כתובות צז ע"א

דף צז - א

והרי אם במתנה נוטלן לבני החורין, וכי לא כך יפה כחו, שעדיין נשארת לו הזכות לגבות את חובו מן המשועבדים!?

כך זו שאינה מפרטת את מטרת מכירתה - מייפה היא בזאת את כחה, שתוכל לומר על הקרקעות שנמכרו לכתובה, שאלו למזונות מכרתי ואילו הכתובה עדיין חוב הוא על היתומים ואגבם מקרקעות הלקוחות.

ועתה ממשיכה הגמרא לדון בדיני גביית מזונות של אלמנה:

כיצד מוכרת האלמנה נכסים בשביל מזונותיה? כלומר: כדי מזונות לאיזה פרק זמן יכולה האלמנה למכור בבת אחת?

אמר רבי דניאל בר רב קטינא אמר רב הונא:

מוכרת אחת לשנים עשר חדש, כדי מזונות לשנה הבאה.

והלוקח, אינו משלם לה את כל המעות כאחד, כדי שאם תמות יחזיר את שאר מעות המקח ליורשים.

אלא, מפרנס הלוקח את האלמנה מן המעות אחת לשלשים יום.

ורב יהודה אמר:

מוכרת אחת לששה חדשים, ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום.

תניא כוותיה דרב הונא: מוכרת אחת לשנים עשר חדש, ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום.

תניא נמי כוותיה דרב יהודה: מוכרת אחת לששה חדשים, ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום.

אמר אמימר: הלכתא! מוכרת אחת לששה חדשים, ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום

אמר ליה רב אשי לאמימר: דרב הונא מאי, כלומר: הרי רב הונא אמר שהיא מוכרת אחת לשנים עשר חודש!?

אמר ליה אמימר לרב אשי: לא שמיע לי דברי רב הונא, כלומר: לא סבירא לי כמותו!

בעו מיניה בני הישיבה מרב ששת:

מוכרת למזונות אלמנה שמכרה קרקעות של יתומים עבור מזונות, מהו שתחזור ותטרוף את אותן הקרקעות עצמן לכתובה, שהרי לא יהיו קרקעות אלו שנשתעבדו לכתובתה ונמכרו ללקוחות, שונות משאר קרקעות שנשתעבדו לכתובתה ונמכרו?

מבארת הגמרא את צדדי הספק: קמיבעיא להו לבני הישיבה בדרב יוסף!

דאמר רב יוסף:

ארמלתא דזבין [אלמנה שמכרה] קרקע של היתומים לכתובה או למזונות, ובא בעל חוב של הבעל וטרף את הקרקע מהלוקח - אחריות המכירה היא אנכסי דיתמי שירשו מאביהם, והם יפצו את הלוקח, אבל היא אינה חייבת באחריות.

וכן בי דינא דזבין בית הדין שמכר קרקע של יתומים לפרעון - אחריות איתמי.

ולכן יש להסתפק מאי יהיה הדין אם היא עצמה יכולה לטרוף מן הלקוחות שמכרה להם, והלקוחות יחזרו אל היתומים? ^[1]

האם נאמר: כיון דאחריות איתמי, טרפא [יכולה היא לטרוף].

או דלמא, מצי אמרי לה הלקוחות לאלמנה:

נהי דאחריות דעלמא לא קבילת עילוך [אכן לא קיבלת עליך אחריות מטריפת בעלי חובות אחרים], אבל אחריות דנפשך מי לא קבולי קבילת [וכי לא קיבלת על עצמך אחריות מטריפה שלך]!? ^[2]

אמר להו ^[3] רב ששת:

תניתוה לשאלה זו בברייתא:

דתניא: מוכרת אלמנה והולכת למזונות עד שיישארו קרקעות בידי היתומים כדי כתובתה, ויהיו קרקעות אלו שנשארו בידי היתומים סמך [בסגול] לה לאלמנה, שתגבה כתובתה מן השאר. ^[4] הרי שמע מינה: אם שיירא [הותירה] האלמנה בידי היתומים קרקעות, אין אכן תוכל לגבות מהן כתובתה.

אבל לא שיירא קרקעות בידי היתומים לא תוכל שוב לגבות כתובתה, כי אינה יכולה לחזור על הלקוחות שקנו את הקרקעות שמכרה למזונות, כיון שעל זה קיבלה היא את האחריות.

מקשה הגמרא על הראיה:

ודלמא לעולם אימא לך שאף אם לא תשאיר קרקעות בידי היתומים בשביל גביית כתובתה, תוכל לגבות את כתובתה מאותן קרקעות שמכרה למזונות, אלא שהברייתא עצה טובה קא משמע לן לאשה שלא תעשה כן, כדי דלא ליקרו לה "הדרינתא" [שלא תיקרא בפי כל "חזרנית"] שמוכרת וחוזרת וטורפת!?

ומיישבת הגמרא את הראיה:

אם כן - שיכולה היא לגבות את כתובתה אף אם לא תשאיר קרקעות בידי היתומים - ליתני: "גובה כתובתה מן השאר", מאי "סמך לה" -

שמע מינה: שיירא אין, אכן יש לה סמך לגבות כתובתה, אבל לא שיירא, לא, אין לה סמך כלל לגביית כתובתה. ^[5]

איבעיא להו, בני הישיבה נסתפקו:

אם זבין [מכר] אדם את קרקעותיו, ^[6] וידוע לנו שעשה כן ^[7] מפני שהיה זקוק למעות לקניית דבר מסוים, ולבסוף לא איצטריכו ליה זוזי [לא היה צריך את המעות] כי חזרו בהם המוכרים -

האם הדרי זביני [חוזר המקח ומתבטל], או לא הדרי זביני? ^[8]

תא שמע ראיה דהדרי זביני:

דההוא גברא דזבין ארעא [מכר קרקע] לרב פפא משום דאצטריכו ליה זוזי למיזבן תורי [שהיה זקוק למעות כדי לקנות שוורים] -

לסוף לא איצטריכו ליה למוכר את המעות, ואהדריה ניהליה רב פפא לארעיה [החזיר רב פפא את הקרקע לבעליה].

הרי דהדרא זביני!

דוחה הגמרא: רב פפא, לפנים משורת הדין הוא דעבד!

תא שמע ראיה דהדרי זביני: דההוא בצורתא [מחסור פתאומי בחיטים שגרם ליוקר שערים] דהוה בנהרדעא, זבנינהו כולי עלמא לאפדנייהו [מכרו כל בני העיר את בתיהם] כדי לקנות חיטים.

לסוף אתו חיטי הגיע שפע של חיטים לנהרדעא.

אמר להו רב נחמן לבני נהרדעא [עירו של רב נחמן]:

דינא הוא דהדרי אפדני למרייהו, כך הוא הדין שחוזרים הבתים למוכריהם, הרי ש"הדרי זביני".

דוחה הגמרא: התם נמי כלומר: אף משם אין ראיה, כי זביני בטעות הוו [מקח טעות היה], דאיגלאי מילתא דארבי בעקולי הוה קיימא, נתברר שהאניות המביאות את החיטים כבר היו בדרכה לנהרדעא, אלא שהנהר עלה על גדותיו, והוצרכו בעלי הספינה להוליכה עקלקלות ולכן התמהמהה הספינה בדרכה.

והיות שאילו ידעו המוכרים את העובדות כמות שהן, הם לא היו מוכרים, אם כן מקח טעות הוא; אבל אין להוכיח מכאן למקרה שחזרו בהם המוכרים לאחר שאלו מכרו את בתיהם, או שבאו חיטים ממקום אחר שעדיין לא נעקרו ממקומם לבוא בשעת המכירה. ^[9] אי הכי כאשר פירשנו - היינו, מובן המשא ומתן שהיה בין רמי בר שמואל לרב נחמן בעקבות הוראתו של רב נחמן, דאמר ליה רמי בר רבא לרב נחמן:

אם כן - כפי שהורית על ביטול מכירת הקרקעות - נמצאת מכשילן לבני נהרדעא לעתיד לבא! שאם יתבטלו המכירות, שוב לא ימצאו בני נהרדעא קונים לקרקעותיהם, כי יחששו הקונים שמא יחזור אותו סיפור על עצמו, ויבטלו המוכרים את המקח.

ואמר ליה רב נחמן לרמי בר שמואל: אטו כל יומא בצורתא שכיחא [וכי בכל יום יש בצורת בנהרדעא], עד שאתה חושש למקרים דומים בעתיד.

ואמר ליה רמי בר שמואל לרב נחמן: אין, אכן בצורתא בנהרדעא משכח שכיחא [בצורת בנהרדעא דבר שכיח הוא]!

והניחא, אם ביטול המקח היה על ידי ארבא בעיקולי, אכן יש לחשוש לסיפור דומה בעתיד שיבטלו את המקח, אבל אם ביטול המקח היה על ידי שנשתנה השער מחמת שבאו חיטים ממקום קרוב שלא נעקרו ממקומם בשעת המכירה, הרי אין זה דבר שכיח, ולמה חשש רמי בר שמואל!? ^[10]

והלכתא: זבין ולא איצטריכו ליה זוזי - ואם כן אף במשנתנו תאמר כן, ואף שעשתה קנין לא יחולו דבריה, ותגבה מן הלוקח!?

אמר רב זירא אמר רב חסדא:

לא קשיא, כי:

הא משנתנו רבי מאיר היא, הסובר, אין האשה יכולה לומר: "נחת רוח עשיתי לבעלי".

הא - המשנה בגיטין - רבי יהודה היא, הסובר יכולה האשה לומר: "נחת רוח עשיתי לבעלי".

דתניא בברייתא שנחלקו בדבר רבי מאיר ורבי יהודה:

כתב הבעל לראשון שטר מכר על שדה אחת, ולא חתמה לו האשה ללוקח על המכירה, שלא הודתה במכר של בעלה, ולא הסתלקה מלגבות את אותה קרקע לכתובתה.

ושוב כתב הבעל שטר על שדה אחרת לשני, וחתמה לו האשה, ומת הבעל ולא השאיר נכסים בני חורין - ^[9]

הרי זו איבדה כתובתה, שאינה יכולה לגבות אותה לא מן הראשון ולא מן השני, כי: מן הראשון אינה יכולה לגבות ואף שלא חתמה לו, היות והוא לקח ראשון, ובשעה שלקח עדיין היו נכסים בני חורין ביד הבעל, ויכול הוא לומר לאשה: "הנחתי לך - בשעה שקניתי - מקום לגבות הימנו", דהיינו מן השדה שעדיין ביד הבעל שהיא בני חורין, ושוב אף שחזר הבעל ומכר את הנותרת לאחר שוב לא תגבי ממני, אלא מן השדה השניה - שהיתה בני חורין בשעה שקניתי - בלבד.

ואף מן השניה אינה גובה, שהרי חתמה לו - דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר:

אף שמן הראשון לא תגבה כיון שהניח לה מקום לגבות הימנו, מכל מקום יכולה היא לגבות מן השני ואף שחתמה לו, ומשום שיכולה היא שתאמר: "נחת רוח עשיתי לבעלי, אתם מה לכם עלי"

הרי שנחלקו בסברא זו רב מאיר ורבי יהודה; ואם כן משנתנו רבי מאיר היא שאינה יכולה לומר, ואילו המשנה בגיטין רבי יהודה היא שיכולה היא לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי".

תמהה הגמרא: ורבי - שסידר את המשניות - איך אפשר ש: סתם לה הכא במשנתנו כרבי מאיר שאינה יכולה לומר: נחת רוח עשיתי לבעלי.

וסתם לן התם בגיטין כרבי יהודה, שיכולה היא לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי"!?

אלא אמר רב פפא לפרש את סתם משנתנו שאם אמרה "דין ודברים אין לי עמך" הרי היא מסולקת מן הקרקע, ואף שרבי עצמו סתם בגיטין כרבי יהודה שיכולה היא שתאמר: "נחת רוח עשיתי לבעלי":

הכא במאי עסקינן במשנתנו: בגרושה שכתבה ללוקח "דין ודברים אין לי עמך", ומשנתנו דברי הכל [רבי מאיר ורבי יהודה] היא, שהרי כיון שגרושה היא אין שייך לומר שנתכונה לעשות נחת רוח לבעלה.

רב אשי אמר ליישב את סתם משנתנו עם סתם המשנה בגיטין:

כולה - כלומר: שתי המשניות - רבי מאיר היא, שאף רבי מאיר מודה שיכולה אשה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי", ולכן סתם רבי בגיטין שמקחו בטל אף שלקח גם מן האשה.

ואם תאמר: הרי אמר רבי מאיר בברייתא: "כתב לראשון ולא חתמה לו, לשני וחתמה לו איבדה כתובתה", ולדבריך, הרי רבי מאיר אף הוא סובר שיכולה אשה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי", לא תיקשי, כי:

ועד כאן לא קאמר רבי מאיר התם בברייתא שסילוקה קיים ואינה יכולה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי", אלא בשני לקוחות שקנו מן הבעל, ולראשון לא חתמה אלא לשני, ומשום דאמרי לה בית הדין:

אי איתא דנחת רוח עבדת, לקמא איבעי לך למיעבד [אם אכן נחת רוח את עושה לבעלך, למה לא חתמת גם ללוקח הראשון]. ^[10]

אבל בלוקח אחד שחתמה לו אפילו רבי מאיר מודה שיכולה היא לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי", וזו היא ששנינו בגיטין: "לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל".

ומתניתין, ומשנתנו שאם כתבה "דין ודברים אין לי עמך" הרי סילוקה קיים, אף היא עוסקת - כמו הברייתא - כגון דכתב ליה הבעל קרקע נוספת לאחר ולא חתמה לו ואילו לזה היא חתמה, שבאופן זה הרי סובר רבי מאיר שאין היא יכולה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי", שאם כן היתה חותמת אף לראשון, וכמבוארת שיטתו של רבי מאיר בברייתא. ^[11]

תנן התם:

אין נפרעין מנכסים משועבדים [קרקעות שהיו ביד הלוה ונשתעבדו למלוה, ונמכרו ללקוחות] במקום שיש נכסים בני חורין ביד הלוה, אלא נפרעין מאלו שביד הלווה -

ואפילו אם הקרקעות שביד הלוה הן זיבורית, והלוקח קנה את הקרקע הבינונית שעיקר שעבודו של המלוה הוא עליה, בכל זאת לא יגבה המלוה אלא מן הקרקעות בני החורין שביד הלוה.

ואיבעיא להו בני הישיבה בדין זה:

קנה אדם קרקעות מן הלוה והניח קרקעות בני חורין ביד הלוה, ואישתדוף בני חרי [התקלקלו אותן קרקעות בני חורין], ושוב אין למלוה ממה לגבות אלא מהקרקעות המשועבדים שביד הלקוחות, והוא הדין אם מסיבה אחרת כל שהיא, אין יכול המלוה לגבות מן בני החורין.

מהו דליטרוף המלוה ממשעבדי שביד הלוקח, כיון שאין בני חורין ליפרע מהם, או שמא כבר נסתלק שעבודו של המלוה מן המשועבדים, ושוב לא יגבה מהם ואף שאינו יכול לגבות מן בני החורין. ^[12]

תא שמע מהברייתא שנזכרה לעיל:

כתב הבעל לראשון שטר מכר על שדה אחת, ולא חתמה לו האשה שהיתה אותה שדה משועבדת לכתובתה.

ושוב כתב הבעל שטר על שדה אחרת לשני, וחתמה לו האשה, ומת הבעל ולא השאיר נכסים בני חורין -

הרי זו איבדה כתובתה, שאינה יכולה לגבות לא מן הראשון ולא מן השני, כי: מן הראשון אינה יכולה לגבות ואף שלא חתמה לו, היות והוא לקח ראשון, ובשעה שלקח עדיין היו נכסים בני חורין ביד הבעל, ויכול הוא לומר לאשה: "הנחתי לך - בשעה שקניתי - מקום לגבות הימנו", כלומר: היות ובשעה שלקחתי את הקרקע הרי היו נכסים בני חורין ביד הלווה, ולא היית יכולה לגבות ממני, שהרי "אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין", הרי אף שמכר הבעל את השדה לאחר ושתי השדות משועבדים הם, שוב לא תגבי ממני אלא מן הלוקח השני.

ואף מן השניה אינה גובה שהרי חתמה לו - דברי רבי מאיר.

ואי סלקא דעתך שאם אישתדוף בני חרי ביד הלווה טריף המלוה ממשעבדי שביד הלוקח, אם כן כשאשתדוף בני החורין ביד הלוקח השני, לא יהא כחו של הלוקח הראשון כשהקרקע ביד הלוקח השני, גדול מכחו שלו כשהקרקע היא עדיין בני חורין, וכשם שאם אינו יכול לגבות מן בני החורין הרי הוא חוזר על המשועבדים, הוא הדין שחוזר הוא על הלוקח הראשון -

ואם כן תיקשי:

נהי דאיבדה כתובתה משני משום שחתמה לו, מראשון - שיש בידו קרעות משועבדים אלא שהניח מקום לגבות הימנו - מיהא תיגבי את כתובתה, שהרי אינה יכולה לגבות את חובה מן הקרקע שהיתה בני חורין, כיון שחתמה ללוקח שלא תגבה ממנו, ושוב צריכה היא לחזור על הקרקע המשועבדת שביד הלוקח הראשון, ולמה איבדה כתובתה לגמרי!? ^[13]

אמר תירץ רב נחמן בר יצחק:

מאי "איבדה כתובתה" שלמדנו, אין הכוונה כפשוטו שאיבדה כתובתה לגמרי -

אלא איבדה כתובתה מלגבותה מן השני שהרי חתמה לו, אבל מן הראשון תגבה, שאינו יכול לומר "הנחתי לך מקום לגבות הימנו", כיון שאין היא יכולה עכשיו לגבות מן הקרקע שהיתה בני חורין.

אמר דחה רבא: שתי תשובות [קושיות וסתירות] בדבר:

חדא: ד"איבדה" לגמרי משמע, שאינה גובה לא מן הראשון ולא מן השני; ואם כן יש לנו ללמוד "אישתדוף בני חרי טרפא ממ שעבדי".

ועוד תניא בברייתא בהדיא שאינה גובה אף מן הראשון:

דתניא: לוה מן האחד, ומכר נכסיו לשנים בזה אחר זה, וכתב בעל חוב ללוקח שני: "דין ודברים אין לי עמך", אין לו אף על לוקח ראשון כלום.

מפני שיכול לומר: "הנחתי לך מקום לגבות הימנו".

אלא ^[14] דוחה רבא את הראיה משתי הברייתות משתי הברייתות לדין "אשתדוף בני חרי" שהיא טרפא ממשעבדי:

התם - בשתי הברייתות האלו, שאין בעלי החובות גובים מן השני משום שסילקו עצמם מלגבות מן הקרקעות שבידיו, איהו - בעל החוב או האשה - דאפסיד נפשיה בידים, שסילקו עצמם מן הלוקח השני, ולכן לא יחזרו על הלוקח הראשון.

אמר ליה רב יימר לרב אשי: וכי מה יש להסתפק אם נשתדפו בני חורין חוזר המלוה על הקרקעות המשועבדים:

אמר אמימר הלכתא מוכרת למזונות מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום פי' רש"י ז"ל שלא ימסור לה הלוקח מעות אלא מזונות של חודש בחדש שאם תנשא יחזיר מה שבידו ליורשים ע"כ ואומר רש"י ז"ל שאם היו בענין שלא היה מוצאין לוקח כדי מזונות של ששה חדשים שמוכרים ביותר לפי ראות עיני הדיינים כדי שיהיו לה מזונות וכי היכי דמזבנינן למזונותיה בלא אכרזתא ומכאן נלמוד ג"כ כי כי כשפוסקים מזונות לאלמנה שאינה ניזונת עם היתומים אין נותנין לה פחות מל' יום וכן לא"א כדי שלא תצטרך להתבזות בב"ד כל יום על מזונותיה:

בעי מיניה מרב ששת מוכרת מזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתוב' פי' מאותן קרקעות שמכרה אם לא תמצא נכסים בני חורין כיון דאחריותא איתמי טרפה או דלמא מצי למימר לה אחריות' דנפשיך קבילי קבלת ובודאי דהא פלוגתא לא שייכא בפלוגתא דרבא ורמי בר חמא דלעיל בראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות דאפי' לרמי בר חמא דאמר התם לא מחייב באחריות דנפשיה דהתם הוא לפי שמכר בפי' שלא באחריות משא"כ שזה שמכרה סתם ואפי' לרבא דאמר התם דמקבל עליה אחריות דנפשיה דהתם הוא לפי שמכר בשלו ממש אבל זו שאינה אלא שליח ב"ד דינא דתהדר עליה ולא מחייב באחריות דנפשיה. אמר להו רב ששת תניתוה מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר פי' רש"י ז"ל דמוכרת והולכת למזונות עד שלא ישאר קרקע ליורשים אלא שיעור כתובה ואותו השאר יהא סמך לה לגבות משום כתובה והקשו בתוספת ומאי נפקי מינה אם תמכור הכל למזונות בלא שיור או לכתובה ומה הנאה יש לה בזה ותירצו שאם מכרה למזונות (ליקח פרנס) [לוקחת מפרנס] א' לשלשי' יום ואם לכתובה פורעת לה הכל ביחד ונכון הוא וי"ל עוד דלא קתני אלא לאשמועינן שאינה חוזרת וטורפת לכתובה וצריכה שיור והרי"ף ז"ל פי' שמוכרת למזונות עד כדי כתובתה ולא יותר שלא יהא תנאי גדול מן העיקר מיהו ה"מ בדלא אפשר לאחותי אלא במכירת קרקע אבל כל שאפשר לה להיות נזונת מפרי דמקרקעי ומאגרא דביתי כגון שיש שם קרקעות שאפשר להשכירם או להחכירם ולתת לה מזונות מהם נזונת והולכת לעולם כאנשי גליל וכן אם תפס למזונות אפי' דסקיא מלא מעות אין מוציאין מידה כדאיתא לעיל והכי מוכח בפרק שני דייני גזירות דאמרי' אמרה גרשני בעלה מתפרנס' והולכת עד כדי כתובתה בלבד ואוקימנא כששמעו בו שמת ודווקא משום דאמרה גרשני בעלה מתפרנסת והולכת הא לאו הכי היתה מתפרנסת והולכת לעולם ולשון התלמודא מוכיח יותר כפי' רש"י לכן פי' בתוספ' עיקר והא דקי"ל שאינה חוזרת וטורפה לכתובה דאחריות דנפשיה קיבל עליה עלה אמור ר"ת ז"ל דוקא אלמנה שמכרה ומפני שמכרה לצורך עצמה אבל ב"ד או אפטרופס שמכרו בנכסי יתומים לא אבדו זכותם שיש להם באותו קרקע ודוקא בזכות שיש להם בקרקע ההוא מחמת חוב אבל זכות שיש להם בגופה של קרקע לומר שהיה קרקע שלהם אבדו כיון דשעבוד מעשה דומי' דהעורר על השדה והוא חתים עליה בעד מוכח בפרק בפרק חזקת הבתים וכדכתיב' התם בס"ד. ואפי' אשה זו לא אמרן אלא שאינה חוזרת וטורפת לכתובה או כיוצא בו משעבוד שהיה לה על הקרקע זו בשעה שמכרה אותו אבל אם בא עליה שום זכות אחרי כן חוזרת עליו ולא אמרינן בהא אחריות [דנפשיה] קבילי עליה והרי היא זו כאלו חזר הלוקח ולוה ממנה שחוזרת על הקרקע ההיא:

זבין ולא אצטרכי ליה זוזי פירש"י ז"ל מכר שדהו ואנו יודעים שהיה חפץ לקנות שדה פלונית או פרקמטיא באותה מקום ולא אצטריכא ליה זוזי שחזרו בהם המוכרים ע"כ ונראים הדברים אע"ג דלא גלי דעתיה בשעת המכירה שהוא מוכר לצורך דבר ידוע ומיהו דהוה ידוע לזה ומפורסם לכל דאי לא דברים שבלב נינהו ואינם דברים ואחרים פי' דבעינן דוקא בדגלי דעתיה בשעת המכר אבל לא התנה כן וה"ה אם דבר שאינו מפורסם לכל והוא מתברר ממאי דכתיב' במסכת קדושין לההיא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל בס"ד:

א"ה היינו דא"ל שמואל לר"נ ופי' רש"י ז"ל דבניחותא אמר ליה ודרך הוכחה דאי הכי היינו ודאי הא דאמר לי' נמצאת מכשילם לעתיד לבוא ואמר ליה בצורתא משכח שכיחא דחיישינן לארבי בעיקולי דאי כשבאו ממקום קרוב או כשבאו לאלו לבדם ומשום דלא אצטרכי ליה הדרי זביני מידי דלא שכיח הוא וליכא מכשול והקשו בתוס' עליה דאדרבה לא שכיח דקיימי ארבי בעקולי ולא מפרסמא להא מלתא וכיון כי אתו ארבי קלא אית להו למלתיה ועוד דמה הוכחה יש כאן דלעולם אימא לך דמשום דלא אצטרכי ליה זוזי הדרי זביני ומיהו כ"ש דהדרי משום ארבי בעיקלי ואתה מכשילן לעתיד לבא כיון דבכל ענין הדרה זביני לכך פי' בשם ר"ש ז"ל דבאתמאה אמר ליה דא"כ היכי קאמר נמצאת מכשילן לעתיד לבא דהא וודאי לא שכיח דקיימי ארבי בעיקולי ומשום דאדחי ליה פסק תלמודא והלכתא זבין ולא אצטריכי ליה זוזי הדרי זביני ואלו לפי' רש"י ז"ל לא אתי שפיר פסקא דבסמוך דהא אשכחן דדוקא משום ארבי בעיקולי הוא דהדר זביני כר"נ אלא שיש לומר דאע"ג דהיינו סברא דר"נ בעלי התלמוד הסכימו דבלא"ה נמי דינא דהדר זבניה:

אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד פי' בתלמודא בפרק א"מ שאינה צריכה ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטות כלומר בקיאין בשומא כדפרישנא ההם בס"ד ולעולם אינה מוכרת שלא בב"ד מומחין אלא אחר שתלך לב"ד או תשבע ותדור ליתומים ואח"כ נותנים לה רשות למכור מנכסיו בב"ד הדיוטות ובתלמודא פרישנא טעמא דמוכרת שלא בב"ד משום מזוני ופי' רש"י ז"ל שמוכרת למזונות דת"ק סבר בין מן הארוסין שמוכרת לכתוב' בין מן הנשואין שמוכרת למזונות שלא בב"ד ור"ש אמר מן הנשואין שמוכרת למזונות מוכרת שלא בב"ד שאי אפשר לה יושבת ומתענה עד שימכרו לה בב"ד אבל מן האירוסין שאין מכירתה אלא לכתובה אינה מוכרת אלא בב"ד ואין פי' זה נכון דא"כ הכי הו"ל למתני בין לכתובה בין למזונות מוכרת שלא בב"ד ר"ש אומר למזונות מוכרת שלא בב"ד ר"ש אומר נמזונות מוכרת שלא בב"ד לכתובה אינה מוכרת אלא בב"ד ואמאי סתום ותליא מילתא בארוסין ונשואין לכך הנכון דהכי פי' בין מן הארוסין שאין לה מזונות להפסיד ובין מן הנשואין שיש לה מזונות ותפסידם עכשיו בגבייתה מוכרת שלא בב"ד לכתובה ור"ש אומר מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד כדי שתפסיד מזונותיה אבל מן הארוסין שאין לה מזונות לא תמכור ומסתברא שלא אמרו שתמכור שלא בב"ד אלא לעיקר כתוב' דבהא חששו לחינא אז שלא תתבזה בב"ד אבל לא לענין תוספת כל היכא דליכא משום מזונות ואע"פ שאמרו תנאי ככתובה ואמרי' למוכרת התם כבר פי' דהיינו לענין שאם מוכרת כתובתה מכרה נמי תוספת ולקמן נפרש יותר בס"ד:

בשלמא מן הנשואין לפי' רש"י ז"ל שפי' במשנתינו הכי פירושו בשלמא מן הנשואין מוכרת כתובתה שלא בב"ד כדי שיפטרו היתומים ממזונותיה כשתגבה כתובתה ולפיכך אין ממתינ' עד שימכרו בב"ד והכי מוכח פי' דהאי לישנא במסכת ערכין פי' שום היתומים גבי נזקקין לכתובת אשה אלא מן הארוסין מ"ט וכו' ואיכא דקשי' לי' דאי משום דתפסיד מזונותי' הא כבר הפסידתם משהגיע כתובתה לב"ד אינה מוכרת עד שתלך לב"ד ותשבע שבועות אלמנה והרי"ף הביא ראיה דאלמנה שמכרה או נתנה קרקע הראוי לה לכתובתה קודם שתלך לב"ד ותשבע שבועות אלמנה אם נשבעה אחרי כן שבועת אלמנה מתנתה או מכירתה קיים ומסתברא שאפי' לפי דינו אין בזו תירץ לקושיא זו דהשתא אמתני' קיימי דמיירי שמוכרת שלא בב"ד לכתחילה ובודאי שאין נותנים לה רשות בב"ד למכור עד שתגיע כתובתה בב"ד ותשבע שבועת אלמנה וגם [אין] ראיה מכאן לדבריו ז"ל דאיכא למימר כשנשבעה כבר על כתובתה ואפ"ה לא הפסידה מזונותי' כגון שהלכה לב"ד ואמרה אני רוצה לישבע על כתובתי כדי שיהיה הדבר מזומן לה לגבות כ"ז שארצה וגם כדי שלא יפסידו יורשי אם אמות קודם שאשבע דודאי מקבלים שבועתה אע"פ שאינה יוצאת לגבות עכשיו כתובתה וכההיא דאמר במס' שבועות כגון שנשבעה ומתה ובכה"ג לא הפסידה מזונותי' ונותני' לה רשות בב"ד כשהלכה לגבות כתובתה שתהא מוכרת שלא בב"ד כדי שירויחו היתומים מזונותיה:

ולענין דינו של הרמב"ן ז"ל דאלמנה שמכרה או שנתנה שום קרקע קודם שתשבע על כתובתה מעשיה בטלים ואע"פ שתשבע בסוף.

כל שמוכרת למזונות או שתובעתם בב"ד וב"ד מוכרין לה אין מוכרין אלא לכדי ספוק ששה חדשים ולא יתר על כך ואף זו כשב"ד מוכרין הם מוכרין על מנת שלא יהא הלוקח נותן לה בבת אחת אלא נותן לה מזונותיה משלשים יום לשלשים יום ומכל מקום יראה כשהיא מוכרת בלא ב"ד שבדיעבד מיהא אם נטלה נטלה וכן אם מכרה ליתר מכרה:

אלמנה המוכרת בנכסי יתומים בין לכתובה בין למזונות אחריות מכירתה על נכסי היתומים ואעפ"כ אם מכרה למזונות אינה חוזרת על אותו קרקע בעצמו לכתובתה כלומר שאינה יכולה לומר הרי לא קבלתי אני אחריות על נכסים שלי אלא על נכסי היתומים והרי הוא כמי שמכרוהו היתומים או אביהם שמאחר שמכל מקום היא מכרה נהי דאחריות דעלמא לא קבילה עלה אחריות דנפשה מיהא קבילא ואם שיירה בנכסי היתומים גובה כתובתה מאותה שיור לא שיירה אינה גובה כלל ובתלמוד המערב נראה שאם נתיקר טורפת באותו מותר דתני היא מוכרת והיא טורפת בתמיהה אמ"ר יונה שהוקיר המקח וכן אמרו שם ולא אמרינן לה חוי זביניך כלומר אם את טורפת מה מכרת כלומר דאחריות דנפשיך מיהא קבילת והשיבו בשהוקיר המקח ומכל מקום נראה שהוא חולק עם תלמוד שלנו וכשם שביארנו באלמנה המוכרת שאחריותה על נכסי היתומים כך בית דין שמכרו בנכסיהם למה שראוי להם אחריות מכירתם על נכסי היתומים:

יש מי שלמד מכאן שהמורשה שמכר והטיל אחריותו על נכסי המרשה שאם היה למורשה תביעה על אותו קרקע שמכר אומרים לו אחריות דנפשך מיהא קבילת ואינו כן שלא נאמר אלא באלמנה וכיוצא בה שמוכרת להנאתה ולמזונותיה אבל שליח דעלמא לא שאם כן כל אחד מרשה בעל חובו למכור ויקבל מעותיו והפסיד בעל חוב אחריותו ומכל מקום יראה שאם היה חייב לו מאתים והרשהו למכור במאתים ושיפרע הוא במנה ויקח הלה מנה האחר שאין המוכר המורשה יכול לטרוף השדה עוד באותו מנה הואיל ונהנה וקבל ממנו פירעון אחריות דנפשיה מיהא קביל:

אלמנה המוכרת למזונותיה נאמר בכאן שמוכרת והולכת עד כנגד כתובתה וסומך לה כדי שתגבה כתובתה מן השאר ופירשו בענין זה גדולי הפוסקים שאינה יכולה למכור לצורך מזונות אלא עד כנגד כתובתה ונראה הטעם שלא העלו בתנאי כתובה ביתר מן הכתובה וכעין מה שאמרו נ"ב ב' אם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינה פודה ומשמכרה למזונות כנגד כתובתה אינה יכולה למכור עוד למזונות אלא תטול כתובתה וזהו שאמדו וסמיך לה וכו' כלומר אותו השאר יהא סמך לה לגבות כתובתה משם והקשו לעצמם ממה שאמרו בפרק אחרון ק"ז ב' האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי רצתה ניזונת רצתה גובה כתובתה אמרה גרשני מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה והעמידוה בששמעו בו שמת ואלו לא אמרה גרשני ניזונת והולכת כמה שתרצה אבל מאחר שאמרה גרשני איהי דאפסידה אנפשה ואינה מתפרנסת אלא עד כדי כתובתה אלמא אלמנה דעלמא מיהא מתפרנסת ביתר מכדי כתובתה ותירצו הם דהתם כדאפשר לאיתזוני בלא מכירת קרקע כגון פירי דמקרקעי ואגרא דבתי וזהו שאמרו שם ניזונת ולא אמרו מוכרת הא כל דלא אפשר לאיתזוני בלא מכירת קרקע דוקא ניזונת עד כדי כתובתה ומכאן ואילך היתומים יכולין לכופה ליטול כתובתה וגדולי המפרשים תמהים עליהם מפני שלדעתם פירי דמקרקעי ואגרא דבתי מטלטלי נינהו וראוי הוא ואינה נזונת לא מן המטלטלין ולא מן הראוי ולא נאמר לגבות מהם אלא בפרנסת הבת שהיא לענין פרנסה כבעלת חוב דאחי וגובה מן הקרקעות של אביהם אף במה שהשביחו היתומים וכן בעלמא דבתי אבל למזונות לא ואם בתפשה בראוי מיהא אין תפישה מועלת שהרי ניכסי דקנו יתמי נינהו ומכל מקום יש חולקים לומר שלענין זה אינו ראוי וכבר כתבנו מזה בבתרא וכן לענין מטלטלים סוברים שכל שבאה ליזון מן הקרקע וראו ב"ד שאינה צריכה למכור ודאי אומרין לה שתזון מפירותיו שאינם אלא כאומרים טלי שדה פלוני שיהיו פירותיו למזונותיך שהרי משעבוד גוף הקרקע היא ניזונת ולי נראה לתרץ לשיטה זו שעד כדי כתובתה מוכרת בלא רשות ב"ד הא משמכרה נגד כתובתה אינה מוכרת אלא תתבע למזונותיה לב"ד וסוף הדברים שמוכרת כל כמה דצריך לה אף בשיעור כמה כתבות וזו שבכאן פירושה שמוכרת למזונותיה עד כדי שתשייר בכדי כתבתה וזהו שאמר וסומך לה שתגבה כתובתה מן השאר ומשמכרה עד שלא נשאר לה אלא בכדי שיעור כתובה תטול כתובתה ותלך שלא תאכל הכל ותטרוף לכתובה וכן פירשוה גדולי הרבנים וגדולי המחברים והם הם הדברים ואף גדולי הרבנים הוסיפו בפירושם דבדליכא משעבדי עסקינן כלומר דאי איכא משעבדי טרפא מיניהו ואין יכולין לטעון הנחת מקום שמה שהניחו למזונות היה צריך לה ואע"פ שאין למזונות אצל משועבדים כלום מכל מקום כל שהניחו והוא צריך לה למזונות מוכרת למזונות ואחר כך טורפת לכתובה וכמו שפירשו למעלה במוכרת סתם ואומרת למזונות מכרתי:

מי שמכר מאונס מעות ואחר כך נתברר הדבר שאינו צריך למעות כגון שמכר ליקח שוורים ונמצא שאינו צריך לשוורים כגון שנתנו לו אחרים באותה שעה או שהיה בצורת ומכר ליקח תבואה ובאו ספינות של חטים או שהיה חפץ לקנות שדה פלני וחזר בו המוכר המקח חוזר ודוקא בשגלה דעתו בשעת המכר שלצורך כך וכך הוא מוכר אע"פ שלא התנה שאם לא כן הדברים שבלב הן וכן שחזר בו מצד הסיבה שאירעה שאם חזר בו בלא סיבה אף אנו אומרין קום זבון וכבר ביארנו ענין זה בכדי הצורך בשני של קדושין:

המשנה השנית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין ר' שמעון אומר מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין מן הארוסין לא תמכור אלא בב"ד מפני שאין לה מזונות וכל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בבית דין אמר הר"ם פי' ענין שלא בב"ד שלא בב"ד מומחין אבל יהיו בית דין הדיוטות ובתנאי שיהיו יודעין ובקיאין בשומת קרקע אשר מכרו וממה שיחוייב שתדעהו שאלמנה נזונת מן המטלטלין (עי' בפיה"מ הנדפס בגמ') תחת והלכה כר' שמעון:

אמר המאירי אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין כלומר לא סוף דבר למזונות שאם תצטרך לילך לב"ד בכל פעם ופעם שהיא צריכה למזונות יש כאן טורח ובזוי ותשישת הגוף וענוי אלא אף לכתובה וזהו מה שאמר בין מן הנשואין שיש כאן מזונות בין מן האירוסין שאין כאן אלא כתובה מוכרת שלא בבית דין ופירשוה בגמרא משום חינא ר"ל שיהיו בעליהן לחן בעיניהן ולא ימנעו מלינשא ואע"פ שאמרו יותר משהאיש וכו' היכא דמיתבזיין דילמא מימנעי ויש מפרשין שתהא האשה נושאת חן בעיני האנשים ויקפצו לנשאם ובזיונם מפקיעתם בכך שחוששין שמתוך רשעתם הוא ומה שאמרו אלמנה מן האירוסין דלא נפיש חן דידה לפירושא קמא דמאחר שאין שם חבת ביאה לא ילפי שאר נשים מינה ולפירושא בתרא שאין חושדין אותן לומר שמתוך רשעתו הוא ובגמרא פירשו עוד טעם אחר שאין אדם רוצה שתתבזה וכו' ר"ל אף בארוסה והוא שאמרו בתלמוד המערב חס אדם על כבוד אלמנתו בין מן הנשואין בין מן האירוסין ומוכרת שלא בבית דין פירושו בית דין מומחין אלא שלכתחלה צריך בית דין הדיוטות הבקיאים בשומא כמו שביארנו ר' שמעון מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין מצד המזונות אבל מן האירוסין לא תמכור אלא בבית דין מפני שאין לה מזונות וכתבה הואיל ובפעם אחת היא נגבית אין כאן טרח יתר והלכה כתנא קמא וכמו שביארנו והלכה רווחת גם כן שהטעם מפני שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין וגרושה יראה מתלמוד המערב שאף על כבודה אדם חס ושתהא רשאה למכור שלא בבית דין והוא שאמרו שם כשם שאדם חס על כבוד אלמנתו כך אדם חס על כבוד גרושתו דאמ"ר יעקב בר אחא ומבשרך אל תתעלם זו גרושתו כהדא אינתתיה דר' יוסה הגלילי הוה מעיק ליה סגי סלק ר' אלעזר בן עזריה לגביה אמר ליה ר' שבקה דלית היא מן יקרך אמר ליה פורנה סגי ולית לי ממרקא אמר ליה אנא יהיב לך פורנא ושבקה אזלה ואינסיבת לסנטורא דקרתא אינחית מנכסוי ואיתעביד סגי נהורא כל יומא הות מחזרא ליה על כל קרתא ומדברא ליה חד יומא חזרתיה על כל קרתא ולא איתיהיב לה כלום אמר לה לית הכן שכונה חרין אמרה ליה אית הכן שכונתא דמשבקי ולית בחיילי עיילא להמן שארי חבט לה עבר ר' יוסי הגלילי שמע קלהון מיתבזי בשוקא נסבון ויהבון בגו רשו דיליה והוה מסיק להון מזונין כל יומין דהוו בחיין על שם ומבשרך אל תתעלם זו גרושתו אפילו כן אציתון עילוייהו בליליא ושמעין קלה דהות אמרה טב דייא צערא לבר מן גופא מן דייא גופא כלומר טוב היה לי שיהא הצער חוץ מן הגוף ושאהיה רחוקה מבית המגרש משהוא תוך הגוף שאני זוכרת תמיד צערי ואבלי ובשתי על שבאתי לכך ואין גופי כל היום בלא צער זהו נוסח תלמוד המערב ומכל מקום אין אנו פוסקין כן לענין הלכה זו שלבזוי שלפני ב"ד מיהא אינו חושש עליה ומתוך כך אינה מוכרת אלא בבית דין על הדרך שנבאר עכשו בגמרא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כיצד מוכרת אמר רבי דניאל בר רב קטינא אמר רב הונא לי"ב חודש ולוקח מפרנס א' לשלשים יום פי' מוכרת מן הנכסים כשיעור מזונות שנה א' ולא יתנו לה כל המעות ביחד שמא תמות אלא יתנו המעות להיתומים:

אמר אמימר הל' [מוכרת] לו' חדשים ולוקח מפרנס א' לל' יום א"ל ר"א לאמימר הא דר"ה מאי א"ל לא שמיע לי כלומר לא ס"ל:

בעא מיניה מר"ש. מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובתה. פי' אותן הקרקעות עצמן שמוכרן למזונותי' וקמבעי' להו בדר"י דאר"י ארמלתא דזבין אחריותא איתמי וב"ד דזבין אחריותא איתמי מאי מי אמרינן כיון דאחריותא איתמי טרפא א"ד מצי א"ל נהי דאחריותא דעלמא לא קבלת עלך אחריותא דנפשך קביל קבלית א"ל ר"ש תניתוה מוכרת והולכת עד כדי דמי כתובתה וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר ש"מ שייר אין לא שייר לא פי' מוכרת והולכת למזונות עד שלא ישאר קרקע ליתומים אלא שיעור כתובתה שיהיה לה סמך לגבות כתובתה משם ש"מ מדקתני סמך לה שתגבה מן השאר דוקא אם נשארו נכסים ליתומים אית לה סמך לגבות כתובתה אבל אם לא נשארו נכסים ליתומים אין לה סמך לגבות מן הלקוחות דאחריות דנפשה קבילי עלה עיין בערך נ"א בס"ה:

איבעי' להו זבין ולא איצטריכו לי' זוזי הדרי זביני או לא ת"ש דההוא בצורתא דהות בנהרדעא זבנינהו כ"ע לאפדנייהו למיזבן חיטי לסוף אתי חיטי ואר"נ דינא הוא דהדרי אפדני למרייהו ומסיק תלמודא והל' זבין ולא איצטריכו לי' זוזי הדרי זביני פי' ודוקא כגון שפירש בפיו דאדעת' דהכי קמזבנינא דאי לא פירש דברים שבלב אין דברים אע"ג דידעי ביה שכנים ומוכחא מילתא דהכי אמרי' בפ' האיש מקדש ההוא גברא דזבנינהו לנכסי אדעתי' למיסק לא"י ובעידנא דזבין לא אמר מידי א"ר הוי דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים עיין מ"ש שם דאע"ג דמוכח מילתא לעלמא דאדעתא למיסק זבין כגון שידעו בו שכנים שהי' בדעתו לעלות אפ"ה כיון שלא פי' בפיו בעת המכירה כי הוא רוצה לעלות אמרי' דברים שבלב אינן דברים:

מתני' אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד רש"א מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד מן האירוסין לא תמכור אלא בב"ד מפני שאין לה מזונות וכל שאין לה מזונות ל"ת אלא בב"ד פי' למזונותי' שא"י להמתין עד שיזקוק לה ב"ד אבל מן האירוסין שאין לה מזונות כ"א כתובה אינה רשאית למכור שלא בבית דין ואין הל' כר"ש דקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ואמרינן עלה בפרק אלו מציאות אמר ר' יוסף אמר ר' נחמן אינה צריכה ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטות:

בשלמא מן הנשואין משום מזוני וא"י להמתין אלא מן האירוסין מ"ט עולא אמר משום חינא פי' כדי שיהא לה כתובתה מצוי' אולי תמצא חן בעיני האנשים ותנשא בה ר"י אמר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד. מ"ב א"ב גרושה לעולא דאמר משום חינא גרושה נמי צריכה חן ולר"י דאמר אין אדם רוצה כו' אגרושה אינו חושש בבזיונה הלכך אינה מוכרת אלא בב"ד ועולא מדקדק ומוקי לה כר"ש:

והא דאמרינן נהי דאחריות דעלמא לא קבילת עלך אחריות דנפשיך קבולי קבלית. מהא משמע לן שהמוכר שדה לחבירו שלא באחריות חייב לו באחריות דנפשי' למימר' דאיהו גופיה מיהת לא ליהדר עלה. ודווקא בשום חוב ושום זכות שיש לו באותה שעה. אבל אם בא זכות עליו אחר כך וודאי נראין דברים שחוזר עליו כשם שאם הלוהו שחוזר עליו. ואפטרופסין שמכרו נראה לי שחוזרין וטורפין בחובן דליכא למימר הכי אלא באלמנה שמוכרת לצורך עצמה מה שאין כן באפטרופסין. ולא דמיא למאי דאמרינן בבא בתרא בפרק ח"ה והא אית לי סהדי דאתאי ואימלכי בך ואמרת לי זיל זבין. ומהדרי' דאמרי' השני נוח לי והראשון קשה ממנו. ואמרינן עלה דטענתי' טענה בין לאדמון בין לרבנן דכיון דלא הוי אלא דבורא מיקרי ואמר אלמא דאלו הוה מעשה פסיד. לא דמיא דהתם בתובע גוף הקרקע לומר שהוא שלו ולא היה של אותו אחר. ובהא אמרינן דמעשה מרע זכותיה אבל בתובע חובו ליכא למיתי עלה אלא במוכר לצרכו ולא במוכר לצורך אחרים וזה מבואר. דאי לא תימא הכי א"כ אפי' בי דינ' נמי אלא וודאי כדכתיבנא. הא דתנן מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסמוך לה שתגבה כתובתה מן השאר. נראין דברים בוודאי שכל אשה ניזונת והולכת לעולם לאנשי גליל כל יומי מיגר אלמנותה ולאנשי יהוד' כל זמן שלא נפרעת מכתובתה ואע"פ שאכלה יותר מכדי כתובתה כמה פעמים. ולא אמרו בכאן אלא שתמכר עד כדי שתשאר כדי כתובתה וסמוך לכן בשביל שתגבה כתובתה ממה ששיירה וקמ"ל שאינה חוזרת וטורפת לכתובתה מה שמכרה למזונות. וכן דעת רבותינו הצרפתי' ז"ל והוא מבואר. והלכתא זבין ולא איצטריכו לי' זוזי הדרי זביני. פי' שלא היצרתי לו לפי שזכה באותו דבר שהוא צריך ולא הוצרך למעות כגון דזבין למזבן תורי ואתי לי' תורי בלאו הכי וכגון בצורת' דנהרדע' אבל אם נמלך שלא ליקח אותו דבר וודאי בכי הא לא הדרי זביני והא דאמרי' נמי דהדרי זביני דווקא דגלי דעתי' בשעת מכירה אע"ג דלא אתני הדרי זביני ולא הוו דברים שבלב דאומדנ' דמוכח שאני כדפרי' לעיל גבי מברחת הא לאו הכי וודאי הוו להו דברי' שבלב ודברים שבלב אינן דברים:

כיצד מוכרת למזונות דלעשר שנין פשיטא לן דאינה מוכרת למזונות דדלמא מנסבא בינתים ותו לית לה מזוני א"נ דדלמא מתה לה ונמצא שהפסידו היתומים שלא כדין ולא נוכל נמי לומר שלא תמכור אלא לחדש אחד בלבד לפי שאין אדם מצוי שיקח קרקע כל שהוא כזה אלא לכמה חדשים ראוי שתמכור בבת אחת ומשני מוכרת לי"ב חדש כלומר מוכרת כדי שתספיק מן הדמים לי"ב חדש דלקרקע כזה שכיחי קופצים לקנות ולא לפחות והלוקח מפרנס אחת לשלשים יום כלומר אין הלוקח שקונה אותו קרקע שהיא מוכרת למזונות נותן את המעות ביחד דדלמא תמות לה תוך י"ב חדש ונמצא שגבתה שלא כדין אלא נותן לה בכל חדש וחדש כדי ספוקה שאם תנשא לאחר או תמות יחזיר הלוקח השאר ליתומים. וששה חדשים דלסיפוק של ששה חדשים איכא קרקע דחזיא למזבן. רבינו יהונתן הכהן.וכן פרש"י במהדורא קמא. ואומר רבינו מורי ז"ל שאם היה בענין שלא היו מוצאין ליקח כדי מזונות של ששה חדשים שמוכרין ביותר לפי ראות עיני הדיינין כדי שיהיו לה מזונות וכי היכי דמזבנינן למזונותיה בלא אכרזתא ומכאן נלמוד ג"כ כי כשפוסקין מזונות לאלמנה שאינה נזונת עם היתומים אין נותנין לה לפחות משלשים יום וכן לאשת איש כדי שלא תצטרך להתבזות בבית דין בכל יום על מזונותיה.הריטב"א ז"ל:

הלכתא מוכרת לששה חדשים וכו'. כתב הרמ"ה ז"ל מוכרת קרקע כדי לפרנסה לצורך ו' חדשים דקים להו לרבנן דבציר מהכי ליכא קרקע דמזדבן בפני עצמה ואין הלוקח נותן לה כל המעות מיד אלא כל חדש וחדש נותן לה כדי ספוקה שאם תנשא לאחר או שתמות יחזיר את השאר ליורשין ומסתברא דהכי נמי עבדינן לגבי מזונות הבנות היכא דהניח בנים ובנות לא שנא הניח נכסים מרובין לא שנא מועטין דכיון דלית להו לבנות זכות בגוף הנכסים ואפשר דמיתו ביני ביני וזכו בנים בכולהו נכסי מוכרות לששה חדשים ולוקחות מפרנס אחד לשלשים יום אבל היכא דלא הניח אלא בנים ובעו לאתזוני מנכסי דאבוהון לא שייך בהו האי דינא כל עיקר אלא כל היכא דחזינן להו ריוח ליתמי לזבוני כחדא או פורתא פורתא מזבנינן ואפילו גבי מזון האשה והבנות נמי מסתברא דהני מילי לגבי ארעתא אבל לגבי בתי דאי מזבנינן מינה מקצת קא בצרי דמיה טובא ואיכא פסידא ליתמי מזבנינן להו כחדא דלא חיישי רבנן אלא לפסידא דיתמי וכל היכא דאיכא פסידא דיתמי מיבעי לן למיחש לפסדייהו כי היכי דלא לפסדו ע"כ. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
בעו מניה מרב ששת מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובתה פי' מאותן קרקעות שמכרה אם לא תמצא נכסים בני חורין כיון דאחריותא איתמי טרפה או דלמא מצו למימר לה אחריותא דנפשך קבולי קבלת ובודאי דהאי פלוגתא לא שייכא בפלוגתא דרבא ורמי בר חמא דלעיל בראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות שאפילו לרמי בר חמא דאמר התם לא מחייב באחריות דנפשיה התם הוא לפי שמכר בפי' שלא באחריות משא"כ בזו שמכרה סתם ואפילו לרבא דאמר התם דמקבל עליה אחריות דנפשיה התם הוא לפי שמכר בשלו ממש אבל זו שאינה אלא שליח ב"ד דינא הוא דתהדר עליה ולא מיחייב באחריות דנפשיה. הריטב"א ז"ל. והתוס' ז"ל האריכו בזה וכתבו דלא דמי להא דרבא דהתם סברא הוא כיון שהקרקע ביד ראובן וב"ח דראובן טורפה הימנו אין על שמעון מוטל לפרוע חובו של ראובן אבל הכא שהמכירה הראשונה היתה למזונות שהיו היתומים חייבין לה למה לא תטרוף שנית כיון שאחריות על היתומים הרי היא כאלו חוזרת היא וגובה מן היתומים חוב שלה ורמי בר חמא אית ליה סברא אחרינא דשאני הכא דלא מכרה בהדיא שלא באחריות אלא דאמרינן דאחריותא הוי איתמי אבל אחריות דידה קבילת עלה אחר שלא פירשה שלא באחריות אבל לעיל שמכר בהדיא שלא באחריות אפילו אחריות דנפשיה לא קביל עלויה וכ"כ הרא"ש ז"ל. עוד כתב הרא"ש ז"ל אע"ג דאבעיא ליה במוכרת למזונות איכא למימר שמכרה לכתובתה פשיטא ליה דאינה חוזרת וטורפת לכתובה דכשמוכרת למזונות לקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו דאבעי להו לשיורי בנכסים כדי כתובתה אבל כשמכרה לכתובה היו סבורין הלקוחות שנתקבלה כל כתובתה או שמא הוא הדין נמי דמספקא להו במוכרת לכתובה כיון דטעמא משום דאחריות דנפשה לא קבילת עילויה ומשום דאיירי כולה סוגיא במוכרת למזונות נקט כמו כן הכא מוכרת למזונות וגם לר' יוסי מוכרת סתם ומתני' נמי לא קאמרה דכותבת למזונות מכרתי אלא משום עצה טובה הלכך לא ידעי לקוחות אם מכרה למזונות או לכתובה. עכ"ל הרא"ש:

תניתוה מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר כו'. פרש"י ז"ל דהאי עד כדי כתובתה אינו רוצה לומר שלא תמכור יותר מכשיעור כתובתה דודאי יכולה למכור למזונות יותר אלא ה"ק מוכרת מעצמה מן הנכסים למזונות ששה חדשים ואח"כ חוזרת ומוכרת למזונות ששה חדשים אחרים וכן לעולם עד שלא ישארו מכל הקרקעות אלא שיעור כתובתה בלבד וכשתגיע לזה השיעור תשאירנו כדי שיהיה לה לגבות כתובתה ומדקאמר שתשאיר שיעור כדי כתובתה שמעינן שאינה יכולה לחזור על הלקוחות שקנו ממנה דאם איתא שיכולה לחזור עליהם למה צריכה להשאיר שיעור כתובתה תחזור ותטרוף מאותם הלקוחות בעצמם אלא ודאי מפני שאינה יכולה לחזור על הלקוחות שקנו ממנה מתוך כך אמרו שתשייר כדי שעור כתובתה ובגמרא דייק ומה הוכחה איכא מהכא דדלמא לעולם אית לך שיכולה לחזור ולטרוף מהם ומאי דאמרינן שתשייר כדי שעור כתובתה עצה טובה קא משמע לן שאם תמכור ותחזור אח"כ ותטרוף מידם יקראו אותה הדרניתא כלומר חוזרת מדבורה שמוכרת וחוזרת וטורפת ומהדרינן אם כן ליתני וגובה כתובה מן השאר דמשמע עצה טובה דלא תגבי כתובתה אלא מן הכא ולא תהדר בה ממה שזבנה. מאי סמוך לה כלומר אמאי קפיד לאשמועינן בעיקר זביני דלא מזבנה אלא עד סמוך לכתובתה ומאי אכפת לן אם מוכרת הכל למזונות כל זמן שלא תחזור בה אלא ודאי מדקפיד שתשאיר כדי כתובתה שמעינן שאם לא תשאיר אינה יכולה לחזור ולטרוף מהלקוחות שקנו ממנה. וא"ת כיון שהכל לעצמה ומאי נפקא לן מינה אם תמכור הכל לצורך מזונות או תמכור מקצת למזונות ותשייר מקצת האחר שתמכור אותו לכתובה. יש לומר דנפקא מינה שאם תמכור לכתובה תקח כל המעות ביחד ותרויח בהם ואם תמכור למזונות אינה לוקחת אלא מעט מעט כדאמרינן לקמן מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס אחד לשלשים יום ומיירי כשאינה מוצאה נכסים משועבדים יכולה למכור כל הנכסים למזונות ואח"כ טורפת מאותם לקוחות בסך כתובתה ואינם יכולים לומר לה הנחנו לך מקום לגבות הימנו שיכולה היא לחזור ולומר להם אותו שהנחתם כבר נפרעתי ממנו למזונות וכיון שנפרעה ממנו למזונות אין כח בידה לבטל אח"כ ותטרוף מידם לצורך הכתובה. זו היא שיטת רש"י ז"ל. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
וז"ל הרא"ש ז"ל וא"ת מאי נפקא לן מינה אם תמכור למזונות או תמכור לכתובה ממה נפשך תגבה הכל וי"ל דעצה טובה קמ"ל דמוכרת במעט מעט למזונות וכשלא ישאר אלא כדי כתובתה תמכור הכל ביחד כדי שתתפרנס מן הריוח דאלו תמכור למזונות לא תוכל למכור אלא לאחר י"ב חדש ולוקח מפרנס אחד לשלשים יום ועוד נפקא מינה כשלא נשתייר כי אם כדי כתובתה אם תמכור למזונות ונשאת לאחר שמכרה לא תוכל לגבות מהם כתובתה דהוו מטלטלי ע"כ. אבל הרי"ף ז"ל פירש דעד כדי כתובתה ר"ל שיכולה למכור למזונות עד שיעור סכום הכתובה ולא יותר דמזונות מכח כתובה נינהו ולא עדיפי מכתובה גופה וקשיא ליה הא דגרסינן בפרק שני דייני גזירות שאם אמרה גרשני בעלי ולא פרע לי כתובתי מתפרנסת עד כדי כתובתה בלבד אבל אם שמעו שמת נזונת והולכת עד לעולם והיכי אמרינן הכא ואם מת בעלה אינה נפרעת אלא עד כדי כתובתה בלבד ותירץ הרב ז"ל דהיכא דצריכה למכור קרקעות אינה מוכרת אלא עד כדי כתובתה אבל היכא שיש שם פירות שיכולה לזון מהם נזונת לעולם. וחכמי פרווינסיא' ז"ל היו תופסין על זה שהיאך נזונת האשה מן הפירות דהא קיימא לן דאין מוציאין למזון האשה והבנות מן השבח ששבחו הנכסים אחר מיתת הבעל ומן השבח ששבחו בחייו גם כן אינה נזונת דהוו להו מטלטלי ומטלטלי לא משתעבדי לכתובה ואפשר לדחות ולומר דמיירי כגון שבית דין מצוים עליה שתגבה מן הפירות למזונותיה כדי שלא יצטרכו למכור מן הקרקעות. ואומר מורי הרב נר"ו דקושיא מעיקרא ליתא דכי אמרינן הכא שאינה מוכרת אלא עד שיעור כתובתה זהו כשמוכרת מעצמה וכיון שאינה מוכרת אלא עד שיעור כתובתה ברשות בית דין אין לה למכור יותר משעור כתובה ואח"כ ב"ד מוכרין ונותנין לה וכי אמרינן התם נזונת לעולם ר"ל דנזונת על פי ב"ד דהתם לא איירו באיזהו שיעור תוכל למכור מעצמה אלא שאמרו נזונת סתמא והיכא שיש שם קרקעות והאשה באה לעכב ליתומים שלא ימכרו אותם י"א שאינה יכולה לעכב ויש אומרים שיכולה לעכב ודייק הכי מדאמרינן יתומים שקדמו ומכרו מה שמכרו מכרו דמשמע דוקא כשקדמו ומכרו אבל אם קודם המכירה הלכה לבית דין ועכבו בידה אינם יכולין למכור ולאותם האומרים שאינה יכולה לעכב נצטרך לומר דמאי דקאמר קדמו לאו דוקא. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

זבן ולא אצטריכו ליה זוזי מהו פרש"י מכר שדהו ואנו יודעין שהיה חפץ לקנות שדה פלוני וכו'. עד שחזרו בהם המוכרים עכ"ל. ונראה מדבריו דבעיין אע"ג דלא גלה דעתיה בשעת המכירה שהוא מוכר לצורך דבר ידוע ומיהו כשידוע זה ומפורסם לכל דאי לאו הכי דברים שבלב נינהו ואינן דברים. ואחרים פירשו דבעיין דוקא בדגלי דעתיה בשעת המכר אלא שלא התנה וכן הדין אם הוא דבר שאינו מפורסם לכל והוא מתברר ממאי דכתיבנא במסכת קדושין בההוא דזבן נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל בס"ד. הריטב"א ז"ל. וכ"כ להדיא רש"י במהדורא קמא וז"ל זבין ולא אצטריכו וכו' שגלוי לכל שרוצה ליקח באותן מעות חפץ אחר ומכר אגב ההוא צורך ולבסוף לא רצה בעל החפץ למכרו לו מי הוי כמקח טעות או לא ע"כ. ושיטת התוס' כפי' אחרים ועל פרש"י קשה דא"כ כיון דמבעיא להו אע"ג דלא גלה דעתיה מאי פשיט ליה מההוא דרב פפא וההוא דבצורתא דלמא הנהו מיירו בדגלי דעתיה להדיא. ור' יהונתן הכהן אזיל בשטת רש"י ז"ל וז"ל זבין ולא אצטריכו ליה זוזי כלומר מי שמוכר שדהו לאחד מפני דבר ידוע ומפורסם לכל שהיה רוצה לקחת באותן המעות ולבסוף לא אצטריכו ליה זוזי כלומר ולבסוף לא נצטרך לאותן המעות שלא רצה בעל אותו החפץ למוכרו לו מי אמרינן דהוי מקח טעות כיון שהכל יודעים דעתו שלא היה מוכרו אלא מפני אותו חפץ שנתן לבו עליו ואע"פ שלא התנה עמו בפירוש כמאן דאתני דמי ולא מקרי דברים שבלב או לא דאמרינן דדברים שבלב הן כיון דלא אתני עם הלוקח בפירוש ע"כ. ותלמידי רבינו יונה אזלי בשטת התוספות ז"ל וז"ל זבין ולא אצטרכו וכו' פירוש אם מכר שדהו כדי לקנות במעות שוורים או שום דבר אחר וגלה דעתו בפירוש בשעת המכר דלדעת זה היה מוכר ואח"כ נתבטל לו המקח שהוא רוצה ליקח מהו מי אמרינן כיון דלא אתני בהדיא דעל מנת כן היה מוכר לא הוי מקח טעות ולא יתבטל או דלמא כיון דגלי דעתיה בעידן זביני כאלו אתני דיינינן ליה ויתבטל ומסקנא דהדרי זביני וה"מ כשחזר בו אותו שהי' בעל הפרקמטיא אבל אם בעל הפרקמטיא מוכר בשוויו והוא מתחרט ואינו רוצה לקחת המכר של השדה קיים יהיה דאמרינן ליה זיל זבין כיון שהיכולת בידו לקנות אם ירצה והכי משמע בעובדא דההוא דזבנינהו לנכסיה דבעי למיסק לארץ ישראל לסוף לא סליק אמר רב אשי אי בעי סליק כלומר כיון דאי בעי סליק השתא המכר קיים דאמרינן ליה זיל סליק והכא נמי כיון דאי בעי זבין המכר קיים דאמרינן ליה זיל זבין ע"כ:
בצורתא שביום אחד נתייקרו למעלה למעלה והיה יוקר בצורת באותה מדינה זבנינהו כ"ע לאפדנייהו בחיטי לסוף אתו להו חיטי להנהו דזבין אפדנייהו והוו להו כזבין ולא אצטריכו ליה זוזי. התם לא משום דזבין ולא אצטריכו זוזי הוה דלא להו לחודייהו אתו חיטי אלא לכ"ע נמי אתו דאגלאי מלתא דארבי בעקולי הוו קיימי כלומר שהספינות שהיו מביאים בהם התבואה לנהרדעא היו עומדות בעקלקלות המים ולא היו יכולים לבא בחריפות דנהרא משום דרדיפי מיא והוו אזלי סמוך לשפת הנהר וטעו במיא דהוו סבירי דלא אתיין כלל הנהו ארבי ואינהו אדעתא דבצורתא זבין ושובע גדול היה דהא אתיין ארבי וההיא שעתא לא אצטריכו ליה זוזי כלל דאי הוו ידעי דארבי בעקולי קיימי לא הוו זבני לאפדנייהו אבל הכא לאו מקח טעות הוה דבההוא שעתא דקא מזבין צריך להו לזוזי ודעתו לקנות החפץ ואי לא הוה הדר ביה בעל החפץ איהו לא הוה הדר ביה והוה ליה למיזל בתר דעתיה דבעל החפץ מקמי דלזבין. אי הכי משום דזביני בטעות הואי בניחותא גרסינן להאי אי הכי א"כ דהדרי אפדני נמצאת מכשילן לעתיד לבא דלכי הויא בצורתא לא מזבני להו חיטי דחיישי למקח טעות דאי משום זבין ולא אצטריכו ליה זוזי ליכא מכשול דלעתיד לבא לא חיישי מוכרין להכי דלא שכיח דליתו להנהו לחודייהו חיטי והלכתא הדרי זביני דכמקח טעות דמי. ל"א אי הכי משום דארבי בעקולי הוו קיימי אמר רב נחמן דהדרי אפדני לעתיד לבא כי לא הוו ארבי בעקולי. רש"י במ"ק:

וזה לשון הריטב"א ז"ל אי הכי היינו דא"ל שמואל לרב נחמן וכו'. פרש"י דבניחותא א"ל ודרך הוכחה דאי הכי היינו ודאי הא דא"ל נמצאת מכשילן לעתיד לבא וא"ל בצורתא משכח שכיח דחיישינן לארבי בעקולי דאי בדאתו ממקום קרוב או שבאו ליה לאלו לבדם ומשום דלא אצטריכו ליה הדרי זביני מידי דלא שכיח הוא וליכא מכשול. ובתוספות הקשו עלה דאדרבא לא שכיח דקיימי ארבי בעקולי ולא מפרסמא להא מלתא וכי אתו ארבי קלא אית ליה למלתא ועוד דמה הוכחה יש בכאן לעולם אימא לך דמשום דלא אצטריכו ליה הדרי זביני ומיהו כ"ש דהדרי משום ארבי בעקולי ואתה מכשילן לעתיד לבא כיון דבכל ענין הדרי זביני לכך פירשו בשם ר"ש דבאתמהא אמר ליה דא"כ היכי קאמר נמצאת מכשילן דהא ודאי לא שכיח דקיימי ארבי בעקולי ומשום דאדחי ליה פסק תלמודא והלכתא זבין ולא אצטריכו ליה זוזי הדרי זביני ואנו לפרש"י ז"ל לא אתי שפיר פסקא דבסמוך דהא אשכחן דדוקא משום ארבי בעקולי הוא דהדרי זביני כדרב נחמן אלא שיש לומר דאע"ג דהיינו סברא דרב נחמן בעלי התלמוד הסכימו דבלאו הכי נמי דינא דהדרי זביני ע"כ:

מתני' אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין וכו'. פירשו בגמרא בפרק אלו מציאות שאינה צריכה ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטות כלומר בקיאין בשומא כדפרישנא התם בס"ד ולעולם אינה מוכרת שלא בב"ד מומחין אלא אחר שתלך לב"ד ותשבע או תדור ליתומים ואחרי כן נותנים לה רשות למכור מנכסיו בב"ד הדיוטות ובגמרא פירשנו טעמא דמוכרת שלא בב"ד משום מזוני ופרש"י ז"ל (כשמוכרת למזונות) דת"ק סבר בין מן האירוסין שמוכרת לכתובה בין מן הנשואין שמוכרת למזונות מוכרת שלא בב"ד ור' שמעון אמר מן הנשואין שמוכרת למזונות מוכרת שלא בב"ד שאי אפשר לה יושבת ומתענה עד שימכרו לה בב"ד אבל מן הארוסין שאין מכירתה אלא לכתובה אינה מוכרת אלא בב"ד. ואין פירוש זה נכון דא"כ הכי הו"ל למתני בין לכתובה בין למזונות מוכרת שלא בב"ד ר"ש אומר למזונות מוכרת שלא בב"ד לכתובה אינה מוכרת אלא בב"ד ואמאי סתים ותלי מלתא בארוסין ונשואין לכך הנכון דה"פ בין מן הארוסין שאין לה מזונות להפסיד בין מן הנשואין שיש לה מזונות ותפסידם עכשו בגבייתה מוכרת שלא בב"ד לכתובה ור"ש אומר מן הנשואין גובה שלא בב"ד כדי שלא תפסיד מזונותיה אבל מן הארוסין שאין כאן מזונות לא תמכור ומסתברא שלא אמרו שתמכור שלא בב"ד אלא לעיקר כתובה דבהא חששו לחינא או שלא תתבזה בב"ד אבל לא לענין תוספת כל היכא דליכא משום מזוני ואע"פ שאמרו תנאי כתובה ככתובה דמי ואמרה למוכרת התם כבר פירשו דהיינו לענין שאם מכרה כתובתה מכרה נמי תוספת ולקמן נפרש יותר בס"ד. הריטב"א ז"ל. ויש לי לתרץ שטתו של רש"י ז"ל דלהכי לא תני בין לכתובה בין למזונות מוכרת שלא בב"ד כי היכי דלא נטעי דדוקא מן הנשואין מיירי ומשום דמפסדת מזונות מוכרת אפילו לכתובה אבל מן הארוסין לא תמכור אלא בב"ד קמ"ל דמן הארוסין נמי תמכור שלא בב"ד ור' שמעון פליג דאפילו מן הנשואין לא תמכור לכתובה שלא בב"ד אלא למזונות והיינו דחזר ר"ש ותני מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין ולא קצר במאי דמודה לתנא קמא כנ"ל:

גמ' בשלמא מן הנשואין לפרש"י ז"ל שפירש במשנתנו ה"פ בשלמא מן הנשואין מוכרת לכתובתה שלא בב"ד כדי שיפטרו היתומים ממזונותיה כשתגבה כתובתה ולפיכך אין ממתינין עד שימכרו בבית דין והכי מוכח פירושא דהאי לישנא במסכת ערכין פרק שום היתומים גבי נזקקין לכתובת אשה אלא מן הארוסין מאי טעמא וכו'. ואיכא דקשיא ליה דאי משום שתפסיד מזונותיה הא כבר הפסידם משעה שהגיעה כתובתה בב"ד אינה מוכרת עד שתלך לב"ד ותשבע שבועת אלמנה אם נשבעה אחרי כן שבועת אלמנה מתנתה או מכירתה קיימין ומסתברא שאפילו לפי דינו אין בזה תירוץ לקושיא זו דהשתא אמתני' קיימינן דמיירי שמוכרת שלא בב"ד לכתחלה ובודאי שאין נותנין לה רשות בב"ד למכור עד שתגיע כתובתה בב"ד ותשבע שבועת אלמנה וגם (כן כתב הרמב"ן לקמן בד"ה מוכרת שלא בב"ד וכו') אין ראיה מכאן לדבריו ז"ל דאיכא למימר כשנשבעת כבר על כתובתה ואפ"ה לא הפסידה מזונות כגון שהלכה לב"ד ואמרה אני רוצה לישבע על כתובתי כדי שיהא הדבר מזומן לגבות כל זמן שארצה לגבות וגם כדי שלא יפסידו יורשי אם אמות קודם שאשבע דודאי מקבלין שבועתה אע"פ שאינה רוצה לגבות עכשיו כתובתה וכההיא דאמרינן במסכת שבועות כגון שנשבעת ומתה ובכה"ג לא תפסיד מזונות ונותנין לה בית דין רשות שכשתמלך לגבות כתובתה שתהא מוכרת שלא בב"ד כדי שירויחו היתומים מזונותיה ולענין דינו של רבינו הרמב"ם ז"ל דאלמנה שמכרה או נתנה שום קרקע קודם שתשבע על כתובתה מעשיה בטלין ואע"פ שתשבע לבסוף. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במ"ק בשלמא מן הנשואין מש"ה מוכרת שלא בב"ד דכל שעתא צריכה היא למזוני ולא יכלה למיזל כל יומא ויומא לב"ד ע"כ:

בד"ה או דלמא כו' נהי דאחריות דעלמא לא קביל עילויה אחריות כו' עכ"ל בגירסת גמרות שלפנינו ליתא הכי אלא נהי דאחריות דעלמא קביל עליה כו' אבל דברי התוספות כגירסת הרי"ף שם ועיין דברי הרא"ש שם בזה וק"ל:

בד"ה וסמך לה כו' וא"ת מאי נפקא לה מינה בין מה שהיתה מוכרת כו' עכ"ל דודאי מדברי התנא מיהא שמעינן דשיירא אין לא שיירא לא דהיינו שלא תחזור ותטרוף אבל הך מלתא מצי לאשמועינן דא"נ שתגבה הכל במזונות שלא תחזור ותטרוף ומאי נפקא לאשה זו מינה שתגבה השאר לכתובה או למזונות כיון שלא תחזור ותטרוף וליכא לאקשויי ומאי קושיא ואימא דנפקא מינה לאשה זו דעצה טובה הוא לה שלא תגבה אותה למזונות אלא לכתובה משום דלא ליקרו לה רעבתנותא דלא שייך למימר הכי אלא גבי דלכתוב מפורש לכתובה מכרה יפה לה אבל הכא בלא כתיבה מפורש לא נפקא לה מינה מידי כיון שתוכל לומר הכל מכרתי לכתובה ודו"ק:

בד"ה מאי סמך כו' תקשי מהכא לרמי ב"ח כו' וי"ל דמ"ל רמי כו' עכ"ל ולולי דבריהם היה נראה ליישב בע"א דהתם דאפילו אחריות דנפשיה לא קביל היינו דאיהו גופיה לא טריף אלא בעל חובו דאתי מחמתיה לא קביל עליה אבל הכא איהי גופה שמכרה דלא תטרוף ודאי דקבילית עלה וק"ל:

רש"י בד"ה ארמלתא כו' וקבלה עליה אחריות. נ"ב נראה דלאו דוקא דהא אחריות ט"ס הוא וגם מהצריכותא דעביד גבי בי דינא דזבין כו' יראה דאיירי שלא באחריות ע"ש:

גמ' מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובה. ולא בעי מוכרת למקצת כתובה מהו שתחזור ותטרוף לכתובה וק"ל:
בתד"ה או דלמא כו' נהי דאחריות דעלמא לא קיבל כו' כגירסת הרי"ף ופירוש הר"ן שם כתבתי לעיל:
בתד"ה וסמך לה כו' וא"ת כו'. ולא שייך כאן עצה טובה דלא ליקרו לה רעבתנותא דדוקא לעיל שנראה מה שמכרה לכתובה כאילו היא מכרה למזוני דהשתא צריכא למזונות טפי מצרכה משא"כ כאן דאין מוכרת רק כפי צרכה למזונות שכן צריכה מזונות להבא ודו"ק. ועוד דדוקא בכתבה כן מפורש למזונות מכרתי שייך כן משא"כ כאן יכולה היא לומר לכתובה מכרתי כו' (ע):
בתד"ה מאי סמך לה כו' וא"ת כו'. אפשר לחלק מעט דהכא טרפה היא המוכרת בעצמה משא"כ לעיל בעל חוב דידיה אף דהכא היא עצמה הויא כבעל חוב. ועוד לעיל אילו לא חזר ולקח ראובן ג"כ לא היה על ראובן אחריות דנפשיה אם טרפה בעל חוב משמעון השתא דלקחה ראובן באחריות נשאר כמקודם ועיין:

גמרא אמר להו תניתוה כו'. כצ"ל:

גמ' שם א"כ נמצאת מכשילן לע"ל. כה"ג בר"ה (לא ב) וש"נ:

רש"י ד"ה וא"ל אין בצורתא כו'. או שבאו לאלו לבדם. והעתיקוהו גם התוס'. ואינו מובן לכאורה:

תד"ה מאי (בסופו). אבל התם שמכרה לו בהדיא שלא באחריות כו'. הוא כפי הגי' שהעתיקו לעיל בד"ה או דנהי דאחריות דעלמא לא קביל כו' וזה ג"כ גי' הרי"ף. ומוכח מכאן דמפרשי לגי' זו כהר"ן ולא כהרא"ש. והמהרש"א ל"ד שהראה בדבריהם שם לפי' הרא"ש:

תד"ה או כו' דבאה לידי ראובן הנאה כו'. נ"ב ולא ניחא להו למימר בלא"ה דשאני התם דלית ליה לשמעון אחריות כלל. משא"כ הכא דלא מפסיד לוקח כיון דאחריות איתמי. דהתינח כי אית להו ליתמי נכסי אחריני מאבוהון דהדר לוקח עלייהו. מיהו בדליכא מאי איכא למימר:

ברש"י בד"ה אם נטלן במתנה כו' אף זו כו' ואת הנמכר לכתובה לא תודיע מפני הלקוחות עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל לעיל בשמעתין בכוונת רש"י ז"ל שאף מה שמוכרת למזונות לא תודיע ללקוחות שאם תודיע יהיו נאמנין לומר שמכרה לכתובה כיון דנכסי בחזקת יתמי קיימי כו' מלבד שאין לשון רש"י סובל כן שכתב להדיא דאת הנמכר לכתובה לא תודיע אלא דעיקר פירושו תמוה במ"ש דכיון דנכסי בחזקת יתמי קיימי יהיו נאמנין והא ליתא דהא בהאי דאביי קשישא נמי נכסי בחזקת יתמי קיימי ואפ"ה קאמר דכחה יפה וכדפרישית אלא דעיקר כוונת רש"י דהשתא משמע ליה האי וכן כחה יפה דקאמר ר' יוסי דומיא דלא כן יפה כחה דקאמר אביי קשישא דהמשל דומה לנמשל והיינו דבכל צד כחה יפה דמה שרוצית למכור בבירור למזונות מפני היתומים שלא יאמרו פרענו תוכל למכור בפני עדים ומה שרוצית למכור סתם שיהיה כחה יפה אחר כך לא תעמיד עדים ויהיה כחה יפה אח"כ דמפני הלקוחות תאמר שמכרה ג"כ למזונות ותגבה כתובתה מהלקוחות ואם יאמרו היתומים פרענו יהיה לה דמי המכירה לכתובה כן נ"ל ברור בכוונת רש"י ותו לא מידי:

בתוספות בד"ה וסמך לה כו' וא"ת מאי נפקא לה מיניה כו' וי"ל דנ"מ שתוכל למכור ביחד כו' עכ"ל. נראה דלשון וסמיך לה קשיא להו דלא משמע להו דעיקר ברייתא לא קתני אלא לדיוקא דאין טורפת לכתובתה ממה שמכרה למזונות אע"כ דעיקר מילתא נמי קתני לרבותא אלא דלכאורה אכתי מילתא דפשיטא היא דאם תרצה לגבות כתובתה בפעם א' שהרשות בידו ואדרבה יותר כחה יפה אף במה ששיירה שאם רצתה גובית למזונות ואפשר שתוכל לגבות כתובתה אם תמצא לו נכסים ממקום אחר או מלקוחות ואם תרצה לגבות לכתובתה מילתא דפשיטא היא דכל האלמנות יכולות לתבוע כתובתן בכל עת שתרצה ונראה שמפני כך מפרש הרי"ף ז"ל דעיקר דינא דברייתא היינו שאין מוכרת למזונות לעולם אלא כדי שיעור כתובתה וממילא שמעינן מדיוקא דסמיך לה שתגבה כתובתה דוקא ממה ששיירה ולא ממה שמכרה למזונות ובזה נתיישב מה שהקשה הרא"ש ז"ל בשמעתין ושאר מפרשים על הרי"ף ז"ל כן נ"ל וכ"כ בס' המקח לרבינו האי גאון כשיטת הרי"ף ז"ל:

קונטרס אחרון
גמרא א"ל תניתוה מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסמך לה שתגבה כתובתה מהשאר עיין בתוס' וכתבתי דלענ"ד משום הך קושיית התוס' מפרש הרי"ף ז"ל בענין אחר דלעולם אי אפשר לה למכור למזונות אלא כדי שיהא בין הכל שיעור כתובתה ולא יותר וכן מצאתי להדיא בספר המקח לרבינו האי גאון ז"ל:

בגמרא איבעיא להו זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זביני כו' ולכאורה יש לתמוה דלא שייך הא מילתא כלל בסוגייא דשמעתין וליכא למימר דשייך הך איבעיא נמי באלמנה שמכרה למזונות ואח"כ מסלקין לה היורשין כתובתה דתו לא צריכא להנך זוזי שהרי אין לה מזונות והיא ניזונת מדמי כתובתה אלא דבזה לא שייך לומר הדרי זבינא דהא כי הדרי לאו לדידה הדרא אלא ליורשין ואי איכא לספוקי בהא היינו אי הוי זביני בטעות לגמרי ואפשר דאיירי בענין שהיורשים מסלקין לה דמי כתובתה באותה שדה עצמה שמכרה למזונות אפ"ה הוי שפיר לא איצטרכו לה זוזי שהיא יכולה ליזון מפירות הקרקע שלה משא"כ כל כמה שלא סילקו לה הקרקע לכתובתה לא היתה יכולה ליזון מפירות הקרקע דפירות מטלטלי נינהו ולא אגביה מינייהו למזונות ועיין בלשון הרי"ף ז"ל בהא דלעיל שאם יש פירות בשדה שניזונית מהן אף ביותר מכדי כתובתה והקשו עליו ג"כ דאין גובית מעמלי דבתי ויש ליישב ודו"ק:

במשנה אלמנה בין מן האירוסין כו' ומשמע מפרש"י דעיקר פלוגתא דר"ש ורבנן דלרבנן מוכרת שלא בב"ד בין לכתובה ובין למזונות ולר"ש דוקא למזונות מוכרת שלא בב"ד ולא לכתובה כלל. אלא דלפ"ז לשון המשנה תמוה דכל הני כללי ופרטי למה לי דהו"מ למיתני בלשון קצרה כי האי לישנא דפרישית ואפשר דאגב אורחא אתא לאשמעינן רבותא אליבא דרבנן דאפילו באלמנה מן האירוסין דקס"ד דלא נפיש חן דידה כדאיתא בגמרא אפ"ה מוכרת שלא בב"ד מיהו הר"ן כתב דאחרים מפרשין דלר"ש נמי כל שיש לה מזונות מוכרת אף לכתובה שלא בב"ד משום דטיבותא היא ליתמי כדי שתפסיד מזונות ולכאורה כן נראה ג"כ מלשון הגמרא דקאמר בשלמא מן הנשואין משום מזוני ולא קאמר בשלמא מן הנשואין למזוני משא"כ להאי פירושא א"ש דמשום רווחא דיתמי לענין מזונות תקנו שתמכור אף לכתובה שלא בב"ד אלא שהר"ן ז"ל הקשה על זה דאכתי לרבנן מה הועילו חכמים בתקנתן שעדיין תוכל למכור למקצת כתובתה ובזה לא הפסידה מזונותיה כדמשמע ממתני' דלקמן. ולענ"ד משום הא לא איריא דאכתי הועילו בתקנתן שאם תתחיל למכור לכתובתה ממילא יסלקו לה היורשים המותר לפטור ממזונות דלאו בשופטני עסקינן וכמ"ש הרא"ש ז"ל לקמן שאם מכרה למקצת כתובתה הרשות ביד היתומים לסלק לה המותר בע"כ ובר מן דין לא ידענא במאי פשיטא ליה להר"ן ז"ל דלהאי פירושא סברי רבנן דמכרה למקצת כתובתה יש לה מזונות דילמא רבנן דהכא כר"מ ס"ל דלהאי פירושא מצינן למימר דרבנן בהא נמי ס"ל דהפסידה מזונות כר"ש דברייתא דלקמן ואף מלשון המשנה דלקמן נמי אין הכרח לפרש כן כמו שאבאר במקומו אי"ה והארכתי בזה משום דלכאורה לישנא דגמרא משמע כהאי פירושא ובחדושי הריטב"א ז"ל כתב שנראה מפרש"י כהאי פירושא ואולי גירסא אחרת היה לו דמפרש"י שלפנינו משמע להדיא דלא כהאי פירושא ודו"ק:

בגמרא אם במתנה נוטלין לה כך יפה כחו. ולא פירש"י בש"ס יפוי כח דכתובה מה היא. והנה הרא"ש כתב אמתניתין דמוכרת למזונות שלא בבית דין. דבירושלמי מפרש יפוי כח דרבי יוסי אם באת מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי ואם באת מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי. ולכאורה אינו מובן כלל. דע"כ כוונתו כשלא יהיה לה כדי כתובתה ולא תוכל לגבות מן הלוקח כיון שהיא בעצמה מכרה למזונות כדקאמר בסמוך אחריות דנפשיה קביל עליה ויבא הבע"ח ויטרוף משא"כ כשתאמר לכתובה מכרתי וכתובתה מוקדמת לבע"ח נמצא הלוקח ממנה יש לו כח שלה ושוב אין הבע"ח יכול לטרוף. ואכתי קשה דמה בכך דיגבה הבע"ח הא כיון שהיא מוקדמת בכתובתה הרי תוציא מיד הבע"ח אם יגבה ממנו. ולכאורה היה נראה דמשכחת כגון שקנה הנכסים אחר הכתובה והחוב. וקי"ל דלוה ולוה וקנה ותפס אחד מהם מה שתפס תפס. א"כ אם תאמר למזונות מכרתי ויטרוף הבע"ח שוב לא תוכל להוציא ממנו משא"כ כשאומרת לכתובה מכרתי אין הבע"ח יכול לגבות מלוקח כיון דהוא בא מכחה והיא כבר תפסה כשמכרה לכתובה. מיהו לדעת הפוסקים שהביא הרא"ש לעיל דף פ"ו דבכה"ג שחוב וכתובה שוין לא מהני תפיסה דאשה ובע"ח קודם מטעם דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ע"ש. א"א לומר כן דא"כ אפילו כשאומרת לכתובה מכרתי יכול הבע"ח לטרוף וראיתי בספר פני יהושע שכתב בכה"ג אף שתוכל להוציא מן הבע"ח שגבה מן הלוקח מ"מ יחזור חלילה וצ"ל דכוונתו דכשכותבת סתם יכולה היא שתעשה פשרה עם הלוקח בלבד כדי שתאמר לכתובה מכרתי. משא"כ כשהדין הוא דחוזר חלילה אין יכולים שנים לעשות פשרה כמ"ש התוס' ס"פ מי שהיה נשוי. אך לפמ"ש לעיל שם דבכל מקום יכולים שנים לעשות פשרה ממילא דזה אינו. אמנם העיקר נראה לפענ"ד דלא קשה מידי לפי מאי דמסיים בירושלמי תיפתר בשהוקר המקח. א"כ שפיר נ"מ כגון שהוקיר מה שקנה הלוקח ושוה מקחו כדי החוב והכתובה נמצא כשיבא מלוה בשטר ויטרוף לא תוכל היא להוציא ממנו שהרי עדיין נשאר ביד הלוקח כשיעור כתובתה. ואפילו נימא דה"ל כאשתדף בני חרי דטורף משעבדי וה"נ מה שאינה יכולה לטרוף מהלוקח משום אחריו דנפשיה ה"ל כאשתדף מ"מ יחזור הבע"ח ויגבה המותר מיד הלוקח. משא"כ כשאומרת לכתובה מכרתי אף שהוקיר ברשות הלוקח הוקיר כיון שהוא קנה מכח כתובתה שהיא מוקדמת דידיה הוא וברשותא דלוקח אתיקר ולא יכול הבע"ח להוציא ממנו. וז"ל הירושלמי אחר זה ואם באת מלוה בעדים מוכרת למזונות וחוזרת וטורפת לכתובה ולא אמרינן לה חוי זבנך תפתר בשהוקיר המקח נראה פירושו משום דבפשטות המ"ל דנ"מ במלוה בשטר כגון שמכרה ומיד בא בעל חוב בשטר שיכול לטרוף אם מכרה למזונות והיא אינה יכולה להוציא מידו משום שאומר לה הנחתי בידך אלו המעות שאצלך וקח אותם לכתובה ואין הרשות בידך להחזיק מעות אלו למזונות. ואח"כ לטרוף ממנו כדאיתא באה"ע סימן ק"ב סעיף א'. וע"ז מקשה דא"כ במלוה ע"פ גם כן א"י לומר כן. ויכול לומר לה חוי זבינך ונראה כמה מעות בידיך ותקח אותם על הכתובה מיד. ואינה יכולה לתפוס להיות ניזונת להפסיד אפילו למלוה ע"פ כדאיתא שם וע"ז משני דנפקה מיניה במלוה בשטר כשהוקיר המקח כנ"ל. ודוק:

וראיתי בר"ן בשמעתין שכתב וז"ל שאם תעשה כן אפשר דאתו מלוה בשטר ויטרוף הדמים מיד הלקוחות ואינה יכולה לחזור לטורפן מחמת כתובתה דה"ל מטלטלי ולא משתעבדי לכתובה וכו'. נראה שמפרש כן לשון הירושלמי ואין דבריו ז"ל מובנים לי דאי הוי הדמים כמטלטלי א"כ הא קי"ל כר"ע דינתנו ליורשים ואם הוי כמקרקע הואיל והם דמי קרקע למה הוי כמטלטלין לענין שיועיל תפיסה לבע"ח המאוחר לכתובה ולומר דה"ל כמטלטלי לגבי כתובה. ואפשר דעתו לפי דעת הרי"ף ז"ל בדף פ"ד שכתב לכושל היינו בע"ח ואמאי קרי ליה כושל שאינו גובה אלא בראיה א"כ הכא דהוי כמטלטלי המעות שביד הלוקח בע"ח קודם ודוקא מלוה בשטר ולא מלוה ע"פ וכל זה נפקא מיניה טובא לדינא וצע"ג שלא נזכר בפוסקים ועיין קונטרס אחרון.

שם בגמרא אמר לי תניתוה מוכרת והולכת עד כדי כתובתה. הרי"ף דיקדק מלשון זה שאינה יכולה למכור למזונות רק עד כדי כתובתה ועיין בהרא"ש שהקשה עליו מאין הוציא דין זה ולכאורה היה נראה דדקדק מיתור לשון עד כדי כתובתה דהוי סגי בהא דקאמר שתגבה כתובתה מהשאר אך היה נראה דאפילו לפי' הרי"ף ז"ל יש לפרש לשון הברייתא שאינה מוכרת אלא כדי כתובתה מטעמא אחרינא לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה נכסי בחזקת אלמנה קיימי וכו'. לפי תירוצם שם דהטעם דהוא בחזקת אלמנה למזונות טפי מכתובה. משום דמזונות יש לה לעולם א"כ במוכרת כדי כתובתה יכולים היורשים לומר לה שמכרה הכל לכתובתה ושוב אין לה מזונות ואין הנכסים בחזקתה וכיון שאבידה מזונות נאמנים ממילא שפרעו המזונות שעברו והכתובה ושפיר קאמר שמוכרת והולכת עד כדי כתובתה ולא עד בכלל דאז תאומן שמכרה למזונות. ואפשר דקשה ליה להרי"ף דאם הפירוש כן לא הוכיח הש"ס כלום מלשון וסמך לה דאינה יכולה לחזור ולטרוף דהא איכא למימר דהא דקאמר וסמך ר"ל במה שמוכרת עד כדי כתובתה הוא הסמך לה שתטרוף כתובתה מהשאר דאם לאו לא תאומן ולא תוכל לגבות כתובתה ואפשר דמזה הכריח הרי"ף ז"ל מדלא מפרש באמת הכי. ע"כ צ"ל דס"ל להש"ס דבל"ז אינה יכולה למכור למזונות רק עד כדי כתובה. א"כ ע"כ הא דקאמר וסמך לה היינו דאשמעינן דמה שמוכרת למזונות אינה יכולה לטרוף לכתובה ומזה הוציא הרי"ף סברתו ודוק:

אך כל זה דוחק להעמיד בדברי הרי"ף ז"ל ותו דכבר כתבנו בסוגיא דלעיל דא"א לפרש הכי דהא כבר פשיט מדתני לוי דלעולם הנכסים בחזקתה. אמנם היותר נלע"ד נכון לפרש דברי הרי"ף ז"ל והרא"ש ז"ל על מכונם והוא דהרא"ש ז"ל כתב לקמן דבגבתה מקצת כתובתה יכולים היורשים לסלק כתובתה אפילו לאנשי גליל דאל"כ כל אשה תגבה כתובתה ותשייר דינר א' להיות ניזונת כל ימיה והנה לסברת הרי"ף הנ"ל דאמרינן דאינה יכולה למכור אלא כשיעור כתובתה א"כ נראה דלפ"ז דה"ה כשגובה מקצת הכתובה א"י למכור אלא כפי המותר מכתובתה וליכא שום חשש שאם לא תשייר אלא דינר לא תוכל למכור אלא בדינר (ולפ"ז היה נראה דהרי"ף ז"ל ל"ל סברא זו של הרא"ש) וס"ל דלעולם א"י לסלקה עד שתגבה כל כתובתה והוי קשה ליה להרי"ף ז"ל כיון דברייתא זו מיירי בתקנתא דאלמנה שתשייר שיעור כתובה וכתבו התוס' דמאי נ"מ אם תמכור למזונות או לכתובה משום דטובה גדולה לפניה שתמכור לכתובה בפעם אחת ותקח כל המעות מיד לידה א"כ קשה דה"ל לברייתא למתניתין תקנתא עדיפא טובא לאלמנה שתמכור מיד עד שיעור כתובתה ותקח המעות הכל לידה בפעם אחת ותשייר דינר א' ואחר כך תמכור כל הנכסים למזונות כדין המוכרת למזונות ולמה נקט שתמתין עד לבסוף ותשייר שיעור כתובה אלא ודאי דכיון שמוכרת לכתובה נפחת משיעור מכירתה למזונות שאינה מוכרת אלא כדי כתובתה הרי דדברי הרי"ף ז"ל מוכרחים ומפורשים ועתה נראה דהרא"ש לשיטתו אזיל דס"ל דבגבתה מקצת כתובתה שוב יכולים היורשים לסלקה אם כן אינו מוכרח הוכחת הרי"ף ז"ל דהא דלא קתני שתמכור מיד לכתובתה הוא משום תקנתא דידה כדי שלא יסלקו היתומים אותה ונלע"ד דטעם הרא"ש ז"ל באמת דלא ניחא ליה לתרץ קושיתו דא"כ כל אשה תגבה כתובתה ותשייר דינר א' כמ"ש לשיטת הרי"ף ז"ל משום דאכתי קשה ליה היכא דניזונת מפירי דארעא דמודה הרי"ף ז"ל דניזונת יותר משיעור כתובתה כמו שהוכיח מברייתא דלקמן דף ק"ז דתנן מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה כמו שהביא הרא"ש ז"ל א"כ בכה"ג קשה דתגבה כתובתה ותשייר דינר א'. אלא דאין כל כך קושיא על הרי"ף דיכולים היורשים לומר שלא תזון מפירי דארעא וממילא אם תמכור לכתובה לא תוכל למכור עוד א"נ דהאלמנה עצמה חוששת שמא לא תוכל להיות ניזונת מפירי דארעא מיהו לולי דברי הרי"ף היה אפשר לתרץ ההיא ברייתא דלקמן ומחלק דהיכא דלא מכרה כלום לכתובתה ניזונת לעולם אפילו יתר מכדי כתובתה כההוא דלקמן דף ק"ז אבל אם כבר מכרה לכתובתה קצת אינה נזונית אלא כשיעור כתובתה והטעם הוא משום קושית הרא"ש עצמה דא"כ כל אשה תגבה כתובתה עד דינר א' אלא דלא ניחא ליה לחלק בהא כנלע"ד הדברים ברורים ודוק:

תוס' ד"ה וסמך לה וכו' וא"ת מאי נ"מ וכו'. הנה לפי דברי הירושלמי הנ"ל דיפוי כח היא לה שלא תמכור בפירוש למזונות משום בע"ח בשטר שלא יבא ויטרוף כנ"ל אין מקום לקושית התוס' שהקשו דמאי נ"מ לה מיניה דודאי כיון שאין חילוק בין שתמכור למזונות או לכתובה טובה הוא לה שתמכור לכתובה משום בע"ח והנראה דהקושיא התוס' הוא לפי הס"ד דחוזרת וטורפת ועצה טובה קמ"ל דאם כן מאי נפקא מיניה דאם יבא מלוה בשטר הלא תוכל לומר שהיא מוקדמת אך זהו לפמ"ש לעיל דפירוש הירושלמי הוא משום דאם תמכור למזונות יחזור חלילה אבל לפמ"ש דנ"מ כשהוקיר המקח א"כ אפילו אם חוזרת וטורפת נ"מ אם יוקיר כל כך. ועיין בסמוך. וק"ל: ועמ"ש בסמוך לעיל בשם הר"ן:

שם בגמרא איבעיא להו זבין ולא איצטרכו ליה זוזי וכו'. נראה לפרש סמיכות איבעיא זו לכאן משום דלפמ"ש התוס' ד"ה וסמך לה וכו' ועוד אם ניסת וכו' א"כ לכאורה אי נימא דהיכא דלא איצטרכו ליה זוזי הדרא זביני א"כ קשה דה"נ נימא דכשתנשא ולא תצטרך למזונות ממילא תתבטל המכירה ושפיר תגבה כתובתה מן הקרקע וצ"ל דלא הדר זביני אך לפמ"ש דהא דמוכרת לכתובה הוא טובה לה בל"ז לפי מאי דמסיק דאינה חוזרת וטורפת לכתובה כשמוכרת למזונ' ונפקא מיניה משום בע"ח מוקדם שפיר יש לומר דהדרא זביני א"כ לבתר דפשיט דאינה חוזרת וטורפת שפיר איבעיא להו בזבין וכו'. ודוק:

תוס' ד"ה אי הכי וכו' וקשה לפ"ז וכו'. נראה דס"ל לרש"י דכיון דמצד הדין מקח בטל א"כ נהי דארבא בעקולי כיון דשכיח הוצרכו לתקן שלא יהא המקח בטל. משום דא"כ אתה מכשילן. אבל במילתא דלא שכיחא אף דלא ה"ל מקח טעות כל כך איכא לאוקמי אדינא דהמקח בטל. וגם דאיכא למיהב טעמא טובא דכיון דמידי דשכיחא הוא ה"ל לאתנוי ולא הוי אונס כל כך כדאיתא בריש מכילתין דילמא אונסא דשכיחא שאני כיון דאיבעיא לאתוני ולא אתני איהו אפסידה אנפשיה וה"נ כיון דקאמר נמצא אתה מכשילן משמע דבסתם חוששין לזה הלקוחות א"כ יש לומר דה"ל לאתנוי משא"כ היכא דלא הוי ארבא בעקולי דלא שכיחא היה ראוי שיהא המקח בטל אלא ע"כ דבאמת הוי ארבא בעקולי א"כ יש לומר דר' נחמן דלא נחית להך סברא דנמצאת אתה מכשילן לכך קאמר המקח בטל אבל לעולם בלא ארבא בעקולי אלא דלא איצטרכא ליה זוזי אין המקח בטל וס"ל לרש"י ז"ל דאדרבא מהא דקאמר בתר הכי והילכתא משמע דלא נפשט האיבעיא דאל"ה ל"ל הילכתא ותו דמשמע מלשון דקאמר היינו דאמר לה משמע דמסייע ליה. וק"ל

מתניתין ר"ש אומר מן הנשואין וכו'. כתב הר"ן די"מ דמן הנשואין מוכרת אפילו לכתובה. דהא היתומים מרויחין בזה מזונות ומפרשים נמי הא דקאמר הש"ס בשלמא מן הנשואין משום מזוני היינו ריווח המזונות. והקשה הר"ן עליהם דהא לרבנן מוכרת שלא בבית דין אפילו מקצת כתובה אע"ג דלא אבידה מזונות לדידהו ולכאורה מדברי התוס' לקמן ד"ה מתניתין מני וכו' ומסיימי מדקתני מוכרת אפילו ד' וה' פעמים וכו' משמע משום דאכתי לא הפסידה מזונות מוכרת לכתובה שלא בבית דין עכ"ל. משמע דס"ל דכל שיש לה מזוני מוכרת אפילו לכתובה אע"ג שכתבו בפירוש דלא הפסידה מזונות. והנה בספר פני יהושע כתב לתרץ אותן המפרשים דס"ל כמ"ש הרא"ש דבקיבלה מקצת כתובה יכולים היורשים לסלקה כבר אם כן הוא ריוח ליתומים שיכולים לסלקה. ולא נהירא חדא דזה אינו אלא לאנשי גליל אבל לאנשי יהודה בל"ז יכולים לסלק כתובתה ואין ריוח ליתומים במכירת מקצת כתובתה ומתניתין סתמא קתני. ותו דלעיל בריש פרקין אבעיא ליה להש"ס הניזונת כאנשי יהודה או נזונת כאנשי גליל. ותו דאכתי לא מתרצא דהא קתני במתניתין לקמן דמוכרת ד" וה' פעמים א"כ במכירה שניה מה ריוח יש ליתומים דהא כבר היה רשות בידם לסלק כתובתה ממכירה ראשונה ולפענ"ד נראה לפרש לשון הש"ס דקאמר בשלמא מן הנשואין משום מזוני דמשמע משום מזוני מוכרת אפילו לכתובה דיש לומר דהתקנה היה לטובתו דהא עיקר הקושיא אינו אלא מן האירוסין מ"ט פירש"י דמ"ט לא אטרחוה לבוא לבית דין כשאר מוצאי שטר חוב. א"כ יש לומר דבשאר בע"ח אין פסידא במה שהולך לבית דין לתבוע חובו. משא"כ באשה אם תצטרך לילך לבית דין תפסיד מזונות לפי דעת רש"י ז"ל בר"פ אע"פ דבתובעת מקצת כתובתה בבית דין נמי אין לה מזונות אפילו לרבנן דר' שמעון כמ"ש הר"ן שם בטעמו ולהכי תיקנו שתמכור שלא בבית דין ולא תטצרך לתבוע בבית דין והיינו דקאמר בשלמא מן הנשואין משום מזוני. ואין לתמוה במה שחששו לטובת אלמנה טפי מטובת היתומים. זה אינו חדא דיש לחוש יותר במזונות לטובת האלמנה דהא מזונות האלמנה קודמים אפילו למזונות הבת משום דלענין זילותא אלמנה עדיפא ליה. ותו דאין זה גריעותא ליתומים שאם תצטרך לגבות מעט מכתובתה אם תצטרך לבא לפני בית דין ותאבד המזונות. ממילא תתבע כל כתובתה ואין זה טובתה דהא אם רוצים לסלק כתובתה בל"ז יכולים לסלק כיון שקיבלה כבר מקצת כתובתה. כמ"ש הרא"ש לאנשי גליל וכ"ש לאנשי יהודה. מיהו לדברינו עדיין אינו אלא כשמוכרת מקצת כתובתה לרבנן אבל כשמוכרת כדי כל כתובתה לרבנן או מקצת כתובתה לר"ש דאבידה מזונות אין טעם בזה במה שמוכרת לכתובתה שלא בבית דין מן הנשואין. רק דבזה כיון דאבידה מזונות שפיר שייך טעם המפרשים הנ"ל. מיהו יש לומר דסגי בטעם קמא שכתבנו דאפילו במוכרת כל כתובתה תיקנו שמוכרת שלא בבית דין משום פסידא דידה. כיון דחזינן דלמזוני תקנו שתמכור שלא בבית דין משום שלא ישתהא עד שימכרו הבית דין. ע"כ תיקנו שמוכרת שלא בבית דין. וכ"ש דיש לחוש שאם תצטרך לילך לבית דין תיכף כשתתבע תאבד מזונותיה ולא תגבה הכתובה עד שימכרו הבית דין. ודוק:

אך אכתי לפי דעת התוס' לעיל בר"פ אע"פ דבתובעת מקצת כתובתה יש לה מזונות. לא מתרצא דבריהם הכא בד"ה מתניתין מני כנ"ל. וצ"ע וק"ל: ועיין מ"ש לקמן בזה בדף צ"ח ע"א בדבריהם ז"ל:

אם נטלן במתנה לא כך כחו יפה. שיוכל לטרוף לקוחות על החוב ולא יוכל לטרוף על המתנה אף זו על המזונות לא תוכל לטרוף לקוחות ועל הכתובה תטרוף אותם ואם מפני היתומים שלא יאמרו הכל לכתובה מכרת ונתקבלת כתובתיך יכולה היא להעמיד עדים שיראו את הנמכר למזונות ואם תצטרך לכך יבאו ויעידו ואת הנמכר לכתובה לא תודיע מפני הלקוחות: מוכרת לשנים עשר חודש. כדי מזונות של שנה תמכור יחד: והלוקח. לא ימסור לה כל המעות אלא דמי מזונות של חדש בחדש שאם תינשא יחזיר מה שבידו ליורשים: מהו שתחזור ותטרוף. אותם הקרקעות עצמן: ארמלתא דזבין. שדה יתומים למזונות או לכתובה וקבלה עליה אחריות: אחריות איתמי. אחריות הלקוחות חוזר על היתומים שהרי עליהן היה החוב: טרפא. והם יחזרו על היתומים: מוכרת והולכת. למזונות: עד. שלא יותר קרקע ליורשים אלא שיעור כתובתה: וסמך לה. ואותו השאר יהא סמך לה לגבות משם כתובתה: זבין ולא איצטריכו ליה זוזי. מכר שדהו ואנו יודעים שהיה חפץ לקנות שדה פלוני או פרגמטיא פלונית באותן מעות: ולא איצטריכו ליה זוזי. שחזרו בהן המוכרים: בצורתא. יוקר הבא בשערים פתאום: זבנינהו לאפדנייהו. לקנות חטין: דארבי בעקולי הוו קיימי. שעל ידי שגדל הנהר הוצרכו הספינות ללכת עקלקלות ואילו ידעו המוכרים כן לא היו מוכרים בתיהם ומשעת מכירה הוה ליה טעות אבל היכא דמכירה לאו בטעות הואי כגון חזרו בהן מוכרי החיטין לאחר שמכרו אלו בתיהם או שבאו חיטין ממקום אחר שעדיין לא נעקרו ממקומם לא הדרי: אי הכי היינו ודאי דאמר ליה כו' נמצאת מכשילן. דאי בעי לזבוני קרקע לא ימצאו קונים: ואמר לי' אין בצורתא בנהרדעא משכח שכיח. וחיישינן לדלמא אתו ארבי דקיימי בעקולי והדרי זבינייהו שמע מינה טעמא משום מקח טעות הוי דאי בדאתו חטין ממקום קרוב או שבאו לאלו לבדם דטעמא משום זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הוה מידי דלא שכיח הוא וליכא מכשול: מתני' בין מן הארוסין. שאין לה מזונות ומוכרת לכתובה: בין מן הנשואין. שהיא מוכרת למזונות מוכרת שלא בבית דין: רבי שמעון אומר מן הנשואין. שהיא מוכרת למזונות: מוכרת שלא בבית דין. שאי אפשר לה להיות יושבת ומתענה עד שיזדקקו לה בית דין אבל מן האירוסין שאין מכירתה אלא לכתובה לא תמכור אלא בבית דין: גמ'

או דלמא נהי דאחריות דעלמא כו'. ולא דמי לההיא דלעיל (דף צב.) ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר ראובן ולקחה משמעון באחריות דבמסקנא אמר רבא נהי דאחריות דעלמא לא קביל עילויה אחריות דנפשיה מי לא קביל עילויה לא דמי דהתם ודאי כיון שראובן לוה דין הוא שיטרפו ממנו הקרקע ואין על שמעון לפרוע כיון דבאת לידי ראובן הנאה שקבל המעות אבל הכא שהיורשין חייבין לה מזונות יכולה למכור ולחזור ולטרוף שהרי כשחוזרת וטורפת חוב שלה היא נפרעת ואין כאן עיוות הדין כלל: וסמך לה שתגבה כתובתה מן . השאר. וא''ת מאי נפקא לה מינה בין מה שהיתה מוכרת למזונות ובין מה שתמכור לכתובה נפקא מינה שתוכל למכור ביחד כדי כתובתה אבל למזונות אינה מוכרת אלא לששה חדשי' ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום ועוד אם נשאת אחר שמכרה הלוקח לא יתן כי אם אחת לל' יום ולא תוכל לגבות מהן לכתובה דהא מטלטלין נינהו ומזונות אבדה: מאי סמך לה ש''מ שיירא אין לא שיירא לא. וא''ת תקשי מהכא לרמי בר חמא דהוה בעי למימר לעיל גבי ראובן שמכר שדה לשמעון דאפילו אחריות דנפשיה לא קביל עילויה והא בהך ברייתא אמרי' גבי אשה אחריות דנפשה מיהא קיבלה עלה וכ''ש התם לפי מה שפירשנו לעיל וי''ל דמצי למימר רמי בר חמא דהכא ודאי אחריות דנפשה מקבלת [אע''ג דאחריות איתמי היינו מעלמא אבל אנפשה מיהו קיבלה] דהא אינה מוכרת בהדיא שלא באחריות אבל התם שמכר לו בהדיא שלא באחריות אפילו אחריות דנפשיה לא קביל עילויה. מ''ר: זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זביני כו'. וכגון שגילה דעתו בשעת המכר דאמר דליזבן תורי קא זבין להו דאי שתק הוו להו דברים שבלב וכן בפרק ב' דקידושין (דף מט:) גבי ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל התם נמי בדגלי דעתיה ויש דברים שאינו מועיל בהם גילוי דעת עד שיתנה כגון אם היה מוכר מלבושיו אדעתא למיסק לארץ ישראל דזהו דבר שאין רגילין למכור אדעתא דהכי התם ודאי אין מועיל גילוי דעת שאם לא תאמר כן מעכשיו אין צריך לשום תנאי אלא גילוי דעת בעלמא ובכל מקום בעינן דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן תנאי כפול אלא ודאי גילוי דעת במילתא שאין רגילות לעשות כן לא מהני עד שיתנה ויש דברים דאפילו גילוי דעת אין צריך כגון שטר מברחת דלעיל פרק האשה שנפלו (דף עט. ושם.) וכן ההיא דבפרק מי שמת (ב''ב קלב. וקמו:) דתניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח''כ בא בנו רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה בידוע שאם היה יודע שבנו קיים לא היה כותב. מ''ר: אי הכי היינו דא''ל רמי בר שמואל לרב נחמן א''כ נמצאת מכשילן כו'. פי' רש''י אי הכי היינו ודאי דא''ל נמצאת מכשילן כו' א''ל בצורתא משכח שכיחי וחייש דלמא אתו ארבי בעקולי והדרי זביני דאי בדאתו ממקום קרוב או שבאו לאלו לבדן דטעמא משום דזבין ולא איצטריך ליה זוזי הדרי זביני מילתא דלא שכיח הוא וליכא מכשול וקשה לפירוש זה דמאי הוכחה היא לעולם אימא לך משום דלא אצטריכו ליה זוזי הדרי זביני ומיהו כל שכן היכא דהוו בעקולי כדמוכח שמעתא דאז הוי מקח טעות יותר ואם כן שפיר קאמר דנמצאת מכשילן לעתיד הואיל דבכל ענין הדרי זביני כדפרשינן הלכך נראה כמו שפירש רשב''ם אי הכי קושיא הוא הואיל דאמר דהאי הדרי זביני דוקא משום דבעקולי הוו קיימי היכי קאמר בצורתא בנהרדעא משכח שכיח הלא זאת בצורתא דארבי בעקולי הוו קיימי פשיטא דלא שכיח הוא ובשלמא אי פשטינן מינה זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זביני היינו ודאי דשכיחא דרוב פעמים היה להם בצורתא וניחא נמי לפי זה הא דפסקינן הלכתא לפי פשיטת הבעיא: