דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

כתובות צו ע"ב - טקסט הדף

נכסי בחזקת יתמי קיימי ועל אלמנה להביא ראיה או דלמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי ועל היתומים להביא ראיה ת''ש דתני לוי אלמנה כל זמן שלא ניסת על היתומים להביא ראיה ניסת עליה להביא ראיה א''ר שימי בר אשי כתנאי מוכרת וכותבת אלו למזונות מכרתי ואלו לכתובה מכרתי דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר מוכרת וכותבת סתם וכן כחה יפה מאי לאו בהא קמיפלגי לר' יהודה דאמר בעי לפרושי סבר נכסי בחזקת יתמי קיימי ועל האלמנה להביא ראיה ורבי יוסי סבר לא בעי לפרושי נכסי בחזקת אלמנה קיימי ועל היתומים להביא ראיה ממאי דלמא דכולי עלמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי ועל היתומים להביא ראיה ורבי יהודה עצה טובה קמ''ל דלא ליקרו לה רעבתנותא דאי לא תימא הכי הא דבעי ר' יוחנן תפשוט ליה ממתני' מוכרת למזונות שלא בבית דין וכותבת אלו למזונות מכרתי אלא ממתני' ליכא למשמע מינה דעצה טובה קמ''ל ה''נ עצה טובה קמ''ל א''נ דכולי עלמא נכסי בחזקת יתמי קיימי והיינו טעמא דר' יוסי כדאביי קשישא דאמר אביי קשישא משל דר' יוסי למה הדבר דומה לשכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צו - ב

האם נכסי בחזקת יתמי קיימי [נכסים בחזקת היתומים הם עומדים] שהרי שלהם הם, ואם כן על האלמנה להביא ראיה, שכל הבא להוציא מחבירו עליו הראיה. [1]

או דלמא, נכסי בחזקת אלמנה קיימי היות ונשתעבדו הם לה בתנאי בית דין, [2] ועל היתומים להביא ראיה שכבר פרעו את המגיע מהם.

תא שמע מהא דתני לוי ברייתא מפורשת בענין זה:

אלמנה, כל זמן שלא ניסת לאחר - על היתומים להביא ראיה שנתנו לה מזונות.

אבל אם ניסת לאחר, והיא באה לתבוע מזונות של שנים שעברו - עליה להביא ראיה, כי היות וכבר נשאת, שוב אין הנכסים ברשותה. [3]

אמר רבי שימי בר אשי: ספק זה שנסתפק בו רבי יוחנן - כתנאי היא, תנאים נחלקו בדבר!

דתניא: מוכרת אלמנה קרקעות כדי להפרע מהם מזונות או כתובה, וכותבת בתוך שטר המכירה: אלו נכסים למזונות מכרתי, ואלו נכסים לכתובה מכרתי, דברי רבי יהודה

וסבורה היתה הגמרא לפרש את טעמו של רבי יהודה, כי הוא סובר שהפירוש בשטר המכירה למזונות יפה לה, כי אם לא תפרש שלמזונות היא מוכרת, שמא יאמרו היורשים לכתובה מכרת, [4] ואילו את המזונות כבר נתננו לך והם יהיו נאמנים, ולכן כותבת היא שלמזונות היא מכרה, ועדיין חייבים הם לה את כתובתה. [5]

ורבי יוסי אומר: מוכרת וכותבת סתם, וכן - על ידי שתסתום ולא תפרש - כחה יפה יותר.

והטעם הוא - כדמפרש לה אביי קשישא בהמשך הסוגיא - משום שקיימא לן: אין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים, אבל לכתובה גובה היא אף מנכסים משועבדים, וכשיכלו נכסי היתומים, ואין לה מקום לגבות אלא מנכסים משועבדים, טוב לה שתוכל לטעון - על אף שכשמכרה לכתובה הוא שמכרה - שעדיין לא נפרעה כתובתה, ומה שמכרה למזונות הוא שמכרה, [6] כדי שיהא לה עדיין חוב כתובה על היתומים, שתוכל לפורעו מנכסים משועבדים. [7]

מאי לאו, בהא קמיפלגי:

לרבי יהודה דאמר: בעי לפרושי, שהפירוש יפה לה יותר, הוא משום שסבר:

נכסי בחזקת יתמי קיימי, ועל האלמנה להביא ראיה שלא נפרעה את המזונות, והיות ויכולים היתומים לטעון פרענו, יש לחוש שמא תפסיד, וכפי שנתבאר.

ואילו רבי יוסי שסבר לא בעי לפרושי אלא הסתם יפה לה יותר, סבר: נכסי בחזקת אלמנה קיימי, ועל היתומים להביא ראיה,, ולעולם תהא נאמנת לומר לא קבלתי מזונותי, ולא תפסיד כלום.

ואדרבה, עדיף לה שלא לפרט לשם מה מכרה כטעמו של אביי קשישא, וכפי שנתבאר.

ודוחה הגמרא: ממאי שבכך נחלקו התנאים!?

דלמא, לעולם דכולי עלמא - בין רבי יהודה ובין רבי יוסי - נכסי בחזקת אלמנה קיימי, ועל היתומים להביא ראיה, וזה הוא טעמו של רבי יוסי, שאינו חושש להפסד על ידי שלא תפרש.

ורבי יהודה הסובר שהיא מפרטת לשם מה מכרה, אין זה משום החשש שתפסיד, אלא עצה טובה בעלמא קא משמע לן, למי שמוכרת קרקעות הרבה חלקן לכתובה וחלקן למזונות, שתודיע ותפרסם שאין היא מוכרת הכל בשביל מזונות, כדי דלא ליקרו לה רעבתנותא [שלא יקראו לה רעבתנית] ושוב אין אדם נושאה. [8]

דאי לא תימא הכי, שטעמו של רבי יהודה הוא משום עצה טובה -

הרי תיקשי, הא דבעי רבי יוחנן אם הם נאמנים לומר נתננו את המזונות או לא, ומה בעיא היא זו, והרי תפשוט ליה ממתניתין לקמן, ששנינו בה:

מוכרת אלמנה למזונות שלא בבית דין, וכותבת אלו למזונות מכרתי. ובודאי שלכן כותבת היא כדי שלא יאמרו היתומים לכתובה מכרת ומזונותייך כבר פרענו. ואם כן לא היה מקום לשאלתו של רבי יוחנן שהרי יודע הוא בודאי משנה זו, שהמשניות שגורות בפי הכל.

אלא, בהכרח, דממתניתין ליכא למשמע מינה, משום דעצה טובה קא משמע לן.

ואם כן הכא נמי בברייתא, יש לומר דעצה טובה קא משמע לן. [9]

אי נמי, מפרשת הגמרא באופן אחר את מחלוקתם של רבי יהודה ורבי יוסי, כך שלא תהיה בעייתו של רבי יוחנן כתנאי:

דכולי עלמא - בין רבי יהודה ובין רבי יוסי - נכסי בחזקת יתמי קיימי, וזה הוא טעמו של רבי יהודה הסובר: מוכרת ומפרטת לשם מה מכרה, וכדי שלא תפסיד את כתובתה, וכפי שנתבאר.

והיינו טעמא דרבי יוסי - הסובר שלא תפרט את מטרת המכירה ואף שפעמים תפסיד מכך - משום שמאידך גיסא יש לה ריוח באי פירוט המטרה, וריוח זה עדיף לה, כי אם מפני שתוכל לטעון על הנמכר למזונות שלא מכרה אותן לכתובה, הרי יכולה היא להעמיד עדים שיראו את הנמכר למזונות, ואם תצטרך לכך יבואו ויעידו. [10]

וכדפירש אביי קשישא את הריוח שיש לה באי פירוט מטרת המכירה: דאמר אביי קשישא: משל דרבי יוסי שאמר: "וכן כחה יפה" לסתום, למה הדבר דומה?

לשכיב מרע שאמר: תנו במתנה מאתים זוז לפלוני בעל חובי -

רצה - הבעל חוב ליטול את מאתים הזוזים שיש לו מבני חורין - בחובו, הרי זה נוטלן בחובו ואת המתנה יפסיד, שהיא אינה נגבית ממשועבדים.

ואם רצה - ליטלן למאתים זוז בני חורין שהותיר השכיב מרע - במתנה - נוטלן, ואת חובו יגבה מן המשועבדים. [11]

הערות

[1] כתב רש"י, שתביא ראיה על הודאת היתומים שלא פרעו את החוב.

[2] כן הוא לשון רש"י; ולשון הר"ן בזה הוא: "דרבנן העמידו הנכסים בחזקתה למה שהוא משועבד לה בתנאי בית דין, כדי שלא יוכלו יורשין לומר פרעתי. ובתוספות הקשו על סברת הגמרא, כי מהיכי תיתי ייחשבו הנכסים בחזקת האלמנה ולא ייאמנו היתומים לומר פרענו, יותר משאר מלוה בעל פה שהלוה נאמן לומר פרעתי, ואין אומרים שהנכסים בחזקת המלוה, וראה בדבריהם מה שביארו.

[3] רש"י.

[4] פירוש, כי אם לא שהיתומים טוענים על פרעון מסוים שהוא נעשה לכתובה מאחר שלא פורט שהוא נעשה למזונות, אין הם יכולים לטעון לה כבר פרענו כתובתך, כי על כתובה אין הם נאמנים לטעון פרענו, ולכן הפסד כתובתה הוא רק באופן שתמכור למזונות, והם יטענו שלכתובה מכרה; וראה מה שכתב באבני מלואים סימן קג סוף ס"ק ד.

[5] לכאורה אין טעם זה מספיק אלא שתהיה צריכה לכתוב כשהיא מוכרת למזונות, שלמזונות היא מוכרת, אבל אין די בטעם זה כדי לפרט במה שהיא מוכרת לכתובה, שלכתובה היא מוכרת, וראה היטב במהר"ם שי"ף ובביאור שם.

[6] כתבו התוספות: "אין זו אונאה שאומרת ללקוחות הכל מכרתי למזונות, שהרי מן הדין גם מזונות היה לה לגבות ממשעבדי אם לא לפי שאין קצובין [ואין הלקוחות יודעים להשאיר אצל המוכר קרקעות כדי מזונות האשה], והכא ללקוחות יש להם לאסוקי אדעתייהו משום כתובה להניח מבני חרי כשיעור כתובה אע"פ שמכרה לכתובה כיון שיכולה לומר למזונות מכרתי".

[7] א. נתבאר על פי רש"י; אבל הראשונים הקשו עליו, כי מסוגיית הגמרא נראה, שסברת אביי קשישא נתחדשה לגמרא רק בהמשך הסוגיא; ולכן פירשו באופן אחר, ראה בתוספות ובראשונים, וראה בפני יהושע מה שכתב ליישב את דברי רש"י. ב. לכאורה טעם זה יפה רק כדי שתסתום ולא תפרש כשהיא מוכרת לכתובה שאכן לכתובה היא מוכרת, אבל לא שתסתום כשהיא מוכרת למזונות ולא תפרט שלמזונות היא מוכרת, וראה מהר"ם שי"ף ובמה שביאר דבריו בביאור שם; וראה פני יהושע בד"ה גמרא, וראה מהרש"א בתחלת עמוד זה, וראה פני יהושע בתחלת העמוד הבא מה שכתב עליו.

[8] ואילו רבי יוסי סובר, שיותר היא עצה טובה שתמכור סתם שכחה יפה בו, משתחוש ללעז רעבתנותא, ריטב"א.

[9] הקשו התוספות: מאי סלקא דעתיה מעיקרא דלא תפשוט! ? יש לומר, דסלקא דעתיה דמתניתין ודאי משום עצה טובה, אבל ברייתא לא משמע משום עצה טובה אלא משום שכחה יפה וכמו לרבי יוסי.

[10] רש"י צז א ד"ה אם נטלן.

[11] נתבאר על פי התוספות.

נכסי [הנכסים] בחזקת יתמי קיימי [היתומים עומדים] ועל אלמנה להביא ראיה משום שהיא מוציאה מידם, והמוציא מחבירו עליו חובת הראיה, או דלמא [שמא] נכסי [הנכסים] בחזקת האלמנה קיימי [עומדים], שהרי הם משועבדים לכל מה שהתחייב בכתובתה, ועל היתומים להביא ראיה כאשר מוציאים ממנה.

תא שמע [בוא ושמע] ממה דתני [ששנה] לוי ברייתא זו: אלמנה, כל זמן שלא ניסת (נישאה) — על היתומים להביא ראיה שנתנו לה. ניסת, ובאה לתבוע מזונות שהיתה צריכה לקבל בעבר — עליה להביא ראיה.

אמר רב שימי בר אשי: שאלת ר' יוחנן היא כתנאי [כדברי תנאים] שנחלקו בבעיה זו, ששנינו: מוכרת אלמנה מנכסי הנפטר, וכותבת: "נכסים אלו לצורך מזונות מכרתי, ואלו לצורך הכתובה מכרתי", אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: מוכרת וכותבת סתם, כמה מכרה, וכן כחה יפה (טוב לה), שלפי מצב התביעות האחרות מנכסי הבעל תוכל להחליט אם מה שנטלה ייחשב לכתובתה או למזונותיה.

מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בבעיה זו חלוקים הם], שלר' יהודה שאמר כי בעי לפרושי [צריכה היא לפרש], משמע שסבר כי נכסי [הנכסים] בחזקת יתמי קיימי [היתומים עומדים], ולכן על האלמנה להביא ראיה, ולכן צריכה לכתוב על מה הוציאה כל דבר. ואילו ר' יוסי סבר שלא בעי לפרושי [צריכה לפרש], כי לדעתו נכסי [הנכסים] בחזקת האלמנה קיימי [עומדים], ולכן על היתומים להביא ראיה.

ודוחים: ממאי [ממה] מסיק אתה מסקנה זו? דלמא דכולי עלמא [שמא לדעת הכל] נכסי [הנכסים] בחזקת האלמנה קיימי [עומדים] ועל היתומים להביא ראיה, ואולם ר' יהודה עצה טובה קא משמע לן [השמיע לנו] — שלא ליקרו [יקראו] לה רעבתנותא [רעבתנית], שמוציאה הרבה כל כך, למזונותיה. ולכן מייעץ לה שתפרט מה הוציאה למזונות ומה מכרה לצורך אחר.

דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שמדובר רק בעצה טובה, הא דבעי [שאלה זו ששאל] ר' יוחנן על מי להביא ראיה, תפשוט ליה ממתניתין [תפתור אותה ממשנתנו] ששנינו: מוכרת האשה למזונות שלא בבית דין, וכותבת: "אלו למזונות מכרתי" ולפי הדרך שאמרנו אפשר היה לפתור מכאן שהנכסים בחזקת היתומים ועליה להביא ראיה! אלא צריך לומר כי ממתניתין ליכא למשמע מינה [ממשנתנו אין לשמוע ממנה] הלכה בענין זה כי עצה טובה קא משמע לן [השמיע לנו] שלא יבואו להתרעם עליה, הכי נמי [כאן גם כן] בברייתא עצה טובה בלבד קא משמע לן [השמיע לנו].

אי נמי [או גם כן] אפשר לומר להיפך: דכולי עלמא נכסי [שלדעת הכל הנכסים] בחזקת יתמי קיימי [היתומים עומדים] והיינו טעמא [וזה הטעם] של ר' יוסי — שהוא סובר כדברי אביי קשישא [הזקן], שאמר אביי קשישא [הזקן], משל של ר' יוסי: למה הדבר דומה? לשכיב מרע שאמר "תנו (שהוא לשון מתנה) מאתים זוז לפלוני בעל חובי", שאז הרשות ביד אותו בעל חוב להחליט, אם רצה — בחובו נוטלן לסכום זה, והרויח על ידי כך שאם מכר השכיב מרע נכסיו לפני מותו, יוכל לטרוף מן הלקוחות, כדין בעל חוב שטורף ממשועבדים. ואם רצה — במתנה נוטלן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara presents the different options: Does one say that the property is in the possession of the orphans and it is incumbent upon the widow to bring proof of her claim, in accordance with the principle that the burden of proof rests on the claimant? Or, perhaps one says that the property is in the widow’s possession given that it has a lien attached to it by virtue of her marriage contract, and it is incumbent upon the orphans to bring proof of their claim.

Come and hear proof from a baraita that Levi taught: In the case of a widow, as long as she has not married again, it is incumbent upon the orphans to bring proof that they provided sustenance for her. Once she has married and comes to demand the sustenance that she was supposed to receive in the past, it is incumbent upon her to bring proof that she never received anything.

Rav Shimi bar Ashi said: Rabbi Yoḥanan’s question is subject to a dispute between tanna’im in the following baraita: A widow sells parts of her deceased husband’s property and writes: These I sold for my sustenance and these I sold as payment for my marriage contract; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says: She sells and writes how much she sold without specification of the purpose for which it was sold. And so her power to support herself is enhanced, as she will be able to decide if what she took was payment for her marriage contract or if it was for her sustenance, based on the status of other claims to her husband’s property.

What, is it not that they disagree with regard to this question? According to Rabbi Yehuda, who said that she is required to specify the purpose for which it was sold, it is implied that he holds that the property is in the possession of the orphans, and it is incumbent upon the widow to provide proof. This is why she needs to write precisely for what purpose the property was sold. And Rabbi Yosei holds that she does not need to specify the purpose for which it was sold because the property is in the widow’s possession, and it is incumbent upon the orphans to provide proof.

The Gemara rejects this proof: From where do you arrive at this conclusion? Perhaps everyone agrees that the property is in the widow’s possession and it is incumbent upon the orphans to provide proof. And Rabbi Yehuda simply teaches us a measure of good advice, so that they will not call her a glutton if they think that she spends excessively on her sustenance. He therefore advises her to specify the purpose for which everything was sold so that she can prove that she did not spend excessively on her sustenance.

As, if you do not say so, then with regard to the dilemma raised by Rabbi Yoḥanan, why not resolve the dilemma from the mishna that states (97b): A woman sells her husband’s property for her sustenance when not in court, and writes: These I sold for my sustenance? Based on the reasoning used earlier, one could have resolved the question by proving from here that the property is in the possession of the orphans, and it is incumbent upon the widow to bring proof for her claim. Rather, it must be that this halakha cannot be derived from this mishna, as it teaches us only good advice to keep the heirs from complaining about her. So too, in the baraita, Rabbi Yehuda teaches us a measure of good advice, not a halakha.

Alternatively, one can say the opposite: Everyone agrees that the property is in the possession of the orphans, and this is the reasoning of Rabbi Yosei, as explained by Abaye the Elder, as Abaye the Elder said a parable to illustrate the opinion of Rabbi Yosei: To what is this matter comparable? To a person on his deathbed who said: Give two hundred dinars to so-and-so, my creditor. Because the word give is usually used in the context of a gift, the creditor can decide: If he desires, he takes the money as payment of the debt owed to him. This gives the creditor the advantage of being able to collect his debt from liened properties that were sold to a third party. Or, if he so desires, he takes the money as a gift.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תא שמע דתני לוי כל זמן שלא ניסת על היתומים להביא ראיה. כתב הרמב"ם (הל' אישות פי"א הכ"ז) או תשבע שבועת היסת ותיטול. וכתב הרשב"א ז"ל דאפשר שזו מהסכמת הגאונים ז"ל שהסכימו דכל שאינו טוען בגופו של דבר אף על פי שהוא תפוס בידו כגון משכון אינו נאמן עליו אלא בשבועה כעין שבועת וגם זו אינה מוחזקת בגופן של נכסים שיהא לה חלק בגופן אלא מחמת שעבוד, ולפיכך אינה נוטלת אלא בשבועה (ר"ן על הרי"ף).

ר' יוסי אומר מוכרת ונותנת סתם ובכך כחה יפה. וקשה לרבנו דהיאך יכולה היא למכור סתם והיאך בית דין נזקקין לה, שהרי היא צריכה בית דין הדיוטות, ועד שתאמר למה היא צריכה היאך נזקקין לה ועוד דהא כל שהיא תובעת למזונות אינה יכולה למכור אלא לששה חדשים ולוקח מפרנס אחד לשלשה יום (להלן כתובות ז, א). וממנה יודע אם למזונות מכרה או לכתובה. ותירץ דכשתובעת בבית דין סתם נזקקין לה ומוכרים לפחות עד כדי ששה חדשים, שהרי יש לה על אותם נכסים חיוב מזונות ושעבוד כתובה, ויעמדו המעות ביד הלוקח ומפרנסים אותה אחד לשלושים יום, ולבסוף הרשות בידה לומר למה היא נוטלת, רצתה בכתובתה נוטלתן רצתה למזונות נוטלתן (תלמיד הרשב"א בשטמ"ק, שיטה להר"ן).

דין והלכתא דתני לוי וכ"ז שלא נשאת על היתומים להביא ראיה ואם לא הביאו ראיה כתב הרמב"ם ז"ל שנשבעת כעין של תורה דהא נשבע ונוטל היא ומורי הרב בשם רבי' ז"ל אומר דכיון שהנכסים בחזקת אלמנה הן עומדין הרי הוא כאלו יש בידה משכון ונשבעת ונוטלת ונפטרת חשובה ואין עליה אלא שבועת היסת וכ"כ הרב בעל העטור ז"ל אבל הרמב"ם לטעמי' שאפי' במי שיש בידה משכון חשיב נשבע ונטל כמו שפסק בספרו וכן כתב הרי"ף וכבר פי' במסכת שבועות בס"ד:

כתנאי מוכרת וכותבת [אלו למזונות] מכרתי ואלו לכתובה מכרתי פרש"י ז"ל שמוכרת שלא בב"ד לכתובה או למזונות כותבת בשטר המכירה לאיזה דבר מוכרת אם למזונות אם לכתובה ר' יוסי אומר מוכרת וכותבת סתם וכן כחה יפה מאי לאו בהא קמפלגי דר"י סבר נכסי בחזקת יתומים קיימי ואי לא פירשה מה לכתובה ומה למזונות לסוף כשתבא לתבוע יאמרו לה מה שמכרה לכתובתה מכרה ונתקבלה כתובתך והמזונות כבר ניתנים לך ממקום אחר והם נאמנים ור"י סבר נכסים בחזקת אלמנה קיימי והיא החזיק' בהם לצורך מזונותי' וכתובתה ועליהם להביא ראיה לפיכך הסתם יפה לה מפני הלקוחות שלקחו שדה מבעלה שאם יכלו נכסי היתומים תטול כל מה שמכרה למזונה ועל הלקוחות לא תחזיר לחזור על מזונותיה דתנן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים עכ"ל ז"ל והקשו בתוס' דהא אמרינן לקמן דר"י כאביי ומשום לקוחות מכלל דעד השתא לא מסקינן אדעתא האי טעמא לר"י והנכון דהשתא כיון דסבירא לן דלר"י נכסי בחזקת אלמנה קיימי הדבר פשוט בעצמו שכחה יפה בסתם יותר מבמפורש דהא כל זמן שהדבר בסתם היא נאמנת באמרה כך וכך נטלתי וא"כ למה תפרש עכשיו כלום יותר טוב היא לה הסתם וכשתרצה לפרוש תפרש כפי מה שתראה באותו שעה וזה ברור. ובירושלמי אמרו על זה באיזה צד כחה בא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי בא מלוה ע"פ ואומרת למזונות מכרתי על דרך זה כיוצא בו יש לנו לפרש שכך יפה כחה אבל לקמן דאמרי' דלר"י נמי נכסי בחזקת יתומים קיימי ואינה נאמנת לומר לכך מכרתי אז הוצרך התלמוד לפרש כי כחה יפה לענין לקוחות ומיהו הא קי"ל כדתני לוי דנכסי בחזקת אלמנה קיימי. ולענין מה שאמר בירושלמי בא מלוה בשטר לפום פשטא אתי שפיר למאן דסבר שאין למלוה ע"פ דין קדימה במקום מלוה בשטר מיירי הכא במלוה מאוחרת שלאחר נשואין והלכך באה מלוה בשטר שהיא מאוחרת לתפוס מן המעות של מכר אומרת לכתובה מכרתי שהיא קודמת שאלו אומרת למזונות מכרתי כיון דמזונות מלוה ע"פ נינהו דלא טרפה ממשעבדי כך אינה כלום במקום מלוה בשטר קודמת אפי' תפסה לא מהני לה בא מלוה ע"פ אומרת למזונות מכרתי דהשתא שניהם מלוה ע"פ והוא שקדמה וגבתה מה שגבתה גבתה אבל למאן דמפרש דמלוה ע"פ יש לה קדימה במקום מלוה בשטר מאוחר יכולה לומר למזונות מכרתי כיון שחיוב מזונותיה קדמו וא"ת דמיירי במלוה מוקדמת לשעבודה א"כ כשבא מלוה בשטר ואומרת לכתובה מכרתי מאי אהני ליה דהא קי"ל ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ושמא הירושלמי היא סוברה דמה שגבה גבה או משום דסבר שעבודא לאו דאורייתא ולפיכך אין למלוה ע"פ דין קדימה במקום מלוה בשטר אבל אנן קי"ל דשעבודא דאורייתא ודאי יש לה דין קדימה. ולענין מה שפי' רש"י ז"ל בכהנת דכותבת לאיזה דבר מוכרת כדי שלא תפסיד עם היתומים מזונותיה הא ודאי בשכותב לכתובה מכרתי מפסידה הא לגבי לקוחות שלא תוכל לטרוף למזונותיה אליבא דר"י סבר כי יותר יש לחוש דמפסידה עם היתומים שמפסידם לה מבני חרי ואיותר הוא יפה לה שתפרש במי שמוכרת לכתובתה וכן כחה יפה עם היתומים ועם הלקוחות אלא שאין זה דין אלא או תפרש על הכל או תמכר סתם הכל כי כשמפורש על זב"ז ולא בזה סתמא דפי' לכתובה מכרה.

ור"י (פי') עצה טובה קמ"ל דלא לקרי לה רעבתנותא. (פי') ור"י סבר דיותר הוא עצה טובה שתמכר סתם שכחה יפה בו משתחוש ללעז רעבתנותא דאלת"ה הא דבעי ר"י תפשוט ליה ממתני' פי' נהי דלא ידע מתניתא דתני לוי ואידך מתניתא הא מתני' כ"ע ידעי לה.

א"נ דכ"ע נכסי בחזקת יתומים קיימי והיינו טעמא דר"י כאביי קשישא פי' רש"י ז"ל דכ"ע ואפילו לר"י היכי דאמרי יתומים נתנם על האלמנה להביא ראייה ואפי' הכי לר"י הסתם יפה לה לטריפת לקוחות כמו שכתבתי וכדתני אביי קשישא וכו' ואי נטלן במתנה לא כך יפה כחו שיוכל לטרוף הלקוחות על החוב ולא יכול לטרוף על המתנה אף זו על המזונות לא תוכל לטרוף לקוחות ועל הכתובה תטרוף אותם ואם מפני היתומים שלא יאמרו הכל לכתובה מכרת וקבלת כתובתך יכולה היא להעמיד עדים שיבאו את הנמכר למזונות ואם תצטרך לכך יבואו עדים ויעידו ואת הנמכר לכתובה לא תודיעו מפני הלקוחות עכ"ל ז"ל משל למה הדבר דומה לש"מ שאמר תנו מאתיים זוז לפלוני ב"ח רצה בחובו נוטלין רצה במתנה נוטלין במתנה לא כך כחו יפה כך הגירס' הנכונה והיא גירסת רש"י ז"ל ויש שפירשו שזה אין לו אלא או האי או האי אלא שהרשות בידו לברור ליטלן לאיזה דבר שירצה ולכך אומר שאם נטלן במתנה לא כך כחו יפה שאם מחל חובו ונוטלן במתנה ובא ב"ח מוקדם למתנתו הפסיד וגם לא תוכל לטרוף על המתנה כשם שהיה טורף על החוב אפילו לא באו ב"ח מוקדם ומיהו זימנא דעדיף ליטלם במתנה כגון שלוה וקנה ומכר דלא משתעבד לחובו ומשתעבד לחוב מאוחר דה"ל קנה ולוה ומתנה זו קודמת לחוב ההוא וכגון שנותן לו מתנת בריא מעכשיו ולאחר מיתה והיינו דקאמר רצה במתנה נוטלין ולפיכך סתמא עדיף ליה מפירושו עד שיראה לבסוף מאי דעדיף ליה וכעין שאמרו בדר"י ואף על פי שלענין שמועתנו הביאוה לגבי אשה שגובה הכל כתובה ומזונות לא מפני שדומות לגמרי אלא מפני שדומות לענין טירפא דלקוחות טרפות חלוקות ולומר שראוי לאדם לחוש לכך ויעשה בענין שתוכל לטרוף והכי משמע בפרק יש נוחלין דאמר תנו מאתים זוז לפלוני כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ופרקינן משום דאמר לישנא יתירא ואחרים פי' דהכא נמי זוכה הוא במתנתו וחובו דומיא דאשה זו והתם בפרק יש נוחלין לרבותא נקט דאפילו היכי דאמר כראוי נוטל שניהם משום לישנא יתירא והכא באמת אמרינן נוטלין במתנה לא כך כחו יפה הא ודאי כחו יפה ליטלן במתנה כי על החוב הנשאר לו לגבות יכול לטרוף לקוחות מה שלא יוכל לגבות על המתנה ואם תצא משום מתנם מקודמת למתנה זו ובא ויטרוף בחובו והא דקאמר מעיקרא רצה בחובו נוטל מן דינא קאמר ואף על פי שאין עצה טובה וכבר כתבנו בפרק יש נוחלין. פסק:

רשאה האלמנה למכור בקרקעות של יתומים שלא בבית דין ואין היתומים יכולים לעכב מן הדין בין למזונות וישאר שיעבוד כתבתה על היתומים בין לכל כתובתה ויפקע שיעבוד מזונות בין למקצת כתובתה וישאר שיעבוד שאר כתובתה ושיעבוד מזונותיה מצד הנשאר מן הכתובה עליהם ומכל מקום דוקא שלא בבית דין מומחין אבל לכתחלה צריך שיהיו שם שלש הדיוטות הבקיאין בשומא ויראה מדרך פשרה שאם היתומים מעכבין שלא למכור אלא בבית דין שבית דין נזקקין להם ומשתדלים למכור על פיהם ובדיעבד מיהא אפילו מכרה בינה לבין עצמה כל שנמצא שמכרה שוה בשוה מכרה קיים וכתבו גדולי המחברים שכשירצו היורשים להשביעה נשבעת או מחשבין עמה בפני ב"ד על ספוק מזונותיה ומעשה ידיה וכן נשבעת שלא מכרה ביתר ממה ששמו לה שאם מכרה ביתר רווחא ליתמי וגאוני הראשונים כתבו בספר מקח וממכר שכל שמכרה בינה לבין עצמה או אפילו בשני הדיוטות מכרה בטל ומכל מקום אם מוכרת לכתובתה נשבעת תחלה בבית דין שלא נפרעה מכתובתה בכלום ואחר כך מוכרת ויש אומרין שאף לאחר מכירה אם רצו היתומים להשביעה שכדין מכרה או שלא מכרה ביתר ממה ששמו לה רשאים וכשהיא מוכרת שלא בבית דין תקון הוא לה שתברר בשטר מכירתה אם מוכרת למזונות אם לכתובה ולא שאם מכרה סתם תהא היא צריכה להביא ראיה שמה שמכרה למזונות מכרה ותהא גובה כתובתה מן המשועבדין ואם לא תביא ראיה שיהיו היתומים יכולין לומר לכתובה מכרת ואין לך עוד מזונות אינו כן אלא אם רצת למכור סתם מוכרת ויכולה לומר מה שמכרתי למזונות מכרתי ושיעבוד כתבה נשאר וגובה אותה ממשעבדי ויש אומרים דוקא מאותם שמכרו היתומים אחר מכירתה ויש חולקים לפרשה אף במה שמכרו קודם לה שאין טוענין לה הנחת מקום הואיל וצריך לה למזונות כמו שיתבאר למטה אלא שלביאור השמועה מכל מקום אע"פ שאפשר לה בכך נוח לה שיתברר שמא תמכור למזונות ולקצת כתובה ויאמרו העם שהכל למזונות ויחזיקוה ברעבתנית:

בתלמוד המערב אמרו מוכרת וכותבת סתם וכך כחה יפה באת מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי כלומר שמוכרת סתם ואחר כך נמלכת למה מכרה ואם תצא על בעלה מלוה בעדים שאינה טורפת ממשעבדי תגמור בדעתה שלמזונות מכרה ותקח הנשאר לכתובתה אע"פ שהמלוה קודמת שאם תקח מה שמכרה לכתובה הרי מלוה נפרעת מן השאר הואיל והיא קודמת והיא תפסיד מזונותיה ואם באת מלוה בשטר כלומר והאלמנה קודמת למלוה תגמור בדעתה שלכתבה מכרה שאלו מכרה למזונות יקח המלוה אותם המעות בשטרו שהם משועבדים לו:

שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי והוא חייב לו מאתים מצד אחר אם רצה נוטלן משום מתנה כדי שאם לא יספיקו בני חרי לשיעור שניהם נוח לו שיקבלם משום מתנה ויגבה חובו ממשעבדי שאין הנחת מקום מצד אותם שנטל מצד המתנה שהרי מטלטלים הם ולמדת לפי דרכך ששכיב מרע שחייב לחברו מנה ואמר תנו מנה לפלוני בעל חובי שאם יש שם כשיעור הכל נוטל מאתים מנה בחובו ומנה במתנה ויש מקשים עליה ממה שאמרו בבתרא פרק נחלה קל"ח א' שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי בראוי לו נוטלן ונוטל את חובו שאין בראוי לו מוכיח שבחובו הוא נותנם שאם כן לא היה מוסיף בדברים אלא שהיה אומר בחובו ואין בראוי לו כמי שאומר ראוי לו לקבל מתנתי שכמה חסדים עשה עמי ואם אמר תנו לו לחובו אין לו אלא חובו והם מדמים תנו מאתים לפלוני בעל חובי לתנו מאתים זוז לפלני בעל חובי בחובו עד שגדולי קדמונינו פירשו זו שבכאן בשהשכיב מרע אמר כן בפירוש כלומר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי אם רצה בחובו אם רצה במתנה ואין הדברים נראין כלל וגדולי המפרשים פירשו שאינו אומר בכאן שזכה בשתיהן אלא שידו על העליונה אם יקבלם משום מתנה אם משום חוב שאם יש שם בעל חוב אחרים והוא מוקדם נוטל בחובו ובשבועה אם אין שם אלא מאתים זוז וכדתנן צ"ג ב' הראשונה נשבעת לשניה ואם יש שם כדי ליפרע את כלם נוטלן במתנה שלא בשבועה שאם היה נוטלן בחובו היה נשבע להם אע"פ שיש בשיעור כדי כלן שמא תמצא שדה אחת שאינה שלו ואלו אמר בחובו אינו נוטלם משום מתנה כלל ועקר הדברים שכל שלא אמר בחובו זכה בשתיהן ולא בא ללמד שם אלא שבראוי לו אינו מפקיע את החוב וכל שאמר תנו מאתים זוז לפלני או לפלני בעל חובי ודאי מתנה גמורה היא ואין החוב בכלל וכמו שביארנו שם:

והמורה פי' יתומים אמרו נתננו דמי מזונות לשנה הבאה ואינו נ"ל דלהבא טוענים דמתני לה לוי לא נטלתי משמע דלשעבר טענו דהא משנשאת שוב אין לה מזונות ואינה טוענת אלא לשעבר ובפ' המקבל אמרי' יתומים אומרים אנו השבחנו וב"ח אומר אביכם השביח סבר ר"ה למימר על ב"ח להביא ראי' מ"ט ארעא בחזקת יתמי קיימי וב"ח ליתי ראי' ולישקל א"ל האי סבא הכי אר"י על היתומים להביא ראיה מ"ט ארעא דלגוביינא קיימא כמאן דגבי דמי ויתמי ניתי ראי' ונשקלו ונ"ל דבתר דפשטא ליה ממתניתא דלוי סברה איהו למימר התם נכסי בחזקת הבעל [חוב] קיימו ולא בחזקת יתמי א"נ י"ל דאע"ג דהתם פשיטא לי' הכא מיבעי' לי' משום דטעמא דהתם כדמפרש ארעא כיון דלגוביינא קיימו וכו' והלכך כולה ארעא קיימו בחזקת ב"ח אבל הכא דלא בעי' אלא מזוני לא קיימו כלהו נכסי בחזקת האלמנה שהמזונות אינו אלא דבר יום ביומו וכולהו נכסי בחזקת יתמי קיימו ואין כח באלמנה להוציא מידן בעבור מזונותי' כמו שיש כח לב"ח להוציא כל השדה מיד היתומים אלא היתומים הן מחזיקין הנכסים והולכים ומפרנסים אותה דבר יום ביומו מש"ה היה מסתפק הכא למיבעי אם יש כח וחזקה לאלמנה עליהן כנגד מזונותיה:

אמר רב שימי בר אשי כתנאי כו' עד וכן כחה יפה פי' הא קי"ל במתני' דכל אלמנה מוכרת שלא בב"ד בין מן האירוסין בין מן הנשואין בין למזונות בין לכתובה ואם מכרה קרקע אחד הרי הדבר ברשותה ואם רצתה נוטל' מקצת דמים למזונות ומקצת דמים לכתוב'. והיינו דקתני מוכר' שדה אחד ונוטל' מה שתרצ' מן הדמים למזונות ומה שתירצ' לכתובתה ומפרשת בשעת מכירה מה היא מוכרת למזונות ומה היא מוכרת לכתובת' וכותבת אלו למזונו' מכרתי ואלו לכתוב' מכרתי דברי ר"י ר' יוסי אומר מוכר' וכותב' סתם. כלומר מוכרת סתם ואינ' צריכה לפרש מה היא מוכרת למזונות ומה היא מוכרת לכתוב' אלא מוכרת סתם וכותבת סתם ואחר זמן הרשות בידה מה היא רוצה ליטול ממה שמכרה למזונותיה ולכתובתה. מאי לאו בהא קא מיפליגי דר"י סבר ניכסי בחזקת יתמי קיימי. פי' וכיון שכן שהנכסי' ברשו' היתומים אינה יכולה להוציא אותן מרשותם אא"כ תפרש למה. ואם לא פירשה המכר בטל. ואע"פ שהיא מוכרת שלא בב"ד צריכ' לפרש בשעת מכירה לעדים שאינה יכולה להוציא הנכסים מחזקתן אא"כ מפרשת למה. וכיון שכן אם לא כתבה בשטר מה שמכר' למזונות ומה שמכר' לכתובה נאמנין היתומין עליה לומר לכך מכרת ויכולין לומר לכתובה מכרת ונתקבלת כתובתיך והפסד' מזונותיך מאותה שעה ואילך אם לא הביא' ראי' למה מכרה שכיון שהנכסים בחזקת היתומים והיה לה לפרש בשעת מכירה והיא לא פירשה צריכה להביא ראי' על הפירוש. ור"י סבר נכסי בחזקת אלמנה קיימי וכיון שכן אינ' צריכ' לפרש בשעת מכיר' למה היא מוכרת אלא מוכרת סתם ואח"כ הרשות בידה לומר למה היא רוצה ליטלם אם למזונות אם לכתובה ואם באו היתומי' לערער לומר שבשעת מכירה פירש' למה מכרה יביאו ראי' לדבריהם וכן כחה יפה שהיא יכול' לימלך למה רוצה לנוטלן. ואם אין שם בני חורין אלא משועבדין אומרת שהיא רוצה ליטול מה שמכרה למזונות כדי שתגבה מן המשועבדין כתובת' ואם יש שם בני חורין אומרת שמה שנטלה לכתובתה נטלה כדי שתהא ניזונת בכל מה שנשאר שם מכתובת' דהא קי"ל דלית' לדר"ש דאמר לא אמרי' מקצת כסף ככל כסף. ואמרי' ממאי דילמא דכ"ע ניכסי בחזקת אלמנה ור"י עצה טובה קמ"ל. כלומר דכ"ע ניכסי בחזקת אלמנ' קיימי ואייתי דר"י שפיר דאמר מוכרת וכותבת סתם. טעמא דר"י דאמר דתמכור בפי' ותיכתוב בפירוש משום דעצה טובה קמ"ל דלא ליקרו לה רעבתניתא שהרואה מוכרת כסבור שהכל מוכרת למזנות לפיכך השיאה עצה ר' יהודה שתפרש מה שדעתה למכור למזונות ותכתוב בפירוש דאי לא תימא הכי הא דבעי ר"י תפשוט לי' ממתניתין מוכרת וכו' וכותבת למזונת מכרתי דהא נמי קתני הכי בלישנא דר"י בבריית' אלא ממתני' ליכא למשמע מינה דעצה טובה קמ"ל ה"נ עצה טובה קמ"ל. אי נמי דכ"ע ניכסי בחזקת יתמי קיימי והיינו טעמא דר"י כדאביי קשיש'. כלומר דאפ"ה דניכסי בחזקת יתמי הרשו' בידה לנוטלן למה שתרצ' ומוכרת תחיל' סתם ואח"כ יכול' להימלך והדבר תלוי בדעתה למה תיטול אותן כדאמ' אביי קשיש' בשכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי רצה ליטלן בחובו נוטלין ואם רצה ליטלן במתנה נוטלין. ואף על פי דבכאן הרי הנכסין ברשות היתומים נוטלן תחילה בסתם ואח"כ נמלך בו ונוטלן למה שירצה אף אלמנה אע"פ שהנכסין ברשות היתומים ובחזקתן הרשות ביד האלמנה לנוטלין תחילה בסתם ואח"כ הדבר תלוי בדעתה ליטלן למה שתרצה. כך נראה לפרש וזהו הפירוש הנכון. והא דאמר ר"י מוכרת וכותבת סתם וכך כחה יפה פירשו בירושלמי בא מלוה בשטר אומר' לכתובה מכרתי בא מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי. כלומ' אם בא מלוה בשטר לטרוף מן המשועבדין ולהוצי' מיד הלקוחות הדמים שהרי מוכרת לשנים עשר חדש ומפרנס אחד לשלשים יום אומר' לכתובת' מכרתי והיא קודמת ואם מוכרת למזונות הם מוציאין מידה הדמי'. ואם בא מלוה ע"פ אומרת למזונות מכרתי שאלו מכרה לכתובתה טורף בני חורין דאיתנהו ועכשיו שמכרה למזונות מה שמכרה מכרה דתרווייהו בעלי חוב ע"פ נינהו וכיון שכן מי שקדם מהן וגבה מה שגבה גבה ומוכרת שאר נכסים משום כתובה נמצא הסתם יפה לה. ומהכא משמע דכל שאינו גובה מן המשועבדין אף על פי שהוא קודם הגובה מן המשועבדים קודם לו לגבות כמה שאמרו בירושלמי שאם בא מלוה בשטר והיא אומר' שמכרה למזונות מוציאין הדמים מידה ואף על פי שהיא מקודמת במזונותיה שהרי שיעבוד מזונותיה משעת כתובה ואמרינן התם שאלו מכרה לכתובה אינן מוציאין מידה אלמא דבמלוה מאוחרת מכתובתה עסקינן ואפי' הכי למזונות מוציאין מידה. והכי מוכח מהא דמבעיא לן מוכר' למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובתה ואמרינן דלא משום טעמא דאחריותי' דנפשיה מיהת קיבל עליה. אבל בית דין שמכרו למזונות. וודאיפשיטא לן שהיא חוזרת וטורפת לכתובתה ואף על פי שהן שוין בחיובן משע' אחת כתובה ומזונות כתובה גובה מהן:

אמר רב שימי בר אשי הך מילתא דבעי ר' יוחנן פלוגתא דתנאי היא מוכרת מנכסי יתומים לצורך מזונות או אם היתה חייבת ליטרא מעות ואין לה ממה לפרוע ורוצה לגבות קצת כתובתה משום ב"ח שלה מוכרת לצורך כתובתה וכותבת אלו למזונות מכרתי וכו'. דהא אמרינן במתניתין אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד ושמעינן מינה שיכולה היא למכור בין לכתובה בין למזוני שלא ברשות ב"ד ומכרה קיים ובלבד שתמכור שוה בשוה ומחתמת על אותה כתובה עדים ומוכרת וכותבת סתם כך וכך מכרתי ולא בעי' לפרושי אלו למזוני ואלו לכתובה דלכי אתיא למגבי כולה כתובתה אי שקלה טפי ממאי דלא אפקת במזונותיה במאי דפסקו לה ב"ד לאותו שבת נוטלת לאותו מותר בכתובתה וכך כחה יפה דאי מצריכינן לפרושי אלו למזונות ואלו לכתובה אי לא משכחא בני חרי למזוני כיון דכתבת לכתובתי מכרתי לא יכלה למגבי מזוני ממשעבדי דאין מוציאין למזונות האשה והבנות מנכסים המשועבדים אבל השתא דכתבה סתם יכולה היא לומר מה שמכרתי מכרתי למזונות ולא נתקבלתי כלום מכתובתי ואזלא וטרפא לכתובה ממשעבדי ר' יהודה סבר נכסי בחזקת יתמי ואי הוה תובעת מזונות דלשעבר מצו למימר יהיבנא ליך מזונותיך ומפסדא להו למזונותיה להכי מבעי ליה לפרושי אלו למזונותיה ולא יהביתו לה טפי אלא כמו שהשטר מוכיח ואפילו היא כותבת אלו לכתובתי מכרתי דהשתא לא יכלה למימר למזונות מכרתי ותו לא טרפא ממשעבדי אפ"ה כך כחה יפה דלא שכיחא דליכא בני חרי למזוני ומשום הפסד מזונות דמגבוי כתובה ואילך לא בעי למסתפי דהא דאמרינן תובעת כתובתה שוב אין לה מזונות היינו דתבעה לה כולה או שקבלתה כולה אבל אי מצטרכי לה זוזי וגבתה מקצת כתובתה אית לה מזוני וליכא מ"ד מכרה מקצתה שוב אין לה מזונות אלא ר' שמעון בלחוד בחזקת אלמנה קיימי ולא מצו אמרו יתמי נתננו דמשום חששא דילמא לא משכחא בני חרי למזוני כחה יפה לכתוב סתם דאלו מצרכינן לה לכתוב אלו למזונות מכרתי ע"כ מצרכינן לה לכתוב זה לכתובה מכרתי דודאי שקרא לא מצרכינן לה לכתוב דשקלא לכתובה ממנה וכתבה למזונות מכרתי. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל וכותבת אלו למזונות בשטרות המכירה שהיא כותבת ללקוחות תפרש את המוכרת למזונות וכשהיא מוכרת לגיבוי כתובה תפרש בתוך השטר לכתובה מכרתי. וכך כחה יפה. כדבעינן לפרושי מאי לאו וכו' ע"כ. פירוש לא סגי דלא לכתוב בשטרות המכירה דאי כותבת כן בשטר בפני עצמו ומחתמת על אותה כתיבה עדים וכמ"ש במהדורא קמא כיון דנכסי בחזקת יתמי קיימי אע"פ שהיא כותבת כן יכולין יתמי למימר דבשקר כתבה כן שכבר פרעו לה המזונות דהא ודאי משמע דבינה לבין עצמה כותבת כן ומחמת העדים בלי ידיעת היורשים ואפשר דכל כה"ג ליכא קלא ואפילו את"ל איכא קלא לא חיישי להכי יתמי דהא לעולם מצו אמרי דכבר פרעו לה המזונות אבל כשמוכרת למזונות ומפרשה בתוך שטר המכירה דלמזונות מכרה הא ודאי קלא אית לה למלתא וידעו היתומים דלמזונות מכרה ולא יערערו בדבר לומר דכבר פרעו לה הלכך שוב לא מהימני לומר פרענו ואכתי איכא למבעי למה לה לכתוב אלו למזונות ואלו לכתובה. במאי דתכתוב למזונות סגי לייפות כחה דלא לימרו יתמי דכולהו לכתובה מכרה ואפשר דכדי לייפות כחה צריך לפרש מה לכתובה ומה למזונות דאי כתבה במכירה אחת למזונות ובמכירה אחרת כותבת סתם סוף כשתבא לתבוע שארית כתובתה יאמרו לה מה שמכרת לכתובה מכרת וקבלת כתובתיך וכבר פרענו ליך המזונות ולא ידענו כשמכרת למזונות לפי שראינו קצת ממה שמכרת שכתבת סתם לא דקדקנו בשאר מה שמכרת אי למזונות אי לכתובה אבל כשמפרשת מה לכתובה מה למזונות הא ודאי כיון שמפרשת לכתובה משמע דזימנין מוכרת למזונות הלכך לאו כל כמינייהו למימר דלא ידעו בדבר בשעה שמכרה. והשתא ניחא קושיא אחריתי דמאי ס"ד דרב שימי דקא פשיט מברייתא ולא פשיט ממתני' די"ל דבברייתא דקתני וכותבת אלו למזונות ואלו לכתובה משמע ליה דהיינו משום יפוי כח דאי משום עצה טובה במאי דתכתוב אלו למזונות הוי סגי אבל במתני' דלא קתני אלא וכותבת אלו למזונות מכרתי פשיטא ליה דהיינו משום עצה טובה כך ס"ד דרב שימי ותלמודא דחי דברייתא נמי איכא למימר דמשום עצה טובה היא דכותבת כן כנ"ל. אבל רש"י במהדורא קמא לא כתב כן:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל יותר היה יפה לה שתפרש במה שמוכרת למזונות ולא תפרש במה שמוכרת לכתובה וכך כחה יפה עם היתומים ועם הלקוחות אלא שאין זה דין אלא או תפרש על הכל או תמכור סתם הכל כי כשמפרשת בזה ולא בזה סתמא כפירושה דלכתובה מכרה ע"כ:
והילך לשון הרמב"ן בכולה שמעתין מוכרת וכותבת סתם וכך כחה יפה פירוש שאם תרצה לומר למזונות מכרתי טרפה כתובה ממשעבדי וכ"ש אם כותבת בפירוש למזונות מכרתי דכחה יפה אלא כך אנו אומרים שאפי' מה שהיא רוצה למכור לכתובה ושלא תתפרנס על יד לוקח תכתוב סתם דאי לא מציא למגבא כתובה טרפא כשיעור כתובתה ותאמר דמעיקרא למזונות מכרה דכיון דסתמא זבנה מציא למימר הכי זהו תורף פירש"י ז"ל. ובירושלמי פירשו בא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי בא מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי כלומר אם בא מלוה בשטר לטרוף המשועבדים ולהוציא מיד הלקוחות הדמים שהרי היא מוכרת לי"ב חדש ומפרנס אחד לשלשים יום אומרת לכתובה מכרתי והיא קודמת ואם מכרה למזונות הם מוציאין הדמים מידה כך פירש הראב"ד ואם בא מלוה על פה אומרת למזונות מכרתי שאלו מכרה לכתובה טורף ב"ח דאיתנהו קמה ועכשיו שמכרה למזונות מה שמכרה מכרה דתרוייהו מלוה על פה נינהו ומוכרת שאר נכסי משום כתובה נמצא הסתם יפה לה וכדאמרינן מעיקרא ר' יוסי סבר נכסי בחזקת אלמנה קיימי פירש"י ז"ל והתם יפה לה מפני לקוחות שלקחו שדה מבעלה וקשיא דאם כן היינו דאביי קשישא ובגמרא משמע דעד השתא לא ס"ד ההוא טעמא ועוד פירש רש"י ז"ל הא דאמרינן לעולם בחזקת יתמי קיימי וטעמא כדאביי קשישא שיכולה היא להעיד עדים על הנמכר למזונות וא"כ הא הוה ליה למימר ולמה שתק מעיקר התירוץ וראיתי מפרש דמעיקרא קס"ד דלר' יוסי הסתם יפה לה לגבי יתומים שאם כתבה אלו לכתובה כו' שמא תמתין ב' וג' שנים ולא תתבע מזונות והיתומים יאמרו לה הפסדת מזונותיך ועכשיו שכתבה סתם יכולה היא לומר למזונות מכרתי עד שלא יהא מזומן שכלו אותן מזונות שתים ושלש שנים וגבה מזונותיה דנכסי בחזקת אלמנה קיימי והשאר לכתובה אם רצתה והשתא אמרינן לעולם נכסי בחזקת יתמי קיימי וצריכה להביא ראיה שלא קבלה מזונותיה ושלא מחלה ובמכירה הסתם יפה כחה לגבי לקוחות. ואין הלשון זה מחוור ולשון ראשון של רש"י יש לי ליישב דמעיקרא קס"ד שהסתם יפה לה אפילו היתומים שערערו ועכשיו לגבי לקוחות בלחוד אלא קשיא לי דהא טוענין ללקוחות כל מאי דמצי מוכר או יורשין למטען ולי נראה דהכי פירושא דהכא לאו בטוענין פרעון אחר עסקינן אלא כשמכרה סתם והם טוענין עליה מכירה זו לשם כתובה היתה בפירוש ונתקבלה כתובתיך והם נאמנים לדעת האומר נכסי בחזקת יתמי קיימי והיא אומרת מה שמכרתי למזונות מכרתי בפירוש תנו לי כתובתי משלם והיא נאמנת לדברי האומר נכסי בחזקת אלמנה והשתא דחינן דילמא נכסי בחזקת יתמי והם נאמנין לומר לכתובה מכרת בפירוש אלא הכא במוכרת סתם בפני העדים עסקינן וכן השטר סתם הוא ואין יכולין לטעון עליה אלא סתמא אלא בדאביי קשישא פליגי דקסבר ר' יוסי דברשותה של אשה הוא לומר מכירה זו שמכרתי רוצה אני שתהא למזונות דומיא דשכיב מרע שנוטל בעל חוב הממון ואחר כך אומר לכך נטלתיו ור' יהודה סבר כיון שמכרה סתם יכולין לומר לה נתקבלה כתובתיך. עכ"ל הרמב"ן בכולה שמעתין. ותלמיד הרשב"א כתב וז"ל יש מקשים לפירוש רש"י ז"ל דהשתא משמע דייפוי כח דר' יוסי הוי טעמא דאביי קשישא ומדאמרינן במסקנא דכ"ע בחזקת יתמי וטעמא כאביי קשישא משמע דעד השתא דאית ליה לר' יוסי דנכסי בחזקת אלמנה קיימי לא הוה שמיע ליה דאביי קשישא. ויש מי שתירץ דאין הכי נמי דהוה מצי לאתויי הכא להא דאביי קשישא אלא דכיון דמוקמינן להו לנכסי בחזקת אלמנה תו לא צריכה יפוי כח מצד אחר בין לגבי יורשין בין לגבי לקוחות שאם באו להוציא מידה עליה להביא ראיה אבל התם דמוקמינן להו לנכסי בחזקת יתמי צריכה יפוי כח כדאביי קשישא דמדמינן לה לשכיב מרע דאי לאו הכי עליה להביא ראיה וגם לגבי לקוחות נמי אי לאו הא דאביי קשישא היתה מפסדת דאיהי לא מהימנא דקיי"ל דטוענין ללוקח כל מאי דמצי טעני יורשים או מוכר וכתב הרמב"ן דהכא לא בטוענין פרעון אחר עסקינן אלא כשמכרה סתם וכו' עד יכולין לומר לה נתקבלה כתובתיך ע"כ. וקשה לרבינו דהיאך יכולה היא למכור סתם והיאך ב"ד נזקקין לה שהרי היא צריכה ב"ד הדיוטות ועד שתאמר להם למה היא צריכה היאך נזקקין לה ועוד דהא כל שהיא תובעת למזונות אינה יכולה למכור אלא לששה חדשים ולוקחת מפרנס אחד לשלשים יום וממנה יודע אם למזונות מכרה או לכתובה. ותירץ דכשתובעת בב"ד סתם נזקקין לה ומוכרים לפחות עד כדי ו' חדשים שהרי יש לה על אותם נכסים חיוב מזונות ושעבוד כתובה ויעמדו המעות ביד הלוקח ומפרנסים אותה אחד לשלשים יום ולבסוף הרשות בידה לומר למה היא נוטלת רצתה בכתובתה נוטלתן רצתה למזונות נוטלתן ע"כ. והתוספות ז"ל פירשו כפירוש אשר דחה הרמב"ן וכדכתבינן לעיל דיפוי כח דהשתא היינו מתוך שהיא מוכרת סתם היא תאמר אלו למזונות מכרתי ולא יוכלו היתומים לומר אבדה מזונותיה אם שתקה שלש שנים אבל לענין טריפת לקוחות אכתי לא אסיק אדעתיה עד דמסיק לכולי עלמא נכסי בחזקת יתמי קיימי דאז לא מצי למימר דיפוי כח דהכא דאינה נאמנת לומר למזונות מכרתי שהרי נכסים בחזקת יתמי קיימי. והקשו על פירושם דמאי יפוי כח הוא זה שתוציא מזונות מן היתומים שלא כדין שהיא מכרה לכתובה ושתקה שלש שנים ומחלה מזונות והיא תאמר שמכרה למזונות ותירצו שאינה טורפת שלא כדין דמאי טעמא אמרינן שהתה שלש שנים אבדה מזונותיה מדלא תבעה אותם ודאי מחלה מזונותיה והכא איכא למימר דלא חששה לתבעם שסמכה על יפוי כח שלה שיכולה לומר הכל מכרתי למזונות. וכתבו עוד דכן צ"ל לפירש"י ז"ל שאינה טורפת מן הלקוחות שלא כדין בטענת שקר שאומרת למזונות מכרתי שהרי גם מזונות בדין הוא שתגבה ממשעבדי אלא מפני שאינן קצובין כדמפרש בגיטין והכא לעולם היה להם להלקוחות לאסוקי אדעתייהו משום כתובה ולהניח מבני חרי כשיעור כתובתה ואע"פ שמכרה לכתובתה כיון שיכולה לומר למזונות מכרתי ע"כ. ויש לדקדק אמאי תלו התוספות דצ"ל לפירש"י כן והא פירושו של רש"י היינו דאביי קשישא דלקמן והוה להו למימר דליפוי כח דגמרין צריך לומר כן ונראה דכי אמרינן נכסי בחזקת אלמנה דליכא שום יפוי כח בפירוש בייפוי כח כל דהו דאיכא בסתם סגי ואין צריכין למשלו דאביי קשישא ואפילו מכרה להדיא לכתובה כל עוד דלא כתבה כן להדיא בשטר המכירה מציא תוב למימר למזונות מכרתי כיון דהנכסים בחזקתה אבל אם תפרש בשטר המכירה לכתובה מכרתי לא תוכל שוב לנתקן למזונות אבל במסקנא דאסיקנא נכסי בחזקת יתמי קיימי בעל כרחין צריכין אנו למשלו דאביי קשישא ושהיא מוכרת סתם ואינה מודיע הנמכר לכתובה כדי שתהיה הבחירה בידה לומר למזונות מכרתי דומיא דש"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני דהוה ליה סתם והבחירה בידו רצה בחובו נוטלן כו' והלכך לעיל כי אמרינן בחזקת אלמנה איכא לאקשויי דמה יפוי כח הוא זה שתוציא מזונות מן היתומים בטענת שקר כיון דמעיקרא פירשה להדיא דלכתובה מכרה אבל בהא דאביי קשישא אין כאן טענת שקר דהיא נתחכמה למכור סתם כדי שתהא בחירה בידה ומ"ש רש"י לקמן א"נ דכ"ע. וכו' ואפילו לר' יוסי סתם יפה לה לטרוף לקוחות שבחיי בעלה לכתובתה כמו שפירשתי וכדתני אביי קשישא. פירושו דדמיא האי יפוי כח לדלעיל משום דבכולהו היפוי היינו לטריפת לקוחות וכו' ומיהו איכא הפרשה בינייהו וכדכתבינן כנ"ל. והריטב"א דחה פירושו של רש"י ז"ל משום קושית התוספות דמדאמרינן לקמן דהיינו טעמא דר' יוסי כדאביי קשישא ומשום לקוחות מכלל דעד השתא לא מסקינן אדעתין ההוא טעמא לר' יוסי וכתב ז"ל דהנכון דהשתא כיון דסבירא לן דלר' יוסי נכסי בחזקת אלמנה קיימי הדבר פשוט בעצמו שכחה יפה בסתם יותר מבמפורש דהא כל זמן שהדבר בסתם היא נאמנת לומר לכך וכך נטלתי וא"כ למה תפרש עכשיו כלום יותר טוב הוא לה הסתם וכשתרצה לפרש תפרש כפי מה שתראה באותה שעה וזה ברור. ובירושלמי אמרו על זה כיצד כחה יפה בא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי בא מלוה על פה אומרת למזונות מכרתי ע"כ ועל הדרך הזה וכיוצא בו יש לנו לפרש שכך כחה יפה אבל לקמן דאמרינן דלר' יוסי נמי נכסי בחזקת יתמי קיימי ואינה נאמנת לומר לכך מכרתי אז הוצרך התלמוד לפרש כי כחה יפה לענין לקוחות ומיהו הא קי"ל כדתני לוי דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל אמר רב שימי בר רב אשי כתנאי מוכרת וכותבת וכו'. פי' הא קי"ל במתני' דכל אלמנה מוכרת שלא בב"ד בין מן האירוסין בין מן הנשואין בין למזונות בין לכתובה ואם מכרה קרקע אחת הרי הדבר ברשותה ואם רצתה נוטלת מקצת דמים למזונות ומקצת דמים לכתובה והיינו דקתני מוכרת שדה אחת ונוטלת מה שתרצה מן הדמים למזונות ומה שתרצה לכתובה ומפרשת בשעת מכירה מה היא מוכרת למזונות ומה היא מוכרת לכתובה וכותבת אלו למזונות מכרתי ואלו לכתובה מכרתי דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר מוכרת וכותבת סתם כלומר מוכרת סתם ואינה צריכה לפרש מה היא מוכרת למזונות ומה היא מוכרת לכתובה אלא מוכרת סתם וכותבת סתם ואחר זמן הרשות בידה לומר מה היא רוצה ליטול ממה שמכרה למזונותיה ולכתובתה. מאי לאו בהא קא מיפלגי דר' יהודה סבר נכסי בחזקת יתמי קיימי פירוש וכיון שכן שהנכסים ברשות היתומים אינה יכולה להוציא אותן מרשות היתומים אלא אם כן תפרש למה ואם לא פירשה המכר בטל ואע"פ שהיא מוכרת שלא בב"ד צריכה לפרש בשעת מכירה לעדים שאינה יכולה להוציא הנכסים מחזקתן אא"כ שפרשה למה וכיון שכן אם לא כתבה בשטר פירוש מכירתה מה שמכרה למזונות ומה שמכרה לכתובה נאמנין היתומים עליה לומר לכך מכרת ויכולין לומר לכתובה מכרת ונתקבלת כתובתיך והפסדת מזונותיך מאותה שעה ואילך אם לא הביאה ראיה למה מכרה שכיון שהנכסים בחזקת היתומים והיה לה לפרש בשעת המכירה צריכה להביא ראיה על הפירוש ור' יוסי סבר נכסי בחזקת אלמנה קיימי וכיון שכן אינה צריכה לפרש בשעת מכירה למה היא מוכרת אלא דמוכרת סתם ואח"כ הרשות בידה לומר למה היא רוצה ליטלם אם למזונות או לכתובה ואם באו היתומים לערער לומר שבשעת מכירה פירשה למה מכרה יביאו ראיה לדבריהם וכך כחה יפה שהיא יכולה לימלך למה רוצה לנוטלן ואם אין שם בני חורין אלא משועבדין אומרת שהיא רוצה ליטול מה שמכרה למזונות כדי שתגבה מן המשועבדים כתובתה אם יש שם בני חורין אומרת שמה שנטלה לכתובתה נטלה כדי שתהא ניזונת במה שנשאר שם מכתובתה דהא קי"ל דליתא לדר"ש דאמר לא אמר מקצת כסף ככל כסף ואמרינן ממאי דילמא דכ"ע נכסי בחזקת אלמנה קיימי ור' יהודה עצה טובה קמ"ל כלומר דכ"ע נכסי בחזקת אלמנה קיימי ואתיא דר' יוסי שפיר דאמר מוכרת וכותבת סתם וטעמא דר' יהודה דאמר דתמכור בפירוש ותכתוב בפי' משום דעצה טובה קמ"ל דלא לקרו לה רעבתנית שהרואה מוכרת כסבור שהכל מוכרת למזונותיה לפיכך השיאה עצה ר' יהודה שתפרש מה שדעתה למכור למזונות ותכתוב בפירוש דאלת"ה הא דבעי ר' יוחנן תפשוט ליה ממתניתין מוכרת וכותבת למזונות מכרתי דהא נמי קתני הכי בלישנא דר' יהודה אלא ממתני' ליכא למשמע מינה דעצה טובה קמ"ל הא נמי עצה טובה קמ"ל אי נמי דכ"ע נכסי בחזקת יתמי קיימי והיינו טעמא דר' יוסי כדאביי קשישא כלומר דאפילו הכי דנכסי בחזקת יתמי הרשות בידה לנטלן למה שתרצה ומוכרת תחלה סתם ואח"כ יכולה לימלך והדבר תלוי בדעתה למה תטול אותה כדאמר אביי בש"מ שאמר תנו ר' זוז לפלוני בעל חובי רצה וכו' ואם רצה ליטלן בחובו נוטלן ואם רצה במתנה נוטלן ואע"פ דבכאן הרי הנכסים ברשות היתומים נוטלן תחלה בסתם ואח"כ נמלך בו ונוטלן למה שירצה אך אלמנה אע"פ שהנכסים ברשות היתומים ובחזקתן הרשות ביד האלמנה לנוטלן תחלה בסתם ואח"כ הדבר תלוי בדעתה ליטלן למה שתרצה.

כך נראה לפרש וזהו הפירוש הנכון והא דאמר ר' יוסי מוכרת וכותבת סתם וכך כחה יפה פירשו בירושלמי בא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי בא מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי כלומר אם בא מלוה בשטר לטרוף מן המשועבדים וכו'. ומהכא משמע דכל שאינו גובה מן המשועבדים אע"פ שהוא קודם הגובה מן המשועבדים קודם לו לגבות כמו שאמרו בירושלמי שאם בא מלוה בשטר והיא אמרה שמכרה למזונות מוציאין הדמים מידה ואע"פ שהיא מוקדמת במזונותיה שהרי שעבוד מזונותיה משעת כתובה ואמרינן התם שאלו מכר לכתובתה אין מוציאין מידה אלמא דבמלוה מאוחרת מכתובתה עסקינן ואפ"ה למזונות מוציאין מידה והכי מוכח מהא דמבעיא לן מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובה ואמרינן דלא משום טעמא דאחריותא דנפשיה מיהת קביל עליה אבל ב"ד שמכרו למזונות ודאי פשיטא לן שהיא חוזרת וטורפת לכתובה ואע"פ שהן שוין בחיובן משעה אחת כתובה ומזונות כתובה גובה מהם. עכ"ל הרא"ה ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל ולענין מה שאמרו בירושלמי בא מלוה בשטר וכו' לפום פשטה אתיא שפיר למאן דסבר שאין למלוה על פה דין קדימה במקום מלוה בשטר ומיירי הכא במלוה מאוחרת שלאחר הנשואין הלכך בא מלוה בשטר שהיא מאוחרת לתפוס מן המעות של מכר אומרת לכתובה מכרתי שהיא מוקדמת שאלו אומרת למזונות מכרתי כיון דמזונות מלוה על פה נינהו דלא טרפי ממשעבדי כך אינן כלום במקום מלוה בשטר קודמת ואפילו תפסה לא מהני לה בא מלוה על פה אומרת למזונות מכרתי דהשתא שתיהן מלוה על פה והיא שקדמה וגבתה מה שגבתה גבתה אבל למאן דמפרש דמלוה על פה יש לה קדימה במקום מלוה בשטר אף כשבא מלוה בשטר מאוחר יכולה לומר למזונות מכרתי כיון שחיוב מזונותיה קדמו וא"ת דמיירי במלוה מוקדמת לשעבודה אם כן כשבא מלוה בשטר ואומרת לכתובה מכרתי מאי מהני לה דהא קיימא לן בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ושמא הירושלמי הזה סובר דמה שגבה גבה או משום דסבר שעבודא לאו דאורייתא ולפיכך אין למלוה על פה דין קדימה במקום מלוה בשטר אבל אנן דקיימא לן דשעבודא דאורייתא ודאי יש לה דין קדימה ע"כ:

ממאי דתנאי היא דילמא וכו'. ור' יהודה מ"ה מצריך לה לפרש אלו למזונות ואלו לכתובה כי היכי דלא לקרו לה רעבתנותא דאי מכרה למזוני ולכתובה וכתבה סתם כך וכך מכרתי אמרי אנשי כולהו זבנה למזונות וגרגרנית היא דלא מציא להסתפק במזונות שפסקו לה בית דין ומרחקים אותה אינשי ולא נסבי לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ור' יוסי סבר דיותר הוא עצה טובה שתמכור סתם שכחה יפה בו משתחוש ללעז רעבתנית. הריטב"א ז"ל:

דאי לא תימא הכי דעצה טובה היא אלא משום דוקא קאמר ר' יהודה וכותבת אלו למזונות מכרתי הא דבעי ר' יוחנן לעיל יתומים אומרים נתננו וכו'. נהי דאשתמטתיה ברייתא דתני לוי אלא ממתניתין מיהא דעלה קאי תפשוט ליה מינה דהא קתני מתני' וכותבת למזונות מכרתי אלא בעיא לפרושי משום דנכסי בחזקת יתמי קיימי אלא מש"ה לא פשיט לה ממתניתין דאיכא למימר עצה טובה היא דלא ליקרו לה רעבתנותא והכי קאמר תנא דמתניתין מוכרת למזונות וכותבת למזונות מכרתי כלומר מה שמוכרת משום מזונות כותבת למזונות וה"ה נמי אם מוכרת לכתובה שכותבת לכתובה מכרתי. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א דאי לא תימא הכי הא דבעי ר' יוחנן כו' פירוש נהי דלא ידע מתניתא דתני לוי ואידך מתניתא הא מתני' כ"ע ידעי לה:
אי נמי דכ"ע נכסי בחזקת יתמי קיימי היכא דלא מכרה כלל לא לכתובה ולא למזונות ואי אמרי יתמי נתננו עליה להביא ראיה והכא היינו טעמא דר' יוסי שהתם יפה לה דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ולא מצו יתמי אמרי נתננו משום דמכרה וכבר כתב לה וקבלתן והויא ליה מוחזקת בדין והואיל וסתם היא כותבת יכולה היא לומר הכל מכרתי למזונות דהויא מוחזקת. נטלן במתנה לא כך כחו יפה שהרי יכול לגבות חובו ממשעבדי וכתובה חוב הוא לגבה הילכך כי כתבה סתם וטענה ואמרה לבסוף כולהו למזונות מכרתי לא כך כחה יפה שהרי טורפת כתובתה ממשעבדי ואפילו אם אין היתומים מאמינים לה לא מפסדא מידי הואיל ומוחזקת היא שמכרה כבר ורבי יהודה סבר דאע"ג דמכרה לא הויא תפיסה דמצי אמרי יתמי לכתובה זבנית הלכך בעיא לפרושי ואיכא למימר הכי והכי ולא מציא למימר תנאי היא וממתני' מיהא ליכא למשמע מידי דאיכא למימר מתני' משום עצה טובה. רש"י במהדורא קמא:
משל למה הדבר דומה לשכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן במתנה לא כך כחו יפה כך הגירסא הנכונה והיא גירסת רש"י ז"ל. ויש שפירשו שזה אין לו אלא או האי או האי אלא שהרשות בידו לברור ליטלן לאיזה דבר שירצה ולכך אומר שאם נטלן במתנה לא כך כחו יפה שאם מחל חובו ונטלן במתנה ורצה בעל חוב מוקדם למתנתו הפסיד וגם לא תוכל לטרוף על המתנה כשם שהיה טורף על החוב אפילו בא חוב מוקדם ומיהו זמנין דעדיף ליטלן במתנה כגון שלוה וקנה ומכר דלא משתעבד לחובו ומשתעבד לחוב מאוחר דהו"ל קנה ולוה ומתנה זו קודמת לחוב היא וכגון שנותנם לו במתנת בריא מעכשו ולאחר מיתה והיינו דקאמר רצה במתנה נוטלן ולפיכך סתמו עדיף ליה מפירושו עד שיראה לבסוף מאי דעדיף ליה וכעין שאמרו בדר' יוסי ואע"פ שלענין שמועתנו הביאוה לגבי אשה שגובה את הכל כתובה ומזונות לא מפני שדומות לגמרי אלא שדומות לענין טירפא דלקוחות ולומר שראוי לאדם לחוש בכך ויעשה בענין שתוכל לטרוף לקוחות והכי משמע בפרק יש נוחלין דאמר תנו מאתים זוז לפלוני כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו.ופרכינן משום דאמר כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו.ופרקינן משום דאמר לישנא יתירא. ואחרים פירשו דהכא נמי זוכה הוא במתנתו וחובו דומיא דאשה זו והתם בפי"נ לרבותא נקט דאפילו היכא דאמר כראוי לו נוטלן שתיהם משום לישנא יתירא והכא באתמהה אמרינן נוטלן במתנה לא כך כחו יפה הא ודאי כחו יפה ליטלן במתנה כי על החוב הנשאר לו לגבות יכול לטרוף לקוחות מה שלא יוכל לטרוף על המתנה ואם תצא שום מתנה מוקדמת למתנה זו ובא ויטרוף בחובו והא דקאמר מעיקרא רצה בחובו נוטלן דינא קאמר ואע"פ שאינה עצה טובה וכבר כתבנו בפרק י"נ בס"ד. הריטב"א ז"ל. והתוספות פירשו כלישנא בתרא וההיא די"נ תירצו דלא גרסינן התם לפלוני וכיון דלא אמר לפלוני אלא לבעל חוב משמע דבחובו קאמר שיתנו אם לא אמר כראוי לו אבל הכא דקאמר לפלוני בעל חובי מתוך לשונו משמע דבמתנה קאמר דהכי קאמר תנו לפלוני לאותו שהוא בעל חובי ולא מזכיר בעל חובי אלא לסימנא בעלמא ע"כ:

בפרש"י בד"ה ור"י סבר נכסי בחזקת אלמנה כו' שאם יכלו כל נכסי היתומים כו' עכ"ל ר"ל לגבי יתומים אם לא יכלו הרי היא נאמנת לומר שלא נתנו לה כלום במזונות או שמכרה למזונות ועדיין לא קבלה כתובתה וכשיכלו כל נכסי יתומים ליכא נפקותא גבי יתומים אלא לגבי לקוחות שתוכל לומר כל מה שמכרה אינו רק למזונות ותחזור ותטרוף מהלקוחות בכתובתה אבל לקמן דמסיק דלרבי יוסי נמי נכסי בחזקת יתמי קיימי הוצרך לפרש לגבי יתומים אם לא יכלו הנכסים תוכל להעמיד עדים על הנמכר למזונות ולגבי לקוחות (א) לא תודיע מה שמכרה דאם תודיע יהיו גם הם נאמנים לומר לכתובה מכרה כיון דנכסי בחזקת יתמי קיימי וע"פ הדברים האלה יתיישב במה שכתבו התוס' וגם לפירוש הקונטרס אין זו אונאה שאומרת ללקוחות כו' ולא פירשו כן בפשיטות למאי דמסיק דר' יוסי נמי סבר דנכסי בחזקת יתמי קיימי והא דכחה יפה היינו לגבי לקוחות דאין זה אונאה כו' דודאי לקמן כיון דהלקוחות לא ידעו במכירה כלל דודאי דאינהו אפסידו אנפשייהו שקנו קרקעות שנשתעבדו לכתובת אשה אבל הכא לפ"ה שידעו לקוחות במכירתה לכתובה לא שייך דאפסידו אנפשייהו ואפ"ה קאמרי דליכא אונאה דה"ל ללקוחות לאסוקי אדעתייהו שתוכל לומר למזונות מכרתי ויש מקשים לפרש"י דפירש הכא לר' יוסי דהסתם יפה לה מפני לקוחות ומשום דנכסים בחזקת האלמנה ה"נ איכא לפרושי לר' יהודה בשיכלו נכסי דיתמי דהמפורש משום מזוני יפה לה לגבי לקוחות שלא יאמרו שמכרה הכל לכתובתה ויהיו נאמנים כיון דהנכסים בחזקת יתמי קיימי לר' יהודה ויש ליישב שהוצרך לפרש כן לפי המסקנא דר' יוסי נמי סבר דנכסי בחזקת יתמי קיימי והסתם יפה לה משום לקוחות ע"כ דליכא לפרושי לר' יהודה דמפורש יפה לה משום לקוחות דא"כ ה"ל סברתם הפוכה ודו"ק היטב:

תוס' בד"ה נכסי בחזקת כו' ואם תאמר מאי טעמא דלא חשבינן נכסי בחזקת הבע"ח כו' עכ"ל ויש לדקדק בזה ומאי קושיא דאימא הכא במזונות אפילו שעברו מ"מ מעשה ב"ד הוא ואפילו למאן דלית ליה דר"י הכא מודה כו' כמ"ש התוספות לעיל משא"כ בחוב בע"פ ולפי מה שפירשו התוספות לקמן דלא שייך תנאי ב"ד במזונות שעברו כיון שהיתה יכולה לתבוע כל שעה תחלת מזונות הבאין כו' ניחא קצת ודו"ק:

בא"ד ולא דמי כו' אנו השבחנו ובעל חוב אמר כו' עכ"ל ראיתי שנדחקו בזה לפרש דקאי אמזונות דמבעיא לן אי נכסי בחזקת יתמי קיימי אבל היותר נראה דאמלוה בע"פ שכתבו לעיל קאי אע"ג דההוא דהמקבל בשטר איירי ולא דמי למלוה ע"פ היינו לענין דאין היתומים נאמנים לומר פרענו אבל לענין שבח דיתומים אמרו אנו השבחנו ובע"ח אמר אביכם השביח דליכא הוכחה בשטר יש לדמות למלוה ע"פ כיון דבמלוה ע"פ נימא דנכסי בחזקת יתמי קיימי לומר פרענו ה"נ נימא הכא דיתומים נאמנים לומר אנו השבחנו ותירצו כגון שהיתומים מודים כו' ודו"ק:

בד"ה נשאת עליה כו' מדלא משכח עליה להביא ראיה אלא בניסת ש"מ דנתקבלה כו' עכ"ל דאל"כ לפלוג כולה בלא ניסת בין נתקבלה או תבעה כתובתה ללא נתקבלה ותבעה כתובתה ומה"ט נמי מוכח מהך ברייתא דאיירי אפילו במזונות שעברו דאל"כ לפלוג כולה בלא ניסת בין מזונות דלהבא ובין מזונות דעברו וק"ל:

בא"ד דנתקבלה כתובתה כו' אפילו במזונות שעברו עליהן להביא ראיה עכ"ל מלת אפילו אינו מדוקדק דמזונות דלהבא ליתנהו כלל בנתקבלה כתובתה ודו"ק:

תד"ה נכסי. וא"ת כו' ואמאי מהימני יתמי למימר פרענו במלוה ע"פ. לכאורה גם מלוה עצמו ה"ל להקשות אמאי נאמן לומר פרעתי:

תד"ה ורי"ס (בסופו). דהוי כמו אישתדוף בנ"ח כו' כדאמרן לעיל. הוא (בדף צה):

תד"ה רצה. מש"ה קאמר כו' לא כך יפה כחו כו'. לפ"ד צריך לפרש בלשון תמיה:

ניסת והיא באה לתבוע מזונות של שנים שעברו עכ"ל רש"י ולעיל פירש"י יתומים אומרי' נתננו מזונות לשנה הבאה עכ"ל. ונראה דס"ל נמי ככל האמור בתוס' ד"ה יתומי' אמרו וכו' דע"כ מיירי שהיא עומדת אחר הזמן דאל"ה ה"ל טוען אחר מעשה ב"ד אע"כ שכבר עבר השנה ומדהמתינה כל כך איתרע חזקתה שאין דרך להמתין כל כך א"כ כל זה אי היתומים טוענים כבר שלמנו לך אשתקד על השנה הבאה. דאלת"ה אלא היתומי' מודי' שהמתינה לתבוע עד אחר הזמן אלא שאמרו כבר פרענו אחר הזמן א"כ הרי קמן שהיא השהה מזונותי' עד אחר הזמן ולא איתרע תביעתה וטענתה כלל והו"ל ככל טוען אחד מעב"ד והכי אמרי' בסוגי' דקציצה גבי אין שכיר משהה שכרו ע"ש וק"ל:

עצה טובה קמ"ל וכו' צ"ע איך שייך להשיאה עצה טובה להפסידה יפוי כח שלה נגד המשועבדי' דהא השתא קיימי' דר' יהודה נמי ס"ל בחזקת אלמנה ויש לה יפוי כח כר' יוסי רק משום עצה טובה נפסידנה. ולפי הנראה מדברי התוספות דמשו"ה ל"ה אונאה משום דטעמי' משום קצובי' ומשמע דהתוס' כ' כן לר' יוסי לשיטתו דס"ל במסקנא דר"פ הניזקי' טעמא משום קצובי'. אבל למ"ד משום שאינם כתובי' הוה אונאה א"כ י"ל ר' יהודה ס"ל אינם כתובי' וה"ל אונאה אם ניפה כחה. ואינו מוכרח לפע"ד:

ובזה י"ל קו' תוס' ד"ה תפשוט לי' ממתני' וכו' נ"ל דמתני' לא מיירי ממשועבדים כלל. ולית לה שום יפוי כח משו"ה נסבה לה עצה טובה. אבל פלוגתת ר' יהודה ור' יוסי מיירי להדי' דאית לה יפוי כח לגבי משועבדי' לא הוי ס"ד דשייך בזה עצה טובה:

ודע מ"ש תוס' סוף ד"ה ר' יוסי וכו' דמה שאכלו מזונות הוי כאשתדוף נכסי וא"כ צלע"ג אמאי תטרוף כתובה ממשעבדי הא אינן קצובי' דכל מה שיניח בני חורין תוציא למזונות והדר אתאי על הלקוחות. וא"כ כשם שמזונות אינן קצובי' כך כתובה אינן קצובי'. מיהו למאי דמסקי תוס' דמיירי מלקוחות שלקחו בתר הכי א"ש אבל לתי' א' של תוס' צ"ע לכאורה. וי"ל עכ"פ הלוקח יש לו להניח בני חורין כדי כתובתה ואם תמכור האשה אותן הנכסי' למזונותי'. ותחזור ותטרוף מהלוקח הראשון לכתובה יחזור הוא על הלוקח האחרון שלקח מהאשה למזונותי' ויטרוף ממנו השדה שהוא לאחריות קנינו ואחרון אחרון יפסיד:

בתוספות בד"ה נכסי בחזקת אלמנה קיימי וא"ת מ"ש דלא חשבינן בחזקת הבע"ח במלוה ע"פ כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל מאי מדמו מע"פ למזונות האלמנה דתנאי ב"ד הוא ותירץ בדוחק ולענ"ד דברי התוספות ברורים דלא קשיא להו אלא אלישנא דבעל האיבעיא שלא הזכיר כלל טעמא דתנאי ב"ד והיינו כמו שפירש רבי בדיבור הקודם דלא מהני טעמא דתנאי ב"ד כיון דשתקא עד השתא אלא דמטעמא דנכסי ברשותה קיימי ס"ד דלא מהני האי טעמא דשתקא לאפוקי מינה וא"כ אהאי סברא גופא מקשו התוספות מאי ס"ד דנכסי ברשותה קיימי טפי משאר ב"ח כן נ"ל בכוונת התוספות אלא דבעיקר קושייתם נ"ל דקס"ד דע"כ מעיקר התקנה הוא דנכסי ברשותה קיימו מדגובית מזונות בלא שבועה כמ"ש בל' הפוסקים החולקים על הרמב"ם ז"ל וכדפרישית לעיל וכמ"ש התו' להדיא לקמן דף צ"ח בד"ה מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה ולפ"ז היא גופא תיקשי אמאי אין צריכה שבועה הא קי"ל הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה אע"ל דלא מיקרי הבא ליפרע מנכסי יתומין כיון דנכסי ברשותה קיימי והיינו ע"כ דמעיקר התקנה העמידו הנכסים ברשותה ומספקא ליה נמי לאידך גיסא דשמא נכסי בחזקת יתמי קיימי אלא הא דא"צ שבועה היינו דאין דרך להתפיס לה צררי על מזונות כן נ"ל נכון אלא דבלא"ה מתרצין התוספות שפיר ודו"ק:

בגמרא אמר רב שימי בר אשי כתנאי מוכרת וכותבת אלו למזונות מכרתי ואלו לכתובה מכרתי דברי ר"י כו'. לכאורה כל השקלא וטריא דשמעתין בפלוגתא דר"י ור' יוסי היינו לענין אי יפה לה מה שכותבת בפירוש למזונות מכרתי או יפה לה לכתוב סתם אבל במאי דקאמר ר"י שכותבת לכתובה מכרתי ור' יוסי פליג לא מפרש מידי. מיהו בירושלמי מפרש שאם יבא בע"ח בשטר לטרוף מהלוקח תאמר לכתובה מכרתי והובא ג"כ בלשון הרא"ש ז"ל במתניתין דלקמן מכרה כתובתה כו' עד כאן לשונו. ולענ"ד הא מילתא צריך עיונא דלכאורה אף אם כתבה להלוקח למזונות מכרתי ובא בע"ח בשטר וטריף אפ"ה חוזרת האשה וטורפת מבע"ח בכתובתה המוקדם דנהי דמסקינן לקמן דף הסמוך דמוכרת למזונות אינה חוזרת וטורפת לכתובה דאחריות דנפשה מיהא קבלה נראה דהיינו לגבי הלוקח גופא משא"כ מהבע"ח שטרף מהלוקח מסתברא דחוזרת וטורפת אם לא שנאמר דהירושלמי סובר דלגמרי סלקא שיעבודא דכתובה מאותה שדה שמכרה למזונות או דמדמה לה להאי דכתבה ללוקח דו"ד אין לי על שדה זו דסוף פרק מי שהיה נשוי שהוא בדין חוזר חלילה ומש"ה ניחא לה לפרש לכתובה מכרתי לר"י ולר' יוסי מסתמא נמי מצי' למימר לכתובה מכרתי. אלא דלפ"ז קשיא לי למה הוצרכו רש"י ותוספות לפרש בטעמא דר' יוסי במילי אחרינא דהא שפיר מצי לפרש טעמא דרבי יוסי שלא תכתוב למזונות מכרתי מה"ט גופא שאם יבא בע"ח מוקדם תאמר לכתובה מכרתי. והנראה מזה דרש"י והתוספות לא נחתו להאי דירושלמי אלא דאפ"ה א"ש בהא דקאמר ר"י נמי שכותבת לכתובה מכרתי דהכי אורחא דמילתא דהא למזוני לא שקלי מהלוקח כי אם לצורך מזונות לשלשים יום וא"כ אם צריכה למעות לשום צורך מוכרת ונוטלת מהלוקח לצורך מזונות דשלשים יום וכותבת למזונות מכרתי ואם צריכה ליטול ממנו כל המעות ממילא צריכה לכתוב שלקחה המותר לכתובתה ור' יוסי אומר דמוכרת סתם ולוקחת כל המעות ואח"כ עושית חשבון דלפ"ז עיקר השקלא וטריא אינו אלא במה שכותבת למזונות מכרתי כן נ"ל ועיין בחידושי הרא"ה ז"ל ודוק היטב:

בתוספות בד"ה ור' יוסי סבר כו' מה שפירש בקונטרס כו' לא נהירא לרבי מדקאמר לקמן כו' מכלל דעד השתא לא סליק אדעתא לר"י האי טעמא כו' עכ"ל. ולכאורה בהשקפה ראשונה היה נ"ל בפשיטות ליישב שיטת רש"י דמעיקרא הוי סבר דדוקא אי אמרינן לר' יוסי נכסי בחזקת אלמנה קיימי מש"ה מצי' למכור סתם ואח"כ לבסוף תוכל לומר כמו שתרצה למזונות או לכתובה שכן הדין כאדם העושה בשלו משא"כ אי הוי אמרינן דנכסי בחזקת יתמי קיימי צריכה לפרש דוקא בשעת המקח כר"י דאל"כ לא מהני מה שתחזור בה אח"כ וכמו שהקשו בתוס' דהוי כמו אונאה ושקר או כקושיא שניה שהקשו בתוספות דהלקוחות יאמרו לה הנחנו לך מקום לגבות הימנו משא"כ אי נכסי בחזקתה קיימי סובר השתא דלא שייך לומר כן ואהא מסיק בסמוך הש"ס דאפילו אי ס"ל לכ"ע נכסי בחזקת יתמי קיימי אפ"ה ס"ל לר' יוסי דמוכרת סתם ואפ"ה יהיה הרשות בידה לברר אח"כ לומר כמו שתרצה והיינו כתירוצם של התוספות דאין זו אונאה ושקר דלא שייך לומר נמי הנחנו מקום לגבות דהו"ל כאישתדוף בני חרי. ואהא מייתי שפיר הא דאביי קשישא דמדמה לה משל לשכ"מ דאע"ג דהתם ודאי נכסי לאו ברשות בע"ח ומקבל מתנה קיימי אלא בחזקת יתומים אפ"ה רצה בחובו נוטל כו' והיינו נמי מהנך טעמי דהו"ל כאשתדוף ואין זו אונאה ושקר דמסתמא בתחילה כך היה בדעתו לברור אח"כ כמו שירצה דלהא מילתא שפיר קיימי הנכסים ברשותו בשעת גוביינא דדוקא לענין פרעון מזונות מספקא ליה לבעל האיבעיא ובעי למימר כתנאי כן נ"ל נכון וכן נראה מל' הרא"ה ז"ל בחידושיו ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול עד שלרוב פשיטות הסברא לא ידענא מאי קשיא להו להתוספות על פירש"י. והנלע"ד דהתוספות סברי דמעיקרא נמי אין סברא לומר דלגבי הא מילתא דלקוחות נמי תליא אי נכסי ברשות אלמנה קיימי או בחזקת יתמי כיון דע"כ לענין כתובה ודאי אף לבעל האיבעיא נכסי לאו ברשותה קיימי כמ"ש התוספות להדיא בד"ה נכסי בחזקת אלמנה קיימי. ולפ"ז מהיכא תיתי יאמר ר' יוסי דתוכל לומר אח"כ לכתובה מכרתי מעיקרא ואי איתא לדאביי קשישא שייכא ממילא בפשיטות אפי' אי ס"ל נכסי בחזקת יתמי קיימי לכך הוצרכו התוספות לפרש בענין אחר. מיהו לשיטת רש"י א"ש כדאיתא בהגהת אשר"י בשמעתין בשם רש"י דלאחר שנשבעה על כתובתה לענין כתובה נמי ברשותה קיימי וע"כ מעיקרא הוי סבר הש"ס דאיירי בהכי שנשבעה ואפ"ה אית לה מזונות היכא שנשבעה שלא על ידי תביעת כתובה בב"ד. מיהו בלא"ה נמי א"ש כיון דמסקנא לא קיימא הכי דתליא בהא כן נ"ל נכון ודוק היטב ומ"ש מהרש"א ז"ל בשיטת רש"י יבואר לקמן ריש דף הסמוך:

גמרא ור' יהודה עצה טובה קמ"ל דלא ליקרי לה רעבתנותא. לכאורה קשה דהא הוכחת הש"ס מדכותבת למזונות מכרתי דהסתם יפה לה כסברת ר' יוסי שתוכל לומר הכל למזונות מכרתי אם כן מה זה עצה טובה דלא למיקרי רעבתנותא באמת מה שמוכרת לכתובה תכתוב לכתובה. אבל מה שמוכרת למזונות תכתוב סתם וממילא תאומן שמכרה למזונות כיון דהנכסים בחזקתה. ונראה דיש לומר דהא דקאמר נכסים בחזקת אלמנה קיימי היינו משום דקי"ל כאנשי גליל דהברירה ביד האלמנה שלא תתבע כתובה ויש לה מזונות לעולם אם כן קיימי הנכסים בחזקתה כמ"ש התוס' אבל לאנשי יהודה כיון דהברירה ביד היורשים לסלק הכתובה אין הנכסים בחזקתה אפילו יש לה מזונות כיון שיכולים לסלקה בכל פעם וא"כ לפמ"ש הרא"ש לקמן דף נ"ז ע"ב דכשקבלה מקצת כתובתה יכולים היורשים לסלקה אפילו למאי דקי"ל כאנשי גליל ע"ש א"כ כיון שמוכרת לכתובה שוב אין הנכסים בחזקתה לכ"ע אלא דהוכחת הש"ס הוא דר' יהודה ס"ל נכסי בחזקת יתמי קיימי היינו מדפליג על ר' יוסי דאמר הסתם יפה לה שתוכל לומר הכל למזונות מכרתי ולא קיבלה על כתובתה כלום וממילא הנכסים בחזקתה. ש"מ דס"ל דאפילו אם לא תכתוב כלום יכולים היורשים לומר שקיבלה על כתובתה ומזונות נתנו לה ש"מ דנכסי בחזקת יתמי קיימי. משא"כ כדמשני דצריכה לכתוב בפירוש לכתובה מכרתי דלא למיקרי רעבתנותא א"כ ממילא שצריכה לכתוב ג"כ למזונות מכרתי דמיד שנתקבלה מקצת כתובתה שוב אין הנכסים בחזקתה ויכולים היתומים לומר שפרעו דמי מזונות וכן הנכסים שמכרה הכל לכתובתה מכרה. משא"כ כשכותבת בפירוש למזונות. ודוק:

מיהו לפ"ז אכתי הא דלוי דס"ל דאפילו נתקבלה כתובתה הנכסים בחזקתה כל זמן שלא נשאת הוא כתנאי דהא לר' יהודה בנתקבלה כתובתה אינה נאמנת. ועיין מ"ש לקמן.

שם תוס' ד"ה נכסים בחזקת אלמנה קיימו וכו' א"נ דמזונות שאני דכתובה וכו'. נראה דתירוץ זה אינו מספיק אלא ליישב להאיבעיא דר' יוחנן אבל למאי דפשיט מדתני לוי דכתבו התוספות בסמוך בד"ה ניסת וכו' דאע"ג דתובעת כתובתה בב"ד אפ"ה על היתומים להביא ראיה אף שאין לה שוב מזונות ע"כ צ"ל כמ"ש תוס' בתחלה. אלא דהא קשה לי דמשמע מדבריהם דטעמא בכתובה משום דלפי מה שטוענים שקבלה כתובתה תו אין הנכסים בחזקתה א"כ נימא נמי כה"ג במזונות א"כ קשה לכאורה דמאי קאמר הש"ס לקמן דאי לא תימא הכי הא דבעי ר' יוחנן וכו' מאי קושיא הא יש לומר דאיבעיא דר' יוחנן היינו משום דלעולם יש לה מזונות כסברת התוס' וא"כ אין לפשוט ממתניתין דיש לומר דמתניתין ר' שמעון היא דהא בתר הך בבא דכותבת למזונות מכרתי מסיים וגרושה לא תמכור אלא בבית דין ופירש"י לקמן דר' שמעון היא א"כ יש לומר דכולא הך בבא ר"ש היא וכיון דס"ל לר"ש דגבתה אפילו מקצת כתובתה אין לה מזונות א"כ ממילא דהיורשים נאמנים לומר דמכרה לכתובתה וממילא אין הנכסים בחזקתה כיון דכבר גבתה מקצת כתובתה ומצד הסברא הוא כיון דלפי טענותיהם אין הנכסים בחזקתה נאמנים (וכן משמעות לשון התוס' בסמוך שכתבו וז"ל דהתם מיירי שהיתומים מודים שהקרקע זה הוא לבע"ח שאביהם עשאו אפותיקי משמע דאי הוי מכחישים האפותיקי עצמו היו נאמנים שאין הנכסים בחזקת הבע"ח לפי דבריהם ויש לדחות דהתם שאני דכשאינם מודים באפותיקי לא היו מעולם הנכסים בחזקת בע"ח משא"כ בכתובה מ"מ קשה מנ"ל להקשות) ולכאורה היה נראה דיש לומר דע"כ לא אתיא כר"ש דלר"ש כיון דס"ל דאין מוכרת לכתובה אלא בב"ד א"כ יאמרו שמכרה לכתובה הרי המכירה בטילה וקרקע בחזקת יתומים עומדת א"כ לא מיקרי זה גבתה מקצת כתובתה דהא מעשיה בטילים ולאו כלום עבדה וצריכה להחזיר המעות ללוקח וא"כ הדר יש לה מזונות אף לפי דבריהם וממ"נ הנכסים בחזקתה וכן משמע מדבריהם לעיל דף פ"ד ע"ד ד"ה והוא שתפס מחיים שהקשו מהא דאמר רבא זילו והבו ליה להאי דתפסה כסא דכספא בכתובתה והוכיחו מזה דתפיסה מהני בכתובה משמע להדיא דאלו תפיסה לא מהני לא אבידה מזונותיה וה"ה הכא כיון דהמכירה לא מהני לאו כלום עבדה ולא אבידה מזונותיה אלא דאכתי זה דחוק דיכולים היתומים לומר שנתרצו במכירה כיון שהוא לטובתם דאבידה מזונות והנכסים בחזקתן ותו קשה לי דאפילו לרבנן דר"ש איכא לאוקמא מתניתין במוכרת יתר מכדי כתובתה נמצא דאפילו לרבנן היו היורשים נאמנים שקיבלה כל כתובתה ואבידה מזונות ותו אין הנכסים בחזקתה (והיה נראה מזה ראיה לשיטת הרי"ף דאינה יכולה למכור כי אם עד כדי כתובתה אבל כל הפוסקים חולקין בזה). ומכל שכן לפמ"ש לעיל דיש לומר דהיכא שנתקבלה מקצת הכתובה תו אין הנכסים בחזקתה אפילו לרבנן דר"ש א"כ מאי קאמר דלפשוט ר"י ממתניתין דילמא מתניתין שאני כיון שמכרה קצת יכולים היתומים לומר שמכרה לכתובתה ושוב אינם נאמנים דהנכסים בחזקתן. ונראה לפענ"ד דלשיטת התוס' דס"ל דבמזונות להבא ה"ל כטוען אחר מעשה בית דין לא קשה מידי ושפיר קאמר דלפשוט ממתניתין דבין לרבנן בין לר"ש לא שייך לומר שיאמרו היתומים שקיבלה כתובתה להפסידה מזונות משום שאין הנכסים בחזקתה דלענין מזונות דלהבא בל"ז ה"ל כטוען אחר מעשה בית דין וממילא נאמנת היא שלא מכרה לכתובה ויש לה עוד מזונות אלא על כרחך דטעמא דמתניתין דבעינן שתכתוב היינו שיאמרו שמכרה פחות מכדי כתובתה מעט ועדיין יש לה מזונות להבא רק שנתנו לה מזונות לשעבר א"כ מוכח דהנכסים בחזקת יתומים קיימי אפילו יש לה מזונות עדיין ועדיין צ"ע דיש לומר דלא עדיף תנאי בית דין דמזונות יותר משטר דקי"ל בח"מ סימן נ"ח דבראו עדים שקיבל מעות אינו נאמן לומר סטראי נינהו ואתרע שטרא דהא ע"כ צ"ל כן בחוב הכתובה עצמו דהוי מעשה בית דין מ"מ כיון שמכרה איתרע שטרא וה"נ יש לומר במזונות דלהבא ומיהו יש לחלק דכיון שאינם יכולים לטעון שקיבלה מזונות להבא ה"נ א"י לטעון שאבידה מזונות להבא דחוב דמזונות לא איתרע בעצמו ושיטת רש"י יבואר לקמן בס"ד. ודוק:

תוס' ד"ה עליה להביא ראיה וכו' אפילו במזונות שעברו וכו'. כתב מהרש"א ז"ל דלשון אפילו אינו מדוקדק ונראה דיש לפרש לפמ"ש לעיל דלפי תירוץ שני של התוס' דהטעם דנכסים בחזקת אלמנה הוא משום דלעולם יש לה מזונות א"כ לא מיבעיא אם קיבלה או תבעה כתובתה דתו אין הנכסים בחזקתה אלא אפילו היתומים טוענים כן שכבר קיבלה כתובתה כגון שמכרה סתם והם אומרים שמכרה לכתובתה או שהם טוענים שתבעה כתובתה בבית דין אחר ושוב אין לה מזונות לפי דבריהם יש לומר דאינה נאמנת דהא אין הנכסים בחזקתה לפי דבריהם ועל זה כתבו התוס' דמוכרח מדלוי דלא מיבעיא אם מחולקים במזונות להבא שאומרים היתומים שאין הנכסים בחזקתה משום שקיבלה או תבעה כתובתה דאין נאמנים דזה פשיטא הוא כמ"ש לעיל בשיטת התוס' דע"כ ס"ל דכה"ג ה"ל כטוען אחר מעשה בית דין אלא אפילו אם היא מודה שקיבלה כתובתה והתביעה הוא על מזונות שעברו אפ"ה היא נאמנת. ודוק:

והטעם דבניסת אבידה חזקתה יותר מבנתקבלה כתובתה נראה דלפמ"ש התוס' לעיל דהא דנכסים בחזקת האלמנה יותר מבע"ח משום שמוכרת שלא בבית דין ואמרינן הטעם לקמן דף צ"ו ע"ב דהטעם דמוכרת שלא בבית דין הוא משום חינא ופירשו התוס' לעיל דף פ"ד דהוא כדי שתנשא משא"כ כשכבר ניסת דתו ליכא חינא והיינו דכתב הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות מלוה ולוה דכשניסת שוב אינה מוכרת אלא בבית דין דהוא מטעמא הנ"ל דכשניסת בטל טעמא דחינא. ודוק:

שם בגמרא דאי לא תימא הכי הא דבעי ר"י וכו'. לכאורה קשה טובא לשיטת רש"י ז"ל דאיבעיא דר' יוחנן היינו במזונות דלהבא דלא ה"ל טוען אחר מעשה בית דין א"כ קשה איך תפשוט ממתניתין דכותבת אלו למזונות מכרתי דהא מתניתין במזונות לשעבר מיירי והיה נראה לפע"ד שיש לפרש לשיטת רש"י דהפשיטות הוא להיפך דהא צריך להבין דמה תועלת יש במה שכותבת למזונות מכרתי הא אם נימא דהנכסים בחזקת יתמי קיימי אכתי יאמרו שנתנו לה מזונות ומכרה שלא כדת למזונות ותתפוס הדמים או הקרקעות לכתובתהב כיון דהמכירה היתה שלא כדת הגע עצמך מי שיש לו על חבירו מלוה בשטר ומלוה על פה ויתפוס בעדים או יחזיק הקרקעות של לוה פשיטא שיכול הלוה לטעון שחוב בע"פ פרעתי לך ומה שתפסת תחזיק בעד המלוה בשטר אפילו אם אמר בשעת תפיסה שתופס בעד המלוה ע"פ אינו נאמן וצ"ל דבאמת מוכרח מזה דעל מזונות דלהבא נאמנת נמצא בשעת מכירה שכתבה למזונות היתה נאמנת באותו שעה שלא קיבלה למזונות ושפיר תוכל ליטול אח"כ כתובתה כיון שהיה ידוע שמכרה למזונות בשעה שהיתה נאמנת שלא נפרעה למזונות ואפילו אם יאמרו שפרעו אח"כ שוב אין נאמנים כיון שכבר קיבלה למזונות נמצא ה"ל למיפשט לר' יוחנן להיפך דנכסי בחזקת אלמנה קיימי כל זמן שיש לה עוד מזונות והא דקאמר כתנאי אף דכתבנו דאפילו לר' יהודה מוכח דנכסי בחזקת אלמנה קיימי מדמועיל כתובה למזונות היינו למאי דפשיט מדתנא לוי דוקא ניסת אבל בתובעת כתובתה וכיוצא בה אע"ג דכבר איבדה מזונות אפ"ה נכסי בחזקת אלמנה קיימי כמ"ש התוס' ד"ה ניסת וכו' אהא קאמר כתנאי דלר' יהודה צריכה לכתוב למזונות שלא יאמרו היתומים שמכרה לכתובתה ומזונות פרעו ואפילו אי נימא כמ"ש לעיל דהא דהיתומים אינם נאמנים אפילו על מזונות שעברו היינו ביש לה מזונות עוד והנכסים בחזקתה משא"כ כשלא תכתוב למזונות יאמרו היתומים שמכרה לכתובה ואבידה כבר מזונות ושוב לא יהא הנכסים בחזקתה מכל מקום ס"ל לר' יהודה ע"כ דלא כלוי והיינו כתנאי. ודוק:

אלא דא"א לפרש כן בדעת רש"י ז"ל דהא פירש בהדיא בד"ה תפשוט ליה וכו' דעל אלמנה להביא ראיה וכו' וע"כ צ"ל דלפי סברא קמא ודאי צ"ל דבעיא דר' יוחנן למזונות שעברו אבל להבא ע"כ נאמנת דאל"כ מאי מהני כתובתה כנ"ל וע"כ דהבעיא למזונות שעברו ולא ניחא לפרש כמ"ש דבאמת קאמר דתפשוט דנאמנת להבא דא"כ מאי משני עצה טובה קמ"ל אכתי תכתוב לכתובה ולמה תכתוב למזונות וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דכיון שכותבת לכתובה תו אינה נאמנת על מזונות שעברו אלא להבא ומה דפירש"י לעיל דהאיבעיא הוא על מזונות דלהבא היינו למאי דמסיק א"נ דכ"ע נכסי בחזקת יתמי וכו' וכמו שיבואר בסמוך וק"ל:

שם בגמרא אי נמי דכ"ע נכסי בחזקת יתמי וכו'. לכאורה תמוה דלפי פירש"י ז"ל ד"ה אם נוטלן וכו' ואם מפני היתומים וכו' יכולה להעמיד וכו' א"כ במאי קמפלגי ומ"ט דר' יהודה ודוחק לומר דפליגי בסברא מה טוב לה יותר דהא הברירה בידה לידע טובתה ותו דמאי בעי הש"ס בזה דהא דלכאורה האי כתנאי קאי על לוי דס"ל בחזקת אלמנה קיים לעולם א"כ מאי האי דקאמר דכ"ע ס"ל דלא כוותיה ונראה דלפמ"ש דהא דהכתובה מועיל היינו משום דר' יהודה ס"ל דלהבא נאמנת נגד יתומים א"כ יש לומר להיפך דעיקר סברת ר' יוסי דס"ל דנכסי בחזקת יתמי קיימי אפילו לענין מזונות להבא וא"כ אפילו אם כתבה אינו מועיל לגבי יתומים דהא אפילו בשעת כתיבה אינה נאמנת וע"כ צריכה עדים נגד היתומים והיינו דקאמר ר' יוסי שטוב לפני' לכתוב סתם ותוכל לטעון נגד הלקוחות כיון דלגבי יתומים לא תפעול אפילו אם תכתוב אם כן יש לומר דכונת הש"ס בזה דיש לומר דר' יוחנן ידע מברייתא דפלוגתא דר' יהודה ורבי יוסי והאיבעיא דר' יוחנן אפילו על להבא כפירש"י לעיל (לאפוקי משינויא קמא דצריך לומר דלא שמיע ליה הברייתא כפירש"י ד"ה הא דבעי ר' יוחנן וכו' גם לפמ"ש לעיל בסמוך מוכח ממתניתין דבענין להבא אין הנכסים בחזקתן אלא בחזקת האלמנה) והיינו משום דס"ל לר' יוחנן בעירובין דף מ"ד דהלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודה א"כ היינו דקמבעי ליה אי ס"ל לר' יוסי דנכסי בחזקת אלמנה קיימי לגמרי ואינה צריכה לכתוב או טעמא דר' יוסי דס"ל דאינו מועיל גבי יתומים הכתיבה ודוק:

תוס' ד"ה ור' יוסי וכו' ונראה לרבי דהיינו יפוי כח וכו'. לכאורה קשה דלפ"ז ה"ל להתוס' לפרש פלוגתא דר"י ור"י נמי בהך טעמא ולאו משום טענת פרענו אלא מה"ט גופא שיאמרו היתומים שמכרה לכתובה כיון דלא תבעה מזונות מחלה כמ"ש התוס' למאי דמסיק דכ"ע נכסי בחזקת יתמי קיימי דלא תהא נאמנת לענין מחילה וה"נ ה"ל לפרש טעמא דר' יהודה משום זה (ולכאורה היה נראה דא"א לפרש טעמא דר' יהודה הכי דתקשה דלמה צריכה לכתוב הא הלוקח גופא יהא נאמן שמכרה למזונות כיון דהיתומים אינם יודעים ואינם יכולים לטעון ברי שמחלה וממילא עד אחד נאמן דה"ל מחויב שבועה וא"י לישבע כדאיתא בח"מ סימן ע"ה משא"כ בדר' יוסי דהיפוי כח הוא שתאמר על אותן קרקעות שמכרה באמת לכתובה למזונות מכרתי א"כ אדרבא הלוקח יכחיש אותה והיינו דהקשו בתר הכי וכי אין זה אונאה שתאמר הנמכר לכתובה שמכרה למזונות אבל באמת זה אינו דאין ע"א נאמן בכה"ג כיון דליכא שבועה דאורייתא דה"ל שיעבוד קרקעות ותו דלא ה"ל למידע. אמנם העיקר נראה לפענ"ד דהא באמת קשה דכיון שאין היתומים יכולים לטעון ברי שמכרה לכתובה ומחלה מזונות ה"ל אינו יודע אם מחלת לי וקי"ל דבא"י אם פרעתי או אם מחלת לי חייב א"כ אפילו אי נכסי בחזקת יתמי קיימי תהיה נאמנת שלא מחלה ונראה דס"ל להתוס' כדעת הפוסקים דחיוב המזונות מתחיל בכל יום שצריכה למזונות וכן צ"ל לפמ"ש הפוסקים בפירוש הירושלמי בשמעתין דהיפוי כח הוא משום בע"ח מוקדם שקודם לחוב המזונות כמו שיבואר לקמן ועיין בר"ן וריטב"א. נמצא לפ"ז יש לומר דס"ל להתוס' דלא דמי לא"י אם מחלת לי דשאני התם דכיון דהחוב קודם ועומד בחזקתו ואינו יכול להפקיע מספיקא משא"כ הכא דהמחילה קודמת לחוב ה"ל כא"י אם נתחייבתי לך א"כ אי נכסי בחזקת יתמי קיימא יאמרו דשמא מכרה לכתובתה ומזונות מחלה קודם התחלת החיוב ולפ"ז יש לומר דלא מצי התוס' לפרושי לרבי יהודה מחשש שיאמרו היתומים שמחלה דהא שמעינן לרבי יהודה לעיל דף נ"ו דבדרבנן עביד חיזוק ולא מהני מחילה אם כן אפילו מחלה אין מחילתה כלום ואף דכתבנו לעיל דטעמא דר' יוחנן דס"ל לעיל דמהני מחילה לשעבר משום דמזונות שעברו כבר לא ה"ל כמעשה בית דין ולא עשו בו חיזוק מ"מ הא הכא צ"ל שמחלה קודם התחלת החיוב דאל"כ ה"ל א"י אם מחלת לי כנ"ל וכיון דבמזונות להבא לא מהני מחילה לר' יהודה א"א לפרש מטעם מחילה לר"י משא"כ לר' יוסי דפליג שם לעיל דף נ"ו בברייתא ר' יוסי אומר רשאי דס"ל דמהני מחילה בדרבנן שפיר כתבו התוס' שיאמרו היתומים שמחלה קודם התחלת החיוב ודוק:

אלא דהש"ך בח"מ סימן ע"ה כתב דאפילו אם ספק הפירעון קודם להלואה אפ"ה חייב לשלם ולא אמרינן דה"ל כא"י אם הלויתני משום דאין ספק מוציא מידי החיוב וכן הוכחתי בחידושי שם והבאתי לעיל בדף י"ח ע"ב מהא דקאמר הש"ס בריש ב"מ דלא אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבעותא דשמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו משמע דאם יודה כן יתחייב לשלם. אע"ג דקאמר ספק מלוה ישנה דהספק פרעון הוא קודם לחוב מיהו לפמ"ש שם הטעם בזה משום דה"ל תפיסה לאחר שנולד הספק דלא מהני יש לומר דהכי שאני כיון דנכסי בחזקת יתמי מתחלה שפיר אמרינן דשמא לא בא כלל לכלל חיוב כיון דמחלה קודם התחלת החיוב והנכסים בחזקתן. ודוק:

שם בא"ד וגם לפי' הקונטרס אין זה אונאה. עיין במהרש"א ז"ל שדקדק דלא הקשה במסקנא דקאמר דטעמא דר' יוסי משום לקוחות ולפענ"ד נראה בפשטות דלמסקנא ר"י עצה טובה קמ"ל שבתחלה תמכור בסתם על תנאי בפני עדים שיהיה הברירה בידה אם לא יהיה לה מזונות מהיתומים תחזיק אותו למזונות א"כ אין כאן אונאה וזהו המשך הסוגיא דהא כתבו התוס' ד"ה תפשוט וכו' דהמקשן הוי סבר דר' יהודה בברייתא לאו עצה טובה קמשמע לן אלא דינא דומיא דרבי יוסי דהיינו ר' יהודה קאמר דינא דאם כותבת סתם אינה נאמנת ור' יוסי סבר דאינה צריכה לפרש ויפה כחה דאפילו אם מוכרת לכתובה יכול לומר אח"כ למזונות ולא בעצה טובה לענין המכירה. והתרצן השיב דעצה טובה קמשמע לן או ר' יהודה או ר' יוסי. וק"ל:

בא"ד וא"ת והלא יכולים לומר הנחנו וכו' ויש לומר דהוי כמו אשתדף וכו'. אין להקשות דא"כ מה הועילו חז"ל בתקנתן דאין מוציאין למזונות האשה מנכסים משועבדים מפני שאין קצובים אכתי אין הלקוחות יכולים להזהר דתאכל מה שיהיה מבני חורין ואחר כך תגבה הכתובה מלקוחות זה אינו דהא אף אם תטרוף מהם יכולים הלקוחות לטרוף מהלקוח' שקנו מה שמכרה למזונות כדאיתא בירושלמי דבע"ח בשטר מוציא מלקוחות שקנו למזונות כמו שיבואר לקמן. מיהו לולי דבריהם ז"ל יש לומר דמה שמוכרת למזונות לא ה"ל כאשתדף דהא איהו אפסדה אנפשה. ואפילו לפמ"ש התוס' לעיל דף צ"ה דבכותבת דין ודברים אין לי עמך ה"ל כאשתדף היינו בכותבת בחיי דבעל דלא ידעה שתבא לכלל גביה משא"כ הכא אלא דמיירי הכא כגון שכל מה שמכר הבעל ללקוחות בחייו ואם הנכסים שהן בעין הם אינם רק כדי כתובתה והיא רוצה להרויח בזה שמוכרת למזונות כדי שתטרוף מן הלקוחות של הבעל ויבא הלוקח ויטרוף ממה שמכרה למזונות ותחזור היא ותטרוף כדין חוזר חלילה עד שיעשו פשרה כמו שמבואר בסמוך בלשון הירושלמי. א"נ היא מרווחת מה שתעשו פשרה וצ"ל דהתוס' ס"ל דא"כ מ"ט דר"י דס"ל דתפרש שלא תפסיד מן היתומים דהא מה תפסיד כיון שהכל אין מספיק אלא לכתובתה. ולפ"ז יש לפרש דקושית התוס' הכא נמי אינו אלא לפירש"י לפי הסלקא דעתך. אבל למסקנא יש לומר כנ"ל וטעמא דר' יהודה היא משום עצה טובה דלא ליקרי רעבתנותא. ודוק:

נכסי. הבעל: בחזקת יתמי. והיא המוציאה מהם ועליה להביא עדים שהודו יתומים בפניהם שלא קבלה וכל זמן שלא תביא עדים לא תגבה: בחזקת אלמנה קיימי. שהרי נשתעבדו בתנאי ב''ד: נשאת. והיא באה לתבוע מזונות של שנים שעברו: עליה להביא ראיה. דמשניסת אין הנכסים ברשותה: וכותבת אלו למזונות. בשטרות המכירה שהיא כותבת ללקוחות כותבת את המכור למזונות וכשהיא מוכרת לגבוי כתובה תפרש בתוך השטר לכתובה מכרתי: וכך כחה יפה. כדבעינן לפרושי: מאי לאו בהא פליגי דר' יהודה דאמר הפירוש יפה לה סבר נכסי בחזקת יתמי קיימי. ואי לא פירשה מה לכתובה ומה למזונות סוף כשתבא לתבוע יאמרו לה מה שמכרת לכתובה מכרת וקבלת כתובתך ואם תאמר להם א''כ תנו לי מזונות שאכלתי הם יאמרו נתננו ליך מטלטלין תמיד במזונותיך והם נאמנים: ורבי יוסי סבר נכסי בחזקת אלמנה קיימי. והיא תחזיק בהם לצורך מזונותיה וכתובתה ועליהם להביא ראיה לפיכך הסתם יפה לה מפני לקוחות שלקחו שדות מבעלה שאם יכלו כל נכסי היתומים תחשוב כל מה שמכרה למזונות ועל הלקוחות שלקחו מבעלה תחזור על כתובתה שאם תפרש לכתובה מכרתי לא תוכל שוב לנתקן למזונות ועל הלקוחות לא תחזור על מזונותיה דתנן (גיטין דף מח:) אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משעובדים: דלא ליקרו לה רעבתנותא. הרואה שמוכרת כל קרקעות אלו סבור שמוכרתן למזונות מוציא עליה שם רעבתנותא ושוב אין אדם נושאה: דאי לא תימא הכי. דטעמא דר' יהודה לאו משום נכסי בחזקת יתמי הוא: הא דבעי ר' יוחנן. על מי להביא ראיה נהי דמתניתא דפלוגתא דר''י ורבי יוסי לא שמיע ליה מתני' מיהא שמיע ליה שהמשנה נשנית תמיד בבית המדרש: תפשוט ליה ממתניתין. דעל אלמנה להביא ראיה דמתניתין נמי מצרכה לה לפרושי כר' יהודה: דעצה טובה קא משמע לן. דלא ליקרו לה רעבתנותא: אי נמי דכולי עלמא. היכא דאמרו יתומים נתננו על אלמנה להביא ראיה ואפי' הכי לר' יוסי הסתם יפה לה לטריפת לקוחות שבחיי בעלה לכתובה כמו שפירשתי וכדתני אביי קשישא:
נכסי בחזקת אלמנה קיימי. וא''ת מה טעם דלא חשבינן נכסי בחזקת הבעל חוב ואמאי מהימני יתמי למימר פרענו במלוה על פה וכי תימא דחשבינן ליה בחזקת אלמנה טפי משום דמוכרת למזונות שלא בבית דין אם כן לרב ושמואל נהי דלית להו כל הטוען אחר מעשה ב''ד לא אמר כלום מ''מ כשאיבדה כתובתה לא יהיו יתומין נאמנין לומר פרענו דכיון דמוכרת לכתובתה שלא בבית דין נכסים בחזקתה כי הכא וכי תימא אע''ג דנכסים בחזקתה מיהו מהימני לומר פרענו דמוכחא מילתא מדלית לה כתובה דמחמת פריעה נקרעה מיהו היכא דאיכא עדים שנשרפה לא להימנו ושמא י''ל אי איכא עדים אין הכי נמי א''נ מזונות שאני דכתובה מיד שנפרעה נסתלקה אבל מזונות לעולם יש לה מזונות עד שתתבע כתובתה הלכך הוו נכסים בחזקתן טפי ממזונות. מ''ר. ולא דמי להא דאמרי' בהמקבל (ב''מ קי.) יתומים אמרו אנו השבחנו ובעל חוב אמר אביכם השביח ומסקנא דמילתא ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמי דהתם מיירי כגון שהיתומין מודים שהקרקע זה לבעל חוב שאביהן עשאה אפותיקי ולכך מסיק כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמי ותדע מדמייתי עלה ספק זה קודם ספק זה קודם קוצץ ואינו נותן דמים והיינו הטעם כיון דלקוץ קאי כמאן דקיץ דמי ולשם מודה בעל האילן שיש לו לקצץ אלא ששואל דמים אם כן ארעא דלגוביינא קיימא נמי מיירי כה''ג. מ''ר: נשאת עליה להביא ראיה. מדלא משכח עליה להביא ראיה אלא בנשאת ש''מ דנתקבלה כתובתה או דתבעה כתובתה בב''ד אפי' במזונות שעברו עליהן להביא ראיה. מ''ר: ורבי יוסי סבר נכסי בחזקת אלמנה קיימי. מה שפי' בקונטרס דוכן כחה יפה דקאמר ר' יוסי היינו כשכלו נכסי היתומין תחשוב ללקוחות כל מה שמכרה למזונות לא נהירא לרבי מדאמר לקמן אי נמי דכולי עלמא בחזקת יתמי קיימי והיינו טעמא דר' יוסי כדאביי מכלל דעד השתא לא אסיק אדעתיה לר' יוסי האי טעמא ונראה לרבי דהיינו יפוי כח השתא דמתוך שהיא מוכרת סתם היא מרווחת לומר אלו מכרתי למזונות ולא יוכלו היתומין לומר לה אם שהתה איבדה מזונות כמו שהיו יכולים לומר לה אם היתה כותבת אלו למזונות ואלו לכתובה ואז היו יכולין לומר שאר המזונות מחלה אבל לענין טריפת לקוחות אכתי לא מסיק אדעתיה עד דמסיק דכ''ע נכסי בחזקת יתמי קיימי דאז לא מצי למימר האי יפוי כח דלגבי יתומים לא תהא נאמנת לומר כולם למזונות מכרתי שהרי בחזקת יתמי קיימי וא''ת מה יפוי כח הוא השתא דקאמרה הכל מכרתי למזונות ולא איבדה וכי אין זו אונאה דשקר הוא שהרי גם לכתובה מכרה וי''ל מאי טעמא שהתה שתים או שלש שנים ולא תבעה מזונותיה איבדה מזונותיה דמדלא תבעתה א''כ מחלתה והכא ליכא למימר הכי דאיכא למימר דלא חששה לתובעם משום שיכולה לומר הכל מכרתי למזונות וגם לפי' הקונטרס אין זו אונאה שאומרת ללקוחות הכל מכרתי למזונות שהרימן הדין גם מזונות היה לה לגבות ממשעבדי אם לא לפי שאין קצובין כדפרשינן בגטין והכא לעולם יש ללקוחות להם לאסוקי אדעתייהו משום כתובה להניח מבני חרי כשיעור כתובה אע''פ שמכרה לכתובה כיון שיכולה לומר למזונות מכרתי. מ''ר. וא''ת והלא יכולין לומר לה הנחנו ליך מקום לגבות ממנו וי''ל דהוי כמו אשתדוף בני חרי דגביא ממשעבדי כדאמרן לעיל ולא שייך הכא למימר אפסדה אנפשה בידים שהרי עשתה לצורך מזונות אי נמי בלקוחות שלקחו אחר שמכרה: דרבי יהודה סבר נכסי בחזקת יתמי קיימי ועל אלמנה להביא ראיה. לטעמא דפרישית לעיל משום הא דשתקה שלא תבעה מזונותיה מוכח שהדין עם היתומים שאומרים נתננו קשה מכאן דהכא אמאי עליה להביא ראיה הא לא שייך הכא האי טעמא דהאי דשתקה לפי שמכרה נכסים ונראה דהיינו טעמא לעיל דעליה להביא ראיה משום דלא שייך התם למימר מה הועילו חכמים בתקנתם אם נאמנים לומר פרענו מזונות שעברו שהרי היא יכולה לתבוע כל שעה תחילת מזונות הבאין וכן הכא יכולה היא לכתוב אלו למזונות מכרתי ואלו לכתובה מכרתי. מ''ר: תפשוט ליה ממתניתין כו'. וא''ת מאי סלקא דעתי' מעיקרא דלא תפשוט י''ל דסלקא דעתיה דמתני' ודאי משום עצה טובה אבל ברייתא לא משמע משום עצה טובה אלא משום כחה יפה דומיא דר' יוסי. נראה לי: רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן. פי' שניהם נוטלן אלא כלומר רצה בחובו נוטלן מבני חרי ושוב לא יוכל לגבות המתנה ממשעבדי משום הכי קאמר אם נוטלן במתנה לא כך יפה כחו פירוש אם נוטלן במתנה מבני חרי שיכול לטרוף החוב ממשעבדי וכן משמע מתוך פירוש הקונט' וקשה לר' דבשילהי יש נוחלין (ב''ב קלח:) תניא שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו כו' ופריך משום דאמר כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ודלמא כראוי לו בחובו קאמר ומשני הא מני ר' עקיבא היא דדייק לישנא יתירא משמע דאם לא אמר אלא תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי ולא אמר כראוי לו אינו נוטל שניהן ונראה דאי הוה גריס התם לבעל חובי הוה ניחא דודאי כי לא אמר לפלוני אלא דקאמר לבעל חובי משמע דבחובו קאמר שיתנו לו אם לא אמר כראוי לו ויש ספרים שכתוב בהן כך ולא כתוב בהן לפלוני אבל היכא דכתב לפלוני בעל חובי ניכר מהלשון דבמתנה קאמר שיתנו לו ודבר זה תלוי בסברא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד