד"ה לגמרא. והנה דברי התוס' כאן בכוונת הירושלמי רואה אני שלפי הנראה תפסו החבל בתרין ראשין שבתחלת דבריהם לא נשאל ר"י אלא על מה שאין לומדי' מיד אחר תפלת השחר ומשמע מדבריהם שאם מתחילין מיד שוב לא איכפת בהפסק באמצע ובסוף דבריהם כתבו דברכת אהבה אינו פוטרת אלא אם ילמוד מיד וגם לא יעשה היסח הדעת דמזה נראה אם הסיח דעתו אפילו באמצע הלימוד הוה הפסק וצריך לברך שנית. ונלע"ד שבתחלה קודם שחידשו לחלק בין ברכת אהבה ובין ברכת אשר מחר בנו אז ודאי שהירושלמי לא הקפיד רק על ההתחלה ומעשים בכל יום יוכיחו ואטו כ"ע רשב"י נינהו והלא דרכם להפסיק בלימודם ואינם חוזרים ומברכים אבל כאשר חידשו שהירושלמי קאי רק על ברכת אהבה ולא על ברכת התורה ממש וא"כ אין ראי' ממעשים בכל יום שהרי הדרך לברך בכל יום ברכת התורה ממש וא"כ יש לפרש קפידת הירושלמי גם על היסח הדעת ובזה אתיין דברי התוס' דבר דבור על אופניו:

בא"ד והי' אומר ר"ת וכו'. נסתפקתי לדעת ר"ת אם אע"פ שא"צ לברך קודם השחר מ"מ יכול לברך אז לפטור הלימוד שילמוד לאחר שיעלה השחר או דלמא כיון שעתה עדיין אינו חייב לברך אין ברכה של עתה פוטרתו מה שילמוד אחר שיתחייב וכשם שמי שאינו מחויב בדבר אינו יכול לפטור את המחויב כך הוא עצמו בשעה שאינו מחויב א"י לפטור אפי' את עצמו על השעה שיתחייב וברכתו שמברך עתה הוי ברכה לבטלה. ורציתי לפשוט ספיקתי ממה דאמר ר' זריקא כאן בסוגיא זו דברכה אחת היינו יוצר אור וא"כ לא ברכו עתה ברכת אהבה וכיון שלא היו פנוים משעת שחיטת התמיד עד עתה כמבואר שם במס' תמיד לא ברכו ברכת התורה ואיך קראו עשרת הדברות וק"ש בלא ברכת התורה בשלמא לשאר פוסקים איכא למימר שכבר ברכו ברכת התורה בקומם ממטתם בלילה אבל לר"ת שחיוב ברכת התורה אינו מתחיל קודם אור היום איך ברכו קודם זמן חיובם א"ו דגם לר"ת אף שאינו חייב מ"מ אם ירצה יכול לברך אז לפטור מה שילמוד אחר שיאיר היום אבל באמת אין מכאן הוכחה דשחיטת התמיד לא היתה תיכף בעלות השחר כי הוצרכו להמתין עד שהאיר המזרח כמפורש בריש אמר להם הממונה וברכת התורה אפי' לר"ת חל החיוב בע"ה א"כ אז ברכו ברכת התורה. ולכן הדבר צריך תלמוד. ועכ"פ כראה דמי שהי' נעור כל הלילה שזה ודאי א"צ לברך קודם אור היום אף שפסק המג"א בסי' מ"ז ס"ק י"ב דביום חייב לברך עכ"פ לא יקדים לברך עד שיאיר השחר:

בא"ד והצרפתים נהגו וכו' אבל א"צ כמו"ש כבר. ונלע"ד מנהג הצרפתים נכון שאם לא יאמרו אז פסוקים וכיוצא בזה ולא יהי' ברכתם רק על מה שילמדו אח"כ ביום ובין כך יאמרו ק"ש ותפלה ותהי' ברכת אהבה פוטרת מה שילמדו אח"כ ותהי' ברכתם הראשונה שבירכו ברכת התורה לגמרי ברכה שאינה צריכה ובשלמא אם אמרינן כדעת הירושלמי שברכת אהבה אינה פוטרת אלא מה ששונה על אתר ועיין מ"ש לעיל בפירוש דברי הירושלמי א"כ ברכת התורה הראשונה היא ברכה הצריכה לפטור מה ילמדו באמצע היום אבל אם לא קיי"ל כירושלמי א"כ אהבה רבה פוטרת הכל אז בודאי צריכי' לומר פסוקים תכף אחר ברכת כהנים ולכן אני תמה שהתוס' כתבו שהצרפתים נהגו כן מפני הירושלמי. ולדידי אדרבה נהגו כן מפני שלא קיי"ל כירושלמי. ולכן נלע"ד שכוונת התוס' דלמה להו למימר הני פסוקים הא בלא"ה צריכין לומר בכל יום פרשת התמיד ומשנת איזהו מקומן וברייתא דר' ישמעאל וכ"ז קודמים לברכת א"ר ועל כרחך טעמייהו מפני שהם מברכים ברכת התורה ועדיין אינם אומרים פ' התמיד עד אחר זמן מה כמנהגינו וס"ל שאין להפסיק בין ברכת התורה להלימוד כירושלמי ועיין בב"י ובב"ח ולכל א' לפי פירושו אתיין דברי התוס' כהוגן:

והנה התוס' בתחלת דבור זה רשמו וציינו שכבר נפטר בא"ר עד הלכך נמרינהו לכולהו ובכל הדיבור הזה לא מצינו שדברו כלל מכל דברי הני אמוראי בנוסחת ברכת התורה ולמאי ענין ציינו בתחלת הדבור עד נמרינהו לכולהו. וגם הלם ראיתי שתוס' בדבור הזה אזלי בשטת ר"ת שהביא הרא"ש דוהערב אינו ברכה בפ"ע רק סיום ברכה ראשונה ואין כאן אלא שתי ברכות וכ' הרא"ש דלר"ת ל"ב נמרינהו לכולהו רק גרסי' נמרינהו לתרוייהו והתוס' כאן בדבור הזה שכתבו ועוד אפי' וכו' אבל ברכת בחר בנו וברכת לעסוק בד"ת שהם עקר וכו' ולמה שבקו ברכת והערב א"ו שס"ל כר"ת שהם רק שתי ברכות ולפי"ז איך גרסי בתחלת הדיבור נימרינהו לכולהו כמבואר בדבריהם בתחלת הדבור ולעמוד על כוונתן של בעלי התוס' בזה נתתי לב בגוף פלוגתייהו דהני אמוראי על מהצריך לברך לא מצינו הכרע כאן בסוגיא זו הלכה כדברי מי רק הרי"ף בשם רבינו האי הביא דהלכתא כר"ח ב"א דמברך על הכל ומנהגא כוותי'. ואני אומר דברי רבינו האי בודאי תורה הם והלכה נקבל אבל לדין יש תשובה דלמה יודחו דברי ר' יוחנן מהלכה שאמר לגמרא א"צ לברך ומי בכל האמוראים הנזכרים כאן שיהי' הלכה כמותו נגד ר"י ובפרט שר"ה ור"א מסייעו לי' לר"י עכ"פ בהא שסבר דלגמרא א"צ לברך. ובשלמא לגירסא שלפנינו בסוף הסוגי' ורבא אמר אף לגמרא צריך לברך א"כ מאביי ורבא הלכה כבתראי ועדיין יש לפקפק שדבר זה אינו מוסכם שגם אביי ורבא עצמם הם נכללים בכלל הזה אבל דא עקא דבגירסת הרי"ף הוא ורב אמר וכו' והרי נגד רב ודאי הלכה כר' יוחנן ואף דהרי"ף גריס ור"א אמר אף לתלמוד צריך לברך מדרש א"צ לברך ורב אמר אף למדרש צריך לברך עיין ברי"ף וא"כ לתלמוד שוים ר"א ורב דצריך לברך מ"מ קשה מדוע יה' הלכה כרב ור"א נגד ר"י ורב הונא דשוים בזה דלתלמוד א"צ לברך ואפילו אם הי' ר' יוחנן יחיד עיין מה שכתבתי בחיבורי נודע ביהודה חלק י"ד סימן ך"ו דף מ"א ע"ג. ועוד לפי גירסת הרי"ף למה מברכין גם על מדרש דבזה רב הוא יחיד נגד כל הני אמוראי ובפרט שר' יוחנן בכללם: ולבאר כל זה על נכון נתתי לב על פלוגתא דהכי אמוראי דבתר הכי בנוסח ברכת התורה והגירסא שלפנינו היא מאי מברך אר"י אמר שמואל וכו' אבל גירסת הרי"ף אמר ר' יהודה בר אשי וגירסת הרי"ף אני תופס. ואומר אכי דהני אמוראי כהני אמוראי דלעיל וזה לשון רבינו יונה וכנגד שלש ברכות תיקנו בבוקר שלש עניני' ברכת אשר בחר למקרא וברכת והערב למשנה וברכת לעסוק בד"ת למדרש ולדעת ר"ת וכו' ואשתכח דהוה להו שתי ברכות האחת כנגד תורה שבכתב והאחת כנגד תורה שבע"פ והמדרש והמשנה הכל בכלל תורה שבע"פ וסגי להו ברכה אחת עכ"ל רבינו יונה ואני אומר כאשר חישב הפרטים למה שביק זכרון לגמרא והרי הן ד' פרטים מקרא ומשנה וגמרא ומדרש ולכן אומר אני דברכת והערב בין לדעת הסוברים שהיא ברכה בפ"ע ובין הסוברים שהיא סיום ברכת לעסוק מ"מ לארבעה נמנים הני כולהו כי גם ברכת אשר בחר בנו כיון שפותחת בברוך ומסיימת בברוך רומזת לשנים. ומעתה אני אומר דר יהודה ב"א סובר כרב הונא דרק למקרא צריך לברך ולכן קבע רק ברכה אחת בפתיחת ברוך בלא חתימה ור' יוחנן לשיטתו דאף למשנה צריך לברך וא"כ איכא תרי דצריכי ברכה דהיינו מקרא ומשנה ולכן סיים בה והערב ונא ואיכא תרי ברכה דהיינו למ"ד תרי ממש ולר"ת ברכה אחת כוללת שתים פתיחה וחתימה ורב המנונא ג"כ ס"ל כר"י דגם למשנה צריך לברך ולכן אמר אשר בחר דג"כ יש בה תרתי פתיחה וחתימה אלא דהיא עדיפא לי' מברכת לעסוק עם והערב לפי שהיא מעולה שבברכות ולבסוף מסיק סתמא דהש"ס דנימרינהו לכולהו לפי שהש"ס קובע הלכה כר"ח בר אשי דלעיל דאפילו לגמרא (או למדרש להרי"ף) צריך לברך ויש כאן ארבעה דברים שמברך עלייהו מקרא ומשנה וגמרא ומדרש הלכך נמרינהו לכולהו ברכות שכוללים כל ארבעתן ונמצא יפה פסק רבינו האי שאין אחר הכרעת מסקנת הש"ס שום פקפוק וחשש. ומעתה אני אומר דלא כסברת הרא"ש שאם הם רק שתי ברכות ל"ג לכולהו רק גרסינן לתרוייהו. ולדידי כיון שכוללים ארבעה ענינים שייך לגרוס לכולהו. וממילא ניחא דברי התוס' דהוכחתי דהם סברי שהם רק שתי ברכות ואפ"ה גרסי נימרינהו לכולהו והנה התוס' פלפול בדבור הזה למה אין מברכין גם באמצע הלימוד אם מפסיק כשם שמברך בסוכה על כל סעודה ותירצו דשאני תורה דלא מייאש דעתו שהרי כתיב והגית בו יומם ולילה ואומר אני דדברי התוס' עולים אם הדין שעל כל לימוד צריך לברך מקרא משנה מדרש וגמרא אבל הי' הדין כר' יוחנן דלגמרא א"צ לברך והא ודאי שבלימוד הגמרא אף למי שסובר שא"צ לברך עכ"פ יוצא ידי חובת והגית בו יומם ולילה ולפי"ז מי שלומד משניות ובירך בבוקר ברכת התורה ובאמצע היום הפסיק ממשנתו והלך לעסקיו כשחוזר אח"כ על משנתו ללימוד המשניות הי' צריך לחזור ולברך דזה דומה ממש לסוכה וכאן לא שייך תירוץ התוספת דשאני תורה דכתיב והגית בו יומם ולילה דהרי אפשר לקיים והגית בדבר דליכא בו ברכה דהיינו גמרא. ולכן הוצרכו התוס' בציונם שציינו בתחלת הדבור עד הלכך נמרינהו לכולהו דזה הוא הכרעת הש"ס דצריך לברך בין על מקרא ובין על משנה ומדרש וגמרא ושפיר סליק טעמא דידהו לחלק בין סוכה לתורה:

ואומר אני דבר חדש כיון שעקר הטעם שאין היסח הדעת מפסיק לענין ברכת התורה הוא משום דכתיב והגית בו יומם ולילה ולפ"ז דבנשים אף שמברכין ברכת התורה כמבואר בסוף סימן מ"ז מטעם שיכולים ללמוד תורה שבכתב וגם בדינין שלהם כמבואר בב"י שם מ"מ עכ"פ לא שייך בהו והגית יומם ולילה א"כ אם ברכו בשחר כנהוג ובאמצע היום אחר שכבר הפסיקו בדברים אחרים ישבו ללמוד איזה דבר מקרא וכיוצא מה שרשאים ללמוד חייבים לברך שנית ברכת התורה. ואמנם לא מצאתי מזה זכר בדברי הראשונים ואחרונים:

ד"ה וברכת כהנים ואין זה דוכן וכו'. ויש לדקדק הלא ממקומו הוא מוכח שאין זה נשיאת כפים שהרי ג' ברכות הללו מבואר כאן במשנה שברכו את העם והיינו עם העם כמו שפירש"י וכן הוכחנו לעיל בדברינו וא"כ אם ב"כ דתנן הכא היינו נ"כ קשה והרי העם זרים הם וכי זר נושא כפיו ובפרט במקדש ועיין בחיבורי נ"ב א"ח סימן ו'. ולכן נלע"ד שגם התוס' סוברים כהרמב"ם שאמרו ברכת שים שלום אלא שהתוס' ס"ל דגם פסוקי ב"כ אמרו ג"כ שעל כן התנא קורא אותו ברכת כהנים וא"כ הי' מקום לומר שהיינו נ"כ ממש והעם לא אמרו ב"כ ואמרו רק שים שלום והוצרכו התוספת להביא הוכחה שגם הכהנים לא נשאו כפיהם באותו פעם. ובזה ג"כ ניחא מה שלא הוקשה להתוס' כאן למה קורא אותו ברכה כמו שהקשו לקמן בד"ה ברכה אחת ועיין מ"ש בדברי הגמרא ואמנם לפמ"ש כאן ניחא:

בשלמא מדת לילה ביום כדאמרינן יוצר אור ובורא חושך אלא מדת יום בלילה היכי משכחת לה אמר אביי גולל אור וכו'. מקשים ודקארי לה מאי קארי לה אטו לא התפלל תפלת ערבית ולא ידע דאמרינן גולל אור מפני חשך. ואפשר דהמקשן סבר דצריך להזכיר לשון יצירה ובריאה על דרך יוצר אור ובורא חשך וסבר דגולל אור אינו בסוג זה ואהא פריך היכי משכחת לה כלומר היכן תמצא זה בנוסח הברכה שאנו אומרים. ופריק אביי דהא דאמרינן גולל אור זכירה היא והוי כמו יוצר אור דהיוצר בידו לגלול:

שכבר נפטר באהבה רבה עמ"ש התוס' והרב ברכת אברהם ח"ד סי' קס"ה האריך הרבה בדבריהם והמעיין יראה שקצת הערות אשר הערה יש ליישב' בפשיטות ועל פי ישובו להערותיו יש לתרץ איזה קושיות שהקשה מרן בב"י סי' מ"ז ודוק היטב:

ורבא אמר אף לתלמוד צריך לחזור ולברך וכו' לתנויי פרקין בספרא דבי רב וכו' עמ"ש אני בעניי בס' הקטן ברכי יוסף סי' מ"ז בס"ד:

(יא ב) זו היא מעולה שבברכות.—כעין זה ביבמות קב ב.