כתובות צג ע"ב

דף צג - ב

הרי השכר לאמצע, מתחלק הוא בשוה בין שניהם, ואף שלא השקיע האחד אלא מחצית מן השני. ^[1]

אמר רבה לפרש דברי שמואל: ^[2]

מסתברא מילתיה דשמואל, שאין הם חולקין לפי מעותיהם, באופן שקנו בכסף שור למטרת חרישה ולהתחלק בריוח הבא מן החרישה -

ועומד הוא לחרישה, כלומר: אכן חרשו בו והרויחו מן החרישה, ומשום שאין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה כלום, לכן חולקים הם בשוה.

אבל באופן שקנו בכסף שור למטרת חרישה ועומד לטביחה, כלומר: שבסופו של דבר לא בא השכר מחמת חרישה שחרשו בו, אלא שהשביח בשרו וטבחוהו; וכל שכן אם מלכתחילה קנאוהו למטרת טביחה, ^[3] כי אז:

זה נוטל לפי מעותיו, וזה נוטל לפי מעותיו וטעם החילוק הוא: כי שבח החרישה אי אפשר שיבוא על ידי חלקו של זה בלא חלקו של זה, ולכן אף השכר לאמצע; אבל שבח הבשר הרי מתחלק הוא לאבריו, ולכל אחד חלק בשור ובשבח שלו כפי מעותיו.

ורב המנונא אמר לפרש דעתו של שמואל: ^[4]

אפילו בשור לחרישה ועומד לטביחה, שהשכר לאמצע. ^[5]

מיתיבי לרבה הסובר: שור לחרישה ועומד לטביחה, חולקין לפי מעותיהן: שנים שהטילו לכיס, זה מנה וזה מאתים, הרי השכר לאמצע.

ומדייקת הגמרא מאי לאו, האין כן הדבר שהברייתא עוסקת באופן שקנו שור לחרישה ועומד לטביחה, ואם כן תיובתא דרבה, שאמר בכי האי גוונא: זה נוטל לפי מעותיו, וזה נוטל לפי מעותיו!?

ומשנינן: לא כאשר פירשת, אלא הברייתא עוסקת בשור לחרישה ועומד לחרישה, ולכן השכר הוא לאמצע.

ומקשינן: אבל שור לחרישה ועומד לטביחה מאי יהיה הדין לפי דבריך, שזה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו -

ואם כן תיקשי: אדתני סיפא:

עד כאן לא אמרנו שהשכר לאמצע אלא כשקנו במעותיהן בהמה אחת -

אבל לקח זה האחד במעות שלו שוורים בריאים השוים מאתיים, וזה השני לקח במעות שלו שוורים כחושים שאינם שוים אלא מנה, ^[6] ונתערבו השוורים אלו באלו וחרשו בהם -

זה נוטל לפי מעותיו שני שליש בריוח, וזה נוטל לפי מעותיו שליש בריוח כפי השקעתו בשוורים, שהרי שווריו הכחושים של האחד לא השביחו כשל שווריו הבריאים של השני. ^[7]

ולדבריך, שאפילו בבהמה אחת כשקנוה לחרישה והעמידוה לטביחה, הרי הם נוטלים לפי מעותיהם, אם כן: ליפלוג וליתני בדידיה, יחלק התנא בבהמה אחת שבה עוסקת הרישא, וכך יאמר:

במה דברים אמורים שהשכר בבהמה אחת הוא לאמצע, בשור לחרישה ועומד לחרישה -

אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה, זה נוטל לפי מעותיו, וזה נוטל לפי מעותיו; ובהכרח שאף בשור לחרישה ועומד לטביחה הרי השכר לאמצע, ולא משכחת לה שיהיה השכר לפי מעותיהם אלא בשתי בהמות. ^[8]

ומשנינן, אמר לך רבה: הכי נמי קאמר, אכן חילק התנא בבהמה אחת, והכי קאמר:

במה דברים אמורים שהשכר לאמצע: בשור לחרישה ועומד לחרישה.

אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה, נעשה כמי שלקח זה בשלו, וזה בשלו, ונתערבו,,, שזה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו.

תנן במשנתנו:

וכן שלשה שהטילו לכיס, פחתו או הותירו כך הן חולקין לפי מעותיהם.

מאי לאו "פחתו" היינו פחתו ממש שהרויחו מאותה עיסקא שהשקיעו בה, ו"הותירו" הינו הותירו ממש, שהרויחו מאותה עיסקא שהשקיעו בה!?

ומשמע ממשנתנו שבכל אופן השכר מתחלק לפי מעותיהם, ואפילו בשור לחרישה ועומד לחרישה, ואם כן הוי תיובתא דשמואל בין לפירושו של רבה ובין לפירושו של שמואל. ^[9] אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:

לא כאשר פירשת את משנתנו, אלא כך תפרש:

"הותירו" היינו שהיו המעות שנתנו זוזים ישנים, ונשאו ונתנו בהם עד שנעשו חדשים ויוצאים הם בהוצאה, ולכן חולקים הם לפי המעות, "דכל חד מאי דיהיב שקיל"; אבל אם הותירו יותר מן החשבון שנתנו לעיסקא, הרי השכר לאמצע.

"פחתו" היינו שנפסלה המטבע והיא ראויה היום להיות אסתירא דצוניתא [מי שיש לו מכה בפיסת רגלו מתחת, קושר ממטבעות אלו שם, שהחלודה והצורה שבהם מועילים למכה], כי היות והמטבעות שנתנו עדיין הם בעין, מפסיד כל אחד לפי החשבון שנתן; אבל בשאר הפסד שהמעות אינן בעין, מפסידים הם שוה בשוה. ^[10]

א. נתבאר במשנה לעיל פג א, שתיקנו חכמים באשה הבאה ליפרע את כתובתה מנכסים משועבדים שביד לקוחות, או מנכסי יתומים, שלא תיפרע אלא בשבועה שעדיין לא נפרעה.

ב. במשנה הבאה ובסוגייתנו יתבאר, דין אשה שכתובתה קודמת לשל רעותה, כיצד היא נשבעת לרעותה כשהיא גובה קודם לה.

ג. כן יתבאר במשנה ובסוגייתנו, אם שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים היא בין ביתומים קטנים ובין ביתומים גדולים, או שלא נתקנה תקנה זו אלא ביתומים קטנים בלבד.

מתניתין:

מי שהיה נשוי ארבע נשים, ומת ונתחייבו נכסיו כתובה לארבע נשותיו.

הראשונה קודמת לשניה, ושניה לשלישית,, ושלישית לרביעית.

וראשונה נשבעת לשניה, כלומר, אם טוענת השניה: הואיל ואת באה ליטול תחילה השבעי לי שלא גבית משל בעלי כלום, כי שמא לא ישתיירו נכסים כשיעור כתובתי, הרי הראשונה צריכה לישבע. ^[11]

ואף השניה נשבעת לשלישית אם טוענת השלישית כטענת השניה.

ושלישית לרביעית, ואילו הרביעית נפרעת שלא בשבועה. ^[12]

בן ננס אומר: וכי מפני שהיא אחרונה - נשכרת היא שתיפרע שלא בשבועה!?

אלא אף היא הרביעית לא תפרע אלא בשבועה. ^[13]

היו יוצאות הכתובות כולן ביום אחד, כלומר: אם היו כל הכתובות יוצאות לפנינו ומלמדות שכולן נכתבו ביום אחד -

כל הקודמת לחברתה אפילו שעה אחת, וכגון שהשעות מפורשות בכתובה - זכתה.

וכך היו כותבין בירושלים שעות.

היו כולן יוצאות בשעה אחת, ואין שם אלא מנה, הרי כולן חולקות בשוה. ^[14]

גמרא:

שנינו במשנה: והרביעית נפרעת שלא בשבועה; בן ננס אומר וכי מפני שהיא אחרונה נשכרת:

ומבארת הגמרא: ודאי פשוט הוא, שאם נפרעה כבר הראשונה והשניה והשלישית, אין סיבה להשביע את הרביעית, וכדברי תנא קמא, שהרי כל השבועה היא שמא לא יספיקו הנכסים לגביית הנשים שעדיין לא גבו, אבל אם כבר גבו הראשונות את כתובתן למה תישבע הרביעית.

ובמאי קמיפלגי, כלומר: באיזה אופן נחלקו תנא קמא ובן ננס, ומה הוא טעם מחלוקתם?

אמר רבה מסתבר' מלת' דשמואל בשור לחריש' וחורשין בו דכיון שה"ה לחריש' אלא בכלו יש להם לחלוק שכר ולאמצע אבל שור לחרישה ועומדת לטביחה כלומר ששבח אחרי כן בבשר וראוי לשחיט' וטבחוהו ובאין למכרו או לחילוק איברי' זה נוטל חלק וזה נוטל ב' חלקים כ"א לפי מעותיו והא דנקט שלקחוהו מתחלה לחרישה לרבות' נקטינהו דאע"ג דמעיקרא אדעתא למפלג בשוה נחית בשותפו' השתא בבשר ושחטוהו הוא מתחלק לפי איבריו ויטול כ"א לפי מעותיו ורב המנונא אומר אפילו שור לחרישה וכו' פי' אעפ"י שהשכר עומד על הקרן אם היו עתידין לחלקו לאבריו ולהוליך הבשר כ"א בביתו היו נוטלין לפי מעות אבל כיון דלמכירה קאי וסוף שיותירו המעות נמצא שהריוח הוא מובדל מהקרן וכאלו נשתכרו בפרקמטיא דמי שהשכר לאמצע ולא תימא דוקא בשלקחוהו לחרישה תחילה אלא אפילו לקחוהו תחילה לטביחה כיון דלמכירה קאי ולא לחלקו לאבריו הוי השכר לאמצע אלא משום דנקט רבה שור לחרישה ועומד לטביחה נקט נמי איהו האי לישנא ולאו דוקא ר"א דאם לקחוהו תחילה לטביחה מודה רב המנונא דלפי מעות הן חולקין ויש להקשות על זה דא"כ כי מותבינן בסמוך (מרבוות') [מברייתא] אליבא דרב' דפליג דלפלגי ולתני בדידה רב המנונא נמי אדתני סיפא וכו' בד"א בשור לחרישה ועומד לטביחה [אבל בשור לטביחה ועומד לטביחה] זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ותו מהא דאותבינן ממחני' דקתני פחתו או הותירו שחולקין לפי מעותיו וקושיין לרב המנונא ודאי כדבעינן למימר ודחיק לנפשי' לאוקמי בזוזי חדתי ואסתירא דצוניתא ואמאי לוקמה בשור לטביחה [ועומד לטביחה] וכל דכוותי' שראוי ליחלק אלא ודאי ש"מ דרב המנונא סרכא דלישנא דרבה נקט אבל ה"ה בשור לטביחה ועומד לטביחה השכר לאמצע עד שיעשה תנאי מפורש והטעם דמילתא משום מזלא דבי תרי עדיף ושכרן נתרבה ג"כ מפני חלקו המועט של זה שיכולין ליקח סחורה גדולה יותר וזה מהפך בה וכן נראה בירושלמי דהתם תנן על מתני' אמר ר"א הדא דתימ' כשהיתה סלע חסיר' או יתיר' אבל לשכר ולהפסד כולן חולקין בשוה וקשיא הדין יהיב מאה והדין יהיב עשר ואת אמר הכין חברייא אמרי' יכול הוה למימ' ע"י עשרה דינרין סליקו' פרקמטי' עד כדון דהות פרקמטיא (חסירה) זעירא [הות פרקמטיא רובא] מאי יכול הוא למימר לי' ע"י עשר' עד דאזדבין חדא זימנא אנא מזבין עשרה זימנין ע"כ. ועוד דאשכחן בירושלמי פ' שור שנגח את הפרה וכן ג' שהטילו לכיס פחתו והותירו כך הם חולקים אמר ר' אבין בר חייא נראין הדברים כשנטלו מרגלית בו יכול למימר ליה פרקמטיא דידך סגיאן ואת מעטין מזבינתא וכי הפיך מתהפך מטיבך עד כדון כשהיתה פרקמטי' נתונה כאן היתה פרקמטיא שלך נתונה ברומי מאי יכול למימ' עד דאסתלק אנא איפוך ומתהפיך בדיני הכא נמי כך ע"כ בירושלמי ופי' ברור ומשמע דר' אבין בר חייא דהתם הוא דס"ל כרב המנונא דהכא וזה דעת רבי' ז"ל והוא הנכון אבל לקח זה בשבילו וזה בשבילו ונתערבו פי' שלקחו שוורים או פרקמטייא כ"א בשלו נתעכבו:

תנן וכן ג' שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הם חולקין פי' רש"י ז"ל ותיובת' דשמואל משמע דסב' מר"ן ז"ל דרבה ורב המנונא פליגי אדשמואל דשמואל אמר לעול' השכר לאמצע והיינו תיובתא דלא אשכחן לה תירוצ' אלא בזוזי חדתי או בדאיסתר' דצניית' דאלו לרב' איכא לאוקמ' בשור לחרישה ועומד לטביחה ולרב המנונא בשור לטביחה ועומד לטביחה ואין זה נכון דודאי רבה ורב המנונא לאו דאפלגו עלה דשמואל אתו אלא לפרושי מימריה ורב' ה"ק דמסתברא מילתי' דשמואל בהכי וכיון דכן הכי אמר' לי' שמואל והכין מתפרש' האי לישנא בכל דוכתא עד דאתפרש' בהדי' כדאמרי' התם בפ"ק דסנהדרין אמר רבה מסתברא מלת' בששכרו וכן אמר רב אפילו נטלו הלכך קושיין הכא לשמואל דרב המנונא וכדפי' לעיל. ומסתברא הלכתא כרב המנונא (דלהדי') [דלדידיה] אתא מתני' דלעיל כפשוטה ולכאורה אמר ר"נ בר אבוה דמתרץ מתני' להדי' אליב' דידי' כוותי' ע"ל והא דאמר בפר' שור שוה מאתיים שנגח שור ששוה מנה ואין הנבילה יפה כלום זה נוטל מנה וזה נוטל מנה וחזר ונגח שור ששוה מאתיים האחרון נוטל מנה כשהו' חצי נזקו ושנים שלפניו כל אחד נוטל דינרי זהב ואוקימנ' התם כר"ע דאמר שותפי נינהו ואפ"ה אמרינן כי מפסיד כל א' וא' לפי מעותיו וא"כ ה"ה לשכר וקשיא לרב המנונא דאלו לרבה מסתברא עומד הוא לטביחה כיון שהוא נגחן כדאמרן התם יכול הוא לומר לשחיטה מכרתי לך. ונראה לי דלא אמר רב המנונא אלא כשנשתתפו לדעת דאדעת' דהכי נחית אבל התם שלא נשתתפו והו"ל כאלו לקח זה בשבילו וזה בשבילו ונתערבו דתנא לעיל שחולקים לפי מעות לד"ה:

הותירו זוזי חדתי פחתי אסתירא דצונית' פירש"י ז"ל חדתי (שהיה כלי) [שמטילים] זוזים ישנים (ונשמרו ונותנו) [ונשאו ונתנו] בהם עד שנעשו חדשים ויוצאים מהוצאה הלכך חולקין לפי המעות דכל חד מאי דיהיב שקיל אבל אם הותירו יותר על החשבון השכר לאמצע:

אסתירא דצוניתא שנפסל המטבע ואין יוצאת בהוצאה ונותנת אותה על מכה שבפיסת הרגל ואמר במסכת שבת מאי צנית בית ארעא דכיון דישנן בעין נוטל כל אחד וא' כחשבון שהטיל אבל אם פחתו מאה או חמשים זה מפסיד המחצה וזה מפסיד המחצה שהשכר וההפסד למחצה לשון רש"י ז"ל ובודאי הא דנקט תלמודא זוזי חדתי לאו למעוטי סתם עתיקן דבפרק הזהב מוכח דעתיקי חשוב מחדתי אלא לאפוקי צנייתא או מטבעת ישנים מאד שאינם חשובים כמו חדשים וגם רש"י ז"ל לזה נתכוין:

מתני' מי שהיה נשוי ד' נשים ומת הראשונה נשבעת לשניי' הקשה בתוספת אמאי תניא ד' נשים דהא בג' סגי לאשמעינן דשבועה לאחד שבועה למאה כי הראשונה נשבעת לשניי' ואינה נשבעת לשלישית. ותרצו דא"כ שלישית שהיא אחרונה אינה נשבעת אליבא דת"ק וה"א דמש"ה אין הראשונה נשבעת לה משום שהשלישי' אינה נשבעה אבל בארבעה נשים שהשלישי' נשבעת לראשונה נשבעת לה קמ"ל דאפי' בה אמרינן שבועה לאחד שבועה למאה. הראשונה נשבעת לשניי' פירש רש"י ז"ל שאם שניי' טוענת הואיל ואת באת ליטול השבעי לי שלא גבית משל בעלי כלום דלמא לא משתייר לנכסי כשיעור כתובתי ע"כ. דין. ושמעי' מהכא כי מלוה מוקדמת שבא לגבות תחלה ודומה לב"ח מאוחר שנשבע מוקדם שבועה בנקיטות חפץ שאינו פרוע כאלו בא ליפרע מנכסים משעבדים ואין נאמנות שטר מועיל בזה כדמוכח ממאי דכתיב בפ' הכותב:

גמרא במאי קמפלגי כלומר מ"ט דבן ננס הואיל ות"ק טעמא דידי' טעמא תריצא הוא דכיון דרביעית לא שקלי כלום מן הראוי אלא הקודמת לה למה תשבע.

כגון שנמצאת אחת מן השלש שדות שגבו ג' נשים ראשונות שדה שאינה שלו שנודע שגזלה וסוף שיבואו בעלים ויטלנה הימנה וכשבאה רביעית לגבות כתובתה שדה רביעית באה זו ועורר' ולאח' יבא הגזלן יטול שדהו מידי ונמצאתי קרחת רצוני שתשבעי שלא נגבית מכתובתה בחיי בעלה:

ולענין ביאור הקשו בסוף הסוגיא לשמואל ממשנתנו ר"ל וכן שלשה שהטילו לכיס כך הן חולקין ר"ל כל אחד לפי מעותיו כמשנה אחרונה על הדרך שביארנו במשנה והעמידוה בזוזי חדתי כמו שביארנו במשנה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרכים שכתבנו הלכה פסוקה הם וכבר התבאר בה מה שבא עליה בגמרא ולא נתחדש עליה בגמרא עוד דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הרביעית והכונה בה גם כן בענין החלק השלישי והוא שאמר מי שהיה נשוי לארבע נשים ומת הראשונה קודמת לשניה והשניה קודמת לשלישית והשלישית קודמת לרביעית הראשונה נשבעת לשניה והשניה לשלישית והשלישית לרביעית והרביעית נפרעת שלא בשבועה אמר בן ננס כיצד וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה אף היא לא תפרע אלא בשבועה היו כלן יוצאות יום אחד כל הקודמת את חברתה אפילו שעה אחת זכת כך היו כותבין בירושלם שעות היו כלן יוצאות שעה אחת ואין שם אלא מנה חולקות בשוה אמר הר"ם פי' כאשר יהיה שם יורש או בעל חוב הנה דברי הכל שאין לאחת מהן שתקח הכתובה עד שתשבע ואמנם חלק בן ננס כאשר אין להם אדם שיעמוד כנגדן שהוא יאמר כאשר נמצאת שדה אחת מאותן ג' שדות שזכו בהן ג' נשים הראשונות שאינן שלו והוציא זה הקרקע מידה הנה לא תוציא מיד הרביעית השדה שבידה ואע"פ שהיא מאוחרת ממנה לפי שדעתו שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ואין לזאת אשר הוציאו הקרקע מידה אצל הרביעית זולת שתוכל להשביעה לבד שהיא לקחה בדין ולזה תשבע שבועת התורה ואז תטול בזה הקרקע עד שלא תצטרך בה שבועה כאשר תתבקש ות"ק יסבור שהיא לא תשבע לפי שדעתו שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה וכאשר תצא קרקע מאחת מהשלש הראשונות תחזור ותקח מה שביד האחרונה ותקח הקרקע אשר ביד הרביעית הנה לא תועיל שבועתה כי כאשר הורדנו אותה בזה הקרקע לא היתה ירידה שלמה מפני שהיא מוכנת שתצא ממנה ומכח דברינו יתבאר לך שאלו הארבע כאשר לקחו מטלטלין או שהרביעית תקח מטלטלין בכתובתה הנה היא תשבע לדברי הכל לפי שאין מחלקת במטלטלין שהם לא יצאו מתחת ידה וכבר ביארנו הרבה פעמים שהעקר שאין דין קדימה במטלטלין והלכה כת"ק באיכות החלוקה כמו שהתבאר בראש המסכתא בתולה כתובה מאתים ואלמנה מנה:

אמר המאירי מי שהיה נשאוי ארבע נשים וכו' ולאו דוקא נקט ארבע אלא נקט ברישא דמתניתין שתים והדר שלש והדר ארבע ומכל מקום סיים אחריה בשתים משום דהכי איצטריכא ליה לדין חוזרות חלילה ופירוש המשנה בשאין זמן שיעבודן שוה אלא זו קודמת לזו וכמו שאמר בפירוש הראשונה קודמת לשניה ושניה לשלישית ושלישית לרביעית ואמר שכשבאו לגבות אחר מיתת הבעל הראשונה נשבעת לשניה ורוב המפרשים פירשו משנתנו בשאין הנכסים מספיקין ואם כן כשבאה הראשונה ליפרע ואין אחר פירעונה שיעור לשניה טוענת השניה שמא הבעל התפיסה צררי ופרועה היא ואני ראויה ליטול ומתוך כך נשבעת ראשונה לשניה וכן השניה לשלישית אם היה שם שיעור לראשונה ושניה ולא לשלישית וכן שלישית לרביעית אם היה שם בכדי כתבת שלשתן ואין שם כדי שיעור לרביעית והיה ראוי שאף הראשונה תשבע לשלישית אלא שמכיון שנשבעה לשניה שבועה לאחד שבועה למאה אבל יש שם ממון בכדי ארבעתם אין הרביעית נשבעת לראשונות וכן כלם אין המאוחרת נשבעת לראשונה ושמא תאמר ובדרך זה אף הראשונה אינה נשבעת לשניה ולא אחת מן הקדומות לשל אחריה שהרי הנכסים מספיקין לכלם פירושה שבשעת גביית הראשונה לא מצאו שם נכסים אלא בשיעור הצריך לה ונשבעה לשניה ונטלה ואחר כך מצאו בכדי שניה ונשבעת לשלישית ונטלה ואחר כך מצאו בכדי שלישית ונשבעת לרביעית ונטלה וכשמצאו אחר כך לכדי רביעית היא נוטלת שלא בשבועה שמאיזה טעם משביעין אותה הראשונות מאי איכפת להו אם זו נפרעת שלא כדין והלא מכל מקום כבר נפרעו הן ובן ננס חולק לומר שאף היא נשבעת לראשונות וכן היה הדין בכלן לישבע האחרונה לקודמת ואע"פ שכבר נפרעה אלא שמאחר שנשבעה לשל אחריה שבועה לאחד שבועה למאה ואם כן לדעתו אפילו היה שם בכדי כל הנכסים כלן צריכות שבועה זו לזו ושאלו בגמרא מחלקת זו באי זה טעם היא תלויה ופירשו תחלה בדין בעל חוב מאוחר שגבה שתנא קמא סובר שאין מקום לראשונות להשביע את הרביעית שאם תאמר שמא ימצא שדה שביד אחת מן הקודמות שאינה של בעל ובא נגזל וטורפו מידה שאע"פ שבעל חוב אינו טורף אלא מן הרביעית מכל מקום כשאינה שלו מיהא נגזל טורפה מכל מקום שהוא מוצאו הרי מכל מקום היא באה אחר כן ומוציאה מיד הרביעית שבעל חוב מאוחר מה שגבה לא גבה ואם כן מה צורך לראשונה בשבועת השניה וכן לכל אחת בשבועת שאחריה ובן ננס סובר מה שגבה גבה ומתוך כך צריכה אף הרביעית לישבע וכן כל אחת לשלפניה ושבועה ליתומים אין כאן שהיתומים גדולים ואנו סוברים עכשו שדעת שניהם לומר שלא אמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אלא ביתומים קטנים בדברים שנפרעין מהן ואף כשתאמר לבן ננס לא גבה מכל מקום חושש הוא על הרביעית שתכסיף את הקרקע שבידה שכשרואה שאין משביעין אותה אף היא מרגשת בעצמה מה זו שהקלו ביך אינו אלא שאם גוביינא של אחת מהם נפקעת חוזרת על זה ומתוך כך מקלקלת השדה וכשמשביעין אותה אינה חוששת לכך ולשיטות אלו כל שלא הוצרכנו לשבועה אלא מצד האלמנות הלכה כתנא קמא אלא שמכל מקום הוזכר טעם אחר בגמרא שלדעת תנא קמא אין שבועת היתומים אמורה אלא בקטנים ובן ננס סובר שזה שאמרו הבא ליפרע מן היתומים לא יפרע אלא בשבועה אף ביתומים גדולים הוא הילכך אף רביעית אע"פ שאין בה מקום לשבועה בשביל האחרות נשבעת היא בשביל היתומים וכן הלכה ולענין פירוש מיהא יש מפרשין משנתנו אף לתנא קמא בשיש נכסים כדי לפרוע את כלן ונשבעת שלישית לרביעית שמא יבא בעל חוב ויטרוף את של רביעית והשלישית הותפשה צרורות וחלקה ראוי לרביעית וכן שניה לשלישית שמא החוב יתר על כתבת רביעית ויטרוף גם כן את של שלישית וכן מטעם זה ראשונה לשניה אבל רביעית לתנא קמא נפרעת שלא בשבועה שאם יבא לטרוף טורף את שלה קודם לכלן ושמא תאמר יזקיקנה לשבועה שמא החוב יותר מכתובת האחרונה ובעל חוב טורף אחד מן האחרות ושמא האחרונה הותפשה צררי ונמצא שגבתה כתובתה ואם תשבע תודה בהן ויתנום לבעל חוב עם חלקה שבקרקע אין זה כלום שאם גבת מטלטלין גבתה ואין בעל חוב מוציא מידה היו כל הכתבות יוצאות ביום אחד הולכין לקדימת שעות ודוקא בירושלם כמו שהוזכר כאן היו כלן יוצאות בשעה אחת אפילו נודע שהאחת קודמת לחברתה כגון שכתב בראשונה בתחלת שעה פלונית ובשניה באמצעה ובשלישית בסופה חולקות בשוה על הדרך שכתבנו בשלפניה שאין כאן קדימה אפילו בירושלם וכן הדין בשאר מדינות כל שנחתמו ביום אחד אפילו נודע שזו בתחלת היום וזו בסוף ומכל מקום כתבו גדולי הפוסקים דוקא בקנית שטר ר"ל שאין שם קנין ומכיון שאין הקנין אלא בשטר אין קדימתו כלום ואין אומרין שמן הסתם הקודם בזמן קודם בהגעה לידו אלא אם כן בקודם יום אחד בכל המדינות או שעה אחת בירושלם אבל כל שיש שם קנין כל שנודע שקנין זה קודם אפילו רגע אחד קנה משעת קנין הואיל ועברה שעת שיעור חזרת קנין על הדרך שיתבאר שיעורה בבתרא פרק נחלה ויראה שהוא הדין בכתיבה לבד אם נתברר שליד זה הגיעה תחלה אלא שאין קדימת הזמן שבשטר מוכחת שהקודם בזמן למסירה אלא לקדימת יום בכל מקום או שעה אחת בירושלם ויש חולקין בזו ואין נראה לי:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אמר רבה מסתברא מילתיה דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה פי' שכיון שהשכר שעושין הוא מובדל מן הקרן הוי הכל לאמצע וכן נמי אם שמו מעות בכיס להשתכר בהן והותירו כיון שהשכר מובדל מן הקרן השכר לאמצע אבל שור העומד לטביחה (ועומד) [ולקחו] לחרישה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו פי' שהשכר עומד על הקרן כל אחד ואחד לוקח קרנו וכ"ש אם לקחוהו מתחלה לטביחה או אם קנו עגלים לגדלן שכ"א הוא נוטל לפי מעותיו. ור"ה אמר אפי' שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע פי' אע"פ שהשכר עומד על הקרן אם היו עתידים לחלקו לאיבריו ולהוליך כ"א הבשר לביתו הי' נוטלין לפי המעות אבל כיון דלמכירה קאי וסוף שיותירו במעות נמצא שהריוח הוא מובדל מן הקרן וכאילו נשתכרו בפרקמטיא דמי שהשכר לאמצע ול"ת דוקא שלקחוהו לחרישה תחלה אלא אפי' לקחוהו מתחלה לטביחה כיון דלמכירה קאי ולא לחלוק לאיבריו הוי השכר לאמצע אלא משום דנקט רבה שור לחרישה ועומד לטביחה נקטו נמי אינהו האי לישנא ולאו דוקא:

מיתיבי ב' שהטילו לכיס זה ק' וזה ר' השכר לאמצע מאי לאו בשור לחרישה ועומד לטביחה תיובתא דרבה לא בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה מאי זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו אדתני סיפא לקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ניפלוג בדידה במד"א בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו פי' בוודאי כששמו בכיס זה ק' וזה ר' וקונים בהם פרקמטיא כיון שאין סוחרי הק' לבד והר' לבד אלא הכל ביחד אבל לחרוש ולהשתכר בהן כיון שקרנו של זה מובדל תמיד מקרנו של זה כ"א נוטל לפי"מ ה"נ קאמר במה דברים אמורים בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה נעשה כמי שלקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו שז"נ לפ"מ וז"נ לפ"מ. תנן וכן ג' שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הן חולקין מאי לאו פחתו ממש הותירו ממש פי' וק' לשמואל בין אליבא דרבה בין אליבא דר"ה שהרי אם הותירו מעות אע"פ שאין השכר עומד על הקרן נוטלים לפ"מ אר"נ ארב"א הותירו זוזי חדתי פחתו אסתרא דצניתא פי' שהטילו זוזים ישנים ונשאו ונתנו בהם עד שנעשו חדשים ויוציאו בהוצאה הלכך חולקין לפי המעות דכל חד וחד שקיל מה דיהיב אבל אם הותירו יותר על החשבון השכר לאמצע פחתו איסתרא דצניתא שנפסל המטבע ואין יוצא בהוצאה ומי שיש לו מכה תחת עקבו קושרה שם כדאמרי' בשבת יוצאים בסלע שעל הצינית דכיון שישנן בעין נוטל כ"א כחשבון שהטיל אבל אם פחתו ק' או נ' זוז זה מפסיד מחצה וזה מפסיד מחצה שהשכר והפסד לאמצע ובהא לא מבעי' רבה אלא אפי' ר"ה מודי לאו למכירה קיימא שימצא בהן עודף על הקרן או פחות אלא כ"א מוליך זוזיו או מושבחים או מופסדים אבל שור לטביחה דקאי למכירה וסוף שיהי' יתרון במעות חולקין לאמצע והל' כשמואל וכפירוקא דר"נ דבכל מידי דמשתכרי ולא קאי השכר או ההפסד על הזוזין כ"א נוטל לפ"מ או מושבחין או מופסדין. עיין בערך מ"ט בס"ה:

מתני' מי שהיה נשוי ד' נשים ומת הא' קודמת להב' והב' להג' והג' להד' והד' נפרעת של"ב אמר בן ננס וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה אף היא ל"ת א"ב היו כולן יוצאת ביום א' כל הקודמת לחברתה אפי' שעה א' זכתה כך הי' כותבין בירושלים שעות היו כולן יוצאות בשעה א' ואין שם אלא ק' חולקין בשוה במאי קמיפלגי אמר שמואל כגון שנמצאת שדה א' שאינו שלו ובב"ח מאוחר שקו"ג קא מיפלגי ת"ק סבר מ"ש ל"ג וב"נ סבר משג"ג פי' כגון שנמצא א' מן הג' שדות שגבו נשים ראשונות שדה שאינו שלו שנודע שגזלה וסוף שיבואו בעלים ויטלוה ממנה וכשבאה הד' לגבות בכתובתה שדה הד' באה זו ועוררת למחר יבא הנגזל ויטול שדהו מידי ונמצאתי קרח רצוני שתשבעי שלא גבית כתובתך בחיי הבעל ובבח"מ שקדם וגבה קמפלגי ת"ק סבר מ"ש ל"ג הילכך למה תשבע אם יבא הנגזל ויטרוף מידה היא תחזור על הד' ותטול ממנה מה שגבית דהוי לה ד' ב"ח מאוחר. וב"נ סבר משג"ג ואין הג' חוזרת עלי' לפי' היא יכולה להשביעה. ר"נ ארב"א דכ"ע מ"ש ל"ג והכא בחוששין שמא תכסיף זו הד' את השדה שהיא גובה דכי חזיא דלא משבענא לה ידעה דהדרה ג' עלה כשיטלו מה שבידה ולא חיישא הך הד' לאשבוחי לארעא אלא שמטא ואזלא ות"ק לא חייש לשמא תכסיף וכן הל' דבח"מ שקו"ג מ"ש לא גבה ומאי דאמרי' בפ"ב דערכין בח"מ שקדם וגבה מש"ג ההיא מיירי במטלטלין כדכתבינן בר"פ ומשום דמטלטלי לא משתעבדי לב"ח אבל קרקע שהם משועבדים לב"ח לא כל הימנו לאחרון לאבד זכותו של ראשון ואם קדם וגבה שלא כדין לא גבה ומוציאין מידו:

ורב המנונא אמ' אפי' שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע לישנא דרב' נקט והוא הדין נמי שור לטביחה ועומד לטביחה דכל שיתוף לאמצע דשותפין כי האי גוונא מחלי אהדדי ומזלא דבי תרי עדיף ושכרן מתרבה גם כן על ידי חלקו מועט שהן יכולין ליקח סחורה הרבה ומרויחין הרבה ומנא תימרא דמותבינן לי' לרבה מדתניא שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע כו'. ואם איתה דמודה ר' המנונא לרבה בשור לטביחה ועומד לטביחה דחולקין לפי מעות לדידיה נמי תיקשי א"כ ליפלוג וליתני בדידיה דבשור לטביחה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו. אלא וודאי לרב המנונא לעולם אית ליה דחולקין לאמצע. ותו מדמותבינן לי' לרב המנונא ממתני' דתנן וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הם חולקין. ואם איתה דמודה בשור לטביחה ועומד לטביחה מאי קושיא דהא מתני' שור לטביחה ועומד לטביחה הוא דכל עיסק' דעלמא בראוי ליחלק היינו שור לטביחה ועומד לטביחה. והכי עדיפא לי' מהך דמשני הותירו זוזי חדתי פחתו אסתיר' דצינתא אלא וודאי דרב המנונא לא שני לי' כלל דלעולם אית לי' דהשכר לאמצע והלכתא כרב המנונא דפשטה דמתניתא מסייע לי'. ורב נחמן משמי' דרבה בר אבוה קאי כוותי'. וכן היא בירושלמי דאמרינן התם וכן שלש' שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הם חולקין. אמ' ר"א הדה דתימור בשהיתה הסלע חסרה או יתירה. אבל לשכר ולהפסד כולן חולקין בשוה וקשיא ההן יהיב מאה דינרין וההן יהיב עשר' דינרין ואתמר הכי חבריי' אמרין יכיל הוא מימר לי' על ידי עשר' דינראו סלקת פרקמטיא פי' על ידי עשרה דינרין שלי לקחת פרקמטיא יותר ונמצ' אף אתה משתכר על ידי יותר. עד כדון דהו' פרגמטי' רבה. הוות פרגמטייא זעירא כלו' שהיתה הפרקמטי' רב' שלא הית' נקנית אלא בסיוע שניה' הות פרגמטי' זעירא שהוא יכול לקנותה בכדי חלקו בלא סיוע הלה מאי איכא למימר. יכיל הוא מימר לי' עד דאת מזבין חד זימנא אנא מזבין עשרה זימנין. עד כדון במקום קרוב. היה במקום רחוק כלומ' שהיו מוליכין אותה למוכרה למקום רחוק דתו ליכא למימר האי טעמא שהרי אינו יכול למכור עשרה פעמי' בשיעור מכירתו של זה. אמרה הלא הוא יכול הוא מימר לי' עד דאת אזיל ואתי חד זמן אנא אזיל ואתי עשרה זימנין פי' שעל ידי שהיא מעוטה היא קלה לישא אותה ומרויח בה יותר. וכן בפר' שור שנגח את הפרה אמרו וכן שלשה שהטילו לכיס פיחתו או הותרו כך הן חולקין. אמ' ר' בון בר חיי'נראין דברים בשנטלו מרגלית דיכיל למימר לי' אלולי עשר' דינראי לא הויא מזבין לך אבל דבר שדרכו ליחלק לאמצע וחולקין ונראה דהכי קאמר דמשמע להו למתני' פחתה הסלע או הותירה קאמר דווקא. אבל שאר ריוח חולקין לאמצע. ולפום הכי קאמר דכי אמרי' דבשאר ריוח חולקין לאמצע בשנטלו מרגלית דהתם יכול לומר לו שלא היה יכול לקנותה אלא בעשרה דינרין שלו אבל דבר שדרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין כראוי וזהו לפי מעות. אי נמי איכא למימר דלאו אמתני' קאי אלא הכי קאמר נראין דברים דבנטלו מרגלית יכול למימר לי' אלולי עשר' דינראי לא הוה מזבין לך. וכיון שכן ראוי שיהא לאמצע. אבל דבר שדרכו ליחלק ליכא למימר ה"ט מביאין לאמצע וחולקין ומתני' בדבר שדרכו ליחלק. אמ' ר' אלעזר בדבר שדרכו ליחלק דיכול למימר לי' את פרקמטי' דידך סגין ואת מעגי מזבינתה פי' מעגי מתעכב מלשון הלהן תעגנה וכדתנן ואת העיגונין שלה ונההפיך ומתהפך ומטיבך. עד כדון בשהיתה פרקמטיא נתונה כאן היתה פרקמטיא נתונה ברומי יכיל למימר עד דאת סליק אנא הפיך ומתהפיך בדידי הכא ומטיבך. ור"א דירושלמי קאי כרב המנונא דגמרא דילן. והא דאמרי' בב"ק שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום הראשון נוטל מנה והשני מנה חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושנים שלפניו זה נוטל חמשים וזה נוטל חמשים זוז חזר ונגח שור שוה מאתי' האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ושנים הראשונים כל אחד נוטל דינר של זהב. ההיא הוה לי' כלקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו דקיימ' לן דחולקין לפי מעות מורי אחי נ"ר:

מתני' מי שהיה נשוי ד' נשים ומת הראשונה קודמת לשני' והשני' כו' עד חולקות בשוה. מקשו בתוספות וליתני שלש נשים. בשלמא שתים לא מצי למיתני דאיצטריך לאשמועינן דשבועה לאחד שבועה למאה. אלא שלש ליתני. ותירצו דאי אשמעינן שלש הוה אמינא התם הוא דאמרי' שבועה לאחד שבועה למאה ולא משתבעא הך קמייתא לשלשית משום דשלשית גופה גביא בלא שבועה. אבל ארבע דשלשית נשבעת לרביעית אימא קמייתא נמי תשבע לשלשית. קמ"ל דאפי' בהא נמי אמרי' שבועה לאחד שבועה למאה:

השכר לאמצע דחולקין בשוה וה"ה דהפחת לאמצע מסתברא מילתיה דשמואל דשכר לאמצע בשור שלקחוהו לחרישה ועומד לחרישה כלומר שחורשין בו ולפיכך השכר לאמצע שהרי שניהם טרחו ביחד תחילה וסוף בלקיחתו של שור ובטרוח חרישה ואי לא הוה חלק דבעל מנה לא הוה תמן חרישה כלל שאין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה כלום הלכך חולקין בשוה אבל שור שלקחוהו לחרישה ושבח בבשר ושחטוהו זה נוטל לפי מעותיו וכו'. שהרי מתחלק הוא לאיברים והאי דנקט ראשית מקחו לחרישה רבותא אשמועינן דאע"ג דמעיקרא אדעתא דלפלגו בשוה נחות לשותפות השתא דשבח בבשר ושחטוהו והוא מתחלק לאיברים יטול איש איש לפי מעותיו. כ"ש. וזה הלשון עיקר. לשון אחר בשור לחרישה שהטילו לכיס להרויח זה מנה וזה מאתים וקנו ב' שוורים אחד במנה ואחד במאתים וחרשו בהן שכר החרישה חולקין בשוה ששני השוורים טרחו ביחד בחרישה. לחרישה ועומד לטביחה שלאחר שקנאום לחרישה שמנו השורים והשביחו בגופן ומכרום לטביחה ורב המנונא אמר אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה הואיל וטרח זה עמו וחזר על אותו שור בלקיחתו השכר לאמצע. וללישנא אחרינא נמי דפריש שקנו ביה שוורים ולא היה השבח אלא משור אחד והאי דקא נסיב תלמודא שור לחרישה ועומד לטביחה מילתא אגב ארחיה נקט שאין דרך בני אדם ליקח שור במנה ומאתים מתחלה לשחטו. מיתיבי שנים וכו' ברייתא היא. לקח זה בשלו שלקח זה שור בריא במאתים שלו וזה כחוש במנה ונתערבו וחרשו הרי זה נוטל לפי מעותיו וכו' דשור כחוש אין עבודתו שוה לבריא. וליפלוג בדידה כלומר אמאי נסיב חלוק בשני שוורים אפילו בהטילו מעות לכיס ולקחו שור אחד הוה מצי למתני זה נוטל לפי מעותיו וכו' אם איתא כדאמרת שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל וכו' מדלא קתני הכי ש"מ שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע וללישנא אחרינא לקח זה בשלו שלא הטילו לכיס כלום ולא לקחו שני שוורין בשלוש מאות ביחד ולא קנו מאמצע השותפות אלא כל אחד ואחד לקח לעצמו קודם שנשתתפו ליפלוג בדידה היכא דנשתתפו מתחלה והטילו לכיס. פחתו ממש שהפסידו. הותירו ממש שהרויחו וקתני כך הם חולקים כל אחד לפי מעותיו ותיובתא דשמואל. לא הותירו זוזי חדתי שהטילו לכיס זוזים פסולים ונשאו ונתנו בהם עד שהוציאו אותם זוזים חדשים היוצאים בהוצאה הילכך חולקין לפי המעות דהאי מנה הטיל ומנה שקיל ודוקא זוזי חדתי דאמרינן דהאי מנה הטיל ומנה שקיל במטבע אחד אבל בשתי מטבעות של שתי מדינות והאחת חזקה מחברתה שי"ב יחליפם בי"ח מחברתה ונשאו ונתנו בזוזים פסולין שלהם עד שנעשה מטבע חזקה כל כך הכא ודאי השכר לאמצע ולא אמרינן האי מנה הטיל ומנה שקיל והאי ר' הטיל ור' שקיל דאי אמרת השכר לאמצע אשתכח דבעל מנה שקיל טפי ממנה ובעל ג' מאה שקיל בציר מג' מאה שלא היו שוין ר' מאות זוזים שלהן אלא ג' מאות חדשים ואיכא על ו' מאות כל אחד ואחד נוטל שליש מנה הו'. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
אמר רבא מסתברא מילתיה דשמואל וכו' יש לפרש דרבה אתא לאפלוגי עלה דשמואל ושלש מחלוקות בדבר שמואל סבר לעולם השכר לאמצע ורבה סבר דוקא בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביח' חולקין לפי מעות ורב המנונא סבר אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע ומיהו שור לטביחה ועומד לטביחה לפי מעות הן חולקין ובהא פליג אדשמואל ואם לא תפרש כן מאי אתא לאשמועינן רב המנונא טפי משמואל דקאמר ורב המנונא אמר וכו' כך היה נראה לפרש והכין סברו הריטב"א וריב"ש ז"ל בלשון רש"י ז"ל לקמן גבי הא דמותבי' ממתני' דתנן וכן שלשה שהטילו וכו' ולי אין ראיה מלשונו ז"ל דרבה אתא לאפלוגי עלה דשמואל וכדבעיא למכתב בס"ד והנכון דרבה ורב המנונא פליגי בסברת שמואל והכי קאמר רבה מסתברא מילתיה דשמואל בהכי וכיון דכן הכי אמרה שמואל ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד:

ודע דבסברת רב המנונא פליגי בה רבוותא ז"ל וזה לשון הרמב"ן ז"ל ורב המנונא לאו דוקא קאמר שור לחרישה אלא איידי דאמרה רבה אמר איהו נמי לחרישה והכי קאמר בשור לטביחה ועומד לטביחה דרב המנונא גופיה אית ליה סבריה דרבה דשור לחרישה ועומד לטביחה בתר טביחה דבסוף אזלינן הילכך שור לחרישה ועומד לטביחה שוין הן ופרש"י וטבחוהו ומכרוהו ודיינינן נמי מדאקשינן עליה דרבה מהא דתניא שנים שהטילו לכיס וכו'. אמאי לא פליג ותני בדידה ואילו לרב המנונא ניחא אלמא לא מצי למפלג ולמתני בדידה דאפילו בשאר מיני סחורה דלאו בעלי חיים אלא ראויי' ליחלק נמי השכר לאמצע ודייקא נמי מדקא מקשי תנן וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הם חולקים פירוש לרב המנונא קשיא דאילו לרבה מצי לאוקמה בשור לחרישה ועומד לטביחה אי נמי בשאר מיני סחורה דלאו בעלי חיים נינהו וסתמא בשאר מיני סחורה הראויה ליחלק קיימא אבל רב המנונא לא מצי לאוקמה בהכי ודייקינן מינה מדאצטריך רב נחמן לפרוקא למתניתין בזוזי חדתי ובאיסתרא דציציתא דלרב המנונא לית ליה אוקמתא אלא בהכי אבל בשור לטביחה ועומד לטביחה אפילו טבחוהו ומכרוהו אי נמי בעסקא השכר לאמצע וליכא למימר דמש"ה לא אוקמה בשאר עסקי דאי הכי פשיטא דאדרבה הא פשיטא טפי דזוזי חדתי ודציציתא במעות עצמן חולקין ואנן כרב המנונא קי"ל דברייתא מסייעא ליה ורב נחמן מפרק אליביה וכדפסק רבינו הגדול ז"ל אבל מ"ש בפירושא דשמעתא דרב המנונא דוקא כשלקחוהו מתחלה לחרישה קאמר וכשמכרוהו כשהוא חי דשמעת מינה דאי מכרוהו לאחר שחיטה חולקין לפי מעות וכן אם לקחוהו מתחלה לטביחה אע"פ שמכרוהו כשהוא חי חולקין לפי מעות הא לא אתחוורא גבן דאי ס"ד הכי היכי אקשינן עליה מתני' ואצטריך לדחוקה ולאוקמה בזוזי חדתי לוקמה כשלקחוהו מתחלה לטביחה א"נ כשמכרוהו לאחר שנשחט א"נ בשאר עסקי כגון רווחא דפירי וכיוצא בה הלכך נקטינן פי' דהא מלתא כדברי רש"י דכולה סוגיין מסייעא ליה וכדכתבינן ור"ח ז"ל כתב במלתא דרבה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה כיון שנמלכו לטביח' בטל הפירוש של חרישה והו"ל כשותפות סתם וחולקת לפי מעות ואפשר לפי פירוש זה דרב המנונא פליג אשותפות סתם ועוד כתב ז"ל תנן וכן שלשה שהטילו לכיס וכו' י"א קושיא על רב המנונא היא אבל המפרש הקושיא לרב' לאו דוקא היא וקרובים דבריו למה שפירשנו וטעמא דהא מלתא דכיון שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ולא התנה עמו שיטול לפי מעותיו מסתמא השכר לאמצע משום דניחא ליה בשותפותיה כי היכי דליעסק בה טפי או משום דכי לית ליה אלא מאתים לא מצי זבין כמה דניחא ליה וכי אית ליה תלת מאה מצי מזבין כמה דבעי הרי שהיה שור שוה שלש מאות ואית ליה מאתן לא מצי למזבניה וכי משתף בהדי האי מצי מזבין כמה דבעי וכן אתה אומר בכל מיני עיסקא ואע"ג דלאו בעלי חיים נינהו דמאן דאית ליה זוזי טפי רווח בהו טובא ועוד דמזלא דבי תרי עדיף ומחלי להדדי. ומצאתי בירושלמי וכן שלשה שהטילו לכיס כו' אמר ר' אלעזר הדא דתימר כשהיתה הסלע חסרה או יתירה אבל לשכר ולהפסד כולם חולקים בשוה וקשיין הדין יהיב מאה דינרי והדין יהיב עשרה ואת אמר הכין חברייא אמרין יכול הוא מימר ליה על ידי עשרה דינראי סלקת פרקמטיא פירוש על ידי עשרה דינרין שלי הפרקמטיא עולה שאינך יכול לקנות כל דבר אלא בעשרה דינרין שלי כמו שכתבתי למעלה עד כדון דהות פרקמטיא זעירא הות פרקמטיא רובא פי' בתמיה אם היתה פרקמטיא רבה שהוא יכול ליקח כל דבר הנמכר שם מאי איכא למימר יכול הוא מימר ליה עד דאת מזבין חדא זימנא אנא עשרה זימנין עד כדון במקום קרוב היה במקום רחוק פי' אם מוליכין הפרקמטיא למקום רחוק למכרה הרי אינו יכול למכור עשרה פעמים כשיעור מכירתו של זה אמר רב אילא יכיל הוא מימר ליה עד דאת אזיל ואתי חד זמן אני אזיל ואתי עשרה זימנין פירוש הפרקמטיא שלי מיעוטא וקלה לישא אותה נמצא הוא מרויח בה יותר זהו מה שמצאתי בירושלמי בהאי פירקא והוא מפורש כדברי רש"י ז"ל ושוב מצאתי בפרק שור שנגח שהסוגיא הזאת בלשון הזה תמן תנינן וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הם חולקים אמר ר' בון בר חייא נראין הדברים כשנטלו מרגליות בו יכול למימר ליה אלולי עשר דינראי לא הוה מזבין לך אבל דבר שדרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין וזה תימה הוא מאי קאמר דאדרבה איפכא הוא לפיכך נראה דהכי קאמר דמתני' קתני פחתו או הותירו ומשמע להו דוקא שפחתה הסלע או הותירה אבל לשכר השכר לאמצע הלכך אמר ר' בון דנראין הדברים שהשכר לאמצע כשנטלו מרגלית שאינה ראויה ליחלק ויכול לומר אלולי עשרה דינרין שלי לא היו מוכרין אותה לך הלכך השכר לאמצע אבל דבר שדרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין כלומר חולקין הסחורה עצמה לפי מעותם וכיון שראויה היא ליחלק אף השכר לפי מעות. אי נמי הכי קאמר נראין הדברים בלוקחין מרגליות שיהא יכול לומר אילולי עשרת דינראי ואין משנתינו בלוקחין מרגליות אבל דבר שדרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין הסחורה לפי ריוח שבה והיינו מתניתין אמר ר' אלעזר ודבר שדרכו ליחלק יכיל למימר ליה את פרקמטיא דידך סגיין את מעגי מזבינתיה ונדי פרקמטיא דידי קליל ונדי הפיך ומתהפך ומטי כך פי' מעגי מעגן מלשון עגונה כדכתיב הלהן תעגנה ואית דגרסי מעני מלשון ענוי. פי' מטי כך כלומר משיך אותה שאני מרויח כמה שאתה מרויח ברוב שלך ור' אלעזר דרושלמי ס"ל כרב המנונא דגמרא דילן ולמדנו שעיקר דבר זה כדפירש רש"י ז"ל. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:
וכ"כ הרא"ה ז"ל תלמידו אלא דגריס בלשון הירושלמי עד כדון דהוה פרגמטיא רבה הוה פרגמטיא זעירא כלומר שהיתה פרגמטיא שלא היתה נקנית אלא בסיוע שניהם הות פרגמטיא זעירא שהוא יכול לקנותה בכדי חלקו בלי סיוע הלה מאי איכא למימר ע"כ. גם פירש ההיא דפרק שור שנגח כמו שפירש רבו ז"ל וז"ל ונראה דהכי קאמר דמשמע להו למתני' פחתה הסלע או הותירה קאמר דוקא אבל שאר ריוח חולקין לאמצע ולפום הכי קאמר דכי אמרינן דבשאר ריוח חולקין לאמצע בשנטלו מרגלית דהתם יכול לומר לו שלא היה יכול לקנותה אלא בעשרה דינרין שלו אבל דבר שדרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין כראוי וזהו לפי מעות. אי נמי איכא למימר דלאו אמתניתין קאי אלא ה"ק נראין דברים דבנטלו מרגליות יכול למימר ליה אילולי עשרה דינראי לא הוה מזבין לך וכיון שכן ראוי שיהא לאמצע אבל דבר שדרכו ליחלק ליכא למימר האי טעמא מביאין לאמצע וחולקין ומתני' בדבר שדרכו ליחלק ע"כ. הרי הצעתי פלוגתא דרבוותא דאיכא בשמעתין ומעתה נפרש הסוגיא אחת לאחת בס"ד ע"כ:
השכר לאמצע פירוש לא יחלקו השכר לפי המעות אלא כך נוטל זה כמו זה שיש בני אדם שחריפים במשא ובמתן יותר מחביריהם ומפני כך הוסיף זה להטיל מעות יותר או שמא מפני אהבתו לא חשש הלכך כל זמן שלא פירשו אלא הרויחו בסתם חולקין השכר בין שניהם לאמצע אך אם פירשו ליטול כל אחד כפי מעותיו הכל כפי התנאי. הר"י מטראני ז"ל:

בשור לחרישה ועומד לחרישה פירוש כיון שהשכר שעושין הוא מובדל מן הקרן הוי הכל לאמצע וכן נמי אם שמו מעות בכיס להשתכר בהם והותירו כיון שהשכר מובדל מן הקרן השכר לאמצע אבל שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וכו'. פירוש שהשכר עומד על הקרן כל אחד ואחד נוטל קרן משובח וכל שכן אם לקחוהו מתחילה לטביחה או אם קנו עגלים לגדלם שכל אחד הוא נוטל חלק כפי מעותיו. הר"י מטראני ז"ל:
וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל בשור לחרישה ועומד לחרישה וכו' וה"ה לקחוהו לטביחה ודעתם לטבחו אם נשתכרו בו לחרישה שחולקין לאמצע שאין חולקין לפי מעות אלא אחר טביחה שראוי ליחלק לגמרי ע"כ:

ורב המנונא אומר אפילו שור לחרישה וכו'. פי' אע"פ שהשכר עומד על הקרן אם היו עתידים לחלקו לאיבריו ולהוליך הבשר כל אחד בביתו היו נוטלין לפי מעות אבל כיון דלמכירה קאי וסוף דיותירו המעות נמצא שהריוח הוא מובדל מן הקרן וכאלו נשתכרו בפרקמטיא דמי שהשכר לאמצע ולא תימא דוקא בשלקחוהו לחרישה תחלה אלא אפילו לקחוהו תחלה לטביחה כיון דלמכירה קאי ולא לחלקו לאיבריו הוי השכר לאמצע אלא משום דנקט רבה שור לחרישה ועומד לטביחה נקט נמי איהו האי לישנא ולאו דוקא. הריטב"א ז"ל:
ובשיטת הרי"ף קא אזיל אבל רש"י פירש דמיירי אפילו לאחר שחיטה וחולקין אותו לאיבריו דאפילו הכי השכר לאמצע וכן דעת הרמב"ן ז"ל וכדכתיבנא לעיל:
והתוספות ז"ל מפרשים דרב המנונא דוקא נקט שור לחרישה ועומד לטביחה אבל שור לטביחה ועומד לטביחה מודה דהשכר לפי מעות ומה שהקשה הרמב"ן כבר תרצה הרא"ש ז"ל בפסקיו ע"ש. ורש"י כתב וז"ל זה נוטל לפי מעותיו וכו'. שהרי מתחלק לאבריו והאי דנקט ראשית מקחן לחרישה רבותא אשמועינן דאע"ג דמעיקרא אדעתא דלמפלג בשוה נחות לשותפות השתא דשבח בבשר ושחטוהו והוא מתחלק לאבריו יטול איש איש לפי מעותיו. ע"כ. אלמא דלרבותא בעלמא מפלגינן בהכי ולא לעיקר דינא וכיוצא בזה כתבו התוספות לקמן בשמעתא דנחת רוח בדבור המתחיל הא ר"מ הא ר' יהודה וכו' ואם לא תאמר כן הוה ליה לרש"י לפרושי דרב המנונא בדוקא נקט שור לחרישה ועומד לטביחה וממילא משתמע רבותא דרבה אלא משמע דלרבותא בעלמא הוא דפירש כן ולא לעיקר דינא דרב המנונא ומוכרח לפרש כן לפי שיטתו ז"ל דעומד לטביחה היינו דשחטוהו ממש ומתחלק לאיבריו דכיון דלא חייש רב המנונא במאי דמתחלק לאיבריו לפנינו דהא ודאי יש לזה שני חלקים ולזה חלק אחד והוה לן למימר דכל אחד יקח חלקו מושבח כמות שהוא ועם כל זה לא חייש רב המנונא אלא דס"ל דהשכר לאמצע מעתה משמע דלא שני ליה כלל וכ"כ הרמב"ן בדעת רש"י וכדכתיבנא לעיל:

וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל ורב המנונא אמר וכו'. כתב רש"י דמאי דנקט רב המנונא אפילו לקחו שור לחרישה לאו דוקא אלא אפילו לקחו אותו לטביח' ס"ל דהשכר לאמצע אלא איידי דאמר במילתיה דרבה שור לחרישה נקט האי לישנא ומאי דאמרינן ועומד לטבח' אינו רוצה לומר שראוי לחרישה ונמלכו עליו למכירה ואח"כ נזדמן שמכרוהו אבל אם טבחוהו חולקין באיבריו לפי מעות כמ"ש הריא"ף ז"ל אלא עומד לטביח' לאו דוקא דה"ה אם טבחוהו דבכל ענין אמר רב המנונא השכר לאמצע אלא איידי דאיירי רבה בעומד לטביחה לאשמועינן רבותא דאפילו קודם השחיטה נסתלק השותפות נקט נמי רב המנונא במילתיה עומד לטביחה ע"כ. ולא מצינו דכתב כן רש"י ז"ל אם לא כדכתיבנא ומיהו מה שכתב בסוף לשונו דמאי דנקט עומד לטביחה לאו דוקא וכו' אלא איידי דאיירי רבה בעומד לטביחה וכו' לא כתב כן רש"י ז"ל דבהדיא כתב גבי מילתיה דרב אבל שור לחרישה ושבח בבשר וטבחוהו זה נוטל לפי מעותיו וכו' וכתב שהרי מתחלק לאיבריו וכו'. הא קמן להדיא דס"ל ז"ל דאפילו רבה לא קאמר אלא כששחטוהו ומתחלק לאבריו אבל קודם השחיטה לא נסתלק השותפות והא דנקט ועומד לטביחה לאורויי דשבח בבשר והויא ליה שור פטם דלא חזיא לחרישה אלא לטביחה כנ"ל. ויש לקיים סברת תלמידי רבינו יונה ז"ל גם בזו וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:

מאי לאו בשור לחרישה וכו'. וקשה מאי קאמר והא עלה דשמואל דנקט נמי כי האי לישנא גופיה דהך ברייתא קא פריש לה רבה דמסתברא דלא אמרה שמואל אלא בשור לחרישה ועומד לחרישה ולמאי דפרישנא לעיל דרבה אתא לאפלוגי עלה דשמואל ניחא שפיר בזה בס"ד אלא פרושי קא מפרש רבה מלתיה דשמואל וא"כ הדרא קושיא לדוכתין. והתוספות ז"ל תירצו דמכח קושיא דאדתני סיפא קא דייק הכי. ולא נהירא דכיון דכבר פריש רבה האי לישנא דבשור לחרישה ועומד לחרישה מיירי דלישנא דשמואל ולישנא דהך ברייתא שוין הן מעתה הוה ליה לאתויי מעיקרא סיפא דברייתא ולאקשויי מינה ויש לפרש דהכי קא מותיב דכיון דתניא שניהם שהטילו לכיס וכו' ושמואל נמי קאמר כהך לישנא גופיה דהך ברייתא אלמא דהא אתא לאשמועינן דאין לך לחלק כלל אלא בכל גוונא השכר לאמצע דכיון דהאמורא דרכו לפרש וסתים כלשון הברייתא אלמא דס"ל דכללא הוא דהשכר לאמצע ואין לחלק כלל ודוחק לומר דשמואל לא ידע הברייתא דהיאך כיון דלמנקט כלשון הברייתא ממש אלא ודאי אתא לאשמעי' דאין לך אלא כסתם לישנא דברייתא דבכל גוונא השכר לאמצע ותיובתא דרבה דקא מפרש למילתיה דשמואל דלאו בכל גוונא קאמר השכר לאמצע אלא בשור לחרישה ועומד לחרישה והך תירוצא אתיא שפיר למאן דמפרש דרב המנונא בכל גוונא קאמר השכר לאמצע אבל לשיטת התוספות דסבירי להו דרב המנונא דוקא בשור לחרישה ועומד לטביחה הוא דקאמר השכר לאמצע אבל בשור לטביחה ועומד לטביחה מודה נמי דזה נוטל לפי מעותיו כו' א"כ לרב המנונא נמי תקשי דשמואל כייל וקאמר דבכל גוונא השכר לאמצע ואיהו קא פריט דדוקא בשור לחרישה אבל שור לטביחה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וכו' ותלמודא לא קא מותיב אלא לרבה דוקא. ולכך דחיקו התוספות בתירוצא דהך קושיא וכדכתיבנא ומאי דתריצנא הוא נכון ומשני תלמודא לא בשור לחרישה וכו' פירוש להכי הדר שמואל וקאמר מאי דקתני בברייתא לאשמעינן דדוקא שנים שהטילו לכיס דהיינו ששמו מעות בכיס להשתכר שהשכר מובדל מן הקרן ודכוותה שור לחרישה ועומד לחרישה דבתרוייהו איכא למימר דחלקו המועט של זה מועיל כמו חלקו מרובה של זה וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל והירושלמי דכתיבנא לעיל אבל שור לחרישה ועומד לטביחה דמתחלק לאיבריו שהשבח עומד על הקרן השבח גריר בתר הקרן וכל אחד נוטל לפי מעותיו כנ"ל:

אבל שור לחרישה כו'. ואיכא למידק טובא למה ליה למהדר ולמימר הכין הא ודאי דרבה הכי סבירא ליה דשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וכו' דהכי קאמר רבה להדיא ואפשר לפרש דהכי קאמר דאם היה אומר רבה דשור לטביחה ועומד לחרישה זה נוטל לפי מעותיו וכו' פירוש דהוה אזלינן בתר מציאות המקח היכי נעשה דכיון דלקחוהו מעיקרא לטביחה לחלוק כפי מעותיו אע"ג דבסוף נמלכו ועומד לחרישה זה נוטל לפי מעותיו כו' ולא הוה אזלינן בתר סילוק השותפות דמשום דשחטוהו ומתחלק לאיבריו זה נוטל וכו' הלכך לא היינו מקשים ליפלוג וליתני בדידה דהיינו ממש לקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו דשור לטביחה דמיא לזה עומד בשלו כו' שהרי שור לטביחה עומד לחלוק באבריו וכל אחד יטול כפי חלקו המגיעו ושוב כשמעמידין אותו לחרישה הרי נתערבו החלקים יחד ושפיר איכא לשנויי דהכי קאמר שור לטביחה ועומד לחרישה נעשה כמי שלקח זה בשלו כו' אבל השתא דקאמר דדוקא שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וכו' ועיקר טעמו היינו משום דכיון דשחטוהו ומתחלק לאבריו לא איכפת לן במציאות קנייתו ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל וכו' דשור לחרישה ועומד לחרישה ושור לחרישה ועומד לטביחה היינו בדידה טפי מזה לקח בשלו וכו' ולא דמיא לזה לקח בשלו וכו' כלל ומשני הכי נמי קאמר במה דברים אמורים בשור לחרישה וכו' אבל שור לחרישה ועומד לטביחה נעשה כמי שלקח וכו' פירוש אע"ג דמעיקרא כשלקחוהו לחרישה הוא דלקחוהו מ"מ כיון דהשתא מיהא עומד לטביחה נעשה כמי שלקח זה בשלו וזה בשלו וכו' דזה נוטל לפי מעותיו כו' ומדמינן סוף מלתא דהרי שחטוהו ומתחלק לאיבריו לראשית מקחו דהכא דזה לקח בשלו וזה לקח בשלו דכך לי כשמחלקים אותו לבסוף אע"ג דמעיקרא לקחוהו מעורב כמו שלקחו אותו מעיקרא מחולק ולבסוף נתערב כנ"ל. ודע דמאן דפירש דרב המנונא דוקא בשור לחרישה ועומד לטביחה הוא דקאמר השכר לאמצע אבל שור לטביחה ועומד לטביחה לא קאמר דהשכר לאמצע קא פריש דלהכי לא מותבינן לדידיה ליפלוג וליתני בדידה משום דטפי קרי ליה בדידיה מאי דמוקי הכל בשור לחרישה ומפליג בין הטילו לכיס ובין לקח זה בשלו וזה בשלו ממאי דהוה תני הכל בהטילו לכיס והוה מפליג בין שור לחרישה ובין שור לטביחה וכמו שכתב הרא"ש בפסקיו מעתה איכא לאקשויי נמי מאי קא פריך לשיטת רש"י ז"ל לפלוג וליתני בדידה וכו' והרי איכא למימר דטפי בדידה הויא מאי דמיירי כולה ברייתא רישא וסיפא בשור חי ובמציאות המקח באיזה אופן נעשה והכל בשור לחרישה ומפליג בין הטילו לכיס ובין לקח זה בשלו וכו' ממאי דהוה תני הכל בשור אחד ומפליג בין שור חי לשור שחוט ומתחלק לאבריו ולזה פירש רש"י ז"ל לפלוג וליתני בדידה. אף כשהטילו לכיס מעות ולקחו בהמה אחת יחלקו ולימא זה נוטל לפי מעותיו וכו'. ע"כ. והיה אפשר לפרש דלהכי הדר וקאמר אבל שור לחרישה ועומד לטביחה מאי זה נוטל לפי מעותיו כו' לומר דכיון דלא מוקי ברייתא אלא בשור לחרישה ועומד לחרישה משמע דכי קאמר שור לחרישה ועומד לטביחה עומד לטביחה ממש קאמר ולא שטבחוהו בפועל קאמר ומעתה תקשי שפיר לפלוג וליתני בדידה ואע"ג דרבה בעיקר מימריה נקט נמי בהאי לישנא אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה מכל מקום השתא דקא מתרץ למתניתין ומגבב חלוקות לאוקמה בה מתני' אי איתא דס"ל דאפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע לא הוה מוקי מתני' בשור לחרישה ועומד לחרישה בלחוד אלא הוה מוקי מתניתין ומימרא דשמואל בכל מיני שכר דהויא לאמצע אם לא ששחטוהו ומתחלק לאבריו ואפשר דאע"ג דרש"י ז"ל פירש בעיקר מימריה דרבה דעומד לשחיטה היינו ששחטוהו הכא בשקלא וטריא דשמעתא יפרש דרבה עומד לשחיטה דוקא קאמר וקודם השחיטה נסתלק השותפות וכמו שפירשו תלמידי רבינו יונה ז"ל. ולהכי פירש רש"י הכין בעיקר מימריה דרבה משום הא דרב המנונא דאיתאמרה עליה וכי היכי דניתי שפיר הא דאמרי הכא אבל שור לחרישה כו' וכדכתיבנא דוק ותשכח כנ"ל:
לקח זה בשלו פירוש בודאי כששמו בכיס זה מאתים וזה מנה וקונים בהם פרקמטיא כיון שאינם סוחרים המנה לבד והמאתים לבד אלא הכל ביחד הוה השכר לאמצע אבל כשזה לקח שור במנה וזה שור במאתים וערבום ביחד לחרוש ולהשתכר בהם כיון שקרנו של זה מובדל תמיד מקרנו של זה כל אחד נוטל לפי מעותיו. ה"ר ישעיה מטראני ז"ל:
נעשה כמי שלקח זה במנה וכו' ואם תאמר הא דחיקא האי תירוצא טובא ולא מתרצינן לה אלא כי קשיא רישא לסיפא וכמו שכתבו התוספות בריש פרק המפקיד וכתבו התוספות בפרק הפרה דטפי עדיף לשנויי תברה מי ששנה זו לא שנה זו מלשנויי נעשה וכיון שכן מי דחקו לרבה לאוקמי רישא בשור לחרישה ועומד לחרישה ולשנויי נעשה ויש לומר דהסברא דחקו דמסתברא דהיכא דמתחלק לאבריו ולזה שני חלקים ולזה חלק אחד דכל אחד יטול חלקו מושבח ואין השכר לאמצע וכיון דע"כ לא כללא קא כייל שמואל מעתה מוקמינן ליה במאי דמסתבר טפי דהיינו שור לחרישה ועומד לחרישה אבל עומד לטביחה אע"ג דלא שחטוהו עדיין הויא ליה כזה לקח בשלו וזה בשלו דכל עומד לטביחה להא דמיא דזה יעמוד בשלו וזה יעמוד בשלו וכדכתיבנא לעיל וכל שכן לאחר ששחטוהו דדמיא ממש לזה בשלו וזה בשלו וגריעא נמי מניה דהתם הרי נתערבו לבסוף והכא הרי כל אחד נוטל חלקו ונסתלק בשותפות ומסתברא שכל אחד יטול חלקו כמו שהוא ואם היינו מפרשים דרבה בכולה שמעתא אית ליה דעומד לטביחה היינו ששחטוהו ממש וכדפירש רש"י ז"ל לעיל ניחא טפי ואפילו למאי דפרישנא דבהך שקלא וטריא סברינן דרבה בעומד לטביחה ולא ששחטוהו ניחא דכיון דבע"כ אמרינן נעשה כששחטוהו הכי נמי אמרינן לה בעומד לטביחה אע"ג דלא שחטוהו וכדכתבינן כנ"ל:

תנן וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו וכו'. פירש"י ותיובתא דשמואל משמע דסבר מרן ז"ל דרבה ורב המנונא פליגי אדשמואל דשמואל סבר לעולם השכר לאמצע והיינו תיובתא והיינו דלא אשכחן לה תירוצא אלא בזוזי חדתי או באיסתירא צונייתא דאלו לרבה איכא לאוקמה בשור לחרישה ועומד לטביחה ולרב המנונא בשור לטביחה ועומד לטביחה ואין זה נכון דודאי רבה ורב המנונא לאו לאפלוגי עליה דשמואל אתו אלא לפרושי מימריה דרבה הכי קאמר דמסתברא מילתיה דשמואל בהכי וכיון דכן הכי אמרה לה שמואל והכין מתפרש האי לישנא בכל דוכתא עד דפירש לה בהדיא דאמרינן התם בפרקא קמא דסנהדרין אמר רבא מסתברא מילתיה בשוכר וכו' אמר רב אפילו נטל הלכך קשיין הכא לשמואל אליבא דרב המנונא. הריטב"א ז"ל:

וכ"כ ריב"ש ז"ל דמדכתב רש"י ז"ל ותיובתא דשמואל משמע דס"ל דרבה לאפלוגי עליה דשמואל קא אתי וכתב דליתא דאם כן הוה ליה למימר והאלקים אמרה שמואל בין בשור וכו'. כדאמרינן בפרקא קמא דמציעא והאלקים אמרה רב בין בשדה זו וכו' וכן לקמן בפרק הנושא והאלקים אמרה רב בין בבתו נערה כו' ע"כ. ולי נראה דמרן ז"ל לא כיון מעולם לומר דרב אתי לאפלוגי עליה דשמואל דקושטא דמילתא דכל כי האי לישנא לפרשי קא אתי וכן כתבו התוספות ז"ל בסוף פרק זה בורר ומשמעות הלשון כפשטו הכי משמע ועוד אי רבה לאפלוגי קא אתי נצטרך לומר דרב המנונא דוקא שור לחרישה ועומד לטביחה קאמר והא אוכחנא לעיל מלשון רש"י דסבירא ליה דלא בדוקא נקט אלא דרב המנונא בכל גוונא סבירא ליה דהשכר לאמצע מעתה ע"כ צריכין אנו לפרש דרבה ורב המנונא בפירוש דמימרא דשמואל פליגי דאי לאפלוגי אתו מאי חדית לן רב המנונא טפי משמואל אלא ודאי ס"ל לרש"י דרבה לפרושי מילתא דשמואל קא אתי ומ"ש רש"י ותיובתא דשמואל הכין משמע ליה פירושיה דמתני' דקתני וכן ג' שהטילו לכיס כו' משמע דשמו מעות בכיס ונשתכרו והותירו המעות מדקתני וכן שלשה שהטילו לכיס וכו' משמע דדומיא דבבא דרישא דמיירי בשעבוד הכתובות דכל אחת נוטלת כפי שעבודה הכי נמי מיירי בהטלת מעות לכיס והרויחו והותירו המעות וכדפירש"י ז"ל במהדורא קמא וכדכתיבנא לעיל במתני' וקתני עלה כך הן חולקין דלמה לי למתני כך הם חולקים במאי דהוה תני וכן שלשה שהטילו אם פחתו והותירו הוי סגי למה לי למתני כך הן חולקין לדיוקי דלפי המעות חולקין לעולם ואפילו בריוח מעות דדמיא לשור לחרישה ועומד לחרישה דכי היכי דהתם מצי למימר אילולי חלקי לא היה יכול לחרוש הכי נמי איכא למימר בריוח המעות דאילולי עשר דינרין שלי לא היה מרויח כל כך דלא היה נקנית אותה הסחורה אלמלא אותם עשר דינרין שלי וכדאיתא בירושלמי כדכתבינן לעיל ומזלא דבי תרי עדיף ויש בני אדם חריפים יותר במשא ומתן ומנה שלהם עדיף מאלפא דחבריה וכיון שכן תקשי לשמואל בין לרבה בין לרב המנונא דכולי עלמא ס"ל דבשור לחרישה ועומד לחרישה ס"ל לשמואל השכר לאמצע ומתני' ס"ל דלעולם חולקין לפי מעות וזהו שכתב רש"י פחתו פחתו ממש וכו' וקתני כך הן חולקין לפי המעות ותיובתא דשמואל ע"כ. וקרוב לזה פירש הר' ישעיה מטראני ז"ל וז"ל מאי לאו פחתו פחתו ממש הותירו וכו' פי' וקשיא לשמואל בין אליבא דרבה בין אליבא דרב המנונא שהרי אם הותירו מעות אע"פ שאין השכר עומד על הקרן נוטלין לפי מעות וברייתא דלעיל דפרקוה תרוייהו משום דלא תניא פחתו או הותירו אלא השכר לאמצע בלחוד אבל הכא דתני פחתו או הותירו אתיא קשיא לתרוייהו ע"כ. הא קמן כדפרישנא אלא דיש הפרש בטעם ולמאי דפרש"י לעיל גבי שור לחרישה ועומד לחרישה צריכינן לפרש כדפרישנא כנ"ל:
והתוספות ז"ל לא פירשו כן דס"ל דתיובתא היינו לרב המנונא דלרבה איכא לאוקמי מתניתין בשור לחרישה ועומד לטביחה ואשמועינן רבותא דזה נוטל לפי מעותיו וכו' אבל לרב המנונא קשיא ולפי מאי דס"ל דרב המנונא בדוקא נקט שור לחרישה ועומד לטביחה קשיא להו דלרב המנונא נמי לא תקשי דדילמא מתני' מיירי בשור לטביחה ועומד לטביחה ותירצו דלא מצי מיירי בהכי דא"כ מאי קמ"ל עוד קשיא להו לפי שיטתם ז"ל דא"כ מאי משני הותירו זוזי חדתי והא הויא ליה כשור לחרישה ועומד לטביחה דכל אחד נוטל חלקו ואפ"ה ס"ל לרב המנונא דזה נוטל לפי מעותיו וכו' הכי נמי הותירו זוזי חדתי אע"ג דכל אחד נוטל חלקו דדמיא לעומד לטביחה מכל מקום מעיקרא שמו אותם לכיס להשתכר ביחד שכר מובדל לעצמו ויותר על החשבון דדמיא לשור לחרישה דס"ל לרב המנונא דזה נוטל מעותיו וכו' ובשלמא לשיטת רש"י דתיובתין לשמואל אפילו לדעת רבה ומשום דמשנתנו דמיא לשור לחרישה ועומד לחרישה משני שפיר דהותירו זוזי חדתי וכו' לא דמיא לשור לחרישה ועומד לחרישה אבל לשיטת התוספות קשיא ותירצו בתוספות דבריוח מועט קא מיירי דאין הפרש אלא בין ישן לחדש והכל הוא מטבע היוצא להדיא שאין כאן אלא חלוק מעט בין חדש לישן וכיון שכן איכא למימר שלדעת כן נשתתפו יחד שאם לא ירויחו אלא חלוף המעות שבשביל ריוח מועט כזה לא יקפידו אלא כל אחד ואחד יקח חשבון מעותיו וקשיא להו לפי שיטתם דא"כ חדתי ועתיקי היינו על כרחין ישנים וחדשים והם של מלך אחד ולא נפסלו כלל דאי נפסלו הרי כאן ריוח הרבה ולא מחלי אהדדי מעתה תקשי דבפרק הזהב מוכיח בכמה דוכתי דישנים יוצאין בהוצאה יותר מחדשים ותירצו דישנים היינו ישנים יותר מדאי וחדתי לאו לאפוקי עתיקי אלא לאפוקי אסתירא דצוציתא שהם ישנים יותר מדאי ולשיטת רש"י ניחא ההיא דהזהב זוזי חדתי היינו של זה המלך ועתיקי היינו של מלך שעבר והם פסולים ואינם יוצאים בהוצאה דהא תיובתא לשמואל הויא ובעינן לדמויי מתני' לשור לחרישה ועומד לחרישה ואפילו לרב המנונא נמי לא תקשי דשניא עומד לטביחה דהשבח ניכר בקרן אבל זוזי חדתי אין שום שבח ניכר בהם אלא דהמלכות פסלתו והמעות עצמן כדמעיקרא אינון ואין בהם שום שינוי כלל לכך חולקים לפי מעות דכל חד מאי דיהיב שקיל כנ"ל פירושה לפי' רש"י והתוספות ז"ל:

והריטב"א כתב וז"ל הותירו זוזי חדתי וכו'. פרש"י ז"ל זוזי חדתי שהטילו זוזים ישנים ונשאו ונתנו בהם עד שנעשו חדשים ויוצאין בהוצאה הילכך חולקין לפי המעות דכל מאי דיהיב שקיל אם הותירו יותר על החשבון השכר לאמצע. אסתירא דצוציתא שנפסל המטבע ואין יוצאין בהוצאה אלא שנותנין אותה על מכה שבפיסת הרגל כדאמרינן במסכת שבת מאי צוציתא בת ארעא דכיון דישנן בעין נוטל כל אחד ואחד כחשבון שהטיל אבל אם פחתו מאה או חמשים זה מפסיד מחצה וזה מפסיד מחצה שהשכר וההפסד למחצה (לשון רש"י ז"ל) ובודאי דהא דנקט תלמודא זוזי חדתי לאו למעוטי סתם עתיקי דבפרק הזהב מוכח דעתיקי חשיבי מחדתי אלא לאפוקי צוציתא או מטבעות ישנים מאד שאינם חשובים כמו החדשים וגם רש"י לזה נתכוון ע"כ. ומה שכתבתי נ"ל עיקר וכן כתוב להדיא במהדורא קמא וכדכתבינן לעיל.:

והר' ישעיה מטראני ז"ל כתב וז"ל הותירו זוזי חדתי וכו'. פי' שהטילו זוזים ישנים ונשאו ונתנו בהם עד שנעשו חדשים וכו' ככתוב בפירוש רש"י ובהא לא מבעיא רבה אלא אפילו רב המנונא מודה דלאו למכירה קיימי שימצא בהם עודף על הקרן או פחות אלא כל אחד מוליך זוזיו או מושבחים או מופסדים לביתו אבל שור לטביחה דקאי למכירה וסוף שיהיה יתרון במעות חולקין באמצע והלכה כשמואל וכפירוקא דרב נחמן דכל מידי דמשתעבדי ולא קאי השכר על הקרן חולקין באמצע וכדתניא בברייתא דאייתינן לעיל אבל אם היה השכר או הפסד על הזוזים כל אחד נוטל מעותיו או משובחים או מופסדים. ע"כ ואזיל לשיטתיה ז"ל. הרי פירשנו שמועתנו לדעת רש"י ותוספות ז"ל ואכתי איכא לאקשויי דתקשי על המקשן מדידיה אדידיה דמעיקרא מותיב לרבה מהברייתא דהשכר לאמצע ושוב מותיב מהמשנה איפכא דחולקין לפי מעות הוה ליה לאקשויי מהמשנה לברייתא וממילא יתורץ רבה ורב המנונא והתוספות ז"ל כתבו בפ' לא יחפור דאין לומר תרי מקשנים וכ"כ בעל הליכות עולם והרשב"א ז"ל כתב דאמרינן תרי מקשנים עיין בחדושיו פרק הפרה ועיין בחדושי ברכות (לו) ובחדושיו לחולין גבי נעץ סכין בכותל ודוחק למאי דכתיבנא לעיל דכי מותיב לרבה לעיל מדתני' ב' שהטילו לכיס וכו' אמאי דפריש רבה בדשמואל קא מהדר ליכא לאקשויי כלל דהמקשן שפיר הוה אית ליה דמתני' תיובתא דשמואל וברייתא סייעתיה דהיינו כדברי שמואל ומכל מקום שביק סתם מתני' ופסק כברייתא אלא דקא בעי לאותובי מעיקרא לרבה אמאי דפריש בדברי שמואל וכדפרישנא לעיל אבל לשיטת התוספות קשיא דמעיקרא פריך לרבה ושוב פריך לרב המנונא ואפשר דהמקשן לא הוה קשיא ליה מהמשנה לברייתא דהוה מוקי ברייתא בשנים שהטילו לכיס וקנו מן האמצע מרגלית דבר שאין ראוי ליחלק ולכך השכר לאמצע כמו שכתוב לעיל בלשון הרמב"ן ז"ל ומתניתין מיירי כשהרויחו מעות הראוי ליחלק וכן שור אבל השתא דאוקים מלתא דשמואל בשור דהוי דבר הראוי ליחלק תקשי ברייתא לרבה ומתניתין לרב המנונא:
מתני' מי שהיה נשוי ד' נשים זו אחר זו ואיידי דתנא לעיל ג' נשים תנא הכא ד' נשים ולאו דוקא קתני ארבע. רש"י במהדורא קמא. ויש מי שתירץ דאגב אורחיה קא אשמעינן עד ארבע לנסיב טפי לא לנסיב כי היכי דלמטי עונה לחדש לכל אחת וכדאיתא דבשלש פשיטא ליה דאין הראשונה נשבעת לשלישית שהרי היא נפרעת עכשיו בלא שבועה ויכולה הראשונה לומר איני נשבע לך שכבר נתקבלה כתובתיך אלא אפילו בארבע אין הראשונה נשבעת לשלישית דשבועה לאחת שבועה למאה:

הראשונה קודמת לשנייה ושנייה לשלישית כו'. כלומר אע"פ שיש שם נכסים מספיקין לכלם וטעמא משום שמא תמצא שדה אחת שאינה שלו שאותה שמוציאין השדה מידה חוזרת וחולקת עם האחרות. תלמיד הרשב"א ז"ל:

הראשונה נשבעת לשנייה פירש רש"י אם שנייה טוענת הואיל ואת באת ליטול תחילה השבעי לי שלא גבית משל בעלי כלום דלמא לא משתייר לי וכו'. ע"כ ושמעינן מהכא כי מלוה מוקדם שבא לגבות תחלה ודוחה לבעל חוב מאוחר שנשבע המוקדם שבועה בנקיטת חפץ שאינו פרוע כאלו בא ליפרע מנכסים משועבדים ואין נאמנות שטר מועיל בזה כדמוכח ממאי דכתיבנא בפרק הכותב. הריטב"א ז"ל:

וכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל הראשונה נשבעת לשניה כו'. פירש רש"י ז"ל שאם השנייה טוענת הואיל ובאת ליטול תחלה השבעי לי שלא גבית משל בעלי כלום דילמא לא משתייר לי נכסים כשיעור כתובתי ואף שלישית תאמר כן לשנייה ורביעית לשלישית. נראה מתוך לשונו שאם ברור לנו שיש בנכסים שיעור כל הכתובות שאין משביעות זו את זו אבל הרמ"ה כתב שאפילו ברור לנו שיש בנכסים כשיעור כל הכתובות משביעות זו לזו והטעם שלו מפני שיכולה השניה לומר לה אני רוצה שתשבע שלא תפסת שום דבר לא בחייו ולא אחר מותו כי שמא זו השדה שאני לוקחת היום או מחר תמצא שאינה שלו ואם תתפסי זו השדה לכשיוציאו מידי אותה שלוקחת אני לא יהיה לי ממה לגבות ולפיכך אני רוצה לחייב אותך שבועה כי שמא תפסת שום דבר ולא תרצה לישבע וישאר הקרקע לאחריות לעצמי ואע"ג דקדים שעבוד ראשונה אפ"ה משבעת אותה השניה שהרי כל הנכסים משועבדים לה ואשתכח דכי שקלא מנכסים משועבדים שקלא וכן שלישית לשניה ורביעית לשלישית והרביעית נפרעת שלא בשבועה שזו אינה נפרעת מנכסים משועבדים כיון שכבר לקחו כולן שיעור חובן. ואין זה נראה למורי הרב נר"ו דאם איתא דאף על פי שיש בנכסים שיעור כל הכתובות משביעות זו את זו אם כן אף הרביעית נמי היתה נשבעת מפני זה הספק אלא ודאי הנכון כמ"ש רש"י ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא הראשונה קודמת ליטול כתובתה נשבעת לשניה שלא גבתה כתובתה מבעלה דאימר צררי אתפסה וכגון שלא נשתייר מן הראשונה שיעור כתובתה של שנייה ושנייה לג' דאי אתפסה צררי אותן נכסים שנשתיירו מן הראשונה שנטלה השנייה שלא כדין נטלה ואפילו הכי נשבעת לג' ואם גבו כולן ג' נשים ולרביעית אין לה כתובה שלישית נשבעת לרביעית ואם יש נכסי כדי כולהו הרביעית שהיא האחרונה אינה נשבעת לחברותיה וכדמפרש שמואל בגמרא טעמא דת"ק ודבן ננס ואליבא דאביי נשבעת ליתומים ע"כ:
והרביעית נפרעת שלא בשבועה מיירי מתניתין כגון דליכא שבועה משום יתמי כגון ביתומים גדולים וסבירא ליה לתנא דמתניתין דיתומים שאמרו קטנים ולא גדולים ודלא כאביי קשישא כדאיתא בגמרא אי נמי כשחייב מודה והודאתו הודאה לגבי יתומים ואינה הודאה לגבי ב"ח דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן וכדמוכח לעיל בפ' האשה שנתאלמנה. ריב"ש:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל ויש תימה היכי קאמר ת"ק שהרביעית נפרעת שלא בשבועה שאע"פ שאינה נשבעת לחברותיה יש לה לישבע ליתומים וממילא הוי כאלו נשבעה לכן אוקמה אביי למתניתין בגמרא ביתומים גדולים תנא קמא סבר לא אמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אלא ביתומים קטנים ובן ננס סבר שאפילו כשהיתומים גדולים נשבעת הלכך אע"פ שאינה נשבעת לאחרות נשבעת ליתומים והוא הדין לשאר יורשים דבכולהו איכא למיחש להתפסת צררי ע"כ:

היו כולן יוצאות ביום אחד פירש"י כלומר יוצאות לפנינו ומלמדנו שכולן נכתבו ביום אחד ע"כ. כן הוא בפירושי דוקני. וקשיא ליה לשון יוצאות דמאי איכפת לן בשעה שיוצאות לפנינו אם זמנו של זה הכתוב בתוכו אינו כזמנו של זה ותירץ דהוה ליה כאלו קאמר שנכתבו ביום אחד ומשום דבשעה שיוצאות לפנינו מתברר לנו כתיבתן נקט נמי הכי ובמהדורא קמא כתב וז"ל היו כולן הכתובות יוצאות ביום אחד שנכתבו ביום אחד:
זכתה ונוטלת כתובה קודם לחברותיה ומש"ה קודמת דבירושלים היו כותבין שעות ובירושלים עסקינן וכך היו כותבין בירושלים בכתובה בשעה פ'. רש"י במ"ק:
וז"ל תלמידי ר' יונה היו כלן יוצאות ביום אחד כו' כלומר כיון שכתבו השעות בשטרות כמו שהיו עושין בירושלים מוכחא מלתא דקפדי אשעות בההוא אתרא וכל הקודמת לחברתה זכתה אבל אם היו יוצאות ביום אחד ולא כתוב בהן שעות חולקות בשוה כמו אם היו יוצאין בשעה אחת דבמקום שאין כותבין שעות גילו דעתם דלא קפדי בהקדמת השעות וכמו שאינם מקפידים על הכתיבה כך אינם מקפידים על מסירת השטר ושעבוד שתיהן לא חל עד הלילה ע"כ:
גמ' במאי קא מפלגי תנא קמא ובן ננס כלומר בהי טעמא פליגי ברביעית. רש"י במ"ק:
וז"ל הריטב"א במאי קא מפלגי כלומר מ"ט דבן ננס הואיל ותנא קמא טעמא דידיה טעמא תריצא הוא דכיון דרביעית לא שקלא כלום מן הראוי אלא הקודמת לה למה תשבע ע"כ:

בד"ה מאי לאו בשור לחרישה ועומד לטביחה איירי מכח קושיא כו' עכ"ל דאל"כ טפי ה"ל לאוקמא מסתמא בשור לחרישה ועומד לחרישה דהכי מפרשי מלתיה דשמואל לרבה וק"ל:

בד"ה מאי לאו פחתו כו' לחרישה ועומד לטביחה איירי כו' ותיובתא דרב המנונא עכ"ל נראה דלא ניחא להו לפרש כפרש"י דלשמואל פריך אפילו לרבה ואיירי מסתמא אף בשור לחרישה ועומד לחרישה דא"כ ה"ל למירמי הך מתני' דקתני חולקין לפי מעותיו אברייתא דלעיל דקתני בהדיא השכר לאמצע כשמואל אבל השתא הך מקשה ס"ל דאיכא לאוקמא מתני' בשור לחרישה ועומד לטביחה וברייתא בשור לחרישה ועומד לחרישה ולא קשה ממתני' אלא לרב המנונא דאין סברא לאוקמא לרב המנונא לטביחה ועומד לטביחה דאם כן מאי קמ"ל ומיהו המקשה דלעיל דבעי לפרש הברייתא דלעיל בשור לחרישה ועומד לטביחה ומכח קושיא מדקתני סיפא הא דלא רמי מתני' אברייתא ע"כ דס"ל דאיכא לאוקמא מתני' לטביחה ועומד לטביחה ולאו פשיטא הוא וק"ק לפי זה דא"כ אדקשיא ליפלוג בדידיה לרבה תקשי ליה לרב המנונא נמי ליתני אבל בשור לטביחה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו כו' ויש ליישב (א) ודו"ק:

בד"ה מי שהיה נשוי כו' דה"א דהתם הוא דאין נשבעת ראשונה לשלישית כו' אבל אם היתה נשבעת אותה שלישית כו' עכ"ל מיהו לכאורה קשה דמדבן ננס נשמע דשבועה לא' שבועה לק' אע"ג דשלישית נשבעת ראשונה אינה נשבעת אלא פ"א לשניהם ויש ליישב דה"א קושטא לבן ננס דבהא נמי פליג וס"ל דראשונה נשבעת נמי לשלישית כיון שגם היא נשבעת ודו"ק:

גמ' לקח זה בשלו כו'. דמעיקרא לא נשתתפו לדעת רק ע"י שנתערבו. ועיין במרדכי:

ברש"י בד"ה לקח זה בשלו שוורים בריאים כו'. דשניהם בריאים או כחושים וזה בר' וזה בק' ודאי דחולקין לפי מעות אך אם נשתתפו מעיקרא לדעת דהלא זה יש לו פי שנים מחבירו וכאילו קנה קרקע להשביח ושור אחד מועיל לחרוש בלא חבירו דלא דמיא לשור א' בשותפות אך עתה דמספר השוורים לזה כמו לזה רק לזה בריאים ולזה כחושים ואילו נשתתפו מתחלה לדעת שלקחו ממעות השותפין שוורים בריאין וכחושים כיון שיש לכל אחד חלק בכל א' ובשור אחד אין חלקו של זה מועיל בלא זה חולקין בשוה משא"כ עתה שנשתתפו שלא לדעת חולקין לפי מעות ודו"ק:
בתד"ה מאי לאו בשור כו'. [הוכרחו לזה] דהא שמואל קאמר האי לישנא גופא ואפ"ה מפרש רבה בעומד לחרישה:
בתד"ה מאי לאו פיחתו ממש כו' דלטביחה ועומד לטביחה כו'. וא"ל לוקמי בטביחה ועומד לחרישה דאפשר דבזה חולקין בשוה דאף דרבה נקיט בשור לחרישה ועומד לחרישה משמע קצת אבל לטביחה ועומד לחרישה לפי המעות דאל"כ לא הו"ל להזכיר רק מסתברא בעומד לחרישה אבל בעומד לטביחה כו' דאינו מוכרח דלרבותא דאף בשור לחרישה בעי עומד נמי לחרישה ודו"ק. גם לעיל בלפלוג וליתני קשה לרב המנונא נמי לפלוג בהכל לטביחה מלבד דמלתא דפשיטא הוא י"ל דהשתא נמי מחלק בדידיה בהכל לחרישה לא מחרישה לטביחה ועיין בכל זה באשר"י באורך ועיין:
בתד"ה הותירו זוזי חדתא וכו'. נ"ל שמפרשים בענין אחר לגמרי מפרש"י לתוספות פירש פיחתו כו' שהטילו מעות לכיס ולקחו בהן שור לחרישה ועומד לטביחה וכמ"ש בדבור הקודם וע"ז קא משני אין שלקחו שור לחרישה כו' ולא הרויחו רק דבר מועט כמו זוזי חדתא כו' ולדעת זה נשתתפו כו' משא"כ לפרש"י דבסברת המקשה והמתרץ משמע להו מתני' פחות ויותר במעות ממש ובס"ד כגון שנאבדו מסכום המעות ונעשה ממאה תשעים דרך משל או הותירו שנשאו ונתנו במעות בחילוף עד שהותירו בחשבון להכי פירש תיובתא דשמואל בין שיפורש דברי שמואל כרבה או כרב המנונא ודו"ק ומשני אין פיחת והותיר במעות ממש אבל מספר המעות כבתחלה רק נפסלו בהוצאה וכו' ודו"ק היטב ועיין באשר"י בזה (ז):

בא"ד עיר רחוקה ממהלך יום אחד כו'. ומה"ט אין לומר יעבוד לזה ב' ימים ולזה ד' ימים דאם היא רחוקה ממהלך ב' ימים כו' וכן לעולם וק"ל:
בתד"ה מי שהיה נשוי כו' לא הוי מצי למינקט ב' נשים כו'. היינו לאינך תירוצים ולאביי אף בחדא הו"מ למינקט:

תד"ה הותירו. דבהזהב (מה ב). כצ"ל:

בא"ד עיר רחוקה מהלך יום א'. כן איתא בדבריהם שם וכ"נ להגיה כאן:

רש"י (במשנה) ד"ה הראשונה. אם שניה טוענת כו' השבעי לי. וכ"כ הר"ן והרע"ב אחריו. והתוי"ט העלה בצ"ע דזה הוי כמו מנכסים משועבדים דנשבעים אפי' בלא טענה. ול"נ דהא משמע אפי' אנו רואים דיש בהנכסים כדי גיבוי כל הכתובות. ואינו אלא משום חששא דלמא לא משתייר כדפרש"י דהיינו שמא ימצא בע"ח מוקדם על האחרונות וכדומה ואינו ברי הזיקן לכן ס"ל ז"ל דאינן נשבעין אלא בטוענות. ועי' בב"ש סי' צ"ו ס"ק כ"ד:

תד"ה מי שהיה נשוי וכו' ואיכא למימר דהו"א וכו'. ע' בפ"י שכ' להקשות כיון דע"כ מוכח דתוספות ס"ל דאף דנשבעת הג' ונוטלת חלקה. דמ"מ שייך השבועה על הא' והיינו ע"כ כמ"ש רש"י משום דשמא לא תמצא לגבות הכל. א"כ בלא"ה הו"ל לתרץ קושייתם דאי הוי תני בג' נשים הו"א דמיירי דהשניי' לא נטלם כל כתובתה. ומש"ה נשבעת הא'. לזם נקט בד' נשים כיון דהג' נוטלת ע"כ השנייה נטלה כל חלקה וידעי' מזה דמ"מ הראשונה נשבעת לשניים משום ספק דשמא לא יספיק לה לגבות הכל. וכ' הוא לתרץ בג' נשים מוכח כן כיון דקתני דהג' נפרעת שלא בשבועה. א"כ מיירי דהג' נוטלת וממילא השנים נטלה כל חלקם ע"ש.
ולענ"ד דמ"מ יש ליישב קושית התוס' ע"ד הנ"ל. והיינו דאי הוי קתני בג' נשים היינו יכולים לומר דהא דהראשונה נשבעת להב' היינו דוקא באין השנייה גובית כולה דמיירי שאין הנכסים מספיקים לכתובה. והא דקתני והג' נפרעת מיירי ממטלטלים שביד אחרים דאף לרע"ק דסבירא ליה ינתנו ליורשים היינו משום דכולם צריכים שבועה. משא"כ להך מתני' דסבירא ליה דמיתומים גדולים גובי' בלא שבועה. ממילא גם לרע"ק הדין דינתנו לכושל. ואם כן יש לומר דמיירי דהקרקעות אינם מספיקים רק לחציו של הכתובה של השנייה רק שבמטלטלים שביד אחרים חולקים השניי' והג'. ומיירי דאף אחר חלוקת המטלטלים לא נפרעת השנייה כולה. ומש"ה הראשונה נשבעת להב'. והא דקתני השנייה קודמת להג' היינו על אותן מקצת מטלטלין. וגם לא קשה ע"ז דאם כן השנייה מפסדת מכח הג' שממעטת חלקה מהמטלטלין. ואם כן גם הג' תשבע לה ב'. דיש לומר דבמטלטלין דאין עליהם שם שעבוד ומדינא אם היה בא ליד היתומים לא היו גובים כלום. מש"ה לא מקרי הג' בכלל נפרעת מנכסים משועבדים ולזה נקט המתני' בד' נשים. דע"כ הג' נטלה קצת קרקע מדקתני הג' קודמת להד'. וממילא השנייה נטלה כל כתובתה והשמיענו דאעפ"כ הראשונה גובה מהשניה וק"ל:

בא"ד כי זה דין צדק וזה שאמר ר' וכו' וקשה לפירוש רבינו חננאל כיון דרבי ארישא ומציעתא פליג והיאך אפשר לומר כן דהא רישא נמי קאמר ר' נתן האי לישנא חולקות בשוה ומפרשינן לה בשוה לגמרי ולא לפי ערך הממון ואמאי נקיט לה רבי בהאי לישנא ממש דחולקות בשוה ומפרשינן לה לפי ערך הממון וכבר הקשה כן הרי"ף ז"ל בעצמו בשערים עיין בספר תמים דעים ומש"ה מפרש לה דרבי חולקות בשוה לגמרי וצ"ע:

בא"ד ותו גרסינן בפרק יש נוחלין כו' ירשו שט"ח בכור נוטל פי שנים כו' קשיא דר' אדר' עכ"ל. ויש לתמוה על קושיא זו דהא ודאי לא דמי כמו שכתבו התוספות ועוד הקשה מהרש"א ז"ל דלמאי דלא משמע ליה לר"ח לחלק בין שבח לשיעבוד תיקשי ליה מהאי דשנים שהטילו לכיס א' ולכאורה נ"ל דאפשר דעיקר קושייתו דר"ח היינו מהאי דמייתי בבא דירשו שט"ח דקאמר ר' סתמא דבכור נוטל פי שנים ומשמע דאפילו לא אתא לידי גוביינא כל דמי השט"ח אפ"ה לעולם נוטל הבכור פי שנים ממה שגבה והיינו דקשיא ליה אי ס"ד דלרבי המועט והמרובה נוטלין בשוה מבע"ח א"כ ה"נ כיון דלרבי חוב כמוחזק חשיב ליה ומיד רשות אביהן אישתעבדו נכסים דב"ח ליתמי שליש לפשוט ושני חלקים לבכור וכיון שנפסד אח"כ החוב ואינו שוה אלא חצי דמי החוב הוה לן למימר דהפשוט שיש לו חלק שליש יטול בשוה עם הבכור אע"פ שיש לו שני שלישים בשיעבוד נכסי הבע"ח אפ"ה הא לרבי חולקין בשוה כל שאין מגיע להפחות יותר מדמי חובו כמ"ש הרי"ף ז"ל בהדיא אע"כ דלרבי לעולם חולקין דמי החוב לפי ערך הממון ומש"ה פסיק ותני דלעולם הבכור נוטל פי שנים במה שגובין ע"פ שט"ח שירשו כן נ"ל נכון לכאורה ועדיין צ"ע ודו"ק:

גמרא אמר רבה מסתברא מילתא דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה כו' ולפי מה שנראה מל' הסוגייא דלאו בשור לחרישה דוקא קאמר רבה דאיירי בה שמואל דהא סתמא קאמר שמואל שנים שהטילו לכיס וסתם לשון הטילו לכיס משמע שנשתתפו דרך משא ומתן להתעסק ולהרוויח ובהא מודה רבה דפשיטא דהשבח לאמצע אי משום דמסתמא כיון שלא התנו הוי אומדנא דמוכח שבדעתן לחלוק בשוה משום שא' מהם יודע טפי בטיב משא ומתן אי משום דאמרינן בעלמא מזלא דבי תרי עדיף אלא לרבותא קאמר רבה דאפילו בלקחו שור לחרישה אע"ג דשור ראוי לטביחה ושייך בהו חלוקה לפי המעות אפ"ה כשלקחו מעיקרא לחרישה ועומד לחרישה נמי קאמר שמואל דהשכר לאמצע ועיין בכל זה בל' הרא"ש ז"ל באריכות. אלא דלענ"ד מסוגייא דשמעתין הוא מוכרע דאי ס"ד דדוקא קאמר רבה בשור לחרישה מטעם שכתב רש"י ז"ל דאין חלקו של זה מועיל בלא זה וא"כ משמע לכאורה דבשאר דרך משא ומתן לרבה דחולקין לפי המעות א"כ אמאי דחקינן לקמן בשמעתין לאוקמי מתניתין בזוזי חדתא ואמאי לא מוקי לה בפשיטות דרך משא ומתן כדמשמע פשטא דלישנא דפיחתו או הותירו כמו שאבאר ולא הוי שייך נמי להקשות מאי קמל"ן פשיטא דהא איכא רבותא דלא נימא כסברת הרא"ש ז"ל שכתב בשם הירושלמי ובודאי דהוי רבותא טפי ממאי דמוקי לה בזוזי חדתא אע"כ כדפרישית דעיקר מילתא דשמואל היינו בכה"ג דרך משא ומתן ומה שהוצרך רש"י לפרש במילתא דרבה שאין חלק זה מועיל בלא זה היינו דוקא בשור לחרישה כיון דראוי לטביחה ועוד דלא שייך ביה האי טעמא דא' מהם חריף במשא ומתן או טעמא דמזלא דבי תרי לכך הוצרך רש"י לפרש טעמא אחרינא כן נ"ל אלא דמלשון התוס' לא משמע כן והנלע"ד כתבתי שכן נראה משיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל ורוב הפוסקים עד שאני תמה שרבינו הבית יוסף כתב דשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דבשאר סחורות הראוין ליחלק חולקין לפי הממון והמעיין בל' הרמב"ם ז"ל יראה להדיא כמו שכתבתי דכל שהוא דרך משא ומתן כדי למכור אדרבא פשיטא ליה טפי דחולקין לאמצע וכן נ"ל בשיטת הרי"ף דדוקא בשור שעומד לחרישה או לטביחה דלא דרך משא ומתן למכור בהא כתב הרי"ף ז"ל כשטבחוהו חולקין לפי המעות שנתבטל השותפות לגמרי וה"נ כלאחר זמן חלוקה משא"כ כשהשבח עלה דרך משא ומתן יותר יש לומר דהשכר לאמצע כן נ"ל ואין להאריך יותר אח"ז מצאתי שכ"כ הר"ן ז"ל ומדקדק נמי מסוגיא דשמעתין כדפרישית אלא דלדעתי יש לפרש ג"כ שיטת רש"י ז"ל כמ"ש ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

קונטרס אחרון
גמרא אמר רבה מסתברא מילתא דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה. וכתבתי דלאו דוקא עומד לחרישה אלא כל שהוא דרך משא ומתן כדי להרויח כשור לחרישה ועומד לחרישה דמי וכתבתי שכן נראה משיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל ועוד שאני תמה שרבינו הב"י כתב דשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דבשאר סחורה הראויין לחלוק חולקין לפי הממון אח"ז ראיתי שהר"ן ז"ל כתב ג"כ כדפרישית אלא דבכ"מ הלכות שותפין תמה על הר"ן ז"ל ולמאי דפרישית א"ש ולענ"ד צריך עיון לדינא:

תוספות בד"ה מאי לאו בשור לחרישה כו' מכח קושיא דתני סיפא דייק הכי עכ"ל. הוכרחו לזה דאל"כ מאי פשיטא לתלמודא לישנא דברייתא טפי ממימרא דשמואל גופא דמוקי לה רבה בשור לחרישה ועומד לחרישה ומה"ט גופא לא ניחא ליה לאוקמי ברייתא בדרך משא ומתן בשאר סחורות למאי דפרישית דמודה רבה דקשה נמי אדתני סיפא וק"ל:

גמרא תנן וכן שלשה שהטילו וכו' מאי לאו פחתו ממש ופרש"י וקתני כך הן חולקין לפי המעות ותיובתא דשמואל עכ"ל. ואע"ג דבמתניתין דג' נשים קתני רישא דחולקות בשוה והוא מעיקר הדין אפ"ה לא משמע לתלמודא לאוקמי דוכן ג' שהטילו לכיס כך הן חולקין והיינו בשוה כמו ברישא אלא דמסתמא האי וכן קאי אסיפא דסמיך ליה דנוטלת כ"א לפי ערך דמי כתובתה אע"ג דלא הוי מעיקר הדין אלא דרך מקרה כדפרישית לעיל באריכות וע"כ צריך לפרש האי וכן כמו שמצינן בג' נשים דזימנין דנוטלת כ"א לפי ערך כמו כן בשלשה שהטילו לכיס לעולם כך הן חולקין לפי הערך דהא ליכא למימר דהאי וכן היינו דכי היכי דמצינן בג' נשים דפעמים שחולקות בשוה ופעמים לפי הממון כמו כן הוא בג' שהטילו לכיס והיינו כדמפליג רבה. הא ליתא דהא האי בבא דמציעתא בג' נשים לא משכחת כלל בשלשה שהטילו לכיס אע"כ דאהאי בבא דסיפא לחוד קאמר וכן שלשה שהטילו וא"כ מקשה שפיר אעיקר מימרא דשמואל אליבא דכ"ע דעיקר מתניתין משמע דהא גופא אתא לאשמעינן דנהי דבג' נשים אין הדין שוה מ"מ בשלשה שהטילו לעולם הדין שוה ולא משכחת שישתנה הדין אפילו דרך מקרה דטביחה. ומכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דעיקר פשטא דמימרא דשמואל היינו בסתם דרך משא ומתן דהכי הוא לישנא בשנים שהטילו לכיס וכן בלישנא דמתניתין ואדרבה כיון דקתני פחתו או הותירו משמע דאיירי דרך משא ומתן ופחתו או הותירו אגברי קאי משא"כ בשור לחרישה או לטביחה לא שייך כלל האי לישנא דפחתו או הותירו ואהא משני שפיר דאדרבא פחתו או הותירו לאו אגברי קאי אלא אמעות גופא שהטילו לכיס וא"כ שפיר קאמר דבהאי ענינא דפחתו או הותירו המעות עצמן לעולם כך הן חולקין ולא ישתנה הדין ועי"ל דהאי לישנא לחוד דפחתו או הותירו המעות עצמן הוא דמדמה לה לג' נשים דהפחת לא נעשה מחמת שותפות כלל אלא שהפחת נעשה ממילא בנכסים עצמן ומש"ה חולקין לפי הממון אבל היכא שהפחת או הריוח הוא דרך משא ומתן לא איירי מתניתין כלל דלא דמי כלל לג' נשים שאין להם שותפות והכא הריוח והפחת הוא מחמת שותפות ומשא ומתן שלהם כן נ"ל נכון. מיהו כיון שלא כתבו כן התוס' והוצרכו לפרש דאדר' המנונא לחוד מקשה אלמא דלא נחתו לפרש כן אלא כל הסוגייא לא איירי מדרך משא ומתן אלא משור לחוד והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

תוספות בד"ה מאי לאו כו' לטביחה מאי קמל"ן עכ"ל. ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל בזה ובמה שהניח בקושיא עיין בל' הרא"ש ז"ל שהקשה כן ומתרץ שם. מיהו בעיקר דבריו בהא דלא מקשה תלמודא מתניתין וברייתא אהדדי יש לי ליישב לפי שיטתינו דבלא"ה כיון דלא מקשה מעיקרא ממתניתין אדשמואל או אדרב המנונא היינו דקא סלקא דעתך דהאי מימרא דשמואל תליא בפלוגתא דרבי ור' נתן דהא דקתני במתניתין דוכן ג' שהטילו לכיס חולקין לפי המעות היינו כר' נתן משא"כ לרבי דקאמר אין אני רואה דבריו של ר"נ באלו אלא חולקין בשוה אפשר דאוכן שלשה שהטילו לכיס נמי קאי כיון דרבי לעולם אית ליה בבע"ח וכתובה דחולקין לגמרי בשוה משמע דכ"ש בשלשה שהטילו לכיס ס"ל הכי וכדמשמע מפירוש רבינו חננאל שהביאו התוס' לעיל בד"ה ר' אומר דמדמי להו אהדדי וכמ"ש מהרש"א ז"ל לעיל וא"כ לא קשיין מתניתין וברייתא כלל דהאי כר' והאי כר"נ ולא קשיא נמי מתניתין אדשמואל דכר' ס"ל. משא"כ השתא דמסיק הש"ס בברייתא דנעשה כמו שקנה כ"א בשלו ונתערבו וזה לא יתכן אלא אם נאמר דהאי מילתא דשנים שהטילו לכיס לא תליא בפלוגתא וא"כ א"ש דבבא דרישא לא אתא לאשמעינן אלא דזימנין דמשכחת בהטילו לכיס דחולקים בשוה ומסתמא היינו בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל כולהו אינך בבי פשיטא דליכא לאסתפוקי בהו דנעשה כמי שקנה כ"א בשלו משא"כ אם נאמר דהא מילתא תליא בפלוגתא דרבי ור' נתן א"כ לא שייך לומר דנעשה כמו שקנה כ"א בשלו דמאי פסקא הא לרבי ליתא להאי דינא וא"כ קשיא שפיר דיוקא דרישא אדסיפא בברייתא גופא ואדרבה צ"ל דברייתא כרבי ולעולם חולקין בשוה דבכל ענין איירי וסיפא דוקא א"כ קשה אדרבה דאמר דשמואל ס"ל דרבי מודה בשור לחרישה ועומד לטביחה. אע"כ דהא מילתא לא תליא כלל בפלוגתא דר' ור' נתן א"כ מקשה שפיר ממתניתין כן נ"ל נכון ודוק היטב:

משנה מי שהיה נשוי ד' נשים כו' הראשונה נשבעת לשנייה. ופרש"י אם השנייה טוענת אישתבע לי כו' והקשה בתוס' יום טוב על פרש"י כיון דע"כ הא דנשבעת בטענת שמא היינו משום דקי"ל הנפרעת מנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה דמה לי מכר או לוה דכולהו מיקרי משועבדים וא"כ אפילו בדלא טענה אישתבע לי תשבע שבועת ב"ד עכ"ל ע"ש ולענ"ד מאי דפשיטא ליה לבעל תי"ט להאי גיסא צריך לי עיון לאידך גיסא אפילו בדאמרה אישתבע לי חדא דמה שכתב בתי"ט מה לי מכר או לוה מבע"ח מאוחר נמי מיקרי משועבדים לאו מילתא דפסיקא הוא דאדרבא בש"ע ח"מ סימן ק"ד מבואר להדיא דמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר והיינו ע"כ דלא מיקרי מנכסים משועבדים דהא מע"פ אינו גובה ממשועבדים אלא דכהאי גוונא מיקרי בני חורין והוא שיטת רבינו האי גאון ז"ל שהביא הטור סימן הנ"ל וכן פסק שם אלא דהרי"ף ז"ל חולק כמ"ש הטור אלא דאפילו לשיטת הרי"ף ז"ל דבכה"ג נמי מיקרי נכסים משועבדים אכתי לא שייך הכא האי שבועת המשנה דהא משמע. מפרש"י דהשנייה נמי גובית כתובתה אלא דטוענת שמא לא משתייר לי שיעור כתובתי וא"כ לא דמי כלל להיאך שבועת המשנה דהתם ודאי הלוקח או הבע"ח מאוחר מפסיד לגמרי דליכא שום נכסים בני חורין דאל"כ לא מצי למיגבי מלוקח במקום שיש בני חורין משא"כ הכא למה תשבע בתחלה תמתין עד שתגבה השנייה ואי לא משייר לה אז תשבע וע"כ דלפרש"י היינו משום חשש בעלמא שמא תמצא שדה שאינה שלו וא"כ מדלא מנו חכמים האי שבועה לעיל בהדי אינך שבועות ולא בפ' כל הנשבעין בהדי כל הנשבעין ונוטלין בפוגמת ונפרעת מנכסים משועבדים הוצרך רש"י לפרש דאיירי דוקא בדטוענת אישתבע לי ומש"ה לא קחשיב לה בהדי אינך שבועות דלא איירי התם מטענת אישתבע לי כי היכי דלא קחשיב התם טוען פרעתי ואמר אישתבע לי כן נראה לי ודוק ועיין עוד בסמוך בלשון התוספות בשם הרא"ה ז"ל:

קונטרס אחרון
משנה מי שהיה נשוי ד' נשים כו' הראשונה נשבעת לשניה ופרש"י אם השניה טוענת אשתבע לי והקשה התי"ט על פירושו דאפילו בדלא טענה אשתבע לי צריכה לישבע כדין הנפרעת מנכסים משועבדים ותמהני על בעל התי"ט דאשתמיטתיה מה שכתוב בש"ע סי' ק"ד דמלוה בע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר והיינו משום דלא מקרי משועבדים בכה"ג ועוד דאפילו לפי שיטת החולקים כמ"ש הש"ך שם אכתי לא שייך הכא האי שבועת המשנה דהנפרעת מנכסי יתומים כמ"ש בפנים. ומסוגיא דמתניתין גופא לפי פירש"י ותוס' יש לדקדק להיפך על לשון הש"ע בח"מ סי' קי"א דמלוה מוקדם שבא לטרוף ויש כאן בע"ח מאוחר ואין כאן כדי חוב שניהם צריך מוקדם לישבע נגד הבע"ח מאוחר משמע להדיא דביש כדי חוב שניהם אין כאן מקום שבועה ומ"ש ממתניתין ועיין בפנים שכתבתי שלולי פי' רש"י ותוספות היה נ"ל דמתני' נמי מיירי דוקא בענין שהשניה מפסדת בודאי וכן נראה מלשון בעל התרומות ובזה נתיישב מה שהקשה עליו בעל גדולי תרומה וכמו שכתבתי בפנים:

תוס' בד"ה מי שהיה נשוי כו' ואיכא למימר דהו"א דהתם כו' כיון שכבר נשבעה כו' אבל אם היתה נשבעת אותה שלישית כגון שיש רביעית כו' עכ"ל. מבואר להדיא מדבריהם דאע"ג שהשלישית יש לה מקום לגבות קצת כתובתה ונשבעת אפ"ה שייך האי דינא דראשונה נשבעת להשנייה אע"ג דודאי שקלה השנייה כל דמי כתובתה מדשקלה השלישית אחריה והיינו ע"כ כדפרישית בסמוך בל' רש"י דהשניה חוששת שמא ימצאו עוררין על השדה שלה אלא דמל' רש"י לא שמעינן אלא מדיוקא ובל' התוספות מבואר להדיא וכ"כ הרא"ה והריטב"א ז"ל דשבועת הראשונה לשניה היינו משום האי חששא ולפ"ז יש לי לדקדק על לשון הש"ע בח"מ סי' קי"א דמלוה מוקדם שבא לטרוף ויש כאן בע"ח מאוחר ואין כאן כדי חוב שניהם צריך המוקדם לישבע נגד המאוחר א"כ משמע להדיא דהיכא שיש חוב שניהם אין כאן מקום שבועה ולמאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דההיא דהכא היינו דוקא בדטענה אישתבע לי משא"כ ההיא דסי' קי"א בחו"מ היינו בדלא טעין אישתבע לי ומש"ה אין כאן שבועת הדיינים אא"כ שלא ימצא המאוחר כדי חובו ועדיין יש לי לדקדק בל' הש"ע שם דמשמע מיהא דבכה"ג איכא שבועת המשנה כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים ובאותו סי' עצמו סתם בש"ע דמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר אלמא דבכה"ג לא מיקרי נכסים משועבדים וכמ"ש בסמוך ויש ליישב. ועי"ל דלעולם אפילו ביש כדי חוב שניהם שייך שבועת המשנה כי האי דהכא אלא דמ"ש בח"מ סי' קי"א דדוקא באין כדי חוב שניהם היינו לענין דלא מהני נאמנות לפטרו מהאי שבועה דנכסים משועבדים כיון דמפסיד משא"כ בההיא שבועה דהכא דאינו אלא משום חששא בעלמא אפשר דמהני נאמנות מיהו מל' התוס' לקמן לא משמע הכי וכל זה לפי מאי דמשמע מפרש"י ותוס' אבל לולי דבריהם מצינן לפרש לשון המשנה בפשיטות דלא שייך שבועה ראשונה לשנייה אלא היכא שהשנייה מפסדת בודאי ואינה נוטלת כל חובה והא דקתני והשנייה לשלישית והשלישית לרביעית היינו מילי מילי קתני דלעולם אותה שנוטלת ומפסדת לאחרים צריכה לישבע כנגדה אבל היכא שאין השנייה מפסדת כלל בענין דאף השלישית נוטלת קצת לא שייך שבועת הראשונה לשניה אלא לשלישית אלא שכבר כתבתי דשיטת רש"י מוכרחת לפי שיטתו דאי בדלא שקלה השנייה כל חובה לא איצטריך במתניתין לאשמעינן דהא מיקרי מנכסים משועבדים דס"ל כשיטת הרי"ף ז"ל אע"כ דמתניתין אפי' בדשקלא השנייה איירי והיינו בטענת אישתבע לי. ושיטת התוס' מוכרחת לפי דרכם דאי ס"ד דמילי מילי קתני כדפרישית א"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי קתני ד' נשים דבשלשה סגי אע"כ דאיירי אף בדשקלא השלישית ונשבעת לרביעית אפ"ה שייך הא מילתא דראשונה נשבעת לשנייה וסגי לה האי שבועה נמי לגבי השלישית וא"כ מוכח מל' המשנה דלעולם שייך שבועה ראשונה לשנייה אע"ג דשקלה כל כתובתה ומשום האי חששא דשמא ימצא שדה שאינה שלה ודו"ק:

מיהו לפ"ז מצינן למימר בפשיטות דאיצטריך למיתני ד' נשים לאשמעינן הא מילתא גופא שהוא עיקר דינא דמתניתין דאע"ג דע"כ שקלא השנייה כל כתובתה מדנשבעת השלישית לרביעית ונוטלת א"כ ממילא דהשנייה כבר גבתה הכל ואפ"ה הראשונה צריכה לישבע כנגד השנייה מאי דלא הוי שמעינן אי הוי תנא ג' נשים דשייך שבועה ראשונה לשניה בענין דהשנייה מפסדת ואינה נוטלת אלא מקצת אלא דמה שלא כתבו התוס' כן היינו דאף אי הוי תנא ג' נשים ומסיים בה דהשלישית נפרעת שלא בשבועה אלמא דאע"ג דשייך פרעון בשלישית ומסתמא השנייה גבתה הכל אפ"ה שייך הא מילתא דראשונה לשניה לכך הוצרכו התוס' לפרש רבותא דמתניתין בענין אחר כן נראה לי ודוק היטב:

אחר ימים רבים עיינתי בס' בעל התרומות שער כ"א ובשער מ"ג דין מ"ב וראיתי שבעל גידולי תרומה הרגיש ברוב הדברים שכתבתי ות"ל יתברך שכוונתי לדעת הגדול אלא דבמה שכתבתי נתיישב היטב מה שהניח שם בקושיא על בעל התרומות שכתב ומסתברא דהיכא שיש בע"ח מאוחר ואין כאן כדי חובו ישבע המוקדם שבועת המשנה ותמה על לשון מסתברא דהא משנתינו הוא זה הראשונה נשבעת לשנייה ותירץ ג"כ דלענין דלא מהני נאמנות כתב ומסתברא כדפרישית ועוד הקשו בתוספות כמו שדקדקתי ג"כ והניחו בקושיא ולמאי דפרישית דמתניתין לא איירי אלא בדאמרה אישתבע לי דהכי משמע לשון ראשונה לשנייה והיינו מחששא דשמא ימצא שדה שאינה שלה אבל שבועת המשנה לא ידעינן ממתניתין דהכא ואיכא למימר נמי דלא מיקרי נכסים משועבדים כדפרישית בשם רב האי גאון לכך כתב בעל התרומות ומסתברא דכה"ג נמי מיקרי משועבדים וכדמסיק בשם הרי"ף ז"ל כן נ"ל נכון ואין להאריך יותר ודוק היטב:

גמרא אמר רבה מסתברא וכו'. משמע מסוגין דכ"ש דרב המנונא ס"ל שור שלקחו לטביחה ועומד לחרישה דהשכר לאמצע. ולא אמרינן דרב המנונא אזיל בתר תחלת המקח דוקא דאל"כ תקשה אף לר' המנונא בברייתא דשנים שהטילו לכיס. לפלוג וליתני מדידיה. ותו דלוקי מתניתין בהכי. אלא ע"כ דאינו מודה אלא בלקחו לטביחה ועומד לטביחה דהוא מילתא דפשיטא כמ"ש תוס' ד"ה מאי לאו וכו' (וכ"ש לדעת הרא"ש דרב המנונא פליג דלעולם השכר לאמצע ונראה עוד דרבה מודה בלקחו לטביחה ועומד לחרישה דהשכר לאמצע וכן משמע מהא דפירש"י ד"ה זה נוטל לפי מעותיו וכו' והאי דנקט ברישא וכו' דלשון ברישא מיותר דמשמע מדבריו דס"ל דרבה מודה בשור שלקחו לטביחה ועומד לחרישה דהשכר לאמצע ולהכי הוצרך לומר דנקט ברישא שור לחרישה משום רבותא דסיפא. ולכאורה הטעם מצד הסברא דכיון דהריוח הוא מן החרישה אפילו לקחהו בתחלה אדעתא דטביחה אפ"ה השכר לאמצע כיון שאין חלקו של זה מועיל בלא זה. מיהו בזה היה אפשר לומר בענין אחר הא דלא נקט שור לטביחה ועומד לחרישה משום דלפי משמעות רש"י דנקט שור לחרישה והשביח הבשר ושחטוהו הוי אפשר למיטעי דבשור לטביחה ועומד לחרישה היינו שהוכחש הבשר ואינו ראוי לטביחה א"כ בזה הפחת ראוי להיות הפחת לפי מעותיו ואח"כ כשמרויחין שכר בחרישה השכר הוא לאמצע. נמצא זה שהטיל לכיס מאתים הוא מפסיד דהיינו עד"מ אם אחד נתן תשעים זהובים ואחד עשרה זהובים והוכחש ועומד לחרישה ואינו שוה אלא תשעים זהובים נמצא דהפחת לפי ערך המעות לזה תשעה זהובים ולזה אחד ואח"כ הרויחו בחרישה שכר עשרה זהובים ויהי' השכר לאמצע. נמצא בעל תשעים יהיה לו חלק ששה ושמונים זהובים ובעל עשרה זהובים יהיה לו בו חלק ארבעה עשר זהובים נמצא לקתה מדת הדין זה מפסיד וזה משתכר וראוי להשלים בשכר את ההפסד תחלה לכך נקט בתחלה שור לחרישה. אבל כשלא היה פחת תחלה כיון שהרויח עכשיו ע"י חרישה השכר לאמצע. ונ"מ בזה לדינא במאי דפסק הרי"ף ובש"ע סימן קע"ו דאם טבחוהו השכר וההפסד לפי ערך יש להסתפק אם נשתכרו בחרישה ואח"כ טבחוהו ונפסד במה שלקחוהו שנכחש הבשר. אם נימא דההפסד לפי ערך והשכר לאמצע או נימא דהשכר שהיה להם ישלים ההפסד דאיך ישתכר זה בענין שכתבנו וזה יפסיד וצ"ע לדינא:

תוס' ד"ה מי שהיה נשוי וכו'. ואיכא למימר דה"א וכו'. הקשה מהרש"א דאכתי נשמע מבן ננס. ונראה דהא צריך להבין כיון ששניה נשבעת לשלישית ושלישית לרביעית וע"כ שיש נכסים מספיקין לשניה ולשלישית א"כ למה היתה צריכה הראשונה לישבע לשניה כיון שיש לשניה נכסים מספיקין לחוב כתובתה וליכא למימר דמתניתין או או קתני דהא כתבו התוס' דאף ששלישית נשבעת וראשונה כבר נשבעת לשניה א"צ לישבע לשלישית הרי דכולן נשבעות וצ"ל ע"כ דכשגבתה ראשונה לא נמצא עדיין נכסים מספיקין לשניה ושפיר הוצרך הראשונה שבועה נגד השניה ואח"כ נמצאו נכסים וכן בשניה לשלישית. אך אכתי קשה מ"ש התוס' דה"א דראשונה צריכה לישבע לשלישית כיון דהשלישית נשבעת הא כשנשבעת בודאי נוטלת כתובתה ואף אם אין הנכסים מספיקין לכל כתובתה אינה נשבעת אלא על מה שנוטלת ששיעור זה לא נפרעה מבעלה ועל הנשאר אין הב"ד משביעין אותה כדקי"ל בח"מ סימן קל"ח וכמה דוכתין וא"כ מה שנשבעת היא נוטלת ולמה תשביע לראשונה ונראה דא"ש לפי מאי דקאמר שמואל דמתניתין כגון שנמצאת אחת מהן וכו'. והיינו דיצא ערעור על השדה שגבתה שלישית כדפירש"י בד"ה ובן ננס וכו'. ובזה שפיר הוי יכולה השלישית להשביע לראשונה שכבר נשבעה ועתה נמצא שדה שאינה שלו לא מבעיא לבן ננס דס"ל דהרביעית מה שגבתה גבתה ואין מקום לשלישית לגבות אלא אפילו לת"ק דס"ל מה שגבתה לא גבתה מ"מ מי לא עסקינן דכתובת השלישית מרובה משל רביעית ולא יספיק השדה שגבתה רביעית לכתובת שלישית ואשמעינן מתניתין דאפ"ה אינה יכולה השלישית להשביע את הראשונה משום דשבועה לאחד שבועה למאה והיינו דפירש"י שנמצא שדה שלישית דווקא שאינה שלו וממילא דמתורץ קושית מהרש"א דלא מצי למיתני בג' נשים דלא הוי מוכח מידי מבן ננס דהא לבן ננס דס"ל ב"ח מאוחר מה שגבה גבה נמצא השלישית במה שנשבעת הא נוטלת והשניה אף שנמצא שדה שאינה שלו אינה יכולה לגבות מהשלישית דמה שגבה גבה ונגד השניה כבר נשבעה הראשונה. אך כל זה לשיטת רש"י אבל לפי' הר"ת לקמן דחיישינן שמא תמצא שדה שאינו שלו עדיין קושית מהרש"א במקומה עומדת דהשלישית נמי תשביע להראשונה שמא תמצא שדה שלה שאינה שלה והוי נשמע דשבועה לאחד שבועה למאה אבל על זו הקושיא אפילו תירוץ מהרש"א אינו מספיק דה"א לבן ננס באמת ממילא הראשונה נשבעת אף לשלישית דלפי פי' הר"ת דחיישינן שמא תמצא שדה שאינה שלו א"א לומר כן דא"כ למה קתני בן ננס אומר אף היא לא תפרע אלא בשבועה דהיינו שנפלו אח"כ נכסים מספיקין אף להשלישית הל"ל פלוגתא דבן ננס גבי שניה נשבעת לשלישית והכי הל"ל בן ננס אומר אף שניה נשבעת לראשונה דהיינו משום שמא תמצא שדה ראשונה שאינה שלו דכיון דס"ל דבע"ח מאוחר מה שגבה גבה צריך שבועה להראשונה ויש ליישב בדוחק. ודוק:

אך הנראה לפענ"ד דלפי' הר"ת לק"מ שהביאו התוס' בריש פרקין בשמו דהא דפליגי בבע"ח מאוחר אי מה שגבה גבה או לא היינו דוקא במטלטלין ובהכי מיירי פלוגתייהו דבן ננס ורבנן יש לומר דבמטלטלין לא שייך שמא תמצא שאינו שלו דקי"ל סתם גזילה יאוש בעלים וכבר קנתה ביאוש ושינוי רשות כדאיתא בפרק חזקת דף מ"ד ע"א ואם כן אינה יכולה השלישית להשביע את הראשונה משום שמא תמצא מה שגבתה שאינו שלו דהא פלוגתייהו דבן ננס ורבנן ע"כ מיירי כשהשלישית גבתה מטלטלין ולא שייך בזה שמא תמצא שאינו שלו וממילא דמתורץ נמי דאין להוכיח ממה שאין השניה נשבעת לראשונה שמא תמצא שדה שאינו שלה דהא השניה כיון שלקחה קרקעות מדחיישינן שמא תמצא שדה שאינושלה והרי בקרקעות לכ"ע לא אמרינן מה שגבה גבה וכ"ז לשנויא דשמואל אבל לשנויא דשמא תכסיף קשה קושית מהרש"א דהא נשמע מבן ננס וא"ל כמ"ש לעיל בפירש"י דכיון דלא יצא ערעור על השלישית אף שיצא ערעור על השניה אינה יכולה השלישית להשביע להראשונה לפי שנשבעה שהרי מה שגבתה גבתה כנ"ל דהא בשינויא דשמא תכסיף ס"ל לכ"ע דמה שגבה לא גבה א"כ יכולה השלישית להשביע את הראשונה דאם תמצא שדה שניה או שאינו שלו תחזור על השלישית ומכ"ש לפי' ר"ת דחיישינן שמא תמצא שדה שאינה שלו א"כ יכולה השלישית להשביע את הראשונה דשמא תמצא שדה שניה או שלישית שאינה שלו מיהו בזה שפיר יש לתרץ כתירוץ מהרש"א דה"א דלבן ננס באמת נשבעת לשלישית והא דלא קתני בן ננס אומר השניה נשבעת אף להראשונה מחששא דשמא תמצא שדה ראשונה שאינו שלו דהא קיימינן דלכ"ע מה שגבה לא גבה ושמא תכסיף לא שייך רק כשלא נשבעה עדיין כלל כפירש"י אבל הכא כיון שכבר נשבעה להשלישית תו לא תכסיף את השדה. ודוק:

מיהו לפי אוקימתא דאביי לכאורה קשה קושיות מהרש"א כיון דלבן ננס צריכה השלישית שבועה מחמת יתומים תשביע נמי להראשונה ולא שייך מה שתרצנו לעיל וצ"ל נמי כתירוץ מהרש"א דה"א דלבן ננס באמת נשבעת לשלישית ולדידיה לא שייך להוכיח מדלא קתני בן ננס אומר השניה נשבעת אף להראשונה כיון דס"ל דמה שגבה לא גבה מיהו לכאורה קשה לפי שינויא דאביי דלענין מאי תשבע השלישית להראשונה אף שנשבעת דהא אין נשבעת אלא במה שנוטלת כנ"ל דכיון דלא חייש לשמא תמצא שאינו שלו בין לפירש"י בין לפי' הר"ח אם כן כיון שנוטלת לענין מאי תשבע כנ"ל ומזה נראה לי דהא דאוקמא אביי דפליגי בדאביי קשישא לא פליג אעיקר אוקימתא שנמצאת שדה שאינו שלו אלא דס"ל דמה שגבה לא גבה ולא חיישינן שמא תכסיף ופליגי בדאביי קשישא אבל הא מודה דמיירי מתני' לפירש"י בנמצא שדה שאינו שלו. ולפי' הר"ח א"ש טפי דחיישינן שמא תמצא ומהא גופא נשמע מדקמ"ל מתניתין דאמרינן שבועה לאחד שבועה למאה ולא פליג שמואל ואביי אלא במאי פליגי וק"ל ועיין מ"ש לקמן עוד ישוב על קושיות מהרש"א ז"ל:

השכר לאמצע. חולקין בשוה: שור לחרישה. שלקחו בהן שור לחרוש וחורשין בו ואין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה כלום הלכך חולקין בשוה אבל שור לחרישה והשביח בבשר ושחטוהו: זה נוטל לפי מעותיו כו'. שהרי מתחלק לאבריו והא דנקט ראשית מקחן לחרישה רבותא אשמועינן דאע''ג דמעיקרא אדעתא דלמיפלג בשוה נחות לשותפות השתא דשבח בבשר ושחטוהו והוא מתחלק לאבריו יטול איש לפי מעותיו: לקח זה בשלו. שוורים בריאים במאתים: וזה בשלו. שוורים כחושים במנה: זה נוטל לפי מעותיו. דשור כחוש אין עבודתו דומה לשל בריא: ליפלוג בדידיה. אף כשהטילו לכיס מעות ולקחו בהמה אחת יחלוקו ולימא זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו כו': פחתו פחתו ממש כו'. וקתני כך הן חולקין לפי המעות ותיובתא דשמואל: זוזי חדתי. שמטילין זוזים ישנים ונתנו ונשאו בהם עד שנעשו חדשים ויוצאין הם בהוצאה הלכך חולקים לפי המעות דכל חד מאי דיהיב שקיל אבל אם הותירו יותר על החשבון השכר לאמצע: איסתרי דצוניתא. שנפסלה המטבע ואין יוצאת בהוצאה ומי שיש לו מכה בפיסת רגלו מתחת קושר מהם שם דמעליא ליה חלודה דידהו וצורתא דידהו כדאמרינן במסכת שבת (דף סה.) יוצאין בסלע שעל הצינית ומפרש מאי צינית בת ארעא דכיון דישנו בעין נוטל כל אחד כחשבון שהטיל אבל אם פחתו מאה או חמשים זוז זה מפסיד מחצה וזה מחצה שהשכר וההפסד לאמצע: מתני' הראשונה נשבעת לשניה. אם שניה טוענת הואיל ואת באת ליטול תחלה השבעי לי שלא גבית משל בעלי כלום דלמא לא משתייר לי נכסים כשיעור כתובתי ואף שלישית תאמר כן לשניה ורביעית לשלישית אבל הרביעית נפרעת שלא בשבועה וכגון שהיתומים גדולים וקסבר האי תנא כי אמרו רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ביתומים קטנים אמרו ולא בגדולים: אף היא לא תפרע כו'. ובגמ' מפרש פלוגתייהו במאי: היו כולן יוצאות ביום אחד. כלומר יוצאות לפנינו ומלמדות שכולן נכתבו ביום אחד: כל הקודמת לחברתה שעה אחת. בכתובתה: זכתה. אם השעות מפורשות בתוכן כגון באחת כתוב ביום פלוני בשעה שלישית ובשניה בשעה רביעית וכן בכולן: גמ'

אחת נוטלת לפי מעותיה עד שתפרע כל אחת כתובתה כי זה דין צדק וזה שאמר רבי אין אני רואה דבריו באלו בבבא דרישא ובבבא דמציעא אבל בסיפא דתנן היו שם שלש מאות של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה ושל שלש מאות ששה של זהב לא חלק רבי אלא בין בתפיסה אחת בין בשתי תפיסות כך הוא הדין כל אחת לפי מעותיה ותו אשכחן משנה שלמה בפרק שור שנגח ד' וה' (ב''ק לו.) ר''ש אומר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום זה נוטל מנה וזה מנה חזר ונגח (את) שור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל חמשים זוז וזה נוטל חמשים זוז חזר ונגח שור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ושנים הראשונים דינר זהב ואוקימנא כרבי עקיבא דאמר שותפי נינהו וקיימא לן כוותיה וחלוקה זו כל אחד לפי מעותיו לפיכך העמדתי דברי רבי כלמנה ומנה בשוה שזו היא חלוקה לפי המעות כי היכי דלא תקשי הלכתא אהלכתא ותו גרסינן ביש נוחלין (ב''ב דף קכד.) תניא רבי אומר אומר אני הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהן ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים הנה רבי סבר לפי מעותיו ואם תעמיד דבריו בשוה ממש קשה דרבי אדרבי הלכך נראה להעמיד הדבר על בוריו אליבא דהלכתא להיות דברי רבי לפי מעותיו וכן ההלכות שוות ויש לחלק דלא דמי לההיא דיש נוחלין דהתם ליכא שום שעבוד אלא כל אחד יש לו חלקו בקרקע ובכור יש לו פי שנים לכך נוטל כל מה שחלקו משביח אבל הכא משועבדים לכתובה שכל שלשה מאות משועבדין לכתובת בעלת מנה ובעלת מאתים כמו לבעלת שלש מאות שכל נכסיו אחראין לכתובתה עד שיהיה לה כל המנה שלה: מאי לאו בשור לחרישה ועומד לטביחה איירי. מכח קושיא אדתני סיפא דייק הכי: מאי לאו פחתו ממש. וקסבר דבשור לחרישה ועומד לטביחה איירי דלטביחה ועומד לטביחה מאי קמ''ל אלא בכי האי גוונא מיירי ותיובתא דרב המנונא: הותירו זוזי חדתי. שלדעת כן נשתתפו יחד שאם לא ירויחו אלא חילוף המעות שבשביל ריוח מועט כזה לא יקפידו אלא כל אחד ואחד יקח חשבון מעותיו והאי חדתי לאו לאפוקי עתיקי דבהזהב (ב''מ דף מה:) מוכיח בכמה דוכתי דישנים יוצאין בהוצאה יותר מחדשים אלא לאפוקי אסתירי דצוניתא שהם ישנים יותר מדאי. מ''ר. הא דאמרי' בפ''ק דבבא בתרא (דף יג. ושם) א''ל. רב יהודה לרב הונא לדידך דאמרת לית. לך דינא דגוד או אגוד בכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד ובהמה טמאה כיצד הן עושין א''ל שאני אומר עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים ומקשה ר''ת זצ''ל אמאי קשיא ליה מבכור ופשוט ליקשי ליה משניהם פשוטים ואומר ר''ת שניהם פשוטים ניחא ליה שיעבוד לזה יום אחד ולזה יום אחד אבל בבכור ופשוט קשיא ליה שאם יעבוד הפשוט יום אחד והבכור שני ימים הרי הבכור נוטל יותר מפי שנים שאם יש עיר רחוקה ממהלך יום אחד ומשתכרים בה הרבה בסחורה שיש שם. סחורה בזול פשוט שאין לו שהות אלא יום אחד לא יוכל לילך שם והבכור שיש לו שהות שני ימים הולך שם ומשתכר כמה וכמה יותר מן הפשוט ור' מפרש דלהכי קשיא ליה בכור ופשוט משום שור לחרישה ועומד לחרישה לכולי עלמא השכר לאמצע משום הכי פריך כיצד יעשו דבזה אין נוטל הבכור פי שנים ומשני עובד לזה יום א' ולזה שני ימים ולא דמי לשור לחרישה ועומד לחרישה דמשום הכי הוי התם השכר לאמצע דמעיקרא אדעתא דהכי נשתתפו אבל גבי בכור דלא שייך האי טעמא כל אחד נוטל לפי חלקו. מ''ר: מי שהיה נשוי ד' נשים. לא הוה מצי למנקט ב' נשים אע''ג דשייכא בהו שפיר פלוגתא דתנא קמא ובן ננס מ''מ לא הוה שמעינן מיניה שבועה לאחד שבועה למאה אבל השתא שמעי' ליה דהא אין נשבעת ראשונה לשלישית משום שכבר נשבעה לשניה כדמפ' בגמ' מיהו תימה אמאי תנא ארבע בשלש סגי דבשלש נמי שמעי' שבועה לאחד שבועה למאה ואיכא למימר דהוה אמינא דהתם הוא דאין נשבעת ראשונה לשלישית שהיא אחרונה דלא חיישי' כולי האי כיון שכבר נשבעה לשניה ושלישית שמא כבר נתקבלה כתובתה שאין נשבעת לא אחמור בה רבנן כולי האי אבל אם היתה נשבעת אותה שלישית כגון שיש רביעית דהשתא ידעינן שלא נתקבלה כתובתה הוה אמינא דנחמיר טפי ותשבע לה הראשונה להכי תנא ארבע נשים. מ''ר: