כתובות צט ע"א

דף צט - א

ומקשה הגמרא על פירוש זה במשנה:

והא מדסיפא בדאוזיל הוי רישא בדלא אוזיל [והרי אם הסיפא עוסקת באופן שהוזילה בהכרח שהרישא עוסקת באופן שלא הוזילה], שאם אף הרישא עוסקת באופן שהיא הוזילה, למה לו לתנא לאשמועינן שהמכר בטל בדאוזיל שני פעמים!? ^[1]

דקתני סיפא דמשנתנו: היתה כתובתה ארבע מאות זוז, מכרה לזה במנה ולזה במנה [ולשלישי במנה], ולאחרון יפה מנה ודינר במנה, של אחרון מכרה בטל, ושל כולן מכרן קיים

והסיפא בהכרח עוסקת שהוזילה את מחיר הקרקע ללקוח האחרון, שאם לא כן איך שנינו: ולאחרון יפה מנה ודינר "במנה", שאי אתה יכול לפרש "במנה שלה" שהרי אין כתובתה מנה כמו ברישא, אלא כתובתה היא ארבע מאות זוז. ^[2]

וכיון שהרישא עוסקת בדלא אוזיל, בהכרח שהטעם הוא משום ד"מעביר הוי" ונפשטה הבעיה.

ודחינן: לא תפשוט, כי לעולם רישא וסיפא בדאוזיל.

ודקשיא לך אם כן סיפא למה לי, לא קשיא, דסיפא הא קא משמע לן:

טעמא דאוזיל בדיתמי, כלומר: דוקא אם היתה ההוזלה על חשבון היתומים, וכאופן שעוסקת בו משנתנו שמכרה לאחרון קרקע השוה יותר מערך החוב שהם נותרו חייבים לה.

אבל בדידה מכרה קיים, כלומר: אבל אם ההוזלה היא אצל הראשונים ועל חשבונה, וכגון שמכרה לראשון קרקע שוה מאתים במנה, שאת כל המאתים חייבים הם לה ולמעלה מזה, אז המכר קיים והיא הפסידה, וכאילו קיבלה מאתים במכירה זו.

מקשה הגמרא: והרי הא - דאוזיל בדידה שמכרה קיים - מדרישא שמעת מינה [כבר ידענו מן הרישא] ולמה ליה לתנא לחדש את זה שנית בסיפא!?

כי כבר שנינו ברישא: היתה כתובתה מאתים, ומכרה שוה מנה במאתים, או שוה מאתים במנה, נתקבלה כתובתה

ומשנינן: צריך התנא לשנות גם את הסיפא, כי מהו דתימא [שמא תאמר] התם ברישא דאוזיל בדידה הוא דמכרה קיים, כיון דאיסתלקא לה האלמנה מהאי ביתא לגמרי [נתקבלה כל כתובתה ונסתלקה מבית היתומים לגמרי], כלומר: שוב לא תגבה יותר מן היתומים, ואין מה לגזור.

אבל הכא בסיפא שמכרה לראשון שוה מאתים במנה, שהקרקע שנמכרה אינה מכסה אף בערכה האמיתי אלא את מקצת הכתובה, ועדיין צריכה היא למכור עוד כדי להשלים את כל חוב הכתובה שהרי חובה הוא ד' מאות זוז, הייתי אומר: שניגזור על ביטול המקח במנה ראשון שההוזלה היא על חשבונה, אטו מנה אחרון שההוזלה היא על חשבון היתומים.

קא משמע לן!

כאן שבה הגמרא לתחלת הענין שנסתפקו בני הישיבה בשליח שאמר לו המשלח "זבין לי ליתכא" והלך וקנה לו בית כור, ומביאה שיטה אחרת בבעיא זו: ואיכא דאמרי:

הא לא תיבעי לך [אין ספק בדבר], דהיכא דאמר ליה המשלח לשליחו: זיל זבין לי ליתכא וזבין ליה כורא [לך ומכור בית חצי כור מקרקעותי, והשליח מכר בית כור שלם], דודאי "מוסיף" על דבריו של המשלח הוי השליח, ומכירת בית הלתך שרירה וקיימת.

כי תיבעי לך, ואין להסתפק אלא כאשר היה הדבר בהיפוך, דאמר ליה המשלח לשליחו:

זיל זבין לי בית כורא [צא ומכור עבורי בית כור] בבת אחת, ואזיל וזבין ליה רק בית ליתכא.

מאי הוא דין המכר, אם קיים הוא אם לאו?

מי אמרינן, דמצי אמר ליה השליח למשלחו [האם נאמר שיכול השליח לומר למשלחו]:

דטבא לך עבדי לך [היטבתי אתך] במה שמכרתי רק בית לתך, דאם הייתי מוכר בית כור שלם, הרי שאי לא מצטרכי לך זוזי [אם יתברר לך שאינך זקוק למעות כל כך כדמי כל בית הכור], לא מצית הדרת ביה [לא היית יכול לחזור בך], וטוב לך שמכרתי רק מחצית בית כור.

או דלמא, מצי אמר ליה המשלח לשליח:

לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי [אין רצוני למכור מכירות רבות שיצאו עלי שטרות רבים]. ^[3]

אמר רבי חנינא מסורא: תא שמע ממשנה במסכת מעילה:

שכך שנינו שם: נתן לו המשלח לשליח דינר של זהב [שהוא שוה עשרים וחמש דינרים של כסף שהם ששה סלעים] ^[4] של הקדש, ואמר לו: צא הבא לי בדינר זה חלוק, דהיינו חלוק טוב ויפה שמחירו דינר שלם שש סלעי כסף.

והלך השליח והביא לו לבעל הבית במחיר שלש סלעים מתוך הדינר [שהם חצי ממה שנתן לו] - חלוק קטן ורע - ובשלש הסלעים שנותרו הביא לו השליח - מבלי שביקש זאת המשלח - טלית.

שניהם מעלו, המשלח מעל על החלוק שקנה השליח בשליחותו ואף שקנה חלוק קטן ורע בחצי המחיר, והשליח מעל על הטלית שקנה מדעתו בכסף של הקדש. ^[5]

ומוכיחה הגמרא מכאן כהצד הראשון בספק שנסתפקנו:

אי אמרת בשלמא: שליח כי האי גוונא - ששינה מדעתו של בעל הבית המעונין בחלוק טוב ויפה - עושה שליחותו של המשלח הוא, ו"מוסיף" ^[6] על דבריו הוי.

משום הכי בעל הבית מעל, שהרי השליח עשה שליחותו.

אלא אי אמרת: שליח כי האי גוונא "מעביר" על דבריו הוי, אמאי מעל המשלח,, והרי לא עשה השליח את שליחותו!? ^[7]

ומשנינן: לעולם אם אכן קנה השליח חלוק רע במחצית המחיר, הרי השליח כ"מעביר" על דעתו של בעל הבית, ושליחותו בטילה; והכא גבי חלוק במאי עסקינן:

דאייתי ליה [הביא לו] השליח חלוק טוב ויפה כרצון המשלח, אלא שהביא את אותו חלוק השוה שש סלעים בשלש סלעים בלבד, וכל כי האי גוונא אינו נקרא "מעביר" ואף שהמשלח אמר לו לקנות חלוק בשש.

המקשה ^[8] שהקשה את הקושיא הבאה סבור היה, שפירוש המשנה "שניהם מעלו", ^[9] היינו שהשליח מעל גם על החלוק, ואף שמעיקר הדין המשלח מועל, מכל מקום מדרבנן מעל גם השליח כיון שסוף סוף שינה מדעתו של בעל הבית, ולפיכך מקשה הגמרא:

אי הכי שקנה השליח למשלח חלוק לפי טעמו של המשלח רק שקנה אותו יותר בזול, אם כן אף מדרבנן אין לראותו כמשנה מדעתו של בעל הבית, ושליח אמאי מעל מדרבנן על החלוק!?

ומשנינן: אטלית הוא שמעל השליח מן התורה, ואילו על החלוק לא מעל ואפילו מדרבנן.

עוד מקשה הגמרא על הביאור במשנה שבמסכת מעילה:

אי הכי שהמשנה עוסקת בשליח שקנה חלוק שאכן שוה הוא שש, אלא שקנה אותו בזול:

אימא סיפא של אותה משנה במעילה: רבי יהודה אומר: אף בזה בעל הבית לא מעל, מפני שיכול לומר המשלח לשליח:

אני חלוק גדול הייתי מבקש, ואילו אתה הבאת לי חלוק קטן ורע ואינך שלוחי בדבר זה.

הרי שאין המשנה עוסקת בשליח שהביא חלוק שוה שש בשלש, אלא שהביא חלוק קטן ורע השוה את המחיר שנתן בו השליח.

ומשנינן: מאי חלוק קטן ו"רע" שאמר רבי יהודה?

רע בדמים, כלומר: חלוק שעלה לך דמים מועטים!

שמא תאמר: וכי מה איכפת לו לבעל הבית שיקנה לו השליח את החלוק בזול?

אין הדבר כן, כיון דאמר ליה המשלח לשליח:

אי אייתית לי בשית, לו היית קונה חלוק בכל השש שנתתי לך, הרי כל שכן דהוה שוה תרתי סרי דינרים גדולים ^[10] [כלומר: בודאי שהיה המחיר האמיתי של החלוק יותר מכפול באופן יחסי] שככל שהקניה גדולה יותר, אף ההוזלה גדולה יותר, ונמצא השליח מעביר על שליחותו שלא קנה לו בכל שש הסלעים חלוק יקר יותר.

דיקא נמי שמטעם זה סובר רבי יהודה שבעל הבית לא מעל, דהא קתני בסיפא של אותה משנה:

מודה רבי יהודה בקטנית שאם אמר לו לקנות בדינר זהב, והלך השליח וקנה קטנית רק בשלש סלעים, ובשאר קנה דבר אחר ששניהם - המשלח והשליח - מעלו.

לא ניחא לי דליפוש שטרי עלואי. יש מי שפירש שגנאי הוא לי שאמכור היום ואחזור ואמכור למחר. ורבנו נר"ו פירש: דלאו דוקא קאמר משום רבוי שטרות, אלא משום שדרך בני אדם להקפיד כשהשליח עובר על דעתו ומגרע שליחותו, ומקפידין נמי ברבוי השטרות ונקט חדא מינייהו, והיינו דמייתינן עלה הא דמעילה. ולאו דוקא כשאמר לו לעשות דבר פלוני והוא עבר על דבריו, אלא הוא הדין עשה מעצמו, כל שעשה דבר שרוב העולם מקפידים בו הויא קפידא, והיינו דמייתינן הכא ולזה במנה, דהתם לא אמרו לה היתומים שתמכור כור או כורים אלא שהיא מכרה מעצמה, והוא ענין שבני אדם מקפידין (תלמיד הרשב"א בשטמ"ק).

אבל הכא אימא לגזור מנה ראשון אטו מנה האחרון קמ"ל קשיא לן מאי קמ"ל דדלמא הכא נמי האי טעה בקמ' הדרי ואמר הראשונים מכרן קיים לפי שלא טעו וי"ל דא"כ לשמועי' דטעה בקמ' הדר וכ"ש בתרא בדאוזל בדיתמי אלא וודאי ה"ק מכרה לזה במנה שלה ולזה במנה שלה וכן להאחרון ולכולן נתנו יפה מנה ודינר במנה של אחרון לבדו בטל ושל כולן מכרה קיים ומייתורא דמתניתין שמעינן דהכי בעי תנא לאשמעינן כנ"ל.

כי תבעי לך דא"ל זבין לי כורא ואזיל וזבין לתכא מאי מי אמרינן דאמר ליה שליח דטבא לך עבדת לך או דלמא א"ל לא ניחא לי דלפשו שטרי ע"ע ע"כ אעיקר דינא קיימינן מי אמרינן דודאי בדאמר ליה זבין לי כורא עד כורא קאמר וכ"ש דבזבין ליה בציר מהכא דניחא ליה וטבא ליה טפי שקשה לאדם למכור מקרקעותיו ואלו היה צריך למכור כורא ה"ל לפרש וכל שלא פי' הכי משמועתא דשליחותא מעיקרא או דלמא אדרבה אי לאו דצריך למכור כורא לא הוה אמרה הכי וכיון דכן ע"כ אינו רוצה למכור לחצאין דלא ליפשו שטרי עליה הא לו ס"ל דמעיקרא אדעתא אכורא דוק' ומשום דלימא ליה דטבא לך עבדא לך לא הוה מקיים שליחותיה למפרע שהכל הולך אחר דעתו של בע"ה בשעת השליחות ואחר משמעות לשונו וז"פ

א"ה שליח אמאי מעל פי' דקס"ד דכיון דלקח לו בשלש מה שהיה סבר לקנות לו בשש בע"ה אינו מקפיד עליו על המותר אלא רצה הוא מעיקרא בכל מה שיקנה שליח במותר ההוא ומהדרינן דודאי מעל על הטלית דאע"ג דניחא ליה השתא במאי דעביד מן המותר דאתי ליה מרווחא לא היה דעתו בשעת שליחות שיהא שם מותר ולא עשאו שליח לטלית זה כלל פי' אחרים יש בזה אבל זה הוא הנ"ל נכון.

דיקא נמי דקתני מודה ר"י בקטני' שהקטנית בסלע והקטנית בפרוטה פי' רש"י ז"ל דרישא מיירי בחלק רע ממש שאינו שוה אלא ג' ודכוותי' גבי קטנית דאמר ליה הבא לי בסלע פולין והביא שוה חצי סלע והביא ליה מין אחר אמאי מעל נימא לא עשה שליחותו ולשוה סלע של פולין הייתי צריך ולא הייתי צריך למין אחר והקשו עליו דבהאי נמי אמאי יקפיד בעה"ב נימא ליה שליח זבין לך חצי סלע עדשים שלקחתי ולך וזבין לך בהאי חצי סלע של פולין שחסר לך דהא פולין בסלע ופולין בפרוטה ולאו קשיא הוא שאין הב"ב רוצה לעשות עצמו תגר ולטרוח ולמכור עדשים וליקח המעות וליקח במעות פולין עכ"ל ויש מפרשים בפנים אחרים ואינם ישרים בעיני כפי' רש"י ובמהדורא קמייתא כתבתי:

נתן לו דינר זהב ואמר לו הבא לי חלוק בשש סלעים והלך והביא לו חלוק בשלש וטלית בשלש בעל הבית פטור שהרי חלוק בשש אמר לו ושליח מעל שהרי עבר על דעתו ואם היה החלוק שוה שש שניהם מעלו בעל הבית שהרי נתקיימה מצותו לשש ושליח מעל מצד קנין הטלית וכן כל כיוצא בזה ואין אומרין הופרה מחשבתו של בעל הבית ומפני שהרי אף הוא אומר לו אלו לקחת בשש כל שכן שהיה שוה תריסר ור"ל יתר מתריסר שהרי כל עוד שהמקח גדול מוזילין יותר ואין צריך לומר בדבר הנמכר במשקל שאין מוזילין בין מקח קטן למקח גדול וכל המשקלות ידועים לפי הפרוטות כגון קטנית במקום שנמכר במשקל כנא כנא בפרוטה ר"ל חלק קטן בפרוטה וכיוצא בו ויש מפרשין כגון שאמר הבא סאה קטנית בסלע והביא לו יפות בדינר וליכא למימר אי אייתית לי בשית הוה שוה תריסר דליכא למימר הכי אלא בטלית וכיוצא בזה אבל קטנית סאה קא אמר ליה וסאה אייתי ליה:

האומר לשלוחו צא ותרום אם יודע דעתו של בעל הבית מתוך שהוא גס בו תורם כדעת בעל הבית אם כדעת רעה אם כדעת יפה אם בבינונית ואם אינו יודע דעתו תורם בבינונית נתכון לבינונית ועלה בידו אחת מארבעים או אחת מחמשים תרומתו תרומה אלא אם כן נתכון בה בתוספת פחות מכן או יתר מכן אין תרומתו תרומה ובעל הבית עצמו מיהא אפילו עלה בידו אחת מעשרים תרומתו תרומה:

איכא דאמרי' הא וודאי כו' עד דליפשו שטרא עלאי פי' רבינו אחי נ"ר מי אמרינן דכי אמר לי' כורא לאו דווקא קאמר לי' אלא מראה מקום הוא לו ועד כורא קאמר לי' למימרא דאי לא משכח לזבוני בציר מהכי ליזבון עד הכי או דילמא דכי א"ל כורא קפידא הוא ודווק' כורא קאמר ולא בציר מהכי וטעמא מאי דאיכ' למיקפד עלה משום דיכיל למימר לא ניחא לי דלפשי שטרי עלאי. ואתי' למפשט מדתנן נתן לו דינר של זהב ואמר לו הבא לי חלוק כלומ' בדינר של זהב בין דקאמר לי' הכי בהדי' בין דמשמעות' הכי מסתמא והלך והביא לו בג' סלעים חלוק ובג' טלית שניה' מעלו. אי אמרת בשלמא מוסיף על דבריו הוי לאו דווקא לישנא דמוסיף על דבריו אלא לאפוקי ממעביר על דבריו דלא הוי נקט נמי לישנא דלעיל. כלומר אי אמרת בשלמא דכל כי האי גונא לאו מעביר על דבריו הוי ולאו קפידא הוא הילכך כי יהיב לי' דינר זהב וא"ל הבא לי חלוק כלומר הבא לי חלוק עד דינר של זהב שאם אינו מוצא ליקח בפחות שיתן בו ע"כ. וה"ה שאם מצא ליקח בפחות משום הכי בעל הבית מעל כשהלך זה והביא חלוק בשלש עשה שליחתו. אלא אי אמרת מעביר על דבריו הוי כלומר דכל כי האי גונא מעביר על דבריו הוי וקפידא הוא ודווקא בדינר זהב קאמר. בעל הבית אמאי מעל והלא לא עשה שליח שליחתו. וקיי"ל לא עשה שליחתו השליח מעל ומפרקינן הכא במאי עסקינ' דאייתי לי' שוה שש בשלש כלומר דבהא וודאי לא הוי מעביר על דבריו דהא אייתי לי' חלוק יפה דינר זהב. ומקשי' אי הכי שליח אמאי מעל כלומר אי אמרת בשלמא מוסיף על דבריו הוי ומתני' בדאייתי לי' שוה שלש בשלש אתיא שפיר. דקס"ד דשניהם מעלו אחלוק קאי והיינו דבעל הבית מעל דכיון דמוסיף הוא הרי עשה שליחותו. ושליח נמי מעל דאע"ג דלא הוי מעביר על דבריו ולא חשבינן ליה משנה מדעתו של בעל הבית:

מ"מ מדעת עצמו עשה בשליחותו שהוא אמר לו ליקח בדינר זהב והוא לקח בג' סלעי' וכיון דכן דינא הוא דלימעול איהו נמי ולימעלו תרווייהו אבל השתא דאמרת דאייתי לי' שוה שש בשלש הרי נעשה שליחותו לגמרי וכיון דכן שליח אמאי מעל כלל בעה"ב הוא דלימעול ולא שליח ומשני אטלית ומקשי' אי הכי אימא סיפא בעל הבית לא מעל מפני שיכול לומר לו חלוק גדול הייתי מבקש ואתה הבאת לי חלוק קטן ורע וכיון דאייתי לי' שוה שש בשלש היכי קרי לי' חלוק קטן ורע דהא אייתי לי' חלוק בדינר זהב כדבעא מיניה. ומפרקיני' מאי רע בדמים דא"ל אי אייתית לי בשית הוי שוה תריסר כלומר כיון שמצאת שהוזל השער כל כך היה לך ליקח גם בשית והוה שוה תריסר שאני חלוק טוב ויפה הייתי מבקש אלא שלא הייתי רוצה ליתן בו יותר מדינר זהב ולעולם היה לו ליקח בדינר זהב דיקא נמי דקתני מודה ר"י בקטנית שקטנית בסלע וקטנית בפרוטה. פיר"ש ז"ל דאי בדאייתי לי' שוה שלש בשלש מאי שנא קיטנית מחלוק בחלוק נמי יכול לומר לו לדינר קטנית הייתי צריך ומה שהבאת לי אינו מספיק אלא וודאי בדאייתי לי' שוה שש בשלש ובחילק איכ' טעמא דאי איתית לי בשית הוה שוה תרי סרי אבל לא בקטנית שאלו בקטנית יחזור ויקח מהן והשתא מיהת הא אית לי' מיני' כדי צורכיה. ולא נהיר' דאפי' תימא דאייתי לי' שוה שלש בשלש איכא למימר הודאה דר"י דלא דמי קטנית לחלוק דבחלוק כיון שלקח לו חלוק קטן דלא חזי לא מצי לתקוני דאפי' זבין אחרינא נמי לא אהני מידי דהא תרווייהו לא חזי. אבל בקטנית כשלקח לו חצי מה שהוא צריך הרי הוא יכול לחזור וליקח לו פעם אחר' וראוי לו כאלו לקח לו מתחילה כולה בבת אחת. אבל הפי' הנכון דהיינו דיקא דר"י מדלא אשכח מידי אחריתי דקא מוד' אלא בקטנית וא"כ דלא פליג רי" אלא בדאויתי לי' שוה שלש בשלש הוה לי' לאודויי בחלוק גופיה ובדאייתי לי' שוה שש בשלש. ותו מדקתנא טעמא שקיטני' בסלע וקיטני' בפרוט' משמע דבחלוק דפליג משום ריעות' דדמי' קאמר והיינו דמוד' בקיטני' דלית' להאי ריעותא דדמי' שקטני' בסלע וקיטנית בפרוטה ובאתרא דמזבני כבא כבא בפרוטה וליכא למימר בסלע הוה מוזלי גבך טפי:

הא מדסיפא בדאוזיל דלא אפשר לפרש בדלא אוזיל ולאחרון שוה מנה ודינר במנה שלה כדלעיל דהא כתובה שלה הויא ארבע מאות אע"ג דנפרעת הכל לבד ממנה האחרון מכל מקום דוחק הוא לפרש במנה שלה הנשאר. ואם תאמר אי בדאוזילא הא תו למה לי אפילו רישא בדלא זילא נמי מכרה בטל ומצינא למימר דהוה אמינא טפי הוה מעביר בדלא אוזיל ומכרה שוה מנה ודינר במנה שלה מהיכא דזילא ע"י טעות. לשון הרא"ש ז"ל. ובהא תירוצא בתרא מתרצא נמי קושיא קמייתא דתרוייהו בדאוזיל או תרוייהו בדלא אוזיל לא אפשר לאוקמא דא"כ תרתי ל"ל אלא ע"כ חדא בדאוזיל וחדא בדלא אוזיל ולהכי פריך הא מדסיפא בדאוזיל הוי רישא וכו' ואפשר דזהו שכתב רש"י ז"ל הא מדסיפא וכו'. דתרתי בדאוזיל למה לי לאשמועינן. ע"כ. ועוד יש לפרש דמדקתני מכרה לזה במנה דאיירי דמכרה בשווייה אלמא דמאי דקתני נמי ולאחרון יפה מנה ודינר במנה מיירי בדאוזילא ואפשר דזהו שכתב רש"י ז"ל במהדורא קמא ולאחרון יפה מנה ודינר במנה דהיינו אוזילא ע"כ:

והא קמ"ל וכו'. וסיפא הא קמ"ל טעמא דאוזילא בדיתמי במנה דקתני מכרה שוה מנה ודינר במנה ליכא למשמע מינה הכי וקא מתמה הא מרישא שמעת מינה היתה כתובתה מאתים וכו' או שוה מאתים במנה דהשתא אוזילא בדידה דכתובתה מאתים ויהבת ליה במנה ומשום הכי מכרה קיים אלמא היכא דאוזילא בדידה מכרה קיים אבל היכא דלא איסתלקא לה מהאי ביתא לגמרי דכי מכרה מנה אכתי יש לה לקבל עד ארבע מאות אימא ליגזור מנה ראשון דלהוי מכרה בטל אטו מנה אחרון דשל אחרון לעולם מכרה בטל ואי אמרת של ראשון קיים אתי למימר של אחרון נמי קיים קמ"ל דלא גזרינן ולעולם מוסיף על דבריו הוי. רש"י במ"ק:
אבל הכא גזור מנה ראשון אטו מנה אחרון קמ"ל קשיא לן מאי קמ"ל דילמא הכי נמי דאי טעה בקמא הדרי ואמר הראשונים מכרם קיים לפי שלא טעו. ויש לומר דאם כן לשמועינן דטעה בקמא הדר וכל שכן בתרא דאוזיל בדיתמי אלא ודאי הכי קאמר מכרה לזה במנה שלה ולזה במנה שלה וכן לאחרון ולכלהו נתנה יפה מנה ודינר במנה, של אחרון לבדו בטל ושל כולן מכרם קיים ומייתורא דמתניתין שמעינן דהכי בעי תנא לאשמועינן כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
א"ל שליח דטבא לך עבדי לך רוב בני אדם אינם רוצים במכירת קרקעות ומוסיף על דבריו ולתכא מיהא קני. לא ניחא לי דלפשו שטרי עלואי דכי מזבנינא השתא לאידך לתכא מבעי לי למכתב שטרא אחרינא ללוקח וגנאי לי הדבר ואלו הייתי מוכר הכל לאחד לא היה עלי אלא שטר אחד ומעביר על דבריו הוי ולא קנה לוקח לתכא. רש"י ז"ל במ"ק. ועיין בפסקי הרא"ש ז"ל:
וכתב תלמיד הרשב"א וז"ל לא ניחא לי דליפוש שטרי עלואי יש מי שפירש שגנאי הוא לי שאמכור היום ואחזור ואמכור למחר ורבינו נר"ו פירש דלאו דוקא קאמר משום רבוי שטרות אלא משום שדרך בני אדם להקפיד כשהשליח עובר על דעתו ומגרע שליחותו ומקפידין נמי ברבוי השטרות ונקט חדא מינייהו והיינו דמייתינן עלה הא דמעילה. ולאו דוקא כשאמר לו לעשות דבר פלוני והוא עבר על דבריו אלא הוא הדין עשה מעצמו כל שעשה דבר שרוב העולם מקפידים בו הויא קפידא והיינו דמייתינן הכא ולזה במנה דהתם לא אמרו לה היתומים שתמכור כור או כורים אלא שהיא מכרה מעצמה והוא ענין שבני אדם מקפידין ע"כ:
והרא"ה כתב וז"ל דאמר ליה דטבא לך עבדי לך וכו' פירש רבינו אחי נר"ו מדאמרינן דכי אמר כורא לאו דוקא קאמר אלא כמראה מקום הוא לו ועד כורא קאמר ליה למימרא דאי לא משכח לזבוני בציר מהכי לזבון עד הכי או דלמא דכי אמר ליה כורא קפידא הוא ודוקא כורא קאמר ולא בציר מהכי וטעמא מאי דאיכא למקפד עלה משום דיכול למימר לא ניחא לי דלפשו שטרי עלואי ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל דא"ל שליח דטבא לך עבדית לך וכו' פירוש על כרחין אעיקר דינא קיימינן מי אמרינן דודאי כי א"ל זבין לי כורא דארעא עד כורא קאמר וכל שכן דאי מזבין ליה בציר מהכי דניחא ליה וטבא ליה טפי שקשה לאדם למכור מקרקעותיו ואלו היה צריך למכור כורא ממש היה לו לפרש וכל שלא פירש הכי משמעותא דשליחותא מעיקרא או דילמא אדרבה אי לאו דצריך למכור כורא לא הוה אמר הכי וכיון שכן על כרחין אינו רוצה למכור לחצאין דלא ליפשו שטרי עליו הא אלו ס"ל דמעיקרא דעתיה אכורא דוקא משום דלימא ליה דטבא לך עבדית לך לא הוה מקיים שליחותיה למפרע שהכל הולך אחר דעתו של בע"ה בשעת השליחות ואחר משמעות לשונו וזה פשוט ע"כ:
דינר זהב כ"ה דינרין כסף דהיינו ששה סלעים ודינר וכדתנן עשרים וחמשה דינרין של כסף והביא בג' סלעים חלוק ובג' סלעים טלית ולא קא חשיב אלא סלעים שלמים דאכתי איכא דינר יתר על ששה סלעים ומשום דפלגי דינר מטי לחלוק ופלגי לטלית לא קא חשיב ליה והיינו דומיא דזבין לי כורא ואזיל וזבין לתכא שהרי לא נתן אלא חצי דינר זהב לחלוק והוי לאפושי שטרא דצריך למכור דינר אחר ואם אין לו ימכור קרקע. שניהם מעלו דפלגי דינר מיהא עבד שליחותיה. מוסיף הוי שהרי לקח לו חלוק ובטלית מוסיף הוא. מעביר הוא לפי שלא לקח לו חלוק של דינר זהב. דאייתי ליה שוה שש בשלש דשליח עושה שליחותו של בע"ה הוא דכסבר הוה בע"ה דלא יהבי חלוק טוב בפחות מדינר זהב אבל אי לא הוה שוה אלא ג' סלעים מעביר על דבריו הוי ה"נ כי זבין ליה לתכא מעביר הוי ה"נ כיון דעשה שליחותיה ואייתי ליה שוה שש בשלש. אף בזה לעיל מהך רישא פליג ר' יהודה אתנא קמא ואמר דלא מעל בע"ה במס' מעילה להכי אמר אף בזה לא מעל וכיון דחלוק יפה שש הביא לו אמאי א"ר יהודה הבאת לי חלוק קטן ורע הא הוה שוה שש מאי רע דקאמר רע בדמים בדמים מועטים דמצי אמר ליה בע"ה כיון דאוזילו לגבך כולי האי אי אייתית לי חלוק בשש סלעים כ"ש דהוה שוה י"ב טפי ולא שוה השתא אלא שש ואהכי לא עבד שליחותיה עכ"ל רש"י במהדורא קמא. נ"א כ"ש דהוה שוה י"ב טפי מוזלי בסלעים גדולים אהכי לא עבד שליחותיה ע"כ. והרא"ה לפי שיטתו דפירש לעיל כתב וז"ל ואתינן למפשטא מדתנן נתן לו דינר של זהב ואמר לו הבא לי חלוק כלומר בדינר של זהב בין דקאמר ליה הכי בהדיא בין דמשמעותא הכי מסתמא והלשון והביא לו בשלש סלעים חלוק וכו' שניהם מעלו אי אמרת בשלמא מוסיף על דבריו הוי לאו דוקא לישנא דמוסיף על דבריו אלא לאפוקי ממעביר על דבריו דלא הוי נקט נמי לישנא דבעיין דלעיל כלומר אי אמרת בשלמא דכל כי האי גוונא לאו מעביר על מדותיו הוי ולא קפידא הוא הלכך כי יהיב ליה דינר זהב ואמר לו הבא לי חלוק כלומר הבא לי חלוק עד דינר של זהב שאם אינו מוצא ליקח בפחות שיתן בו עד כאן וה"ה שאם מצא ליקח בפחות מ"ש בע"ה מעל כשהלך זה והביא חלוק בשלש שהרי עשה שליחותו אלא אי אמרת מעביר על דבריו הוי כלומר דכל כי האי גוונא מעביר על דבריו וקפידא הוא ודוקא בדינר זהב קאמר בע"ה אמאי מעל והלא לא עשה שליחותו וקי"ל לא עשה שליחותו השליח מעל ומפרקינן הכא במאי עסקינן דאייתי שוה שש בשלש כלומר דבהא ודאי לא הוי מעביר על דבריו דהא אייתי ליה חלוק יפה דינר זהב ומקשינן אי הכי שליח אמאי מעל כלומר אי אמרת בשלמא מוסיף על דבריו הוי ומתני' בדאייתי ליה שוה שלש בשלש אתיא שפיר דקס"ד דשניהם מעלו אחלוק קאי והיינו דבע"ה מעל דכיון דמוסיף הוא הרי עשה שליחותו ושליח נמי מעל דאע"ג דלא הוי מעביר על דבריו ולא חשבינן ליה משנה מדעתו של בע"ה מ"מ מדעת עצמו עשה בשליחות שהוא אמר לו ליקח בדינר זהב והוא לקח בשלש סלעים וכיון דכן דינא הוא דלמעול איהו נמי ולמעלו תרוייהו אבל השתא דאמרת דאייתי ליה שוה שש בשלש הרי נעשה שליחותו לגמרי וכיון דכן שליח אמאי מעל כלל בע"ה הוא דלמעול ולא שליח ומקשינן אי הכי אימא סיפא בע"ה לא מעל מפני שיכול לומר לו חלוק גדול הייתי מבקש ואתה הבאת לי חלוק קטן ורע וכיון דאייתי ליה שוה שש בשלש היכי קרי ליה חלוק קטן ורע דהא אייתי ליה חלוק בדינר זהב כדבעא מיניה ומפרקינן מאי רע רע בדמים דאמר ליה אי אייתית לי בשית הוה שוה תריסר כלומר דכיון דמצאת שהוזל השער כל כך היה לך ליקח גם בשית והיה שוה תרי סרי שאני חלוק טוב ויפה הייתי מבקש אלא שלא הייתי רוצה ליתן בו אלא דינר זהב ולעולם היה לך ליקח בדינר זהב. עכ"ל הרא"ה ז"ל:
והריטב"א ז"ל כתב אי הכי שליח אמאי מעל פי' דקס"ד דכיון דלקח לו בשלש מה שהיה סבור לקנות לו בשש שוב אין בע"ה מקפיד עליו על המותר אלא רוצה הוא מעיקרו בכל מה שיקנה השליח במותר ההוא ומהדרינן דודאי מעל אטלי' דאע"ג דניחא ליה השתא במאי דעבד מן המותר דאתי ליה מרווחא לא הוה דעתו בשעת שליחות שיהא שם מותר ולא עשאו שליח לטלית זה כלל. פירושים אחרים יש בזה אבל זה נראה לי ע"כ:

דיקא נמי דבאייתי ליה שוה שש בשלש עסקינן ומאי רע רע בדמים לשון מורי. ל"א דיקא נמי דבהכי פליגי ת"ק ור' יהודה ובדאייתי ליה שוה שש בג' עסקינן ומאי רע רע בדמים דקתני מודה ר' יהודה בקטנית שאם אמר לו הבא לי בדינר קטנית והביא לו בסלע פולין שוה ג' ובג' אחרים לקח בהם מידי אחרינא ששניהם מעלו שהקטנית בסלע הוא הקטנית בפרוטה לפי חשבון הפרוטות שבסלע ולא מצי אמר אלו היית לוקח בסלע היו מעלין אצלך יותר כדמסיים ואזיל דכיון דבמדה זבין לפי חשבון הפרוטות יהיב ליה כנא כנא בפרוטה ובהכי מיהא דאייתי ליה עבד שליחותיה ואי מיבעי ליה קטנית כל אימת דבעי יכול ליקח בחצי סלע כנא כנא בפרוטה וליזיל ולזבון קטנית בחצי סלע ומדקאמר שהקטנית בסלע וקטנית בפרוטה דלא מצי אמר ליה אי אייתית לי בסלע הוה מוזלי גבך טפי מכלל דרישא בדאייתי ליה שוה שש בשלש ובהכי פליגי דת"ק סבר לא מצי אמר ליה אי אייתי לי בשית וכו' ור' יהודה סבר מצי אמר ליה אייתית לי וכו' דאם איתא דרישא בדאייתי ליה שוה ג' בג' ור' יהודה רע ממש קאמר מאי האי דקאמר שהקטנית בסלע וקטנית בפרוטה ושניהם מעלו הא לא הוי טעמא דר' יהודה אלא משום דמעביר על דבריו הוא שהביא לו חלוק רע ודכוותא גבי קטנית דאמר ליה הבא לי בסלע פולין והביא לו בחצי סלע בשוה חצי סלע ובחצי סלע הביא לו מין אחר אמאי מעל בע"ה לימא ליה לשום סלע הייתי צריך פולין. ואחרון עיקר כך שמעתי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל דיקא נמי דקתני מודה ר' יהודה וכו'. פירש"י ז"ל דאי רישא מיירי בחלוק רע ממש שאינו שוה אלא שלש ודכוותה גבי קטנית וכו' לימא ליה לא עשית שליחותי ולשוה סלע של פולין הייתי צריך ולא הייתי צריך למין אחר והקשו עליו דבהאי נמי אמאי יקפיד בעל הבית לימא ליה שליח זבין לך חצי סלע עדשים וזבון לך בהו חצי סלע של פולין שחסר לך דהא פולין בסלע ופולין בפרוטה ולאו קושיא היא דאין בעל הבית רוצה לעשות עצמו תגר ולטרוח למכור עדשים וליקח במעות פולין כנ"ל. ויש מפרשים בפנים אחרות ואינם נכונים בעיני כפירוש רש"י ובמהדורא קמא כתבתי ע"כ. אבל הרא"ה רבו ז"ל כתב וז"ל דייקא נמי וכו' פירש רש"י דאי בדאייתי ליה שוה שלש בשלש מ"ש קטנית מחלוקת בקטנית נמי יכול לומר לו לדינר קטנית הייתי צריך ומה שהבאת לי אינו מספיק אלא ודאי בדאייתי ליה שוה שש בשלש ובחלוק איכא טעמא דאי אייתי לי בשית הוה שוה תריסר אבל לא בקטנית שאלו בקטנית יחזור ויקח מהם והשתא מיהת הא אית ליה מיניה כדי צורכיה. ולא נהירא דאפילו תימא דאייתי ליה שוה שלש בשלש איכא למימר הודאה דר"י דלא דמי קטנית לחלוק דבחלוק כיון דלקח לו חלוק קטן דלא חזי לא מצי לתקוני דאפילו זבין אחרינא נמי לא אהני מידי דהא תרוייהו לא חזי אבל בקטנית כשלקח לו חצי מה שהוא צריך הרי הוא יכול לחזור וליקח לו פעם אחרת וראוי לו כאלו לקח לו מתחילה כולו בבת אחת. אבל הפירוש הנכון דהיינו דייקא דר' יהודה מדלא אשכח מידי אחריתי דקא מודה אלא בקטנית ואם כן דלא פליג ר' יהודה אלא בדאייתי ליה שוה שלש בשלש הוה ליה לאודויי בחלוק גופיה ובדאייתי ליה שוה שש בשלש ותו מדקתני טעמא שקטנית בסלע וקטנית בפרוטה משמע דבחלוק דפלוג משום ריעותא דדמים קאמר והיינו דמודה בקטנית דליתא להאי ריעותא דדמים שקטנית בסלע וקטנית בפרוטה ובאתרא דמזבני כנא כנא בפרוטה דליכא למימר בסלע הוה מוזלי גבך טפי ע"כ:

גמ' הא מדרישא שמעת מינה כו' או שוה מאתים במנה כו' ואפילו לר' יוחנן דמוקי לה בירושלמי כשהוזל היינו בשוה ממש מאתים במנה אבל בפחות קצת שמכרה מנה אפילו בלא הוזל מכרה קיים כדאיתא בהדיא בירושלמי כמ"ש התוס' לעיל וק"ל:

תוס' בד"ה הא מדסיפא כו' דלא אפשר לפרש לאחרון כו' במנה שלה דהא כו' עכ"ל הכי משמע להו דהמקשה פסיקא ליה דסיפא בדאוזיל דאל"כ טפי ה"ל למשבק סברת המתרץ דרישא בדאוזיל וסיפא בדלא אוזיל ולמפשט בעיין דהשתא לא זו אף זו קתני אבל השתא דסיפא בדאוזיל ורישא בדלא אוזיל זו ואצ"ל זו היא ולזה תמהו כיון דע"כ סיפא מוכחא בדזילא מאי איריא כו' וק"ל:

בד"ה נתן לו דינר כו' הל"ל בשלש וחצי דינר חלוק וכן טלית כו' עכ"ל לפי' רש"י דינר זהב שוה כ"ה דינרי כסף כו' והם ו' סלעים עכ"ל אינו מכוון דסלע בכל מקום ד' דינר כסף הוא וא"כ כ"ד דינר כסף הם ו' סלעים וא"כ החצי מדינר זהב שהוא כ"ה דינר כסף הוא ?' סלעים וחצי דינר וק"ל:

בא"ד זוזא של הכרעות שנותן קלבון לכל שני דינרין של כסף כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אא"א מעביר כו' דמה שהביא לו חלוק קטן ורע חשוב כמו לא ניחא כו' עכ"ל וק"ק לפי זה דא"כ אדרבה מהאי טעמא מדברי ר' יהודה תפשוט איפכא דמעביר הוא והל"ל כתנאי וק"ל:

בד"ה כ"ש דהוה כו' דהא פשיטא בקטנית נמי אם נתנו לו תחלה שוה שש בשלש כו' עכ"ל דע"כ בקטנית נמי איירי בכה"ג בשוה שש בשלש דאל"כ לכ"ע בעה"ב לא הוה מעל דמעביר על דבריו הוא למאי דקיימינן השתא והיינו כדמסיק דכיילי בכלי אבל אי הוה מזבני בשומא בקטנית נמי בקונה הרבה ביחד הוה מוזלי גביה יותר מכפלים והוה מעביר אפילו לקטנית ולא מעל הבעה"ב ודו"ק:

גמ' הא מדרישא שמעית מינה היתה כתובתה ר' כו'. ואף להירושלמי דמוקי בשהוזיל כו' דוקא ביותר מפלגא הא פחות נתקבלה (ר):

גמ' מהו דתימא כו'. ואין להקשות [אי כסברת המהו דתימא דאף בטעות דבדידה מקחה בטל היכא דאיכא למיגזר. א"כ] למה לי בבא דמציעתא היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר כו' דאין זה קושיא:

גמ' איכא דאמרי הא כו'. ושם ליכא למימר הך ב' סברות יכול השליח לומר דטבא לך עבדי לך כי היכי דלא ליפשי שטרי או יאמר בעל הבית לא ניחא לי דאי לא איצטריך זוזי לא מצינא למיהדר. דהא ודאי דבמותר המקח בטל ולא קמבעיא ליה ואין כאן ה"א כלל אלא אם בא לחזור מלתך שאמר להשליח ובזה לא שייך אם לא איצטריך זוזי כו' וק"ל:
פשט דמודה ר"י בקטניות הוא מבואר לנכון. וא"ל דלמא בלא תרתי סרי גדולים משום דהו"ל לעשות לו ריוח יותר דהשתא שהוציא המעות בטלית אין כאן ריוח וה"ל להוציא בחלוק ומה"ט למעול נמי בקטניות דבג' הנשארים היו נותנין לו שוה שש. דמה בכך שהיה לו לעשות ולהמציא לו ריוח יותר ולא עשה ס"ס בהך שלשה שהוציא שפיר קעביד ועשה שליחות בעה"ב וא"כ מעל בעה"ב וריוח ג' הנשארים אינם שייכים לריוח ג' הראשונים משא"כ השתא דמצי לומר לו אילו הוצאת הג' הנשארים בחלוק היה מגיע על אלו הג' טפי דכשמוציאין המעות ביחד לדבר אחד דרך הוא להוזיל. ואצ"ל שהטלית ג"כ שוה שש בשלש. ובקטניות ודאי למאי דמסיק איירי נמי בשוה שש בשלש וכמו שמוכח מפרש"י ומ"מ אמרתי דמצי איירי דזבין קטניות שוה שלש בשלש ובעה"ב מעל דס"ס בשלש עשה שליחות בעה"ב כרצונו ואי משום דלשוה שש היה צריך פולין יאמר לו שלח עוד וקח אם אתה חפץ יותר (ש) משא"כ בחלוק לא יכול לומר שלח עוד דאילו הניח המעות ביחד וקנה הרבה בבת אחת הוי מוזיל גביה טפי משא"כ עתה שחילק מעותיו וקנה בכל אחד רק בשלש שמפסיד הבעה"ב להכי לא מעל הבעל הבית. ולא מצי לאוקמי בקצרה כן דא"כ לת"ק אמאי מעל בעה"ב ותפשוט דשליח עשה שליחותו להכי מוקי לה בזבין שוה שש בשלש (ת) וקאמר הדיקא נמי דטעמא דלא מעל משום דכשקונה הרבה ביחד מוזלי גביה לכן מודה ר"י בקטניות משום שהקטניות בסלע והקטניות בפרוטה אחת דאילו אי אתה אומר כן ולא מעל משום דהיה לו לקנות יותר א"כ גם בקטניות יאמר לו היה לך לקנות יותר אלא ע"כ דאמר ליה שלח עוד וקח גם בחלוק יאמר לו כן מיהו קצת יש לחלק דבקטניות שייך שפיר שלח עוד כו' דזבין ליה כנא כנא בפרוטה משא"כ בחלוק דלחלוק גדול היה צריך והביא לו קטן. אכן כבר אוקמוה בדמייתי חלוק שהיה רצונו בו בר שש בג' (א) ודו"ק ועיין ברש"י ותוס' מעילה משמע שמפרשים בתרתי סרי כפשוטו כפליים וטעמא דמודה בקטניות לפי"ז לא מיושב לכאורה. ואפ"ל דבחלוק שאין לו קצבה כמ"ש רש"י לעיל דבר שאין לו קצבה כגון טלית וחלוק ס"ל לר"י דהכל לבעה"ב [ולא פליג אר' יוסי אלא בדבר שיש לו קצבה] לכן לא מעל שיכול לומר לו היה לך להביא בעד ג' הנותר ג"כ חלוק משא"כ בקטניות שיש לו קצבה כפרש"י לעיל דבר שיש לו קצבה כגון קטניות הנמכר בחנות במדה מלא כלי בפרוטה ולהכי מעל דמאי נ"מ לבעה"ב הלא אינו מרויח כלום דהכל לשליח וכעין שכתבו התוס' לעיל בד"ה כאן שנה רבי רק אילו היה דרך להוסיף לקונה הרבה לא היה מעל הבעה"ב שיאמר לו היה לך לקנות שוה שש בבת אחת ואת אפסדת לי [ולכן צריך לומר דטעמא דמודה בקטניות משום דלא שייך ביה מוזיל גביה בכנא כנא ולהכי קאמר שהקטנית בסלע כו'] ובחלוק א"צ לזה דאף באת"ל שלא אוזיל [מחמת קנייה ביחד] מ"מ אילו מייתית לי בשית היה שוה י"ב. או למ"ש תרתי סרי נקיט באת"ל שאין כאן ריוח של שש בשלש מ"מ כו' (ב) ודו"ק:
יש לומר סברא זו ג"כ בשמעתין אף שהבאת לי חלוק גדול בת שש מ"מ דעתי היה חלוק גדול יותר דבעד שש מוסיפין דבר במקח לפי ריבוי המעות ואתה לא הבאת לי רק בת ו' מצומצם (ג) מיהו תיכף שאינו מביא לו חלוק כמו שביקש חזר הסברא לדוכתא אי מעביר כאבעיא דהכא אמאי מעל ודו"ק:
בתד"ה הא מדסיפא בדזילא כו' דהא כתובתה ד' מאות זוזי כו'. ואי משום מנה שנשאר חייב לה מ"מ לא הול"ל לשון דאיכא למיטעי דמשמע כך וכך בשלמא ברישא לא הו"ל לומר בלשון אחר דהא כתובתה מנה. וא"ל דלימא לכתובתה:

בא"ד ותימא אי בדזילא כו'. דהכי מוכח מדקאמר הא מדסיפא בדאוזיל והול"ל איפכא אי רישא באוזיל א"כ סיפא בלא אוזיל והוי שפיר הפשוט קודם בסדר המשנה ולא זו אף זו קתני [ולזה הקדימו דמשמע ליה לתלמודא הכי דלא אפשר לפרש כו' ועלה המשיכו ותימה כו'. וכן הוא במהרש"א]:
בתד"ה נתן לו כו' יהיב ליה האב לכהן. דינרי טריינוס. קיסר. שייפא מלך. דהוי ליה כ"ה דינרים דהיינו זוזים. ומהדר ליה. הכהן. שתותא של כ"ד הוא ד' ושתותא של האחד דהוא דינר הכ"ה וזוזא דהיינו אותו הדינר ופריך א"ה עשרים נכי שתות הוי ולכהן שייך ה' סלעים דהיינו כ' דינרים במילואו והשתא מהדר ליה שתותא היינו ד' וזוזא היינו ה' ושתות של אותו זוז. ומשני יהיב ליה זוזי מקודם נשארו כ"ד והדר שתותא מן כ"ד דהיינו ד' נשארו כ' דינרין:

בא"ד והשתא תימה כו' הול"ל חומשא מהדר ליה. דחומש של כ"ה שהוא ה' פעמים ה' הוא ה':

בא"ד כעובי דינר זהב. ולא קאמר כעובי דינר סתם אלא ע"כ שינוי יש ביניהם בעובי והשתא מסברא אמרינן ליישב קושית התוס' שדינר זהב עב יותר:

בא"ד ומשני לה בענין אחר. שגבה מכל שבט נ' לי"ב שבטים ו' מאות:

בא"ד והשתא א"ש כו' זוזא של הכרעות כו'. וכיון שהן של הכרעות לא כללן יחד. וכיון דהבעה"ב לא היה חייב לתת לכהן אלא כ' דינרין והוא נותן לו דינר זהב שיכול הכהן להחליף תמורתו כ"ה דינרין לכן מהדר ליה ה' דינרין:

בא"ד שנותן קולבן לכל דינר של כסף. לאו בדוקא דלב' דינרין נותן קולבן רק לא נחתו אכתי לזה עד אח"כ:

בא"ד הנותן סלע ונוטל שקל כו' ומפרש"י כו'. כל זה לשון רש"י עד הא חזינן רק דהיינ"ו שק"ל דרבנ"ן דסל"ע היינ"ו שק"ל דאוריית"א ליתא ברש"י והוסיפו התוס' משלהן משום דעיקר כוונתם להוכיח מפרש"י שעל שקל דרבנן נותנין הכרעה דממתני' דהנותן סלע כו' יש לפרושי בענין אחר ודו"ק. ואולי ברש"י שלפניהם היה כתוב הך דהיינו כו'. והביאו סיומא ומפני שהן כו' חתיכות דקות כו' שלא תימא דוקא לענין הקדש חייבוהו להוסיף קולבן ומה ענינו לשויו של דינר זהב לזה כתבו הטעם כמ"ש רש"י וזהו שסיימו הא חזינן כו' כשפורעים לחנוני כו' וק"ל:
בתד"ה אלא אי אמרת כו' חשיב כמו לא ניחא ליה כו'. אף דליכא כאן סברא דטבא כו' נפשט מכח כ"ש. ופשיט מת"ק דמדר"י נשמע בהיפך מיהו י"ל דשאני התם דלא שייך דטבא כו'. ועיין בזה באשר"י באורך [דכתב וסוגיין דמעביר] דלכאורה ע"כ מדר"י נשמע למסקנא דמעביר על דבריו הוי ומת"ק לא נשמע מעביר או מוסיף ולא שבקינן הודאי ואוחזין הספק ועיין באשר"י:
בתד"ה א"ה שליח אמאי מעל כו' אי נמי כו' אחלוק. ונקיט בשלש טלית לרבותא דאפ"ה מעל בעה"ב לת"ק אף שקנה טלית בדמיו בלא דעתו וכ"ש אי אייתי ליה בשלש חלוק בשש כאשר ביקש ועוד שלש במעות וק"ל:

גמרא ת"ש נתן לו דינר זהב כו'. וכן שם במעילה איתא בגמרא השקלי וטריא כהכא הכל על בבא זו דדינר זהב. וצריך לתת טעם מדוע לא הביא מרישא דמתניתין שם בנתן לו ב' פרוטות על אתרוג כו' וע"ש בתד"ה והלך:

גמ' שם רי"א אף בזה כו'. פי' משום דפליג שם מקודם על בבא דרישא בנתן לו ב' פרוטות על אתרוג כו' ואמר דבעה"ב לא מעל לכן קאמר כאן אף בזה. אבל שם במשנה ליתא לב' תיבות הללו. אולם גם התוס' לעיל בד"ה כאן העתיקו אף בזה:

רש"י ד"ה דינר של זהב. והם ששה סלעים. ר"ל בקרוב וכלשון הרמב"ם שהביא שם התוי"ט. או כשיטת התוס' דמחירו אינו אלא כ"ד דינרי כסף והכ"ה הוא קלבון לפרוטרוט. ובחנם גמגם עליו המהרש"א:

תד"ה הא. דהא כתובתה ד' מאות זוזי. ק"ל דמ"מ כיון דכבר מכרה בעד ג' מאות ולא נשאר לה לגבות עוד אלא מנה שפיר נופל עלה לומר במנה דהיינו בעד מנה שמגיע לה עוד:

תד"ה נתן. וכתיב בכסף שקלים חמשים. כצ"ל:

תד"ה אלא. דמה כו' חשוב כמו לא ניחא כו'. נראה דלאו דוקא נקטי כמו אלא שהוא עוד חסרון טפי מאפושי שטרא. ולכן אין לפשוט מר"י מידי ומיושב קושיית המהרש"א:

תד"ה א"ה. שכן היה דעתו אם ימצא שש בשלש כו'. כצ"ל:

לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי. לכאורה לא הוה צריך לזה דכיון דבעה"ב ציוה לו כך והוא שינה לא עשה שליחותו ומה צורך לטעם לא ניחא לי דליפוש שטרי עלואי אלא משום כיון דעכ"פ כבר גילה דעתו שרוצה למכור מנכסיו נהי שאותו הדבור שאמר זבין לי כורא לא נתקיים ולא נעשה שלוחו מאותו שעה. מ"מ עתה במה שזבין לי' ליתכא אי לאו דהוה קפידא משום אפושי שטרי הוה כזכין לאדם שלא בפניו. משו"ה הוצרך לומר לא ניחא לי. ומיושב לשון רש"י ד"ה אמאי מעל וכו' על כרחין לא עשה שליחותו עכ"ל שנראה מאריכות דבריו שבא ליישב קו' תוס' ד"ה אלא וכו'. אלא שמחוסר הבנה. ונלע"ד דודאי משום אפושי שטרי לא הוה ראוי לבטל השליחות. אי לאו דהוה שינוי בעצם מכורא לליתכא. ולא אתאינן עלה אלא מכח זכין אדם שלא בפניו. משום הכי אמרי' מטעם אפושי שטרי יתבטל לגמרי. והשתא הכי פשיט הש"ס אי ס"ד דמשום אפושי שטרי יתבטל על כרחין נניח שעכ"פ אפי' בלא אפושי שטרי לא נעשה שליחותו. וא"כ במעילה דלא שייך זכין לאדם לא למעול בעה"ב:

נתן לו דינר של זהב וכו' רישא מיתני' פלוגתת ר' יהודה ורבנן ובשתי פרוטות באתרוג ורמון. ונ"ל דתרווי' צריכא דלמסקנא דמיירי ברע בדמים. הא אתרוג א' ורמון דהוא מידי דאכילה הוה שינוי כמבואר בב"ק ק"ב ע"ב. ולא מיבעי' למ"ד שינוי קונה הרי קנה השליח לרמון והוה דידי' לגמרי משא"כ אי הוה קונה אתרוג שוה ד' פרוטות בשתי פרוטות לא הוי שינוי והוה הכל לבעה"ב. ואפי' לר' יהודה דלית לי' שינוי קונה. מ"מ הא מחכי עלה במערבא התם ואמרו מי הודיע לבעל החטין וכו' וא"כ ה"נ כיון דשינוי הוה לא קנה בעה"ב רמון משא"כ אי הי' קונה אתרוג. נמצא שפיר קאמר ר' יהודה רע בדמים. וכל זה באתרוג ורמון דלאכילה. משא"כ חלוק וטלית דסתמייהו לסחורה וכן בקטני' הרבה לסחורה דומי' דחיטין ושעורים דב"ק התם הא לא הוה שינוי כלל. וה"א כיון דלעולם הכל לבעה"ב תו לא שייך רע בדמים קמ"ל ר' יהודה אף בזה בעה"ב לא מעל משום דאכתי הוה רע בדמים דהיו נותני' לו חלוק בתרתי סרי גדולי'. ולפי מה שרגיל אני לפרש דתרתי סרי גדולי' היינו יתר הקולבן שכ' תוס' שמחשבין כשנותני' דינר זהב שלם בעד חלוק. משא"כ כשמחשבי' אותו לשני חלקים ומכש"כ פרוטה ופרוטה כבקטניו' אז אין מוסיפ' הקולבן. נמצא זה שייך בדינר זהב דחלוק וטלית ולא שייך בפרוטה דרמון ואתרוג נמצא תרוויי' צריכי' וחדא מאידך לא אתי'. ואש"נ דלא פשיט ש"ס מרמון ואתרוג דרישא דהתם ידע לפרש רע בדמי' כנ"ל אבל בחלוק וטלית לא ידע לפרש תריסר גדולי' והוה ס"ד קטן ורע ממש ומסיק דאפ"ה רע בדמים ותריסר גדולים:

אי הכי שליח אמאי מעל אטלית. לשיטת הרמב"ם שכתבתי לעיל דשליח שעשה שליחותו של בעה"ב אלא שהוסיף עוד על עיקר השליחות אין השליח מועל א"כ פריך שפיר שליח אמאי מעל. אלא דלא א"ש תי' הש"ס. גם יל"ד מאי קאמר אטלית וכי יש מעילה בחלוק או בטלית הלא שניהם חולין גמורים הם. והמעילה אמעות של הקדש וע"י מעילה יצא לחולין. וה"ל למימר שליח מעל אחצי דינר זהב. ונ"ל לפמ"ש תוס' סוף דבריהם שכל דינר הזהב יצא לחולין ע"י החלוק נמצא המשלח מעל בדינר הזהב כולו. ושוב הטלית הוא יתר דבדבר שאין לו קצבה קיי"ל הכל לבעל המעות ובעל המעות האמת הוא ההקדש נמצא שהטלית הו"ל כגדולי הקדש דמידי מעילה דרבנן לא נפיק הנהנה מהטלית. והיינו דדקדק בלשונו לשנויי אטלית דייקא לומר שאין מעילתו בהמעות בהטלית לכשיהנה ממנו. או לכשימסרנו לבעה"ב בתורת חולין שאז מוציא מרשות הקדש לרשות הדיוט. והאמנם בעיקר הדין יש לפקפק לפי מה דמחכו במערבא בב"ק ק"ב א"כ ה"נ מי הודיע לבעל הטלית להקנות להקדש ואפי' למ"ש רא"ש שם דלא קיי"ל כבני מערבא משום דעכ"פ דעת השליח להקנות למשלחו גם זה לא שייך הכא דהרי השליח נמי לא ידע דהמעות להקדש וסבור הי' שמשלחו הדיוט וא"כ מעילה דאורייתא בודאי ליכא בטלית. מ"מ מעילה דרבנן נראה דאיכא:

והיה אפשר ליישב בזה הא דלא פשיט מרישא מאתרוג ורמון משום דעיקר סמיכות קושייתם על אי הכי שליח אמאי מעל והיינו משום שכבר יצא כל הדינר זהב לחולין ע"י החלוק וזה שייך בדינר זהב שלם. אבל ברישא ב' פרוטות נפרדים בפרוטה אתרוג לא יצא השני לחולין ולק"מ אי הכי. אלא התם במעילה לא גרסי' בש"ס הך אי הכי ואפ"ה לא פריך מר' יהודה דאתרוג אלא מר' יהודה דחלוק ע"ש:

תוספות בד"ה הא מדסיפא כו' דלא אפשר לפרש לאחרון כו' דהא כתובתה ת' זוז עכ"ל. ואע"ג דודאי מצינן לפרש דלאחרון היינו מנה שלה כגון דהמכירה השלישית ג"כ היה במנה לאחרון היינו מנה הרביעית כדמשמע נמי במסקנא דלאחרון היינו אחרון ממש כדקאמר דאיסתלקת מהאי ביתא לגמרי אפ"ה כיון דמכירה השלישית לא נזכרה בפירוש תו לא פסיקא מילתא דלאחרון היינו במנה שלה דכבר אפשר דהשלישית היה פחות ממנה בענין דהמכירה הרביעית יש לה יותר ממנה כן נ"ל בכוונתן. ועוד יש לפרש דכיון דכתובתה ת' זוז א"כ ע"כ דלראשונה במנה היינו מנה ממש ולא במנה שלה א"כ מנה דסיפא דאחרונה נמי היינו מנה ממש והיינו דקשיא להו תימא דכיון דממתניתין גופא מוכחא דאיירי בדזילא אם כן מאי מקשה אדרב הונא בריה דר"נ אדרבה למאי דפשיט מעיקרא דבכה"ג מעביר על דבריו הוי ומכרה בטל תיקשי טפי מאי איריא בדזילא וק"ל:

גמרא ת"ש נתן לו דינר זהב כו' א"א בשלמא כה"ג מוסיף על דבריו הוי. נ"ל דדוקא מדרבנן פשיט שפיר דאפילו כה"ג מיקרי מוסיף כיון שהשליח לא עבר במתכוון על דברי בע"ה דקסבר דאיכא שום טיבותא לבע"ה שהביא לו חלוק וטלית וכ"ש בהאי דליתכא וכורא משא"כ מדר' יהודא דפליג ליכא למיפשט דטעמא דר"י דחלוק גדול הייתי מבקש וא"כ ליכא שום צד טיבותא לבע"ה משא"כ בההיא דליתכא וכורא דאיכא צד טיבותא למשלח דאי לא מצטרכי ליה זוזי אפשר דאפילו ר' יהודא מודה ועיין לקמן:

גמרא כי תיבעי לך דאמר ליה זיל זבין לי כורא כו' עי' בחידושי הרא"ה ז"ל שמפרש דדוקא בכה"ג הוא דמיבעיא ליה דבעיקר הלשון יש להסתפק אי אמרינן דלאו דוקא כורא קאמר אלא שנתן לו רשות למכור כמו שירצה אפי' עד כורא וכ"ש בפחות דהוי טבא ליה או דילמא דדוקא קאמר דכיון דאיכא טעמא דליפשו שטרי מקרי השליח מעביר על דבריו ובהא קמיבעיא למיפשט מההיא דדינר זהב וא"ל הבא לי חלוק דהתם נמי יש להסתפק אי דוקא קאמר שיקנה לו בכל הדינר חלוק או שמא כוונתו שנתן לו הדינר זהב ואמר הבא לי חלוק מדמי הדינר כמו שינתן לך ונתן לו רשות לקנות אפילו בכל דמי הדינר וה"ה בפחות ואפ"ה אמרינן כמוסיף על דבריו הוי כיון שלא פירש בהדיא שיקנה דוקא בכל הדינר וה"ה לזבין לי כורא שהיה לו לפרש ומסתמא לאו דוקא קאמר ע"ש באריכות דלפירושו יתיישבו קצת קושיות התוספות ותיתי לי דבתחלת עיוני עלה בלבי לפרש כן אלא דאף לפי פירוש זה לא עלו לו הסוגייא כ"א בדוחק לכך נמנעתי לבאר על זה הדרך וק"ל. ועיין מה שאכתוב לקמן בלשון הרא"ש ז"ל:

קונטרס אחרון
גמרא כי תיבעי לך דא"ל זיל זבין לי כורא וזבין ליה ליתכא מי מצי אמר ליה דטבא לך עבדי לך כו' וכתב הרא"ש ז"ל דהאי טעמא דטבא לן לאו דוקא דא"כ לא הוי פשיט מידי אלא עיקר האיבעיא במאי דהוי ריעותא דאפושי שטרי כו' וכתבתי דלפירוש הרא"ש ז"ל קשה יותר דא"כ מאי קמיבעיא ליה מעיקרא כמ"ש בפנים ולכאורה היה נ"ל ליישב דמעיקרא נמי הוי ידע דהא מילתא דאפושי שטרי לאו קפידא גמורה היא לבטל המקח דאיכא דקפדי ואיכא דלא קפדי מש"ה קמיבעיא ליה דאפשר דלעולם אין לבטל המקח אלא היכא שהשליח שינה במילתא דאיכא ודאי קפידא וא"כ הוה פשיט שפיר מחלוק וטלית וכמו שפירשתי כל הסוגיא מענין זה אלא דהרא"ש ז"ל ודאי לא נחית להכי מדמסיק דאע"ג דאיבעיין לא איפשיטא אפ"ה סוגיין דמעביר על דבריו הוי דטענה מעלייתא היא ובכל הש"ס משמע דלא ניחא לאינש דליפשו שטרי עליה משמע דמעיקרא בהכי גופא קמיבעיא ליה וא"כ לא פשיט מידי ולמאי דפרישית בפנים אתי שפיר דעיקר האיבעיא נהי דאפושי שטרא מילתא דקפידא היא אפ"ה איכא למימר דהשליח לא פשע כיון דאיכא נמי טיבותא מצד אחר ובענין זה יש ליישב שיטת רבינו האי גאון ז"ל וכמ"ש בפנים:

תוספות בד"ה כל שכן דהוה שוה כו' תימא א"כ בקטנית אמאי מעל דהא פשיטא כו' עכ"ל. ולכאורה יש לחלק דבקטנית כיון דשכיחי טובא בשוקא לא מיקרי מעביר והשתא נמי אם יקנה עוד בשלשה הנשארים יהיו שוין שש כמו מעיקרא משא"כ בחלוק לא שייך לומר כן ולפ"ז היה באפשר לומר דרש"י נמי לאו משום האי קושיא מפרש דהוי יותר מכפלים אלא משום דרש"י לשיטתו לעיל דלר' יהודה מה ששוה יותר הכל לשליח כמו שכתבתי שם בלשון התוס' בד"ה כאן שנה רבי לפום ריהטא אלא דנ"ל עיקר כמו שהעליתי שם דבכה"ג דהכא בחלוק שהמשלח לא הזכיר לו ענין ומידת החלוק והוא דבר שאין לו קצבה אם כן לרש"י נמי ר' יהודה מודה דהכל לבעל המעות ולפ"ז ע"כ מ"ש רש"י דשוה יותר מתרתי סרי היינו מהטעם שכתבו התוספות ודו"ק:

תוס' ד"ה הא מדסיפא וכו' דהא כתובתה ד' מאות זוז וכו' לכאורה אין זה מספיק דיש לומר במנה הנשאר. והוי ניחא יותר לאוקמא מתניתין בלא זו אף זו ולכאורה היה נראה לפרש הא דמוקי סיפא בדאוזיל ולא להיפך משום דאף למאי דס"ד דרישא בדלא אוזיל סיפא בדאוזיל ע"כ צ"ל הא דקתני בסיפא היתה כתובתה ד' מאות זוז של אחרון בטל ושל כולן מכרה קיים. ולא נקט בגונא דרישא שהיתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר דקמ"ל דלא גזרינן מנה ראשון אטו מנה אחרון א"כ לעולם צריך לאוקמי סיפא בדאוזיל דאל"ה לא שייך למיגזר מנה ראשון אטו מנה אחרון. דהא אין כאן טעות אלא שמכרה יותר מכדי כתובתה וזה לא שייך במנה ראשון כלל. ואין לומר דלפי הס"ד דרישא בדלא אוזיל וסיפא בדאוזיל הא דנקט ארבע מאות זוז היינו כדבעי למיפשט לקמן באמר זבין לי כורא ואזיל וזבין ליתכא דמהני ממתניתין ומשני בדקטיני. א"כ יש לומר דלפי הס"ד לא מיירי בדקטיני וקמ"ל דמהני. דזה אינו דלפי משמעות הלשון הגמרא א"ד הא לא תיבעי לך וכו' דודאי מוסיף על דבריו הוי כי תיבעי לך וכו' משמע דאי המקח קיים בבעיא שניה. כ"ש בבעיא ראשונה. והשתא דס"ד למיפשט דרישא בדלא אוזיל א"א לפרש הכי דכ"ש בבעיא שניה דהמקח בטל וע"כ מתניתין בדקטיני ומאי קמ"ל. אך לפ"ז קשה הא דקאמר אח"כ הא מדרישא שמעת מיניה דמשמע דהקושיא דוקא למאי דמשני דרישא וסיפא בדאוזיל. הא אפילו למאי דס"ל דרישא בלא אוזיל ע"כ צ"ל כן מדנקט ד' מאות זוז ויש ליישב דאף דלא ידע מהך סברא דנגזור בטעתה במנה ראשון ולא טעתה במנה אחרון אטו אשה אחרת שטעתה במנה אחרון. מ"מ לפי הס"ד דמעביר על דבריו הוי וסיפא בדאוזיל נמצא היכא דאוזיל במנה ראשון ולא במנה אחרון אפ"ה במנה אחרון המקח בטל דכיון דכבר הפסידה דינר במנה ראשון ממילא מכרה לאחרון דינר יותר ממה שמגיע לה. א"כ יש לומר דשפיר קמ"ל דיוקא דבדידה אם טעתה בראשון המקח קיים בראשון דהוי ס"ד למיגזר באשה זו עצמה מנה ראשון אטו מנה אחרון משא"כ למאי דאוקמא רישא וסיפא בדאוזיל ומוסיף על דבריו הוי דגם באחרון אינו בטל כשטעתה בראשון דה"ל שוה מנה ודינר במנה ודינר. והוי סלקא דעתך דלא שייך למיגזר אטו אשה אחרת שטעתה באחרון. ושפיר פריך הא מרישא שמעת מיניה ומשני דאפילו הכי סלקא דעתך דגזרינן אטו אשה אחרת. ודוק:

ולפי זה קשה לי דמאי מקשה הא מרישא שמעת מיניה דילמא אדרבא הא קמ"ל מתניתין דמוסיף הוי והכי דייקינן דדוקא כשטעתה באחרון המקח בטל בו אבל כשטעתה בראשון המקח קיים אף באחרון וקמ"ל דמוסיף על דבריו הוי ואפשר דבאמת הפי' כן אלא דא"א לשנוי הכי דקמ"ל דמוסיף על דבריו הוי דאכתי תקשה דמדרישא נפקא דכיון דקיימים עכשיו דרישא בדאוזיל ומנה ממש קאמר ממילא דאיכא לדיוקי דבלא אוזיל המקח קיים ואכתי סיפא ל"ל. אלא דיש לומר דאע"ג דנדע דבעלמא מוסיף על דבריו הוי מ"מ כה"ג דסיפא ה"א דאפילו הטעות בראשון אין המקח קיים באחרון. משום דאיכא למיגזר אטו היכא דהטעות באחרון דה"ל אוזיל בדיתמי. והיינו דקאמר ניגזר מנה ראשון ר"ל יהיה המקח באחרון בטל. מיהו לשון הש"ס דחוק לפרש כן. אמנם לפי תירוץ שני שכתבו התוס' דמצינו למימר דה"א דטפי ה"ל מעביר לא זילא וכו'. א"ש טפי דמוקי דוקא סיפא בדאוזיל מדנקט בסיפא ד' מאות זוזי והיינו משום דיש לומר באמת היכא דאוזיל כגון שהיתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה המקח קיים ודוקא בסיפא דאיכא לוקח ראשון ואחרון וטעתה באחרון אז המקח בטל באחרון משום דאיכא למיגזר כשהטעות באחרון אטו היכא דהטעות בראשון דאז הוי באחרון המקח בטל דכיון דהפסידה דינר במקח הראשון הוי מכרה לאחרון יתר ממה שמגיע לה ובלא אוזיל גרע טפי. א"כ יש לומר דהמקשה לא ידע דמתניתין קמ"ל דיוקא הא בדידא וכו' אלא דרישא קמ"ל בדלא אוזיל דהמקח בטל ובסיפא קמ"ל בלוקח ראשון ואחרון אז אפילו בדאוזיל באחרון בטל. משום דגזרינן אטו כשטעתה בראשון דאז באחרון המקח בטל. ומשני דיש לומר להיפך דבאוזיל גרע טפי וקמ"ל בסיפא דיוקא הא בדידה וכו'. ועמ"ש לקמן בזה גבי אע"ג דטעה שליח. ודוק היטב:

בא"ד ועוד מצינו למימר דה"א טפי הוי מעביר וכו' לכאורה הוא נגד הסברא וצריך לומר בדוחק דלענין זולא ניחא ליה למשלח כדי שיוכל למכור מהר כשמוכר בזול. אבל בשויה אין חילוק כשמוכר יותר או פחות מקפיד יותר. אבל לענין אלמנה שמכרה דחוק טפי דצ"ל דתקנו לה חז"ל משום חינא שתמכור מהר. אמנם לענ"ד יש לומר באופן א' דה"א לא זילא גרע טפי והוא דיש להסתפק בהא דאי' בפרק בית כור ובח"מ סימן רי"ח ס"ח דהמוכר לחבירו ואמר לו בית כור עפר אני מוכר לך ולא אמר לו מדה בחבל אפילו רובע לכל סאה הגיעו. נמצא דבכה"ג יש לומר דבדאוזיל השליח ומכר בית כור סתם אף שצוה לו למכור בית כור חסר קב או כיוצא בו. מ"מ כיון דבאמת אין המכירה של השליח כלום בזה היתר ה"ל כאלו קנה בית כור ונמצא פחות דהמכירה קיימת ואין מנכה לו מן הדמים נמצא בדאוזיל דינר כיון שאין לאלמנה למכור אלא בשוה מנה והמותר אין המכירה כלום הוי כאלו מכר פחות מבית כור השוה ואין כאן טעות כלל. או יש לומר דעכ"פ כיון שכוונתה היתה למכור בית כור שלם לא היה המכירה כלום ובטל לגמרי ובזה נראה דהיכא דמכר שוה מנה ודינר בשוה מעה ודינר בכה"ג גרע טפי דאפילו נימא דפחות רובע לסאה הגיעו נמצא דהוי המכירה שוה מעה במנה ודינר הרי נתאנה לוקח. ואף דאין אונאה לקרקעות מ"מ בשליח שאני וכמ"ש הרא"ש לקמן במתניתין לדעת רש"י ז"ל. ואפילו נימא דבלוקח שטעה המקח קיים אפילו בקנה משליח מכל מקום יש לומר דאפ"ה כיון דעכ"פ אפילו אם נימא דהגיעו מכרה ע"כ יותר מן המגיע לה וכבר כתבנו לעיל דאפילו בכה"ג המכר בטל נמצא בזה היכא דאוזיל עדיף טפי וה"ל לא זו אף זו. מיהו לפי האמת צ"ע היכא דאוזיל בכה"ג דיש לומר דבכה"ג באמת המקח קיים ומתניתין מיירי במכרה מדה בחבל. ועיין קונטרס אחרון:

תוס' ד"ה אי הכי שליח וכו'. א"נ השתא וכו'. הרי הם כמו חולין וכו'. לכאורה היה נראה לפרש דבריהם דקס"ד דס"ל לת"ק בהא נמי כר' יהודה דלעיל דס"ל בהוסיפו לו אחת יתירה דהריוח לשליח ולא נחית לחלק היכא דהריוח הוא מחמת המקח או לא כמו שכתבו התוס' לעיל. א"כ שלשה הנשארים הוא ריוח לשליח. ומיירי שלא פירש לו החלוק בג' והטלית בג'. אלא שאמר לו מכור לי חלוק וטלית בעד ששה. ונתן לו חלוק ששוה ששה לבדו וטלית א"כ יש לומר שנתן לו החלוק בכל הששה ומותר הוא מתנה לשליח דמה"ת נימא שנתן לשליח מתנה חצי חלוק חצי טלית ומשני דבאמת הריוח למשלח נמצא שנתן הכל בעד ששה זהובים ושפיר מעל בטלית. אלא דלענ"ד הוא דוחק דמנ"ל להמקשה דת"ק סבר כר' יהודה. ותו דמאי משני אטלית הא זה ידע המקשן וה"ל לפרש דבריו. ולולי דבריהם היה נראה דאף דהריוח למשלח מ"מ יש לומר דס"ל כיון שקנה בששה חלוק וטלית והחלוק לבד שוה ששה מאן לימא לן דנתן חצי חלוק וחצי טלית ריוח למשלח דהיינו להקדש. דילמא נתן הטלית במתנה להקדש ואמאי מעל השליח כיון שהחלוק קנה בכל הששה. ומשני אטלית ר"ל דנכנס הטלית להקדש כיון דהריוח הוא מחמת המקח של מעות הקדש. וקי"ל דהקדש בשוגג מתחלל. חל ההקדש על החלוק וטלית אם כן כשהביא השליח את הטלית ונתן לבעה"ב בתורת חולין מה שלא צוה לו כששלחו הרי הוציא טלית של הקדש לחולין ומעל בגוף הטלית ובזה נראה לי דא"ש לישנא דר' יהודה דקאמר ואת הבאת לי חלוק קטן וכו' ולא אמר ואת קנית אלא כיון דההקדש בשוגג מתחלל כדס"ל לר' יהודה עצמו בקידושין דף נ"ו אם כן נכנס החלוק להקדש ושפיר קאמר דהבעה"ב אינו חייב גם על ההבאה שהביא לו חלוק של הקדש. שהרי חלוק גדול צוה לו להביא ואיכא שינוי בהבאה. ודוק ועיין מ"ש לקמן:

תוס' כ"ש וכו'. והשתא א"ש וכו'. והא דבאמת לא הוי שינוי בקיטניות מה"ט שהיה ריוח בג' הנותרים. א"ל משום דכשקנה בג' קמאי אכתי לא היה שינוי שהיה יכול לקנות עוד קיטניות בג'. דא"כ הא דקאמר דיקא נמי דמשמע דבקנה בשוה ה"ל שינוי בקיטניות. ואמאי דילמא הכי קאמר הברייתא כיון שהקיטניות בסלע אינם גדולים יותר מקיטניות בפרוטה א"כ לא ה"ל שינוי בג' קמאי. משום שיכול לקנות עוד. וצ"ל בדוחק שבאמת הריוח גם בטלית כפליים א"כ אין שינוי אלא שאם היה קונה ביחד היה מרויח טפי כדרך שאדם קונה ביחד. ויותר נראה דיש לומר דהכא לא מיירי כלל שהיה ריוח אלא שהוזל לאחר ששלחו קודם שקנה א"כ אין כאן ריוח כלל אלא טעמא דר' יהודה הוא משום דכשקונה ביחד הדרך לתת יותר ועיין בסמוך מה שכתבתי בזה. ודוק: