כתובות צט ע"ב

דף צט - ב

כיון שהקטנית בסלע היא קטנית בפרוטה לפי מספר הפרוטות שבסלע.

כלומר: אין הפרש מחיר לכל מדה של קטנית בין קטנית מועטת לקטנית מרובה, ואם נמכרת מדה מסוימת של קטנית בפרוטה, אף אם תקנה בסלע לא יתנו לך אלא את אותה מידה כשהיא מכפלת במספר הפרוטות שבסלע.

ובקטנית אין יכול לומר בעל הבית לשליח: למה לא קנית בכל הכסף שנתתי לך קטנית כדי שיוזל מחירם יותר. ^[1]

ומסקינן: שמע מינה!

ומקשינן: היכי דמי באיזה אופן אתה אומר שהקטנית בסלע היא קטנית בפרוטה?

אילימא באתרא דמזבני בשומא [אם במקום שמוכרים לפי אומד] - אם כן אין הדבר כפי שאמרת, אלא היכא דיהיב ליה הקונה למוכר סלע [אם נותן הלוקח סלע עבור קטנית מרובה], מוזלי גביה טפי [מוזילים לו באופן יחסי יותר]!?

אמר ביאר רב פפא:

זה שאמרנו כי הקטנית בסלע היא הקטנית בפרוטה, היינו באתרא דכיילי בכני [במקום שמוכרים בכלים שיש בהם מידה מסוימת]

דאמר ליה המוכר ללוקח: כנא כנא בפרוטה כל כנא בפרוטה אחת, ואם רצונך לקנות בסלע שלח עוד כלים לפי אותו מחיר וקח, ואיני חוזיל לך עבור הקניה המרובה ולא כלום.

תא שמע ממשנתנו שאין מוכר מקפיד שלא ימכרו קרקע אחת בשני מכירות, ואף שעל ידי כך יוצאים עליו שטרות רבים:

היתה כתובתה של האלמנה ארבע מאות זוז, וחילקה את הקרקע השוה ככל כתובתה למספר לקוחות, ומכרה לזה במנה ולזה במנה, ולאחרון יפה מנה ודינר במנה, הרי המכר של האחרון שהפסידה בו את היתומים בטל, ואילו של כולן מכרן קיים.

הרי שאף על פי שהיא נשלחה למכור את הקרקע כולה ביחד, ואילו היא חילקה את הקרקע למספר לקוחות אין מכרה בטל. ^[2] ומשנינן: כדאמר רב שישא בריה דרב אידי

- בסוף הסוגיא - דמיירי משנתנו בקטיני [חלקות קרקע קטנות שאין סמוכות זה לזה, ואין ראויים להמכר לאדם אחד].

הכא נמי, כלומר: אף אנו נאמר ליישב את הקושיא שהקשינו: משנתנו מיירי בקטיני, ובהכרח נמכרות הן לארבעה בני אדם.

פשיטא, דין זה פשוט הוא, שאפילו אם תמצי לומר שהאומר: "זבין לי כורא וזבין לי ליתכא" המכר קיים:

בכל זאת אם אמר המשלח לשליח "צא ומכור בית כור משדותי לאיש אחד ולא לשנים", והעביר השליח על דעתו של בעל הבית ומכר לשנים -

הרי אמר ליה בפירוש: לאחד ולא לשנים ומכרו בטל, שהרי גילה המשלח בדעתו שמקפיד הוא שלא יצאו עליו שטרות רבים.

ואך מה שיש לדון בו - גם אם תמצי לומר שאם אמר לו לשליח "זבין לי כורא", והוא מכר לו רק ליתכא, המכר קיים, במקרה -

שאמר ליה המשלח לשליח: צא ומכור את בית הכור "לאחד"! ואמר זאת סתמא, ולא פירש לו "ולא לשנים", והלך השליח ומכרו לשנים - מאי? האם יש במה שאמר "לאחד" גילוי דעת שהוא מקפיד על מכירה לשנים ואם כן המכר בטל, או לא?

רב הונא אמר: כיון שאמר "לאחד" הרי משמעות הדברים היא: ולא לשנים, ואם מכר השליח לשנים הרי המכר בטל.

רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו:

"לאחד" משמע: ואפילו לשנים, "לאחד" משמע: ואפילו למאה, כי אין דרך אנשים להקפיד על ריבוי השטרות, ^[3] ואף זה אינו מקפיד על כך, כי אם היה מקפיד היה אומר בפירוש "ולא לשנים", אלא שכך היא הדרך להתבטאות "צא ומכור לאחד".

איקלע רב נחמן לסורא, נקלע רב נחמן לעיר סורא, עול לגביה [נכנסו אליו] רב חסדא ורבה בר רב הונא, ואמרו ליה לרב נחמן: כי האי גוונא - שאמר המשלח "לאחד" סתמא - מאי?

אמר להו רב נחמן: "לאחד" ואפילו לשנים, "לאחד" ואפילו למאה.

אמרו ליה רב חסדא ורבה בר רב הונא לרב נחמן:

האם אף על גב דטעה שליח ומכר בזול את הקרקע שהוא נשלח למכור - יהא מכרו קיים? ^[4]

אמר להו רב נחמן: דטעה שליח לא קאמינא [באופן שטעה השליח לא אמרתי], ומכרו בטל. ^[5]

אמרו ליה לרב נחמן: והאמר מר במשנה בפרק הזהב: אין אונאה לקרקעות, ולמה יתבטל המקח כשנתאנה המשלח על ידי שמכר שלוחו בזול!? ^[6]

אמר להם רב נחמן: הני מילי היכא דטעה בעל הבית עצמו ונתאנה, אבל אם טעה השליח ונתאנה בעל הבית על ידו, באופן זה מתבטל המקח אפילו בקרקע.

ומשום דאמר ליה המשלח לשליח: לתקוני שדרתיך ולא לעוותי [לתקן עבורי שלחתיך, ולא לעוות עבורי, ולקלקלני].

ומוכיחה הגמרא כסברא זו:

ומנא תימרא דשאני בין שליח לבעל הבית, ומנין לנו לומר, שאכן יש לחלק בין שליח לבעל הבית?

דתנן במסכת תרומות:

האומר לשלוחו: "צא ותרום לי מכריי", הרי השליח תורם כדעת בעל הבית, כפי שהוא מכירו, אם עין רעה לו, הרי השליח תורם אחד מששים, ואם עין יפה לו, תורם השליח אחד מארבעים. ^[7]

ואם אינו יודע השליח את דעתו של בעל הבית, הרי זה תורם בעין בינונית שהיא אחד מחמשים.

ואם היתה דעתו של בעל הבית לתרום אחד מחמשים, וטעה השליח באומדן דעתו של בעל הבית ^[8] ופיחת עשרה שתרם אחד מארבעים, או שטעה באומד והוסיף עשרה שתרם אחד מששים, הרי תרומתו תרומה. ^[9]

ומוכח, שאם טעה השליח והפסיד את בעל הבית אין מעשיו קיימים, אלא אם טעה בשיעור שעשוי אדם לטעות ^[10] דהיינו עד עשרה, אבל אם טעה השליח ביותר מעשרה וכגון שתרם אחד מעשרים, היות והוא דבר שאין עשוי השליח לטעות, לכן כיון שזה טעה אין תרומתו תרומה.

ואילו גבי בעל הבית, תניא, שנינו שמעשיו קיימים גם אם טעה ביותר משיעור זה:

דתניא: תרם בעל הבית, וטעה, ועלה בידו אפילו אחד מעשרים, הרי תרומתו תרומה.

ומוכח ששאני בין שליח לבעל הבית, שאם טעה השליח והפסיד את בעל הבית, אין מועילים מעשיו של השליח, ואילו אם טעה בעל הבית עצמו ויצא נפסד, אין מעשיו בטלים.

תא שמע ממשנתנו:

היתה כתובתה ארבע מאות זוז וראויה להמכר לאדם אחד, והלכה האלמנה ומכרה לזה במנה ולזה במנה, ולאחרון שוה מנה ודינר במנה, מכרו של אחרון הרי הוא בטל, ושל כולן מכרן קיים.

ואם תמצי לומר שריבוי שטרות הוא דבר שדרך בני אדם להקפיד עליו, אם כן כאשר המכר הוא בקרקע של יתומים, כיון שאנחנו, יד היתומים אנחנו, יש לנו לומר שהמכר בטל, ולמה שנינו שמכר כולם קיים!?

אמר תירץ רב שישא בריה דרב אידי: משנתנו עוסקת בקטיני [בחלקות קרקע קטנות], שדרך הוא למוכרן לארבעה בני אדם, כי אין הן ראויות לאדם אחד.

מתניתין:

שום ^[11] הדיינין, דיינים ששמו את נכסי הלוה למלוה שלא בפני הלוה או שלא מדעתו' משום שלא היה שומע בקול בית הדין ^[12] -

שפיחתו שתות מערכם האמיתי של הנכסים והפסידו את הלוה, או הוסיפו שתות על ערכם האמיתי והפסידו את המלוה, הרי מכרן - של הדיינין [שמכרו את נכסי הלוה למלוה] - בטל. ^[13]

רבן שמעון בן גמליאל אומר: מכרן קיים, ובגמרא יבואר עד כמה יהא הטעות ויהא המכר קיים.

משום הטעם ש"אם [לא] כן מה כח בית דין יפה"!?

אבל אם עשו אגרת בקורת ^[14] ביניהן, כלומר: אם עשו בית הדין הכרזה קודם המכירה, שיבואו בני אדם לבקר את הנכסים ולהציע מחיר.

אפילו מכרו בית הדין שוה מנה במאתים, או שוה מאתים במנה, הרי מכרן קיים. ^[15]

גמרא:

שנינו במשנה: שום הדיינין שפיחתו שתות או הוסיפו שתות מכרן קיים;

איבעיא להו בני הישיבה:

שליח ^[16] שמכר את נכסי המשלח וטעה במחיר והפסיד את משלחו, דינו כמאן [כמי]?

האם דינו כדיינים שמכרן קיים עד שתות, או כאלמנה שמכרה בטל אפילו בטעות כל שהיא, וכמו ששנינו לעיל [צח א]: היתה כתובתה מנה, ומכרה שוה מנה ודינר במנה, מכרה בטל? ^[17]

רש"א היתה כתובה ארבע מאות זוז מכרה ליה במנה כולם מכרה קיים פי' דאע"ג דהכא לאו שליח ממש היא דהא לנפשיה מזבנא וע"כ של יורשים מידי אם איתא דבשליח בעלמא אפושי שטרא קפידא הוה ופסידא דבה"ב הוא הכא נמי אית לן למקפד דלא תזבן באנפה להוי שום ריעותא ליתמי כל היכא דאפשר בלאו הכי מתני' סתמא קתני דשל כולן מכרן קיים ומשמע אפי' בדאפשר הוה ליה לזבוני כחדא:

פשיטא אמר לאחד קפידא וכו' פירש"י אמר בהדיא לאחד ולא לשנים פשיטא קפידא הוי אמר לאחד סתמא מאי והוצרך רבינו ז"ל לפרש כן משום דמהדרינן לחד ואפילו לשנים דאלמא בעין כשאמר לאחד ואין הלשון משמע כפי' זה כלל לכך פי' הרמב"ן ז"ל אמר לחד סתם פשיטא דקפידא הוה דלהכי טרח לומר זבין לחד לקפידא אבל אמר ליה סתם זיל וזבין לי מאי אקלע רב נחמן אמר להו ואפילו לשנים ואפי' למאה אמרו ליה ואפילו טעה שליח אמר להו טעה שליח לא קאמינא פי' כיון שאתה מנה בזוז כ"כ שיהא כבעל הבית למכור בין ליחיד בין לרבים נימא נמי שיהא כבעל הבית לענין טעות ואמר ליה טעה שליח לא קאמינא.

אמרו ליה אין אונאה לקרקעות והא מר הוא דאמר ואע"ג דהא מתני' היא בפרק הזהב נקט הא מר הוא דאמר משום דארווח במילתא דלעולם אין להם שום אונאה ושום ביטול מקח דאלו במשנתינו בפרק הזהב הא איכא מ"ד אונאה אין להם ביטול מקח יש להם כנ"ל והשתא קס"ד דכיון דארוח לומר שאין שום אונאה לקרקעות שאפילו לענין שליח היה לנו לומר כן ואמר ליה ה"מ היכא דטעה בה"ב אבל טעה שליח אפילו בכל דהו חוזר וכן הלכתא והכי איתא בפ"ב דקדושין והא דאמר ר"נ שליח כדיינין כדפרישנא אומר רבינו תם ז"ל דאע"ג דהכא בשליח ב"ד איירינן ואלו מתניתין התם בשליח דעלמא שהוא לד"ה בכל שהוא אנן הכי פרכינן דבשלמא א"א שליח ב"ד אינו בכל שהוא יכולים לומר דשליח דתרומה שווינהו רבנן כשליח ב"ד משום דיכול לומר בהכי אמדתיך ומיירי דשכיח ביה טעותא הוא אבל השתא דקיימינן לן שאפילו שליח ב"ד אין כחו יפה כב"ד ודינו בכל שהוא א"כ שליח דתרומה כמאן ומהדרינן אפילו לדידן שאני שליח דתרומה דיכול למימר בהכי אמדתיך:

לענין ביאור זה שאמרו כאן והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות והיא משנה שלימה ב"מ נ"ו א' העבדים והשטרות והקרקעות אין להם אונאה אפשר דמתניתין לא איריא בבטול מקח ורב נחמן בא ולימד שיש שם בטול מקח וכן מה שאמרו טעה שליח לא קא אמינא יש שואלים בה שהרי באחרון של בתרא קס"ט ב' אמרו ההיא איתתא דיהבא זוזי לחד גברא למיזבן ליה ארעא זבנה שלא באחריות אתא לקמיה דרב נחמן אמר זבנה את שלא באחריות כלומר שיהא מקחך קיים וזבין את לדידה באחריות ואם כן היאך לא אמרו בטל מקח כי הכא ותירצו גדולי המפרשים שבזו הבחירה היתה בידה אם רצת לבטל המקח בטל ואם רוצה בקיום מקח השליח חייב לה באחריות ויש מתרצין דההיא לא אודעיה שליח למוכר דלגברא אחרינא בעי ליה אלא סתמא לקח וודאי קנה לעצמו הא כל שהודיעו המקח בטל וכן נראה דעת גדולי המחברים ויש מתרצים שבזו השליח פשע פשיעה גדולה שאלו לקח סתם היה שם אחריות שהרי אחריות טעות סופר הוא ונמצא שהוא התנה שלא באחריות וודאי פשיעה גדולה היא זו הא כל שטעה שליח בלא פשיעה המקח בטל:

המשנה החמשית והכונה בה לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל אמר רשב"ג אם כן מה כח בית דין יפה אלא אם כן עשו אגרת בקורת אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים פי' לר"ם אגרת בקורת והוא שתהיה שם שומא והכרזה ויכתבו שהם והלכה כרשב"ג:

אמר המאירי שום הדיינין שפיחתו שתות או הותירו שתות וכו' צריך שתדע שהדיינין יש להם רשות למכור בנכסי יתומים להרבה דברים ויש מהם שהם יכולין למכור בלא הכרזה כגון לכרגא ולמזוני הן של יתומים הן של אלמנה ולקבורה וכן עבדים ושטרות ומטלטלין אין מכריזין עליהם עבדים שמא יברחו מטלטלין ושטרות שמא ישמעו הגנבים וישתדלו לגנבם ושאר הדברים אין להם למכור אלא בהכרזה ויש מקומות שנהגו למכור בלא הכרזה כמו שאמרו בגמרא מעולם לא עשו אגרות בקרות בנהרדעא ומתוך כך דנין בו כפי המנהג ומוכרין שלא בהכרזה ועכשו דברו במשנה זו בצדדים או במקומות שהם יכולין למכור שלא בהכרזה ואמר שאם שמו הדיינין כדי ליתן לבעל חוב שהלוה לדברים אלו ר"ל לכרגא ולמזוני ולקבורה או לאשה למזונותיה וטעו בשומתן או לבעל חוב אחר ולכתובה במקום שאין נוהגין להכריז שיעור טעותם בשתות ואע"פ שבאלמנה שיעורה בכל שהו מיפין כח בית דין להחזירה לשתות והילכך פיחתו שתות שנתאונו היתומים או הותירו שתות ונתאונה בעל חוב או אשה מכרן בטל ואע"פ שאם מכרו קרקעות אין אונאה לקרקעות כבר ביארנו שלא נאמר אלא כשמכר בעל הבית עצמו אבל דיינין שלוחים נינהו וכל שטעה שליח אף בכל שהוא חוזר כאלמנה וכמו שיתבאר ודיינין אף הם כשלוחים הם אלא שאנו מיפים כחם לכבודם על שאר שלוחים להחזיר טעות שבשומתם לשתות ועל זו אמרו שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל ואע"פ שבהותירו היה לנו לומר אין אונאה לקרקעות הואיל ותועלת היתומים הוא פירשו גדולי הרבנים שמאחר שבנתאונה יתום חוזר אף נתאונה לוקח חוזר כדי להשוות מדת הדין ולטעם זה יש לדון שבשליח שטעה עמו לוקח יחזור בכל שהו וכתבו הראשונים שאם השליח הותיר שתות מכרו בטל ואם כן אף ב"ד שרצו לקיים המקח ולהחזיר אונאה אין רשאים דמאחר שאם רצו ב"ד לבטל המקח רשאים אף הלוקח כן ויש מפרשים שלא נאמר כן אלא ביתומים שאם תאמר כן בנתאונו הם מכרן בטל ובנתאונה לוקח קיים ריעות הוא אצל היתומים שאין רוצין ליקח מהן אבל בשליח לא ומכל מקום גדולי המחברים כתבו בהלכות מכירה שאם רצו ב"ד שלא לבטל המכר ולהחזיר אונאה רשאים וכתבו עוד שאם הותירו בשומתם שתות או יותר בקרקע אין הלוקח יכול לחזור ולדבריהם משנתנו מתפרשת במטלטלין דאיכא בהו אונאה אלא שאף במטלטלין כתבו שאם טעו בשתות ורצו שלא לבטל המקח ולהחזיר אונאה רשאים וכן שאם מכרו קרקע או עבדים שוה מנה במאתים אין לוקח יכול לחזור אלא שגדולי המגיהים כתבו עליהם שלפי דבריהם אין הלוקח יכול לחזור ולא לתבוע אונאה ואינו כן שהרי משנת שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו העמידוה בגמרא ק' ב' בדברים שמכריזין עליהם והכריזו כגון קרקעות ואפילו הכי הותירו שתות מכרן בטל או יחזירו האונאה לדעתם שכל שקונה קרקע בשומת ב"ד לא עלה בדעתו שיהא שם אונאה ולדעת זה לוקח משליח אם נתאנה לוקח מקחו קיים שלא אמרו בטל אלא בב"ד שלא עלה על דעת הלוקח לטעות בו כלל ובפחות משתות מיהא מכרן קיים דאלים כח ב"ד מכח שליח ואפילו אונאה אינה חוזרת ואפילו במטלטלין ובמה שכתבו מיהא שמשנתנו העמידוה בגמרא בדברים שמכריזין עליהם לא הבנתי דבריהם ולשיטתנו משנתנו או בדברים שאין צריכים להכריז או במקום שאין נוהגין כן ופירוש הדברים במשנתנו אפילו הכריזו שמאחר שאין צריכין הכרזה אין הכרזתם כלום אלא שלגאוני הראשונים ראיתי בספר המקח שפירשו רישא דמתניתין בדברים שמכריזין עליהם והכריזו ואפילו הכי מכרן בטל וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהם והואיל והחמירו על עצמם להכריז במקום שאין צריך המכר קיים ואם לא הכריזו עליהם הולכין אחר השתות וכל שפחתו או הותירו שתות מכרן בטל והוא שכתבו שהדברים שאין טעונין הכרזה או שהוא בשעה או במקום שאין מכריזין כל שבשתות מכרן בטל ואם הכריזו המכר קיים אף במקום שיש שם בטול מקח ובדברים שמכריזין עליהם והכריזו ופחתו או הותירו שתות מכרן בטל ודברים זרים הם אמר רשב"ג אם כן מה כח בית דין יפה ופירשו בגמרא לדבריו שאף עד החצי מכרן קיים כגון שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה הא יתר מכן חוזר וגדולי הפוסקים פסקו בה כתנא קמא אלא שהרבה גאונים פסקו בה כרבן שמעון בן גמליאל ואם עשו אגרות בקרות ר"ל שמכרו הדברים הצריכים הכרזה והכריזו וזהו לשון בקרות שעל ידי הכרזתם אדם הולך לבקרם ואף הם כותבין בשטר שעל ידי הכרזה מכרו וזהו לשון אגרות בקרות אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים הואיל והכריזו אין כאן טעות בפשיעה אלא לפי מה שנזדמנו הקופצים ויראה אף ביתר מן החצי ויש חולקין בזו ממה שאמרו בפרק מי שמת קמ"ו א' אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר ואמר רבה דוקא דינר אבל פחות מדינר לא והקשו פשיטא דינר תנן אלמא כל כי האי לישנא דייקא הוא ועוד דקתני אפילו אלא שמכל מקום הרבה מצינו מלשונות אלו שלא נשנו בדוקא הא כל שמכרו דברים הצריכים הכרזה בלא הכרזה הרי טעו בדבר משנה ומקחם בטל וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה וכלה כדעת חכמים לשיטתנו הלכה פסוקה היא אלא שנחלקו בה הרבה גאונים לפסוק כרבן שמעון בן גמליאל ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פשיטא א"ל לא' ולא לב' קפידא הוי דהא אמר ליה ולא לב' פי' ואפי' את"ל זבין לי כורא וזבין ליה ליתכא מכרו קיים הכא בטל דגלי דעתיה דלא ניחא ליה באפושי שטרא. אמר סתמא מאי כגון שאמר לא' ולא פי' ולא לב' מי הוי גילוי דעתא אי לא. ר"ה אמר לא' ולא לב' ר"ח אמר לא' ואפילו לב' ואפילו לק' פי' אע"ג דאמר לא' אורחא דאינשי לאישתעי הכי ולא הוי קפידא דאי הוי קפידא הוה א"ל ולא לב'. איקלע ר"נ לסורא עאל ר"ח ורבה בר רב הונא לגביה א"ל כהאי גוונא מאי א"ל לא' ואפילו לב' ואפילו לק' א"ל אע"ג דטעה. פי' כגון שנתאנה א"ל לא א"ל והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות ה"מ היכא דטעה הוא פי' בעה"ב אבל טעה שליח אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכן הל' עיין לקמן בסמוך (הנאת תשלומין) [אונאת שליח] בכמה הוי:

מתני' שום הדיינים שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל רשב"ג אומר א"כ מה כח ב"ד יפה אבל אם עשו אגרת בקורת אפי' מכרו שוה ק' בר' או שוה ר' בק' מכרן קיים. פי' אגרת שמכרו בהכרזה ולשון בקורת שמבקרין אותה בני אדם ע"י ההכרזה אפילו מכרו ק' בר' וכו'. פי' ואפילו למ"ד אין אונאה לקרקעות אבל בטול מקח יש להן שהוא יותר משתות הכא משום דהוי מעשה ב"ד אלים טפי מב"ה והיכא דלא עשו א"ב וטעו בשתות מכרן בטל ואע"ג דאמרינן אין אונאה לקרקעות ושתות הוי מחילה לגבייהו ה"מ בב"ה אבל בב"ד כיון דטעו איגלאי מילתא שאין זה מעשה ב"ד וגריעה מב"ה והלכך בין היתומים אם פחתו שתות בין הלקוחות אם הותירו שתות מכרן בטל ויכולין לחזור בהם (והרב הוכיח לקמן על מימרת והל' שליח כאלמנה שלקוחות א"י לחזור הואיל ומדעתם קנו אבל ודאי אם שמו הנכסים למלוה או לאלמנה יכולים לחזור בהם הואיל ושלא קנו ונתאנו) וגבי אלמנה דתנן מכרה שוה ק' בר' או שוה ר' בק' מכרה קיים ונתקבלה כתובתה ולא תני מכרה בטל משום דלוקח לא בעי למיהדר בי' אבל ה"ה דאי בעי לוקח למיהדר ביה מצי הדר בי' למ"ד ביטול מקח יש להן:

איבעיא להו שליח כמאן רבא אר"נ שליח כדיינין ורשב"ב אמר ר"נ שליח כאלמנה רבא אר"נ שליח כדיינים מה דיינים לאו לדידהו אף שליח נמי לאו לדידיה לאפוקי אלמנה דלדידה הלכך איבעיא לה לדיוקא וקנסינין לה לבטל מכרה באונאת משהו ור"ש ב"ב אר"נ שליח כאלמנה מה אלמנה יחידה אף שליח יחידי לאפוקי ב"ד דרבים נינהו והל' שליח כאלמנה. ודוקא המשלח והיתומים מבטלין מקח בכ"ש אם פחתו אבל אם הותירו אין הלוקח יכול לבטל המקח בכ"ש אלא דינו כלוקח מב"ה:

ומקשי' ממתניתין דקתני היתה כתובתה ד' מאות זוז ומכרה לזה כו' דאמרי' של כולן מכרן קיים אלמא דטעמי' דאפושי שטרי לא כלום הוא. ומפרקי' בקטיני' וה"ה דיכיל למימר לי' דשאני מתני' דהוי בעלת חוב וכיון דכן דינא הוא דתיתפרע בדנפש' וכדמשכח'. אלא מסתבר' דהיינו דקשיא לי' משום דקי"ל שהיא מוכרת שלא ברשות כלל וכיון דכן אלו הוה חשיב לן טעמא דאפושי שטרי לאו כל כמיני' לזיבוני דלאו ברשותייהו דיתמי דדילמא יתמי מסלקי לה בזוזי כי היכי דלא תיזבון ולא ליפשו שטרי עלייהו ולא תהא יכולה למכור בלא רשו' היתומי' אא"כ לכל כדי כתובתה כאחת דתו ליכא טעמא דאפושי שטרי והיינו דאיצטריך לאוקומה בקטיני ולענין בעיין איכא מ"ד דסוגיין דמעביר על דבריו הוי מדדייקי לההוא דמפרקינן להאי טעמא דמעביר על דבריו הוי פי' דיק' נמי דקתני. ואיכא לדחויי דבשלמא מעיקר' כי שמעי' לה למתני' דהתם בדאייתי לי' שוה שלש בשלש איכא למשמע מינ' דוודאי מוסיף על דבריו הוי ולא מעביר. אבל השתא דשמעי' לה בדאויתי לי' שוה שש בשלש אע"ג דדיקא הכי איכא למימר דאפי' בדאייתי לי' שש בשלש אמרי' דאיירי נמי בכה"ג ולאו לאפוקי להיכא דאייתי לי' שוה שלש בשלש דמוסיף על דבריו הוי. ור' יהודה נמי אית לי' לעולם דבעל הבית לא מעל ואפי' אייתי לי' שוה שש בשלש דאייתי לי' חלוק קטן ורע בדמים. ובקיטנית נמי מודה לעולם דלא דמי חלוק לקיטנית ואפי' בדאייתי לי' שוה שלש בשלש כדפרי' לעיל מיהו כלישנא קמא פי' מעביר על דבריו מסתברא. דבשלמא מעיקרא דמשמע לן ההוא בדאייתי לי' שוה שלש בשלש לא סגיא דאית לן דמוסיף על דבריו אבל השתא דאיפשר דמשמע לן ההיא בדאייתי לי' שוה שש בשלש דווקא ומעביר על דבריו הוי או שוה שלש בשלש נמי ומוסיף על דבריו הוי. ובת"ק הוא דאיכא לספוקי אבל דר' יהוד' וודאי פשיטא מילתא דמעביר על דבריו אית לי' דאפי' אייתי לי' שוה שש בשלש אית לי' דמעביר על דבריו הוי ובעל הבית לא מעל. וכיון דבדר' יהוד' פשיט' לן מלתא ובת"ק איכא ספוקי ליכא לשווי בינייהו פלוגתא בכדי. אלא אמרי' דמדר"י נשמע לרבנן וכולהו אית להו מעביר על דבריו הוי ולא פליגי אלא בדאייתי לי' שוה שש בשלש וכן דעת מקצת הגאונים ז"ל והוא הנכון:

פשיטא אמר לחד קפידא אמ' סתמא מאי. פירש רבי' נ"ר דלעיל לא איבעיא לן אלא היכא דזבין בתרי שטרי. אבל השתא מבעיא לן היכא דזבני' לכולי כורא בחד זימנא לתרי שותפי בחד שטרא דליכא טעמ' דאפושי שטרי. ומספקא לן אי איכא טעמא דאפושי בעלי דיני דהיכי דאמר לי' זיל זבין לי כורא לחד פשיטא דקפידא ומיבעיא לן היכי דאמר סתמא מאי. והלכתא כר"נ דאמ' לאח' ואפי' לשנים לאחד ואפי' למאה. ואמרי' ואפי' טעה שליח. ומהדרי' טעה שליח לא קאמינ' דכל היכא דטעה שליח הדר כל מאי דעבד כל היכא דאיפשר לאהדורי והיכא דלא איפש' נמי לאהדורי מבטל שליחותי' ולא חשבינן לי' שליח ומאי דעבד לגרמי' עבד כגון ההוא עובדא דלעיל דבפרק הכותב דאבימי בריה דר' אבהו דאמרי' דבין כך ובין כך משלם. והא דאמרי' בפ' גט פשוט בההוא אתתא דאמ' לההוא למזבן לה ארעא ואזיל זבנ' שלא באחריות ואתא לקמי' דרב נחמן ואמר לי' למזבנ' שלא באחריו' ולזבונה ניהלה באחריות התם כגון דזבנה ניהלה סתמא ולא אדכר בשעת זביני דשליח הוה. וכיוןדכן בדין הוא דאי בעיא הך אתתא לא זבין לה כלל מיני' ואפי' באחריו' דילי' דאפשר דלא ניחא לי' באחריותי' דהאי. ואי נמי בעי הך גברא לא מזבין לה להך איתתא כלל. אלא רב נחמן קאמר דמאי דעבד האי גברא לגרמי' הוא דעבד ואי בעיא לה האי איתתא באחריות דליזבנה מיניה באחריות:

מתני' שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל כו' עד שוה מאתי' במנה מכרן קיים. קשיא לן הותירו שתות אמאי בשלמא פחתו שתות דינא הוא דכיון דטעו בהכי מאי דעבדי מגרמיהו ליבטיל. אלא הותירו שתות היאך כולה יכול לחזו' בו ולא יהא כח הדיו' חמור מכח הקדש. ואלו האי לוקח מאינש דעלמא זבין לא הוה מצי הדר ביה השתא נמי היכי מצי הדר בי'. ואפשר לפרש דאי בלוקח הכי נמי הוה יכול למהדר ביה אלא הכא בשום שהכניסוה לבעל חוב בשומא שבית דין תחלה יורדין לשום ומכריזין שמא ימצאו יותר משומן. ואם לא מצאו אלא כדי שומן מוכרין אותה. ואם לא מצאו אפי' שומא אין מוכרין בפחו' אלא אומר לבעל חוב להיפרע ממנה בשומן והיינו שטרי אחלטת'. וכיון שבעל חוב בשומתן הוא יורד אם פחתו לו הדין נותן להחזיר אבל לוקח מדעת עצמו הרי הוא כשאר לוקחין ואינו יכול לחזור בו זהו דעת הרב ר' משה בר נחמן ז"ל ויש אומרים דאפי' בלוקח בשלקח' כשומתן שכן השוו חכמים מדותיהן שכשם שאם פחתו בטל כך הותירו בטל:

גמרא איבעיא להו שליח כמאן פי' שליח ב"ד קאמרי' דשליח דידי' פשיטא דכל היכא דטע' כלל הדר ואי לא אפשר לאהדורי מאי דעבד לגרמי' הוא דעבד אלא שליח ב"ד קא אמרי' היכא דשמוה ב"ד לארעא ואמרו לי' לחד שליח לזבונה וההוא שליח לא ידע שומא דידהו כמה וטעה למוכר' בפחות מדמיה:

ת"ש היתה כתובתה ארבע מאות זוז וכו'. של כולם מכרן קיים דכיון דכתובתה הואי ארבע מאות זוז דמי כמאן דאמרי לה יתמי מכרי שדה אחת בבת אחת והוה לה לזבונא לכולה שדה לחד גברא ואיהי זבינתיה לתלתא גברי וקתני מכרן קיים אע"ג דאפשא שטרי עלייהו אלמא מוסיף על דבריו הוי ואהכי מכרן קיים הכא נמי זבין ליה לתכא מוסיף על דבריו הוי כדאמר רב שישא בריה דרב אידי בקטיני שהיו לו ארבע חתיכות קרקע שאינן סמוכות זו לזו וראויות לימכר כל אחת לבדה דאין אדם רוצה לקנות כמה קטיני אבל שדה אחת גדולה דהויא שויא ת' זוזי אי לא הוה מזבין כל השדה לאחד הוי מעביר על דבריו. רש"י במהדורא קמא:

וכתב הרא"ה ז"ל ומקשינן ממתניתין דקתני היתה כתובתה ארבע מאות כו'. דאמרינן של כולן מכרם קיים אלמא דטעמא דאפושי שטרא לאו כלום הוא ומפרקינן בקטיני והוא הדין דיכול למימר ליה דשאני מתניתין דהויא בעלת חוב וכיון דכן דינא הוא דתתפרע בדנפשה וכדמשכחא אלא מסתברא דהיינו דקשיא ליה משום דקיימא לן שהיא מוכרת שלא ברשות כלל וכיון דכן אלו הוה חשיב לן טעמא דאפושי שטרא לאו כל כמינה לזבוני לאו ברשותייהו דיתמי דדלמא יתמי מסלקי לה בזוזי כי היכי דלא תזבון ולא ליפשו שטרי עלייהו ולא תהא יכולה למכור בלא רשות היתומים אא"כ לכל כתובתה כאחת דתו ליכא טעמא דאפושי שטרא והיינו דאצטריך לאוקמי בקטיני ע"כ. והא כתיבנא לעיל מ"ש תלמיד הרשב"א במאי דפריך תלמודא ממתני' דקתני היתה כתובתה ארבע מאות כו':
וזה לשון הריטב"א ז"ל ת"ש היתה כתובתה וכו' פירוש דאע"ג דהכא לאו שליח ממש הוא דהא לנפשה מזבנא וע"כ של יורשין מיהו אם איתא דבשליח בעלמא אפושי שטרא קפידא הוי ופסידא דבעל הבית הוא הכא נמי אית לן למקפד דלא תזבון באנפא נפשה דלהוי שום ריעותא ליתמי כל היכא דאפשר בלא"ה ומתני' סתמא קתני דשל כולן מכרם קיים ומשמע אפילו בדהוה אפשר לה לזבונה כחדא ע"כ:
ותלמיד הרשב"א כתב וז"ל ואי קשיא לך ומאי ראיה מייתי מהא מתניתין לאמר ליה זבין לי כורא כו' דהא קתני במתניתין מוכרת לכתובה אפילו ארבעה וחמשה פעמים ומוכרת לזה היום במנה ולזה למחר במנה ליתא דכי משני ליה הכא נמי בקטיני ה"ה דהוה מצי לתרוצי הכי אלא דעדיפא מינה תריץ ליה ולומר דאפילו אמרו לה היתומים זילי וזביני בארבע מאות ובעלמא אלו הוה מוכר לזה במנה ולזה במנה הוה מעביר על דבריו והכא אינה מעברת וכגון דמכרה בקטיני ע"כ:

סתמא מאי רב הונא אמר לאחד ולא וכו'. תימא אפילו אמר לו סתמא לא אפשיט בעיין דלעיל אי חייש לאפושי שטרא והיכי פשיט ליה רב הונא ורב חסדא הכא דאפילו אמר בפירוש לא דאמרינן אפילו לשנים אפילו למאה ומפרש ר"ת דהאי קפידה דאפושי שטרא דלעיל לאו משום זילותא דנכסי היא אלא משום דיצטרך לחזור בכל שטר ושטר אחר חתימת עדות וקניינין והכא מיירי בשכבר חתמו העדים על שני שטרות דליכא קפידא אלא באפושי בעלי דינין שטורח לו שצריך היום או למחר לבא עם שניהם לדין ובהאי טרחא פליגי רב הונא ורב חסדא או אי נמי איכא לאוקמיה שמכר בשטר אחד דליכא אפושי שטרא אלא קפידת בעלי דינין כדפרי' וה"פ אמר לאחד ולא לשנים קפידא הוי שלא ימכור לשנים ואפילו בשטר אחד. אמר לאחד סתמא מאי כלומר מהו למכור לשנים (אפילו) בשטר אחד והאי דפשיט לקמן מאלמנה שמכרה לזה במנה ולזה במנה משמע ליה דאיירי בשטר אחד או אי נמי מכל שכן קא פשיט דאפילו בשתי שטרות קנו. ור"ח גריס אמר לאחד קפידא דפשיטא דמשמע לאחד ולא לשנים אמר סתמא מאי והך אבעיא דמצי אמר ליה לא ניחא לי דלפשו שטרי עלואי כתב הרי"ף ככתוב בתוספות. לשון הרא"ש ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא פשיטא בניחותא. אמר לשליח מכור לי קרקע לאדם אחד ולא לשנים קפידא כלומר ודאי מקפיד הוא ואם מכר לשנים לא הוי המכר קיים ואפילו את"ל זבין לי כורא וזבין לתכא מכרו קיים הכא מכרו בטל דגלי דעתיה דלא ניחא ליה באפושי שטרי וקפיד עלייהו. ה"ג אמר לאחד סתמא מאי שאמר לשליח מכור קרקע לאחד דוקא קאמר או לאו דוקא קאמר דהכי רגילי אינשי למימר כה"ג מכור לאחד סתמא ע"כ. והריטב"א כתב וז"ל פשיטא אמר לאחד קפידא וכו' פי' רש"י אמר בהדיא לאחד ולא לשנים פשיטא קפידא הוי אמר לאחד סתמא מאי והוצרך רבינו לפרש כן משום דמהדרי' לאחד ואפילו לשנים דאלמא בעיין כשאמר לאחד ואין הלשון משמע כפירוש זה כלל לכך פירש הרמב"ן ז"ל אמר לאחד סתם פשיטא דקפידא הוי דלהכי טרח לומר זבין לחד לקפידא אבל אמר ליה סתם זיל וזבין לי מאי איקלע רב נחמן וכו' אמר להו לחד ואפילו לשנים כלומר שמשמעות הלשון הזה שאם לא יוכל למכור לאחד שימכור אפילו לשנים ואפילו למאה ע"כ:

וז"ל הרמב"ן ז"ל א"ל זיל זבין לי כורא וכו'. מאי דכתבו ר"ח ור"י ז"ל דסוגיין דמעביר על דבריו הוי משמע משום דאסיק להאי ברייתא דנתן לו דינר זהב בכגון דאייתי ליה שוה שש בשלש ואמרינן דייקא נמי דקתני וטעמא דאייתי ליה שוה שש בשלש הא לאו הכי בעל הבית לא מעל ואמאי הא אמרת מוסיף על דבריו הוי. ומיהו לא מחוור גבן הך דוקיא דודאי אם ת"ל גבי חלוק מוסיף על דבריו הוי אפשיטא בעיין דכ"ש זבין לי כורא וזבין ליה לתכא אלא כשת"ל גבי חלוק שהביא שווי שלש בשלש מעביר על דבריו הוי אכתי אין ללמוד ממנה לזבין לי כורא וזבין ליה לתכא דשאני התם שהביא שוה שש בשלש ומיהו מקחו בטל ואוקי ארעא בחזקת מרא קמא כיון דלא איפשיטא בעיין. ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן פשיטא אמר לאחד קפידא סתמא מאי ומסקנא לאחר ואפילו לשנים וכי אמר ליה זיל זבין לי כורא כמאן דאמר ליה סתמא דמי דמאי הוה ליה למימר זיל זבין לי שדה סתם לא הוה ידיע כמה לזבון ולא דמי לאמר ליה לחד דהתם גלי אדעתיה דלא ניחא ליה באפושי בעלי דינא דהוה ליה למימר זבין לי שדה פלונית סתם מדאמר לחד ש"מ קפידא הוא ומדאסיקנא לאחד ואפילו לשנים ש"מ דלא יכיל למטען לא ניחא לי באפושי שטרי ועוד שאי אפשר לומר כן דמשום קפידא הוא שהזכיר כורא דא"ה לא מפשטא מתניתין דהיתה כתובתה דהתם סתמא לגמרי יש לומר דהכא במאי עסקינן בדזבין להו בחד שטרא כגון שהיו שותפים או בלא שיתוף או דאמר ליה בין בשטר אחד בין בשתי שטרות דגלי אדעתיה דלא קפיד באפושי שטרי אבל קפיד באפושי בעלי דינים ודייקא נמי מדקאמרינן פשיטא ולאו אורחא דתלמודא למימר פשיטא בבעיא (אלא) דלא אפשיטא והו"ל למימר את"ל ועוד דהך טענה דאפושי שטרי טענה מעלייתא בעלמא ולמאי דגרש"י אמר לחד ולא לשתים קפידא לחד סתמא אמאי הכי נמי איתא דלחד סתמא הרי הוא כמאן דאמר ליה זבין לי כורא דמי ופשיטא להו בהאי לחד ואפילו לשנים דאפושי בעלי דינים לאו כלום הוא והאי דקאמר לחד אורחיה דאיניש לאשתעויי הכי וליכא לפרושי נמי לגירסא דידיה דמשום לישניה דאמר לחד הוא דאבעיא לן אבל סתמא לא מדקאתי' למפשטה הא נמי מתניתין והתם ליכא קפידה דלישני. ורבינו האי גאון ז"ל פסק בספר המקח בזבין לי כורא וזבין ליה לתכא דמוסיף על דבריו הוי. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:
והרא"ה ז"ל כתב דמסתברא כמאן דאמר בסוגיין מעביר על דבריו הוי דבשלמא מעיקרא דמשמע לן ההיא בדאייתי ליה שוה שלש בשלש לא סגיא דאית לן דמוסיף על דבריו אבל השתא דאפשר דמשמע לן ההיא בדאייתי ליה שוה שש בשלש דווקא ומעביר על דבריו הוי או שוה שלש בשלש נמי ומוסיף על דבריו הוי ובת"ק הוא דאיכא לספוקי אבל דר"י ודאי פשיטא מילתא דמעביר על דבריו אית ליה דאפילו אייתי ליה שוה שש בשלש אית ליה דמעביר על דבריו הוי ובע"ה לא מעל וכיון דבדר"י פשיטא לן מילתא ובת"ק איכא לאספוקי ליכא לשווי בינייהו פלוגתא בכדי אלא אמרינן דמדר' יהודה נשמע לרבנן וכולהו אית להו מעביר על דבריו הוי ולא פליגי אלא בדאייתי ליה שוה שש בשלש וכן דעת מקצת הגאונים ז"ל. והוא הנכון ע"כ:
א"ל ואפילו טעה שליח וכו' ואיכא למידק אטו משום דקאמר לאחד ואפילו לשנים נימא נמי אפילו טעה שליח ומי תלאן זו בזו עד דאיבעיא להו תוב ואפילו טעה שליח ותירצו בתוספות דהכי קאמר כיון דאמרת לאחד ואפילו למאה אלמא שדעת המשלח שיעשה שליח כרצונו נימא הכי אפילו בטעות אמר ליה היכא דטעה שליח לא קאמינא דבטעות לא אסיק אדעתיה להטיל עליו וכן פירש הריטב"א דהכי קא מבעיא להו כיון שאתה מיפה כחו כל כך שיהא כבע"ה למכור בין ליחיד בין לרבים נימא נמי שיהא כבע"ה לענין טעות וא"ל טעה שליח לא קאמינא ע"כ וקשה לי לבעי איהו לנפשייהו דהא אינהו נמי הכי קאמרי לאחד ואפילו למאה ואפ"ה לא שמעינן להו דאמרי אפילו טעה שליח ונ"ל דהכי פירושא דשמעתין דאינהו בעו מיניה כה"ג והשיב להם לאחד ואפילו למאה ואסיק אדעתייהו דדילמא משום דס"ל דאפילו טעה שליח להכי קאמר נמי לאחד ואפילו למאה והיינו משום דשמעינן ליה בהמקבל דאמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות אפילו זבן במאתים וכו' וכמ"ש התוספות בסמוך לקמן לכך אסיק אדעתייהו דבהאי שיטתא קא אזיל ומשום הכי קאמר לאחד ואפילו למאה במכש"כ דהשתא אלו טעה ומכר שוה מאתים במנה מכרו קיים משום דאין אונאה לקרקעות השתא דמכר לשנים מי נימא דיהא מכרו בטל ומיהו אי לא הוה ס"ל אפילו טעה שליח לא הוו קאמרי נמי ואפילו למאה ואינהו אפילו דלא ס"ל אפילו טעה שליח מ"מ ס"ל דאפילו למאה לפיכך שאלו מיניה ואפילו טעה שליח ושיטה זו עולה יפה עם שיטת התוספות ז"ל דבסמוך אבל רש"י לא פירש כן ובסמוך נפרש זה בס"ד:
וז"ל רש"י במהדורא קמא אמר ליה אע"ג דטעה שליח ומכר בזול מי הוי נמי זביניה זביני לא קאמינא אע"ג דאמרינן לאחד סתמא ומכר לשנים הוי וודאי זביניה זביני אבל אוזיל לא הוה זביניה זביני ע"כ:
וכתב הרא"ה ז"ל טעה שליח לא קאמינא דכל היכא דטעה שליח כל מאי דעבד כל היכא דאפשר לאהדורי יהדר והיכא דלא אפשר נמי לאהדורי מבטיל שליחותיה ולא חשבינן ליה שליח ומאי דעבד לגרמיה עבד כגון ההוא עובדא דלעיל דבפרק הכותב דאבימי בריה דר' אבהו דאמרינן בין כך ובין כך משלם והא דאמרינן בב"ב בפרק בתרא בההיא אתתא דאמרה לההוא גברא למזבן לה ארעא ואזל וזבנה בלא אחריות ואתא לקמיה דרב נחמן ואמר ליה למזבנה שלא באחריות ולזבונה ניהלה באחריות התם כגון דזבנה ניהלה סתמא ולא אדכר בשעת זביני דשליח הוה וכיון דכן בדין הוא דאי בעיא הך אתתא לא זבן לה כלל אלא רב נחמן קאמר דמאי דעבד הך גברא לגרמיה הוא דעבד ואי בעיא לה הא אתתא באחריות דליזבנה מיניה באחריות. עכ"ל הרא"ה ז"ל:

ה"ג רש"י ז"ל והא אמר מר אין אונאה לקרקעות וקשה חדא שהוא מגיה הספרים דבכולהו כתיב והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות ועוד הוה ליה למימר והתנן הואיל ופריך ממתני' דהזהב ועוד במאי הוו טעו רב חסדא ורבה דלא הוה להו לפלוגי בין שליח לבע"ה והלא עיקר שאלתם לא היה אלא בשליח משום דאיכא למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכו'. ופי' ר"ת והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות אפילו גבי שליח דשמעינן ליה לרב נחמן בפרק המקבל דאם קנה הלוקח שוה מאה במאתים דאמר אין אונאה לקרקעות ולא מצי אמר ליה המצרן לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ואע"ג דלוקח הוי כמו שלוחו של מצרן ומשני הני מילי היכא דטעה בע"ה פירוש התם חשבינן ליה בע"ה אע"ג דלבסוף מקנה ליה למצרן מיהו מתחילה כשקנאה לעצמו קנאה הלכך לא שייך התם לתקוני שדרתיך אבל שליח גמור שתחלה בתורת שליחות קנאה ולא לצורך עצמו לא אבעיא ליה למטעי. ותימא מאי מייתי ראיה דשני לן בין שליח לבע"ה מהא דתנן האומר לשלוחו צא ותרום דהתם בע"ה גמור הוא וזה גם רב חסדא ורבה בר רב הונא היו יודעים ולא הקשו לא אלא ממצרן דדמי לשלוחו. וי"ל דהכי קשיא להו מנא תימרא דשני לן בין שליח לבע"ה דמדפרכיתו ממצרן דחשביתו ליה כשליח אלמא שני לכו בין שליח גמור לבע"ה ומנא תימרא. לשון הרא"ש ז"ל:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות ואע"ג דהא מתניתין בפרק הזהב נקט הא מר הוא דאמר משום דארווח במילתא דלעולם אין להם שום אונאה ושום בטול מקח דאלו במשנתנו בפ' הזהב הא איכא מאן דאמר אונאה אין להם ביטול מקח יש להם כנ"ל. והשתא דס"ד דכיון דארווח לומר שאין שום אונאה לקרקעות שאפילו לענין שליח היה לנו לומר כן היכא דטעה בע"ה אבל טעה שליח אפילו בכל שהוא חוזר ע"כ:
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל והא מר הוא דאמר בבבא מציעא אין אונאה לקרקעות דכתיב או קנה מיד עמיתך אל תונו בדבר הנקנה מיד ליד דהיינו מטלטלין אל תונו לאפוקי קרקעות שאין בהם אונאה בין לגבי מוכר בין לגבי לוקח ע"כ. הא קמן דאיהו ז"ל גריס נמי במהדורא קמא והא מר הוא דאמר ולא פירשה עלה דההיא דמצרן אלא על הראיה דמייתי דשמעינן מינה דלא שני לן בין לוקח למוכר הילכך ס"ד נמי דה"ה שליח דאלו ממתני' לא הוה שמעינן אלא בלוקח דוקא דלא קפיד אאונאה כדי לקנות קרקע אבל מוכר לא אבל מהראיה שמעינן דלא שני לן דכתיב וכי תמכרו ממכר או קנה וכו' אל תונו ומיהו מכל מקום עיקר הדין הוא במתני' דקא סתים ותני אין אונאה לקרקעות ולא חילק בין לוקח למוכר ולכך גריס במהדורא בתרא והאמר מר אין אונאה וכו' ומ"מ במאי דכתיבנא תריצנא קצת מאי דאקשו עלה דרש"י ז"ל דוק ותשכח:

פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו וכו'. ולא דמי לתורם היפות דאמרינן באלו מציאות דאין תרומתו תרומה אי לאו דאמר ליה כלך אצל יפות ונמצא (וכו') יפות מהן דהכא איכא למימר בהכי אמדתיך דהנהו תלת שיעורין דרבנן נינהו אבל יפות ורעות הוי כמו שלא מדעתו. לשון (הרא"ה) [הרא"ש] ז"ל:

היתה כתובתה וכו'. ומדקתני של כלן מכרם קיים אלמא אמרינן לאחד ואפילו לשנים דכיון דכתובתה ארבע מאות זוז ואיהי שלוחת יתומים היא הוה לה לזבוני לכולה שדה לאחד כי היכי דלא מפשא שטרי עלייהו דיתמי דהא היא כמאן דשוו לה אפוטרופוס ליתמי למוכרן לאחד סתמא ואפ"ה מכרן קיים ואי אפושי שטרי מלתא היא דקא קפדי בה אינשי נהי נמי דיתומים לא גלו דעתייהו אנן מיהא דיד יתומים אנן אית לן למימר מכרן בטל. בקטיני דסתמייהו לתלתא גברי קיימי לזבוני. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
מתני' שום הדיינים ששמו נכסי יתומים ומכרום שפחת שתות ששמוהו בזול כדי שתות ונתנוהו ללוקח או לבע"ח שלהם הותירו שתות ששמוהו שתות יותר על דמיו ונתאנה לוקח או בע"ח מכרן בטל דהא דאמרינן אין אונאה לקרקעות היינו לגבי בע"ה אבל לגבי שליח איכא אונאה ודיינין נמי שלוחין הם ומצי אמר להו בעל הקרקע לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכיון דלגבי בעל הקרקע איכא אונאה לגבי לוקח נמי איכא אונאה היכא דלוקח ע"י שליח. לשון אחר שפחתו שתות ששמוהו שתות יותר על דמיו ונתנוהו לבע"ח הותירו שתות ששמוהו בזול. ע"כ רש"י במ"ק. ותלמידי ר' יונה כתבו וז"ל יש ששואלין בשלמא בשפחת שתות דין הוא שיהא המכר בטל שהרי הזיקו ליתומים שמכרו מה ששוה שש בחמש אלא כשהותירו שתות למה יהיה המכר בטל. ויש שדוחין ואומרים דכיון שהוא בטל מן הצד האחד גם כן יהיה בטל מן הצד האחר ואין זה מתקבל. על כן נראה שהתירוץ הנכון כך הוא דכי משוינן חילוק בין פחת להותיר זהו בשליח של בע"ה שאם הותיר השליח יזכה בע"ה דמצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכיון שנעשה התקון שלו היא אבל אם פחת המכר בטל דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל כשבית דין עצמן מוכרין אין לחלק בדבר בין פחת להותיר דכמו שהיתומים סומכין עליהם כמו כן סומך הלוקח שאומר ב"ד לא יעשו עול ולא ירחמו בדין והוו להו שלוחים של אלו ושל אלו ולפיכך אם פיחת שתות או הותיר שתות המכר בטל דאע"ג דבעלמא אמרינן שתות קנה ומחזיר אונאה הכא לא קנה ודוקא בשתות אבל בפחות משתות מכרם קיים ע"כ. ועיין בהר"ן ז"ל על ההלכות:
וז"ל הר"י מטראני ז"ל אם עשו אגרת בקורת שמכרו בהכרזה אפילו מכרו מנה במאתים וכו' ואפילו למ"ד דקרקעות אונאה אין להם אבל בטול מקח יש להם שהוא יותר משתות הכא משום דהוי מעשה ב"ד אלים טפי מבע"ה וכיון דלא עשו אגרת בקורת וטעו בשתות מכרן בטל ואע"ג דאמרינן אין אונאה לקרקעות ושתות הויא מחילה לגבייהו ה"מ בבע"ה אבל בב"ד כיון שטעו איגלאי מלתא שאין זה מעשה ב"ד וגריעי מבע"ה והלכך בין היתומים אם פחתו שתות בין הלקוחות אם הותירו שתות יכולין לחזור בהן וגבי אלמנה דתנן מכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים ונתקבלה כתובתה ולא תני מכרה בטל משום דלוקח לא בעי למהדר ביה אבל הוא הדין דאי בעי לוקח למהדר ביה מצי הדר ביה למ"ד בטול מקח יש להן ע"כ:

מה כח ב"ד יפה אם אין מעשה ב"ד כלום אבל אם עשו סתמא היא ולת"ק. אגרת בקורת שטר הכרזה שמכרו בהכרזה ולשון בקורת שבאין בני אדם לבקרה ולשומה. שוה מנה במאתים שנתאנה לוקח דכיון דאיכא הכרזה לא שייכא בהו אונאה. רש"י במ"ק:

בד"ה אמר לאחד כו' תימה הא לעיל לא איפשיט כו' והיכי פשיט ליה רב הונא כו' ומפרש ר"ת כו' עכ"ל יש לדקדק דלרב הונא לא תירץ כלום אמאי לא פשיט ליה במכ"ש לעיל דאיכא נמי למיחש משום אפושי שטרא דלא הוה זביניה זביני ויש ליישב דעיקר קושייתם מרב חסדא דקי"ל כוותיה אבל מאי דלא פשיט מדרב הונא ליכא למיחש כולי האי כיון דלא קי"ל כוותיה וכן נראה מדברי הרא"ש דעיקר קושייתם מרב חסדא (ג) וק"ק לפי' ר"ת מאי פשיט תלמודא מבעיין דלעיל מהיתה ד' מאות זוז כו' דשל כולן מכרן קיים דאימא דאיירי בכה"ג בשכבר חתמו העדים דליכא קפידא דאפושי שטרא וק"ל:

בא"ד ורבי מוקי לה סוגיא בשטר א' דליכא קפידא דשטר אלא כו' עכ"ל ולהאי פירושא איכא לפרושי שפיר הא דאפושי שטרא דלעיל היינו משום דזילי נכסי ודו"ק:

בא"ד כתב רב אלפס כו' וסוגיין דמעביר על דבריו הוי כו' עכ"ל ובהך בעיין א"ל לאחד סתמא מאי פסק רב אלפס הלכתא כרב חסדא וצריך לחלק כפי' ר"ת וכ"כ הרא"ש ע"ש ולולי דברי הרא"ש היה נראה לומר לפי גירסת ר"ח דסתמא דוקא מבעיא ליה והא דזבין לי כורא דלעיל הוה כמו אמר לאחד דמשמע קפידא אבל אמר סתמא מכור קרקע זו עדיף ליה ודו"ק:

בא"ד ורב האי כו' הלכתא כמאן דאמר מוסיף כו' הוא פי' האי פשיטא ע"ד מאי הוי עלה עכ"ל ולא תקשי לך כיון דזו הבעיא היא בעצמה אבעיא דלעיל מאי מהדר שוב למפשט ממתני' דהכא דהיתה כתובתה ד' מאות זוז כו' כיון דכבר דחי לה לעיל דיש לומר דסוגיא דלעיל דזבין ליה כורא כו' בדורות אחרונים דאמוראי הוו מדשקיל וטרי בה רב פפא ואתי למפשט לה מדורות הראשונים של האמוראים שהם רב הונא ורב חסדא דשקלי וטרי בההיא דאמר לאחד כו' ובין בדורות ראשונים ובין באחרונים בעו למפשט ממתני' דהכא ודחי לה מדרב שישא ולכך עיקר תירוצא דרב שישא בדורות ראשונים הוה דאמרינן אמר רב שישא ולעיל קאמר כדרב שישא ודו"ק:

בד"ה א"ל אע"ג דטעה שליח פירוש הואיל וס"ל כו' ה"נ לימא דאף בטעותו נתרצה כו' עכ"ל יש לדקדק הא אינהו גופייהו ס"ל לאחד ואפילו למאה ודוחק לומר דהא דקאמרי הכי לעיל היינו לבתר דשמעי מדרב נחמן וע"ק מה תמהו עליו בזה הא כבר פסיקא להו דרב נחמן ס"ל הכי כדפרכינן ליה והא מר הוא דאמר אין אונאה כו' דהיינו אפילו בשליח כמו שפירשו התוס' ויש ליישב דודאי אינהו נמי ידעי לפלוגי כמ"ש התוס' דלא דמי לטעות דלא אסיק אדעתיה אלא דהוו מסקי אדעתייהו דרב נחמן לא מפליג בהכי וסמכו עצמם אהך פירכא דהא מר הוא דאמר אין אונאה כו' ודו"ק:

בד"ה פיחת עשרה כו' והרעה כו' ששית האיפה מחומר החטין פירוש קרא כפשטיה ב"ש כו' עכ"ל ר"ל עין רע דהוא א' מס' לת"ק דריש ליה מפשטיה דקרא ששית איפה כו' ולא דריש שמואל לת"ק תן ששית על וששיתם כו' אלא לענין עין יפה וב"ש לא דרשי כלל כשמואל וכל חדא באנפי נפשיה פשטיה דקרא הוא וק"ל:

גמרא א"ל דטעה שליח לא קאמינא כו'. נ"ב פי' וחוזר המקח ובטל לגמרי ונראה בעיני אפילו לא ידע הלוקח שהשליח מכרו לו בתורת שליחות אפ"ה חוזר המקח דסוף סוף השליח לא יכול למכור מה שאינו שלו אבל אי קנה השליח וטעה דג"כ חוזר המקח כי האי גוונא אי לא ידע המוכר שקנה השליח בתורת שליחות א"כ המוכר זכה במה שבידו ועל השליח מוטלים הדמים לשלם שהרי שינה מדעת בעלים והמוכר אינו מחויב לחזור כדמוכח בפרק גט פשוט גבי האי איתתא דאמרה זיל זבין לי באחריות כו' ועיין מה שכתבתי בריש האיש מקדש בשם הר"ן:

רש"י בד"ה שהקיטנית בסלע כו' ובחצי סלע אחר והביא כו' כצ"ל:

בא"ד לימא ליה לשוה סלע הייתי צריך פולין כו' נ"ב פי' ונמצא מעביר על דבריו אף שיכול לקנות עוד סוף סוף לא עביד שליחותו אם לא שהוא רע בדמים וה"נ בחצי סלע קנה כמו בסלע דומיא דשש כו' ודו"ק:

בת"ש האחרון ברש"י ואי אפושי שטרא קפידא כו'. ומקשה נמי אפשיטא אמר לאחד ולא לשנים כו' ודו"ק:

ברש"י בד"ה שליח כמאן כו' כדתנן שוה מנה ודינר במנה כו'. אף שלכאורה יש לחלק דהתם מכרה דבר שאינו שלה ולא נעשית שליח על כך מעולם למכור יותר מכתובתה דיש לישב [דבאמת מסקינן דבאמר זבין לי לתך ואזיל וזבין בכור דמוסיף על דבריו הוי והמקח קיים בלתך וע"כ הכא מטעם אונאה] וק"ל:
בתד"ה אמר לאחד כו' והיכא פשיט ליה ר"ה ור"ח. על ר"ה לא תירצו מידי. ועיין במה שאכתוב בסמוך [בדבריו המתחילין בא"ד דהכא מיירי בשכבר חתמו כו' וכיון דאיכא תרי ענייני כו'] שמיושב גם לר"ה ולא קפדו רק אר"ח דהלכתא כוותיה. ובאשר"י היכא פשיטא ליה לרבה בר רב הונא ור"ח ע"ש. ואפשר להגיה כן בתוס' ומר"ה לא קשה כלל די"ל דוקא לעיל דשייך דטבא כו' ועוד דשאני הכא דגלי אדעתיה דאמר לאחד ולא אמר מכור סתם משא"כ לעיל דבע"כ היה צריך לפרש כמה ימכור משדותיו וק"ל:

בא"ד לאו משום זילת נכסי. אפ"ל ולפרש משום זילת נכסי והכא שכבר חתמו כבר נד ולד ואין הקול יוצא שנקרע השטר ונתבטל המקח. מיהו כיון דהיא קפידא ואילו ידע בעל הקרקע היה ממאן בזה בטל למפרע:

בא"ד דהכא מיירי בשכבר חתמו כו'. וכיון דאיכא תרי ענינים מיני אפושי לעיל אפושי שטרא ואולי ליכא אפושי בעלי דינים שיכול למכרו עדיין לאותו הלוקח בעצמו והכא אפושי בעלי דינים ולא שטרא א"כ אין ענין לאיבעיא עם חבירו:
קצת יש לראות לר"ת מאי פשיט ת"ש היתה כתובתה ת' זוז כו' אאבעיא שניה מתני' מיירי כשמכרה כבר וליכא אפושי שטרא. ואפ"ל בדוחק דמנה האחרון ודינר מסתמא איירי בלא שטר דהא מכרה יותר מכתובתה ולא נתנו היתומים שטר על כל כך ודומיא דהכי במכר הראשונה צ"ל דמכרה קיים ודו"ק:

בא"ד ורבי מוקי כו'. וטעמא לעיל משום זילת נכסי:

בא"ד ור"ח גריס כו'. אין נראה לומר שמתישב בזה תימה שלהם דהכא שאני דאמר סתם ולא פירש לאחד וכל מה שפי' קיים השליח משא"כ לעיל מה שציוה הבעל הבית דהיינו כור לא קיים השליח דמ"מ לעיל יכול למכרו עדיין לתך השני ודו"ק היטב ועיין בר"ן:

בא"ד כתב רב אלפס כו'. הרי"ף גריס כר"ח והשתא אין צריך לומר לחלק אליביה חילוק דר"ת כמ"ש האשר"י דבעיא דלעיל דמיא לפשיטא לאחד כו' (ד) ועיין:
בסה"ד על דרך מאי הוי עלה. ואף דת"ש האחרון הוא ממש הת"ש דלעיל כיון דהכל איבעיא אחד הוא מ"מ פשיט מסוגיא דאמוראים ראשונים ששנו בבית המדרש כך [עיין במהרש"א מפורש יותר] וק"ל:
בתד"ה פיחת עשרה כו' ורעה. ר"ל ועין רעה אחד מס' נלמד מששית האיפה:

גמרא כדאר"ש בדר"א כו' ה"נ בקטיני. עמש"כ בפסחים (נד ב):

רש"י ד"ה כנא. אמאי מעל בעה"ב כו'. לכאורה אמאי לא ימעול אם נצרך עוד יוכל לקנות כיון שקטנית בסלע וקטנית בפרוטה כנא כנא בפרוטה. ול"ד לחלוק שהיה חפץ גדול וטוב והביא לו קטן ורע. וי"ל דהכא נמי כיון שנצרך לו קטנית בסלע ועתה שהוציא החצי סלע השני על מין אחר אולי אין לו עוד חצי סלע אחר או שאינו רוצה להוציא עוד חצי סלע מחדש:

תד"ה אמר לאחד. ומפרש ר"ת כו'. עי' רש"א. ול"נ פשוט דדר"ה ל"ד לבעיא דלעיל דש"ה דאמר מפורש לאחד וס"ל דהוה קפידא:

במשנה אפי' מכרו שוה מנה במאתים כו'. בתוי"ט אלא ודאי דס"ל להירושלמי דבפלג איכא אונאה לקרקעות וכ"ה בטור כו' ומיהו התוס' בפ"ב דקדושין כו' ע"ש. ל"י מדוע לא הביא דעת התוס' לעיל (צח) ד"ה אלמנה שברור מללו דבפלג יש אונאה וכן הרא"ש בפ' הזהב סי' כ"א והרי"ף שם הבינו דעת הירושלמי כן:

מתני' רשב"ג אומר מכרן קיים, ומסקינן בגמרא עד פלגא.
ומסתפקנא אם הוא רק בקרקע דבעלמא גם אין דין אונאה עד פלגא מש"ה ב"ד אף דהיה מדינא לומר דמקרי ע"י שליח דלתיקוני שדרתיך [עיין בר"ן] בזה אמרינן מה כח ב"ד יפה להשוות המכירה כאלו היה ע"י הבע"ד בעצמן אבל במטלטלין דבעלמא יש דין אונאה וביטול מקח ביתר משתות י"ל דגם מכרו ב"ד בטל, ולפי גרסת רש"י בקידושין הא דאמרת יתר משתות בטל מקח דלא אמרי פלוג בשומא דבי דינא וכו' ומייתי מדרשב"ג ועלה אמרינן והא דאמרת בשתות קנה לא אמרן אלא במטלטלין הרי דמיירי במטלטלין ואפ"ה מדמו לרשב"ג אבל לשיטת תוס' אינו מוכרח, וצ"ע לדינא:

תד"ה אמר לא' וכו' ור"ח גריס וכו' ע' במהרש"א שהקשה דא"כ האיך פשיט ממתני' שני פעמים הלא הך פשיטות על איבעי' הוא ממש הקושי' על ר"ה. ולענ"ד בפשוטו לק"מ והיינו דהאיבעי' היה רק לר"ח אם ר"ה מיירי דוקא בשטר א' או גם בב' שטרות דלא חיישי' לליפשו שטרי ופשיט ממתני' דע"כ ר"ה מיירי גם בב' שטרות. ולזה אמר כדאמר רב שישא וכו' היינו כמו דצריכים לשנויי לר"ה דמיירי מתני' בקטיני. ה"נ י"ל דר"ח מוקי מתני' בקטיני. אבל בלא"ה מודה ר"ח בב' שטרות לא:

היתה כתוב' ד' מאות זוז וכו'. אע"ג דמבואר שמוכרת ד' וה' פעמים מ"מ לא מצי למיפשט משום דהתם לא בפעם א' מוכרת. וכך הי' תיקון חכמים שאם תצטרך למאה תהיה כשליח של יתומים למאה זוז ואם תחזור ותצטרך למאה זוז בזמן אחר תהי' אז כשליח למכור מאה זוז. אבל משנתינו מיירי ע"כ שמוכרת בת' זוז בפעם א' דאי בד' זמנים פשיטא שאין לבטל מכרן של ראשונים בשביל טעות דינר של אחרון שהי' בזמן אחר אע"כ בפעם א' הלכה למכור בת' זוז והוה כאלו עשו היתומים שליח למכור בת' זוז והלכה היא ומכרה לד' קונים. שפיר פשיט הש"ס מיניה. ופשוט הוא אלא ששמעתי מזדנזין בדבר ע"כ כתבתיו:

לאחד אפי' למאה. המעיין בלשון הרמב"ם יראה להדיא כוונתו בהש"ס כאשר אבאר אי"ה דאיבעיא דלעיל הוא שדקדק בלשונו זבין לי כורא והוא שינה וזבין ליתכא זה שינוי ממש. ע"כ כיון דאיכא נמי קפידא באפושי שטרי ה"ל מעביר. אך הכא מיירי שאמר לו מכור לי באלף זהו' משדותי ולא הזכיר לשון כורא או ליתכא. נמצא שלא שינה מדברי בעה"ב כלל רק מה שעיוות להרבות עליו שטרות וזה לבד אינו כדאי לבטל השליחות. והנה במה דאמרו לו לר"נ אפי' טעה שליח היינו יכולים לומר דבר הגון דהכי מיבעיא ליה אי טעה השליח בא' מהקונים אי יתבטל כל השליחות של כל הקונים או דלמא כיון שהיה לו רשות לא' אפי' למאה א"כ כל א' שליחות בפ"ע הוא ואותו שטעה מקחו בטל והשאר מקחם קיים והשיב טעה שליח לא קאמינא דמקח כולם בטל דפריך ממתניתין דהאחרון בטל והשאר קיים ומוקי ליה בקטיני. והא דלא פירשו תוס' כן היינו משום דא"נ אין בטל אלא האחרון א"כ הרי יצטרך לשטר חדש לזה האחרון לחזור ולמוכרם בשטר אחר והדר ה"ל אפושי שטרי וטירחא. אבל לפמ"ש לעיל לדעת הרמב"ם א"ש פי' זה והוא נכון מאוד לפע"ד:

דתנן האומר לשלוחו וכו'. פי' ואין אונאה לתרומה כלומר אם תרם ועלה בידו א' מעשרים תרומתו תרומה. ואפ"ה בשליח יש אונאה וביטל שליחות. ה"נ בקרקעות וק"ל:

שום הדיינים שפחתו שתות או הותירו שתות דעת רמב"ם דמיירי דוקא במגבי' בעל חוב בעל כרחו בשומתן של דיינים משו"ה אם הוסיפו מקחן בטל. וצ"ל אפי' למאי דמוקמי' לקמן רישא בזמן שאין מכריזים לכרגא ולמזונות ולקבורה. הרמב"ם ס"ל כהתוס' לעיל פ"ז ע"א ד"ה ולקבורה וכו' לצורך קבורה נמי מוכרי' להגבות לבע"ח. וצ"ע בה"ה ספי"ב ממלוה ולוה ע"ש. והנה הר"ן הקשה דעכ"פ בסיפא בעשו איגרת בקורת מ"ט יפסיד הבע"ח במה שהגבוהו ע"כ. ותי' בשם רמב"ן דהבע"ח בעצמו ביקר על הקרקע. וצ"ע דהא לגירסת הרי"ף ורמב"ם דמיירי רישא נמי בדאכרוז אלא כיון שלא צריך הכרזה אין כח ב"ד יפה וטעותם חוזר אבל עכ"פ הבע"ח שביקר בעצמו מה בין רישא לסיפא. ונ"ל שזה היה השגת הראב"ד למעיין באריכות דבריו וצ"ע:

שפיחתו שתות. בירושלמי דשמעתין דקרקעות אונאתן שליש ובהקדש בכפילא היינו שתות ובמטלטלין י"ב. ופי' מלחמות ה' ס"פ הזהב דאונאת מטלטלים בעלמא שתות. ובקרקעות שליש מלבר דהיינו שוה מנה במאתים במתני' דלעיל. וצ"ל דמיירי ביתומים גדולים. ומשנתינו דמיירי ביתומים קטנים שהב"ד מזדקקים להם ודינם כהקדש ולעולם מעיילינן ההקדש בכפל מהדיוט ע"כ דינם בקרקע בפחתו והותירו שתות ולא בשליש כהדיוט. וממילא במטלטלין שבהדיוט אונאתן בשתות א"כ ביתומים אונאתן א' מי"ב. ולפ"ז לא מיתוקם משנתינו בדברים שאין מכריזין במטלטלין אלא בשטרות ועבדים ואולי משו"ה פי' רבנו האי רישא בדברים שמכריזים ואכרוז וסיפא בדברים שאין מכריזים כמ"ש ר"ן בשמו מפני שאמרו במטלטלים ולפי הירושלמי הנ"ל לא מיתוקם רישא במטלטלי:

והיה אפשר ליישב בזה הא דלא פשיט מרישא מאתרוג ורמון משום דעיקר סמיכות קושייתם על אי הכי שליח אמאי מעל והיינו משום שכבר יצא כל הדינר זהב לחולין ע"י החלוק וזה שייך בדינר זהב שלם. אבל ברישא ב' פרוטות נפרדים בפרוטה אתרוג לא יצא השני לחולין ולק"מ אי הכי. אלא התם במעילה לא גרסי' בש"ס הך אי הכי ואפ"ה לא פריך מר' יהודה דאתרוג אלא מר' יהודה דחלוק ע"ש:

גמרא ת"ש היתה כתובתה ד' מאות זוז כו' ויש לתמוה הא בכתובתה נתנו לה חכמים רשות למכור ד' וה' פעמים כדאיתא במתני' וא"כ הו"ל כאילו אמר בהדיא לאחד ואפילו לשנים דהא לא קפדי חכמים אאפושי שטרי לגבי האשה אי משום חינא או משום טעם וא"כ אכתי האיבעיא לא איפשט היכא דאמר בהדיא זבין לי כורא וכבר הרגישו הרא"ה והריטב"א בחידושיהם ולמאי דפרישית אין תירוצם עולה יפה והנלע"ד בזה דקס"ד דנהי שיש לה רשות למכור לחצאין היינו שמוכרת בכל פעם שדה שלימה דבהא איכא ודאי טיבותא ליתמי דאי לא מצטרכו להו למכור עוד ויסלקוה במעות מותר כתובתה ישארו שאר השדות להם ומש"ה לא קפדי חכמים אאפושי שטרי משום חינא או טעמא אחרינא משא"כ במשנתינו דהיתה כתובתה ת' זוז הוי משמע ליה דע"כ איירי שמכרה בפעם אחת שדה אחת לד' בני אדם דאלת"ה מאי קמל"ן דהראשונות מכרן קיים פשיטא אע"כ כדפרישית וקמ"ל טובא דאע"ג דמכירה אחת היא אפ"ה הראשונות מכרן קיים וא"כ פשיט שפיר במכ"ש דאע"ג דלא שייך הכא לומר דטבא להו עבדא כיון שמכרה הכל בפעם א' ולגבי דידה נמי ליכא שום טיבותא שהרי יכולה למכור כל השדה לאדם א' ואפ"ה אמרינן דמכרה קיים בראשונות אלמא דאפושי שטרי לאו כלום היא וכ"ש בההיא דמיבעיא לן דאיכא עוד מעליותא דטבא להו עבדא ואהא מסיק שפיר כדאמר ר' שישא בריה דר' אידי בקטיני שאין ראויין לאדם א' ואפ"ה לא תיקשי מאי קמל"ן דשפיר אשמעינן דלא גזרינן מנה ראשון אטו מנה אחרון כדאמרינן לעיל בסוגיין כן נ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה אמר לאחד כו' תימא הא לא איפשט בעיין כו' והיכא פשיט ליה רב הונא ורב חסדא עכ"ל. לכאורה יש לתמוה מאי קשיא להו מדרב הונא דאיירי דאמר בפירוש לאחד ומש"ה קאמר ולא לשנים משא"כ באיבעי' דלעיל דאיירי סתמא ועוד דנהי דלעיל לא איפשטא בעיין היינו דאפילו את"ל דאפושי שטרי מילתא היא אפ"ה איכא למימר דטבא ליה עבדי שלא מכר אלא ליתכא משא"כ הכא דאיירי שמכר כל השדה וליכא טיבותא להמשלח שפיר קאמר רב הונא לאחד ולא לשנים. והנראה מזה דהתוס' נחתו לשיטת הרא"ש ז"ל שכתב דאיבעיא דלעיל נמי לאו דוקא משום דמצי אמר דטבא ליה עבדי דאפילו מכר כורא לשני בני אדם נמי מיבעיא ליה בטעמא דאפושי שטרא ומוכיח לה הרא"ש ז"ל מדבעי למיפשט לעיל מחלוק וטלית דלא שייך לומר דטבא ליה עבדי אע"כ דלא איכפת לן כלל בטיבותא דהמשלח אלא בריעותא דיליה וא"כ מקשו התוס' שפיר נמי מדר' הונא דכיון דלא איפשטא בעיין משמע דמספקא ליה אי אפושי שטרא מיקרי ריעותא וכ"נ להדיא מל' התו' אלא שלא זכיתי להבין דברי הרא"ש ז"ל בזה דא"כ מעיקר' מאי קמיבעיא לעיל אי מספקא ליה הא מילתא גופא אי אפושי שטרא הוי ריעותא למשלח א"כ פשיטא דקשה טפי מאי שייך למיפשט הא מילתא מחלוק וטלית שאין ענין לזה כלל ולא דמי כי אוכלא לדני ואי מיבעיא ליה אי חיישינן לריעותא דהמשלח לבטל השליחות הא פשיטא לן טובא בכולה תלמודא דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכדאמרינן נמי בסמוך ואף שיש ליישב סברא זו בדוחק אכתי לא מקשו התוספות מידי לר' הונא ומאי דקשיא ליה להרא"ש ז"ל אהא דבעי למיפשט לעיל מחלוק וטלית כבר פירשתי שיחתי דקפשיט שפיר מכח כ"ש אע"ג דלא שייך התם כ"כ דטבא ליה עבדי אפ"ה קאמרי רבנן דהוי מוסיף על דבריו במה שהביא לו חלוק וטלית שטעה השליח וכסבור דהוי טיבותא לבע"ה כ"ש בהאי דאיבעיין כן נ"ל ושיטת הרא"ש ז"ל צריך עיון ודו"ק:

בא"ד תימה הא לא איפשט בעיין כו' עכ"ל. בסמוך כתבו בשם הרי"ף ז"ל דאע"ג דלא איפשטא בעיין אפ"ה סוגיין מעביר על דבריו הוי ופירש הרא"ש ז"ל דהיינו מדאמרינן לעיל דההיא דחלוק וטלית איירי ששוה שש בשלש ומסקינן דיקא נמי א"כ משמע דבהביא שוה שלש בשלש לא מעל הבע"ה דמעביר על דבריו הוי אלא דהתוספות השתא לא פסיקא להו האי מילתא דאיכא למימר דנקיט שוה שש בשלש לרבותא דאפ"ה מעל השליח אטלית כמו שכתבו לעיל ועוד איכא למימר דנקיט שוה שש בשלש לרבותא דרבי יהודא כן נראה לי ודו"ק:

בא"ד ורבינו האי גאון כו' כי הוא פי' האי פשיטא על דרך מאי הוי עלה עכ"ל. ויש לתמוה טובא דא"כ מאי האי דקאמר כדאמר ר' שישא בקטיני ה"נ בקטיני ותיפוק ליה דהיינו הא דר' שישא גופא וכבר הרגיש מהרש"א ז"ל בזה ע"ש מה שתירץ ולמאי דפרישית לא תירץ כלום דאכתי לא שייך האי לישנא כדאמר רב שישא אלא הכי ה"ל למימר מי לא שני ליה רב שישא בקטיני ולולי דברי התוספו' היה נ"ל דרבינו האי גאון נמי לא מפרש האי פשיטא על דרך מאי הוי עלה אלא שכוונתו ג"כ על הדרך שכתבתי דכיון דאסקינן לאחד ואפילו לשנים אפילו היכא דלא שייך לומר דטבא ליה עבדי שהרי במכר כל השדה איירי א"כ כ"ש בהאי דאיבעיא דלעיל דאמר זבין לי כורא וזבין ליתכא דאיכא למימר דטבא ליה עבדי פשיטא דהוי מוסיף על דבריו ולא חיישינן לריעותא דאפושי שטרי דלא הוי קפידא כולי האי ומעיקרא נמי דמיבעיא לן הכא סתמא מאי היכא שמכר כל השדה אלמא דבזבין ליתכא פשיטא ליה דמוסיף על דבריו הוי כן נ"ל בדברי רבינו האי גאון ז"ל אם לא נמצא בדבריו מפורש שפירש להאי פשיטא על דרך מאי הוי עלה כמ"ש התוספו' והרא"ש ז"ל ודו"ק אח"כ עיינתי בלשון רבינו האי גאון שלא כתב כלום:

גמרא אמרו ליה אע"ג דטעה שליח כו' והאמר מר אין אונאה לקרקעות. עיין פירש"י ותוס' ולכל הפירושים יש לתמוה מאי קאמרי ליה מעיקרא אע"ג דטעה שליח כיון דהוי ידעי דאמר אין אונאה לקרקעות ולפי שיטת רש"י מצינן ליישב דלבתר דאמר ר"נ לאחד ואפי' לשנים הוי סברי דטעמא דר"נ דלא שייך לומר לתקוני שדרתיך לבטל המקח אלא היכא דבודאי נתכווין השליח לעבור על דברי המשלח משא"כ בההיא דלאחד אע"ג דאיכא דקפדי אפ"ה כיון דלא נתכוון השליח לעבור בפירוש אלא קסבר כיון דלא אמר בפי' ולא לשנים מסתמא לא קפיד ומש"ה המקח קיים ואהא קאמרי ליה א"כ מה"ט אפילו היכא דטעה השליח הא לא נתכווין לעבור על דברי המשלח כי דרך בני אדם לטעות במקח קרקעות כדקי"ל אין אונאה לקרקעות וכיון דהוו קים להו דר"נ גופא קאמר לקמן שליח כדיינין או כאלמנה ולפרש"י אשליח דעלמא קאי אלמא דבטענה כל דהו בטל' השליחות היכא דאיכא קפידא לרוב ב"א וא"כ ה"נ יש לבטל השליחות משום קפידא דאפושי שטרא וכ"ש שאמר לו בפירוש לאחד ואהא מסיק ר"נ שפיר דבטעות השליח בעיקר דמי המקח שייך שפיר לחלק בין בע"ה לשליח ולומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כיון שלא הוצרך הבע"ה לפרש דבריו דלא אסיק אדעתיה שיטעה השליח בעיקר המקח שהוא עיוות גמור משא"כ בההיא דלאחד ואפילו לשנים דהיה לו לפרש לא מיקרי עיוות ואהא מייתי ראיה שפיר מתרומה דהיכא שפיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה דא"ל בהכי אמדתיך וא"כ היה לו לפרש משא"כ בהוסיף יותר שלא הוצרך הבע"ה לפרש בטלה השליחות אע"ג שלא פירש והשליח נמי לא נתכוון לעבור דכסבור מצוה עביד א"כ ה"נ דכותיה כן נ"ל ליישב הסוגיא ונכון הוא אלא דלפי' התוס' א"א לפרש כן וצ"ע:

תוספות בד"ה ה"ג בכל הספרים כו' ולפי' הקונטרס קשה כו' ועוד דה"ל למימר והא תנן הואיל דפריך ממתני' דהזהב עכ"ל. ולפי מה שפירשתי בסמוך יש ליישב דודאי מגופא דמתניתין לא קשה מידי דכיון דהא דאין אונאה לקרקעות היינו מגזירת הכתוב ולעולם שאין דרך ב"א לטעות א"כ פשיטא דלא שייך הא מילתא לגבי השליח דהוי עיוות גמור במתכווין משא"כ לר"נ דאמר דאפילו ביטול מקח עד פלגא נמי לא שייך בהו אלמא דלאו מגזירת הכתוב הוא דפשטא דקרא לא איירי אלא בשתות אע"כ דס"ל לר"נ מסברא לא שייך שום אונאה בקרקעות כלל דמיקרי דבר שאין השער קצוב וא"כ מה"ט גופא לא הוי פשיעה לגבי השליח ואפ"ה בטל אלמא דלא בעינן פשיעה גמורה אלא כיון שעבר מיהא על כוונת המשלח בטל' השליחות א"כ מקשו ליה שפיר אהא דקאמר ר"נ לאחד ואפילו לשנים כן נ"ל נכון והא דלא גריס רש"י והא מר הוא דאמר דאין אונאה היינו דההיא לישנא דאין אונאה לקרקעות מיהו נזכר בפירוש במשנה ומה שהקשו עוד ועוד במאי טעותא כבר נתיישב היטב במאי דפרישית ודו"ק ובעיקר דבריהם מסוגיא דהמקבל כבר פירשתי שיחתי בפ' הזהב דף נ' ואין להאריך:

משנה שום הדיינים שפחתו שתות או הוסיפו שתות מכרן בטל. כתב הרא"ש ז"ל דמשמע מפרש"י דכיון דלגבי אונאת יתומים בטל ה"ה נמי לגבי אונאת לוקח ע"ש באריכות. ובאמת לא נמצא כן בפרש"י שלפנינו לא במשנתינו ולא בסוגיא דשמעתין אלא דבלא"ה יש לתמוה מה הוצרך הרא"ש ז"ל לפרש דמשמע כן מל' רש"י כיון דבלא"ה מבואר כן בהדיא דקתני שפחתו או הוסיפו ונראה בזה משום דבל' המשנה היה באפשר לומר דאיירי בשום הדיינים שהגבו בשומא לבע"ח עצמו מיתומים וכן לאשה בכתובתה וכיון שהבע"ח והאשה בע"כ צריכין ליקח כפי השומא א"כ הוי הב"ד שליח הבע"ח והאשה כמו שהן שלוחי יתומים ומש"ה המקח בטל אפי' אם נתאנו הבע"ח והאשה וכן פי' הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל והובא ג"כ בפוסקים וא"כ לא היה מזה שום ראיה לגבי השליח אם נתאנה הלוקח שכתב הרא"ש ז"ל דהא לא הוי שליח שלוחו של הלוקח דלימא ליה לתקוני שדרתיך אבל ממה שמצא הרא"ש ז"ל בפרש"י שכתב הטעם דכיון דלגבי אונאת יתומים כו' ה"ה לגבי אונאת לוקח משמע ליה להרא"ש ז"ל דרש"י מפרש להאי שום הדיינים נמי אם מכרו אחר השומא ללוקח אחר ואפ"ה אם נתאנה הלוקח נמי מכרן בטל דמהטעם שכתב בשם רש"י דכיון שיש כח ביד היתומים לבטל המקח ע"י שומא בטעות לא הוי מכירה כלל כמו כן אם נתאנה הלוקח ומשם למד הרא"ש ז"ל דלפרש"י ה"ה בשליח כן נ"ל ועיין מה שאכתוב בזה עוד בסמוך:

גמרא דיקא נמי דקתני וכו' לכאורה משמע מזה דנפשט האיבעיא דמעביר על דבריו הוי. דהא לא פליגי אלא בשוה שש בשלש אבל בשוה ג' משמע דמודה ת"ק לר' יהודה וקשה על הרי"ף שכתב דבעין לא איפשטא. ובדוחק יש לומר דס"ל להרי"ף דשינוי דחלוק גדול וקטן הוא יותר גרוע מהיכא דאמר לו זבין לי כורא ואזיל וזבין ליה ליתכא ומעיקרא בעי למיפשט מכח כ"ש ובזה מיושב קושית מהרש"א ז"ל דלא קאמר לעיל כתנאי. דהא ר' יהודה ס"ל דהוי שינוי. דבאמת מדר' יהודה נמי איכא למימר דשינוי דחלוק גדול וקטן גרוע יותר א"כ אין לפשוט איפכא ויותר נראה אפילו אי נימא דחלוק גדול וקטן הוי ממש כבעין דאפושי שטרא כמ"ש התוס' ד"ה אלא אי אמרת וכו' וכמ"ש מהרש"א שם מ"מ יש לומר דס"ל להרי"ף דבעין לא איפשטא דהא יש לומר דר' יהודה נמי מודה לת"ק דאין בזה שינוי במה שקנה בחצי דמיו אפילו בשוה בשוה וטעמא דר' יהודה הוא משום שאם היה קונה ביחד דרך ליתן יותר וכמ"ש תוס' ד"ה כ"ש וכו' ולא קאמר דיקא נמי אלא על הא דמשני חלוק קטן ורע בדמים. דאפילו אי נימא דמיירי בשוה ממש ע"כ צ"ל דטעמא דר' יהודה הוא משום רע בדמים. מדמודה בקיטניות. יצא לנו דבין אי נימא דמעביר על דבריו ובין אי נימא דמוסיף על דבריו טעמא דר' יהודה הוא משום דכשקונה ביחד נותן טפי. וכ"ש לפמ"ש דהכא לא מיירי כלל שיש ריוח אפילו למאי דמשני שוה שש בשלש. היינו שהוזל לאחר ששלחו קודם שקנה. א"כ אין כאן שינוי לר' יהודה אלא שאם היה קונה ביחד היה נותן טפי. ומעתה מתורץ מה שהקשו התוספות לעיל בד"ה כאן שנה רבי וכו' דר"י אדר"י דס"ל לעיל דהריוח לשליח. והכא קאמר כ"ש דהוי שוה י"ב. דודאי פשוט הוא שזה הריוח שהוא ע"י מה שקונה בכל המעות שנתן לו ביחד הוא למשלח דאטו מי ששולח איזה דבר לקנות יקנהו פרוטה פרוטה ואם יקנהו ביחד שנותנין יותר יהא הריוח לשליח דאין כאן ריוח כלל אלא דרך המקח כן הוא שכשקונים ביחד נותנין יותר. אבל אם הוסיפו לו יותר במה שאין דרך כל הלוקחים ס"ל דהריוח לשליח. ואפשר דהתוס' שהקשו לעיל כוונתם דאי נימא דמעביר על דבריו הוי ומיירי שקנה שוה שש בג' כדמוקי הכא. אם כן כיון דהריוח לשליח והשליח נותן מרצונו כל הריוח לבעה"ב אין שייך לקרות שינוי במה שלא קנה בבת אחת דאז המקח ביותר כיון שהשליח מוותר כל הריוח שלו לבעה"ב כפליים. ואם היה רוצה השליח לא היה נותן לו אלא מעט כפי מה שנותנים כשקונים ביחד אך לפמ"ש דהכא מיירי בהוזל ואין כאן ריוח כלל שפיר הפסיד להבעה"ב במה שלא קנה ביחד. ממילא מיושב קושית התוס'. ודוק:

מיהו מדברי הרא"ש דדייק מהא דקאמר דיקא נמי דמעביר על דבריו ע"כ צ"ל דס"ל דדוקא בשוה שש בשלש דחזינן דאוזיל אז אמרינן דהוי מוזיל טפי. אבל היכא שקנה בשוה לא אמרינן דהיה מוסיף בשביל שקנה ביחד וזהו הוא שיטת התוס' אך דעת הר"ן שכתב דליכא למיפשט מדיקא נמי דוק ותשכח נראה שכיון למ"ש

שם גמרא כדאמר ר' שישא בריה דר"א בקטיני ה"נ בקטיני. וקשה לכאורה דהיינו הך שינויא גופא. ונראה משום דבאמת לפמ"ש הרי"ף דאף דסוגיא דמעביר על דבריו הוי מ"מ כשכבר מכר השליח לשנים המקח קיים ובאמת יש לומר נמי סברא להיפך דהיכא דמכר מחצה עדיף טפי מהיכא דמכר כבר לשנים כדקאמרינן לעיל דטבא לך עבדי לך וכו' משא"כ כשמכר לשני כבר גרע טפי דלא ניחא ליה דלפשו עליה שטרא וליכא למימר דטבא לך וכו' והנה במתניתין נקט תרתי דהא בשנים הראשונים ה"ל כמכר לשנים דהא היו יכולין למכור אותם לאחר ומכרו לשני ובשנים האחרונים כיון דהאחרון מכרה בטל ה"ל במכר השלישי כזבין כורא ואזל וזבין ליתכא וא"כ בבעיא קמייתא בזבין כורא ואזל וזבין ליתכא פשיט מן השלישי דמכרה קיים. ולקמן גבי מכר לשני פשיט מן שני הראשונים. והיינו דאמר כדאמר ר' שישא בקטיני בשנים הראשונים ה"נ בקטיני בשנים אחרונים וק"ל:

שם גמרא פשיטא אמר לאחד וכו'. כתב הרא"ש ז"ל ורב אלפס ז"ל שפסק באיבעיא דלעיל דמעביר על דבריו הוי והכא פסק אפילו לשנים וכו'. ולפענ"ד יש לומר דדברי הרי"ף הם נובעים מסוגיא זו. והוא דבאמת נדחקו התוס' בהא דאמר לו אע"ג דטעה שליח דמה ענין טעה שליח לכאן. ונראה משום דהתוס' כתבו לקמן דף ק' ד"ה רבא אמר ר' נחמן וכו' דהא דאמר ר"נ שליח כדיינים היינו לענין שהמקח קיים. אבל אונאה מיהו צריך להחזיר וכו' והא דאמר ר' נחמן הכא לתיקוני שדרתיך וכו' היינו ביתר משתות כמ"ש מהרש"א שם דמשמע דהמקח בטל. ולולי דבריהם ז"ל יש לומר דהכא מיירי אפילו בטעות כל שהוא כמשמעות פשטא דלישנא אך יש לחלק דלקמן דפליגי אי שליח כדיינים או כאלמנה היינו באותו ענין האמור במתניתין באלמנה שמכרה שוה מנה ודינר במנה. והיינו שמכרה בדמים כשיעור השליחות. אלא שהוסיפה קרקע יותר מכדי השליחות וכן בדיינים מיירי מסתמא בכהאי גוונא שהיתומים היו צריכים מעות ומכרו הבית דין כפי צרכם. אלא שמכרו קרקע ששוה יותר ממה שצריכים ובזה שייך שפיר לומר בשליח שהמקח קיים וחזר האונאה. והוי כמו אמר לו זבין לי ליתכא ואזל וזבין כורא דבדלא אוזיל המקח קיים ומחזיר המותר. ואע"ג דבאלמנה בדאוזיל המקח בטל אבל בב"ד ושליח בפחות משתות המותר חוזר והמקח קיים בשויו אבל הכא שמכר כשעור שדה שאמר לו אלא שפיחת בדמים ה"ל שינוי בשליחות כיון שהוא צריך לדמים כפי שאמר לו אפילו אם לא היה תבעו ה"ל שינוי בשליחות דהוי כאמר לו זבין לי כורא אזל וזבין ליה ליתכא דאפילו בשויה אמרינן לעיל דמעביר על דבריו הוי. דאם ימכור עוד ה"ל אפושי שטרא נמצא היה בשעת מעשה שינוי בגוף השליחות. א"כ לפ"ז יש לומר דהיינו דשאלו לו לפי מאי דאמרינן ואפילו לשנים שאלו לו אי משום דלא חייש לאפושי שטרא אם כן אפילו טעה שליח ומכר בפחות היה חוזר אונאה ואין כאן ביטול מקח. וע"ז השיב דטעה שליח לא אמינא. והיינו דלא קאמינא אלא במכר לשנים דעכ"פ הביא המעות שצריך. משא"כ במכר בפחות דהיינו בעיא דלעיל לא קאמינא כיון שלא הביא לו כפי המעות שצריך כנ"ל. הרי מבואר כדברי הרי"ף. וזה שכתב דסוגיא הוא דמעביר על דבריו הוי. ודוק:

עוד נלענ"ד דיש לומר לשיטת הרי"ף דמחלק בין מכר לשנים דעדיף טפי דמתורץ מה שהקשינו לעיל דלפי מאי דס"ד דרישא בדלא אוזיל וסיפא בדאוזיל א"כ למה נקט ארבעה. דא"ל דקמ"ל דלא אמרינן בזבין לי כורא ואזיל וזבין ליה ליתכא דמוסיף על דבריו הוי דהא משמע דבעיא ראשונה גריעא כדקאמרינן לעיל אפילו את"ל דבבעיא ראשונה דמוסיף הוי. אפ"ה מבעיא ליה בבעיא שניה. ולפמ"ש א"ש דקמ"ל כר' נחמן דאפילו לשנים ודוקא בשנים לא הוי מעביר על דבריו ולא בזבין לי כורא וכו'. ולפ"ז יש לומר לפמ"ש לעיל בתוספות ד"ה הא מדסיפא בדזילא לפי תירוץ ב' דא"ל דטפי הוי מעביר לא זילא מזילא. דבאמת לפי סברא זו יש לומר דבדאוזיל אין המקח בטל. רק כשמכר לשנים גזריני אטו טעות בראשון דאז ה"ל באחרון לא אוזיל שמכרה דינר יותר ממה שמגיע לה. אבל במכר לא' לחוד אין המקח בטל בדאוזיל והיינו דנקט בסיפא שהיתה כתובתה ד' מאות ומכרה לכמה לקוחות דמהאי טעמא בטל באחרון דוקא משום גזירה ומוכח דבדאוזיל וה"ה בטעה שליח דהמקח קיים. אבל לפי דברי ר"נ דס"ל דמכר לשני המקח קיים יש לומר דהיינו דנקט במתניתין בסיפא ד' מאות לאשמעינן הא דר' נחמן. וליכא הוכחה לטעה שליח. והיינו דשאלו לו אע"ג דטעה שליח דהוי סברי דר"נ הוכיח ממתניתין דלא מוקי בקטיני משום דא"כ מאי קמ"ל בד' מאות. וע"ז הקשה לו דלפ"ד דס"ל אין אונאה לקרקעות יש לומר דגם בשליח כן ומתניתין טעמא משום גזירה כנ"ל. לכך נקט ד' מאות. ודוק:

שהקטנית בסלע. היא קטנית בפרוטה לפי חשבון פרוטות בסלע דמשום דזבין טפי לא מוזלי גביה כדמסיים ואזיל באתרא דמזבני בכני: כנא כנא בפרוטה. אם אתה חפץ יותר שלח עוד וקח ואם רישא חלוק רע ממש קאמר שאינה שוה אלא שלש ודכוותה גבי קטנית דא''ל הבא לי בסלע פולין והביא לו בחצי סלע כשוה חצי סלע ובחצי סלע אחר הביא לו מין אחר אמאי מעל בעל הבית לימא ליה לשוה סלע הייתי צריך פולין: בשומא. באומד: של כולן מכרן קיים. והא הכא דלזבוני בארבע מאה שדרוה ומכרה לראשון במנה דהיינו זבין לי כורא וזבין ליה ליתכא: בקטיני. לא היו שדות הללו יחד ואין ראוין לאדם אחד דמעיקרא אדעתא דהכי נעשית שליח: פשיטא אמר. לשלוחו מכור לי בית כור משדותי לאחד ולא לשנים: האמר לאחד ולא לשנים. ואפילו אם תמצא לומר זבין לי כורא וזבין ליה ליתכא מכרו קיים הכא בטל דגלי דעתיה דקפיד באפושי שטרי: אמר לאחד סתמא. ולא פירש ולא לשנים מי הוי גלוי דעתא או לא: לאחד ואפי' לשנים. דלאו אורחייהו דאינשי דקפדי והאי נמי לא קפיד אלא אורחא לאישתעויי הכי ואי הוה קפיד הוה מפרש ליה ולא לשנים: ואע''ג דטעה שליח. ומכר בזול נימא נמי דמקחו קיים: והאמר מר אין אונאה לקרקעות. גרסינן ומשנה היא בפרק הזהב: תורם כדעת בעל הבית. כפי מה שהוא מכיר בו אם עין יפה אחד מארבעים ואם עין רעה אחד מששים: פיחת עשרה. שתרם אחד מארבעים: תרומתו תרומה. דאמר ליה בהכי אמדתיך: הוסיף עשרה. אחד מששים: ואילו גבי בעל הבית תניא כו'. והכא תניא פיחת עשרה תרומתו תרומה אבל טפי לא: ת''ש היתה כתובתה כו'. ואי אפושי שטרי קפידא היא נהי נמי דיתומין לא גלו דעתייהו אנן מיהא דיד יתומין בעינן למיהוי אית לן למימר מכרן בטל: מתני' אגרת בקורת. הכרזה ולשון בקורת שמבקרין אותה בני אדם ע''י הכרזה: גמ' שליח כמאן. שליח דטעה כמאן דיינינן ליה כאלמנה דיינינן ליה שבטעות כל דהו בטל כדתנן שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל או כדיינין הוא ועד דטעה בשתות:

אמר לאחד סתמא מאי אמר רב הונא לאחד ולא לשנים. תימה הא לעיל לא איפשיט בעיין אי חיישינן לאפושי דשטרי והיכי פשיט ליה רב הונא ורב חסדא ומפרש ר''ת דהאי קפידא דאפושי שטרי דלעיל לאו משום זילת נכסים אלא משום שיצטרך לחזור לכל שטר אחר חתימת עדים וקנינין והכא מיירי בשכבר חתמו העדים על שני שטרות דליכא קפידא . דאפושי שטרי אלא אפושי בעלי דינין שטורח לו להיזקק היום ולמחר לבא עמהם לדין ורבי מוקי לה סוגיא בשטר אחד דליכא קפידא דשטר אלא קפידא דבעלי דינין ובההיא הוי פלוגתא והכי פירושו אמר לאחד ולא לשנים קפידא שלא ימכור לשנים ואפי' בשטר אחד אמר לאחד סתמא מאי כלומר מהו שימכור לשנים אפילו בשטר אחד אבל דלעיל מיירי בשני שטרות ורבינו חננאל גריס אמר לאחד קפידא דמשמע פשיטא בלא שנים אמר סתמא מאי והך בעיא דמצי א''ל לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי כתב רב אלפס לא איפשיטא בהדיא וסוגיין דמעביר על דבריו הוי וכן כתב רבינו חננאל ורב האי גאון כתב בספר המקח בשער [ששי] דמוסיף על דבריו הוי מדאמרינן פשיטא אמר לאחד קפידא סתמא מאי ואסיקנא . לאחד ואפי' לשנים ואפי' למאה אלמא הלכתא כמאן דאמר מוסיף על דבריו הוי כי הוא פירש האי פשיטא על דרך מאי הוי עלה: אמרו לו אע''ג דטעה שליח. פירוש הואיל וסבירא לך דהיכא דלא פירש דבריו הטיל דעתו על השליח לעשות כרצונו דהכי אמרת לעיל לאחד ואפי' למאה הכי נמי לימא דאף בטעותו נתרצה ללכת אחר דעתו וקאמר. ליה טעה שליח לא קאמינא דבטעותו לא מסיק אדעתיה להטיל עליו: הכי גרסי' בכל הספרים והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות. פי' רבי אפילו גבי שליח דשמעינן ליה בהמקבל (ב''מ דף קח. ושם) דאמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות אפי' זבין במאתים ושויא מאה ולא מצי למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והוא כמו שליח של מצרן ומשני הני מילי היכא דטעה בעל הבית פי' דההוא חשיבנא ליה כבעל הבית דאע''ג דלבסוף מיקניא ליה למצרן מיהו תחלה כשקנה לצורך עצמו קנה והואיל וכן לא שייך התם לתקוני שדרתיך אבל שליח גמור שבתחלה בתורת שליחות קנה ולא לצורך עצמו לא איבעי ליה למיטעי וא''ת ומאי קמייתי ראיה דשאני לן בין שליח לבעל הבית מדתנן האומר לשלוחו צא ותרום דהתם בעל הבית גמור הוא וזה הם עצמם רב חסדא ורבה בר רב הונא יודעין כן מדלא פרכי ליה אלא ממצרן דדמי לשליח וי''ל דהכי קאמר להו ומנא תימרא דשאני לן בין שליח לבעל הבית דמדפרכיתו לי ממצרן משום דחשביתו ליה כשליח אלמא סליקא אדעתייכו שאני משוה שליח לבעל הבית גמור וזה אי אפשר להשוותם כדמוכח מתני' דהאומר לשלוחו צא ותרום מ''ר. ולפי' הקונטרס קשה חדא שהוא מגיה הספרים וגריס והא אמר מר ועוד דהוה ליה למימר והא תנן הואיל ופריך ממתני' דהזהב (ב''מ דף נו.) ועוד במאי הוו טעו רב חסדא ורבה דלא מפלגי בין שליח לבעל הבית הלא כל עיקר שאילתם ששאלו בתחלה אע''ג דטעה שליח לא תמהו אלא בשליח משום דאיכא למימר לתקוני שדרתיך: פיחת עשרה או הוסיף עשרה כו'. לא דמי לתורם מן היפות דאמרי' באלו מציאות (ב''מ דף כב. ושם) דאין תרומתו תרומה אי לא אמר ליה כלך אצל יפות דהכא איכא למימר להכי אמדתיך כדלקמן אבל יפות ורעות הוי כמו טעות. בפרק ד' דמסכת תרומות (מ''ג) תנן שיעור תרומה עין יפה אחד מארבעים בית שמאי אומרים משלשים והבינונית מחמשים והרעה מששים ומפיק טעמייהו בגמרא בירושלמי דגרסינן התם כתיב זאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחומר החטים וששיתם האיפה מחומר השעורים יכול יתרום בחטים אחד מששים ובשעורים אחד משלשים פירוש ששית האיפה הוא חצי סאה דאיפה ג' סאין וששית האיפה מחומר היינו אחד מששים דכור שלשים סאה והיינו בחטין אחד מששים ובשעורים אחד מל' דגבי שעורים כתיב וששיתם משמע שתי ששיות של איפה דהיינו סאה מן הכור תלמוד לומר וכל תרומות שיהו כל תרומות שוות שמואל אמר תן ששית על וששיתם ונמצא תורם א' מארבעים פי' שלש ששיות דהיינו סאה וחצי משני חומרין הכתוב בחטין ובשעורין והיינו אחד מארבעים בינונית מנין אמר רבי לוי כתיב וממחצית בני ישראל אחד אחוז מן החמשים כ''מ שאתה אוחז ממקום אחר הרי הוא כזה מה זה אחד מחמשים אף מה שתאחוז ממקום אחר אחד מחמשים והרעה מששים דכתיב ששית האיפה מחומר החטים פירוש קרא כפשטיה ב''ש אומרים משלשים וששיתם האיפה מחומר השעורים וכל הנך קראי אסמכתא בעלמא דשמואל הוא גופיה דאמר חטה אחת פוטרת את הכרי. מ''ר: