כתובות צח ע"א

בבתוליה שיהו כל בתוליה קיימין בין בכדרכה בין שלא כדרכה ההיא איתתא דתפסה כסא דכספא בכתובתה קתבעה מזוני אתאי לקמיה דרבא אמר להו ליתמי זילו הבו לה מזונות לית דחש להא דר' שמעון דאמר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף שלח ליה רבה בריה דרבא לרב יוסף מוכרת שלא בב''ד צריכה שבועה או אין צריכה שבועה ותבעי לך הכרזה אמר ליה הכרזה לא קמיבעיא לי דא''ר זירא אמר רב נחמן אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום ה''ד אי דאכרוז אמאי לא עשתה ולא כלום אלא לאו דלא אכרוז ולעצמה הוא דלא עשתה ולא כלום הא לאחר מה שעשתה עשתה לעולם דאכרוז ודאמרי לה מאן שם ליך כי האי דההוא גברא דאפקידו גביה כיסתא דיתמי אזל שמה לנפשיה בארבע מאה זוזי אייקר קם בשית מאה אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה מאן שם לך והלכתא צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה:
מתני' אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל אפילו היא אומרת אחזיר דינר ליורשין מכרה בטל רשב''ג אומר לעולם מכרה קיים עד שתהא שם כדי שתשייר בשדה בת תשעה קבין ובגנה בת חצי קב וכדברי רבי עקיבא בית רובע היתה כתובתה ארבע מאות זוז ומכרה לזה במנה ולזה במנה ולאחרון יפה מנה ודינר במנה של אחרון בטל ושל כולן מכרן קיים:
גמ' מאי שנא שוה מאתים במנה דאמרי לה את אפסדת שוה מנה במאתים נמי תימא אנא ארווחנא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צח - א

והוסיף הכתוב ואמר: "בבתוליה" כדי ללמד: עד שיהו כל בתוליה קיימין לענין בעילה, ^[1] שלא נבעלה כלל, בין בכדרכה בין שלא כדרכה, והנבעלת שלא כדרכה נפסלה לכהן גדול.

מעשה בההיא איתתא דתפסה כסא דכספא [תפסה כוס של כסף] במקצת כתובתה, ובאה וקתבעה מזוני [תבעה מזונות].

אתאי לקמיה דרבא [באה האשה לפני רבא]!

אמר להו רבא ליתמי:

זילו הבו לה מזונות [תנו לה את מזונותיה שלא הפסידתם בתפיסה למקצת כתובה] -

כי לית דחש להא דרבי שמעון [אין מי שיחוש לשיטתו של רבי שמעון], דאמר: לא אמרינן "מקצת כסף ככל כסף"; אלא, כיון שלא תפסה אלא מקצת כתובתה, ועדיין נשאר מקצת כתובתה חוב על היתומים, הרי זה כאילו נשאר עדיין כל חוב הכתובה על היתומים, ולא הפסידה את מזונותיה. ^[2] שלח ליה רבה בריה דרבא שאלה לרב יוסף:

אלמנה המוכרת שלא בבית דין, האם צריכה היא שבועה? כלומר, האם יכולים היתומים להשביעה שלא מכרה ביותר מכפי ששמו השמאים את הקרקע, שאם מכרה ביותר שייכת התוספת ליתומים, ^[3] או אין צריכה שבועה?

אמר לו רב יוסף לרבה בריה דרבא: ותבעי לך אם צריכה היא הכרזה שלשים יום ש"כל הרוצה לקנות יבא ויקנה", וכדרך שעושין בית דין כשהם מוכרים קרקעות של היתומים!? ^[4]

אמר ליה רבה בריה דרבא לרב יוסף: הכרזה לא קמיבעיא לי [איני מסתפק בזה] ופשיטא לי שאינה צריכה הכרזה! ^[5]

משום דאמר רבי זירא אמר רב נחמן:

אלמנה ששמה לעצמה [לקחה את קרקעות היתומים לעצמה בדמי הכתובה ולא מכרתם לאחר] לא עשתה ולא כלום, ואם רצו היתומים לתת לה מעות לאחר זמן ולהחזיר לרשותם את הקרקע הרשות בידם. ^[6]

והרי היכי דמי, באיזה אופן דיבר רב נחמן!?

אי דאכרוז האלמנה ולא נמצא מי שיקנה את הקרקע במחיר "שקנתה" היא את הקרקע -

אמאי לא עשתה ולא כלום, למה תיגרע היא משאר קונים.

אלא לאו דלא אכרוז האלמנה.

ולמדנו, שאם שמה לעצמה הוא דלא עשתה ולא כלום, הא אם מכרה אותן לאחר, מה שעשתה עשתה ואף שלא הכריזה.

ודחינן: לעולם דאכרוז. וומכל מקום אם שמה אותן לעצמה לא עשתה ולא כלום, כיון דאמרי לה: "מאן שם ליך", ממי קבלת מכירה זו!? הרי לא מבית דין ולא מן היתומין קבלת, לפיכך לא יצא הקרקע מרשות היתומים. ^[7]

כי האי דההוא גברא, דאפקידו גביה כיסתא דיתמי [וכפי שהיה מעשה באדם שהפקידו בידיו מספוא ^[8] של יתומים], על מנת שימכרנו לאחרים. [לפי הר"ן ב"מ לב א].

אזל הלך הנפקד ושמה לנפשיה קנה את המספוא לעצמו בארבע מאה זוזי [בארבע מאות זוז].

לאחר מכן אייקר [התייקר] הכיסתא וקם בשית מאה [התייקר המספוא והיה שוה שש מאות זוז].

אתא הנפקד לקמיה דרבי אמי, אמר ליה רבי אמי: מאן שם לך!? והלכתא: אלמנה צריכה שבועה, ואינה צריכה הכרזה.

מתניתין:

אלמנה שהיתה כתובתה מאתים, ומכרה קרקע של יתומים השוה מנה, במאתים זוז.

או שהיתה הקרקע שוה מאתים זוז, ומכרה אותה במנה -

הרי זו נתקבלה כתובתה. ואפילו כשקבלה פחות מכתובתה, מפני שאנו אומרים לה: את הוא שהפסדת!

אבל אם היתה כתובתה מנה, ^[9] ומכרה מקרקע היתומים בבת אחת שוה מנה ודינר - שהוא יותר מהחוב המגיע לה - במנה - הרי מכרה בטל. לפי שאותו דינר מיותר אין לה רשות למכור, ונמצא שכל המכר היה בטעות, שהרי בבת אחת היה. ^[10]

ואפילו אם היא אומרת אחזיר את הדינר שהפסדתי ליורשין, ^[11] בכל זאת מכרה בטל.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

לעולם מכרה קיים והיא תחזיר את התוספת ליורשים, עד שתהא שם כדי שתשייר בשדה בת ^[12] תשעה קבין [בית תשעה קבין] שהוא שעור שדה, ובגנה בת חצי קב שהוא שיעור גינה.

כלומר: שיהא שיעור האונאה גדול כל כך, עד שאם לא היתה מוכרת בזול היה נשאר בשדה בית תשעה קבין, ובגינה בית חצי קב. ^[13]

וכמו דברי רבי עקיבא, ששמענו במקום אחר, הסובר ששיעור גינה הוא "בית רובע הקב". ^[14] ואף כאן השיעור של "גינה" הוא בית רובע.

היתה כתובתה ארבע מאות זוז, ומכרה קרקע של היתומים לכמה אנשים, לזה, לקונה הראשון היא מכרה שוה מנה במנה, ולזה, לקונה השני היא מכרה שוה מנה במנה, וכן לשלישי, ^[15] ולאחרון מכרה קרקע יפה מנה ודינר - במנה, הרי:

מכרו של אחרון שמכרה לו בזול בטל [לדעת חכמים], ואילו של כולן, השלושה הראשונים שמכרה להם קרקע בשוייה, מכרן קיים.

גמרא:

שנינו במשנה: אלמנה שהיתה כתובתה מאתים, ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה - נתקבלה כתובתה:

ותמהה הגמרא: מאי שנא כשמכרה שוה מאתים במנה שאתה אומר שמכרה קיים, כיון דאמרי לה היתומים את אפסדת [את הפסדת]! כשמכרה שוה מנה במאתים, נמי, תימא [תאמר] היא ליורשים: אנא ארווחנא [אני הוא שהרוחתי] שמכרתי ביוקר, אבל אתם הרי לא שלמתם לי אלא מנה, ונשאר חוב מנה של הכתובה עליכם!? ^[16]

אמר רב נחמן אמר תירץ רבה בר אבוה:

הערות

^[1] א. כן כתב רש"י, וכוונתו, דלרבי אלעזר ורבי שמעון הרי אין צריך שיהו כל בתוליה קיימין, שהרי הם מכשירים הם את הבוגרת, ולכן פירש שיהיו כל בתוליה קיימין דרך בעילה, ולא בתולים ממש; והתוספות פירשו באופן אחר, ונראה מדבריהם שאין הם גורסים "כל" בתוליה. ב. כתב רש"י ביבמות נט א "כיון דאיתרבאי בוגרת להתירא איצטריך למיסר שלא כדרכה".

^[2] ראה ברי"ף לעיל [נה ב מדפי הרי"ף] שהקשה מכאן על מה שמסיקה הגמרא לעיל צו א, שתפיסת מטלטלין לכתובה אינה מועלת, וראה שם אם היתה תפיסה זו מחיים או לאחר מיתה.

^[3] כן ביאר הריטב"א כוונת דברי רש"י, וראה שם שביאר, למה הוצרך רש"י לפרש כן; והתוספות חלקו על רש"י, ופירשו שהשבועה היא שלא זלזלה בנכסים.

^[4] ביאר הריטב"א: "פירוש, דהא הכרזה קדמה לשבועה והא בהא תליא, דודאי אם מכרה בהכרזה ידוע הוא בכמה מכרה ואינה צריכה שבועה, ואם לא מכרה בהכרזה דינא דתבעי שבועה", ופירוש זה הוא על פי שיטתו של רש"י - שהסכים עמה הריטב"א - במהות השבועה. והתוספות [ד"ה ותיבעי, וראה בדבריהם סוף ד"ה מוכרת] לפי שיטתם שהשבועה היא שלא זלזלה בנכסים ודלא כרש"י, ביארו: "דמדקמבעיא לך שבועה, מכלל דפשיטא לך דלא בעי הכרזה, דאי בעי הכרזה כל שכן דצריכה שבועה", והיינו כי ההכרזה והשבועה היא משום שלא תזלזל בנכסים, כמבואר בדבריהם סד"ה מוכרת.

^[5] כתבו התוספות לבאר את טעם הדבר שהיא אינה צריכה הכרזה, ואילו בית דין צריכים הכרזה, כי רק בית דין שאם טעו בשומא של הקרקע עד שתות מכרן קיים, לכן מכריזים הם כדי שלא להפסיד את היתומים, אבל אשה שאם מכרה אפילו שוה מנה ודינר במנה הרי מכרה בטל וכמו ששנינו לקמן בעמוד זה במשנה, לכן היא מוכרת בלא הכרזה.

^[6] ראה ב"מלא הרועים" שהביא מהמהרש"ל והרמ"א שהקשו, הרי אף שומא של בית דין קיימא לן שיכולים להחזיר ד"שומא הדר" כמבואר בבבא מציעא פרק ג.

^[7] לשון רש"י הוא: "ממי קיבלת מכירה זו לא מבית דין ולא מיתומין, לפיכך לא יצא הקרקע מרשות היתומים, אבל היכא דשמת לאחריני נפק מרשות היורשין, שהרי נתנו לה חכמים רשות". וכתב הריטב"א על פירושו של רש"י: "ולפירוש זה, בעל הבית שעשה שליח למכור לו קרקע אפילו בדמים ידועים [כמו כאן שהיא מוכרת על פי בית דין הדיוטות השמים את הקרקע] אינו יכול ליקח לעצמו, דאמרינן מאן זבין לך, שאין אדם מוכר לעצמו; ולישנא ד"מאן שם ליך" לא אתיא שפיר ללהאי פירושא". "והגאונים ז"ל פירשו: מאן שם ליך, שמא לא דקדקת יפה בשומא, אף על פי שבבית דין הדיוטות לקחה, חיישינן שמא כיון דלעצמה הוא לא דקדקו יפה בשומתם". ולשון התוספות הוא: "מאן שם ליך, כלומר: מי החזיקך באלו הנכסים, שאין לך אדם שיכול לזכות בקרקע חבירו אם לא יחזיקוהו בה בית דין, אבל הא לא קאמר שומא ממש, דאף על גב דליכא בית דין מומחין, בית דין הדיוטות מיהא איכא".

^[8] רש"י בפירוש ראשון.

^[9] לאו דוקא מנה, והוא הדין אם היתה כתובתה מאתיים, ומכרה שוה מאתים ודינר במאתים. וכן לאו דוקא אם מכרה שוה מנה "ודינר" במנה, אלא אפילו בטעות כל שהיא, מכרה בטל, וכמבואר ברש"י לקמן קא א, וברא"ש שם סימן יז.

^[10] א. נתבאר על פי רש"י. והריטב"א כתב: "אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים, או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה, פירוש והמכר קיים, וטעמא משום דכל היכא דאוזילה בדנפשה [לשון זה נלקח מדברי הגמרא צט א, "אוזיל בדיתמי" ו"אוזיל בדידה"], כלומר שהטעות היא בתוך כתובתה הרי הוא כאילו היא מוכרת משל עצמה, ואין אונאה לקרקעות, אבל היכא דאוזילא בדיתמי, דהיינו במה שהוא יותר מכתובתה, הויא כשליח וחוזר המכר בכל שהוא, כדאיתא בסיפא". והמאירי כתב: "שוה מנה במאתים, נתקבלה כתובתה, ומה שהרויחה במכירתה הרויחה ליתומים, ואם מכרה שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה גם כן, ומה שהפסידה הפסידה לעצמה, אבל המקח אינו בטל שאם מצד המוכר הרי אין אונאה לקרקעות, ואם מצד היתומים הרי אין מגיע להם הפסד מכך, אבל אם היתה כתובתה מנה והוזילה במכירתה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל, שלא אמרו אין אונאה לקרקעות או דין אונאת שתות במטלטלין, אלא כשטעה בו בעל הקרקע או המטלטלין, אבל כל שטעה שליח אף בכל שהו המכר בטל, וכן באלמנה ". ב. מה שנתבאר בפנים על פי הראשונים שהמשנה עוסקת שהיא הוזילה את המחיר, בגמרא שקלו וטרו בזה, אם מדובר באופן שהוזילה, או באופן שמכרה בשויה רק שלה לא היה מגיע אלא מנה, ראה בגמרא צח ב וצט א.

^[11] פירוש, את הכסף שקבלתי מן הלוקחים; ואם אומרת אחזיר את הקרקע עצמה שאקננה ואחזירנה, ראה בזה בגמרא, ובמה שכתב המאירי כאן.

^[12] במשניות שבמאירי הגירסא: בית תשעה קבין, בית חצי קב.

^[13] כתב רש"י, הוא הדין אם לא מכרה את כל השדה ונשאר בה כדי שאם יצרפו את שיעור האונאה ישאר שיעור זה. והטעם בכל זה פירש רש"י, דכיון דיש ליתומים קרקע שם כשיעור שדה, יאמרו לה אין רצוננו למכור קרקע הראוי לנו, אבל אם אין האונאה ראויה להצטרף לכדי שדה, כיון שמחזרת להם את הדינר הרי לא הפסידתם כלום.

^[14] כלומר: רובע בית קב, רמב"ם בפירוש המשניות.

^[15] גירסת המשנה במאירי: לזה במנה ולזה במנה ולזה במנה.

^[16] ביאר הריטב"א: "מאי שנא שוה מאתים במנה שנתקבלה כתובתה דאמרי לה את אפסדת", כלומר: שחושבים אנו את הדבר כאילו כבר נתקבלה כתובתה קודם שמכרה ונסתלקה מן הכתובה בקרקע ההוא כששמוהו לה, ולאחר שנתקבלה כתובתה הלכה היא ומכרה עבור עצמה, "שוה מנה במאתים נמי נימא אנא ארווחנא" כלומר: תאמר אני במנה קבלתיו, והריוח לעצמי כאילו מכרתי בשלי. ורש"י במהדורא קמא כתב כעין זה: מאי שנא שוה מאתים במנה דנתקבלה כתובתה דאמרינן את אפסדת דיהבת שוה מאתים במנה ובדידך אפסדת, שוה מנה במאתים נמי ניזיל בתרה ותימא הך אלמנה אנא ארווחי ובדידי ארווחי.

"בבתוליה" כוונתו שיהו כל בתוליה קיימין שלא נבעלה כלל, בין בכדרכה בין שלא כדרכה. ואם כן, אין זה שייך לבעיה לגבי "מקצת כסף ככל כסף".

א מסופר: ההיא איתתא דתפסה כסא דכספא [אשה אחת שתפסה כוס כסף] מנכסי היתומים לשם גביית חלק מכתובתה, קתבעה מזוני [ותבעה מזונות]. אתאי לקמיה [באה לפני] רבא לדין. אמר להו ליתמי [להם ליתומים]: זילו הבו [לכו תנו] לה מזונות, כי לית דחש להא [אין מי שחושש לזו] שאמר ר' שמעון, שאמר: לא אמרינן [אין אנו אומרים] מקצת כסף ככל כסף.

ב שלח ליה [לו]: רבה בריה [בנו] של רבא לרב יוסף שאלה זו: מוכרת שלא בבית דין, האם היא צריכה שבועה שלא נטלה יותר מן הראוי לה, או אין צריכה שבועה? החזיר לו רב יוסף: ותבעי [ותישאל] לך אם צריכה הכרזה, שעוד טרם המכירה יעשו הכרזה פומבית כדי להעריך כראוי את שווי הנכסים?

אמר ליה [לו]: בענין הכרזה לא קמיבעיא [מסופק] לי, שהרי אמר ר' זירא אמר רב נחמן: אלמנה ששמה (העריכה) את הנכסים ונטלה אותם לעצמה כפרעון כתובתה לפי חשבון זה — לא עשתה ולא כלום.

ומעתה יש לברר היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאכרוז [אם שהכריזו] והגיעו לקביעת סכום מסויים לנכסים — אמאי [מדוע] לא עשתה ולא כלום? שדינה הלא ככל קונה אחר! אלא לאו [האם לא] מדובר שלא אכרוז [הכריזו], ומכאן נלמד שאם מכרה לעצמה הוא שלא עשתה ולא כלום, הא [הרי] אם מכרה לאחר — מה שעשתה עשתה. למרות שלא היתה הכרזה.

ודוחים: לעולם מדובר דאכרוז [שהכריזו], ודאמרי [ושאומרים] לה: מאן שם ליך [מי העריך לך]? שאף על פי שהדבר נעשה בפומבי, בכל אופן הערכה לא היתה כאן.

כי האי [כמו מעשה זה] דההוא גברא דאפקידו גביה כיסתא דיתמי [שאדם אחד שהפקידו אצלו אלמוגים של יתומים]. אזל שמה לנפשיה בארבע מאה זוזי [הלך העריך את האלמוגים לעצמו בארבע מאות זוז] ולקחם לעצמו. אייקר קם בשית מאה [התייקר מה שהיה בכיס ועמד בשש מאות].

אתא לקמיה [בא לפני] ר' אמי לשאול, למי מגיע רווח זה, לו או ליתומים. אמר ליה [לו] רב אמי: מאן שם [מי העריך] לך שיתיר לך למכור? ומאחר ואתה הוא שהערכת לעצמך לכן מכירתך לא היתה כדין, ונשארו האלמוגים ברשות היתומים, והרווח שלהם.

ומסכמים, והלכתא [והלכה]: צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה.

ג משנה אלמנה שהיתה כתובתה מאתים, ומכרה שוה מנה מן הנכסים במאתים, או שוה מאתים מן הנכסים וקיבלה רק במנה — הרי זו נתקבלה כתובתה, ואין לה תביעה נוספת.

היתה כתובתה מנה, ומכרה שוה מנה ודינר במנה — מכרה בטל, שהרי נמצא שמכרה נכסים שלא היו שייכים לה. אפילו היא אומרת אחזיר דינר עודף זה ליורשין — בכל זאת מכרה בטל.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם מכרה קיים, עד שתהא שם הטעות במכר בגודל כזה כדי שתשייר בשדה בת תשעה קבין, שאם לא היתה טועה היה נשאר בשדה שיעור זה, שהוא השיעור הקטן ביותר של שדה הראוי לעיבוד, שאז יכולים היתומים לטעון שאין רצונם לוותר על שדה השייך להם. אבל אם שיעור הטעות פחות מזה — די אם תחזיר ליתומים. ובגנה שיעור הטעות שאם טעתה בכך אין די במה שתחזיר ליתומים — כל שבשל טעותה לא נותרה גינה בת חצי קב שהוא השיעור הקטן ביותר לגינה הראויה לעיבוד, או כדברי ר' עקיבא בגינה בית רובע.

היתה כתובתה ארבע מאות זוז ומכרה לזה, לאדם אחד קרקע ששווייה מנה במנה, ולזה, לאחר, קרקע ששווייה מנה במנה, וכן לשלישי, ולאחרון מכרה מה שהיה יפה (שווה) מנה ודינר במנה בלבד — המכר של אחרון בטל, ושל כולן מכרן קיים, שהרי מכרה במחיר הנכון.

ד גמרא על ההלכה הראשונה במשנה שאם מכרה שווה מאתים במנה או מנה במאתים אין לה עוד תביעה לכתובה, שואלים: מאי שנא [במה שונה] כשמכרה שוה מאתים במנה שאינה נוטלת כתובתה — דאמרי [שאומרים] לה היורשים: את אפסדת [הפסדת] לעצמך, שלא ידעת למכור כראוי, ונטלת מן הנכסים את השיעור הראוי לך, אולם אם מכרה שוה מנה במאתים, נמי תימא [גם כן תאמר היא]: אנא ארווחנא [אני הרווחתי] ומשלכם לא נטלתי אלא שווה מנה, ומגיע לי איפוא עוד שווה מנה!

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

When the verse states “in her virginity,” the intent is that her sign of virginity should be fully intact, with her not having engaged in sexual intercourse of any kind, whether in the typical manner or through atypical sexual intercourse. Therefore, this dispute is not relevant to the dispute with regard to whether part of the money can be considered akin to all of the money.

§ The Gemara relates: There was a certain woman who seized a silver cup as partial payment of her marriage contract and who also demanded sustenance. She came before Rava for judgment. He said to the orphans: Go and give her sustenance, as there are none who are concerned about the ruling of Rabbi Shimon, who said that we do not say that part of the money has a status like the entire sum of money.

§ Rabba, son of Rava, sent this question to Rav Yosef: Does a woman who sells her late husband’s property when not in court need to take an oath that she has not taken more than she deserves, or does she not need to take an oath? Rav Yosef replied to him: But you should have raised the dilemma if prior to the sale she needs to make a public announcement in order to properly assess the value of the property.

He said to him in response: I am not raising the dilemma as to whether there needs to be a public announcement, as Rabbi Zeira said that Rav Naḥman said: A widow who assessed the property for herself and took from the property according to her own calculation has accomplished nothing.

Now what are the circumstances here? If they publicly announced that this property was for sale and arrived at an agreed upon assessment of its value, why is it that she has accomplished nothing? The same halakha that applies to any purchaser should apply to her. Rather, is it not that no public announcement was made; and doesn’t this teach that if she took it for herself, she has accomplished nothing, but if she sold it to someone else, then her action is effective, despite there not being any public announcement?

The Gemara rejects this: Actually, this is a case where they made a public announcement and where they said to her: Who assessed this for you? Although the sale was conducted publicly, there was still no assessment of the property value.

That case is similar to this incident of a certain man with whom someone had deposited coral belonging to orphans. He went and assessed the value of the coral for himself at four hundred dinars and then took it for himself. The coral appreciated in value and its value now stood at six hundred dinars.

He came before Rabbi Ammi to determine whether the profit belonged to the orphans or to him. Rabbi Ammi said to him: Who assessed this for you? Since you never had it assessed, neither the court nor the orphans sold it to you. Therefore, you never acquired the coral, and it remained in the possession of the orphans and the profit is theirs.

The Gemara concludes: And the halakha is that she is required to take an oath, but she is not required to make a public announcement.

MISHNA: In the case of a widow whose marriage contract was worth two hundred dinars and she sold property that was worth one hundred dinars for two hundred dinars, or if she sold property worth two hundred dinars for one hundred dinars, she has received payment of her marriage contract and can demand nothing more.

If her marriage contract was worth one hundred dinars and she sold property worth one hundred dinars and a dinar for one hundred dinars, the sale is void because she sold property that did not belong to her. Even if she says: I will return the additional dinar to the heirs, the sale is nevertheless void.

Rabban Shimon ben Gamliel says: Actually, the sale is valid. It is not considered an invalid sale until there is an error so extreme that had there been no mistake, there would have remained in the field an area required for sowing nine kav of seed, the smallest area of land worth working. In that case, the orphans can reasonably claim that they are unwilling to give up on the land that belongs to them. However, if the error is less than this, it is enough if she returns the remainder to the orphans. And in the case of a garden, the sale is void if, had there been no error, there would have remained an area required for sowing a half-kav of seed, as this is the smallest size of garden worth working. Or, according to the statement of Rabbi Akiva, an area required for sowing a quarter-kav of seed.

If her marriage contract was worth four hundred dinars, and she sold property to this one for one hundred dinars, and she sold property to that one for one hundred dinars, and again to a third one, and she sold property to the last one worth one hundred dinars and a dinar for only one hundred dinars, the sale of the last property is void, as the price she charged was below the market value. And all of the others, their sale is valid, as they were sold for the correct price.

GEMARA: The Gemara questions the first halakha mentioned in the mishna, which teaches that if the widow sold property worth two hundred dinars for one hundred dinars, or if she sold property worth one hundred dinars for two hundred dinars, in either case she can no longer demand any payment of her marriage contract. The Gemara asks: What is different about the case where she sold property worth two hundred dinars for one hundred dinars, where the halakha is that she has received her entire marriage contract, as the heirs can say to her: You caused yourself to lose out since you received from the estate the value of your entire marriage contract, but because you sold it improperly, you did not receive its full value. Why then, in the case where she sold property worth one hundred dinars for two hundred dinars, can she not also say to the heirs: I profited from the sale, but I received only the value of one hundred dinars from the estate, and I am entitled to another one hundred dinars?

Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מוכרת שלא בבית דין צריכה שבועה או אין צריכה שבועה. הרשב"א ז"ל הקשה על פירוש דהא דקתני (ערכין כא, ב) שום היתומים שלשים יום ושל הקדש ששים יום ומכריזין בבקר ובערב, הא אוקימנא לה בדוכתה לכתובה, וכדתנן בהדיא כדי לאשה בכתובתה ולבעל חובו בחובו. ואם כדברי הרב ז"ל לעולם אין מכריזין לכתובה, דמכי תבעה בבית דין הפסידה מזונותיה ונחוש לה. ופירש הוא ז"ל, דמוכרת בין למזונות בין לכתובה, ובלא בית דין דנקט, בית דין מומחין קאמר, והיינו טעמא דאסיקנא דצריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה, משום דבית דין הדיוטות אינם צריכים אלא לשום לה בלבד ומוסרין בידה למכור, והיא הולכת וחוקרת ומדקדקת בממכרה, דשבח הוא לה שתשביח בנכסי יתומים, הילכך צריכה שבועה שלא מכרה ביותר ואינה צריכה הכרזה, דחקירתה ודקדוקה דמקדקת במכירה הויא כהכרזה. אבל בשמוכרת בבית דין מומחין, הם הם המוכרים ולא היא, והילכך לעולם אין מוכרין בלא הכרזה, ומכאן יצא לנו דין זה (כן כתב תלמיד הרשב"א ז"ל בשטמ"ק).

מאן שם לך. כלומר מי מכרו לך לפי שהיא שלוחם למכור אבל לדידה מי מכרו. ומכאן נראה שאין השליח יכול לקנות לעצמו אפילו באותן דמים שהרשוהו הבעלים למכרו, לפי שהוא עושהו שליח להקנות הקרקע ללוקח, אבל לעצמו איננו יכול לזכותו ולקנותו דאין אדם מקנה לעצמו, שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות, וזה לא יצא מרשותו שהוא במקום בעלים עומד (שו"ת הרא"ש כלל קה סי' ב: מצאתי כתוב בשם הרשב"א בכתובות פר' אלמנה ניזונית).

לית דחייש להא דר"ש וכו' והוצרכו לומר כן משום דסתם מתני' כוותי' כדאיתא לעיל ואמרינן בעלמא דסתם מתני' ומחלוקות בברייתא הלכה כסתם משנה קמ"ל דלא חיישי' להכי א"נ דהא לאו סתמא היא אלא ר"ש קתני לה כולה וכדאמר בעלמא בפרק מרובה ודוכתי אחריני.

מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה פירש"י ז"ל צריכה שבועה שלא גבתה יותר מן הראוי לה והוצרך רבינו לפרש כן דאי שבועת אלמנה פשיטא שהיא צריכה ומשנה מפורשת היא ואלו שבועה שלא זלזלה במכירה ומכרה בדמים הראוי' אינה צריכה שהרי אינה מוכרת אלא בב"ד הדיוטות כדאיתא בפרק אלו מציאות וכדפרישנא לעיל לכך הוצרך לפ' שלא גבתה יותר שהרי ב"ד הדיוטות אינם יודעים בכמה מכרה אחר ששמו לה ואולי מכרה ביותר והמותר ההוא ליתומים כדאיתא לקמן:

אמר ליה ותבעי לך הכרזה פי' דהא הכרזה קודמת לשבועה והא בהא תליא דוודאי מכרה בהכרזה ידוע הוא בכמה מכרה ואינה צריכה שבועה ואם לא מכרה בהכרזה היכי תני דתבעי שבוע' ואסיקנא דצריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה, אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה כלום דאמר לה מאן שם לך פי' רש"י ז"ל מאן שם לך ממי קבלת מכירה זו לא מב"ד ולא מן היתומים לפיכך לא יצא קרקע מרשות היתומים אבל היכא דשמת לאחרים נפק מרשות היתומים ולפי' זה בעל הבית שעשה שליח למכור לו קרקע אפי' בדמים ידועים אינו יכול ליקח לעצמו דאמרי' מאן זבין לך שאין אדם מוכר לעצמו ולישנא דמאן שם לך לא אתי שפיר להאי פי'. והגאונים ז"ל פי' מאן שם לך כי שמא לא דקדקת יפה בשומא אע"פ שבב"ד הדיוטות לקחה חיישי' כיון דלעצמו הוא לא דקדקו יפה בשומתם ולפ"ז דינו של רבינו ז"ל צ"ת:

מתני' אלמנה שהיתה כתובתה מאתיים ומכרה שוה מנה במאתיים או שוה מאתיים במנה נתקבלה כתובתה פי' והמכר קיים וטעמא דמשום דכל היכא דאוזילה בדנפשה כלומר שהטעות היא בתוך כתובתה הרי הוא כאלו היא מוכרה משל עצמה ואין אונאה לקרקעות אבל היכי דאוזילה בדיתמי דהיינו מה שהיא יותר מכתובתה הוא כשליח וחוזר המכר בכל שהוא כדאיתא בסיפא ובירושלמי פריך אמתני' ויחזיר המקח ומוקים לה ר' יוחנן בשהוזל המקח או הוקר המקח פי' דבתר הכי לא הוה ביה אונאה וריש לקיש אמר שאין אונאה לקרקעות ואפשר דר"י לא מתרץ לה כר"ל משום דס"ל דאין אונאה לקרקעות עד פלגא אבל בפלגא יש להם אונאה ובדין הוא דבעלמא כל שיש בו אונאה מתחילתו המכר בטל אף על פי שהוזל או הוקר אבל הכא כיון דסוף סוף צריכה היא לחזור ולמכור ובדנפשה אוזלא עשאו' כאלו מכרה משל עצמה ממש בלא אונאה משום כח ב"ד ומסתברא דתלמודא דילן לית ליה כר"י מדלא פירשוה הכי וכדריש לקיש ודאי קי"ל שאין אונאה לקרקעות אפי' בפלגא או יותר כדברירנא בפרק הזהב ומיהו כל היכא דטעה שליח אפילו בכל שהוא חוזר כדאיתא לעיל וכדאיתא בסוף מתני' וטעמא דרישא כדפרישית כך נראה לי:

רשב"ג אומר לעולם מכרה קיים עד שתהא אונאה בענין שאם אתה אומר חוזר ישאר ליורשים שיעור שדה או גנה הוא הן שהיה שיעור באונאה עצמה הן שהיה שיעור בין האונאה והנשאר להם או שהיה הנשאר להם מרובה שראוי' האונאה להצטרף עמה והיכא דליכא שיעורא דאין בנשאר שיעור שדה או גינה אין הבעלים יכולים לומר לב"ח או ללוקח ולא הלוקח להם גוד טעותא או איגוד שאין לב"ח אלא חוב בין מרובה ובין מועט וכדאיתא בפרק בית כור בס"ד:

גמרא מ"ש שוה מאתיים במנה שנתקבלה כתובתה דאמרי לה את אפסדת (לי) כלומר דחשבינן לה כאלו נתקבלה כתובה מעיקרא ונסתלקה בקרקע והא כששמוהו לה וחזרה ומכרה לעצמה שוה מנה במאתיים נמי תימא אנא מרווחנא כלו' אני במאה קבלתיה והרויח לעצמו כאלו מכרתי בשלי:

המוכרת שלא בבית דין אינה צריכה הכרזה שאין הכרזה אלא למכירת בית דין אבל צריכה שבועה שלא גבתה יותר או שלא מכרה ביותר ממה ששמו לה ההדיוטות או שלא מכרה בפחות משומתם וכגון שהשמאים אינם לפנינו שכל שאינה צריכה אלא לבית דין הדיוטות אינה צריכה להם אלא לשומא אבל אחר שומתם מוכרת לעצמה אבל המוכרת בב"ד הם הם המוכרים ויש אומרין שאפילו היו השמאים כאן ומעידים צריכה שבועה כגון שהיתומים קטנים או שאינם כאן ואין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין ואין זה כלום שהרי יתומים תובעים אותה וכל ליפטר ודאי מקבלין ולא עוד שחכמי הדורות סוברים שבכל עניני אלמנה מקבלים שאם לא כן היאך אלמנה גובה בעידי מיתה אף מיתומים קטנים ויש מפרשים בשבועה זו שבועה הבא ליפרע מנכסי יתומים והספק היה אם יכולה למכור קודם שבועה כדי שלא נאחר לה מזונות ושתשבע אחר מכירה או צריכה לישבע קודם מכירה והעלו בה שצריכה שבועה קודם מכירה ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו שאם מכרה בלא שבועה מה שעשתה עשוי והביאו ראיה ממה שאמרו במשנתנו אלמנה בין מן האירוסין וכו' ואמרו בגמרא בשלמא מן הנשואין משום מזוני וודאי כשלא נשבעה היא שאם נשבעה הרי תבעה כתובתה ואבדה מזונותיה ויש שואלין בה וכי אם באה לישבע כדי שאם תמות לא יפסידו יורשיה כתובתה מי אבדה מזונותיה אלא שהדברים נראין כדעת ראשון וכל שמכירתו בב"ד אינו נמכר אלא בהכרזה אלא לקצת דברים כמו שיתבאר למטה וכבר ביארנו שכל שמכרה בינה לבין עצמה אם מכרה שוה בשוה מכרה קיים. ומכל מקום דוקא שמכרה לאחר אבל אם מכרה לעצמה לא עשתה כלום אפילו הכריזה ואפילו נמצא שוה בשוה הואיל ונתיקר עכשו ומסלקין אותה ונותנין לה דמי מזונותיה או דמי כתבתה דאמרינן לה מאן שם לך שהרי לא קבלתהו לא מבית דין ולא מן היורשים ואפילו הכריזה שמא בקשה לעצמה שמאים שאין בקיאים ואף השמאים הבקיאים הואיל ומכל מקום הדיוטות הם אינן שם אלא לשומא בעלמא ואין כח בידם להקנות לה קרקע ומה שאמרו בשלישי של מציעא ל"ה ב' מאימת אכיל פירי מכי שלמי יומי אכרזתא התם הואיל ושמוה בית דין זוכה בו מכי שלמי יומי אכרזתא אבל כל שלא שמוהו בית דין אומרין לה מאן שם ליך וכן כל שהפקידו לו בית דין מטלטלין של יתומים למכרם ושם אותם לעצמו אע"פ שבשווין שם לעצמו אם הוקרו אומרין לו מאן שם לך ורווחא ליתמי ויש מפרשים שלא אמרו במוכרת שלא בב"ד שמוכרת בלא הכרזה אלא למזונות אבל לכתבה לא ומביאין ראיה ממה שאמרו למטה שום הדיינין שלשים יום וקתני עלה על מנת ליתן לאשה בכתובתה והעמידוה במוכרת שלא בבית דין וכן בערכין כ"א ב' שום היתומים שלשים יום וכו' ומכריזין בערב ובבקר וכו' על מנת ליתן לאשה בכתובתה ואין בה הכרח כמו שיתבאר שאפשר דהנהו כשבית דין מוכרין ולא האלמנה וכן נראה דעת גדולי המחברים שכתבו שאף לכתובה אינה צריכה הכרזה כל שמוכרת שלא בב"ד וגאוני הראשונים כתבו בשליח שלקח לעצמו נכסים שהיה בעל הבית משלחו למכרם שמקחו בטל ואומרין לו מאן שם לך ואם מכר לאחר אף הוא משביעו שלא מכר ביתר כדין אלמנה:

המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל אפילו היא אומרת אני אחזיר את הדינר ליורשין מכרה בטל רשב"ג אומר לעולם מכרה קיים עד שיהא שם כדי שתשייר בשדה בית תשעה קבין ובגנה בית חצי קב וכדברי ר' עקיבא בית רובע היתה כתובתה ארבע מאות ומכרה לזה במנה ולזה במנה ולזה במנה ולאחרון יפה מנה ודינר במנה של אחרון בטל ושל כולם מכרם קיים:

אמר הר"ם פי' יאמר רשב"ג כאשר מכרה שדה בדמים פחותים מהשומא והיתה שוה השומא כל כך כאשר הוצאנו ממנו הסך תשאר בשדה בקעה יהא מדידתה בית ט' קבין או מותר חצי קב בגנה אז יהיה מכרה בטל וכבר ביארנו במקומות מסדר זרעים שהוא קבין ושמדידת בית סאה אלפים ות"ק אמות וכן בית קב ד' מאות אמה וי"ז אמה בתשבורת ובית רובע הוא רובע בית קב ואין הלכה כרשב"ג:

אמר המאירי אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה בינה לבין עצמה לכתובתה אחר שנשבעה שוה מנה במאתים נתקבלה כתובתה ומה שהרויחה במכירתה הרויחה ליתומים ואם מכרה שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה גם כן ומה שהפסידה הפסידה לעצמה אבל המקח אינו בטל שאם מצד המוכר הרי אין אונאה לקרקעות ואם מצד היתומים הרי אין מגיע להם הפסד בכך אבל אם היתה כתובתה מנה והוזילה במכירתה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל שלא אמרו אין אונאה לקרקעות או דין אונאת שתות במטלטלין אלא כשטעה בו בעל הקרקע או המטלטלין אבל כל שטעה שליח אף בכל שהו המכר בטל וכן באלמנה אפילו אמרה האלמנה אני אחזיר האונאה ליורשים אינו כלום הואיל והיתומים אין רוצים בקיום המקח וכן הדין בכל שליח ואם מכרה ביתר מכדי כתובתה כגון שהיתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה ודינר הואיל ובשוויה מכרה ורוצה להחזיר את המותר בקרקע ר"ל באותו קרקע בעצמו ממכרה ממכר מיהא בכדי הראוי לה למכור שאינה אלא כשליח המוסיף על דבריו ובמה שהרשהו מיהא מהני וכן יראה מסוגיית הגמרא שהיו מפרשים משנתנו שלא בהוזילה אלא בדרך זה ומאי מנה מנה שלה ר"ל שבמנה של כתובתה מכרה שוה מנה ודינר אלא שמכרתהו בשוויו ומחזרת המותר בקרקע והיה בא ללמוד מכאן בשליח המוסיף שנקרא מעביר וחזר ופירשה בשהוזילה הא בדרך זה מוסיף הוא וקיים אע"פ שהפוסקים לא הזכירוה רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם ממכרה קיים ר"ל בחזרת אונאה עד שיגיע ההפסד לשיעור שדה ר"ל שאלו היה המכר שוה בשוה נשתייר שם שדה בן תשעת קבין ועכשו שמכרה ביתר דינר אין שם תשעת קבין ובגינה בית חצי קב וכדברי ר' עקיבא בית רובע כמו שביארנו בראשון של בתרא י"א א' והלכה כתנא קמא היתה כתובתה ארבע מאות זוז ומכרה לזה במנה ולזה במנה שוה בשוה ולאחרון יפה מנה ודינר במנה של אחרון בטל וזו לא הוצרכה שהרי עכשו בשל יתומים הוזילה שהרי במנה אחרון לא נשאר לה כלום אצל היתומים וכבר הזכיר היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה אלא שלמדנו מה שאמר אחר כן ושל כלן קיים כלומר אפילו מכרה לראשונים שוה מנה ודינר במנה שהרי מכל מקום הואיל ונשתייר מכתבתה עדיין היא מקבלת אותו היתר בחשבון כתובתה ונמצאת מוזילה לעצמה ואע"פ שכבר למדנוה במה שאמר בתחלה שוה מאתים במנה ונתקבלה כתובתה ולא אמרו מכרה בטל התם הוא שבמכרה ראשונה נפרעה לגמרי ונסתלקה לה מבית היתומים אבל זו שעדין לא נסתלקה לה הוה אמינא ניגזר מנה ראשון אטו מנה אחרון ויהא מכרה בטל קמ"ל ויש אומרין שאף זו נשנית בגמרא לדעת האומר מעביר הוא אבל לדעת האומר מוסיף אפילו מכרה לראשונים שוה מנה ודינר במנה מכרה ומשנתנו דוקא בשהיו קרקעות מפזרים והם הקרויים קטיני כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מתני' אלמנה שהיתה כתובתה ר' ומכרה שוה ק' בר' או שוה ר' בק' נתקבלה כתובתה היתה כתובתה ק' ומכרה שוה ק' ודינר בק' מכרה בטל ואפי' היא אומרת אחזיר את הדינר ליורשים מכ"ב פי' שאותו דינר א"ל רשות למכור נמצא שכל המכר בטעות היה שהרי בב"א הי' רשבג"א לעולם מכרה קיים עד שתהא שם כדי שתשייר בשדה בת ט"ק ובגינה חצי קב וכדברי ר"ע בית רובע קב פי' מכרה קיים והיא תחזור את הדינר ליורשין כמה שהפסידתן עד שיהא באותו אונאה שיעור שאם לא היתה האונאה הי' משתייר ליתומים קרקע שיעור ט"ק שהוא שדה חשוב (או אם נשאר ליתומים) וראוי זה המועט שנתאנת להצטרף עמו אז וודאי מכרה בטל שאומרים לה אין רצוננו למכור הקרקע שלנו:

היתה כתובתה ד' מאות זוז ומכרה לזה בק' ולזה בק' ולאחרון שוה ק' ודינר בק' של אחרון בטל של כלן קיים:

מ"ש שוה ר' בק' דאמרי' לה את אפסדת שוה ק' בר' נמי תימא אנא ארווחנא פי' תאמר ליתומים אני טרחתי והרוחתי וחזרתי אחר לוקח שקנאו ביוקר אותו הריוח יהי' שלי ולמה הוא ליתומים אמר ר"נ ארב"א כאן שנה ר' הכל לבעל המעות דתניא הוסיפו לו מנה א' יתירה הכל לשליח דברי ר"י ר' יוסי אומר חולקין בשוה פי' ר"י סבר הכל לשליח דא"ל אנא ארוחי ור' יוסי אומר חולקין דאי לאו מעות לא יהיב לי' מידי הלכך נותנים מחצה לבעל המעות ומחצה לשליח שטרח והרויח והתניא ר' יוסי אומר הכל לבעל המעות אר"א ב"א אר"י ל"ק כאן בדבר שא"ב קצבה כאן בדבר שי"ל קצבה פי' אם הוא דבר שא"ל קצבה הכל הוא לבעל המעות שכל מה שנתן לו בעבור בעל המעות נתן לו ולא מצי למימר אנא ארוחי ואם הוא דבר שי"ל קצבה כגון פירות הנמכרים במנין חולקין שי"ל בעבור המעות עשה וי"ל פניו נשא הלכך חולקין ומתני' בקרקע שהוא דבר שא"ל קצבה הכל לבעל המעות מאי קמ"ל דשינויא דשנינן שנויא הוא פי' ודוקא כשדעת אחרת מקנה לו אז אמרי' שיהא הכל לבעל המעות דאמדינין דעתי' דלא יהיב אלא משום מעות אבל אם באיזה טעות בא להשליח יתרון בלא דעת אחרת מקנה הכל הוא לשליח שאם הרויח הוא בתחבולותיו למה יתן כלום כיון שעשה לו שליחותו משלם:

שלח לי' רבא ברי' דרב יוסף מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה או אינה צריכה שבועה. יש שפירשו צריכה שבועה שלא מכרה בפחות ואע"ג דקיי"ל דב"ד הדיוטות מיהת צריכה דהא קיי"ל אין מקבלי' עדים שלא בפני בעל דין וכיון דכן לית לן לקבולי סהדותייהו. וליתי' דליכא למימ' אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אלא שלא לחייב בעל דין שלא בפניו. אבל אם היו תובעין ראובן והוא מביא ראי' להפטר וודאי מקבלין ראיתו שלא בפני בעל דינו שלא לחייבו. ועוד הרי מקבלין שבועה ובהא נמי איכא למימר דלא ניקבצה שלא בפני בעל דין. ועוד דבכל מילי דאלמנה ליתן לן דינא דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין דאי לא אלמנה היכי גביא. והנכון כדברי רש"י ז"ל שפי' מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה שלא גבת' יותר. דאע"ג דקיי"ל היא צריכה ב"ד הדיוטות ה"מ למעבד לה שומ' אבל בתר הכי איהי מזבנה מנפשה ואמרי' ותיבעי לן הכרזה כלו' ותיבעי לך אי בעיא הכרזה דהא בהא תליא דאי בעיא הכרזה כיון דאכריזה שבועה לא תיבעי. ואי לא בעיא הכרזה מסתברה דשבועה תיבעי. ואסיקנא צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה הילכך מעיקרא מקמי דתיזבין כלל צריכה שבועה שלא נהנית מכתובתה כלום כדקיי"ל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה ולבתר הכי איבעיא מזבנה ולא בבי דינא ואפי' בדלית לה מזוני אפי' בגרושה דקיי"ל כעולא דאמר משום חינה כדמוכח במסכת ערכין וצריכה שבועה שלא גבתה יותר ואי בעיא ליפטירי נפשה מהאי שבועה בתרייתא דלא גבתה יותר תזבן בב"ד המומחין והן מכריזין ומוכרין לה והיינו דתנן שום היתומים שלושים יום כו' למכור לאשה בכתובתה. והיכא דגבי' לאו בבי דינא ומכרה מקמי דתשתבע שלא נהנית מכתובתה כלום ונראין דברים שמכרה בטל והרב אלפסי ז"ל כתב שמכרה קיים והביא ראי' לדבריו מהא דאמ' לעיל בשלמא מן הנישואין משום מזוני וכיון דאמרי' הכי משום מזוני אלמא דבת מתזנ' עסיקינן ואי בשנשבעת הרי הפסידה מזונותיה משעה שתבעה כתובתה בב"ד ונשבעת כדקיי"ל התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות אלא וודאי בשלא נשבעת ואמרינן שהיא מוכרת ואפי' לכתחלה ובלבד שתשבע בסוף. וליתה להאי ראי' דהא אפשר שנשבעת בב"ד בלא שתבעה כתובתה כדי שיהא הדבר מזומן בידה כל שעה שתרצה לגבות ולא תצטרך לשבועה. ועוד בשביל שאם מתה לא יפסידו יורשי' כדקיימא לן אדם מוריש שבועה לבניו. אי נמי משכחת לה דליכא שבועה וכגון שחייב מודה. ותו דאפי' אית' דאשתבע' ותבעה כתובתה ופסדא מזוני אפי' הכי איכא לפרושי דמן הנשואין אע"ג דהשתא לא מיתזנא משום תביעת כתובתה כיון שהיא בת מזונות וראוי' להן אקילו בה רבנן למכור לכתובתה שלא בב"ד כדי שתתרצה יותר מתחלה לתבוע כתובתה ותפסיד מזונות כעין ההוא דאמרינן התם במסכת ערכין בפר' שום היתומים במאי דאמרי' התם דמכרזינן ליתן לה לאשה בכתובתה היכי שבקי' מזוני דוודאי מפסדי' ונקטינן הכרזה דלא ידעינן אי מרואינן אי לא מרוחינן ואמרינן הא ל"ק בתובעת כתובתה בב"ד דקיי"ל דאפסדה מזוני. ומקשי' אי אין לה מזוני איזדקוקי נמי לא מיזדקיקנא לה דהא לעיל עלה פרישנ' התם דלא מיזדקיקנא לה אלא משום מזוני וכיון דאפסדה מזוני אמאי מיזדקיקנא לה ואמרי' אלא כיון דאיזדקק לה מעיקרא מיזדקיקנא לה בסוף כלו' שאלו לא היו ניזקקין לה בסוף אף היא לא תבוא מתחלה לתבוע כתובתה בב"ד. אע"פ שאינן דומות דשניא ההיא דהתם דלא מיזדקיקנא לה כל עיקר ובהא וודאי איכא למימר דילמא אתיא לאימניעי. ותו דאיכא לפרושי ההיא דהתם דלאו מהאי טעמא הוא אלא כפשט' לומר שכיון שהוזקקנו לתביעתה שהפסידה בשבילו מזונות ניזקקין לה לגמור כל תביעתה וכיון דראי' דרבינו ז"ל לא מוכיחא הכי בהדיא וודאי נראין דברים שמה שעשתה קודם שתשבע לא עשתה ולא כלום. וכן הדין בבעל חוב כל מקום שהוא צריך שבועה וזה נראה מבואר:

אמר רבא אמר רב נחמן אלמנה ששמה לעצמה כו':

עד שיהו בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה. פירוש בעינן שיהו אותן מקצת בתולים קיימין בכל מקום ולא מצינן למימר דאתא להכשיר שלא כדרכה דא"כ לשתוק קרא מינה ואנן ידעינן דאפילו מקצת בתולים ואיפכא ליכא למימר בבתוליה לאסור בבוגרת ויו"ד דבתוליה להכשיר שלא כדרכה דא"כ לשתוק קרא מתרווייהו ואנן ידעינן דבתולה שלימה משמע למעוטי בוגרת ובשלא כדרכה כשרה דבעולה שלא כדרכה לא ממעטא מבתולה כדפי' לעיל. הרא"ש ז"ל:

לית דחש להא דר"ש וכו'. הוצרכו לומר כך משום דסתם מתני' כותיה כדאיתא לעיל ואמרי' בעלמא דסתם מתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני' קמ"ל דלא חיישינן להכי א"נ דהא לאו סתמא אלא ר' שמעון קתני כולה וכדאמר בעלמא בפרק מרובה ודוכתי אחריני. הריטב"א ז"ל:

מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה וכו'. פירוש לרבנן אפילו לכתובה ולר' שמעון למזוני וא"ת מתניתין היא בפרק השולח אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה וליכא לאוקמה באלמנה מן האירוסין וכר' שמעון דאמר כל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד ובב"ד פשיטא דבעיא שבועה דדוחק להעמיד סתם מתני' כר"ש ועוד דע"כ איירי באלמנה מן הנשואין מדקתני סיפא נמנעו מלהשביעה כו' ככתוב בתוס'. וי"ל דמוכרת לכתובה מבעיא ליה דאלו למזונות קי"ל כחנן תשבע בסוף וכו' ככתוב בתוספות הרא"ש ז"ל:
והרמב"ן כתב וז"ל מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה פרש"י ז"ל שלא גבתה יותר ואחרי' פירשו שלא מכרה נכסים של יתומים בפחות וקשיא עלייהו והא קי"ל דצריכה בית דין הדיוטות ולמה תשבע הרי הם שמו לה והיאך גבתה יותר או מכרה בפחות ויש להשיב לפי שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין וזה שבוש שכיון שמכרה ויתומים תובעין אותה אם יש לה עדים ודאי מקבלים אותם לפטרה והרי אף שבועה כגון בנשבעין ונוטלין אין מקבלין שלא בפני בעל דין ומקבלין את זו ולא תהא שבועה גדולה מהעדאת עדים מק"ו ועוד שבכל עסקי אלמנה ודאי מקבלין עדים אלא אלמנה דגביא בעדי מיתה היכי משכחת לה דאפילו מקטנים ודאי גביא וי"ל דלדעת רש"י ז"ל שאין ב"ד הדיוטות צריכין אלא לשום לה והיא הולכת ומוכרת לעצמה ושמא היא גבתה יותר או שמא מצאה יותר משומן שהלוקח היה צריך לקרקע והם אינם בקיאים ולא הדבר מוטל עליהם לחקור אבל מוכרת בב"ד הם המוכרים ולא היא והיינו דאמרינן ארמלתא דזבין בי דינא דזבין. ובספר המקח לגאון ז"ל נראה כפי' זה שאמר ואע"פ שיהיה המכר במעמד שלשה הראוים להעיד לא נסתלקה השבועה מעליה כמה הגיע לידה ולי נראה דשבועת אלמנה הבאה ליפרע מנכסי יתומים קאמרי וקודם שתמכור קא מיבעיא לן מי אמרינן תמכור ואח"כ תשבע כדי שלא תשהא ותפסיד מהם מזונות בינתים ואסיקנא צריכה שבועה תחלה ואח"כ תמכור ואילו לאחר מכירה פשיטא לן דתשבע שבועה זו שמפני שמוכרת שלא בב"ד לא הפסידו היתומים אותה תקנה שא"כ כל האלמנות נוטלות כתובה שלא בשבועה ואפילו הגרושות נמי למאן דאמר משום חינא והיינו דקאמרינן ותבעי לך הכרזה כלומר מי בעיא הכרזה כשאר הנפרעין מנכסי יתומים או דילמא לא משהינן לה משום דמפסדא מזוני ופסקו שצריכה שבועה ולא הכרזה משום דלא ידעינן אם חייבין היתומים כלום עד שתשבע ועוד שאין שהות השבועה דומה לשהות ההכרזה. אבל ראיתי לרבינו הגדול ז"ל שאמר שאם מכרה האלמנה או נתנה במתנ' מנכסי היתומים כלום קודם שתשבע מה שעשת עשוי והביא ראיה ממשנתנו דקתני אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד ואתמר בגמרא בשלמא מן הנשואין משום מזוני ודבר זה הוא כשלא נשבעה שאם תאמר כשנשבעה כיון דנשבעה אין לה מזונות לפי שלא תשבע עד שתתבע כתובתה בב"ד ומשעה שתתבע כתובתה בב"ד אין לה מזונות. ואיני עומד על דעתו בזו הראיה ותמהני אם אמרה רבינו ז"ל לפי שאפשר לה שתשבע (וכ"כ הריטב"א לעיל בד"ה בשלמא מן הנשואין וכו' וכ"כ הרא"ה וכ"כ הר"ן ז"ל דף תקכ"ז) בלא תביעת כתובה כדי שלא יפסידו יורשיה אם מתה ועוד שאפילו תבעה נמי מוכרת שלא בב"ד ואע"פ שאין לה עכשו מזונות שאם תאמר אינה מוכרת אלא בב"ד אף היא אינה תובעת כתובה ונזונת והא דמיא לההיא דאמרינן במסכת ערכין אם בתובעת כתובתה בב"ד מזוני נמי לית לה ופריק כיון דמעיקרא מזדקקין לה השתא נמי מזדקקין לה פירוש שאם אין אנו נזקקין אף היא נמנעה מתחלה לבא ונמצאת מפסדת מזונות ועוד משכחת לה בתובעת מן האונס שלא הפסידה מזונות כדאיתא בירושלמי ויש מקומות אחרי' שאינה צריכה שבועה כגון שפטרה ממנו ומן היורשים ויחד לה ארעא בארבע מצרנהא או בחד מצרא וחייב מודה ואלמלא שפירש זו ההלכה נראה כמו שאמרתי היה אפשר שהדין שאמר רבינו ז"ל יהא נכון מאחר דקי"ל נכסי בחזקת אלמנה קיימי ואינה דומה לבעל חוב דעלמא שזו אינה צריכה ב"ד ואינה כמחוסרת מעשה שהרי בידה לישבע אבל זו השמועה צריכה תלמוד דמדקאמר שבועה סתם משמע שבועת אלמנה הבאה ליפרע מנכסי יתומים. עכ"ל הרמב"ן ז"ל. והרשב"א ז"ל הקשה על פירוש הרמב"ן דהא דקתני שום היתומים שלשים יום ושל הקדש ששים יום ומכריזין בבקר ובערב הא אוקימנא לה בדכותה לכתובה וכדתנן בהדיא כדי לאשה בכתובתה ולב"ח בחובו ואם כדברי הרב ז"ל לעולם אין מכריזין לכתובה דמכי תבעה בב"ד הפסידה מזונותיה ונחוש לה ופירש הוא ז"ל דמוכרת בין למזונות בין לכתובה ובלא ב"ד דנקט ב"ד מומחין קאמר והיינו טעמא דאסיקנא דצריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה משום דב"ד הדיוטות אינם צריכים אלא לשום לה בלבד ומוסרין בידה למכור והיא הולכת וחוקרת ומדקדקת בממכרה דשבח הוא לה שתשביח בנכסי יתומים הילכך צריכה שבועה שלא מכרה ביותר ואינה צריכה הכרזה דחקירתה ודקדוקה דמדקדקת במכירה הויא כהכרזה אבל בשמוכרת בב"ד מומחין הם הם המוכרים ולא היא והילכך לעולם אין מוכרין בלא הכרזה ומכאן יצא לנו דין זה. כ"כ תלמיד הרשב"א ז"ל:
וז"ל הר"י מטראני ז"ל צריכה שבועה פירוש צריכה שבועה כדין כל אלמנה דלא אתפסה בעלה צררי וכל זמן שלא נשבעה אין מכירתה מכירה או דילמא אין צריכה שבועה דשבועה זו ב"ד הוא דמשביעין אותה ומכירתה מכירה בלא שבועה והיתומים ישביעוה לכשירצו. ותבעי לך הכרזה אם היא צריכה הכרזה כמו ב"ד שאינן רשאין למכור אלא בהכרזה ואם מכרו שלא בהכרזה אין מכירתן מכירה כדבעינן למימר קמן ע"כ. ובמהדורא קמא כתב רש"י מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה שלא מכרה נכסי יתומים בפחות משווייהם. ותבעי לך אי בעינן הכרזה במאי דמכרה או לא דאין נכסי יתומים נמכרים אלא בהכרזה ע"כ. וז"ל תלמידי רבינו יונה פירש רש"י ז"ל דמלבד אותה שבועה דתנן הנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה קא מבעיא ליה אם נשבעת שלא מכרה בפחות ממה שאומרת וכ"ת מה שבועה צריכה לזה דהא אמרינן דצריכי תלתא גברי מהימני ובקיאי בשומא שהשמאים אינם עומדים לשם בשעת המכר אלא שעושים השומא בלבד ואח"כ מוכרת היא ופעמים ביותר ולפום הכי אמרינן שצריכה שבועה שלא מכרה ביותר ע"כ:
וז"ל הריטב"א פרש"י ז"ל צריכה שבועה שלא גבתה יותר מן הראוי לה והוצרך רבינו ז"ל לפרש כן דאי שבועת אלמנה פשיטא שהיא צריכה ומשנה מפורשת היא ואלו שבועה שלא זלזלה במכירה ומכרה בדמים הראוים אינה צריכה שהרי אינה מוכרת אלא בב"ד הדיוטות כדאיתא בפרק אלו מציאות וכדפרישנא לעיל לכך הוצרך לפרש שלא גבתה יותר שהרי אין ב"ד הדיוטות יודעים בכמה מכרה אחר ששמו לה ואולי מכרה ביותר המותר ההוא ליתומים כדאיתא לקמן. א"ל ותבעי לך הכרזה פירוש דהא הכרזה קדמה לשבועה והא בהא תליא דודאי אם מכרה בהכרזה ידוע הוא בכמה מכרה ואינה צריכה שבועה ואם לא מכרה בהכרזה היכי תנא דתבעי שבועה ואסיקנא דצריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה ע"כ:

אלמנה ששמאה לעצמה לא עשתה ולא כלום דאמרינן לה מאן שם ליך פרש"י ז"ל מאן שם ליך ממי קבלת מכירה זו לא מב"ד ולא מיתומים לפיכך כו'. ולפירוש זה בעל הבית שעשה שליח למכור קרקע אפילו בדמים ידועים אינו יכול ליקח לעצמו דאמרינן מאן זבין לך שאין אדם מוכר לעצמו דמאן שם ליך לא אתיא שפיר להאי פירוש והגאונים ז"ל פירשו מאן שם ליך כי שמא לא דקדקת יפה בשומא אע"פ שבב"ד הדיוטות לקחה חיישינן שמא כיון דלעצמה הוא לא דקדקו יפה בשומתם ולפירוש זה דינו של רבינו ז"ל צ"ת. הריטב"א ז"ל. ובמהדורא קמא פירש כפירוש הגאונים ז"ל וז"ל ששמה לעצמה שלקחה מנכסי יתומים במזונותיה לפי השום שלה אי דאכרוז ולא אשכחת דליתיב לה טפי הא אם מכרה לאחר מה שעשתה עשתה ואע"ג דלא אכרוז. דאמרינן לה אם נתייקרו הקרקעות ששוין הנכסים עכשו יותר מאותו שום ששמה לעצמה אמרינן לה מאן שם ליך דילמא ההיא שעתא הוו שוו טפי. כסיתא דיתמי אלמוגים קוראל"י בלעז. דזבן הוא על חד תרין בכספא וכדאמרינן בראש השנה מייתו ארבא וטענו לה חלא כו' ע"א כסיתא דיתמי מספוא שמה לעצמה שלקחה בחוב שהיה לה עליהן ע"כ:

מתני' אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים כו'. נתקבלה כתובתה פירוש והמכר קיים וטעמא משום דכל היכא דאוזילא בדנפשה כלומר שהטעות היא בתוך כתובתה הרי היא כאלו מוכרת משל עצמה ואין אונאה בקרקעות אבל היכא דאוזילא בדיתמי דהיינו במה שהוא יותר מכתובתה הויא כשליח וחוזר המכר בכל שהוא כדאיתא בסיפא ובירושלמי אמתני' ויחזיר המקח ומוקים לה ר' יוחנן בשהוזל המקח או שהוקר המקח פירוש ובתר הכי לא הוה ביה אונאה ור"ל מתרץ שאין אונאה לקרקעות ואפשר דר' יוחנן לא מתרץ לה כר"ל משום דס"ל דאין אונאה לקרקעות עד פלגא אבל בפלגא יש להם אונאה. ובדין הוא דבעלמא כל שיש בו אונאה בתחלתו המכר בטל אע"פ שהוזל או הוקר אבל הכא כיון דסוף סוף צריכה היא לחזור ולמכור ובדנפשה אוזילא עשאוה כאלו מכרה משל עצמה ממש בלא אונאה משום כח ב"ד ומסתברא דגמרא דילן לית ליה דר' יוחנן מדלא פירשוה הכי ונ"ל ודאי קי"ל דאין אונאה לקרקעות אפילו בפלגא או יותר כדברירנא בפרק הזהב ומיהו כל היכא דטעה שליח אפילו בכל שהוא חוזר כדאיתא לעיל וכדאיתא בסיפא דמתניתין וטעמא דרישא כדפרישית כנ"ל. הריטב"א ז"ל:

נתקבלה כתובתה דמאי דאשתרשא ליתמי ומאי דמפסדא מפסדא לעצמה. במנה דאוזילא בנכסי דיתמי שוה דינר מכרה בטל הואיל ומכר בזול דאינה רשאה למכור לעולם מכרה קיים עד שתהא שם אונאה כדי שאלו היתה מוכרת שוה בשוה היה משתייר שם שדה בת תשעה קבין ליתומים והזילתן בקב או בקביים לגבי לקוחות עד שאין שם שיור תשעה קבין דהא ודאי מכרה בטל הואיל ומיעטה ליתומים את השאר עד שאינו חשוב שדה דהשתא כי הדר זבינא איכא בין אונאה והשיור שדה חשוב אבל אם לא היה שיור השדה חשוב שאפילו אם היתה מוכרת שוה בשוה לא היה משתייר להם שוב שדה של תשעה קבין והזילה אצל לוקח קב או קביים חוזרת הדמים ליורשים ומכרה קיים וכן אם משתייר להם שדה גדולה והוזילה ללוקח אפי' קב מכרה בטל כיון דיש קרקע ליתומים שם כשיעור שדה יאמרו לה אין רצוננו למכור קרקע הראוי לנו להרחבת שדה. כ"כ רש"י במ"ק:
וכתב הריטב"א וז"ל רשב"ג אומר לעולם מכרה קיים עד שתהיה האונאה בענין שאם אתה אומר חוזר ישאר ליורשים שיעור שדה או גנה הן שהיה שיעור באונאה עצמה הן שהיה שיעור בין האונאה והנשאר להם או שהיה הנשאר להם מרובה שראויה האונאה לצטרף עמו והיכא דליכא שיעורא דאין בנשאר שיעור שדה או גנה אין הבעלים יכולים לומר לבעל חוב או ללוקח ולא הלוקח להם גוד או איגוד שאין לב"ח אלא חוב בין מועט בין מרובה וכדפרי' בפ' בית כור בס"ד ע"כ:
של אחרון מקחו של אחרון דאוזילא לגביה מכרה בטל משום דאוזילא בדיתמי אבל אם מכרה לאמצע או לראשון יפה מנה ודינר במנה דהשתא כי אוזילה בדידה אוזילה דאכתי אית לה בנכסים עד כתובתה מכרה קיים. רש"י במ"ק וה"נ אמרינן בגמרא להדיא:
גמ' מ"ש שוה מאתים במנה דנתקבלה כתובתה דאמרינן את אפסדת דיהבת שוה מאתים במנה ובדידך אפסדת שוה מנה במאתים נמי ניזיל בתרה ותימא הך אלמנה אנא ארווחי ובדידי ארווחי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א ז"ל מ"ש שוה מאתים במנה כלומר דחשבינן לה כאלו נתקבלה כתובתה מעיקרא ונסתלקה בקרקע ההוא כששמוהו לה וחזרה ומכרתו לעצמה שוה מנה במאתים נמי תימא אנא ארווחנא כלומר דאמרה אנא במנה קבלתים והריוח לעצמי כאלו מכרתי בשלי ע"כ:

בד"ה מוכרת שלא כו' וא"ל ההיא באלמנה מן הארוסין כר"ש דאמר כו' עכ"ל לפי מה שכתבו התוס' לעיל בפרק הכותב דאצטריך הך מתניתין בפרק השולח משום דלא נימא דהך מתני' דפ' הכותב איירי דוקא בגרושה דלית לה חן כמו אלמנה (ב) ק"ק דא"כ ע"כ הך מתניתין דפרק השולח באלמנה מן הנשואין מתוקמא דאלמנה מן הארוסין ודאי דלית לה חן טפי מגרושה כדמוכח בשמעתין דלעיל ודו"ק:

בא"ד ולא מיבעיא ליה במכרה למזונות שלא בב"ד דהא כו' עכ"ל עיין על דבריהם ברא"ש ויש לדקדק דע"כ לאו במזונות קמיבעיא ליה דא"כ מה השיב לו ותיבעי לך הכרזה הא בהדיא אמרינן לעיל בפרק הכותב לכרגא ולמזוני ולקבורה לא בעי אכרזתא והיינו למזונות דאלמנה לפירוש התוס' דלעיל בפרק הכותב וגם לפרש"י למזוני דאלמנה נמי מיהת איירי וכן יש לדקדק בדבריהם לקמן בד"ה אלא לאו דלא אכרוז כו' דלמא כו' במכרה למזונות דא"צ שבועה כדפי' לעיל והואיל וכן אינה צריכה הכרזה כו' דתלו תניא בדלא תניא דהכרזה דמזונות בהדיא קאמר לעיל דלא בעי ויש ליישב דאפשר למימר דהני אמוראי דהכא לא הוו ידעי ההיא מימרא דלעיל דלמזוני לא בעי הכרזה ולקמן בד"ה א"ל הכרזה לא קמיבעיא כו' שהקשו מההיא מימרא דלהני לא בעי הכרזה הא לשאר מילי כו' היינו דלא תקשי הלכתא אהלכתא דהכא מסיק הלכתא דלכתובה לא בעי הכרזה והתם נמי מימרא דהלכתא היא כדמוכח בפרק הכותב ומינה דיוקא דלכתובה בעי הכרזה ודו"ק:

בד"ה דא"ל מאן כו' דהכא משמע דאם החזיקוה ב"ד היתה יכולה כו' ומוכרן בב"ד כו' ואינו מוכרן לעצמו כו' עכ"ל בתוס' דהכא ל"ק להו רק הך חדא אהך דמוכרה לעצמה אבל בתוס' פ"ק דפסחים ובפרק המפקיד קשיא להו עוד בזה דהתם משמע דאף לאחרים אינו מוכרן אלא בב"ד והכא דקאמר הא לאחרים מה שעשתה עשתה אע"ג דלא הוה בב"ד וע"ש בתוס' ובחידושינו ודו"ק:

בד"ה אלמנה כו' לאו דוקא מאתים אלא מעט פחות כו' עכ"ל ומיהו בירושלמי לא ניחא ליה לאוקמא מתני' בהכי דלאו דוקא נקט מאתים אלא מעט פחות וניחא ליה לאוקמא דדוקא נקט מאתים ובשהוקרו והוזלו וק"ל:

תוס' בד"ה מוכרת כו' דע"כ ההיא באלמנה כו' כצ"ל:

בד"ה ותיבעי כו' שבועה א"ל כו' כצ"ל והד"א:

בתד"ה מוכרת שלא בב"ד כו' ולא מיבעי ליה במוכרת למזונות כו'. לא הוי מצי למידק מהא דלמזוני מזבני בלא אכרזתא כדבסמוך [בתד"ה אמר ליה. ומדקשיא ליה ותיבעי לך הכרזה ע"כ במוכרת לכתובה] דדלמא דוקא ב"ד דאילימי טפי ובשמעתין מיבעי ליה באלמנה אבל בסמוך [בדבור הנ"ל] הקשו בהיפך מכח כ"ש דלשאר מילי אף ב"ד צריכי הכרזה כ"ש אלמנה. ועוד י"ל דכאן דלמא לא ידע מימרא דאמוראי דלכרגא כו' אבל לקמן מקשו לפי המסקנא דקאמר והלכתא צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה. אבל אין צורך לכל זה שרצונם לומר ולא מיבעיא ליה במוכרת למזונות כלל שנאמר דתרוייהו קמיבעיא ליה והא דקאמר ותיבעי לך הכרזה ר"ל במוכרת לכתובה וק"ל:
בתד"ה דאמרי לה כו' הואיל ולא קתני גבייהו ב"ד גמור. ר"ל במתני' דהכא קתני ב"ד גמור לא תמכור אלא בב"ד דהיינו ב"ד מומחין כלפי ב"ד מומחין קרי ברישא מוכרת שלא בפני ב"ד אע"ג שישנו ג' ב"ד הדיוטות אבל היכא שלא נזכר ב"ד מומחין קורא להדיוטות ב"ד וק"ל:
בתד"ה אלמנה שמכרה כו' כשהוזל המקח כו'. שוה מאתים במנה השתא מיהו אינו שוה רק מנה ולמה תחזור וכן כשהוקר בשוה ק' בר'. מיהו אם רוצה הלוקח יכול לחזור רק שמקבל עליו הלוקח לעכבו בעד דמיו ששוה עתה ר':

בא"ד לאו דוקא מאתים אלא מעט פחות כו'. אבל מתני' לא יתכן לאוקמי כן מטעם אין אונאה ולאו דוקא מנה במאתים דא"כ למה נתקבלה כתובתה הא כתובתה מאתים ואם מכרה בפחות ממאתים או לא היה שוה מאתים [במכרה מאתים בק'] למה נתקבלה והיה צ"ל לצדדין מנה בר' והיה קרקע שוה יותר ממנה. ר' בק' שהיתה המכירה מעט יותר ממנה וכל פעם קאי המנה הלאו דוקא אבל מאתים צריך לומר בדוקא [ולצדדין הוא בשוה מנה בר' שיווי הקרקע לאו דוקא ובר' במנה סך המכירה לאו דוקא]:

תד"ה מוכרת (בסופו). אי משביעין אותה שלא זלזלה כו'. כצ"ל:

תד"ה דאמרי (בסופו). דהא דקרי מכירת אלמנה כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה אמר ליה וכו'. דהא בשליח ב"ד מוקמינן לה כמו שפי' ר"ת וכו'. תמוה לי הא קושייתם למ"ד שליח כאלמנה א"כ מה הועילו בזה הא לר"ת פלוגתייהו בשליח ב"ד וס"ל דגם בזה שליח כאלמנה ואדרבה בלאו שיטת ר"ת ניחא טפי די"ל דבשליח ב"ד לכ"ע שליח כדיינים וי"ל דהאי אי מהתם ה"א שליח היינו בשליח ב"ד וצ"ע:

גמרא א"ל הכרזה לא קמבעיא לי [דודאי אלמנה שמוכרת שלא בב"ד א"צ הכרזה].
ולא דמי לב"ד שמכרו שצריכין הכרזה כיון דבנתאנו פחות משתות מכרן קיים מש"ה צריך הכרזה שלא להפסיד ליתומים ומה דמבואר לקמן (דף ק ע"ב) דשליח בעי הכרזה אף דבי' גם פחות משתות מכרו בטל י"ל דהא התם אמרינן כן על רב יוסף והרי בשמעתין השיב ר"י לעולם בדאכריז הרי דמספקא ליה דגם באלמנה המוכרת צריכה הכרזה מש"ה שפיר קאמר מהו דתימא דמיירי בשליח ולדידן דקיי"ל דאלמנה א"צ הכרזה באמת מוכח דמתניתין דערכין מיירי בב"ד דהם צריכין הכרזה:
ובתוס' תירצו דלקמן בשליח ב"ד מוקמינן לה כמו שפי' ר"ת ותימא דהא ע"כ קושייתם היינו אם ס"ל שליח כאלמנה דאם נימא דמה דקאמר מ"ד ה"מ שליח היינו למ"ד שליח כדיינים ממילא אין התחלה לקושייתם כלל. וא"כ מה הועילו בזה לר"א הא לר"ת דהסוגיא מיירי הכל בשליח ב"ד א"כ גם בשליח ב"ד קיי"ל דשליח כאלמנה.
ואדרבא לרש"י י"ל דההיא דשליח כאלמנה בשליח דעלמא אבל שליח ב"ד לכ"ע כדיינים וי"ל דמה דאמרינן ס"ד ה"מ שליח היינו שליח ב"ד ובמקום אחר כתבתי ליישב, אבל בפשוטו לר"ת קשה, ודבריהם צריכים לימוד:

תד"ה מוכרת שלא בב"ד וכו' וא"ת מתני' היא בפ' השולח וכו'. תמוה לי הא בפשוטו יש לומר דמתניתין דגיטין כר"ש ובא"ל מן הנשואין דס"ל דרק למזונות מוכרת שלא בב"ד אבל לא לכתובה. ואף להתוס' לשיטתם דס"ל לעיל ד"ה מתני' וכו' דכדי שתפסיד מזונות הקילו למכור שלא בפני ב"ד. מ"מ יש לומר בפשוטו כיון דעכ"פ משום כתובה עצמה לא הקילו לגבה מש"ה לא הקילו למכור בלא שבועה. אבל בסוגיא איבעיא רק לרבנן דהקילו משום חינא בזה מיבעי אם הקילו ג"כ משום חינא. למכור בלא שבועה. וה' יאיר עיני:

בא"ד ואיכא למימר ההיא באלמנה מן האירוסין. ע' במהרש"א שהקשה דא"כ היה קשה קושית תוס' לעיל דכבר שמעי' זה ממתני' דלעיל דנפרעת מנכסי יתומים. ולענ"ד י"ל למ"ש תוס' בגיטין הא דלא משני הש"ס בקיצור דאלמנה אצריכה לי' דלא נימא דהוי ת"ז דמ"מ יש בו מעליותא דהוי תנאי ב"ד. א"כ י"ל כיון דחכז"ל לא תקנו לה כתובה לא מקרי תנאי ב"ד. וא"כ בלא"ה ניחא דלא נשמע זה ממתני' דלעיל די"ל דמיירי בגרושה דכבר הגיע זמן:

בא"ד י"ל דבלא"ה י"ל דקושית תוס' לעיל ל"ק כ"כ די"ל דס"ד דמתני' דלעיל מיירי ביתומים קטנים. וצ"ל דקושייתם עכ"פ למ"ד דכתובה אינה גובית מיתומים קטנים רק בע"ח שיש בו רבית וא"כ י"ל דהאיבעיא דהכא להלכתא דקיי"ל דגם לכתובה משום מזוני ושפיר יש לומר דס"ד דלעיל מיירי ביתומים קטנים:

ע"ב גמרא לא בדאוזיל, לכאורה קשה דאם כן איך אמר רשב"ג עד שתשייר שדה וכו'. הא אף שמכרה כדינא הכל מ"מ נימא דהמכר בטל מחמת שמכר בזול כדקיי"ל שליח שטעה בכ"ש המכר בטל. וצ"ל דהכא שאני כיון דמנה מגיע לה אם כן יש לומר דהזול הי' בחלק דידה שמכרה שוה מנה בצ"ט. והחסרון רק שמכרה קרקע בתוספת מש"ה אם לא שיירה ט' קבים דהכל עומד למכור מכר' קיים.
אמנם לפ"ז יקשה לכאורה לת"ק וכן לרשב"ג בשיירה שיעור שדה אמאי מכרה בטל. הא מ' הזול יש לומר דהזול הי' בדידה. ומחמת העודף קרקע שמכרה הא קיימי' השתא דמוסיף על דבריו הוי. וצ"ל דהא דאמרי' מוסיף על דבריו היינו היכא דהשליח יודע שמכר נוסף מהשיעור אמרי' דאותו העודף מכר לעצמו וכאלו אמר חצי כור בשביל בעה"ב ואידך בשבילי. אבל במתני' בדאוזיל דחשבה דמוכרת הכל כדינו בתורת שליחות גרע כיון דבאמת לא הי' השליח:
גם י"ל דלפי שנוי' דהש"ס בדאוזיל מפרשי' באמת דהא דקתני אפי' אמרה אחזיר דינר פי' דינר ממש ולא קרקע, אבל אם רוצה להחזיר קרקע בדינר באמת המכר קיים. אמנם מסתימת דברי הפוסקים לא משמע כן וצ"ע לדינא:

מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה. מ"ש תוס' דאין אלמנה נפרעת הוה מוקמי' מן האירוסי' פי' דה"א גרושה לא איכפת לי' שתתבזה בשבועת ב"ד. משא"כ אלמנה מן האירוסי' ולחנם נתחבט המרש"א. גם מ"ש דאי במזונות איירי א"כ פשיטא דלא צריך הכרזה כדלעיל למזוני מזבנינן בלא אכרזתא י"ל ה"א בב"ד אלים כחא למיזבן למזונות מיהת בלא אכרזתא. ולמסקנא דמיירי הכא בכתובה צריכי' בהיפוך דב"ד צריך הכרזה טפי מטעם שכ' תוס' ד"ה אמר לי' וכו':

ודע דרמב"ן מוקי לי' בשבועת צררי ולא חש לקו' תוס' דהכי קמיבעי' אי משביעי' תחלה קודם מכירה או אח"כ. אבל בגיטין כשנמנעו להשביעה פשיטא דלא תגבה כתובתה כלל עיי' וק"ל:

מתני' אלמנה שהיתה כתו' וכו' או שוה מאתים במנה עת"ו קידושי' מ"ב ע"ב תוס' ד"ה ה"ג בקונטרס וכו' ע"ש בסוף וכן דעת תוס' ב"ק י"ד ע"ב וכן הסכים הש"ך להלכה. וצ"ל דר' יוחנן דירושלמי לא נ"ל לאוקמי למשנתינו במנה ומאתים דוקא באופן שאין אונאה לקרקעות. משום דמשנתינו היא רישא דמשנה דלקמן שום הדייני' וכו' דהכי סידורא דמתני' בתחילה תני מכירת האלמנה לעצמה בטעות והדר תני מכירת ב"ד בטעו' ומסיים בסיפא אבל אם עשו איגרת בקורת אפי' מכרו שוה מאתים במנה וכו' והיינו באופן דבעלמא כי האי גונא הוי ביטול מקח והכא שעשו איגרת בקורת מקחן קיים וכיון דקיי"ל דאין מקח בטל אלא .ביתר פלגא א"כ התם ע"כ מנה במאתים לאו דווקא. ודומי' דמאתים ומנה דהתם ה"נ מנה ומאתים דרישא לאו דוקא הוא. משו"ה הוצרך ר' יוחנן לאוקמי בהוקיר והוזיל. ועיי' תיו"ט לקמן גבי אגרת בקורת:

נתקבלה כתובתה. דע מה שהקשו תוס' תימא קצת אע"ג דהוזל המקח מ"מ תחזור בה וכו' לאו דוקא נקטו קושייתם לר' יוחנן דמוקי בהוזל. אלא אפי' לר"ל דאין אונאה. מ"מ בשליח ומכ"ש באלמנה בטל השליחות ואין כאן מקח כלל. ואפי' ירצו היתומי' נהי מכאן ואילך יהי' המקח קיים ברצון היתומי'. אבל מעשה דידה לאו כלום הוא וא"כ ק' קו' תוס' וצריכים לתירוצם שקנאתן. ומדברי פני יהושע לא משמע כן ודבריו תמוהים כי זה תלי' בדעת הראב"ד ומייתי לי' סמ"ע סקפ"ב סק"י והוא דעת יחיד ע"ש. ודע דמה שכ' תוס' ד"ה כאן שנה וכו' אין לדחות לפי הירושלמי וכו'. זאת הקו' אינה אלא לר' יוחנן דמוקי בהוקיר והוזיל וא"כ כיון דהשליחות בטל א"כ ברשותם הוקיר והוזיל. ואפי' אי בעלמא הכל לשליח. הכא לא נעשה השליחות ומה שהוקיר אח"כ ברשות היתומים הוקיר. אבל לר"ל דלא מיירי בהוקיר והוזיל. נהי דכתבתי לעיל גם לר"ל השליחות בטל עכ"פ לא מטעם אונאה אלא מטעם שליח ששינה. מ"מ לק"מ ק' תוס' דנהי דלדינא לא הוה שלוחו כמותו. מ"מ כיון שבגרמא דילה הרוויחו היתומים שהמציא להם קונה שקנה מנה במאתים אי ס"ד בעלמא הריוח לשליח ה"נ הי' הריוח לה. דאע"ג דאין לה דין שליח עכ"פ היא היתה מסייעה לרווחא שלהם. וא"כ שפיר קאמר ש"ס כאן שנה רבי וכו' ולק"מ קו' תוס' אלא לר' יוחנן. והנה תוס' תי' שקנאתן ופי' מהרש"א שקנאתן לחובתה ולא לחובת יתומי' וצריכי' להבין איך נרמז זה בתי' הש"ס כאן שנה רבי וכו'. וי"ל דודאי זה פשוט להמקשן דלא קנאתן אלא לחובתה. אך הוה ס"ל דהכל לשליח. נמצא מאי איכפת ליתומי' שלא להקנות לה. כיון דאפי' אם לא תהי' אלא שליח בעלמא נמי יהי' הריוח שלה דודאי בשעת מעשה לא עלה על דעתם שסופו להתיקר ולעמוד במאתים. נמצא א"נ לא תקנה האשה ותהי' שלוחם נמי הכל שלה אם לא יחזור בו הלוקח כמ"ש לעיל דעכ"פ גרמה להם ריוח. וא"כ המה מקנים לה וקנאתן. ואח"כ כשיתיקר ברשותם נתיקר. מיהו אי לאו דקנאתן לא הוה קשה מידי אע"ג דהכל לשליח. היינו משום גרמא להריוח אבל המקח אינו כלום. וא"כ כשנתיקר ברשות יתומים נתיקר. אבל עיקר הקושי' כיון דבשעת מכירה עדיין לא נתיקר. ואז גרמה היא ריוח ואם יהי' לה דין שליח נמי יהי' הכל שלה ולא יהי' הפסד ליתומים אם קנאתן דאין להם להעלות על דעת שיתיקר לבסוף. ע"כ קנאתן. וממילא כשיתיקר אח"כ לא נתיקר ברשות היתומים ושפיר פריך. ומשני כאן שנה רבי הכל לבעל המעות נמצא מיד בשעת מכירה במאתים יהי' הפסד ליתומים אם קנאתן ע"כ לא קנאתן ויהי' הכל לבעל המעות. הבן זה. אך לפ"ז אין הכרח דהכל לבעל המעות דאפי' אם רק יחלוקו נמי איכא הפסד ליתמי אלא משום דבאין קצבה אין שום סברא שיחלוקו אלא או לשליח או לבעל המעות. ובזה מיושב מה דמייתי ש"ס הכא הנך תרי ברייתות וק"ל:

שוה מנה ודינר במנה. לקמן בסוגי' דשום הדיינים מייתי רא"ש י"א דוקא טעות דינר אבל לא פחות. והרא"ש השיג ע"ש. וצל"ע דהא לרשב"ג ע"כ צריך לומר דבעי' דבר חשוב דוקא שדה בת ד' קבין. א"כ ה"נ י"ל לת"ק בעי' דבר חשוב דינר. וטעמא נ"ל משום דע"י מכירתה תפסיד מזונות לא רצו להחמיר עלי' אם לא שיהי' הפסד דבר חשוב דינר למר ושדה למר. ובזה ניחא דנקט במציעתא היתה כתוב' מנה ועיי' תיו"ט ונראה לא דמיירי שכל עיקר כתוב' אינו אלא מנה אלא שכבר גבתה מנה. ועדיין נשאר לה מנה. ולדעת הרא"ש כיון שמכרה קצת כתוב' נהי דיש לה מזונו' מ"מ מעתה הרשות ביד היורשים לסלקה. וה"א בכי האי גונא לא בעי' טעות בדבר חשוב קמ"ל דאפ"ה טובה הוא ליתומי' אם תפסיד מזונותי' ע"י גרמא דילה בעצמה. אך הא קשי' לי' לקמן בסיפא היתה כתוב' ד' מאות זוז וכו' הלא מכרה בפ"א כל כתובתה אלא שמכרה לד' אנשי' ואילו היתה מוכרת לכל א' שוה מנה ורביע דינר במנה אעפ"י שבכלל המכירה הי' הפסד דינר משמע דאפ"ה אין כאן ביטול אא"כ טעתה באחרון דינר שלם. והוא חידוש גדול ובעי טעמא להסביר. ועכ"פ אמאי דחיק הש"ס לקמן סיפא למה לי הא מרישא שמעי' לי' הא קמ"ל טובא כנ"ל אבל להרא"ש ניחא דדינר לאו דוקא ואפי' ברביע דינר הוה ביטול מקח וצ"ע:

בגמרא שלח ליה רבה כו' מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה כו' ופרש"י שלא גבתה יותר. ונראה דלא רצה לפרש לענין שבועה אי תפסה צררי משום קושיית התוספות מההיא דפרק השולח והא דלא ניחא להו לפרש לענין צררי ובמוכרת למזונות דלא שייך האי דפרק השולח היינו נמי כדמסקו התוספות מדאמרינן הלכתא בסמוך צריכה שבועה ובפ' הכותב לעיל משמע דכל שאין תובעת כתובתה אין היורשים משביעין אותה. ועי"ל מדקאמר סתמא משמע דאיירי נמי לענין כתובה דכל הנשים יש להן כתובה ואיכא דלית לה מזונות כגון שתבעה כתובתה לכך הוצרכו לפרש לענין שלא גבתה יותר אלא דאכתי איכא למידק דמאי קמיבעיא ליה אי צריכה שבועה שלא גבתה יותר ובאיזו שבועה קמיירי אי לענין שבועת היסת שתקנו הא לא אשכחן לה אלא בטענת ברי ועוד דאי לענין שבועת היסת לא הוי מקשו התוספות מידי דליפשוט מההיא דפ' הכותב אע"כ דמשבועת המשנה איירי א"כ פשיטא דאין צריכה שבועה כיון דלא קתני לה בשבועות פ' כל הנשבעין ואפשר דמספקא ליה אי הוי בכלל שבועת האפטרופסין והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ובן הבית או דילמא דמשום חינא לא משבעינן לה מהאי שבועה כי היכי דתקנו דמוכרת שלא בב"ד משום חינא כן נ"ל:

בתוספות בד"ה מוכרת שלא בב"ד כו' וא"ת מתניתין היא בפרק השולח כו' עכ"ל. ואע"ג דהתם במוכרת בב"ד איירי אפ"ה פשיטא להו דלא שייך ליפות כחה בזה במה שמוכרת וגבתה שלא בב"ד לפטרה משבועה זו. ועוד דהא קתני התם נמנעו מלהשביעה ומשמע שהיתה מפסדת כתובתה ע"י כך כדאמרינן התם רב לא מגבי כתובה לארמלתא וכמ"ש שם באריכות ואי ס"ד דמוכרת שלא בב"ד אין צריכה שבועה מה הועילו חכמים בתקנתן שנמנעו להשביעה אכתי תמכור שלא בב"ד. אע"כ שאין לחלק אבל למאי דבעי לאוקמא האי דפ' השולח באלמנה מן האירוסין והאי דהכא באלמנה מן הנשואין וכר' שמעון הוי אתי להו שפיר דבאלמנה מן האירוסין שהחמירו עליה שלא תמכור אלא בב"ד משום דלא נפיש חן דידה מש"ה החמירו ג"כ לענין שבועה משא"כ באלמנה מן הנשואין שהקילו עליה דאף לר"ש מוכרת שלא בב"ד משום חינא מיבעי ליה שפיר אי תקנו נמי דלא תשבע לר"ש משום חינא כן נ"ל לפרש כוונת התוספות ולפ"ז צריך לומר דאף למאי דבעי לאוקמי כר"ש איירי נמי לענין כתובה ויסבור ר"ש דכל שיש לה מזונות מוכרת אף כתובה שלא בב"ד. וכלשון השני שכתבתי לעיל במשנה דאלמנה בדף הקודם בשם הריטב"א ע"ש וכמ"ש ג"כ דלכאורה משמע כן מלשון התוספות לעיל בשמעתין בד"ה מתניתין מני ע"ש. ועוד נראה לפרש דבריהם כאן נמי דלר"ש שאין מוכרת שלא בב"ד אלא למזונות. ולמאי דבעי לאוקמי איבעיא דהכא אליבא דר"ש היינו נמי לענין מזונות אי צריכה שבועה שלא תפסה צררי דהשתא לא מסקו אדעתייהו דהא דאמר ר"ש לעיל כל זמן שאין תובעת כתובתה אין יורשים משביעין אותה איירי נמי בכה"ג במוכרת שלא בב"ד למזונות. ונהי דלרבנן לא משמע להו לפרש בכה"ג היינו משום דמסתמא האיבעיא קאי נמי לענין כתובה כיון שמוכרת ג"כ שלא בב"ד משא"כ אליבא דר"ש דלא משכחת מוכרת שלא בב"ד אלא למזונות דוקא וכשיטת הר"י לעיל במשנה דאלמנה א"כ שפיר הוו מצי לאוקמי האיבעיא לענין מזונות. אלא שאם לזה נתכוונו לא הוו צריכי למימר דההיא דפ' השולח היינו מן האירוסין וקשיא להו דתפשוט מדר' זירא אמר שמואל ואכתי בפשיטות הוי מצי לפרש דההיא דהשולח איירי לענין כתובה דהכי קושטא דמילתא וההיא דהכא איירי למזונות ואליבא דר"ש. אע"כ דהשתא נמי מסקו אדעתייהו דא"א לאוקמי האיבעיא לענין מזונות דתיקשי מההיא דפ' הכותב שכתבו בסוף. וכ"ש דתיקשי טפי אם נפרש האיבעיא אליבא דר"ש. דר"ש גופא קאמר לעיל פ' הכותב דאין משביעין אותה בכל ענין ולפ"ז ע"כ כוונת דבריהם היינו לענין כתובה דוקא וכפירוש הראשון שכתבתי ודוק היטיב ועיין בל' הרא"ש והר"ן ז"ל דמפרשו לה בשם הרי"ף והרמב"ן ז"ל שבועה זו לענין צררי ואין להאריך במה שיש לדקדק בדבריהם:

בא"ד אלא אומר רבי כו' ולא מיבעיא ליה במכרה למזונות כו' עכ"ל. כבר כתבתי דכ"ש למאי דמשמע להו מעיקרא דאיירי לענין שבועת צררי פשיטא דלא מיבעיא ליה לענין מזונות שהן עיקר מילתא דחנן ור"ש. אלא כוונתם כאן דאף למאי דמפרשינן לה לענין שלא גבתה יותר וא"כ היה באפשר לומר דשייכא אף למזונות שאין זה ענין כלל למילתא דחנן דלא איירי אלא לענין עיקר השבועה שלא תפסה צררי למזונות ולא איירי משבועה דלא גבתה יותר ובדמוכרת בב"ד איירי ומסקו דאפ"ה לא שייך נמי שבועה לענין מזונות והיינו כדמסקו דמדר"ש בפ' הכותב משמע שאין היורשין משביעין אותה שום שבועה כל זמן שאין תובעת כתובתה א"כ ממילא משמע דאפילו במוכרת שלא בב"ד למזונות נמי אין משביעין אותה כן נ"ל בכוונתן וק"ל:

בד"ה ותיבעי לן הכרזה כו' דאי הוי צריכה הכרזה כו' דצריכה שבועה עכ"ל. לכאורה היה נ"ל לפרש בהיפך דאי ס"ד דמוכרת בהכרזה דוקא לא הוי שייך גבה שבועה שלא זילזלה ואפשר דלא שייך נמי שלא גבתה יותר וכן מצאתי בפירוש הרא"ה והריטב"א ז"ל אלא דלהתוספות משמע להו דאפילו לאחר הכרזה נמי כיון דרווחא ליתמי אם מכרה ביותר כדמסקינן בסמוך א"כ שפיר שייכא הך שבועה וכן נראה מלשון הפוסקים דבכל ענין צריכה שבועה לכך הוצרכו התוספות לפרש בענין אחר וק"ל:

בד"ה אלא לאו כו' ואמר לי רבי דלא מפליג ר"נ בין מוכרת כו' עכ"ל. פירוש מדקאמר ר"נ סתמא ולא מפליג משמע דבכל ענין איירי כן נ"ל:

בד"ה דאמרי לה מאן שם לך כו' דאע"ג דליכא ב"ד מומחין ב"ד הדיוטות מיהו איכא כדאי' להדיא באלו מציאות עכ"ל. ולא משמע להו דההיא דאלו מציאו' היינו מכללא דר"נ דהכא דהא דקאמר אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה כלום היינו ששמה לעצמה לגמרי בלא ב"ד הדיוטות וכן נראה שמפרש הרמב"ם ז"ל וכ"נ מלשון רש"י בד"ה ששמה לעצמה וכ"כ כמה פוסקים עיין בש"ע אה"ע סי' ק"ז סעי' ה' ולפ"ז אין מקום לקושית התוספות בסמוך אלא דלשון ששמה לעצמה לא משמע להו לפרש כן דא"כ הוה ליה למימר אלמנה שמכרה לעצמה לא עשתה כלום כן נראה לי:

בד"ה ותימא לרבי דהכא משמע דאם החזיקוה ב"ד כו' ובהמפקיד תנן כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דהתם באלו מציאות ובפסחים קשיא להו תרתי בהא דאין מוכרן לעצמן ובהא דבעי ב"ד מומחין והכא לא קשיא להו אלא חדא כו' ע"ש ולא ידענא מאי קשיא ליה דהא הכא בסוף הדיבור נמי מתמה רבי אההיא דירושלמי דמצריך ב"ד מומחין. ואי קשיא למהרש"א ז"ל הא גופא דמתמה רבי מההיא דירושלמי ולא אההיא דהמפקיד א"כ בפשיטות הוי מצי לאקשויי אדברי התוספות דהכא דמעיקרא קשיא להו נמי אההיא דהמפקיד ואדירושלמי ובסוף לא מקשו אלא אדירושלמי. אלא דבאמת נראה דכולה חדא מילתא היא כיון דההיא דהמפקיד לחוד איכא למימר דהיינו ברשות ב"ד ולא קשיא להו אההיא דהמפקיד אלא משום ההיא דירושלמי ועוד נ"ל דהכא נמי סמכו אההיא שינוייא דתירצו בפרק אלו מציאות דשאני אלמנה משום חינא ובהכי אתי להו שפיר בההיא דהמפקיד דלא שייך ה"ט משא"כ הכא לא ניחא להו בההיא שינויא לתרץ נמי אדירושלמי דכיון דלענין מכירת חמץ אפשר דכליא קרנא לגמרי דאסור בהנאה חשיב להו כמו טעמא דחינא שלא ימתין עד דמזדקקו ליה ב"ד מומחין. מש"ה הוצרכו לתרץ כאן דאין ה"נ דההיא דירושלמי איירי בב"ד הדיוטות ובההיא דהמפקיד לא משמע להו לפרש בב"ד הדיוטות כדפרישית שם בפרק אלו מציאות ע"ש ודו"ק:

משנה אלמנה שהיתה כתובתה כו' או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה. לכאורה מילתא דפשיטא היא דכיון דקי"ל במוכרת שלא בב"ד דבעינן מיהא ב"ד הדיוטות דבקיאי בשומא א"כ ממילא דאם מכרה בפחות ההפסד שלה דאל"כ שומא זו מה טיבה דאכתי תמכור בפחות ובשלמא לר' יוחנן דמוקי לה בירושלמי כשהוזל המקח כמ"ש התוספות איכא רבותא טובא דהא ודאי אע"ג ששמו לה ההדיוטות במאתים אפ"ה תוכל לחזור בה ולגבות כתובתה ממקום אחר וא"כ סד"א דאכתי ברשותא דיתמי קיימי וכיון שהוזל עכשיו בשעת העמדה בדין ס"ד דהוי פסידא דיתמי קמ"ל דאפ"ה ההפסד שלה וכדמסקו התוספות בסוף הדיבור דכיון דמשעת המכירה היה שוה מאתים הו"ל כאילו נתכוונו לקנותן ולהוציא קרקע מרשות היתומים ואיכא נמי רבותא לגבי הלקוחות שלא תחזור ליתומים כדמסקו התוספות בזה הדיבור משא"כ לר"ש בן לקיש דלא איירי כשהוזל אלא משום דאין אונאה לקרקעות וכמ"ש כמה פוסקים דהכי הילכתא וכן הוא בש"ע א"ע סימן ק"ג א"כ הדרא קושיא לדוכתא מיהו י"ל דלר"ל נמי נהי דס"ל אין אונאה לקרקעות כלל ולא איצטריך לאוקמי דוקא כשהוזל אפ"ה מסתמא איירי נמי אף כשהוזל והא גופא קמל"ן דלעולם נתקבלה כתובתה כן נ"ל:

תוספות בד"ה אלמנה כו' פירש רבנו חננאל שלא הגיע אונאה עד כדי דמי החפץ מכלל כו' הוי בכדי דמיהן כו' עכ"ל. הא דמשמע ליה דהאי דבר מופלג היינו פלגא דוקא וההיא דפ' המקבל הוי לאו דוקא ולא מפרש איפכא דבפלגא לא הוי ביטול מקח ובירושלמי דקאמר דבר מופלג היינו יותר מפלגא הא ליתא דהא בירושלמי אמתניתין קאי ומדקתני נתקבלה כתובתה אלמא דמאתים דוקא. וכן הוא בחידושי מהר"ם שיף ז"ל שנדפס מחדש וזה שלא כדברי הש"ך בח"מ סימן רכ"ט אלא כדברי הסמ"ע שם ובלאו הכי מהירושלמי גופא מוכח כן דאי כדברי הש"ך מאי דוחקא דרבי יוחנן לאוקמי כשהוזל לימא דמתניתין דוקא קתני שוה מנה במאתים דלא הוי ביטול מקח אע"כ כדברי הסמ"ע וצ"ע בלשון התוספות בפרק האיש מקדש דמשמע כדברי הש"ך אלא דבלא"ה נראה דלא אירושלמי דהכא נתכוונו התוס' שם דהא לא נזכר שם עד פלג ואפשר דבדוכתא אחרינא מצאו כן בירושלמי ואין להאריך כאן ובמה. שכתבו התוס' מההיא דפ' המקבל כבר כתבתי בחדושי לב"מ פ' הזהב ובפ' האיש מקדש ע"ש:

תוס' ד"ה מוכרת וכו'. ואיכא למימר וכו'. נראה מבואר דבריהם דס"ל כשיטת הי"מ שהבאנו לעיל שכתב הר"ן דלר' שמעון נמי אלמנה מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין אפילו לכתובה לכך הוכרחו לאוקמא באלמנה מן האירוסין ולפ"ז לרש"י ז"ל שפירש לעיל בדברי ר"ש מן הנשואין שהיא מוכרת למזונות משמע דס"ל דלכתובה אינה מוכרת אפילו מן הנשואין לר"ש א"כ אין הכרח לפירושו הכא דהשבועה הוא שלא גבתה יותר ולא שבועת צררי דלדידיה אין הכרח מקושית התוס' דאיכא לאוקמי הך דגיטין כר' שמעון דהא אפילו מן הנשואין אינה מוכרת לכתובה וצריך לומר כמ"ש התוס' דדוחק לאוקמי כר"ש ומה שהקשה מהרש"א דאי ס"ד מן האירוסין אם כן קשה קושית התוס' לעיל דף פ"ז ד"ה מקשין וכו'. דהא גרושה בעיא חן יותר מאלמנה מן האירוסין נראה דלק"מ דלא מיבעיא לפמ"ש התוס' לעיל ד"ה אלמנה מן האירוסין וכו'. דהא דגרושה נפיש חן דידה הוא משום תוספת יש לומר דה"א דמתניתין דלעיל דף פ"ז מיירי בגרושה מן האירוסין דליכא תוספת וגריעא מאלמנה מן האירוסין אלא אפילו לתירוצם שני דגרושה בעיא חן טפי משום שהיא בזויה יותר. א"כ קשה בל"ז אפילו אי מיירי באלמנה מן הנשואין וע"כ צ"ל דכיון דאיכא למימר דאלמנה חן בעי טפי ואיכא למימר דגרושה בעיא חן טפי לכך איצטריך תרוייהו. א"נ יש לומר דכיון דבחינא גופא נחלקו בו דהיינו לפיר"ח לעיל דף פ"ד שיהיה לנשים חן. בזה שייך יותר בגרושה דבזויה יותר ולטעמא דרש"י שיהיה לאנשים חן יש לומר דבאלמנה יותר שייך טעמא דחן דהא כל עיקר כתובת אלמנה הוא משום חינא א"כ כיון דאפשר לומר הכי ואפשר לומר הכי איצטרכי תרווייהו. עוד יש לומר לפמ"ש לעיל דף צ"ו ע"ב דלשיטת הרמב"ם דבניסת לאחר לא שייך משום חינא ממילא ה"ה דאינה מוכרת אלא בבית דין א"כ נהי דמתנות דגיטין א"א לאוקמי בניסת כבר לאחר מדקתני שם בסיפא נמנעו מלהשביעה התקין ר"ג שתהא נודרת וכו'. אמר שם בגמרא א"ר הונא ל"ש אלא שלא ניסת אבל ניסת אין מדירין אותה אבל מתניתין דהכותב שפיר הוי מצי למידחי דה"א דמיירי בניסת וליכא לאוכוחי מזה דלא מיירי באירוסין. וק"ל:

בא"ד אלא אומר רבי דהך שבועה וכו' ולא מבעיא ליה וכו' אלא נראה לרבי וכו'. הנה לכאורה מבואר דבריהם ז"ל דס"ל דצריכה שבועה קודם המכירה דלא כשיטת הרי"ף בש"ע סימן צ"ו ס"ה דיכולה למכור ואח"כ תשבע. ובזה נראה לפרש המשך דבריהם. משום דקשיא להו דכיון דבל"ז צריכה לישבע שלא התפיסה צררי פשיטא דיכול לגלגל עליה כל מה שירצה. ומאי מיבעיא להו לכך פירשו דשבועה זו אינו אלא לאחר המכירה ושבועת האלמנה הוא קודם המכירה. וכן צ"ל ע"כ במ"ש שם דלא מיירי בשבועה למזונות משום שתשבע בסוף ולא תשבע בתחלה. ואי מיירי ע"י גלגול שפיר יש לומר כשמכרה למזונות שלא בבית דין ואח"כ היא באה לגבות כתובתה צריכה לישבע שלא גבתה יותר ושלא זלזלה בשעת מכירת מזונות. אלא על כרחך ס"ל דהכא בשבועה בפני עצמה מיבעיא ליה אבל היכא דצריכה לישבע בל"ז פשיטא שיכול לגלגל ובהכי א"ש המשך דבריהם. בתחלה תירצו דהך שבועה לאו משום תפיסת צררי אלא שלא גבתה יותר. והוי קשיא להו ע"ז דפשיטא דיכול לגלגל. וע"ז כתבו דאין לפרש במוכרת למזונות דא"צ שבועה משום צררי. ואפ"ה כשחוזרת ומוכרת למזונות צריכה לישבע שלא גבתה יותר ושלא זלזלה במכירה ראשונה דהא משמע דמשום שבועה אין מזקיקין אותה עד שעת גביית כתובה וע"ז כתבו אלא נראה לרבי וכו' דתחלה קודם גביית הכתובה וכו' ולא שייך גלגול. ויותר יש לומר דהתוס' לאו מטעם גלגול קשיא להו דיש לומר דהא גופא קמ"ל דיכול לגלגל עליה. דהא קי"ל בח"מ סימן צ"ד סעיף ב' דבטענת ספק של התובע אין מגלגלים אא"כ יש רגלים לדבר כמו בשבועת השותפים אלא דקשיא להו לפי פירש"י שלא גבתה יותר הא בל"ז צריכה לישבע שלא תפסה בעצמה צררי כמ"ש התוס' בב"ב דף קנ"ח דאפילו במת פתאום דלא שייך שהתפיסה צררי מ"מ צריכה שבועה שלא תפסה בעצמה. לכך הוצרכו התוס' דהכא שבועה בפני עצמה היא דאל"כ שבועה שלא גבתה יותר היינו שבועה זו עצמה שלא תפסה צררי לא בחייו ולא במותו. ולפ"ז מאי שכתבו התוס' בסוף דבריהם ועוד אומר רבי דהך שבועה לא כפי' הקונטרס אלא שלא זלזלה. דהיינו אפילו אם לא לקחה מעות יותר אלא שזלזלה במכירה והיתה יכולה למצוא לוקח שהיה נותן יותר נמצא שמכרה יותר מן הצורך לה. וזה אינו בכלל שבועת תפיסת צררי כלל שפיר יש לומר שנשבעת גם שבועת צררי לאחר המכירה ומגלגלים עליה שלא זלזלה. והך שבועה דזלזול לא מצינו בשום מקום. לא גבי משכון בסימן ע"ג ולא גבי פקדון. אלא הכא באלמנה כיון שמכרה שלא בבית דין הטילו עליה שבועה זו שלא זלזלה. ולפ"ז יש ומר למסקנת התוס' דהשבועה הוא שלא זלזלה באמת ס"ל נמי כהריף. ולפ"ז יש לומר במסקנא דאפילו במוכרת למזונות מ"מ בשעת גביית כתובה מגלגלים עליה שלא זלזלה במכירת מזונות. אך ממה שכתבו בד"ה אלא לאו וכו' משמע דס"ל דלמזונות א"צ שבועה כלל. ועיין בסמוך ועיין קונטרס אחרון מש"ש בלשון הרא"ש ז"ל:

תוס' ד"ה אלא לאו וכו'. תימא לי וכו'. הקשה מהרש"א דה"ל להקשות מהא דאמרינן לעיל דלמזוני מזבנינן בלא אכרזתא. ונראה דמזה אין ראיה דיש לומר דדוקא לבית דין נתנו חכמים רשות למזבן בלא הכרזה דבל"ז הב"ד מדקדקים במכירה בשביל יתומים. אבל באלמנה כשמוכרת שלא בבית דין יש לומר דדמי לכתובה ואי משום דלפעמים צריכה למזונות מיד הלא תוכל למכור ע"פ בית דין ולכך הקשו משבועה (ואפ"ה תירצו דלא מפליג) מיהו בעיקר קושיתם כבר כתבנו בסמוך דיש לומר דאין חילוק דאפילו למזונות צריכה שבועה לבסוף שלא זלזלה אלא דאפילו מוכרת כמה פעמים אין להשביע אלא לבסוף כשמכרה לכתובה וכן משמע לעיל דף צ"ו מהא דאמר ר' יוסי מוכרת וכותבת סתם וכן כחה יפה ומפרש בירושלמי שהביא הרא"ש דאי בעיא אמרה לכתובה מכרתי ואי בעיא אמרה למזונות מכרתי א"כ משמע דאין חילוק בין מכירה למזונות למכירה לכתובה דאל"ה לא שייך וכן כוחה יפה כיון דלמזוני א"צ הכרזה וכשמוכרת סתם תצטרך להכריז דאל"ה לא תוכל לומר לכתובה מכרתי וה"ל למיפשט מהתם וצ"ע וק"ל:

בגמרא מ"ש מאתים במנה וכו' לכאורה אין הלשון מדוקדק דלמאי דס"ד דהריוח להשליח אין הטעם משום דההפסד נמי להשליח דהא בשליח שטעה המקח חוזר אלא טעמא דמאן דס"ל דהריוח להשליח הוא משום דאמרינן דדעת הלוקח ליתן להשליח הריוח וה"ל להקשות בסתמא דתימא אנא ארווחנא. ויש ליישב קצת ע"פ מ"ש התוס' בד"ה כאן שנה רבי וכו' אין לדחות לפי הירושלמי וכו' דא"כ גבי שוה מאתים במנה נמי וכו' נמצא דאין הקושיא אלא משום דמ"ש מאתים במנה ויבואר שם בס"ד וק"ל ועיין מ"ש עוד בישוב לשון הש"ס:

(צח א) דההוא גברא דאפקידו גביה כיסתא דיתמי אזל וכו'.—כנוסח הזה שלפנינו איתא גם בה"ג הל' כתובות. אבל ראיתי בס' מקח וממכר לרה"ג שער ו', שהעתיק: "כיסתא דיתמי דר' חייא בר אבין אזל". ונראה לתקן שם: "דרב הונא בר אבין, מפני שמצינו כעין זה בקידושין ח ב, שבני רב הונא בר אבין אתו לקמיה דרבי אמי.

בתוליה קיימין. לענין בעילה שלא נבעלה אפילו שלא כדרכה: דתפסה כסא דכספא. ולא היה בו שיעור כתובתה: צריכה שבועה. שלא גבתה יותר: ששמה לעצמה. לקחה שדה היתומים לעצמה בשומת כתובתה: לא עשתה ולא כלום. ואם רצו היתומים להגבותה מעות לאחר זמן חוזרין ונוטלין אותה: מאן שם ליך. ממי קבלת מכירה זו לא מבית דין ולא מיתומין לפיכך לא יצא הקרקע מרשות היתומין אבל היכא דשמת לאחריני נפק מרשות היורשין שהרי נתנו לה חכמים רשות למכור: כיסתא. מספוא לשון אחר כסיתא גרס עצי אלמוגים שקורין קורא''ל: מתני' שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה. דאמרינן לה את אפסדת: מכרה בטל. שאותו דינר אין לה רשות למכור נמצא שכל המכר טעות שהרי בבת אחת היה: לעולם מכרה קיים. והיא תחזיר את הדינר ליורשין דמה הפסידתן: עד שיהא. באונאה כדי שאילו לא היתה האונאה היה משתייר בשדה בת תשעה קבין או האונאה עצמה תשעה קבין והוא הדין אם נשאר ליתומים שם לבד האונאה ט' קבין דכיון דיש ליתומים קרקע שם כשיעור שדה יאמרו לה אין רצוננו למכור קרקע הראוי לנו אבל אם אין האונאה ראויה להצטרף לכדי שדה לא הפסידתן כלום: ובגנה בת חצי קב. שזה שיעור גנה: וכדברי ר' עקיבא. ששמענו ממנו במקום אחר בבית רובע הוא שיעור גנה: גמ'

שיהו בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה. פירוש בעינן שאותן מקצת בתולים יהו קיימים בכל מקום ולא מצי למימר שלא כדרכה לא דלשתוק קרא מיניה: מוכרת שלא בבית דין צריכה שבועה כו'. ואם תאמר מתני' היא בפרק השולח (גיטין לד: ושם) דתנן אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה ואיכא למימר ההיא באלמנה מן האירוסין כרבי שמעון דאמר כל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בבית דין ונראה לרבי דוחק ועוד קשיא לי דלפום סוגיא דשמעתא לא פשט ליה רב יוסף מידי ואמאי תפשוט ליה דעל כרחך באלמנה מן הנשואין היא מדקתני סיפא נמנעו מלהשביעה וא''ר זירא אמר שמואל לא שנו אלא באלמנה אבל גרושה משביעין אותה וטעמא דאלמנה שאני בההיא הנאה דקא טרחא קמי יתמי אתיא ומוריא התירא אלמא הוה מצי למפשט ממילתיה דשמואל דבאלמנה מן הנשואין מיירי דאי מן האירוסין מיירי לא שייך למימר קא טרחא קמי יתמי שהיא עומדת בבית אביה אלא אומר רבי דהך שבועה לא משום צררי אלא . כדפי' בקונטרס שלא גבתה יותר ולא מיבעיא ליה במכרה למזונות שלא בב''ד דהא לקמן פסיק הלכתא צריכה שבועה ואנן קיימא לן שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו דתנן לקמן (דף קה.) מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה וההוא בסוף היינו בשעת גביית כתובה דהא לעיל בשילהי הכותב (דף פח:) מוקי רבי ירמיה חנן כרבי שמעון דאמר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אינה תובעת כתובתה אין יורשין משביעין אותה משמע דשום שבועה אין מזקיקין אותה עד זמן תביעת כתובתה אלא נראה לרבי דבמוכרת לכתובה מיבעיא ליה דתחלה קודם גביית כתובתה משביעין אותה שלא עכבה משל בעלה כלום ולאחר שמכרה נכסים שלא בבית דין ליגבות מהן כתובתה מיבעיא ליה אם חוזרין ומשביעין אותה שלא גבתה יותר ועוד אומר רבי דהך שבועה דמיבעיא ליה לא כפ''ה שלא גבתה יותר אלא מיבעיא ליה אי משביעין אותה שלא זלזלה בנכסים וכן מוכח מדקאמר תיבעי לך הכרזה דהוי נמי שלא תזלזל וכן פי' ר''ת. מ''ר: ותיבעי לך הכרזה. דמדמבעיא לך שבועה מכלל דפשיטא לך דלא בעי הכרזה דאי הוה בעי הכרזה כ''ש דצריכה שבועה: אמר ליה הכרזה לא קא מיבעיא לי. דפשיטא שאינה צריכה הכרזה וא''ת הא אמרינן לעיל (דף פז.) לכרגא למזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא משמע הא לשאר מילי בעינן הכרזה ועוד תנן בערכין (דף כא:) שום היתומים ל' יום ואומר רבי הני מילי כשבית דין מוכרין דאי טעו בפחות משתות מכרן קיים הלכך צריכי הכרזה שלא להפסיד נכסי יתומים אבל אלמנה אפילו מכרה שוה מנה ודינר במנה תנן דמכרה בטל ואין יכול לבא לידי הפסד מוכרת שלא בהכרזה והא דאמרינן לקמן (דף ק:) ב''ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין מאי קא משמע לן תנינא שום היתומין כו' ומסיק הני מילי שליח אלמא דבשליח גופיה צריך הכרזה אע''ג דאי מוזיל חוזר לא קשה מידי חדא דהא בשליח ב''ד מוקמינן לה כמו שפי' רבינו תם ועוד אפי' שליח דעלמא לא קשה מידי דלא אלמוה רבנן לשליח שימכור בלא הכרזה כמו אלמנה: אלא לאו דלא אכרוז כו'. תימה לי אכתי היכי פשיט מהכא דלמא הא דקאמר רב נחמן אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום הא לאחר עשתה במכרה למזונות דאינה צריכה שבועה כדפי' לעיל והואיל וכן אינה צריכה הכרזה ואמר לי רבי דלא מפליג רב נחמן בין מוכרת למזונות למוכרת לכתובה: דאמרי לה מאן שם ליך. כלומר מי החזיקך באלו הנכסים שאין לך אדם שיכול לזכות בקרקע חבירו אם לא יחזיקוהו בה ב''ד אבל הא לא קאמר שומא ממש דאע''ג דליכא ב''ד מומחין ב''ד הדיוטות מיהא איכא כדאיתא בהדיא באלו מציאות (ב''מ לב. ושם) ומה שמחזיקין אותה אותם ב''ד הדיוטות לא חשיבא חזקה דיושבי קרנות הם ואינן אלא בקיאי בשומא בעלמא ותימה לרבי דהכא משמע דאם החזיקוה ב''ד היתה יכולה לעכב הקרקע לעצמה ובהמפקיד (שם לח.) תניא המפקיד אצל חבירו יין והחמיץ דבש והדביש עושה להם תקנה ומוכרן בב''ד וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ואינו מוכרן לעצמו כיוצא בו כו' והא לא מצינו למימר דהא דקאמר בב''ד היינו ברשות ב''ד אבל אם ידעו ב''ד השומא יכול לעכבם לעצמו דבירושלמי מסיק על ההוא מעשה דיוחנן חקוקאה דמייתינן בפ''ק דפסחים (דף יג. ושם) א''ל צא ומוכרן בב''ד אלמא אע''ג דהוה רבי קא יהיב ליה רשותא ליוחנן חקוקאה הוה מצריך ליה מכירה בב''ד ואומר רבי דהתם הוי טעמא משום חשדא והלכך קאמר שלא יעכב לעצמו ודוקא בדבר הנפקד כי התם שייך חשדא דכולי עלמא לא ידעי שב''ד ידעו בשומא אבל הכא אלו הנכסים ידעו העולם שעל ידי ב''ד באו לידה וגבי כיסתא דיתמי נמי כמו כן ידעו וליכא חשדא אי נמי הכא הבית דין עצמם הם המפקידים הלכך יש לה לעכב על ידם אבל התם שהפקיד אחר אצלו לא יעכבנו לעצמו ומיהו אההיא דירושלמי מתמה רבי אמאי לא מועיל בפקדון רשות בית דין לעשות הנפקד שליח למכור שלא בב''ד לתקנת המפקיד דקא בעי התם מכירה בבית דין הלא גבי מכירת קרקעות לצורך האלמנה תקנו שליח ואיכא נמי למ''ד דהוה כדיינין ושמא התם בירושלמי בב''ד הדיוטות קאי ואין לתמוה אי קרי ליה בית דין הואיל ולא קתני גבייהו ב''ד גמור דהא קרי מכירת אלמנה שלא בב''ד אע''ג דאיכא הדיוטות כדפרישית לעיל היינו משום דקתני גבייהו ב''ד גמור: אלמנה שמכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה כו'. בירושלמי פריך ויחזור המקח ומוקי לה רבי יוחנן כשהוזל המקח כשהוקיר המקח וריש לקיש אומר אין אונאה לקרקעות אמר רבי יוחנן אם היה דבר מופלג יש לו אונאה מתניתין פליגא אר' יוחנן אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות פתר ליה בדבר שאינו מופלג פי' ר''ח שלא הגיע אונאה עד