דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

כתובות צח ע"ב - טקסט הדף

כאן שנה רבי הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר חולקין והתניא רבי יוסי אומר הכל לבעל המעות אמר רמי בר חמא לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה אמר רב פפא הלכתא דבר שיש לו קצבה חולקין דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות מאי קמ''ל שינויא דשנינן שינויא הוא איבעיא להו אמר ליה זבין לי ליתכא ואזל וזבין ליה כורא מאי מוסיף על דבריו הוא וליתכא מיהא קני או דלמא מעביר על דבריו הוא וליתכא נמי לא קני אמר רב יעקב מנהר פקוד משמיה דרבינא ת''ש אמר בעה''ב לשלוחו תן להן חתיכה לאורחין והוא אומר טלו שתים והן נטלו שלש כולן מעלו אי אמרת בשלמא מוסיף על דבריו הוי משום הכי בעל הבית מעל אלא אי אמרת מעביר על דבריו הוי בעל הבית אמאי מעל והתנן השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל לא עשה שליחותו שליח מעל הכא במאי עסקינן דאמר להו טלו אחת מדעתו של בעל הבית ואחת מדעתי ושקלו אינהו תלת ת''ש היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל מאי לאו דזבין שוה מנה ודינר במנה ודינר ומאי במנה מנה שלה ומאי אפי' אפי' היא אומרת אחזיר את הדינר ליורשים בדינר מקרקעי וקתני מכרה בטל אמר רב הונא בריה דרב נתן לא בדאוזיל
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צח - ב

כאן במשנתנו שנה לנו רבי [לימדנו רבי]:

הנותן מעות לשלוחו לשוק לקנות לו סחורה [1] והלך הלוקח וקנה בזול, הכל [כל המעות שנותרו [2]] למשלח בעל המעות, ואין השליח יכול לומר "אנא ארווחנא"!

ואף במשנתנו האשה היא כשליח היתומים למכור את הקרקע, והיות ומכרה את הקרקע ביוקר, דין הריוח שיהא כולו ליתומים המשלחים, ואין האשה יכולה לומר "אנא ארווחנא". [3]

כדתניא בברייתא שנחלקו בדבר זה תנאים, ודעת רבי יוסי היא ש"הכל לבעל המעות" בדבר שאין לו מחיר קבוע, וסתם לנו רבי במשנתנו בקרקע שאף היא דבר שאין לה מחיר קבוע כרבי יוסי: [4]

שכך למדנו בברייתא:

הנותן מעות לשלוחו לקנות לו במעותיו כמות הנמכרת באותן מעות, והוסיפו לו המוכרים לשליח אחת יתירה, שנתנו לו כמות גדולה יותר, הכל כלומר: כל התוספת שהוסיפו לו - לשליח היא, דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר: חולקין המשלח והשליח באותו ריוח, ומשום שנסתפק רבי יוסי אם לשליח נתכוין לתת או למשלח בעל המעות, ולפיכך חולקין. [5]

והוינן בה מהא דתניא:

רבי יוסי אומר: הכל לבעל המעות, ולא חולקין!? ואמר תירץ רמי בר חמא: לא קשיא!

כאן - שאומר רבי יוסי: חולקין - בדבר שיש לו קצבה כגון קטנית שהיא נמכרת במדה מלא הכלי בפרוטה, כי אז אם הוסיף לו המוכר קטנית יתירה ודאי שלמתנה נתכוין, והיות וספק הוא בידינו למי נתכוין לתת מתנה, לכן חולקין.

כאן - שאמר רבי יוסי: הכל לבעל המעות - בדבר שאין לו קצבה, כגון טלית חלוק וירק שהם נמכרים באומד, ופעמים מותיר הוא ופעמים מחסיר, ואין זו מתנה אלא מכר, ולכן הכל לבעל המעות, ואילו לרבי יהודה אף בזו הכל לשליח. [6]

ונמצאת משנתנו העוסקת בקרקע שהיא דבר שאין לו קצבה שפעמים נמכרת היא ביוקר ופעמים בזול, כדעת רבי יוסי הסובר שבאופן זה הכל לבעל המעות ולא לשליח.

אמר רב פפא: הלכתא: דבר שיש לו קצבה חולקין, דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות, וכדעת רבי יוסי.

תמהה הגמרא: מאי קא משמע לן, כלומר: היה לו לומר "הלכה כרבי יוסי"? [7]

ומפרשינן: הא קא משמע לן, דשינויא דשנינן [התירוץ שתירצנו] - על הסתירה שבדברי רבי יוסי - שינויא הוא [תירוץ של אמת הוא], ואכן לדעת רבי יוסי יש חילוק בין דבר שיש לו קצבה לדבר שאין לו קצבה.

ולכן לא היה יכול לומר "הלכה כרבי יוסי", כיון שבא להשמיענו שאכן זו היא דעתו של רבי יוסי.

איבעיא להו:

אם אמר ליה המשלח לשליח: זבין לי בית ליתכא [לתך שהוא חצי כור], צא ומכור עבורי בית חצי כור מהקרקע שלי.

ואזל השליח וזבין ליה כורא, הלך השליח ומכר בית כור שלם מקרקעות המשלח.

מאי, כלומר: פשיטא שמכירת כל בית הכור אינה קיימת, שהרי לא הורשה למכור כל כך, אלא שנסתפקו בני הישיבה אם מכירת בית הלתך קיימת, וכדמפרש טעמא ואזיל.

האם "מוסיף" השליח על דבריו של המשלח הוא, ואם כן ליתכא מיהא קני הלוקח [קניית הלתך קיימת].

או דלמא: "מעביר" השליח על דבריו של המשלח הוא, וליתכא נמי לא קני הלוקח [אף הלתך אינו מכור ללוקח], ואם רצה בעל הבית לחזור בו אינו חוזר? [8]

אמר רב יעקב מנהר פקוד משמיה דרבינא: תא שמע ראיה ש"מוסיף" הוא ולא "מעביר":

אמר בעל הבית לשלוחו על חתיכות של הקדש בדק הבית [9] שהיו ברשותו, והיה סבור שהן של חולין ונמצאו של הקדש: [10]

תן להן חתיכה חתיכה [11] [כלומר: לכל אחד מהן חתיכה מהבשר שיש לי בכלי] לאורחין.

והוא השליח אומר לאורחין: טלו שתים שתים [12] כל אחד מכם, והוסיף על דעתו של הבית שלא אמר אלא חתיכה אחת לכל אחד.

והן האורחים נטלו שלש שלש [13] חתיכות כל אחד מהם.

כולן - המשלח השליח והאורחין - מעלו, כי: חתיכה אחת שנתן השליח לכל אחד מה אורחין בשליחותו של המשלח מחייבת את המשלח, כי יש שליחות למעילה. [14]

ואילו חתיכה שניה לכל אחד מהם שנתן השליח שלא במצותו של בעל הבית, מחייבת את השליח במעילה.

ואילו החתיכה השלישית שנטלו האורחין מעצמן, מחייבת אותם במעילה.

אי אמרת בשלמא כי האי גוונא "מוסיף" השליח על דבריו של המשלח הוי -

משום הכי בעל הבית מעל על החתיכה שאכן שלח את השליח, כי אף שהוסיף השליח במעשיו, מכל מקום החתיכה האחת שנתן נחשבת כנתינה בשליחותו של בעל הבית.

אלא אי אמרת כי האי גוונא "מעביר" על דבריו הוי, ואף החתיכה האחת שנתן השליח אינה נחשבת שנתנה בשליחותו של בעל הבית, אם כן בעל הבית אמאי מעל [15] -

והרי תנן: השליח שעשה שליחותו, בעל הבית מעל

אבל אם לא עשה שליחותו, וכגון ששלח אותו ליקח בהן חלוק וקנה בהן טלית, הרי השליח מעל ולא המשלח, כי בדבר זה אינו שלוחו.

ואף כאן הרי לא עשה השליח את שליחותו של בעל הבית אלא העביר על דבריו, והיה לו לשליח למעול ולא בעל הבית!?

ודחינן: הכא במאי עסקינן:

דאמר להו השליח לאורחים להדיא: טלו אחת מן החתיכות מדעתו של בעל הבית ובכך עשה את שליחותו של בעל הבית ונתחייב המשלח, ואחת מן החתיכות טלו מדעתי, ושקלו אינהו תלת [ונטלו האורחים שלוש חתיכות]. [16]

תא שמע ממשנתנו ש"מעביר" על דבריו הוי: היתה כתובתה מנה, ומכרה שוה מנה ודינר במנה, הרי מכרה בטל. [17]

מאי לאו, האם אין משנתנו עוסקת באופן דזבין שמכרה האלמנה שוה מנה ודינר במנה ודינר כערכה הנכון של הקרקע -

ואם תאמר: אם כן שבאופן זה עוסקת המשנה: מה הוא זה ששנינו: מכרה שוה מנה ודינר "במנה", ומשמע שהיא הוזילה -

לא קשיא, כי ומאי במנה? שמכרה קרקעות בשווי מנה ודינר, כדי לגבות את המנה שלה ממעות המכירה.

ואם תאמר עוד: אם כן מה הוא זה ששנינו: "אפילו" היא אומרת אחזיר הדינר ליורשים, והרי אם לא הוזילה את מחירן, אם כן דבר פשוט הוא שהיא מחזירה את הדינר ליורשים, שהרי לא באה לגבות אלא מנה?

אף זו לא קשיא, כי ומאי "אפילו"? אפילו היא אומרת אחזיר את הדינר ליורשים בדינר מקרקעי, כלומר: לא אחזיר את דינר היתר שקבלתי מן הלקוחות, אלא אשיב את המצב לקדמותו ואחזיר ליתומים את אותה הקרקע היתירה בשווי דינר שמכרתי ללוקח שלא כדין.

וקתני: מכרה בטל, ובהכרח הטעם הוא, כי "מעבירה" היא על דעת היתומים, שאינה מורשית על ידם למכור אלא כשווי כתובתה.

ואם כן למדנו ש"מעביר" על דבריו הוי.

אמר דחה רב הונא בריה דרב נתן את הראיה ממשנתנו: לא כאשר פירשת את משנתנו שמכרה מעבר לכתובתה במחירו הנכון, אלא בדאוזיל, שמכרה שוה מנה ודינר במנה, וכיון שטעתה לכן מכרה בטל. [18]

הערות

[1] נתבאר על פי לשון רש"י; ואולם בהמשך הסוגיא מבואר, שכוונת הגמרא לומר, שבסחורה כעין זו של משנתנו שאין לה מחיר קבוע בזה הריוח הוא לבעל המעות, ואין דינה כסחורה שיש לה מחיר קבוע.

[2] בפשוטו, לשון "הכל" בא לומר שכאן אין חולקין המשלח והשליח, מה שאין כן בדבר שיש לו מחיר קבוע חולקים הם, כדמפרש ואזיל.

[3] נתבאר על פי הריטב"א, שכתב: כאן שנה רבי הכל לבעל המעות, פירוש דכיון שיש עליה שם שליח והיא מוכרת בשל אחרים, דינה כשליח, ואליבא דמאן דאמר המותר לבעל המעות; וכוונתו צריכה ביאור, מה נשתנה בתירוץ הגמרא ממה שסברנו בקושיא שאין היא כשליחה של היתומים, אלא שמחשיבים אנו אותה כאילו שמה לעצמה וחזרה ומכרה אחר כך, וכפי שביאר הריטב"א שהובא בהערה לעיל.

[4] כן פירש רש"י שרבי בא להשמיענו שהלכה כרבי יוסי, ולפי זה לשון "הכל" לבעל המעות אינו מדוקדק כל כך, כי בדבר שאין לו קצבה לדעת רבי יוסי הריוח לבעל המעות, ולדעת רבי יהודה הריוח לשליח, אבל אין שיטה ש"חולקין" בדבר שאין לו קצבה; וראה מה שנתבאר לשון זה היטב בהערה לקמן לפי דברי הריטב"א.

[5] על פי רש"י בד"ה שיש, וריטב"א בשם רש"י; והר"ן כתב דהרי"ף חולק בזה על רש"י, שאין החלוקה משום ספק, ואפילו אמר במפורש שהוא נותן את זה כמתנה לשליח, כיון שבאת הנאה לשליח על ידי בעל הבית חולק עמו, וראה גם בתוספות בשם רבינו תם, [ולדעתם ניחא לשון רבי יהודה "הכל לשליח" כלומר: ולא חולקין, כי לפי רש"י שרבי יוסי מסתפק ורבי יהודה פשיטא ליה, אינו צריך לומר ש"הכל" לשליח, כי מהיכי תיתי נחלוק ביניהם].

[6] הריטב"א תמה על רש"י, הרי לא מצאנו שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי אלא בדבר שיש לו קצבה שודאי דרך מתנה נתן לו, שלרבי יהודה מתנה זו לשליח היא, ואילו לרבי יוסי ספק הוא. אבל בדבר שאין לו קצבה לא מצאנו שנחלק רבי יהודה על רבי יוסי האומר שהכל לבעל המעות, ומהיכי תיתי נחלק עליו בזה, עד שהוצרך רש"י לומר שמשנתנו - העוסקת בדבר שאין לו קצבה - רבי יוסי היא ולא רבי יהודה. ולכן פירש הריטב"א, שאכן משנתנו דברי הכל היא שהריוח הוא למשלח, כיון שקרקע היא דבר שאין לו קצבה; ולפי שיטת הריטב"א, לא לימדנו רבי במשנתנו שהלכה כרבי יוסי, אלא שרבי יוסי מודה בזה שהכל לבעל המעות ולא חולקין, ומדוקדק הלשון "כאן שנה רבי הכל לבעל המעות", כלומר: ולא חולקין, [ראה הערה לעיל]. ולרבינו תם בתוספות שיטה שלישית בזה, ולדעתו אכן נחלקו רבי יוסי ורבי יהודה בדבר שאין לו קצבה, אלא שמכל מקום אין זה ענין למשנתנו, שעד כאן לא נחלקו אלא כשהריוח בא במפורש דרך תוספת שאמר "קח זה עבור מקחך ועוד אני מוסיף לך זה משלי" אבל משנתנו שאין הוא נותן דרך תוספת בזה לכולי עלמא הכל לבעל המעות, והוכיחו כן גם ממה שלא אמרה הגמרא "הא מני רבי יוסי היא".

[7] כן פירש הריטב"א לדעת רש"י, שכל דברי רב פפא הם שיטתו של רבי יוסי דלא כרבי יהודה; ופירש עוד לפי שיטתו של רש"י: "אי נמי, פשיטא לן דרבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי", וראה תוספות בד"ה אמר. והריטב"א לפי שיטתו דלעיל, שבדין דבר שאין לו קצבה שהכל לבעל המעות הוא מוסכם ואין בזה מחלוקת פירש: מאי קא משמע לן, הרי הפיסקא הראשונה ["דבר שיש לו קצבה חולקין"] פשיטא דהלכה כרבי יוסי, והפיסקא השניה ["דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות"] מסכמת היא ואין בה חולק, ועוד, שסתם משנתנו כך היא.

[8] כן כתב רש"י, ובפשוטו משמע שאין המקח בטל מאליו, אלא שנסתפקו אם יכול לחזור בו.

[9] "דאפילו חתיכת בשר יכול אדם להקדיש לבדק הבית", רש"י במהדורא קמא.

[10] ריטב"א, כי רק באופן זה יש מעילה בהקדש.

[11] לשון רש"י הוא: "תן להם חתיכה, חתיכה מבשר שיש לי בכלי", וטעו הסופרים בהעתקת רש"י, וצריך לומר: "תן להם חתיכה חתיכה, מבשר שיש לי בכלי", והיינו שרש"י גורס "חתיכה חתיכה", וכן הוא במשנה במעילה, רש"ש.

[12] על פי רש"י, והסופרים טעו אף כאן בהעתקתו כמו לעיל, רש"ש.

[13] כן גרס רש"י, רש"ש.

[14] ואף ששליחות לדבר עבירה היא, קיבלו ודרשו חז"ל שיש שליח לדבר עבירה במעילה.

[15] וכן קשה: שליח למה מעל, כי האורחים שנטלו שלש העבירו על דעתו, ואינם שלוחיו בדבר הזה, רש"י במהדורא קמא, וכן דעת הריטב"א; אבל התוספות ועוד ראשונים לא סוברים כך, כדלקמן בהערות.

[16] וכן האורחים נטלו אחד מדעת בעל הבית ואחד מדעת השליח ואחד מדעתם, רש"י במהדורא קמא וריטב"א. אבל בתוספות כתבו: "דדוקא שליח בעינן דלימא הכי ["טלו אחת מדעתו של בעל הבית ואחת מדעתי"], שלא יסברו אורחין כשאומר סתם שלדעת בעל הבית אומר כן, אבל מה שהן לוקחין יותר ממה שאמר שליח יודעין הן שעושין מדעתן ולא מדעת שליח". והרא"ה חילק באופן אחר: "בשלמא מעילה דבעל הבית תליא בדיבוריה דשליח, [וכיון ש] אמר שיטלו שתים, אי אמרת מעביר על דבריו הוי, לאלתר באותה שעה עבר על דבריו של בעל הבית [ולכן לא מעל בעל הבית], אבל מעילה דשליח באכילת פועלין תליא מילתא, (דכיון) [וכיון] שאכלו שתים קיימו דבריו ומיד מעל השליח, ולכי אכלי השלישית מילתא אחריתי היא דעבדי באנפי נפשייהו, (ולכך הם מועלים עליה) [אולי צ"ל: ולכך הוא מועל עליהם].

[17] הקושיא היא מדברי תנא קמא, משום דקיימא לן שהלכה כמותו, ריטב"א. והוסיף: "והא דאמרינן: כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו, ההוא כללא אמוראי פליגי בה כדאיתא בפרק המדיר; ותו, דאין למדין מן הכללות".

[18] לשון רש"י הוא: לא בדאוזיל, ומשום הכי מכרה בטל דטעתה שמכרה שוה מנה ודינר במנה; ובמהדורא קמא כתב רש"י: לא בדאוזילא, שמכרה מנה ודינר במנה, ומשום הכי מכרה בטל דבשעת מכירה קא מעוותי ליתמי, ומצו אמרי לה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, אבל מכרה שוה מנה ודינר במנה ודינר דליכא עוות בשעת מכירה, המכירה קיים, דמוסיף על דבריו הוי.

כאן שנה רבי, כלומר, במשנה זו אנחנו למדים ששיטת רבי היא שהכל לבעל המעות, כלומר, בעל המעות שהגיע לו רווח על ידי שליח — כל הרווח שלו. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] שבה נחלקו חכמים בבעיה זו: מי ששלח שליח לשוק לקנות סחורה בסכום מסויים והוסיפו לו חתיכה אחת יתירה על הכמות הראויה, הרי הכל (כל הרווח) לשליח, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר; חולקין בין השליח ובין בעל הבית.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שר' יוסי אומר: הכל לבעל המעות! אמר רמי בר חמא: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן ששנינו בשם ר' יוסי שחולקים בין השליח ובעל הבית, מדובר בדבר שיש לו קצבה, שיש מחיר קצוב לאותם חפצים, ואם הוסיף המוכר, הרי זה בגדר מתנה, שספק אם נתן אותה לשליח או שנתן לבעל הבית, ואילו כאן ששנינו משמו כי הכל לבעל הבית, מדובר בדבר שאין לו קצבה ולכן יש לומר שההוספה לא היתה עבור השליח, אלא הוסיף המוכר עבור העיסקה עצמה, ואם כן הכל לבעל המעות.

אמר רב פפא: הלכתא [ההלכה היא]: דבר שיש לו קצבה — חולקין, דבר שאין לו קצבה — הכל לבעל המעות. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך]? הלא הוא מה שאמר רמי בר חמא! ומסבירים: רצה לומר ששינויא דשנינן שינויא [התירוץ שתירצנו, תירוץ אמיתי] הוא, ועל פיו אפשר לפסוק גם הלכה למעשה.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: אמר ליה [לו] לשליח: זבין [מכור] לי, עבורי, ליתכא [לתך] שהוא חצי כור, ואזל וזבין ליה כורא [והלך ומכר לו כור שלם], מאי [מה] הדין? האם נאמר כי מוסיף על דבריו הוא, שחצי המעשה נעשה כדין, אלא שהוסיף דבר שלא היתה רשות בידו לעשותו, ולכן ליתכא מיהא קני [הלתך בכל אופן קנוי], או דלמא [שמא] מעביר על דבריו הוא, שכיון שלא עשה בדיוק כדבריו, הרי זה כאילו עשה הכל מדעת עצמו ובלא רשות כלל, וליתכא נמי [ולתך גם כן] לא קני [קנה] הקונה?

אמר רב יעקב מנהר פקוד משמיה [משמו] של רבינא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לכך ממה ששנינו בדיני מעילה בקדשים, אמר בעל הבית לשלוחו: "תן להן חתיכה אחת של בשר לאורחין" והוא השליח אומר לאורחים: "טלו שתים", והן נטלו שלש, ולבסוף התברר שהחתיכות הללו היו בשר של הקדש — הרי כולן מעלו בהקדש.

אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי השליח מוסיף על דבריו הוי [הוא] נחשב — משום הכי [כך] מובן מדוע גם בעל הבית מעל, שהשליח שאמר "שתיים", אחת מהן היתה בשליחות בעל הבית. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי מעביר על דבריו הוי [הוא] — בעל הבית אמאי [מדוע] מעל? והתנן [והרי שנינו במשנה]: השליח שעשה שליחותו של המשלח כלשונה וגרם למעילה בהקדש — בעל הבית ששלחו הוא שמעל, ואם לא עשה שליחותו אלא שינה מן הדברים — שליח הוא שמעל, ולא בעל הבית!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון באופן דאמר להו [שאומר להם השליח] במפורש לאורחים: "טלו אחת מדעתו של בעל הבית, ואחת מדעתי", ושקלו אינהו תלת [ולקחו הם שלוש], שנמצא שכל אחת מן החתיכות ניטלה לדעת אחרת, ולכן כולם מעלו.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו: היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה — מכרה בטל.

מאי לאו [האם לא] מדובר באופן דזבין [שמכרה] שוה מנה ודינר במנה ודינר, שלא היתה טעות בעצם המכירה ומאי [ומה פירוש] "במנה" שאמרו — כוונתו מנה שלה, בשביל המנה שהיה ראוי לה בכתובתה. ומאי [ומה פירוש] במשנה "אפילו"? — אפילו היא אומרת "אחזיר את הדינר ליורשים בדינר מקרקעי [קרקעות] ", שתחזיר קרקע שוה דינר ליורשים, שאז לא ייפסדו כלום, וקתני [ושנה] שמכרה בטל, משמע שאנו אומרים שלא רק מה שהוסיפה בטל אלא כל המכר בטל.

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב נתן: לא, פירוש הדברים במשנה הוא שלא מכרה את הנכס בשוויו אלא בדאוזיל [שהוזילה] מן המחיר, ומכרה בפחות מן השווי, והיתה טעות במכירה עצמה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Here Rabbi Yehuda HaNasi taught, i.e., it can be learned from this mishna that it is Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion that everything belongs to the owner of the money. If one earned a profit through the actions of his agent, the profit belongs to him and not to the agent, as it is taught in a baraita where the Sages debate this matter: In a case where one sent an agent to the marketplace to purchase merchandise at a certain price, if in addition to items that the agent purchased they added for him one extra item, the entire profit belongs to the agent; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says: The owner of the money and the agent split the profit.

The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yosei says: Everything belongs to the owner of the money? Rami bar Ḥama said: This is not difficult. Here the baraita is referring to an item that has a fixed price. If the seller added something, it is clear that the additional item is a gift, but it is unclear if the gift is meant for the agent or for the owner of the money, so it is split between the two. Whereas there, the baraita is referring to an item that does not have a fixed price, and one can say that any additional items that were given were not intended for the agent, but were part of the overall deal and belong to the owner of the money.

Rav Pappa said: The halakha is that an item that has a fixed price is split, and with regard to an item that does not have a fixed price, the entire profit belongs to the owner of the money. The Gemara asks: What is he teaching us with that statement? That is exactly what Rami bar Ḥama said. The Gemara explains: He wanted to say that the answer that we taught is the correct answer, and one can issue practical halakhic rulings based on it.

§ A dilemma was raised before the Sages: If one said to his agent: Sell on my behalf a half-kor, and the agent went and sold for him a kor, what is the halakha? Is he considered to be adding to the words of his employer? In that case, though he also performed an action that he was not assigned to do, part of his action was performing his assigned agency, and the buyer at least acquired a half-kor. Or perhaps he is considered to be disregarding his employer’s words, since he did not perform exactly what he was told to do, in which case the entire transaction was performed by his own volition, without the authorization of his employer, and even the half-kor is not acquired by the buyer.

Rav Ya’akov of Pekod River said in the name of Ravina: Come and hear proof from a mishna (Me’ila 20a): The mishna teaches with regard to the halakhot of misuse of consecrated property: If the host said to his agent: Give the guests a piece of meat, and the agent went and said to the guests: Take two pieces, and they went and took three, and in the end it was ascertained that the meat was consecrated, they are all guilty of misusing consecrated property.

Granted, if you say that the agent is adding to the words of the host, this halakha is understandable, because then, when the agent said to the guests: Take two pieces, he presented one of the pieces as the agent of the host. It is due to that reason that the host is guilty of misusing consecrated property. However, if you say that the agent is disregarding the words of the host, why is the host guilty of misusing consecrated property? Didn’t we learn in a mishna (Me’ila 20a): If an agent who performed his assigned agency caused consecrated property to be misused, it is the host who appointed him who is guilty of misusing consecrated property; however, if the agent did not perform his assigned agency, and did not act in accordance with his instructions, it is the agent who is guilty of the misuse and not the employer?

The Gemara answers: With what are we dealing here? This is a case where the agent said explicitly to the guests: Take one piece with the consent of the host, and one piece with my consent, and they took three pieces. Since every piece of meat was taken with the consent of someone else, they are all guilty of the misuse of consecrated property.

The Gemara suggests: Come and hear an understanding of the mishna: If her marriage contract was worth one hundred dinars, and she sold property worth one hundred dinars and a dinar for one hundred dinars, the sale is void.

The Gemara interprets the case of the mishna: What, is it not that she sold property worth one hundred dinars and a dinar for one hundred dinars and a dinar, and there was no error in the sale? And what does it mean when the mishna says that she sold the property for one hundred dinars? It means that she sold it in order to receive the one hundred dinars owed to her because of her marriage contract. And what does it mean when it says in the mishna: Even if she says: I will return the one extra dinar to the heirs, nevertheless the sale is voided? It means that even if she says: I will return the dinar to the heirs by giving them a dinar’s worth from my land, the heirs will not be losing anything at all. The Gemara concludes the proof: And the mishna teaches that even so the sale is void, implying that not just what she added is void, but the entire sale is voided.

Rav Huna, son of Rav Natan, said: No, the correct understanding of the mishna is not that she sold the land for its proper price. Rather, the mishna is referring to a situation where she reduced its price and sold the property for less than its worth, and there was an error in the sale itself.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות פי' דכיון שיש עליה שם שליח והיא מוכרת בשל אחרים דינה כשליח ואליבא דמ"ד המותר לבעל המעות. אמר רמי בר חמא אמר רב יצחק כאן בדבר שיש בו קצבה פי' דקמייתא בדבר שיש בו קצבה דוודאי התוספת שהוסיפו במתנה נתנוהו המוכרים ר"י סבר דמסתמא דעתו ליתנו לשליח כדי שיחזור ויקנה ממנו פעמים אחרות ר"י מספקא ליה אם נתנו לשליח או לבעל הבית ומן הספק חולקין ואידך דר"י בדבר שאין לו קצבה דלאו מתנה הוא אלא דמי דבר הנקח ובתורת דמים יהביה ללוקח וכיון דכן הוא לבעל המקח פי' רש"י ז"ל ומשנתינו סתם לן תנא כר' יוסי דהא מתניתן דבר שאין לו קצבה ונראה מדבריו ז"ל דר' יהודא הכי נמי פליג בברייתא בדבר שאין לו קצבה אינו מחוור הכא דלית לן לשוי' פלוגתא בכדי ועוד מהיכא תיתי ליה לר"י לומר בדבר שאין לו קצבה שיהא הריווח לשליח דהא וודאי מוכר בתורת דמים נתן ועוד מדאמרינן לקמן בסוגיין אליבא דר' יהודה דזבן שוה שש בשלש ומה רע רע בדמים דאמר לי' אי זבנת לי בשית הוי שוה תרתי סרי דאלמא אליבא דר"י בדבר שאין לו קצבה המותר לבעה"ב הוא לכך יש לפרש דמתני' דברי הכל ואליבא דברי הכל סתמא רבי ולא פליג ר' יהודא אלא בקמייתא מטעמא דאמרן:

אמר רב פפא הלכך דבר שיש לו קצבה חולקין ושאין לו קצבה כולי' לבעל המעות. מאי קמ"ל לפי פי' רש"י ז"ל נראה לי דה"ק מאי קמ"ל לימא הלכה כר"י א"נ פשיטא לן דר"י ור' יהודא הלכה כר' יוסי ולאידך פי' נמי מאי קמ"ל דהא בקמייתא פשיטא לן הלכה כר' יוסי ובאידך ליכא פלוגתא וד"ה היא ועוד דסתמא מתני' כוותיה ומהדרינן קמ"ל דשינוי דשני שנויא היא:

איבעיא להו אמר לו לשליח זיל זבין וכו' ת"ש אמר לשליח תן לאורחין חתיכה פי' כסבר שהם של חולין ונמצא של הקדש אלא אי אמרת מעביר על דברי בע"ה הוי אמאי מעל יש מקשין אמאי לא פריך נמי משליח אמאי מעל וכי פרקינן נמי דאמר להו טלו אחת מדעתי ניחא בע"ה ומיהו אכתי קשיא שליח אמאי מעל שהם הוסיפו על דבריו וס"ל דמעביר על דעתו הוי והנכון בעיני דלישנא קלילא וכדפרכינן מבעל הבית חדא מינייהו נקטינן וה"ה דקושיין משליח וכי מתרצינן נמי לבעל הבית הכא נמי מתרצינן לשליח שהם נטלו א' מדעתו שלבעל הבית ואחד מדעתו של שליח ואחד מדעתם ולפיכך מעלו כולם:

ת"ש היתה וכו' ומותבינן מדתנן משום דקי"ל דהלכה כוותייהו והא דאמר כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה ההוא כללא אמוראי פליגי בה כדאיתא בפרק המדיר ותו אין למידין מן הכללות. ומאי אפי' דינה מן הקרקע פי' ולפ"ז רשב"ג לאו אסיפא קאי אלא ארישא שרוצים לקוחות להחזיר מעות ואמר רשב"ג דטענייהו טענה עד שיהא באונאה שיעור ולא צריכא תלמודא לפרושי לן הכי דפשיטא ליה דע"כ הכי מצטרכא לפרושי ודכוותא בתלמודא:

כל שמינה שליח לקנות לו אי זה דבר והלך וקנה והוסיפו לו שלא בטעות אם הוא דבר שיש לו קיצבא כגון דבר הנמכר במדה במשקל ובמנין והוסיפו לו חולקין את התוספת שליח ובעל הבית וגדולי הרבנים פירשו הטעם מפני שהדבר ספק אם לשליח נתנו אם לבעל הבית נתנו והוה ליה ממון המוטל בספק במקום שאין חזקה לאחד מהם וחולקין ויש מפרשים הטעם שבודאי לשליח נתנו ומכל מקום מקחו של בעל הבית גרם לו ואם הוא דבר שאין לו קיצבא אלא שמכר באומד כגון חלוק ופרה וטלית וירק ושדה שלפעמים נמכרים בזול ולפעמים ביוקר ולפעמים בדרך ממוצע כל שמוסיפין לו הוסיפו לבעל המעות שאין כאן מתנה אלא מכר גמור יש מי שאומר שלא נאמר כן אלא שהיה כן מדעת המוכר שיש לומר שמחמת המעות הוסיף לו אחת יתרה או הוזיל לו אבל אם טעה המוכר עם השליח אין לבעל הבית בזה כלום שאין לומר מחמת המעות הוסיף לו אלא כל שהטעות מעובדי האלילים שאין חיוב בחזרתם הכל לשליח וכן כתבו אחרוני הרבנים אלא שיש מפקפקין בה:

האומר לשלוחו מכור לי משדה שלי לתך והוסיף על דבריו ומכר לו בית כור שהוא שני לתכים אין זה נקרא מעביר על דבריו ליבטל המקח מכל וכל אלא מוסיף על דבריו והלכך מיהא קנוי לו אבל אם אמר לו מכור לי בית כור ומכר לו לתך הרי זה מעביר על דבריו ולא קנה כלל שאף הוא אומר על כל פנים אני צריך למכור את החצי האחר ולא ניחא לי דליפוש שטרי עלאי ויראוני מוכר כל היום וכן שאם יבאו בעלי חוב לטרוף יהא תרעומת לשני בני אדם עלי אמר לו מכור לי בית כור לאחד ולא לשנים ומכר לשנים קפידא הוי ולא מכר כלום אמר לו מכור לי בית כור לאחד ולא אמר אבל לא לשנים ומכר לשנים אין זה אלא כמראה מקום ואפילו מכר למאה מכר זו היא שיטתנו ומכל מקום גדולי הפוסקים והמחברים פסקו שכל שאמר לאחד אע"פ שלא אמר אבל לא לשנים קפידא היא ולא מכר כלום אבל כל שאמר מכור לי בית כור ומכר לשנים ממכרו ממכר ואפילו מכר למאה ושמא תאמר אם כן היאך החלטנו במכור לי בית כור ומכר לתך שאינו מכר והרי רשאי למכור החצי כור לאחר אפשר שלא פסקנו במכר לשנים שמועיל אלא בשמכרו לשנים בבת אחת ומכל מקום רבים מפרשים מכח קושיא זו שאף מכור לי כור ומכר לתך ממכרו ממכר ואינו יכול לומר לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי ומכל מקום דוקא בדאיפשר לזבוני לההוא דזבין ליה שאין כאן אלא אפושי שטרי וליכא אפושי בעלי דין אבל כל שמכר לשנים בסתם ליכא קפידא הא אי אמר ליה לאחד או לאחד ולא לשנים לשיטתנו קפידא הוי דהכא איכא אפושי שטרי ואפושי בעלי דין ומכל מקום אף למה שפסקו הם דזבין כורא וזבין ליתכא מעביר הוא דוקא בחדא ארעא אבל בקטיני לא דסתמייהו להכי קיימי ויראה לי שאף לדעת הפוסקים באמר לאחד דקפידא הוי דוקא בקרקע אבל במטלטלי ודאי לא הואיל ולא אמר אבל לא לשנים:

כבר ידעת שהנהנה מן ההקדש בשוגג מביא קרבן מעילה נתן לשלוחו מעות של הקדש בשגגת חלין לקנות לו אי זה דבר אם עשה שליח שליחותו בעל הבית מעל ואם לא עשה שליחותו שליח מעל ושמא תאמר ואף בעשה שליחותו הרי אין שליח לדבר עבירה כבר התבאר שבכל התורה כלה אין שליח לדבר עבירה חוץ ממעילה לפיכך אם נתערב בה איסור אחר לא מעל כיצד היה בשר עולה וכיוצא בה לא מעל אלא האוכל שהרי חייב הוא באיסור אחר יתר על המעילה וכן התבאר בתוספת מעילה אבל בקדשי בדק הבית כל שעשה שליחותו שליח מעל:

אמר גזבר לשלוחו תן חתכה לאורחים מאותם שהוקדשו לבדק הבית ואמר השליח להם טלו שתים והם נטלו שלש כלן מעלו שאין השליח מעביר על דבריו של גזבר אלא מוסיף ובאחת מיהא נעשה מקיים שליחות וכן האורחים בשנים נעשו מקיימים שליחות השליח כך נראה לי וגדולי המחברים כתבו שהשליח הואיל ונקרא מוסיף לא עקר השליחות ופטור ואין השליח חייב אלא אם כן אמר טלו שתים מדעתי ואף גדולי המפרשים שתקו להם בה ואין הדברים נראין שהרי לא הוצרכנו לטעם זה אלא לדעת האומר מעביר על דעתו הוא וכבר פסקנו שאינו מעביר אלא מוסיף:

איבעי' להו א"ל זבין לי מארעא ליתכא ואזל וזבין לי' כורא מאי מוסיף על דבריו הוי וליתכא מיהא קני א"ד מעביר על דבריו הוי וליתכא נמי לא קני ומסיק א"ד הא לא תבעי לך דודאי מוסיף על דבריו הוי. כי תיבעי לך דא"ל זבין לי כורא ואזל וזבין ליה ליתכא מאי. מי אמרינן א"ל דטבא לך עבדי לך ודלמא לא מצטרכי לך זוזי ואי מצטרכי לך זוזי הדרת וזבין. א"ד מצי א"ל לא ניחא לי דניפוש שטרי עלי וסוגיין דמוסיף ע"ד הוי [הוא] דאמרי':

איבעיא להו אמר לי' זיל זבין לי' לתכא ואזל זבין לי' כורא מאי מעביר על דבריו הוי ולתכא מיהא קני ואסיקנא דמוסיף על דבריו הוי דאי מעביר על דבריו הוא בעלהבית אמאי מעל. קשיא לן ותקשי לן נמי שליח כיון דאמרת דמעביר על דבריו הוי שליח אמאי מעל שהרי פועלים לא קיימו דבריו. וניחא לן דבשלמא מעילה דבעל הבית תליא בדיבורי' דשליח אמר ליטול שתים אי אמרת במעביר על דבריו הוא. לאלתר באותה שעה עבר על דבריו של בעל הבית. אבל מעילה דשליח באכילת פועלים תליא מילת' וכיון דאכלו שתים קיימו דבריו ומיד מעל השליח ולכי אכלי שלישית מילתא אחריתי הוא דעבדי באפי נפשייהו ולכך הוא והן מועלים עליה. ומאי אפי' היא אומר' אחזיר את הדינר ליורשי' דינר מקרקעי ולפום הא דקס"ד השתא רשב"ג ארישא פליג ולא אסיפא דאלו הי' אומרת אני אחזיר את הדינר ליורשים דינר מקרקעי אפי' בכדי תשעה קבין ובגנה בית חצי קב הדין נותן שיהא המכר קיים דמאי איכפת לי' כיון דמהדר לי' אלא לאו ארישא קאי:

כאן במשנתינו שנה רבי שסתם המשנה כל שמוסיפין לשליח של בעל המעות הוא דהיינו המשלח ואלמנה שליח יתומים היא כל מה שאשתרשא אשתרשא ליתומים שהם של משלח ולא מציא למימר אנא ארווחי דומיא דשליח ובע"ה. הוסיפו לו בתוספתא דמסכת דמאי היא אי אמר ליה בע"ה לשלוחו צא וקח לי פירות מן השוק והלך ולקח והוסיף לו החנוני מנה יתירה על המדה חולקין שליח ומשלח. ואמר רמי בר חמא כו' בדבר שיש לו קצבה שמוכרים אותו במדה במשקל ובמנין והוסיפו לו מנה יתירה חולקין דמתנה הויא יש לומר דלשליח נתנה ויש לומר דלבע"ה נתנה בדבר שאין לו קצבה שמוכרין אותו באומד כגון חלוק וטלית וירק הנמכרין באומד ופעמים מוכרים בזול ופעמים בצמצום הכל לבעל המעות שאין כאן מתנה אלא בשביל המעות וסתם לן רבי במשנתינו כר' יוסי. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א כאן שנה רבי הכל לבעל המעות פירוש דכיון שיש עליה שם שליח והיא מוכרת בשל אחרים דינה כשליח ואליבא דמ"ד המותר לבעל המעות דתניא הוסיפו לשליח מדה אחת יתירה הכל לשליח דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר חולקין והתניא ר' יוסי אומר הכל לבעל המעות אמר רמי בר חמא אמר ר' יצחק כאן בדבר שיש לו קצבה וכאן בדבר שאין לו קצבה פירוש קמייתא בדבר שיש לו קצבה דודאי התוספת שהוסיפו במנה במתנה נתנוהו המוכרים ר' יהודה סבר מסתמא דעתו ליתנו לשליח כדי שיחזור ויקנה ממנו פעמים אחרות ור' יוסי מספקא ליה אם נותנו לשליח או לבע"ה ומן הספק חולקין ואידך דר' יוסי בדבר שאין לו קצבה דלאו מתנה היא אלא דמי דבר הנקח ובתורת דמים יהביה ללוקח וכיון דכן הוי לבעל המקח פירש"י סתם לן תנא כר' יוסי דהא מתניתין דבר שאין לו קצבה ונראה מדבריו ז"ל דר' יהודה הכי נמי פליג בברייתא בדבר שאין לו קצבה ואינו מחוור חדא דלית ליה לשוויא פלוגתא בכדי ועוד מהיכי תיתי ליה לר' יהודה לומר בדבר שאין לו קצבה שיהא הריוח לשליח דהא ודאי מוכר בתורת דמים נתן ועוד מדאמרינן לקמן בסוגיין אליבא דר' יהודה דזבן שוה שש בשלש ומאי רע רע בדמים דאמר ליה אי זבנת לי בשית הוה שוה תריסר דאלמא לר' יהודה בדבר שאין לו קצבה המותר לבעל המעות הוא לכך יש לפרש דמתני' דברי הכל היא ואליבא דדברי הכל סתמה רבי ולא פליג ר' יהודה אלא בקמייתא מטעמא דאמרן ע"כ:
וז"ל הרא"ש ז"ל כאן שנה רבי הכל לבעל המעות נראה לר"ת דמתני' אתיא בין לר' יהודה בין לר' יוסי דהא דפליגי בדבר שאין לו קצבה ר' יהודה סבר הכל לשליח ור' יוסי סבר הכל לבעל המעות לא פליגי אלא בכה"ג שנותן לו מחמת תוספת דא"ל קח זה עבור מקחך ועוד אני מוסיף משלי אבל אם מכר לו בזול מחמת טעות כעין משנתינו שוה מאתים במנה אפילו ר' יהודה מודה הכל לבעל המעות דאי לא תימא הכי קשיא דר' יהודה אדר' יהודה מדתניא לקמן ר' יהודה אומר אף בזה בעל המעות לא מעל מפני שיכול לומר חלוק גדול הייתי מבקש ואתה הבאת לי קטן ורע ומסקינן מאי רע רע בדמים דאמר ליה אי מייתית לי בשית הוה שוה תריסר ואם תימצי לומר קסבר ר' יהודה הכל לשליח מאי נפקא ליה מינה לבעל המעות הלא אינו מרויח כלום דכל הזול לשליח אלא ודאי כי האי גוונא מודה ר' יהודה דהכל לבעל המעות וכן מוכח נמי מדקאמר כאן שנה רבי הכל לבעל המעות ולא קאמר מתני' ר' יוסי היא. ולא נהירא לי דאי אפשר לעמוד על דעתו של ר' יוסי דכיון דתרוייהו איירי שנתן לו מחמת תוספת מאי שנא דבדבר שיש לו קצבה קאמר חולקין ובדבר שאין לו קצבה קאמר הכל לבעל המעות כיון דבמתנה הוא נותן בתרוייהו מספקא לן אי לשליח או לבעל המעות הלכך נראה לפ' דלא פליגי בדבר שאין לו קצבה והך ברייתא דמייתי תלמודא ר' יוסי אומר הכל לבעל המעות לא נחלק עליו ר' יהודה באותה ברייתא. אי נמי נראה ליישב פירש"י ז"ל ור' יהודה לקמן לדבריו דת"ק קאמר לדידך דמוקמת לה דשוה שש בשלש ובע"ה מעל משום דס"ל הכל לבעל המעות אפ"ה הוה ליה למימר דלא מעל בעל המעות משום דאי אייתית לי בשית הוו מוזלי גבי טפי אבל בקטנית מודינא לך לפי סברתך אבל לדידי לעולם בעל המעות לא מעל דהכל לשליח ע"כ:
כאן שנה רבי הכל לבעל המעות ואין לדחות לפירוש הירושלמי דמוקי לה כשהוזיל והוקיר הא לאו הכי הדר הלכך שאני הכא דלא יצא הקרקע מרשות היתומים והוזל והוקר ברשותם דא"כ גבי שוה מאתים במנה היא תחזור להם הקרקע אלא ודאי הכא והכא קנאתו כדפ"ל. לשון הרא"ש:

אמר רב פפא הלכך וכו'. רבינו חננאל גריס הלכתא ותימא לגירסתו מאי פריך מאי קא משמע לן למפסק הלכתא קא אתי הכי הוה ליה למפרך ולימא הלכה כר' יוסי ומשני שנוייא דשנינן שנויא הוא ואי אמר הלכה כר' יוסי לא הוה ידענא פירושא דמילתיה דהכא קאמר חולקין והכא קאמר הכל לבעל המעות. לשון הרא"ש ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מאי קמ"ל רב פפא דמוקי הלכתא כר"י פשיטא דהא קי"ל ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ומשני הא קמ"ל דשנויא דשנינן כאן בדבר שיש לו קצבה וכו' שנויא היא ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל אמר רב פפא הילכך וכו' מאי קמ"ל לפירוש רש"י ז"ל דה"ק מאי קמ"ל לימא הלכה כר' יוסי אי נמי פשיטא לן דר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי ולאידך פירוש נמי מאי קמ"ל דהא בקמייתא פשיטא דהלכה כר' יוסי ובאידך ליכא פלוגתא ודברי הכל היא ועוד דסתם מתני' כותיה ומהדרי קא משמע לן דשנויא דשני שנויא היא ע"כ:

אבעיא להו א"ל זבין לי לתכא וכו'. א"ל בעל הבית לשליח זבין לתכא מכור לי חצי בית כור מקרקעותי וזבין כור מוסיף על דבריו הוי שליח שמכר יותר ממה שאמר לו בעל הבית ואותה תוספת לא קנה לוקח אבל לתכא מיהא קני לוקח דבההוא לתך עבד שליחותיה. או מעביר על דבריו הוי דכיון דעבר על דעתו של בעל המעות וזבין טפי אפילו מלתכא נמי לא עבד שליחותיה. גזבר שאמר לשלוחו תן חתיכת בשר לאורחים חתיכה לכל אחד ואחד ושגג ונמצא שהוא בשר קדש דאפילו חתיכת בשר יכול אדם להקדיש לבדק הבית. והוא השליח אמר לאורחים טלו שתים וכו' כלן מעלו משלח ושליח ואורחין חייבין בקרבן מעילה משום הכי בעל הבית מעל דבחתיכה אחת מיהא עבד שליחותיה ונפקא לן מקרא במסכת מעילה השליח שעשה שליחותו של בע"ה בעל הבית מעל אמאי מעל הא לא עשה שליחותו הואיל ועבר על דעתו וה"ה נמי שליח אמאי מעל כיון דעברו אורחין על דעתו לעולם מיהא לא תפשוט הכא במאי עסקינן דאמר שליח לאורחין טלו אחת וכו' דכיון דפירש מעיקרא דעתו של בע"ה עביד ברישא שליחותו של בע"ה ומנפשיה הוי מוסיף ושקלי אינהו ברישא שתים אחת מדעתו של בע"ה ואחת מדעתו של שליח ואחת מדעתן אבל היכא דלא פירש לעולם אימא לך מעביר על דבריו הוי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א ז"ל אלא אי אמרת מעביר על דברי בע"ה הוי אמאי מעל יש מקשים אמאי לא פריך נמי משליח אמאי מעל וכי פרקינן נמי דאמר להו טלו אחת מדעתו ניחא בע"ה ומיהו אכתי קשיא שליח אמאי מעל שהם הוסיפו על דבריו וס"ל דמעביר ע"ד הוו והנכון בעיני דכולה לישנא קלילא וכי פרכינן מבע"ה חדא מינייהו נקטינן וה"ה דקושין משליח וכי מתרצינן נמי לבע"ה ה"נ מתרצינן לשליח שהם נטלו אחת אחת אחת מדעתו של בע"ה ואחת מדעתו של שליח ואחת מדעתם ולפיכך מעלו כלם ע"כ. והתוספות ז"ל תירצו דאין צריך לפרש כן דדוקא שליח בעינן דלימא הכי שלא יסברו האורחים כשאומר סתם שעל דעת בע"ה אומר ובהכי תלוי שהרי מוציאין אותו לחולין אבל מה שהן לוקחין יותר ממה שאמר להם השליח ודאי עושים מדעתם ולא מדעת השליח וכ"כ הרא"ש ז"ל:

וז"ל תלמיד הרשב"א בע"ה אמאי מעל לאו דוקא בע"ה שה"ה לשליח וכו'. כן אמרו משמו של רש"י ולא נהירא דמה ראו לסתור ולא פירשו ושקלו תלת תלת מדעתם וכו' אלא ודאי משמע דהכי פירושא דבע"ה דקאמר דוקא נקט ואיהו הוא דקשיא לן אמאי מעל שהפועלים אדעתא דבע"ה לקחו שתים שתים ואיהו לא אמר אלא אחת נמצא שהשליח בטל שליחותו אבל שליח לא קשיא לן ולא מידי דדינא הוא דלא למעול דודאי פועלין עוברים הם על דעתו שהוא אמר שיטלו שתים והם שלקחו שלשה ודאי מדעתם נטלוה ואינן צריכין לפרש ע"כ. והרא"ה תי' דבשלמא מעילה דבע"ה תליא בדבוריה דשליח אמר שיטלו שתים אי אמרת מעביר על דבריו הוי לאלתר באותה שעה עבר על דבריו של בע"ה אבל מעילה דשליח באכילת פועלים תליא מילתא דכיון שאכלו שתים קיימו דבריו ומיד מעל השליח ולכי אכלי השלישית מילתא אחריתי היא דעבדי באפי נפשייהו ולכך הם מועלים עליה:

ת"ש היתה וכו'. פירוש ומותבינן מדתנן משום דקיימא לן דהלכתא כותייהו והא דאמרינן כל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו ההוא כללא אמוראי פליגי בה כדאיתא בפ' המדיר ותו אין למדין מן הכללות. הריטב"א ז"ל:
מאי לאו דזבנה שוה מנה ודינר במנה ודינר דלא אוזילא מידי לגבי לוקח אלא שמכרה יותר מכדי כתובתה ומאי במנה דקתני במנה שלה דמשמע אוזילא בשביל מנה שלה דשוה מנה ודינר מכרה במנה ודינר להתקבל מנה שלה. רש"י במהדורא קמא. אין לפרש דבכלל דבעי ומאי במנה קא בעי נמי דלמה לי למתני במנה הרי כבר תני היתה כתובתה מנה הילכך לא הוה ליה למתני אלא היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר מכרה בטל במנה למה לי וליתא להאי פירושא כלל דא"כ לא משני מידי לכך הנכון דלא קא בעי אלא פירוש הלשון דמשמע דכי קתני במנה היינו דמי המכר דקתני ומכרה שוה מנה ודינר במנה פירוש דזלזלה במכרה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ומאי במנה דקתני ודוק:
ומאי אפילו היא אומרת אני אחזיר דינר ליורשין דמשמע דבעיא מהדר להו דינר מעות דאוזילא לגבי לוקח אני אחזיר דינר מקרקעי קאמר דדינר מקרקעי שקלא טפי. וקתני מכרה בטל אלמא מעביר על דבריו הוי ומשני אלמנה שליחת יתומים הויא למכור כתובתה וכיון דמכרה טפי מכדי כתובתה עוברת ע"ד היתומים היא ואהכי מכרה בטל הכא נמי כי אמר ליה זיל זבין לי לתכא וזבין לי כורא. רש"י במ"ק:
וכתב הרא"ה ז"ל דלפום הא דקסבר השתא רשב"ג ארישא פליג ולאו אסיפא דאלו היא אומרת אני אחזיר את הדינר ליורשים דינר מקרקעי אפילו בכדי תשעה קבין ובגנה בית חצי קב הדין נותן שיהא המכר קיים דמאי אכפת ליה כיון דמהדר ליה אלא לאו ארישא קאי. וכ"כ הריטב"א וז"ל ומאי אפילו דינר מקרקעי פירוש ולפי זה רשב"ג לאו אסיפא קאי אלא ארישא שרוצין לקוחות להחזיר מעות ואמר רשב"ג דטענייהו טענה עד שיהיה באונאה שיעור ולא אצטריך תלמודא לפרושי לן הכי דפשיטא ליה דע"כ הכי מצטריכנא לפרושי ודכותה בתלמודא ע"כ:
לא בדאוזילא שמכרה מנה ודינר במנה ומש"ה מכרה בטל דבשעת מכירה קא מעוותא ליתמי ומצו אמרי לה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל מכרה שוה מנה ודינר במנה ודינר דליכא עוות בשעת מכירה המכירה קיים דמוסיף על דבריו הוי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

בד"ה כאן שנה רבי כו' אבל אם מכר לו בזול מחמת מעות כעין משנתינו שוה מנה במאתים כו' עכ"ל כ"ה בכל נוסחות תוס' שלפנינו אבל במרדכי שלפנינו וכן במ"י כתוב כעין משנתינו שוה מאתים במנה כו' ונראה ליישב ולכוון דברי התוס' שלפנינו דודאי מתניתין בשוה מנה במאתים לא איירי במכר לו בזול והכל לבעל המעות אלא שמכר לו ביוקר והכל לבעל הקרקע ור"ל הא דקאמר כאן שנה רבי כו' היינו כעין משנתינו (א) דהכל לבעל הקרקע ה"נ התם בברייתא הכל לבעל המעות ואהא קאמרי נמי בהך דקתני בברייתא דמכר לו בזול אי לא הוה נותן לו דרך תוספת אלא מכר לו בזול מחמת מעות כעין משנתינו דהכל לבעל הקרקע במכר לו שוה מנה במאתים דלאו מחמת תוספת הוא דומיא דהכא בברייתא ר' יהודה נמי מודה דהכל לבעל המעות וק"ל:

בד"ה כאן שנה כו' אין לדחות לפי הירושלמי כו' דהכא משום כו' אלא ודאי דהכא והכא קנאתן כדפרישית עכ"ל מיהו אע"ג דקנאתן הכא גבי שוה מנה במאתים לא הות אלא כשליח והכל לבעל הקרקע כי התם דהכל לבעל המעות אבל לחובתו כגון בשוה מאתים במנה קנאתן לגמרי שלא תוכל להחזיר להם הקרקע כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בד"ה אמר רב פפא כו' ה"ג ר"ח הלכתא כו' אדפריך ליה מאי קמ"ל ה"ל למפרך ולימא הלכה כר' יוסי כו' עכ"ל ונראה ליישב תמיהתם דא"נ הוה קאמר (ב)הלכה כר' יוסי נמי הוה פריך ליה מאי קמ"ל דהא פשיטא דהלכה כר"י דקיי"ל בערובין ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי וק"ל:

בא"ד ומוקי לה בתלמוד ירושלמי כגון שקבל עליו הלוקח כו' עכ"ל אין זה סותר מה שכתבו התוס' לעיל דמוקי לה בירושלמי כשהוקר דהיינו הך דלכך אין הלוקח חוזר אפי' עד פלגא וקבל עליו במאתים משום שהוקרה ועמדה השתא על מאתים וק"ל:

בא"ד ואפי' חולקין אין שייך לומר משום דלא ע"י מעותיו נשתכר ולא דמי לשאר כו' עכ"ל כ"ה במ"י ור"ל ואפי' חולקין אין שייך לומר כפי סברא קמייתא דר"ת דלא ע"י מעותיו נשתכר אלא דבר בפני עצמו הוא כמ"ש לקמן וגם לא דמי לשאר טעות כו' כפי סברא בתרייתא דר"ת דהכל לבעל המעות דהתם נותן הכל בשביל המעות שסבור כו' וק"ל:

תוס' בד"ה אמר כו' ועל טעות כו' המעות ולר"י נראה כו' כצ"ל:

גמ' בברייתא הראשונה צ"ל רבי יוסי אומר חולקין ובשניה רבי יוסי אומר הכל לבעל המעית וכן מוכח מפרש"י וכ"ה ברי"ף ומרדכי וק"ל:

גמ' הכא במאי עסקינן דאמר להו טלו אחד מדעתו כו'. פי' הרע"ב והרמב"ם שם בסדר המשנה אינן מחוורים ע"ש ודו"ק:

לפרש"י [שפירש דסתם לן רבי במתני' דהכא כר' יוסי] אמאי לא מקשה דר"י אדר"י גם אמאי לא קאמר לפי"ז מתני' דברי הכל (צ) ועיין ודו"ק:

ברש"י בד"ה תן להם חתיכה חתיכה מבשר כו'. כצ"ל וכ"ה בדפוס חדשים ומשנה בהדיא:
בתד"ה כאן שנה רבי כו' כעין משנתינו שוה מנה בר' כו' כן הוא לפנינו והוא נכון ולא נכון להפך [כמ"ש מהרש"א] וק"ל:
בתד"ה כאן שנה רבי כו' אין לדחות כו' דהכא משום דלא יצא הקרקע כו'. פירוש ולהכי הריוח ליתומים דברשותם נתיקר הקרקע דהא מצי למיהדר רק משום דנתיקרה ושוה האידנא כן לפי' הירושלמי אבל בעלמא מנ"ל דהקונה בזול שהריוח לבעל המעות:

בא"ד דא"כ שהקרקע ברשות היתומים גבי שוה מאתים במנה כו' א"ו הכא והכא קנאתן כדפרישית. מיהו לא בדומה דלגבי ר' בק' קנאתה לגמרי כמ"ש התוס' לעיל משא"כ שוה ק' בר' צ"ל שהקנין לענין חזרה [דלא נימא ברשותם נתיקר רק מטעם דגם בעלמא הכל לבעל המעות]. ואפשר דבשוה ר' בק' כיון ששוה כפי ערך כתובה רצתה להוציא הקרקע מרשות היתומים וכמשמעות לשון התוס' לעיל [ולכך קנאתה לגמרי] ודו"ק:
בתד"ה אמר ר"פ כו' כמאן אמרה לשמעתי' כרבי יוסי ומאי חידוש כו' כצ"ל:
בפסק אף שקראו האי דבשמעתין טעות כיון שקיבל קצבתו מה לי בטעותו כו' מ"מ אינו נראה דאיירי בטעות ממש רק טעות הבא בזלות המקח שנתן לו טופיינא בעד המעות ואומר לו אני מוסיף לך כמ"ש התוס' לעיל בד"ה כאן שנה לא שטעה במספר:

בא"ד דהא שוה ק' בר' טעות הוה כו' הא בדבר שיש לו קצבה כו'. מבואר יותר במרדכי עיין עליו:

בא"ד טעם אחרינא גבי חולקין כו'. כמ"ש רש"י דמתנה הוי יש לומר לזה ניתנה כו' וזה לא שייך כאן ועיין באשר"י ובמרדכי:

בא"ד ושוב חזר כו' הכל לבעל המעות. ולא ניחא לאוקמי בשמעתין תרוייהו בדבר שיש לו קצבה ובטעות קתני הכל לבעל המעות דלר"ת ניחא ליה לאוקמי מתני אף כר' יהודה כמ"ש לעיל בד"ה כאן שנה (כתובות ק) גם בדומיא דמתני' דאיירי באין לו קצבה ואינו מוכרח דאיירי בטעות ודו"ק:

בא"ד משום דע"י מעותיו כו'. הכל נמשך להדדי ואפילו חולקין משום דע"י מעותיו כו' זה אין שייך לומר:

גמרא תן להם חתיכה חתיכה כו' טלו שתים שתים והן נטלו שלש שלש. כ"ה הגי' במשניות שם וכ"נ מפרש"י כאן והנקודות בו שלא במקומן:

רש"י ד"ה הוסיפו. בתוספתא דדמאי. וכ"ע הגרי"פ חפשתי ול"מ. ולא חפש כ"צ דע"ש ברפ"ח ותמצאנה בשינוי קצת. אח"ז מצאתי בהגהת הב"ח שציין כמו כן לשם:

תד"ה אלמנה (שמעל"ד) וכה"ג מפרש ר"ת הא דאר"נ בהזהב הדר אמר אונאה אין להם כו'. כצ"ל:

בא"ד כמו שאפרש לקמן. הוא (בד' ק) בד"ה אר"נ:

תד"ה אר"פ. ה"ל למיפרך ולימא הלכה כר' יוסי. עי' מהרש"א. אבל התם בעירובין איתא דאיכא דל"ל להני כללי:

תוס' סד"ה אמר כו'. נ"ב דעדיפא הו"ל למימר. דילמא מדכר עובד כוכבים וכפי ליה לאהדורי. וכי אפשר לומר הלה יאכל וחדי ושליח יפסיד מכיסו. וכי תימא כי תבע ליה עובד כוכבים אה"נ דחייב לאהדורי ולסלוקי הזיקה. מיהת ע"כ לא קני מידי. והיה נ"ל מתחלה פשר דאם קבל השליח הטעות מעקרא אדעתא דמשלח הוא שלו. מידי דהוה אמגביה מציאה לחברו דקנה אם לא חזר בו קודם שנתנה. איברא הדרנא בי דודאי לאו מלתא היא. אלא אף אחר שנתנו לו יכול לחזור בו ולהוציא ממנו בדין אם לא ידע דלא זכה בעל המעות מדינא. משום דמחילה וזכיה בטעות היא:

גמ' זבין לי ליתכא. עיין בפ"ד מ"ד דתרומות בר"ש שם:

הוסיפו לו א' יתירה וכו' אין זה ענין להא דב"ק ק"ב ע"ב נותן מעות לשלוחו ליקח לו חיטין ולקח שעורים. דהתם מה שהוא נגד המעות ועלה ריוח כדרך תגרי'. ומשו"ה מוקי לי' רש"י ותוס' וכן הרי"ף בשליח למחצה שכר ועיי' בר"ן בשם הרא"ה דס"ל דאפי' שליח ממש נמי השכר לאמצע משום דע"י שינוי שלו גרם הריוח. ואמנם בשמעתין מיירי שנתן לו א' יתירה יתר על המעות שניתן לו עיי' וק"ל:

רבי יוסי אומר חולקין פירש"י מספיקא. והקשה ט"ז א"כ יחזיק השליח בשלו ונימא המוציא מחברו עליו הראי'. ונדחק כיון דסברא הוא שיותר ראוי לבעל המעות ע"כ לא מצי למימר החזקתי. ולפ"ז נוכל לומר גם ר' יהודה מודה דהוה ספיקא. אלא ס"ל כקו' ט"ז דהשליח יאמר החזקתי בין ביש לו קצבה ובין באין לו קצבה. ומיושב קו' תוס' על רש"י מר' יהודה דחלוק וטלית. דע"כ לא הקשה הט"ז אלא בנתן לו א' יתירה שהשליח יתן לבעל הבית מספר המגיע לו והיתירה יחזיק מספיקא. והה"נ בחלוק וטלית יתן לו החלוק ויחזיק לעצמו הטלית אבל אם יקנה רק חלוק דשוה תריסר כיון דגוף החלוק לבעה"ב רק המותר בשווי' מסופקי' בו בזה לא מיקרי השליח מוחזק כמ"ש הגאונים בטוען על המשכון שצריך לישבע משום שגוף החפץ לבעה"ב לא מיקרי הטוען מוחזק וה"נ דכוותי'. ואע"ג דלשון הש"ס לקמן לא מורה קצת כן כבר כ' בתוספי רא"ש שר' יהודה לדבריהם דרבנן קאמר ע"ש:

והנה בירושלמי פ"ו דדמאי מבואר להדי' כהרי"ף ודלא כרש"י שאיננו מטעם ספק. ונ"ל דס"ל לרש"י דהש"ס דעירובין ל"ז ע"ב נדחק במשנה דדמאי ומוקי פלוגתיי' בברירה ואיפוך וקשה אמאי לא מפרש לי' כהירושלמי עיי' פי' הירושלמי בהרע"ב בדמאי שם אע"כ קשי' להש"ס קו' הירושלמי מחלפי' שיטתי' דר' יוסי דס"ל חולקי' וס"ל לש"ס טעמא משום ספיקא וא"כ בדמאי נמי יהי' ספיקא ולא ס"ל כתי' הירושלמי דפרוטה שלו ורגלו של השליח שניהם גורמים. נמצא לפי ש"ס דילן א"ש פירש"י ומודה רש"י דהירושלמי ס"ל כהרי"ף. והרווחנו דלהירושלמי בטעות מעות נמי שייך דינו של ר' יהודה ור' יוסי משא"כ לש"ס דילן וא"כ לק"מ מה דמייתי ר"ת ראי' ממנה במאתים טעות הוא ומוקי לי' בהירושלמי וכו' ולהנ"ל אין מהירושלמי ראי' לש"ס דילן הקצרתי מאוד וק"ל:

זבין לי ליתכא וכו' בזבחים ל"ד ע"א מבואר דאי לאו דדיקדק לאמר אלא חטין הוה כמוסיף על דבריו היינו לעניין להביא לו מבחוץ כי מה איכפת לי' אם יביא לו גם שעורים. והה"נ לקמן גבי חלוק בהבאת הטלית אין קפידא שהרי לא אמר לו אל תביא לי אלא חלוק. כי כל מה שמביא לו מבחוץ אין קפידא ביתרון אם אינו מקפיד להדי' לומר אלא. אבל להוציא מבית למכור משלו ליתכא אינו צריך לומר אלא דפשיטא שאינו רוצה שימכור משלו יותר וכן לקמן גבי חלוק וטלית הקפידא הוא על מכירת הדינר זהב שלו לא על הבאת הטלית היתר אבל אי הוה אמר אל תביא לי אלא חלוק הוה קפידא אהבאת הטלית:

ולא מיירי הכא אלא אליתכא קמא. דליתכא שהוסיף בודאי אינו מכור כמו דהתם בשעורים הוה עובר על דבריו. והכא מיירי אי הוספת הליתכא בתרא יהי גרמא שיהי' גם הליתכא קמא כעובר על דבריו כיון שמוכרם בדבור א'. והה"נ יש להסתפק במי שעירב דם בהמה של עולה עם דם חיה שהקריב לשם עולה. נימא שגם דם בהמה לא נתקבל שהוספת דם החי' גורם לפסול דם הבהמה. אע"ג אם נתערב ממילא בלי כוונת מתכוון רואי' את הדם החי' כאלו הוא מים. אבל השתא שנתכוון להוסיף מיגרע גרע כמו ליתכא וכורא. ודברי תוס' שם בזבחי' צ"ע וכבר נתעורר עליהם בצאן קדשים ולא העלה כלום:

ואמנם פשוט הדבר דאפי' אי מוסיף על דבריו הוה וליתכא מיהו קנה היינו שאין המוכר המשלח יכול לחזור בו. אבל הלוקח מצי למימר לא אביתי ליקח ליתכא כ"א כור ומדלא קנה כורא. אין המקח כלום וזה פשוט. ובזה מיושב אריכות הש"ס דפשיט ממשנתינו. וכל עיקר כוונת הפשטן אינו אלא לומר תרי בבי בדאוזיל למה לי אלא לאו חד בדאוזיל וחד בדלא אוזיל ומיפשטא האיבעי' ומה לו להאריך יותר. ולהנ"ל ניחא דהוה סד"א רישא בדאוזיל וסיפא בדלא אוזיל ומיירי באין הלוקח רוצה ליקח אלא שדה במנה ודינר ומשו"ה מקחו בטל. אבל הי' רוצה להחזיר דינר קרקע מקחו קיים. לכן הוכיח דע"כ רישא בדלא אוזיל מדקתני מנה שלה וזה לא שייך בסיפא כמ"ש תוס' ד"ה הא מדסיפא וכו'. וא"כ ברישא דמיירי בדלא אוזיל וקתני בהדי' שהיא רוצית להחזיר דינר קרקע ואין עיכוב אלא מהמוכר היינו היתומים שפיר איפשטא איבעי'. ומיושב נמי קו' מהרי"ט מ"ט לא הקשה ש"ס משניות אהדדי תן חתיכה לאורחים עם משנה דמנה ודינר במנה. ולהנ"ל ניחא דודאי אין ההכרח כל כך גדול למירמי מתני' אהדדי משום דקדוק קלוש דמנה שלה שייך ברישא טפי מבסיפא שזה הוא קלוש מאוד ויותר הוי ניחא למימר דסיפא בדלא אוזיל ואין רוצה להחזיר דינר מקרקע כי היכי דלא תיקשי משניות אהדדי. אבל לבתר דמשני משנה דמעילה באומר מדעת. שוב נוח יותר למיפשיט איבעי' דנהוי כעובר על דבריו ולא נדחוק לאוקמא סיפא בדלא אוזיל וק"ל:

מעביר על דבריו הוה וכו'. עיי' מס' תרומו' פ"ד משנה ד' הקשה הר"ש משמעתין. ותי' דהתם גרם הפסד לבעה"ב שנעשה מדומע ע"ש. וצ"ל דמוקמי' מתני' כמ"ד אין ברירה דאי יש ברירה יוציא סאה א' ונימא הוברר שזו הוא הוספתו של שליח והיא חולין והשאר תרומה עיי' דברי הרמ"ר בתוס' תמורה למ"ד ע"א ד"ה ואידך לשתרי וכו' נמצא שלא הפסידו כלום אע"כ כנ"ל. שוב מייתי ר"ש בסוף דבריו הירושלמי שהקשה משנה דתרומו' הנ"ל אמשנה דמעילה תן חתיכה לאורחים ע"ש. וצ"ל דהירושלמי לא בעי לשנויי כתי' הר"ש משום דלא בעי לאוקמא מתני' כתנאי והר"ש שהקשה משמעתין לא הי' לו תי' אחר אלא לאוקמי מתני' כמ"ד אין ברירה. אבל הירושלמי לא חש לסוגית בבלי דשמעתין ולא הוה ק' לי' אלא אמתני' דמעילה ותי' עדיפא מיני' שאני תרומה שבפ"א הפריש וכיון שבטל הוספת השליח בטל נמי תרומתו של בעה"ב. משא"כ במעילה צריכי' לומר לפי הירושלמי אע"ג דבדבור א' אמר להם טלו שתים מ"מ בזה לא נתקיים עדיין ציווי של בעה"ב שהרי לא אמר לשליח אמור להם שיטלו אלא תן להם והשליח חזר ועשה אותם שליח טלו לכם שתים ולא נתקיים השליחות אלא בנטילתם ב' וזה לא נעשה בבת א' כי כל חתיכה הוא בפ"ע כן צ"ל כוונת הירושלמי. מיהו ממה שתי' הרא"ה לקמן על קו' התוס' ד"ה דאמר להו וכו' ע"ש משמע דס"ל דש"ס דילן לית לי' סברת הירושלמי אלא כיון דבדיבור א' אמר טלו שתים ה"ל בבת א' ממש. כמו ליתכא וכורא וכמו הפרשת תרומה. ולשיטה זו צ"ל דמתני' דתרומה מטעם הפסד בעה"ב נגעו בי' וכמ"ד אין ברירה:

והנה דעת הרמב"ם כל שהשליח עושה עיקר שליחותו של בעה"ב ומוסיף נמי על דבריו לא ימעול שליח על הוספתו כי איננו עושה על דעת עצמו כ"א להוסיף על עיקר השליחות. ונהי דגם הבעה"ב לא מעל על ידי הוספתו מה שלא צוה ולא עלה על לבו. מ"מ גם השליח לא ימעול. וראי' לדבריו מלשון המשנה שליח שעשה שליחותו בעה"ב מעל. והא תו למה לי לא עשה שליחותו שליח מעל פשיטא עיקר חידושא הוא שהבעה"ב מעל דיש שליח לד"ע במעילה. אבל אם לא עשה שליחותו שהשליח מעל הוא משנה שאינה צריכה. אע"כ לדיוקא שאם עשה במקצת שליחותו. שוב לא ימעול השליח על ההוספה. ולא משכחת שימעול אלא אם לא עשה שליחותו כלל. והא דאמר טלו שתים מוקי רמב"ם גם במסקנא באמר מדעת. ובש"ס דבעי למיפשט הומ"ל ולטעמיך שליח אמאי מעל הא לא הוה רק כמוסיף על עיקר השליחות. ולהנ"ל י"ל הרמב"ם ס"ל כהירושלמי הנ"ל וא"כ בלא"ה לא הוה הש"ס צריך לאוקמא במדעת דהומ"ל שאני ליתכא וכורא דהוה דיבור א' משא"כ נטילת ב' חתיכות. אלא משום דבלא"ה צריך לאוקמי במדעת משום מעילת השליח ע"כ אוקמא ה"נ הכי:

אמר בעה"ב לשלוחו. ע"ש במתני' גבי נרות ופתילות. דנתן לו פרוטה ולקח בחצי פרוטה הוה דומי' דכורא וליתכא דמכירת הפרוטה הוה כמכירת השדה. וכן נתן לו ליקח בחצי פרוטה נרות ולקח בפרוטה הוה כמו ליתכא וכורא. ואי בשמעתין מעביר על דבריו הוה צריך לומר הא דנקט התם בשיעורא דחצי פרוטה משום שליח הוא דאל"ה הוה שליח מעל. אבל השתא לא מעל אע"ג דבחצי פרוטה הראשון נמי עבר על דעת בעה"ב מ"מ לא מיקרי דעתו של עצמו ולא מצטרף לחצי פרוטה השני'. אבל בעה"ב לעולם לא מעל אפי' בפרוטה שלם כי האי גונא שעובר על דבריו. והתם פי' הרמב"ם במשנה דלכשיהנו מנרות ופתילות ימעלו. ס"ל כיון דהוה פחות מכשיעור לא יצא מעות לחולין בלא מעילה והנרות ופתילות הקדש ומועלין בהם אחר כך ע"ש:

הא מדסיפא בדאוזיל עמ"ש תוס' בסוף הדבור דהא טפי הוה מעביר לא זילא וכו' עכ"ל כוונתם דלא זילא הוה הכל מכירה אלא שעיות בשליחות ה"ל מעביר ומבטל כל השליחות משא"כ בזילא דמכרה שוה מנה ודינר במנה נמצא הדינר יתר הוא גזל ואיננו מכירה ואותו מצטרף להשליחות של מנה ואיך יבטל גזל הדינר את השליחות המנה הגע עצמך שליח שגזל מבעה"ב יתבטל שליחותו מה ענין גזילתו לשליחותו ופשוט:

בד"ה כאן שנה רבי נראה לר"ת כו' דאלת"ה קשיא דר' יהודה אדר"י כו' הלא אינו מרויח כלום דהכל לשליח כו' עכ"ל. ולכאורה משום הא לא איריא דהא לקמן פרש"י ותוס' דאי הוי מייתי ליה בשש דהוי שוה יותר מתריסר וא"כ האי יתרון ודאי דליכא למ"ד דהוי לשליח דמה ששוה יותר היינו משום המעות ולמי שצריך לזה החפץ וכל זה לא שייך בשליח וא"כ שפיר קאמר ר"י דבעל הבית לא מעל שהיה יכול להרוויח זה היתרון ואם כן אין בזה סתירה לפרש"י דמתניתין דוקא כר' יוסי ולא כר' יהודה וכן כתב גם כן מ"ז זצ"ל בס' מגיני שלמה ע"ש. ומה שהקשה ר"ת עוד על פרש"י מדלא קאמר הא מני ר' יוסי היא נלענ"ד ליישב דאי לאו דכאן שנה רבי היה באפשר לומר דר' יוסי גופא לא קאמר אלא בדבר שאין לו קצבה כלל והמשלח לא הזכיר שום קצבה ומשום הכי הכל לבעל המעות מה שאין כן בהא דמתניתין שכבר נישום בב"ד הדיוטות במאה ויש לה רשות למכור במאה אם לא תמצא מי שיתן יותר א"כ סד"א שהיתרון לשליח וכ"ש לשיטת הרמב"ם ורש"י ז"ל שכתבתי בלשון התוספות לעיל בסמוך בד"ה דאמרי לה דאפילו בב"ד הדיוטות יכולה להחזיק באותה שומא לעצמה וא"כ זכתה בו לגמרי ואף לדברי החולקים עכ"פ הוי לן למימר דחולקין דכיש לה קיצבה דמי כיון שנישום במאה ולפ"ז היה באפשר דבשליח גמור נמי היכא שהזכיר המשלח קצבה כמה יקנו לו באותן המעות והביא יותר אפשר דר' יוסי גופא מודה דהכל לשליח או שחולקין ואהא קאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה דכאן שנה רבי דאפילו בכה"ג נמי דמי מיהא לדבר שאין לו קצבה דנהי דמצד המוכר והשליח יש קצבה אפ"ה כיון דמצד המקח עצמו אין לו קצבה הכל לבעל המעות וכמ"ש הפוסקים באמת במי שנתן חפץ לסרסור שימכור בחמשה זהובים ולא א"ל המותר שלך ומכרו בשש אפ"ה הכל לבעל המעות ואפשר שיצא להם כן מההיא דמשנתינו אע"ג שנישום כבר במנה כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ובלא"ה לא ידענא מאי פשיטא ליה לר"ת בכה"ג דמתניתין מודה ר' יהודה דהא בסמוך בד"ה אמר ר' פפא כתב ר"ת גופא דמתניתין דמי לטעות ומסיק ר"י דטעות הכל לשליח וא"כ אף לר"ת דלית ליה האי פסקא דר"י אפ"ה רבותא מיהא איכא דאפילו במאי דדמי לטעות כעין משנתינו נמי שנה רבי הכל לבעל המעות ונראה דר"ח דהכא היינו לשיטתו אחר שחזר בו דס"ל דטעות הוי טפי לבעל המעות כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל ומ"מ נ"ל דרש"י לא קאמר לר"י הכל לשליח אלא היכא שהמשלח נתן לו קצבה דומיא דמשנתינו שנישום בב"ד הדיוטות וה"ה לשליח כמו סירסור שכתבתי אבל היכא שלא הזכיר המשלח שום קצבה אין סברא לומר שיסבור ר"י דהכל לשליח בדבר שאין לו קצבה וא"כ יתיישב סוגיא דחלוק וטלית בפשיטות ודוק היטב:

בד"ה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות אין לדחות כו' דהכא משום דלא יצא הקרקע מרשות היתומים עכ"ל. פירוש דכיון דבשעת המכירה הוי ביטול מקח כל כמה שלא נתייקר א"כ אכתי ברשות היתומים קאי וכי אייקר בתר הכי ברשותייהו נתייקר שע"י כך נתקיים המקח ומש"ה הריוח שלהם ולא דמי לפלוגתא דר' יוסי ור"י כלל ואכתי בעלמא אפילו היכא שהריוח מחמת המכירה בעצמה נמי לא שמעינן לה ממתניתין ע"ז כתבו דא"כ בשוה ר' בק' כיון דבהאי שעתא הוי ביטול מקח נימא דכי אוזיל ברשותייהו אוזיל אע"כ דהכא והכא קנאתן כיון שנתכוונה להוציא מרשותן וא"כ כשנתקיים המקח אח"כ איגלי מילתא למפרע דהוי מקח ודמי שפיר לשליח דעלמא היכא שהוזל או הוקר בשעת המכירה הוא מחמת הטעות או המקח כמו שכתבו לעיל ודו"ק:

בד"ה אמר ר"פ הכי גריס ר"ח כו' ותימא לפי הגירסא זו כו' הו"ל למיפרך ולימא הלכה כר' יוסי עכ"ל. ולא ידענא מאי תימא איכא הכא דכיון שלא נזכר בדברי רבי יוסי בהדיא החילוק בין דבר שיש לו קצבה לאין לו קצבה לא שייך למימר הלכה כר' יוסי ובלא"ה א"ש טפי למאי דפרישית לעיל דמדר' יוסי לא ידעינן אלא היכא שלא נתן המוכר קצבה בכמה ימכור אלא עשאו שליח סתם אבל היכא דאיכא קצבה כההיא דמשנתינו שנישום בב"ד הדיוטות לאו מדר"י שמעינן לה אלא ממה ששנה רבי במשנתינו א"כ לא שייך לומר דלימא הלכה כר' יוסי אלא ניחא ליה למיפרך מאי קמ"ל דהא מדאמר ר"נ משמיה דרבה בר אבוה כאן שנה רבי ושנינן בין דבר שיש לו קצבה לאין לו כדאמר רמי בר חמא שפיר שמעינן הכל כן נ"ל:

בא"ד ועל טעות שאינו בא כו' לפי שבעל המעות כיון שקיבל קצבתו מה לי בטעותו של שליח עכ"ל. פירוש דמסתמא ההוא דבר שיש לו קצבה היינו אפילו אם הוסיף לו הרבה מכדי המקח דומיא דמתניתין דשוה מנה במאתים באין לו קצבה דבכה"ג לא משמע ליה לר"ת דהוי כמו מתנה כמו שפרש"י אע"כ דאפ"ה יחלוקו כיון שע"י מעותיו נעשה ג"כ א"כ ה"ה בטעות גמור ומה שכתב ר"ת אחר זה ואע"ג דאיכא למימר טעמא אחרינא גבי חולקין היינו משום דלא פסיקא ליה דדבר שיש לו קצבה איירי בדאיפלוג טובא דומיא דאין לו קצבה דהיינו האי דמשנתינו אלא דבדבר שיש לו קצבה מסתמא אורחא דמילתא להוסיף דבר מועט וכמו שפרש"י להדיא בד"ה שיש לו קצבה ואפ"ה כתב ר"ת דטעם הראשון נ"ל עיקר וכדפרישית. וכבר עלה בלבי לומר דהא דמסיק ר"ת אע"ג דאיכא למימר טעמא אחרינא נמי לאו היינו טעמא דמתנה שכתב רש"י דהא כבר דחאו מההיא דמשנתינו אלא דהאי טעמא אחרינא היינו משום דאפשר שעל ידי מעשה השליח נעשה גם כן וזה אינו שייך בטעות גמור אלא דמלשון הרא"ש ז"ל נראה כדפרישית ודו"ק:

בגמרא ת"ש היתה כתובתה ת' זוז כו' ומאי אפילו כו' בדינר מקרקעי וקתני מכרה בטל. וכתבו הרא"ה והריטב"א ז"ל בחידושיהם דמדרבנן קא פשיט אע"ג דרשב"ג פליג וכתבו עוד דלפ"ז ע"כ רשב"ג ארישא פליג היכא שלא אמרה אחזיר בדינר מקרקעי ליורשים ולא אסיפא דכיון שרוצית להחזיר במקרקעי א"כ אדרבא היכא דאיכא בשדה ט' קבין ורוצית להחזיר יותר יש לומר דהמכר קיים אע"כ דארישא קאי ע"ש וכל זה דוחק. ולענ"ד אין צורך לידחק בכך אלא דשפיר פשיט אליבא דכ"ע דמטעמא דרבנן שמעינן שפיר דאע"ג דדינר מקרקעי לא שוה מידי וא"כ מצי למימר דמתחלה מכרה לטובת היתומים ודטבא להו עבדא שאם לא מכרה אלא מהמנה ונשאר שוה דינר מקרקעי לא שויא מידי ואף אם עכשיו רוצין היתומין טפי במקרקעי הרי רוצית להחזיר בדינר מקרקעי ואפ"ה קאמרי דמכרה בטל והיינו משום דתחלת המכירה היה שלא כדין והוי מעביר על דברי היתומים דשמא לא יתרצה הלוקח להחזיר לה שוה דינר מקרקעי ומש"ה כל המכר בטל א"כ כ"ש באיבעיא דזבין לי ליתכא וזבין כורא דמיקרי טפי מעביר על דבריו אפילו רוצה להחזיר על ליתכא דמ"מ בשעת המכירה מיהא מעביר על דבריו שהרי אם מכר ליתכא היה נשאר למוכר הרבה דמיקרי שדה ולפ"ז שפיר פשיט ואפילו רשב"ג דפליג וקאמר המכר קיים היינו משום דלא נשאר שיעור שדה ומתחלת המכירה מציא למימר דטבא להו עבדי משא"כ אם נשאר כדי ט' קבין מודה רשב"ג דהמכר בטל אפילו אם רוצית להחזיר עכשיו כיון דתחלת המכירה היה שלא כדין ושלא לטובת היתומים א"כ ממילא דבאבעי' דידן דזבין כורא היה שלא כדין שהרי היה נשאר למוכר שיעור שדה א"כ לכ"ע המכר בטל כן נ"ל נכון בעזה"י:

פירש"י ד"ה כדתניא וכו' וסתם ליה וכו' לכאורה נראה דגם רש"י ז"ל ס"ל כסברת התוס' בד"ה כאן שנה רבי וכו' לחלק אליבא דר' יהודה בין הוספה על המקח לזולא ויוקרא במקח עצמו כמו שהוכיח התוס' משום דאל"כ קשיא דר' יהודה אדר"י מהך דחלוק אלא דס"ל דכל שיודע הלוקח שיווי המקח והוא נותן יותר ס"ל לר' יהודה דלשליח ומשמע ליה לרש"י ז"ל דגם במתניתין מיירי שלא בטעות בין במכרה שוה מנה במאתים בין במכרה שוה מאתים במנה אלא שזלזלה במקח או שהרויח הלוקח מדעת דהא ר' נחמן עצמו ס"ל בב"מ דף ל"ב דצריכה למכור בבית דין הדיוטות דבקיאי בשומא ולא שייך כל כך לומר שטעו בפלגא ויש לומר דקשיא ליה לרש"י דהא ר' נחמן עצמו ס"ל בהזהב דף נ"ז דקרקעות אין להם אונאה אבל ביטול מקח יש להן א"כ קשה לדידיה קושית הירושלמי ויחזור המקח וס"ל לרש"י דלא שייך נמי לומר דר' נחמן נמי מתרץ כשהוזיל המקח משום דא"כ לא מוכח ממתניתין דהכל לבעל המעות כמ"ש התוס' בד"ה כאן שנה רבי וכו' דיש לדחות לפי הירושלמי דמוקי בשהוזיל והוקיר. ותירוץ התוס' לא ניחא לרש"י ז"ל כמו שיבואר לקמן שם בס"ד. מהך טעמא ס"ל לרש"י דבאמת ר' נחמן מוקי למתניתין בלא טעות כלל דהא צריכה למכור בשומת בית דין כנ"ל ובודאי מיירי שידעו המקח והוסיפו או פיחתו מדעת ואין להקשות דא"כ מאי קמ"ל מתניתין במכרה שוה מאתים במנה כיון דזלזלה מדעת זה אינו דטובא קמ"ל דה"א כיון שלא כוונו לשם קבלת כתובתה אלא להפסיד ליתומים ותו דאפילו אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום א"כ נימא כיון דמכרה שלא כדין יתבטל המקח וקמ"ל דכיון שהוא כדי כתובתה אמרינן דהמקח קיים וחשבינן הזלזול על כתובתה וזהו דקאמר נתקבלה כתובתה (וכן משמעות הסוגיא דלקמן דפריך הא מדרישא שמעת מיניה היתה כתובתה מאתים וכו' ואמאי הא קי"ל כר' יוחנן ור' נחמן דביטול מקח יש להן ע"כ צריך לאוקמא רישא כדר' יוחנן בירושלמי בשהוזיל המקח א"כ ברישא באמת היה המקח בטל ואיך נשמע דמכרה קיים ועמ"ש לקמן מזה אלא על כרחך דהסוגיא דידן מוקי להמתניתין כולה בשידעה המקח והוזיל מדעת) ובזה מיושב קצת מה שדקדקנו לעיל בלשון הש"ס דקאמר מ"ש מאתים במנה וכו' דהוא מיותר ולפמ"ש עיקר הקושיא הוא משום דבמאתים במנה ע"כ מיירי בלא טעות דהא צריכה שומא בבית דין ותו דבהא דחוק מאוד תירוץ הירושלמי בשהוזיל המקח כמ"ש התוס' בסוף דבריהם ד"ה אלמנה וכו' וטעמא דנתקבלה כתובתה גבי מכרה שוה מאתים במנה תימה קצת אע"ג דהוזיל המקח וכו' והוכרח הש"ס מזה דמתניתין מיירי בלא טעות ויש לומר דדברי המקשן הוא מדברי ר' נחמן בעצמו כמ"ש התוס' בפרק אלו מציאות ובכמה דוכתי בכה"ג שהכריח מזה סברתו כאן שנה רבי וכו' ודוק:

ובזה יש ליישב נמי מה שדקדקו התוס' דהמ"ל הא מני ר' יוסי הוא משום דאף שכתבנו דר' נחמן הכריח דמתניתין לא מיירי בטעות משום דס"ל דביטול מקח יש להן מכל מקום מודה הוא אליבא דר' יהודה דס"ל דאפילו ביטול אין להם כמו שהכריח התוס' בב"מ דף נ"ז מדברי ר' יהודה דאמר אף המוכר ס"ת אין לו אונאה מפני שאין לו קצבה מדקאמר אף משמע דבקרקעות נמי ס"ל הכי א"כ הוי מצי לאוקמי סתמא דתניתין בטעות ואליבא דרבי יהודה דס"ל ע"כ דביטול מקח אין להם אלא דלא בעי לאוקמי סתמא דמתניתין דלא כהלכתא דס"ל דביטול מקח יש להן א"כ לא שייך לומר הא מני ר' יוסי היא דהא מצי אתיא נמי כר' יהודה לפי שיטתו עצמו אלא דרב נחמן ניחא ליה לאוקמא מתניתין אליבא דהלכתא ובאמת כאן שנה רבי הכל לבעל המעות. וק"ל:

עוד יש לומר בישוב שיטת רש"י ז"ל באופן אחר דהא דלא קאמר הא מני ר' יוסי היא משום דהמ"ל דטעמא דר' יהודה דס"ל ג"כ דה"ל ספק למי הריוח כדס"ל לר' יוסי בדבר שיש לו קצבה וס"ל דמספיקא אין להוציא מיד השליח אם כן יש לומר למאי דס"ל לדר' יהודה לעיל דף צ"ו דנכסי בחזקת יתמי קיימא אין להוציא מיד היתומים אבל ר' נחמן בעי לאוקמי אליבא דהילכתא דקי"ל כר' יוסי לעיל דנכסי בחזקת אלמנה קיימי לכך קאמר דגם כאן שנה רבי הכל לבעל המעות אבל לא שייך לומר הא מני ר' יוסי היא דהא מצי אתיא אף כר' יהודה לפי שיטתו ובזה מתורץ נמי קושית התוס' דר' יהודה אדר"י דיש לומר דהתם גבי חלוק מספיקא אין לחייב את הבעה"ב בקרבן מעילה. וק"ל. ועמ"ש לקמן דף צ"ט עוד בישוב קושית התוס' לפירש"י

תוס' ד"ה אלמנה שמכרה וכו'. כשהוזיל המקח וכו'. בירושלמי שלפנינו לא הזכיר כלל שהוזיל המקח אלא בשהוקיר המקח. באמת צריך להבין הירושלמי שלפנינו אמאי משני יותר בשהוקיר דוקא ולא נקט נמי בשהוזיל. ולכאורה היה נראה מפי' ר"ת שכתבו התוס' לקמן שלא הגיע האונאה עד כדי דמי חפץ והיינו בשוה מנה במאתים אז הוי אונאה עד כדי דמי חפץ אבל בשוה מאתים במנה דהוי חציו דמי חפץ אפשר דמודה ר"י לר"ל דאין בזה אונאה לקרקעות כיון דהוי חצי דמי מקח ובתר מקח אזלינן ולא בתר המעות כמו שמצינו חילוק זה גבי אונאה בב"מ דף מ"ט ע"ב. אבל באמת התוס' ס"ל דאין חילוק כנראה מדבריהם לקמן. ועיין לקמן דף ק' ע"ב שהארכנו בזה בס"ד. והעיקר נראה לפענ"ד דעיקר הקושיא הוא בשוה מנה במאתים דלמא נתקבלה כתובתה כיון דהמקח בטל וצריכה להחזיר המעות להלוקח האיך שייך לומר דהיא כבר קנאתו במאתים ותפסיד מנה הא כי היכי דהמכירה חוזרת לגבי לוקח. ה"נ יחזור המקח שלה מיתומים דודאי אדעתא דהכי קיבלה במאתים מפני שלקחה מן הלוקח מאתים. וכי משום דנתכוונה לעשות טובה ליתומים תפסיד משא"כ בסיפא דמכרה שוה מאתיים במנה שפיר יש לומר כיון שהקרקע שוה מאתיים קנאתו בשויה והוי כאלו מכרה את שלה בחצי דמיו וכשהיא חוזרת חוזר המקח עליה ושפיר נתקבלה כתובתה. אלא דאכתי קשה קצת דמאי נפקא מיניה בהא דנתקבלה כתובתה כיון ששוה מאתים. ואפשר דמשום זה כתבו תוס' דנ"מ בשהוזיל המקח דברשותה אוזיל וההפסד עליה ולפ"ז א"צ לומר שהוזל במנה אלא אפילו הוזל קצת איכא נפקותא דברשותה אוזיל וההפסד עליה וה"ה דנ"מ בשהוקיר אח"כ הריוח ג"כ לה דברשותה אתיקר אלא התוס' כתבו בשהוזיל משום דמתניתין מיירי הכל בטובת היתומים וא"כ א"ש טפי הגירסא שלפנינו דמשני בשהוקיר המקח דהיינו במכרה שוה מנה במאתיים צ"ל שהוקיר ועמד במאתים דאל"כ יחזור הלוקח וכן היא תבטל המקח שלה כנ"ל אבל בסיפא שמכרה שוה מאתים במנה א"צ לומר אלא שהוזיל קצת או הוקיר קצת כנ"ל או נפקא מיניה טובא במה דאמרינן שכבר קיבלה כל כתובתה לענין מזונות וכיוצא בה ודוק:

יצא לנו מזה דאין הדין שוה ברישא ובסיפא דהיכא שמכרה שוה מנה במאתים המקח חוזר גם אצלה וחוזר המקח ליתומים והיינו מאי דמשני בירושלמי בשהוקיר דברשות היתומים נתייקר וכיון דהלוקח עומד במקחו הואיל ונתייקר נתקבלה כתובתה אבל בסיפא שמכרה שוה מאתים במנה אמרינן דכבר קנאתו כשהיה שוה מאתים וכשהיא חוזרת המקח אצלה ומה שהוזל ברשותה הוזל ובזה א"ש הא דקאמר לקמן מרישא שמעת מינה דבדידה מכרה קיים וכבר כתבנו לעיל דלפי הירושלמי דמוקי הרישא בדאוזיל אח"כ באמת המקח בטל לא נשמע ולפמ"ש א"ש דעכ"פ ילפינן מרישא דאצלה המקח מהיתומים קיים וברשותה אוזיל ממילא נדע הדין דאם אין האונאה אלא מעט דאין דינה כשליח אלא כאדם המוכר קרקע שלו דאין אונאה לקרקעות עד פלגא ושפיר קאמר מרישא שמעינן אלא דלפ"ז הוא לכאורה נגד דברי התוס' שכתבו לקמן ד"ה כאן שנה רבי וכו' אין לדחות לפי הירושלמי וכו' אלא ודאי הכא והכא קנאתן ולפמ"ש אדרבא במכרה שוה מנה במאתים לא קנאתה ולהכי ברשות היתומים נתייקר וקושיתם שם מעיקרא לק"מ דשפיר מוכח דהכל לבעל המעות נמצא כשמכרה במאתים היה הריוח ליתומים והמקח חוזר גם אצלה כנ"ל וכשנתייקר ברשות היתומים נתייקר אבל אי נימא דהריוח לשליח נמצא כשמכרה שוה מנה במאתים אין זה טובה ליתומים אלא טובתה דקיבלה הקרקע בשויה במנה א"כ כמו דבסיפא קנאתו בשויה במאתים ה"נ קנאתו בשויה במנה וכשנתייקר ברשותה נתייקר כי היכי דבסיפא אמרי דברשותה הוזל אלא על כרחך מוכח דהריוח לבעל המעות וצ"ל דבאמת כוונת התוס' כן דמ"ש אלא ודאי הכא והכא קנאתן היינו אי נימא דאין הריוח לבעל המעות באמת לא קנאתו ובזה מתורץ היטב קושית מהרש"א שם על מה שכתבו התוס' דהכא והכא קנאתן דהא משווינן לה הכא כשליח ולפמ"ש א"ש דמ"ש התוס' הכא והכא קנאתן היינו אי נימא דאין הריוח לבעל המעות:

שם בא"ד הא דקאמר ר"י בירושלמי אם היה דבר מופלג יש לו אונאה לאו דוקא דה"ה בטול מקח כדפרישית וטעמא דנתקבלה וכו'. הנה מ"ש כדפרישית ר"ל שכתבו לעיל דהיינו סברת ר' נחמן דביטול מקח יש להן דמשמע דהמקח בטל ולא אמרינן דקנה ומחזיר אונאה כלשון אונאה בכל מקום וכן ס"ל לר' יוחנן עצמו בפרק הזהב דביטול מקח יש להן ולכאורה קשה דהאיך אפשר לפרש כלל דפירוש אונאה היינו דהמקח קיים ומחזיר אונאה דא"כ מאי משני בשהוקיר דכיון דהמקח קיים ברשות הלוקח נתייקר וצריכה להחזיר מנה להלוקח דהיינו שיעור אונאה ולמה תפסיד כיון דבשעה שמכרה לא היה שוה אלא מנה צריכה להחזיר מנה יתירה להלוקח ואפשר דהוי מצי לומר לפי מאי דמקשה הש"ס לקמן במכרה לזה במנה ולזה במנה ה"ל אפושי שטרא ומשני בדקטיני א"כ המ"ל דהיינו דמשני בשהוקיר וניחא ליה ללוקח במקחו ואם יתבע האונאה ממילא שיבטלו היתומים המקח מטעם שמכרה רק במנה דה"ל אפושי שטרא דרישא דמתניתין לא מיירי בקטיני וכיון שהוקיר ניחא ליה ללוקח שלא יבטל המקח ועמ"ש בזה לקמן מיהו אם נפרש כן ע"כ צ"ל דמאי דנקט בירושלמי בשהוקיר היינו דלא קשיא ליה רק על הרישא אבל בסיפא אין קושיא דכיון דהשדה שוה מאתים נתקבלה כתובתה אע"ג שכתבנו לעיל דהתוס' שכתבו בדאוזיל היינו לאשכוחי נפקותא לענין מאי נתקבלה כתובתה כיון דשוה מאתים אבל לפי מאי דקיימינן השתא אי אפשר לומר נפקותא זו בשהוזיל דהא ברשות הלוקח הוזל. ובאמת איכא לאשכוחי נפקא מיניה אחרינא במאי דקתני נתקבלה כתובתה כנ"ל ובזה א"ש סמיכות דבריהם וטעמא דנתקבלה כתובתה תימא קצת ר"ל דאי הוי אמרינן דיש לו אונאה והמקח קיים באמת אינה מפסדת אבל לפי מה שהוכיחו התוס' דהמקח בטל וס"ל דבזה א"ש גם הסיפא בשהוזל דמפסדת מנה על זה שפיר כתבו דתימא קצת ודוק ומה שיש עוד לבאר בזה נכתוב לקמן:

תוס' ד"ה כאן שנה רבי וכו'. לכאורה היה נראה לפענ"ד ליישב קושיתם דר' יהודה אדר"י משום די"ל דס"ל לר"י דהיכא דעשה השליח שליחותו באמת הריוח למשלח אבל היכא דשינה בשליחות קנה הריוח לעצמו כדאמרינן בב"ק דף ק"ב דהיכא דעשה השליח שליחותו הריוח לבעה"ב כגון חיטים וחיטים אבל חיטים ושעורים הריוח לשליח או לאמצע כדאיתא שם א"כ יש לומר כיון דס"ל לר' יהודה לקמן בקנה חלוק שוה שש בשלש דה"ל שינוי משום דהיה לו לקנות בכל השש דהוי שוה תריסר נמצא דכשקנה בשלש ה"ל שינוי א"כ יש לומר דהכא מיירי שלא הביא עם ההוספה שעליו אלא כשיעור שאמר לו לקנות נמצא ה"ל שינוי לר' יהודה דכ"ש אם היה קונה בכל המעות היה שוה טפי וכיון דה"ל שינוי ס"ל דהריוח לשליח כדס"ל התם דלא מעל בעה"ב מטעם זה משום דלא עשה שליחותו אבל באמת אם היה קונה בכל הסך שפיר היה הריוח למשלח כדס"ל לר"י גבי חלוק. ולפ"ז אתיא מתניתין כר' יהודה נמי דבמתניתין אין בו שינוי דאין שייך לומר דהיה לה למכור במאתים שהיו היתומים מרויחין טפי שהרי לא לה שליח שתמכור במאתים דנימא שהיה לה למכור במאתים דכ"ש שהיו נותנין לה ארבע מאות זוז דכיון דאין כתובתה אלא במאתים למה היה לה למכור בכפליים (וכ"ש למאי דמוקי סיפא דמתניתין לקמן בדקטיני מסתמא רישא דמתניתין נמי מיירי בהכי שמכרה שדה שלימה ולא שייך שהיה למכור שני השדות ביחד) אך נראה דא"א לתרץ בהכי דברי ר' יהודה דהא ס"ל נמי בברייתא קמייתא דמוקי לקמן בדבר שיש לו קיצבה דהכל לשליח ובדבר שיש לו קיצבה לא הוי שינוי כדאמרינן לקמן דמודה ר' יהודה בקיטניות וכו' וע"כ סבירא ליה לר' יהודה מצד הסברא דהכל לשליח ולא מצי אתיא מתניתין כר' יהודה ובזה יש להבין הא דמייתי בתחלה הך ברייתא דס"ל לר' יוסי דחולקין בדבר שיש לו קצבה דהא עיקר שינויא הוא מהך ברייתא דס"ל לר' יוסי דהכל לבעל המעות ואי בעי לרמוי ברייתות אהדדי ה"ל לרמוי בתר הכי ולשנויא ולפי מ"ש דכוונת הש"ס הוא דכאן שנה רבי כר' יוסי כפירש"י דלא כר' יהודה. ולכך צריך לרמוי בתחלה הברייתות דמוכח מברייתא קמייתא דמיירי בדבר שיש לו קצבה דס"ל לר' יהודה דאפילו בלא שינוי הכל לשליח ומוכח דסתם לן תנא דלא כוותיה וע"כ צריך לשנוי דר' יהודה אדר' יהודה באופן אחר שכתבנו לעיל לפירש"י ואף דאכתי המ"ל כנ"ל וטעמא דר' יהודה בדבר שיש לו קיצבה הוא משום דפשיטא ליה דבדבר שיש לו קצבה דהמתנה לשליח אבל בדבר שאין לו קיצבה מחלק כנ"ל מ"מ לא ניחא ליה לחלק בכך. ודוק:

ולפי זה נראה דיש לפרש הא דאמר ר' פפא הילכך וכו' משום דבאמת הוי מצי לומר לר' יוסי להיפך דברייתא דלעיל דס"ל חולקין היינו בדבר שאין לו קיצבה והיינו משום דס"ל דכיון דאיכא שינוי כנ"ל הריוח לאמצע כדאיתא בב"ק שם. וברייתא שניה מיירי בדבר שיש לו קיצבה כיון דאינו שינוי הכל למשלח אבל ר' פפא ל"ל האי סברא לחלק משום שינוי דאל"כ אפילו לר' יהודה הוי מצי לחלק כן. דכיון דס"ל לר' יוסי חולקין בדבר שאין לו קצבה. וצ"ל דהטעם משום שינוי. א"כ אפילו לר"י יש לומר כן דס"ל דמשום שינוי כל הריוח לשליח לבד. והיינו דקאמר דקמ"ל לשינויא דשנינן שינויא הוא ר"ל דמתניתין סתם ליה כר' יוסי כפירש"י. ודוק:

עוד יש לומר בפשטות הא דמייתי הש"ס בתחלה ברייתא דס"ל לר"י דחולקין. משום דהמ"ל דטעמא דר' יוסי דס"ל בברייתא שניה הכל לבעל המעות היינו דס"ל דהמתנה היא למשלח וא"כ ה"נ במתניתין המתנה ליתומים וכיון דלאו במכירת השדה הוא ממש וה"ל כמתנה אחרת ליורשים לא גרע ממטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבע"ח וכ"ש לכתובה דאפילו בחייו לא גביא מטלטלי וא"כ לא שייך למיתני במתניתין דנתקבלה כתובתה דעדיפא ה"ל למיתני דאם אין קרקעות אחרים אינה יכולה לגבות רק מנה והמותר ליורשים. לכך מייתי בתחילה הך ברייתא דס"ל לר' יוסי דחולקין. הרי דס"ל דאפילו בדבר שיש לו קיצבה מספיקא חולקין א"כ ע"כ דס"ל דבאין לו קיצבה הכל לבעל המעות היינו משום דס"ל דמחמת המקח הוא וה"ל כל הדמים דמי השדה ושפיר גובה מהם כתובתה. וק"ל:

שם גמרא מאי לאו דזבין שוה דינר במנה ודינר וכו'. לכאורה יש לדקדק דה"ל למידק מרישא דמתניתין דקתני שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים נתקבלה כתובתה והיינו דקמ"ל דהכל לבעל המעות דיותר הוי רבותא אי הוי נקיט בהיתה כתובתה מנה כמו במציעתא מכרה שוה מנה במאתים שמחויבת להחזיר מנה ליורשים אע"ג שהיא מוחזקת כדס"ל לר' יוסי גבי שליח שהוסיפו לו אלא ודאי דבזה ה"ל מעביר על דבריו דכיון דהריוח למשלח היתה יכולה למכור בפחות שיעלו דמי מקח מנה כשיעור כתובתה ה"ל כאמר זבין לי ליתכא ואזיל וזבין כורא דהמקח בטל. מיהו זה אינו דאפילו אי מוסיף על דבריו א"ש דודאי אפילו מוסיף על דבריו הוי אין המקח מתקיים אלא בשיעור שהיה לו למכור וא"כ בכה"ג שהיתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה במאתים אין המקח מתקיים אלא בחצי השדה דהיינו שיעור מנה א"כ הדר ה"ל כמכרה שוה חמשין במנה והיינו דינא דמתניתין דמה לי שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שהיתה כתובתה מנה ומכרה שוה חמשים במנה. וליכא רבותא טפי. אך אכתי קשיא לי לפ"ז למאי דס"ד דמציעתא מיירי במכרה שוה מנה ודינר במנה ודינר ה"ל לאשמעינן במכרה שוה מנה במנה ודינר דג"כ המכר בטל אי מעביר על דבריו הוי משום דהיה לה למכור בפחות מעט כדי שיעלה דמי המקח מנה כשיעור כתובתה. כמו שהוכחנו מרישא ונלע"ד דבאמת צריך להבין מהו הטעם דבטל המקח בדאוזיל כדמשני דאפילו אי מוסיף על דבריו הוי כיון שהיא רוצה להחזיר הדינר בקרקע ליתומים למה יגרע יותר ממכרה שוה מנה ודינר במנה ודינר דמהני כשמחזר' בקרקע. ונראה דהטעם הוא דבדאוזיל אפילו כשהוא מחזיר הדינר בקרקע נעשה שינוי מקח בכל השדה דמה שקנה בזול נשתנה עכשיו פיסוק הדמים בכל חלק וחלק מהשדה משא"כ במכרה שוה מנה ודינר במנה ודינר כשמחזיר המותר הוא עומד בפיסוק הדמים דמעיקרא והיינו דפירש"י במתניתין בד"ה מכרה בטל וכו' נמצא שכל המכר טעות וכו' נמצא לפ"ז הוי רבותא טפי כשמוכרת שוה מנה ודינר במנה ודינר ממכרה שוה מנה במנה ודינר דאפילו כשמחזיר הדינר בקרקע נשתנה המקח על כל השדה ושפיר אשמעינן רבותא טפי במכרה שוה מנה ודינר במנה ודינר ולפ"ז הוי נ"מ לדינא בהיתר כתובתה מנה ומכרה שוה מנה במנה ודינר דכל המקח בטל. ולא הוזכר בדברי הפוסקים וצ"ע. ודוק:

הכא במאי עסיקינן דאמר טלו אחת מדעתו של בעל הבית וכו' הרמב"ם פ"ז דמעילה פסק דאמר לשלוחו תן חתיכה ואמר טלו שתים השליח פטור דמוסיף הוי וכו' והקשה מרן בכ"מ דאף דמוסי' הוי אמאי פטר השליח הא מעל על מה שהוסיף והביא מרן משם מהר"י קורקוס ישוב לזה ודבריו דחוקים וכבר הוו בה רבנן קדישי שני המאורות הגדולים מורינו הרב שארינו מהר"א יצחקי בתשובותיו זרע אברהם ח"מ סי' כ"ד ומורינו הרב שארינו מהר"י זאבי בלימודיו סי' קצ"א וכל חד מינייהו מלכי לדרכו פנה. ואני השפל עמדתי בדברי מו"ה מהרי"ז בנימוקי ושפתי לא אכלא לישב דברי הרמב"ם לפי קצורי. ועוד כתבתי בעניותי בזה בספרי הקטן ראש דוד סוף פ' פנחס עפ"י סוגית זבחים דף ל"ד ישוב אחר להרמב"ם. ועיין מה שרמזתי בקונט' זה שם בזבחים בס"ד:

כאן שנה רבי. במשנתינו למדנו רבי: הכל לבעל המעות. השולח שלוחו לשוק לסחורה ולקח בזול הכל לבעל המעות ולא מצי למימר אנא ארווחי: כדתניא. דאיכא פלוגתא דתנאי בהא מילתא ומסקנא שמעינן דבדבר שאין לו קצבה אית ליה לר' יוסי הכל לבעל המעות וסתם לן רבי במתני' דהכא כר' יוסי דמתניתין נמי דבר שאין לו קצבה הוא דכל קרקע נמכר באומד זה בפחות וזה ביוקר: הוסיפו לו אחת יתירה. בתוספתא דמסכת דמאי היא: שיש לו קצבה. כגון קטנית הנמכר בחנות במדה מלא כלי בפרוטה אם הוסיפו אחת יתירה חולקין דמתנה הואי יש לומר לשליח נתנה ויש לומר לבעל מעות נתנה: דבר שאין לו קצבה. כגון טלית וחלוק וירק הנמכרים באומד פעמים מוותר למכור בזול ופעמים בצמצום הכל לבעל מעות שאין כאן מתנה אלא מכר: אמר ליה זבין לי ליתכא. אמר לשלוחו מכור משדותי בית חצי כור: וליתכא מיהא קני. לוקח ואם בא בעל הבית לחזור אינו חוזר: תן להם חתיכה. חתיכה מבשר שיש לי בכלי: והוא אמר להם טלו שתים. שתים כל אחד מכם: והם נטלו שלש שלש. ולבסוף נמצא בשר של הקדש: כולן מעלו. בעל הבית מעל שהאחת היתה מדעתו והשליח מעל בשניה והאורחין בשלישית: אחת מדעת בעל הבית. והרי עשה בה שליחותו: מאי לאו דזבין שוה מנה ודינר במנה ודינר. שלא היה במנה ודינר שום טעות: ומאי במנה. דקתני: במנה שלה. כלומר בשביל מנה שהיה לה להתקבל מכרה שוה מנה ודינר ובשויו: ומאי אפילו היא אומרת. פשיטא דעל כרחך של יתומים הוא: דינר מקרקעי. אחזיר ואקנה מן הלוקח שוה הדינר ואחזירנו להם: בדאוזיל. ומשום הכי מכרה בטל דטעתה שמכרה שוה מנה ודינר במנה:
כדי דמי החפץ מכלל דבטול מקח לרבי יוחנן הוי בכדי דמיהן וכי האי גוונא מפרש ר''ת הא דאמר רב נחמן בהזהב (ב''מ דף נז. ושם) הדא אמרה אונאה אין להן ביטול מקח יש להן לאו דומיא דמטלטלין ביתר משתות אלא בחצי כגון שוה מאתים במנה אבל פחות אפילו שוה פרוטה המקח קיים והא דפסקינן בהמקבל (שם קח.) זבן במאתים ושוה מנה אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות. לאו דוקא מאתים אלא מעט פחות דבמאתים הוי ביטול מקח לרב נחמן כדפרישית ומאי דגריס ר''ת בריש האיש מקדש (קדושין דף מב: ושם) כמו שאפרש לקמן והא דקאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות אפילו ביתר משתות עד החצי כדפרישית והא דקא''ר יוחנן בירושלמי אם היה דבר מופלג יש לו אונאה לאו דוקא דהוא הדין ביטול מקח כדפרישית וטעמא דנתקבלה כתובתה גבי מכרה שוה מאתים במנה תימה קצת אע''ג דהוזיל המקח מ''מ תחזור בה לגבי הלקוחות שהרי המכר לא היה כלום ותחזיר הקרקע ליתומים ויש לומר דהואיל ובשעה שקבלה הקרקע היה שוה מאתים מיד רצתה להוציא הקרקע מרשות היתומים ולהכניסה לרשות הלוקח והרי היא כמו שנתכוונה לקנות הקרקע בכתובה באותה שעה: כאן שנה רבי הכל לבעל המעות. נראה לר''ת דבמתני' מודו בין רבי יהודה בין רבי יוסי דבדבר שאין לו קצבה נמי לא איפליגו דרבי יוסי סבר הכל לבעל המעות ורבי יהודה סבר הכל לשליח אלא בכה''ג שניתן לו מחמת תוספת דקא''ל קח זה עבור מקחך ועוד אני מוסיף לך זה משלי אבל אם מכר לו בזול מחמת מעות כעין משנתנו שוה מנה במאתים אפי' ר' יהודה מודה דהכל לבעל המעות דאי לא תימא הכי קשיא דר' יהודה אדר' יהודה דלקמן תניא רבי יהודה אומר אף בזה בעל הבית לא מעל מפני שיכול לומר חלוק גדול הייתי מבקש ואתה הבאת לי חלוק קטן ורע ומסקינן מאי רע רע בדמים דא''ל אם מייתית לי בשית כ''ש דהוה שוי תרתי סרי ואם תמצא לומר דקסבר ר' יהודה הכל לשליח מאי נפקא ליה מיניה לבעל הבית הלא אינו מרויח כלום דהכל הוא לשליח אלא ודאי כה''ג מודה ר' יהודה דהכל לבעל המעות וכן מוכיח נמי מדקאמר כאן שנה רבי הכל לבעל המעות ולא קאמר מתני' מני ר' יוסי היא מכלל דכרבי יהודה נמי אתיא והא דקאמר כדתניא כלומר דאיכא מילתא אחריתי דאמרי' הכל לבעל המעות ואפי' מאן דפליג התם הכא מודה. רבינו תם: כאן שנה רבי הכל לבעל המעות. אין לדחות לפי הירושלמי דמוקי לה כשהוזיל וכשהוקיר הא לאו הכי הדר דהכא משום דלא יצא הקרקע מרשות היתומים דא''כ גבי שוה מאתים במנה תחזיר להו השדה אלא ודאי הכא והכא קנאתן כדפרישית: אמר רב פפא כו'. הכי גריס רבינו חננאל הלכתא דבר שיש לו קצבה חולקין דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות ותימה לפי גירסא זו אדפריך ליה מאי קמ''ל הוה ליה למיפרך ולימא הלכה כר' יוסי ויש לפרש בדוחק דה''נ קאמר מאי קמ''ל במאי דקאמר דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות כו' לימא הלכה כר' יוסי הא קמ''ל דשינויא דשנינן שינויא הוא ולפי הספרים דגרסי' בהו הלכך דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות דבר שיש לו קצבה חולקין מאי קמ''ל כו' אתי שפיר דהא רב פפא כמאן אמרה לשמעתא כר''י ומאי חידוש אתא לאשמועי' ומשני שנויא דשנינן שנויא הוא. ועל טעות שאינו בא בזלות המקח אלא שהטעה בחשבון שאל ר' יעקב ישראל את ר''ת והשיב לו ואשר שאלת על ראובן ששלח לשמעון לקבל מעותיו מן העובד כוכבים וטעה העובד כוכבים בחשבון ולא נמצא העכו''ם אח''כ נראה לי שחולקים בין שניהם דהוו המעות כדבר שיש לו קצבה דאמרינן הוסיפו לו אחת יתירה ר' יוסי אומר חולקים ומוקמינן לה בדבר שיש לו קצבה אבל שאין לו קצבה הכל לבעל המעות וטעמא דחולקין לפי שבעל המעות כיון שקיבל קצבתו מה לו בטעותו של שליח אלא אמרינן הואיל וע''י מעותיו נשתכר יהיב ליה פלגא ה''נ גבי טעות חשבון דהא שוה מנה במאתים טעות הוה ומוקים לה בהש''ס ירושלמי כגון שקיבל עליו הלוקח וטעמא דהכל לבעל המעות משום דאין לו קצבה דזוזי דאיניש עבידו ליה זולא הא בדבר שיש לו קצבה חולקין אפי' בטעות חשבון אע''ג דאיכא למימר טעמא אחרינא גבי חולקין האי טעמא דפרישית הוא עיקר דמוחזק ידו על העליונה וחולקין ואפי' אם היה שכיר שלו כיון שהשכירים שלנו אינם שכירי יום אין בעליהן מקפידין על הגבהת מציאותו עם מלאכתו והוי כהגביה מציאה עם מלאכתו תדע דאם מצא ארנקי בשוק לא זכה בו משכיר ועוד דמיהדר קא הדר ביה שהרי אמר אני זכיתי מכלל דהדר ופועל יכול לחזור בו עכ''ל ושוב חזר בו דכל טעות בין ע''י מקח בין שהטעה במנין הכל לבעל המעות. ולרבי נראה שהכל לשליח שאם גנב וגזל והטעה מה טיבו של בעל הבית ואפילו חולקין אין שייך לומר משום דע''י מעותיו נשתכר דלא דמי לשאר טעות שנותן הכל בשביל המעות שסבור שהמעות שוות כל מה שנתן לו אבל הכא טעות בעלמא הוא ודבר בפני עצמו הוא תדע דהא סברא היא שאם היה רוצה היה מחזיר לעובד כוכבים כל מה שהטעהו דזהו תימה למימר שלא היה יכול להודיעו ולהחזיר לו: דאמר להו טלו אחד מדעתו של בעל הבית כו'. תימה אכתי אם מעביר על דעתו הוי שליח אמאי מעל שהאורחין העבירו על דעתו של שליח ואמר לי רבי יכולני לומר שגם האורחין אמרו הרי אנו נוטלין שתים לדעתך ואחת מדעתינו אבל אין צריך דדוקא שליח בעינן דלימא הכי שלא יסברו אורחין כשאומר סתם שלדעת בעל הבית אומר כן אבל מה שהן לוקחין יותר ממה שאמר שליח יודעין הן שעושין מדעתן ולא מדעת שליח:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד